בבא קמא פט ע"א

דף פט - א

והרי היא תחתיו ומשמשתו. כלומר אשה שחיה עם בעלה, ^[1] ובאו עדים והעידו שני דברים: שבעלה גירש אותה, ושבעלה כבר שילם לה את כתובתה.

ונמצאו עדים אלו זוממין, והרי אשה זו אינה גרושה, וכתובתה לא שולמה לה מעולם.

כאשר באים לחייב את העדים לשלם לאשה את ההפסד שהם רצו לגרום לה, מדין "כאשר זמם כן יעשה לו", ^[2] אין אומרים: ישלמו כל כתובתה, ^[3] שהרי עכשיו איננה גרושה, ואין בעלה חייב לה כתובה, אם כן הרי העדים לא הפסידו אותה את כל ערך כתובתה.

אלא משלמים לה טובת הנאת כתובתה, כי רשאית היא למכור לאחרים מעכשיו, את מה שהיא תקבל מבעלה אחרי הגירושין, [הואיל והסכום שישלמו לה על כך אינו מרובה, לפיכך נקרא דבר זה: "טובת הנאה של כתובתה"]

ואת הסכום הזה זממו העדים להפסיד אותה, שהרי לפי דבריהם אין בעלה חייב לה כלום, ולא תוכל לקבל אפילו "טובת הנאת כתובה", לפיכך משלמים לה העדים הזוממים "טובת הנאת כתובתה".

איזהו טובת הנאת כתובתה? כלומר כיצד משערים את ערכה של הכתובה כיום, הרי יתכן שבסופו של דבר לא יתן לה בעלה כתובה [אם תמות בחייו], וגם אי אפשר לדעת מתי תגבה את כתובתה, אם יגרשנה בעלה או ימות.

אומדין כמה אדם רוצה ליתן [מוכן לשלם] עכשיו בכתובה של זו, שאם נתארמלה [תתאלמן] או נתגרשה יטלנה הלוקח, ואם מתה האשה בחיי בעלה יירשנה בעלה והלוקח יפסיד את מה שנתן.

ודמים אלו שאנו אומדים שהיא היתה יכולה לקבל מן הלוקח, על העדים הזוממים לשלם לה, כי את הערך הממוני הזה הם הפסידו אותה, אבל את כל סכום כתובתה אינם צריכים לשלם, היות ואינה עומדת עכשיו לקבל את כתובתה. ^[4]

א. כל אשה שנישאת לבעלה, מתחייב הוא שכאשר יגרש אותה יתן לה מאתים זוז - אם נשאה כשהיא בתולה, ומאה זוז [מנה] - אם נישאת לו אלמנה או גרושה.

ב. אשה שנישאת ויש עמה נכסים, יכולה היא להכניסם לרשות בעלה בתורת "נכסי מלוג" ואז גוף הנכסים שייך לה, וה"פירות" שאפשר להוציא מהם מקבל הבעל. במקרה כזה, אם הוזקו הנכסים, האשה נושאת בהפסדים.

ג. כמו כן יכולה האשה להכניס את נכסיה לרשות בעלה בתורת "נכסי צאן ברזל". ^[5] ואז רושמים בכתובה את ערכם של הנכסים, ואם פחתו הנכסים או הוזקו, הבעל הפסיד, ועליו לתת לאשתו את ערכם המלא כאשר הם נפרדים. ^[6] קא סלקא דעתין: "תקנת אושא" בין ב"נכסי מלוג" ובין ב"נכסי צאן ברזל" ניתקנה, וקודם תקנת אושא בשניהם יכולה האשה למכור בחיי בעלה, ואם מתה - לא יירשנה בעלה. ^[7]

ומברייתא זו יש להוכיח כדברי רבי יוסי בר חנינא שאמר: באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות:

דאי סלקא דעתך: ליתא ל"תקנת אושא", שמעולם לא תיקנו חכמים, שלא תוכל האשה למכור בנכסים בחיי בעלה, באופן שלא יוכל בעלה להוציאם לאחר מיתתה.

אם כן, אמאי יירשנה בעלה אם מתה היא בחיי בעלה!? ואמאי לא תזבין כתובתה לגמרי, שהרי בלא תקנת אושא, אם מכרה האשה אין הבעל יורשה ולא מוציא מיד הלקוחות!? ^[8] אמר [דחה] אביי: אפילו תאמר: ליתא לתקנת אושא, לא תיקשי לך, כי אם אמרו: יכולה היא למכור בחיי בעלה [קודם תקנת אושא] לא אמרו אלא ב"נכסי מלוג" שהם שלה, ואין לבעל אלא פירות, שהרי אם פיחתו הנכסים פיחתו לה, ואין הבעל נושא בהפסדים, וכן אם הותירו הנכסים הותירו לאשה.

האם יאמרו: יכולה היא למכור ב"נכסי צאן ברזל"!?

הרי אף בלא תקנת אושא, אין האשה יכולה למכור ב"נכסי צאן ברזל". אם כן, יש לפרש את הברייתא באשה שאין לה "נכסי מלוג" אלא "נכסי צאן ברזל" שאותם אין האשה יכולה למכור. ואם כן פשיטא שאין העדים הזוממים משלמים לה את כל כתובתה, אף בלא "תקנת אושא" כי אינה יכולה למכור את ה"נכסי צאן ברזל" באופן שלא יירשנה בעלה.

אמר אביי: "טובת הנאה" של כתובה, הואיל ואתא לידן [היות ועסקנו בה] נימא בה מילתא:

אשה שמכרה את כתובתה ב"טובת הנאה", אין המעות שייכים לבעלה, ואף אינם משועבדים לו כ"נכסי מלוג" לומר: תקנה בהם קרקע ויאכל הבעל פירות, אלא לאשה הויא לגמרי.

דאי סלקא דעתך: לבעל הויא, אמאי משלמים לה העדים הזוממים את "טובת הנאת כתובתה", הרי יש לפוטרם לגמרי, כי לימרו לה עדים: מאי אפסדינך [מה היית מפסידה] אם היו מקבלים את עדותינו, הרי אפילו אי הות מזבנת לה ל"טובת הנאה" בעל הוה שקיל מינך [אם היית מוכרת את כתובתך ב"טובת הנאה" בעלך היה לוקח ממך את המעות]. ^[9]

אלא, על כרחך: אין הבעל זוכה במה שקיבלה האשה ב"טובת הנאת כתובתה".

אמר [דחה] רב שלמן: אין זו ראיה, כי יש לומר: לעולם "טובת הנאה" לבעלה, ואף על פי כן יש כאן הפסד לאשה, משום דאיכא רווח ביתא, ^[10] שעל ידי שהיתה מביאה את המעות לבעלה, היתה פרנסתה מצויה בבית בריוח.

אמר רבא: הלכתא "טובת הנאה" לאשה, ואין הבעל אוכל פירות, מאי טעמא? פירא [פירות נכסיה] תקינו ליה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, ופירות של "טובת הנאת כתובתה" - "פירא דפירא" הם, כי טובת הנאת הכתובה היא פרי הכתובה, ופירות שיצמחו מן הקרקע שיקנה במעות אלו - פירי פירות הן. ^[11]

כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב [כאשר באו מן הישיבה] אמרי: תנינא [מצאנו במשנתינו] ל"תקנת אושא":

העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהן - חייב, והם שחבלו באחרים - פטורין, כי אין להם ממון לשלם.

ואי סלקא דעתך: לדעת משנתינו: ליתא ל"תקנת אושא", ויכולה היא למכור את נכסיה, תזבין "נכסי מלוג" ותתן ליה, ^[12] ואמאי אמרת אשה פגיעתה רעה, הרי יש לה ממון לשלם!?

אלא לאו שמע מינה איתא ל"תקנת אושא", ואי אפשר לה למכור ב"נכסי מלוג" שהרי, אם תמות - בעלה יוציא מיד הלקוחות. ^[13]

ודחינן: ולטעמיך [לדעתך] נהי נמי דאיתיה ל"תקנת אושא" ולא מצי מזבנה לגמרי, אכתי תיקשי: אמאי אין לה ממון? תזבין ל"נכסי מלוג" ב"טובת הנאה" [שאם ימות או יגרשנה יטלנה הלוקח] ותתן ליה לניזק!? ^[14]

אלא על כרחך אתה אומר: הכא במאי עסקינן דלית לה "נכסי מלוג", ואין לה מה למכור כדי לשלם את חבלתה, הכי נמי נדחה את ראייתך: הכא במאי עסקינן דלית לה "נכסי מלוג".

ופרכינן: אכתי אמאי פגיעת האשה רעה, אמנם יתכן שאין לאשה זו "נכסי מלוג" או "נכסי צאן ברזל", אבל הרי כל אשה יש לה כתובה מנה או מאתים מבעלה, ותזבין כתובתה זו בטובת הנאה ותתן ליה!?

ומשנינן: הא מתניתין מני? ^[15] רבי מאיר היא דאמר: אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, לפיכך, אי אפשר שתמכור האשה את כתובת מנה מאתים שלה לאחרים, כי אם תמכור ויגרשנה בעלה, יגבו הלקוחות את הכל והיא לא תקבל מאומה, והרי היא כאשה שאין לה כתובה, ולדעת רבי מאיר אסור לחיות עם אשה שאין לה כתובה.

ותמהינן: והא טעמא דרבי מאיר מאי הוא, כדי שעל ידי שהוא מחוייב לשלם את כתובתה אם יגרשנה, לא תהא קלה בעיניו להוציאה, כי יודע הוא שאם יגרשנה, יוציאו ממנו ממון מרובה, ועל ידי זה לא יגרשנה בלא הכרח גדול.

הכא, כשמכרה האשה את כתובתה לאחרים, נמי לא מגרש לה בקלות, שהרי יודע הוא דאי מגרש לה יוציאו ממנו ממון הרבה, דהא אתו הנך דזבני [יבואו אלו שקנו] את הכתובה וגבו לה לכתובתה מיניה דבעל!?

אם כן, הדר תיקשי: אמאי פגיעת האשה רעה, תזבין כתובתה בטובת הנאה ותתן ליה!?

ומשנינן: אלא הא דאמרינן פגיעת האשה רעה, הוא משום דטובת הנאה אינה ממון ממש, אלא מילי [דיבורים בעלמא] נינהו, ומילי לא משתעבדי לניזק, לפיכך, הרי היא כמי שאין לה ממון כלל, כי הניזק לא יכול לתבוע את האשה למכור את כתובתה בטובת הנאה.

ותמהינן: אלמה לא משתעבדי הנך "מילי" לניזק, הא מילי דמזדבני בדינרי נינהו כלומר, הרי אפשר למכור טובת הנאה זו, ולקבל ממון עבורה, אם כן, טובת הנאה זו דבר חשוב הוא, ואמאי לא משתעבדי לניזק!?

ומשנינן: אלא הא דאין לה ממון, הוא משום הא דשמואל שיכולה היא למחול לבעלה את הכתובה, וכדמפרש ואזיל:

דאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו [ראובן שלוה ממון משמעון וכתב לו שטר חוב והלך שמעון ומכר את החוב ללוי] וחזר המלוה המוכר, ומחל את אותו החוב, הרי החוב מחול, ^[16] ואם מת המלוה והוריש את חובו, אפילו יורש מוחל את החוב.

אמרי [הקשו] בני הישיבה: זבוני זבין ותתן ליה, ואי מחלה ליה לגבי בעלה תמחלה!? כלומר, ומה בכך שהיא יכולה למחול, אנו נאמר לה למכור את כתובתה ולתת את המעות לניזק, ואם היא תעשה שלא כהוגן ותמחול לבעלה - שתמחול, ומאי איכפת לן!? אמרי [תירצו] בני הישיבה: כל שהמחילה היא לגבי בעלה ודאי היא דמחלה ליה, היות ומכירת הכתובה היתה שלא לרצונה, ^[17] ואפסדיניה לההוא זבינא בידים לא אפסדינהו, כלומר, היות ובודאי שהיא תמחול את החוב, הרי זה כאילו אנו מפסידים את הלקוח בידים, לפיכך, אין מחייבים אותה למכור את כתובתה על מנת לשלם לניזק.

וכי תימא [ואם תשאל]: זבינא ניהליה לההוא דחבלה ביה בטובת הנאה [שתמכור את טובת הנאת כתובתה לניזק עצמו.]

פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. ודוקא פירא דפירא דאתי מעלמא ולא מגופא דפירא כגון טובת הנאה, ואי נמי גונב ולד בהמת נכסי מלוג דמשלם כפל לאשה וכדאיתא בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (עט, ב), אבל פירא דפירא דאתי מגופא אוכל וכדתנן (שם מג, א) לעולם הוא אוכל פירי פירות. ואיכא למידק מאי קאמר רבא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות וקא פריך טעמא משום דפירי דפירא לא תקינו ליה ואם הוא קורא טובת הנאה פירא לישקול ליה בעל, ולא מיבעיא שאוכל פירות של טובת הנאה אלא אף טובת הנאה בעצמה נוטל לעצמו. ומצאתי לראב"ד ז"ל שנשמר מקושיא זו ונראה מתוך דבריו דהא דקאמר פירא דפירא תקינו ליה רבנן לאו אטובת הנאה קאמר דטובת הנאה לא פירא ולא פירא דפירא ממש אלא הכי קאמר [בש"מ כעין קאמר ואומר] דפירא דאותן ג' שדות הכתובות בשטר כתובתה (עיין ב"ב מט, ב) תקינו ליה רבנן אבל טובת הנאה לא תקינו ליה משום דהוה ליה ככפלא דגונב ולד בהמת מלוג שהקרן קיים והבעל אוכל את הולד הלכך כפלא דלא אתי מיניה לית ליה, דלאו פירא כי הא תקנוה ליה, והכי נמי כיון שהכתובה קיימת לפניו שהיא אינה מוכרת הנכסים אלא לאחר מיתת הבעל או לאחר גרושיה ובאותה שעה אין לו בהם כלום דבר כזה אינו אלא כפירא דפירא וטובת הנאה שלה ולא מטעם שתהא טובת הנאה פירא דפירא אלא כעין פירא דפירא דכפלא כמ"ש כנ"ל מתוך דברי הרב ז"ל.

מידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא הא לא מגרש לה. ואיכא למידק, דבכתובות בריש פרק אף על פי (כתובות נו, ב) משמע דלאו היינו טעמא דרבי מאיר, דהא תנן רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי היא בעילת זנות ודייק בגמרא כל הפוחת ואפילו בתנאה, אלמא קסבר רבי מאיר תנאו בטל ואית ליה דכיון דאמר לה לית לה אלא מנה לא סמכה דעתה והויא בעילתו בעילת זנות, אלמא לאו משום שקלה בעיניו להוציאה לפי שאין לה הוא אלא משום דמשוי בעילתו בעילת זנות ואף על גב דאית לה, ומסתברא לי דחד טעמא הוא דהכי נמי כי קאמר כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דכיון שכן אף היא לא סמכה דעתה שיעכבנה אצלו והויא בעילתו בעילת זנות שאם על פחיתת כתובתה שהתנה עמה הבעל לא סמכה דעתה שלא יגרשנה ומשויא בעילתא בעילת זנות ואף על גב דאילו יגרשנה אית לה זו שאין לה לא כל שכן.

כל לגבי בעל ודאי מחלה. ואם תאמר והיאך היא יכולה למחול והא אוקימנא לה כרבי מאיר ואילו לרבי מאיר בסוף ביאה ואפילו בשכתבה ליה התקבלתי אינה יכולה למחול וכדמשמע בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נא, א), ובלא התקבלתי לכולי עלמא אינה יכולה למחול וכדאמרינן בריש פרק אף על פי (כתובות נז, א) דגרסינן התם אמר רבי שמעון ב"פ אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחילה אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת כלומר רבי יהודה דאמר אם רצה לכתוב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ורבי מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות, ורבי יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת ואמר רבי אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן אנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן ומאי תחלה דקאמר רבי יהושע בן לוי תחלת חופה וסוף חופה דהיא תחלת ביאה אבל בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת יש לומר דהכא הכי קאמר כל לגבי בעל ודאי מחלה שיעשה קנוניא ויגרשנה ותמחול לו ויחזור וישאנה. ואם תאמר אם תמחול תצטרך עוד לשלם לו לרבי מאיר דדאין דינא דגרמי ומשלם בכל סך הכתובה שהפסיד ממנו וכדאמר בפרק הכותב (כתובות פו, א) משלם ליה ככשורא לצלמי. וי"ל מכל מקום לא תחוש בכך כיון שאין לה עכשיו לשלם.

ומכאן משמע שאין תקנה לקונה שטר חוב שלא יהא המוכר יכול לחזור ולמחול, דאילו אית ליה תקנתא הוי מוקמינן האי שמעתא בהכין, וכן כתב ר"ח ז"ל. ואם תאמר יכתוב הבעל שטרא על שמיה דנחבל דאז לא תוכל למחול וכדאמרינן בפרק הכותב (שם), ולאו מלתא דלא ירצה הבעל לעשות כן ולהפסיד לאשתו. ועוד, שאם תהיה הכתובה בשם אחר אף היא עושה בעילתה בעילת זנות והרי היא כאילו משהה את אשתו שלא בכתובה. ואם תאמר עוד תמכור לו את כתובתה במעמד שלשתן, דאז אינה יכולה למחול כדמוכח בפרק האיש מקדש (קידושין מז, ב) גבי התקדשי לי בשטר חוב שיש לו מלוה אצל אחרים, ואפילו היינו אומרים דמעמד שלשתן אינו בעל כרחו של מי שהמחהו אצלו לא תקשי ולא מידי שהבעל לא ירצה לומר שיתן לו אבל אם הוא במעמד שלשתן אפילו בעל כרחו, וכן דעת רבינו תם ז"ל, אם כן תמכור לו במעמד שלשתן אפילו בעל כרחו של בעל. ובתוספות אמרו דלא שייך בכתובה הואיל ולא נתנה לגבות מחיים. ובדיני מעמד שלשתן אם הוא אפילו בעל כרחו אם לאו וכן אם יכול לחזור ולמחול הארכתי בסוף פרק קמא דגיטין בסייעתא דשמיא.

ולדידי יש לי עוד לדקדק, ישומו בית דין כתובתה ויגבה לו דאז לא תוכל למחול, דעד כאן אין המוכר שטר חוב יכול לחזור ולמחול אלא מפני שאין מכירה לשטרות דבר תורה שאילו היה מכירתו דבר תורה אי אפשר למחול וכמו שכתב הרי"ף ז"ל (בכתובות שם) ועיקר, וגוביינא דבי דינא דאורייתא הוא ואינה יכולה למחול. ונראה לי מכאן דכל מה שאין לו ממש מילי נינהו ואין גוביינא דבי דינא במילי ולפיכך אי אפשר לבית דין להגבות שטרי חובות לא לנזקין ולא לאשה בכתובתה ולא לבעל חוב בחובו, וכן מוכח בפרק (הכותב) [שני דייני] (קי, א) בשנים שלוו זה מזה שאמרו זה גובה וזה גובה ואוקמה בשיש לאחד עידית ובינונית וזיבורית ולאחד אין לו אלא זיבורית לבד דקסבר דבשלו הן שמין, ואם איתא לימא לה מאן דאית ליה עידית ובינונית למאן דלית ליה אני אגבה לך חוב שאתה חייב לי, אלא שאי אפשר לגוביינת בית דין בשטרי חוב כמו שאמרתי אלא לכשיגיע זמנו של שטר מוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן. וכבר הארכתי בדבר זה יותר מזה בפרק יש נוחלין (ב"ב קכה, ב) בשמּעתא דסבתא. וכן בפרק בתרא דכתובות (שם והובא בר"ן שם) גבי שנים שלוו זה מזה.

אשה שנתגרשה ובאו עדים והעידו שנפרעה כתבתה והוזמו הרי אלו משלמין כל כתבתה שהרי כלה היו מפסידין אותה אבל אם לא נתגרשה ובאו עדים והעידו שנתגרשה ונפרעה והוזמו אין אלו משלמין כל הכתובה שמא אינה עתידה ליטול כתבתה מעולם שהרי עומדת בספק שתמות ויירשנה בעלה לפיכך אין משלמין אלא טובת הנאת כתבה:

וכיצד משערין טובת הנאת כתבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתבתה של זו שאם נתארמלה או נתגרשה יטול הוא כתבתה ואם מתה יירשנה בעלה והוא יפסיד ושמין דבר זה והוא פורע כמה ששמין:

טובת הנאה זו אם מכרה האשה את כתבתה בדמי טובת הנאה זו הרי אותם הדמים לאשה ואין הבעל אוכל בהם פירות חד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה ומה שאמרו במסכת כתובות שהבעל אוכל פירי פירות פירושו שאם כתב לה שלא יהא לו דין ודברים בפירות נכסיה ולקחה קרקע מאותן הפירות שהוא אוכל פירות קרקע זו אבל מכרה בטובת הנאה אינו אוכל בה פירות כלל:

זה שבארנו במשנה שהאשה שחבלה באחרים פטורה מצד שאין לה במה לשלם דוקא בשאין לה נכסי מלוג שאם יש לה נכסי מלוג כופין אותו למכרם בטובת הנאה ר"ל שאם מתה בחייו יפסיד הלוקח ואם מת הוא בחייה יטלו את הנכסים וישלם דמי אותו הנזק לנחבל:

שמא תאמר אף בשאין לה נכסי מלוג נאמר כן בכתבתה ואפילו היתה כתבתה מועטת וצריכה למכור את כלה שהרי אין כאן טענה מצד שאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה שהרי אם יוציאה בא הלוקח ומוציאה ממנו תדע שאין כופין אותה למכור כתבתה ואפילו בכתבה מרובה מפני שחוששין שמא תמחול כתבתה לבעלה ונמצינו מפסידים את הלוקח בידים ושמא תאמר תמכרנה לנחבל עצמו מ"מ כל לגבי בעלה ודאי מוחלת ואין בית דין טורחים בכדי וללא כלום שמא תאמר היאך מוחלת מה שמכרה כבר ידעת שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואין כח ביד הלוקח לגבות מן הלווה שמכירה זו לא היתה מכירה גמורה שאין מטבע נקנה בחליפין אפילו היה בעין וכל שכן בהלואה שאינה בעין ואע"פ שקנאו במסירה וכתיבה לא הועיל אלא לענין שיכול לתבוע את שמעון בדין שיפרענו ולא יהא רשאי לומר לו לאו בעל דברים דידי את אבל מ"מ אם רצה למחול מוחל אלא שמ"מ לוקח גובה מן המוחל כשיעור כל החוב לדעת רבותי אלא שיש חולקים בזו כמו שיתבאר בראשון של מציעא ולא סוף דבר שמוכר בעצמו רשאי למחול אלא אף היורש מפני שהיורש זכה בשטר זה מדין ירושת התורה והלוקח אינו זוכה בה זכיה גמורה כמו שבארנו:

מ"מ מי שהקנה לחברו חוב שחברו חייב לו במעמד שלשתן אינו יכול למחול הואיל ושלשתם היו לשם ונקנה לו במעמד שלשתן והרבה שואלין בה אם כן באשה שחבלה תמכור כתבתה במעמד שלשתן שאין כאן עוד תשש מחילה ופרשו בה שאין כופין את הבעל להיות באותו מעמד וכן פרשו בכל לוה ומלוה שרצה המלוה למכור שאין כופין את הלוה להיות באותו מעמד וחכמי הדורות שלפנינו כותבין שכופין ומביאין ראיה ממה שאמרו בפרק מי שמת ב"ב קמ"ח א' האומר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ופרשו שם משום דאיתיה בבריא ואם אין כופין את הלוה בכך אינו בבריא אלא שמ"מ הם מפרשים שאין דין מעמד שלשתן אלא במלוה או פקדון שעומד לגבות בודאי אבל כתבה שאפשר שלא יתחייב לה בעל ואין כאן תנהו לפלוני בודאי אין דין מעמד שלשתן מועיל כלום וכעין מה שאמרו בהמחהו אצל חנוני בפרק המקבל ב"מ קי"ב א' שאין דין מעמד שלשתם מועיל בו הואיל ואין חייב לו כלום כמו שיתבאר במקומו וכן הדברים נראין וראיה לדבר שהרי במסכת גיטין י"ג ב' נחלקו בה אם דוקא בפקדון שהוא בעין או אפילו במלוה ואע"פ שמ"מ העלו שם שאף במלוה נאמר כן מ"מ מאחר שהיו מפקפקים בה מפני שאינה בעין הדברים מוכיחים שפשוט היה להם שבדבר שגוביינתו בספק אינו בדין זה וכן נראה לי ברור:

אמר אביי אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל. פירש רש"י אם אמרו בנכסי מלוג שתוכל למכרן דאין הבעל מוציא מיד הלקוחות יאמרו בנכסי צאן ברזל וכו'. וקשה דאביי לא בא אלא לדחות סייעתא דרב אידי דקאמר אף אנן נמי תנינא וכו' ואם כן לא הוה ליה למימר אלא אם אמרו בנכסי צאן ברזל כלומר שלא תוכל למכרן כדקתני דהך מתניתין אמרו בנכסי מלוג וכו' כלומר ומיהו ליכא למשמע מינה בתקנת אושא ואם כן למה ליה לאביי למימר אם אמרו בנכסי מלונ וכו' הואיל ולא אתא אלא לדחויי בעלמא. ושמא יש לומר אף על גב דאביי לפי האמת לדחויי הוא דאתא מכל מקום הוא סובר גם כן דליתא לתקנת אושא כלל ומשום הכי אמר אם אמרו בנכסי מלוג וכו' שאם היה אומר להיפך היה נראה לדחויי בעלמא הוא דאמר דליכא למשמע מינה אבל אין הכי נמי דכתקנת אושא סבירא ליה. שיטה.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו הבעל יורש את אשתו בכל נכסיה ואפילו נכסי מלוג ולא ירושה בלבד עד שלא ירש אלא הנמצא בנכסי מלוג שלה שלא מכרתן וכן שבלשון ירושה לא תהא רשאה להניח לאחרים הא בלשון מתנה או מכירה תהא רשאה אלא אף מה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא כל זכות הלקוחות מידם ונשארים הנכסים בידו שכך התקינו באושא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה אף על פי שידוע שלא היה לבעלה בהן אלא קנין פירות וידוע דקנין פירות שאינו כקנין הגוף דנמצא שהגוף שלה ומכרתה הן בלשון מעכשיו לגמרי הן מעכשיו לאחר מיתת בעלה והיה ראוי לומר שיהו הלוקחין במקומה עד שאם תמות היא בחיי בעלה לא יהא הבעל יורש אלא יחזיק בהן לפירות כאלו היא חיה עד שימות וכשימות יזכו הם במקום האשה כאלו היא חיה שהרי במקומה הן מכל מקום כח התקנה מפקיע מדבר זה שלא יורש בלבד עשאוהו אלא אף לוקח רצה לומר שמשעה שנשאה נעשה לוקח בנכסיה מעכשיו ולאחר מיתה והרי הוא לוקח ראשון וכשמתה בחייו מוציא זכות הגוף שמכרה מיד הלוקח ונשאר הקרקע בידו לחלוטין. ומכל מקום אם מת הוא בחייה הרי זכתה היא בחייה בנכסיה וכשזכתה היא זכו הלוקחים ממנה. ונכסי צאן ברזל אף הדין בהן כך הוא אלא שלא הוצרכו בהן לתקנה שהרי קנין הגוף יש לו בהן ואין מכירתה בהן כלום אף מן הדין לענין שאם תמות היא בחייו יהיו הם במקומה אלא שמכל מקום כשתזכה היא יזכו הם במה שהיא זוכה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. ע"כ.
וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל האשה שמכרה או נתנה בנכסי מלוג הבעל מוציא מיד הלקוחות דלוקח ראשון הוי. מיהו אמרו רבוותא ז"ל דאי איתינין להנהו זוזי בעין מהדרה להו ללוקח ואי אכלתינון הוו חוב גבה עד שתתאלמן או תתגרש אבל חיכא דאשתכחו זוזי בידה לא מצי בעל טעין זוזי אחריני נינהו דמציאה אשכחת והנך דשקלה מלוקח אזלי להו אלא שקיל להו לוקח ואי טענו תרווייהו דין תורה דליתנהו להנהו זוזי בעולם מצי לוקח לאשבועינהו לבעל ולאשה. ואיכא מאן דאמר כיון דכוליה עלמא בהא מילתא דינא גמירי דאין מכירת אשה בחיי בעלה כלום איהו דאפסיד אנפשיה ולא שקיל מינה מידי ולא מצי לאשבועינה. ע"כ.

אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה. איכא למידק מאי קאמר רבא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל וקא פריש טעמא משום דפירא דפירא לא תקנו ליה ואם הוא קורא טובת הנאה פירא לשקול ליה בעל ולא מיבעיא שאוכל פירות של טובת הנאה אלא אף טובת הנאה בעצמה נוטל לעצמו. ומצאתי להראב"ד ז"ל נשמט מקושיא זו. ונראה מתוך דבריו דהא דקאמר פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן לאו אטובת הנאה קאמר דטובת הנאה לאו פירא ולאו פירא דפירא ממש הוי אלא כעין קאמר ולומר דפירא דאותן שלש שדות הכתובות בשטר כתובתה תקינו ליה רבנן אבל טובת הנאה לא תקינו ליה משום דהוה ליה ככפלא דגונב ולד בהמת נכסי מלוג שהקרן קיים והבעל אוכל את הולד הילכך כפלא דלא אתי מיניה לית ליה דלאו פירא כי האי תקינו ליה והכא נמי כיון שהכתובה קיימת לפניו שהיא אינה מוכרת הנכסים אלא לאחר מיתת בעלה או לאחר גירושיה ובאותה שעה אין לו בהם כלום אלא כפירא דפירא דכפלא וטובת הנאה יש לה ולא מטעם שתהא טובת הנאה פירא ולא פירא דפירא אלא כעין פירא דפירא דכפלא כמו שכתבתי מתוך דברי הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר אביי טובת הנאה הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא טובת הנאה לאשה דלאו כפירא דמיא הואיל ואינה מוכרת הנכסים אלא לאחר מיתת בעלה או לאחר גירושיה ואותה שעה אין לו בהן כלום ואי סלקא דעתך לבעל דחשבינן ליה כפירות נכסיה לימרו לה מאי אפסדינך וכו'. והשתא לא ידעינן אביי מאי קאמר אם הבעל אוכל פירות כי לא הזכיר אביי על פירותיה אלא ודאי הכי משמע דשאינו אוכל פירות קאמר שאם היה הבעל אוכל פירות נמצא שאינה שולטת בחייו בכלום אם כן נימרו לה מאי אפסדינך הלא בחייך אין את רשאה בהן ומי יודע אם הוא ימות בחייך או יגרש אותך אלא שבא רבא ופירש ונתן טעם לדבר. אלא שהטעם קשה לי שאמר פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן ואם נחשוב טובת הנאה לפירא אם כן תהיה לבעל. ונראה לי דהכי קאמר נהי דגוף טובת הנאה עצמה לאשה מזה הטעם שכתבתי לאביי שאין חושבין אותה כפירות נכסיה אבל מכל מקום אם היא תקנה בה קרקע נחשוב אותו כנכסי מלוג עצמן שאף על פי שאין גופן לבעל פירות שלו ויאכל הפירות על כן אמר אפילו היה גוף הקרקע בפירות אינו אוכל פירות ממנו כי הוא פירא דפירא וכל שכן טובת הנאה שאינה כפירא ואין בה לבעל כלום. עיקר הדברים שאמר אביי טובת הנאה לאשה בא לומר שאין הבעל אוכל פירות כמו שפירש רבא והטעם שלו משום דפירא תקינו ליה רבנן של שדות הכתובות בכתובה אבל פירא דפירא דהיינו פירות של טובת הנאה אין לו ולאו דטובת הנאה הוי פירא אלא דמיחזי כפירא מפני שהגוף קיים לאיש ומשום הכי קרי ליה פירא דפירא. ע"כ.
אמר רב שלמן אי משום הא לא איריא דלהכי מחייב ליה לשלם לה טובת הנאה דאף על גב דירית להו בעל מינאי מחייביתו לשלומי לי דהא מטיא הנאה לדידי משום ריוח ביתא לפי שמשתכרת הבית בריוח ויש לו לשאת ולתת בבית טפי. גאון ז"ל.

פירא דפירא לא תקינו רבנן. ומה שאמרו בכתובות שהבעל אוכל פירי פירות פירושו שאם כתב לה שלא יהא לו דין ודברים בפירות נכסיה ולקחה קרקע מאותם הפירות שהוא אוכל פירות קרקע זו אבל מכרה בטובת הנאה אינו אוכל בה פירות כלל. הרב המאירי ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מאי טעמא חד פירא תקינו רבנן כלומר זיכו חכמי משנה והתלמוד חסידים ואנשי מעשה שיהא הבעל אוכל פירות נכסי מלוג אבל בעוד שיאכל אותם פירות עצמן היוצאין מן הקרקע בכל שנה ושנה אם נזדמן לאשה שום ריוח מחמת אותם הקרקעות כגון זו שמכרה קרקעותיה בטובת הנאה כיון דאין בזה שום הפסד לבעל לא תקינו רבנן שיהנה מהן הבעל. והא דאמרינן במסכת כתובות דאכל בעל פירי פירות הני מילי היכא שאותם פירי פירות הם באין מכח אותם הפירות הראשונים כלומר שלא אכלם הבעל ומכרתן האשה ולקחה מהן קרקע משום הכי דין הוא שיאכל הבעל פירות הקרקע שנלקח מאותם הפירות הראשונים אבל פירי פירות שלא באו מכח גוף הפירות היוצאים מן הקרקע כגון זו שמכרה בטובת הנאה נכסי מלוג שלה לא תקינו רבנן שתקח בהן קרקע ויאכל הבעל פירותיו אלא כולם הן מן האשה לעשות מהן כל חפץ נפשה ואם תקח מהן קרקע הפירות היוצאים ממנו שלה הם לגמרי ואין זכות לבעל בהם אלא אם כן מתה שיירשנה ואם מכרה ונתנה לפני מותה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות ומקבלי מתנות. ע"כ.

פירא דפירא לא תקינו וכו'. כתוב בתוספות ונראה דפירי דפירי לא תקינו ליה רבנן דהתם לא הוי כי האי וכו'. וא"ת מה דין זה דהא גונב בהמת מלוג שהיא לאשה הוי כפל לבעל דהיינו פירא וגונב ולד בהמת מלוג שהוא לבעל משלם לאשה כפל. ונראה דכל שכן גונב בהמת מלוג וכו'. תוספות שאנץ.

ולטעמיך נהי נמי דאיתיה לתקנת אושא וכו'. מכאן יש להוכיח דלא כפירוש הגאונים ז"ל דפירשו דמה שתקנו באושא שהבעל מוציא היינו דמשלם דמים ומוציא הקרקע דהא הכא מסיק דלא מוציא מזבנא לגמרי לאחר תקנת אושא ואם צריך לתת דמים הרי יכולה למכור נכסי מלוג לנחבל והבעל יתן דמים אלא ודאי בלא דמים מוציא. מהר"י כ"ץ.
תיזבון לנכסי מלוג בטובת הנאה ושמעינן מינה דלא שנא טובת הנאה דכתובה ולא שנא דנכסי מלוג דאשה הוי ואין הבעל אוכל פירות מדקא מקשינן ותיזבון לנכסי מלוג בטובת הנאה ומקשינן נמי ומזבנה לכתובתה בטובת הנאה וניתיב ליה ואי סלקא דעתך אית ליה לבעל זכותא בגוויהו היכי תיסיק אדעתין דגבי נחבל מנייהו. פריטי הרמ"ה ז"ל.

מידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא לא מצי מגרש לה. איכא למידק דבכתובות פרק אף על פי משמע דלאו היינו טעמא דרבי מאיר דהא תנן רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות ודייק בגמרא כל הפוחת ואפילו בתנאה אלמא קסבר רבי מאיר תנאו בטל ואית לה דכיון דאמר לה לית לך אלא מנה לא סמכא דעתה והויא בעילתו בעילת זנות אלמא לאו משום שקלה בעיניו להוציאה לפי שאין לה הוא אלא משום דמשוי בעילתו בעילת זנות ואף על גב דאית לה. ומסתברא לי דחד טעמא הוא דהכא נמי הכי קאמר כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דכיון שכן אף היא לא סמכא דעתה שיעכבנה אצלו והויא בעילתו בעילת זנות שאם על פחות מכתובתה שהתנה עמה הבעל לא סמכא דעתה שלא יגרשנה ומשויא בעילתה בעילת זנות ואף על גב דאלו יגרשנה אית לה זו שאין לה לא כל שכן. הרשב"א ז"ל.

אלא טובת הנאה מילי נינהו. כלומר אלא להכי לא משתעבדא ליה לבעל חבלה דטובת הנאה מילי נינהו ומילי לא משתעבדי לבעל חוב. אלמה לא כלומר וכל מילי כי הנך אמאי לא משתעבדי מילי דמזדבני בדינרי נינהו ואכתי תיזבון כתובתה ותיתב ליה אלא להכי לא אפשר דחיישינן לשמואל דהמוכר שטר חוב וכו' הכא נמי חיישינן דתהדר ותמחול כתובתה לבעלה ונמצא שעל יד בית דין שחייבוה למכור כתובתה בטובת הנאה הפסידו הלקוחות לכשחזרה זו ומחלה כתובתה לבעלה. אמרי זבוני תיזבון ותיתב ליה דלא עבידא איתתא למחולי גבה בעלה ואי תמחול לא ניחוש לן דהא נמי לא חיישינן לגבי הא דשמואל דהמוכר שטר וכו' הא לא דמיא לדשמואל דבשלמא לגבי איניש אחרינא דעלמא לא עביד דמחיל אבל לגבי בעל ודאי מחלה ואפסודי לההוא זבינא בידים לא מפסדינן וכי תימא וכו'. ואמר לנו המורה דהא דאמרינן ומחלו מחול הני מילי כנון שמכר לו שטר של מאתיים במנה דיכול למחלו אפילו יורש אצל בעל חוב ומפסידו ללוקח אותו מנה שהיה יכול להשתכר בו אבל הקרן חוזר וגובה מן המוכר. וכן הלכה. גאון ז"ל.

ח"מ ק"א כל לגבי בעל ודאי מחלה. ויש לדקדק ישומו בית דין כתובתה ויגבוה לה דאז לא תוכל למחול דע"כ אין המוכר שטר חוב יכול לחזור ולמחול אלא מפני שאין מכירה לשטרות דבר תורה שאלו היה מכירתו דבר תורה אי אפשר למחול וכמו שכתב הרי"ף ז"ל ועיקרו גוביינא דבי דינא דאורייתא היא ואינה יכולה למחול. ונראה לי דכל מה שאין לו ממש מילי נינהו ואין גוביינא דבי דינא במילי ולפיכך אי אפשר לבית דין להגבות שטרי חוב לא לנזיקין ולא לאשה בכתובתה ולא לבעל חוב בחובו. וכן מוכח בהכותב בשנים שלוו זה מזה שאמרו זה גובה וזה גובה ואוקימנא בשיש לאחד עידית ובינונית וזיבורית ולאחר אין לו אלא זיבורית לבד וקסבר דבשלו הן שמין ואם איתא לימא ליה מאן דאית ליה עידית ובינונית למאן דלית ליה אני אגבה לך חוב שאתה חייב לי אלא שאי אפשר לגוביינא בית דין בשטרי חוב כמו שאמרתי אלא לכשיגיע זמנו של שטר מוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן. וכבר הארכתי בדבר זה בפרק יש נוחלין בשמעתא דסבתא ובפרק בתרא דכתובות גבי שנים שלוו זה מזה. הרשב"א ז"ל.

כל לגבי בעלה ודאי מחלה. כתוב בתוספות ויש לומר לאחר שתמחול יחזור ויכתוב לה כתובה ואי הוה מפרשינן דכל גבי בעל ודאי מחלה היינו שמוחלת ליתומים אחר שתתאלמן הוה ניחא טפי. ומיהו אכתי הוה קשה דתמכור לכתובתה בטובת הנאה דאי תתגרש אז לא תמחול לו שאז שונאתו. תוספות שאנץ.
והרבח שואלים בה תמכור כתובתה במעמד שלשתן שאין כאן עוד חשש מחילה ופירשו בה שאין כופין את הבעל להיות באותו מעמד. וחכמי הדורות שלפנינו כותבין שכופין ומביאין ראיה ממה שאמרו בפרק מי שמת האומר הלואתו לפלוני ופירשו שם משום דאיתא בבריא ואם אין כופין את הלוה בכך אינו בבריא. אלא שמכל מקום הם מפרשים שאין דין מעמד שלשתן אלא במלוה או פקדון שעומד לגבות בודאי אבל כתובה שאפשר שלא יתחייב לה בעל ואין כאן תנהו לפלוני בודאי אין דין מעמד שלשתן מועיל בו הואיל ואין חייב לו כלום כמו שיתבאר במקומו וכן הדברים נראין. וראיה לדבר שהרי בספר גיטין נחלקו בה אם דוקא בפקדון שהוא בעין או אפילו במלוה ואף על פי שהעלו שם שאף במלוה נאמר כן מכל מקום מאחר שהיו מפקפקין בה מפני שאינה בעין הדברים מוכיחים שפשוט היה להם שבדבר שגוביינתו בספק אינו בדין זה וכן נראה לי ברור. הרב המאירי ז"ל.
וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל יש לומר שלא רצה הבעל להיות במעמד. אי נמי הא דאמרינן במעמד שלשתן אינו יכול למחול הני מילי חוב אבל כתובה שלא הוחזק בה מעולם וגם שמא מעולם לא יבא לידי פרעון יכולה למחות. ע"כ.

וכי תימא מזבנה ניהליה לההוא דחבלה ביה בטובת הנאה. תימה לי מאי נפקא מינה אפילו אי הוה מצי למזבן ליה בטובת הנאה אפילו הכי לא ירויח דלא יגבה בחבלתו מידי עד לאחר שתתאלמן או תתגרש והכא נמי קתני במתניתין אבל משלמין לאחר זמן. והא אין לומר שהנחבל ימכור טובת הנאה דכתובתה לאחר דהא אוקימנא כבר דלא מפסדינן לההוא זבינא בידים. מהר"י כהן צדק.
כתב רש"י ז"ל הכי גרסינן דהשתא נמי לאו מידי קא יהבא ליה כלומר דאי נמי לא זבנה לההוא דחבלה ביה לא יהבת ליה מידי הילכך לא פסיד מידי. ונראה דלאפוקי דלא גרסינן דהשתא נמי לאו מידי יהיב לה כלומר הנחבל ואם כן לא פסיד מידי. וכן נראה דגריס ה"ר יהונתן ז"ל. עיין בפירושיו. שיטה.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל וכי תימא תזבון כתובתה בטובת הנאה לאותו הנחבל דשמא לא תמחול כתובתה לבעלה ויגבה נזקו מבעלה כשיגרשנה או מבניה כשתתאלמן בשטר כתובתה שבידו ואפילו אם תמצא לומר שתמחול כתובתה לבעלה לא יפסיד דבר שהרי לא הוציא משלו דבר על זו המכירה ויגבה חובו כשתתנרש או תתאלמן כמו שהיה עושה אם לא לקחה בטובת הנאה כדתנן במתניתא נתגרשה האשה או נשתחרר העבד חייבין לשלם ומתרצינן אטרוחי בי דינא וכו'. ע"כ.

תוספות בד"ה פירא דפירא כו' ונראה דפירי כו' לא הוי כי האי דהכא דנהי דמשלם כפל כו' עכ"ל דהכא בטובת הנאה של כתובה דאין הבעל מפסיד כלום מסתבר למימר כיון דאתי מעלמא הוי כולו לאשה אבל בגונב ולד בהמת מלוג כל ההפסד היה לבעל ראוי הוא שהכפל ממנו אע"ג דאתי מעלמא לא עדיף מנכסי מלוג גופיה שהבעל אוכל מיהת הפירות ומזה שכתבו דנראה נמי דכ"ש גונב בהמת מלוג עצמו כו' דכיון דבגונב בהמת מלוג הוי הפסד ג"כ לאשה שהגוף שלה מכ"ש דמשלם הכפל דאתו מעלמא לאשה ודו"ק:

בד"ה כל לגבי בעלה כו' ומיהו מ"ל דא"ה לא תחוש ותמחול כו' מכל מקום חשיב ליה אטרוחי בי דינא כו' עכ"ל צריך עיון מאי אטרוחי בי דינא שייך הכא דהא דנחבל משתלם השתא מן הלוקח כתובתה והלוקח נמי לא אפסידיניה כיון דמשתלם יותר לכשתתאלמן מדינא דגרמי דעל דעת כן קנה הכתובה מעיקרא שישתלם לכשתתאלמן ואפי' לקמן בזבנה הכתובה לנחבל גופיה כיון דכשתתאלמן משתלם יותר מדמי החבלה דהיינו לפי טובת הנאה לא מקרי אטרוחי בי דינא בכדי אע"ג דהשתא לית לה מידי לשלומי שאם לא תאמר כן ל"ל למימר כלל כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי כו' הא בלאו הכי כיון דהשתא לא משלמא ליה מידי הוה אטרוחי בי דינא ויש ליישב בדוחק כיון דהך זבינא אינו כלום שהיא ודאי לא תחוש ותמחול מקרי אטרוחי בי דינא בכדי כיון דהשתא לא משלמא מידי דהך זבינא אינו כלום אע"ג דמשלמא הכל משום דינא דגרמי ודו"ק:

תד"ה כל וא"ת והיאך תוכל למחול כו'. כצ"ל:

גמ' הואיל ואתא לידן. שבת דף פא ע"ב וש"נ:

תוס' ד"ה כל וכו' דמעמד ג' אינו מועיל בכתובה. עיין לעיל דף ע ע"א תוספות ד"ה אמטלטלין:

בגמרא אמר אביי כו' טובת הנאה לאשה הוי כו' ומסיק רבא טעמא משום דפירא דפירא לא תקינו ליה רבנן וכתבו התוספות דהאי פירא דפירא לא דמי לאותן דמס' כתובות דהתם אמרינן דילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות משא"כ הכא אין לבעל בהם כלום וכתב מהרש"א הטעם משום דלית ליה פסידא לבעל ומעלמא אתי ע"ש באריכות ולפ"ז לא היה צריך אביי לחלק בין נ"מ לנצ"ב לדחויי דליתא לתקנת אושא אלא המ"ל בפשיטות דהא דלא אמרינן דתזבין כתובתה לגמרי היינו משום דמצי למימר אי הוית מזבנית לכתובתיך בעל הוי שקיל מינך דלה"ט משמע דדמי הכתובה גופא ודאי לבעל הוי דלא הוי פירא דפירא ונהי דמעלמא אתי מ"מ אית ליה פסידא לבעל כיון שע"י כך מפקעת ירושתו ממנו משא"כ בטובת הנאה דכתובה ומיהו יש לדחות כיון דבכה"ג דינו שילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות א"כ אותן מעות יש להם לעדים זוממין לשלם כמה אדם רוצה ליתן שיהיה הקרקע שלו לעולם והפירות לאחר מיתה וזה שוה יותר מדמי טובת הנאה גרידא ועוד יש לתרץ בענין אחר אבל אי קשיא הא קשיא בסמוך דמקשה אמתני' דהחובל תזבין נ"מ ותתן ליה אי ליתא לתקנת אושא ומאי קושיא הא אי תזבין לנ"מ סוף סוף הבעל שקיל מינה המעות ולא הנחבל דהא משועבדים לבעל לאכול מהם הפירות כמו בנכסי מלוג עצמן מיהו י"ל דמ"מ דייק שפיר מדנקט במתני' פגיעתן רעה ולא שקיל מידי אלא לכשתתאלמן או תתגרש ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא אף אם תמות היא בחיי בעלה אתא הנחבל וגובה דמי נזקו מנ"מ שלה כיון שהם משועבדים לו ונהי דבחיים לא הוי מצי שקיל משום פירות דבעל אבל לאחר מותה לא תקנו לו פירות אע"כ דאיתא לתקנת אושא דבעל הוי כלוקח ראשון וא"כ הוא קודם לשיעבודו של הנחבל אלא מל' הגמרא דקאמר ותזבין נ"מ ותתן ליה לא משמע כן לכך נראה דמאן דס"ל טובת הנאה לאשה מטעמא דפירא דפירא ה"ה בנ"מ גופא ובנצ"ב נמי שייך ה"ט דמאן דס"ל שתוכל למכרם הדמים לעצמה לגמרי ואף על גב דאית ליה פסידא לבעל שמפקעת ירושתו לא איכפת לן בזה ומה"ט גופא דלא תקנו לו פירות לאחר מותה ומ"ש מהרש"א דבאית ליה פסידא תליא מלתא היינו אי אית ליה פסידא בחיי אשתו דוקא משום איבה כנ"ל ודו"ק:

שם ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא תזבין נ"מ ותתן ליה. ויש להקשות למאי דמוקי בסמוך למתני' כר' מאיר ומשמע מל' התוספות ד"ה כל לגבי בעלה כו' דהכי מסקנא דמלתא דכר' מאיר אתיא א"כ מאי דייק כאן דאיתא לתקנת אושא דהא שמעינן ליה לר"מ לקמן דס"ל ק"פ כק"ג דמי וא"כ אי נמי ליתא לתקנת אושא אינה יכולה למכור הנ"מ משום ק"פ דבעל וכמ"ש התוספות לעיל ד"ה באושא התקינו ויש ליישב משום דלהא מלתא לא ניחא לתלמודא לאוקמא כר"מ לענין ק"פ כיון דהוי דלא כהלכתא דהא קי"ל כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי אבל באסור להשהותה סתם ר' כוותיה משום דהכי הלכתא ודו"ק:

בגמרא וליטעמיך נהי נמי דאיתא לתקנת אושא כו' תיזבין נכסי מלוג בטובת הנאה ותתן ליה כו'. ולפענ"ד יש לתמוה טובא אהא דמשמע הכא בפשיטות דאפילו אי איתא לתקנת אושא ולא מצי מזבנא לנכסי מלוג לגמרי אפי' הכי מצית לזבנה מהשתא בטובת הנאה דהיינו לכשתתאלמן או תתגרש ולכאורה הוא נגד סוגית הש"ס דמסכת כתובות פ' אף על פי דף נ"ט ש"ס ערוכה בסוגי' דאמרה יקדשו ידי לעושיהן ולפי המסקנא שם דהדר ביה הש"ס מההיא אוקימתא דיקדשו ידי לעושיהן לכי מיגרשא דלמאי דקיי"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא מצי מקדשו להו מהשתא לא חיילי אף לכי מיגרשא דאף על גב דגופה שלה כיון דפירות דבעל הוי אינו חל כיון דאין בידה לגרש את עצמה לעולם וא"כ ה"נ דכוותיה דבכל הש"ס משמע בפשיטות כיון דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל כ"ש דאין אדם מקנה דשלב"ל וחזרתי על כל הצדדים למצוא מקום יישוב לדברי אלה ולא מצאתי דהא בהדיא מדמיא לה הש"ס מעיקרא לההיא דשדה ואפ"ה אסיקנא בקושי' משום דאין בידה להתגרש וא"כ ה"נ דכוותיה (ולכאורה נ"ל ליישב דשאני סוגיא דהכא כיון דמשועבדת מדר' נתן ואנן קיי"ל דאף על גב דאין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה משועבד מדרבי נתן אלא דלפ"ז תקשה מיהת לשיטת הפוסקים דהיכא דשייך שיעבודא דרבי נתן אינה יכולה למחול ומפרשי ליה לסוגיא דהכא בענין דלא שייך שיעבודא דר' נתן כמו שכתב הש"ך בשם הפוסקים כ"א לפי שיטתו וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה) והנראה לפענ"ד בזה משום דקושיית הש"ס דהכא דקאמר ולטעמיך היינו לטעמא דר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע דאיירי בה בהך סוגיא דתנינא לתקנת אושא ור"ה בריה דר' יהושע גופא הוא דמוקי לה התם באומר יקדשו ידי לעושיהן ורב פפא אסיק לה לאוקמי אוקימתיה דר"ה ברד"י דנהי דאין אדם מקנה דבר שלב"ל היינו היכא שאין הגוף והפירות בידו משא"כ באקדשה ידיה נהי דהפירות לבעל כיון שהגוף שלה שפיר מקדשה דשלב"ל וה"ה הכא נמי דכוותיה דמצית מזבנה לה ודו"ק. ובזה ניחא ל' רש"י דמשנתינו והביאו הגהת הרא"ש לפסק הלכה דאוקי מתני' בדאית לה נכסי מלוג ולכאורה הוא נגד הש"ס ולפמ"ש א"ש דדבריו עולה כהלכה לפי מאי דמסיק הש"ס התם דליתא להך אוקימתא דר"פ ור"ה ברד"י דיקדשו ידי לעושיהן והיינו משום אתקפתא דרב אשי דאין בידה לגרש את עצמה לעולם מש"ה לא מצי מקדיש להו ה"ה הכא דלא מצית מזבין להו ונראה דמש"ה השמיטו הרמב"ם והרי"ף ז"ל ומפרשי מתני' בכל ענין ודברי החולקין צ"ע אם לא שנאמר דס"ל דסוגיא דהכא לא איירי מצד המכירה אלא מצד השיעבוד ושיעבודא ודאי חל אפילו על דשלב"ל מצד שיעבוד הנחבל אלא דלפ"ד הא נמי ליתא דהא מסיק הש"ס בסמוך דטובת הנאה לא דמי לשאר שיעבוד גמור דמילי נינהו משום דשיעבוד לא הוי אלא בדבר שהוא עומד בשווי' ממש משא"כ בדבר הספק כטובת הנאה הוי מילי ולא חל השיעבוד דטובת הנאה ודאי לא הוי ממון גמור אלא דהש"ס מקשה בסמוך מילי דמזבין בדינרי נינהו ולפמ"ש בסמוך שאינו ראוי למכור משום דבשלב"ל תו לא הוי מילי דמזבין בדינרי וממילא נמי לא חל השיעבוד ודוק היטב:

שם ותזבין כתובתה בטובת הנאה כו' ולמאי דפרישית בסמוך ה"נ לא הוי מקשה הש"ס מידי למסקנא דפרק אף על פי למאי דמסקינן התם דכל דלא מצי מזבין לה מהשתא לא מצית נמי לזבין לכשתתאלמן או תתגרש אלא דהאי שקלא וטריא נמי לר"פ ולר"ה בריה דר"י קיימי משא"כ אליבא דהלכתא במסקנא דהתם בלא"ה לא מצי מזבין אף על גב דבכמה דוכתי אשכחן דאשה מוכרת כתובתה לאחרים היינו במשכון או בשוויה דלא מצי למיהדר כמו שכתבו תוספות אבל בקושיית הש"ס דהכא א"א לומר כן כמו שכתבו התוספות דאין ב"ד יכולין לכופה לענין מחילה:

שם ותזבין כתובתה בטובת הנאה ותתן ליה. האי לאו בתקנת אושא תליא מלתא ובפשיטות הוי מצי לאקשויי אמתניתין ואפשר דקאי למאי דדחי בסמוך ולטעמיך תזבין לנ"מ ותתן ליה דמשמע דפשיטא לתלמודא דטובת הנאה לאשה הוי ולא לבעל א"כ מקשה שפיר תזבין לכתובתה בטובת הנאה אבל בלא"ה היה אפשר לומר דהא דלא מזבנית כתובה בטובת הנאה היינו משום דלבעל הוי וממתניתין דמכות אין ראיה די"ל שאני התם משום רווח ביתא וק"ל:

שם אמרי כל לגבי בעלה ודאי מחלה. נראה דאפ"ה צ"ל דאיירי באשה שאין לה נ"מ דאי יש לה תזבנה לנ"מ בטובת הנאה ותתן לו כ"כ הרא"ש להדיא והטעם נ"ל דדוקא בכתובה שייך מחילה כיון שהכתובה חוב הוא על הבעל וה"ל כמוכר שטר חוב שיכול למחול אבל בנ"מ ובנצ"ב שגוף הקרקע שלה לא שייך מחילה ואין לחוש נמי שתתן לבעלה במתנה דודאי לא תחול המתנה כיון שהמכירה קדמה להו ובחנם השיג בשלטי הגבורים על הרא"ש:

תוספות בד"ה כל לגבי בעלה כו' וא"ת כיון דאתיא כר"מ כו' א"כ לא תהא רשאי למחול כו' כדאמרינן המוכר ש"ח וחזר ומחלו כו' עכ"ל. וקשיא לי דמ"מ מאי קושיא דלמא הכא לא שייך דינא דגרמי כיון שאינה מוכרת מרצונה אלא דקושיית הגמרא שיש לב"ד לכופה שתמכור כדי להגבות לנחבל וע"ז מצינן שפיר למימר שאם יהיה הדין כן לכופה אז תמחול לבעלה מיד אחר החבלה וא"כ לא תוכל למכור אח"כ כתובתה בטובת הנאה כיון שכבר מחלה וא"כ לא שייך הכא כלל דינא דגרמי כמו במוכר שטר חוב ואף על גב דלשון הגמרא משמע שתמחול אחר המכירה היינו לפי לשון המקשה אבל באמת ממילא מתורץ הכא הכל כדכתיבנא וצ"ע:

בא"ד ומיהו מצי למימר דאפילו הכי לא תחוש ותמחול כו' אע"ג דלכשתתאלמן כו' מכל מקום חשיב ליה אטרוחי בי דינא עכ"ל והתמיה מהרש"א אמאי חשיב ליה אטרוחי ב"ד כיון שהנחבל גובה חובו מיד והלוקח נמי אדעתא דהכי לקחה כדי שיגבה לאחר שתתאלמן או תתגרש ואם כן עכשיו נמי שתמחול אכתי יגבה לכשתתאלמן או תתגרש מדינא דגרמי ע"ש באריכות וכתב ליישב בדוחק גדול. ולענ"ד דלק"מ דודאי אם תמחול מפסדינן לההוא גברא בידים דנהי שלקחה מתחלה לגבות כשתתאלמן או תתגרש מ"מ באותו פעם יגבה כל דמי הכתובה בבירור אבל כשתמחול לבעלה ותפסיד כתובתה נהי דחייבת לשלם מדינא דגרמי מ"מ הרי אין לה לשלם ולכשתתאלמן או תתגרש נמי לא תשלם שהרי אין לה לא כתובה כיון שמחלה ולא נ"מ דבכה"ג איירי מתני' ואי משום דלכשתתאלמן או תתגרש שמא תתעשר או יפלו לה נכסים ממקום אחר הא לא שכיחא ומאן יימר ועוד שמא תחזור ותנשא לבעל וא"כ ודאי מפסיד הלוקח ובכה"ג לא הוצרכו התוספות לפרש אלא דעיקר קושייתם היה מהיכא תיתי נאמר שתמחול ולא תחוש לעצמה שתצטרך לשלם לבסוף מדינא דגרמי ע"ז כתבו התוספות שפיר שהיא אינה חוששת בזה כיון שאין לה עכשיו ולשמא תתעשר באלמנותה ודאי לא חיישינן וכדאמרי אינשי בוצינא טב מקרא וטוב לה למחול לבעלה כל זה נ"ל ברור בעז"ה ובחנם נדחק מהרש"א ודו"ק. אלא דקשיא למ"ש תוספות בסמוך דלר"מ לא תוכל למחול משום דאסור להשהותה אא"כ יכתוב לה כתובה אחרת או יגרשנה ויחזור וישאנה א"כ לעולם לא תפסיד המנה ומאתים וצריך לי עיון עוד ויש ליישב דשמא תמכור הכתובה החדשה לאחר בטובת הנאה: