מאי לאו [האם לא] הוא הדין לנחלקה התיומת. שעל ידי כך נפסל הלולב, והעושה כן קונה אותו בשינוי? ודוחים: לא, ניטלה שאני [שונה], דהא [שהרי] חסר לה משהו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך נפתרה השאלה, שאומרים, תא שמע [בוא, ושמע] שאמר ר' מתון אמר ר' יהושע בן לוי: נחלקה התיומת — נעשה כמי שנטלה לגמרי ופסול, אם כן שמע מינה [למד מכאן] שחלוקת התיומת היא פסול ושינוי גמור, וקונה.

א אמר רב פפא: האי מאן [מי] שגזל עפרא מחבריה ועבדיה לבינתא [עפר מחבירו ועשה אותו לבינה] — לא קני [קנה] בשינוי, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דהדר משוי ליה עפרא [שיכול לחזור ולעשות אותו עפר]. אבל אם גנב ממנו לבינתא ועבדיה עפרא [לבינה ועשה אותה עפר] — קני [קנה] בשינוי, שכן מאי אמרת? דלמא הדר ועביד ליה לבינתא [מה אתה אומר, שמא הוא חוזר ועושה אותה לבינה]? האי לבינתא אחריתי הוא [זו שיעשה לבינה אחרת היא], ופנים חדשות באו לכאן. שאף שהיא נראית כלבינה הראשונה, מכל מקום לבינה אחרת חדשה היא.

ועוד אמר רב פפא: האי מאן [מי] שגזל נסכא מחבריה ועביד זוזי [מטיל כסף מחבירו ועשה ממנו מטבעות] — לא קני [קנה] בשינוי, מאי טעמא [מה הטעם]? — הדר עביד להו נסכא [יכול הוא לחזור ולעשות מהם מטיל כסף]. אבל אם היו זוזי ועבדינהו נסכא [מטבעות ועשה אותם מטיל כסף] — קני [קנה], שכן מאי אמרת [מה אתה אומר]? — הדר עביד להו זוזי [שהוא חוזר ועושה אותם מטבעות]? מטבעות אלה הם חדשים ופנים חדשות באו לכאן.

אם היו המטבעות שגזל שחימי ועבדינהו חדתי [שחורים, משומשים וישנים, ועשה אותם חדשים] על ידי זה שניקה וצחצח אותם — לא קני [קנה], אבל אם היו חדתי ועבדינהו שחימי [חדשים ועשה אותם שחורים] — קני [קנה], מאי אמרת [מה אתה אומר]? — הדר עביד להו חדתי [שהוא חוזר ועושה אותם חדשים], שמצחצח אותם? מידע ידיע שיחמייהו [ידועה השחרות שלהם] ולכן השינוי שעשה בהם היה שינוי שאינו חוזר.

ב שנינו במשנה, זה הכלל: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ושואלים: "זה הכלל" לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]? ומשיבים: לאתויי הא [להביא את זו] שאמר ר' אלעא: אם אדם גנב טלה ונעשה במשך הזמן שהיה אצלו איל, גנב עגל ונעשה שור — נעשה שינוי בידו, וקנאו על ידי כך, ולכן אם טבח ומכר לאחר השינוי שנעשה אז — שלו, של הגזלן, הוא טובח, שלו הוא מוכר ואינו משלם קנס ארבעה וחמישה.

מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שגזל פדנא דתורי מחבריה [צמד שוורים מחבירו], אזל כרב בהו כרבא, זרע בהו זרעא [הלך חרש בהם חרישה וזרע בהם זרע], לסוף אהדרינהו למריה [ובסוף החזירם לבעליהם]. אתא לקמיה [בא הנגזל לפני] רב נחמן לתבוע אותו, אמר להו [להם] רב נחמן: זילו שומו שבחא דאשבח [לכו והעריכו את השבח שהשביח] את הקרקע במשך הזמן שהשתמש בשוורים שגזל, ואותו יצטרך הגזלן לשלם.

אמר ליה [לו] רבא: תורי אשבח, ארעא [וכי השוורים לבדם השביחו והאדמה] עצמה לא אשבח [השביחה]? אמר רב נחמן: מי קאמינא נשיימו כוליה [האם אמרתי שישומו ויתנו לו את כל השבח]? הלא פלגא קאמינא [חצי אמרתי]. אמר ליה [לו] רבא: סוף סוף הרי גזילה הוא, וקא הדרה בעינא [והיא חוזרת בעינה], כלומר, כפי שקיבל אותה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה! ומדוע צריך להוסיף ולשלם מחצית השבח לנגזל?

אמר ליה [לו] רב נחמן: האם לא אמינא [אמרתי] לך כי יתיבנא בדינא [שכאשר אני יושב בדין] לא תימא [תאמר] לי מידי [דבר] לשאול ולהעיר על הפסקים שלי, שאמר הונא חברין עלאי [חברנו עלי]: אנא ושבור מלכא אחי בדינא [אני ושבור המלך, החכם שמואל, אחים בדין], כלומר, שבענייני דינים חשוב אני כשמואל עצמו. ואף כאן היה לי טעם בדבר, והוא: האי אינש גזלנא עתיקא [אדם זה גזלן עתיק, ותיק] הוא, שהיה רגיל בגזילה ובעינא דאיקנסיה [ורציתי לקנוס אותו], ולכן אמרתי שישלם גם את השבח, אבל לא מפני שכך הדין.

ג משנה גזל בהמה ובהיותה אצלו הזקינה והרי עתה בהמה זו שווה פחות, וכן גזל עבדים ובהיותם אצלו הזקינו — הרי זה שינוי וקנאם הגזלן, ולכן משלם כפי שהיו שווים בשעת הגזלה, ר' מאיר אומר: בעבדים — אומר לו הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך".

גזל מטבע ונסדק ואבד בכך ערכו, או שגזל פירות והרקיבו, או יין והחמיץ — בכל אלה הריהו משלם כשעת הגזלה.

אבל אם גזל מטבע ונפסל על ידי המלכות, או שגזל תרומה ונטמאת במשך הזמן, או חמץ ועבר עליו הפסח ונאסר בהנאה, בהמה ונתעבדה בה עבירה שפוסלת אותה מקרבן, או שנפסלה מלעלות על גבי המזבח בגלל סיבה אחרת, או שהיתה יוצאה (שנגזר דינה) ליסקל משום שנגחה והרגה אדם בתוך הזמן שלאחר הגזילה — אומר לו "הרי שלך לפניך", שכיון שאין זה שינוי הניכר לעין, אף על פי שבכל אלה המקרים פחת או בטל הערך של הדבר שגזל — מחזיר אותו בעינו.

ד גמרא על הנאמר במשנה שאם גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה, משום שקנה אותה בכך, אמר רב פפא: לא הזקינה — הזקינה ממש, אלא אפילו כחשה (רזתה, נחלשה) ולא נשתנתה כל כך הרי זה נחשב שינוי וקנאה בכך. ומקשים: והא אנן [והרי אנו] "הזקינה" תנן [שנינו]! ומשיבים: הכוונה היתה כחשה כגון הזקינה, ברזון כזה שלא הדר בריא [חוזר ומשמין].

אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי, הכי קאמרי משמיה [כך אומרים משמו] של ר' יוחנן: אפילו גנב טלה ונעשה איל, או עגל ונעשה שור — נעשה שינוי בידו על ידי שינוי השם וקנאו, ולכן אם טבח ומכר אותו — שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר ופטור מארבעה וחמישה. אמר ליה [לו] רב אשי: וכי לאו אמינא [לא אמרתי] לך: לא תחליף גברי [אנשים] שאתה מוסר דבר תורה משמם? ההוא משמיה [אותה שמועה משמו] של ר' אלעא איתמר [נאמרה], ולא משמו של ר' יוחנן.

ה שנינו במשנה שר' מאיר אומר: בעבדים — אומר לו "הרי שלך לפניך". אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב: הלכה כשיטת ר' מאיר. ותוהים: וכי רב שביק רבנן ועביד [מניח את דברי חכמים שהם רבים ועושה] כשיטת ר' מאיר? אמרי [אומרים]: משום שברייתא איפכא תניא [שנויה להיפך] בהיפוך השיטות, ושיטה זו שבעבדים אומר לו "הרי שלך לפניך" היא שיטת חכמים ולא שיטת ר' מאיר. ותוהים: וכי רב שביק מתניתין ועביד כברייתא [מניח את משנתנו ועושה כמו הברייתא] וסומך עליה? ומשיבים: רב, מתניתין נמי איפכא תני [את משנתנו גם כן להיפך שונה], כלומר, מה שאנו מייחסים במשנה לר' מאיר הופך רב ושונה אותו בשם חכמים.

ושואלים: ומאי טעמיה [ומה טעמו] של רב דאפיך מתניתין מקמי [שהפך את שיטת משנתנו מפני] הברייתא? אדרבה, ניפוך [להיפך, שיהפוך] את הברייתא מקמי מתניתין [מפני משנתנו]! אמרי [אומרים] בתשובה: רב נמי מתניתין איפכא אתניה [גם כן את משנתנו בצורה זו ההפוכה שנה], ולא הוא הפך את השיטות במשנה, אלא כך עמדה לפניו המשנה, כלשון הברייתא.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: אמנם רב הוא שהפך את השיטות במשנתנו, וכלל הוא זה: כי לא אפיך חדא מקמי חדא, חדא מקמי תרתי אפיך [כאשר אינו הופך משנה מפני ברייתא, הרי זה משנה אחת מפני ברייתא אחת, אבל משנה אחת מפני שתי ברייתות הריהו הופך].

ואף כאן, יש ברייתא נוספת ששיטתה הפוכה משיטת משנתנו, דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: המחליף פרה בחמור ובינתים ילדה הפרה, וכן המוכר שפחתו וילדה ומתדיינים המוכר והקונה מתי ילדה, זה אומר "בזמן שהיתה ברשותי ילדה" ולכן הוולד שייך לי, והלה, האחר, שותק — זכה בה זה שאומר בוודאות שברשותו ילדה. אם זה אומר "איני יודע" וזה אומר "איני יודע" — יחלוקו.

אם זה אומר "ברשותי" וזה אומר "ברשותי" — ישבע המוכר שברשותו ילדה ויישאר הוולד אצלו, ומדוע? לפי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, אלו דברי ר' מאיר. וכאן מכיון שהיתה למוכר חזקה ראשונה על הבהמה או על השפחה, דיו שישבע מפני שהוא נחשב דלנתבע, והוא צריך להישבע כדי להיפטר.

וחכמים אומרים: אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות. ואם כן רואים שלדעת חכמים דין העבדים כקרקעות, ואילו שיטת ר' מאיר אינה כן, ולכן גם במשנתנו השיטה שבעבדים אומר לו "הרי שלך לפניך" שיטת חכמים היא החלוקים על ר' מאיר.

ושואלים: אם אתה אומר שרב שנה את דברי חכמים בשם ר' מאיר, אם כן, האי [זה] הביטוי "הלכה כר' מאיר" אינו נכון, אלא "הלכה כרבנן" [כחכמים] מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]?! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: למאי דאפכיתו ותניתו [לפי מה שאתם הופכים ושונים] שר' מאיר אומר שאומר לו "הרי שלך לפניך", לפי זה צריכים אתם לפסוק הלכה כר' מאיר, אף על פי שלשיטתי היא דעת חכמים ולא דעת ר' מאיר.