בבא קמא פ ע"א

והטבח (השוחט, הקצב) לוקח (קונה) בהמה דקה ושוחט, לוקח ושוהה בביתו עד זמן השחיטה, ובלבד שלא ישהה העגונה (האחרונה) שבהן שלשים יום.

באותו ענין שאלו תלמידיו את רבן גמליאל: מהו לגדל בהמה דקה בארץ ישראל? אמר להן: מותר. ותוהים על כך: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: אין מגדלין!

אלא יש לתקן את הגרסה ולומר הכי קא בעו מיניה [כך שאלו ממנו]: מהו לשהות בהמה דקה לצורך שחיטה בארץ ישראל? אמר להן: מותר, ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר בחוץ, אלא קושרה בכרעי המטה בתוך ביתו.

ובענין זה מסופר, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו (שהיה משתעל בשל חליו), ושאלו לרופאים מה לעשות לרפואתו, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח (מבעבע) מן הבהמה משחרית לשחרית, כלומר, בכל בוקר, ולצורך זה הביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית במשך זמן.

לימים נכנסו חביריו לבקרו ביקור חולים, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ולא נכנסו לביתו, ואמרו: לסטים (שודד) מזויין נמצא בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו?!

ישבו חכמים ובדקו במעשיו ולא מצאו בו כל פגם אלא מלבד אותו עון של אותה העז שהחזיק בביתו. ואף הוא אותו חסיד בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי כל עון אלא עון אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חברי שאמרו שאסור להשהות בהמה דקה בארץ ישראל.

ובאותו ענין של בהמה דקה אמר ר' ישמעאל: מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה איזה עוון גרם להם שחרבו — שהיו מרעין (רועים) בחורשין (יערות) בסביבה, ודנין דיני ממונות ביחיד. ואף על פי שהיו להם חורשים סמוך לבתיהם והיו החורשים שלהם, ולא רעו בהמותיהם בשל אחרים. מכל מקום שדה קטנה של אחרים היתה בדרך בין ביתם לחורשיהם ומעבירין היו את הצאן דרך עליה (דרכה), וזה גרם להם שנענשו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: רועה בהמה דקה שעשה תשובה ורוצה לנהוג מעתה כדין ולא לגדל עוד בהמה דקה, אין מחייבין אותו למכור את כל צאנו מיד, והרי בכך מקשים עליו ביותר, שנאלץ הוא למוכרם בפחות ממחירם, ויש לו הפסד מרובה אלא מוכר על יד על יד (מעט מעט). וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו מאבותיו הגויים, ואסור הוא בגידולם כמפורש במשנה, אין מחייבין אותו למכור הכל מיד, אלא מוכר על יד על יד.

וכן מי שנדר ליקח (לקנות) בית או ליקח (לשאת) אשה בארץ ישראל ולא קבע לכך זמן מוגדר, אין מחייבין אותו ליקח מיד בית או אשה ראשונה שיזדמנו לו, עד שימצא את ההוגנת (הראויה) לו.

וכיוצא בו מספרים: מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר (מציק) לה, ולא היה לה בעל שיתיירא הבן מפניו, וקפצה ונשבעה: "כל מי שיבא ויבקש לשאת אותי לאשה איני מחזירתו (מסרבת לו)", וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וביקשו לשאתה לאשה ולא ידעה מה לעשות שהרי נשבעה כן. וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו: לא נתכוונה זו אלא להגון לה בלבד ולא ממש לכל איש ראשון שיבוא.

ב וממשיכה הברייתא: כשם שאמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו שאין מגדלין חיה דקה, כגון כלבים וחתולים. ר' ישמעאל אומר: מגדלין חיות בית שיש בהן תועלת ואינן מזיקות כגון כלבים כופרין (כלבי ציד), וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים אלה לנקר (לנקות) את הבית ממיני שרצים, ולכן מותר לגדלם.

ושואלים: מאי [מה הן] חולדות סנאים הללו? אמר רב יהודה: קוראים להן בארמית שרצא חרצא; ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: שקוראים להן חרזא, דקטיני שקיה ורעיא ביני וורדיני [שדקות שוקיה ורועה בין הקוצים]. ומאי שרצא [ומה טעם קוראים להן שרץ]? דמתתאי שקיה [מפני ששוקיה נמוכות] ונגררות על הארץ ונראות כשרץ השורץ על הארץ.

ג ועוד בקשר לדין המשנה. אמר רב יהודה אמר רב: עשינו עצמנו בבבל לנהוג כארץ ישראל לענין איסור גידול בהמה דקה. ובענין זה מסופר: אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרב הונא: דידך מאי [צאנך שלך מה], מדוע אין אתה נוהג כדברי רבך, רב, ומגדל אתה צאן?

אמר ליה [לו]: את הבהמות דידן קא מינטרא להו [שלנו שומרת אותן] אשתי שנקראה חובה. אמר ליה [לו]: חובה תקברינהו לבנה [תקבור את בניה]. ואומרים: כיון שיצא הדבר מפי רב אדא בר אהבה בלשון זו, היתה זו כשגגה היוצאת מפי השליט, וכולה שניה [כל שנותיו] של רב אדא בר אהבה אכן לא אקיים זרעא [נתקיים זרע] לרב הונא מאשתו חובה. איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר קצת אמר רב הונא אמר רב: עשינו עצמנו בבבל לנהוג כארץ ישראל לענין איסור גידול בהמה דקה, מכי אתא [מאז שבא] רב לבבל מארץ ישראל ותיקן בה כמה תקנות גדולות.

מסופר: רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי [הזדמנו לבית] שבוע הבן שבו עשו ברית מילה, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה לבי [לבית] שבו עשו ישוע (פדיון) הבן — רב לא היה רוצה עייל קמיה [להיכנס לפני] שמואל,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - א

והטבח המקבץ את הבהמות ליום השוק, לוקח את הבהמות ושוחט מיד, או אם ירצה הרי הוא לוקח קודם יום השוק שלשים יום, ושוהה אותן עד יום השוק.

ובלבד שלא ישהה את העגונה ^[1] שבהן [האחרונה שקנה סמוך ליום השוק] שלשים יום מהיום שקנה אותה, וכשם שאמרו ברגל.

שאלו תלמידיו את רבן גמליאל:

מהו לגדל בהמה דקה בארץ ישראל?

אמר להן רבן גמליאל: מותר לגדל.

ותמהינן עלה: והתנן במשנתנו: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל!?

אלא הכי קא בעו מיניה [כך שאלו אותו תלמידיו]: מהו לשהות בהמה דקה בבית, ולא תצא לרעות בעדר?

אמר להן רבן גמליאל: מותר לשהותה בבית, ^[2] ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר, אלא קושרה בכרעי המטה. ^[3]

תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד ^[4] שהיה גונח מלבו [צועק מפני כאב הלב], ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח [חלב מעטיני הבהמה] משחרית לשחרית. והביאו לו עז, וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית.

לימים [לאחר זמן] נכנסו החכמים חביריו של אותו חסיד לבקרו, כיון שראו החכמים את אותה העז שהיא קשורה בכרעי המטה, חזרו החכמים לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזוין ^[5] בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו!? ^[6] ישבו ובדקו, ולא מצאו בו באותו חסיד אלא אותו עון של אותה העז. ^[7]

ואף הוא - החסיד - בשעת מיתתו, ^[8] אמר: יודע אני שאין בי עון, אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי.

אמר רבי ישמעאל: מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו, שהיו מרעין בהמה דקה שלהם בחורשין [ביערות], ודנין דיני ממונות ביחיד. ^[9]

ואף על פי שהיו להם חורשים סמוך לבתיהם, ובחורשים הרי מותר, כמבואר בברייתא לעיל עט ב, מכל מקום שדה קטנה של אחרים ^[10] היתה בין ביתם לבין החורשים ומעבירין את הבהמות דרך עליה, ולכן חרבו. ^[11]

תנו רבנן: רועה שיש לו בהמות דקות משלו, שעשה תשובה [שבא לעשות תשובה] שלא לגדל עוד בהמה דקה, אין מחייבין אותו למכור את כל בהמותיו מיד, ^[12] אלא מוכר על יד על יד [מעט מעט].

וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו [מבית אביו הגוי], ואסור לגדלם כמבואר במשנתנו, אין מחייבין אותו למכור מיד את כולם, אלא מוכר על יד על יד.

וכן מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל, ^[13] אין מחייבין אותו ליקח מיד מכל מה שימצא, עד שימצא את ההוגנת לו.

ומעשה היה באשה אחת אלמנה או גרושה, שהיה בנה מיצר לה שתינשא לאיש, וקפצה ונשבעה: כל מי שיבא להשתדך עמי - איני מחזירתו!

וקפצו עליה לשאתה בני אדם שאינן מהוגנין. וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו: לא נתכוונה זו אלא להנשא למי שהגון לה, ואינה חייבת לינשא להם.

כשם שאמרו: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה [צבאים ושועלים] בארץ ישראל.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין: כלבים כופרין [קטנים וננסים], ^[14] וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים [חולדות הגרות בסנה], מפני שעשויים לנקר את הבית מן העכברים.

ומפרשינן: מאי חולדות סנאים?

אמר רב יהודה: היא הנקראת: "שרצא חרצא".

ואיכא דאמרי: "חולדת סנאים" היא הנקראת "חרצא", ^[15] דקטיני שקיה, שוקיה דקות, ולפיכך היא נקראת "חרצא", שהחריצין ניכרים בין השוקיים מתוך שהם דקים ונראים גבוהים, ורעיא ביני וורדיני, רועה היא בינות לשיחי הסנה; והיא אינה החולדה [חולד] הכתובה בתורה בין השרצים.

ומאי "שרצא", ואיזו היא החולדה [חולד] הכתובה בתורה בין השרצים, היא זו דמתתאי שקיה, [שוקיה קצרות], והיא שורצת על הארץ. ^[16]

אמר רב יהודה אמר רב: עשינו עצמנו בבבל, כארץ ישראל לבהמה דקה, שלא יגדלו שם בהמה דקה, ומשום שמיום גלות יכניה, רבו תלמידים בבבל, ונתיישבו שם בישוב קבוע.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא:

דידך מאי [שלך מה אתם]!? כלומר: הרי יש לך בהמות דקות, ואיך אתה מגדלם בבבל!?

אמר ליה רב הונא לרב אדא בר אהבה: דידן - קא מינטרא להו חובה [את שלי משמרת אשתי ששמה חובה].

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא:

חובה, תקברינהו לבנה [תקבור את בנה], שאתה סומך עליה, והיא אינה יכולה לשמור. ^[17]

ובגין דברים אלו שאמר רב אדא בר אהבה: כולה שניה דרב אדא בר אהבה, לא אקיים זרעא לרב הונא, מחובה, [כל ימי רב אדא בר אהבה, לא נתקיים זרעו של רב הונא מחובה].

איכא דאמרי, אמר רב הונא [רב הונא הוא שאמר]: עשינו עצמנו בבבל, כארץ ישראל לבהמה דקה, מכי אתא רב לבבל, [מזמן ביאתו של רב לבבל], כי אז רבו המתישבים שם מפני ישיבתו. ^[18]

מעשה ברב ושמואל ורב אסי, דאיקלעו לבי שבוע הבן [ברית מילה], ^[19] ואמרי לה לבי ישוע הבן [פדיון הבן]. ^[20] כשהגיעו לפתחו של אותו מקום, התלבטו החכמים כיצד יעשו, כי:

רב לא עייל קמיה דשמואל [לא היה דרכו של רב ליכנס לפני שמואל], כמבואר הטעם בהמשך הענין -

הערות

^[1] מאוחרת, כמו [רות א יב]: "שובנה בנותי לכנה, כי זקנתי מהיות לאיש, כי אמרתי יש לי תקוה, גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. הלהן תשברנה עד אשר יגדלו, הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש", שפירושו: "תאחרנה מלהנשא", רש"י; ומיהו רש"י ברות שם ביאר באופן אחר, ודחה את הפירוש שהוא מלשון "עיגון".

^[2] נתבאר על פי רש"י כפי שהבינו הרשב"א, שכתב: רש"י ז"ל נראה שסבור, דלשהות בבית אפילו שלא לצורך הרגל, ואפילו להשהות יותר משלשים בעו מיניה, והתיר להם וכמעשה דאותו חסיד, שכן פירש הוא ז"ל "ורבנן פליגי עליה". וכתב על זה הרשב"א: ואין צורך, אלא קודם הרגל שלשים יום קא בעו מיניה והתיר כרבנן; והיינו, שאפילו קודם לרגל, אסור לצאת ולרעות אותן בעדר, אלא משהה אותן בביתו; וראה גם בתוספות שנראה מדבריהם שהבינו כהבנת הרשב"א בדברי רש"י, וחלקו עליו וכתבו כפירוש זה. ומיהו כתב הרשב"א, דמסתברא כדברי רש"י ז"ל, שהרי לאחר דברי רבן גמליאל אמרו: "ומעשה בחסיד אחד", ולכאורה משמע, שדברי רבן גמליאל כאותו חסיד, שהיה סבור שאין איסור להשהות בהמה דקה בביתו. והנה ב"שיטה מקובצת" בשם גאון ז"ל כתב: ומה שהתירו לשהות לפני הרגל, ולטבח, לא התירו אלא שיהא קושרה בכרעי המיטה, דהכי נמי מפרש בברייתא, אמר להם מותר, ובלבד שיהא קושרה שלא תצא, ורבנן פליגי עליה וחיישי שמא יתיר הקשר ותצא ותרעה והוי הפסד דארץ ישראל". הרי מבואר, שאם כי מפרש הוא כהתוספות שהנידון הוא לפני הרגל, מכל מקום כתב דרבנן פליגי עליה, ואם כן אין הכרח מרש"י שכוונתו כהבנת הרשב"א, שהרי לא כתב אלא שרבנן פליגי עליה. אלא, שדברי הגאון צריכים ביאור, שאם נחלקו חכמים לומר, שאפילו בכרעי המיטה לא ישהנה קודם לרגל, אם כן היכן ישהנה! ?

^[3] כתבו התוספות, שלאו בדוקא נקט "קושרה בכרעי המטה", אלא שכך היה דרכם לקשור בהמה דקה לכרעי המטה, וכמו שהוכיחו; וראה עוד מה שפירשו באופן אחר.

^[4] בגמרא תמורה טו ב הובא מעשה זה, ואיתא שם: "וקיימא לן כל היכא דאמר מעשה בחסיד אחד, או רבי יהודה בן בבא, או רבי יהודה ברבי אילעאי; וראה ב"שיטה מקובצת" בשם גאון, שהוא רבי יהודה בן בבא, וראה "ספר המפתח".

^[5] רועה בשדות אחרים, וגוזל את הרבים, רש"י; [ונראה מכאן שהאיסור לגדל בהמה דקה הוא משום גזל, ואילו במשנה פירש רש"י, שהוא משום ישוב ארץ ישראל, ולא אסרו בחוץ לארץ אף שהן מזיקות, משום שאם יזיקו ישלמו, וראה הערה במשנה שם].

^[6] כתב המאירי: "אף על פי שבמקום פיקוח נפש, הותרו האיסורין להתרפא בהם, ואם כן היה מותר לו; [ונראה מדבריו שלפי הוראת הרופאים הוצרך לינוק דוקא מבהמה דקה, שאם לא כן, לא קשיא מידי] - דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים, ראוי להחמיר בה ביותר", וב"קובץ שעורים" אות פח כתב לתמוה על דברי המאירי, שהרי ודאי איסור גזל הותר במקום סכנה, [וראה לקמן פא א גבי תקנת יהושע בתועה בין הכרמים שמפסיג ועולה ומפסיג ויורד, שכתב המאירי עצמו, וכן כתבו הראב"ד והרשב"א שם - הובא בהערות שם - שמותר להציל עצמו בממון חבירו, ולשלם]. והמהרש"א כתב: "אפשר שהיה חולה שאין בו סכנה, ולא היה לו להתירו לעצמו"; וראה מה שכתב עליו בהגהות מהר"ב רנשבורג, וראה ב"קובץ שעורים" אות פח.

^[7] תמה ב"קובץ שעורים" אות פט: איך אפשר לברר דבר כזה, והרי שמא עבר עבירות בסתר, או בהרהור הלב ו"האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב"! ? וכתב, דשמא ברוח הקודש נתבאר להם; ומכל מקום צריך עיון למה נתיישבו לבדוק דבר זה, ומאי נפקא מינה יש בזה! ? ואפשר, משום שהמבקר את החולה צריך לעוררו לחזור בתשובה, ולכן בדקו אם יש בו איזה עוון, ויזכירוהו שצריך לשוב.

^[8] כתב המהרש"א: אפשר, שבוידוי שקודם מיתתו כדרך כל הארץ, לא התודה רק על עוון זה; ביאור דבריו, שהוקשה לו: למה יתגאה אותו חסיד לספר כן, ולכן פירש שלא התודה על עוון אחר בלתי על זה, ושמעו אחרים את וידויו.

^[9] כתב המאירי: "ואף על פי שיחיד מומחה לרבים דן דיני ממונות ביחידי, מכל מקום ראוי לכל חכם למשוך ידו מזה הרבה, עד שיהא מוחזק לכל בכך".

^[10] כן פירש רש"י; וכתב עליו הרשב"א, שהראב"ד פירש ששדה שלהם היתה, ואף על פי ששלהם היתה, נענשו, מפני שהיתה מפסדת האוכלים. והרשב"א הסכים עם הראב"ד, והוסיף: "ולפי פירוש זה מסתברא, דהכי קאמר: אף על פי שהיתה שלהם והפסידה מעט, אפילו הכי אסור, שהרי נענשו בכך".

^[11] משמע שהיו מחזיקים את הבהמות בבתיהם, אלא שלמרעה היו יוצאים לחורשין, ומשמע שזה מותר, אם לא שידוע על שדה שהם עוברים דרך עליה.

^[12] ומשום שאם כן יימנע מתשובה, שהרי אינו יכול למוכרן יחד בלא הפסד גדול, אלא מוכר על יד על יד ורועה האחרות כל יום ויום כמנהגו, ובלא ספק יזהר שלא יפסידו תבואת חבריהם, רבינו יהונתן ב"שיטה מקובצת".

^[13] א. מסתבר ש"ארץ ישראל" על "ליקח בית" קאי, שיש בזה מצוה משום ישוב ארץ ישראל; והרמב"ם לא הזכיר "ארץ ישראל" הן בבית והן באשה. ב. בפשוטו, אף שדין זה נשנה עם הדינים האחרים, ענין אחר הוא, שגבי בהמה דקה כלבים וחזירים, היתר הוא שהתירו לו כדי שלא יפסיד; ואילו דין זה אינו "היתר", אלא שזו היתה כוונתו בנדרו.

^[14] ובפירוש שני פירש רש"י, כלבים גדולים של ציידים, ואינם מזיקים.

^[15] כן היא גירסת ספרים אחרים, וכתב המהר"ם שגירסא זו עיקר, ושכן משמע בתוספות.

^[16] נתבאר על פי התוספות.

^[17] א. בתוספות הביאו את פירוש הר"ח שפירש: וכי דרכה לקבור בניה שאין עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגדל צאן; אבל הוכיחו ממסכת נזיר לא כן, ולפיכך פירשו שהוא לשון קללה, או שאמר בלשון תמיהה: וכי אינה יראה שתיענש בקבורת בניה. וכתב ב"עיון יעקב" שקבורת הבנים היא מדה כנגד מדה, כיון שאסור לגדל בהמה דקה משום ישוב הארץ, והיא אינה מקפדת בכך, לכן תיענש בקבורת הבנים, שהוא עיקר מצות פריה ורביה לקיום המין משום ישוב העולם, וכמו שנאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה". ב. כתב ה"ר ישעיה ב"שיטה מקובצת", שצריך לומר בטעמו של רב הונא, שהיתה חשובה בעיניו יותר מכל אדם מפני חסידותה, והיתה נזהרת שלא לרעות מן הגזל, ראה שם.

^[18] נתבאר על פירושו הראשון של רש"י; ובפירוש שני פירש: הוא בא ולימדנו והזהירנו בכך, משום שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע; והרשב"א פירש בשם רבינו תם: מדאתא רב לבבל ולימדם, שמימות הנביאים כשגלה יכניה לבבל תקנו כך.

^[19] על שם שעברו עליו שבעת ימים.

^[20] "ישוע" מתרגמינן "פורקן", והוא כמו פדיון, רש"י.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The baraita continues: And a butcher may buy small domesticated animals and slaughter them, and again buy small domesticated animals and keep them for a while, provided that he does not keep the last one of them that he bought beyond thirty days.

His students asked Rabban Gamliel: What is the halakha with regard to raising small domesticated animals in Eretz Yisrael? Rabban Gamliel said to them: It is permitted. The Gemara interrupts its citation of the baraita to pose a question: How could Rabban Gamliel say this? But didn’t we learn in the mishna: One may not raise small domesticated animals in Eretz Yisrael?

Rather, the text of the baraita must be emended, and they actually raised this dilemma before him: What is the halakha with regard to keeping them for a while? The Gemara resumes the quotation of the baraita: Rabban Gamliel said to them: It is permitted, provided that the animal does not go out and graze among the flock. Rather, one should tie it to the legs of the bed in his house.

The Sages taught in a baraita: There was an incident involving a certain pious man who was groaning, i.e., suffering, due to a pain in his heart. Those caring for the man asked the physicians what to do for him, and they said: There is no other remedy for him but that he should suckle warm milk every morning. And they brought him a she-goat and tied it to the leg of the bed for him, and he would suckle milk from it every morning.

Days later, his friends came in to visit him. When they saw that she-goat tied to the legs of the bed, they turned back, saying: There is an armed bandit in this man’s house, and we are going in to visit him? They referred to the goat in this manner because small animals habitually graze on the vegetation of others, thereby stealing their crops.

His friends sat down and investigated this pious man’s behavior, and they could not find any sin attributable to him except that sin of keeping that she-goat in his house. That man himself also said at the time of his death: I know for a fact that I have no sin attributable to me except the sin of keeping that she-goat in my house, as I transgressed the statement of my colleagues, the Sages.

Rabbi Yishmael said: The members of my father’s family were among the wealthy property holders in the upper Galilee. And for what reason were they destroyed? It was due to the fact that they would graze flocks in the forests, and also because they would judge cases of monetary law by means of a single judge. And even though there were forests close to their houses, and therefore there should have been no problem for them to take their animals to graze in these forests, there was a small, private field and they would convey the animals on a path through it.

§ The Sages taught in a baraita: If there is a shepherd of small domesticated animals who repented, the court does not obligate him to sell all his animals immediately. Rather, he may sell them gradually. And likewise, in the case of a convert who came into possession of dogs and pigs (see 83a) as part of his inheritance, the court does not obligate him to sell all of them immediately. Rather, he may sell them gradually.

And similarly, with regard to one who vowed to purchase a house or to marry a woman in Eretz Yisrael, the court does not obligate him to acquire the first house or marry the first woman he sees immediately upon his arrival in Eretz Yisrael. Instead, he may wait until he finds the house or wife appropriate for him.

And there was an incident involving a certain unmarried woman who had a son who was distressing her, and she jumped up and took an oath impulsively: Any man who comes to marry me and will discipline my son, I will not turn him away. And unworthy men jumped at the opportunity to marry her. And when the matter came before the Sages, they said: She need not marry one of these men, as this woman’s intention in her oath was certainly to marry only a man who is appropriate for her.

The baraita continues: Just as the Sages said that one may not raise small domesticated animals, i.e., sheep and goats, so too they said that one may not raise small undomesticated animals. Rabbi Yishmael says: One may raise village dogs, cats, monkeys, and genets, because they serve to clean the house of mice and other vermin.

The Gemara asks: What are these genets? Rav Yehuda said: These are known in Aramaic as shartza ḥartza. And there are those who say that in Aramaic this animal is called ḥarza. This creature has short thighs and it grazes among the thorn bushes. And what is the reason that they are called shartza, a term that generally refers to creeping creatures that slither [shoretz] rather than walk? It is because its thighs are so short that it appears to slither instead of walking on legs.

§ Rav Yehuda says that Rav says: We in Babylonia have rendered ourselves like the residents of Eretz Yisrael with regard to the prohibition of the Sages against raising small domesticated animals. Rav Adda bar Ahava said to Rav Huna: What of your sheep and goats? How can you raise these animals in Babylonia?

Rav Huna said to him: Ḥova, my wife, watches the animals to ensure that they do not graze on land belonging to others. Rav Adda bar Ahava cursed Rav Huna and said to him: May Ḥova bury her son! In all the years of Rav Adda bar Ahava, no children of Rav Huna from Ḥova survived, due to this curse. There are those who say a different version of the above statement: Rav Huna says that Rav says: We in Babylonia rendered ourselves like those of Eretz Yisrael with regard to raising small domesticated animals, from the time when Rav came to Babylonia.

§ Rav and Shmuel and Rav Asi once happened to be present at a house where a celebration was being held marking the passage of a week of a newborn son, i.e., a circumcision. And some say it was a house where a celebration was being held marking the redemption of a firstborn son. Rav would not enter before Shmuel, for reasons the Gemara will explain;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והטבח לוקח ושוהה ובלבד שלא ישהה העגונה שלשים יום. פירש רש"י ז"ל הטבח הלוקח בהמות הרבה ליום השוק ומקבץ שלשים יום ושוהה עד יום השוק ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום אחר השוק. ובתוספות הקשו אם כן למה לא הזכיר יום השוק בברייתא גבי טבח כמו שהזכירו רגל ומשתה, ועוד אם העגונה היינו האחרונה למה קראוהו אחרונה ברגל ומשתה וקראוהו עגונה גבי טבח. והם פרשו שהטבח לוקח בהמות הרבה ביחד ואסרו לו שלא ישהא אותן יותר משלשים יום משלקחן אבל שלשים יום יכול לשהות משלקח ואפילו אם שחט את כולן ולא נשארה אלא אחת לבדה העגונה אף אותה יחידית לא ישהה יותר משלשים יום וגרסינן בהא דטבח ובלבד שלא ישהה העגונה יותר משלשים יום וכן היא בתוספתא אבל ברוב ספרים לא גרסי יותר משלשים יום אלא שלשים יום כדברי רש"י ז"ל.

אמר להם מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר. רש"י ז"ל משמע שסבור דלשהות בבית אפילו שלא לצורך הרגל ואפילו לשהות יותר משלשים יום בעו מיניה והתיר להם וכמעשה דאותו חסיד שכך (סבר) [פירש _ ס"מ] הוא ז"ל ורבנן פליגי עליה. ואין צריך לפירוש זה אלא קודם הרגל שלשים יום קא בעי מיניה והתיר כרבנן. ומיהו מסתברא כדברי רש"י ז"ל שהרי לאחר דברי רבן גמליאל אמרו ומעשה בחסיד דלכאורה משמע שדברי רבן גמליאל כמעשה של אותו חסיד.

אלא קושרו בכרעי המטה. ולאו דוקא נקט קושרה אלא אפילו כלואה בבית שלא תצא ותרעה בחוץ שרי, וקשרה בכרעי המטה אורחא דמלתא נקט שקושרין אותו בחבל היוצא מן המטה כמו שאמרו בפרק אלו טרפות (חולין נב, ב) חבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור ופירש רש"י ז"ל שבכך ראוי לקשור בהמה בכרעי המטה וכדכתיב אסרו חג בעבותים שהיו קושרין את הקרבן בכרעי המטה עד שהביאוהו למזבח, ואי נמי אפשר דאתא לאשמועינן דאפילו קשרו אין מגדלין אלא משהין.

שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה. פירש רש"י ז"ל דשדה של אחרים היתה. והראב"ד ז"ל פירש שדה שלה היתה ואף על פי שלהן היתה נענש מפני שהיתה מפסדת האוכלין. וזה נראה לי יותר, ולפי פירוש זה מסתברא דהכי קאמר אף על פי שהיתה שלהן והפסדה מועט אפילו הכי אסור שהרי נענש בכך.

חובה תקברינהו לבנה. פירש ר"ח ז"ל דהכי קאמר וכי רוצה היא לקבור את בניה שלא תהא עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגבי הצאן והוה כשגגה שיוצאה מלפני השליט. ואין הפירוש הזה נראה, מפני שאמרו גם כן בנזיר בפרק שני נזירין (נז, ב) דידך מאן מקיף אמר ליה חובה תקברינהו לבנה ומשם נראה דלשון קללה היא שמקללת אותה על שעושה כן. ויש מפרשים דהכי קאמר הכא והתם וכי אינה יראה שתענש ותקבור את בניה.

מכי אתא רב לבבל. פירש רש"י ז"ל מכי אתא והרבה ישיבות ונתקבצו שם הרבה מישראל ורוב שדות היו של ישראל, וכענין זה פירש גם בפרק קמא דגטין בתחלתו (ו, א) שאמר ועשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגטין מכי אתא רב לבבל ונעשו בקיאין לשמה מתוך שהרבה ישיבות. ורבינו תם ז"ל הקשה עליו דהא פריך עלה התם ממתניתין דמצפון עכו כלומר מעכו ולהלן כגיטין הבאין מחוץ לארץ ואם איתא מאי קמקשה מן המשניות שנשנו קודם שבא רב לבבל, אלא הכא והתם הכי קאמר מדאתא רב לבבל ולמדם שמימות הנביאים כשגלו יכניה לבבל תקנו כך.

איסור זה של גדול בהמה דקה בארץ ישראל לא סוף דבר ביוצאה ומזקת אלא אף אם היתה קשורה לו בכרעי המטה אסור:

אע"פ שבמקום פקוח נפש הותרו האיסורין להתרפא בהם דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בה ביותר מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאל לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרוה בכרעי המטה והיה יונק ממנה חלב רותח משחרית לשחרית לימים נכנסו חבריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה לו בכרעי המטה חזרו לאחוריהם אמרו ליסטים מזויין בביתו של זה ואנו נכנסנו אצלו ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז אף הוא אמר בשעת מיתתו יודע אני בעצמי שאין בי אלא אותו עון שעברתי על דעת חברי:

אע"פ שיחיד המומחה לרבים דן דיני ממונות ביחידי כמו שיתבאר במקומו מ"מ ראוי לכל חכם למשוך ידו מזה הרבה עד שיהא מוחזק לכל בכך אחד מן החכמים העיד בכאן על אבותיו שמגדולי הגליל היו ולא חרבו אלא מפני שהיו מעבירים בהמותיהם דרך שדה אחת של אחרים להעבירם ליערים מפני שהיו דנים דיני ממונות ביחידי:

רועה שעשה תשובה שלא לגדל עוד בהמה דקה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד שאם לא כן ימנע ממנה עד שלא יוכל למכרם בלא הפסד גדול וכן מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד:

מי שנדר ליקח בית או לישא אשה ולא קבע בזה זמן אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו ולא עוד אלא אף אשה שהקניטוה בניה וקפצה ונשבעה שכל מי שיתבענה ראשון לנשואין אינה מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנין אין שבועתה מכריחתה להנשא להם לא נתכונה זו אלא להגון לה:

כבר בארנו במשנה שכשם שאסרו בבהמה דקה כך אסרו בחיה דקה ומ"מ כל שעשוי לנקר את הבית כגון חתולות וחולדות הסנאים והם הנמצאות בסנה והיו רגילות אצלם לניקור הבית מתולעים ושרצים הדקים מותר לגדלם וכן כלבים כופריים והם שהם קטנים וננוסים ואין היזקן מצוי מותר לגדלם וכן התירו בקופים:

אע"פ שאיסור זה לא היה אלא בארץ ישראל כמו שבארנו במשנה משירדה הגולה לבבל ונתמלאת תלמידי חכמים וגדולים ונתישבה מישראל הרבה עד שהיו רוב השדות והכרמים של ישראל עשו בבל כארץ ישראל לאסור בה גידולי בהמה דקה וחיה דקה:

אלא מהו לשהות. פירוש בתוך ביתו אמר להם מותר וכו'. ולא נהירא דסוף סוף קשיא מתניתין דקתני אין מגדלין ואפילו בתוך ביתו קאמר כדפרישית לעיל. לכך נראה דלשהות קודם לרגל קא בעו מיניה ואמר להם מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר דאף לשהות קודם לרגל אינו מותר אלא דוקא בבית. וכן מוכח נמי בתוספתא דקתני אין מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשדה אלא קושרה בכרעי המיטה. תלמידי הרב ר' פרץ ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר להם מותר ובלבד שלא תצא וכו'. רש"י ז"ל נראה שסבור לשהות בבית אפילו שלא לצורך הרגל ואפילו להשהות יותר משלשים בעו מיניה והתיר להם וכמעשה דאותו חסיד שכן פירש הוא ז"ל ורבנן פליגי עליה ואין צורך אלא קודם הרגל שלשים יום קא בעו מיניה והתיר וכרבנן. ומיהו מסתברא כדברי רש"י ז"ל שהרי לאחר דברי רבן גמליאל אמרו ומעשה בחסיד ולכאורה משמע שדברי רבן גמליאל כמעשה אותו חסיד. ע"כ.
תנו רבנן מעשה בחסיד אחד גרסינן וחסיד זה הוא רבי יהודה בן בבא דהכי מפרש לה בברייתא שעברתי על דברי חברי שהיו אומרים אין מגדלין כל עיקר וסמכתי על דברי רבן גמליאל. גאון ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן דאף על פי שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורין להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר. ע"כ.

שדה קטנה היתה וכו'. ומעבירין דרך עליה. פירש רש"י ז"ל דפרה של אחרים היתה. והראב"ד ז"ל פירש שדה שלהם היתה ואף על פי ששלהם היתה נענשו מפני שהיתה מפסדת האוכלים וזה נראה יותר. ולפי פירוש זה מסתברא דהכי קאמר אף על פי שהיתה שלהם והפסידה מעט אפילו הכי אסור שהרי נענשו בכך. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון גאון ז"ל ואף על פי שהיו חורשין שלהם סמוכין לבתיהם לכך נענשו שהיתה שדה קטנה של אחרים בין בתיהם לחורשין והיו מעבירין צאן שלהן לחורשין דרך אותה שדה והיו מפסידים בה שלא התירו לרעות בחורשין בזמן שיש שדות כל סביביו.

ודנין דיני ממונות ביחיד. ואף על פי שיחיד מומחה לרבים דן דיני ממונות ביחידי כמו שיתבאר במקומו מכל מקום ראוי לכל חכם למשוך ידו מזה הרבה עד שיהא מוחזק לכל בכך. הרב המאירי ז"ל.
רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד דאם כן מימנע מתשובה שהרי אינו יכול למוכרן ביחד בלא הפסד גדול אלא מוכר יד על יד ורועה האחרות בכל יום ויום כמנהגו ובלא ספק יזהר שלא יפסידו תבואת חביריהם. וכן מי שנדר ליקח בית וכו' כדי שלא ימנעו אחרים מלידור דבר מצוה שאם יראו שבית דין אונסין אותו למהר ולעשות מה שאין נושא חן בעיניו ימנעו האחרים. ה"ר יהונתן ז"ל.

כלבים כופריים של אותו מקום ואמרי לה כלבים הרגילים לצוד. גאון ז"ל.

חולדות הסנאין והן הנמצאות בסנה והיו רגילות אצלן לניקור הבית מתולעים ושרצים הדקים. הרב המאירי ז"ל.

חרצא דקטיני שקי חרצא שוקים קטיני דקים אבל גבוהין הם. ויש לתמוה דמה לו לתלמודא לפרש ענין רגליה. ופירש רבינו תם לפי שרגליה גבוהין ודקין ומשום הכי תנן במסכת אהלות בפרק קמא חולדות הסנאים רבי יוסי אומר בית שמאי מטמאין כזית במשא וכו' דמתוך שרגליה גבוהים ודקין מספקא להו וכו' עד ויש לה תורת שרץ. ולהכי מפרש לה תלמודא לפרש טעמא דבית שמאי והאי דמסיים הכא ומאי שרצא דמתתאי שקי וכו' ככתוב בתוספות. תלמידי הר"פ ז"ל.

וכן פירש הר"ר ישעיה ז"ל וז"ל מאי חולדת סנאים אומר רבינו תם דמיבעיא ליה על הא דתנן חולדת סנאים רבי יוסי אומר בית שמאי אומרים וכו'. דמספקא ליה אי נבלת חיה היא או שרץ ואותה דהתם מפרש הכא דהיינו שרצא חרצא שוקיים שלה דקין וגבוהין. ובעי מאי שרצא דקרא דלא מספקא לן דמתתאי שקי כלומר שאין שוקיה גבוהין. ע"כ.
וזה לשון גאון ז"ל מיתתא שקי שכרעיו קצרים. נוסח אחר סקיה ופירוש צלצל ומתרגמינן סקאה ודומה לעכבר המדבר. ע"כ.

חובא תקברינהו וכו'. יש אומרים שקללה. ויש מפרשים אותו בתמיה כלומר רוצה היא לקבור בניה. ואי קשיא ורב הונא היכי עביד הכי דהא אמרינן במתניתא דאפילו על ידי אחר אסור לגדל דאף אם היה עושה חובה באיש אחר מפני חסידותה אפילו הכי אסור. וצריך לומר דהיתה חשובה בעיניו יותר מכל אדם מפני חסידותה והיתה נזהרת שלא לרעות מן הגזל. ה"ר ישעיה ז"ל.

מכי אתא רב לבבל ונתן לב לדרוש לאסור בבבל שראה בה ריבוי יושבי יישוב. ובפרק קמא דגיטין אמרינן עשינו עצמנו וכו' מכי אתא רב לבבל פירוש והרבה ישיבות והיו בקיאין לשמה. וקשה דפריך עלה ממתניתין דקאמר רבי מאיר עכו וכו' וקשה מאי פריך והלא בימי רבי מאיר עדיין לא רבו הישיבות שלא בא רב עדיין. וצריך לומר מכי אתא רב לבבל ודרש שמעולם הן בקיאין לשמה. וריב"א מיישב פירוש ראשון ופירש דבימי התנאים היתה בבל כארץ ישראל וכשעלה רבי חייא ובניו מבבל נעשית כשאר ארצות וכשבא רב לבבל חזרה לקדמותה והיינו דפריך עלה אמילתיה דרבי מאיר דבימי רבי מאיר היו בקיאין כמו בימי רב. ה"ר ישעיה ז"ל.

בד"ה והטבח לוקח כו' דבתוספתא גרסינן יותר מל' יום וא"כ כו' יכול כו' להשהות אחר יום השוק כו' עכ"ל פירוש דגרס שם יותר מל' יום אל ישהה אבל עד ל' יום שרי להשהות אף כי מלו אחר יום השוק וזה אין סברא דלא עדיף ממשהה קודם לרגל ודו"ק:

בד"ה מהו להשהות כו' ובתוספתא נמי משמע דאף קודם הרגל לא שרי להשהות אלא בבית כו' עכ"ל ר"ל דהיינו כפירושם דהך דר"ג איירי בקודם לרגל אפילו הכי לא תצא ותרעה בעדר וק"ל:

מעשה בחסיד כו' ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע כו'. אפשר דבוידוי שקודם מיתתו כדרך כל הארץ אמר שלא התודה רק על עון זה ויש לדקדק מה היה עון זה כ"כ עד שהחזירו המבקרים מלבקרו כיון שלא עשה כן אלא משום רפואה ואפשר שהיה חולה שאין בו סכנה ולא היה לו להתירו לעצמו וק"ל:

חובה תקברינה לבנה כו'. ובפרק ב' נזירים איתא משום שהקיפה ראש בנה קללה כן ואפשר דהא והא גרמו דמשום הך דהקפת ראש בנה תלה קללתה בבנה נמי הכא ומיהו לא הוה מתקיים הקללה בשביל הך דהתם לחוד דהא לרב אדא נמי שרי התם אפי' בגדול המקיף קטן ולא קאמר התם הכי אלא לפי סברת רב הונא אבל משום הך דהכא דעבדה איסורא נתקיימה הקללה כולהו שני כו' וק"ל:

איקלעו לבי שבוע הבן כו' הכא פרש"י ברית מילה דהיינו למצות ברית מילה גופה אבל גבי ישוע הבן פרש"י משתה לפדיון הבן וכן משמע בסנהדרין פ' אד"מ דמצות ברית מילה גופיה קרי שבוע הבן ואין מכאן ראיה לעשות סעודה בברית מילה אלא בפדיון הבן וק"ל:

גמרא אמר ר' ישמעאל מבעלי בתים נ"ב ס"א א"ר שמעון שזורי מבעלי כו':

שם וא"ד חרצא דקטיני כו' כצ"ל ונ"ב ס"א ונראה בעיני עיקר וכן משמע בתוס':

תד"ה מהו חבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים כו'. כצ"ל:

תד"ה דקטיני ומש"ה תנן בפ"ח דכלאים מ"ה. כצ"ל:

גמרא כולה שניה דראב"א לא אקיים זרעא לר"ה. כה"ג (בב"מ קח):

יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ בּוֹ אֶלָּא אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁל אוֹתָהּ הָעֵז. נראה אף על גב שהיה חולה שאין בו סכנה כמו שכתב מהרש"א ז"ל הוא התיר לעצמו מפני שדבר זה הוא גזרה דרבנן ובמקום חולי לא גזרו אך החכמים חשבו זה אליו לעון מפני שהוא אדם חשוב והרואין אותו יטעו לעשות כן בלא חולי.

רש"י ד"ה ישוע הבן כו'. ישוע מתרגמינן. צ"ל ויושע מתרגמינן ופרק (שמות יד) ועי' רש"י ע"ז דף ד' ע"א ד"ה להם שוע:

בפרש"י בד"ה אלא קושרה בכרעי המטה ורבנן פליגי עליה דר"ג עכ"ל. והיינו מהאי עובדא דמייתי בסמוך בחסיד א' שאמר שעבר על דברי חביריו אף על גב שהיתה קשורה אע"כ דלרבנן מיהא אסור בכה"ג:

בד"ה תקברינהו לבנה וכו' והיא אינה יכולה לשמור עכ"ל. לכאורה משמע מלשון רש"י דאיניש אחרינא שיכול לשמור ודאי שרי והיינו כדברי המפרשים שהביאו התוספות לעיל במשנה ויש לדחות דמ"ש והיא אינה יכולה לשמור היינו משום דלאו בני שמירה נינהו וא"כ ה"ה דע"י רועה אבל מפר"ת בתוספות ד"ה חובה ודאי משמע דע"י רועה שרי:

לעיל בד"ה שהיו מרעין בהמה דקה שלהן בחורשין עכ"ל. כוונתו דאין לפ' בגסה דמסתברא שלא היו הם רועין בעצמם אלא ע"י אחרים וליכא אלא איסור מגדל דהיינו בדקה דווקא אבל קשה דמפירוש רש"י משמע דע"י רועה שרי לגמרי אפילו בדקה מדפירש בסמוך גבי רועה שעשה תשובה דברועה בהמות שלו איירי משמע דברועה של אחרים לא שייך שום איסור כלל וכן משמע מפירושו ד"ה תקברינהו ויש ליישב דס"ל לרש"י דאפי' ע"י רועה אסור לגדל אלא דאיסורא לא שייך אלא לגבי בע"ה דוקא אבל לגבי רועה ליכא איסורא משום מגדל כיון דלאו דידיה הוא ולא כמ"ש התוספות לעיל במשנה דבכה"ג אפי' רועה של אחרים פסול לעדות וכבר כתבתי דמלשון הפוסקים משמע להיפך ומפרש"י ד"ה תקברינהו נמי אין ראיה כמ"ש בסמוך וק"ל. ועי"ל דמה שפרש"י שהיה מרעין בהמה דקה היינו משום דאי בגסה היה אסור משום חורשין גופא דלא שייך תקנת יהושע בגסה כדמסקינן לקמן וזה הנכון:

ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון וכו' עיין מה שכתב בשיטה מקובצת ומ"ש הרב עיון יעקב. ואני בעניי כתבתי בזה בתמורה דף ט"ו בס"ד עש"ב:

ודנין דיני ממונות ביחיד. אע"ג דקי"ל דיחיד מומחה דן ביחיד מ"מ שנינו אל תהי דן יחידי וכ"כ הרמב"ם מצות חכמים שהמומחה יושיב אחרים עמו. ונמצא שעברו על מצות חכמים אמנם התוס' כתבו בסנהדרין דף ה' דעצה טובה קמ"ל ולחד שינויא דהתוס' התם ר"נ היה דן ביחיד כפשט מ"ש רב נחמן כגון אנא דן ביחיד. אמנם כתב הרב המאירי בסוגיין הובא במקובצת דראוי לכל חכם למשוך ידו מלידון יחידי עד שיהא מוחזק לכל בכך ע"ש:

והטבח. המקבץ את הבהמות ליום השוק: לוקח ושוחט או לוקח ושוהה. עד יום השוק שלשים יום למקחו: ובלבד שלא ישהה את העגונה. המאוחרת למקחו שלקח סמוך לעת השוק לא ישהה אותה לאחר יום השוק להשלים שלשים יום למקחה: העגונה. מאוחרת כמו הלהן תעגנה (רות א) תאחרנה מלהנשא: אלא קושרה. ורבנן פליגי עליה דרבן גמליאל: גונח. פלידר''א צועק מפני כאב הלב לא היה יכול להשיב רוחו: לסטים מזויין. רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים: שהיו מרעין. בהמה דקה שלהן בחורשין: ואע''פ שהיו חורשין סמוך לבתיהם. ולא היו רועין בשדות אחרים ומשום חורשין ליכא גזל דאמר לעיל אבל מגדלין בחורשין ולקמן (דף פא.) נמי בתקנת יהושע תיקן שלא יקפיד בעל היער על כך אפי' הכי נענשו מפני ששדה קטנה היתה ביניהם ושל אחרים היתה: רועה. בהמות שלו: שעשה תשובה. שלא לגדל בהמה דקה עוד: כלבים וחזירים. תנן במתניתין דאסור לגדלן: חיה דקה. צביים ושועלין: כלבים כופריים. קטנים וננסים הם ל''א כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין: חולדות סנאין. גדילות בסנה: לנקר את הבית. מן העכברים: וורדני. סנה: דקטיני. דקים: דמתתאי שקיה. שוקיה גוצין: בבבל כארץ ישראל. שמיום גלות יכניה רבו שם תלמידים ונתיישבו שם בישוב קבוע: דידך מאי. הלא יש לך בהמה דקה: חובה. שם אשתו: תקברינהו לבנה. שאתה סומך עליה והיא אינה יכולה לשמור: מכי אתא רב לבבל. רבו מתיישבין שם מפני ישיבתו לישנא אחרינא הוא בא ולמדנו להזהר בכך שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע: שבוע הבן. ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים: ישוע הבן. משתה שעושין לפדיון הבן בכור ישוע מתרגמינן פורקן כמו פדיון: רב לא עייל קמיה דשמואל. טעמא אמרינן לקמן:

והטבח לוקח ושוהה. פי' בקונטרס עד יום השוק ובלבד שלא ישהה העגונה שבהם שלשים יום אותה שלקח באחרונה לא ישלים לה שלשים יום אחר השוק וקשה דבתוספתא (פ''ח) גרס יותר מל' יום וא''כ לפי התוספתא יכול להשהות אחר יום השוק ועוד . קשה דלעיל גבי רגל קרי לה אחרונה והכא קרי לה עגונה ועוד שלא הזכיר התנא יום השוק כלל ונראה לר''י לפי שהטבח רגיל לקנות כמה בהמות ביחד ומותר להשהות ובלבד שאפי' העגונה שבהן אותה שנשארה יחידה אחר חברותיה שלא ישהה יותר מל' יום אף על פי שהיא יחידה ומיהו בכל הספרים גרסינן שלשים יום ולא גרסינן יותר: מהו להשהות קבעו מיניה. אין נ''ל דפליגי רבנן עליה דר''ג כדפי' בקונטרס דמהו להשהות קודם הרגל קבעו מיניה ואמר להן מותר ולאו דוקא נקט קושרה אלא אורחא דמלתא נקט שדרכן היה לקשור בהמה דקה לכרעי המטה כדאמר באלו טריפות (חולין דף נד:) חבל היוצא מן המטה עד תשעה טפחים טהור ופירש שם בקונטרס שבכך הוא ראוי לקשור בהמה דקה בכרעי המטה כדכתי' אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח שהיו קושרין הקרבנות בכרעי המטה עד שיביאוהו לקרנות המזבח אי נמי נקט קשרו לאשמועינן דאפילו בקשורים אסור לגדל כ''א להשהות ובתוספתא (פ''ח) נמי משמע דאף קודם הרגל לא שרי להשהות אלא בבית דהכי קתני בהדיא אבל מגדלים קודם הרגל ל' יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק אלא קושרה בכרעי המטה שאלו לר''ג כו': דקטיני שקיה. פי' שוקיו דקין ולהכי נקרא חרצא שהחרצין ניכר בין השוקים מתוך שהן דקים ונראין גבוהים ומשום הכי תנן בפ''א דאהלות חולדות הסנאים רבי יוסי אומר ב''ש מטמא כזית במשא וכעדשה במגע דמתוך שרגליה גבוהים ודקים מספקא להן שמא לאו היינו חולדה דקרא ויש לה תורת נבילה או שמא היינו היא ויש לה תורת שרץ והאי דמסיים ומאי שרצא דמתתאי שקיה ה''ק ומאי שרצא חולדה דכתיב בקרא שאין ספק דמתתאי שקיה שהי' רגליה קצרות ושורצת על הארץ וכן נראה לר''ת: חובה תקברינהו לבנה. פר''ח בתמיה וכי דרכה לקבור בניה שאין עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגדל צאן והוי כשגגה היוצאת מלפני השליט ומיהו בפרק שני נזירים (נזיר דף נז: ושם) גבי הקפת הראש אין שייך לפרש כן דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא לדידך מאן מקיף להו אמר ליה חובה א''ל חובה תקברינהו לבנה ואין שייך לפרש שם אלא לשון קללה אי נמי יש לומר אין יראה שתענש בקבורת בניה: מכי אתא רב לבבל. פי' בקונטרס והיו מתישבין שם מפני ישיבתו והיו רוב שדותיהן מישראל וכענין זה פי' בפרק קמא דגיטין (דף ו. ושם.) עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל ונעשינו בקיאין לשמה מתוך שהרבה ישיבות וקשה לר''ת דא''כ מאי פריך התם ממתני' דעכו כארץ ישראל לגיטין אבל בבל לא והלא המשניות נשנו קודם דאתא רב לבבל ומפר''ת התם מכי אתא רב לבבל והורה לנו שמימות יכניה והחרש והמסגר שגלו לבבל דינה להיות כארץ ישראל לגיטין שבקיאין לשמה וכן כאן לענין בהמה דקה שיש שם רוב ישראל וכן יש בריש בכל מערבין (עירובין דף כח.): לבי ישוע הבן. פ''ה פדיון הבן וכן הערוך וקשה דאע''ג דמתרגמינן פדיון פורקן מ''מ אין שייך לשון ישועה ור''ת פי' שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר (ישעיה סו) נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות סעודה:

בבא קמא פ ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף פ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד