בבא קמא פב ע"א

דף פב - א

ואכתי מקשינן: והא איכא עוד הא דכי אתא רבי אבין, אמר רבי יוחנן: אחד אילן הנטוע בתוך שדה שלו, ונופו נוטה לתוך שדה של חבירו, ואחד אילן הסמוך בתוך שש עשרה אמה למיצר [לגבול] שלו עם חבירו, ונמצא שהוא יונק משדה חבירו, הרי זה מביא ממנו בכורים, ואף קורא את מקרא הבכורים, ^[1] שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ שלא יקפידו על כך. ^[2]

ותיקשי לרבי יוחנן שהוא אמורא מברייתא זו דעשרה תנאים, דמשמע: עשרה תנאים התנה ולא יותר!? ומשנינן: אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא, ש"עשרה תנאין התנה יהושע" אינה ברייתא כלל, אלא מאן תנא מי הוא זה ששנה: "עשרה תנאין שהתנה יהושע", האמורא רבי יהושע בן לוי הוא ששנאה, והוא אינו סובר כרבי יוחנן לענין ביכורים, ואינו פוסק כרבי יהודה ורבי ישמעאל. ^[3]

רב גביהה מבי כתיל [שם מקום] מתני לה בהדיא [היה שונה בהדיא דין זה כמימרא, ולא כברייתא]: רבי תנחום ורבי ברייס אמרי משום זקן אחד, ומנו רבי יהושע בן לוי: עשרה תנאין התנה יהושע.

עשרה תקנות תיקן עזרא, וטעם התקנות מתפרש בהמשך:

א. שקורין בתורה במנחה בשבת.

ב. וקורין בתורה בשני וחמישי.

ג. ודנין בשני וחמישי, זמן קבוע של ישיבת בית דין בעיירות, הוא בימי שני וחמישי. ^[4]

ד. ומכבסים את הבגדים לכבוד שבת בחמישי בשבת. ^[5]

ה. ואוכלין שום בערב [בלילי] שבת.

ו. ושתהא אשה - ביום שהיא רגילה לאפות - משכמת ואופה.

ז. ושתהא אשה חוגרת בסינר, [דוגמת מכנסים קטנים].

ח. ושתהא אשה ^[6] חופפת את שערותיה במסרק משום חציצה, ואחר כך טובלת במקוה.

ט. ושיהו רוכלין מחזירין [רוכלים המביאים בשמים לנשים להתקשט בהם, מותרים לחזר] בעיירות, ולא יוכלו הרוכלים המקומיים לעכב עליהם.

י. ותיקן טבילה לבעלי קריין, ומפרש לה לקמן.

ומבארת הגמרא טעמם של תקנות אלו:

א. שיהו קורין במנחה בשבת, הטעם הוא משום יושבי קרנות, כלומר: משום יושבי חנויות כל ימות החול, ואינם באים לקריאת שני וחמישי, בשבילם תיקן קריאה נוספת במנחה בשבת.

ב. ושיהו קוראין בשני וחמישי:

ותמהינן: וכי אטו עזרא תיקן כן!? והא מעיקרא הוה מיתקנא [תקנה קדומה היתה זו]!? וכדתניא:

כתיב [שמות טו כב]: "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר, ולא מצאו מים", דורשי רשומות [מקראות] ^[7] אמרו: אין "מים" אלא תורה, שנאמר [ישעיה נה]: "הוי כל צמא לכו למים" - ^[8]

וכוונת הכתוב לומר: כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה, מיד נלאו; ^[9] ולפיכך עמדו נביאים שביניהם, ותיקנו להם, שיהו קורין בתורה בשבת, ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בתורה בשני בשבת, ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בתורה בחמישי, ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה.

הרי שכבר נתקנה תקנה זו במדבר, ולא עזרא הוא שתיקנה!?

ומשנינן: מעיקרא תיקנו חד גברא תלתא פסוקי [בתחילה תיקנו הנביאים שביניהם, שיקרא אדם אחד שלשה פסוקים] בלבד, אי נמי: תלתא גברי תלתא פסוקי [או שיקראו שלשה אנשים שלשה פסוקים], כנגד כהנים לוים וישראלים -

ואתא הוא עזרא ותיקן תלתא גברי [דוקא שלשה אנשים] כנגד כהנים לויים וישראלים, ודוקא עשרה פסוקי לכל הפחות, כנגד עשרה בטלנין. ^[10] ג. ודנין בשני וחמישי, הטעם הוא, משום דבימים אלו שכיחי דאתו למקרא בסיפרא [אנשי הכפרים נמצאים בעיירות, כי הם באים לשמוע קריאת התורה].

ד. ושיהו מכבסין בחמישי בשבת, הטעם הוא מפני כבוד שבת.

ה. ושיהו אוכלין שום בערב שבת, הטעם הוא כי השום מרבה את הזרע, כדלקמן, ומשום עונה שמצותה בליל שבת -

דכתיב: "אשר פריו יתן בעתו", ואמר רבי יהודה ואיתימא רב נחמן [יש אומרים שרב נחמן אמרה], ואיתימא רב כהנא, ואיתימא רב יוחנן: זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. ^[11]

אגב שנזכר שום בענין, מביאה הגמרא דתנו רבנן:

חמשה דברים נאמרו בשום: א. משביע; ב. ומשחין [מחמם את הגוף]; ג. ומצהיל פנים; ד. ומרבה זרע; ה. והורג כנים שבבני מעים -

ויש אומרים: מכניס אהבה מתוך שהוא משמח את הלב, ומוציא את הקנאה.

ו. ושתהא אשה משכמת ואופה, הטעם הוא כדי שתהא פת מצויה לעניים. ^[12]

ז. ושתהא אשה חוגרת בסינר, הטעם הוא מפני צניעותא, להתרחק מן העבירה. ^[13]

ח. ושתהא אשה חופפת וטובלת: ותמהינן: וכי אטו עזרא תיקן כן!? והרי דאורייתא היא!? שהרי הקשירות בשיער חציצה הם מדאורייתא, וצריכה היא לסרוק שערותיה מן התורה -

דתניא: כתיב: "ורחץ את בשרו במים" ומשמע שיגע בשרו במים, ולמדנו, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, ומדכתיב: "את בשרו" ולא אמר: "ורחץ בשרו", למדנו לרבות את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שער שלא יהא בו דבר חוצץ.

אמרי בני הישיבה לתרץ: דאורייתא אין צריך אלא לעיוני דלמא מקטר [לבדוק אם נקשרו השערות], ^[14] אי נמי: שמא מאוס [נתלכלך] מידי, ^[15] משום חציצה,

כדי שלא ילכו שלשה ימים בלא תורה. ואם תאמר מאי שנא שתקנו שני וחמישי יתקנו שלישי וחמישי. י"ל משום שאמרו במדרש (עי' תוס' בגליון) דבלוחות שניות עלה משה רבינו בחמישי וירד בשני ונתרצה לו המקום ולפיכך נהגו להתתענות שני וחמישי שהוא עת רצון וסליחה.

ודנין בשני ובחמישי. ואיכא למידק, קודם תקנת עזרא היו בתי דינין קבועין בכל יום וכמו שאמרו בריש פרק קמא דכתובות (ג, א), וכי בא עזרא למעט. ובתוספות תרצו דמעיקרא לא הוו בתי דינין קבועין בכל יום אלא בעיר אחת והוא תיקן שני וחמישי בכל עיר ועיר ושמא תיקן אף בחוץ לארץ. ואי נמי דבר תורה למנות שופטים בכל עיר ועיר (סנהדרין טז, ב) אבל לא היו קובעין מקום בכל מקום ומקום בכל יום אלא לעתים והוא תיקן שיהיו יושבין ודנין בשני ובחמישי בכל מקום ומקום משום הנכנסין מן הכפרים לקריאת התורה.

ושתהא אשה חופפת וטובלת. כתבתיה בפרק בתרא דנדה (סו, ב).

לענין בכורים אמרה תורה בכורי אדמתך עד שיהו כל הגדולין שבאדמתך ומ"מ כל שהאילן כלו באדמתו ואע"פ שהוא סמוך למצר חברו או נוטה לשדה חברו מביא וקורא ואע"פ שהיה חייב להרחיק שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ:

עשר תקנות תקן עזרא לישראל הראשונה שיהו קורין בשבת במנחה בספר תורה מפני יושבי קרנות שהשבת אחר אכילה ושינה זמן ישיבת קרנות הוא לפחותים ולהמון מצד שאין מלאכה בשבת ותקן שבאותה שעה יתקבצו כלם וישמעו דבר תורה:

השנית שיהו קורין בשני ובחמישי בתורה ואע"פ שכבר נתקן דבר זה מימות משה רבינו כמו שדרשו ז"ל וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים אין מים אלא תורה כיון שהלכו שלשה ימים נלאו עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ובשני ובחמישי שלא יעמדו שלשה ימים בלא תורה מ"מ הם תקנו קריאת התורה אלא שדי היה להם בקורא אחד שלשה פסוקים או בשלשה קורין לשלשה פסוקים פסוק לכל אחד ואחד ועזרא תקן שלשה קורין כנגד כהנים לויים וישראל ועשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנין:

השלישית הוא שיהו דנין בשני ובחמישי ר"ל שיהו בתי דינין קבועים בשני ובחמישי ופרשו במסכת כתובות שקודם עזרא היו בתי דינין קבועים בכל יום והוא תקן שלא יהו קבועים בכל יום שלא יתבטלו ממלאכתן כל ימות השבוע אלא מתוך שמתקבצים בשני ובחמישי לשמוע דברי תורה יהו מוצאים לשם בתי דינין קבועים ויצאו מבית הכנסת לבית דין:

הרביעית הוא שיהו מכבסין בחמישי בשבת לכבוד שבת ולא ימתינו עד ערב שבת מפני שיניחו ערב שבת כלו לצרכי הכנת שבת:

החמישית הוא שיהו אוכלים שום בערב שבת כלומר שלא יהא להם כל השבוע מחשבה והשתדלות בענין עונה אלא בערב שבת כדי שיהו שאר הלילות פונים מכל עסקיהם ועוסקים בתורה והוא שאמרו אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת והיא הנקראת עונה של תלמידי חכמים יש מפרשים ערב שבת לענין זה ארבעה לילות ליל רביעי וליל חמשי וליל ששי וליל שבת שכל שמתחלת ליל רביעי ואילך נקרא ערב שבת וממוצאי שבת ואילך שהוא ליל יום ראשון וליל שני וליל שלישי נקרא מוצאי שבת ופרשו הטעם שהמשמש מטתו בשלשה לילות של מוצאי שבת אפשר לפי חשבון זמנה שתלד בשבת ויבא לידי חלול שבת שכל היולדת לתשעה אינה יולדת עד שימלאו ימיה ואין תשעה חדשים מלאים אלא לרע"א אם נקלט הזרע בראשון או לרע"ב אם נקלט הזרע בשני או לרע"ג אם נקלט בשלישי וכל שלא קלטה בשלשה ימים אינה קולטת עוד שכבר נפסד ובטל כחו ותשעה חדשים שלמים אתה מוצא בהם ד' ימים על שבועות ונמצא שהיא יולדת ביום שהוא רביעי אחר קליטת הזרע מעתה אם שמש במוצאי שבת שמא לא תקלוט עד יום שלישי ויבא זמן הלידה ביום השבת אם שמש בליל שני שמא תקלוט ביום שני לביאה שהוא יום שלישי ואם שמש בליל שלישי שמא תקלוט בו ביום ונמצא שאפשר בכלם להיות זמן הלידה נגמר בשבת ולשאר הלילות אין כאן זמן לידה בשבת כמו שיצא לך מן החשבון ודברים אלו דברים תפלים הם ועיקר הדברים כמו שכתבנו שאין עיקר הכונה באלו אלא לתורה:

הששית שתהא אשה משכמת ואופה באיזה יום שתאפה בכדי שבזמן שיבאו העניים לפתח לא יהיו נדחין מצד שאין הפת אפויה והרי זה פרוס בולי ובוטי תקנה לעניים שלא יצטרכו לטרוח ולחזור ותקנה לבעלי בתים שלא יחשדו:

השביעית שתהא אשה חוגרת בסינר בשעה שעושה מלאכתה שאם לא כן שמא תחוס על בגדיה ותחשוף שוליה והדבר מגונה:

השמינית שתהא אשה חופפת במסרק את ראשה קודם טבילה שמן התורה דייה שתעיין אם נקשרו שערות זו בזו ותתירם או אם נדבק בהם דבר החוצץ אבל הוא תקן חפיפה במסרק וענינה יתבאר במקומו בע"ה:

ושתהא אשה חופפת וטובלת פי' המורה חופפת ראשה במסרק ביום טבילתה משום חציצה ואינו נ"ל דחופפת היא רחיצה ולא סריקה. כדאמרי' תיקנו אשה לא תחוף אלא בחמין וגבי נזיר נמי אמרי' נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אלמא אין פירוש חפיפה סריקה אלא רחיצה שהסריקה היא מדאורייתא כדאמרי' לעיוני בי' דילמא מינטר ולעולם השער קשור הוא זה בזה אם לא יסרוק והיא תיקון רחיצה בחמין:

ותיקן טבילה לבעלי קריין. וקשה לי מאי שנא דנקט ותיקן בטבילה טפי מכלהו תקנות דהכי הוי ליה למימר ושיהיו בעלי קריין טובלין כי היכי דקתני בכולהו שיהיו קורין במנחה בשבת וכו'. ושמא יש לומר משום דתקנת טבילה לא היתה מוסכמת מהכל ולא נתפשטה בכל ישראל כמו שכתוב בתוספות בברכות פרק מי שמתו. ומשום הכי איכא למימר דנקט ותיקן טבילה לומר שהוא לבדו תיקנה ולא הסכימו עמו מה שאין כן בשאר תקנות שהסכימו עליהן הכל ונתפשטו בכל העולם. כן נראה לי. שיטה.
משום יושבי קרנות שהולכים ומשתכרים באותה שעה על הקרנות ואותה שעה שעת שחרית היא וכדאמרינן במסכת תענית ומשום הכי הוא דתקון להו דנהוו קורים בתורה כי היכי דניתו לבית הכנסת. ועל שם כך תקנו לומר ואני תפלתי וגו' שלמעלה הימנו כתוב ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ובא דוד ואמר הן יושבין ומשתכרין על הקרנות ואני בא לבית הכנסת ומתפלל לפניך בשעת המנחה שהיא עת רצון שאף אליהו הנביא לא נענה אלא בתפלת המנחה. ומורי ה"ר יעקב שונה משום יושבי קרנות שמוכרין עסקיהן ואין נכנסין לבית הכנסת כל ימות החול עמדו ותקנו קריאה זו במנחה. דורשי רשומות דורשים מה שרשום בכתב כמו שנאמר ואת הרשום בכתב אמת. גאון ז"ל.

כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה. ואם תאמר ומאי שנא שתקנו שני וחמשי יתקנו שלישי וחמשי. וי"ל משום דאמר במדרש וכו' כמו שכתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל.
ואם תאמר מה שכתוב בסדר עולם שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה סלחתי כדבריך על מעשה העגל והלא על מעשה מרגלים כתיב האי קרא בשנה שניה. ואומר ר"י שכך רצה לומר בסדר עולם שבשנה אחרת על מעשה מרגלים אמר לו הקדוש ברוך הוא סלחתי כדבריך ביום הכפורים שהוא יום סליחה כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם והיינו דכתיב אחר שלוח המרגלים וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה ביום הכפורים של אשתקד שאז למדו י"ג מדות בקבלת לוחות אחרונות. וה"ר רבי יהודה נ' ה"ר ר' י"ט מפרש לקרא דכל זה מדברי משה רבנו ע"ה שהיה אומר למקום סלח נא לעון העם הזה כאשר נשאתה להם ביום הכפורים של אשתקד ואמרת לי סלחתי כדבריך. וקשה קצת שהשיבו הקדוש ברוך הוא מיד ואולם חי אני. ואומר רבי יהודה דאורחיה דקרא הוא כענין שמצינו וגם איש היה מתנבא בירמיה. תוספות שאנץ.

ודנין בשני וחמישי. איכא למידק קודם תקנת עזרא היו בית דין קבועים בכל יום וכמו שאמרו בריש פרק קמא דכתובות וכו' בא עזרא למעט. ובתוספות תירצו דמעיקרא לא היו בית דין קבועין בכל יום אלא בעיר אחת והוא תיקן בשני ובחמישי בכל עיר ועיר. וקשיא לי דהלא דאורייתא היא להיות בית דין בכל פלך ופלך בכל עיר ועיר. ושמא דעזרא תיקן אף בחוץ לארץ. ואי נמי דבר תורה למנות שופטים בכל עיר ועיר אבל לא היו קובעים מקום בכל מקום ומקום בכל יום ויום אלא לעתים והוא תיקן שיהיו יושבין ודנין בשני ובחמישי ובכל מקום ומקום משום הנכנסין מן הכפרים בקריאת התורה. הרשב"א ז"ל.

שיהו מכבסין בחמישי בשבת לכבוד שבת ולא ימתינו עד ערב שבת מפני שיניחו ערב שבת כלו לצרכי הכנת שבת. הרב המאירי ז"ל.
וה"ר יונתן ז"ל כתב וז"ל ומכבסין בחמישי בשבת כל ישראל ואפילו משמר של אותה שבת שאסורין לספר ולכבס כל ימות השבוע כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין אפילו הכי בחמישי מותרין מפני כבוד השבת ובפחות משני ימים לא סגי דבערב שבת יש להם להתעסק בצרכי שבת כדכתיב והיה ביום הששי והכינו וגו'. ע"כ.

זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. פירוש שלא יהא להם כל השבוע מחשבה והשתדלות בענין עונה אלא בערב שבת כדי שיהיו שאר הלילות פונים מכל עסקיהם ועוסקים בתורה. יש מפרשים ערב שבת לענין זה ארבעה לילות ליל ד' וליל ה' ליל ו' וליל שבת שכל שמשמש מליל ד' ואילך נקרא ערב שבת וממוצאי שבת ואילך שהוא יום א' וליל ב' וליל ג' נקרא מוצאי שבת. ופירשו הטעם שהמשמש מטתו בג' לילות של מוצאי שבת אפשר לפי חשבון זמנה שתלד בשבת ויבא לידי חילול שבת שכל היולדות לתשעה אינה יולדת עד שימלאו ימיה ואין תשעה חדשים מלאים אלא לרע"א אם נקלט הזרע בראשון או לרע"ב אם נקלט הזרע בשני או לרע"ג אם נקלט בשלישי וכל שלא קלטה בשלשה ימים אינה קולטת עוד שכבר נפסד הזרע ובטל כחו ותשעה חדשים שלמים אתה מוצא בהם ד' ימים על שבועות ונמצא שהיא יולדת ביום שהוא ד' אחר קליטת הזרע מעתה אם שמש במוצאי שבת שמא לא יקלוט עד יום שלישי ויבא זמן הלידה ביום השבת אם שימש בליל שני שמא תקלוט ביום שני לביאה שהוא יום שלישי ואם שימש בליל שלישי שמא תקלוט בו ביום ונמצא שאפשר בכולם להיות זמן הלידה נגמר בשבת ולשאר הלילות אין כאן זמן הלידה בשבת כמו שיצא לך מן החשבון ודברים אלה טפלים הם. ועיקר הדברים כמו שכתבנו שאין עיקר הכוונה באלו אלא לתורה. הרב המאירי ז"ל.
שתהא אשה משכמת ואופה באיזה יום שתאפה בכדי שבזמן שיבאו עניים לפתח לא יהיו נדחים מצד שאין הפת אפויה והרי זה פרוס בולי ובוטי תקנה לעניים שלא יצטרכו לטרוח ולחזור ותקנה לבעלי בתים שלא יחשדו. הרב המאירי ז"ל.
וה"ר יהונתן ז"ל כתב וז"ל ושתהא אשה משכמת ואופה. יש מפרשים בכל יום כדי שתהא פת מצויה לעניים המחזרים על הפתחים. ויש מפרשים משכמת ואופה ביום ששי בשבת לכל ימות השבוע כדי שתהא פת מצויה לעניים לכל ימי השבוע וק"ו להדיוט מלחם הפנים שהיו נאכלים לשמונה ימים. ע"כ.

סינר שרגילות נשים לחגרו על מתניהם בסמוך לוסתן מפני שלא יתלכלכו בגדיהן בוסת ומגיע עד לקרקע. גאון ז"ל.
אבל הרב המאירי ז"ל פירש וז"ל שתהא אשה חוגרת בסינר בשעה שעושה מלאכתה שאם לא כן שמא תחוס על בגדיה ותחשוף שוליה והדבר מגונה. ע"כ.

ומאי ניהו שער אלמא מדקתני דשער טעון טבילה אלמא דצריכה להיות חופפת כי היכי דתהוי להו טבילה מעליא. גאון ז"ל.

בד"ה כדי שלא ילינו כו' ונמצא יום עלייה של מ' אחרונים בא' באלול לא יבא בה' כו' אם לא נאמר דעברוה לאלול עכ"ל דאם נאמר דעברוה לאלול ניחא לכ"ע מיהת דהוי ירידה ביוה"כ אבל קשה למה לא נאמר נמי לפי מדרש תנחומא דביום ל' באב שירד בו ביום עלה דכה"ג כתבו לעיל לרבנן דהשתא נמי לכ"ע הוי ירידה ביוה"כ וניחא נמי לר' יוסי דיבא העלייה ביום ה' והירידה ביום ב' ויש ליישב ודו"ק:

וילכו ג' ימים כו' אין מים אלא תורה כו' דרשינן ליה משום דמה ענין שם שם לו חק וגו' ויאמר אם שמוע וגו' לענין שהלכו ג' ימים ולא מצאו מים וע"כ דרשו שהלכו ג' ימים בלא תורה ונתחזק להם ביטול התורה והיו נלאין לשתות מי התורה כי היו מרים להם כנאמר אם תעזבני יום וכו' עד שהורה להם ה' עץ וגו' שהתורה היא עץ חיים למחזיקים בה והחזקה הוא בכל דבר בג' פעמים וע"כ בהפך זה קאמר שלא יתחזק להן חזקת לינה ג' ימים בלא תורה ובזה ימתקו להן מי התורה ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כמ"ש אם שמעת בישן תשמע בחדש דהיינו ואם שמעת בשבת שחרית בפרשה הישנה תשמע במנחה בפ' חדשה ואם שמעת כו' במנחה בשבת תשמע עוד בב' וה' וק"ל:

גמ' א' אילן הנוטה ?לתוך שדה חבירו או הסמוך למיצר מביא וקורא כו' כצ"ל ונ"ב כן איתא בהדיא ברמב"ם:

תוס' בד"ה ודנין כו' ואמר ר"ת נמחק ונ"ב בטעות הוא וצ"ל ופי' ר"י פרק קמא דכתובות:

גמרא עשרה תקנות תקן עזרא כו'. ק"ל מדוע לא חשיב הא דהתקין שיהיו אומרים מן העולם ועה"ע דפרק הרואה במשנה ע"ש בפרש"י. וק"ק דהרי כבר מצאנו נוסח זה דמה"ע ועה"ע בהודיות דוד (ד"ה א טז לו) ועוד משמע שם דגם הא שיהא אדם שואל א"ש חבירו בשם הוא התקין. ועי' תוס' (ב"ב ר"ד כב) וברמב"ם פי"ד מהל' תפלה ה"ו ובכ"מ ומהא דשלהי מגילה רשבא"א עזרא תקן כו' ל"ק דא"ל יחידאה היא:

תד"ה כדי ואע"פ שעלה בהשכמה כדכתיב ועלית בבוקר שדומה שכה"ע היה בבוקר כו'. עי' (שבת פו) משה בהשכמה עלה כו' דכתיב וישכם משה כו' ופרש"י כל עליותיו כו' וצ"ע. ועוד קשה דלחנם נקטי הכא שדומה כו' דהא הני קראי כתיבי על עלייתו לקבל לוחות אחרונות גופה:

בא"ד דתניא בס"ע נמצא עולה בז' בסיון. כצ"ל:

בא"ד שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדבריך. עמש"כ בש"ר פנ"א במ"ת אות ד:

בא"ד וא"ת בשלמא לר' יוסי דאמר כו'. כצ"ל:

בא"ד דלרבנן בי"ז בתמוז שרף את העגל כו' ובו ביום עלה. צ"ע דהא כתיב בפרשה ויהי ממחרת כו' ועתה אעלה כו':

בא"ד וביום כ"ח ירד בהשכמה. נ"ל דתיבת בהשכמה צ"ל להלן באו נאמר שכ"ט באב ירד דכיון דר"ל שבו ביום עלה ג"כ והעליה היתה בהשכמה לכ"ע כנ"ל לכן הוכרחו לומר דהירידה היתה בהשכמה ודע שדבריהם בדבור זה דומה שנעלמו מהרא"ם פ' עקב בפסוק ואתנפל ע"ש ועוד שגה שם במחכ"ת בהביאו הגמרא דשלהי תענית דתמוז דהאי שתא מלוי מליוה דשם איירי בשנה שניה דשלוח מרגלים וכאן איירינן בשנה הא' דהיה משה בהר:

תוס' ד"ה כדי. דתניא בסדר עולם. נ"ב ע"פ עולם ברור:

שם ובכ"ט באב כו' מל' באב כו'. נ"ב כל זה אינו בס״ע שלנו אלא בכ"ט עלה. וע"פ הנ"ל:

שם ונאמר שהיה אב חסר כו'. נ״ב כדי שיחול י״כ בשני. אמנם אני אומר מלא כדרכו היה ואז הדבר מכוון שעמד באחרונה מ' יום ומ' לילה שלמים כראשונה כמשמעו של כתוב נמצא ירד ביוה״כ. וכ"ה בס"ע ועמ"ש בפי' שם בס"ד:

שם ובי"ט עלה. נ"ב לא נמצא כן אלא בעשרים עלה:

דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ. נראה לי בס"ד קרי לחכמינו ז"ל דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת מפני שעוסקים ודורשים בשלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם וכן רבויים ומיעוטים בתיבות ואותיות שהם מוצאין הלכות גדולות בדרשות אלו שאין להלכות אלו דבר מפורש בתורה כי אם רושם הן על ידי שלש עשרה מידות הן על ידי רבויים ומעוטים בתיבות ואותיות. מה שאין כן הקראים אין מודים בדרשות של רושם כאלה כי הם כופרים במסורת שמסר משה רבינו ע"ה לחכמי הדור בדרשות של רושם אלו ולכך קרי לחכמינו ז"ל דורשי רשומות.

עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְתִקְּנוּ לָהֶם. פירוש נביאים שעמדו אחר דורו של משה רבינו ע"ה כי בדור משה רבינו ע"ה מי יפתח פיו לתקן דבר חוץ משה רבינו ע"ה! והוה ליה למימר עמד משה רבינו ע"ה ותיקן להם, אך דורות שאחריו המה ראו הכתוב הזה דכתיב וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם (שמות טו, כב) שנדרש אין מים אלא תורה לכך נתעוררו לתקן דבר זה שיהיו קורין וכו'.
ומה שכתבו התוספות מאי שנא שני וחמישי? נראה כונתם לומר דעדיף להשוות ההפסקות להדדי שהיה להם לתקן כך קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת ובשני בשבת וקורין בשלישי וברביעי ומפסיקין חמישי וששי ובזה ישוו ההפסקות להדדי וגם הקריאה של ימות החול תהיה בשני ימים בזה את זה דומיא דהפסקות שהם שני ימים בזה את זה.
ונראה לי בס"ד הטעם שרצו לתקן הקריאה בשני וחמישי כי העדים שיש על ישראל על קיום התורה הם שמים וארץ דכתיב הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ל, יט) ובריאת שמים וארץ לא נגמרה אלא ביום שני שבו נגמרה בריאת העדים כדי שיהיו ישראל זוכרים תמיד את העדים המעידים עליהם בקיום התורה.
ומה שתקנו ביום חמישי גם כן מפני שבו נבראו הדגים אשר אינם יכולים לפרוש מן המים רגע אחד וכן ישראל אינם יכולים לפרוש מן התורה הנקראת מים וכמו שאמר רבי עקיבא במשל שאמר לפפוס בן יהודה בברכות (ברכות סא:) שהוא משל לשועל שאמר לדגים וכו' עיין שם. וצריך שישראל יזכרו מצב הדגים שנבראו בו ביום תמיד בלבבם ואז לא יהיו פורשים מן התורה.
ונמצא ימים שאין בהם קריאת התורה הם אותיות דאג"ו רמז בימים אלו דאגו מן מלחמת היצר הרע מפני שאין בהם קריאת התורה.
ומה שאמרו כְּדֵי שֶׁלֹּא יָלִינוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא תּוֹרָה קפדי על מספר שלשה כי התורה היא תבלין של יצר הרע ואיתא בגמרא דסוכה (סוכה נב:) אמר רבא יצר הרע בתחלה קראו הנביא בשם הֵלֶךְ ואחרי זה קראו אֹרֵחַ (שמואל ב יב, ד) ולבסוף קראו בעל הבית עיין שם. ולכן כדי שלא יהיה בסוג בעל הבית דאז תהיה יציאתו קשה לכך תקנו שלא יהיו שלשה ימים בלא תורה שאם יהיו שלשה ימים בלא תורה הדוחה היצר הרע יגיע היצר הרע למדרגה השלישית שהיא מדרגת בעל הבית.
ובזה יובן בס"ד מאמר הגמרא בנדה פרק ב' (נדה יג:) כך אומנותו של יצר הרע היום אמר לו עשה כך ולמחר אמר לו עשה כך ולמחר אמר לו לך ועבוד עבודה זרה והולך ועובד עיין שם, דנקיט החלוקות על ימים ולא על שעות ובשלישי אמר 'הולך ועובד' כי בשלישי נעשה היצר הרע בעל הבית ונתאחז באדם היטב.

מַכְנִיס אַהֲבָה וּמוֹצִיא אֶת הַקִּנְאָה. פירש רש"י ז"ל מתוך שמשמח את הלב מכניס אהבה. וקשא אם כן היה לו למנות גם כן שמחת הלב לדבר בפני עצמו ויהיו שבעה? ועוד קשא בשלמא כל אותם דברים שמנה תנא קמא הם טבעיים ובאכילת השום ונמצאים על ידי השום בטבע אך הקנאה היא רוחנית יצריית מעשה יצר ואיך אכילה הטבעית של השום מוציאה אותה מן האדם האם יברח יצר הרע מן השום ולא יעלה קנאה בלב האדם? ועוד אם יש תקנה לסלק השנאה באכילת שום הלא זאת היא בנקל! ולמה אמר התנא באבות (משנה אבות ד, כא) 'הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם' יאכל שום וידחנה מעליו וינצל?
ונראה לי בס"ד כי השום בטבעו מרבה הזרע וכיון דמרבה הזרע אז מצד הטבע מעורר תאות המשגל ביותר והנה אמרו רבותינו ז"ל שאמר מרדכי הצדיק ע"ה לאחשורוש 'אין האשה מתקנית אלא בירך חברתה' (מגילה יב:) וצריך להבין למה אמר 'בירך' הוה ליה למימר 'אין האשה מתקנית אלא בחברתה'? אך הכונה דאף על פי דמנהגו של עולם האשה מתקנית מן צרתה בכל דבר, עיקר הקנאה לא יהיה לה אלא מצד התשמיש והעונה מפני שבכל הדברים הן תכשיט הן מלבוש הן אכילה יוכל להשוותם זה בזה בלתי הפרש כלל ואם תתקנא מצד התכשיטין ולבוש היא יש לה כמותה ובעת שלובשת צרתה לובשת גם היא וכן באכילה ושתיה בעת שזו אוכלת מאכל זה גם זו אוכלת מאכל זה וכן בכל דבר ודבר של הנאה ותענוג לא ימצא זו יש לה וזו אין לה ולמה תתקנא באמת אם אין לצרתה יתרון עליה? ורק בתשמיש ועונה שהוא שוכב לילה אחת אצל זו ולילה אחת אצל זו הנה בראותה כי זאת הלילה מתענגת עם בעלה והוא פורש ממנה, יש לה קנאה מדבר זה שאין לה.
ולכן אמרה לאה לרחל הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ (בראשית ל, טו) וקשא מה שייכות יש לזה עם הדודאים דאין הנאה ועונג יש ללאה מן הדודאים דהיא אינה צריכה להם ואין לה חפץ בהם?
ופרשתי בס"ד דאף על גב דבאמת אין לאמותינו קנאה זו מזו כלל ועיקר עם כל זה דברה עמה לאה בדרך בדיחות כאשר ראוי לדבר האשה עם צרתה מצד הקנאה שיש לה ממנה והוא רצונו לומר הן אמת בכל הנאה וענג שוים אנחנו וכמו שעושה אליך כן עושה לי, מכל מקום בהנאת עונה ותשמיש אין אנחנו שוים כי בלילה אשר ישכב עמך לא ישכב עמי! אך זאת נחמתי כי מאחר שאני תמיד טהורה בימי עיבור ובימי יניקה ואת אין לך הריון על כן חציו של חודש את טהורה שישכב עמך וחציו של חודש את יש לך ימי ראיה וימי ספירה שאז הוא ישכב עמי בזמן שאי אפשר לשכב עמך, אך אם תקחי דודאי בני ותתעברי על ידם הנה את טהורה כל הימים וכל זמן שאת טהורה לא ישכב עמי ולא יבא אצלי ונמצא אין אני שוה עמך בעונג זה. וכל זה בדרך בדיחות דברה עמה כאשר ראוי לדבר האשה עם צרתה אך באמת ובאמונה הם אינם נחשבים צרות זו בזו!
ולכן אמר מרדכי הצדיק ע"ה לאחשורוש אין האשה מתקנית אלא בירך חברתה, אמר 'בירך' לרמוז לו על התשמיש המתייחס לירך וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וְנָפְלָה יְרֵכָהּ (במדבר ה, כז) האמור גבי סוטה כלומר אין קנאה עצמית ואמיתית אלא מצד הנאת התשמיש מפני כאשר ישכב עם זו בלילה זו תהיה חברתה רקנית מן הנאת תשמיש באותה לילה ולכן יהיה לה קנאה עצמית.
מיהו גם קנאה זו אפשר לעשות לה תיקון שישכיב את שתיהם עמו בחדר אחד ובכל לילה אשר ישמש עם זו ישמש גם עם זו ונמצא שוים הם בהנאה זו כי הוא קם ממטה של זו ובא למטה של זו דשתיהן בסמיכות אליו זו מצד זה וזו מצד זה ואין כאן קנאה עצמית, אך דא עקא דעל הרוב אין לאדם כח לעשות שתי עונות לזו ולזו בלילה אחת כי לא יכול להזריע פעמים אבל אם יאכל שום המרבה את הזרע תתעורר בו תאות המשגל ויוכל לקיים בשופי שתי עונות בלילה אחת ולא אכפת לו כלום וממילא לא יהיה קנאה לנשיו זו מזו גם בדבר התשמיש כי שתיהם יתענגו בעונג העונה באותה הלילה ואין לאחת יתרון על חברתה כדי שתתקנא.
ולכן יש אומרים על השום מכניס אהבה כלומר אהבת המשגל כיון דמרבה הזרע תתעורר באדם אהבת המשגל ביותר ואז ממילא מסיר הקנאה מבין שתי נשים שהם צרות זו לזו כי בזמן הקדמונים היו רוב בני אדם רגילים לישא איש אחד שתי נשים או יותר.
ובזה נתרץ בס"ד עוד דקדוק אחד שיש להקשות למה תנא קמא לא מנה האי חלוקא דְמַכְנִיס אַהֲבָה וּמוֹצִיא אֶת הַקִּנְאָה ובמאי פליג בזה עם יש אומרים? ובזה ניחא דתנא קמא מנה דברים השייכים בכל אדם אך חלוקה זו אינה אלא באדם שיש לו שתי נשים ולפי זה חלוקה זו אחת היא ולא שתי דברים דהעיקר הוא מה שמוציא אהבה של המשגל זו היא מכח שמרבה הזרע ודבר זה נזכר בדברי תנא קמא ואינו חדוש שכבר מנה תנא קמא בכלל חמשה דברים דמרבה הזרע נמצא נעשה בין הכל ששה דברים בשום. ונראה לי בס"ד שזה נרמז באותיות שׁוּם שהוא שם ו' כלומר שם יש וא"ו תועליות.

בא"ד ונראה לר"י כו' אבל הכא מיירי שבא בעל הדבש כו' עכ"ל. ויל"ד דהלשון לא משמע כן מדלא נקט דומיא דאינך דהתם קתני זה יורד לתוך שדה חבירו וכו' להציל נחיל שלו והכא קתני איפכא זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו ועוד דהתם קתני ונותן לו דמי שוכו והכא קתני ונוטל דמי יינו מכל זה נראה דהאי תקנתא לאידך גיסא ולולי דבריהם היה נראה דודאי האי תקנתא לא דמיא להיאך דבשלמא גבי נחיל הוצרך לתקן שהרשות לבעל הנחיל לקצוץ וליתן דמים דאי לאו תקנתא הוי מצי הלה לעכב כיון דשבח קרקע הוא ולא שייך לקנותו בדמים. אבל הכא ביין ודבש אם רוצה בעל הדבש ליתן דמי היין מהיכא תיתי דלא דבכה"ג כופין על מדת סדום ומה"ט גופא מצינו דלא פליגי חכמים ור"י בנו של ר"י לקמן בפרק הגוזל אי קוצץ בע"כ אלא בנחיל לחוד אבל לא ביין ודבש דנקט בסיפא ולפ"ז ע"כ דתקנתא דהכא ביין ודבש היינו לאידך גיסא שאם הציל בעל היין מעצמו נוטל דמי היין בע"כ של בעל הדבש והא דלא מצי למימר אני הייתי דוחק ומציל כדמשמע לקמן בפ' הגוזל דמה"ט אין לו אלא שכרו י"ל דהתם איירי שבעל הדבש עומד שם דהכי משמע לישנא זה בא בדובשו וא"כ ודאי לא מצי בעל היין לכופו ליתן לו דמי היין מדלא התנה בעל הדבש בפירוש תציל דובשי ואני אתן לך דמי יינך אע"כ שאינו רוצה ליתן כ"כ דמים כיון שאפשר לו לדחוק ולהציל בענין אחר אבל הכא איירי שבעל הדבש אינו שם אלא בעל היין עושה מעצמו לכך נוטל כל דמי יינו דה"ל כאילו התנה ולא מצי הלה למימר אילו הייתי שם הייתי דוחק ומציל כיון שסוף סוף לא היה שם ולולי הצלת בעל היין היה הולך לאיבוד כנ"ל לחלק ובודאי סברא נכונה היא ויש להביא הרבה ראיות וביותר דמלשון התוספות עצמם יש לדקדק כן לתירוצם הראשון לעיל דף נ"ח סוף ד"ה מבריח ארי על קושיא דשטף נהר חמורו ע"ש אבל מה אעשה שהקדמונים לא חילקו בכך ודו"ק:

תוספות בד"ה כדי שלא ילינו וכו' ואעפ"י שעלה בהשכמה כדכתיב ועלית בבוקר עכ"ל. הא דלא מייתי ממאי דאמרינן בשבת משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד ומייתי מקרא אחרינא דהתם דוקא בעליה וירידה שלא לצורך קבלת התורה איירי מר"ח סיון עד ז' בו וכן מצאתי להדיא ביפ"ת פ' תשא ותדע דהתם איירי דוקא בהשכמה ממש והא לא אתא אלא למעט הלילות אבל ביום אין קפידא להשכמה דוקא כמו שיתבאר ועוד דהכא משמע דירידות ודאי יכולים להיות בלילה כמו שיתבאר ג"כ בסמוך:

בא"ד ולא תמצא כ"א מ' יום חסירים לילה עכ"ל. פי' דכשתחשוב שיום העליה היה ביום ה' לא תמצא הירידה ביום ב' אם לא שנאמר דיום ב' הוא יום המ' עצמו וא"כ ליכא אלא ל"ט לילות ואין להקפיד על יום המ' בעצמו שעולה מן המנין דס"ל לתוספות דלעולם יום עליה עולה מן המנין וכן יום הירידה וכמו שיתבאר בסמוך ועיין בתוספות דשבת פר"ע:

בא"ד וא"ת בשלמא לר"י וכו' אבל לרבנן וכו' אם לא נאמר דרבנן וכו' ובו ביום עלה וכו' או נאמר שכ"ט באב ירד וכו' ונאמר שהיה אב חסר עכ"ל. נראה דמה שכתבו או נאמר שכ"ט באב ירד לא קאי אמ"ש שעלה ביום הי"ז עצמו אלא לפ"ז נאמר דבי"ח עלה וירד בכ"ט וחזר ועלה בו ביום עצמו אבל מה שפירשו ונאמר שהיה אב חסר חוזר ג"כ אף למ"ש שעלה בי"ז עצמו וירד בכ"ח ועלה בכ"ט שהרי מיום עליה דכ"ט עד יוה"כ לא תמצא מ' יום אם לא שהיה אב חסר כ"ז פשוט מיהו מ"ש דבי"ז שרף העגל כו' ובו ביום עלה הוא תימא גדול דמקרא מלא הוא אחר ששרף העגל ודן החוטאים כתיב ויהי ממחרת ויאמר משה אעלה אל ה' וגו' וא"ל דהתוספות אזלי לשיטתייהו במס' שבת דיום עליה עולה מן המנין וא"כ שלמו מ' יום בט"ז בתמוז וא"כ יאמרו דבאמת ירד משה בט"ז אלא שהטעות היה ביום המעונן בין שש לשבע וא"כ יפרשו ויהי ממחרת למחרת רדתו מן ההר והיינו בי"ז אבל זה א"א דאף על גב שעשו העגל בט"ז לא קמו לצחק עד יום המחרת ומקרא מלא הוא ואח"כ אמר הקב"ה למשה לך רד כו' סרו מהר וישתחוו ויזבחו וכשירד שמע קול ענות במחנה וא"כ משמע להדיא שירידתו היה בי"ז וע"כ ויהי ממחרת היינו בי"ח ובדוחק יש ליישב דלפ"ז יתפרש ויהי ממחרת ממחרת חטא והיינו עשיית העגל וכן יש להקשות עמ"ש או נאמר דבכ"ט ירד ופסל לוחות ובו ביום עלה שג"ז מן התימה שהרי מצינו שאמר הקב"ה למשה פסל לך וכו' והיה נכון לבקר וכן עשה שפסל הלוחות ואח"כ כ' וישכם משה בבוקר א"כ משמע דפסילת הלוחות היה קודם לזה ואיך כתבו שהירידה ופסילת הלוחות והעליה עם הלוחות הכל היה ביום אחד מיהו יש ליישב דירד בליל כ"ט ופסל הלוחות והשכים ועלה וכבר כתבתי דירידה היה יכול להיות אף בלילה ואף על גב דליל כ"ט היתה לילה שהשלימה למ' הלילות דבי"ח בהשכמה עלה אין להקפיד בזה כיון שהיה מקצת הלילה וליל הירידה עולה מן המנין כמ"ש לעיל ביום המ' של יה"כ. ובזה נתיישב מה שדקדקו התוספות לכתוב בתחילת התירוץ וביום כ"ח באב ירד בהשכמה ולכאורה הל' תמוה דלמה לא כתבו כן בכל הירידות שבזה הדיבור אבל לפמ"ש א"ש דלפי שבתירוצם השני דבכ"ט ירד ועלה צ"ל דהירידה היתה בלילה כדי ליישב לשון המקרא והיה נכון לבוקר אבל למ"ש עכשיו דבכ"ח ירד ובכ"ט עלה ע"כ א"א לומר דבליל כ"ח ירד ועלה בהשכמה דכ"ט דהיה נכון לבוקר בוקר ראשון משמע ועוד דזריזין מקדימין למצות לכן דקדקו דבאמת ירד בהשכמה דכ"ח וכתבו בהשכמה לאפוקי הלילה שלפני' כמ"ש שזה דקדוק כל השכמות האמורים כאן. ועי"ל כיון דבתירוצם עכשיו דביום י"ז ירד ובו ביום עלה ע"כ דיום העלי' של י"ז לא היה מן המנין דאף על גב דכל ימי העליה מן המנין שאני הכא שאותו יום בעצמו נחשב למ' יום הראשונים דאף על גב דלפי' התוספות דשבת שלמו מ' יום בט"ז בתמוז מ"מ מדלא ירד עד למחרת ע"כ היינו כדי להשלים הלילות ועוד המתין ג"כ שש שעות שהרי אמר להם סוף מ' בתחילת שש אני בא והיינו ע"כ שתשלמו מנין הימים והלילות משעה לשעה דוקא ונאמר שעליית ו' בסיון היה ג"כ בתחילת שש וא"כ מוכח מכל זה שיום י"ז השלים מנין מ' יום הראשונים וא"כ לא שייך למנותו עם האמצעיות עד ליל י"ח וא"כ לא היה יכול לירד בכ"ח דא"כ חסר להו מנין הימים דליכא אלא ל"ט לכך דקדקו לכתוב שירד בהשכמת כ"ח וא"כ יום הירידה עצמו השלים המנין כמ"ש בסמוך ודו"ק כי נכון הוא לענ"ד ליישב לשון התוספות:

בא"ד אבל לפי מדרש תנחומא וכו' ונמצא יום עליה של מ' אחרונים באחד באלול לא יבא בה' לא לרבנן ולא לר' יוסי עכ"ל. והקשה מהרש"א מי הכריחם לזה ולמה לא נאמר שירד בל' באב ועלה בו ביום עצמו כמ"ש לעיל ביום כ"ט עצמו ומאי שנא. והיה נ"ל ליישב דלפי המדרש א"א לפרש כן משום דקשיא מנ"ל לתנחומא להרחיק יום העליה מיום ירידה די"ז בתמוז שני ימים ולמה לא נאמר דביום הי"ח ששרף העגל בו ביום עלה אע"כ דס"ל שכל עליות היה דוקא בהשכמה ממש שאין קודם לו כדרך הזריזין וא"כ א"א לומר דבי"ח שרף העגל ודן החוטאים דא"כ בטלת דין השכמה וא"כ מה"ט גופא א"א לומר אליבא דתנחומא שביום שלשים ירד ובו ביום עלה דא"כ לא היתה עליה בהשכמה. ואחר כתבי זאת מצאתי כן בחכמת שלמה פ' ר"ע בשינוי קצת והנאני מאד. אבל באמת אין הדברים מוכרחין דמאן יימר דטעמא דתנחומא משום השכמה ממש די"ל מה שהרחיק יום העליה מיום השריפה והריגת החוטאים היינו משום דהכי משמע ליה לישנא דקרא ויהי ממחרת וכמ"ש וא"ל דאכתי נאמר דלמא שריפת העגל היתה ביום הירידה דהיינו בי"ז ועליה ממחרת בי"ח וזה לא יתורץ אם נאמר דס"ל דהשכמה דוקא דאכתי י"ל כן וזה יש ליישב בדוחק אלא קשה עוד אף אי מה"ט הרחיק העליה מיום השריפה משום דהשכמה דוקא היינו דוקא התם דשריפת העגל היתה ביום אבל הכא י"ל שירד בליל שלשים באב ופסל הלוחות והשכים ועלה דבלא"ה צ"ל כה"ג ביום כ"ט עצמו משום לישנא דקרא דוהיה נכון לבוקר כמ"ש וא"כ קושיית מהרש"א צ"ע. ועיין ברא"ם פ' תשא ופ' עקב וביפ"ת פ' תשא באריכות מיהו מה שכתבו ליישב לשון רש"י דמסכת שבת מסוגיא דיומא והקשו על סוגית התוספות דהכא וממסכת שבת במאי דאמרינן בפרק בתרא דתענית דתמוז דהאי שתא מלא הוי עיין בדבריהם באריכות ותמהני על שני גדולי הדור איך יצאה כשגגה מלפניהם דסוגיא דתענית איירי משנה שניה של שילוח מרגלים והכא בכולה סוגיא איירי משנה ראשונה קודם הקמת המשכן ואין להאריך יותר. ועם כל זה מצאתי מקום ליישב קושית מהרש"א דלעיל והיינו משום דקשיא על דברי תנחומא מנ"ל דמשה שרף העגל ודן החוטאים בי"ח דלמא בי"ז אע"כ דס"ל בהכרח דמשה לא ירד עד י"ז לעת ערב דהכי משמע קראי לפי שהמ' יום לא נשלמו עד תחילת שש כמו שאמר להם ואז נתן לו הקב"ה הלוחות כדכתיב ויהי מקץ מ' יום וכו' נתן אלי את לוחות הברית ואח"כ אמר לו לך רד והרבה משה בתפילה כמו שדרשו חז"ל שעמד בתפילה עד שאחזו אחילו וא"כ לא ירד עד סמוך לערב וממילא סובר התנחומא שלא היה שהות ביום עוד לשרוף העגל עד אשר דק ולהשקות כל העדה לבודקן כסוטות ולדונן באותו יום. א"ו שכל זה היה בי"ח ומדכתיב אח"ז ויהי ממחרת ע"כ שעלה בי"ט אלא דהיא גופא תקשה דלמא לעולם הקב"ה מסר לו הלוחות בט"ז בתמוז שבאותו יום שלמו המ' יום כדעת התוספות במסכת שבת שיום עליה עולה מן המנין וא"כ בט"ז אמר לו לך רד אלא שהרבה בתפלה ולא ירד עד י"ז בהשכמה וכן דעת היפ"ת ומה שאמר להם לבא בתחילת שש היינו לפי מה שהיה סבור לירד בט"ז וא"כ שירד בי"ז בהשכמה אכתי אימא לך שבאותו יום שרף העגל ודן החוטאים ומדלא פירש התנחומא כן ע"כ שסובר כדעת רש"י דבאמת יום עליה אינו עולה מן המנין וממילא לא שלמו מ' יום עד י"ז בתמוז ואז קיבל הלוחות כמ"ש. או נאמר דאף על גב דיום עליה עולה מן המנין מ"מ היה צריך להשלים מ' יום משעה לשעה דוקא כמ"ש לעיל וכ"כ רש"י ביומא נמצא לפ"ז דמה"ט גופא א"א לומר דמשה ירד בליל שלשים באב ועלה בו ביום עצמו דכיון דלדידיה עלה בי"ט ואי ס"ל דיום העליה אינה עולה מן המנין א"כ תתחיל למנות מיום העשרים ולא יכול לירד בליל שלשים דאכתי לא שלמו מ' יום וא"נ ס"ל דיום עליה עולה מן המנין אלא דמ' יום צריכין להיות משעה לשעה דוקא אכתי לא היה יכול לירד בליל שלשים שהרי עליית י"ט ע"כ בהשכמה היתה וא"כ ע"כ צ"ל שלא ירד עד יום ל' בהשכמה וא"כ א"א לומר שבאותו יום פסל הלוחות ועלה דהא כתיב ויפסול כו' וישכם בבוקר אע"כ דהיינו בבוקר דל"א דהיינו ר"ח אלול א"כ מקשו התוספות שפיר אבל לעיל שכתבו שירד בכ"ט וע"כ היינו בלילה כמ"ש ועלה בו ביום עצמו היינו לשיטתם דשבת דיום עליה עולה מן המנין וא"כ שלמו מ' יום עם הלילות בליל כ"ט דמקצת הלילה ככולה וממילא אפשר דמ' יום אינן צריכין להיות משעה לשעה דמקצת היום ככולו ומה שלא ירד בט"ז בתמוז לאחר שש היינו משום שבתוך כך טעו בעגל והוצרך להרבות בתפילה כסברת יפ"ת ודוק היטב כי נכון הוא לענ"ד:

בד"ה ודנין בב' ובה' וא"ת וכו' וכי תיקן שלא יהו קבועין עכ"ל. לפי רשימת התוספות נראה דלאו אגופא דברייתא מקשו דאגופא דברייתא י"ל דאה"נ דתיקן שלא יהו קבועין אלא בב' וה' והטעם י"ל משום ביטול תורה לדיינים כדאיתא במסכת שבת גבי חלש ליבייהו אבל בגמרא דמפרש טעמא דשכיחי דאתו למיקרי בסיפרא משמע להדיא דתקנתא הוי להך גיסא דא"ל דלא יהיב טעמא אלא למה נתקנו דוקא אלו הימים יותר מאינך הא ליתא דבקריאת תורה גופא אינו חושש בגמרותינו ליתן טעם למה נתקנו דוקא ב' וה' אע"כ דהכא יהיב טעמא לעיקר התקנה של קביעת הדיינים א"כ מקשו שפיר בתוספות ודו"ק:

ושיהיו קורין בתורה בשני ובחמישי. אפשר לומר כי יום ב' הוא להשאיר בחינת הרוח משבת שעברה ויום ה' להאיר מבחינת הרוח משבת הבאה. ובתורה מתקן הרוח ולהכי תקון שיהיו קורין בתורה בחינת רוח ביום ב' וה' שמקבל הארת הרוח וידוע דתורה שבכתב הוא רומז לרוח וכל אלו ההקדמות הם מרבינו האר"י ז"ל והם בקצור נמרץ וא"ש ההי"ב ודוק היטב:

והא כי אתא וכו'. ומתניתא הויא תיובתא דקתני עשרה ותו לא ור' יוחנן אמורא הוא וקשיא ליה מתניתא: רבי יהושע בן לוי. אמרינהו ולא מתניתא דרבי יהושע בן לוי אמורא הוה ורבי יוחנן פליג עליה: ומכבסים. בגדיהם לכבוד שבת: ואוכלים שום. לקמן מפרש טעמא: ושתהא אשה משכמת. ביום שהיא צריכה לאפות ואופה שחרית כדמפרש שתהא פת מצויה לעני המחזר: סינר. דוגמת מכנסים קטנים: האשה חופפת. במסרק ביום טבילתה משום חציצה לקמן פריך הא דאורייתא היא: רוכלין. מביאים בשמים לנשים להתקשט בהם: מחזירין בעיירות. ולא יוכלו בני העיירות לעכב עליהם: משום יושבי קרנות. יושבי חניות כל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה: רשומות. מקראות: עשרה בטלנין. בני אדם כשירים בטלין ממלאכתן לעסוק בצרכי ציבור ולבא קודמין לבית הכנסת כדי שיהו מצוין עשרה לעת התפלה ומתפרנסים משל צבור: משום עונה. שמצות עונה בלילי שבת כדרב יהודה והשום מרבה את הזרע כדלקמן: משחין. מחמם את הגוף: מכניס את האהבה. מתוך שמשמח את הלב: משום צניעותא. להתרחק מן העבירה: בשרו במים. משמע שיגע בשרו למים: דמאוס. מלוכלך:

כיון דאוקמה כשעקל בית הבד כרוך עליה שיכול להציל ע''י הדחק ונראה לר''י דההיא דלקמן שבעל היין שפך את יינו מדעתו שיכול לומר בעל הדבש למה שפכת אני הייתי דוחק ומציל אבל הכא מיירי שבא בעל הדבש לשפוך את היין שתנאי ב''ד הוא שאין בעל היין יכול לעכב אלא שופך יינו של חבירו בע''כ של חבירו אלא שנותן לו דמי יינו מתוך דובשנו והשתא הוי כעין ההיא דנחיל של דבורים שקצצו בע''כ להציל נחילו וכעין זה נמי ההיא דפשתן והאי דמשני כיחידאה לא קאמר משום דמסתמא כי היכי דפליגי בההיא דנחיל כדתנן לקמן בפרק בתרא (דף קיד.) פליגי נמי באחריני דחד טעמא הוא: כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה. וא''ת מ''ש שתיקנו שני וחמישי וי''ל משום דאמר במדרש משה רבינו ע''ה עלה בחמישי לקבל לוחות האחרונות וירד בשני ונתרצה לו המקום ולפי שהיה עת רצון באותה עלייה וירידה קבעו בשני וחמישי ולכך נמי נהגו להתענות בב' וה' ואף ע''פ שעלה בהשכמה כדכתיב (שמות לד) ועלית בבקר שדומה שכל העליות היו בבקר ולא בלילה ולא תמצא כ''א מ' יום חסירים לילה אחד אין להקפיד בכך ולפי סדר עולם נמי כן הוא דתניא בסדר עולם נמצא עלה בו' בסיון וירד בי''ז בתמוז ושבר הלוחות ובי''ח בתמוז עלה ובקש רחמים עליהם שנאמר ואתנפל לפני ה' מ' יום וגו' ובכ''ט באב נתרצה המקום וירד משה לפסול הלוחות ועשה עוד מ' יום מל' באב עד י' בתשרי ונתרצה המקום וירד משה בי' בתשרי והלוחות בידו באותו יום נתרצה המקום לישראל שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך לפיכך סליחה וכפרה הוא לדורות נמצא דמ' יום אחרונים חסירים לילה שהרי ביום ל'. באב עלה בהשכמה וירד ביום הכפורים אם לא תאמר דעברוה לאלול והא דכתיב בפרשת עקב ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים שהן מ' יום ומ' לילה הכי קאמר כימים הראשונים ולא כלילות דאחרונות היו חסירים לילה אחד ואף על גב דאיצטריך כימים לומר מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אבל האמצעיים בכעס הו''מ למיכתב כראשונים וכתיב כימים לומר כימים ולא כלילות ואי להך דרשה לחודא אתא ה''ל למיכתב ואנכי עמדתי בהר מ' יום ותו לא וא''ת ובסוף כי תשא כתיב ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה ובלוחות אחרונות כתיב וי''ל דאימים שהתנפל קאי ולפי שלא פי' מעשה דאולי אכפרה בעד חטאתכם כמה עמד משה בתפלה מפרש לה הכא והא דכתיב בתר הכי ויכתוב על הלוחות היינו אחר אותם מ' יום ומ' לילה דאותם אחרונים היו חסירים לילה וא''ת בשלמא לר' יוסי דאמר בשבת פרק רבי עקיבא (דף פז:) דסיון דההיא שתא הוה באחד בשבת ניחא דעלה בה' לפי חשבון דאחד מלא ואחד חסר דיום ל' באב יום ה' הוה אבל לרבנן דאמרי דביום ב' הוה ר''ח סיון נמצא יום ל' באב ביום ו' אם לא נאמר דלרבנן בי''ז בתמוז שרף את העגל ודן החוטאים ובו ביום עלה וביום כ''ח באב ירד בהשכמה ופסל לוחות ובכ''ט באב שהיה יום ה' עלה או נאמר שכ''ט באב ירד ובו ביום עלה ונאמר שהיה אב חסר כדי שיבא יום הירידה ביוה''כ כדאמר ביש נוחלין (ב''ב דף קכא.) שבו ניתנו לוחות אחרונות אבל לפי מדרש תנחומא. שאומר דבי''ז בתמוז ירד ובי''ח בו שרף את העגל ודן את החוטאים ובי''ט עלה ונמצא יום עלייה של מ' אחרונים באה באלול לא יבא בה' לא לרבנן ולא לר' יוסי וגם לא תמצא ירידה ביום הכפורים אם לא נאמר דעברוה לאלול: [ועי' תוס' שבת פט. ד''ה לסוף]: ודנין בב' ובה'. וא''ת והלא קודם תקנת עזרא היו בית דין קבועין בכל יום כדאמר בכתובות (דף ג. ושם) א''כ מה תיקן עזרא וכי תיקן שלא יהו קבועין אלא בב' ובה' ואומר ר''ת שלא היו קבועין תחילה בכל יום אלא בעיר אחת והוא תיקן בכל עיר ועיר בב' ובה': ושתהא אשה חופפת. אור''ת שלא תיקן חפיפה אלא בראש וכן משמע מדקאמר בסמוך דאורייתא דלמא מקטר וחפיפה נמי לא שייכא אלא בראש כדתנן בנזיר (דף מב.) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אבל בשאר הגוף שייך לשון הדחה כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סו: ושם) לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים ומהתם נמי משמע דבשאר הגוף אין צריך הדחה אלא דוקא בית קמטיה אף על גב דאיכא למימר דבית קמטיה נקט לרבותא דאע''ג דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן מכל מקום מדלא קאמר אפילו קמטיה משמע דוקא לקמטיה ולא בשאר הגוף וההיא דדודי חסרת כו' (שם דף סח.) אף על פי שאין חובה היתה רגילה לרחוץ כמו שנוהגין גם עכשיו לרחוץ כל גופה במים חמין [ועי' תוספות נדה סו: ד''ה אם]: