בבא קמא צ ע"א

הקדש (שמקדיש דבר בקדושת הגוף), חמץ (שהגיע הפסח וחל איסור חמץ) ושחרור של עבד — מפקיעים מידי שיעבוד. ואף כאן, כיון שחבלה בעבד והוא משתחרר בכך — בטל ממנו השיעבוד שמשועבדים נכסי מלוג שלה לבעלה.

ואומרים: אם כן לימא [האם לומר] ששיטת רבא במחלוקת תנאי [תנאים] היא שנויה, שהרי בברייתא האחרת נאמר שאינו יוצא כלל בשן ועין ואם כן לדעה זו אין השחרור מפקיע ממנו את שיעבוד הבעל על נכסי המלוג! ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [הכל יש להם, מקבלים] את שיטת רבא, והכא אלמוה רבנן לשיעבודא [וכאן לדעת הברייתא האחרת, חיזקו חכמים במיוחד את השיעבוד] של הבעל יותר משאר שיעבודים, שלא יופקע על ידי שחרור.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא לית להו להני תנאי [לדעת הכל אין להם לתנאים הללו בשתי הברייתות] תקנת אושא, והכא [וכאן] בעצם השאלה האם קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב] קמיפלגי [חלוקים הם],

ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של תנאים אלה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוכר עבדו הכנעני לאחר, ופסק עמו עם הקונה תנאי על מנת שישמשנו העבד עוד שלשים יום לאחר שמכרו, ואם כן יש למוכר באותם שלושים יום קנין פירות בעבד. ונחלקו תנאים מה דינו של העבד באותם שלושים יום.

ר' מאיר אומר: ראשון, כלומר, המוכר ישנו בדין יום או יומים כדין כל בעליו של עבד, שאם היכה בו מכות קשות ומת תחת ידיו, רק אם מת בתוך יום או יומיים מההכאה (ולא לאחר מכן) הרי הוא חייב מיתה עליו. ונחשב המוכר כבעליו של העבד מפני שהוא תחתיו, שבפועל הוא עדיין נמצא ברשותו. ומסבירים: קסבר [סבור הוא]: שקנין פירות, כלומר, זכות השימוש בדבר כקנין הגוף דמי [נחשב].

ואילו ר' יהודה אומר: האדון השני, הקונה, דווקא הוא ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא כספו ולא המוכר. ומסבירים: קסבר [סבור הוא]: קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב].

ואילו ר' יוסי אומר: שניהם ישנן בדין יום או יומים, זה, המוכר, מפני שהוא תחתיו, וזה, הקונה, מפני שהוא כספו. ומסבירים: מספקא ליה [מסופק לו] לגבי קנין פירות, אי [אם] כקנין הגוף דמי [הוא נחשב] אי לאו [אם לא] כקנין הגוף דמי [הוא נחשב], וכלל הוא: כל דבר שהוא בכלל ספק נפשות, נוהגים בדינו להקל, ולכן אם היכה אחד מהם את העבד ומת לאחר יומיים — אין הורגים מספק, שמא הוא האדון.

ר' אליעזר אומר: שניהם אינן בדין יום או יומים, והריהם כשאר כל אדם ולכן אם מת מחמת ההכאה של אחד מהם — חייב הלה מיתה אף לאחר יומיים. ומדוע? זה, הקונה, לפי שאינו תחתיו, וזה, המוכר, לפי שאינו כספו.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? — אמר קרא [הכתוב] בטעמה של הלכה זו: "כי כספו הוא" (שמות כא, כא), לדייק מכאן: כספו המיוחד לו, ולא בזמן שיש זכות כלשהי לאחר בו.

ועוד אומרים: כמאן אזלא [כדעת מי הולכת] הא [זו] שאמר אמימר: איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג של האשה — לא עשו ולא כלום? כמאן [כדעת מי] — כדעת ר' אליעזר, הסבור שדבר שאינו קנין גמור של אדם אינו יכול למכור אותו.

ועוד שואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, וכן עבד של שני שותפין — אין הם יוצאין לחירות אם בעליהם חבלו בהם בראשי אברים שאינן חוזרין כגון שן ועין? אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי, הכי אמרי משמיה [כך אומרים משמו] של רבא: שיטת ר' אליעזר היא;

מי [האם] לא אמר ר' אליעזר בדין יום או יומיים: "כספו" כוונתו המיוחד לו, הכא נמי [כאן גם כן] בדין שן ועין נאמר שהכתוב "עבדו" ("וכי יכה איש את עין עבדו... לחפשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו... לחפשי ישלחנו תחת שינו". שמות כ״א:כ״ו-כ״ז, פסוקים כו–כז) כוונתו: המיוחד לו.

א משנה התוקע (המכה) לחבירו על אוזנו — נותן לו סלע כקנס דמי בושתו. ר' יהודה אומר משום (בשם) ר' יוסי הגלילי: נותן לו מנה (מאה דינרים). אם סטרו על לחיו — נותן לו מאתים זוז. סטרו לאחר ידו, כלומר, אם היכהו על הלחי, לא בחלק הפנימי של כף היד אלא בצידה החיצון, שהיא בושה גדולה — נותן לו ארבע מאות זוז.

צרם (משך, פגם) באזנו, או תלש בשערו, או רקק (ירק בו) והגיע (ופגע) בו דבאיש שירק בו רוקו, או העביר (הוריד) טליתו ממנו, או פרע (חשף) ראש האשה מכיסויה בשוק (בפומבי) — נותן לו (לה) ארבע מאות זוז.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - א

דאמר רבא: א. הקדש מפקיע מידי שיעבוד, שאם שיעבד אדם את שורו לחובו, כגון שעשאו "אפותיקי", ואמר למלוה "מכאן תגבה את חובך", ^[1] ואחר כך הקדיש הלוה את השור לקרבן, פקע ממנו שיעבודו של המלוה. ^[2]

ב. איסור חמץ מפקיע מידי שיעבוד. שאם לוה יהודי מגוי, ושיעבד לגוי את החמץ שנמצא ברשותו, ^[3] הרי כאשר יגיע בערב פסח זמן ביעור חמץ, ^[4] שאז נאסר החמץ בהנאה, יפקע שיעבודו של הנכרי, ומחוייב היהודי לבער את החמץ.

ג. וכן שחרור, שאם היה עבד כנעני משועבד לפרעון חובו של רבו, ואחר כך שחררו רבו [הלוה], ^[5] הרי העבד בן חורין, ואין המלוה יכול לגבותו בחובו. כי שלשה אלו [הקדש, חמץ ושחרור] מפקיעין מידי שיעבוד.

וכשם שהמשחרר עבדו בשטר שחרור, מפקיע השחרור את שיעבודו של העבד, כך אם הוציא הלוה לעבדו שן או עין, יצא העבד לחירות ופקע שיעבוד המלוה ממנו.

על כן, אשה שחבלה בעבדי מלוג שלה, יוצאים הם בשן ועין, למרות שהם משועבדים לבעלה. ואפילו לאחר תקנת אושא, שהאלימו וחיזקו את זכות הבעל בנכסי מלוג של אשתו, בכל זאת השחרור של העבד מפקיע את שיעבודו. ^[6]

ותמהינן: לימא, האם נאמר, שדברי רבא במחלוקת תנאים היא שנויה!?

כי לדברי רבא, יוצאים עבדי מלוג בשן ועין לאשה, ואילו דברי המאן דאמר "לא לאיש ולא לאשה" אינם מתאימים לדברי רבא.

ומפרשת הגמרא: לא בדברי רבא נחלקו התנאים, כי דכולי עלמא אית להו דרבא, ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד.

אבל בשיעבוד של הבעל נחלקו התנאים. מאן דאמר יוצאים בשן ועין לאשה, סובר ששיעבודו של הבעל ככל שיעבוד הוא, ושחרור האשה מפקיע משיעבודו.

ומאן דאמר: אין יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה, סובר כי הכא שונה הדבר מכל שיעבוד, היות ואלמוה רבנן לשיעבודא דבעל, ואין הקדש ושיחרור מפקיעים מידי שיעבודו.

ואי בעית אימא, יש לפרש את מחלוקת התנאים בדרך נוספת: דכולי עלמא לית להו להני תנאי "תקנת אושא", והרי קנין הבעל בפירות נכסי המלוג, כקנין פירות בכל מקום.

והכא בכל "קנין פירות", אם כ"קנין הגוף" דמי או לא, קמיפלגי.

מאן דאמר יוצאים עבדי מלוג בשן ועין על ידי האשה, סובר, היות ו"קנין פירות" אינו כ"קנין הגוף", הרי האשה היא ה"בעלים" על העבדים, ולכן אם היא חובלת בהם, הם יוצאים לחירות.

ומאן דאמר אין עבדי מלוג יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה, סובר ש"קנין פירות" הוא כ"קנין הגוף", בין באב שכתב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה, ובין בבעל שיש לו פירות נכסי מלוג של אשתו.

לפיכך, אין בעלותה של האשה בעלות גמורה, וכן האיש אינו "בעלים" גמור, ^[7] על כן אין "עבדי מלוג" יוצאים בשן ועין, לא על ידי הבעל, ולא על ידי אשתו.

ולפי דרך זו, ששתי הברייתות דלעיל נחלקו אם קנין פירות כקנין הגוף או לא, הרי התנאים האלו חולקים באותה פלוגתא דהני תנאי, בברייתא דלקמן: א. נאמר בתורה [שמות כא כ]: "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ^[8] ומת תחת ידו, נקום ינקם" - מיתתו בסייף.

ב. ועוד נאמר [שם כא]: "אך אם יום או יומים יעמוד, לא יוקם, כי כספו הוא" - אם העבד לא מת מיד, אלא אחרי "יום או יומים", שהם "מעת לעת" - כ"ד שעות, אין בעליו חייב מיתה על רציחת עבדו, היות ו"כספו הוא".

ג. אדם שאינו בעליו של העבד, שהכה את העבד ומת, אפילו אם מת העבד אחרי זמן רב, מיתתו בסייף, ככל רוצח שמתחייב מיתה, אף אם לא מת המוכה אלא לאחר זמן מרובה. ^[9]

דתניא בברייתא: המוכר עבדו הכנעני לאחר, ופסק עמו [עם הלוקח] שהוא מוכר לו את העבד מעכשיו, על מנת שהעבד ישמשנו עוד שלשים יום, כלומר, גוף העבד קנוי ללוקח כבר מעכשיו, אבל את אכילת ה"פירות", דהיינו, זכות השימוש בעבד, שייר המוכר לעצמו עד לאחר שלשים יום מן המכירה.

רבי מאיר אומר: הראשון [המוכר] נחשב "בעלים" על העבד במשך שלשים יום אלו, וישנו [הרי הוא] בדין "יום או יומים", ואם הכה הראשון את העבד, ומת העבד אחרי "מעת לעת" - אינו נהרג, מפני שהוא [העבד] "תחתיו" של הראשון. ^[10]

ואף על פי שאין לו לראשון בעבד אלא "קנין פירות", קסבר רבי מאיר: "קנין פירות" כקנין הגוף דמי. ^[11]

אבל שני [הלוקח] אינו בדין "יום או יומים". ואם הכה את העבד, ומת העבד אפילו לאחר זמן מרובה, הרי הוא נהרג עליו, היות ואין לו, כל שלשים יום אלו, אלא את גופו של העבד, ואין הוא חשוב כבעלים, ^[12] כי קנין הפירות שיש לראשון, חשוב כקנין הגוף.

רבי יהודה אומר: שני [לוקח] ישנו בדין "יום או יומים", מפני שהוא "כספו" וממונו, שהרי גוף העבד שייך לו מהיום.

ואף על פי שיש למוכר "קנין פירות" בכל שלשים יום אלו, קסבר רבי יהודה: "קנין פירות" לאו כ"קנין הגוף" דמי, ואין זכות השימוש שיש למוכר בעבד מפקיע את בעלותו של הלוקח. ^[13]

אבל המוכר, אינו בדין "יום או יומים", כי אין לו אלא "קנין פירות", שאינו נחשב בעלות כמו קנין הגוף, ואם הכה את העבד ומת, הרי הוא נהרג עליו, אפילו אם לא מת העבד אלא לזמן מרובה.

רבי יוסי אומר: שניהם, הן המוכר והן הלוקח, ישנן בדין "יום או יומים"; זה, המוכר מפני שהוא [העבד] עדיין "תחתיו" כל שלשים יום, וזה, הלוקח, מפני שהוא "כספו" וקניינו.

ואם תשאל: דברי רבי יוסי נראים כסותרים זה את זה, כי אם "קנין פירות" כקנין הגוף - ה"בעלים" הוא המוכר, ולא הלוקח; ואם "קנין פירות" לאו כקנין הגוף - ה"בעלים" הוא הלוקח ולא המוכר, והיאך סובר רבי יוסי ששניהם פטורים, ולשניהם יש דין של בעלים!? תשובתך: אכן, אין לפטור ממיתה, אלא את מי שהוא ה"בעלים", ולא יתכן להחשיב את שניהם כ"בעלים", וטעמו של רבי יוסי הוא: משום דמספקא ליה: "קנין פירות" אי [אם] כקנין הגוף דמי, אי לאו כקנין הגוף דמי.

ועל כן אמר רבי יוסי: שניהם פטורים, כי ספק נפשות להקל. ^[14]

רבי אליעזר אומר: שניהם, הן המוכר והן הלוקח, אינן בדין "יום או יומים", זה, הלוקח, לפי שאינו "תחתיו", וזה, המוכר, לפי שאינו "כספו".

לפיכך, בין המוכר ובין הלוקח, אם הכה אחד מהם את העבד בשלשים יום אלו, ומת העבד לאחר "מעת לעת", הרי הוא נהרג, כדין הורג עבד כנעני של אחרים.

אמר רבא: אם תשאל: מאי טעמא דרבי אליעזר!? הלא אחד משניהם הוא הבעלים [או המוכר, אם תימצי לומר "קנין פירות" כקנין הגוף; או הלוקח, אם תימצי לומר לאו כקנין הגוף], והאיך מחייב רבי אליעזר את שניהם מיתה כדין ההורג עבד של אחרים!? תשובתך: אמר קרא: "כי כספו הוא". משמע, כספו המיוחד לו. והיות ויש לזה "קנין פירות" ולזה "קנין הגוף", אין העבד "מיוחד" לא לזה ולא לזה. ומי שאין העבד "כספו המיוחד לו", לא נאמרה כלפיו הקולא של "אך אם יום או יומים יעמוד, לא יוקם כי כספו הוא", והרי הוא נהרג עליו. ^[15]

ומוסיפה הגמרא עוד שתי הלכות שתלויות בסברת רבי אליעזר ששניהם אינם נחשבים "בעלים מיוחד" בנכסים: א. כמאן אזלא הא דאמר אמימר [לדברי איזה תנא מתאימים דברי אמימר]?

דאמר אמימר: איש ואשה שמכרו ב"נכסי מלוג", אפילו אם מכרו שניהם כאחד, ^[16] לא עשו ולא כלום, כי הבעל אינו "בעלים" גמור בכדי שיוכל למכור את הנכסים, היות והגוף אינו שלו, והאשה אינה "בעלים" גמור בכדי שתוכל למכור את הנכסים, היות ויש לבעל בהם "קנין פירות". ^[17] כמאן? כרבי אליעזר, הסובר, כל שאינו "עבדו המיוחד לו" אינו יכול לשחררו, ^[18] כמו שאינו בדין "יום או יומים". ואף לענין מכירה, ^[19] אין אף אחד מהם יכול למוכרו היות ואינו "ממונו המיוחד". ^[20]

ב. מאן תנא להא דתנו רבנן בברייתא?

כשם שעבד יוצא לחירות בשן ועין, כך יוצא הוא לחירות בשאר איברים ומומים שאינם חוזרים ומתרפאים. ^[21]

דתניא: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ^[22] וכן עבד של שני שותפין, אין עבדים אלו יוצאין לחירות בשן ועין, ולא בשאר ראשי אברים שאינן חוזרין.

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמרי משמיה דרבא: ברייתא זו, כדעת רבי אליעזר היא שנויה. ^[23] שהרי, מי [האם] לא אמר רבי אליעזר, לענין דין "יום או יומים", שאין פטור זה נאמר אלא במי שהעבד הוא "כספו" המיוחד לו.

הכא נמי לענין יציאה לחירות, הרי נאמר [שמות כא כו]: "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושיחתה, לחפשי ישלחנו תחת עינו". ויש לדרוש: ^[24] "עבדו" המיוחד לו.

ועבדים אלו אינם עבדים המיוחדים לבעליהם ואינם יוצאים לחירות, לדעת רבי אליעזר.

מתניתין:

אדם התוקע, מכה לחבירו על אזנו, ^[25] נותן לו סלע בדמי בשתו. ^[26] רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: נותן לו מנה. ^[27]

סטרו על לחיו - נותן לו מאתים זוז בדמי בושתו.

סטרו על לחיו לאחר ידו [שהכהו באחורי ידו], בשתו מרובה יותר, ^[28] ונותן לו ארבע מאות זוז.

צרם [משך ^[29]] באזנו, או תלש בשערו, או רקק בחבירו והגיע בו [אליו] רוקו נותן לו ארבע מאות זוז.

וכן, אם העביר טליתו ממנו ונשאר בחוץ בלא טלית, ^[30] נותן לו ארבע מאות זוז.

וכן, אם פרע וגילה את ראש האשה בשוק, ^[31] נותן לו [לה ^[32]] ארבע מאות זוז. ^[33]

הערות

^[1] כתבו הר"ן [כתובות נט ב] והמאירי: דוקא אם שעבד לו את השור בקנין "אגב קרקע", שאז אינו יכול למכור אותו, אבל אם שיעבדו בשיעבוד "אפותיקי" בעלמא, הרי אפילו מכירה להדיוט מפקיעה אותו, דקיימא לן עשה שורו אפותיקי ומכרו, אין בעל חוב גובה הימנו, כל שכן אם הקדישו קדושת דמים.

^[2] א. דוקא אם הקדיש אותו "קדושת הגוף" פקע השיעבוד, אבל אם שיעבד נכסיו והקדישם "קדושת דמים", לא פקע השיעבוד, כי כמו שקדושה זו פוקעת על ידי פדיון, כך היא פוקעת על ידי שבעל החוב גובה נכסים אלו בחובו, כך היא שיטת רש"י ותוספות. אבל המאירי כתב שהרבה גאונים חולקים על זה וסוברים שאף אם הקדישן קדושת דמים פוקע השיעבוד. [וכן הביא "ספר התרומה" מג ג (א) בשם רב האי גאון וברשב"א כתב כן בשם רבינו תם.] והנה רש"י הוכיח את דינו ממה שמצינו בערכין שקדושת דמים לא מפקיעה מידי שיעבוד, וכתב בספר התרומה [וכעין זה במאירי] דהתם מיירי באופן שהקדיש כל נכסיו ולא הניח מקום למלוה לגבות, דלאו כל כמיניה דלוה דשביק חוב דאית ליה ומקדיש נכסיה. ב. כתב המאירי: אם החפץ ברשות זה שנשתעבד לו, אין הקדשו של לוה כלום, שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. ג. לאו דוקא "הקדש" מפקיע, דהוא הדין כל איסורין שהם ראוים להפקיע, כגון בגד שפרסו אותו על המת שהוא נאסר בהנאה [ראה יבמות סו ב] וכגון אם אסר את החפץ על המלוה בקונם [ראה בכתובות נט ב ובתוספות ורא"ש שם], דכיון שנאסר החפץ בשעה שהוא עדיין ברשות הלוה, שוב לא פקע איסורו על ידי הגבייה - תוספות.

^[3] אם הפקיד את החמץ ברשותו של נכרי, היות ואינו מחוסר גבייה, הרי הוא קנוי לגוי, ואין החמץ נאסר - רש"י על פי גמרא בפסחים ל ב. [ושם מבואר דמיירי דוקא כשאמר לו בשעת מסירת המשכון קנה אותו מעכשיו אם לא אחזיר לך את החוב; לדעת הרמב"ם (חמץ ומצה ד ה) מדובר שכבר הגיע זמן הפירעון, ולדעת הראב"ד גם קודם לכן.]

^[4] אם החמץ מונח ביד ישראל, ובאו שש שעות של ערב הפסח, פקע שעבוד הגוי - רש"י יבמות מו א.

^[5] דוקא שחרור מפקיע מידי שעבוד, דהואיל שמפקיעו מן השעבוד ומחייבו במצוות, דהוי מידי דהוי בגופו של עבד ממש, משום הכי הוי משוחרר, אבל כי מכרו לאחר אינו מכור, לפי שלא בטלו מתורת עבדות - "שיטה מקובצת" בשם גאון.

^[6] א. ואפילו לאחר תקנת אושא שקנין פירות דאיש אלים כמו קנין הגוף, מכל מקום אין האיש נחשב בעלים ממש, ושיעבוד בלבד יש לו בהם, על כן שחרור האשה מפקיע את שיעבודו - על פי תוספות רי"ד וראב"ד. ב. ה"חזון איש" [חושן משפט ליקוטים ז יד]: הקשה: כיון דבעל לוקח הוי מתקנת אושא, אם כן אם אכן היא תמות בחייו, אין כאן מעשה שחרור כלל, שהרי הגוף של הבעל משעת נישואין! ? ותירץ: אין הבעל "לוקח באמת", אלא דין לוקח נתנו לו, וכפי שהובא לעיל פח ב בהערה 18 אות ד, שמשעת מיתה הוא יורש אותה, אלא שנתנו לו חכמים את כל הזכויות שיש ללוקח ראשון, אם כן אין הבעל זוכה בגוף העבד משעת נישואין ויכולה האשה לשחררו. ועוד, לא אמרו שהבעל כלוקח ראשון אלא כשהשדה קיימת בשעה שמתה אשתו, אבל כשמת העבד ואחר כך מתה אשתו לא אמרו שיהא לוקח ואגלאי מלתא למפרע שעבד שלו מת, אם כן אם שחררה את עבדה, אשתכח דאין כאן עבד בשעת מיתתה. [ומכל מקום היא משועבדת עכשיו שלא להפסיד את הנכסים ושלא לשחרר עבדים, ושיעבוד זה נפקע על ידי השחרור.]

^[7] א. להלן מבואר דלמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי, נחשב בעל קנין הפירות "בעלים" על העבד, והרי הוא בדין "יום או יומים", והקשו התוספות: מאי שנא דין יציאה בשן ועין מדין יום או יומים, ואמאי לא מהני קנין פירות להחשב כבעלים גם לענין יציאה בשן ועין! ? ותירצו: שאני יציאה בשן ועין, משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של האשה, אבל לענין דין יום או יומים, סגי לן במה שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכה. ביאור דבריהם: אכן "קנין פירות" שהוא כקנין הגוף נותן לבעל שם של "בעלים" וה מספיק לענין דין או יומים, ואף לענין יציאה בשן ועין היה ראוי לומר שעבדי מלוג יצאו בשן ועין על ידי האיש. ומה שאינם יוצאים על ידי האיש, הוא משום שלא שייך להוציא לחירות את חלקו של הבעל - "קנין הפירות" ולהשאיר את ה"גוף" בעבדות, והיות שהוצאת שן ועין דאיש אינה מפקיעה את חלקה של האשה מן העבדות, על כן אין כאן יציאה לחירות אפילו לענין חלקו של בעל. ויש להוסיף: הא דיוצאים לאשה בשן ועין למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין גוף, למרות שאין חבלה דאשה מפקיעה באופן ישיר את חלקו של האיש, הוא משום שהאשה היא בעלים גמור על העבד, ואין לאיש אלא "שכירות בעלמא" [כדלעיל פח ב הערה 9], על כן כאשר חבלה בו האשה, הרי העבד יוצא לחירות מכוחה, ושוב אי אפשר להשתעבד בבן חורין, ראה לעיל פט ב הערה 7 בשם תוספות רי"ד. ב. עוד תירצו התוספות בשם רבי יצחק בן רבי ברוך: בודאי לרבי מאיר הסובר [לקמן]: קנין פירות כקנין הגוף דמי, אם חבל האיש בעבד, הרי הוא יוצא לחירות, והא דקתני: לא לאיש ולא לאשה, אליבא דרבי אליעזר הוא, דסבירא ליה לקמן: אם יש לאחד קנין פירות ולאחד קנין הגוף אין אחד מהם נחשב "בעלים", ואין אחד מהם יכול למוכרו ולא להוציאו לחירות. [לפי זה גרסינן לעיל "ואיבעית אימא דכולי עלמא לית להו תקנתא דאושא ובפלוגתא דהני תנאי" ולא גרס "והכא בקנין פירות" ומה דמשמע בגמרא לעיל פט ב דאם תימצי לומר קנין פירות כקנין הגוף אין יוצאים לא לאיש ולא לאשה, כדברי רבי אליעזר, יש לפרש כקנין הגוף - ששניהם שוים ואף אחד אינו נחשב "בעלים" לענין קניינים וכו'.] וכתב הרשב"א: לפיכך אפילו הוציאה האשה את עינו, והאיש הפיל את שנו, או אפילו הוציאו את עינו או הפילו את שנו, שניהם - אינו יוצא בהן. ג. והראב"ד כתב: דוקא לענין יום או יומים אמרו שלמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף, שני ישנו בדין יום או יומים, אבל לענין שן ועין אינו יוצא לחירות, וטעם הדבר - משום דתחת שניהם הוא, אבל בדין יום או יומים אינו נחשב אלא תחת זה שמשתמש בו. ביאור הדברים: דין יציאה בשן ועין תלוי בשם בעלים, והיות שיש לשניהם קניין, אין אחד מהם בעלים גמור, אבל דין יום או יומים תלוי במי שמשתמש בו בפועל [אם יש לו גם דין בעלים] וכמו שנאמר: "ומת תחת ידו". [לפי זה לדעת רבי מאיר אין יוצאים לא לאיש ולא לאשה, וראה בראב"ד שכתב שרבי אליעזר סובר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ולפי זה יש לומר שלענין שן ועין יסבור רבי מאיר שעבדי מלוג יוצאים בשן ועין לאשה ולא לאיש - היפך דברי התוספות לעיל אות ב.] ד. ראה תוספות בבבא בתרא נ ב שכתבו עוד מהלך: יש חילוק בין "קנין פירות" של הבעל שלא היה לו מעולם זכות בגוף, לבין "קנין פירות" של מוכר העבד ששייר לעצמו זכות שימוש בעבד כל שלשים יום, שתחילה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו היות והפירות שלו, וראה ב"ברכת שמואל" בבא בתרא סוף סימן סא.

^[8] כתב הרמב"ם [רוצח ב יד]: יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בזה ואמדוהו למיתה ומת, אינו בדין יום או יומים, אלא אפילו מת לאחר שנה, נהרג עליו, לכך נאמר "בשבט", שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה.

^[9] כתב הרשב"ם [בבא בתרא נ א ד"ה מפני שהוא תחתיו]: ההורג עבד כנעני, באופן שאין דין יום או יומים, חייב מיתה, דעבד כנעני כבר ישראל הוא לכל דבריו, דגמר "לה" - "לה" מאשה. [ראה מה שהובא לעיל פח א הערה 12 בשם תוספות רבינו פרץ וברמב"ם רוצח א א.]

^[10] בפשוטו, "ומת תחת ידו" משמע שהעבד מת תיכף בעוד שידיו מכים אותו, אבל אי אפשר לפרש כך, דהא שיעורו עד מעת לעת, ועל כרחך פירושו: ומת בשעה שהוא תחת רשותו - המלבי"ם.

^[11] בפשוטו, רבי מאיר לא למד את דינו מה שאמר הכתוב "תחת ידו", וכן רבי יהודה לקמן לא למד את דינו ממה שאמר הכתוב "כספו", כי מחלוקתם היא בגדר "קנין פירות" בכל מקום, ומה שאמר רבי מאיר "מפני שהוא תחתיו", ורבי יהודה אמר "מפני שהוא כספו" אינו אלא אסמכתא לדבריהם [ולשון "תחתיו" ו"כספו" לדרשות אחרות נאמרו, ראה במכילתא]. וראיה לכך - רבי יוסי פוטר את שניהם מספק ולא משום "תחתיו" ו"כספו", ולשון הברייתא הוא בדרך אסמכתא. [וראה ברשב"ם שמשמע קצת בדבריו דמהכא יליף לה.]

^[12] לאו דשני הוא - רש"י, ואין לו אלא "זכות ממון" בעלמא ראה מה שנכתב לעיל פח ב הערה 8.

^[13] אליבא דרבי יהודה "זכות השימוש" אינה קובעת את הדין, שהרי לראשון אין זכות שימוש בימים אלו, ואף על פי כן הרי הוא בדין יום או יומים. [וראה לעיל הערה 7 אות ג בדעת הראב"ד אליבא דרבי מאיר.]

^[14] כתב הרשב"ם [בבא בתרא נ ב]: דנפקא לן מ"ושפטו העדה", "והצילו העדה" [במדבר לה כד - כה] שספק נפשות להקל. וכן כתב רש"י בכתובות טו א. והתוספות [שם] חלקו על הרשב"ם וכתבו: דבלאו הכי לא קטלינן מספיקא, דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא. וב"מצפה איתן" העיר שכדברי רש"י ורשב"ם מבואר בפסחים יב א, וכתב [על פי דברי הצל"ח] שלדעת התוספות יש לומר דהא בפסחים הוי ספק ספיקא דבכהאי גונא מפקינן ממונא, ועל כן איצטריך הך דרשא ד"והצילו העדה" לענין נפשות. וב"קובץ שיעורים" [בבא בתרא אות רכג] כתב דהא דאיצטריך קרא ד"והצילו העדה", הוא כדי לפוטרו בתורת ודאי ולא רק מחמת ספק, ראה שם.

^[15] א. נתפרש על פי פשוטו. וכתב ב"קובץ שיעורים" [בבא בתרא אות רכ] דלכאורה נראה לומר דרבי אליעזר סבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף, ומשום הכי לא מיקרי מיוחד לכל אחד, דאי לאו כקנין הגוף שפיר מיקרי מיוחד לבעל הגוף, דקנין פירות של הלוקח הוי כמו שכירות, דודאי מודה רבי אליעזר דמשכיר יכול למכור ומיקרי מיוחד לו. ב. אבל הראב"ד [בסוגיין וכן הרמ"ה בבבא בתרא] כתב: מדקאמר הראשון אינו בדין יום או יומים לפי שאינו "כספו", אלמא קסבר רבי אליעזר לאו כקנין הגוף דמי, דאי כקנין הגוף דמי, הרי יש לו בו כסף כמו השני. אלא ודאי לאו כקנין הגוף הוא ואינו "כספו", והשני אף על פי שהוא "כספו", שהרי קנין הגוף חשוב יש לו, מכל מקום אינו "תחתיו". ועל זה הוצרך רבא לומר: מאי טעמא דרבי אליעזר, כיון דסבירא ליה לאו כקנין הגוף דמי הרי הוא כספו של שני, אלא מפני שאינו תחתיו אינו מיוחד לו. ג. וכתב ב"קובץ שיעורים" [שם] שגם הרמב"ם סבור כהראב"ד והרמ"ה, שהרי פסק כרבי אליעזר, ומאידך קיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף. וצריך לומר שקנין לוקח לפירות עדיף משכירות, אפילו אם לאו כקנין הגוף דמי, שהרי משכיר יכול למכור, ו"בעל הגוף" אינו יכול למכור אליבא דרבי אליעזר, מחמת קנין הפירות שיש ללוקח - שם.

^[16] רש"י. וכן דעת רשב"ם בבבא בתרא. [וראה לעיל הערה 7 אות ב בשם הרשב"א לענין שן ועין בבת אחת.] אך הראב"ד כתב: ונראה לי דאיש ואשה נמי, וכן עבד של שני שותפים, לענין מכירה, אם מכרו בבת אחת לאדם אחד, מכרן קיים, ולא אמר רבי אלעזר אלא שמכרו זה אחר זה שכל אחד מעכב על חבירו על המכר. [וברמ"ה ומאירי ב"שיטה מקובצת" משמע דאף אם מכרו בזה אחר זה מהני.]

^[17] כתב רש"י: ולא דמו לשותפין דעלמא, דאף לדעת רבי אליעזר ואמימר פשיטא ששותף יכול למכור את חלקו, דבסתם שותפות יש לזה חלק בכולו ליטול חצי, וכן לזה, אבל הכא כולן קנויים לה לגוף, וכולן קנויים לו לפירות, וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה. לשון רש"י משמע דהכי קאמר דבכל שותפות, אף שהם נשתתפו בכולו, מכל מקום אין לכל אחד אלא חצי, אבל כאן יש לכל אחד את כל העבד זה לגופו וזה לפירותיו, נמצא שאף חלק בעבד אינו מיוחד לגמרי לאדון אחד. והראב"ד כתב: שותפין דעלמא מזבני, בין שמכרו שניהם בין שמכר האחד את חלקו, מפני שיש לכל אחד מהם גוף ופירות וראוי ליחלק. כלומר, שייך לחלק את החפץ לשני חלקים, שיהיה חלק אחד כולו של ראובן, וחלק אחד כולו של שמעון, וראה להלן בהערות.

^[18] כדלקמן בסוף הסוגיא.

^[19] על פי תוספות ד"ה כמאן, שדין מכירה נלמד מדין שחרור הדומה לו, ולא מדין "יום או יומים", כי אם תאמר: דין מכירה נלמד מדין "יום או יומים", מדוע לא נלמד שחרור מדין "יום או יומים" והרי להלן הוצרכו לדרוש מפסוק אחר את דין שחרור. וברשב"ם [בבא בתרא נ ב ד"ה כי כספו הוא] כתב שדין מכירה נלמד מדין "יום או יומים" וסובר כמו תוספות שם [סוף ד"ה רבי אליעזר] שאין פסוק מיוחד לשחרור והכל נלמד מקרא ד"כספו" המיוחד לו.

^[20] יש לשאול: הלא מה שבעל הפירות אינו יכול למכור, הוא היות ואין לו קנין בגוף, ומה שבעל הגוף לא יכול למכור, הוא היות ואין לו קנין בפירות, אם כן מדוע לא נאמר: יעשה האחד שליח לחבירו, ויוכל למכור היות ועל ידי מינוי השליחות יש לו כח לפעול בכל, מצד עצמו ומצד שליחותו! ? ויש לומר: היות והאחד אינו יכול למכור בעצמו, אי אפשר ששלוחו יעשה זאת עבורו, ראה תוספות קידושין נו א ד"ה מתקיף.

^[21] קידושין כד ב.

^[22] בפשוטו מדובר בעבד של שני שותפים שאחד מהם שחרר את עבדו, אך לשיטת הראב"ד [ראה להלן] לא שייך שחרור בעבד של שני שותפים, וצריך לומר שהאדון שיחרר חצי מן העבד, ראה גיטין מא ב, שאף אם בעלים על חצי עבד אינו יכול לשחררו, מכל מקום יכול בעלים גמור לשחרר ולמכור חצי עבד.

^[23] א. לדעת הראב"ד [לעיל הערה 17] בכל עבד של שני שותפים לא שייך שחרור, כיון דעבד אינו ראוי ליחלק לשנים. [יש שפירשו שבחפץ שאין אפשרות לחלקו נחשב שיש לכל אחד בעלות חלקית בכולו.] אבל תוספות כתבו דהכא מיירי באופן שיש לזה הגוף ולזה הפירות, אבל אם הם שותפין בין בגוף בין בפירות גם לדעת רבי אליעזר שייך בעבד זה מכירה ושחרור. [וחציו עבד וחציו בן חורין, גם כן מיירי באופן שאין לו זכות השתמשות אפילו בחציו ראה בתוספות, רש"ש גיטין מ ב ו"קובץ שיעורים" בבבא בתרא אות רכז רכח.] ב. והנה מדברי הראב"ד משמע שאף לענין מכירה נחשב עבד דבר שאי אפשר לחלוק אותו, ואין אפשרות למכור דבר שאין לו בו אלא חציו. [על כן הוצרך הראב"ד לחדש גם בעבד של שני שותפים שיכולים שניהם למכור בבת אחת, כמו שאיש ואשה יכולים למכור שניהם בבת אחת בנכסי מלוג, לדעת הראב"ד.] אבל בתוספות רי"ד כתב: עבד של שני שותפים אינו בר חלוקה, שהעבד יש עליו שני קניינים, קניין דמים - שמלאכת ידיו לרבו, וקנין איסור - שאסור בבת חורין, וקנין הדמים שלו, יש בו דין חלוקה שעובד את זה יום אחד ואת זה יום אחד, אבל קנין האיסור שיש לשניהם עליו אין בו דין חלוקה. וכיון שאין בו דין חלוקה, משום הכי אין יוצאים בשן ועין לא לזה ולא לזה, וכן לשניהם, עד שיתייחד העבד לאחד מהם. ובודאי שאם רוצים שניהם למכרו, או האחד רוצה למכור, רשאים, מפני שקנין הדמים שבו יש בו דין חלוקה, וקנין האיסור נמשך אחר קנין הדמים, תדע וכו'. אבל כשיוצא בשן ועין אף על פי שאינו מקבל דמים עליו ואינו נותנו במתנה, גזירת המלך הוא להפקיע קנין האיסור מעליו, ומתוך שקנין האיסור פקע מעליו, פקע נמי קנין הדמים, ראה שם וב"קובץ שיעורים" בבא בתרא אות קכח.

^[24] ראה לעיל הערה 19 שלדעת התוספות בסוגיין דרשא גמורה היא, ואין למדים דין שחרור מדין "יום או יומים", אך תוספות בבבא בתרא נ ב כתבו: לאו מקרא יליף, דבלאו קרא יליף לראשי אברים מדין יום או יומים, כי היכי דיליף לענין מכירה, אלא גמרא דתלמודא קאמר, כלומר בעינן שיהא עבדו המיוחד לו.

^[25] רש"י בשם רבו. לשון אחרת תוקע ממש - בקול גדול באזנו. וברמב"ם [חובל ומזיק ג ט] כתב: תקע את חבירו בכפו [מכה חבירו בפס ידו סגור בערפו - פירוש המשנה להרמב"ם, וראה מה שכתב הרע"ב].

^[26] לבד צער ונזק וריפוי אם ישנם שם - רש"י לעיל לו ב. וכן נוטים דברי רבינו יהונתן. והרמב"ם [שם ח] כתב: יש הכאות רבות שיש בהן ביזוי וצער מעט ואין בהן נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים, וכל המכה לחבירו הכאה מהן משלם אותו הממון הקצוב, וכולן קנסות הן, ואותו הממון הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה ושבת, בין לא צריך, כזה הוא משלם. והטור כתב בשם הרי"ף שדמים הקצובים הם בשביל הבושת והצער ששני אלו ישנם ברוב היזק שאדם עושה לחבירו, ואם יש ריפוי ושבת הכל לפי הענין, ובזה לא יכלו חכמים לתת קצבה. וראה מה שכתב רש"י לעיל פד ב ד"ה ד' מאה ובהערות שם.

^[27] כתבו התוספות [לעיל לו ב ד"ה נותן]: מנה דרבי יוסי הגלילי "מנה צורי" הוא, כדמוכח לקמן צ ב, ואילו סלע דתנא קמא "סלע מדינה" הוא [שמינית שבסלע צורי], כדמוכח לעיל לו ב. ותימה לומר שחלוקים חכמים ורבי יהודה כל כך זה מזה, דסלע מדינה הוא אחד ממאתים במנה צורי [במנה יש עשרים וחמישה סלעים]! ? ונראה לרבינו תם דתנא קמא מיירי בעני, ורבי יהודה מיירי בעשיר. [ואף דמשמע לקמן דפליגי, מכל מקום תנא קמא מיירי בעני, ובושתו של עשיר היא פחות או יותר ממנה, ורבי יהודה מיירי בעשיר, ובושתו של עני היא יותר או פחות מסלע.] ורש"י בקידושין יא ב כתב: נותן לו סלע, כך שיערו דמי בושתו לאדם בינוני. והרמב"ם [שם יא] מפרש כל שיעורי המשנה במכובד [ראה ב"מגיד משנה" דמכובד היינו עשיר, לאפוקי עני].

^[28] תפארת ישראל".

^[29] רש"י. לשון אחר: פגם באזנו, שחתך מעט מתנוך אזנו - רבינו יהונתן.

^[30] מאירי. [משמע שלשון "בשוק" קאי גם על העביר טליתו] ואין צריך לומר, אם נתגלה בשרו - שם.

^[31] שהסיר ממנה מצנפתה ונשאר ראשה פרוע - מאירי. [ברמב"ם לא הזכיר שפרע ראש האשה בשוק.]

^[32] במשנה איתא: לו משום דקאי על כל דיני המשנה דמיירי אף באנשים.

^[33] הרמב"ם כתב שכל שיעורי המשנה הם בסלע מדינה, ורבינו יהונתן הסתפק בזה וראה בהגהות מיימוניות אות ט שלדעת ר"י בסלע דוקא אמרו שהוא של מדינה, אבל במנה וזוז לאו דוקא של מדינה הם, ראה שם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Consecration of an item to the Temple, the advent of the prohibition of leavened bread taking effect upon a leavened food, and the emancipation of a slave abrogate any lien that exists upon them. Therefore, the emancipation of a slave resulting from the knocking out of his tooth or the blinding of his eye abrogates the lien that the husband has on the slave as usufruct property, leaving the woman as the solitary owner.

The Gemara questions this explanation: Shall we say that this statement of Rava is a dispute between tanna’im? According to this explanation, the baraita that states that the slave is not emancipated when he is struck by the woman holds that the lien of the husband is not abrogated, which would run counter to the statement of Rava. The Gemara responds: No; it is the case that everyone agrees with the statement of Rava that a lien is abrogated, and here the reason why the baraita holds that the husband’s lien on the slave is not abrogated is that the Sages strengthened the lien of a husband on his wife’s property, and it is only this type of lien that is not abrogated by emancipation.

And if you wish, say instead that everyone agrees that these tanna’im of the two baraitot hold that there is no ordinance of Usha, and here, they disagree with regard to the question whether ownership of the rights to use an item and to its produce is like ownership of the item itself. In this case, the husband enjoys the usage of the slave while the wife owns the slave himself. The baraita that rules that the slave is not emancipated when struck by the woman holds that the husband is also considered to be an owner, and the baraita that rules that the slave is emancipated when struck by the woman holds that the husband is not considered to be an owner.

And the dispute with regard to the question whether ownership of the rights to use an item and to its produce is like ownership of the item itself is with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im, as it is taught in a baraita: In the case of one who sells his Canaanite slave to another, and he contracted with him that the sale is effected on the condition that the slave will serve the seller for thirty days before he is transferred to the purchaser, the outcome of this sale is that during those thirty days, the original master enjoys the usage of the slave and the purchaser is the owner of the slave.

As detailed in the Torah (Exodus 21:18–21), if one strikes another and the injury leads directly to the victim’s death, the one who struck him is liable to receive court-imposed capital punishment. This ruling does not apply in the case where a master strikes his Canaanite slave and the slave lingers with his injuries for more than a day or two and then dies, in which case the master is exempt from court-imposed capital punishment. The baraita addresses who is considered the owner of the slave with regard to this latter halakha. Rabbi Meir says that during those thirty days, only the first owner is included in the halakha of: A day or two days. Rabbi Meir holds that in this case, the first owner is included in this exemption, because the slave is under his authority, as he enjoys the usage of the slave, and he holds that ownership of the rights to use an item and to its produce is like ownership of the item itself. The status of the first owner as the owner also negates the possibility that the second owner would be regarded as the owner with regard to this halakha, and he would not be included in the exemption.

The baraita continues. Rabbi Yehuda says that only the second owner is included in the halakha of: A day or two days, because the slave is his money, i.e., property, but the first owner is not included in the halakha of: A day or two days, as he holds that ownership of the rights to use an item and to its produce is not like ownership of the item itself. Therefore, the first owner does not have the status of an owner with regard to this halakha.

The baraita continues. Rabbi Yosei says that both of them are included in the halakha of: A day or two days. This one, the first owner, is included because the slave is under his authority, and that one, the second owner, is included because the slave is his money. The Gemara explains the reasoning of Rabbi Yosei: He is uncertain, with regard to ownership of the rights to use an item and to its produce, if it is like ownership of the item itself, in which case only the first owner would be exempt, or if it is not like ownership of the item itself, in which case only the second owner would be exempt. And where there is an uncertainty in a case of capital law, the ruling is to be lenient. Therefore, neither of them would receive court-imposed capital punishment in this case.

The baraita continues. Rabbi Eliezer says that both of them are not included in the halakha of: A day or two days, and both would receive court-imposed capital punishment. This one, the second owner, would be liable to receive it because the slave is not under his authority, and that one, the first owner, would receive it because the slave is not his money. Rabbi Eliezer holds that one is required both to own the slave himself and enjoy the usage of the slave to be included in the exemption.

The Gemara notes that Rava said: What is the reason for the opinion of Rabbi Eliezer? The verse states: “Notwithstanding if he continue a day or two, he shall not be punished; for he is his money” (Exodus 21:21), and Rabbi Eliezer understands this to be referring to a slave that is his money alone, a slave that is unique to him, and therefore this exemption does not apply to one who does not have total ownership of the slave.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Ameimar says: If there was a man or a woman, i.e., a husband or a wife, who sold the wife’s usufruct property, which is owned by the wife but used by the husband, they did not accomplish anything, as the sale does not take effect? In accordance with whose opinion is his statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who holds that one is considered to be an owner only if he both owns the item itself and enjoys the usage of that item.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught: One who is a half-slave half-freeman, and similarly, a slave belonging to two partners, are not emancipated when injured by one of their owners in one of their extremities that do not regenerate, i.e., the twenty-four extremities whose injury by an owner emancipates a slave? Rav Mordekhai said to Rav Ashi: This is what the Sages say in the name of Rava: It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

He explains: Didn’t Rabbi Eliezer say that the term “his money” indicates a slave that is unique to him? Here too, since the verse states with regard to the emancipation of a slave resulting from his master striking him: “And if a man smite the eye of his slave” (Exodus 21:26), this is referring to his slave that is unique to him. Therefore, this halakha of emancipation would not apply to a slave not fully owned by one master.

MISHNA: One who strikes another must give him a sela. Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Yosei HaGelili that he must give him one hundred dinars. If he slapped another on the cheek, he must give him two hundred dinars. If he slapped him on the cheek with the back of his hand, which is more degrading than a slap with the palm, he must give him four hundred dinars.

If he pulled his ear, or pulled out his hair, or spat at him and his spittle reached him, or if he removed the other’s cloak from him, or if he uncovered the head of a woman in the marketplace, in all of these cases, he must give the injured party four hundred dinars.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. ודוקא הקדש מזבח שאין לה פדיון, אבל הקדש בדק הבית שיש לו פדיון אינו מפקיע מידי שעבוד וכדתנן בערכין בפרק שום הדיינים (ערכין כג, ב) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו, הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים, ואמר עולא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. וכן דעת רבינו חננאל ורש"י ז"ל, ושלא כדעת רבינו תם ז"ל. ובפרק המוכר את הספינה כתבתי בארוכה.

והקדש לאו דוקא אלא כל שהוא נאסר בהנאה ואין לו פדיון כאצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא וכדאיתא ביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב).

איכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כשאר שחרור דעלמא, ותימה דביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול (שם) פליגי ר' יהודה ור' אמי במכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי אמר רב יהודה הדין עמה משום שבח בית אביה ור' אמי אמר הדין עמו, ואמרינן תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה, ואם איתא מאי סייעתיה דבהא אפילו רבי יהודה מודה ומדרבא דהא שעבוד בלבד הוא שיש לאשה בהן וצריכים הן גוביינא וכדאיתא התם אפילו לרב יהודה ואם כן שחרור שן ועין מפקיע מידי שעבוד האשה. וי"ל דהא דאמרינן התם דברייתא דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין הוא סייעתא דרבי אמי היינו מקמיה דידעינן להא דרבא דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, אבל לבתר דידעינן להא דרבא ההוא ברייתא לא הוה סייעתא דאפילו רב יהודה מודה בהא. עוד י"ל דאם איתא לדרב יהודה לא היו יוצאין עבדי צאן ברזל לא לאיש ולא לאשה דכיון שהעבדים שלה ועדיין יש לה שעבוד אלים עליהם שהיא יכולה לגבות אותם בעל כרחו של בעל מה שאין כן בשאר שעבודים דעלמא ולכך בדין הוא שיעכב זכות האשה שלא יצאו לאיש בשן ועין, וכבר הארכתי יותר מזה שם בפרק אלמנה לכהן גדול בסייעתא דשמיא.

ומאן דאמר יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש כרב יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים מפני שאינו כספו, דבכספו תלא רחמנא כלומר למי שהוא לו עיקר הכסף, ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה סבר לה כרבי אלעזר דאמר כספו המיוחד לו בעינן ולפיכך אפילו הוציאה האשה את שינו והאיש הפיל את שינו או אפילו הוציאו את עינו או הפילו את שנו שניהם אינו יוצא להן.

איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר' אליעזר. ולא דמי לשאר שותפות דעלמא דכל אחד יש לו זכות בכל ויכול לחלוק וליטול את חלקו, מה שאין כן בנכסי מלוג שכל הפירות לאיש וכל הגוף לאשה. ועבד של שני שותפין דברייתא שאינו יוצא לא לזה ולא לזה בשותפות כענין זה הוא. ולפי פירוש זה מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאינו יוצא בשן ועין קשה קצת, דהא חלק האדון פושט בכל ולמה לא יצא לו, ועוד דהא משמע דלרבי אלעזר כל שאין יוצא בשן ועין אינו מכור מדמוקמינן איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כרבי אלעזר דשן ועין דאלמא כל שאינו בזה אינו בזה ועבד נמי חציו עבד וחציו בן חורין למה יהא מכור. ובתוספות דחקו בזה ופרשוה כשנתן לאדון כל דמיו ואינו מחוסר אלא גט להתירו בבת חורין.

ולית הלכתא כר' אלעזר. והא דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג הלכה היא ולא בשמכרו שניהם אלא בשמכר האחד מהן בין הבעל לא האשה בין האשה בלא הבעל, וכדאוקמה בפרק חזקת הבתים גמרא אין לאיש חזקה בנכסי אשתו (יב, א) דגרסינן כי אתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומת דאתי איהי ומפקא אי נמי זבנה איהי ומתה ואתא איהו ומפיק בתקנת אושא אבל זבני תרווייהו לעלמא הוו זבינייהו זביני. וכן הלכה. וקשיא לי אמאי אוקמא הכא לדאמימר בדזבנו תרווייהו לעלמא וכר' אלעזר דלית הלכתא כוותיה ואפקוה לדאמימר לבר מהלכתא. ונ"ל דמשום דאוקימנא הכא דליתא לתקנתא דאושא ולהאי לישנא בקנין פירות פליגי אוקמוה דאמימר כדר' אלעזר, ולומר דלכשתמצא לומר דאמימר לית ליה תקנת אושא ע"כ לא בדזבניה איהי ומתה דהשתא ודאי לא אתי בעל ומפיק דכי מתה איהי פקע שעבודא דבעל דפירות אין לו, ומשום תקנת אושא לא מיפק דהא ליתא. ומכאן נ"ל עיקר הגירסא כגרסת קצת הספרים דגרסי אי בעית אימא דכולי עלמא לא פליגי דליתא לתקנת אושא.

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד וכיצד הוא דבר זה הרי שלוה ועשה שורו אפותיקי לבעל חוב אלא שהוא ברשות לוה עדין וחזר לוה זה והקדישו קדושת הגוף למזבח נפקע שעבודו של מלוה וכשר למזבח ואין דין גזל פוסלו אע"פ שעומד לגבות הימנו וגובה חובו ממקום אחר מכח דינא דגרמי הא קדושת דמים אינה מפקעת אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתבתה ולבעל חוב את חובו ולכשתפדה יבא ויטרוף כמו שהתבאר במסכת ערכין וכן אם הוא ברשות זה שנשתעבד הוא לו אין הקדשו של לוה כלום שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו:

במסכת יבמות פרק אלמנה לכהן גדול התבאר שתכריכי המת כקדושת הגוף הם ומפקיעין שעבוד ליאסר בהנאה מעתה עשה טלית אחת אפותיקי ופרשה על המת קנאה ואע"פ שאין הזמנה כלום כמו שיתבאר בסנהדרין הואיל ונגעו במת יצאו מכלל הזמנה וקונמות כקדושת הגוף הם כמו שהתבאר בכתובות ומכל מקום האשה שאמרה לבעלה קונם מה שאני עושה לפיך אינה מפקעת חזוק גדול עשו בזכות הבעל שלא יהא הקדש תופש בו:

זה שבארנו בהקדש שאין מוציא מידי שעבוד אלא בקדושות הגוף כך פרשוה גדולי הרבנים וראיה להם מה שאמרו בשני של פסחים ל' ב' אקדיש לוה וזבין לוה לכולי עלמא אי זבין אתי מלוה וטריף ובהקדש מוסיף עוד דינר על הלואתו ופודהו בו וגובה את חובו ואף לאותו דינר אינו צריך אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכן במסכת זו ל"ג ב' בענין הקדישו ניזק והקדישו מזיק ומ"מ יש שואלים בה מאי איריא הקדיש אפילו מכר נמי שהרי אמרו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו ותירצוה בששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שבמכירה חוזר וגובה מהם כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים ובהקדש הופקע השעבוד וקצת רבני צרפת פרשו שההקדש מפקיע שעבוד בכל מטלטלין אף באותם שאין ראויין לקדושת הגוף ונפקא מינה לעבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו חוזר וגובה ממנו ובהקדש לא וכבר הארכנו בענין זה יותר בשני של פסחים:

ומכל מקום הרבה גאונים סוברים שאף הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אלא שדוקא כל זמן שהקדשו עליו הא מכרו גזבר ויצא לחולין חוזר לשעבודו ואף הם מביאים ראיה מסוגיא שבערכין כ"ג ב' במשנת הקדיש בתשעים מנה אלא שכשתעיין בה אינה הכרח:

ומכל מקום לפי מה שיתבאר בכתובות קנם מפקיע שעבוד שקדושת הגוף הוא וכן כתבו רבים שממשכן בית לחברו ואמר לו קנם בית זה עליך יכול לאסרו ואם כן כל אדם יאסור כל נכסיו לבעל חובו ויפסיד אלא שהם מתקנים שמשמתין אותו עד שישאל כדרך שאמרו בפרק הכותב כתובות פ"ו א' בדין פריעת בעל חוב מצוה שאם אמר איני רוצה לעשות מצוה משמתין אותו ומכל מקום בתוספות פרשו שכמו שאמרו אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודא דבעל חוב שאין הדבר תלוי אלא שכל שאין אוסרו לכל העולם אלא ליחיד שהוא משועבד לו אלמוה לשעבודא דידיה שאם לא כן נעלת דלת בפני לווים שהרי יאסור לו כל נכסיו בקנם וזהו שאמרו בתלמוד המערב בפרק המדיר ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומכל מקום אם אוסר לכל העולם ואף לעצמו נאסר אף הבעל חוב כענין שבארנו בטלית שפרסה על המת ואם כן עדין אנו צריכים תקון אלא שאנו חוזרין למה שכתבו גאוני הראשונים שאין חלוק בין הקדש דמים לקדושת הגוף שבשניהם אם אין לו נכסים אחרים אין הקדשו כלום והוא שאמרו היו עליו כתבה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה שמן הדין לא חל ההקדש הואיל ולא הניח מקום לשעבוד אלא שתוספת הדינר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם הניח מקום לשעבוד שניהם מפקיעין וזה שהקונם מפקיע שעבוד הבעל אע"פ שהבעל מפסיד לגמרי שעבודו הוא לפי שאינה מחסרתו ממון אבל בעל חוב שכל שלא הניח מקום לשעבודו המלוה נפסד מה שהלוהו אין ההקדש חל כלל ואע"פ שדין זה אף במכר הוא אינו במקום אפותיקי:

שיעבד ישראל חמצו לגוי אף באפותיקו הואיל ולא הרהינו ולא גבאו הגוי בחובו והגיעה שעת הבעור הרי איסור חמץ הפקיע את השעבוד ועשאו חמץ של ישראל ליאסר בהנאה ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא:

עשה עבד כנעני שלו אפותיקי אע"פ שאם מכרו אינו מכור אם שחררו משוחרר והלה גובה חובו ממקום אחר מכח דינא דגרמי:

ההורג עבד כנעני חייב מיתה כבן חורין הגמור ואם היה שלו נדון בדין יום או יומים ר"ל שאם אחר הכאתו נשאר חי עשרים וארבעה שעות אינו נהרג עליו ואם מת בתוך זמן זה נהרג עליו ויש בענין זה קצת תנאים יתבארו במקומם:

מכר את עבדו ופסק עמו שישאר עמו שלשים יום לשמשו שנמצא עבד זה של שתי רשויות זה לתשמישו עד יום שלשים וזה לגופו משלשים ואילך כל שהמיתו משניהם נהרג עליו ואין אחד מהם נדון בדין יום או יומים זה לפי שאינו כספו וזה לפי שאינו תחתיו וכן הדין בחציו עבד וחציו בן חורין או של שני שותפין הואיל ואין זה עבדו המיוחד לו נהרג עליו כשאר בני אדם ויש פוסקים במכר ופסק לשמשו שהשני ישנו בדין יום או יומים אבל לא הראשון:

איש ואשה שמכרו שניהם בנכסי מלוג הן שניהם כאחד הן שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש הן שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מכרן קיים:

המשנה השלישית וענינה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה התוקע לחברו נותן לו סלע ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה סטרו נותן לו מאתים זוז לאחר ידו ארבע מאות זוז צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו הרוק העביר טליתו ממנו פרע ראש האשה נותן ארבע מאות זוז הכל לפי כבודו אמר ר' עקיבא אפילו עניים שבישראל לא יפחתו לו ורואין אותם כאלו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ר' עקיבא ליתן לו ארבע מאות זוז אמר לו ר' תן לי זמן נתן לו שמרה על פתח ביתה ושפך את הפך לפניה ובו כאיסר שמן וגלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת על ראשה והעיד עליה עדים בא לפני ר' עקיבא אמר לו לזו אני נותן ארבע מאות זוז אמר לו אין בדברך כלום שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שחבלו בו חייבין הקוצץ את נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שקצצו חייבין אמר הר"ם תוקע לחברו הוא מי שמכה חברו בפס ידו סגור בערפו סטרו שהכהו בכף ידו על פניו לאחר ידו שהכהו באחורי ידו והוא קלון יותר צרם באזנו שפתל אזנו והכאיבו לעין עקיצה ומה שאמר הכל לפי כבודו ר"ל כי אלו השעורים הנזכרים הם תכלית מה שהוא נותן לאדם חשוב ואם הוא אדם פחות יפחתו לו מן אלו השעורים ולא יתנו לו אלא לפי כבודו ור' עקיבא חולק בזה ואמר שישראל כלם שוים באלו הדינים ומן העקרים בדין שלא יאריכו בית דין זמן בנזקין ואמנם עשה ר' עקיבא זמן בבשת בלבד ואין הלכה כר' עקיבא בהשוותו כל אדם ולא כר' יהודה וכל אלו הם קנסות ודינם בארץ ישראל כמו שבארנו:

אמר המאירי התוקע לחברו משלם סלע ותקיעה זו פרשו בה הכאה בכפו על אזנו ויש מפרשים שצעק לו על נקב אזנו ואין כאן אלא בשת וקצת מפרשים פרשוה כשאחזו ותקע בו הא תקע בו בלא נגיעה פטור ויראה לי שלא נאמר על תקיעה בלא נגיעה שהוא פטור אלא בשחרשו ולענין חמשה דברים הא לענין בשת אף בלא נגיעה ואף בלא חרשות חייב ונותן לו סלע ובפרק שור שנגח ל"ו ב' פירשו סלע מדינה ואע"פ שבגמרא שבכאן יראה סלע צורי כבר פסקנו שם שעל סלע מדינה נאמר:

סטרו והוא שהכהו על הלחי נותן לו מאתים דינרין ואם סטרו באחורי ידו נותן לו ארבע מאות זוז:

צרם באזנו והוא שחתך מאזנו בידו מעט או תלש בשערו או רקק לו והגיע הרוק בבשרו או שהעביר טליתו ממנו ונשאר בחוץ בלא טלית ואין צריך לומר אם נתגלה בשרו או שפרע ראש האשה בשוק ר"ל שהסיר המצנפת ונשאר ראשה פרוע בכל אחד מאלו משלם ארבע מאות זוז וכל אלו פרשו גדולי המחברים שנחשבים בכסף מדינה והוא מטבע שלא היה בה כסף אלא שמינית שבה ומתוך כך אינו אלא שמינית שבכסף צורי שהיה כסף נקי וכן כתבו שאם סטרו שני פעמים ביחד משלם על שניהם על כל אחת כדינה הקבוע בכאן וכן בכלם:

הכל לפי כבודו פרשו בגמרא על תנא קמא שלקולא הוא אומר כן כלומר שדינין אלו הקבועים הם במכובד הא בשאינו מכובד כל כך וכל שכן במבוזה אינו נוטל אלא לפי הראוי לו או לפי ראות עיני הב"ד לפי ענין האיש אם הוא מהדייט עצמו להתעסק בדברי לצנות ולפי מעלת האיש הכל לפי ראות עיניהם ור' עקיבא חלק לומר שקצבה זו על הפחותים שבהם ואפילו עניים שבהם רואים אותם כאלו הם בני חורין שירדו מנכסיהם ר"ל נכבדים ועשירים שנוורשו שעדין מתיקרים בכבודם וקדושתם אף כשהם שוממים ואין רואין אותם כעניים מעיקרם שאין קפדים כל כך על בשתם ומכל מקום לעשירים וגדולי המעלה שמין יותר כפי ראות עיני הבית דין:

ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק ובאה לפני ר' עקיבא וחייבו בארבע מאות זוז ואמר לו תן לי זמן ונתן לו והמתין לה עד שמצאה עומדת על פתח חצרה ושבר פך אחד שלו בפניה ובו כאיסר שמן ומרוב כילות שלה גלתה את ראשה והיתה מטפחת ידיה בשמן והיתה מנחת על ראשה שתשאב השמן בשערה ובביתה תצניענו וזה היה בקי בכילות וזילות שלה וכיון להראות שאינה חוששת לבשת ובא לפני ר' עקיבא ואמר לו לזו אני נותן ארבע מאות זוז ויש מפרשים שהפך היה שלה ולצער השבירה ושפיכת השמן היתה מצטערת וגלתה את ראשה וטפחה עליו מלשון נשים מטפחות ומכל מקום לשון מנחת על ראשה יורה כפירוש הראשון ובא לפני ר' עקיבא ואמר לו לזו אני נותן ארבע מאות זוז ואמר לו ר' עקיבא לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור מן המלקות ואפילו התרו בו ואין צריך לומר שפטור מממון ואחרים שחבלו בו חייבים וכן הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שקצצו לו חייבים ואף לענין בשת כן שאם הוא מבייש בעצמו לא נתמעט דין המבייש בכך ומכל מקום הלכה כתנא קמא ולענין בשת הכל לפי המבייש והמתבייש כמו שבארנו ושאר המשנה הלכה היא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא עם מה שנתגלגל עליה אלו הן:

מאי טעמא כדרבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד הילכך אף על גב דאית ליה תקנת אושא שעבודא בעלמא הוא ושחרור מפקע ליה אבל שחרור האיש אינו מפקיע מיד האשה דההוא לאו שעבודא נינהו דגופה דידה נינהו. הראב"ד ז"ל.

דאמר רבא וכו'. השתא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כשאר שחרור דעלמא. ותימא דביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול פליגי במכנסת שום לבעלה וכו' ככתוב בתוספות וזה לשונן דהא דאמרינן התם דברייתא דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין הויא סייעתא דרבי אמי היינו מקמי דידעינן להא דרבא דאמר הקדש חמץ וכו' אבל לבתר דידעינן להא דרבא ההיא ברייתא לא הויא סייעתא דרבי אמי דאפילו רב יהודה מודה בהא. עוד נראה לי דאם איתא לדרב יהודה לא היו יוצאין עבדי צאן ברזל לא לאיש ולא לאשה דכיון שהיו עבדים שלה ועדיין יש לה שעבוד אלים עליהם שהיא יכולה לגבות אותם בעל כרחו של בעל מה שאין כן בשאר שעבודין דעלמא בדין הוא שיעכב זכות האשה שלא יצאו לאיש בשן ועין. וכבר כתבתי יותר מזה שם פרק אלמנה לכהן גדול בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

ח"מ קי"ז הקדש חמץ וכו'. דוקא קדושת הגוף למזבח מוציא מיד שעבוד כך פירשוה גדולי הרבנים. וראיה להם ממה שאמרו בשלהי פסחים אקדיש לוה וזבין לוה לכולי עלמא אי זבין אתי מלוה וטרף ובהקדש מוסיף עוד דינר על הלואתו ופודהו בו וגובה את חובו ואף לאותו דינר אינו צריך אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכן במכלתין בענין הקדישו ניזק ומזיק. ומכל מקום יש שואלין בה מאי איריא הקדיש אפילו מכר נמי שהרי אמרו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו ותרצוה בששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שבמכירה חוזר וגובה מהן כמו שיתבאר בפרק חזקת ובהקדש הופקע השעבוד. וקצת רבני צרפת פירשו שההקדש מפקיע שעבוד בכל מטלטלין אף באותן שאין ראויין לקדושת הגוף ונפקא מינה לעבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו חוזר וגובה ממנו ובהקדש לא. וכבר הארכנו בענין זה יותר בפרק ב' של פסחים. ומכל מקום הרבה גאונים סוברים שאף הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אלא שדוקא כל זמן שהקדישו עליו הא מכרו גזבר ויצא לחולין חזר לשעבודו. ואף הם מביאים ראיה מסוגיא שבערכין במקדיש הקדישה תשעים מנה אלא שכשתעיין בה אינה הכרח ומכל מקום קונם מפקיע השעבוד שקדושת הגוף הוא. וכן כתבו רבים שהממשכן בית לחברו ואמר לו קונם בית זה עליך יכול לאסרו ואם כן כל אדם יאסור כל נכסיו לבעל חובו ויפסיד אלא שהם מתקנים שמשמתים אותו עד שישאל כדרך שאמרו בפרק הכותב בדין פריעת בעל חוב מצוה שאם אמר איני רוצה לעשות מצוה משמתין אותו. ומכל מקום בתוספות כתבו שכמו שאמרו אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודא דבעל חוב שאין הדבר תלוי אלא שכל שאין אוסרו לכל העולם אלא ליחיד שהוא משועבד לו אלמוה לשעבודא דיחיד שאם לא כן נעלת דלת בפני לוין שהרי יאסור לו כל נכסיו בקונם. וזו שאמרו בירושלמי בפרק המדיר ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומכל מקום אם אוסר לכל העולם ואף לעצמו נאסר אף הבעל חוב בענין שביארנו בטלית שפרסה על המת. ואם כן עדיין אנו צריכים תיקון אלא שאנו חוזרים מה שכתבו גאוני הראשונים שאין חילוק בין הקדש דמים לקדושת הגוף ובשניהם אם אין לו נכסים אחרים אין הקדשו כלום. וזהו שאמרו היו עליו כתובה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה שמן הדין לא חל ההקדש הואיל ולא הניח מקום לשעבוד אלא שהתוספת דינר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם הניח מקום לשעבוד שניהם מפקיעין וזה שהקונם אפקיה שעבוד הבעל אף על פי שהבעל מפסיד לגמרי שעבודו הוא לפי שאינו מחסרו ממון אבל בעל חוב שכל שלא הניח מקום לשעבודו המלוה יפסיד מה שהלוהו אין ההקדש חל כלל ואף על פי שדין זה אף במכר הוא אינו במקום אפותיקי. הרב המאירי ז"ל.

ושחרור וכו'. שאם עשה עבדו אפותיקי לאחרים ובא האדון ושחררו מפקיעו מידי שעבוד דהואיל שמפקיעו מן השעבוד ומחייבת במצות מידי דהוי כגופו של עבד ממש משום הכי הוי משוחרר אבל כי מכרו לאחר אינו מכור לפי שלא בטלו מתורת עבדות. גאון ז"ל.

ואי בעית אימא אי סבירא לן וכו'. עד והכא בקנין פירות אי כקנין הגוף קמיפלגי וכו' כלומר וכו' עלמא לית להו תקנת אושא. וכן נראה דגריס רש"י ז"ל. וקצת קשה דמעיקרא דחיק ליה לומר תקנת אושא תנאי היא וכו' ומהדר ליה דכלהו תנאי לית להו תקנת אושא וכו'. ויש ספרים גורסין כהאי לישנא בתרא אידי ואידי קודם תקנת אושא ובקנין פירות קמיפלגי וכו'. ולפי גירסא זו ניחא דלכולי עלמא איתא לתקנת אושא. ע"כ.

והכא בקנין פירות כקנין הגוף קמיפלגי ובפלוגתא וכו'. תימא מאן דאמר לא לאיש ולא לאשה מאי קסבר אי כרבי מאיר דאמר כקנין הגוף דמי לימא לאיש ולא לאשה כדאמר רבי מאיר ראשון ישנו וכו'. ואומר ריב"ם דלא גרס בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי אלא הכי גרסינן בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי וסבר מאן דאמר לא לאיש ולא לאשה כרבי אליעזר דאמר כספו המיוחד לו הכא נמי עבדו המיוחד לו. ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר וכו'. מאן דאמר יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש כרבי יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו דבכספו תלה רחמנא כלומר למי שהוא לו עיקר הכסף ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה סבר לה כרבי אליעזר דאמר כספו המיוחד לו בעינן ולפיכך אפילו הוציאה האשה את עינו והפיל האיש את שנו אפילו הוציאו את עינו או הפילו את שנו אינו יוצא בהן. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלושים יום ראשון ישנו בדין יום או יומים משום דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי הילכך כספו קרינן ביה. ועוד שהוא תחתיו אבל לגבי שן ועין אמרינן לעיל דלמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי טעמא משום דתחת שניהם הוא אבל הכא תחת הראשון לבדו הוא רבי יהודה אומר וכו'. ותנאי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי אליעזר דהא אמר רבי אליעזר הראשון אינו בדין יום או יומים לפי שאינו כספו אלמא לאו כקנין הגוף דמי דאי כקנין הגוף דמי הרי יש לו כסף כמו השני והשני אף על פי שהוא כספו אינו תחתיו ועל זה הוצרך לומר מאי טעמא דרבי אליעזר כיון דסבירא לן דלאו כקנין הגוף דמי הרי הוא כספו של שני אלא מפני שאינו תחתיו אינו מיוחד לו. כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום אפילו זבינו תרווייהו לעלמא כמאן כרבי אליעזר לפי שאין זה בעל הנכסים ואין זה בעל הנכסים האשה מפני שיש לבעל בהן פירות והם תחתיו ואינן מיוחדין לאשה והאיש מפני שהגוף לאשה. אבל שותפין דעלמא מזבני בין שמכרו שניהם בין שמכר האחד את חלקו מפני שהגוף והפירות יש לכל אחד ואחד בהן וראוי ליחלק. ועבדים של שני שותפין אינם יוצאים בראשי אברים אם הפיל האחד את שנו ואפילו סימא האחר את עינו אינו יוצא דכיון דאינו ראוי ליחלק בין בבת אחת בין בזה אחר זה לא האי קרינן ביה עבדו ולא האי קרינן ביה עבדו אבל לרבי מאיר ורבי יהודה יוצא היום חציו של זה ולמחר חציו של זה הואיל ויש לכל אחד ואחד בו גוף ופירות. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל איש ואשה שמכרו וכו'. כמאן כרבי אליעזר. ולא דמי לשאר שותפותא דעלמא דכל אחד יש לו זכות בכל ויכול לחלוק בכל וליטול את חלקו מה שאין כן בנכסי מלוג שכל הפירות לאיש וכל הגוף לאשה. ועבד של שני שותפין דברייתא שאין יוצא לא לזה ולא לזה בשותפות בענין זה הוא. ולפי פירוש זה הוא מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאינו יוצא בשן ועין. קצת קשה דהא חלק האדון פושט בכל ולמה לא יצא דהא משמע לרבי אליעזר כל שאין יוצא בשן ועין אינו מכור מדמוקמינן איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כרבי אליעזר דשן ועין דעלמא כל שאינו בזה אינו בזה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין למה יהא מכור. ובתוספות דחקו בזה ופירשוה בשנתן לאדון כל דמיו ואינו מחוסר אלא להתירו בבת חורין ולית הלכתא כרבי אליעזר. והא דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג הלכה היא ולא כשמכרו שניהם אלא כשמכר האחד מהן בין הבעל בלא האשה בין האשה בלא הבעל וכדאוקימנא בפרק חזקת בגמרא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו דגרסינן התם כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומת דאתיא איהי ומפקא אי נמי זבנה איהי וכו' אבל זבינו תרווייהו לעלמא הוו זבינייהו זביני וכן הלכה. וקשיא לי אמאי אוקימו הכא לדאמימר לבר מהלכתא. וניחא לי דמשום דאוקימנא דליתא לתקנת אושא. ולהאי לישנא בקנין פירות פליגי אוקמה לדאמימר כרבי אליעזר ולומר לכשתימצי לומר דאמימר לית ליה תקנת אושא על כרחך לאו בדזבנה איהי ומתה דהשתא ודאי לא אתי בעל ומפיק דכי מתה איהי פקע שעבודא דבעל דפירות אין לו ומשום תקנת אושא מפיק דהא ליתא. ומכאן נראה לי עיקר הגירסא כגירסת קצת הספרים דגרסינן איבעית אימא דכולי עלמא לא פליגי דליתא לתקנת אושא. ע"כ.
והרב המאירי ז"ל כתב לענין פסק וזה לשונו מכר עבדו ופסק עמו שישאר עמו שלושים יום לשמשו כל שהמיתוהו שניהם נהרגין עליו ואין אחד מהם נידון בדין יום או יומים זה לפי שאינו כספו וזה לפי שאינו תחתיו. וכן הדין בחציו עבד וחציו בן חורין או של שני שותפין הואיל ואין זה עבדו המיוחד לו נהרג עליו כשאר בני אדם. ויש פוסקים במכר ופסק לשמשו ששני ישנו בדין יום או יומים אבל לא הראשון. איש ואשה שמכרו שניהם בנכסי מלוג הן שניהם כאחד הן שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש הן שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מכרם קיים. ע"כ.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו עבדי נכסי מלוג לענין דין שן ועין אוקימנא בפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו ופסק עם הלוקח וכו'. רבי אליעזר אומר שניהם אינם בדין יום או יומים וכו' אמר רבה מאי טעמא דרבי אלעזר וכו' והוא הדין גבי עבדי מלוג שאינם יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה זה לפי שאין הגוף שלו וזה לפי שאין הפירות שלו וקיימא לן כרבי אלעזר דקאי אמימר כוותיה. כמאן אזלא הא דאמר אמימר וכו' כמאן כרבי אלעזר וקיימא לן כוותיה. ומוקי לה בפרק חזקת כגון דזבנה איהי לחודה ומתה דאתי איהו ומפיק בתקנת אושא. אי נמי דזבין איהו לחודיה ומת דאתיא איהי ומפקא אבל זבנה לדיליה אי נמי זבינו תרוויהו זבונייהו זבוני. ע"כ.

התוקע לחברו. יש מפרשים הכאה בכפו על אזנו. ויש מפרשים שצעק לו על נקב אזנו ואין כאן אלא בושת. וקצת מפרשים פירשוה כשאחזו ותקע בו הא תקע לו בלא נגיעה פטור. ונראה לי שלא נאמר על תקיעה בלא נגיעה שהוא פטור אלא בשחרשו ולענין חמשה דברים הא לענין בושת אף בלא חרשות חייב. הרב המאירי ז"ל.
וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו התוקע לחברו שהכהו בכף ידו נותן לו סלע מדינה. והכי איתא בירושלמי בטומוס שבידו נותן לו אחת. ע"כ.

צרם באזנו שחתך מעט מתנוך אזנו כענין הצורם אוזן בכור לוקה משלם ארבע מאות זוז משום בושת. ואפשר שצער נמי משלם לו מלבד אלו הארבע מאות זוז וצריך עיון אמאי לא קתני להו בחד בבא. ה"ר יהונתן ז"ל.

העביר טליתו ממנו ונשאר בחוץ בלא טלית ואין צריך לומר אם נתגלה בשרו שהפך כנפי כסותו כלפי ראשו. ופרע את ראש האשה שהסיר המצנפת מעל ראשה ונשאר ראשה פרוע. הרב המאירי ז"ל.
וה"ר יהונתן ז"ל כתב שהסיר המצנפת מעל ראשה ונראה שערה. ע"כ.

עוד כתב והני ארבע מאות זוזי אפשר לומר פשיטי כדאשכחן בכתובות מאי חמשין זוזי פשיטי. ואפשר לומר דהני זוזי דינרין דדרך התנאים לקרות דינרין זוזין דתניא בתוספתא של כתובות המוציא שם רע ונמצאו עדיו זוממין לוקה ונותן ארבע מאות זוז וכו' וזה הלשון במקום לוקה ונותן מאה סלע. ע"כ.

בד"ה הקדש חמץ כו' ולא איסור מכר עכ"ל לכאורה נראה להגיה ולא איסור קונמות ולא מכר דבמכר לא שייך לשון איסור גם השמיטו קונמות אבל נראה דגם להאי תירוצא קונמות בכלל הקדש הוא כמ"ש דהקדש אתמר מברייתא דקונמות ודו"ק:

בד"ה ר"מ אומר ראשון ישנו כו' אין יוצא לא לאיש ולא לאשה משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה כו' עכ"ל וק"ק לפי זה אמאי מוקי הך דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כו' והך מי שחציו עבד כו' כרבי אליעזר כיון דמצי אתיא נמי כר"מ כדמוקי נמי הך דלא לאיש ולא לאשה כר"מ מה"ט שכתבו להך גירסא ודו"ק:

רש"י בד"ה הקדש עשה כו' מוסיף מלוה עוד דינר כו' נ"ב בפ' שום היתומים פרש"י הבעל חוב יוסיף עוד להלותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואני פירשתי לשם בענין אחר:

רש"י ד"ה הקדש עשה שורו אפותיקי כו'. נראה לי מזה דדעתו ז"ל כדעת התוספות (לקמן קט ד"ה לוה) דעשה שורו אפותיקי אע"ג דבמכר מכור ואין בעל חוב גובה הימנו אבל אם נתנו במתנה בעל חוב גובה הימנו דאי לא תימא הכי גרע הקדש ממתנה בעלמא ולפי מה שכתבו התוספות בכאן דהא דמכרו אין בעל חוב גובה הימנו אינו אלא מתקנתא דרבנן יש לדחות קצת:

גמרא רבי אלעזר אומר שניהם כו'. כצ"ל בלא י' וכן לקמן וכדאיתא הגי' בב"ב:

בגמרא הקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד. ויש לדקדק למ"ש התוספות הטעם משום דב"ח מכאן ולהבא גובה וא"כ כיון שכבר חל שעה אחת תו לא פקע א"כ הא בבעל בנכסי אשתו לא שייך ה"ט שאפי' שעה אחת אינו חל דהא משועבד לו לפירות ועוד דלמאי דמדמה שיחרור להקדש א"כ משמע דלפי סברתינו עכשיו תוכל האשה להקדיש נ"מ שלה ולהפקיע הפירות מיד הבעל כמו שיכולה לשחרר והא ודאי ליתא דהא יש לו מיהא ק"פ ואדרבה בכולה שמעתין משמע דקנין הבעל עדיף טובא מק"פ דעלמא ואפי בק"פ דעלמא נראה פשוט דאף למאי דקי"ל דלאו כקנין הגוף דמי אפ"ה אין הלה יכול להקדיש ותדע דהא מוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג חשבינן ללוקח בפ' השולח ק"פ וא"כ וכי ס"ד שהמוכר יהיה רשאי להקדיש השדה ולהפקיע המקח מן הלוקח זה דבר שאין עולה על הדעת כלל א"ו דשאני התם כיון דמשועבד ללוקח מיהא לפירות א"כ בבעל כ"ש דנימא הכי ומיהו למ"ש רש"י והתוספ' דבקדושת דמים אפי' בב"ח דעלמא אין מפקיע מידי שיעבוד א"כ לק"מ ממוכר שדהו דהא קדושת דמים הוא אבל שיחרור דמי לקדושת הגוף ובזה נתיישב מ"ש רש"י ותוס' כאן לחלק בין קדושת דמים כו' ודו"ק:

שם והכא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל. פי' משום דכלוקח שויוה רבנן וכן פירש רש"י פרק אע"פ:

בפרש"י בד"ה איש ואשה אפילו מכרו שניהם ביחד עכ"ל. ואף על גב דבפ' חזקת קאמר בגמרא דכי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו אתיא איהי ומפקא וכן להיפוך אבל מכרו תרווייהו לעלמא לא מ"מ איכא התם שינויא בתרא דמשמע דאמימר אפי' בזבנו תרווייהו איירי ע"ש וכן משמע בסוגיא דשמעתין וכמו שיתבאר בסמוך:

בתוספות בד"ה ר"מ אומר כו' ואף על גב דגבי שן ועין כו' משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה עכ"ל. והקשה מהרש"א אמאי מוקי בסמוך מילתא דאמימר דאיש ואשה שמכרו כר"א הא כר"מ נמי מצי אתיא מה"ט גופא דס"ל לא לאיש ולא לאשה עכ"ל. ולענ"ד דלק"מ דלר"מ כיון דטעם דיליה משום שאין לו כח לשחרר הגוף של אשה א"כ משמע להדיא דאם שיחררו שניהם יחד ודאי הוי משוחרר וכן במכירה אם מכרו שניהם מכור וא"כ לא אתיא מימרא דאמימר כוותיה דלאמימר אפי' מכרו שניהם לא עשו כלום והיינו כמסקנא דאידך שינויא דפרק חזקת והיינו כסוגיא דשמעתין דהתם נמי קאמר ואיבעית אימא אמימר דאמר כר"א ופירושו במאי דקאמר שאפילו מכרו שניהם אינו כלום ע"ש ולכך צריך לאוקמי כר"א דוקא דלדידיה אפי' שיחררו שניהם אינו משוחרר והיינו כדמסיק טעמא זה לפי שאינו תחתיו כו' וכמ"ש התוספ' להדיא בסוף הדיבור וא"כ ה"ה למכירה דילפינן משיחרור כמ"ש התוספ' לקמן ודו"ק:

בא"ד והר"י בר' ברוך מפרש דלר"מ נמי יוצא בשן ועין לאיש עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן ק"פ כק"ג דמי לאו היינו ק"ג גרידא שהרי היא יש לה ק"ג ואפ"ה אינה יכולה לשחרר אלא אמרינן ק"פ כק"ג עם הפידות דמי. ולפי הר"י בר"ב צ"ל דטפי נתיפה כח הבעל למאן דס"ל ק"פ כק"ג דמי מלמאן דאית ליה תקנת אושא דהא לתקנת אושא אמרינן לעיל דאינן יוצאין לא לאיש ולא לאשה והכא אמרינן דיוצאין לאיש וק"ל:

בא"ד ולעיל גרסינן ואבע"א כ"ע לית להו תקנת אושא והכא בפלוגתא דהני תנאי עכ"ל. כוונתם דל"ג הכא בק"פ פליגי כמו לפירוש קמייתא דאי גרסינן דבק"פ פליגי דברייתא דלא לאיש ולא אשה סברה דק"פ כק"ג דמי א"כ ע"כ היינו כר"מ דמסיק טעמא להדיא דק"פ כק"ג דמי אבל לפי' הר"י בר"ב מוכח דמאן דס"ל הכי סובר דיוצאין לאיש לכך כתבו דלא גרסינן לה אלא בפלוגתא דהני תנאי וא"כ ע"כ היינו ר"א ודו"ק:

בא"ד ומש"ה קאמר דלית להו תקנה דאושא דאפי' מכרו שניהם כו' עד סוף הדיבור. דבריהם אלו תמוהים מאד דמאי קשיא להו עכשיו להאי פירושא טפי מאי דקאמר דכ"ע לית להו תקנת אושא מלפירושא קמייתא דהא באמת צ"ל דכ"ע סברי לתקנת אושא דברייתא דלאשה ולא לאיש ע"כ סברה הכי וא"כ ע"כ דאידך ברייתא נמי ס"ל הכי כי היכי דלא ליהוי כתנאי כסוגית הש"ס בכ"מ ונלע"ד דיש ליישב שתוספ' הביאו בזה ראיה לפי' הר"י בר"ב משום דיש להקשות אמאי קאמר דכ"ע לית להו תקנת אושא ולא קאמר דכ"ע אית להו תקנת אושא אלא דאידי ואידי איירי קודם תקנה אבל לפי' הר"י בר"ב דהני תנאי היינו ר"א וא"כ לדידיה ע"כ דליתא לתקנת אושא לגמרי כיון דלעולם אפי' מכרו שניהם אינו מכור וכדמסקו התוספ' דלא שייך כלל תקנת אושא וא"כ כיון דר"א ע"כ לית ליה תקנת אושא א"כ צ"ל דאידך תנא נמי לית ליה כי היכי דלא ליהוי כתנאי תקנת אושא. ועי"ל דלר"מ לא שייך לישנא דלית ליה תקנת אושא כיון שמ"מ הדין דין אמת דהאשה שמכרה הבעל מוציא מטעמא דק"פ כק"ג דמי ומאי נ"מ אי הוי משום תקנה או מדינא ומ"ש התוספות לעיל דנ"מ היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך אפשר דלא משמע להו עכשיו ואין כאן מקומו להאריך בטעמים שיש לדחות התירוץ דלעיל אבל לפי' הר"י בר"ב א"ש דלר"א ליתא לגמרי לדינא דתקנת אושא דלדידהו אם מכרו שניהם מכור ולדידיה אינו מכור כמו שהאריכו בדבריהם וכן נ"מ לדינא דשן ועין אם שיחררו שניהם משא"כ ללישנא קמייתא דאליבא דר"מ איירי לא נ"מ מידי ודו"ק:

בד"ה כמאן אזלא כו' נראה דמכירה יליף משיחרור כו' דאי מדין יום או יומים יליף אמאי איצטריך בסמוך גבי שיחרור עכ"ל. כוונתם דאם נאמר דילפינן מכירה מדין יום או יומים אף ע"ג דלא דמי אלא היינו צ"ל כיון דגלי קרא ביום או יומים דבכה"ג לא מיקרי עבד של שום א' מהם א"כ ה"ה לכל מילי ולפ"ז תקשה אמאי איצטריך למילף שיחרור מדכתיב עבדו ות"ל דנילף שיחרור גופא מדין יום או יומים אלא ודאי דלא שייך למילף כלל מדין יום או יומים כיון דלא דמי בטעמא לכך הוצרך לכתוב בשיחרור אבל מכירה ילפינן שפיר משיחרור משום דדמי ליה וק"ל:

הקדש. עשה שורו אפותיקי לבעל חובו וחזר לוה זה והקדישו קדושת הגוף למזבח הפקיע שיעבודיה דמלוה ומותר למזבח ואין בו משום גזל ששבח הקדש מפקיעו הואיל ולא היה קנוי לו ממש אלא עומד לגבות הימנו ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא אלימי לאפקועי שיעבוד מלוה דתנן מוסיף מלוה עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת לשלם לאשה את כתובתה כו' במסכת ערכין (דף כג:) ותכריכי המת כקדושת הגוף דמי ומפקעי ונאסרין בהנאה: חמץ. נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ולא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא שהיה עומד החמץ בביתו של ישראל ואין לנכרי עליו אלא שיעבוד כשבא עת ביעורו מפקיע איסור החמץ את שיעבוד הנכרי וחייב ישראל לבערו והא דתנן בפסחים (דף ל:) נכרי שהלוה לישראל על חמצו מותר בהנאה לאחר הפסח מוקי לה רבא התם בשהרהינו אצלו שנתנו במשכון ביד נכרי דלא מחוסר גוביינא ולאו שיעבוד אלא קנייה ממש: שחרור. עשה עבדו אפותיקי ושחררו הלוה משוחרר וגובה זה חובו ממקום אחר: לית להו תקנתא דאושא. ושיעבודיה דבעל כשאר קנין פירות דעלמא הוא ובקנין פירות דעלמא פליגי: המוכר עבדו. עבד כנעני לאחר: ופסק. המוכר עם הלוקח ע''מ שישמשנו עוד שלשים יום: ראשון ישנו בדין יום או יומים. אם הכהו בתוך שלשים יום הללו ולא מת תחת ידו אלא עמד יום או יומים חי אינו נהרג דכתיב (שמות כא) אך אם יום או יומים וגו' אבל שני אם הכהו בתוך שלשים יום הללו שהיה בבית ראשון אינו בדין יום או יומים ונהרג עליו אפי' מת מחולי זה לסוף שלש שנים דקנין פירות שהוא קנין לראשון כקנין הגוף דמי ולאו דשני הוא: איש ואשה. אפי' מכרו שניהם כאחד: לא עשו ולא כלום. שאינו לא לזה ולא לזה ואם מת אחד מהם זה הנשאר מוציא מידי הלקוחות ולא דמו לשותפין דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה: ראשי אברים. כ''ד הן שהעבד יוצא בהן לחירות בפ''ק דקדושין (דף כה.): מתני' התוקע לחבירו. הכהו על אזנו לשון מורי. ל''א תוקע ממש: נותן לו סלע. משום בושת: סטרו. על הלחי כמו הסוטר לועו של ישראל בסנהדרין (דף נח:): צרם. משך ובבכורות (דף לד.) שמעתי לשון פוגם:

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד. אם עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח ולאו דוקא הקדש דה''ה כל איסורין שהן ראויים לפקוע כגון איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דיבמות (ד' סו: ושם) וכגון קונמות דפרק אע''פ (כתובות ד' נט: ושם) דכיון שיש לאיסור כח לחול שעה אחת דרבא לטעמיה דאמר בפרק כל שעה (פסחים ד' לא.) ב''ח מכאן ולהבא הוא גובה ושפיר מקדיש [הלוה] ותו לא פקע בטריפת ב''ח אבל קדושת דמים כי היכי דפקעה על ידי פדיון פקע נמי בטריפת ב''ח כדאשכחן בשדה [מקנה] כשהקדישה לוקח חוזרת לבעלים ביובל שאין כח להקדש בקדושת דמים יותר מן המקדיש וכי פקע כח מקדיש פקע כח הקדש והיינו טעמא דחמץ והיינו טעמא דשחרור וריב''א מביא ראיה מירושלמי דקאמר לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד ובשעת איסור חמץ ושחרור היה החמץ והעבד ברשות בעלים ותו לא פקע ובכלל הקדש הוי קונמות ודבר המקצה למת וכן עשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו בכלל הקדש הוא והא דלא חשיב רבא מכר שמפקיע מידי שיעבוד בעשה שורו אפותיקי ומכרו כדאמר לעיל בפ''ק (דף יא:) משום דלא הוי כטעמא דאחריני דמן הדין לא מפקע אלא תקנתא דרבנן הוא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא דהא עשה עבדו אפותיקי דאית לית קלא אם מכרו ב''ח גובה ממנו אי נמי לא חשיב רבא אלא הני תלת דשנויים במתני' או בברייתא דהקדש איתמר אברייתא דקונמות באף על פי ושיחרור אמתניתין דהשולח דשורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו וחמץ אמתני' דכל שעה דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה דמהאי טעמא מוקמינן לה בשהרהינו אצלו הלכך לא חש למנות לא איסור מת ולא איסור ע''ז ולא איסור קונמות ומכר.: אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל הכא הוי פלוגתא בהכי ובפרק אע''פ (כתובות דף נט: ושם) אמר דאין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד דבעל דאלמוה וכן בריש המדיר (שם דף ע.) אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה ואין יכול להדירה דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' וביבמות פרק אלמנה (דף סו:) גבי איצטלא דמילתא לא אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה אלא אמרינן דנאסר כי פרסוה אמיתנא וצ''ל דיש מקומות שצריך לאלם כח הבעל וכח האשה יותר ממקום אחר: רבי מאיר אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ואע''ג דגבי שן ועין אין יוצא לא לאיש ולא לאשה משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא הוא שיהא בדין יום או יומים מאחר דקנין פירות כקנין הגוף דמי והר''ר יצחק בר' ברוך מפרש דלר''מ נמי יוצא בשן ועין לאיש ולעיל גרסי' ואיבעית אימא דכ''ע לית להו תקנתא דאושא ובפלוגתא דהני תנאי כו' וההיא דקתני לאשה ולא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה כר''א דאמר שניהם אינן בדין יום או יומים דדריש כספו המיוחד לו וה''נ עבד המיוחד לו ועבד מלוג אין מיוחד לשניהם שלזה יש פירות ולזה יש גוף ואין זה קרוי בעלים ואפילו שניהם יחד אינם יכולין למוכרו וכמו כן אין יכולין לשחררו ומשום ה''ק דלית להו תקנה דאושא דאפי' מכרו שניהם יחד אין מכירה כלל ואם מכרה האשה ונתגרשה אע''פ שהכל לאשה אין ללוקח כלום בה שהרי כשמכרה הוי כאדם המוכר דבר שאין שלו הלכך לא שייך אליבא דר''א כלל תקנה דאושא דלר''א לא צריכא לתקנה דאושא דלא שייך תקנת אושא אלא היכא שאם מכרה ונתגרשה הוה ללוקח ואם מתה הבעל מוציא דשוינהו קודם ללוקחים כדאיתא ביש נוחלין (ב''ב דף קלט: ושם): כמאן אזלא הא דאמר אמימר כו'. נראה דמכירה יליף משחרור דשחרור הוא כעין מכירה דאי מדין יום או יומים יליף אמאי אצטריך בסמוך גבי שחרור עבדו המיוחד לו: איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג. פירש בקונטרס דלא דמי לשותפות דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לו ולא לה ובענין זה י''ל עבד של שני שותפין דבסמוך שלזה הגוף ולזה הפירות וכן חציו עבד וחציו בן חורין נמי כגון שנתן לו כל דמיו ואין מעוכב אלא גט שחרור להיות מותר בבת חורין: