בבא קמא צו ע"ב

מאי לאו [האם לא] הוא הדין לנחלקה התיומת. שעל ידי כך נפסל הלולב, והעושה כן קונה אותו בשינוי? ודוחים: לא, ניטלה שאני [שונה], דהא [שהרי] חסר לה משהו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך נפתרה השאלה, שאומרים, תא שמע [בוא, ושמע] שאמר ר' מתון אמר ר' יהושע בן לוי: נחלקה התיומת — נעשה כמי שנטלה לגמרי ופסול, אם כן שמע מינה [למד מכאן] שחלוקת התיומת היא פסול ושינוי גמור, וקונה.

א אמר רב פפא: האי מאן [מי] שגזל עפרא מחבריה ועבדיה לבינתא [עפר מחבירו ועשה אותו לבינה] — לא קני [קנה] בשינוי, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דהדר משוי ליה עפרא [שיכול לחזור ולעשות אותו עפר]. אבל אם גנב ממנו לבינתא ועבדיה עפרא [לבינה ועשה אותה עפר] — קני [קנה] בשינוי, שכן מאי אמרת? דלמא הדר ועביד ליה לבינתא [מה אתה אומר, שמא הוא חוזר ועושה אותה לבינה]? האי לבינתא אחריתי הוא [זו שיעשה לבינה אחרת היא], ופנים חדשות באו לכאן. שאף שהיא נראית כלבינה הראשונה, מכל מקום לבינה אחרת חדשה היא.

ועוד אמר רב פפא: האי מאן [מי] שגזל נסכא מחבריה ועביד זוזי [מטיל כסף מחבירו ועשה ממנו מטבעות] — לא קני [קנה] בשינוי, מאי טעמא [מה הטעם]? — הדר עביד להו נסכא [יכול הוא לחזור ולעשות מהם מטיל כסף]. אבל אם היו זוזי ועבדינהו נסכא [מטבעות ועשה אותם מטיל כסף] — קני [קנה], שכן מאי אמרת [מה אתה אומר]? — הדר עביד להו זוזי [שהוא חוזר ועושה אותם מטבעות]? מטבעות אלה הם חדשים ופנים חדשות באו לכאן.

אם היו המטבעות שגזל שחימי ועבדינהו חדתי [שחורים, משומשים וישנים, ועשה אותם חדשים] על ידי זה שניקה וצחצח אותם — לא קני [קנה], אבל אם היו חדתי ועבדינהו שחימי [חדשים ועשה אותם שחורים] — קני [קנה], מאי אמרת [מה אתה אומר]? — הדר עביד להו חדתי [שהוא חוזר ועושה אותם חדשים], שמצחצח אותם? מידע ידיע שיחמייהו [ידועה השחרות שלהם] ולכן השינוי שעשה בהם היה שינוי שאינו חוזר.

ב שנינו במשנה, זה הכלל: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ושואלים: "זה הכלל" לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]? ומשיבים: לאתויי הא [להביא את זו] שאמר ר' אלעא: אם אדם גנב טלה ונעשה במשך הזמן שהיה אצלו איל, גנב עגל ונעשה שור — נעשה שינוי בידו, וקנאו על ידי כך, ולכן אם טבח ומכר לאחר השינוי שנעשה אז — שלו, של הגזלן, הוא טובח, שלו הוא מוכר ואינו משלם קנס ארבעה וחמישה.

מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שגזל פדנא דתורי מחבריה [צמד שוורים מחבירו], אזל כרב בהו כרבא, זרע בהו זרעא [הלך חרש בהם חרישה וזרע בהם זרע], לסוף אהדרינהו למריה [ובסוף החזירם לבעליהם]. אתא לקמיה [בא הנגזל לפני] רב נחמן לתבוע אותו, אמר להו [להם] רב נחמן: זילו שומו שבחא דאשבח [לכו והעריכו את השבח שהשביח] את הקרקע במשך הזמן שהשתמש בשוורים שגזל, ואותו יצטרך הגזלן לשלם.

אמר ליה [לו] רבא: תורי אשבח, ארעא [וכי השוורים לבדם השביחו והאדמה] עצמה לא אשבח [השביחה]? אמר רב נחמן: מי קאמינא נשיימו כוליה [האם אמרתי שישומו ויתנו לו את כל השבח]? הלא פלגא קאמינא [חצי אמרתי]. אמר ליה [לו] רבא: סוף סוף הרי גזילה הוא, וקא הדרה בעינא [והיא חוזרת בעינה], כלומר, כפי שקיבל אותה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה! ומדוע צריך להוסיף ולשלם מחצית השבח לנגזל?

אמר ליה [לו] רב נחמן: האם לא אמינא [אמרתי] לך כי יתיבנא בדינא [שכאשר אני יושב בדין] לא תימא [תאמר] לי מידי [דבר] לשאול ולהעיר על הפסקים שלי, שאמר הונא חברין עלאי [חברנו עלי]: אנא ושבור מלכא אחי בדינא [אני ושבור המלך, החכם שמואל, אחים בדין], כלומר, שבענייני דינים חשוב אני כשמואל עצמו. ואף כאן היה לי טעם בדבר, והוא: האי אינש גזלנא עתיקא [אדם זה גזלן עתיק, ותיק] הוא, שהיה רגיל בגזילה ובעינא דאיקנסיה [ורציתי לקנוס אותו], ולכן אמרתי שישלם גם את השבח, אבל לא מפני שכך הדין.

ג משנה גזל בהמה ובהיותה אצלו הזקינה והרי עתה בהמה זו שווה פחות, וכן גזל עבדים ובהיותם אצלו הזקינו — הרי זה שינוי וקנאם הגזלן, ולכן משלם כפי שהיו שווים בשעת הגזלה, ר' מאיר אומר: בעבדים — אומר לו הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך".

גזל מטבע ונסדק ואבד בכך ערכו, או שגזל פירות והרקיבו, או יין והחמיץ — בכל אלה הריהו משלם כשעת הגזלה.

אבל אם גזל מטבע ונפסל על ידי המלכות, או שגזל תרומה ונטמאת במשך הזמן, או חמץ ועבר עליו הפסח ונאסר בהנאה, בהמה ונתעבדה בה עבירה שפוסלת אותה מקרבן, או שנפסלה מלעלות על גבי המזבח בגלל סיבה אחרת, או שהיתה יוצאה (שנגזר דינה) ליסקל משום שנגחה והרגה אדם בתוך הזמן שלאחר הגזילה — אומר לו "הרי שלך לפניך", שכיון שאין זה שינוי הניכר לעין, אף על פי שבכל אלה המקרים פחת או בטל הערך של הדבר שגזל — מחזיר אותו בעינו.

ד גמרא על הנאמר במשנה שאם גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה, משום שקנה אותה בכך, אמר רב פפא: לא הזקינה — הזקינה ממש, אלא אפילו כחשה (רזתה, נחלשה) ולא נשתנתה כל כך הרי זה נחשב שינוי וקנאה בכך. ומקשים: והא אנן [והרי אנו] "הזקינה" תנן [שנינו]! ומשיבים: הכוונה היתה כחשה כגון הזקינה, ברזון כזה שלא הדר בריא [חוזר ומשמין].

אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי, הכי קאמרי משמיה [כך אומרים משמו] של ר' יוחנן: אפילו גנב טלה ונעשה איל, או עגל ונעשה שור — נעשה שינוי בידו על ידי שינוי השם וקנאו, ולכן אם טבח ומכר אותו — שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר ופטור מארבעה וחמישה. אמר ליה [לו] רב אשי: וכי לאו אמינא [לא אמרתי] לך: לא תחליף גברי [אנשים] שאתה מוסר דבר תורה משמם? ההוא משמיה [אותה שמועה משמו] של ר' אלעא איתמר [נאמרה], ולא משמו של ר' יוחנן.

ה שנינו במשנה שר' מאיר אומר: בעבדים — אומר לו "הרי שלך לפניך". אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב: הלכה כשיטת ר' מאיר. ותוהים: וכי רב שביק רבנן ועביד [מניח את דברי חכמים שהם רבים ועושה] כשיטת ר' מאיר? אמרי [אומרים]: משום שברייתא איפכא תניא [שנויה להיפך] בהיפוך השיטות, ושיטה זו שבעבדים אומר לו "הרי שלך לפניך" היא שיטת חכמים ולא שיטת ר' מאיר. ותוהים: וכי רב שביק מתניתין ועביד כברייתא [מניח את משנתנו ועושה כמו הברייתא] וסומך עליה? ומשיבים: רב, מתניתין נמי איפכא תני [את משנתנו גם כן להיפך שונה], כלומר, מה שאנו מייחסים במשנה לר' מאיר הופך רב ושונה אותו בשם חכמים.

ושואלים: ומאי טעמיה [ומה טעמו] של רב דאפיך מתניתין מקמי [שהפך את שיטת משנתנו מפני] הברייתא? אדרבה, ניפוך [להיפך, שיהפוך] את הברייתא מקמי מתניתין [מפני משנתנו]! אמרי [אומרים] בתשובה: רב נמי מתניתין איפכא אתניה [גם כן את משנתנו בצורה זו ההפוכה שנה], ולא הוא הפך את השיטות במשנה, אלא כך עמדה לפניו המשנה, כלשון הברייתא.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: אמנם רב הוא שהפך את השיטות במשנתנו, וכלל הוא זה: כי לא אפיך חדא מקמי חדא, חדא מקמי תרתי אפיך [כאשר אינו הופך משנה מפני ברייתא, הרי זה משנה אחת מפני ברייתא אחת, אבל משנה אחת מפני שתי ברייתות הריהו הופך].

ואף כאן, יש ברייתא נוספת ששיטתה הפוכה משיטת משנתנו, דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: המחליף פרה בחמור ובינתים ילדה הפרה, וכן המוכר שפחתו וילדה ומתדיינים המוכר והקונה מתי ילדה, זה אומר "בזמן שהיתה ברשותי ילדה" ולכן הוולד שייך לי, והלה, האחר, שותק — זכה בה זה שאומר בוודאות שברשותו ילדה. אם זה אומר "איני יודע" וזה אומר "איני יודע" — יחלוקו.

אם זה אומר "ברשותי" וזה אומר "ברשותי" — ישבע המוכר שברשותו ילדה ויישאר הוולד אצלו, ומדוע? לפי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, אלו דברי ר' מאיר. וכאן מכיון שהיתה למוכר חזקה ראשונה על הבהמה או על השפחה, דיו שישבע מפני שהוא נחשב דלנתבע, והוא צריך להישבע כדי להיפטר.

וחכמים אומרים: אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות. ואם כן רואים שלדעת חכמים דין העבדים כקרקעות, ואילו שיטת ר' מאיר אינה כן, ולכן גם במשנתנו השיטה שבעבדים אומר לו "הרי שלך לפניך" שיטת חכמים היא החלוקים על ר' מאיר.

ושואלים: אם אתה אומר שרב שנה את דברי חכמים בשם ר' מאיר, אם כן, האי [זה] הביטוי "הלכה כר' מאיר" אינו נכון, אלא "הלכה כרבנן" [כחכמים] מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]?! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: למאי דאפכיתו ותניתו [לפי מה שאתם הופכים ושונים] שר' מאיר אומר שאומר לו "הרי שלך לפניך", לפי זה צריכים אתם לפסוק הלכה כר' מאיר, אף על פי שלשיטתי היא דעת חכמים ולא דעת ר' מאיר.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - ב

מאי לאו, הוא הדין לנחלקה התיומת, שעל ידי כך נפסל הלולב. וכיון שנפסל הלולב בכך, נחשב שינוי לקנותו. ^[7]

ודחינן: לא, ניטלה התיומת שאני שונה מנחלקה התיומת, ורק אם ניטלה התיומת נפסל הלולב למצוותו, דהא חסר לה, אבל אם נחלקה התיומת לא נפסל, כיון שאינה חסרה כלום.

וכיון שבנחלקה התיומת לא נפסל הלולב, אינו נחשב שינוי לקנותו.

איכא דאמרי שדברי רבי יהושע בן לוי נאמרו באופן קצת שונה, ואפשר לפשוט את הספק מדבריו:

וכך הם לומדים:

תא שמע: דאמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: נחלקה התיומת, נעשה כמי שנטלה ופסול. ^[8] שמע מינה מוכח מדבריו, כי אם נחלקה התיומת נחשב שינוי לקנותו, כיון שהלולב נפסל בכך למצוותו.

אמר רב פפא: האי מאן דגזל עפרא מחבריה ועבדיה לבינתא מי שגזל עפר מחבירו ועשה מהם לבינה - לא קני בשינוי זה.

מאי טעמא?

כיון דהדר משוי ליה עפרא שיכול לחזור ולעשותו עפר.

ואם גזל לבינתא ועבדיה עפרא לבינה ועשה ממנה עפר - קני בשינוי זה.

מאי אמרת מה תאמר על זה? דלמא הדר ועביד ליה לבינתא שמא יחזור ויעשה מהעפר לבינה.

אין זה נחשב שהחזיר את הגזילה לקדמותה, כי האי לבינתא אחריתי הוא, ופנים חדשות באו לכאן, אין זו הלבינה הקודמת, אלא לבינה אחרת היא, שהוצרכה תיקון וגיבול בפני עצמה, ושונה היא מקודמתה, כי אי אפשר לדייק ולעשותו בדיוק אותו דבר, ולכל לבינה יש את היחודיות שלה.

ואמר רב פפא: האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועביד זוזי מי שגזל חתיכת מתכת של כסף ועשה ממנו מטבעות - לא קני בשינוי זה.

מאי טעמא? כי הדר עביד להו נסכא הוא יכול לחזור ולעשות מהם חתיכת כסף.

ואם גזל זוזי ועבדינהו נסכא מטבעות ועשה מהם חתיכת כסף - קני בשינוי זה.

מאי אמרת מה תאמר על זה? הדר עביד להו זוזי הוא יכול לחזור ולעשות ממנו מטבעות.

אין זה נחשב שהחזיר את הגזילה לקדמותה, כי מטבעות אלו הם חדשים, ופנים חדשות באו לכאן. ^[9]

אם היו המטבעות שגזל שחימי שחורים שהיו נראים ישנים ועבדינהו חדתי ועשה אותם חדשים על ידי שניקה וצחצח אותם - לא קני, כי זה שינוי שחוזר לקדמותו, לפי שהם חוזרים ומתיישנים ומשחירים.

אבל אם היו המטבעות חדתי חדשים, ועבדינהו שחימי ועשה אותם שחורים - קני בשינוי זה.

מאי אמרת מה תאמר על זה? הדר עביד להו חדתי הוא יכול לחזור ולחדש אותם.

אין זה נחשב שהחזירם לקדמותם, כי מידע ידיע שיחמייהו שחרותם ניכרת, ואי אפשר לחדשם לגמרי עד שלא יהיה ניכר שחרותם, ולכן השינוי שעשה בהם היה שינוי שאינו חוזר.

שנינו במשנה: זה הכלל: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה.

"זה הכלל" לאתויי מאי איזה אופן שעדיין לא הוזכר במשנה בא לרבות "זה הכלל"?

לאתויי הא בא לרבות את האופן הבא:

דאמר רבי אלעא: גנב טלה ונעשה אצל הגזלן במשך הזמן איל, וכן אם גנב עגל ונעשה אצלו שור - נעשה שינוי בידו וקנאו ^[10] לענין זה ^[11] שאם טבח ומכר - שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר, ולפיכך פטור הוא מחיוב ד' וה' שחייב בו גנב שטבח ומכר שור או שה, ואינו חייב אלא כפל על מעשה הגניבה.

מעשה: ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה היה אדם שגזל צמד שוורים מחבירו, אזל כרב בהו כרבא זרע בהו זרעא, הלך חרש בהם חרישה וזרע בהם זרע, לסוף אהדרינהו למריה, ובסוף החזירם לבעליהם.

אתא בא מעשה זה לקמיה דרב נחמן, אמר להו: זילו שומו שבחא דאשבח לכו העריכו את השבח שהשביח הגזלן בשדהו על ידי הגזילה, כדי שישלם על כך לנגזל.

אמר ליה רבא: וכי רק תורי אשבח, ארעא לא אשבח? וכי השוורים לבדם השביחו והאדמה לא השביחה?

אמר לו רב נחמן: מי קאמינא נשיימו כוליה? האם אמרתי שישומו ויתנו לו את כל השבח? רק פלגא קאמינא חצי מן השבח אמרתי שישלם.

אמר ליה רבא: סוף סוף גזילה הוא, וקא הדרה בעינא וצריך להחזירה לנגזל כפי שקיבל אותה. דתנן ששנינו במשנתינו: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, ומדוע חייב רב נחמן את הגזלן לשלם עבור השבח שהשביח עם הגזילה.

אמר ליה רב נחמן לא אמינא לך וכי לא אמרתי לך: כי יתיבנא בדינא לא תימא לי מידי כאשר אני יושב בדין לפסוק אל תאמר לי דבר לשאול ולהעיר על הפסקים שלי.

דאמר הונא חברין עלאי חברנו המעולה: אנא ושבור מלכא אחי בדינא אני ושבור המלך [שהוא כינוי לשמואל] נחשבים אחים בדין.

כלומר שבענייני דינים חשוב אני כשמואל עצמו. ^[12]

ואף כאן היה לי טעם בדבר, כי האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה אדם זה היה רגיל בגזילה ורציתי לקונסו, ולכן אמרתי שישלם גם את השבח, אפילו שאינו חייב מעיקר הדין. ^[13]

מתניתין:

א. גזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו, נעשה שינוי בידו, לפי שאינם ראויים למלאכה כשעה שגזלם, וקנאם הגזלן לעצמו. ולכן, אינו יכול לומר לבעלים "הרי שלך לפניך", אלא משלם להם דמים כשעת הגזלה.

רבי מאיר אומר: עבדים אינם נקנים לגזלן בשינוי, לפי שדינם הוא כדין קרקעות, שאינן נגזלות, ואינם נקנות לגזלן בשינוי, ולכן בעבדים, אומר לו: הרי שלך לפניך.

ב. גזל מטבע, ונסדק, שאירע בו שינוי ניכר, וקנאו הגזלן בשינוי, או גזל פירות והרקיבו, או גזל יין והחמיץ, בכל אלו שינוי ניכר הוא, ולכן קנאו הגזלן לעצמו, ומשלם כשעת הגזלה

אך אם לא היה השינוי ניכר, כגון שגזל מטבע, ונפסל המטבע על ידי המלכות, שאין השינוי הזה ניכר בגוף המטבע, או גזל תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונתעבדה בה עבירה הפוסלת אותה לקרבן, כגון שנרבעה הבהמה או שעבדו אותה כעבודה זרה, או שנפסלה מעל גבי המזבח, משום שנפל בה מום ^[1] או שהיתה יוצאה ליסקל, שלא שמרה הגזלן, ויצאה והרגה בן אדם, שדינה להריגה, בכל אלו פטור הגזלן מלשלם דמים, אלא אומר לו הגזלן לנגזל: הרי שלך לפניך!

גמרא:

אמר רב פפא: זה ששנה התנא במשנה, שהגזלן קונה בשינוי בהמה שהזקינה, לא התכוון התנא באומרו "הזקינה" שהבהמה הזקינה ממש, ונעשה השינוי בכל גופה, אלא אפילו כחשה הבהמה, שנעשה בה רק שינוי חלקי, קנאה הגזלן בשינוי, וצריך לשלם דמיה כשעת הגזילה.

ותמהה הגמרא: והא אנן "הזקינה" תנן, ולא "כחשה"!?

ומתרצת: כונת התנא במשנה היא לומר "כחשה", אלא הביא התנא דוגמא ל"כחשה", שלא בכל "כחשה" נקנית הבהמה לגזלן, אלא רק כגון כחש של "הזקינה", דלא הדר בריא, שלא חוזרת הבהמה להבריא ממנו לאחר שאירע, אך אם היה זה כחש שיכולה הבהמה להבריא ממנו, הוא לא נחשב לשינוי.

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: הכי קאמרי משמיה דרבי יוחנן: אפילו גנב טלה ונעשה איל, או גנב עגל ונעשה שור, שנעשה השינוי מאליו, ולא נגרע מהבהמה דבר אלא היא גדלה והושבחה, נעשה שינוי בידו, וקנאו הגזלן לעצמו, ומשלם דמי טלה או דמי עגל בלבד.

ואם טבח הגזלן את הבהמה, ומכר או מכרה לאחר, אין הוא חייב בתשלומי ארבעה וחמשה כדין גנב שטבח או מכר, היות וקנאו בשינוי, ובהמה שלו הוא טובח, ובהמה שלו הוא מוכר. אמר ליה: לאו אמינא לך, האם לא אמרתי לך, לא תחליף את שמותיהם של גברי, אומרי השמועות! כי ההוא דין שאמרת משמיה דרבי יוחנן, לא הוא אמרו, אלא משמיה דרבי אלעא, איתמר!

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר, בעבדים אומר לו: הרי שלך לפניך!

אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב: הלכה כרבי מאיר.

ותמהה הגמרא: ורב, וכי שביק רבנן, האם הוא נוטש את שיטת חכמים, ועביד כרבי מאיר.

אמרי לתרץ: משום דברייתא איפכא תניא. לפי שבניגוד למשנה, שנינו בברייתא את שתי השיטות באופן הפוך. שחכמים הם הסוברים כי בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. ולכן פסק רב כחכמים שבברייתא, שהיא שיטת רבי מאיר במשנה.

אך תמהה הגמרא על התירוץ: ורב, שביק מתניתין, נוטש את האופן שבו הציבה המשנה את המחלוקת, ועביד כברייתא!?

ומכח קושיה זו מתרצת הגמרא תירוץ אחר:

רב, מתניתין נמי, איפכא תני. במשנתנו עצמה שונה רב את השיטות באופן הפוך, וכמו בברייתא, כדי שלא תהא סתירה בין המשנה לברייתא, ופוסק כחכמים.

ודנה הגמרא: ומאי טעמיה דרב, מה טעמו, דאפיך מתניתין מקמי משום דברייתא?

אדרבה! ניפוך לברייתא מקמי מתניתין.

אמרי לתרץ, רב, נמי, מתניתין איפכא אתניה. רבותיו של רב שנו לו את המשנה באופן הפוך, ולא הפך רב את השיטות מחמת הברייתא.

ותירוץ אחר: ואי בעית אימא, לעולם רב הפך את המשנה מחמת הברייתא, ולא תיקשי מדוע עשה זאת, היות וכי לא אפיך רב משנה מקמי ברייתא, זה דוקא בחדא משנה מקמי חדא ברייתא. אבל חדא משנה מקמי תרתי ברייתות, כן אפיך רב. וכאן מצינו שתי ברייתות שהן בהיפך למשנה, שכן מצינו ברייתא נוספת, השונה את השיטות בהיפוך למשנה:

דתניא, המחליף פרה מעוברת, בחמור. והיינו, שמשך בעל הפרה אליו את החמור, ועשה בכך קנין חליפין לקנות את החמור, ולהקנות את פרתו [שלא היתה במקום הקנין] לבעל החמור [כחליפין לחמור שמשך אליו].

וילדה הפרה את עוברה במקום שהיתה, ואין ידוע בעדים אם ילדה לאחר הקנין, ונמצא שקנה בעל החמור פרה מעוברת, והולד שייך לו, או אם ילדה את עוברה לפני שעת הקנין, ונמצא שבעל החמור קנה פרה שאינה מעוברת, והולד אינו שייך לו.

וכן המוכר ^[2] שפחתו הכנענית, וילדה. אם זה, האחד מהם, אומר בטענת ברי: ברשותי ילדה, והולד שלי. והלה, השני שותק, זכה בה הטוען טענת ברי שברשותו ילדה, כדין ברי ושמא, שברי עדיף. ^[3]

ואם זה אומר איני יודע, וזה אומר איני יודע, יחלוקו.

ןאם זה אומר ברשותי ילדה, וזה אומר ברשותי, והיינו, שניהם טוענים ברי, הרי יש כאן הודאה במקצת של המוכר, המחייבת אותו מן התורה להשבע על כל השאר בשבועת "מודה במקצת". שהרי הקונה תובע אותו פרה וולדה, ואילו המוכר מודה לו במקצת, על הפרה, וכופר על השאר, על הולד.

ולכן, ישבע המוכר שברשותו ילדה, ואז יזכה הוא בולד.

ואין אומרים שישבע הקונה על טענתו שברשותו ילדה, ויטול הוא את הולד, על אף שגם הוא טוען טענת ברי:

לפי שכל הנשבעין שבתורה, נשבעין ולא משלמין, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות, אלא יעמוד הולד בחזקת בעל הפרה, ^[4] עד שיביא הקונה ראיה שהוא קנה ממנו את הוולד.

ואם כן, מצינו ברייתא נוספת הסוברת כברייתא הראשונה, שחכמים הם הסוברים שעבדים דינם כקרקעות, בהיפוך לשיטת המשנה, ולכן הפך רב את השיטות במשנה. והכריע רב כחכמים. אך עדיין תמהה הגמרא: אם כן, שהפך רב את השיטות במשנה משום שתי הברייתות, תיקשי, מאי האי דנקט רב "הלכה כרבי מאיר"?

והרי "הלכה כרבנן", מיבעי ליה לרב לומר! שהרי רב הפך את דברי המשנה והתאימה לדברי הברייתא, שחכמים הם המשווים את דין העבד לדין הקרקע!

ומתרצת הגמרא: הכי קאמר רב: אני עצמי שונה את המשנה כרבותי, ששנו את המשנה כדברי הברייתא ופוסק הלכה כחכמים.

אבל אתם, למאי דאפכיתו את השיטות במשנה, ותניתו, ושניתם את המשנה בצורה הפוכה, שלדברי רבי מאיר עבדים דינם כקרקעות, לפיכם יש לומר: הלכה כרבי מאיר.

הערות

^[7] האחרונים חקרו האם עצם הפסול למצוה גורם לשינוי, כי כיון שנפסל נחשב ככלי שבור. או שמא השינוי גורם לפסול, כלומר חלוקת התיומת עצמה עושה את הלולב לחפץ אחר ומשום כך נפסל למצוותו. ובלשון הרמ"ה בשיטה מקובצת משמע שהפסול הוא מחמת השינוי. [ועיין בקובץ שיעורים אות קיב].

^[8] הראשונים בסוכה [לא ב] מקשים שבגמרא שם [לב א] מבואר כי לולב שנסדק כשר, ואם נסדק כהימנק [מפוצל כעט של סופרים] פסול, וקשה מדוע נסדק אינו פסול מדין נחלקה התיומת. ונאמרו בזה כמה תירוצים: א. הר"ן והריטב"א מתרצים [וכן מבאר המשנה ברורה [תרמה לב] בדעת הרמ"א] כי נחלקה התיומת פסול רק אם העלה נחלק כולו או רובו, ונסדק הכוונה שרק מקצתו נחלק. עוד תירצו הר"ן והריטב"א, שנחלקה התיומת פסול רק אם נחלקו רוב העלים, ונסדק היינו בעלה אחד. ב. ההשלמה וחידושי אנשי שם והט"ז [סימן תרמה ט] תירצו, כי נחלקה התיומת פסול רק אם נחלקה השדרה, ונסדק היינו בנסדק העלה. ג. הר"ן והרא"ה מביאים כי יש מתרצים, שנחלקה התיומת היינו שנחלק במקום החיבור שבין שני חלקי העלה, ונסדק היינו שנסדק באמצע העלה. ד. הר"ן והריטב"א מביאים כי יש מתרצים, שנחלקה התיומת היינו שנחלק לאורך העלה, ונסדק היינו שנסדק לרוחב. ה. המגן אברהם [הובא בשער הציון אות לג] מתרץ כי נסדק היינו בשני העלים שמשני צידי העלה העליון, שאם נסדק אחד מהם כהימנק פסול, וכתב השער הציון שיש להזהר בזה מאד.

^[9] הקצות החושן [סימן שס ד] מסתפק מה הדין גזל נסכא ועשה ממנו זוזי וחזר ועשה מהם נסכא, האם נאמר כיון שחזר להיות נסכא, הרי זה כעין שגזל ולא קנה בשינוי, או כיון שעשה מהזוזי נסכא הרי זה שינוי וקנאו, וכמו בגוזל זוזי ועשאן נסכא שקונה. ומוכיח הקצות החושן, ממה ששנינו במשנה: גזל בהמה ריקנית ונתעברה אצלו וילדה נחשב שינוי וקנאה, ולדעת הרא"ש ובעל המאור [הובא לעיל בתחילת הפרק] השינוי הוא אף לגבי הפרה, ולעיל [צה ב] כתבו התוספות [ד"ה בשבח] כי אם גזל פרה ונתעברה אינו שינוי כיון שסופה ללדת ונחשב שינוי החוזר, ומכל מקום אם גזל פרה ריקנית ונתעברה וילדה נחשב שינוי אף שחזרה לכמו שהיתה בשעת הגזילה, מכל מקום נחשב שינוי מה שנשתנתה מבהמה מעוברת לבהמה שילדה, והוא הדין כשעשה מהנסכא זוזי נחשב שינוי אף שבסוף חזר ועשאה נסכא.

^[10] בתוס' רבינו פרץ מקשה מה החידוש, הרי כל שינוי דממילא קונה, כמו ששנינו לקמן גבי בהמה והזקינה. ומתרץ, כי החידוש שקונה אף בטלה ונעשה איל שאינו שינוי הניכר כל כך. בתוס' רי"ד תירץ, כי זיקנה היא שינוי גמור שאינה יולדת ולא עושה מלאכה, אבל טלה ונעשה איל אינו שינוי גדול כל כך. בחידושי הראב"ד מתרץ, כי היה אפשר לחלק ולומר שרק אם הזקינה קונה בשינוי כיון שיש הפסד לגזלן בזה שקונה, והחידוש, שקונה בשינוי גם באופן שיש רווח לגזלן.

^[11] כך פירש רש"י, ומשמע מדבריו שאינו קונה את האיל בשינוי, והשינוי מועיל רק לפוטרו מד' וה'. ומבארים האחרונים [קצות החושן סימן שנד ג, פני יהושע לעיל סה ב, חידושי רבי אריה ליב מאלין סימן פ], כי רש"י סובר ששינוי דממילא אינו קונה, ולכן מבאר רש"י שקונה רק לענין זה שנפטר מחיוב ד' וה'. וסברת רש"י - שאינו קונה בשינוי ומכל מקום פטור מד' וה', מבארים האחרונים על פי מה שכתבו הגר"ח והגרי"ז לגבי שינוי קטן כי אף שאינו שינוי לקנין, מכל מקום אינו כעין שגזל ואינו יכול לומר: הרי שלך לפניך, ולכן לענין ד' וה' אינו חייב, כיון שחיוב ד' וה' הוא רק אם טבח ומכר את מה שגזל, וכאן יש שינוי בין הגזילה שגזל לבין מה שטבח או מכר. התוס' רבינו פרץ [לעיל סה ב] חולק על רש"י וסובר שהוי שינוי וקנאו באופן מוחלט.

^[12] רש"י מפרש כי "שבור מלכא" הוא כינוי לשמואל [כמו שמבואר בב"ב קטו ב], וכוונת רב נחמן, כשם שאין להרהר אחרי פסקיו של שמואל, כך אין להרהר ולהקשות קושיות על הפסק שלו. בשיטה מקובצת בשם גאון מפרש כי "שבור מלכא" הכוונה למלך ממש, וכוונת רב נחמן, כמו שדינא דמלכותא דינא, כך יש תוקף לדין שלו, ואין להקשות קושיות על פסק הדין שלו.

^[13] הרי"ף הוכיח מכאן כי קונסים קנסות באופן זה אף בחוץ לארץ שהרי רב נחמן היה בחוץ לארץ. וכן כתבו השיטה מקובצת בשם הר"מ והרמ"ה והמאירי, כי באופן שראו בית דין צורך לעשות סייג לתורה ולקנוס לפי שעה כגון שפרוצים בגזל, יכולים לקנוס אף בבבל. הרא"ש כתב, כי רק גדול הדור כמו רב נחמן או בית דין שקיבלו ישראל עליהם, רק הם יכולים לקנוס, אבל סתם דיינים אינם יכולים לקנוס.

^[1] החידוש בנפל בה מום הוא באופן שנפל המום בדוקין שבעין, ששם הוא מום ניכר, אך אין בו משום שינוי בבהמה ופטור הגזלן לשלם, משום שאין כל הבהמות עומדות להקרבה על המזבח, ולגבי בהמות חולין אין זה נחשב מום המשנה את הבהמה.

^[2] רש"י מבאר שלגבי שפחה יכול היה התנא לנקוט לשון "מכר" ולא היה חייב לנקוט לשון החלפה, אבל לגבי בהמה היה צריך לנקוט לשון החלפה בדוקא, לפי שאין הבהמה נקנית בכסף, אלא או בחליפין או במשיכה ובמסירה, וכאן אי אפשר להעמיד במשיכה או מסירה, שהרי אם משכה אליו ידוע הדבר בשעת המשיכה אם היא מעוברת או לאו.

^[3] רש"י. ולמאן דאמר ברי ושמא אין ברי עדיף, צריך לומר שהוא סובר ששתיקתו היא כהודאה. תוס'.

^[4] שהוא המרא קמא, שעד שעת הקנין הוא היה שייך לו.

גזל מטבע ונסדק ואבד בכך ערכו, או שגזל פירות והרקיבו, או יין והחמיץ — בכל אלה הריהו משלם כשעת הגזלה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What, is it not that the same is true for a case where the central twin-leaf became split, i.e., that this lulav has been rendered unfit to be used for the mitzva, and the robber has acquired the lulav as a result of this change? The Gemara answers: No, the case where it was removed is different, as the result is that it is lacking, and an incomplete lulav is certainly unfit. But if the leaf remains in place, albeit split, it does not necessarily render the lulav unfit. The lulav has not been changed and therefore the robber does not acquire it.

There are those who say that the question was resolved as follows: Come and hear that which Rabbi Matun says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: If the central twin-leaf became split, it becomes like a lulav whose central twin-leaf was completely removed, and it is unfit. If so, learn from his statement that if the central twin-leaf became split, the robber has acquired the lulav as a result of the change.

§ Rav Pappa said: This one who robbed another of earth and fashioned it into a brick has not acquired it due to the change. What is the reason for this? It is that he can return it and convert it back into earth. By contrast, if he robbed another of a brick, and by crushing it turned it into earth, he has acquired it due to the change. If you say: Perhaps he will return it and fashion it into a brick? This is a different brick, and a new entity has arrived, i.e., entered into existence, here.

And Rav Pappa also said: This one who robbed another of a bar of silver [naskha] and fashioned it into coins has not acquired it due to the change. What is the reason for this? He can return it and by melting the coins turn them into a bar of silver. By contrast, if he robbed another of coins and fashioned them into a bar of silver, he has acquired them due to the change. What do you say in response to this, that perhaps he will return and fashion them into coins? These are new coins, and a new entity has arrived here.

Rav Pappa continues: If the stolen coins were black [sheḥimei], i.e., old and used, and he made them as new by cleaning them thoroughly, he has not acquired them. By contrast, if however, they were new, and he made them black, he has acquired them. What do you say in response to this, that perhaps he will return and make them new by cleaning them? Their blackness is already known, and therefore the coins have been changed irreversibly.

§ The mishna teaches: This is the principle: All robbers pay according to the value of the stolen item at the time of the robbery. The Gemara asks: What is added by the phrase: This is the principle? The Gemara replies: It serves to add that which Rabbi Ela says: If one stole a lamb and during the time that it was in the thief’s possession it became a ram, or if one stole a calf and it became an ox, then a change occurred while the animal was in his possession, and he has acquired it due to the change. If he then slaughtered or sold the animal, he slaughters his own animal and he sells his own animal, and he does not become liable to pay the penalty of four or five times the value of the animal.

The Gemara relates: There was a certain man who robbed another of a pair [padna] of oxen. He then went and plowed his field with them, and sowed seeds with them, and eventually returned them to their owner. The robbery victim came before Rav Naḥman to claim payment from the robber. Rav Naḥman said to the robbery victim and the robber: Go estimate the amount by which the value of the land was enhanced during the time that the pair of oxen was in the possession of the robber, and the robber must pay that amount.

Rava said to Rav Naḥman: Did the oxen alone enhance the value of the land? Did the land not become enhanced in and of itself? Perhaps not all of the enhanced value of the land was due to the labor performed by the oxen. Rav Naḥman said: Did I say that they should estimate and give him all of the enhanced value? I said only half. Rava said to him: Ultimately, it is a stolen item and is returned as it was at the time of the robbery, as we learned in a mishna: All robbers pay according to the value of the stolen item at the time of the robbery. Why should the robber also pay the owner half the value of the enhancement?

Rav Naḥman said to Rava: Didn’t I tell you that when I am sitting in judgment, do not say anything to me, i.e., do not question or comment upon my rulings. An indication that my rulings should not be questioned is as our friend Huna has said about me, that King Shapur and I are brothers with regard to monetary laws, i.e., with regard to monetary laws, my opinion is equal to that of Shmuel. This man is an experienced robber, and I wish to penalize him. Therefore, I compelled him to pay the enhanced value, although by right he is not obligated to do so.

MISHNA: If one robbed another of an animal and it aged while in his possession, consequently diminishing its value, or if one robbed another of Canaanite slaves and they aged while in his possession, they have been changed. The robber therefore pays according to the value of the stolen item at the time of the robbery. Rabbi Meir says: With regard to Canaanite slaves, he says to the robbery victim: That which is yours is before you.

If one robbed another of a coin and it cracked, thereby reducing its value; or if one robbed another of produce and it rotted; or if one robbed another of wine and it fermented, then he pays according to the value of the stolen item at the time of the robbery.

If he robbed another of a coin and it was invalidated by the government; or if he robbed another of teruma and it became ritually impure; or if he robbed another of leavened bread and Passover elapsed over it, and therefore it is prohibited to derive benefit from it; or if he robbed another of an animal and a sin was performed with it, thereby disqualifying it for use as an offering; or if the animal was disqualified from being sacrificed upon the altar for some other reason; or if the animal was going out to be stoned because it gored and killed a person at some point after the robbery, the robber says to the robbery victim: That which is yours is before you. In all of these cases, although the value of the stolen item has been diminished or altogether lost, since the change is not externally discernible, the robber returns the item in its current state.

GEMARA: With regard to the mishna’s statement that one who robbed another of an animal that aged pays what its value was at the time of the robbery, Rav Pappa says: It is not so that aged means that it actually aged. But even if the animal was weakened, which is a less significant change, it is still considered changed, and the robber has acquired the animal. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that it aged, indicating that a lesser change, e.g., weakening, is not significant? The Gemara responds: Rav Pappa was speaking of weakening that is like aging, i.e., the animal became so weak that it will not return to its former health.

Mar Kashisha, son of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: This is what they say in the name of Rabbi Yoḥanan: Even if one stole a lamb and it became a ram, or a calf and it became an ox, it is considered that a change occurred while the animal was in the robber’s possession, and he has acquired it due to this change. If he then slaughtered or sold the animal, he slaughters his own animal and he sells his own animal, and he does not become liable to pay the penalty of four or five times the value of the animal. Rav Ashi said to him: Didn’t I say to you: Do not exchange the names of the men in whose name you are transmitting words of Torah? That statement was stated in the name of Rabbi Ela, not in the name of Rabbi Yoḥanan.

§ The mishna teaches that Rabbi Meir says: With regard to Canaanite slaves, he says to the robbery victim: That which is yours is before you. The Gemara comments: Rav Ḥanina bar Avdimi says that Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. The Gemara asks: And would Rav set aside the opinion of the Rabbis, who are the majority, and practice the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Meir? The Sages say: It is because it is taught in a baraita in the opposite manner, i.e., with the opinions reversed, so that the Rabbis, rather than Rabbi Meir, hold that with regard to slaves the robber says: That which is yours is before you. The Gemara asks: And would Rav set aside the mishna and practice the halakha in accordance with the statement of the baraita? The Gemara responds: Rav also teaches the mishna in the opposite manner.

And what is the reasoning of Rav, who reversed the opinions in the mishna in light of the baraita? On the contrary, let him reverse the opinions in the baraita in light of the mishna. The Sages say in response: Rav also learned the mishna in the opposite manner. Rav did not decide to reverse the opinions in the mishna. In the text of the mishna that he utilized, the opinions were the same as in the baraita.

And if you wish, say instead that Rav did in fact decide to reverse the opinions in the mishna, based upon the principle: When he does not reverse a mishna due to a baraita, it is when there is one mishna that he will not reverse in light of one baraita. But he would reverse one mishna in light of two baraitot, and in this case there is a second baraita in which the opinions are the reverse of those found in the mishna.

The second baraita is as it is taught in the Tosefta (Bava Metzia 8:23–24): In the case of one who exchanges a cow for a donkey, and in the meantime the cow gave birth; and similarly, in the case of one who sells his Canaanite maidservant, and in the meantime she gave birth, if in either of these cases the purchaser and seller have a dispute as to when the birth took place, where this one says: She gave birth at the time that she was in my possession and therefore the offspring is mine, and the other is silent, then the one who stated definitively that she gave birth while in his possession has acquired the offspring. If this one says: I do not know, and that one says: I do not know, then they shall divide the value of the offspring.

The baraita continues: If this one says: She gave birth while in my possession, and that one says: She gave birth while in my possession, then the seller must take an oath that she gave birth while in his possession, as anyone who is obligated to take an oath that is enumerated in the Torah takes an oath and does not pay; this is the statement of Rabbi Meir. In this case, since the seller initially had possession of the animal or the maidservant, he is considered the defendant, and therefore it is sufficient for him to take an oath to exempt himself from payment and maintain possession of the offspring.

The baraita continues: And the Rabbis say that one does not take an oath concerning either Canaanite slaves or concerning land. This indicates that according to the opinion of the Rabbis, Canaanite slaves have the legal status of land, whereas according to the opinion of Rabbi Meir, they do not. It follows, then, that in the mishna here as well, it is the Rabbis, and not Rabbi Meir, who maintain that, with regard to slaves, one says: That which is yours is before you, as one does with regard to land.

The Gemara asks: If it is true that the opinion that the mishna attributed to Rabbi Meir was attributed by Rav to the Rabbis, then this phrase: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, is imprecise. Rav should have said that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara responds: This is what Rav is saying: According to the way that you have reversed the opinions in the mishna, and you taught that Rabbi Meir says that the robber says to the robbery victim: That which is yours is before you, then the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, despite the fact that according to Rav, this is the opinion of the Rabbis.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נסכא ועבדיה זוזי לא קני. פירשו בתוספות דוקא זוזי, אבל אם עשה מן הנסכא כלי כסף קני ואף על גב דהדר עביד ליה נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים, ולא אמרו אלא זוזי ולבינתא דאין תורת חשיבות עליהן כל כך. ואינו מחוור בעיני, דאין לך חשיבות יתר מן המטבע שהוא נעשה דמים על הכל ולבינא נמי למה לא יחשב כלי חשוב ככלי אדמה, והראי' שהביאו מנסרים ועשאן כלים אף הוא נראה דלא קני דלא קיימא לן כאביי (לעיל בבא קמא נג, ב) דאמר דשינוי דרבנן כלומר דהדר כנסרין ועשה מהן כלי קני ודלא כרבי יוחנן דאמר רבי יעקב משמיה דרבי יוחנן כגון שגזל עצים משופין ועשאן כלים דהדרי לברייתן, אלא כרב אשי (צג, ב) דאמר תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני עצים ועשאן כלים בוכני דהיינו שיפן, ולומר דדוקא בכלים קנה הא נסרים משופין ועשאן כלים לא קנה. ותדע, דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר ואי עבדינהו כלי קנה וכדקאמר זוזי ועבדינהו נסכא קני דהוי ליה לאפלוגי בדידיה וכדקאמר נמי בדיקלא קצצתא קני ובלולבא הוצי קנה. אלא דלא אשכח בנסכא דקני משום דכל מה דעבוד מיניה הדר ועביד ליה נסכא. כנ"ל.

הא דאמרינן: עפרא ועבדי' לבינתא לא קני משום דהדר ליה עפרא. מסתברא בדעביד להו לביני ולא שרפן שאילו שרפן תו לא הדר להו עפרא. והא דאמרינן בנסכא ועבדי' זוזי ובעפרא ועבדי' ליבני דלא קני לאו למימרא דהדרי בעינייהו לנגזל אינהו ושבחייהו אלא שבחא לגזלן הוי או דיהיב נגזל לגזלן דמי שבחיה דשמין לו ומעלהו בדמים או דשקיל כנגד שבחו בגוף הזוזי והליבני כפי מה שפירשתי למעלה (צה, ב) גבי שלשה שמין להן ומעלין אותן בדמים.

אמר ליה לא תשבש גברי הא שמעתתא משמיה דרבי אילעא אתמר. כתב ר"ח ז"ל לא באה זאת השמועה אלא להודיע כמה היו זהירין להגיד השמועה מפי שקיבל אותה מרבותיו וכי כל דבריהם אינן אלא קבלה ברורה ממי שראוי לקבל שמועה מפיו.

ורב שביק רבנן ועבד כרבי מאיר. כתב הר"ז הלוי ז"ל שאף על פי שיש הרבה בתלמוד שמניחין דברי הרבים ופוסק כדברי היחיד ולא מקשה הכי, שאני משום דרב תלמידיה דרבי הוה דסדר סדרן של משניות וסתמן ואיהו הוי במנינא דרבי (סנהדרין לו, א) ואם כן היכי שביק מאן דסתם במתניתין כוותיה ועביד כרבי מאיר.

המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה. פירש רש"י ז"ל להכי נקט מחליף גבי בהמה ולא נקט מוכר כדנקט בשפחה דבהמה אינה ניקנית בכסף עד שימשוך וכי ימשוך דבר הנראה לעינים הוא אם ילדה אם לאו ואין כאן ספק, וכן המוכר שפחתו עבד כנעני נקנה בכסף ואף על פי שאין לפנינו בשעת מתן מעות. ובתוספות הקשה דהא רבי מאיר קתני לה ורבי מאיר לא מקיש עבד למקרקעי לשבועה כדקאמר נשבעין על העבדים ואילו בקרקעות מודה דאין נשבעין עליהן ותנן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מג, ב) רבי מאיר אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן קרקע עשר גפנים טעונות מסרתי לך, וזה אינו קשה כל כך דלענין קניה הרי הן קרקע וכדתנן בפרק האשה נקנית (קידושין כב, ב) עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ואף על פי שרבי מאיר משוה אותן למטלטלין בדיני שבועה וגזלה לא לכל דיניהן משוה אותן דלקנייה הוקשו לשדה אחוזה וכדאמר בפרק קמא דקדושין (שם) דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו הקישן הכתוב לשדה אחוזה ולא אשכחן מאן דפליג בהא, אבל בתוספות אמרו דהכא לאו בדווקא נקטיה מחליף ומכר אלא אורחא דמילתא הוא דנקט משום דדרכן של בני אדם להחליף בהמה בבהמה ולמכור עבדים ולא להחליפן.

והלה שותק זכה. פירש רש"י ז"ל משום דברי ושמא ברי עדיף. ויש לפרש דמאן דאמר בעלמא (לקמן בבא קמא קיז, א) לא אמרינן ברי עדיף אמר לך מאי שותק לאו דקטעין שמא אלא משום דשתיקה כי הא כהודאה דמיא.

זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו. וכדקיימא פרה באגם ושפחה בסימטא דלא קיימא ברשות דחד מנייהו, דאי איתא ברשות דחד בחזקתיה מוקמינן לה וכדאמר בפרק השואל גבי מתניתין דהמחליף פרה בחמור וילדה (ב"מ ק, א) וכסומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין הא לרבנן מוקמינן לה ברשותא דמרא קמא וכדאמרינן בפרק השואל (שם ע"ש תוד"ה הא מני).

זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי ישבע המוכר. למאן דאמר (ב"מ ק, א) כי אמר סומכוס שמא [ושמא] אבל ברי וברי לא שפיר. ולמאן דאמר אמר סומכוס אפילו ברי וברי לא אתי שפיר אוקי בפרק השואל בשיש עסק שבועה ביניהן דמודה מקצת כגון שפחה דקטעה לידה דמודה ליה בשפחה שלימה ומודה דחייב לשלם לו נזק היד והשפחה אלא שכופר בולדה ולאו הילך הוא דהא קטע לידה. ואמרינן התם דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה ביניהם.

למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כרבי מאיר. תמיה לי, כיון דאקשינן היכי שביק רבנן ועביד כרבי מאיר האיך אפשר לומר דמאי דאפכיתו ותניתו הלכה כרבי מאיר דהא לא שבקי רבנן ועבדינן כרבי מאיר. ומצאתי לראב"ד ז"ל שנשמר מזה ופירש דהכי קאמר להו אף על גב דטעיתו בגירסא ואפכיתו לא תטעו בהלכה דהלכה עבדא כמקרקעי דמי.

גזל לולב ונתקו עלה עלה עד שנעשה כלו עלים מפוזרים קנה וכן גזל עלים ועשאן חופיא קנה אבל אם גזל חופייא ועשה ממנה שרשרת לא קנה שאפשר לו לנתקה ולהחזירה למה שהיתה נחלקה התיימת הרי היא כמי שנטלה וקנה ולענין לולב של חג הרי זה פסול ותיימת זו פרשו גדולי הרבנים אותה הוצא האמצעית שמתאיימין בה כל ההוצין וגדולי הפוסקים פרשו שנתפרדו כל ההוצין מגבן שהן מתאימות כל אחת ואחת מגבה:

גזל עפר ועשאו לבנה לא קנה שאם ידוקנה תחזור עפר כמו שהיתה ואם גזל לבנה ועשאו עפר קנה שאע"פ שתאמר יחזור ויעשנה לבנה פנים חדשות באו לכאן:

גזל נסכא ועשאה מטבע לא קנה מטבע ועשאה נסכא קנאה שאע"פ שתאמר יחזור ויעשנה מטבע פנים חדשות הם:

גזל מעות ישנות ושיפן לא קנה שהרי חוזרין ומתישנין חדשים והשחירן עד שעשאו ישנים קנה אע"פ שאפשר לחדשם פנים חדשות הם:

גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור הרי זה שנוי בידו וקנאו אף בלא יאוש שהרי הוא כשנוי מעשה גמור וכן לענין גנבה עד שאם טבח ומכר אחר כן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה כמו שבארנו בפרק מרובה:

כשם שכתבנו שתקנו חכמים להקל לגזלנים במקום שהיה ראוי להחמיר מפני תקנת השבים כך ראו חכמים להחמיר בהם ולחייבם במקום הראוי שלא לחייבם מן הדין לפעמים כגון אדם גזלן המתמיד בכך והמשוקע בענין זה הרבה:

מעשה היה באחד שגזל צמד של שוורים וחרש שדותיו ואחר כך החזירם כמו שהיו והרי שהיה פטור בכך מן הדין שכל הגוזל ונשתמש בגזלתו הואיל ולא הכחיש בגוף הגזלה אינו משלם השכר ובא לפני רב נחמן וחייבו ליתן שבח שהגיעו בסבתם והוא חצי שבח הבא בסבת החרישה שהרי חצי שבח האחר קרקע גרמתו וכשתמהו תלמידיו עליו השיבם שזה גזלן עתיקא הוא ורצה לקנסו ודבר זה אף במקום שאין דנין דיני קנסות שהרי רב נחמן בבבל היה ומכאן אתה למד שבכל מקום קונסים לפי שעה לעשות סייג ופרישות לעברות על דרך מה שאמרו שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכן כתבו גדולי הפוסקים:

גזל בהמה והזקינה או כחשה בדרך שאינה חוזרת כבר בארנו שנעשה זה שנוי בידו וקנאו:

כבר בארנו במשנה שאם גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך וכבר פרשנו הטעם לפי שעבדים הוקשו לקרקעות וגדולי הפוסקים פסקו שהעבדים כמטלטלין הם וראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק יש נוחלין ב"ב קכ"ח א' שאין גובים מן העבדים ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו פרשו שאע"פ שהם כמקרקעי לענין בעל חוב מיהא אין גובין מה טעם אמרו מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי מפני שאינו סומך עליהם ואף עבדים הואיל ויכולים לברוח או למות אין דעתו לסמוך עליהם ומ"מ לענין גזלה הרי הם כקרקע וכן לענין שבועה ר"ל שאין נשבעין עליהם ומ"מ אין המדות שוות בעבדים אלא יש דברים שהם כמטלטלין ויש שהם כקרקעות שהרי לענין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה ולענין ארבעה שומרים אמרו שאין נשבעין עליהם ולענין המזיק בעבדים קנה מטלטלין בכפות ועודן עליו ולענין קנייה בכסף ובשטר ובחזקה ולענין אפותיקי נדון כקרקע ולענין יתומים ולענין פרוסבל ולענין הקנאת מטלטלין בשאין עודן עליו נידון כמטלטלין ומכאן אתה למד שאין כל המדות שוות בו עד שתביא ראיה מאחד לחברו ועוד כתבנו מזה בפרק ראשון:

המחליף פרה בחמור וילדה או המוכר שפחתו וילדה והרי המוכר אומר עד שלא מכרתי ילדה והולד שלי שלא מכרתי אלא הפרה והשפחה והלוקח אומר משזכיתי בה ילדה ופרה מעוברת ושפחה מעוברת מכרת לי אפילו היתה הפרה עומדת באגם והשפחה בסימטא הרי היא בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה ומ"מ ישבע המוכר על הפרה הא על השפחה אינו נשבע אלא היסת שאין נשבעין על העבדים זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע אם אינה ברשות אחד מהם יחלוקו זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה זה הטוען ודבר זה לא נשלם ביאורו בכאן ובבבא מציעא פרק השואל יתרחבו בו הדברים בע"ה:

זה שתפשנו בפרה וחמור לשון מחליף ובשפחה לשון מכירה מפני שהפרה אינה נקנית בכסף אלא במשיכה ואלו משכה כבר היה יודע אם ילדה אם לא ילדה אבל כשהוא מחליפה הואיל ומשך בעל הפרה את החמור נקנית פרה לבעל החמור בכל מקום שהיא כמו שיתבאר במקומו אבל שפחה ועבד כנעני נקנין בכסף ואע"פ שאינן לפנינו בשעת מתן מעות ואפשר שלא ידע אם לא ילדה:

כל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין ר"ל שהשבועה על הנתבע ליפטר מן התשלומין שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע ולא שהתובע יהא נשבע ונוטל ומ"מ יש שהם נשבעין ונוטלין מתקנת חכמים ויתבאר ענינם במסכת שבועות בע"ה:

האי מאן דגזל עפרא ועבדי' ליבני לא קני פי' ונוטל הלבנים ונותן לו שכר פעולתו:

ליבני ועבדינהו עפרא קני פי' ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך דשינוי הוי וחייב ליתן לו דמי הלבנים וכן פי' נסכא וזוזי:

לאתויי הא דר' אילעי פי' ומבהמה והזקינה ליכא למילפ' דזקנה הויא שינוי גמור דלא ילדה ולא עבד' מלאכה אבל טלה ונעשה איל ה"א אין זה שינוי דדמי לקטן ונעשה גדול ולאיל בן י"ג חדשים ונעשה בן שתים ובן שלש דלא הוי שינוי קמ"ל:

פיסקא גזל בהמה והזקינה כו' זה ואמר ברשותי ילדה והלה שותק זכה פי' אפי' אמר לוקח ברשותי ילדה ומוכר אמר אינו יודע זכה הלוקח ומפקינינן ליה מחזק' מוכר ויהבינין ליה ללוקח דברי ושמא ברי עדיף וליכא לאקשויי מהכא לר"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור דר' נחמן לא אמר מילתי' אלא אליבא דרבנן דמוקמי ממונא אחזקת מריה והך מתניתא סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כדתני סיפא זה אומר א"י וזה אומר אינו יודע יחלוקו וכי אמרי תרווייהו אינו יודע חולקין וכי אמר לוקח ברי ומוכר שמא אמרי' ברי עדיף אבל רבנן דאמרי בזה אומר א"י וזה אומר ע"י המוציא מחבירו עליו הראיה ה"ה נמי אפילו לוקח אמר ברי ומוכר אמר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה כדפישית בפרק השואל:

ועבדיה ליבני לא קני. מסתברא בדעביד להו ליבני ולא שרפן דאלו שרפן תו לא הדר עביד להו עפרא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל ליבני ועבדינהו עפרא קני מאי אמרת דהדר עביד ליה ליבני פנים חדשות באו לכאן דלא איפשר דלא משתניא חזותיה מדמעיקרא ולא שינוי החוזר לברייתו הוא. ע"כ.

נסכא ועבדא זוזי לא קני. פירשו בתוספות דוקא זוזי וכו'. ואינו מחוור בעיני דאין לך חשיבות יותר מן המטבע שהוא נעשה דמים על הכל ולבנה נמי למה לא יחשב כלי חשוב ככלי אדמה. והראיה שהביאו מנסרים ועשאן כלים אף הוא נראה דלא קנה דלא קיימא לן לא כאביי דאמר דשינוי דרבנן כלומר דהדר בנסרים ועשאן כלים קני ולא כרבי יוחנן דאמר רבי יעקב משמיה דמתניתא כגון שגזל עצים משופין וכו' אלא כרב אשי תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני עצים ועשאן כלים בוכני דהיינו שיפן ולומר דוקא כלים כי הני קנה הא נסרים משופין ועשאן כלים לא קנה. ותדע דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר ואי עבדינהו כסי קני וכדקאמר זוזי ועבדינהו נסכא קני דהוה ליה לאפלוגי בדידיה וכדקאמר נמי בדיקלא קצצתא קני ובלולבא הוצי קני אלא לאו דלא אשכח בנסכא דקני משום דכל מאי דעביד מיניה הדר ועביד ליה נסכא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
גזל זוזי ועבדינהו נסכא קננהו גזלן בההוא שינוי דשינוי שאינו חוזר לתחילתו הוא דאף על גב דליהדר למיעבד מינה זוזי לאו היינו זוזי דגזל אלא אחרינא נינהו ולא הדר כל זוזא וזוזא כדהוה. ולפירוש הר"מ חידוש אחר הוא שנתחדשו. הר"מ מסרקסטה ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו ואמר רב פפא האי מאן דגזל נסכא וכו'. מאי טעמא הדר עביד להו נסכא ולא מנכרא חזותא מדמעיקרא זוזי ועבדינהו נסכא קני מאי אמרת עביד להו זוזי פנים חדשות באו לכאן. ואפילו גזל זוזי שחמי אדומים מחמת יושנן ועבדינהו חדתי שלא צרפן אלא שחידש את פניהם בחול ומים כדרך שהצורפים עושין לא קני מאי טעמא הדר משוי להו שחמי. חדתי ועבדינהו שחמי קני דכי בעינן שינוי השם אי נמי הכשר מלאכה היכא דלא אישתנאי חזותיה ומנכר דמההוא דמעיקרא קא אתי אבל היכא דאישתנאי חזותיה כגון זוזי חדתי ועבדינהו שחמי דלא מינכר דהני זוזי שחמי הנך דהוי מעיקרא חדתי הוו אין לך שינוי נדול מזה מאי אמרת הדר משוי להו זוזי פנים חדשות באו לכאן דלא סגיא דלא הואי שינויא בחזותייהו ושינוי שאין חוזר לברייתו הוא והני מילי כשלא צרפן בכור אבל צרפן בכור ועשאן זוזים אחרים ודאי קנה דפנים חדשות באו לכאן. שמעינן מהני שמעתתא דרב פפא דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ואפילו מדרבנן נמי לא קני דהא רב פפא לענין דינא דגזלן קא מיירי ואי סלקא דעתך דשינוי החוזר לברייתו קני מדרבנן לא הוה פסיק רב פפא ואמר דלא קני.
נקטינן השתא בדינא דשינוי החוזר לברייתו ולא מינכרא חזותיה אף על גב דאישתנאי חזותיה ואישתני שמיה דאתכשר למלאכה לא קני. והיכא דהוי שינוי שאין חוזר לברייתו אי נמי הדר כעין מה שהיה אלא שמראיו משתנים איכא לפלוגי ביה דאי אישתני שמיה אף על גב דלא אתכשר למלאכה כגון לולבא ועבדיה הוצי אי נמי לבינתא ועבדא עפרא זוזי ועבדינהו נסכא קני ואי לא אישתני שמיה חזינן אי אתכשר למלאכה דלא הוה חזאי ליה מעיקרא כגון עצים ושיפן אבנים וסתתן קני ואי לא לא קני מידי דהוה אדיקלא ופסקיה בגובי אי נמי כשורי רברבי ועבדינהו זוטרי דלא קני. והני מילי היכא דכי אישתנאי מינכרא חזותיה דהאי (מדעיה) מההיא דמעיקרא הוה אבל היכא דכי אישתני לא מינכרא חזותיה וצורתיה אף על גב דלא אישתנאי שמיה ולא אתכשר נמי למלאכה אין לך שינוי גדול מזה מידי דהוה אזוזי חדתי ועבדינהו שחמי צמר וצבעו בקלא אילן אי נמי בגזל בהמה והזקינה או כחשה כחש שאינו חוזר לברייתו דקני ודוקא בשינוי שאינו חוזר לברייתו אבל שינוי החוזר לברייתו לא קני. והני מילי היכא דליכא תוספת בגזלה גופה איכא לפלוגי ביה דאי הויא תוספת דלא הדרא לברייתה כגון טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור לעולם קני כדמברר לקמן. ואי הוי תוספת דהדרא לברייתה אית בה תרי אנפי אנפא קמא היכא דכי הדרא לברייתה ליכא לא תוספת ולא גרעון שנמצא דממילא דכי הדרא כחשא ליכא גבי גזלן לא תוספת ולא גרעון דההוא בישרא דאזל מיניה לא משתכח הילכך השתא נמי דאיתיה על גבי גזלה חשבינן ליה כמאן דליתיה ולא קני ליה גזלן מדאורייתא וכיון דלא קני ליה גזלן מדאורייתא דינא הוא דהדרא גזלה למרא והיינו דקאמר רבי שמעון בן אלעזר השביח נוטל שבחו מכלל דגופה דגזלה ברשותיה דנגזל קיימא. ואנפא תניינא היכא דכי הדרא גזלה לברייתה איכא תוספת גבי גזלן כגון פרה ריקנית ונתעברה אצלו רחל גזוזה ונטענה אצלו דכי הדרא וילדה איתנהו לולדות וגיזות הילכך השתא נמי דאיתיה לשבח על גבי גזלה לא חשבינן ליה כמאן דליתיה אלא שינוי הוא וקני ליה גזלן לגזלה ומשלם כשעת הגזלה. והני מילי היכא דתבעי ליה כדאיתיה לשבח על גבי גזלה דבעי שלומי ליה כעין הגזלה והיינו דאמר רבי יהודה גזלה חוזרת בעיניה אבל היכא דלא תבעיה אלא לבתר דילדה וגזזה דהדרא גזלה לברייתה הדרא בעינה וכן הלכה. ע"כ.
הא דאמרינן בנסכא ועבדינהו זוזי ובעפרא לבנה דלא קני לאו למימרא דהדרא בעינייהו לנגזל אינהו ושבחייהו אלא שבחא לגזלן הוי או דיהיב נגזל לגזלן דמי שבחיה דשמין לו ומעלה בדמים או דשקיל כנגד שבחו בגוף הזוזי והלבנים כפי מה שפירשתי למעלה גבי תלתא שמין להם ומעלין בדמים. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל ועבדיה לבינתא לא קני דלא מיקרי שינוי השם וחייב להחזיר לו גוף הלבנה עצמה אבל מה ששוה יותר הלבנה מן העפר מהדר ליה נגזל לגזלן שהרי עשו בו תקנת השבים אפילו בשבחא דממילא כל שכן בשבחא שבא על ידי גזלן עצמו. לבינתא ועבדיה עפרא קני ליה ולא מהדר ליה עפרא אלא דמי הלבנה כמו שהיתה שוה מעיקרא דהא תנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ואי אייקור עפרא יותר מדמי הלבנה העשויה הוי אותו שבח לגזלן וכענין זה מתפרש מילתא דנסכא ועבדינהו זוזי. הרי אמרו כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה כל לאיתויי מאי לאיתויי הא דאמר רבי אלעאי וכו' גנב טלה ונעשה איל וכו' שמע מינה דהא דרבי אלעאי הלכה היא ושמעינן מינה דכל שינויא דקני גבי גזלה קני גבי גנבה ודלא קני גבי גזלה לא קני גבי גנבה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

כרב בהו כרבא. כלומר כרב בהם שדותיו וזרע בהם שדותיו כלומר שחרש בהן פעם שנית אחר שנזרעו כדי לכסות הגרגירים בעפר. שיימי ליה שבחא ומה שהשביחה הקרקע מחמת השוורים הוי כוליה דנגזל ומסקנא פלגי שבחא. סוף סוף גזלה היא והא הדרא בעינה וכיון דבעינה הדרא אם נהנית ממנה אין לנו לחוש על זה דהא הקפידה תורה אשבת דבהמה כמו שהקפידה אשבת דגופו דכתיב רק שבתו יתן וכו' ומשני פשיטא ודאי דלאו דינא הוא דלישלם כלל משבחא אלא דגזלן ליהוי כוליה שבחא משום תקנת השבים אלא האי גזלן מפורסם ורגיל הוה ורצה רב נחמן לקנסו שלא יהא לו אלא למחצה ולשליש ולרביע כמנהג המדינה. ה"ר יהונתן ז"ל.

כתב הרי"ף ז"ל ועוד דגרסינן בפרק נגמר הדין תניא אמר ראב"י שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא וכו'. כלומר עובר על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה דאף על גב דלאו בר מלקות הוא מן התורה מלקינן ליה שהרי עובר על דברי תורה ממש אלא אפילו לעשות סייג לתורה אלא אפילו מי שעובר על דבר שתקנו חכמים לסייג לדורות או לסייג ליחיד ורבים אלא אפילו בסייג יחיד כגון זה דגזל תורי שלא היה לנגזל למשקל מידי בשבחא אפילו הכי שקיל כמותו הנגזל. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל דקיימא לן בית דין מכין ועונשין ממון שלא כדין תורה לא לעבור על דברי תורה שיקנסו ויקבעו כן לדורות אלא כדי לעשות סייג לתורה. ואית דמפרשי ולא לעבור כמו ולא לעבור על דברי תורה. ע"כ.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל מהא שמעינן דכל כהאי גוונא אית ליה לדיינא למקנס ואפילו בחוץ לארץ שלא בסמוכין כדרב נחמן ודוקא בגזלנא עתיקא אי נמי בגזלנא חדתא ובדוכתא דפריצי בגזלנותא ואי לא משלם כשעת הגזלה. ע"כ.

אנא ושבור מלכא אחי בדינא דכי היכי דדינא דמלכותא דינא כך דינא דידי דינא. גזלנא עתיקא רגיל הוא בגזלנות ובעינא דאיקנסיה. גאון ז"ל.
מתניתין רבי מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך אף על גב דנשתנה לגריעותא דסבירא ליה עבדי כמקרקעי דמי וקרקע אינה נגזלת להיות נקנית לגזלן ולהיות ברשותו דכל מקום שהיא ברשות בעליה היא דהא לא זזה ממקומה כמו שאר גזלנות שמוליכין מרשות חברו לרשותו ושייך למימר ביה מזליה דגזלן גרים ומשלם ליה כשעת הגזלה דהוי שוי טפי. ה"ר יהונתן ז"ל.

חמץ ועבר עליו הפסח וכן הדין אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח. נראה לומר לא זה וזה עוברין עליו בבל יראה. הר"מ מסרקסטה ז"ל.

בהמה ונעבדה בה עבירה היינו רובע ונרבע או שנפסל מעל גבי המזבח דהיינו נעבד. גאון ז"ל.
גמרא לא הזקינה הזקינה ממש לא תימא דוקא הזקינה שהוא ניכר לכל העולם דלא הדרא למילתא קמייתא אלא אפילו כחשה דלא הדר דהיינו כחשה שלא מחמת מלאכה כיון דלא הדרא למילתא קמייתא קנייה בשינוי. ושמא תאמר נגזור כחשא דלא הדר אטו כחשא דהדר קמשמע לן דלא גזרינן. ה"ר יהונתן ז"ל.

אמר ליה לא אמינא לך לא תחליף גברי וכו'. כתב רבנו חננאל לא באה זאת השמועה אלא להודיע כמה היו זהירין להניד השמועה מפי הקבלה מרבותיו וכי כל דבריהם אינן אלא בקבלה ברורה ממי שראוי לקבל שמועה מפיו. הרשב"א ז"ל.

ורב שביק רבנן ועביד כרבי מאיר. כתב הרז"ה שאף על פי שיש הרבה בתלמוד שמניחין דברי רבים ופוסקים כדברי יחיד ולא מקשה הכא שאני משום דרב תלמידיה דרבי הוה דסידר סדרן של משניות וסתמן ואיהו הוה במנייניה דרבי ואם כן היכי שביק מאן דסתים במתניתין כוותיה ועביד כרבי מאיר. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל ורב שביק רבנן ועביד כרבי מאיר. נראה לי משום דשמיע ליה דרב מחליף ותני קא מקשה הכא להאי קושיא וכעין שאלה היא אי אפליגי אמוראי אליבא דרב אי לאו משום דברייתא איפכא תניא ומילתיה דרבי מאיר דמתניתין היא מילתייהו דרבנן דברייתא ומשום הכי אמר הלכה כרבי מאיר משום דהא רבנן דברייתא. ורב שביק לישנא דמתניתין ונקיט לישנא דברייתא וכיון דבמתניתין מתני לה בלשון חכמים הוה ליה למימר הלכה כחכמים. אמרי רב מתניתין איפוך ותני והאי דקאמר הלכה כרבי מאיר למאי דתנו אחריני קאמר כדאיתא לקמן. וחזר והקשה רב למה היפך המשנה מפני הברייתא ותפס דברי רבי מאיר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך משום דהויא מילתייהו דרבנן דברייתא וקכע כמותו לפום מאי דתנו אחריני וסמך על לשון משנתנו שחכמים אומרים משלם כשעת הגזלה ויאמר הלכה כחכמים ותריץ ליה דרב לא אפיך אלא מתניתין מעיקרא הכי תנייה אי בעית אימא וכו'. עד כאן לשונו.

המחליף פרה בחמור וכו'. פירש רש"י ז"ל דלהכי נקט מחליף גבי בהמה ולא נקט מוכר דבהמה אינה נקנית בכסף וכו'. ובתוספות הקשו דהא רבי מאיר קתני לה ורבי מאיר לא מקיש עבד למקרקעי לשבועה כדקאמר נשבעים על העבדים ואלו בקרקעות מודה שאין נשבעין עליהם וכדתנן בפרק שבועת הדיינין רבי מאיר אומר יש דברים וכו'. וזה אינו קשה כל כך דלענין קנייה הרי הן כקרקע וכדתנן בפרק האשה נקנית עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ואף על פי שרבי מאיר משוה אותם למטלטלין בדיני שבועה וגזלה לא לכל דיניהן משוה אותם דלקנייה הוקשו לדברי הכל לשדה נחלה הקישן הכתוב וכדאמרינן בפרק קמא דקידושין דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וגו' הקישן הכתוב לשדה אחוזה ולא אשכחן מאן דפלינ בהא. הרשב"א ז"ל.

ח"מ פ"ח וחכמים אומרים אין נשבעין וכו'. כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אף על גב דליתא לדרבי גבי עבדים איכא למילף מינה לעלמא לגבי מטלטלי ואף על גב דקיימא לן דאין נשבעין שבועת התורה במודה במקצת אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין היכא דמתברר מגו טענת תובע והודאת נתבע דדבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין קא טעין ליה אף על גב דלא טעין ליה הכי בפירוש מיחייב שבועה דהא הכא דתובע לא קאמר ליה בפירוש שפחה וולדה יש לי בידך אלא ברשותי ילדה קאמר ליה וקא מיחייב ליה רבי מאיר שבועה ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא משום דאין נשבעין על העבדים אבל במטלטלי כהאי גוונא מודו ליה. ע"כ.

למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כרבי מאיר. תמיהא לי כיון דאקשינן היכי שביק רבנן ועביד כרבי מאיר האיך אפשר לומר למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כרבי מאיר הא לא שבקינן רבנן ועבדינן כרבי מאיר. ומצאתי להראב"ד ז"ל שנשמר מזו הקושיא ופירש דהכי קאמר להו אף על גב דטעיתו בגירסא ואפכיתו לא תטעו בהלכה דהלכה עבדא כמקרקעי דמי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אי הכי האי הלכה כרבי מאיר כחכמים מיבעי ליה פירוש כיון דתרתי מתנייתא תנן הכי אם כן מאן דתני כרבי מאיר טעותא היא. אי נמי כיון דרב מעיקרא הכי אתנוה למר ליה למימר הלכה כרבי מאיר ומשני דהכי קאמר למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כרבי מאיר כלומר אף על פי שאתם טועים בגירסא לא תטעו בהלכה דלפי הגירסא שלכם הלכה כרבי מאיר. ע"כ.

בד"ה המחליף פרה כו' ושבועה בפרק הדיינין עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ועבדיה זוזי כו' דלא גרע מנסרים ועשאן כלים אבל זוזי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה ממ"נ אי איירי בנסרים שיכול לשופן כו' הלא אמרינן לעיל דלא קני לרב אשי כו' וה"ה לרב פפא כו' עכ"ל אין כאן מקום תמיהה דודאי נסרים שינוי דהדר הוא כדאיתא ברא"ש בפרקין ואף שהרא"ש כתב כן לרב אשי דשינוי דהדר לא הוי שינוי אפי' מדרבנן וכן סבר רב פפא כו' ע"ש והביא ראיה מליבני וזוזי דהכא התוס' לא נראה להם לומר כן לרב פפא דהכא לשיטת ר"ת מוקי רב פפא לר"י דאף שבח שע"ג גזילה דגזלן הוי דשינוי דהדר קני לר' יהודה וכן פסקו הפוסקים כר' יהודה אליבא דרב פפא ומש"ה הוצרכו התוס' לחלק לרב פפא דלבני וזוזי לא חשיבי כ"כ שינוי וכן צ"ל לקמן כחשה כגון הזקינה דכחשה דהדר לא חשיב כ"כ להיות שינוי לרב פפא ותו לא מידי וק"ל:

גמרא זה הכלל לאתויי מאי כו' צ"ל כל לאתויי מאי כו' ונ"ב הר"י והרא"ש גורסים כל לאתויי מאי ופי' הר"ן בשם הרא"ה וז"ל מכל דייק אבל זה הכלל הא מרבה לן יוקרא וזולא וכדאמר התם בפסחים אילימא דמעיקרא שוה זוזי והשתא שוה כו' הא תנן זה הכלל כל הגזלנים כו' אבל התוס' דפרק המפקיד בסופו פירשו דזה הכלל הכא דייק ועיקר המשנה כל הגזלנים איירי ביוקרא וזולא ע"ש:

תוס' בד"ה ועבדי' כו' מנסרים ועשאן כלים כו' נ"ב ותימה ממה נפשך אי איירי בנסרים שיכול לשופן ולהיותן נסרים כבראשונה הלא אמרינן לעיל דלא קני לרב אשי משום דהוי שינוי החוזר וה"ה לרב פפא ואי איירי בנסרים שאין חוזרים לברייתן א"כ מאי ראיה איכא אחר כך מצאתי בספר צפנת פענח שפסק להדיא אפילו עשה מן הנסרים כוסות וכלים לא קני וק"ל [עיין במהרש"א]:

בד"ה המחליף כו' אלא במשיכה ובשעת משיכה כו' כצ"ל:

גמרא ורב שביק רבנן ועביד כר"מ כו'. כעין זה (בערכין כט):

רש"י (במשנה) דכ"ב לאו למזבח קיימי. עי' (לקמן צח) תד"ה הצורם וצ"ע:

גמ' האי מאן דגזל נסכא מחבריה. עיין מנחות דף קז ע"א תוס' ד"ה ודלמא:

שם דגזל פדנא. ויקח צמד בקר (ש"א יא פסוק ז) מתורגם פדנא דתורי:

שם משום דברייתא איפכא תניא. עיין שבת דף קמג ע"ב תוספות ד"ה ורי"א:

שם חדא מקמי תרתי אפיך. עיין יומא דף נו ע"ב תוספות ד"ה מ"ש:

בפרש"י בד"ה נעשה שינוי בידו וקנאו לכך דאם טבח ומכר וכו' עכ"ל. משמע דלהא מלתא לחוד קאמרינן דקנאו וקשה דהא בגזלן קיימינן הכא וגזלן אינו משלם ד' וה' ובפרק מרובה דף ס"ה כתבתי באריכות מה דחקו לרש"י לפרש כן ע"ש ועיין בתוספות י"ט בפירקין שיישב הלשון קצת וצ"ע:

תוספות בד"ה המחליף וכו' אבל אין לפ' וכו' אבל שפחה נקנית בכסף וכו' דהא ר"מ קתני לה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי ס"ד דר"מ יסבור דעבד כנעני אינו נקנה בכסף דהא משנה מפורשת היא בפ"ק דקדושין עבד כנעני נקנה בכסף ור"מ נמי איירי בהאי מתני' ולא פליג וא"ל דהתוספ' סברי דלר"מ ע"כ אי ס"ל דעבד כנעני נקנה בכסף היינו משום דס"ל דכל מטלטלי נמי נקנה בכסף כר"י דאמר דבר תורה מעות קונות וא"כ לפ"ז כתבו שפיר דא"כ בהמה נמי נקנית בכסף הא ליתא דא"כ הוי מלתא דר"ל כתנאי ועוד דמצינו למימר דבבהמה נהי דמן התורה קונה מ"מ מדרבנן לא קני גזירה שמא יאמר נשרף בעליה אבל בעבד לא שייך לומר כן שהרי יכול להבריחו וגם שריפה לא שייך ביה ויש ליישב:

ועבדיה זוזי לא קני. עמ"ש התוס' דאם עשה מהנסכא כוס של כסף וכיוצא קני ועמ"ש בעניותי בזה בספרי הקטן ראש דוד פרשת תולדות:

ורב שביק רבנן וכו' אמרי משום דבריתא איפכא תניא ורב שביק מתניתין וכו' למאי דאפכיתו וכו'. כעין סוגיא זו יש במסכת ערכין דף כ"ט וע"ש להרב ברכת הזבח:

(צו ב משנה) חמץ ועבר עליו הפסח וכו'.—לפי המסקנא טעם הדבר משום שאומרים באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך". ולפ"ז מסתברא, שאף בפסח עצמו יכול לומר לו "הרי שלך לפניך".

מאי לאו ה''ה לנחלקה. וכיון דלענין פסול מפסלא לענין מקנה נמי שינוי הוא וקני: פנים חדשות באו לכאן. לא זו היא לבינה הראשונה אלא זו לבינה אחרת שהוצרך תיקון וגיבול בפני עצמה ומשונה היא מהראשונים דאי אפשר לצמצם או גדולה או קטנה: נסכא. פלטא של כסף: הדר עביד להו נסכא. אם ירצה ושינוי החוזר לברייתו הוא והכא ליכא למימר פנים חדשות דאין אדם מקפיד על רבועה ותקונה אלא שתהא חתיכה בעלמא: שחימי. שחורין כעין ישנים: ועבדיה חדתי. שליבנה: לא קני. שסופן לחזור ליושנן: נעשה שינוי בידו וקנאו. לכך דאם טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואין משלם אלא כפל: פדנא. תרגום של צמד בקר ופדן ארם על שם ששני ארמים היו ארם נהריים וארם צובה: כרבא. חרישה: דאמר הונא חברין עלאי דאנא ושבור מלכא. שמואל אחי בדינא: מתני' בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. דכקרקע דמי וברשותיה דמריה קיימי: גזל מטבע ונסדק. שינוי הניכר הוא: ונעבדה בה עבירה. נרבעת או נעבדה פסולה לקרבן כדתניא בשור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל דף מ:): שנפסלה מעל גבי המזבח. במום שאין ניכר כדוקין שבעין: פטורין. דכל בהמות לאו למזבח קיימי: גמ' אלא אפילו כחשה. דלא הוי שינוי כולי האי דלא אישתני כולי גופה: איפכא תניא. רבי מאיר אומר כשעת הגזלה וחכמים אומרים בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וקאמר רב הלכה כר' מאיר דמתניתין דהיינו רבנן דברייתא: איפכא אתנייה. רבותיו: ואב''א כי לא מפכינא. מתני' מקמי ברייתא: חדא מקמי חדא. אבל חדא משנה מקמי תרתי ברייתא מפיך והכא תרתי איכא חדא הא דאמרן לעיל ברייתא איפכא תניא ואידך הא דתניא כו': המחליף כו'. להכי נקט מחליף גבי בהמה ולא תנא מוכר כדנקט בשפחה דבהמה אינה נקנית בכסף עד שימשוך וכי משך דבר הנראה לעינים הוא אם ילדה אם לאו ואין כאן ספק אבל בחליפין מתוקמא כגון שלא משך בעל החמור את הפרה אלא בעל הפרה משך את החמור ונקנית הפרה אל בעל החמור במשיכת החמור בכל מקום שהיא כדתנן קדושין (ד' כח.) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ולא ידעינן השתא אי כבר ילדה פרה בשעת משיכת החמור וברשות מוכר ילדה או לאחר משיכת החמור וברשות לוקח [ילדה]: וכן המוכר שפחתו. עבד כנעני נקנה בכסף ואע''ג שאין לפנינו בשעת מתן מעות: והלה שותק. ברי ושמא ברי עדיף: ישבע המוכר. דאיכא הודאה במקצת ואיכא שבועה דאוריית' דקטע לידיה דאם קתבע ליה האי לוקח שפחה שלימה יש לי בידך עם ולדה וזה אומר אין שפחה שלימה יש לך בידי אבל לא ולדה דמודה ליה במקצת ומשום הילך לא מפטר דהא קטע ידה ולאו הילך הוא והכי מוקי לה בהשואל: נשבעין ולא משלמין. מי שתובעים אותו ישבע ויפטר דכתיב (שמות כב) ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע ולא נשבע התובע ויטול: אין נשבעין. וברשות מוכר תעמוד עד שיביא לוקח ראיה אלמא לרבנן עבדא כמקרקעי דמי: אין נשבעין על הקרקעות. בפרק הזהב (ב''מ דף נו.): אי הכי. דמתניתין נמי בעינן למיתנא איפכא הלכה כרבנן מבעי ליה:

ועבדיה זוזי לא קני. דוקא עבדיה זוזי אבל עשה מן הנסכא כלי כגון כוס של כסף קני אע''ג דהדר עביד ליה נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים אבל זוזי ולבינה אין תורת חשיבות עליהן כ''כ: המחליף פרה בחמור. אורחא דמילתא נקט שדרך להחליף פרה בחמור ולמכור שפחה בדמים אבל אין לפרש דלא מצי למינקט המוכר פרה וילדה לפי שאין פרה נקנית בכסף אלא במשיכה ובשעת משיכה רואה אם ילדה אם לאו אבל שפחה נקנית בכסף דעבדים הוקשו לקרקעות דהא רבי מאיר קתני לה ורבי מאיר לא מקיש דהא קאמר דנשבעים על העבדים ועל הקרקעות אית ליה דאין נשבעין כדמוכח בשבועות (דף מג. ושם) גבי יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע וכיון דלא מקיש לענין שבועה ה''ה לענין קנין דהא מייתי ראיה הכא משבועה אגזל ומיהו קצת יש לחלק דלענין גזל ושבועה נראה לגמרא להשוות דתרוייהו נפקי על ידי כלל ופרט גזל לקמן בפ' בתרא (דף קיז:) ושבועות בפרק [שבועת הדיינים] (שבועות דף מב:): והלה שותק זכה בה. למ''ד דברי ושמא ברי עדיף ניחא ולמאן דאמר לא ברי עדיף אור''י שהוא מפרש דשתיקה כהודאה דמיא ולא כאומר איני יודע: