דאי מחלה [שגם אם תמחל] האשה את הכתובה לגבי [אצל] הבעל — לא קא מפסיד [הוא הנחבל לא מפסיד], דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה [שהרי עכשיו שמוכרת כתובתה גם כן שום דבר אינה נותנת לו]! על כך יש להשיב: סוף סוף כל דבר לגבי [אצל] בעל ודאי מחלה [תמחול], ואטרוחי בי דינא בכדי [ולהטריח את בית הדין בחינם] לעסוק במכירה זו שבוודאי בסופו של דבר לא תצא אל הפועל לא מטרחינן [אין אנו מטריחים].

וחוזרים ומקשים: אם טעם הדבר שאשה אינה יכולה למכור כתובתה בטובת הנאה הוא משום שיכולה למחול אותה לבעלה, אלא הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: וכן היא שחבלה בבעלה — לא הפסידה בכך את כתובתה, שאין הבעל גובה את התשלומים מנכסים שהכניסה לו בכתובתה. ויש לשאול אמאי [מדוע]? תזבנינה ניהליה [תמכור לו] את כתובתה לבעלה עצמו בטובת הנאה בהא [בעבור זו] החבלה, דאי מחלה [שגם אם תמחל] לגבי [אצל] בעל ליכא פסידא [אין לו הפסד], שהרי לו עצמו היא מוחלת!

ומשיבים: הא [ברייתא זו] ודאי שיטת ר' מאיר היא, שאמר: אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה.

וטעמא מאי [ומה הטעם] שאסר לאשה להיות בלא כתובה — כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (לגרשה), ואף הכא [כאן] אם תמכור האשה לבעלה את הזכות לכתובתה, יביא הדבר לתוצאה הפוכה, שהבעל ירצה עוד יותר מגרש לה [ויגרש אותה] וגבי ליה בחבליה מינה [ויגבה את חבלתו ממנה מכתובתה]! ואומרים: אי הכי [אם כך] שאתה חושש לכך, השתא נמי [עכשיו גם כן] שפסקו שאינו גובה ממנה ואין היא מוכרת לו את כתובתה, מדוע לא נחשוש שבעלה מגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה [יגרש אותה ויגבה את חבלתו ממנה]!

ומשיבים: מדובר כאן כגון דנפיש [שמרובה] סכום כתובתה, שצריך לשלם לה כשמגרשה, שמשום ההוא פורתא [אותו סכום מעט] של דמי החבלה לא ירצה הבעל מפסיד טובא [להפסיד הרבה].

ושואלים: ואי [ואם] אכן מדובר במקרה דנפישא [שמרובה] סכום כתובתה מסכום הכתובה דאורייתא [של התורה] שהכתובה המינימלית היא של מאתים זוז, נוקמא אכתובה דאורייתא [נעמיד את כתובתה על סכום הכתובה של התורה], ואידך תזבנה ניהליה בחבליה [ואת החלק האחר של כתובתה תמכור לו לבעלה בחבלתו]!

ומשיבים: מדובר כאן כגון שלא נפישא [מרובה] כתובתה מכתובה דאורייתא [של התורה], כגון דהוי חבליה ארבעה זוזי [שהיו דמי חבלתו ארבעה זוזים], שמשום ארבעה זוזי [זוזים] לא מפסיד [יהא מוכן להפסיד] עשרים וחמשה של הכתובה.

ומקשים: אלא לדרך זו, הא דתניא [הלכה זו ששנינו בסוף הברייתא]: כשם שלא תמכור כתובתה לצורך תשלומי נזיקין והיא תחתיו, כך לא תפסיד חלק מכתובתה והיא תחתיו, והא זימנין משכח לה דמפסדא [והרי פעמים נמצא שמפסידה] ומפחיתה מכתובתה, והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק]? כגון דנפישא [שמרובה] סכום כתובתה מסכום כתובה דאורייתא [של התורה]!

אמר רבא: סיפא [בסוף הברייתא], כלומר, בהלכה זו אתאן [באנו, עברנו] לענין אחר — לכתובת בנין דכרין [בנים זכרים] מבעלה, שיש תנאי הכתוב בכתובה שאם תמות היא, ואחר כך ימות בעלה, בנים זכרים שיהיו לה ממנו הם יירשו את דמי הכתובה יתר על חלקם בירושה אם יתחלקו בה עם בני אשה אחרת של אותו אב.

והכי קתני [וכך שנה]: כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים לא הפסידה כתובת בנין דכרין, והם נוטלים דמי כתובתה מנכסי אביה כשמת, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — זוזי [הזוזים הכסף] הוא שאנסוה [הכריחוה] לכך, למכור לפי שעה, ולא רצתה לבטל זכות בניה, כך מוכרת כתובתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דכרין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? זוזי [הזוזים הכסף] הוא שאנסוה [הכריחוה] לכך.

א ועתה שבים לעיקר הדיון, ושואלים: לימא [האם לומר] שתקנת אושא שאשה אינה יכולה למכור נכסי מלוג שהכניסה בכתובתה במחלוקת תנאי [תנאים] היא שנויה. דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: עבדי נכסי מלוג שהכניסה אשה לבעלה יוצאין לחירות בדין שן ועין לאשה אם היא חבלה בהם, שהרי הם שייכים לה (ראה שמות כא, כו–כז), אבל לא לאיש (לבעל) אם הוא חבל בהם, משום שאינו בעליהם. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אינם יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה.

ומסבירים כיצד נובעת הנחה זו שנחלקו ברייתות אלה בתקנת אושא: סברוה [סברו הלומדים] מתחילה, דכולי עלמא [שלדעת הכל] קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], ואם כן, מאי לאו [האם לא] בהא קא מיפלגי [בנושא זה הם חלוקים]: דמאן דאמר [שמי שאומר, הברייתא הראשונה] שהעבדים יוצאים בשן ועין לאשה — לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את תקנת אושא, ולכן הוא סבור שכל נכסי מלוג שייכים שייכות גמורה לאשה, שהרי היא גם יכולה למכור אותם, ולכן חייבת לשחרר את עבדי מלוג שהם שלה אם פגעה בהם. ומאן דאמר [ומי שאומר, הברייתא השניה] שהעבדים אינם יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה — אית ליה [יש לו, מקבל] את תקנת אושא ולכן אין נכסי מלוג שייכים בשלימות לא לבעל ולא לאשה.

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את תקנת אושא, אלא כאן בברייתא שעבדים יוצאים לחירות בשן ועין לאשה מדובר קודם התקנה ואז היו שייכים רק לאשה, ואילו כאן ששנינו שאינם יוצאים לחירות אף לאשה, הרי זה לאחר התקנה שמאותה תקנה הריהם של שניהם.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר נוסף: אידי ואידי [זו וזו], שתי הברייתות, נשנו לאחר תקנה, ושתיהן אית להו [יש להן, מקבלים] את תקנת אושא, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהם משתחררים לאשה ולא לאיש מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — כדברי רבא, שאמר רבא: