ולא ממקום שהוא רואה את החמה, שנאמר: "וממגד תבואת שמש" (דברים לג, יד), ומכאן למדים שהשמש מבשילה ומשפרת את הפירות, ואם נוטל ענף ממקום זה גורם נזק רב יותר.

עוד נאמר בין התקנות כי יהושע תיקן שמעין היוצא תחילה בני העיר מסתפקין ממנו. ועל כך אמר רבה בר רב הונא: ונותן לו המשתמש במעין לבעל הקרקע שממנה יצא המעין דמים. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו] אלא הכל מסתפקים מן המעין בחינם.

ועוד נאמר בין התקנות שמחכין (מטילים חכות) בימה של העיר טבריא על מנת לדוג דגים, ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה. ומעירים על כך: אבל צד הוא ברשתות ובמכמרות. וכן תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: בראשונה, בראשית התיישבותם בארץ התנו השבטים בעם ישראל זה עם זה שאדם מישראל לא יפרוס קליעה בימה של טבריה ויעמיד את הספינה, אבל צד הוא ברשתות ובמכמרות.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: ימה של טבריא בחלקו של שבט נפתלי היתה, ולא עוד, אלא שנטל רצועת יבשה כמידת מלא חבל חרם (מכמורת) בדרומה של ים טבריה, לקיים מה שנאמר בברכת משה לנפתלי "ים ודרום ירשה" (דברים לג, כג).

ובענין דומה תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: עצים תלושין שבהרים — בחזקת כל השבטים הן עומדים והכל מותרים לקחתם, ואילו עצים מחוברים הם בחזקת אותו השבט בו הם נמצאים, שזו היא נחלתו.

ועוד בענין נחלת השבטים, אין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו בנחלתו חלק בהר ובשפלה ובנגב ובעמק, שנאמר לכל השבטים: "פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת. ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ" (דברים א, ז–ח). וכן אתה מוצא בכנענים ובפריזים ובאמוריים שלפניהם, שגם הם לקחו נחלה בכל סוגי הקרקע, שנאמר באותו כתוב "ואל כל שכניו" של האמורי, אלמא [מכאן] שאף שכניו הכי הוו [כך היו], שהיתה נחלתם כוללת כל סוגי הקרקעות.

ועוד תיקן יהושע שיהיו נפנין לאחורי הגדר, ואפילו בשדה שהיא מלאה כרכום. אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה הלכה זו, אלא להתיר ליטול הימנו מאותו המקום צרור כדי לקנח בו. אמר רב חסדא: ומותר ליטול צרור אפילו בשבת. מר זוטרא חסידא [החסיד] במקרה כזה שקיל ומהדר [היה לוקח צרור מאותו מקום בו נפנה ואחר כך מחזירו למקומו], ואמר ליה לשמעיה [והיה אומר לו לשמשו] למחר: זיל שירקיה [לך והחלק אותו] בטיט שלא יגרם נזק על ידו.

ועוד תיקן יהושע שיהיו מהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה. אמר רב פפא: והאי דידן [וזו הקרקע שלנו בבבל] אפילו טל קשי [קשה] לה ולכן אין לדרוך כלל בשדות זרועים לאחר שירד עליהן טל.

ועוד תיקן יהושע שיהיו מסלקין (פונים) לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים. מסופר: שמואל ורב יהודה הוו שקלי ואזלי באורחא [היו מהלכים בדרך], הוה [היה] מסתלק שמואל לצידי הדרכים; אמר ליה [לו] רב יהודה: וכי תנאין שהתנה יהושע, אפילו בבבל הם חלים, שעל סמך זה פנה שמואל לצידי הדרכים? אמר ליה [לו] שאני אומר: תנאים אלה חלים לא רק בבבל אפילו בשאר חוצה לארץ שהם תנאי יישובם של בני אדם, ואינם קשורים לארץ ישראל דווקא.

מסופר: רבי ור' חייא הוו שקלי ואזלי באורחא [היו מהלכים בדרך], אסתלקו [פנו] לצידי הדרכים מפני שקשה היה ללכת באמצע הדרך. הוה קא [היה] מפסיע בפסיעות גדולות ואזיל [והולך] ר' יהודה בן קנוסא קמייהו [לפניהם] שהיה מקפיד ללכת בדרך עצמה והיה מדלג בתוכה. אמר ליה [לו] רבי לר' חייא: מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו? כלומר, שמראה לנו שהוא מדקדק בדברים יותר ממה שהוא מחוייב?

אמר ליה [לו] ר' חייא: שמא ר' יהודה בן קנוסא תלמידי הוא, ואם זה הוא — כל מעשיו לשם שמים, ומתוך חסידות הוא עושה ולא מיוהרה. כי מטו לגביה, חזייה [כאשר הגיעו אליו ראה אותו] רבי, אמר ליה [לו]: אי לאו [אלמלא] יהודה בן קנוסא את [אתה], גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא [הייתי חותך את שוקך במסור של ברזל], כלומר, הייתי מחרים אותך, שאין ראוי לאדם לנהוג כך ברבים.

ועוד תיקן יהושע שהתועה בין הכרמים, מפסיג ויורד מפסיג ועולה. ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: הרואה חבירו שהוא תועה בין הכרמים, הריהו מפסיג ועולה מפסיג ויורד עד שמעלהו לעיר או לדרך. וכן הוא עצמו שתועה בין הכרמים, מפסיג ועולה מפסיג ויורד עד שיעלה לעיר או לדרך.

ושואלים: מאי [מה] מקומו של "וכן" זה, במקרה שהוא עצמו תועה שמשמע שיש בדבר זה חידוש נוסף על מה שנאמר בתחילה? לכאורה היה צריך לומר להיפך, שלצורך החבר מותר פחות מאשר לצורך עצמו! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: כאשר אדם עושה עבור חבירו שתועה, הוא המוליכו דידע [שיודע] את הדרך להיכא [להיכן] היא מובילה — התירו לו מסלק דניפסוג [לפנות ולפסג], משום שוודאי ילך בדרך הקצרה ביותר, אבל הוא עצמו שתועה דלא ידע להיכא קא סליק [שאינו יודע להיכן הוא הולך] — שלא ניפסוג [יפסג], אלא נהדריה נהדר בי מיצרי [יסובב סביב מיצרי השדה] עד שיגיע למקום ממנו יוכל לצאת וללכת לדרכו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף הוא התועה בכרם מותר לו לפסג בה.

ועל הלכה זו של חבירו התועה שואלים: מה צורך לתקנה זו של יהושע והלא הא דאורייתא הוא [זו מצווה מן התורה היא], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפורש בכתוב שיש חובת השבת אבידה בחפציו של חבירו, השבת גופו מניין שגם כן חייב אדם לסייע לאחר לצורך גופו? תלמוד לומר "והשבותו" (דברים כב, ב) במובן — שישיב לו את עצמו!

ומשיבים: דאורייתא הוא דקאי בי מיצרי [המצווה מן התורה היא דווקא כשעומד בין המיצרים] ומשם מצווה הוא לעזור לו, שאין זה כרוך בנזקים של אדם אחר. אתא [בא] הוא יהושע תקין [ותיקן] שאף בתועה בין הכרמים, שיש משום נזק לאחר — גם כן שמפסיג ועולה מפסיג ויורד.

ועוד תיקן יהושע שמת מצוה קנה את מקומו לקבורה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המוצא מת מוטל באיסרטיא (דרך ראשית) מפנהו לימין איסרטיא או לשמאל איסרטיא. היו שם שדה בור (שאינו חרוש) ושדה ניר (חרוש) — מפנהו לשדה בור.

שדה ניר ושדה זרע (זרוע) — מפנהו לשדה ניר. היו שתיהן בורות, או שהיו שתיהן נירות, או שתיהן זרועות — מפנהו למקום שירצה, משמע שלא תמיד קוברים את המת במקומו!

אמר רב ביבי: מדובר כאן במת שמוטל על המיצר, שאי אפשר לקוברו שם באותו מקום, ומתוך שניתן לפנותו ממקומו הצידה קצת, מפנהו לכל מקום שירצה.

א לאחר בירור הפרטים דנים ברשימה כולה. אמרי [אומרים]: לפי ברייתא זו עשרה תקנות תיקן יהושע? הלא הני חד סרי הויין [אלו המנויות בברייתא לפנינו אחת עשרה הן]! ומשיבים: תקנה זו שמהלכין בשבילי הרשות — שלמה המלך אמרה.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הרי שכלו פירותיו מן השדה והשדה עתה ריק, ובכל זאת בעל השדה אינו מניח בני אדם ליכנס בתוך שדהו לקצר את הדרך, מה הבריות אומרות עליו — מה הנאה יש לפלוני בכך שמונע מהרבים את המעבר בשדותיו, ומה כבר היו הבריות מזיקות לו אילו היו עוברות שם? ועליו הכתוב אומר: "מהיות טוב אל תקרי רע", אם יכול אתה להיקרא טוב אל תיקרא אדם רע. ותוהים: ומי כתיב [והאם כתוב] במקרא פסוק כזה "מהיות טוב אל תקרי רע"? ומשיבים: אין [כן], כתיב כי האי גוונא [כתוב כעין זה], שכן כך נאמר בדברי שלמה המלך: "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג, כז), ותקנה זו להלך בשבילי הרשות, שהיא משום "אל תמנע טוב מבעליו" — של שלמה המלך היא.

ושואלים: ותו [ועוד] תקנות אחרות שתיקן יהושע בן נון ליכא [אין] אלא העשר הללו בלבד? והא איכא [והרי יש] עוד תקנה זו שמסר ר' יהודה, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים, שהכל מוציאים את הזבלים לרחוב אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו שם כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף (נדרס) ברגלי אדם וברגלי בהמה לטייבו ולהכשירו לשם זיבול, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ!

ועוד והא איכא [והרי יש] תקנה זו שמסר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: תנאי בית דין הוא, שיהא זה שאינו בעל השדה יורד (נכנס) לתוך שדה חבירו וקוצץ שוכו (ענפו) של חבירו כדי להציל נחיל שלו של דבורים שעלה והתישב על הענף כדי שלא ישאר שם, ונותן לו לחבירו בתשלום דמי שוכו של חבירו. וכן

תנאי בית דין הוא, שיהא זה החבר שופך יינו מתוך חביתו שלו ומציל דובשנו (חבית דבש) של חבירו שנשברה, ומאבד יינו בכך שמכניס לתוך חביתו את דבש חבירו (היקר יותר מן היין) ואחר כך נוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו, ואין החבר יכול לומר שלא התנה עמו לעשות כן. וכן תנאי בית דין הוא, שיהא זה החבר מפרק את עציו מעל חמורו וטוען על חמורו את פשתנו של חבירו כדי להצילו, ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ!

ומשיבים: ביחידאי [בדברים שאמרום חכמים יחידים] לא קאמרינן [אמרנו] כתקנות של יהושע, ושנינו רק תקנות המוסכמות על דעת הכל.