בבא קמא צו ע"א

הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא [זה שהוא היה נושה בו כשיעור הקרקע והשבח יחד] גובה את השבח, הא דלא מסיק ביה [זה שאינו נושה בו] אלא כשיעור ארעא [הקרקע עצמה] ואז מחזיר לו את השבח.

אמר ליה [לו] רבינא: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר]: אי אית ליה זוזי [אם יש לו כסף] ללוקח, לא מצי מסלק ליה [אינו יכול לסלק אותו] את בעל החוב בכסף, אלא לבעל החוב יש זכות על הקרקע עצמה, לפי שיטה זו שפיר [יפה]. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אי אית ליה זוזי [אם יש לו כסף] ללוקח מצי מסלק ליה [יכול הוא לסלק אותו] את בעל החוב ולשלם לו כסף, לימא ליה [שיאמר לו כך]: אי הוו [אם היו] לי זוזי [זוזים, כסף] הוה מסלקינא לך מכוליה ארעא [הייתי מסלק אותך מכל הקרקע הזאת], השתא [עכשיו] שאין לי כסף לשלם לך את כל חובך הב (תן) לי לפחות גריוא דארעא [חלקת אדמה] כשיעור שבחאי [השבח שלי]!

אמר ליה [לו] רב אשי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — כגון דשויה ניהליה [שעשה לו הלווה] את השדה הזו אפותיקי, כלומר, שאמר ליה [לו]: לא יהא לך פרעון אלא מזה, ובמקרה כזה יש שיעבוד ברור על גוף השדה הזה, ולא על דבר אחר.

א ובענין זה של שבח שהשביחה גזילה אמר רבא: מי שגזל דבר והשביח את הגזילה ומכר לאחר, וכן גזל והשביח ומת והוריש — מה שהשביח מכר, מה שהשביח הוריש, והנגזל (אם נוטל את הגזילה בחזרה) צריך לשלם לקונה וליורש עבור השבח.

בעי [שאל] רבא בעקבות הלכה זו: אם השביח לוקח, מהו הדין, האם הוא צריך להחזיר את השבח או לא? בתר דבעיא הדר פשטה [אחרי ששאל את השאלה חזר ופתר אותה]: מה מכר ראשון לשני בכל מכירה? — כל זכות שתבא לידו, וכיון שיש לגזלן זכות בשבח שהשביח בגזילה — מכר גם את הזכות הזו לקונה.

ועוד בענין זה, בעי [שאל] רבא: אם השביח גוי חפץ שגזל, מהו, האם הוא זוכה בשבח? אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: תקנתא [תקנה] לגוי ניקו ונעבוד [נעמוד ונעשה], שלא עשו חכמים תקנות למען הגויים. אמר ליה [לו] רבינא: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו אלא כגון דזבניה [שמכר אותה] הגוי לישראל. ואומרים: סוף סוף הבא מחמת גוי, כלומר, שכוחו (רשותו, זכותו) בחפץ זה בא מחמת הגוי, הרי הוא כגוי עצמו וכפי שאמרנו שהראשון מוכר לשני את כל הזכויות שיש לו בחפץ.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון שגזל ישראל וזבנה ניהליה [ומכרה, את הגזילה, לו, לגוי] והשביחה הגוי, והדר [וחזר] הגוי וזבנה [ומכרה] לישראל, והשאלה היא: מאי [מה] יהא הדין אז? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דמעיקרא [שמתחילה] גזלה ישראל והדר [ואחר כך שוב] הגיעה ליד ישראל — עבדי רבנן תקנתא [עשו חכמים תקנה], או דלמא [שמא] כיון דאיכא [שיש] גוי באמצע — לא עבדו ליה רבנן תקנתא [עשו לו חכמים תקנה]? שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב שנינו במשנתנו כי הגוזל עצים ועשה מהם כלים — נקנו לו העצים בשינוי. ומעתה דנים במקרים שונים האם נחשבים הם כשינוי. אמר רב פפא: האי מאן [מי] שגזל דיקלא מחבריה וקטליה [דקל מחבירו וקצץ אותו], אף על גב דשדיא מארעא לארעא דידיה [אף על פי שזרק את הדקל מן הקרקע של הנגזל אל הקרקע שלו עצמו] — לא קני [קנה]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי [מתחילה דקל הוא נקרא וגם עכשיו שנקצץ דקל הוא נקרא], שאין כאן שינוי שעל ידיו יקנה. ויותר מכך, אף אם גזל דיקלא [דקל] ועביד גובי [ועשה ממנו חתיכות] — לא קני [קנה], כי השתא מיהת גובי דדיקלא מיקרי [עכשיו על כל פנים חתיכות דקל הן נקראות].

אבל אם גזל גובי [חתיכות] ועבדינהו כשורי [ועשה מהן קורות] — קני [קנה], משום שיש דבכך שינוי. וכיוצא בזה כשורי רברבי ועבדינהו כשורי זוטרי [גזל קורות גדולות ועשה אותן קורות קטנות] — לא קני [קנה], שעדיין קורות הן נקראות. עבדינהו קצוצייתא [עשה מהן קרשים] — קני [קנה].

אמר רבא: האי מאן [מי] שגזל לוליבא [לולב] ועבדינהו הוצי [ועשה ממנו עלים], שפירק את כל העלים מן השידרה — קני [קנה] את זה, דמעיקרא לוליבא מיקרי [שמתחילה לולב הוא נקרא] והשתא הוצי [ועכשיו הוא נקרא עלים]. וכן הוצי ועבדינהו חופיא [אם גזל עלים של לולב ועשה מהם רצועות של מטאטא] — קני [קנה], ומדוע? מעיקרא הוצי והשתא חופיא [מתחילה קראו לזה עלים ועכשיו קוראים לזה רצועות מטאטא]. אם גזל חופיא [מטאטא] ועבדיה שרשורא [ועשה ממנו כעין שרשרת, חבל] — לא קני [קנה], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דהדר סתר ליה והוי חופיא [שהוא חוזר וסותר אותו והוא שוב מטאטא].

בעי [שאל] רב פפא: אם נחלקה התיומת (העלה האמצעי של הלולב), מהו דינו לענין שינוי שעושה קנין? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' מתון אמר ר' יהושע בן לוי: אם ניטלה התיומת — פסול הלולב למצוותו.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - א

הא, זה שהוא גובה אפילו שבח המגיע לכתפים, מדובר באופן דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא, שגובה את הקרקע עבור חוב ששוויו כשיעור הקרקע עם השבח, שאז אינו צריך להחזיר לו את השבח.

הא, זה שצריך להחזיר לקונה שבח המגיע לכתפים, מדובר באופן דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא, שאין לו חוב אלא בשיעור הקרקע בלא השבח. ואז צריך לשלם לקונה עבור השבח. ואינו צריך לתת לקונה את השבח מן הקרקע אלא יכול לסלקו בדמים, כמו שאמר שמואל לעיל.

אמר ליה רבינא: הניחא למאן דאמר הסובר שאי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב בזוזי אלא יש לבעל החוב זכות לקחת את גוף הקרקע המשועבדת לו - שפיר מובנים דברי שמואל שהבעל החוב אינו צריך לתת תשלום לקונה עבור השבח שהשביח בקרקע - מן הקרקע, אלא יכול לשלם לו בכסף. ^[1]

אלא למאן דאמר הסובר שאי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב, ואין לבעל חוב זכות על הקונה לגבות דווקא מן הקרקע המשועבדת לו.

אם כן לימא ליה יאמר לו הקונה: אי הוו לי זוזי הוה מסלקינא לך מכוליה ארעא, אם היו לי זוזים הייתי יכול לסלק אותך מכל הקרקע, ולתת לך את הזוזים עבור החוב במקום הקרקע, השתא הב לי גריוא דארעא שיעור שבחאי. עכשיו תן לי לפחות חלקת אדמה כשיעור השבח שלי.

אמר ליה רב אשי: הכא במאי עסקינן, כאן במה מדובר - כגון דשויה ניהליה שעשה לו הלווה את השדה הזו אפותיקי, כלומר דאמר ליה הלווה למלוה: לא יהא לך פרעון אלא מזה, ובאופן זה השדה משועבדת באופן מוחלט לבעל חוב, ולדברי הכל - הקונה אינו יכול לסלקו בדמים, אלא גובה את הקרקע, ולכן גם את השבח שהשביח הקונה, בעל החוב אינו צריך לשלם לו מהקרקע אלא משלם לו בדמים.

אמר רבא: אם גזל דבר, והשביח את הגזילה ומכר אותה לאחר עם השבח. וכן אם גזל דבר והשביח את הגזילה ומת והוריש את הגזילה לבנו - מה שהשביח הגזלן, ויש לו זכות בשבח [למחצה שליש ורביע כמו שראינו לעיל לדעת רבי שמעון, או שיש לו זכות בכל השבח למשנתינו מפני תקנת השבים], זכות זו מכר הגזלן לקונה, וכן הדין ביורש, מה שהשביח הגזלן הוריש, ^[2] ולכן כשגובה הנגזל את הגזילה, צריך לשלם לקונה וליורש עבור השבח.

בעי רבא: אם השביח לוקח או יורש, מהו האם יש לקונה וליורש זכות בשבח לקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע כמו הגזלן [לדעת רבי שמעון] ^[3] או לא?

בתר דבעיא הדר פשטה אחרי ששאל את השאלה חזר ופשט אותה:

מה מכר ראשון לשני בחפץ שמכר לו? כל זכות שתבא לידו בחפץ הוא מכר, וכיון שלגזלן היה זכות לקבל בשבח הגזילה למחצה שליש ורביע [לדעת רבי שמעון], אף הקונה והיורש קיבלו מהגזלן זכות זו. ^[4]

בעי רבא: אם השביח עובד כוכבים חפץ שגזל מהו האם יש לו זכות בשבח שהשביח בגזילה או לא? אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: וכי תקנתא לעובד כוכבים ניקו ונעבוד וכי נעמוד ונעשה תקנה לגוי לזכות בשבח שהשביח בגזילה?

אמר ליה: לא צריכא, לא הוצרכו להסתפק אלא באופן כגון דזבניה שמכרו הגוי הגזלן לישראל, והספק, האם יש לישראל שקנה מהגוי זכות בשבח שמשביח בגזילה.

ותמהינן: סוף סוף כל זכות הבא מחמת עובד כוכבים הרי הוא דינו כעובד כוכבים, והרי כל הזכות בשבח הגזילה הוא מחמת הגזלן, וכיון שהגזלן הוא גוי ואין לו זכות בשבח הגזילה, גם הקונה הישראל שבא מחמתו אין לו זכות בשבח יותר מן הגוי.

ומתרצינן: לא צריכא, לא הוצרכו להסתפק אלא באופן כגון דגזל ישראל וזבנה ניהליה ומכרה הגזלן הישראל לגוי, והשביחה עובד כוכבים, והדר וחזר עובד כוכבים וזבנה ומכרה לישראל, מאי, האם יש ללוקח הישראל זכות בשבח שהשביח הגוי בגזילה לקבל עבורו למחצה שליש ורביע?

וצדדי הספק: מי אמרינן האם אנו אומרים: כיון דמעיקרא שמתחילה גזלה ישראל והדר ואחר כך שוב הגיע לידי ישראל - לכן יש צד לומר כי עבדי רבנן תקנתא עשו חכמים תקנה, ויש לו זכות בשבח הגזילה לקבל עבורו תשלום מהנגזל.

או דלמא שמא כיון דאיכא עובד כוכבים באמצע והוא זה שהשביח את הגזילה - לא עבדו ליה רבנן תקנתא. לא עשו לו חכמים תקנה שיהיה לו זכות בשבח הגזילה?

לגמרא אין ישוב לשאלה זו, אלא תיקו תשאר שאלה זו במקומה עד שיבוא אליהו התשבי ויישבה.

הגמרא דנה כעת איזה שינויים בחפץ נחשבים שינוי שקונה בו הגזלן את החפץ.

אמר רב פפא: האי מאן דגזל דיקלא מחבריה מי שגזל דקל מחבירו וקטליה וקצץ אותו, אף על גב דשדיא מארעא לארעא דידיה אף על פי שהשליכו מהקרקע של הנגזל לקרקע שלו - לא קני הגזלן את הדקל לעצמו בשינוי זה. ^[5]

מאי טעמא?

מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי מתחילה היה נקרא דקל ועכשיו גם כן נקרא דקל, ולא נעשה בו שינוי השם מחמת מעשה הקציצה, לכן מעשה זה אינו קונה לגזלן ^[6], אלא צריך להשיב את הדקל עצמו לנגזל.

ואפילו אם גזל דיקלא ועביד גובי ועשה ממנו גזרי עץ - לא קני.

כי השתא מיהת גובי דדיקלא מיקרי כי עכשיו על כל פנים גזרי דקל הם נקראים, ועדיין שם דקל עליהם, לפיכך המעשה אינו נחשב שינוי שקונה.

אבל אם גזל גובי גזרי עץ ועבדינהו כשורי ועשה מהם קורות - קני, כי נשתנה שמם על ידי המעשה.

ואם גזל כשורי רברבי קורות גדולות ועבדינהו כשורי זוטרי ועשה מהם קורות קטנות - לא קני, כי עדיין שם קורות עליהם.

ואם עבדינהו עשה מן הקורות קצוצייתא קרשים - קני, כי נשתנה שמם.

אמר רבא: האי מאן דגזל מי שגזל לוליבא לולב ועבדינהו הוצי ועשה ממנו עלים, שתלש את כל העלים מן השדרה - קני במעשה זה את הלולב, דמעיקרא לוליבא מיקרי והשתא הוצי כי מתחילה היה נקרא "לולב" ועכשיו הם "עלים".

וכן אם גזל הוצי עלים ועבדינהו חופיא ועשה מהם רצועות של מטאטא, שפיצל כל עלה לשנים [שהוא מעשה שאי אפשר לבטלו] - קני במעשה זה את הרצועות, כי מעיקרא הוצי והשתא חופיא מתחילה היו נקראים "עלים" ועכשיו הם רצועות של מטאטא.

ואם גזל חופיא רצועות של מטאטא ועבדיה שרשורא ועשה מהם חבל - לא קני, מאי טעמא? כי הוא מעשה שאפשר לבטלו, דהדר סתר ליה והוי חופיא שהוא יכול לחזור ולפרום את החבל והם נעשים שוב רצועות של מטאטא.

בעי רב פפא: אם נחלקה התיומת [העלה האמצעי של הלולב] בידי הגזלן מהו, כיצד מחשיבים מעשה זה לענין שינוי?

תא שמע:

דאמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: אם ניטלה התיומת - פסול הלולב למצוותו.

הערות

^[1] הקצות החושן [סימן קטו ד] מקשה, כי גם למאן דאמר שאינו יכול לסלק את הבעל חוב בזוזי, מכל מקום יכול לתת לבעל חוב את השבח של הקרקע לסילוק החוב, כי גם השבח הוא קרקע, וגם הוא השתעבד כיון ששיעבד הלוה גם את מה שיקנה אחרי ההלואה, ואם כן קשה מדוע כשהחוב הוא כנגד הקרקע בלא השבח יכול בעל החוב לקחת את כל הקרקע לפרעון החוב [ואת השבח שעל גבי הקרקע לוקח בעל החוב יחד עם הקרקע ומשלם ללוקח עבורו], והלוקח לא יכול לתת לבעל חוב קרקע עם שבח בשיעור החוב ולשייר לעצמו את שאר הקרקע. וכתב הקצות החושן, כי מכאן ראיה לשיטת הב"ח שסובר כי אף אם הלוה משעבד את הקרקעות שיקנה לאחר ההלואה, מכל מקום כשבא הבעל חוב לטרוף קרקע שהיתה קיימת בזמן ההלואה, הלוה לא יכול לדחותו לקרקע שקנה אחרי ההלואה, ולכן הלוקח לא יכול לדחות את הבעל חוב לקחת לפרעון חובו מהשבח שנהיה אחרי ההלואה. ולפי דעת הש"ך שחולק על הב"ח עדיין קשה, ומתרץ הקצות החושן, כי השבח גרוע מקרקע שקנה הלוה אחרי ההלואה, כיון שהשבח לא היה אצל הלוה אלא הוא שבח שהשביח הלוקח, והבעל חוב גובה מהשבח רק משום תקנה מיוחדת כדי שלא תנעל דלת בפני לווין, וכל התקנה שיגבה משבח שהשביח לוקח, היתה רק באופן שהחוב הוא כשיעור הקרקע עם השבח, אבל אם החוב הוא רק כשיעור הקרקע, באופן זה אין תקנה, ולכן הלוקח אינו יכול לתת את השבח שאינו משועבד לחוב. ויוצא לפי דברי הקצות החושן, שאם בזמן ההלואה היה קרקע כשיעור החוב, השבח אינו משתעבד כלל. אבל האמרי בינה [דיני גבית חוב סימן כה ז] מביא כי בראב"ד [בשיטה מקובצת ב"מ קי] מבואר שלא כדברי הקצות החושן, שכתב כי גם אם הקרקע היתה כנגד שיעור החוב, מכל מקום גם השבח שיבוא משועבד, כי שמא תתקלקל הקרקע ותרד מערכה. וגם לדברי הראב"ד אפשר ליישב את שיטת הש"ך, כמו שכתב הטבעת החושן [על הקצוה"ח שם], כי אמנם השבח משתעבד, אבל מכל מקום אם בשעת הפרעון יש קרקע כשיעור החוב, המלוה לא חייב לקבל את הפרעון מן השבח, כי מה שהשבח משתעבד הוא תקנה לטובת המלוה, ולא לרעתו שיצטרך לקחת מהשבח ולוותר על הקרקע.

^[2] השיטה מקובצת בשם הרמ"ה ורבינו יונתן וכן התורת חיים מבארים, שרבא מחדש, כי אף על פי שגזלן קונה את השבח רק מפני תקנת השבים, מכל מקום גם הלוקח שלא שייך אצלו תקנת השבים - קונה את השבח, כי אחרי שהגזלן קנה כבר את השבח יכול הוא גם למוכרו ולהורישו. ועוד חידש רבא [בהמשך], כי אף אם הגזלן עצמו לא השביח וכל השבח נעשה אצל הלוקח, מכל מקום קנה הלוקח, כי הגזלן מכר ללוקח כל זכות שתבא לידו.

^[3] כך פירש רש"י שכל הספק של רבא הוא לדעת רבי שמעון שמקבל הגזלן את השבח בשכרו. ומבאר הפני יהושע כי לדעת רבי יוחנן שהגזלן מקבל את השבח מפני תקנת השבים, הלוקח אינו יכול לזכות בשבח אם לא זכה בו הגזלן בעצמו. ומשום כך פירש רש"י כי הספק של רבא הוא רק לפי רבי שמעון שגזלן זוכה למחצה ולשליש ולרביע. והספק הוא, האם מה שמקבל שכר עבור השבח הוא מפני תקנת השבים ולכן אם השביח הלוקח אינו זוכה בו, או שמא הגזלן זוכה בשכר השבח מעיקר הדין, וזכות זו מכר הגזלן ללוקח. אבל התוספות [ד"ה כל] חולקים על רש"י, וכתבו, כי הלוקח קונה את זכות הגזלן בשבח אף אם הוא מדין תקנת השבים. וכן מבואר ברשב"א וברמ"ה ורבינו יונתן שכמו שתיקנו לגזלן מפני תקנת השבים כך תיקנו ללוקח שהשביח, כיון שהגזלן מוכר ללוקח כל זכות שתבא לידו.

^[4] לדעת התוספות והרשב"א, הגמרא לעיל פשטה שהנגזל מסלק את הגזלן מן השבח בדמים. ומקשה הקובץ שיעורים [אות קז] כי אם כן אין לגזלן חלק בגוף השבח אלא רק זכות לקבלת תשלום מן הנגזל, אם כן כיצד יכול הגזלן למכור את השבח ללוקח. ומתרץ הקובץ שיעורים, כי באמת יש לגזלן חלק בגוף השבח, אלא כיון שאי אפשר להפריד את השבח מן החפץ יש לנגזל זכות לסלקו בדמים, ולכן יכול הגזלן למכור את השבח. באילת השחר [ד"ה והנה] כתב, כי אפשר לומר שאין לגזלן חלק בגוף השבח, ומכל מקום יש לו קניני גזילה בחפץ לענין לקבל דמים תמורת השבח, וזכות זו יכול הוא למכור.

^[5] ברבינו פרץ כתב, כי הקוצץ דקל שעושה פירות נחשב כמו הריגת בהמה שנחשב שינוי, וכאן שאינו נחשב שינוי מדובר בדקל יבש שאינו עושה פירות או שמדובר כאן בעקר את הדקל עם שורשיו, שיכול לנטעו במקום אחר. עוד כתב רבינו פרץ בשם שיטה [וזוהי שיטת התוספות כאן], כי דוקא בהמה שיש לה חיות ניכר בה יותר השינוי כשהורגה, אבל אם קצץ אילן, השינוי אינו ניכר כל כך, ואינו נחשב שינוי הקונה.

^[6] מבואר בגמרא כי אם היה משתנה שמו היה קונה את הדקל בשינוי. ומקשים הבית אהרן והדבר אברהם [ח"א סימן ח], שהרי כל זמן שהדקל מחובר אין מעשה גזילה, כי אין גזילה בקרקעות, וכשנעשה תלוש אז נעשה בו השינוי, ואם כן אין כאן מעשה גזילה. וכתבו הקובץ שיעורים [אות קט] והאמרי משה [סימן לב ז בהגה] והגרי"ז [הלכות גזילה ד"ה ולפי], כי מעשה השינוי הוא גם מעשה הגזילה, והוכיחו מכאן, שאם מעשה הגזילה והשינוי באים כאחד, קונה בשינוי. אבל החזון איש [סימן יז טו] כתב, שמדובר באופן שאחזו בידו בזמן הקצירה ולכן יש גם מעשה גזילה, והוכיח מכאן כי אם עושה שינוי בשעת מעשה הגזילה, קונה. ומבואר בדעת החזון איש שצריך מעשה נפרד לגזילה ולשינוי אף שיכולים להיות באותה שעה, ולכן מצריך שיאחוז את הדקל ביד. הדרכי דוד מבאר, שמדובר באופן שהדקל עומד על המיצר ומיד כשנקצץ נפל לחצירו של הגזלן וקנאו בקנין חצר, ומועילה גזילה ושינוי כאחד. ומבואר בדבריו כעין דברי החזון איש, שצריך מעשה גזילה חוץ ממעשה השינוי, וכאן מעשה הגזילה הוא בזה שהפילו לחצרו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This ruling, that Shmuel would collect the enhanced value, is for a case where the creditor is owed by the debtor the amount of the value of the land and the enhanced value. That ruling, that Shmuel would not collect the value of the enhancement, is for a case where the creditor is owed by the debtor only the amount of the value of the land.

Ravina said to him: This works out well according to the one who says: If the purchaser of the field has money, he still cannot remove the creditor from the land, i.e., the creditor has the right to collect the land. This is well. But according to the one who says: If the purchaser of the field has money, he can remove the creditor from the land, i.e., the purchaser can choose to pay him money instead, let the purchaser say: If I had money, I would remove you from all of the land; now that I do not have sufficient money to pay what you are owed, give me at least a se’a [griva] of land, which is the amount of my enhancement.

Rav Ashi said to him: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the debtor set aside this field as designated repayment for him, as he said to him: You shall not be repaid from anything but this, in which case he clearly has a lien on this field and nothing else.

§ The Gemara continues the discussion of a stolen item that has been enhanced. Rava says: If one robbed another of an item and enhanced it and sold it to another, and similarly, if one robbed another of an item and enhanced it and then died and bequeathed it, he sold that which he enhanced and bequeathed that which he enhanced. And the robbery victim, should he wish to recover the stolen item, must pay the purchaser or heir for the enhanced value.

Rava raises a dilemma related to the aforementioned halakha: What is the halakha if a purchaser enhanced the stolen item? Must the robbery victim pay the purchaser for the enhanced value or not? After Rava raised the dilemma, he then resolved it: What has the first person sold to the second in any sale? He has sold any rights that will come into his possession. Since the robber had the rights to the value of his enhancements to the stolen item, he sold those rights to the purchaser as well.

Rava raises a dilemma: What is the halakha if a gentile robber enhanced the value of a stolen item? Rav Aḥa of Difti said to Ravina: Shall we arise and institute an ordinance for the benefit of a gentile? Ravina said to him: This question is not necessary except where it was the case that a gentile sold it to a Jew. Rava was asking if the Jew needs to return the enhanced value. The Gemara comments: Ultimately, one who comes to possess an item due to purchasing it from a gentile is like a gentile himself because, as stated previously, in any sale the purchaser’s rights are identical to the seller’s. Since the Sages did not institute ordinances for the benefit of gentiles, the Jewish purchaser does not have those rights either.

The Gemara explains: This question is not necessary except where it was the case that a Jew robbed another of the item and sold it to a gentile, and the gentile enhanced it, and then the gentile went back and sold it to another Jew. What is the halakha in this case? Do we say: Since it was initially stolen by a Jew and was then acquired by a Jew, the Sages did institute an ordinance? Or, perhaps since there is the ownership of a gentile intervening, the Sages did not institute an ordinance. The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna teaches that if one robbed another of wood and fashioned it into vessels, he acquired the wood due to the change. The Gemara discusses what qualifies as a change. Rav Pappa said: With regard to this one who robbed another of a palm tree and cut it down, although he threw it from the land of the robbery victim to his own land, he did not acquire it. What is the reason for this? The tree was initially called a palm tree, and now, although it has been cut down, it is also called a palm tree, so the change to the item is not sufficiently significant for the robber to acquire it. Moreover, if one robbed another of a palm tree and made it into logs, he did not acquire it, since now, in any event, they are called palm tree logs.

By contrast, if one robbed another of logs and fashioned them into beams, he has acquired them, since this change is significant. If one robbed another of large beams and fashioned them into small beams, he did not acquire them, since they are still called beams. If he fashioned them into boards, he did acquire them.

Rava said: This one who robbed another of a palm frond and fashioned it into leaves [hutzei], i.e., he removed the leaves from the spine, has acquired it, since initially it was called a palm frond and now it is called leaves. One who robbed another of leaves and fashioned them into a broom has acquired them, since initially they were called leaves, and now they are called a broom. One who robbed another of a broom and fashioned it into a rope has not acquired it. What is the reason for this? The reason is that he can go back and unravel it, and it will once again be a broom.

Rav Pappa raises a dilemma: What is the halakha if the central twin-leaf became split, i.e., is this considered a change through which a stolen lulav would be acquired? The Gemara cites a proof: Come and hear that which Rabbi Matun says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: If the central twin-leaf was removed, the lulav is unfit.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דבעי רבא השביח לוקח מאי. קודם יאוש קאמר, דאי לאחר יאוש פשיטא דהוי ליה יאוש ושנוי רשות. ואסיק מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, ובמטלטלין קא בעי, אבל בגזל קרקע הכל של נגזל ואין לגזלן בו כלום, ואליבא דרבי יהודה דהלכתא כוותיה קא בעי לה דהא כתבינן לעיל (בבא קמא צה, ב ד"ה א"ר) דשבח שעל גבי גזלה מדינא דנגזל הוה דהוה ליה כשנוי החוזר אלא משום תקנת השבים תקנו שיהיה כולן לגזלן. והא נמי דקאמר (לב, ב) מה שהשביח הוריש ומה שהשביח מכר כוליה שבח משמע כרבי יהודה ולא רביע כרבי שמעון. וקיימא לן כרבי יהודה, חדא דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה (עירובין מו, ב), ועוד דהכא משמע דבעי רבא אליבא דידיה וכדאמרן. ועוד בשלהי פרק המפקיד אוקי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דלקה בחסר וביתר או כשעת הוצאה מבית בעלים בית הלל כרבי יהודה בית שמאי כרבי שמעון ובית שמאי במקום בית הלל אינו משנה.

השתא מיהא גובי דדיקלא מיקרי. ואם תאמר אם כן צמר וצבעו נמי דצמר צבוע מיקרי. י"ל דשאני התם דנשתנה מראיתו.

הוצי ועבדינהו חופי'. פירש הראב"ד ז"ל הוצי שתלש העלין מן השדרה, חופי' שחלק העליון עצמן לארכן ועשאן רצועות דקות לצור חפיית כלים ועל כן נקראו חופיא על שפ מלאכתן. חופיא ועבדינהו ששורא [בש"מ שישורא, ובחי' הרא"ש איתא שרשורה] כמו שרשות גבלות (שמות כא, כב) לא קני דהא מצי סתר לה.

נחלקת התיומה. פירש הרי"ף ז"ל [בסוכה לב, א] גבא דהוצא דמתיים להו לשני צדי העלין כשהוא כפול לשנים, וכן פירש הראב"ד ז"ל, ומשמע דעל רוב העלין קאי כלומר שנחלק גב העלין כולן או רובן, שאילו לא נחלקה אלא תיומת של אחת אפילו נטל עלה אחד מן השורה אינו נראה שיפסל הלולב בכך, דהא נפרצו עליו נפרדו עליו קאמרינן (סוכה נט, ב) דמשמע כולן או רובן, והוא הדין לנטלה או נחלקה התיומת שלהן, וכן נ"ל מלשון הרב בעל הלכות ז"ל שכן כתב נחלקה התיומת מהו האי גבא דהוצי דדביקא אהדדי ההוא דמתיים להו ומשוה להו חד ונחלק מהו כנפרצו עליו דמי ופסול או כנפרצו עליו דמי _ ש"מ] וכשר. אבל רש"י ז"ל פירש התיומת כף התמר האמצעי העליון. ואפילו לפי פירושו, דוקא בשנחלק כל גב אותו העלה אטו רוב שאין נראה שיפסל במעט שנחלק או נטל או יבש כל שהוא מאותו עלה האמצעי העליון שיפסל בכך, שאם כן רוב הלולבין פסולין. ובתוספות פירשו תיומת (פני) [שני] עלין העליונים האמצעים (שאם) [ששם] השדרה (כילה) [כלה] נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה (עם) [עד] שנראין העלין העליונים חלוקין ומופרדין זה מזה.

נטלה התיומת פסול. פירשו בתוספות דמכאן יש להוכיח דהא דתנן (סוכה נט, ב) נקטם ראשו פסול היינו שנקטמו הרבה מן העלין דאין לך נקטם יותר מנטלה התיומת ומשמע דוקא נטלה התיומת שנטלה כלה אבל נקטמה התיומת כשר. וזה כפי פירוש תיומת אותן עלים האמצעים העליונים.

גזלה אחד מעובדי האלילים והשביחה הרי אין לנו לתקן לגוי זה הא אם גזלה הישראל ומכרה לאחד מעובדי האלילים וחזר זה ומכרה לישראל הואיל וישראל בתחלה וסוף וגוי באמצע הדבר בספק ורשאי לעכב השבח מספק ואם תפש הנגזל אין מוציאין מידו:

כבר בארנו שלדעתנו הכל היה של נגזל אף לאחר יאוש ואם כן יש לנו לומר כן אף לאחר שנוי רשות בלא יאוש אם כן מהו שאמרו בכאן בגזל והשביח ומכר שזכה הלוקח בשבח אם בשבח החוזר הרי הכל של נגזל ואם בשבח שאינו חוזר או שפטמו הוא או ביאוש ושנוי רשות הרי מן הדין זכה בו ולא מן התקנה והרי שמועה זו מכח תקנה היא אמורה וכמו שאמרו בה תקנתא לגוי ניקום וניעביד וכו' תדע שמטעם זה פרשוה רבים בבבא מציעא פרק ראשון בגזלת קרקע ואף בשם גדולי הפוסקים כתבוה שם אלא שאיני רואה מדבריהם כן כמו שבארנו שם ומ"מ אמרה מי שאמרה אין הדברים נראין שהרי קרקע אינה נגזלת והשבח לנגזל וכמו שבארנו למעלה שהלוקח חוזר ממנו אצל הגזלן המוכר וגובהו מבני חורין ועוד שגזלת קרקע אינה צריכה לתקנה אלא הדברים מחוורים כדעת גדולי המחברים ולמה שפרשנו שאין יאוש קונה בה כלל אין לנו דרך בשמועה זו אלא לדחותה מכל וכל וכבר הסכימו לכך גדולי הדורות שלפנינו לומר שאף רבא לא על דעת עצמו אמרה אלא על דעת ר' שמעון בן אלעזר ועיקר הדברים כדברי גדולי המחברים מ"מ גדולי המפרשים פרשוה בשבח שעל גבי גזלה כגון נטענה אצלו שהוא של גזלן והודיענו שהוא של גזלן מפני תקנת השבים והייתי סבור לומר שלא נאמר כן אלא בגזלן עצמו ובא להודיענו שאף במכר אומרין כן אצל הלוקח אע"פ שלקחה שלא באחריות ואם נתיאשו בעלים אינו נותן אלא דמים שהרי יש כאן יאוש ושנוי רשות ואם לא נתיאשו מחזיר הגזלה ונוטל שבחה:

זה שאמרנו שישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי פירשו גדולי החכמים שלא נאמר כן אלא להורעת כחו אבל לענין יפוי כחו אין דנין כן ר"ל שאם היה גוי במצרנותו של ישראל והחזיק הגוי עליו בחלונות שלש שנים ושוב קנה ישראל אותו הבית מן הגוי אין אומרים הרי הוא כגוי להחזיק באותם חלונות אלא אומרים שהגוי שלא כדין החזיק מפני שאין להם דין היזק ראיה וכן אם החזיק ישראל עליו ר"ל על הגוי ולקח ישראל מגוי אין אומרין הרי הוא כגוי להחזיק את ישראל עליו אלא כופהו לסתום:

מי שגזל דקל מחובר וקצצו לא קנאו שהרי לא נשתנה שמו ולא מראיתו ואפילו חתכה לחוליות שהרי הם נקראים חתכות של דקל והם הנקראים בלשונם גובי דדקלא ואם עשאו קורות קנה גזל קורות גדולות ועשאן קטנות לא קנה קצצן ועשאן לחות עד שנשתנה שמם קנה:

הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבע"ח שפיר פי' בפ' מי שהי' נשוי הוי פלוגתא דרמי בר חמא ורב יוסף ואביי ורבא ואי קשיא אמאי מקשה מלוקח דהויא פלוגתא ליקשי מיתומים דאליבא דכ"ע אי אית ליה זוזי מסלקי לי' וב"ח אמאי מסלק להו בע"ח בזוזי לימרו לי' אי הוי לן זוזי הוינן מסלקינן לך מכולי ארעא. השתא הב לן גריוא דארעא שיעור שבחה. תשובה אין דין היתומים והלקוחות שוה דלקוחות מוקמינין דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא. אבל יתומים לא מתוקמא אלא דמסיק בי' שיעור ארעא ושבחה דאי לא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא לא מצי טריף לי' כדפרישית בפ' המקבל שדה במה"ק ובפ' שנים אוחזין במהדורא תנינא. וכיון דלא טריף שבחא מיתמי אלא כדמסיק בי' שיעור ארעא ושבח לא מצי מסלק לי' בזוזי שאם הי' השדה שוה מנה כשמת אבוהן והיתומין השביחוהו ושוה מאה וחמשים וחובו הוא כנגד הכל אינן יכולין לומר קח מנה כשיעור שויו של שדה במיתת אבינו והסתלק משום דמצי א"ל בעל חוב שוה לי האי שדה כשיעור כל חובי. ובודאי בעל חוב ללוקח דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא מצי לסלוקי במנה דהוי כשיעור ארעא. ואין לו לבע"ח לתבוע יותר. אבל הנה שחובו יותר מדמי השדה אינו יכול לסלקו בזוזי דשיעור ארעא משום דא"ל לדידי שוה לי האי ארעא כשיעור כל זוזי. והילכך השבח דמהדר לי' מצי לסלוקי בזוזי ולא מהדר לי' גרי ואדארעא:

דאמר לי' לא יהא לך פרעון אלא מזה. נ"ל דדוקא לוקח לא מצי לסלוקי בזוזי משום דזביני' לא הוי זביני כלל כדפירש המורה באותן שלש שדות דקנה מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל לגמרי. ואע"ג דעדיין לא הגיעה אשה לגבות כתובתה שהיא יושבת תחת בעלה משום דאמרה לא מצינא דאיטרח לאהדורי בתר בני חרי. ולא בעינא דתזבין לשדה המיוחד לכתובתי והאי נמי דשוי' ניהלי אפותיקי. ואמר לי' לא יהא לך פרעון אלא מזו הרי ייחדה לחובו ולא מצי מזבין לה אבל יתומין מצי לסלוקי בזוזי דיורש כרעא דאבוה הוא וכי היכי דאי הוה אביהן קיים מצי לסלוקי בזוזי אע"ג דייחדה לחובו ה"נ היורש אבל לוקח דזבנה שלא כדין לא מצי לסלוקיה:

אמר רבא גזל והשביח ומכר וכו'. בעי רבא השביח לוקח וכו'. ושמעינן מינה דרבא במטלטלי קא מיירי דבני גזלה נינהו וכי אית ליה לגזלן שבחא מפני תקנת השבים הוא דאית ליה סלקא דעתך אמינא כי תקינו רבנן בגזלן גופיה דאית ביה האי טעמא אבל בלוקח מגזלן דלא שייך ביה האי טעמא לא ואמטו להכי איצטריך למימר טעמא דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דכי היכי דתקינו בגזלן תקינו נמי בלוקח מגזלן דלוקח מגזלן במקום גזלן קאי והא מילתא לא שייכא אלא במטלטלי דאי במקרקעי מה לי גזלן מה לי לוקח מגזלן מי גרע מהיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אלא לאו במטלטלי ושמע מינה איתא לדרבי יהודה דאמר שבח שעל גבי גזלה כולה דגזלן הוי. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל גזל והשביח ומכר כלומר אפילו שבחא דממילא כגון גיזה וולד שנטענה ונתעברה אצלו אפילו הכי דגזלן הוי משום תקנת השבים ולא תימא הני מילי היכא דהגזלה ביד הגזלן הוא דעבדינן תקנתא אבל אם כבר יצאה מרשותו כגון שמכרה לאחר בלא אחריות אימא לא ליעביד תקנתא קמשמע לן רב אפילו מכר עבדינן תקנתא ולא מהדר אלא דמים כדמעיקרא אם נתיאשו ממנה הבעלים ואם לא נתיאשו מהדר הגזלה עצמה עם גיזותיה וולדותיה ודמי שבח הגיזות והולדות נוטל הלוקח מנגזל דמים. ויש מן המחברים ז"ל שפוסקים דשותף הוי בגוף הבהמה ולא מסלק ליה בדמים דדוקא אמרינן שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותם בדמים שלשה אין טפי לא ולשבחא דממילא איצטריך רבא לאשמועינן דלשבחא דבידים לא איצטריך דמצי אמר ליה אנא מפטימנא ואת שקלת ודוקא קאמר רבא דמה שהשביח מכר במטלטלין ואף על גב דלא איאש אבל בקרקע דקיימא לן דאינה נגזלת לא שנא השביח ביד גזלן לא שנא השביח ביד לוקח כוליה שבחא דנגזל הוי ובלבד בשבחא דממילא כדאמרינן חמשה גובין מן המחוררין אלו הן שבח קרקעות ופירות ושבח פירות וכו' וכולה בגזלן ונגזל מפרשינן לה אבל מן השבח שאינו קצוב ואינו כתוב אינו גובה אלא מנכסים בני חורין שמע מינה שכל אותו שבח שהשביח ביד גזלן גבי ליה נגזל אבל בשבחא הבאה מחמת הוצאה גבי ליה גזלן ולוקח הגזלן מן הנגזל הוצאתם כיון שיש שבח כנגדה והשבח העודף על ההוצאה דנגזל הוי כולו אלא ודאי במטלטלי מיירי מילתיה דרבא ולא במקרקעי וכי היכי דאם השביח המוכר עשו בו תקנת השבים כי השביח לוקח נמי עשו בו תקנת השבים דמה מכר ראשון לשני וכו'. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל פסק הרב כרבי יהודה ואליבא דרב פפא דתניא כוותיה. ולא נתברר לי זה הפסק דהא דתניא כוותיה דרב פפא לענין דבריו של רבי שמעון הוא אבל דעתו של רבי יהודה לא הוזכר שם ומתניתין כוותיה דרב זביד אזלא ורב פפא דחיק ליה ומשני לה ואנן אשנויא דחיקא לא סמכינן ואלו פסק הרב כרבי שמעון אליבא דרב פפא אז היה טוב יותר מזה והוה ליה סייעתא דסוגיין כרבי שמעון מדאיבעיא לן בדמי מסלקי ליה או בגופיה מסלקי ליה ופשטוה מהא דאמר רב נחמן שלשה שמין להם את השבח ומעלין אותם בדמים וכו' כלומר הני אין אבל נגזל לגזלן לא מסלק ליה בדמים שהרי רואין כשומא אצלו למחצה ושומא ודאי לאו בדמים מסתלק מדקא פשטינן מהא וכו' אלמא כרבי שמעון סבירא לן דאי כרבי יהודה אי כרב זביד הא כוליה שבחא לנגזל הוא אי כרב פפא כיון דכוליה שבחא לגזלן לרבי יוחנן נמי מיבעיא לן ואמאי קאמר איבעיא לן לרבי שמעון ולא לרבי יהודה אלא שמע מינה דלא סבירא ליה כרבי יהודה ומשום דהלכתא כרבי שמעון איבעיא לן אליביה. ומכל מקום פסקו של הרב ברור מההיא דסוף המפקיד דאמרינן השולח יד בפקדון בית שמאי אומרים ילקה בחסר ויתר ואמרי בית הלל כשעת הוצאה ואמרינן בגמרא דבית הלל סברי שבח גזלה דגזלן הוי שהרי נטענה אצלו וקיימא לן כבית הלל ואי כרבי שמעון דאמר למחצה לשליש שקיל נגזל לא הויא כשעת הוצאה מבית בעלים אלמא דהלכה כרבי יהודה דקאי כבית הלל. ועדיין הדבר ספק דשמא מפני שיש לגזלן חלק בשבח אמרי בית הלל כשעת הוצאה וסוגיא דשמעתא לאו מידחיא בכדי. ומסתברא כרבי יהודה ואליבא דרב פפא מהא דרבא דאמר גזל והשביח ומכר וכו' מה שהשביח מכר דמשמע כל מה שהשביח מכר אלמא דגזלן הוי כוליה וכרבי יהודה וכדפריש רב פפא. אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש וכו' בגזלת מטלטלין קאמר ולא בגזלת קרקע דההוא דנגזל הוי ונגזל סליק ליה בלא דמים. אלא בשבח שעל גבי גזלה קאמר דגזלן הוי וכיון דהוי דידיה כל שכן בשמכר והוריש דהוי ללוקח. וה"ר יצחק ז"ל שגג בזה שהביא זו המימרא במ"מ על גזלת קרקע. ע"כ.
בעי רבא השביח לוקח מהו דכיון דמשום תקנת השבין הוא לגזלן הוא דעבוד תקנתא אבל לוקח מגזלן לא או דילמא לא שנא ובהשביח לפני יאוש קמיבעיא ליה דאי לאחר יאוש הא קנייה ביאוש ושינוי רשות וכי אשבח דידיה אשבח. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל גדולי המפרשים נוטין לפסוק שיהא חלק בשבח שעל גבי גזלה למחצה לשליש ולרביע כמנהג המדינה וראייתם ממה שנתחדשה בגמרא שאלה ומשא ומתן על זה ומכל מקום במציעא פרק המפקיד יראה דאף בית שמאי ובית הלל נחלקו בענין זה ושדעת בית הלל לומר שכולו של גזלן. וכן מה שאמרו כאן בגזל והשביח ומכר שיראה לפרשו בכל מה שהשביח אלו שפוסקין שהנגזל נוטל בשבח שעל גבי גזלה מודים הן שאינו נוטל בגוף הבהמה אלא שמין אותו השבח ופורעו הגזלן לנגזל בדמים. ויש חולקים בזו לפסוק שהוא שותף בגוף הבהמה לפי חלקה. כבר ביארנו למעלה שגזלה שלא נשתנית והושבחה מאליה אף בשבח שלא מחמת יוקר וזול אלא שבח הגוף שאותו שבח הוא של נגזל. וביארנו שגדולי המחברים נטו בה לדעת אחרת וזה שלדעתנו הכל היה של נגזל אף לאחר יאוש שהרי אין יאוש כדי קני. ולדעת גדולי המחברים כל שנתיאשו הבעלים אף על פי שלא נשתנית זכה הגזלן בשבח שהשביחה אחר יאוש ונוטלו כן הנגזל ודבר זה לא מן הדין אלא מפני תקנת השבים. מעתה אף אם לא נתיאשו הבעלים אם נשתנית הרשות הדין כן ששינוי רשות בלא יאוש ויאוש בלא שינוי רשות אחד הם ומתוך כך אמרו מכאן שאם גזל והשביח ומכר לפני יאוש או גזל והשביח והוריש זכה הלוקח או היורש בשבח זה לא מן הדין אלא מתקנת השבים וכן אם השביח לוקח או יורש ואף על פי שאין לנו לתקן ללוקח או ליורש מכל מקום מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ע"כ.

בעי רבא השביח גוי מהו אמר ליה רב אחא לרבינא תקנתא לגוי וכו'. דקא סלקא דעתן שגזלה גוי והשביחה ומסקנא דישראל גזלה ומכרה לגוי והדר מכרה לישראל והשביחה מאליה מהו ולאו מילתא הוא בשבח ממילא קאמר השביח ביד לוקח מיבעי ליה. הראב"ד ז"ל.

כתב המאור ז"ל וז"ל כבר ביארנו שלדעתנו הכל היה של נגזל אף לאחר יאוש ואם כן יש לנו לומר כן אף לאחר שינוי רשות אם כן מהו שאמרו בכאן והשביח או מכר שזכה הלוקח בשבח אם בשבח החוזר הרי הכל של נגזל ואם בשבח שאינו חוזר או שפטמו הוא ביאוש ושינוי רשות הרי מן הדין זכה בו ולא מן התקנה והרי שמועה זו מכח תקנה היא אמורה וכמו שאמרו תקנתא לגוי ניקום ונעביד וכו'. תדע שמטעם זה פירשוה רבים בבבא מציעא פרק קמא בגזלה ואף בשם גדולי הפוסקים כתבוה שם אלא שאיני רואה מדבריהן כן כמו שביארנו שם ומכל מקום אמרה מי שאמרה אין הדברים נראין שהרי קרקע אינה נגזלת והשבח לנגזל וכמו שביארנו למעלה שהלוקח חוזר ממנו אצל הגזלן המוכר וגובהו מבני חורין. ועוד שגזלת קרקע אינה צריכה לתקנה. אלא הדברים מחוורים כדעת גדולי המחברים. ולמה שפירשנו שאין יאוש קונה בה כלום אין לנו דרך בשמועה זו אלא לדחותה מכל וכל. וכבר הסכימו לכך גדולי הדור שלפנינו לומר שאף רבא לא על דעת עצמו אמרה אלא על דעת רבי שמעון בן אלעזר ועיקר הדברים כדברי גדולי המחברים. מכל מקום גדולי המפרשים פירשו בשבח שעל גבי גזלה כגון נטענה אצלו שהוא של גזלן והודיענו שהיא של גזלן מפני תקנת השבים והייתי סבור לומר שלא נאמר כן אלא בגזלן עצמו ובא להודיענו שאף במכר אומרים כן אצל הלוקח אף על פי שנלקחה שלא באחריות ואם נתיאשו בעלים אינו נותן אלא דמים שהרי יש כאן יאוש ושינוי רשות ואם לא נתיאשו מחזיר הגזלה ונוטל שבחה. ע"כ.
וזה לשון הר"מ ז"ל מסרקסטה גזל והשביח בידים ומכר או הוריש קודם יאוש מה שהשביח מכר או הוריש וגזלה אם היא בעין חוזרת ומשלם לנגזל או ללוקח או ליורש דמי השבח. ואיכא מאן דאמר דלא מצי לסלוקי ללוקח בזוזי אלא שקיל שבחא בעיניה ואם נתיאשו הבעלים והשביח ואחר כך מכר קנה לוקח ביאוש ושינוי רשות ואף על פי שהגזלה קיימת אין הנגזל נוטלה מן הלוקח אלא נוטל דמיה מן הגזלן וצריך עיון. השביח הלוקח לעצמו השביח דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות וכו'. שבח גזלה דמנפשיה קודם יאוש שלא מחמת הוצאה דנגזל הוי וכן אם הוקרה בדמים חוזרת בעינה. גזל ישראל ומכר לגוי והשביח גוי ומכר לישראל אחר כיון דאיכא יד גוי באמצע מספקא לן אי עבדו בה רבנן תקנתא או לא עבדי בה רבנן תקנתא לגזלן הילכך לא מצי לאפוקי שבחא מלוקח. מיהו אי תפס ואמר לא השביחו כלל או אמר לא מחייבנא למיתבא לכו שבחא דהא בעיא ולא איפשיטא היא לא מפקינן מיניה. ע"כ.

תקנתא לגוי ניקום ונעביד. דהוה סלקא דעתיה שהגוי היה גזלן וקא מיבעיא ליה אי עבדינן ליה תקנת השבים ומשום הכי מתמה דפשיטא דלא עבדינן ומתרץ כי קא מיבעיא לי בישראל שגזלה מגוי שהוא גזלן מי אמרינן כי היכי דעבדינן תקנתא בלוקח מגזלן ישראל הכי נמי עבדינן בלוקח מגוי גזלן משום פסידא דלוקח שהוא ישראל או דילמא לא דמי דלשאר לוקח מישראל עבדינן תקנתא משום האי טעמא דמה מכר ראשון לשני כל זכות וכו' אבל דגזלן גוי שלא עשו בו תקנת השבים בלוקח הבא מכוחו נמי לא נעביד ביה תקנת השבים ומשום הכי מתמה ואזיל סוף סוף ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ופשיטא דלא עבדינן ביה תקנת השבים ומתרץ רבא דכי קא מיבעיא ליה היכא שישראל גזלה ומכרה לגוי והשביחה ומכרה אותו גוי שהשביחו לישראל מאי מי אמרינן כיון דמעיקרא ישראל ולבסוף ישראל וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.
זה שאמרנו שישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי פירשוה גדולי המחברים שלא נאמר כן אלא להורעת כחו אבל לענין יפוי כחו אין דנין כן רצה לומר שאם היה גוי במצרנותו של ישראל והחזיק עליו הגוי בחלונות שלש שנים ושוב קנה ישראל אותו הבית מן הגוי אין אומרים הרי הוא כגוי להחזיק באותם חלונות אלא אומרים שהגוי שלא כדין החזיק מפני שאין להם דין היזק ראיה וכן אם החזיק ישראל עליו רצה לומר על הגוי ולקח ישראל מגוי אין אומרים הרי הוא כגוי להחזיק את ישראל עליו אלא כופהו לסתום. הרב המאירי ז"ל.

השתא מיהא גובי דדיקלא מקרי. וא"ת אם כן צמר וצבע נמי דצמר צבוע מקרי. ויש לומר דצמר אישתני חזותיה הכא לא אישתני אלא זקוף היה והשתא שוכב והכי אמרינן במסכת סוכה לענין הושענא דגזיזה לאו שינוי הוא. הראב"ד והרשב"א ז"ל.

גובי חתיכות גזל גובי חתיכות ועבדינהו כשורי קני דהוי שינוי דלא הדר ונותן דמים. קציצתא חתיכות קטנות דלא חזו אפילו לכשורי זוטרי. גאון ז"ל.

כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל האי מאן דגזל דיקלא מחבריה אף על גב דקני ליה ושדייה בארעיה לא קני מאי טעמא השתא ומעיקרא דיקלא מיקרי וכו'. פסקיה גובי גובי נמי לא קני מאי טעמא השתא נמי גובי דדיקלא מיקרו. גובי ועבדינהו כשורי קני ואי גזל כשורי רברבי ועבדינהו זוטרי לא קני. כשורי זוטרי ועבדינהו קצוצייתא קני ושמעינן מינה דשינוי מעשה לא קני עד דאיכא שינוי השם בהדיה ודוקא היכא דלא אכשרינהו למלאכה דלא הוי חזו לה מעיקרא אבל היכא דאכשרינהו למלאכה דלא הוו חזו לה מעיקרא אף על גב דליכא שינוי השם קני דומיא דעצים ושיפן אבנים וסתתן. ועבדינהו הוצי שהפרידן מגבו של לולב. ועבדינהו חופיא שחלק את העלה לכמה רצועות והם הנקראים חופיא קני דהא אכשרינהו למלאכה. ועוד דמעיקרא הוצי והשתא חופיא. עבדינהו שישורא כמין אזור מעשה עבות על מנת לעשות מהן כפיפה וכיוצא בה לא קני מאי טעמא משום דאי בעי שרי ליה והדר לברייתו ושינוי החוזר לברייתו לא הוו שינוי. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל הוצי ועבדינהו חופיא. פירש הראב"ד הוצי שתלש העלין מן השדרה חופיא שחלק העלין עצמן לארכן ועשאן רצועות דקות לצורך חיפוי כלים ועל כן נקרא חופיא על שם מלאכה. שישורא כמו שרשות גבלות לא קנה דהא מצי סתר ליה. ע"כ.

נחלקה התיומת. פירש הריא"ף ז"ל גבא דהוצא שמתיים העלה כשהוא כפול לשנים וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומשמע דעל רוב העלין קאמר כלומר שנחלק גב העלין כולן או רובן שאלו לא נחלקה אלא תיומת של אחד אפילו ניטל עלה אחד מן השדרה אינו נראה שיפסל הלולב בכך דהא נפרצו עליו ונפרדו עליו קאמרינן דמשמע כולן או רובן והוא הדין נטלו או נחלקה התיומת שלהן. וכן נראה לי מלשון הרב בעל הלכות ז"ל שכך כתב נחלקה התיומת מהו ההוא גבא דהוצא היכא דדביקי אהדדי ההוא דמתיים להו ומשוי להו חד ונחלק מהו כנפרצו עליו דמי ופסול או כנפרדו עליו דמי וכשר ע"כ. אבל רש"י ז"ל פירש התיומת קו התמר האמצעי העליון אפילו לפי פירושו נראה דוקא כשנחלק כל גב אותו העלה או רובו שאין נראה שיפסל על ידי המעט שנחלק או ניטל או יבש כל שהוא מאותו העלה האמצעי העליון שפסלי בכך שאם כן רוב הלולבין פסולין. ובתוספות פירשו תיומת שני עלין עליונים האמצעים ששם השדרה כולה נחלקת זה מזה ונסדקה השדרה עם העלים של מטה מהן ונסדקה השדרה כל כך שנראין העלין העליונים חלוקין ומפורדים זה מזה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפריטיו מאי תיומת גבא דהוצי היכא דדביקן להדדי דכל הוצא מינייהו כפילא לתרי הוצי ומתיימא מגבה וההיא גבא דמתיים להו לכל תרתי הוצי מינייהו ומשוי להו חד מיקרי תיומת. תא שמע דאמר ר' מתון אמר רבי יהושע בן לוי נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול ומדלענין מצוה פסול אף על גב דלא חסר ולא מידי אלמא הוה ליה כי הוצי בעלמא גבי גזלן נמי קני דמעיקרא לולבא והשתא הוצי. ע"כ.

ניטלה התיומת. פירשו בתוספות דמכאן יש להוכיח דהא דתנן נקטם ראשו פסול היינו שנקטמו הרבה מן העלים וכו' וזה כפי פירושן תיומת אותן העלים האמצעים העליונים. הרשב"א ז"ל.

בד"ה הא דמסיק כו' ולא האשה בכתובתה כו' והאמר שמואל ב"ח גובה כו' עכ"ל הא דלא משני התם דהך דלא האשה בכתובתה מיירי בדלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא דומיא דבכור דאיירי נמי בכה"ג כדאוקמינן בשמעתין הך ג' דמעלין להם בדמים דאיכא למימר דאם כן מאי קמ"ל דלא תגבי האשה השבח כיון דאין כתובתה רק כשיעור ארעא אבל הכא אשמעינן דאינו חייב ליתן לו קרקע אלא דמים מיהו לפי מ"ש התוס' לקמן דבשעשאו אפותיקי לב"ח לא גבי השבח מיתומים מה שכנגד היציאה ה"מ לאוקמי הך מתניתין ולא האשה בכתובתה בכה"ג בייחד לה אחד משדותיו דלא תגבי משבח היתומים מה שכנגד היציאה אלא דלא ניחא ליה לאוקמא בכה"ג ודו"ק:

גמרא וזבנה ניהליה והשביח עובד כוכבים כו' כצ"ל:

שם ועביד גובי כו' נ"ב פי' חתיכות קטנות ופירש הרמב"ם והטור כעין חוליות חוליות:

רש"י בד"ה חופיא אשקוב"א שבו מכבדין את הבית וחולק כל כו' כצ"ל:

בד"ה התיומת כף תומר כו' נ"ב פי' זה נוטה לדברי הגאונים בהלכות גדולות אבל בסוכה פרש"י להדיא כמו שמביאים התוס' וכן עיקר:

תוס' בד"ה הא דמסיק כו' איקום ואישפי ואדכי ואמריק זביני כו' כצ"ל:

בד"ה הניחא כו' היינו רמי כו' נ"ב מ"ה כותבין התוס' דבר זה לפי שלא מצינו להדיא דפליגי ביה אמוראי בדין זה אלא מתוך משמעות הסוגיא דהתם וכן כתבו התוס' התם דמתוך משמעות דהתם פריך בכל דוכתא הניחא כו' וק"ל:

תוספות בד"ה הא דמסיק וכו' ונראה דגם מיתמי גבי ב"ח השבח בחנם וכו' עכ"ל. נראה כוונתו דלפ"ז מלתא דשמואל קאי בין אלקוחות ובין איתומים ובכה"ג איירי כל סוגיא דשמעתין נמי אתרווייהו ומ"ש התוספות כן דוקא להאי שינויא דמיתוקמא מימרא דשמואל בדמסיק שיעור ארעא ושבחא נ"ל כוונתם בזה משום דאי איירי בדלא מסיק שיעור ארעא ושבחא ואפ"ה גובה כל השבח כמ"ש הרבה מהפוסקים לפי המסקנא דאיירי כשעשאו אפותיקי והיינו ע"כ משום דא"ל ארעאי אשבח לפ"ז יפה כח הב"ח כשעשאו אפותיקי לגבות מן הלוקח יותר ממה שיכול לגבות מן הלוה עצמו דמן הלוה לעולם לא מצי למיגבי כלום יותר מדמי חובו וא"כ לפ"ז לא שייך למימר דבכה"ג גובה נמי מן היתומים השבח בחנם אע"ג שאין להם על מי לחזור משום דיורש כרעא דאבוה הוא דאדרבה כיון דכרעא דאבוה הוא אין לב"ח ליטול כלום בשבח כיון דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא אבל למאי דמוקמינן בדמסיק וכו' שוה שפיר דין יתומים ללקוחות ודו"ק:

בא"ד והא דאמרינן בהמקבל יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' התם איירי בשעשאו אפותיקי וכו' וגרע כוחו של ב"ח טפי וכו' ואילו לא עשאו אפותיקי היה גובה הכל כו' בלא פריעת הוצאה כמו מלקוחות עכ"ל. ובאמת הא מלתא מרפסן איגרא שיוגרע כח הב"ח בשעשאו אפותיקי מבשלא עשאו ובשלמא בלקוחות אין לתמוה כל כך דמ"מ הלוקח אינו מפסיד שיש לו על מי לחזור וא"כ כשלא עשאו אפותיקי ודאי לא נחית אדעתא למשקל הוצאה מן הב"ח אלא ממרא דארעא דהיינו המוכר משא"כ באפותיקי דהוי כאחת משדותיו דב"ח א"כ ודאי אדעתא דהכי נחית למשקל הוצאה מיניה דב"ח אבל ביתומים שאין להם על מי לחזור א"כ למה יוגרע כוחם טפי כשלא עשאו אפותיקי שיפסידו דמי ההוצאה שהוציאו משלהם והלה יאכל וחדי וכי היכן מצינו שיפרעו היתומים משלהם חוב אביהם ובאמת לא ראיתי לשום פוסק שחילק בכך ובר מן דין קשיא לי כל האי דוחקא למה להו להתוס' לפלוגי בדמי ההוצאה של היתומים בין עשאו אפותיקי או לא דהא מצינו לפרושי שפיר דבכל ענין לעולם הבע"ח צריך להחזיר ליתומים שיעור השבח כנגד ההוצאה ובהכי איירי הסוגיא דבפרק המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו ורוצים ההוצאה וכו' ואיירי בכל ענין ל"ש עשאו אפותיקי או לא והטעם כיון שאין להם על מי לחזור לא מפסדינן זוזי דיתמי בכדי דלא גרע מאחד היורד שלא ברשות אבל בשבח היותר על ההוצאה ודאי שוה דין היתומים ללקוחות שגובה הב"ח כיון דלית ליה פסידא ליתמי ומדינא ודאי דבע"ח הוי כיון דמשעבד ליה ארעא מעיקרא כפשטא דמימרא דשמואל ובהכי איירי הסוגיא דבכורות דהתם ע"כ משבח היתר על ההוצאה איירי דומיא דבכור דלא שייך כלל חלק בכורה במה שהוציאו אלא ביתרון וא"כ מקשו התם שפיר אמאי דקאמר ולא האשה בכתובתה דמשמע דלא שייכא כלל בשבח אפי' במה שיתר על ההוצאה ואמאי האמר שמואל ב"ח גובה השבח ונהי דמלתא דשמואל איירי לענין לקוחות דוקא ולא מיתומים היינו לענין הוצאה דשם שייך לחלק ביתומים דכיון שאין להם על מי לחזור לא מפסדינן זוזי דיתמי בידים אבל לענין השבח היתר על הוצאה דממונא גמור דב"ח לא שייך לחלק בין יתומים ללקוחות ובהכי הוי רווחא שמעתא וצ"ע וכעין זה פי' הנמוקי יוסף בשינוי קצת והובא ג"כ בת"ח וכ"כ הש"ך בח"מ סי' קט"ז ע"ש ועיין באריכות ברא"ש פ"ק דמציעא ובספר המלחמות להרמב"ן שם:

בא"ד ובטל במסקנא אותו חילוק עכ"ל. פי' דלפ"ז מצינו שפיר למימר דתרתי מימרי דשמואל איירי בדמסיק שיעור ארעא ושבחא והא דקאמר דב"ח מעלה ללוקח בדמים היינו כשעשאו אפותיקי ושמין ללוקח ההוצאה לחוד ומעלה בדמים והא דקאמר ב"ח גובה השבח דמשמע שאינו מחזיר ללוקח אפי' ההוצאה היינו כשלא עשאו אפותיקי דגרע טפי לפירושא דבסמוך וק"ל:

גמרא אמר רבא גזל והשביח ומכר וכו' וקמ"ל בזה דסד"א כיון דעיקר מלתא דגזלן קונה שבח היינו משום תקנת השבים וא"כ י"ל דלדידיה עבדו רבנן תקנתא אבל ללוקח ממנו לא שייך האי תקנתא קמ"ל דאפ"ה קנאו הלוקח או היורש והרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה מפרש בענין אחר דתקנת השבים לא שייכא אלא לאחר יאוש דוקא אבל לפני יאוש לא וע"ז אתא מימרא דרבא לאורויי דאע"ג דאיהו לא קני השבח לפני היאוש מ"מ אם מכרו או הורישו לבניו מועיל דהוי שינוי רשות ע"ש בהשגות הראב"ד:

בפירש"י בד"ה מה שהשביח וכו' א"נ כוליה שבחא כמתני' מפני תקנת השבים כדאמרינן לעיל עכ"ל. הא דלא פי' כפשוטו דאיירי בכוליה שבחא ואליבא דר"י דאמר לעיל דשבח שע"ג גזילה דגזלן הוי כאוקימתא דר"פ י"ל משום דלרש"י הוי טעמא דר"י משום דשינוי קונה ולא מפני תקנת השבים וא"כ מלתא דפשיטא היא דכ"ש אם מכר השבח שקונה הלוקח לכך הוצרך לפ' דאי איירי בכוליה שבחא היינו כמתני' דאוקימנא להדיא טעמא משום תקנת השבים וקמ"ל דאפ"ה קנאו הלוקח אף ע"ג דלא שייך לגביה תקנת השבים וטעמא דמלתא דסוף סוף כבר קנאו הגזלן לשבח מתקנתא דרבנן ומה שהשביח מכר ובזה נתיישב ל' רש"י בדיבור הסמוך גבי השביחה לוקח שכתב רש"י בפשטות דאיירי למחצה ולשליש ולרביע ולא רצה לפ' דאיירי נמי לענין כוליה שבחא כמו בבבא שלפני זה והיינו משום דמשמע לרש"י דבכה"ג שעדיין לא קנאו הגזלן כלל ודאי לא שייך תקנת השבים לגבי לוקח ולא אמרינן בכי הא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כיון דעיקר הזכות ליתא אלא מפני תקנת השבים וכר"י לא מצינן לאוקמי ולמימר דגזלן קונה כל השבח משום שינוי דא"כ מאי קא מיבעיא ליה לגבי לוקח דפשיטא דמשום דאיכא שינוי רשות בהדי שינוי מעשה לא גרע לכך פרש"י דמיתוקמא אליבא דר"ש למחצה לשליש ולרביע וקמ"ל דבהשביח הלוקח נמי אמר ר"ש דלא תימא טעמא דר"ש נמי משום תקנת השבים דוקא אלא משום שכן דרך מקבלי בהמות כדפרש"י לעיל בהדיא במלתא דר"ש כן נראה לי ליישב לשון רש"י ודו"ק:

גמרא בעי רבא השביח לוקח מאי. כאן ודאי צריכין אנו לומר דאיירי לפני יאוש דאי לאחר יאוש פשיטא שהלוקח קונה אפילו גוף הגזילה דיאוש ושינוי רשות מי איכא למ"ד דלא קני וא"כ לשיטת הרמב"ם וסייעתו דלפני יאוש לא שייך תקנת השבים אפילו לגבי גזלן גופא וא"כ לא שייך למימר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כיון דגזלן גופא לא היה לו זכות וקשיא למה הביא הרמב"ם האי מימרא לפסק הלכה מיהו המ"מ יישבה שם בדוחק ע"ש ומצאתי להרמב"ן בס' המלחמות בפ"ק דמציעא גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה וכו' שכ' שהרי"ף מפ' הסוגיא דהכא לענין גזילת קרקע וכתב שכן פירשו רבינו האי גאון ור"ח והוא ז"ל תמה עליהם מה ראו על ככה ואפשר דהיינו מטעם שכתבתי דבמטלטלין פשיטא שקונה ביאוש ושינוי רשות ואי לפני יאוש י"ל שסוברים דלא שייך תקנת השבים וכדכתיבנא ודו"ק:

תוספות בד"ה כל זכות אף על גב דבפ"ק דמציעא וכו' היינו מגזלן עכ"ל. מיהו לפרש"י שם בלא"ה לק"מ שכתב דאיירי שגזל שדה משובחת והכסיפה ומכרה ואח"כ חזר הלוקח והשביחה דבכה"ג ודאי אפילו במטלטלים לא שייך הגזלן בהאי שבחא וק"ל:

(צו א רש"י) ד"ה לא קני וכו' יהיב ליה דיקלא גופיה וכו'.—פי' ויהיב ליה נמי מה שבין דקל מחובר העומד לפירות ובין דקל קצוץ העומד לעצים כדמוכח לעיל (נח ב).

לא יהא לך פרעון אלא מזה. ואי נמי הוו ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה: מה שהשביח מכר. ושקיל לוקח מחצה או שליש או רביע וכן יורש אי נמי כוליה שבחא כמתניתין מפני תקנת השבים כדאמרן לעיל בשמעתא קמייתא: כל זכות שתבא לידו. וכי היכי דגזלן אי אשבח הוה שקיל מחצה או שליש או רביע הכי נמי כי אשבח לוקח שקיל מחצה או שליש או רביע ואליבא דר''ש: וקטליה. קצצו: לא קני. לשלומי דמי אלא יהיב ליה דיקלא גופיה דליכא שנוי השם למקנייה: גובי. בלע''ז טרינקיי''ש: קצוצייתא. קרשים. הוצי. שנתקן עלה עלה מן השדרה: חופיא. אשקוב''א שבו מכבדים את הבית וחולק כל הוצא לשנים דתו לא הדרא: שרשרא. חבל: התיומת. כף תומר האמצעי העליון תיומת היא:

הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. פירוש הא דקאמר שמואל ב''ח גובה את השבח דכיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא גובה את השבח בחנם מן הלקוחות ונראה דגם מיתמי גבי ב''ח השבח בחנם ואין נותן דמים כמו מן הלקוחות ואע''ג דאין להם על מי לחזור והוי כמו מתנה דלא גבי מינה ב''ח שבחא כדמשמע בפ''ק דב''מ (דף טו. ושם ד''ה ב''ח) דדוקא מלקוחות גובה לפי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואדכי ואמריק זביני אלין אינון ועמליהון ושבחיהון אבל מתנה דלא כתב ליה הכי ואין לו על מי לחזור לא מכל מקום גובה מן היתומים משום דכרעיה דאבוהון נינהו כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נב.) דתנן אין הבכור נוטל בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ופריך בגמרא והאמר שמואל ב''ח גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שנו כאן ומזונות בנות נמי תנאי כתובה ככתובה דמי והתם משבח יתומים מיירי דאי משבח לקוחות א''כ מאי איריא דלא טרפי בנות משבח והא מגוף הקרקע נמי לא טרפי דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלא בשבח יתומים מיירי ודוקא כתובת אשה ומזונות דקילי לא גבי משבח אבל שאר ב''ח גבי ובקונטרס פירש התם מזון הבנות כגון נשא אשה ופסק לזון בתה ה' שנים ולפירושו אין ראיה דמצי מיירי שפיר בשבח לקוחות אבל לא נהירא דא''כ ה''ל למיתני ולא בת אשתו למזונות ועוד דלא שייך בהו תנאי כתובה והא דאמר בהמקבל (ב''מ דף קי.) יתומים אומרים אנו השבחנו ואין השבח שלך משמע דלא גבי משבח יתומים התם מיירי בשעשה אפותיקי ואמרי אנו השבחנו ותן לנו יציאה כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וכן מוקי לה במסקנא בעשאו אפותיקי וגם בתחילה משמע דמיירי בעשאו אפותיקי דקאמר על היתומים להביא ראיה מ''ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואי לא מיירי דשויה אפותיקי אמאי הויא בחזקת ב''ח ויתמי נייתו ראיה אדרבה ארעא בחזקת יתמי קיימא דאי בעי מסלקי ליה בזוזי ועל ב''ח להביא ראיה אלא ודאי בעשאוהו אפותיקי איירי וגרע כחו של בעל חוב טפי במה שעשה לו הלוה אפותיקי דהויא כאחת משדותיו דמשלם יציאה למי שמשביח ואילו לא עשאו אפותיקי היה גובה הכל מן היתומים בלא פריעת יציאה כמו מלקוחות כדפירשתי והשתא מצינו למימר דבלקוחות נמי אם עשאה אפותיקי יש לו לשלם ללוקח היציאה אפי' מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ולמסקנא דמוקי לה הכא בעשאה אפותיקי לא נחלק עוד בין מסיק ביה שיעור ארעא ולא מסיק ובטל במסקנא אותו חילוק דכיון שעשאו אפותיקי משלם יציאה אע''ג דמסיק שיעור ארעא ושבחא ומיהו יש לחלק דבלקוחות כיון שיש להם על מי לחזור היכא דמסיק שיעור ארעא ושבחא אינו פורע יציאה אפי' עשאה אפותיקי דמשום דעשה אפותיקי לא יגרע כח ב''ח בכך כיון שיש ללוקח על מי לחזור דדוחק לומר דבמסקנא דמוקי לה בעשאה אפותיקי לא צריך למה שהיה מחלק בין מסיק ביה שיעור ארעא ללא מסיק שהרי כל אלו דברי רב אשי שהיה משיב לרבינא דבכל הספרים כתוב אמר ליה הא דמסיק ביה שיעור ארעא כו' א''ל הכא במאי עסקינן דשויה ניהליה אפותיקי ואין דומה שהיה חוזר מדבריו הראשונים ומיהו אור''י לפי הספרים שכתוב בהן אמר ליה כאן בשבח המגיע לכתפים כאן כו' אותו תירוץ ודאי לא קאי ומיהו ברוב הספרים גרסינן וכי תימא כאן בשבח המגיע לכתפים כו': הניחא למאן דאמר כו'. פלוגתא היא בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא: ושם) גבי ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי ומאן דאית ליה דלא מצי מסלק ליה היינו רמי בר חמא דסבר התם למימר דהיינו מתניתין: כל זכות שתבא לידו. אע''ג דבפ''ק דב''מ (דף טו: ושם) משמע דאפי' לרב דאמר יש לו שבח בשלא הכיר בה שאינו שלו ולקחה היינו מגזלן אבל נגזל לא יהיב שבח היינו בקרקע שאין נגזלת דגזלן גופיה לית ליה שבח אבל הכא במטלטלין שיש שבח לגזלן מפני תקנת השבים גם ללוקח ממנו יש לו: דגזל דיקלא וקטליה. אע''ג דגזל בהמה וקטלה קני התם הוי שינוי דמינכר טפי: נחלקה התיומת כו'. מצא ר''י בתשובת הגאונים ניטלה התיומת אותו הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעלה הימנה ' והוא כשני הוצין דבוקין זה בזה ונקראין תיומת וכן משמע מתוך ה''ג שרוצים לפרש כן ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאין אותן שיש להם תיומת כזה אפי' אחד בה' מאות ויש לומר שאף לדבריהם אין פסול אלא שהיה מתחילה כענין זה ונחלק שנשתנה מברייתו ובקונטרס פירש נחלקה תיומת שני עלים עליונים אמצעיים ששם כלה השדרה נחלקה זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין של מטה מהן ומתוך פירושו משמע שנסדק השדרה כל כך שנראה העלין העליונים חלוקין ומפוזרין זה מזה ועוד אור''י דיש מפרשים שכל עלי הלולב כפולין כל אחד לשנים ויש בראש הלולב בסוף השדרה ב' עלין יוצאין ממנה שכל אחד כפול לשנים כשאר עלי הלולב ואותם שנים עלין היוצאין מראש השדרה נקראין תיומת ואהנהו בעי נחלקה התיומת מהו אם נחלקו זה מזה דהיינו קצת מן השדרה ומיהו אין רוב הלולבין . נמצאין כענין זה ומכל מקום יש לומר דבעי דאי משתכח כה''ג תיומת ונחלקה מהו: ניטלה התיומת פסול. נראה לר''י דהא דאמר נקטם ראשו פסול היינו שנקטמו הרבה מן העלין תדע דאין לך נקטם יותר מבנטילת התיומת ומשמע דוקא ניטלה אבל נקטם כשר ועוד אר''י דמצי למימר דניטלה אצטריכא ליה דס''ד דהוי הדר טפי כשניטלה כולה יותר מנקטם:

בבא קמא צו ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף צו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד