בבא קמא צז ע"א

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב כי עבדא כמקרקעי דמי [עבד נחשב כקרקעות]? והאמר [והרי אמר] רב דניאל בר רב קטינא אמר רב: התוקף (תופס) בעבדו של חבירו ועשה בו, בעבד, מלאכה — פטור מלשלם לחבירו את שכר עבודתו של עבדו. ואי סלקא דעתך עבדא כמקרקעי דמי [ואם עולה על דעתך לומר בשיטת רב שעבד נחשב כקרקעות], אמאי [מדוע] פטור מלשלם? הלא העבד, בדומה לקרקע, ברשותא דמריה קאי [ברשות בעליו הוא עומד] תמיד, בכל מקום שהוא נמצא, ונמצא שעשה מלאכה בדבר שאינו שלו וצריך לשלם!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] שהכריח התוקף את העבד לעבוד למענו שלא בשעת מלאכה רגילה, ולא ביטל אותו ממלאכתו. וכיון שלא חיסר מאומה מן הבעלים, אינו צריך לשלם עבור מה שנהנה. כי הא [כמו ענין זה] ששלח ליה [לו] ר' אבא למרי בר מר, בעי מיניה [שאל ממנו] מרב הונא שאלה זו: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו (מידיעתו ורצונו) של חבירו, שלא נתן לו את החצר מרצונו, האם צריך להעלות לו שכר על כך או אין צריך להעלות לו שכר? ושלחו ליה [לו] בתשובה: אינו צריך להעלות לו שכר. והסבר הדבר משום שלא הפסידו.

את ההשוואה הזו דוחים: הכי השתא [כך אתה משווה] שני עניינים אלו זה לזה? בשלמא התם [נניח שם] בענין הדר בחצר חבירו, בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בהסבר הפטור שהוא משום ביתא מיתבא יתיב [שהבית הנושב בבני אדם הוא מיושב] ולכן ניחא ליה [נוח לו] לבעלים שיש מישהו שיושב בבית, בין למאן דאמר [למי שאומר] שטעם הדבר משום "ושאיה יכת שער" (ישעיה כד, יג), שבית שומם נחרב, ולכן הדר בחצירו שומר לו על ביתו, גם כן ניחא ליה [נוח לו] לבעלים הדבר, ולכן פטור הדייר מלשלם לו שכר,

אלא הכא מי ניחא ליה דנכחוש עבדיה [כאן האם נוח לו שיכחיש, יפסיד, זה שהשתמש בעבד את עבדו] על ידי מלאכה? אמרי [אומרים] בתשובה לכך: הכי נמי ניחא ליה [כאן גם כן נוח לו] הדבר כדי שלא ליסתרי עבדיה [יתרגל עבדו להתבטל].

ובענין זה מסופר: בי [אנשי ביתו] של רב יוסף בר חמא על פי הוראתו הוו תקיף [היו תופסים] עבדי דאינשי [אנשים] דמסיק בהו זוזי ועבדי בהו [שהוא היה נושה בהם כסף, ועושים בהם] מלאכה בעל כרחם. אמר ליה [לו] לרב יוסף בר חמא רבה בריה [בנו]: מאי טעמא עביד מר הכי [מה טעם עושה אדוני כך] ומשתמש בעבדים אלה? אמר ליה [לו], שאמר רב נחמן: עבדא [העבד] — אפילו את נהום כריסיה לא שוי [הלחם של כריסו אינו שווה], ואינו מחסר את הבעלים דבר כשהעבד עובד ואוכל אצלו. אמר ליה [לו] בנו: אימא [אמור] שאמר רב נחמן דבר זה על עבד מסויים, כגון דארו עבדיה דמרקיד בי כובי [עבדו שהיה מרקד בין החנויות] ולא היה עושה דבר, אבל כולהו עבדי מעבד עבדי [כל העבדים עובדים הם]!

אמר ליה [לו]: אנא [אני] כשיטת רב דניאל סבירא לי [סבור אני], שאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב: התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה — פטור, אלמא [מכאן] שניחא ליה [שנוח לו] לאדם שלא ליסתרי עבדיה [יתרגל עבדו להתבטל], ואם כן אין הבעלים מפסיד בכך כשאינו משתמש בעבדיו.

אמר ליה [לו] בנו: הני מילי היכא דלא מסיק בהו זוזי [דברים אלה אמורים דווקא במקום שאינו נושה התופס ומשתמש בהם בבעלים של העבד כסף], מר [אדוני] כיון דמסיק בהו זוזי מחזי [שנושה בהם כסף נראה] הדבר כרבית. שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, אבל אם הלוהו לחבירו ודר בחצר חבירו הלווה — צריך להעלות לו שכר, כדי שלא ייראה הדבר כריבית! אמר ליה [לו] רב יוסף בר חמא לבנו: הדרי [חוזר אני] בי ממעשים אלה ולא אעשה כך יותר.

איתמר [נאמר]: התוקף (תופס) ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה, מה יכול בעל הספינה לתבוע? אמר רב: הברירה בידו, אם רצה — שכרה נוטל, אם רצה — פחתה (הפחת שפחתה מחמת מלאכה זו) נוטל, שיכול לתבוע את הסכום הגדול יותר. ושמואל אמר: אינו נוטל אלא פחתה.

אמר רב פפא: לא פליגי [אין הם חלוקים] אלא כל אחד מהם דיבר במקרה אחר. הא [זה, רב] דיבר בספינה דעבידא לאגרא [שעשויה, שעומדת, להשכרה לעבודה], הא [זה, שמואל] דיבר בספינה שלא עבידא לאגרא [עשויה להשכרה]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זה וזה] מדובר בספינה דעבידא לאגרא [שעשויה להשכרה], הא דנחית ליה אדעתא דאגרא [זה, רב, מדבר במקרה שירד התופס לספינה על דעת לשלם שכר] ולכן נותן שכר, והא דנחית ליה אדעתא דגזלנותא [וזה, שמואל, מדבר במקרה שירד על דעת גזלנות], שמשתמש בה כבגזילה, שלא על מנת לשלם, ומשום כך אינו נותן אלא פחתה ולא יותר, כדין הגזלנים.

א שנינו במשנתנו: גזל מטבע ונסדק — משלם כשעת הגזילה (ששינוי הוא וקנאו בכך), אבל אם נפסל — אומר לו "הרי שלך לפניך" (שאין זה שינוי ולא קנאו בכך), ונחלקו חכמים בהסבר הלכה זו. אמר רב הונא: מה ששנינו "נסדק" — הכוונה לנסדק ממש, מה ששנינו "נפסל" — הכוונה שפסלתו המלכות, שאסרה להשתמש בו.

ורב יהודה אמר: אם פסלתו המלכות נמי [גם כן] היינו [זהו] כנסדק שהוא נפסד לגמרי, והרי זה שינוי של ממש. אלא היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] ענין זה של "נפסל"? — שפסלתו מדינה זו, שאין בני המדינה רוצים עוד להשתמש בו, ויוצאה המטבע ומשתמשים בה במדינה אחרת.

אמר ליה [לו] רב חסדא לרב הונא: לדידך דאמרת [לשיטה שלך שאתה אומר] כי "נפסל" הכוונה היא שפסלתו המלכות, הרי המקרים האחרים הנזכרים במשנתנו "פירות והרקיבו, יין והחמיץ", דכי [שכמו] פסלתו המלכות דמי [נחשב הדבר] שאינם ראויים לשימוש, וקתני [ושנה] על כך: משלם כשעת הגזילה, שיש בכך שינוי, ומדוע כאן לא יהא הדין כן?

אמר ליה [לו]: התם [שם] במקרים אלה בזמן שמרקיב הפרי או מחמיץ היין הרי נשתנה טעמו וריחו, הכא [כאן] במטבע שנפסל על ידי המלכות לא נשתנה במטבע עצמה דבר.

ומן הצד השני אמר ליה [לו] רבא לרב יהודה: לדידך דאמרת [לשיטה שלך שאתה אומר] כי כאשר פסלתו המלכות נמי [גם כן] היינו [זהו] "נסדק", ששינוי של ממש הוא, הרי המקרה הנוסף הנזכר במשנתנו "תרומה ונטמאת", דכי [שכמו] פסלתו המלכות דמי [נחשב], וקתני [ושנה על כך]: אומר לו "הרי שלך לפניך"!

אמר ליה [לו]: התם [שם] לא מינכר היזיקה [ניכר ההיזק] ואי אפשר להבחין בין דבר טמא לטהור, הכא מינכר היזיקה [כאן ניכר ההיזק], שהרי רואים שמטבע בצורה זו אי אפשר לקנות בה.

ב ובענין זה של מטבע שנפסלה איתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: המלוה את חבירו על המטבע, ונפסלה אותה המטבע, רב אמר:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צז - א

אך עדיין תמהה הגמרא: ומי אמר רב "עבדא כמקרקעי דמי"?

והאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב: התוקף בעבדו של חבירו, שגזלו, ועשה בו מלאכה, פטור לשלם את שכר עבודתו לבעליו, כדין גזלן המשתמש בגזילה, שאינו חייב לשלם עבור שימושו בה, לפי שכל חיובי הגזלן הם רק להחזיר את החפץ, או לשלם דמיו [אם נאנס, או אם קנאו בשינוי], אך אינו חייב על השימוש בגזילה.

ואי סלקא דעתך שסובר רב שעבדא כמקרקעי דמי, ואין בעבד קניני גזילה כמו שאין בקרקע, אמאי פטור הגזלן לשלם לבעליו שכר על השימוש בעבד? והרי גם כשגזלו, עדיין העבד ברשותא דמריה קאי!

ומשנינן: הכא, במאי עסקינן, כשעבד בו שלא בשעת מלאכה, שאינו רגיל אז לעבוד, או שאין לו לבעליו במה להעסיקו, והפטור הוא מדין "זה נהנה וזה לא חסר". ^[5]

כי הא דשלח ליה רבי אבא למרי בר מר: בעי מיניה מרב הונא, האם אדם הדר בחצר חבירו, שאינה עומדת להשכרה, שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, או אין צריך להעלות לו שכר?

ושלחו ליה: אינו צריך להעלות לו שכר! כי זה נהנה וה לא חסר פטור, והוא הדין במשתמש בעבד כשאין רבו צריך להעסיקו.

ותמהה הגמרא: הכי השתא!? מהו הדמיון!?

בשלמא התם, במי שגר בבית חבירו שלא מדעתו, יש בכך ניחותא לחברו, ולכן הוא פטור מלשלם לו, וכפי הטעמים לניחותא שנשנו לעיל, בין למאן דאמר שהניחותא היא משום "ביתא מיתבא יתיב", שבית מיושב בדיורים עדיף מבית ריק משום שיושביו מתקנים את הדרוש תיקון במשך הזמן, הרי בכך ניחא ליה, ובין למאן דאמר "ושאיה יוכת שער", שבית אשר לא גרים בו פוגעים בו ובשעריו השדים הנקראים "שאיה", ניחא ליה.

אלא הכא, במי שעשה מלאכה בעבדו של חבירו, מי ניחא ליה לאדון דנכחוש עבדיה שיכחיש עבדו בעשותו מלאכה לאדם אחר בלי תשלום!?

אמרי לתרץ: הכא נמי ניחא ליה לבעל העבד, שיעבדו בעבדו, דלא ליסתרי עבדיה, שלא יתרגל לילך בטל.

בי רב יוסף בר חמא הוו תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי, היה מחזיק בעבדיהם של אנשים החייבים לו חוב, ועבדי בהו, וכופה אותם לעשות מלאכה עבורו.

אמר ליה רבה בריה, בנו: מאי טעמא עביד מר הכי?

אמר ליה: דאמר רב נחמן: עבדא נהום כריסיה לא שוי. דהיינו, עבודת העבד אינו שוה את לחם מאכלו, ולכן, כאשר אני תוקף את העבד ומאכילו, לא הפסיד אדונו של העבד, כי אני מאכילו במקומו, והאוכל שאני נותן לו, שוה יותר מעבודתו שאני לוקח ממנו.

אמר ליה: אימא דאמר רב נחמן שמלכת העבד אינה שוה את מזונו הניתן לו, כגון "דארו" עבדיה, עבדו של רב נחמן, דמרקיד בי כובי, שהיה ליצן, ורוקד בחנויות לשתות יין, אבל כולהו עבדי, מעבד עבדי.

אמר ליה: אנא, כרב דניאל סבירא לי.

דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב: התוקף בעבדו של חבירו, ועשה בו מלאכה, פטור.

אלמא, ניחא ליה לאיניש דלא ליסתרי עבדיה.

אמר ליה רבה, בנו, הני מילי שמותר לעשןת כך, היכא דלא מסיק בהו זוזי. במקום שאין בעל העבד חייב כסף לתוקף. אבל מר, כיון דמסיק בהו זוזי, שהבעלים חייבים לך כסף, מיחזי, נראה השימוש שאתה עושה בהם כלקיחת רבית!

וכמו דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, אבל אם הלוהו, ודר בחצר, חבירו צריך להעלות לו שכר, כדי שלא יראה הדבר כריבית.

אמר ליה: אכן הדרי בי! חוזרני בי מהנהגתי זאת.

איתמר: התוקף ספינתו של חבירו, ועשה בה מלאכה, וגם הזיקה.

אמר רב: רצה בעליה של הספינה ליטול מן התוקף את שכרה, נוטל. ואם רצה ליטול ממנו את דמי פחתה [כאשר היו דמי הנזק שוים יותר משכר המלאכה], נוטל. אך אינו נוטל את שניהם, וכפי שיבואר.

ושמואל אמר: אינו נוטל אלא פחתה.

אמר רב פפא: לא פליגי!

הא דעבידא לאגרא, כאשר עומדת הספינה להשכרה, מסתבר שירד התוקף לספינה כדין שוכר, ולא התכוון לגוזלה, ולכן, יכול הבעלים לתבוע ממנו את שכר המלאכה, גם אם היה השכר גבוה מהפחת, ואין התוקף יכול לטעון שהוא גזלן ואינו צריך לשלם אלא רק את הפחת המועט. אך אם היה הפחת מרובה על השכר, יכול הבעלים לתבוע את הפחת, שהרי נטל מהם את הספינה בעל כרחם, ולגביהם הוא נחשב כגזלן החייב באונסי החפץ.

הא דלא עבידא לאגרא. כאשר אין הספינה עומדת להשכרה הרי הוא גזלן לדברי הכל, ולכן גם אם היה השכר מרובה מן הפחת, הרי הוא משלם רק את הפחת, כדין כל הגזלנים שמשלמים כשעת הגזילה, ואינם משלמים שכר.

ואיבעית אימא, הא והא דעבידא לאגרא.

אלא, הא דנחית ליה אדעתא דאגרא. אם ירד לה על דעת שכירות, דינו כשוכר, וחייב לשלם שכר, אך כיון שעשה זאת שלא ברשות, יכולים הבעלים לתבוע ממנו את תשלום הפחת, אם היה הפחת יתר על השכר. והא דנחית ליה אדעתא דגזלנותא, שאז לדברי הכל דינו כגזלן שאינו משלם שכר אלא רק את הפחת.

שנינו במשנה: גזל מטבע ונסדק [וכו']: אמר רב הונא: "נסדק", נסדק ממש. וכיון שחל בו שינוי ניכר, שוב אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך. "נפסל", פסלתו מלכות. וכיון שגוף המטבע קיים, יכול לומר לו הרי שלך לפניך. ורב יהודה אמר: פסלתו מלכות נמי, כיון שפסלתו המלכות מלצאת בהוצאה לגמרי, היינו כמו "נסדק", ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך אלא משלם לו כשעת הגזילה. אלא היכי דמי "נפסל"? שפסלתו רק בני מדינה זו משימוש שלהם, ואולם, יוצאה מטבע זו במדינה אחרת. לפי שיכול הגזלן לומר לנגזל, יכול עתה להשתמש במטבע זו במדינה אחרת.

אמר ליה רב חסדא לרב הונא: לדידך, דאמרת "נפסל" היינו פסלתו מלכות, ואף על פי שנפסל המטבע לגמרי, בכל זאת יכול לומר לו הרי שלך לפניך, תיקשי, הרי פירות והרקיבו, יין והחמיץ, דכי פסלתו מלכות דמי, שהרי גם הם קיימים כמו המטבע, וקתני "משלם כשעת הגזילה"!?

אמר ליה: התם, נשתנה טעמו וריחו. הכא, לא נשתנה.

אמר ליה רבא לרב יהודה: לדידך, דאמרת פסלתו מלכות נמי היינו "נסדק", הרי תרומה ונטמאת, דכי פסלתו מלכות דמי, וקתני "אומר לו הרי שלך לפניך"!?

אמר ליה: התם, בתרומה לא מינכר היזיקה. שהרי טומאת התרומה אינה ניכרת, אבל הכא, במטבע שנפסל, מינכר היזיקה, שהרי השתנתה צורת המטבע החדשה מהצורה הישנה שנפסלה.

איתמר, המלוה את חבירו על המטבע, דהיינו, שהלוה לו סחורה, וקבע שישיב לו במקומה מעות [והיינו, שההלואה היתה סחורה, ואת פרעון ההלואה הם קבעו ביניהם שייעשה במטבע, לפי שיווי הסחורה, ולא עשו זאת באופן של מכר], ונפסלה המטבע שהיתה נוהגת בשעת ההלואה:

הערות

^[5] שהתבאר לעיל בדף כא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And did Rav actually say that the legal status of a Canaanite slave is like that of real estate? But doesn’t Rav Daniel bar Rav Ketina say that Rav says: One who seizes another’s Canaanite slave and performs labor with him is exempt from paying the master for the labor of the slave? And if it enters your mind to say that, in Rav’s opinion, the legal status of a slave is like that of real estate, why is he exempt from paying? A slave, like real estate, is always in the possession of his owner, wherever he might be. Therefore, the one who seized him did not steal the slave, in which case he could simply return him. Rather, he made use of a slave belonging to another and should be liable to pay for the master’s loss of the slave’s labor.

The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the one who seized the slave forced him to perform labor when it was not during regular working hours. Consequently, he did not prevent the slave from performing labor for his master. Since the owner did not incur any loss, the one who seized the slave is not obligated to pay for the benefit that he derived from the slave. This is like that message that Rabbi Abba sent to Mari bar Mar: Ask Rav Huna concerning one who resides in another’s courtyard without the owner’s knowledge: Does he need to pay him rent, or does he not need to pay him rent? And they sent to him in response: He does not need to pay him rent, since the owner of the property did not incur any monetary loss.

The Gemara rejects this comparison: How can these cases be compared? Granted, there, in the case of a courtyard, whether the reasoning for that halakha is according to the one who says: An inhabited house remains habitable, and it is therefore satisfactory for the owner of the property to have someone residing in his courtyard, or whether the reasoning is according to the one who says that since the verse states: “In the city is left desolation, and the gate is smitten unto ruin” (Isaiah 24:12), which indicates that a desolate house will fall into ruin but an inhabited house will be maintained, either way it is satisfactory for the owner that one stay in his courtyard. Consequently, the one who resides there need not pay rent.

But here, in the case of a slave, is it satisfactory for him that his slave be weakened by performing labor for another? The Sages say: Indeed, it is satisfactory for him that the work habits of his slave not be undone.

The Gemara records a related incident. Members of the house of Rav Yosef bar Ḥama would, with his approval, seize the slaves of people who owed him money, and they would work them against the will of the owners. Rabba, son of Rav Yosef bar Ḥama, said to him: What is the reason that the Master does this, i.e., seizes and uses these slaves? Rav Yosef bar Ḥama said to him: As Rav Naḥman says: A slave is not worth even the bread in his stomach. When the slaves work for me and eat in my home, I am not causing the owners any monetary loss. Rav Yosef bar Ḥama’s son said to him: I will say that Rav Naḥman said this with regard to specific slaves, such as his slave Daru, who only dances among the wine barrels [kuvei] and does not perform any labor. All other slaves perform labor, and their labor is worth more than their board.

Rav Yosef bar Ḥama said to him: I hold in accordance with the opinion of Rav Daniel, as Rav Daniel bar Rav Ketina says that Rav says: One who seizes another’s slave and performs labor with him is exempt from paying the master for the labor of the slave. Apparently, it is satisfactory for the master that the work habits of his slave not be undone.

Rabba said to him: This statement of Rav Daniel applies when the one who seizes the slave is not owed money by the owner of the slave. But since the Master is owed money by the owner of the slave, this has the appearance of interest, as Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: Although the Sages said that one who resides in another’s courtyard without his knowledge does not need to pay him rent, if one lent money to another, and then resided in the courtyard of another, i.e., that of his creditor, he needs to pay him rent, to avoid the appearance of interest. Rav Yosef bar Ḥama said to him: I retract my opinion, and will no longer seize the slaves of my debtors.

It was stated: In the case of one who seizes another’s ship and performs labor with it, what payment can the ship’s owner claim? Rav says that he may choose: If he wishes, he can take the cost of the ship’s rent, and if he wishes, he can take the amount by which the value of the ship was diminished by being used for this labor, whichever amount is larger. And Shmuel says: He can take only the amount by which the value of the ship was diminished.

Rav Pappa said: They do not disagree. They were addressing different cases: This, i.e., Rav’s statement, is referring to a ship that is commonly available for rental. That, i.e., Shmuel’s statement, is referring to a ship that is not commonly available for rental. And if you wish, say instead: This and that statement are both referring to a ship that is commonly available for rental. This, Rav’s statement, is referring to a case where the one who seized the ship descended, i.e., took possession, with the intention of renting the ship. He pays for the rental. That, Shmuel’s statement, is referring to a case where the one who seized the ship descended with the intention of robbery, to use it without paying. He is regarded as a robber and pays only the amount by which its value was diminished.

§ The mishna teaches: If one robbed another of a coin and it cracked, he pays the value of the coin at the time of the robbery, as he has acquired it due to its change. But if the coin was invalidated, he says: That which is yours is before you. Since this is not a significant change, he has not acquired it. The Sages disagree with regard to the explanation of this halakha. Rav Huna says: When the mishna states that the coin cracked, it means that it actually cracked; when it says that the coin was invalidated, it means that it was invalidated by the government and is therefore unfit for use.

And Rav Yehuda says: A coin invalidated by the government is the same as a coin that is cracked, because its complete loss of value is a significant change. But what are the circumstances of the mishna, in which a coin that was invalidated is not considered changed? It is a case where a coin was invalidated by the government in this province, and the residents there can no longer use it, but the coin still circulates and is in use in another province.

The Gemara clarifies Rav Huna’s opinion. Rav Ḥisda said to Rav Huna: According to your opinion, that you said that the term invalidated means that the coin was invalidated by the government, and the mishna rules that in that case the robber can return it as is, there is a difficulty. But what of the cases in the mishna of one who robbed another of produce and it rotted or one who robbed another of wine and it fermented, which are similar to a coin that was invalidated by the government, since none of these items are fit for use, and the mishna teaches that the robber pays according to their value at the time of the robbery because they underwent a change? Why would the halakha be different in the case of a coin that was invalidated by the government?

Rav Huna said to him: There, in the cases of produce and wine, its taste and its smell changed. Here, in the case of the coin that was invalidated, the coin itself did not change.

The Gemara clarifies Rav Yehuda’s opinion. Rava said to Rav Yehuda: According to your opinion, that you said that a coin that was invalidated by the government is the same as one that cracked, and the mishna rules that in that case the robber pays according to its value at the time of the robbery, there is a difficulty. But what of the case in the mishna of one who robbed another of teruma and it became impure, which is similar to a coin that was invalidated by the government, and the mishna teaches that the robber says to the robbery victim: That which is yours is before you.

Rav Yehuda said to him: There, in the case of teruma, the damage is not evident, since it is impossible to tell the difference between pure and impure items. Here, in the case of the coin, the damage is evident, since one can tell by looking at it that it is the type of coin that was invalidated.

§ With regard to a coin that was invalidated, it was stated that there was a dispute concerning the question: In the case of one who lends money to another on the condition that he repay the loan using a particular kind of coin, and that coin becomes invalidated, Rav says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא צריכא דעביד ביה שלא בשעת מלאכה. והוה ליה כדר בחצר חבירו שלא מדעתו בדלא קיימא לאגרא דאין מעלה לו שכר. ואסיקנא בטעמא משום דניחא ליה דלא לסתור עבדיה. ופירש ר"ח ז"ל באוכלוסא דמחוזא דאי לא עבדי מלאכה חלשי (עי' ב"מ עז, א). וזה תימה בעיני, דהא הכא בסתם עבדים איירי דאי לא הוה ליה לפרושי אלא משמע דמשום דסתם עבדים עצלים הן ניחא ליה למריה דלא לסתור. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא דנחית ליה בתורת שאלה דאי בתורת גזלנותא לא אמרינן ניחא ליה דלא לסתור עבדיה, ובחצר נמי צריך להעלות לו שכר לא אמרינן בגזילה ניחא ליה דליתיב ביתיה עד כאן. ואין דינו של הרב מחוור בעיני, דמכל מקום אמר לו מר מאי חסרתיך (לעיל בבא קמא כ, א). ותדע לך דהא אמרינן בפרק כיצד הרגל (כא, א) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן שגזלה כו' ואקשינן תרתי ופרקינן הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא, דאלמא אף על גב דראובן גזלה משמעון ולוי שכרה מראובן ודר בה מחמת ראובן הגזלן אפילו הכי כי לא קיימא לאגרא אין מעלה שכר לשמעון.

ולענין פסק הלכה: בעבדים כתב הרי"ף ז"ל דלית הלכתא כרב דאמר עבדי כמקרקעי דמי אלא כמטלטלי דמי ומשלם כשעת גזלה. והזקיקו לרב ז"ל לומר כן מאי דקאמר רב נחמן בפרק קמא (יב, א ושם בתוספות) דאין גובין מן העבדים, וכן בפרק יש נוחלין (ב"ב קכח, א). אבל הראב"ד ז"ל כתב דאי משום הא לא איריא, דעל כרחין אי אפשר לומר כן שיהא עבדים כמטלטלין לכל דבר שהרי לענין תשלומי כפל ולענין שבועה ולאונאה הרי הן כקרקע וכמו ששנינו במשנתינו בפרק הזהב (ב"מ נו, א) וליכא מאן דפליג, וכן לענין קנייה (כלומר) [כשאמר] בפרק האשה ניקנית (קידושין כב, ב), ואיכא אנפי נמי דהוי להו כמטלטלים לענין יתומים ולענין פרוזבול ולענין קניית מטלטלין אגביה בשאין עודן עליו (לעיל שם), אלא על כרחינו אין כל הפנים שווין בהם יש מהם כמקרקע ויש מהן כמטלטלין הלכך מנלן דלענין גזל אינן כקרקע. ועוד לעיל (בבא קמא צה, א) אמרינן איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דרבי מאיר קנסא קא קניס מדמחליף רב ותני גזל בהמה והזקינה [עבדים והזקינו] משלם כשעת הגזלה דברי רבי מאיר אלמא הלכתא כרב דמפיך ליה וכיון דרבנן סברי הכי ואשכחן מילי טובא דדמי בהו למקרקעי לא שבקינן רבנן דאמרי בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך והלכך לענין שבועה נמי כיון דאיכא סתמי טובא דאין נשבעין עליהן כוותייהו עבדינן. אלו דברי הרב ז"ל. ומכל מקום יש לעיין למה אמרו במקצת המקומות שהן כקרקע ובמקצת שהן כמטלטלין, וי"ל דלכל דיני שומרין הן כקרקע משום דדרשינן קראי בכללי ופרטי וכדאמר בפרק הזהב (בבא מציעא נז, ב) ושבועת מודה מקצת נמי מהתם נפקא וכיון שכן אף לשבועה כמקרקעי דמי והלכך אף כל מה שהוא דאורייתא עשאן כקרקע, אבל למילי דרבנן כגון פרוזבול וכן לגבות מן היתומים למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא תיקנו שלא לגבות מהן מן היתומים הואיל וניידי כדרך שתקנו במטלטלין.

אמר רב פפא ולא פליגי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא. קיימא לאגרא נוטל שכרו לא קיימא לאגרא נוטל פיחתו. ואף על גב דקיימא לן בדר בחצר חבירו שלא מדעתו בדלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר, התם הוא משום דאמרינן ביתא מיתבא יתיב, אבל הכא ליכא למימר הכי דאדרבא איכא רפיסתא דספינתא (עיין ר"מ עט, ב), ואי נמי דהכא שאני דתוקפו בעל כרחו של בעל הספינה ואפילו בחצר מסתברא בשתקף ונכנס בעל כרחו של בעלים חייב להעלות להן שכר ואי נמי קלקול שקלקל בחצר. ואדרבה איכא למידק, כיון דאיכא פחת כל שהוא אמאי אינו משלם כל השכר דכל שצריך ליתן כל שהוא מחייבין אותו בכל וכדאמרינן בפרק כיצד הרגל (כ, ב) דכל דאיכא שחרוריתא דאשיתא מעלה שכר שלם וכן בקילקלתא דיתמי וכמו שכתבתי שם (כא, א) והמשל אם בא לנפות מנפה את כולו (ב"ב צב, א). וי"ל דאין הכי נמי אלא דהכי בשפיחתו יתר על שכרה, וליתא, דהא אמר שמואל אין לו אלא פיחתה. וי"ל שיש לחלק בין קרקע למטלטלין. ובתוקף שלא לגזול קיימא דאי בתוקף לגזול אפילו בדקיימא לאגרא אינו נוטל אלא פחתה שכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה דמטלטלין היא אלא בשלא נתכוין לגזילה קאמר והיינו דקאמר התוקף ולא קאמר הגוזל. וללישנא בתרא אמרינן הא דנחית לה אדעתיה דאגרא הא דנחית לה אדעתיה דגזלנותא דאי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתה כמו שאמרנו.

הא דנחית לה אדעתיה דאגרא הא דנחית לה אדעתא דגזלנותא. כלומר, דאי נחת לה בתורת גזלנותא אין לו אלא פחתה. ואם תאמר הא קיימא לן (לעיל בבא קמא יא, א) דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן, ואם כן היאך נוטל זה ספינה ופחתה הוה לה לגזלן לשלם דמי כולה ספינתא ולשקול איהו כדין ספינתא פחותה. וי"ל דלא אמרו אין שמין אלא כשנשבר או מת דאין ראוי למלאכה ראשונה הא ראוי שמין ואינו משלם אלא פחת בלבד. והראב"ד ז"ל כתב ולדידי קשיא לי בשעשויה לשכור ונחית לה אדעתיה דאגרא אמאי לא משלם אגרא ופחתא, דהא אסיקנא בפרק איזהו נשך (ב"מ סט, ב) אמר רב פפא ספינה אגרא ופגרא. וי"ל דהתם משום רבית קאמר דאילו התנו לתת שכרו ופחתו מותר דליכא משום רבית דהא איכא פחת במאי דמהדר ליה ואגרא משום תשמישה ופגרא משום דעצי הספינה בציר דמייהו וכדאמר התם (ע, א) גבי דודא דבני רב עוקבא, אבל כל שנשתמש בה בלא תנאי וקיימא לאגרא יהיב ליה אגר. וליתא, דלא אמרו שם אלא בדודא משום דכל כמה דקלא בצירי דמי משוה חושכא דנחשא. אבל ספינתא כל כמה דמהדר ליה בעינה דוקא אגרא ולא פחתא, ופגרא שאמרו שם היינו שנשברה שאינו מחזיר בעינה כלומר דבנשברה משלם שבירתה כשעת שבירה. ואפשר נמי כשעת (מכירה) [משיכה _ ש"מ]. וכבר כתבתי שם בארוכה.

המלוה את חבירו על המטבע. פירש רש"י ז"ל המלוה את חבירו שום פרקמטיא וקצץ לו מעות נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא. ודוקא הלווהו פרקמטיא אבל הלווהו מעות מה שהלווהו משלם לו. עד כאן. ומשמע לפי פרושו דהוא הדין אם הלווהו מעות ואמר לו על מנת שישלם לו מעות משלם לו מטבע היוצא וזה שנפסלה אינו מטבע. ובתוספות הקשו לפירושו דאם כן הוה ליה למימר המוכר לחבירו פרקמטיא על המטבע, או המקיף על המטבע, ועוד כיון שזקפן עליו במלוה מה לי הלווהו מעות ומה לי מכר פרקמטיא במעות. והם פירשו שהלווהו על המטבע שהתנה עמו שישלם לו המטבע ולפיכך משלם מטבע היוצא שזה שנפסל אין שמו מטבע ושמואל סבר דכיון שיוצא במישן שם מטבע עליו. ומכל מקום לדברי כולם אם הלווהו מעות סתם אינו משלם לו המטבע היוצא אלא מעות שהלווהו אף על פי שאינו יוצא דמה שהלווהו משלם לו. ואם תאמר ומאי שנא מגזלן דתנן (צו, ב) גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך דמשמע דדוקא בדאיתא להאי מטבע בעין הא אפקה משלם לו כשעת הגזילה, והכא הא ליתנהו ואפילו איתנהו מלוה להוצאה ניתנה. וי"ל דשאני גזל דאילו שוויא מעיקרא ארבעה והשתא לא שוויא אלא זוזי משלם ארבעה כשעת הגזילה ולוקה הוא בהאי חסרון מה שאין כן במלוה דאילו הלווהו כור חטין ומעיקרא שוה ארבעה והוזלו אינו נותן לו אלא חטים ואם הוקרו אינו נותן לו אלא דמיהן דמעיקרא וכדתניא בשלהי איזהו נשך (ב"מ מה, א) אומר אדם לחבירו הלויני כור חטים ולא קצץ לו דמים הוזלו נותן לו חטים הוקרו נותן לו דמיהן, ומטבע שנפסל הרי הוא כהוזל.

התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה אם לא בטלו ממלאכה פטור מלשלם שכר לבעליו אדרבה הנאה היא לו שלא יעמוד עבדו בטל ויבא לידי רשול ואם בטלו ממלאכה הרי זה משלם שכרו ואע"פ שהחזירו שאין זה כגזלת מטלטלין שלא יתחייב בשכר כמו שבארנו למעלה אלא כגזלת קרקע שאינה נגזלת וכל שנשתמש בו ברשות בעלים היא וחייב בשכרו כל שחסרו כמו שבארנו במי שדר בחצר חברו שלא מדעתו על הדרך שבארנו ענינו במסכתא זו בפרק כיצד הרגל:

אע"פ שהדר בחצר חברו שלא מדעתו אם אין החצר עשויה לשכר אין צריך להעלות לו שכר כמו שהתבאר מ"מ אם הלוהו ודר בחצרו אף שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה הרי זה אבק רבית שהרי נראה שעל סמך הלואתו דר שם ואם התנה שילוהו וידור בחצרו הרי זה רבית קצוצה וכן אע"פ שאמרנו שהתוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה אם לא בטלו ממלאכה פטור אם הלוהו חייב שלא יראה כאבק רבית פרשו גדולי המחברים שאם היה בעל חצר מעכב את חובו בשביל אותו השכר שהיה כנגד החוב אין הרשות בידו אלא שינכה לו כפי מה שיראו הדיינים שאם אתה מסלקו בלא כלום הרי זה כמי שהוציאו בדיינים ואבק רבית אינו יוצא בדיינים ולא יראה כן שהעכוב בזו אינו כהוצאה בדיינים ובבבא מציעא יתבארו הדברים יותר בע"ה:

התוקף בספינתו של חברו ועשה בו מלאכה אם אינה עשויה לשכר הרי זה גזלן גמור ואפילו ירד בה על דעת שיתן שכר ואינו משלם אלא פחתה ללא שום שכר שהרי גזלן במטלטלין אינו משלם שכר ואם היא עשויה לשכר רואין אם ירד בה על דעת שיתן שכר הרי זה בברירת הבעלים אם רצה ליטול שכרה נוטל ליטול פחתה נוטל ואם ירד על דעת גזלה נותן הפחת וכן כל כיוצא בזה:

מטבע ונפסל שפרשנו במשנה שאינו נקרא שנוי ואומר לו הרי שלך לפניך דוקא בשפסלתו מדינה זו אלא שיוצא במדינה אחרת הא פסלתו מלכות מכל וכל עד שאינו יוצא בשום מקום הרי זה שנוי ומשלם כשעת הגזלה וכן פסקו גדולי הפוסקים והמחברים וקצת מפרשים פסקו שאף בפסלתו מלכות אומר לו הרי שלך לפניך מצד שנחלקו בזה רב הונא ורב יהודה ורב הונא היה רב של רב יהודה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:

ואי ס"ד עבדי כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותא דמרי' קאי מיכן מוכיח שאם תלש אדם פירות קרקע שגזל דהדרי פירי ולא קני להו דכיון דקרקע ברשות' דמרה קאי כשלקחם משם כאלו לקחם מביתו של נגזל דמי וחייב לשלמם שהרי מלאכת העבד אינה עומדת עליו וכפירות תלושין הויא ואמרי' דלא קני לה וכל מה שאמרתי במהדורא תליתאה על אכילת פירות אינו כלום אלא עיקר תירץ קושייתי הוא כמו שתירצתי במהדורא תניינא לעיל:

איני והאמר רב דניאל בר רב קטינא התוקף בעבדו של חברו וכו'. ואי אמרת עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור קרקע אינה נגזלת ואם נתכוון לגזול כמי שגזל קרקע והשביחו שהכל לבעל הקרקע. אי נמי בדר בחצר חברו שלא מדעתו שצריך להעלות לו שכר. הראב"ד ז"ל.

ח"מ שס"ג אמרי הכא נמי ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה. ופירש רבנו חננאל באוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי מלאכה חלשי. וזה תימה בעיני דהא הכא בסתם עבדים איירי דאי לא הוה ליה לפרושי אלא משמע דמשום דסתם עבדים עצלין הם ניחא ליה למריה דלא ליסתרי. כתב הראב"ד ז"ל דוקא דנחית לה בתורת שאלה דאי בתורת גזלנותא לא אמרינן ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה. ובחצר נמי צריך להעלות לו שכר דלא אמרינן בגזלה ניחא ליה דליתיב כוותיה. ע"כ. ואין דינו של הרב מחוור בעיני דמכל מקום אמר ליה מאי חסרתיך. ותדע לך דהא אמרינן בפרק כיצד הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר והשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ואקשינן תרתי למה לי ופרקינן הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא אלמא אף על גב דראובן גזלה משמעון ולוי שכרה מראובן ודר בה מחמת ראובן הגזלן אפילו הכי כי לא קיימא לאגרא אין מעלה שכר לשמעון. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק הלכה בעבדים כתב הריא"ף ז"ל דלית הלכתא כרב דאמר עבדי כמקרקעי דמי אלא כמטלטלי דמי ומשלם כשעת הגזלה. והזקיקו להרב ז"ל לומר כן מאי דקאמר רב נחמן בפרק קמא דאין גובין מן העבדים וכן בפרק יש נוחלין. אבל הראב"ד ז"ל כתב אי משום הא לא איריא דעל כרחך אי אפשר לומר שיהו העבדים כמטלטלים לכל דבר שהרי לענין תשלומי כפל ולענין שבועה ולענין הונאה הרי הן כקרקע וכמו ששנינו במשנת האשה נקנית. ואיכא אנפי נמי דהוו בהו כמטלטלי לענין יתומים ולענין פרוזבול ולענין קניית מטלטלין אגבן כשאין עודן עליו. אלא על כרחך אין כל הפנים שוים בהם יש פנים שהן בהן כקרקע ויש שהן בהן כמטלטלין והילכך מנא לן דלענין גזל אינם כקרקע. ועוד דלעיל אמרינן איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דרבי מאיר קנסא קא קניס מדמחליף רבותינו גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזלה דברי רבי מאיר אלמא הלכתא כרבי מאיר דמפיק ליה וכיון דרבנן סברי הכי ואשכחן מילי טובא דדמו בהו למקרקעי לא שבקינן רבנן דאמרי בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך והילכך לענין שבועה נמי כיון דאיכא סתמי טובא דאין נשבעין עליהן כוותייהו עבדינן אלו דברי הרב ז"ל. ומכל מקום יש לעיין למה אמרו במקצת המקומות שהן כקרקע ובמקצת שהן כמטלטלין. וי"ל דלכל דיני שומרין הרי הן כקרקע משום דדרשי קראי בכללי ופרטי וכדאמרינן בפרק הזהב ושבועת מודה מקצת נמי מהתם נפקא וכיון שכן אף לשבועה כמקרקעי דמי והילכך אף לכל מה שהוא דאורייתא עשאום כקרקע. וכן לענין קנייה שהכתוב הקישן לשדה אחוזה דכתיב והתנחלתם אותם וגו' וכדאמרינן בפרק האשה נקנית. אבל למילי דרבנן כגון פרוזבול וכן לגבות מן היתומים למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא תקנו שלא לגבות מהן מן היתומים הואיל וניידי כדרך שתקנו במטלטלין. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל גדולי הפוסקים פסקו שהעבדים כמטלטלין הם וראיה לדבריהם מה שאמרו בפרק יש נוחלין שאין גובין מן העבדים ומכל מקום חכמי הדורות שלפנינו פירשו שאף על פי שהן כמקרקעי לענין בעל חוב מיהא אין גובין מה טעם אמרו מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי מפני שאין סומך עליהם ואף עבדים הואיל ויכולין לברוח או למות אין דעתו לסמוך עליהם. ומכל מקום לענין גזלה הרי הן כקרקע וכן לענין שבועה רצה לומר שאין נשבעין עליהם ומכל מקום אין המדות שוות בעבדים אלא יש דברים שהן כמטלטלין ויש שהן כקרקעות שהרי לענין תשלומי כפל וארבעה וחמשה ולענין שומרין אמרו דאין נשבעין עליהם ולענין החזיק בעבדים קנה מטלטלים בכפות ועודן עליו ולענין קנייה בכסף בשטר ובחזקה ולענין אפותיקי נדון כקרקע ולענין יתומים ולענין פרוזבול ולענין הקנאת מטלטלין בשאין עודן עליו נדון כמטלטלין ומכאן אתה למד שאין כל המדות שוות בו עד שתביא ראיה מאחד לחברו וכבר כתבנו מזה בפ"א. ע"כ.

נהום כרסיה לא שוי ואנא מאכילנא ליה כי עביד לי עבידתא אמטו להכי לא חסרנא לרביה ולא מידי. גאון ז"ל.
הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא יזיף מיניה מעיקרא אדעתא דהכי דהאי מעשה דרב יוסף בדלא אתני בהדיא עסקינן חדא דחס ליה לרב יוסף בר חמא למשקל ריבית קצוצה ותו דאם כן לא הוה אמר ליה בריה מיחזי כריבית אלא הוה ליה ריבית. ועוד מדמייתי ליה ראיה מהאי לישנא דמתני בה הלוהו אלמא אפילו בסתמא נמי אסור וכן הלכה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

אמר רב פפא לא פליגי דהא דקיימא לאגרא וכו'. קיימא לאגרא נוטל שכרה לא קיימא לאגרא נוטל פחתא ואף על גב דקיימא לן בדר בחצר חברו שלא מדעתו בדלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר התם הוא משום דאמרינן ביתא מיתבא יתיב אבל הכא ליכא למימר הכי דאדרבה איכא רפסתא דספינתא. ואי נמי דהכא שאני דתקפה בעל כרחה של בעל הספינה ואפילו בחצר מסתברא בשתקף ונכנס בעל כרחם של בעלים חייב להעלות להן שכר. ואי נמי קלקול שקלקל בחצר. ואדרבה קשיא לי כיון דאיכא פחת כל שהוא אמאי אינו משלם כל השכר דכל שצריך ליתן כל שהוא מחייבין אותו בכל וכדאמרינן בפרק כיצד הרגל דכל דאיכא שחרוריתא דאשיתא משלם שכר שלם וכן בקלקלתא דיתמי כמו שכתבתי שם והמשל אם בא לנפות מנפה את כולו. וי"ל דאין הכי נמי אלא דהכא בשפחתה יותר על שכרה. וליתא דהא אמר שמואל אין לו אלא פחתא. וי"ל דיש לחלק בין קרקע למטלטלין. ובתוקף שלא לגזול קיימינן דאי בתוקף לגזול אפילו בדקיימא לאגרא אינו נוטל אלא פחתא שכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה דמטלטלין היא אלא בשלא נתכוון לגזול קאמר והיינו דקאמרינן התוקף ולא אמרינן הגוזל. וללישנא בתרא אמרינן הא דנחית לה אדעתא דאגרא הא דנחית אדעתא דגזלנותא דאי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתא כמו שאמרנו. הרשב"א ז"ל.

אי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתא. קשיא לי אי פחת דאית ביה שנוי הוא הא אמרינן אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא הגזלן נוטל השברים ומשלם הספינה מעליא דהא קיימא לן שינוי קונה ואי בפחתא דלית ביה שינוי דלא קני ליה אמאי משלם פחתא ליהוי ככחשא דהדר כיון דלא הוי שינוי אומר לו הרי שלך לפניך. ואיכא למימר התם כיון דהדר לא משלם אבל ספינה דלא הדר משלם ולא מחוור. אלא נראה לי דהאי דאמר דנחית לה בתורת גזלנותא לאו לגזלה ממש שלא יחזירנה לעולם אלא להשתמש בה חנם ולהחזירה לו דכיון דהכי הוא הוה ליה כשואל שלא מדעת דאף על גב דמשוינן ליה כגזלן לענין מתה מחמת מלאכה ולכל אונסין אפילו הכי לא נפיק ליה מכלל שואל ואפילו בפחתא דאית ביה שינוי שמין לו שברים כשואל דלא קנסינן ליה כולי האי ולישנא נמי הכי משמע דקאמר התוקף ובין לרב ובין לשמואל קאמרי. אי נמי דלא אמרו אין שמין אלא בשנשבר או מת דאין ראוי למלאכה ראשונה הא ראוי שמין ואין משלם אלא פחת בלבד. הראב"ד ז"ל.
קשיא לי בשעשויה לשכר ונחית לה אדעתא דאגרא אמאי לא משלם אנרא ופחתא דהא אסיקנא בפרק איזהו נשך ספינה אגרא ופגרא. ויש לומר דהתם משום ריבית קאמר דאלו התנה לתת שכרה ופחתה מותר דליכא משום ריבית דהא איכא פחת כמאן דמהדר ליה ואגרא משום תשמישא ופגרא משום דעצי ספינה בציר דמייהו וכדאמרינן התם גבי דודא דבי רב עוקבא אבל כל שנשתמש בה בלא תנאי וקיימא לאגרא לא יהיב אלא אגרא. וליתא דלא אמרו שם אלא בדודא דכל כמה דקלי בציר דמייהו משום חוסכא דנחשא אבל דספינתא דכל כמה דמהדר לה בעינה דוקא אגרא ולא פחתא ופגרא שאמרו שם היינו שנשברה שאינה מחזירה בעינה כלום דבנשברה משלם שבירתה כשעת שבירה ואפשר נמי כשעת משיכה וכבר כתבתיה שם בארוכה. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו התוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה אפילו בשעת מלאכה בספינתא דלא קיימא לאגרא אין לו פחתה ואף על גב דנחית לה בתורת אגרא דהא ליכא שכירות מדעת בעלים ואי קיימא לאגרא חזינן אי נחית בתורת אגרא שלא מדעת בעלים רצה פחתה נוטל ואי נחית לה בתורת גזלנותא לאחזוקי בה לנפשיה אין לו אלא פחתא דהוה ליה גזלן דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. והוא הדין בתורת שאלה דנהי נמי שואל שלא מדעת גזלן הא קיימא לן דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. והני מילי היכא דלא מסיק ביה במר' זוזי אבל היכא דמסיק ביה זוזי רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל והוא הדין נמי בשאר מטלטלי הכין דינייהו. והני מילי היכא דעשה ביה מלאכה אבל היכא דאוגרה לאחרינא ושקיל אגרא אף על גב דנחית לה בתורת גזלנותא נמי כיון דהוה קיימא לאגרא גבי מרה קמא והוא דנחית לה בתורת אגרא מדעת הגזלן מחייב לשלומי אגרא לבעליה דאכתי לא קנייה גזלן קנין גמור אלא לחיובי עלה באונסין אשתכח דהאי אגרא דשקיל גזלן מיניה דשוכר ממונא דנגזל קא שקיל ומחייב לאהדורינהו לנגזל. ומנא תימרא דאפילו במטלטלי כי נחית לה שוכר בתורת אגרא לבתר דעיילא לרשותיה דגזלן לאחיובי עלה באונסין מחויב שוכר לאסוקי אגרא לבעלים דהא אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכי היכי דלגבי קרנא ברשות בעלים קאי וכמאן דגזליה שני מרשות בעלים דמי לאיחיובי ליה קרן לגבי אגרא נמי כמאן דשקלה מרשות בעלים דמי. וכי תימא מכל מקום קשיא הא היכי משלם לו הגזלן מאי דשקל לבעלים הא קיימא לן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה הני מילי בשבח שעל גבי גזלה דלא זכה ביה נגזל גבי אחריני אלא קא שבחא גזלה ממילא ברשות גזלן כמאן דשקליה השתא מרשות בעלים דמי וגזלה אחריתי באנפי נפשיה היא. ע"כ.

איתמר המלוה את חברו על המטבע. כלומר שיפרענו מעות היוצאות ולא העמיד הלואתו על כסף כמו שכותבין עתה בשטרי הלואות ואם תפחת ממטבע או תפסל נותן לו זקוק של כסף בכך וכך דינרין והוא לא כתב לו כך אלא שיפרענו ליום פלוני כך וכך שהלוה לו מטבע היוצא אמר רב נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה אף על פי ששוה יותר ואינו נותן לו ממטבע שנפסל ואפילו פסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת באותה מלכות דמטבע היוצא סתם קאמר ושמואל אמר יכול הוא שיאמר לו לך והוציאו במישן ששם כל מטבע יוצא ואפילו פסלתו מלכות. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל המלוה את חברו על המטבע ונפסל אם ישנה מדינה בעולם שיהא זה יכול להוציא לאותו מטבע לשם ויש לזה המלוה דרך לאותה מדינה הרי זה נותן לו ואומר לך והוציאו במקום פלוני ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה. ודבר זה כשהמטבעות שוין בערכם אלא ששינה את הצורה ופסל את הראשונים הא אם נפחת או ניתוסף יתבאר עניינו למטה. חכמי הצרפתים פירשו דוקא בשמסר לו פרקמטיא שהרי אומר לו אלו היתה פרקמטיא שלי בידי הייתי מוכר במטבע היוצא עכשיו הא אם הלוהו מעות אפילו אין לו דרך לילך לאותה העיר רשאי להחזיר לו מה שהלוהו שהרי אומר לו אלו היה בידך נפסד בידך גם כן. וחכמי הדורות שלפנינו חולקין בה ומפרשים אותה בין שהלוהו מעות בין שמסר לו פרקמטיא וכן הדין בכותב מטבע לאשתו בכתובה. ע"כ.

בד"ה המלוה את חבירו כו' והנהו לא דמי להוזל ומ"מ כשהוא בעין כו' עכ"ל ר"ל אע"ג דתרומה טמאה וחמץ לא דמו להוזל וגריעי טפי מהוזל גבי הלואה מ"מ גבי גזלן דינן כהוזל כשהוא בעין יכול כו' ונראה דלא הוי הלואה וגזלן סברא הפוכה דבהלואה בהוזל ונסדק בין כשהוא בעין בין אינו בעין משלם כדהשתא ובגזלן מחמרינן בהוזל ונסדק באינו בעין דמשלם כדמעיקרא ולגבי תרומה טמאה וחמץ אדרבה מחמרינן טפי בהלואה דבין כשהוא בעין ובין כשהוא אינו בעין משלם כדמעיקרא ובגזלן כשהוא בעין יכול לומר הרי שלך לפניך די"ל דהלואה אין חילוק בין אינו בעין ובין כשהוא בעין דמלוה להוצאה ניתנה אבל בגזלן כיון דהוא בעין ברשותיה דמריה קאי ותו לא מידי ודו"ק:

רש"י בד"ה שלא בשעת מלאכה בשעה שאינו רגיל לעשות כו' כצ"ל:

בגמרא אנא כר' דניאל ס"ל וכו' אלמא ניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה. מה שהוצרך להביא הטעם משום דמפשטא דמלתא דרב דניאל הוי משמע דנהי דפטור מתשלומין משום דזה נהנה וזה אינו חסר מ"מ לכתחלה אסור לעשות כן דלא גרע משואל שלא מדעת לכך מסיק דע"כ טעמא דר' דניאל משום דניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה ממילא לה"ט אין כאן צד איסור אפי' לכתחילה וק"ל:

שם המלוה את חבירו על המטבע וכו' ופי' רש"י ותוס' דאיירי בפרקמטיא או כשהתנה בפי' אבל הלווהו מעות סתם נותן לו אפילו מטבע שנפסל ועיין בתוספ' שהקשו ע"ז. והכריחם לזה לישנא דהמלוה על המטבע ולולי פירושם היה נ"ל לפרש בהיפך דבסתמא כ"ע מודו שאין יכול ליתן לו מטבע הנפסלת כיון שאין שם מטבע עליה והוא נתחייב לו במעות ובכה"ג לא קאמר שמואל יכול לומר לך והוציאם במישן דמהיכא תיתי לומר כן והא קי"ל עבד לוה לאיש מלוה אלא עיקר פלוגתייהו היינו כשהלוה לו מעות או פרקמטיא והתנה ליתן לו סך ממטבע הידועה והכי דייק לישנא דעל המטבע בה"א הידועה ואפ"ה קאמר רב דצריך ליתן לו מטבע אחרת היוצא באותו שעה ואף ע"ג דקי"ל כל תנאי שבממון קיים מ"מ כיון דפסלתו מלכות ה"ל כמו נסדק ולפחות כמו יין והחמיץ וכו' ונמצא שאין זה כמו שהתנה ושמואל סובר כיון שיוצאה במישן והוא אית ליה אורחא למיזל להתם אין לנו לכופו ליתן אלא מאותו מטבע שהתנה כנ"ל וכמ"ש נ"ל שכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהל' מלוה אלא שלא ראיתי לשום א' מהפוסקים והמפרשים לפרש כן וצ"ע:

תוספות בד"ה המלוה וכו' וקשה לפירושו דהל"ל המוכר לחבירו על מטבע עכ"ל. ואף על גב שכבר פירשו דלרש"י ה"ה בהלוהו מעות נמי הוי דינא הכי אם קצב ליתן מעות מ"מ כיון דתלמודא לא איירי מזה דהא במכירה איירי בסתמא א"כ לא ה"ל למיכלל הלואה בהדי מכירה כיון דלאו בחדא גווני איתנהו לכך פי' התוספות דבאמת מכירה והלוואה שווין דבשניהם בעינן התנה וק"ל:

בא"ד ולכל הפירושים אם הלווהו מעות סתם. עיין מ"ש בסמוך בלשון הגמרא:

פטור. מלשלם לבעליו שכרו: שלא בשעת מלאכה. בשעה [שאינו רגיל] לעשות מלאכה או שאין עכשיו לבעליו מלאכה לעשות דזה נהנה וזה אין חסר הוא ופטור: כדשלח ליה כו' הדר בחצר חבירו. ומוקמינא לה בפ''ב (דף כא.) בחצר דלא קיימא לאגרא: ביתא מיתבא יתיב. זה הדר בתוכה ההנהו לבית זה שהוא מיושב בדיורין: יתיב. אין חרב לפי שהדר בתוכה טם ומשפיץ סדקיה תמיד: ושאיה יוכת שער. שד הוא ושמו שאיה מכתת שערים וכותלי בית שאין אדם דר בתוכה: דלא נסתרי. שלא ילמד דרכי הבטלה: פחתה. אם נשברה או נתקלקלה ודמי פחתה יתירין על שכרה נוטל דמי פחתה: עביד לאגרא. מסתמא כי נחית לה אדעתא דאגרא נחית הלכך לאו בתורת גזלן דיינינן ליה ונותן שכרה על כרחו אם רבין הן על דמי פחתה: הא דלא עבידא לאגרא. לא יהיב ליה אלא פחתה: נחת לה אדעתא דאגרא. רצה שכרה נוטל ואם פחתה יתר על שכרה נוטל דמי פחתה דהא ע''כ שקלה וגזל הוא: נחית לה אדעתא דגזלנותא. אפי' שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה: פסלתו מלכות. המלך צוה שלא יצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת: היינו נסדק. דכיון דלא נסדק לגמרי היזק גמור הוא ומשלם כשעת הגזלה: אלא היכי דמי נפסל. דקתני מתניתין הרי שלך לפניך כגון שפסלתו מדינה זו בני מדינה פסלוהו מעצמן: ויוצא במדינה אחרת. שיכול לומר לו לך להוציאו שם: תרומה לא מינכר היזיקה. לא נשתנה מראיתה משאר חטים: הכא מינכרא הזיקה. שאין צורה זו דומה לצורה של כל היוצאים עכשיו וכשגזלה הימנו היו כל צורות המדינות שוות לה: המלוה את חבירו. שום פרגמטיא: על המטבע. שקצץ לו מעות:

ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והאמר רב דניאל בר רב קטינא כו'. ואם היה כמקרקעי דמי אפי'. נחת ליה בתורת גזלנות לא נפק מרשותיה דמריה דהוי כקרקע דאין נגזלת ומשלם אגרא היכא דקאי לאגרא כמו ספינה דלקמן היכא דלא נחת ליה בתורת גזלנות: הלוהו ודר בחצירו. כולה סוגיא דהכא כלישנא קמא דאיזהו נשך (ב''מ דף סד: ושם) צ''ע היאך הלוה מותר לעשות שום טובה למלוה אפי' דברים שהיה עושה לו בלא הלואה ואפילו דברים שאין רגילות ליטול מהן שכר יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וכ''ש דברים שאין רגילות להשאיל בחנם כגון להשאיל סוסו שיהא אסור אפי' הוא כ''כ אוהבו שבלאו הכי היה משאילו וא''כ יותר מדאי יש לו ליזהר ללוה שלא יעשה למלוה שום הנאה וי''ל דדוקא מילי דפרהסיא ואוושא טובא כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל לו כליו או אפי' סוסו כיון דבלאו הכי משאילו מותר ודיקא נמי. דנקט במתני' חצירו ולא נקט לא ישכיר לו כליו או בהמתו בפחות ועוד שמא י''ל דכל היכא דקודם הלואה היו אוהבים זה את זה שהיו משאילין חצר זה לזה אם היו צריכין מותר להשאיל אף לאחר הלואה ומתני' דאיזהו נשך (שם) בסתם בני אדם שאין רגילות שיהא עושה לוה למלוה אותה הנאה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום שאין אסור אלא באותו שלא היה רגיל להקדים לו מקודם לכן ומיהו אפילו דבר שהיה משאילו בלאו הכי כגון חצר דלא קיימא לאגרא אם נכנס שלא מדעת חבירו חייב אע''פ שאם לא הלוה לו לא היה חייב לתת לו שכר כדמשמע הכא ולפי זה ההיא דאיזהו נשך (שם). איירי דוקא בחצר דקיימא לאגרא דהתם איירי מדעתו כדקאמר לא ישכור הימנו בפחות אבל בלא קיימא לאגרא היה מותר כיון דברשותו נכנס וגם בלא הלואה היה מניח לו לדור בחנם והאי דקאמר התם עלה דמילתא דהכא מאי קמ''ל תנינא ומשני מהו דתימא ה''מ חצר דקיימא לאגרא כו' קמ''ל לא בעי למימר קמ''ל דמתניתין איירי אפילו בדלא קיימא לאגרא דמתניתין ודאי לא מיירי אלא דוקא בדקיימא לאגרא כיון דמיירי מדעתו אלא ה''פ קמ''ל דאפי' לא קיימא לאגרא אסור היכא דלא הוי מדעתו ופירוש זה דחוק דהפשט משמע דאמתניתין קאי וקמ''ל דמתני' איירי אפי' בדלא קיימא לאגרא אע''ג דאיירי שנכנס מדעתו: המלוה את חבירו על המטבע. פ''ה הלוה לחבירו שום פרקמטיא על המטבע שקצב לו במעות נותן לו מעות שיוצאין בשעת פרעון דהא קבל עליו לתת מטבע ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות מה שהלוהו משלם לו עכ''ל הקונטרס ולפירושו נראה דאם הלוהו מעות נמי וקצב לו שישלם לו מעות דמשלם מטבע היוצא באותה שעה דמעות שנפסלו לאו מטבע נינהו ולא נקט בקונטרס פרקמטיא אלא משום דכשמלוה אדם מעותיו אין רגילין להזכיר דבר אבל כשמוכר פרקמטיא אפי' אמר סתם כך וכך מעות תתן צריך לשלם לו מטבע היוצא וקשה לפירושו דה''ל למימר המוכר לחבירו על המטבע או ה''ל למינקט הקיף ועוד כיון דמעות פרקמטיא זוקף עליו במלוה אין סברא כלל לחלק בין הלוהו מעות לפרקמטיא שמכר במעות ונראה. לפרש דאין חילוק בין מכר לו פרקמטיא בין הלוהו מעות ומיירי כשהתנה עמו ע''מ שישלם לו מעות וכיון שפירש לו כך סתמא דמילתא לכך פירש שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא דאותו שנפסל אין שמו מטבע ושמואל סבר דכיון שיוצא במישן שם מטבע עליו ועוד אור''י די''ל כגון שהלוהו סאה חטין ואמר לו או תחזור לי סאה או כך וכך מעות ואילו במעות לחודייהו קצב היה משלם לו מטבע שנפסל אבל הכא שלא זקף עליו במלוה גמורה שיכול לפרוע לו. חטין אם ירצה נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ולכל הפירושים אם הלוהו מעות סתם מעות שהלוה לו

בבא קמא צז ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף צז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד