בבא קמא פ ע"ב

דף פ - ב

ושמואל לא עייל קמיה דרב אסי [לא היה נכנס לפני רב אסי, כי הוא היה גדול ממנו], ורב אסי לא עייל קמיה דרב, שהיה רבו.

ולפיכך אמרי: מאן נתרח [מי יתאחר בחוץ] למשך זמן, ^[1] ויבואו השנים האחרים תחילה, ואחר כך יכנס הוא יחידי?

והחליטו, נתרח שמואל [שמואל יתאחר] וניתי רב ורב אסי, כלומר: תחילה רב ואחריו רב אסי, שהרי רב היה רבו של רב אסי.

ומקשינן: ונתרח רב או רב אסי [למה לא ימתינו רב או רב אסי]!? ^[2] ומשנינן: רב אסי הרי גדול היה משמואל, ואף רב גדול היה משמואל וכפי שיתבאר, ולכן מן הדין שימתין שמואל בחוץ -

ומה שלא היה נכנס רב לפני שמואל, אין זה משום ששמואל היה גדול ממנו, אלא רב מילתא בעלמא הוא דעבד ליה לשמואל [מנהג של כבוד בעלמא היה נוהג בו], דמשום ההוא מעשה דלטייה, אדבריה רב עליה [משום שקיללו רב לשמואל כמבואר בשבת קח א, הטעינו רב עליו לנהוג בו כבוד]. ^[3] אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא [ביני לביני שהיו מתוכחים, בא חתול וקטע ידו של תינוק] -

נפק רב ודרש ברבים תקנה שהתקינו חכמים זה מכבר: ^[4]

חתול של זה, מותר לאחר להורגו, ואסור לבעליו לקיימו, ואין בו משום גזל, ^[5] ואין בו משום השב אבידה לבעלים.

ומקשינן: וכיון דאמרת "מותר להורגו", מאי ניהו תו "אסור לקיימו" [אחר שאמר רב שמותר להורגו, למה היה צריך להוסיף שאסור לקיימו] והרי ממילא מובן הדבר!?

ומשנינן: צריך הוא להוסיף שאסור לקיימו, אף שכבר אמר שמותר להורגו, כי מהו דתימא: מותר להורגו, אבל איסורא לקיימו ליכא, קא משמע לן שאסור לקיימו.

אמרי בני הישיבה להקשות עוד על דברי רב:

וכיון דאמרת: "אין בו משום גזל", מאי ניהו תו "אין בו משום השב אבידה לבעלים", והרי ממילא מובן הדבר!?

אמר תירץ רבינא: לכך הוסיף רב שאין בו דין השבת אבידה: ללמד שאף את עורו אין צריך להשיב לאחר שהרגו.

מיתיבי לרב שאסר לקיים חתולים, מהא דתניא בברייתא שהובאה לעיל עמוד א:

רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויין לנקר את הבית מן העכברים; הרי מבואר שמותר לקיים חתולים, ודלא כרב!?

ומשנינן: לא קשיא: הא - דשנינו בברייתא שמותר לקיימם - באוכמא [חתול שחור].

הא - דרב שאסר לקיימם - בחיורא [חתול לבן], שהוא מועד להרוג אדם.

ותמהינן: והא מעשה דרב - שבגינו דרש רב את דינו בחתול - אוכמא הוה, ואם כן משמע שאסר רב בחתול שחור, ולא בלבן!?

ומשנינן: התם - במעשה דרב - אוכמא בר חיורא הוה [חתול שחור בן לבן היה], ואסור לגדל חתולים לבנים וזרעם כמותם.

ואכתי תמהינן: והא מיבעיא בעיא ליה רבינא!? דבעי רבינא: אוכמא בר חיורא מהו? [והרי חתול שחור בן לבן נסתפק בו רבינא מה דינו]!?

ומשנינן: כי קמיבעיא ליה לרבינא: באוכמא בר חיורא בר אוכמא [ספיקו של רבינא הוא בבנו של חתול לבן שהוא עצמו בנו של שחור], ואילו מעשה דרב באוכמא בר חיורא בר חיורא הוה, [ומעשה דרב היה בחתול שחור בנו של לבן בן לבן].

חב"ד בי"ח בח"ן [סימן הוא לשמות האמוראים: אחא, אבא, אדא, אבא, חייא, אחא, אבא, אחא, חנינא].

אמר רבי אחא בר פפא, משום רבי אבא בר פפא, משום רבי אדא בר פפא -

ואמרי לה [יש האומרים שמועה זו, כך]: אמר רבי אבא בר פפא, משום רבי חייא בר פפא, משום רבי אחא בר פפא -

ואמרי לה: אמר רבי אבא בר פפא, משום רבי אחא בר פפא, משום רבי חנינא בר פפא:

מתריעין - בתחינה בשופרות ^[6] וחצוצרות, ועושים כן בציבור - על החיכוך [מכת שחין, שהאדם מתחכך ממנה] אפילו בשבת.

ודלת הננעלת לא במהרה תפתח, מפרש לה ואזיל.

והלוקח בית מן הגוי בארץ ישראל, כותבין עליו אונו [שטר מכירה] אפילו בשבת, ומפרש לה ואזיל.

מיתיבי על מה שאמרו: "מתריעין על החיכוך בשבת", מהא דתניא:

ושאר פורעניות המתרגשות ובאות על הצבור, כגון: חיכוך, חגב, זבוב, צירעה ויתוש, ושילוח נחשים ועקרבים, לא היו מתריעין, אלא צועקים ביחיד!?

לא קשיא:

כאן - ששנינו: צועקים ולא מתריעים - בשחין לח.

כאן - שאמרו: מתריעים - בשחין יבש, שהוא קשה מן הלח.

דאמר רבי יהושע בן לוי: שחין שהביא הקב"ה על המצרים: לח מבחוץ ויבש מבפנים היה, שנאמר: "ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה", כלומר: בפריחתו היה מבעבע, דהיינו שמבחוץ היה לח, ומשמע: שבפנים היה יבש.

"ודלת הננעלת לא במהרה תפתח", מאי היא?

מר זוטרא אמר, פירש: סמיכה, כלומר: אם ננעלה הדלת על האדם מלקבל סמיכת חכמים, לא במהרה תיפתח הדלת לכך, וצריך הוא להרבות בתפלה ותחנונים שתיפתח.

רב אשי אמר, פירש: כל המריעין לו, לא במהרה מטיבין לו.

רב אחא מדיפתי אמר: לעולם אין מטיבין לו.

ולא היא כמו שאמר רב אחא מדיפתי, כי רב אחא מדיפתי מילתא דנפשיה הוא דאמר, מתוך מה שנעשה עמו אמר כן, שמתחילה חשבוהו למנות ראש ישיבה, ונתבטל הדבר ושוב לא המליכוהו. ^[7]

אמר מר: "והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת":

ותמהינן: וכי בשבת סלקא דעתך שיכתוב יהודי שטר ויעבור על איסור דאורייתא!?

אלא כדאמר רבא התם [כדפירש רבא גבי ענין אחר]: אומר לנכרי ועושה, הכי נמי: אומר לנכרי ועושה, וקא משמע לן, דאף על גב דאמירה לנכרי לעשות מלאכה בשבת "שבות" [איסורים דרבנן בשבת קרויים "שבות"] היא, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן. ^[8]

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

הלוקח עיר בארץ ישראל, כופין אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה, ^[9] משום ישוב ארץ ישראל.

תנו רבנן: עשרה תנאין התנה יהושע עם ישראל: ^[10]

הא דנפק רב ודרש חתול מותר להרגו. לאו למימרא דעכשיו תיקן, דאם איתא מאי קא מותיב ליה מברייתא, אלא נפק ודרש שמימות הראשונים התקינו שיהא מותר להרגו, ואפשר לי לומר דעכשיו תיקן והכי אקשו עליה היאך תיקן ואף על פי שעכשיו הזיק והלא התירו לגדל מפני שהוא צריך לבריות הרבה כדי לנקר את הבית.

מתריעין על החכוך בשבת. פירש רש"י ז"ל בשופר. והקשו עליו בתוספות שהרי אמרו בפרק קמא דתעניות (יב, א) שופר בשבת מי איכא, פירשו הם מתריעין בעננו. ואם תאמר אם כן הא דקתני בברייתא דושאר כל מיני פורענות אין מתריעין אלא צועקין היינו צעקה היינו התרעה היינו עננו, י"ל דההיא ברייתא בחול מתניא והתרעה דהתם ודאי היינו התרעה בשופר אלא הכי קא מקשה מדקתני שאין מתריעין על החכוך בשופר אפילו בחול שמע מינה שאין מתריעין עליו בשבת אפילו בעננו שאילו היה כל כך קשה שמתריעין עליו בעננו בשבת ראוי להתריעו עליו בחול בשופר.

הכי גרסינן: כגון חכוך וחגב. ולא גרסינן גובאי דהא בפרק סדר תעניות (יט, א) שנינו באלו שנים מתריעין על הארבה ועל החסיל והגובא אלא חגב אינו קשה כל כך ובתוספתא (תענית פ"ב ה"א) נמי תניא מתריעין על הגובאי בכל שהוא מפני שהוא מכה מהלכת רבי שמעון ב"א אומר אף על החגב, ולספרים דגרסי הכא גובאי אפשר לומר דשני מיני גובאי הם ואחד מזיק לשדות ועליו מתריעין ויש שאינו מזיק אלא לאדם והיינו הא דהכא דומיא דנחשים ועקרבים וזבובים.

אלא אומר לאינו יהודי ועושה. דמשום ישוב ארץ ישראל התירו שבות דאמרינן דאמירה לאינו יהודי, ויש אומרים דהוא הדין לצורך מצוה אחרת וכן אמרו בהלכות גדולות שמביאין איזמל על ידי אינו יהודי אפילו דרך רשות הרבים ויש אומרים שאין מביאין אפילו על ידי אינו יהודי שמשום ישוב ארץ ישראל בלבד התירו, וכבר הארכתי בה הרבה בעובדא דההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה (עירובין סח, א).

תלמיד חכם שהוא גדול מחברו או בימים או במעלה והטיח דברים כלפי חכם אחר שאינו גדול כמהו ונתחרט על זה ורצה להנהיג את עצמו לנהוג כבוד לאותו חכם שקפחו בדברים להכניסו לפניו או לכל כיוצא בזה רשאי האחר לקבל כבוד זה ואין בכאן משום יוהרא מעשה היה ברב שקלל את שמואל שהיה בר מחלקתו וקטן הימנו כמו שהתבאר במסכת שבת בפרק שמנה שרצים ומאותה שעה קבל עליו להכניס את שמואל לפניו בכל מקום והיה שמואל מקבל את הכבוד ממנו מ"מ אם היה שם אחר לא יהא מקבל ממנו כבוד זה ואע"פ שאותו שחרפו גדול מזה האחר כיון שאותו האחר גדול ממנו מעשה היה ברב ושמואל ורב אסי שהיו נכנסין לבית שהיה שם מילת הבן ויש אומרין פדיון הבן והיה שמואל קטן מכלם ורב גדול מכלם ורב לא היה נכנס קודם לשמואל כמו שבארנו ושמואל אע"פ שהיה מקבל כבוד זה מרב לא רצה לקבלו מרב אסי אע"פ שהיה רב גדול מרב אסי ורב אסי לא היה נכנס קודם רב והסכימו שיפרד שמואל מהם ויכנס רב ואחריו רב אסי ואחר שיכנסו יבא שמואל ויכנס יחידי או בחבורה אחרת:

יש לו לדיין לחדש גזרות לפי מה שרואה אחר שנתברר לו הענין מעשה היה בחתול שקטע ידו של תינוק ויצא רב וחקר על אותו המין ונתברר לו שטבעו בכך ודרש על אותו המין שמותר להרגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ואף בעורו אין בו משום אבדה וכן כל כיוצא בזה:

כבר בארנו במסכת תענית על קצת חליים שנמשכה מהם מיתה שמתענין עליהם ומתריעין אף בשבת כגון אסכרה בזמן שיש בה מיתה כמו שהתבאר שם הרי שירד שחין בעולם וחכוך גדול וכיוצא באלו עד שהיו מתים בזה החולי הרי זה צרת הצבור ומתענין ומתריעין אף בשבת ודוקא בחכוך הלח שהוא כעין שחין הפורח אבעבועות ודבר זה בשפשט ברוב צבור ומ"מ חכוך יבש צועקים עליו ואין מתריעין וכן על שאר פורענות כגון זבוב וצרעה ויתוש ושלוח נחש ועקרב וענין התרועה וצעקה כבר בארנוה במסכת תענית:

אע"פ שמשפטי האדם מצד תולדתו ומערכת מזלו מבא גדול בעניניו ובהצלחתו ובמקריו עד שדלת הנועלת לא במהרה היא נפתחת מ"מ אין בזה עכוב מכל וכל אלא הדבר מסור לתפלה ולמעשים ולעולם שערי תפלה או מעשים טובים לא ננעלו אלא מגינין בעדו ומשנין עליו סדרי בראשית שלו וזה דבר ראוי ומוכרח באמונה ובגדרי הדת וכבר בארנו הענין יפה בחבור התשובה:

מצוה על כל אדם מישראל לקבוע דירתו בארץ ישראל ולישבה כפי כחו לקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו על יד גוי אף בשבת משום ישוב ארץ ישראל הקלו בשבות:

הלוקח עיר בארץ ישראל כופין אותו לעשות לה דרך מארבע רוחותיה כדי להפליג בישובה שיהו יכולין בכל עיירות שבה לחזר ולבא שם מכל צד:

עשרה תנאים התנה יהושע עם יושבי הארץ בשעה שחלק להם את הארץ:

מאן תרח מי ישהה לחוץ עד לאחר שעה ודומה לו במסכת עבודה זרה דכולהו לא מצו עיילי בזה אחר זה משום דרב לא בעי למיעל מקמי שמואל וכו'. וניתרח רב וליעיילו רב אסי ושמואל או ניתרח רב אסי וליעיילו שמואל ורב. וליקדם שמואל לרב אמרי הא לא אפשר דרב חשיב טפי מינייהו. והא דלא קא עייל רב מקמי שמואל משום דמילתא הוא דעביד רב לשמואל משום ההוא מעשה דלטייה על דלא וכמפרש בפרק שמונה שרצים. גאון ז"ל.

י"ד רע"ד ונתרח רב או רב אסי. הקשה ר"מ מה מועיל זה דנתרח רב אסי הא כבר אמרינן דרב לא עייל קמיה דשמואל וכל שכן שמואל לא עייל מקמיה דרב כל כמה דלא ידע דאדבריה רב עלויה בהאי אפילו קמיה דרב אסי שהיה תלמידו של רב לא הוה עייל. ותירץ דסלקא דעתיה מעיקרא הא דלא עייל קמיה דשמואל לא מפני שהיה רב נוהג בו כבוד שהרי היה הולך בפני רב אסי שהיה גדול ממנו אלא להכי לא הוה עייל מקמיה בפעם הזאת שאם היה הולך תחילה היה צריך שמואל ליכנס באחרונה וזה היה גנאי לו ששנים היו הולכין לפניו ולהכי קאמר נתרח רב אסי וילך רב לפני שמואל וילך יחידי לפניו ולא יהיה גנאי. הרא"ש ז"ל.
ושמעינן מהאי עובדא שתלמיד חכם שהוא גדול מחברו או בימים או במעלה והטיח דברים כלפי חכם אחר שאינו גדול כמוהו ונתחרט על זה ורצה להנהיג עצמו לנהוג כבוד לאותו חכם שקפחו בדברים להכניסו לפניו או לכל כיוצא בזה רשאי האחד לקבל כבוד זה ואין כאן משום יוהרא ומכל מקום אם היה שם אחר לא יהא מקבל ממנו כבוד זה על גב אותו שחרפו ואף על פי שאותו שחרפו גדול מזה האחר כיון שאותו האחר גדול ממנו. הרב המאירי ז"ל.

ודרש חתול מותר להרגו. ונראה דהיינו כרבי יוחנן דאמר בפרק קמא דסנהדרין גבי נחש וברדלס דקאמר רבי אליעזר כל הקודם להרגן זכה ואמר רבי יוחנן אף על פי שלא המיתו. אי נמי אפילו לריש לקיש דאמר והוא שהמיתו יש לומר דקנס רב בחתול מפני שבני אדם רגילין לגדלו והתיר להרגו אף בלא המית כדי להרחיק בני אדם מלגדלן. ה"ר ישעיה ז"ל.
נפק רב ודרש לאו למימרא דעכשיו תקן דאם איתא מאי קא מותיב לה מן הברייתא אלא דנפק ודרש שמימות הראשונים הסכימו והתקינו שיהא מותר להורגו. ואפשר לי לומר דעכשיו תקן והכי אקשו עליה האיך תקן ואף על פי שעכשיו הזיק והלא התירו לגדל מפני שהוא צריך לבריות הרבה כדי לנקר את הבית. הרשב"א ז"ל.

מתריעין על החיכוך בשבת. כתבו בתוספות ויש לומר דהכי פירושו מדקאמר שבשבת מתריעין לכל הפחות בעננו אם כן ראוי לעשות וכו' עד סוף הדיבור. שהרי יש דברים דאפילו בשופר בחול ואפילו הכי בשבת אפילו צעקה ליכא כי ההיא דתנן בפרק סדר תעניות אלו ועל אלו מתריעין בכל מקום על השדפון וכו' היינו בשופר למאן דאמר בסוף פרק קמא דתענית דעננו לא קרי התרעה ואפילו הכי קתני בתריה ועל אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גוים וכו' והיינו בפה דשופר בשבת מי איכא מכלל דבקמייתא ליכא אפילו צעקה בפה בשבת. ומיהו יש לדחות כיון דההוא תנא דסדר תעניות האלו קרי לה לעננו התרעה דילמא הא דקתני דעל השדפון דמתריעין היינו בעננו ולא בשופר. ומכל מקום בלא ראיה מתיישב לומר כמו שפירשנו. ועוד דאי הך ברייתא דושאר כל מיני פורעניות קיימא אמתניתין דעל אלו מתריעין בכל מקום על השדפון וכו' אם כן היינו יכולין לדקדק דהתרעה דשדפון בשופר דהאי תנא אשאר מיני פורענות לא קרי ליה דעננו התרעה כדאיתא בסוף פרק קמא דתענית ומשמע דוקא אשאר מיני פורענות לא היו מתריעין בשופר אבל אהנהו דמתניתין מתריעין בשופר. ובקונטרס פירש שלא היו מתריעין דקתני הכא היינו בשבת ולא משמע הכי. וא"ת והא דקתני שעל הגובאי אין מתריעין והא במסכת תעניות תנן שמתריעין על הארבה וכו'. ולפי הספרים דלא גרמי בשמעתא גובאי אלא חגב מצינו לחלק דחגב אינו קשה כל כך והוא מין אחר כדאמרינן חגב זה נדיין. ובתוספתא נמי תניא מתריעין על הגובאי בכל שהוא מפני שהיא מכה מהלכת רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על החגב. ועוד יש לומר דהתם בגובאי המזיק לשדות וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
וזה לשון גאון ז"ל מתריעין על החיכוך על השחין דעבדינן כנופיא לצלויי ולזעוק דבתחילה לא היו מתריעין דלא עבדי כנופיא לכתחילה אלא צועקין שמתפללין כל אחד ואחד בביתו. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כבר ביארנו במסכת תעניות על קצת חלאים שנמשכה מהן מיתה שמתענין עליהן ומתריעין אף בשבת כגון אסכרה בזמן שיש בה מיתה. הרי שירד שחין בעולם וחיכוך גדול וכיוצא באלו עד שהיו מתים בזה החולי הרי זה צרת ציבור ומתענין ומתריעין אף בשבת ודוקא בחיכוך הלח שהוא כעין שחין הפורח אבעבועות ודבר זה כשפשט ברוב הציבור אבל חיכוך יבש צועקין עליו ואין מתריעין. ע"כ.
אכל הרמ"ה ז"ל כתב בפריטיו דבחיכוך יבש מתריעין ובלח אין מתריעין. וכן פירש רש"י ז"ל דיבש קשה מלח. וכן פירש גאון דביבש מבפנים מתריעין שהוא קשה.
מר זוטרא אמר לסמיכה דהיכא דנמנו על חכם אחד לסמכו ולקרותו רבי וננעל הדלת לא במהרה תפתח לא מתרמי מילתא למסמכיה אלא על ידי הדחק. גאון ז"ל.

אומר לגוי ועושה. דוקא משום מצוה זו כדאמרינן משום ישוב ארץ ישראל אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי אמירה. ומכאן יש לדקדק אם שכחו להביא חומש לבית הכנסת ואין במה לומר ההפטרה שלא יאמרו לגוי להביאו אלא ילכו מנין עשרה למקום שיהא החומש ויאמרו שם ההפטרה. תלמידי הר"פ ז"ל.

שיהו מרעין בחורשין אפילו של שבט זה בשל שבט אחר. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.

מעין היוצא בתחילה וכו'. הרמב"ם פירש פרק ו' מנזקי ממון מעין היוצא בתחילה בני העיר וכו' בענין אחר דלא קשה מידי מקושית התוספות. עיין שם. הרשב"א ז"ל.
והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל ומעין היוצא בתחילה בני העיר שיצא בגבולן מסתפקין ממנו אף על פי שיצא בשדה המיוחדת לאחד מבני העיר אינו יכול לעכב על כל בני העיר מליכנס ולשאוב ובלבד שלא יזיקוהו בהכנסתם שם כך פירש ה"ר יהונתן ז"ל. וצריך עיון מי נתן להם רשות ליכנס לשדה אחרים אלא בימים שאדם רשאי ליכנס בהן לפי תקנת יהושע ולא אחרים עמהם אלא מדעתם אף על פי שאין עיקרו בגבולן. ע"כ לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל.

בד"ה אומר לעכו"ם כו' דע"י ישראל קאמר ותוך ז' דמחללין עליה כו' עכ"ל מפורש ברא"ש דתוך שבעה מעת לעת מחללין על חיה ועיין בתוספות פ"ק דגיטין וק"ל:

ודלת הננעלת כו' זו סמיכה רב אשי אמר כל המריעים כו'. מצינו בכמה מקומות שהיו הת"ח בורחין מן השררה ולא היה רע בעיניהם שנדחו מהשררה ולזה אמר רב אשי כל המריעין לו כו' דהיינו שמצטער על כך ויחשוב לו שהוא רעה לו שנדחה מן השררה לא במהרה מטיבין לו ע"ד שאמרו כל הרודף אחר השררה היא בורחת ממנו וק"ל:

גמ' כופין אותו כו' משום ישוב א"י. נ"ב להזריח הדרך לעוברים ושבים ללכת אל עיר מושב:

וְנִתְּרַח רַב אוֹ רַב אַסִי. כתב בשיטה מקובצת הקשה רבי מאיר ז"ל מה מועיל זה דנרתח רב אסי הא כבר אמרו דרב לא עייל קמיה שמואל וכל שכן שמואל לא עייל מקמיה דרב כל כמה דלא ידע עדיין המקשן דאדבריה עלויה דהא אפילו קמיה דרב אסי תלמידו של רב לא הוה עייל?
ותירץ דסלקא דעתיה מעיקרא הא דלא עייל רב קמיה דשמואל היינו דוקא בהיכא שיש גדול אחר נכנס אחריו דנמצא שמואל נכנס שלישי וגנאי לו טפי שיהיו שנים הולכים לפניו אבל אם לא היה ביניהם אדם אחר אין הכי נמי היה נכנס רב קמיה דשמואל כיון דשמואל נכנס אחריו ממש ולהכי קאמר נרתח רב וילך רב יחידי לפני שמואל וליכא גנאי כל כך בכהאי גונא עד כאן דבריו עיין שם.
ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד דלעולם המקשן ידע מנהגו של רב לתת כבוד לשמואל דיהיה עייל מקמיה ולהכי קא מקשי דלרתח רב אסי ובא התרצן וחידש לו סברה בזה באמרו הא דנהג רב כבוד זה עם שמואל שיהיה עייל מקמיה לאו משום דהחשיב את שמואל גדול ממנו דלעולם רב היה גדול משמואל וידע הוא שהוא גדול משמואל וגם שמואל יודע כך ורק משום ההוא עובדא אדבריה רב עליה בענין זה של כניסה ויציאה שיהא הוא עייל מקמיה וזה הכבוד שעשה לו רב אין לך בו אלא חדושו דאינו נוהג אלא רק בכניסה שיכנס שמואל קמיה דרב אבל בדבר זה דנרתח רב או דנרתח רב אסי בשבילי אין נוהג כבוד לשמואל דכולי האי לא עבדי ליה מאחר דשניהם גדולים ממנו.
ברם בגוף המאמר הנזכר קשיא לי טובא דמאי נפקא מינה מהאי עובדא דמייתי תלמודא כאן? ולא עוד אלא דחכמי התלמוד שקלו וטרו דנרתח רב או רב אסי והוצרכו לתרץ דרב מלתא בעלמא הוא דעבד ליה לשמואל, דמאי נפקא לן מן קושיות ותרוצים אלה וכי הלכות הן או מקראות הן שצריך לנו להבין טעמייהו? ועוד בלאו האי תרוצא דגמרא נמי אין נראה התחלה לקושיא זו דמקשי תלמודא ונרתח רב אסי כי כיון דצריך למרתח חד מנייהו מאי חזית דמרתח רב אסי ולא רתח שמואל דאדרבה רב אסי גדול משמואל הוא דהא לא עייל שמואל מקמיה וגם רב הוא גדול ודאי משמואל ומזכירין בכוליה תלמודא רב קמיה שמואל? ועל כן נראה ודאי דלא הביא תלמודא האי עובדא ושקלא וטריא דעבדי בה אלא בא ללמדינו בזה איזה דין והלכה בענין אחד.
ואנכי הרואה להגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים שציין על המאמר לעיין בספר בתי כהונה (חלק ב' סימן ב') וראיתי שם שהביא ספק של הגאון מגן אברהם ז"ל (בסוף סימן ריא) והניחו בצריך עיון ואנא עבדא ארחיב הדברים ואמתיקם כדי ליישב בהם דקדוקים הנזכר אשר כתבתי והוא:
דאיתא בשולחן ערוך היין קודם לזית בברכה מפני שקבע ברכה לעצמו כי ברכת על הגפן חשיבה טפי מברכת על העץ אך לא קדים לברכת תבשיל של שעורים שאם לפניו יין ותבשיל של שעורים יברך על תבשיל של שעורים קודם היין דברכת על המחיה עדיף מברכת פרי הגפן גם אם יש לפניו זית ותבשיל שעורים יקדים לברך על הזית תחלה כי הזית ראשון ל'אֶרֶץ' בתרא והשעורים שני ל'אֶרֶץ' קמא (דברים ח, ח).
ועל זה נסתפק המגן אברהם ז"ל אם יש לפניו יין ותבשיל שעורים וזית כיצד יעשה אם יברך על תבשיל שעורים תחלה הא איכא זית דקדים לשעורים ואם יברך על הזית תחלה הא איכא יין דקדים לזית ואם יברך על היין תחלה הא איכא תבשיל שעורים דקדים ליין והניח דין זה בצריך עיון.
והנה רואה נידון זה הוא דומה בדומה להאי עובדא דתלתא רבנן דאשתכחו שהם רב ושמואל ורב אסי דאשתכח האי מילתא בהו דאי אפשר להקדים אחד מהם בכניסה כי רב לא עייל קמיה דשמואל ושמואל לא עייל קמיה דרב אסי ורב אסי לא עייל קמיה דרב ועשו תיקון לדבר זה דנרתח חד מנייהו ואז יוכלו השנים ליכנס בזה את זה ואחריהם יבא השלישי להכנס בפני עצמו לבדו והכי נמי ילפינן בהאי ספיקא דהמגן אברהם ז"ל בקדימת הברכות דאמרינן לבעל השלחן שיסלק מלפניו מין אחד מהנך תלתא ואז יקדים לברך על אחד מהשנים כדינו ואחר כך יביא אותו המין שסילקו ויברך עליו.
אך עדיין צריך לנו לדעת איזה מן השלשה הנזכר יסלקו מלפניו? ודבר זה נלמדהו מן הקושיא והתירוץ דמקשי ומתרץ תלמודא בעובדא הנזכר והוא כי הסכימו שיתאחר שמואל ויבואו רב ורב אסי בראשונה ומקשי הגמרא מאי חזית דיתאחר שמואל יתאחר רב אי נמי יתאחר רב אסי? ומשני דרב ורב אסי מצד עצמם דהיינו מצד חכמתם הם גדולים משמואל ומה שנהג רב כבוד בשמואל שלא יכנס קודם ממנו לאו משום גדולת עצמו אלא בשביל סיבה אחרת שגרם לו נזק על ידי קללתו בחנם ולכן אדבריה עליה וזה הכבוד שעשה לשמואל לא זכה בו שמואל מצד יתרון חשיבות עצמו אלא מצד דבר אחר ואין לך בו אלא חידושו שיתכבד רק בדבר זה שנהג בו רב לאקדומי עליה בכניסה ועל כן אין ראוי שיהיה רב ורב אסי שהם גדולים ממנו בחכמה להתאחר חד מנהון בשביל לעשות קדימת כניסה לשמואל ולכן אמרו חכמים מוטב שיתאחר שמואל ויכנס רב ורב אסי בראשונה ואז אחריהם יבא שמואל לבדו ויכנס.
ולפי זה גם בנידון המגן אברהם ז"ל אנחנו למידין לעשות כן שיסלקו היין מן השלחן כדי להביאו באחרונה יען כי שעורים וזית מצד חשיבות עצמן הם עדיפי מן היין שזה הוא ראשון ל'אֶרֶץ' בתרא וזה שני ל'אֶרֶץ' קמא ולכן אין מן הראוי שיהיה אחד מהם נדחה לסלקו מעל השלחן כדי לעשות כבוד הקדימה ליין יען כי היין מצד חשיבות העצם הוא גרוע מהני תרין מינין ומה שקדם לזית לאו משום חשיבות עצמו אלא מפני שקבע ברכה לעצמו שהיא ברכת בורא פרי הגפן ולכן הדין הוא לסלק היין עד שיברך על זית ושעורים כדינייהו להקדים הזית ואחר כך יביא היין לבדו לברך עליו ונמצא בזאת המעשה ובשקלא וטריא דעבדי בתלמודא עלה אנחנו למדין הלכה בדיני ברכות בכהאי גונא לידע מה לעשות.
והא דנקיט תלמודא בשמותם לרב אסי באחרונה אף על גב דגדול הוה משמואל נקיט להו כפי סדר השנים כי שמואל גדול בשנים מן רב אסי ועוד דרך תלמודא להזכיר את שמואל בהדי רב בכל דוכתא, מפני ששניהם היו ראשי ישיבות רב ראש ישיבה בסורא ושמואל ראש ישיבה בפומבדיתא.

גמ' על החיכוך בשבת. עי' בכורות דף לח ע"ב תוספות ד"ה וסימניך:

רש"י ד"ה מאן נתרח מי יתאחר. וכן תרחיה גביה גיטין דף סח ע"ב וכן מתרחנא ע"ז דף יח ע"א:

תוס' ד"ה אמר וכו' וקצת תימה. עיין תשו' רשד"ם חי"ד סימן רלב ובתשובת מהר"י אדריבי סימן של"ו:

תוספות בד"ה מותר להורגו וכו' והא דאמר ר"ל וכו' אבל לא המיתו לא עכ"ל. וליכא למימר דהא דקאמר ר"ל כשהמיתו דוקא היינו לענין שזכה לשמים וכשלא המיתו לא זכה לשמים אם הרגן אבל איסורא נמי ליכא אם הרגן דהא מסיק ר"ל התם להדיא דיש להם בעלים מכלל דאסור להורגן ויש בהם משום גזל וק"ל:

בא"ד היינו בקשורים בשלשלת וכו' והכא בחתול שאין קשורה עכ"ל. וקשה דא"כ מאי מקשה בסמוך מדרשב"א דאמר מגדלין דלמא התם איירי במקושרים בשלשלת שכן דרך לגדלן וא"ל דאי בקשורין מאי איריא מפני שעשוי לנקר ותיפוק ליה דבלא"ה שרי כמו בארי ודוב הא ליתא דהא רשב"א אמלתא דת"ק קאי דקאמר כשם שאין מגדלין בהמה דקה כך אין מגדלין חיה דקה ומשמע להדיא דאסורה משום פסידא דשדות וכרמים וכ"כ הרמב"ם בהדיא ונראה דהטעם בזה כיון שאין צורך בגדולן אסור ולא דמי לבהמה גסה שיש צורך בגדולן לחרישה ומשוי כפרש"י לעיל וא"כ שהטעם משום הזיקא דשדות ע"כ דאפילו בקשורה אסור דומיא דבהמה דקה דאסרינן לעיל אפילו בקשורה בכרעי המטה וע"ז קאי רשב"א וקאמר דכלבים כופרים וחתולין מותר לגדלן דכיון שעשוין לנקר הבית הרי יש צורך בגדולן וה"ל כבהמה גסה דשרי דכל שיש צורך בגדולן לא חיישינן לפסידא דישוב א"י דאין גוזרין גזירה וכו' ומיהו לעולם בקשורים דוקא אבל בלא"ה אסורים מפני סכנת נפשות כמו ארי ודוב ויש ליישב דמדקאמר שעשויין לנקר את הבית והיינו מן השרצים א"כ משמע שאינן קשורים ודוחק להעמיד בקשורים בחבל ארוך בענין שאינם יכולים לילך חוץ לבית או שקושרן ביום ומתירן בלילה כדאיתא בתוספתא גבי כלבים בעיירות העומדים על הספר ואפשר שזה לשון התוספות שכתבו והכא בחתול שאין קשורה והיינו שאין דרך חתול בקשירה מטעמא דכתיבנא:

בד"ה אמר רבינא לעורו שאם מצאן מת וכו' דאל"כ ממילא ידעינן כיון דאין בהם משום גזל ממילא דזכה בעורו אלאע"כ דקמ"ל שאפילו מצאן מת דסד"א דלא זכה בה אלא כשהרגה לפי שזכה לשמים והסיר התקלה זכה נמי בעורו משא"כ כשמתה מעצמה קמ"ל דלא ובזה נתיישב היטב המשך קושית התוספות במה שהקשו כיון דאשמעינן כו' למאי איצטריך הך דמותר להורגו והיינו דוקא לדבריהם הקודמים דבלא"ה הייתי אומר דהיא גופא קמ"ל והכי קאמר מותר להורגו ואז אין בה משום גזל משא"כ כשלא הרגו אבל עכשיו שכתבו בהכרח דאפילו מתה מעצמה זכה מקשו שפיר וק"ל:

בד"ה אומר לנכרי כו' לכאורה משמע שלפני המילה היה עכ"ל. פי' דאי לאחר המילה אפילו ע"י ישראל הוי שרי מפני שסכנה הוא לו ואפי' למאן דלא גריס בהדיא ע"י נכרי נמי א"א לפרש דאיירי לאחר המילה וע"י ישראל דא"כ אמאי צריך להביאו אגב דצריך לאמו ועוד אפילו אי לא הוי סכנת נפשות כ"ש דליכא לאוקמי אחר המילה וע"י ישראל אגב אמו דא"כ הוי לאחר ז' ללידתה ואין מחללין עליה השבת אפילו אמרה צריכה אני כ"ז מבואר בתוספות דגיטין וברא"ש במכילתין ובמסכת שבת פרק ר"א דמילה ע"ש:

מאן נתרח נתרח שמואל וכו'. [ומעין דוגמא נסתפק ר"י ביש לפניו כבוד אביו ואבידתו ואבידת חבירו ופשיט לה כמ"ש בתוס' ר"י כ"י פ"ק דקדושין והביאו התוס' דידן שם דף ל"ב ע"א בשמו ויש לחלק כמבואר] מכאן הביא זכר לדבר לנדונו מורינו הרב בספר בתי כהונה ח"ב סימן ב' ע"ש ודוק:

מר זוטרא אמר סמיכה. כדאמרינן פרק הפועלים גבי שמואל דהוה רבי מצטער למסמכיה ולא אסתייעא מילתא ושוב ראיתי שכן כתב הרב עיון יעקב. ומשום דזמנין דמשכחת דיעלה בידו להכי הוה מצטער רבי למסמכיה והיינו דאמרינן לא במהרה תפתח מכלל דאפשר שתפתח והכי חזינן לגאון הובא בשיטה מקובצת שפירש פירוש זה וסיים לא מתרמי מילתא למסמכיה אלא על ידי הדחק ע"ש: