בבא קמא פא ע"א

שיהו כל האנשים מרעין (רועים) את בהמותיהם בחורשין (יער קטן), ולא יקפיד בעל היער על כך. ומלקטין עצים בשדותיהם של אחרים ואין בעל השדה מעכב, ומלקטים עשבים בכל מקום להאכיל לבהמה, חוץ מבשדה תלתן, שבעל השדה רוצה בקיום העשבים. וקוטמים נטיעות (קוצצים ענפים צעירים) כדי להשתמש בהם כיחורים לנטיעה חדשה או להרכבה בעץ אחר, בכל מקום גם בלא רשות הבעלים, חוץ מגרופיות (יחורים) של זית, שאין לוקחים מהם. ומעין היוצא בתחילה (מעין חדש) בני העיר כולה מסתפקין (משתמשים לצרכיהם) ממנו, ולא רק בעל האדמה שממנה יצא המעין. והכל מחכין (מטילים חכות לדייג) בימה של העיר טבריא (טבריה) ולא רק בני שבט נפתלי שבנחלתו כלול ים כנרת, ובלבד שלא יפרוס קלע (מחיצה במים לתפוס הדגים) ובכך גורם שיעמיד, יעכב, את הספינה העוברת שם.

ונפנין לעשות צרכים לאחורי הגדר, ואפילו בשדה מליאה כרכום שמשתמשים בו לתבלין. וכן מהלכים בשבילי הרשות, כלומר, בשבילים שבשדות פרטיים, שאינם דרך הרבים, עד שתרד הגשמים של רביעה (עונת הגשמים) השניה, שאז ההילוך יכול לקלקל את התבואה שזרעו בשדה. וכן מותר לעוברי דרכים להיות מסתלקין לצידי הדרכים אף על פי שדורכים על שדהו של אדם פרטי מפני יתידות (בליטות שבקרקע) הדרכים המקשות על אדם ללכת בדרך, וכן התועה בין הכרמים ואינו מוצא דרך לצאת מפסיג (מפסק, מחתך) ועולה מפסיג ויורד, שמותר לו לחתוך מן הזמורות המסובכות כדי לצאת משם. וכן תיקן שמת מצוה, אדם שמצאוהו מוטל מת ואין לו מי שיטפל בקבורתו, קונה מקומו, שקוברים אותו במקום שנמצא ואין בעל השדה יכול לעכב. ומעתה דנים בדברים ומפרשים אותם לפרטיהם.

מה שאמרנו שתיקן יהושע שיהו מרעין בחורשין, אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] שהתיר יהושע אלא דווקא בהמה דקה ביער גסה (יער שבו עצים גדולים), שאין הבהמה הדקה מזיקה להם הרבה, אבל בהמה דקה בחורשה דקה, כלומר, ביער שעציו קטנים ודקים, או בהמה גסה בחורשה גסה — לא. וכל שכן בהמה גסה בחורשה דקה שלא, שכן מזיקה אותה ביותר.

וביחס לתקנה שעשה שיהיו מלקטין עצים משדותיהם, מסבירים: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא דווקא בהיזמי והיגי שהם מיני קוצים, אבל בשאר עצים שיש להם חשיבות וערך — לא, שאותם לא הפקירו בעלי השדות. ואפילו בהיזמי והיגי לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא במחוברין, שעל ידי כך מסייע קצת לבעל השדה, שהוא מנקה את שדהו, אבל בתלושין — לא, שבוודאי הכינם בעל השדה לעצמו.

ואפילו במחוברין — לא אמרן [אמרנו] שמותר ללקטם אלא בלח, אבל ביבשים — לא, שהם מוכנים להסקה. וכן מוגבל היתר זה בלבד שלא ישרש, שלא יעקור את שורשי הקוצים הללו ממקומם.

ועוד אמרו שתיקן שיהיו מלקטין עשבים בכל מקום, חוץ משדה תלתן. ושואלים: למימרא [האם מכאן אפשר לומר] שצמח התלתן מעלו [מועילים] לה עשבים הצומחים לידו? ורמינהי [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בענין כלאים: תלתן שעלתה (צמחה) עם מיני עשבים — אין מחייבין אותו לעקור את העשבים משום כלאים. וטעמו של דבר — משום שעשבים אלה מזיקים לתלתן ואינו רוצה בקיומם, ואם כן מדוע אמרו שאסור לעקור עשבים הגדלים בשדה תלתן, שאין הם בכלל תקנת יהושע?

ומשיבים: אמר רב ירמיה, לא קשיא [אינו קשה]: כאן במקום אחד מדובר שמגדל את התלתן לצורך זרע התלתן, וכאן במקום אחר מדובר שמגדל את התלתן לזירין (לצורך הגבעולים), ומסביר את ההבדל; אם מגדלה לזרע — קשו [קשים] לה עשבים, דמכחשי לה [שמכחישים אותה] את היבול, ובמקרה שכזה אין מחייבים לעקור העשבים משום כלאים. ואם מגדלה לזירין — מעלי [מועילים] לה העשבים, דכי קיימי ביני [שאם גבעולי התלתן עומדים בין] העשבים מירכבא [התלתן רוכב, נכרך, עליהם], ובמקרה שכזה אסור ללקוט עשבים משדה תלתן של חבירו.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הבדל אחר: כאן שאין העשבים מועילים לשדה תלתן, מדובר שמגדל את התלתן לצורך אדם, וכאן שהעשבים מועילים לשדה התלתן מדובר שמגדל את התלתן לבהמה, שכיון שלבהמה הוא שזרעה, עשבים נמי מיבעי [גם כן צריכים] לה ולכן אסור לאדם לעקור משדה תלתן של חבירו את העשבים. ושואלים: ומנא ידעינן [ומנין אנו יודעים] אם זרע את התלתן לצורך אדם או לבהמה? אמר רב פפא: אם שאריה משארי [עשה ערוגות] — הרי זה ודאי לאדם, ואם לא שאריה משארי [עשה ערוגות] אלא זרע בצפיפות — הרי זה לצורך מאכל בהמה.

עוד שנינו בין התקנות: שקוטמין נטיעה בכל מקום, חוץ מגרופיות (ענפים) של זית. ואת פרטי דיניו של דבר זה פירשו ר' תנחום ור' ברייס משום [בשם] זקן אחד: אף שהתירו לקטום נטיעה מאילן, התירו רק אם משאיר בזית (לא בגרופית) כגודל ביצה מלמטה בסמוך לגזע, ואם חותך בקנים ובגפנים משאיר מן הפקק (פרק, קשר שבענף) ולמעלה, ושאר כל האילנות נוטל ענפים מן אובו (מעוביו, ענפים הפונים לכל עבר) של אילן ולא מן חודו של אילן, ששם הוא עצמו מוסיף לגדול, ואף באובו, נוטל דווקא

מן הענף החדש שצמח באותה שנה שאינו עושה פירות עדיין, ולא מן ישן שהוא עושה פירות. ונוטל ענף ממקום שאינו רואה את החמה ואינו עשוי לגדל פירות הרבה,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

א. שיהו מרעין כל ישראל בהמות בחורשין [יערות] השייכים ליחידים, ולא יקפיד בעל היער על כך.

ב. ומלקטין עצים בשדותיהם של אחרים, ולקמן מפרש באיזה עצים הדברים אמורים.

ג. ומלקטים עשבים בכל מקום איש בשדה חבירו, חוץ משדה תלתן שהעשבים יפים לה, והמלקטן מזיק את התלתן.

ד. וקוטמים נטיעות [ענפים כדי ליטע] מן האילנות בכל מקום איש מאילנות חבירו, חוץ מגרופיות של זית, הן גרופיות שמניח הקוצץ את זיתיו לשרוף, שמהם גדל העץ מחדש; ואין לקטום מגרופיות אלו נטיעות, מפני שהוא מפסיד אותן. ^[1]

ה. ומעין היוצא בתחילה [מחדש, וכל שכן ישן שהיה בשעת חלוקת הארץ] בחלקו של האחד, כל בני העיר מסתפקין ממנו.

ו. ומחכין [מטילים חכה לצוד דגים] כל אדם בימה של טבריה אף שהיא לא באה לחלקם, אלא בחלק נפתלי היתה, ובלבד שלא יפרוס קלע [רשת אנכית רחבה התקועה בים, ללכידת דגים] ועל ידי הרשת יעמיד את הספינה. ^[2]

ז. ונפנין [מתפנים] לאחורי הגדר, ואפילו בשדה מליאה כרכום, מפרש לה ואזיל.

ח. ומהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה, כלומר: שדות תבואה לאחר שאספו את התבואה בניסן, ועד זמן הזריעה שהוא כשיורד הגשם בפעם השניה בי"ז במרחשון, נוהגים בעלי השדות להרשות לקצר את הדרך דרך שדותיהם, שהרי ריקה היא מתבואה, והתנה יהושע, שיהא מותר לעשות כן, אף שאין ידוע שבעלי השדות הרשו את הרבים לילך בשדותיהם.

ט. ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים, כלומר: בימות החמה מתיבש הטיט שבדרכים, ונעשה מקום דריסת רגלי אדם ובהמה שהילכו שם בחורף - כיתידות שקשה להלך עליהם, ומותר לנטות מן הדרך וללכת בשדות הסמוכות לדרך הסלולה, ואפילו שיש תבואה בשדות.

י. והתועה בין הכרמים, מפסיג ועולה מפסיג ויורד, כלומר: מנתק את הזמורות המעכבות אותו, ועולה או יורד עד שמוצא את הדרך. ^[3]

יא. ^[4] ומת מצוה קונה את מקומו שנפל בו ומת - להיקבר שם, ואין בעל השדה מעכב עליו.

מכאן ואילך מבארת הגמרא את תקנות יהושע:

א. שיהו מרעין בחורשין:

אמר רב פפא: לא אמרן שמותר להרעות בהמתו ביער של אחרים, אלא להרעות בהמה דקה ביער גסה [יער של אילנות], כי היא אינה מזיקה את האילנות, אבל בהמה דקה ביער דקה, ובהמה גסה ביער גסה שהיא מכלה את האילנות, וכל שכן בהמה גסה ביער דקה, דלא. ^[5] ב. ומלקטין עצים משדותיהם:

עצים שאמרנו, לא אמרן אלא בהיזמי והיגי [מיני קוצים] ^[6] אבל בשאר עצים, לא; ואפילו בהיזמי והיגי לא אמרן אלא בכגון שהם עדיין מחוברין, אבל בתלושין על ידי בעל השדה, לא, כי מאחר שטרח בעל השדה לתולשן, שוב אסור ליטלן, כי דעתו עליהם.

ואפילו בקוצים מחוברין נמי לא אמרן שמותר ללקט אותם, אלא בעודם לחין, אבל ביבשים, לא, כי דעתו של בעל השדה עליהן להסיק בהם את התנור.

ומה שהותר, לא הותר אלא בלבד שלא ישרש [שלא יעקור השרשים]. ^[7]

ג. ומלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן:

ומקשינן: למימרא דשדה תלתן מעלו לה עשבים [וכי לשדה תלתן יפים לה העשבים]!? ורמינהי מהא דתנן במסכת כלאים:

תלתן שעלתה עם מיני עשבים, אין מחייבין אותו לעקור את העשבים משום כלאים, לפי שסופו ליטלם משם, כי הם מפסידים את התלתן.

הרי שהעשבים מקלקלים את התלתן ואינם יפים!? אמר רב ירמיה: לא קשיא, כאן כשהתלתן עומד לזרע [ליזרע], כאן כשהתלתן עומד לזירין, כלומר: לאוכלו, וכדמפרש ואזיל.

כשהוא עומד לזרע: קשו לה עשבים, דמכחשי לה [העשבים קשים לה, כי הם מכחישים אותה], ובזה עוסקת המשנה בכלאים.

ואילו לזירין: מעלו לה עשבים, דכי קיימי ביני עשבי דמירכבא [העשבים מועילים לה, כי כשהתלתן צומח בין העשבים הוא מטפס ועולה עליהם], ובשדה כזו אסור ליטול את העשבים ללא רשות הבעלים.

איבעית אימא ליישב את הקושיא מהמשנה בכלאים:

כאן - במשנה בכלאים - כשהתלתן עומד למאכל אדם, והעשבים מיותרים ומזיקים.

כאן - הסייג שסייגה הגמרא בשדה תלתן שלא יטלו ממנה עשבים - כשהתלתן עומד למאכל בהמה, דכיון דלבהמה הוא דזרעה, עשבים נמי מיבעי לה [היות ולמאכל בהמה עומד התלתן, הלוא צריכה הבהמה גם עשבים.

ומפרשינן: ומנא ידעינן [מנין לו לאדם לידע לשם מה עומד התלתן] כדי שידע אם מותר לו ללקוט עשבים ללא רשות הבעלים? ^[8] אמר רב פפא: אם שאריה משארי [עשויה השדה ערוגות ערוגות] ודאי לאדם הוא מוכן.

ואם לא שאריה משארי [אין השדה עשויה ערוגות ערוגות], מן הסתם לבהמה הוא עומד.

ד. וקוטמין נטיעה בכל מקום חוץ מגרופיות של זית:

פירשו רבי תנחום ורבי ברייס משום זקן אחד:

הקוטם בעץ הזית: משאיר מן הענף כביצה סמוך לגזע.

הקוטם בקנים ובגפנים: יכול לקטום מן הפקק [קשר] ^[9] שבענף ולמעלה.

ובשאר כל האילנות הרי זה קוטם:

מן אובו [פריו] של אילן, כלומר: מהענפים הרכים והדקים, ולא מן חודו של אילן, אסור לו לקטום מענפים גדולים וגסים. ^[10]

ורק מן הענף החדש שעדיין אינו עושה פירות, ולא מן הענף הישן שהוא עושה פירות.

הערות

^[1] נתבאר על פי רש"י; והרשב"א כתב בשם הערוך: ענפים, כלומר: כשהן קטנים קרויין גרופיות, כמו יחור של תאנים וזמורות של גפן, שכל אחד יש לו שם בפני עצמו.

^[2] כתב רש"י: דרך שרים [הרשב"א הביא משמו: דרך הציידים] לתקוע יתידות, ולעשות גדרי קנים במים, כדי שיילכדו שם דגים. וכתב על זה הרשב"א: וקשה קצת בעיני הלשון, שאם כן היה לו לומר, "ובלבד שלא יפרוס [קלע], כדי שלא יעמיד הספינה", ועוד היה לו לומר: " [ובלבד שלא יפרוס קלע] ושלא יעמיד הספינות". והראב"ד ז"ל פירש: שלא יפרוס קלע לצוד, ויעמיד ספינה של ציידין שנושאין בו הקלע, וזה נראה יותר נכון.

^[3] כתב הרשב"א בשם הראב"ד, ואף על גב דאמרינן "אסור להציל עצמו בממון חבירו", הני מילי בחינם, אבל על מנת שיתן לו דמים, מותר, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, וכן כתב המאירי. וכתב על זה הרשב"א, שלולי דברי הראב"ד היה אומר שכל תקנות אלו בלי נתינת דמים הם, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, ואילו היה צריך ליתן דמים, אין צורך בתקנת יהושע, והרי אף בלי תקנה כך הוא הדין, ועוד שאילו היה צריך ליתן דמים, היה כתוב כן במפורש וכמו שמצינו במקומות אחרים, ראה שם; וכן הביא ב"שיטה מקובצת" בשם הרמ"ה, שאין צריך ליתן דמים בכל תקנות יהושע, מלבד במעין היוצא בתחילה כמבואר בגמרא. ויש לדקדק בלשון רש"י, שגבי "ומסתלקין לצידי הדרכים", כתב: "הפקיר לכל אדם", ולא הזכיר לשון זו בשאר התקנות.

^[4] בעמוד ב מקשה הגמרא, למה אמר "עשרה תנאין", כאשר הם אחד עשר תנאים.

^[5] נתבאר על פי רש"י. והמאירי הביא שני פירושים: האחד: יער גסה, הוא יער גדול ומסובך עד להרבה, שאין ההיזק ניכר בו כל כך. השני: יער גסה: אילנותיה גסין, ויער דקה: אילנותיה דקין. וב"שיטה מקובצת" כתב על זה, שרבינו יהונתן פירש כפירוש ראשון, והרמב"ם כפירוש שני.

^[6] נתבאר על פי הטור שכתב "קוצים"; והמאירי כתב, שההיתר הוא בקוצים, או הקרוב לקוצים כגון היזמי.

^[7] כתב ב"שיטה מקובצת" בשם גאון ז"ל: "שלא יעקור השרשים, דשמא ניחא ליה לבעל שדה שגדלים שם".

^[8] א. כתב ב"שיטה מקובצת", שעל זרע וזירין אפשר שידוע הוא אם לזרע אם לזירין, ולכן לא שואלת הגמרא על זה: "מנא ידעינן". ב. מלשון רש"י שכתב: "ומנא ידעינן אם זרעה לאדם, דשרי ליה למלקט מן העשבים בתנאי יהושע", משמע, שאם אינו יודע אסור לו ללקוט; והקשה ב"קובץ שעורים" אות צ, ממה שמצינו ב"חזקת הבתים" דף נז ב גבי שותף הבא להעמיד בהמות בחצר השותפין, שיש שותפים המקפידים על זה ויש שאינם מקפידים, ומבואר שם בגמרא ש"ספק ממון לקולא", ומותר לו להעמיד, [ראה שם ברשב"ם שמפרש כן את דברי הגמרא], ואם כן, הכא נמי, היות ויש ספק אם הוא בכלל תקנת יהושע ומותר לו ללקט, נאמר: ספק ממון לקולא" ויהיה מותר! ? [וראה היטב ב"שערי ישר" שער ה פרק א, ד"ה ומהא דכתב, שנתקשה בדברי הרשב"ם למה יהיה ספק גזל שונה משאר האיסורים, שבספק שלהם הולכים לחומרא, וראה מה שכתב שם]. ותירץ, דאפשר לומר שכאן שאני, היות וההיתר אינו מן הדין אלא מתקנת יהושע, הרי אמרינן שמספק אוקמוה אדינא, וכמו שהביא שם מדברי ה"מגיד משנה" [גזילה פרק ד], וה"משנה למלך" [מלוה ולוה פרק כא], וביאר את הטעם בזה, כיון שדין התורה ודאי והתקנה היא ספק, אמרינן: "אין ספק מוציא מידי ודאי". והוסיף, שהיה מקום לומר, שאין אומרים כן אלא במקום שהספק הוא איך היתה התקנה, אבל כאן שהספק אינו איך היה התקנה, אלא שהספק הוא אם עשבים אלו הם הם העשבים שעליהם תיקן יהושע, בכי האי גוונא אין שייך "אין ספק מוציא מידי ודאי"; אלא, דמכל מקום עדיין יש לומר, כיון דסוף סוף ודאי אסור לו ללקוט, וההיתר מצד התקנה הוא ספק, אמרינן גם כן: "אין ספק מוציא מידי ודאי". [ויש להעיר, שאם גדר תקנת יהושע הוא מדין "הפקר בית דין הפקר", וכאשר מצינו לשון רש"י גבי מהלכין בצידי הדרכים, אם כן לכאורה יש לנו לומר: "המוציא מחבירו עליו הראיה", ואינו דומה לחצר השותפין].

^[9] בכל שנה ושנה מוסיף פקק, "שיטה מקובצת".

^[10] נתבאר על פי פירושו הראשון של רש"י; ועוד כתב רש"י: "לישנא אחרינא: מחובו של אילן, ממחבואתו, מקום שיש ענפים הרבה, דהיינו באמצע גבהו, ולא מחודו מלמעלה, ענף האמצעי שהוא עליון ועיקר האילן, מתשובות הגאונים".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The conditions are that people shall have the right to graze their animals in forests, even on private property; and that they shall have the right to gather wood from each other’s fields, to be used as animal fodder; and that they shall have the right to gather wild vegetation for animal fodder in any place except for a field of fenugreek; and that they shall have the right to pluck off a shoot anywhere for propagation and planting, except for olive shoots; and that the people of the city shall have the right to take supplies of water from a spring on private property, even from a spring that emerges for the first time; and that they shall have the right to fish in the Sea of Tiberias, i.e., the Sea of Galilee, provided that the fisherman does not build an underwater fence to catch fish, thereby causing an impediment to boats.

The baraita continues the list of Joshua’s ten conditions: And people shall have the right to relieve themselves outdoors behind a fence, even in a field that is full of saffron [karkom]; and they shall have the right to walk in permitted paths, i.e., those paths that cut through a private field, throughout the summer until the second rainfall, when crops begin to sprout; and they shall have the right to veer off to the sides of the roads onto private property because of hard protrusions [yeteidot] of the road; and one who becomes lost among the vineyards shall have the right to cut down branches and enter an area of the vineyard, or cut down branches and exit an area of the vineyard, until he finds his way back to the road; and that a corpse with no one to bury it [met mitzva] acquires its place and is buried where it was found.

The first condition mentioned in the baraita is that people shall have the right to graze their animals in forests. Rav Pappa said: We said this only with regard to small domesticated animals, i.e., sheep or goats, that graze in a forest of large trees. Small animals grazing in a forest of this kind would not destroy it. But in the case of small animals grazing in a forest with small growth, or large animals, e.g., oxen, grazing in a forest of large trees, these practices are not permitted, as in either of these scenarios the practice would destroy the forest. And, all the more so, it is understood that large animals grazing in a forest with small growth is not permitted.

The Gemara discusses the next condition mentioned in the baraita: And that they shall have the right to gather wood from each other’s fields, to be used as animal fodder. The Gemara comments: We said this only with regard to twigs of thorns and shrubs, as the field’s owner does not care about these. But with regard to other types of wood, it is not permitted. And even with regard to twigs of thorns and shrubs, we said this only when they are attached to the ground. But when they have been detached by the owner it is not permitted, as he has already claimed them for himself.

And even when they are attached we said this only when the twigs are still moist, but when they are completely dry it is not permitted, as the owner requires these for firewood. Moreover, it is permitted only provided that one does not uproot the thorn bush or shrub from the ground, but it is prohibited to pull them out with their roots.

The Gemara further discusses Joshua’s conditions: And that they shall have the right to gather wild vegetation for animal fodder in any place except for a field of fenugreek. The Gemara asks: Is this to say that wild vegetation is good for fenugreek, and therefore the owner wants it to be left in his field? The Gemara raises a contradiction from a mishna that deals with diverse kinds (Kilayim 2:5): With regard to fenugreek that sprouted alongside various types of wild vegetation, one is not required to uproot the vegetation. Although it is generally prohibited to grow different species of vegetables together in one patch, if the species have a negative impact on each other’s growth, it is not prohibited. In this case the wild vegetation may be left alongside the fenugreek because it is harmful to it, and the halakhot of diverse kinds do not apply in a case of this kind.

Rav Yirmeya said: This is not difficult. Here, the mishna is referring to a case where the fenugreek was planted for its seeds; there, the baraita that lists Joshua’s conditions is referring to fenugreek planted for its stalks. When it is planted for its seeds, wild vegetation is bad for it, as it weakens the fenugreek and lowers its yield. But when it is planted for its stalks, wild vegetation is good for it, as when it is situated among vegetation it climbs on it and thereby grows to a larger size.

If you wish, say instead another answer: Here, the mishna is referring to a case where the fenugreek was planted for human consumption; and there, the baraita is referring to fenugreek planted for animal consumption. Since the owner sowed the fenugreek for animal consumption, the wild vegetation is also required by him, as this too can be used for animal fodder. And how can we know if a particular fenugreek field was planted for human or animal consumption, and thereby know whether the vegetation may be picked and taken? Rav Pappa said: If he planted it in rows [mesharei], it is for human consumption; if he did not plant in rows but planted haphazardly, it is for animal consumption.

The baraita teaches: And that they shall have the right to pluck off a shoot anywhere for propagation and planting, except for olive shoots, as this would cause damage to the olive tree. Rabbi Tanḥum and Rabbi Berayes explained this in the name of a certain elder: With regard to olive trees, one must leave a shoot the size of an egg on the trunk when detaching it from the trunk; in the case of reeds and grape vines, he may take shoots only from the place of the first knot and above. And with regard to all other trees, shoots may be taken only from the thick part of the tree, where there are many branches growing, but not from the thin part of the tree.

Furthermore, one may take from a new branch, which does not yet produce fruit, but not from old branches, which do produce fruit; and one may take from a place that does not face the sun,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גרופיות. פירש בערוך ענפים. כלומר כשהן קטנים קרויין גרופיות כמו יחור של תאנים וזמורות של גפן (שלאחר כן) [שלכל אחד] יש לו שם בפני עצמו ואמרו בבראשית רבה פרשה ל"ב ואתה קח לך מכל מאכל זמורות לנטיעות יחורים לתאנים גרופיות לזיתים.

מעין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו. ואם תאמר והא אמרינן בפרק כל הצלמים (ע"ז מז, א) המשתחוה למעין מימיו מהו לנכסים. ופריך דמים של רבים אינן נאסרין ואוקי' דנבעי מארעיה, דאלמא כל דנובעין מארעיה אין מימיו (אסורין) [מסורין] לרבים. וי"ל דהכא מעין היוצא בתחלה איירי כלומר שנובע מעצמו והתם בשחפר וטרח להוציא לו מים.

ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד ספינה. פירש רש"י ז"ל שדרך הצדים לתקוע יתידות לעשות גדרי קנים קטנים במים לקבץ שם דגים, ופירוש ויעמיד ספינה נתינת טעם כלומר מפני שמעמיד את הספינות ומעכבם. וקשה קצת בעיני הלשון, שאם כן היה לו לומר ובלבד שלא יפרוס כדי שלא יעמיד הספינה. ועוד הי' לו לומר ושלא יעמיד הספינות. והראב"ד ז"ל פירש שלא יפרוס קלע לצוד ויעמיד ספינה של ציידין שנושאין הקלע. וזה נראה יותר נכון. ומה שאמרו שלא יפרוס קלע כל אדם קאמר ואפילו הבעלים שכך התנו השבטים ואין בין בעליהם לשאר השבטים אלא שהן אין פורשין אפילו רשת ומכמורת אלא משליכין חכה והבעלים נותנין אפילו רשתות ומכמורות וכדתניא בסמוך (עמוד ב') בראשונה התנו השבטים זה עם זה שלא יפרוס קלע ויעמיד הספינה אבל צד הוא ברשתות ובמכמורות.

תלתן שעלה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור. פירוש, אף על פי שהוא זורע את העשבים ועלה התלתן מעצמו אין מחייבין אותו לעקור מיד שעל כן זריז הוא ליטלן כדי שלא יפסידו התלתן ואין חוששין שמא יקיים את העשבים. אף על פי שאמרו (כלאים פ"ז, מ"ו) הרואה כלאים בכרמו ואמר לכשאגיע לשם אלקטנו לא קדש לכשאחזור אלקטנו הרי זה קדש, שאני התם שמא יתעצל מללקט, אבל כאן זריז הוא ללקטן כדי שלא יפסיד התלתן.

הראשון שיהו רשאין להרעות את בהמותיהם ביערים ולא יהא כח ביד בעל היער לעכבם ומ"מ דוקא בהמה דקה ביער גדול ומסובך עד להרבה שאין ההזק ניכר בו כל כך והוא שנקרא בכאן דקה בגסה ר"ל בהמה דקה ביער הגסה הא דקה בדקה או גסה בגסה אסור ואין צריך לומר גסה בדקה ויש מפרשים ביער הגסה שאילנותיה גסים ויער הדקה שאילנותיה דקים:

השני שיהא מותר לאדם ללקוט עצים משדה חברו ודוקא בעצים שאינם חשובים כגון קוצים או הקרובים לקוצים כגון היזמי והיני אבל עצים חשובים לא ואף בשאין חשובים לא הותר אלא במחוברים אבל בתלושים הואיל ותלשן בעל השדה לעצמו או לתקן שדהו לא ואף במחוברים לא הותר אלא בלחים אבל ביבשים אסור מפני שהם ראויות לבעל השדה להסק ואינו מפקירן ואף מה שהותר לא הותר אלא על צד שלא ישרש:

השלישי שיהא כל אדם רשאי ללקוט עשבים העולים מאליהם אף בשדה חברו להאכיל לבהמתו שהעשבים קשים הם לזרעים שבשדה חוץ משדה תלתן והוא מין קטנית שנותנין לקדרה כעין תבלין ונקרא פניגרי"ק והעשבים הגדלים עמו מועילים בגדולו ומתוך כך אסור ומ"מ דוקא בשנזרע לבהמה הא אם נזרע לאדם אף העשבים מזיקים לו שכל שיניקתן מרובה חשובים לאדם ביותר ומותר אף בשדה תלתן יתבאר במקומו שכלאי זרעים אינם אסורין אלא בארץ ושאם זרע מין אחד וכשצמח נראה מין אחר בו אם היה שם ממנו אחד מעשרים וארבעה ילקוט עד שימעטנו מפני מראית העין שמא יאמרו שהוא זרעם ואם היו הדברים מוכיחים שמאליהם עלו כגון שהיה המין האחר מפסיד בו או מזיק אינו חייב למעט מעתה תלתן שזרעו למאכל אדם שעלו עמו עשבים הרי זה מזיק כמו שבארנו והדברים נכרים שלא מכחו נזרעו ומהיכן יודע שאותו תלתן זרוע למאכל אדם אם הוא נעשה ערוגות ערוגות ודאי זרוע לאדם הוא יש מי שאומר שאף בזרוע לאדם אם נזרע לאכלו בזירים אסור ללקוט עשבים שבו שהעשבים מעמידים את הזירים בלחותם וברכותם:

הרביעי שיהא אדם רשאי לקטום מאילן חברו בד ליטע או להרכיב ולא יהא בעל האילן מעכב על ידו חוץ מגרופיות של זית לפי שדרך העולם כשהזית מזקין ואינו עושה פירות כל כך שקוצצו סמוך לקרקע ומניח שתי גרופיות ואמר שזה שהתרנו לא התרנו בזית באותן גרופיות מפני שהן מחליפות ומוציאות בדים והקוטם נטיעה מהם מפסידן הא זית גדול ובעל ענפים מותר וכמה שיעור קטימה זו שהיא מותרת באילן הזית כביצה ר"ל שיניח ממנה סמוך לגזע כאורך ביצה בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה ר"ל שמותר לקטום כל שמן הקשר הסמוך לגזע ולמעלה ושאר האילנות מחבו של אילן ר"ל מן הענפים המתפשטים אילך ואילך ולא מחדו והוא ענף שבחדו של אילן וקטימה זו לא הותרה אלא מן החדש והוא בד שגדל ונתוסף בשנה זו שעדין אינו עושה פירות אבל לא מישן שהוא עושה פירות וכן דוקא ממקום שאינו רואה פני חמה כגון ענפים הנסתרים בתוך חבו של אילן אבל לא מן הענפים המגולים שהחמה שולטת עליהם מפני שהם הם עיקר הפירות שבאילן ויש מפרשים רואה פני חמה שעולה מן הגזע ולמעלה ושאין רואין פני חמה שעולין מן השרשים:

ובלבד שלא יפרוש קלע ויעמיד את הספינה פי' האי ויעמיד אלא קאי וה"ק לא יפרוש קלע דכולי האי לא שרי לי' שהרי בחלקו של נפתלי הי' וגם לא יעמיד הספינה בתוך הים ויצוד אפילו ע"י סבה אלא יעמוד בארץ על שפת הים ויצוד בחכה ופת' המורה לא נראה לי שאין ספינות עוברות בימא של טבריא שאגם מים היא ואינו גדול כל כך שילכו בו מעיר לעיר בספינה:

ובלבד שלא יפרוס וכו'. פירש רש"י דקלע היינו שדרך הציידין לתקוע יתדות וכו' ויעמיד ספינה הוי נתינת טעם. וקשה לפירושו שהיה לו לומר ובלבד שלא יפרוס כדי שלא יעמיד ספינה. ועוד היה לו לומר ושלא יעמיד הספינות. והראב"ד ז"ל פירש שלא יפרס קלע לצוד ויעמיד ספינה של ציידין שנו שאין בו את הקלע וזה יותר נכון. הרשב"א ז"ל.
וגאון ז"ל פירש כפירוש רש"י ז"ל וזה לשונו ובלבד שלא יפרוס קלע שתוקעין יתדות רחבות באמצע המים ומקלעין בקנים מזו לזו ואחר כך מביאין קופות שהן באמצעיתן רחבות ובשני ראשיהן קצרות אבל במקום שעשוי פיהן מראש האחד מתחיל להרחיב עד כדי שהדגים נכנסין לשם ולאחר שנכנסו שוב אינן יכולין לצאת ולא התירו להעמיד קלעים הללו לכל אדם אלא לאותו שבט בלבד שלא להעמיד את הספינה אבל צדין הן ברשתות ובמכמורות. ע"כ.

לא אמרן אלא דקה בגסה. פירוש בהמה דקה ביער גדול ומסובך עד להרבה שאין ההיזק ניכר בו כל כך. ויש מפרשים ביער הגסה שאילנותיה גסין ויער הדקה שאילנותיה דקין. הרב המאירי ז"ל. וכפירוש ראשון פירש ה"ר יהונתן ז"ל וכפירוש שני פירש הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות נזקי ממון.
כתב גאון ז"ל והאי דקאמרינן לעיל אבל מגדלין בהמה גסה בחורשין כגון בשדה שהוא שלו ואף על גב דאיכא למיחש שמהלכת בשדה אחר אין חוששין לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור. וכו'. ודייקא נמי דקתני עלה אף על פי שהיה להם חורשין סמוך לבתיהם אבל בחורשין של רבים אין מגדלין בהמה גסה. ע"כ.

אלא במחוברין לקרקע דינקי לה לארעא וניחא ליה למאריה ארעא דליתו ולישקלינהו אבל בתלושין דלא מזקי קפיד עלייהו ואסור. ובמחוברין נמי לא אמרן דשרי אלא בלחין דינקי אבל ביבשים דתו לא ינקי לא. ובלחין נמי לא אמרן אלא אהיזמי והיגי דלא חשיבי אבל בשאר עצים לא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

שלא ישרש שלא יעקור השרשים דשמא ניחא ליה לבעל השדה שגדלים שם. גאון ז"ל.
כאן לזרע והיכא דמצנעי להו לזרע קשו ליה עשבים דמכחשי ליה לתלתן ואינו יכול להזריע כדי צרכו אבל היכא דבעו ליה לזירים לאכלן כשהן ירק מעלו ליה עשבים. ואית ספרים דכתיב בהו לזרדים והיינו נמי לאכילה. וגרסינן ביומא כל הנשים זרד זרדו. גאון ז"ל.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו הא דתניא ומלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תלתן פרישנא משום דתלתן מעלו לעשבים ודוקא לזירים אבל לזרע כלומר משהוקשו לזרע מותר לעקרן ומאי טעמא לזרע קשו ליה עשבים דמכחשי לה לזירים מעלו לה דכי קיימי ביני עשבים מרככי דתנן תלתן שעלתה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור ואין בהם משום מקיים כלאים משום דקשו להעשבים ולא רוצה בקיומו הוא ולזרע נמי לא אמרן אלא דזרע ליה לתלתן לאכילת אדם דקפיד עלייהו משום דקשו להו עשבים אבל לבהמה לא איכפת ליה ומקפד קפיד אעשבים דעשבים נמי חזו לבהמתו. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל תלתן שזרעו למאכל אדם שעלו עמו עשבים הרי זה מזיק שכל שיניקתם מרובה חשובין לאדם ביותר ומותר ללקוט העשבים העולים עמהם. ויש מי שאומר שאף בזרוע לאדם אם נזרע לאכלו בזירים אסור ללקוט עשבים שבו שהעשבים מעמידין את הזירים בלחותן וברכותן. ע"כ.

כאן לזרע כאן לזירים. האי דקאמר חוץ משדה תלתן לזירים דמעלו להו. וא"ת כיון דמעלו להו איכא איסור כלאים כיון דניחא ליה ואם כן אמאי אסור ללקט והא אמרינן בפרק קמא דמועד קטן שתקנו וכו'. וי"ל דהכא בדליכא שיעורא וכו' ככתוב בתוספות. תלמידי הר"פ ז"ל.

ומנא ידעינן אמר רב פפא מישרי מישרי. וקצת קשה אמאי לא בעי תלמודא נמי מנא ידעינן אדרבי ירמיה דקאמר כאן לזרע כאן לזירים. ושמא בקל הוא ניכר ונודע אם לזרע אם לזירים. שיטה.
הרי אמרו קוטמין נטיעה מכל מקום חוץ מגרופיות של זית ולא קתני חוץ מן הזית סתמא שמע מינה מגרופיות של זית הוא דלא שקלינן משום דכחשי הא מעילאי שקלינן. וכמה פירש ר' נחום ור' בירים משום זקן אחד בזית כביצה צריך להניח מעיקר הענף כביצה וקוצץ. בזמורות ובקנים מן הפקק של ענף ולמעלה דהא ודאי לא אפשר למימר דמן הפקק של גוף הזמורה קאמרינן דהא קא מפסיד ליה למאריה טובא דלא עבדא פירי בההיא שתא וכהאי גוונא ודאי לא אתני יהושע. ובשאר אילנות מחובו של אילן הענפים העולין מצדדיו בין מלמעלה בין מלמטה בין באמצע לפי שהאילן אינו נחבא אלא בענפים היוצאים מן הצדדין וזהו חובו של אילן אבל לא מחודו של אילן מענפים העולים בראשו שהוא חד דהנהו דסלקי ברישיה מעיקר האילן הן חשובין ואמטו להכי אסור למשקל מינייהו. ומחובו של אילן נמי דוקא מן הענף החדש שאינו עושה פירות אבל לא מן הישן שהוא עושה פירות. ומן החדש נמי דוקא ממקום שרואה את הצל שאין מרבה פירות ולא ממקום שרואה את השמש שמרבה פירות איכא פסידא לבעלים טובא. ומנא לן דרואה את השמש עדיף דכתיב וממגד תבואות שמש. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
וזה לשון גאון ז"ל וקוטמין נטיעה ומותר לקטוף או לפשח ענפים של נטיעה שמעולם לא טענה פירות כדי לנטוע במקום אחר מפני ישובה של ארץ ישראל אבל מן העושה פירות לא. חוץ מגרופיות של זית חוץ מנטיעה של זית שאף על פי שלא טענה פירות מעולם אסור לפי שהזית נוח להפסידו. גרופיות היינו נטיעות אלא שבזית קרי להו גרופיות על שם כך שבשיעור אגרוף אסור לקטמן דשיעור אגרוף קרוב לשיעור ביצה וכדבעינן למימר לקמן. וכמה הויא גרופיות של זית שהן בכביצה שאם הם עבות פחות מכביצה מותר לקטוף מענפיו דהואיל והוא דק כל כך חוזר לברייתו ולא מפסיד ולא מידי אבל אי הוי כביצה שהן כדי אגרוף דעל שם כך מתקרי להו גרופיות אין קוטמין. ובגפנים ובקנים מן הפקק ולמעלה קוטמין זהו קשר שגדל בו ושמעתי שבכל שנה ושנה מוסיף פקק אחד. מן האיב של אילן ממקום שעושה פרי כדמתרגמן פירי איבא. ואית דמפרשי איב כמו אביב כלומר מענפים רכים שבצדדין. ואית דגרסי מן חובו של אילן ולא מן חודו של אילן דהיינו אמצעיתו בארכו דרך גבהו. ואית ספרים דכתיב בהו מן איבו של אילן כלומר מן עביו של אילן למטה היינו נמי מן הענפים שבצדדים. מן החדש שאינו עושה פירות מותר לקטום בעציו זהו שפירשנו למעלה ממקום שאינו רואה את החמה דליכא פסידא אבל לא ממקום שרואה את החמה משום דבהנהו נופות גדלי פירי מלעיל כדכתיב וממגד תבואות שמש. ע"כ.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל ושאר כל האילנות מחובו של אילן פירוש ענפים שבצדדין שמחבין האילן ולא מחובו עיקר לבו של אילן וזה שאמרו מחובו מן השורש שאינו עושה פירות וממקום שאינו רואה את החמה. וזה מפורש בתלמוד היכי דמי מן הגזע והיכי דמי מן השרשים אמר רבי יוחנן כל שרואה פני חמה זהו העולה מן הגזע ושאינו רואה פני חמה זהו העולה מן השרשים. ע"כ.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל ממקום שאינו רואה פני חמה כגון הענפים הנסתרים בתוך חודו של אילן ולא מן הענפים המגולים שהחמה שולטת עליהם מפני שהם עיקר הפירות של אילן. ויש מפרשים רואה פני חמה שעולה מן הגזע ולמעלה שאינו רואה פני חמה שעלה מן השרשים. ע"כ.

בד"ה אין מחייבין כו' וקשה לפירושו דאין מחייבים משמע שאין אסור בהנאתו ועוד דאם כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דאין מחייבין משמע שאינו אסור בהנאה אף אם לא יטלם לעתיד ועוד לפירושו אף אם יטלם לעתיד יהיה אסור בהנאה כיון שמתייאש ומתעצל כמו לכשאחזור אלקטנו דאסור ודו"ק:

תד"ה אומר כ"ש מילה כו'. כדפי' בה"ג שרי נמי כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה אין משמע שאין אסור בהנאתו. עי' תוי"ט פ"ב דכלאים מ"ה סד"ה אין ודוחק שהרי התוס' עצמן (בב"ב צד) דחו פי' הרשב"ם וגם פי' המהרש"א דחוק בדבריהם ול"נ דט"ס הוא וצ"ל בהנחתו. ושוב מצאתי כן בשעה"מ פ"א מהל' כלאים ה"ז:

רש"י ד"ה כאן שהתילתן עומדת לזרע. כצ"ל:

רש"י ד"ה דמירכבא כעין דלית של כרם. כצ"ל:

גמ' ובגפנים מן הפקק ולמעלה. עיין ב"ב דף פ ע"ב תוס' ד"ה בקנים:

רש"י ד"ה ומלקטין עצים וכו' למאכל בהמה. עיין בב"מ דף קז ע"א תוספות ד"ה הני תחלי:

תוס' ד"ה כאן וכו' ההוא דחוץ משדה תלתן. עיין תשובת מהרשד"ם סימן רלג:

בא"ד ולמאי דפרישנא א"ש דליכא ק"ו. פי' דלעולם דמת חמור מחולי והא דלא שרי במת ע"י עכו"ם כמו בחולה היינו משום ביזוי המת:

בפרש"י בד"ה ומנא ידעינן אם זרעה לאדם דשרי כו' בתנאי יהושע עכ"ל. פי' מנא ידעינן אם זרעה לאדם דאז שרי ללקוט כמו שאר שדות דמותרין בתקנת יהושע אלא דיש לדקדק מאי קושית מנא ידעינן דלמא באמת תקנת יהושע דאסר בשדה תלתן היינו בכולן משום דאיכא דזרעי לבהמה ואנן לא ידעינן הי מינייהו ויש ליישב דהאי ומנא ידעינן באמת לאו לשון קושיא היא אלא ר"פ הוא דקאמר לה להודיענו שיש למצוא היתר ללקוט משדה תלתן ולידע אם זרעה אדם וכה"ג מצינו הרבה בסוגיות הש"ס וק"ל:

שיהו מרעין. בהמות החורשין ושלא יקפיד בעל היער על כך: ומלקטין עצים. משדה חבירו וכן עשבים למאכל בהמה: חוץ משדה תלתן. דמעלו לה עשבים הגדילות עמה והתולשן מפסיד את התלתן תלתן מין קטנית ושמה פנגרי''א: וקוטמין נטיעות. מן האילן קוטם בד ליטע או להרכיב ולא יקפיד בעל האילן: חוץ מגרופיות של זית. הקוצץ זיתיו לשרוף מניח שתי גרופיות מלא שני אגרופין כדאמר בהמוכר את הספינה (ב''ב דף פ.) והן מחליפות ומוציאות בדין ומשם אין לקטום נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות: בתחילה. מחדש וכל שכן מעיינות ישנים שהיו מימות יהושע: ומחכין. ומטילין חכה לצוד דגים: בימה של טבריא. ואע''פ שבחלק נפתלי היתה כולה כדאמרינן לקמן: שלא יפרוס קלע. דרך ציידים לתקוע יתידות ולעשות גדרי קנים במים להלכד שם דגים וקורין לו במקומינו גזר ובארץ אשכנז קורין לו ווכ''א (שלא יפרוס קלע) מפני שמעכב ומעמיד את הספינה: לאחורי הגדר. לקמן מפרש לה לא נצרכה אלא ליטול הימנה צרור לקנח ואע''פ שפורץ את הגדר: ומהלכין בשבילי הרשות. סתם בני אדם משהכניסו תבואתם עד שעת הזריעה מפקירים שדותיהם ליכנס בהן כל אדם לקצר את הדרך שלא יקיף והן נקראין שבילי הרשות לפי שברשות עושין והתנה יהושע שלא יקפידו על כך: עד שתרד רביעה שניה. זמנה בי''ז במרחשון כדאמרינן בתענית (דף טז.) ומאז והלאה הזרעים צומחות וקשה לה דריסת הרגל: ומסתלקין לצידי הדרכים. בכל עת ואפי' בזמן שהתבואה בשדות הפקיר לכל אדם להסתלק מן הדרך מפני היתידות וליכנס לגבול שדה חבירו ולילך על המיצר אצל הדרך: מפני יתידות הדרכים. בימות החמה יבש הטיט ונעשה כיתידות מקום דריסת האדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשו כשחיתות: מפסיג. מנתק זמורות הנושבות המעכבות אותו ועולה ויורד עד שמוצא את הדרך: מקומו. מקום שנפל שם בעת מותו קנאו לקבורה ואין בעל השדה מעכב עליו: דקה. בהמה דקה ביער גסה שאינה מכלה את האילנות: אבל בתלושין. אחרי שטרח עליהן בעל השדה ותלשן אסור ליטלן דדעתיה עלייהו: יבישין. דעתו עליהם לאור: אין מחייבין אותו לעקור. העשבים ממנה משום כלאים לפי דבעל כרחו עתיד ליטלו שמפסיד את התלתן: כאן. שהתלתן עומדת ליזרע: כאן. שזרעה לאכול הזירין טודילי''ש בלע''ז: דמירכבא. מתפשטת וגודלת על העשבים ונעשין לה סמיכה כעין דלת של כרם: ומנא ידעינן. אם זרעה לאדם דשרי ליה למלקט מן העשבים בתנאי יהושע: משארי. עשויים כערוגות: בזית כביצה. כשיעור גובה ביצה צריך להניח מן הזית מלמטה סמוך לגזע: מן הפקק ולמעלה. מותר לקטום פקק קשר: מאיבו של אילן. מפריו כלומר מענפין הרכין ודקין: ולא מחודו. מענפין גדולים וגסין כאילן גמור. ל''א מחובו של אילן ממחבואתו מקום שיש ענפין הרבה דהיינו באמצע גבהו ולא מחודו מלמעלה ענף האמצעי שהוא עליון ועיקר האילן מתשובות הגאונים: מן החדש. בד שגדל וניתוסף בשנה זו שעדיין אין עושה פרי:

הכי אמר בפ''ק דביצה (דף ו. ושם) ביו''ט שני יתעסקו בו ישראל אפילו ביו''ט שני. של ר''ה כ''ש מילה דשרי ע''י נכרי איסורא דאורייתא בשבת כדפי' בהלכות גדולות ושרי נמי ע''י ישראל ביו''ט שני של ר''ה ומיהו אין זה ק''ו דמן הדין הוה ליה למישרי לקבור מת בשבת אלא לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת שנעשה באיסור שבת אפילו ע''י נכרי מידי דהוה אההיא דתנן בפרק השואל (שבת דף קנא.) עשה נכרי ארון וחפר קבר אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ולא שרי בכדי שיעשו כמו בחי מטעם דפרישית ותדע דהא במת שריא כרמלית כדאמרינן בהמצניע (שם דף צד:) דגדול כבוד הבריות א''כ כ''ש דהוה ליה למישרי לקבור ע''י נכרי אלא על כרחך טעמא הוי כדפרישית וא''ש נמי הא דאמרינן בפ''ב דביצה (דף כב.) אמימר שרא למיכחל עינא אפי' ביו''ט שני של ר''ה ופריך והאמר. רבה מת ביו''ט שני יתעסקו בו ישראל מה שאין כן בביצה והשתא מאי פריך מביצה והא צרכי חולה אית לן למשרי טפי אפי' ממת דבסוף מפנין (שבת דף קכט.) אמר דכל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת ומיכחל עינא מדמה התם לחולה שאין בו סכנה ואומר לנכרי ועושה אפי' איסורא דאורייתא א''כ אית לן למישרי בק''ו ממת אפי' לכתוש סמנין ביום טוב שני של ראש השנה על ידי ישראל ולמאי דפרישנא אתי שפיר דליכא ק''ו: חוץ מגרופיות של זית. פירש בקונטרס מלא שני אגרופין ובערוך פירש מגרופיים ענפים וענפי הזית קרויין גרופיים כמו יחור בתאנה וזמורה בגפנים שכל אחד יש לו שם לבדו והביא הא דאמר בבראשית רבה ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל זמורות לנטיעות יחורי לתאנים גרופיות לזיתים: ומעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין [ממנו]. למאי דאמר לקמן דתנאים שהתנה יהושע אפי' בחו''ל יש לתמוה הא דאמר בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מז. ושם) המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים ופשיט ליה מהא דאמר מים של רבים אין נאסרים ומשני דנבעי מארעיה והשתא אכתי של רבים הם מתנאי יהושע ויש לחלק בין יוצא מאליו לטרח בו וחפרו: ומחכין בימה של טבריא. כל אדם ובלבד שלא יפרוש קלע נמי לכל אדם ואפי' הבעלים עצמן כדתניא לקמן שהתנו השבטים זה עם זה אבל צד הוא במכמורות וברשת והיינו הבעלים שהוא שלהם: אין מחייבין אותו לעקור. פירש בקונטרס שע''כ עתיד ליטלם לפי שמפסידין את התלתן וקשה לפירושו דאין מחייבין משמע שאין אסור בהנאתו ועוד דאם מתייאש ומתעצל לעוקרו למה לא נחייבנו דהא איכא איסור כשמתייאש כדתנן במסכת כלאים (פ''ה מ''ו) הרואה ירק בכרמו ואמר לכשאגיע שם אלקטנו מותרין לכשאחזור אלקטנו והוסיף מאתים אסור ונראה לר''י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרעו אלא מאליהן באו ומשום מקיים בכלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים ולר''ע איצטריך דאמר בפרק בתרא דע''ז (דף סד.) ובמכות (דף כא:) המקיים בכלאים לוקה ולאו מלקות ממש דלאו שאין בו מעשה הוא אלא איסורא בעלמא הוא א''נ אפי' לרבנן איצטריך והיכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם והא דנקט תלתן שעלתה עם מיני עשבים ולא נקט תלתן שעלו עמו עשבים רבותא נקט אפילו שמתכוין לזרוע תחילה שאר זרעים והתלתן עלה מאליו אפ''ה כיון דהשתא מיהא לא ניחא ליה בזרעים מחמת התלתן שעלה אין מחייבין אותו לעקור: כאן לזירין. ההיא דחוץ משדה תלתן לזירים דמעלו ליה וא''ת כיון דאיכא איסור כלאים אמאי אסור ללקט והאמר בפ''ק דמו''ק (דף ו:) שתקנו שיהיו מפקירין כל השדה שיש בו כלאים וי''ל דהכא בדליכא שיעורא כדתנן במסכת כלאים (פ''ב מ''א) ומייתי לה בהמוכר פירות (ב''ב דף צד.) כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט:

בבא קמא פא ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף פא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד