בבא קמא ו ע"ב

שׁוֹר יוֹכִיחַ
מָה לְשׁוֹר שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק
בּוֹר תּוֹכִיחַ וְחָזַר הַדִּין
רָבִינָא אָמַר לְאֵתוֹיֵי הָא דִּתְנַן הַכּוֹתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקוֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתּוֹר אֶת הַכּוֹתֶל וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְהִזִּיקוּ פָּטוּר לְאַחַר הַזְּמַן חַיָּיב
הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאַפְקְרֵהּ בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל הַיְינוּ בּוֹר מַאי שְׁנָא בּוֹר דְּהֶזֵּיקוֹ מָצוּי וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי הֶזֵּיקָן מָצוּי וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ
אִי דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ הַיְינוּ בּוֹר
לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ וְלָא דָּמֵי לְבוֹר מָה לְבוֹר שֶׁכֵּן תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק תֹּאמַר בְּהָנֵי שֶׁאֵין תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק
שׁוֹר יוֹכִיחַ
מָה לְשׁוֹר שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק
בּוֹר תּוֹכִיחַ וְחָזַר הַדִּין
כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק חָב הַמַּזִּיק חַיָּיב הַמַּזִּיק מִיבְּעֵי לֵיהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הַאי תַּנָּא יְרוּשַׁלְמִי הוּא דְּתָנֵי לִישָּׁנָא קַלִּילָא
לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק תָּנוּ רַבָּנַן מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל נִיזָּק וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל נִיזָּק דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִגְבּוֹת לַנִּזָּקִין מִן הָעִידִּית וְקַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ
וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָכַל שְׁמֵינָה מְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה אָכַל כְּחוּשָׁה מְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה
אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁאָכַל עֲרוּגָה בֵּין הָעֲרוּגוֹת וְלָא יָדְעִינַן אִי כְּחוּשָׁה אֲכַל אִי שְׁמֵינָה אֲכַל דִּמְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה
אָמַר רָבָא וּמָה אִילּוּ יָדְעִינַן דִּכְחוּשָׁה אֲכַל לָא מְשַׁלֵּם אֶלָּא כְּחוּשָׁה הַשְׁתָּא דְּלָא יָדְעִינַן אִי כְּחוּשָׁה אֲכַל אִי שְׁמֵינָה אֲכַל מְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה
אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עִידִּית דְּנִיזָּק כְּזִיבּוּרִית דְּמַזִּיק
וּבְהָא פְּלִיגִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר בִּדְמַזִּיק שָׁיְימִינַן
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל נֶאֱמַר שָׂדֶה לְמַטָּה וְנֶאֱמַר שָׂדֶה לְמַעְלָה מָה שָׂדֶה הָאָמוּר לְמַעְלָה דְּנִיזָּק אַף שָׂדֶה הָאָמוּר לְמַטָּה דְּנִיזָּק
וְרַבִּי עֲקִיבָא מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם דְּהַאיֵךְ דְּקָא מְשַׁלֵּם
וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אַהֲנִי גְּזֵרָה שָׁוָה וְאַהְנִי קְרָא אַהֲנִי גְּזֵרָה שָׁוָה כִּדְקָאָמֵינָא
אַהֲנִי קְרָא כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ לְמַזִּיק עִידִּית וְזִיבּוּרִית וְעִידִּית לְנִיזָּק וְזִיבּוּרִית דְּמַזִּיק לָא שַׁוְיָא כְּעִידִּית דְּנִיזָּק דִּמְשַׁלֵּם לֵיהּ מִמֵּיטַב דִּידֵיהּ
דְּלָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ תָּא אַתְּ גְּבִי מִזִּיבּוּרִית אֶלָּא גְּבִי מִמֵּיטָב
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִגְבּוֹת לַנִּיזָּקִין מִן הָעִידִּית וְקַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ מַאי קַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ
אִילֵימָא דִּנְגַח תּוֹרָא דִידַן לְתוֹרָא דְהֶקְדֵּשׁ שׁוֹר רֵעֵהוּ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ
אֶלָּא לָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מָנֶה לְבֶדֶק הַבַּיִת דְּאָתֵי גִּזְבָּר וְשָׁקֵיל מֵעִידִּית
לֹא יְהֵא אֶלָּא בַּעַל חוֹב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

אלא שניתן להשיב: שור יוכיח! שמהלך הוא ברשות הרבים ברשות בית דין, מכל מקום אם הזיק חייב. ^[22] אך גם לימוד זה יש לפרוך: מה לשור שהוא חמור שכן דרכו לילך ולהזיק, תאמר באלו שמזיקים במקומם. על זה יש להשיב: בור תוכיח! שחייב למרות שאינו הולך ומזיק. וחזר הדין, הטענות חוזרות על עצמן, שוב ניתן לפרוך מה לבור שכן יצירתו נעשתה שלא ברשות וכו'.

אלא מוכח שאין חומרא זו שבשור גורמת את הדין ולא החומרא שבבור גורמת את הדין, אלא הצד השווה שבהן שדרכן להזיק וכו' אף אני אביא את אלו שנעשו ברשות שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך.

דין זה בא המשנה לרבות, לדברי רב אדא בר אהבה, במה שאמרה "הצד השווה שבהן" וכו'.

הגמרא מביאה תירוץ נוסף מה באה המשנה לרבות:

רבינא אמר: "הצד השווה" שאמרה המשנה, בא לאתויי הא דתנן, לרבות חיוב זה ששנינו במשנה [בבא מציעא קיז ב]: הכותל והאילן של אדם שנפלו לרשות הרבים, והזיקו, הבעלים פטור מלשלם על הנזק, כיון שאנוס הוא. ^[23] אבל אם נתנו [קצבו] לו בית דין לבעלים זמן לקוץ את האילן, ולסתור את הכותל, כי ראו שהם נוטים ליפול, ואמרו לו שיקוץ או יסתור אותם, ונפלו בתוך הזמן שהקציב לו, והזיקו, פטור, שאף הוא אנוס. אבל אם נפלו לאחר הזמן שהקציבו לו, חייב, כי פושע הוא.

ודנה הגמרא למה חיוב זה נצרך ללמוד מהצד השווה:

היכי דמי, כיצד מדובר? אי דאפקרה, אם הבעלים הפקירו את הכותל והאילן שנפלו, הרי בין לרב ובין לשמואל, החולקים לענין תקלה שלא הפקירה, מכל מקום לדברי הכל, אם הפקירה, היינו [הרי היא תולדה של] בור, ^[24] וחיובה נלמד מן הבור. שכן, מאי שנא [במה שונה הוא] בור דהזיקו מצוי, שכיח שבהמות יפלו בו ויזוקו, ^[25] וחובת שמירתו עליך, הרי הני נמי, הכותל והאילן לאחר שנפלו לרשות הרבים, הזיקן מצוי, שכיח שיתקלו בהם, וינזקו מהם. וכן חובת שמירתן עליך. ולכן, כשם שעל היזק הבור חייב, אף על היזקם של אלו חייב, ואין צורך ללמדם מהצד השווה.

ואי - אם מדובר דלא אפקרינהו [שלא הפקירם], מכל מקום יקשה לשיטת שמואל, דאמר כולם [אפילו תקלה שלא הפקירה] מבורו למדנו לחייבו, אם כן היינו בור, גם זה הוא תולדה של בור, וחיובו נלמד מן הבור, ואין צורך ללומדו מהצד השווה. ^[26]

ומתרצת הגמרא מדוע יש ללמוד חיובו מהצד השווה:

לעולם, דאפקרינהו, מדובר באמת שהפקירם. ומכל מקום, צריך ללמוד חיובם מהצד השווה, היות ולא דמי לבור, אין זה דומה ממש לבור עד שנלמד חיובו מן הבור, כי יש לפרוך: מה לבור, שכן תחילת עשייתו היתה לנזק, תאמר בהני, שאין תחילת עשייתן לנזק, אין בנין הכותל ונטיעת האילן עומדין מתחילתן לנזק.

אלא שניתן להשיב: שור יוכיח, שור המזיק יוכיח שבעליו חייב למרות שאין תחילת עשייתו לנזק.

אך גם לימוד זה יש לפרוך: מה לשור שהוא חמור שכן דרכו לילך ולהזיק, תאמר בכותל ואילן שמזיקין במקומם.

ועל זה יש להשיב: בור תוכיח! שחייב למרות שאינו הולך ומזיק.

וחזר הדין, הטענות חוזרות על עצמן, ושוב ניתן לפרוך: מה לבור שכן תחילת עשייתו, וכולי.

אלא, מוכח, שאין חומרת הדין של הבור וחומרת הדין של השור גורמות את הדין אלא הצד השווה שבהן, אף אני אביא כותל ואילן שנפלו.

דין זה באה המשנה לרבות, לדברי רבינא, במה שאמרה "הצד השווה שבהן" וכו'.

והגמרא ממשיכה לבאר דברי משנתנו:

שנינו במשנה: כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק וכו'.

ודנה הגמרא בלשון המשנה:

חב המזיק!? הרי לשון זה אינו מדוקדק! אלא "חייב המזיק" מיבעיא ליה! התנא במשנה היה צריך לנקוט "חייב המזיק". ^[27] אמר רב יהודה אמר רב: האי תנא [תנא זה של משנתנו], ירושלמי הוא, דתני לישנא קלילא, שהיו אנשי ירושלים רגילים להשתמש בלשון קצרה [מועטת ^[28]], לפיכך נקט "חב" במקום "חייב".

וממשיכה הגמרא לבאר את דברי משנתנו:

שנינו במשנה: כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

ומבארת הגמרא את דין התשלום במיטב הארץ:

תנו רבנן בברייתא: מה שאמרה תורה בתשלומי נזיקין: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" [שמות כב] הכוונה היא שישלם במיטב שדהו של ניזק, ובמיטב כרמו של ניזק. כלומר, אם אכלה ערוגה כלשהיא, אפילו פחותת ערך, שמין את הערוגה הטובה יותר של הניזק כמה היא שווה וכמה תהא שווה ללא הפירות, ואת ההפרש הוא משלם לניזק, ^[29] דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: שומת הנזק נעשית רק לפי הערוגה שאכלה ולא לפי ערוגה טובה ממנה, כי לא בא הכתוב להחמיר עליו לשלם יותר ממה שהזיק, אלא לגבות לנזקין מן העידית. שאם אין לו מעות, ורוצה לפרוע מהקרקע, צריך לתת לניק מהקרקע המעולה שברשותו.

ומוסיף רבי עקיבא: וקל וחומר שיש לשלם מהקרקע המעולה כשמשלם להקדש. והגמרא בהמשך תפרש באיזה תשלום להקדש מדובר. ^[30]

ודנה הגמרא בדברי רבי ישמעאל:

ורבי ישמעאל, מה הטעם בדבריו? בשלמא אם אכל שמנה [ערוגה מלאה פירות ושווה הרבה] ודאי הדין שמשלם שמינה כפי שאכל. אבל אם אכל כחושה [ערוגה דלילה ושווה מעט], משלם שמינה?! מדוע עליו לשלם יותר ממה שהזיק?! ^[31]

הגמרא מתרצת:

אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן, כאן מדובר בכגון שאכל ערוגה בין הערוגות, שהיו בשדה ערוגות שמנות וגם כחושות, והשור אכל ערוגה, ולא ידעינן [לא ברור לנו] אי כחושה אכל, אי שמינה אכל, ובזה חידשה התורה דמשלם מספק דמי ערוגה שמינה.

אך הגמרא דוחה תירוץ זה:

אמר רבא: ומה אילו ידעינן, הרי אילו היינו יודעים דבודאי ערוגה כחושה אכל, הרי לא היה משלם אלא כחושה. ואם כן, השתא דלא ידעינן, עכשיו בגלל שאין אנו יודעים אי כחושה אכל אי שמינה אכל, יתכן לומר משלם שמינה?! הרי כלל הוא בידינו, שהמוציא מחברו, הבא להוציא ממון מן חברו המוחזק בו, עליו מוטלת חובת הראיה לבירור ודאות תביעתו. ומבלי שיביא ראיה לדבריו הוא אינו יכול להוציא את הממון מחבירו, וכיון שכאן יש ספקא אם אכל השור ערוגה שמינה או כחושה, דין הוא שלא יתחייב לשלם בעל השור אלא לפי ערך הערוגה הכחושה, שרק זה ודאי שהוא חייב. ^[32]

ולכן הגמרא מפרשת בצורה אחרת את דברי רבי ישמעאל:

אלא, אמר רב אחא בר יעקב: לעולם גם רבי ישמעאל מודה לרבי עקיבא שאין משלם אלא כפי מה שהזיק בודאות. והכא במאי עסקינן, ומה שנחלקו בברייתא מדובר בכגון שהיתה עידית דניזק, הקרקע המשובחת של הניזק, היתה שווה ברמת חשיבותה כזיבורית דמזיק, כקרקע הגרועה בין קרקעותיו של המזיק.

ובהא פליגי, בזאת היא מחלוקתם:

רבי ישמעאל סבר, מה שאמרה התורה שעל המזיק לשלם מקרקע שהיא "מיטב", בדניזק שיימינן, כוונת התורה לפי המיטב של הניזק. כלומר, שהמזיק ישלם קרקע שהיא שווה בחשיבותה לקרקע המשובחת של הניזק. ובמקרה זה ישלם את הקרקע הזיבורית שברשותו, כיון שהיא שווה בחשיבותה לקרקע המשובחת של הניזק.

ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן, מה שאמרה התורה שישלם מ"מיטב" הכוונה היא למיטב של המזיק, שעליו לשלם בקרקע המשובחת שבין קרקעותיו. ולכן, גם במקרה זה לא יכול לשלם בקרקע הזיבורית שברשותו, וכדעת רבי ישמעאל, אלא מהקרקע המשובחת שברשותו.

והגמרא מבארת טעם הפלוגתא:

מאי טעמא דרבי ישמעאל, מאי טעמו של רבי ישמעאל?

נאמר "שדה" למטה, בפרשת שן ורגל [בסופה] נאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". ונאמר "שדה" למעלה, בתחילת פרשת שן ורגל נאמר "ובער בשדה אחר". ונלמד גזירה שווה "שדה שדה": ^[33]

מה "שדה" האמור למעלה, "ובער בשדה אחר", מדובר בה בשדה דניזק, כי היא השדה הניזוקת. אף "שדה" האמור למטה, בסוף הפרשה, "מיטב שדהו ומיטב כרמו", הכוונה היא לשדה דניזק, שמשלם המזיק לפי רמת החשיבות של קרקעות הניזק.

וטעמו של רבי עקיבא החולק וסובר שבדמזיק שיימינן, הוא: נאמר "מיטב שדהו, ומיטב כרמו, ישלם". וממשמעות הלשון "שדהו, ישלם" משמע שהכוונה למיטב דהאיך דקא משלם, למיטב שדהו של המשלם, דהיינו מיטב של המזיק. וכיון שכך היא משמעות הפסוק, לא יכולה לבוא גזירה שווה ולעקור את משמעות הפסוק. ^[34]

שואלת הגמרא: ורבי ישמעאל, מה הוא יענה? כי היות שכך היא משמעות הפסוק, כיצד באה גזירה שווה ועוקרת את משמעות הפסוק?

משיבה הגמרא: אהני גזירה שווה, ואהני קרא. רבי ישמעאל סובר שאין הגזירה שווה המלמדת ששמין במיטב ד"ניזק" דוחה את הלימוד ממשמעות הפסוק שהכוונה למיטב ד"מזיק", אלא שניהם אמת, וכפי שהגמרא ממשיכה ומבארת:

אהני גזירה שווה, כדקאמינא, הגזירה שווה "שדה שדה" באה ללמד, כפי שנתבאר, באופן שהעידית של הניזק שווה בחשיבותה לזיבורית של המזיק, שבאופן כזה שמין לפי המיטב של הניזק, והמזיק משלם את הזיבורית שלו שהיא כעידית דמזיק.

אהני קרא, הפסוק "שדהו ישלם" המלמדנו ששמין במיטב דמזיק, בא ללמד באופן כזה: כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית, למזיק יש קרקע משובחת וקרקע גרועה, ועידית דניזק לא שויא כעידית דמזיק, וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק ^[35] - הקרקע המשובחת של הניזק, אינה שווה בחשיבותה לא כזיבורית של המזיק ולא כעידית של המזיק. כלומר, למזיק יש או קרקע שמשובחת יותר ממיטב דניזק, או קרקע הגרועה ממיטב דניזק, ועל אופן שכזה בא הפסוק להשמיענו דמשלם ליה ממיטב דידיה, שבאופן כזה על המזיק לתת את הקרקע המשובחת שלו. והחידוש הוא, דלא מצי אמר ליה: תא את, גבי מזיבורית! שלא יכול המזיק לומר לניזק בוא ותגבה מהזיבורית.

כי לולי הפסוק, היינו אומרים שלא חייבה התורה את המזיק לשלם קרקע יותר משובחת מהעידית של הניזק, וכיון שהעידית של המזיק משובחת יותר, לא היה עליו לתת אלא את הזיבורית. קא משמע לן הפסוק שלא יכול לומר כן, אלא גבי ממיטב. גובה הניזק מהקרקע המשובחת של המזיק. ^[36]

הגמרא עוברת להמשך דברי רבי עקיבא:

שנינו בברייתא: רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזיקין מן ההקדש, וקל וחומר להקדש, שמשלם לה מן העידית.

שואלת הגמרא: מאי קל וחומר להקדש, על איזה אופן בהקדש מדבר רבי עקיבא שחיובו בעידית נלמד מקל וחומר?

והגמרא מפרשת את שאלתה, בהביאה את הקושי שיש בכל אפשרות של ביאור:

אי לימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, אם נפרש שמדובר בשור שלנו [של הדיוט] אשר נגח שור של הקדש, ועל כך אמר רבי עקיבא שבעל השור המזיק חייב לשלם להקדש מן העידית, הרי זה לא ניתן לומר, כי נאמר בפסוק "כי יגח שור איש את שור רעהו", ודרשינן מזה [לקמן לז ב] שהתורה באה למעט, "שור רעהו" אמר רחמנא, ולא "שור של הקדש". התורה חייבה רק כשנגח שורו את השור של רעהו, ופטרה כשנגח שור של הקדש. ולכן לא יתכן לומר שעל האופן הזה מדבר רבי עקיבא שחייב לשלם מן העידית. ^[37]

ואלא, שמא תאמר, שדינו של רבי עקיבא הוא, לאומר "הרי עלי מנה לבדק הבית" ^[38] שאם נדר אדם והתחייב מנה להקדש עבור בדק הבית, למדים אנו מקל וחומר דאתי גזבר, ושקיל מעידית, שהגזבר הבא לגבות את חובו להקדש, גובה זאת מן העידית, גם זאת לא ניתן לומר, כי לא יהא אלא בעל חוב, הרי ההקדש, הנושה באדם זה שהתחייב בדיבורו לחוד, אינו עדיף על בעל חוב רגיל הנושה בחבירו בעקבות הלואה, וכדומה. ^[39]

הערות

^[22] אף על גב דשור הוי ממונו מכל מקום, ההוכחה דאף דהוא ברשות חייב. [גרנ"ט סימן קי"ז ד"ה והנה]

^[23] וכל זה כשבנאה מתחילתו כראוי. אבל אם לא בנאה כראוי ומחמת זה נפל הכותל, חייב בנזקה. רמ"א סימן תט"ז.

^[24] ואף על גב דהמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור, כיון שהתרו בו ולא קצץ וסתר הוי פשיעה. תוס'.

^[25] לעיל ד א נתבאר שהחומרה המיוחדת של הרגל היא בכך שהזיקה מצוי, כי שם מדובר ברגל אשר הזיקה מצוי במיוחד, לפי שהיא מהלכת כל שעה, וכאן הכוונה רק שהיזקה שכיח באותה מידה של כותל ואילן שנפלו [לפי רש"י כאן, והתוס' לעיל ה ב ד"ה כי].

^[26] והיינו בין כשהזיקו בשעת הנפילה, ובין שהזיקו כתקלה לאחר הנפילה. אלא שבשעת הנפילה ניתן לדמותו גם לבור וגם לאש, וכיון שלאחר נפילה הוי רק בור נקטה הגמרא רק "היינו בור" [תוס'. והאחרונים דנו אם בשעת נפילה שניתן לדמותה גם לאש וגם לבור האם חייב על כלים וטמון. וראה בהערות בחברותא על התוס']. והרא"ש נקט שגם בשעת נפילה הוי בור.

^[27] בגיטין יא ב מצאנו גם לשון חב "אין חבין לאדם אלא בפניו", "במקום שחב לאחרים", ושם הגמרא לא מדקדקת למה לא נאמר חייב, כי כאן זה מלשון חייב אבל שם "חובה" מלשון הרעה והפסד, לכן לא שייך לשון חייב. [תוס'].

^[28] קליל הוא תרגום של "מעט" [יוקח נא "מעט" מים, תרגומו "קליל מיא", וראה כן בערוך וברש"י שבת קנג ב] והגר"א בפירוש על המשניות כתב: קשה, הרי בכל הש"ס נקט התנא "חייב" ואמאי שינה כאן לומר "חב"? ויש לומר, שכאן שייך שפיר לשון "חב", דקאי על דבר שדרכו להזיק ושמירתן עליך, וכשהזיק "חב המזיק", פירוש, השור "חב" [מחייב] את בעליו לשלם, שכך הוא לשון "חב". רק שלפי זה היה צריך לשנות "חב את המזיק". ועל זה פריך הגמרא: "חב"! ? "חייב" מיבעיא ליה, וקאי על המזיק, דאי קאי על השור שמחייב את בעליו, הוה ליה למיתני "חב את המזיק", ועל זה משני, האי תנא וכו', דלעולם קאי על השור, ופירושו חב את המזיק, והאי דלא קתני "את", האי תנא וכו' ונקט לישנא קלילא. [וראה ברש"ש מה שהקשה].

^[29] הגמרא מיד תקשה על סבירות הדבר, וראה בהערה הבאה בשם הריטב"א.

^[30] בתוס' רבנו פרץ מפרש שהגמרא הבינה עתה שרבי עקיבא ור"י פליגי בתרתי, גם אם משלם דמי שמינה, וגם אם שיימינן בעידית דניזק או דמזיק. וראה כן גם בריטב"א [כת"י] גיטין מח ב ואולם יש ראשונים המפרשים שהיה פשוט לגמרא שרבי עקיבא לא סובר כר"י לענין שומת הנזק, מפאת שהיה משמע לגמרא שלולי עלמא בדניזק שיימינן, ובהכרח שפליגי רק לענין שומת הנזק. [ראה ברשב"א ובתוס' תלמיד ר"ת ובשיטמ"ק].

^[31] כך פירשו רש"י והתוס' בפירוש הראשון. ובפירוש השני פירשו התוס' שאם כשאכל שמינה משלם שמינה, לא קונסים אותו לשלם יותר, מדוע כשאכל כחושה נקנסהו לשלם יותר. ולפי פירוש זה נראה שהגמרא הבינה שהוא קנס שהתורה קנסה וכמו גנב המשלם כפל, רק מקשה שלא מסתבר שאין זה קנס שווה [על פי ריטב"א גיטין מח ב]. וראה בתוס' מה שביארו מדוע לפי רבי עקיבא הבינה הגמרא שאינו סובר כן.

^[32] המפרשים נדחקו לבאר סברת רב אידי בר אדין, וכי לית ליה המוציא מחברו עליו הראיה. וראה בהערה הקודמת בשם הריטב"א. יש שכתב שיש סברא שמסתמא אכל את היפה, וסובר ראב"א שהתורה עשתה זאת כמצוה יותר מאשר בפרעון חוב [מרומי שדה]. ויש שכתב שראב"א סובר שמזיק דומה לשומר שחיובו חל משעת פשיעה ולכן בספק כחושה או שמנה הזיק הוי כספק דאיני יודע אם פרעתיך וחייב [אור שמח פ"ט מנז"מ ה"ב]. ויש שכתב, שמדובר ברוב ערוגות שמנות וסובר ראב"א שהתורה גילתה שבנזיקין הולכין אחר הרוב להוציא ממון. גידולי שמואל.

^[33] כך הפשטות, וכלשון הגמרא בהמשך "אהני גזירה שווה". ואולם בשיטה מקובצת מביא בשם רבנו תם שבכל מקום דקאמר כי האי לישנא "נאמרה תיבה זו למעלה, ונאמרה תיבה זו למטה", לא דיינינן ליה בגזירה שווה אלא כמו לימוד סתום מן המפורש. וראה נמי בתוס' ערכין טו א ד"ה הוו, שכתב בשם ר"י שאין זה גזירה שווה גמורה.

^[34] ופירוש דברי רבי עקיבא הם: לא בא הכתוב להקל על המזיק להיפטר בזיבורית שלו אם היא כעידית של ניזק, אלא להגבות לנזיקין מן העידית של מזיק. רש"י גיטין מט א.

^[35] על פי הגירסא המובאת בשם ר' שכנא, וראה כן בתפארת שמואל.

^[36] נחלקו הראשונים, איך הדין אם יש למזיק עידית בינונית וזיבורית, ובינונית דידה שווה יותר מעידית דניזק, האם גם אז עליו לשלם מעידית דידיה, או שסגי שישלם מהבינונית כיון שהיא יותר מהעידית דניזק. הרא"ש [סימן ב'] מסיק כדעת הסוברים שמשלם מעידית שלו "דאהני גזירה שוה ואהני קרא תרוייהו לשלם ממיטב, אהני גזירה שוה לשלם לו מזיבורית דמזיק כשהוא עידית דניזק, ואהני קרא כשאינה כמיטב דניזק לשלם ממיטב דמזיק, דלעולם בעינן מיטב או דמזיק או דניזק". ואולם הריטב"א ריש פ"ה בגיטין מסיק כדעת הראשונים הסוברים שמשלם מבינונית. ובביאור פלוגתתם כתבו האחרונים שנחלקו מה אהני קרא; הריטב"א והראשונים הסוברים שמשלם מבינונית, סוברים שלא נתחדש כאן דין מיטב חדש, כי יש רק מיטב דניזק, אלא שבמקרה שיש לו קרקע שפחותה ממיטב דניזק, וקרקע שמעולה ממנה, קא משמע לן הקרא שחייב לתת מהמעולה ממנה ואינו יכול לפטור עצמו בזיבורית ולזה אהני קרא. כי מסברא היינו אומרים שישלם רק זיבורית כיון דטפי מעידית דניזק אינו חייב. וכן משמע בלשון הריטב"א: ומיהו אי אית ליה למזיק בינונית דשויא טפי מעידית דניזק, ודאי בכי האי יהיב ליה בינונית, דהא מקיים ביה שפיר עידית דניזק כיון דשויה טפי וכו'. וראה בחידושי ר' אריה לייב סימן נב שמוכיח שכך הוא גם דעת התוס' כאן [ראה בהערות בחברותא על התוס']. אולם הרא"ש והסוברים כמותו סוברים דאהני קרא שאם אינו יכול לשלם כמיטב דניזק עליו לשלם כמיטב דמזיק, וכלשון הרא"ש: "דלעולם בעינן מיטב או דמזיק או דניזק". [ראה כן בחידושי רע"א החדשים לקמן ז ב, וכן בחידושי ר' אריה לייב סימן נב ובחידושי רבי שמואל סימן ז, ובשיעורי ר"ש ועוד]. אלא שנתקשו האחרונים בסברת הרא"ש, מדוע הבינונית אינו מיטב של הניזק, הרי בכלל מאתיים מנה, ומה איכפת לן שזה שווה יותר. ומבאר בחידושי ר' אריה לייב, שהרא"ש סובר שהחיוב חל בשעת הנזק [ראה בהערות על התוס' שהבאנו שנסתפק בזה הגרע"א], וכאן בשעת הנזק לא יכול לחול עליו חיוב מדין מיטב של הניזק לא על הזיבורית שהיא פחות מהמיטב של הניזק ולא על הבינונית משום שהוא יותר, ואי אפשר לחייבו כדינו לכן חל חיוב מיטב דמזיק. והגרע"א היקשה, למה הגמרא לא מעמידה שאהני קרא באופן שאין לניזק כלל קרקע, שאז על המזיק לשלם מעידית שלו. וכתבו האחרונים, שהדבר תלוי בפלוגתא הנ"ל. שלפי הריטב"א לא קשה, כיון שאין דין לשלם מעידית דמזיק אלא רק מעידית דניזק, וכיון שאין לניזק עידית, יש לומר שבאמת אינו מחויב לתת לו מיטב כי בכהאי גונא לא התחייב כלל לתת מיטב. ואולם לשיטת הרא"ש, שמשלם מיטב דמזיק, קשה. וביש"ש ובפילפולא חריפתא היקשו על הרא"ש, למה הוא מביא את פלוגתת הראשונים הזאת, והרי הם נחלקו לפי רבי ישמעאל, ואילו הרא"ש פוסק כרבי עקיבא, ואם כן, אין נפקא מינה בדבריהם להלכה. וראה מה שכתב בזה בתפארת שמואל. ובחידושי ר' שמואל כתב שהנפקא מינה היא לענין בעל חוב שרוצה בינונית, כדינו, והלווה רוצה לתת לו עידית. ראה שם באורך. וראה עוד בחידושי ר' אריה לייב ובחידושי ר' שמואל וכן בשיעורים שלו, דרכים נוספות בביאור מחלוקת הראשונים.

^[37] ואף שאר נזיקין שהזיקו את הקדש פטורין, לכן לא מוקמינן באכילת בהמתו בשדה הקדש, רש"י בפירוש א' ותוס'. לישנא אחרינא פירש רש"י, שלא יתכן נזק שן בהקדש, כי אם אכלה השן בשדה חרם, הרי הוא ניתן לכהנים, ואינו הקדש. ואם מדובר שהחרים אדם שדה לבדק הבית, הרי המקדיש או אדם אחר פודין אותו מיד, וביובל חוזרת השדה מן הפודה אותה לכהנים, ולא להקדש. ואם מדובר שהבהמה אכלה בשדה הקדש לפני שהספיקו בעלים או אדם אחר לפדותה, מכל מקום, אין מעילה בקרקעות, וכשאוכלת במחובר לקרקע, דינה כקרקע, וכיון שמיעטה התורה את הקרקע של הקדש ממעילה, הוא הדין שמיעטתה התורה משאר תשלומין להקדש [על פי דברי יחזקאל סימן מו אות א]. ומלישנא אחרינא של רש"י משמע, שהוא סובר שפטור "רעהו" נאמר רק בקרן ולא בשן, והגמרא לא נקטה שן כיון שהוא לא מצאה אופן להעמידה. והיקשו האחרונים, אם כן, למה לא נקטה הגמרא כשאכלה פירות תלושין, שחייבים עליהם משום שן. ולכן מפרשים המהר"ם והפני יהושע, שגם הלישנא אחרינא סוברת שפטור אף בשאר מזיקים, ולא רק בקרן. וקושיית רש"י היתה, למה הגמרא נקטה מקרה של קרן "אילימא שנגח", ולא מקרה של שן, והרי הברייתא מדברת בשן. ולכן מפרש רש"י שלא משכחת לשן. ובדברי רש"י יש דרכים נוספות, ראה במהרש"ל ובשיעורי ר' שמואל, ועוד. ואולם, יש ראשונים הסוברים שאכן שן חייבת על היזק בהקדש, ומה שלא מעמידים כאן בשן, כתבו התוס' בגיטין [מט א ד"ה שור] כיון דכתיב "רעהו", תו ליכא למילף מיטב בשן ורגל שהזיק את ההקדש מק"ו דהדיוט, דאיכא למיפרך, מה להדיוט, שכן יפה כוחו לענין קרן. וראשונים אחרים תירצו, ששן שאכלה בהקדש דינה מהתורה הוא בעידית, כיון שלא נאמר בה "רעהו", ולכן לא צריך קל וחומר, דהא מכל מקום, "שדה אחר" קרינא ביה. ראה כן בראב"ד ובתוס' רבנו פרץ ובתוס' שאנץ.

^[38] כל צרכי בית המקדש, כמו תיקון הקילקולים בכתלים, וכדומה, נקראים בדק הבית.

^[39] לפי רש"י בגיטין. והנה בקצוה"ח סימן פ"ז ס"ק כ"א כתב דהאומר הרי עלי וכו' נתחייבו נכסיו כמו בנותן שט"ח להדיוט, ואולם מביא מדברי ה"תומים" שמשמע שהחיוב אינו ממוני אלא כנדר הקדש, ולפי זה מובן יותר לשון רש"י שם שכתב שבהקדש זה "בדיבורא בעלמא דקביל עליה" ראה שם.

שור יוכיח שברשות הוא מהלך ברשות הרבים, ובכל זאת חייבים על נזקיו.

ויש לטעון כנגד זה: מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק.

ויש להשיב: בור תוכיח שאינו מהלך ומזיק, וחייב על מה שהזיק. וחזר הדין, ומן הצד השווה שבשניהם, והוא האמור במשנה, למדנו שחייב על אופן נזק זה.

רבינא אמר: הצד השווה שבמשנתנו בא ללמדנו אופן נזק אחר, והוא לאתויי [להביא] הא דתנן [זו ששנינו במשנה אחרת]: הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים מעצמם, והזיקו — פטור בעליהם מלשלם, לפי שהוא אנוס. ואולם אם קודם לכן נתנו לו בית דין זמן לקוץ (לקצוץ) האילן או לסתור את הכותל משום שראו שיש בהם סכנה, והוא לא עשה כן, אם נפלו בתוך הזמן הקצוב והזיקו — פטור, ואם נפלו לאחר הזמן הקצוב והזיקו — חייב.

ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאפקרה [אם שהפקירו את הדבר שהזיק], בין לשיטת רב בין לשיטת שמואל היינו [הרי זה] בור, כי מאי שנא [במה שונה, מיוחד ומוגדר] בור — שהזיקו מצוי, ושמירתו עליך — הני נמי [אלה גם כן] הזיקן מצוי, ושמירתן עליך.

אי [אם] שלא אפקרינהו [הפקירם], לדעת שמואל שאמר: כולם, כל מיני תקלה, מבורו למדנו — היינו [הרי זה] בור!

ומשיבים: לעולם יש לומר דאפקרינהו [שהפקירם] ובכל זאת לא דמי [אינו דומה] לבור, כי יש לחלק: מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק, שהרי מתחילתו כשנחפר יש בו סכנה, תאמר בהני [באלה] שאין תחילת עשייתן לנזק, שכן כשעמדו במקומם לא היו מתחילה עשויים לנזקין.

לכך יש לומר: שור יוכיח שאף הוא אין תחילתו לנזק, וחייב על נזקיו.

ואולם גם השוואה זו יש לדחות: מה לשור — שכן דרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן העץ והכותל שנפלו שאין דרכם בכך.

לכך נאמר: בור תוכיח שאינו הולך ומזיק ובכל זאת חייב בתשלומי הנזק. והרי חזר הדין ולמדים מן "הצד השווה" שבמשנה.

א שנינו במשנה שכשהזיק חב המזיק. ותוהים על לשון זו: מדוע אמר "חב המזיק"? "חייב המזיק" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שכך היא הלשון המתוקנת! אמר רב יהודה אמר רב: האי תנא [תנא זה] ששנה את משנתנו ירושלמי הוא, דתני לישנא קלילא [ששנה בלשון קלה], שכך היו מדברים בירושלים בלשון קצרה.

ב שנינו במשנה שהמזיק חייב לשלם תשלומי נזק במיטב. ביטוי זה דורש ביאור, ולכך מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בתשלומי נזיקין "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד), ונחלקו תנאים בפירוש הדברים; מיטב שדהו — של ניזק, ומיטב כרמו — של ניזק, אלו דברי ר' ישמעאל. כלומר, המזיק משלם לפי ערכו של הטוב שבנכסיו של הניזק, אף שמה שהזיק היה פחות בערכו.

ר' עקיבא אומר: אינו כן, שלדעתו מעריכים את הנזק לפי מה שהזיק, ולא בא הכתוב ("מיטב") אלא לגבות לנזקין מן העידית, שאם משלם המזיק לא בכסף אלא בקרקע — אינו משלם מפחותה שבקרקעותיו, אלא מן העידית = המובחרת שבהן, וקל וחומר להקדש. ומבררים תחילה את דברי ר' ישמעאל שבכל מקרה משלם המזיק לפי הטוב שבנכסי הניזק.

ור' ישמעאל, אף שמובן לשיטתו כי כאשר אכל המזיק ערוגה שמינה (משובחת) משלם שמינה, וכי ניתן לומר שגם אם אכל כחושה (גרועה) משלם שמינה? הלא אין צדק בדבר!

אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאכל המזיק ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן [ואין אנו יודעים] אי [אם] כחושה אכל, אי [אם] שמינה אכל, וגזרה התורה שבמקרה כזה ישלם שמינה.

אמר רבא: אין דבר זה מתקבל על הדעת, שכן ומה אילו ידעינן [היינו יודעים] בבירור שכחושה אכל, הרי ודאי לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן [עכשיו שאין אנו יודעים] בבירור אם כחושה אכל או שמינה אכל, משלם שמינה?! הלא כלל הוא בידינו: המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם הניזק רוצה להוציא מן המזיק דמי ערוגה שמינה, הרי עליו מוטלת חובת ההוכחה שאכן ערוגה כזו הזיקה פרתו, ומדוע ישלם המזיק בכל מקרה דווקא מן העידית?

אלא יש לדחות הבנה זו בדברי ר' ישמעאל ולומר הסבר אחר. אמר רב אחא בר יעקב: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהיתה עידית של הניזק גרועה, והיתה שווה כמו הזיבורית של המזיק, ויש למזיק גם עידית.

ובהא פליגי [ובענין זה נחלקו], ר' ישמעאל סבר [סבור]: בשל הניזק שיימינן [אנו שמים, מעריכים] ונותן לו המזיק את סכום הנזק המדוייק מקרקע טובה כמו העידית של הניזק (שהוא זיבורית של המזיק). ור' עקיבא סבר [סבור]: בשל המזיק שיימינן [אנו שמים, מעריכים], שגזרה התורה שצריך לשלם לו ממיטב שדהו שלו.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל? שהוא מפרש כך: נאמר "שדה" למטה (בסוף הפסוק) "מיטב שדהו ישלם" ונאמר "שדה" למעלה (בתחילת הפסוק) "וביער בשדה אחר", ללמוד זה מזה: מה שדה האמור למעלה מדובר בשדה של הניזק, אף שדה האמור למטה לענין תשלומים כוונתו מיטב של הניזק.

ור' עקיבא סבור כי המשמעות הפשוטה של הכתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" כוונתה: דהאיך דקא משלם [של זה שמשלם] כלומר, המזיק, ולא של הניזק.

ושואלים: ור' ישמעאל מה הוא משיב על כך, וכי אין זו משמעותו הפשוטה של הכתוב? ומסבירים: אהני [הועילה] גזרה שוה ואהני קרא [והועיל הכתוב המפורש] ואנו למדים משניהם. כיצד, אהני [הועילה] גזרה שוה — כדקאמינא [כפי שאמרנו] ללמדנו שמשלמים מקרקע השווה בטיבה לעידית של הניזק.

ואהני קרא [והועיל הכתוב] כגון במקרה דאית ליה [שיש לו] למזיק גם עידית וגם זיבורית, ויש עידית בלבד לניזק, וזיבורית של מזיק לא שויא [שווה] כעידית של הניזק, שבאופן כזה משלם ליה [לו] המזיק ממיטב דידיה [שלו],

דלא מצי אמר ליה [שאינו יכול לומר לו]: תא את גבי [בוא אתה וגבה] מזיבורית וגם אם העידית שלו שווה יותר מן העידית של ניזק, אלא גבי [גובה] הניזק ממיטב נכסי המזיק.

שנינו בברייתא שר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש. על ביטוי אחרון זה תוהים: מאי [מה פירוש] "קל וחומר להקדש" ובאיזה מקרה מדובר כאן:

אילימא [אם תאמר] במקרה דנגח תורא דידן [שנוגח שור שלנו, של ישראל] לתורא [לשור] של הקדש, הרי "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (שמות כא, לה) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומכאן נלמד כי הלכות אלו של תשלומי נזיקין נוגעות לשור רעהו דווקא, ולא לשור של הקדש, ואין צורך לקל וחומר לענין זה!

אלא תאמר כי יש להבין זאת לא לענין נזיקין, כי אם לאומר "הרי עלי מנה (מאה דינרים) לבדק הבית" ונותן מנה זה מן הקרקע, שבא קל וחומר זה לומר דאתי [שבא] הגזבר ושקיל [ולוקח] מעידית שבנכסי המקדיש.

על כך יש להקשות: לא יהא הגזבר אלא בעל חוב סתם, הגובה חובו מנכסי הלווה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara suggests: The primary category of Ox will prove that this fact, that the ox, i.e., the cause of the damage, entered the public domain with permission, is not a reason to exempt its owner from payment, as that is the nature of the primary category of Ox, and one is liable for damage caused by his ox.

The Gemara questions the derivation from Ox: What is notable about Ox? It is notable in that it is the typical manner of the animals in these categories to proceed from one place to another and cause damage. By contrast, in the case of the sewage, it is not its typical manner to proceed and cause damage. Accordingly, how can one learn the halakha in this case from the primary category of Ox?

The Gemara suggests: If one attempts to challenge the derivation from Ox in this manner, it is possible to respond: The halakha of the primary category of Pit will prove that the lack of this characteristic, of the typical manner being to proceed and cause damage, is not a reason to exempt one from paying restitution for the damage, as that is the nature of Pit, and one is liable for damage caused by his pit. The Gemara notes: And as Pit and Ox each prove that the defining characteristic of the other is not decisive in establishing liability or exemption, the derivation has reverted to its starting point, and liability in these cases is derived from the common denominator of Pit and Ox. This is the halakha added by the common denominator stated in the mishna.

Ravina said: The stating of the common denominator in the mishna serves to add the halakha that one is liable to pay damages in this case that we learned in a mishna (117b): In the case of a wall or a tree that fell on its own into the public domain and caused damage, the owner of the wall or tree is exempt from paying damages because he is a victim of circumstances beyond his control. But if the court had sensed the potential danger and had allotted him a certain amount of time during which he was obligated to chop down the tree or to demolish the wall, and he had not yet done so, and the wall or tree fell into the public domain within the allotted time and caused damage, he is exempt from paying damages. If he did not do so and it fell after the allotted time expired, he is liable to pay the damages.

The Gemara asks: What are the circumstances? If it is a case where one declared the fallen tree or wall ownerless, both according to Rav and according to Shmuel, this is a subcategory of Pit. What is different about the primary category of Pit that it is defined as a unique category? What is different is that its damage is commonplace, and it is your property, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage, is incumbent upon you. In these cases involving the tree and the wall, too, their damage is commonplace, and they are your property, and responsibility for their safeguarding, to prevent them from causing damage, is incumbent upon you.

If it is a case where one did not declare them ownerless, according to Shmuel, who says: We learned that one is liable for damage caused by all obstacles that he places in the public domain whether or not he declares them ownerless, from the halakhot with regard to one’s pit, this is a subcategory of Pit.

The Gemara answers: Actually, the mishna teaches one’s liability in a case where one declared the tree or wall ownerless, and even if he declared them ownerless, they are not similar to the primary category of Pit. What is notable about the primary category of Pit? It is notable in that its initial formation, i.e., the digging of the pit, is done in a manner that can result in damage. Will you say the same with regard to these cases, where their initial formation, i.e., the planting of the tree and the building of the wall, is not done in a manner that can result in damage?

The Gemara suggests: The primary category of Ox will prove that this factor, of not being initially formed in a manner that can result in damage, is not a reason to exempt its owner from payment, as that is the nature of the primary category of Ox, i.e., an ox is not born in a manner that results in damage, and one is liable for damage caused by his ox.

The Gemara questions the derivation from Ox: What is notable about Ox? It is notable in that it is the typical manner of the animals in these categories to proceed from one place to another and cause damage. By contrast, in the case of the tree and wall, it is not their typical manner to proceed and cause damage. Accordingly, how can one learn the halakha in these cases from the primary category of Ox?

The Gemara suggests: If one attempts to challenge the derivation from Ox in this manner, it is possible to respond: The halakha of the primary category of Pit will prove that the lack of this characteristic, of the typical manner being to proceed and cause damage, is not a reason to exempt one from paying restitution for the damage, as that is the nature of Pit, and one is liable for damage caused by his pit. The Gemara notes: And as Pit and Ox each prove that the defining characteristic of the other is not decisive in establishing liability or exemption, the derivation has reverted to its starting point, and liability in the cases of the tree and the wall is derived from the common denominator of Pit and Ox. This is the halakha added by the common denominator stated in the mishna.

§ The mishna states: And when a component of any of these categories causes damage, the owner or generator of the component that caused damage is obligated [ḥav] to pay restitution with best-quality land. The Gemara asks: Why does the tanna of the mishna use the unusual expression: The one liable for the damage is ḥav to pay? He should have used the more standard expression for liability: The one liable for the damage is ḥayyav to pay. The Gemara explains: Rav Yehuda said that Rav said: This tanna is a Jerusalemite, who teaches using a light and concise formulation, as ḥav is more concise than ḥayyav.

§ The mishna continues: The owner or generator of the component that caused damage is obligated to pay restitution for damage with best-quality land. The one liable for the damage is indebted to pay payments of restitution for damage with his superior-quality land. The Sages taught in a baraita: The Torah states with regard to paying damages: “Of the best of his field, and of the best of his vineyard he shall pay” (Exodus 22:4). What is the meaning of “his field” and “his vineyard”? It refers to that property of the injured party; the one liable for the damage pays from land of a quality that is commensurate to the best-quality field of the injured party and to the best-quality vineyard of the injured party, even if the property he damaged was of a lesser quality; this is the statement of Rabbi Yishmael.

Rabbi Akiva says that the verse comes only to allow injured parties to collect compensation from superior-quality land belonging to the one liable for the damage, in the event that he has no money or movable property. And by means of an a fortiori inference one can derive that the Temple treasury of consecrated property collects from superior-quality land.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yishmael, if one’s animal ate from a rich garden bed, it is understandable that he must pay the injured party the value of a rich garden bed. But if it ate from a poor garden bed, is it reasonable that he pays the value of a rich garden bed? While this is the straightforward meaning of his statement, it is untenable, as he would be paying more than the value of the damage he caused.

Rav Idi bar Avin said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the animal that caused the damage ate from one garden bed among other garden beds, and we do not know whether it ate from a poor one or it ate from a rich one. In such a case, the halakha is that the animal’s owner pays the injured party the value of a rich one.

Rava raised a question and said: And if we would know that the animal ate from a poor garden bed, its owner would have to pay only the value of a poor garden bed. Now that we do not know whether it ate from a poor garden bed or if it ate from a rich garden bed, is it reasonable that he should have to pay the value of a rich garden bed? There is a general principle governing monetary disputes that the burden of proof falls on the claimant. Therefore, so long as the injured party cannot prove that the animal ate from the rich garden bed, he should not be entitled to collect the value of such a garden bed.

Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where, after appraising the damage, the court comes to collect from the one liable for the damage, but he does not have money available to pay for the damage. And the tanna’im disagree in a case where the superior-quality land [iddit], i.e., the best land, of the injured party is equal in quality to the inferior-quality land of the one liable for the damage, and the one liable for the damage also has land of superior quality.

And they disagree with regard to this: Rabbi Yishmael holds: We appraise the value of the land of the injured party, and therefore the one liable for the damage can pay with his inferior-quality fields, which are equal in quality to the best fields owned by the injured party. And Rabbi Akiva holds: We appraise the value of the land of the one liable for the damage and have him pay with his fields of superior quality.

The Gemara explains: What is the reason of Rabbi Yishmael? The word “field” is stated below, toward the end of the verse: “Of the best of his field, and of the best of his vineyard he shall pay” (Exodus 22:4). And the word “field” is also stated above, at the beginning of that same verse: “If a man causes a field or vineyard to be eaten, and he sends forth his animal, and it consumed in the field of another.” Just as the field which is stated above belongs to the injured party, so too the field stated below belongs to the injured party.

And Rabbi Akiva holds: When the verse says: “Of the best of his field and of the best of his vineyard he shall pay,” it means from the best of the one who is paying, i.e., from the best fields belonging to the one liable for the damage.

And how would Rabbi Yishmael respond to this? The verbal analogy between the two instances of the word “field” is effective, and the straightforward meaning of the verse itself is effective. The verbal analogy is effective, as I stated. It serves to teach that when it says that he pays from the best of his field, it means from land equal in quality to the best field owned by the injured party.

And the straightforward meaning of the verse itself is effective, as it serves to teach a different halakha, in a case where the one liable for the damage has superior-quality land and inferior-quality land, and the injured party has superior-quality land, and the inferior-quality land of the one liable for the damage is not as good as the superior-quality land of the injured party. In this case, the halakha is that the one liable for the damage pays the injured party from his best land, i.e., from the superior-quality land that he owns.

This is as the one liable for the damage is legally unable to say to him: You should come and collect from my inferior-quality land. He cannot say this because the standard for classifying land as being of superior-quality is set according to the injured party’s superior-quality land, and the inferior-quality land of the one liable for the damage is of a lower quality than that. Rather, the injured party collects his damages from the best-quality land of the one liable for the damage.

§ The baraita cited above teaches: Rabbi Akiva says that the verse comes only to allow injured parties to collect compensation from superior-quality land belonging to the one liable for the damage, in the event that he has no money or movable property. And by means of an a fortiori inference one can derive that the Temple treasury of consecrated property collects from superior-quality land. The Gemara asks: What is the a fortiori inference from ordinary damage to damage involving the consecrated property? To which case does this refer?

If we say that our ox, i.e., an ox belonging to a Jew, gored an ox that is consecrated property, there is a difficulty, as the Merciful One states: “And if one man’s ox hurts the ox of another” (Exodus 21:35). This teaches that the halakha applies only if the ox hurt an ox belonging to another Jew, but not if it hurt an ox that is consecrated property. In the latter case no damages are collected.

Rather, we say that the a fortiori inference is referring not to a case of damage but to one who vows and says: It is incumbent upon me to donate one hundred dinars for Temple maintenance. And the inference teaches that if the one who took the vow has no money, then the Temple treasurer comes and collects the hundred dinars from his superior-quality land.

The Gemara challenges this understanding: The Temple treasurer should not be treated any better than an ordinary creditor,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבינא אמר [לאתויי הא דתנן] הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטורין [מלשלם] נתנו לו זמן [לקוץ את האילן ולסתור את הכותל] ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטור לאחר זמן חייב:

לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור אלא אתו במה הצד. וקיימא לן כרבינא דבתרא הוא ויש אומרין בכולהו דלא פליגי אלא כל חד וחד דייק ומוקים:

פיס' לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ: ת"ר מיטב שדהו של ניזק דברי ר' ישמעאל ואקשי עליה אכל ערוגה שמינה משלם שמינה. אבל אם אכל ערוגה רזה ישלם שמינה דקאמרת ממיטב של ניזק כלומר רואין ערוגה שהיא מיטב של ניזק ומשלם לו המזיק כמותה. ופריק לעולם אינו משלם אלא כשיעור מה שאכל בלא תוספת וכגון שהי' העידית שהיא מיטב דניזק כזיבורית של מזיק ר' ישמעאל אומר נותן לו המזיק הזיבורית שלו דלגבי ניזק מיטב הוא.

ואמר מאי טעמא נאמר שדה למעלה שנאמר ובער בשדה אחר והיא השדה של ניזק ונאמר שדה למטה מיטב שדהו מה שדה האמור למעלה דניזק אף שדה האמור למטה דניזק. ר' עקיבא אומר מיטב שדהו של מזיק וקל וחומר להקדש. ואמרי' ר' עקיבא דייק מיטב שדהו [ישלם] של משלם והוא המזיק.

ור' ישמעאל אהני גזירה שוה כדאמרן. ואהני דקדוקי דקרא דאי אית למזיק עידית וזיבורית וזיבורית דידיה לא שוה כעידית דניזק משלם לו ממיטב שלו.

ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וקל וחומר להקדש דסבר ליה כר' שמעון בן מנסיא.

הכי גרסינן: הכותל והאילן שנפל לר"ה והזיקו פטור מלשלם. ולא גרסינן חייב דאם איתא כי נתנו לו ב"ד זמן לקוץ אמאי פטור שאין באין ב"ד להקל מעליו לפוטרו במה שהיה חייב אם נפלו והזיקו אלא אדרבא לחייבו לקוץ תוך זמנו שקבעו לו ואם לא יקוץ יתחייב אם יזיקו בנפילתן.

תוך הזמן פטור מלשלם לאחר הזמן חייב לשלם היכי דמי אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור וכו'. מפשטא דשמעתין משמע דלא מיירי אלא במה שהוזקו בהן לאחר נפילתן מדמדמי ליה לבור ועוד מדלא קאמר היכי דמי אי בהדי דקאזלי מזקי כדאמר בכל הנך דלעיל והיינו אש. ואיכא למידק אמאי פשיטא ליה לבעל הגמרא דאיירי בנזק דלאחר נפילה ולא בנזק דבשעת נפילה וכ"ת משום דלא דמי לאש דמה לאש שבשעת מעשיו מיד כח אחר מעורב בו לילך ולהזיק משא"כ בכותל ואילן א"כ מאי קא מקשה ואזיל אי באפקרינהו היינו בור לימא בשהזיק (ונפל) [כשנפל] דלאו היינו לא בורו ולא אשו. ועוד קשיא אי בנזק דלאחר נפילה דלאו היינו לא בורו ולא אשו אע"פ שנתנו לו ב"ד זמן לקוץ ולסתור ונפלו בתוך הזמן למה פטור היה לו לסלק שהרי לא נתנו ב"ד זמן לסלקן ומיהו היה אפשר לתרץ שנתקלו בהן קודם שנודע לו שנפלו א"נ שנודע לו אלא שנתקלו בהן קודם שהיה יכול לסלקן וא"נ נ"ל דכיון שנתנו לו ב"ד זמן לקוץ ונפלו תוך הזמן ומפקירן הו"ל כמפקיר נזק זו לאחר נפילת אונס דפטור כדמוכח בפרק המניח את הכד (כט, א) אבל אם לא קץ תוך הזמן ונפלו הרי חשוב כפושע. אבל מ"מ אכתי קשיא כדאמרינן אמאי לא אוקמא בשהזיקו עם נפילתן. וא"ת אדרבה לאש הי' להם לדמותם ויש לומר כיון שהאש כח אחר מעורב בו ובלתי אותו כח לא היה הולך ומזיק ואלו נופלין מעצמן בלא כח אחר יותר יש לדמותה לבור מאש.

ור' ישמעאל אכלה שמנה משלם שמנה. כלומר ולא יותר דלא קנסי' ליה אכלה כחושה אמאי משלם שמנה דהיינו יותר ממה שהזיק וא"ת ומאי קא קשיא ליה טפי לר' ישמעאל מלר"ע דלר"ע נמי איכא למידק אכל כחושה משלם שמנה הא ליתא דלא הזכיר מיטב ועוד מדקאמר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית משמע דר"ע להקל אתא ולומר דלא בא הכתוב להגבותו טפי ממה שהזיק אלא שישלם דמי ההיזק מן המיטב של מזיק.

כגון שהיתה עידית דניזק כזבורין דמזיק. ור' ישמעאל להקל ור"ע להחמיר. ותמיה לי דהא ר"ע לא בא הכתוב קאמר דמשמע דר"ע להקל קאתי. וניחא לי דר' ישמעאל נמי מחמיר בתשלומי מה שהזיק. ואע"פ שאכל שחת אין אומרים נראה כמה היתה יפה עכשיו אלא משלם כמשוייר שבה כלומר כהאיך דסליק לקמיה וכדאמר אביי בפרק הכונס (בבא קמא נח, ב) גבי כיצד משלמת ובהא ר' ישמעאל להחמיר וכר' יוסי הגלילי דהתם ור' עקיבא סבר להקל כחכמים דאמרו שמין כמה היתה שוה וכמה היא יפה ועל זה פליג ר"ע ואמר לא בא הכתוב.

אלימיה דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. ואיכא למידק דהא אנן לאו בנזקי שור בשור קאמינא אלא בנזקי קרקע דהא אכל שמנה וכחושה קאמרינן ובכי הא אפילו שור של הדיוט בקרקע של הקדש חייב דמנא לן דבשאר נזקין פטר לך הכתוב אדרבה אמרינן בפרק השואל (צט, ב) <b>האי מאן דאכל חציבה דתמרי מחביתא ואית ביה נ' תמרי אגב אהדדי מזדבן בנ' נכי חדא חדא לחודיה מזדבן בנ' להדיוט משלם חמשים נכי חדא להקדש משלם חמשים וחומשיהן משא"כ במזיק דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק אלמא מזיק מחומשא לחוד הוא דפטור אבל בקרן חייב ונ"ל דההיא מדרבנן אבל מדאורייתא פטור דכי יאכל קדש אמר רחמנא פרט למזיק ותרומה דחייב בקרן היינו משום דהו"ל ממונו של כהן. ותנן נמי במתניתין דפרקין (ט, ב) נכסים שאין בהם מעילה לאפוקי קדשים שיש בהן מעילה שאינו משלם את הנזק ולא אקרן בלחוד קאי אלא אכלהו נזקין דמתניתין ואיתא נמי בהדיא בירושלמי דגטין בריש פרק הניזקין שמין להם בעידין (ה"א) ק"ו להקדש א"ר אבא בר פפא קומי ר' יוסי מה אנן קיימין אם (להכשיר) [להכשר] נזקין הדא היא דתנן (לז, ב) שור רעהו ולא שור של הקדש ואם לנזק גופו הדא היא דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא כי כן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש ואע"ג דהתם מוקמינן לה הרי עלי מנה להקדש והכא דחי ליה לההוא טעמא משום דלא יהיה אלא בעל חוב במאי דפליג פליג ובמאי דלא פליג ראיה הוא. וה"נ משמע במס' מעילה בפרק הנהנה (יט, א) דאמרינן אקשיה רחמנא לתרומה מה תרומה כי יאכל פרט למזיק אף ההקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור משמע פטור לגמרי. והא דקאמר מידי דבר אכילה לאו דוקא דה"ה כל מילי וכדפירש התם רש"י ז"ל דמשום דתרומה לא שייכא אלא במידי דבר אכילה נקט האי לישנא ותדע עוד שהרי פטר אפילו שור פסולי המוקדשין בבור מדכתיב והמת יהיה לו וכן שאר קדשים והא דאצטריך קרא למעוטי שור פסולי המוקדשין משום דאיהו קרן חייבו דשור רעהו קרינן ביה הוא ונפדה ומותר באכילה להדיוט ולפיכך אצטריך למפטריה בבור.

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם היו גוחין ונוטין ליפול ונתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל אם נפלו בתוך זמן פטור מלשלם ואם נפלו לאחר זמן חייב אפילו הפקירם מה שאמרנו שבתוך זמן אם נפלו פטורים יש אומרים דוקא כשהפקירם שאין עליו חיוב לא משום נפילה שהרי בתוך זמנו הוא ולא משום שמירה שהרי אין שמירתו עליו אבל אם לא הפקירו חייב שהרי מכל מקום שמירתו עליו וחייב לסלקו והדברים נראין כן בפרק שלישי:

שור שאכל ערוגה בין הערוגות ולא נודע ערך אותה שאכל אם ערך כל הנשארות שוה יראה שמשלם כערכה של אחת מהן ואם לא היו הנשארות שוות הרי זה אינו משלם אלא כפחותה שבהם עד שיביא ראיה ומכל מקום יש אומרים שאף אם היו כלם שוות אינו משלם כערכן עד שיביא ראיה כמה היתה שוה ואין הדברים נראין:

מה שבארנו במשנה שהמזיק משלם מן העדית פירושו מעדית שבנכסי המזיק ואין צריך לומר אם היו נכסי המזיק פחותים עד שעדית שלו כזבורית דעלמא שהרי אי אפשר לו לפרוע אלא מה שיש לו אלא אף אם היו נכסים שלו משובחים עד שזבורית שלו כעדית של ניזק או של אחרים משלם לו מעדית שלו בשלו הם שמין ולא בשל ניזק ולא בשל עולם:

מי שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית ואין לו מה לפרוע אלא מן הקרקע יראה מכאן שדינו כבעל חוב והגזבר נפרע מן הבינונית ומ"מ שור שלנו שנגח שור של הקדש או של הקדש שנגח את שלנו פטורים לגמרי רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש אבל שור שלנו שאכל ערוגה של הקדש יראה מדברי גדולי המפרשים שהם חייבין ולענין זה הקדש והדיוט שוים הם ושדה אחר קרינא ביה לא נתמעט אלא מן הנגיחה דקרא דשור רעהו בנגיחה הוא דכתיב וכן יראה בפרק השואל צ"ט ב' בשמועת האי מאן דאכל חביצא דתמרי ושמא תאמר א"כ כשהקשה אילימא דנגחיה תורא דידן וכו' לישני ליה בשאכל ערוגה של הקדש שחייב תרצו בה משום דהא לא איצטריכא דקרא סתמא כתיב ובער בשדה אחר לא שנא הדיוט ולא שנא הקדש ולא הוצרך לקל וחומר וא"ת והיאך חייב והרי אמרו אין מעילה בקרקעות והמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע הם מתרצים דמעילה הוא דליכא הא תשלומין איכא:

וגדולי הרבנים כתבו שאף בנזקי שן ורגל פטור בהקדש דכולהו ילפי מקרן והאי דנקט הכא דנגחיה וכו' אע"ג דהאי מיטב גבי אכילה כתיב משום דקרא דממעטינן מיניה הקדש בנגיחה כתיב ומכל מקום אף בשן ורגל ממעטינן ליה וראיה להם שהרי בפרק הכונס נ"ח ב' אמרו א"כ לימא קרא ובער בשדה חברו ואי לאו דאף נזקי שן פטורין ברגל היאך היה אומר כן ואף קצת חכמי הדורות כתבוה כן בחמישי של גיטין וכן נראה מדברי תלמוד המערב שאמרו שם במה אנן קיימין אי בשהזיק ואח"כ הקדיש הדא היא דתנינן הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה ואם הקדיש ואח"כ הזיק הדא היא דתנינן שור רעהו ולא של הקדש תפתר בשור של הקדש שהיה רועה בתוך שדה הדיוט אמר ר' מונא אנן בעינן קרקע הקדש ואת אמרת שדה הדיוט אלמא אף בנזקי שן נאמר כן וההיא דהשואל מדרבנן אבל מן התורה כל מזיק להקדש באיזה מין של היזק פטור ולא יתחייב בתרומה בקרן אלא מפני גזל כהן וכן אמרו למטה ט' ב' נכסים שאין בהם מעילה כלומר שאם יש שם חיוב מעילה אין בו חיוב נזק והרי הוא אומר כן על כל הנזיקין וכך מצינו שפטר שור פסולי המוקדשין בבור מדכתיב והמת יהיה לו ולפי שהקרן חייב דרעהו קרינא ביה ולענין מעילה אף הם סוברים שכל שאין בו מעילה אין בו תשלומין ולא נתברר לי וכן הם יש שפוטרין אף באדם שהזיק שור של הקדש אלא אם כן גנבו או גזלו דמדאגבהיה קנייה ואין נראה כן דבנזקי גופו לא כתיב רעהו אלא סתמא ומכה בהמה ישלמנה ומכל מקום הם מביאים אותה ממה שאמרו בתלמוד המערב בפרק הנזקין וקל וחומר להקדש מה אנן קיימין אם להכשר נזקין רעהו אמר רחמנא וכו' אם לנזקי גופו הא תני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה:

רבינא אמר לאתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו פטור מלשלם קשיא לי היכי דמי האי הזיקו אי בתר דנפלו הזיקו אמאי פטור אע"ג דנפל באונס איבעי ליה למפנינהו א"ו כגון שהזיקו בדרך נפילתן והיכי מוקי לה כגון שהזיק לאחר נפילתן. ויש לומר דאיכא לאוקומי נמי כגון שהזיקו לאחר נפילתן וכגון שלא היה לו שהות לפנותן והילכך אם היה אנוס בנפילתן פטור. ואם היה פושע בנפילתן חיב ובתרוויהו מתוקמא מתניתין ואי הזיקו בתר דנפלו דמי לבור ואי הזיקו דרך נפילתן דמי לשור וצריך לאתינהו במה הצד כדפי' במה"ק:

הכותל והאילן. יש ספרים גורסין חייב ולפי אותה גירסא מיירי כשסתמן עשויין לנזק להתחייב בנפילתן ולא נהירא וכו'. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
ומהר"י כהן צדק ז"ל כתב וז"ל אית ספרים דגרסי חייב לשלם ובנתנו לו זמן לקוץ ונפלו בתוך הזמן פטורין. ונראה לי דברישא חייב דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא יפלו ויזיקו ופשע ונפל דתוך הזמן דפטור משום דברשות בית דין. וקשה מברייתא דלעיל פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן דאף על גב דברשות בית דין אם הזיקו חייבין לשלם ואמאי והלא ברשות בית דין הוא כדהכא. ולי נראה דהא דפטרין ליה הכא לאו משום דברשות בית דין אלא כיון שנתנר לו זמן לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה. ע"כ.

ה"ג הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטורין מלשלם וכן כתובה בפירוש של רש"י ז"ל במקומה של משנה זו בפרק הבית והעלייה ולא כתב עליה ה"ג ומשמע שכך היה כתוב בספרו וכן הכי גרסינן בספר הרי"ף ז"ל וכן עיקר וכו'. והשתא קשה דכי קאמר בתר הכי אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור משמע מדמדמה להו לבור דמיירי שנתקל בה אחר שנפלו וכיון שכן אמאי פטור הא כיון דנפלו מיבעי ליה לסלוקינהו. ועוד בין אי גרסינן ברישא פטור בין אי גרסינן ברישא חייב אי מיירי בהיזק דאחר נפילה אמאי קתני נתנו לו זמן לסתור ולקוץ הא לא מהני מידי סתירה וקציצה לענין תקלה דלאחר נפילה והוה ליה למיתני לפנותו ולסלקו. וי"ל דמיירי שפיר בהיזק דלאחר נפילה וכו' ככתוב בתוספות. ומיהו אכתי קשיא מנא ליה לבעל התלמוד דמיירי בהיזק דלאחר נפילה בענין בור דוקא ולא בהיזק שמזיקים בנפילתם דלא חייש להקשות אי בהדי דנפלו קא מזקי היינו אש. וליכא למימר דלא מצי למימר הכי משום דלא דמי לאש שבאש עושה האדם כ"כ שאין חסר אחר מעשה האדם אלא הולכת האש ברוח מצויה אבל בכותל ואילן בגמר מעשה האדם של נטיעה ובנין לא היה ההיזק מזומן לאלתר ולהכי לא דמו לאש. דהא לאו שנויא הוא דאי מהאי טעמא פשיטא ליה דלא דמי לאש אם כן מאי קשיא ליה אי דאפקרינהו היינו בור לוקמה בהיזק דנפילה גופה דלא דמי לבור ולאש נמי לא דמי כדפרישנא וניתי מביניא מאש ומחד מהנך דליכא למיפרך מה לשניהם שכן בסלוק ידו מיד התחלת ההיזק וכו' דיש בור שאינו כן כגון הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. על כן נראה דאפילו הזיק בנפילה גופה מדמה לבור וכו' כמו שכתוב בתוספות. ואין להקשות היאך מדמה היזקן לבור בין דשעת נפילה בין דאחר נפילה והא משמע בפרק המניח דהמפקיר נזקיו וכו'. וי"ל וכו' כמו שכתוב בתוספות. כיון דחשיב בהכי פושע ומביא בור לעולם בפשיעה אם כן גם כן לאש יש לדמותן בהיזק בנפילה גופה אף על פי שאין ההיזק מזומן לבוא מיד אחר מעשה הנטיעה. יש לומר שכולן שכח אחר מעורב בו והולך ומזיק תמיד על ידי כח אחר מעורב בהן יותר יש לדמותן לבור מלאש כי יותר נראין חלוקין מאש על ידי טעם זה ממה שנראין חלוקין מבור על ידי טעם שכן תחילת עשייתו לנזק שיש בבור. ועוד אפילו יש בשעת נפילה לדמותם לאש כמו לבור עדיפא ליה טפי לדמויינהו לבור משום דלבור שייך לדמויינהו בתקלה שנתקלים בהם אחר נפילה ולאש אין לדמותם אז. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ושמא בתרי היזיקי מיירי בשעת נפילה ולאחר נפילה ונתנו לו זמן לקוץ הכי פירושו נתנו לו זמן לקוץ מיד כדי שיוכל לפנותו בתוך הזמן שקבעו לו ועל ידי שלא קצצו מיד הזיק בשעת נפילה או לא הגיע לפנותו בתוך זמן שקבעו לפנותו והזיק. וקשה אמאי לא דייק אי בהדי דקא אזלי מזקי היינו אש. וי"ל דלא דמי לאש דאש מיד שנעשה הוא נזקק לשמרו ולהעלות בדעתו שיזיק על ידי רוח מצויה וכן באבנו וסכינו דמדמה לעיל לאש אבל כותל ואילן ליכא למימר הכי דבשעת נטיעה ובנין לא היה לו להעלות בדעתו שיפלו לזמן מרובה. ואי קשיא מבור נמי לא אתי דלא דמי לבור דבור לאחר נפילה הוא מזיק וזה בשעת נפילה ואם כן ליתי מבינייא דאש ובור. וי"ל דמבור לחודיה אתי דאי משום דמזקי בנפילה כל שכן דחמירי מבור שאינו זז ממקומו ואפילו הכי מחייב והיינו דקאמר היינו בור וחמור מבור. ע"כ.

כתוב בתוספות בד"ה היינו בור ועוד דאי בהיזק דלאחר נפילה איירי אמאי פטור מלשלם וכו'. וקשה נימא שהפקיר אותם אחר שנפלו תוך הזמן דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור. ויש לומר אם כן בסמוך דמקשה על זה אי לא אפקרינהו היינו שור אלמא משמע דלא איירי בדלא אפקרינהו דאי בדאפקרינהו וכו' אז הוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פשיטא דחייב שכיון שהיה ממונו היה לו לשמרו ואמאי פטור. עוד כתבו בתוספות ועוד דאם כן לא הוה ליה למיתני לקוץ ולסתור אלא נתנו לו זמן לפנותו ולסלקו וכו'. וקשה ונימא דהא דלא קאמר לפנותו ולסלקו משום דאשמועינן דאם נפל תוך הזמן והזיק בין שיש לו שהות לסלקן בין שאין לו שהות לסלקן פטור. וי"ל אם כן יאמר נתנו לו זמן לפנותו ולסלקו ולא היה לו שהות לסלקן אפילו נפלו אחר זמן פטור ואם היה לו שהות לסלקן תוך הזמן ולא סלקן אפילו תוך הזמן חייב אלא ודאי אין לומר כן. גליון.

והא דאמרינן הכותל והאילן וכו'. בתוך הזמן והזיקו פטור. יש אומרים דוקא כשהפקירן שאין עליו חיוב לא משום נפילה שהרי בתוך זמנו הוא ולא משום שמירה שהרי אין שמירתו עליו אבל אם לא הפקירו חייב שהרי מ"ה שמירתו עליו וחייב לסלקו והדברים נראים כן בפרק ג'. מאירי ז"ל.

עוד כתבו בתוספות אף על גב דבור אין הולך להזיק וכו'. עכשיו עושין התוספות מסקנא שמדמים כותל ואילן לבור אף על גב דבור אינו הולך ומזיק. ותימה לעיל גבי אבנו וסכינו אמאי קאמר היינו אש יאמר היינו בור דהא עדיף מבור דאבנו וסכינו הולכין ומזיקין ובור עומד במקומו וילמוד אבנו וסכינו מבור דהא עדיף כדאמרינן הכא גבי כותל ואילן דעדיפי מבור שהולכין ומזיקין. וי"ל דכותל ואילן דלא שייך כח אחר מעורב בהן אומרים התוספות דעדיפי מבור אבל אבנו וסכינו שדומים לאש שכח אחר מעורב בהן לא מצינו למימר עדיף מבור דאש לא עדיף מבור כיון שמצינו בו קולא דכח אחר מעורב. גליון.

מיטב שדהו של ניזק. פירש בקונטרס דקא סלקא דעתיה השתא דבעי למימר דאפילו אכל כחושה של ניזק משלם לו דמי שמנה של ניזק ובתרתי פליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא. ופירש מורי דהיינו תרתי חדא דלרבי עקיבא לא משלם אלא דמי כחושה שאכל ולרבי ישמעאל משלם דמי שמנה. ועוד דלרבי עקיבא גבי מעידית ולרבי ישמעאל מגבהו מאיזה שירצה אף מזיבורית דהא מוקי ליה לקמן דמיטב לענין דמשלם שמנה ולא למקום גביה. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל ורבי ישמעאל אכל שמנה וכו'. משלם שמנה דקא סלקא דעתיה דבהא פליגי דרבי עקיבא סבר לא בא הכתוב אלא לגבות שוה בשוה מן העדית ורבי ישמעאל סבר ערוגה בערוגה בין שמנה בין כחושה והיינו תימה מהיכי תיתי דישלם יותר ממה שהזיק. עד כאן.
שור שאכל ערוגה בין ערוגות ולא נודע ערך אותה שאכל אם ערך כל הנשארות שוה יראה שמשלם בערכה של אחד מהן ואם לא היו הנשארות שוות הרי זה אינו משלם אלא כפחותה שבהם עד שיביא ראיה ומכל מקום יש אומרים שאף אם היו כלם שוות אינו משלם בערכן עד שיביא ראיה כמה היתה זו שוה ואין הדברים נראין. מאירי ז"ל.

ולרבי ישמעאל אכל שמנה. וא"ת אמאי טעי טפי בדברי רבי ישמעאל וכו' כמו שכתוב בתוספות. וי"ל דסלקא דעתיה דאי לרבי עקיבא נמי משלם שמנה של מזיק אם כן הוה ליה להזכיר בהדיא מעידית דמזיק כיון דבהכי פליגי ומדלא הזכיר מזיק סלקא דעתיה דלרבי עקיבא נמי בדניזק שיימינן והכי קאמר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מעדית של ניזק שאכלה אבל לרבי ישמעאל סלקא דעתיה לפרש דשמין ערוגה חשובה של ניזק והיינו דקשיא אליביה אכל כחושה משלם שמנה. מהר"י כהן צדק ז"ל.
וי"ל דלרבי עקיבא אי סבר בדמזיק שיימינן דמי נזקו ותו לא שפיר מתקיים המקרא אבל לרבי ישמעאל אם תאמר בניזק פעמים שלא תתקיים המקרא כשאין למזיק עדית כשל ניזק שאינו מחויב לקנות כשאין לו כדמוכח לקמן דקאמר אין לו אלא זיבורית כלן גובין מן הזיבורית לפיכך קאמר דקסבר רבי ישמעאל אם אכל כחושה משלם שמנה. ואם תאמר לרבי עקיבא נמי למאן דאמר נמי בשל עולם שמין פעמים שלא תתקיים המקרא כשאין למזיק עדית כשל עולם. וי"ל דמכל מקום לרבי ישמעאל שפירש במילתיה מיטב שדהו של ניזק פעמים שאין דבריו מתקיימים אבל לרבי עקיבא אף על פי ששנה לפנים בברייתא מיטב שדהו של מזיק אפילו יסבור בשל עולם שמין מכל מקום מתקיימים דבריו ועל כרחך איירי דבכה"ג דשל מזיק ושל עולם הן שוין. תוספות שאנץ.

כגון שהיתה עדית דניזק כזיבורית דמזיק. כתבו בתוספות ומיהו אי בשל עולם הן שמין הוה מצי למימר כגון דזיבורית דמזיק וכו' והא דלא נקט הכי לפי שרוצה ליישב לשון הברייתא דלקמן דקתני מיטב שדהו של מזיק. אי נמי משום דקיימא לן בשלו הן שמין וכו'. ומיהו אפילו למאן דאמר בשלו הן שמין הוי מצי למימר וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
ואי קשיא למאן דאמר לקמן בשל עולם הם שמין ואף לדידיה לרבי ישמעאל אי הוה עידית דניזק כעידי עידית דעלמא ישלם המזיק כעידית דניזק אם יש לו אם כן אמאי לא קאמר כגון שהיה למזיק עידית ועידי עדית וכן לניזק דלרבי ישמעאל משלם עידי עידית ולרבי עקיבא לא משלם אלא עידית וניחא לישנא דלא בא. ויש לומר דמילתא דלא שכיח הוא דלהוי לתרווייהו עידית ועידי עידית. רבינו ישעיה ז"ל.

כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית וכו'. ורבי ישמעאל להקל ורבי עקיבא להחמיר. ותימה לי דהא רבי עקיבא לא בא הכתוב קאמר דמשמע דרבי עקיבא להקל קאתי. וניחא לי דרבי ישמעאל נמי מחמיר בתשלומי מה שהזיק ואף על פי שאכל שמנה אין אומרים נראה כמה היתה יפה עכשיו אלא משלם כמשוייר שבה כלומר כהאיך דסליק לקמיה וכדאמר אביי בפרק הכונס גמרא כיצד משלמת ובהא רבי ישמעאל להחמיר וכרבי יוסי הגלילי דהתם ורבי עקיבא סבר להקל כחכמים שאמרו שמין כמה היתה שוה וכמה היא יפה ועל זה פלינ רבי עקיבא ואמר לא בא הכתוב. הרשב"א ז"ל.

נאמר שדה למעלה. תימה אמאי תני רבי ישמעאל שלוש עשרה מדות ותו לא והא כי היכי חשיב בנין מכתוב אחד ומשני כתובים הכי נמי לחשוב גזירה שוה מכתוב אחד כי הכא דשדה דלמעלה ומטה בכתוב אחד. ותירץ ה"ר שמואל ז"ל מבמבורקא אחרי שגזירה שוה נידונית בשתי תיבות הדומות זו לזו אם כן מה לי כתוב אחד מח לי שני כתובים ולא שייך לחלק אלא בבנין אב. מיהו רבינו תם ז"ל מפדש לקמן פרק הכונס כל היכא דקאמר כי האי לישנא נאמרה תיבה זו למעלה ונאמרה תיבה זו למטה לא דיינינן ליה בגזירה שוה אלא כמו למוד סתום מן המפורש. ע"כ ממהר"י כהן צדק ז"ל.

כתבו בתוספות בדיבור המתחיל שור רעהו תימה ולוקמה בשן ורגל וכו'. ומקרן ליכא למילף וכו'. וקשה מהיכא תיתי לן לחיובי שן ורגל בהקדש דאיצטריך למילף מקרן לפוטרן בהקדש דאי מק"ו להקדש איכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקין תאמר בהקדש שכן הורע כחו בנזקין כמו שמקשה התלמוד גבי בעל חוב דהיינו הדיוט. וכי תימא דהך פירכא להקשות מבעל חוב לניזקין לא עלה על דעתו עכשיו מכל מקום נהי דמבעל חוב לנזקין לא עלה על דעתו מנזקין לנזקין עלה על דעתו ואם כן אכתי איכא למילף מה להדיוט שכן יפה כחו וכו'. וי"ל שלדעת התוספות שאומרים ומקרן ליכא למילף רצה לומר עכשיו דנפקא לן חיוב דשן ורגל בהקדש משום דמקרא מלא דיבר הכתוב וכך מקשינן ולוקמא להא דאמר רבי עקיבא ק"ו להקדש בשן ורגל דמקרא מלא דיבר הכתוב ומקרן ליכא למילף כלום. וכי תימא לא אמרינן מקרא מלא דיבר הכתוב ונילף מקרן לפטור שן ורגל בהקדש הא ליכא למילף כיון דאינה מועדת מתחילתה ולעולם מקרא מלא דיבר הכתוב. גליון.
אחר כך אינה ה' לידי תוספות שאנץ שתירצו קושיית התוספות ככתוב לעיל וז"ל דלהכי לא אוקמה בשאר נזיקין דכיון דלענין קרן פטור משור רעהו אם כן לא ילפינן שאר נזקי הקדש מהדיוט דאיכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו לענין קרן וכהאי גוונא פריך בסמוך. ואם תאמר מכל מקום השתא דלא אסיק אדעתיה הך פירכא הוה ליה לאוקמיה בניזקין דקיימינן בהו. וי"ל דהא מסיק אדעתייהו שפיר דמניזקין אניזקין שייך למפרך שכן יפה כחו בקרן אבל מנזקין אמלוה לא סלקא דעתיה דשייך למפרך. תדע דלא מכל מילי שייך למפרך דהא לפי המסקנא דמוקמינן לה נמי כרבי שמעון בן מנסיא תיקשי לן מה להדיוט שכן יפה כחו לענין רבית ואונאה כדאמרינן בפרק הזהב רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש אלא על כרחיה לא פרכינן מרבית ואונאה אנזיקין ועיין בתוספות גיטין מ"ט א'. ועוד יש לומר דלא שייך כלל לאוקמיה בשאר נזיקין דכיון דלא כתיב בהו רעהו מקרא מלא דיבר הכתוב בין הדיוט בין הקדש אם כן לא יליף הקדש בק"ו מהדיוט לענין מיטב דמהיכא דשמעינן אהדיוט שמעינן נמי אהקדש דבשניהם דיבר הכתוב. ומיהו קשה לפי תירוץ זה דכי קאמר שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש משמע הא אי לא כתיב שור רעהו הוה ניחא דקאתי מק"ו ומיהו מצינו למימר דהכי קאמר ולא שור של הקדש כלומר לפטור הדיוט בהקדש הא אי דרשינן ליה לחיוב כדדרש ליה רבי שמעון בן מנסיא דשור רעהו משלם חצי נזק אז הוה ניחא דאתי בק"ו. אבל עוד קשה הא דקאמר וכי תימא קסבר רבי עקיבא בעל חוב דינו בעידית ומנא ליה הא על כרחך משום דיליף מניזקין אם כן גם הקדש נילף מניזקין דשאר ניזקין בעידית ולמה לן משום ק"ו ושינויא קמא ניחא טפי. ע"כ לשון תוספות שאנץ.
וז"ל ה"ר ישעיה ז"ל תימה לוקמיה כגון דאזיק שן ורגל דהדיוט שדה הקדש דמחייב לשלומי דהתם לא כתיב רעהו. ואין לומר אין הכי נמי והא דנקט דנגיחה משום דרעהו גבי קרן כתיב והכי פירושו רעהו אמר רחמנא בקרן ולא הקדש וגמרינן שן ורגל מיניה לפטור בהקדש. אין לומר כן דאיכא למיפרך מה לקרן שהקל בה הכתוב בתמותה תאמר בשן ורגל. ונראה דהכי פירושא אפילו נחייב שן ורגל בהקדש מדכתיב רעהו בקרן ובשן ורגל לא כתיב לא נוכל לחייבם במיטב מק"ו דשן ורגל דהדיוט דרעהו אמר רחמנא בקרן ואם כן איכא למיפרך מה לשן ורגל דאזיק הדיוט שכן יפה כחו בנזקי קרן תאמר בשן ורגל דאזיק הקדש שהורע כח הקדש אצל קרן אף על גב דבסמוך פריך האי פירכא גבי אומר הרי עלי ומשמע דעד השתא לא אסיק דעתיה להאי פירכא כי לא אסיק דעתיה למפרך הני מילי מניזקין לבעל חוב אבל הכא דבניזקין קאמר איכא למיפרך שכן יפה כחו בניזקין. וי"מ אילימא דנגחיה דמשום שן ורגל לא איצטריך ק"ו דכי כתב רחמנא ושלח ובער מקרא מלא דיבר הכתוב לא שנא להדיוט לא שנא להקדש משלם ממיטב דאכלהו כתיב מיטב שדהו ישלם אלא ודאי דאנגיחה הוא דקאמר ק"ו להקדש והיינו דפריך רעהו כתיב דנוגח שור של הקדש פטור לגמרי ואי לא כתיב רעהו נמי הוי מצי למיפרך למה לי ק"ו כיון דלא כתיב רעהו בנגיחה מקרא מלא דיבר הכתוב וחייב לשלם להקדש אף ממיטב אלא עדיפא מיניה פריך. אבל קשה למאי דמשני דרבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא דלהקדש קרן משלם בין תם בין מועד נזק שלם אם כן קרא דנגיחה מקרא מלא הוא בין להדיוט בין להקדש דהא לא אמעוט הקדש מרעהו אלא יפוי כח הוא להקדש ובקרא דנגיחה כתיב ישלם דמשמע מיטב וקאי בין להדיוט בין להקדש ואם כן ק"ו למה לי. ותירץ ריב"א דפרשת נגיחה לא איירי כלל בהקדש לא בתמות ולא במועדות דבתמות רעהו כתיב ובמועדות כתיב או נודע כי שור נגח הוא דמעיקרא והיינו של רעהו. והאי דדרשינן אבל של הקדש אף תם משלם נזק שלם מדכתביה רעהו גבי תמות ולא כתביה גבי מועדות הוא דמפיק ליה דלייפות כח הקדש בא דאי לגרוע לפטור בהקדש לגמרי בא לכתוב רחמנא גבי מועד ומדמועד פטור הוה ידענא דכל שכן תם אלא ודאי ליפות להקדש הוא בא וכיון דפרשת נוגח לא איירי כלל בהקדש איצטריך ק"ו לחייב להקדש מיטב. אמנם לכל אלה הפירושים קשה דבירושלמי משמע דאכל נזיקין קאי וכו' ככתוב בתוספות. ותירץ הר"צ ז"ל דודאי הכא בשן ורגל איירינן והא דנקט קרן משום דרעהו גבי קרן כתיב ומיניה ילפינן פטורא אף בשן ורגל בהקדש ודקשיא לן מה לקרן שכן הקל בה בתמותה יש לומר דסמיך אקרא דאיש כי יאכל קודש דדרשינן פרט למזיק ומדחזינן דמזיק בגופו פטור בהקדש כל שכן ממונו שהזיק ומכל מקום איצטריך רעהו גבי קרן דאי מכי יאכל לא ממעטינן ליה אלא מחומש אבל קרן משלם. ואי קשיא אם כן מהיכא תיתי פטורא בהקדש בשן ורגל אי מכי יאכל לא מיפטר אלא מחומש ומקרן לא אתי כדפרכינן. ויש לומר דנפקא מרעהו גבי שומרים דפטורים בהקדש אף מן הקרן וכיון דאשכחן בגופו כל שכן בממונו ומכל מקום איצטריך רעהו בקרן משום דשומרים היזקא דממילא וגלי לן בקרן דאין חילוק בין היזקא דממילא להיזקא דבידים והוא הדין בכל הניזקין ולאו מילף הוא אלא גלויי מילתא בעלמא הוא. ע"כ לשונו.

עוד כתבו דאי לכל מילי לפטרי כלהו בטמון וכו'. תימא נימא דלענין לפטרו כלהו בטמון לא נתקבלה הגזירה שוה דאי נתקבלה אם כן יאמר אש ובור לחודייהו ויזכיר שפטורין ברשות הרבים ואתו כלהו ויפטרו בטמון מכח אש וברשות הרבים שהרי הוזכר פיטור רשות הרבים ובכלים ופסולי המוקדשין מכח בור ומדלא כתב כן משמע דלא נתקבלה הגזירה שוה לפטור בטמון וברשות הרבים וכו' אבל לפטור בהקדש נתקבלה דילפינן מקרן דתחת נתינה ישלם. ויש לומר דאם לא היה כותב אלא אש ובור הייתי פוטר שאר אבות נזיקין בפסולי המוקדשין מכל שכן ומה בהקדש פטורין בפסולי המוקדשין לא כל שכן והדין אינו כן דשאר נזיקין דוקא בהקדש פטורין אבל בפסולי המוקדשין חייבים דבור דוקא פטור בפסולי המוקדשין דדרשינן מוהמת יהיה לו. והר"י ז"ל אומר דסוף סוף הגזירה שוה לא נתקבלה לכל מילי אם כן גם לפטור הקדש נימא שלא נתקבלה. ע"כ גליון.

כתוב בתוספות כדמוכח בירושלמי וכו'. ואין לסתור ראיה זו דניזקין דקאמר היינו גופו של הקדש שהזיק של הדיוט דנזקי ממון המזיק קרי הכשר נזקו ונזקי גוף המזיק קרי נזקי גופו. לשון ה"ר אלחנן ז"ל. מהר"י כ"ץ ז"ל.

עוד כתבו בתוספות ונראה דשאר נזיקין דפטרי מהקדש גמירי מקרן ומאדם ומבור וכו'. וקשה מה צריכים להזכיר בור יזכירו קרן ואדם לבד דקרן היינו רעהו גלה על אדם דהיינו כי יאכל פרט למזיק וילפינן כלהו מינייהו. וי"ל שהוצרכו התוספות להזכיר בור דאי מקרן ואדם לחודייהו לא ילפינן אש דאיכא למיפרך מה לקרן דין הוא שיהו פטורים בהקדש שכן מצינו להם קולא אחרת שהתורה לא חייבה אותה בניזקין אלא לפי שרגילין להזיק כל דבר ואם לא היו רגילין להזיק כל דבר לא היתה התורה מחייבתן בנזקין תאמר באש שחייבתה תורה בנזקין אף על פי שאינה רגילה לשרוף כל דבר שהרי אבנים אין רגילות האש לשורפן לכך קורא שריפת האש באבנים סכסכה אבניו ואפילו הכי חייבתה תורה בנזקין וכיון שמצינו באש חומרא זו נחמיר נמי שיהא חייב בהקדש משום הכי הזכירו בור דאיכא למימר בור יוכיח שאינו רגיל שיפלו בו כלים וישברו ואפילו הכי חייבה תורה בור בכלים אליבא דרבי יהודה דמחייב בור בכלים. אי נמי יש לומר להכי צריך בור בעבור פסולי המוקדשין דהוה אמינא כיון דקרינן בהו רעהו אם כן יהיו חייבין משום הכי צריך בור לפטור פסולי המוקדשין. גליון.
ומדברי תוספות הרא"ש ז"ל נראה דהאי דנקטי התוספות בור לאו למילף מיניה פטורא בהקדש לשאר נזקין דמקרן ואדם נפקי אלא משום דבור גופיה לא נפיק מקרן ואדם דמה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק. עיין שם.
עוד כתבו בתוספות וא"ת היכי ילפינן שן מכולם וכי תימא כיון שיש הנאה להיזקה סברא בעלמא היא אם כן נכניס אותה בתוך הק"ו ומה קרן ואדם ובור שאין הנאה להיזקם חייבים בהדיוט ופטורין בהקדש שן שיש הנאה להיזקה שחייבת בהדיוט אינו דיו שפטורה בהקדש. וי"ל דעל כרחך מאדם צ"ל דמקרן איכא למיפרך שכן חצי נזק אם כן דיו כאדם מה אדם שאכל הקדש חייב אף שן נמי שאכל הקדש חייב. על כן מתרצים התוספות דיותר וכו' פירוש דהרי המשלח בעירה אף על גב דממונו נהנה הוא לא נהנה ואם כן יותר ראוי להתחייב המזיק בידים. גליון.
ובזה יתורץ מפני מה לא הקשו התוספות מרגל דמה לרגל שכן היזקו מצוי. אין להקשות על מה שכתב ר"י דסברא ללמוד כל הנזקין לפטור בהקדש מאדם לחודיה דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים דהא קרא בשוגג כתיב גבי תרומה. דיש לומר דהואיל ובשוגג פטור במזיד מהיכא תיתי לחייבו אי מק"ו דהדיוט איכא למיפרך שכן יפה כחו בשוגג כדדרשינן מפצע תחת פצע. וה"ר יוסף פירש דפטרינן שן ורגל בהקדש מדכתיב ובער בשדה אחר משמע אחר דומיא דידיה בהדיוט כמותו והאי דלא אוקמה באוכל פירות משום דאם כן מאי ק"ו והא מגזירה שוה דנתינה אתיא דבאוכל כתיב ונתן לכהן. והקשה ה"ר משה אם כן לפי המסקנא דמוקי לה כרבי שמעון בן מנסיא מאי ק"ו והא לקמן דריש ליה הכל היו בכלל גזירה שוה. ותירץ דכי מוקמיה כרבי שמעון בן מנסיא לא בא להשמיענו חידוש של מיטב אלא חידוש דהוא חייב ולאפוקי מדרבנן דרבי שמעון בן מנסיא ונקט ק"ו של מיטב משום דאיירי ביה. ע"כ הרא"ש ז"ל.
ומהר"י כ"ץ ז"ל כתב וז"ל ותימה אמאי לא מוקמיה באדם דאכל קודש דמשלם קרן וחומש. יש לומר לההיא לא איצטריך ק"ו דבהדיא כתיב ישלם דגמרינן מגזירה שוה לענין מיטב. ע"כ.
על מה שכתבו בתוספות גמרינן מקרן ואדם ובור יש להקשות דהיכי ילפינן שן ורגל מאלו מה לאלו דין הוא שיהו פטורין בהקדש מכח רעהו שכן אינן חייבין בכופר תאמר בשן ורגל שחייבין בכופר למ"ד. ויש לתרץ דאין הכי נמי הפירכא היא אבל מכל מקום מהיכן פשוט לך שאדם אינו חייב בכופר מדאיצטריך רעהו לפוטרו בהקדש שאינך יכול לפטור אדם בהקדש אם לא שמצאת בו קולא זו שאינו חייב בכופר ואם כן עליו ולא על אדם לפטרו מכופר למה לי אלא ודאי האי פירכא ליכא למיפרך כלל. גליון.
וז"ל תלמידי הר"י כתוב בתוספות ואם תאמר רעהו דכתב רחמנא למה לי. וקשה לימא שצריך רעהו דמאדם ובור ליכא למילף שכן אינם משלמין כופר לעולם. ויש לומר דאם כן מדאיצטריך רעהו ידעינן דאדם פטור מכופר ואם כן מה צריך עליו. וקשה דנימא דאיצטריך עליו ולא על האש וכי תימא אש מנא לן לחייב אם אדם פטור מכל מקום הייתי מחייבו כמו קרן משום ממונו ולהכי איצטריך עליו. וי"ל דמכל מקום מקשין התוספות דאם איתא להאי פירכא אם כן היכי דרשינן בגמרא מעליו ולא על אדם הא אדם מדאיצטריך רעהו נפקא. אבל קשה נימא דאיצטריך רעהו ועליו דאי מרעהו לא הוה פטרינן אדם ובור מכופר אלא הוה פטרינן תרווייהו בפסולי המוקדשין ולהכי כתוב והמת יהיה לו לומר שבאלו פטורין ומשום הכי איצטריך רעהו דמינייהו ליכא למילף שכן פטורין בפסולי המוקדשין ואיצטריך עליו לכופר. ואומר הר"י דעתה סובר דתם פטור מכופר והכי ילפינן ק"ו ממון שהזיק מאדם שמשלם נזק שלם מכל מקום בהקדש פטור ממון שהזיק מקרן שאינו משלם נזק שלם אינו דין שיפטר בהקדש. ואם תאמר כופר במועד יוכיח שפטור באדם ובקרן חייב אף אני אביא הקדש מכל מקום מקשה התוספות דתם תפטור ורעהו בתם למה לי. וקשה לי נימא מה לכופר דין הוא שיהא חייב בקרן משום דבמקום כופר אני מוצא ארבעה דברים תאמר בהקדש שלעולם יהיה פטור ואם כן ליכא למיפרך כופר במועד יוכיח. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות מכל מקום מהאי קרא דכי יאכל לא נפיק אלא מקרא אחרינא וכו'. ומיהו קרא דכי יאכל בא לפטור מזיק את התרומה שפטור לגמרי דאי הוה מחייב בקרן היה מחייב נמי בחומש וקרן דמחייב משום דלא גרע ממזיק חולין של חבירו והילכך ילפינן שפיר הקדש מהיקשא לפטור המזיק את ההקדש לגמרי. תוספות הרא"ש ז"ל.

עוד כתבו בתוספות ומיהו למאן דאמר דאיכא כופר וכו'. וקשה נילף מק"ו ומה ממון שהוזק מאדם בהדיוט ברשות הרבים חייב ופטור ברגל הקדש שפטור באדם ובקרן ובבור אינו דין שיהא פטור ברגל כופר יוכיח שפטור גבי שלושתם בפעם ראשונה וחייב ברגל אף אני אביא הקדש מה לכופר דין הוא שחייב ברגל שאני מוצא אותו חייב בקרן בפעם שלישית תאמר בהקדש שלעולם פטור גבי קרן ואם כן התוספות טעו. ואומר הר"י שגם מועד חייב בהקדש. וטעות היא דאם כן לוקמה במועד דקרן ולא בב"ח. ועוד דקרא דאו נודע כי שור נגח הוא ארעהו קאי ומשמע דתם ומועד שוין. ועוד לדברי הר"י מה צריכין תוספות לומר ולרבי טרפון דאית ליה כופר שלא יאמרו ולרבי יוסי הגלילי דאית ליה חצי כופר בתם ניחא דהא כי ילפינן ק"ו מממון שהוזק מאדם בהדיוט ברשות הרבים כדאמרן תו ליכא למיפרך כופר יוכיח וכו' דמה לכופר שכן חייב אפילו בתם בקרן תאמר בהקדש שאינו חייב בתם. ועוד קשיא לי דליכא למימר כלל כופר יוכיח דמה לכופר דין הוא שיהא חייב ברגל שכן במקום כופר חייבין עליו ארבעה דברים תאמר בהקדש שאינו חייב עליו ארבעה דברים. ונראה לי דליכא למילף מק"ו מממון שהוזק וכו' דמה לממון שהוזק שבא מדבר שפטור מכופר שלם בפעם ראשונה. עד כאן תלמידי הר"י ז"ל.

עוד כתבו בתוספות ולרבי טרפון דאית ליה כופר בתם וכו'. קשה דאם כופר בתם לרבי טרפון משלם מגופו אם כן הדרא קושיא לדוכתא דמה לקרן ואדם ובור דין הוא שפטורין בהקדש שכן אין משלמין כופר מן העלייה תאמר ברגל ושן דמשלמין כופר שלם מן העלייה מאי אמרת הא איכא כופר בתם אליבא דרבי טרפון הני מילי מגופו אבל לא מן העלייה. וי"ל דעבדינן ק"ו מנזקין ממקומו. אי נמי דוקא בנזק משלם תם מגופו אבל מאן דמחייב כופר בתם משלם נמי מן העלייה. תלמידי הר"י וגליון.

אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית. תימה למה לי ק"ו תיפוק ליה דכתיב בהקדש לא תאחר לשלמו דמשמע מיטב כמו מכה בהמה ישלמנה דמדמינן ישלמנה למיטב כרמו ישלם. ואומר רבי דלא גמרינן גזירה שוה דישלם אלא היכא דמשלם מכח בית דין דישלם משמע בבית דין אבל התם דכתיב לא תאחר לשלמו משמע שהטילו הכתוב עליו ולא מסרו להכריח לבית דין ההוא לא אתי מגזירה שוה דישלם למיטב ומשום הכי איצטריך ק"ו. רבינו ישעיה ז"ל.
ובגליון כתוב וז"ל ויש מקשים אמאי לא תיתי מגזירה שוה דלא תאחר לשלמו דמסתמא אין לחלק בין ישלם לשלמו דזו היא שיבה זו היא ביאה. ושמא מדדמי ליה ילפינן. אי נמי לא ילפינן בגזירה שוה אלא הנהו דכתיב בהו עשה אבל האי כתיב ביה לאו. ע"כ.

לא יהא אלא בעל חוב. וא"ת וכי לא עדיף הקדש מהדיוט ומאי פריך. יש לומר דפריך שפיר משום דבעל חוב מן התורה דינו בזיבורית אלא משום נעילת דלת אוקמוה רבנן אבינונית ואם כן גבי הקדש דלא שייך נעילת דלת דייך אם יגבה מבינונית דתרי ייפוי כח לא עבדינן ביה. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב המאירי ז"ל וזה לשונו מי שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית ואין לו מה לפרוע אלא מן הקרקע יראה מכאן שדינו כבעל חוב והגזבר נפרע מן הבינונית ומכל מקום שור שלנו שנגח שור של הקדש או של הקדש שנגח את שלנו פטורים לגמרי רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש אבל שור שלנו שאכל ערוגה של הקדש יראה מדברי גדולי המפרשים שהן חייבין ולענין זה הקדש והדיוט שוין ושדה אחר קרינא ביה לא נתמעט אלא מן נגיחה דקרא דשור רעהו בנגיחה הוא דכתיב וכן נראה בפרק השואל בשמועת האי מאן דאכל חביצא דתמרי. ושמא תאמר אם כן כשהקשה אילימא דנגחיה תורא וכו' לישני ליה כשאכל ערוגה של הקדש שחייב. תירצו בה משום דהא לא איצטריכא דקרא סתמא כתיב וביער בשדה אחר לא שנא הדיוט ולא שנא הקדש ולא הוצרך לק"ו. וא"ת היאך חייב והרי אמרו אין מעילה בקרקעות והמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. הם מתרצים דמעילה ליכא הא תשלומין איכא. וגדולי הרבנים כתבו שאף בנזקי שן ורגל פטור בהקדש דכלהו ילפינן מקרן והא דנקט הכא דנגחיה וכו' אף על גב דהאי מיטב גבי אכילת כתיב משום דקרא דממעטינן מיניה הקדש בנגיחה כתיב מכל מקום אף בשן ורגל ממעטינן ליה. וראיה להם שהרי בפרק הכונס אמרו אם כן לימא קרא וביער בשדה חבירו ואי לאו דאף נזקי שן פטורין ברגל היאך היה אומר כן ואף קצת חכמי הדורות כתבו כן בפרק ה' של גיטין. וכן נראה מן הירושלמי שאמרו שם במה אנן קיימין וכו' וההוא דהשואל מדרבנן אבל מן התורה כל מזיק להקדש באיזה מין של היזק פטור ולא נתחייב בתרומה בקרן אלא מפני גזל כהן. וכן אמרו למטה נכסים שאין בהם מעילה כלומר שאם יש שם חיוב מעילה אין בהם דין נזק והרי הוא אומר כן על כל הנזיקין. וכן מצינו שפטור שור פסולי המוקדשין בבור מדכתיב והמת יהיה לו ולפי שהקרן חייב דרעהו קרינן ביה ולענין מעילה אף הם סוברים שכל שאין בו מעילה אין בו תשלומין. ולא נתברר לי וכן הם יש שפוטרים אף באדם שהזיק שור של הקדש אלא אם כן גנבו או גזלו דמדאגביה קנייה. וכן נראה כן דבנזקי גופו לא כתיב רעהו אלא סתמא ומכה בהמה ישלמנה. ומכל מקום הם מביאים אותה ממה שאמרו בתלמוד המערב בפרק הניזקין וק"ו להקדש מה אנן קיימין וכו' ואי בנזקי גופו וכו'. ע"כ.
ובגליון תוספות כתיב וז"ל נראה לי כיון דכתיב רעהו מעתה יש לפטור על נזקין בהקדש דמהדיוט לא אתי שכן יפה כחו בקרן וליכא למימר מקרא מלא דיבר הכתוב כדמוכח הסוגיא וכי מוקמינן כרבי שמעון בן מנסיא ליכא למיפרך שכן יפה כח הדיוט באדם כיון דבקרן הורע כח הדיוט ויפה כח הקדש. ועוד נראה דלרבי שמעון אדם נמי חייב כיון דקרן חייב בהקדש וכי יאכל פרט למזיק דלא משלם חומש ואף על גב דפטר בבור שור פסולי המוקדשין בהכי לא הורע כח הקדש דהא הדיוט נמי כי אין המת שלו פטור ע"כ. עוד כתבו ותימה כיון דבבור פטר הקדש אמאי איצטריך תו רעהו. ולאו מילתא היא דבור פטר בו פסולי המוקדשין אף על גב דקרינן ביה רעהו ע"כ. ופירש הגליון וז"ל גליון תוספות קאי לתרץ קושיית התוספות דלוקמה בשן ורגל ובא לומר שכל נזקין ידעינן דפטורין בהקדש מרעהו דמהדיוט לא אתי וכו' ולא אמרינן מקרא מלא. וקשה אם כן לשתוק מכי יאכל קדש. וי"ל דאי לאו כי יאכל הוה אמינא דאדם חייב בנזקי הקדש מק"ו ומה אדם שאכל ממון הדיוט אינו משלם חומש מכל מקום אכל ממון הקדש משלם חומש אדם שהזיק ממון הדיוט שחייב אינו דין שאם הזיק הקדש שיתחייב ולהכי איצטריך כי יאכל. אי נמי איצטריך כי יאכל לפטור אדם מן ההקדש משום דהוה אמינא יתחייב כיון שמזיק בידים כמו שפירשו התוספות. ע"כ.
ונראה לי דאי כתב כי יאכל ולא כתב רעהו ליכא למילף דלעולם איכא למיפרך אפילו עבדינן ק"ו מממון שהוזק דמה לממון שהוזק שבא מאותו דבר שפטור מכופר או אדם הניזוק בפעם שלישית מאדם יוכיח שפטור גבי אדם מכופר וחייב בקרן אף אני אביא הקדש שאף על פי שפטור גבי אדם יתחייב גבי קרן. ע"כ מתלמידי הר"י ז"ל.

כתוב בגליון תוספות וכי מוקמינן כרבי שמעון בן מנסיא ליכא למיפרך וכו'. וקשה אם בקרן יפה כח הקדש והורע כח הדיוט בשביל זה נניח מלעשות פירכא. וי"ל שדעת הגליון דאליבא דרבי שמעון אמרינן שפיר ק"ו להקדש לחייב מזיק הקדש במיטב דהא ליכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקיו אליבא דרבי שמעון אבל מכל מקום אומר הגליון ואם תקשה מה להדיוט שכן יפה כחו באדם ובור על זה משיב כיון דבקרן הורע כח הדיוט וכו' פירוש כלהו נזיקין ילפינן הקדש מהדיוט לשלם מן העלייה מק"ו ומה תם בהדיוט משלם חצי נזק כשהועד משלם נזק שלם מן העלייה הקדש דאפילו תם משלם נזק שלם אינו דין שמשלם מן העלייה וכי פרכת מה להדיוט שכן יפה כחו באדם ובור תאמר בהקדש שהורע כחו קרן יוכיח וכו'. ע"כ גליון.
הקשו בתוספות בד"ה ורבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון דלפרוך שכן יפה כחו בנזקי אדם. וי"ל דהני מילי דוקא לרבנן דהואיל וגלי לן קרא אבל לרבי שמעון בן מנסיא דאמר חייב אם כן אין לי לדרוש פרט למזיק אלא מחומש דאלו בקרן חייב דהשתא בנזקי ממונו חייב בנזקי גופו לא כל שכן. מהר"י כהן צדק ז"ל.
עוד הקשו בתוספות דלפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור. וקשה לימא אדם יוכיח שפטור גבי בור וחייב בעלמא גם אני אביא הקדש אף על פי שפטור גבי בור יתחייב בעלמא כשאר נזקין. ואומר הר"י דאיכא למיפרך מה לאדם שכן חייב בו בנזקין ואינו פטור אלא ממיתה. וקשה והא בסמוך משמע בהגהה שאף פסולי המוקדשין לא פטר בו רק ממיתה אם כן בהקדש אינו פטור רק על מיתת השור ואם כן תו ליכא למיפרך שכן יפה כחו בנזקי בור. ואומר ר"י דאיכא למיפרך מה לאדם דין הוא שחייבין עליו ארבעה דברים תאמר בהקדש שלא נמצא בו ארבעה דברים. אבל קשה לימא כלים יוכיחו דפטורים לגבי בור מכל מקום חייבין בשאר נזקין גם אני אביא הקדש אף על פי שפטור גבי בור מכל מקום יתחייב בשאר נזקין. ונראה דרוב כלים אינם ראויין כי כל דבר שאינו בעל חי פטור לגבי בור ואינו ראוי לו אלא כלים חדתי ולהכי ליכא יוכיח. ובזה מיושב נמי שלא נאמר שור שמת בפחות מתשעה יוכיח שפטור לגבי בור כי אף הוא אינו ראוי ועוד שמא אליבא דרבי יהודה קאמר שחייב בכלים. ע"כ גליון.
והרא"ש ז"ל תירץ וז"ל הקשה רבינו מאיר אכתי איכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי בור ואדם. ותירץ דכי היכי דרבי שמעון בן מנסיא דריש רעהו להחמיר על ההקדש הכי נמי גבי בור דרשינן והמת יהיה לו להחמיר דמי שהמת שלו משלם נזקי בור וחמור ולא כלים אבל בדבר שאין המת שלו כגון הקדש אפילו אכלים נמי מחייב. ומאדם ליכא למיפרך דכיון דדריש רעהו להחמיר בהקדש מעתה לא דרשינן כי יאכל אלא לפטור מחומש כדפירשתי לעיל. ע"כ.

ובגליון כתוב רבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא. תימה אכתי איכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי בור ואצל רבית ואונאה. ותירץ ריב"א ז"ל דעביד ק"ו מניזקין ומה מקום דקרן תמה אינו משלם אלא חצי נזק כשהיא מועדת גובה מן העלייה מקום דתם משלם נזק שלם אינו דין דמשלם ממיטב ע"כ. וכבר תירץ קושיא זו תוספות שאנץ לעיל בע"א בד"ה וי"ל דלהכי וכו' ובתוספות דגיטין מ"ט א' כן תירץ עיין שם.

רבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא. וה"פ שן ורגל משלמין מעידית וק"ו קרן דהקדש דמשלם ממיטב דאף על גב דבקרן גופיה כתיב ישלם דהיינו מיטב בנזק שלם היינו גבי מועד הוא דכתיב אבל הזיק את ההקדש מקרא דתם הכא נפיק. אי נמי כתיב ובער בשדה אחר ודרשינן אחר דומיא דידיה הדיוט כמותו ישלם ממיטב דהכי דרשינן בפרק קמא דזבחים עליו דומיא דידיה מחייב חטאת כמותו קא משמע לן ק"ו לגלות דלא נדרוש הכי. תוספות שאנץ.

בא"ד ומבור חלוק במה שאין תחלת עשייתן לנזק כו' עכ"ל ק"ק דנקטו מלתא אחריתי והמ"ל ומבור חלוק שאין הולך ומזיק ואילו הולכים ומזיקים כמ"ש לעיל בדיבור זה ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה כגון שהיתה עידית כו' דלית ליה למזיק כעידית דניזק כו' ישלם כסף לר"י כו' עכ"ל ולא אמרי' בהא נמי אהני קרא לר"י כיון דלא הוי לטובת הניזק וק"ל:

בד"ה שור רעהו כו' ומיהו למ"ד דאיכא כופר ברגל כו' עכ"ל אבל ליכא למיפרך מה לרגל שכן הזיקו מצוי דכיון דפירכא זו אינה אלא סברא בעלמא יש לנו לומר דיותר ראוי להתחייב באדם המזיק בידים ממזיק ע"י שלוח בעירו כמ"ש התוס' לגבי שן לעיל וק"ל:

רש"י ד"ה שור רעהו אמר רחמנא כו' ל"א להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכלה בהמתו שדה הקדש משום דלא משכחת וכו'. יש להקשות הא משכחת שן בהקדש כגון דאכלה בהמתו חיטין של הקדש ונראה דהשתא נמי בלשון זה ס"ל דכל נזיקין פטור בהקדש ולכך ליכא לאוקמיה לפי האמת הא דקאמר וק"ו להקדש בהכי אלא דבא לתרץ דלמה נקטא הגמרא אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש ולא נקטא הגמ' אילימא דאכל תורא דידן שדה של הקדש דהא אדברי ר"ע דברייתא קאי ור"ע איירי באכלה שדה חבירו כדכתיב ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וה"ל להגמרא נמי למינקט בהכי ותירץ דלהכי נקט שור הקדש וכו' כדכתיב בקרא כי יגוף שור וגו' משום דלא משכחת שן בהקדש בגוונא דכתיב בקרא דהיינו ובער בשדה אחר משום דלא משכחת שדה של הקדש וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה ורבי ישמעאל אכל שמינה וכו' וא"ת אמאי טעי טפי בדברי רבי ישמעאל מבדברי ר"ע וכו'. ר"ל דלמא הכי קמפלגי רבי ישמעאל סבר אכל כחושה משלם שמינה שבשדותיו של ניזק ורבי עקיבא סבר אכל כחושה משלם שמינה שבשדותיו של מזיק וק"ל:

בא"ד וי"ל וכו' משום דקאמר ר"ע לא בא הכתוב וכו'. ולפי המסקנא דלא פליגי אלא אי בדניזק או בדמזיק שיימינן יתיישב שפיר לישנא דלא בא וכו' דקאמר ר"ע משום דשמיעא ליה לרבי ישמעאל דלפעמים בעידית דניזק שיימינן ולפעמים בעידית דמזיק לכך קאמר ר"ע לא בא ובו' ר"ל דבעידית דמזיק לחוד הוא דשיימינן ולא בדניזק והיינו דקאמר לגבות וכו' ר"ל מהאיך דקא גובין וק"ל:

ד"ה כגון שהיתה עידית דניזק וכו' ואיפכא לא מצי למימר וכו'. ר"ל כגון שהיתה עידית דמזיק כזיבורית דניזק דלרבי ישמעאל חייב ליתן לו כעידית דניזק דאין זה סברא דכ"ע מודו וכו':

ד"ה שור רעהו אמר רחמנא וכו' תימה ולוקמה בשן ורגל וכו'. ואע"ג דלפי האמת ליכא לאוקמה בהכי משום דאיכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כהו בקרן מ"מ קשה להו לתוס' דה"ל להמקשה למיפרך הכי כדפריך גבי ב"ח ולא היה לו להקשות בפשיטות משור רעהו וכו':

רש"י בד"ה שור רעהו כו' אין מעילה בקרקעות נ"ב פירוש וחייב עליהם כמו שאר נכסי הדיוט דהא קתני הכא במתני' לקמן נכסים שאין בהן מעילה כו' אבל מ"מ ללשון ראשון אף כה"ג פטור מאחר שסוף סוף הקדש הוא וילפינן כולהו מהדדי כמו שפירשו בתוס' ונכסים שאין בהן מעילה לאו דוקא קאמר אלא לדיוקא אקדשים קלים כדלקמן ודו"ק:

בתוס' בד"ה ור"י אכיל שמינה כו' דלמא ר"ע קאמר נמי כו'. לשונם אינו מדוקדק לי דמנ"ל לומר לר"ע הכי עד שנקשה אכל כחושה כו' ולסברתם הו"ל להקשות דלמא ר"י קאמר נמי שאם אכל כחושה אינו משלם אלא כחושה וק"ל. ובעיקר קושיתם היה נראה דלא קשה מידי דפשטא דברייתא משמע דר"י מפרש הפסוק באיכות התשלומין שישלם כאלו היה שדה הניזק מיטב אבל לא במהות התשלומין ויכול לשלם לו קרקע זיבורית ור"ע אמר לא בא הכתוב לאיכות התשלומין אלא שיהיה הגבייה מן העידית ויתן לו עידית בפרעון כפי שיעור נזקו ולא אסיק אדעתיה דבניזק ומזיק פליגי כיון דר"ע לא סיים מן העידית דמזיק משמע דעיקר הפלוגתא אם יגבה מן העידית וק"ל. ותירוצם דחוק דעיקר כוונת המקשן היה מהכרח דלא בא הכתוב והמתרץ לא תי' לו בזה מידי [דהא לתירוצו ר"ע מחמיר טפי] רק לקמן בהכונס מפרש לה אביי דפליגי [נמי] בנידון במשויר שבה כו':

בתוס' בד"ה כגון שהיתה כו' ואיפכא לא מצי למימר כו'. ולפ"ז הוה מצינו למימר אהני קרא דאם היה עידית דניזק כזיבורית דמזיק יהיב ליה מעידית דמזיק אבל השתא לא רצה למימר דאהני קרא דיהיב מעידית דידיה וא"צ לקנות אע"ג דבניזק שיימינן [ויהבינן ליה תרתי קולי דסגי בעידית דניזק אף דיש לו עידית עדיפא ואם אין לו אלא עידית גריע מדניזק נמי סגי דאהני קרא] דמשמעות דקרא לחובת המזיק הוא שיפרע לו פרעון מעליותא. גם לא בא הכתוב היה מיושב טפי [חוזר למ"ש לעיל ולפ"ז כו'] ומ"מ היה ניחא וק"ו להקדש [אע"ג דר"ע בא לאקולי] כמ"ש התוס' לקמן בסמוך בד"ה ועוד מאי ק"ו. ויש רוצין לומר דכתבו אף לפירש"י שבסמוך דסוף סוף אם היה אפשר ג"כ לומר בהיפך לא היה ניחא ק"ו להקדש [כיון דסוף סוף קולא היא בגוונא דאיפכא] וז"א דמ"מ כיון שיש צד חומרא לר"ע שאינו לר"י קאמר שפיר עליה ק"ו להקדש [לפי מה דנקיט השתא] דהא בסמוך מבעיא ליה לר"ע אי בשל עולם שיימינן אע"ג דלפעמים שדה הניזק טובה יותר משל עולם [ואז הוי קולא הא דבשל עולם אפ"ה קאמר ק"ו להקדש] ודו"ק:

בתוס' בד"ה שור רעהו וכו' ולוקמי בשן ורגל כו'. עיין בדבריהם בתוס' ריש הניזקין:

בא"ד וי"ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש כו'. וגבי בור אצטריך לפסולי המוקדשין ואי לאו רעהו לא הוי מוקמינן מיעוטא דגבי בור רק להקדש גמור ולא מצי לשנויי דאי לאו רעהו לא הוי ידעינן פטור דהקדש בשן ורגל דמשלם כופר וכמו שהקשו בסמוך [ומיהו למ"ד דאיכא כופר כו'] כיון דבחומרא הכתובה בתורה לא שייך לומר יותר ראוי לחייב אדם המזיק בידים דאם כן לא הו"ל למיכתב רעהו בקרן רק בשן ורגל גם רצו לשנויי אליבא דכ"ע [אף למ"ד דפטור בשן ורגל מכופר]. אך קשה דנימא מ"מ לא הוי ידעינן קרן [דפטור בהקדש משום] דמשלם מ"מ חצי כופר בתם לאיזה מ"ד וכופר שלם בפעם ג' ודו"ק. ק"ק דלכאורה נראה דמוהמת יהיה לו דגבי בור ממילא אימעיט פסולי המוקדשין בלא רעהו כיון שאין המת שלו ואפילו אדם ממעט מניה כמ"ש התוס' לקמן (בבא קמא דף י') בד"ה שהשור חייב בו כו' וליכא למימר דמשום בור לחודיה לא הוי דרשינן כי יאכל פרט למזיק דמה לבור שכן פטר בו כלים וה"ה דבקרן לחודיה איכא למיפרך שכן אינו מועד מתחלתו דהשתא נמי דכתיבי תרוייהו נימא יותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ומה להצד השוה ששניהם פטורים מד' דברים אע"כ גילוי מלתא בעלמא הוא מקרן דמיעוטא דכי יאכל פרט למזיק הקדש מקרן ובגילוי דבור לחודא סגי [ועיין במהר"ם]:

גמרא אלא לאומר הרי עלי מנה לבד"ה כו' לא יהא כו'. ק"ל מדוע לא מוקי לה בנהנה מן ההקדש בשוגג דחייב קרן וחומש ולהרמב"ם בריש ה' מעילה אף במזיד משלם את הקרן (וזה י"ל דאינו אלא מדרבנן עי' בתוס') והנ"ל מכאן ראיה למש"כ (בסנהדרין טו) דאינו משלם מקרקעי ע"ש:

תד"ה חב בש"ד כו' כגון א"ח לאדם כו' שחב לאחרים כו'. לכאורה ה"נ דחב הוא פועל יוצא שמחייב לאחרים וחייב הוא פועל עומד ולכן הני דמייתו שפיר תני להו בלשון חב דשם הם משמשים לפועל יוצא אבל הכא שהוא משמש לפ"ע שפיר מקשה חייב מב"ל (ועי' בגליון המשניות ד"ו מש"כ הגר"א ז"ל בזה) ואפשר לכוין זאת בתירוצם ודע דכתירוץ הש"ס הכא צריך לתרץ ג"כ במשנה הסמוכה כל שחבתי בשמירתו חבתי בתשלומי נזקו ולפי' הגר"א ז"ל צ"ע:

גמ' אהני ג"ש. עי' ערכין טו ע"א תוס' ד"ה הו"ל ב' כתובים:

גמרא רבינא אמר לאתויי הא דתנן וכו' לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור. כל הני אוקימתות מתחלת הסוגיא ועד סופו דאיתרבו במה הצד מכל מקום תולדה דבור נינהו ויש להם כל דיני בור כמ"ש לעיל ועיין בהרא"ש באריכות ולכך סתמו ואמרו כולם מבורו למדנו:

בגמרא רבינא אמר לאתויי הא דתנן כו' ולא דמי לבור כו'. נראה דכל הני אוקימתות דסוגיא דשמעתין דאיתרבו במה הצד אף על גב דילפינן להו חדא מתרתי מבור ומחד דאינך נזקין אפי' הכי כולן תולדה דבור נינהו כיון דאפקרינהו ולאו משום ממונו דבעלים מיחייבי משום הכי יש להם כל דיני בור וכמ"ש לעיל ועיין בלשון הרא"ש ז"ל בזה באריכות והכי משמע לישנא כולן מבורו למדנו:

שם ת"ר מיטב שדהו כו' של ניזק ופרש"י שאם אכלה ערוגה בשדהו שמין ערוגה משובחת של ניזק כמה יפה עכשיו עם פירותיה כו' עכ"ל. לכאורה מסוגיא דשמעתין לא משמע הכי לא מיבעיא לפי המסקנא דמפרשינן מלתא דר' ישמעאל נמי לענין עידית א"כ הוי דלא כפרש"י אלא אפילו למאי דס"ד מעיקרא לענין כחושים ושמינים איירי אכתי אין זה ענין למה שפרש"י דשמין ערוגה משובחת כמה יפה עכשיו עם פירות וכמה תהיה יפה בלא פירות אלא פשטא דלישנא דגמרא משמע דמשלם לגמרי כאילו אכלה פירות של ערוגה השמינה אלא דנראה דרש"י רוצה לפרש הך מלתא דכחושה ושמינה כדמפרש אביי בפ' הכונס דף נ"ט למלתא דר"י דאמר מיטב שדהו של ניזק דהיינו כמיטב דלקמיה ומאי ניהו כי היאך דסליק והיינו כמו שפי' רש"י כאן הך מלתא דכחושה ושמינה לפי שאין שום סברא לומר שישלם פירות של ערוגה השמינה ממש כמו שאכלה מהכחושה אלא ששמין הערוגה כמה היתה שוה עם פירות וכמה תהיה שוה לאחר שאכלה הבהמה הפירות שלה כנ"ל בכוונת רש"י כאן שרצונו לפרש הסוגיא אף לפי מה דס"ד מעיקרא כיון דאביי בפ' הכונס אף לפי האמת מוקי לה בהכי וכה"ג אשכחן טובא בפרש"י בכמה סוגיות בש"ס ועיין ג"כ בלשון רש"י ז"ל בפ' הכונס. מיהו לפמ"ש בחידושי גיטין ר"פ הניזקין בשיטת התוספות דהתם דלעולם אף לפי המסקנא דהכא ודהתם דמלתא דר"י לענין עידית איירי אפ"ה איירי נמי לענין דנדון כמשוייר שבו והיינו כאוקימתא דאביי דפ' הכונס ושם כתבתי דלשון דר"י גופא משמע הכי מדקאמר לשון כפול מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק אלמא דבתרי גווני איירי שצריך לשלם לו כמיטב ערוגה ומחוייב ליתן לו דמי שווין מעידית שבנכסיו ע"ש בלשון התוס' ובחידושינו ולפי זה מצינו לפרש כן גם בלשון רש"י כאן ודו"ק:

שם ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית כו' לכאורה לשון לניזקין מיותר דפשיטא דבניזקין איירי קרא ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דכיון דלר"י לעולם עיקר פשטא דקרא היינו לענין כחושה ושמינה דנידון כמשוייר שבו כאוקימתא דאביי בפרק הכונס א"כ לא שייך הך מלתא אלא בנזק שן ורגל דאיירי ביה קרא דוביער בשדה אחר משא"כ בשור לקרנו ובור ואש לא שייך הך מלתא כלל מש"ה קאמר ר"ע דלא בא הכתוב אלא לענין עידית לחוד דשייך בכל הניזקין וכמו שאבאר עוד לקמן דהני נמי מדכתיב תרי זימני מיטב כנ"ל נכון ודו"ק:

שם אמ' רבא ומה אילו ידעינן דכחושה אכיל כו' מה שיש לדקדק בזה דלא מדמינן לה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם כתבתי באריכות בחידושי גיטין ר"פ הניזקין ע"ש ותמצא נחת:

שם נאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה כו' אף על גב דברישא דקרא כתיב נמי יבעיר איש שדה או כרם והיינו דמזיק וא"כ כיון דהכא נמי כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם יש לומר יותר דהיינו בדמזיק שיימינן דומיא דרישא דקרא דכתיב נמי שדה וכרם משא"כ בדניזק לא כתיב כרם וליכא למימר דר"י ג"ש גמיר דבפ"ק דערכין משמע להדיא דההוא שדה שדה לאו ג"ש גמורה היא כמ"ש שם התוספות ע"ש אלא דאיכא למימר דר"י סבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו וההיא דמיטב שדהו ומיטב כרמו דכתיבי תרווייהו פירשתיו יפה בר"פ הניזקין ע"ש:

בפרש"י בד"ה אף שדה האמור למטה וה"ק קרא כו' נראה שכוונתו לפרש דלר"י דס"ל דמיטב שדהו דקאמר קרא היינו של הניזק ממש איך סיים הכתוב ישלם ומה שייך שהמזיק יתן להניזק השדה של הניזק בעצמו לכך פי' שמה שאמר הכתוב מיטב שדהו ישלם היינו שישלם לו כמו המיטב של הניזק אבל לעיל בסמוך בגמ' לא הוצרך לפרש כן ששם אמרו בפירוש בדניזק שיימינן וק"ל:

בגמרא שור רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש. אף למאי דאמרינן לקמן בדף י"ב דמתניתין כר"י הגלילי דקדשים קלים קרינן ביה רעהו אפ"ה לא מצי לאוקמי הכא בכה"ג כיון דאיירי מחיים והתשלומין לבעלים א"כ התשלומין חולין ולא שייך לומר ק"ו להקדש אלא היכא דהתשלומין להקדש ועמ"ש בזה בחידושי לגיטין:

ברש"י בד"ה שור רעהו אמר רחמנא וכו' וה"ה לכל שאר נזקין דפטירי בשל הקדש. נ"ל פירושו דלכך נקט הש"ס בלשון הקושיא אילימא דנגח תורא דידן ולא נקט אילימא דאכל שור דהדיוט שדה הקדש דמזה איירי ר"י ור"ע לזה פי' דניחא ליה לש"ס לפרש אקרן דעיקר רעהו כתיב ביה אבל ממילא מוכח דבכל הנזקין הדין כן משא"כ אילו הוי אמר אילימא דאכל תורא דידן לא הוי שייך לומר רעהו אמר רחמנא וא"ש הא דנקט נגיחה בלשון קושיא דאלימא בשביל הפירכא דרעהו (כיון דלא שייך שדה גבי הקדש וא"כ אין לפרש לשון הברייתא) שכן לשון סוגיית הש"ס דאין כאן מקשן ותרצן אלא סוגית הש"ס רהטא ואזלא וע"ז פרש"י ל"א דלכך שביק הש"ס משן ושדה דאיירי ביה בברייתא כיון דלא שייך שדה גבי הקדש וא"כ אין לפרש לשון הברייתא כצורתה ונקט שפיר נגיחה שהוא הראשון שבנזקין ומ"מ צ"ל גם לפ"ז דלבתר דפריך רעהו אמר רחמנא לא מצינו לאוקמי ג"כ בשאר נזקין דשן ורגל דמרעהו ממעטי כולהו אלא עיקר כוונת רש"י דלא נקיט כלשון הברייתא ממש והארכתי לפ' כן דא"כ הוי שתי לשונות של רש"י צריכין זה לזה ועיין במהר"ם ולכאורה היה נ"ל לפרש דללישנא אחרינא דרש"י לא צ"ל דשן ורגל דהקדש מימעטי מרעהו אלא מגופיה דקרא ממעטי דכיון דלא מצינו לקיים בהקדש וביער בשדה אחר משמע דלא איירי קרא כלל בהקדש והכתוב בא להורות דכל שאינה בכלל שדה אחר לא מחייב בשן ורגל וכן משמע קצת מלשון ירושלמי דפ' הנזקין דאיתא שם מיטב כרמו פרט להקדש אבל הסוגיא שלנו א"א לפרש כן בכוונת רש"י דא"כ אף לפי מאי דמסיק דר"ע ס"ל כר"ש בן מנסיא צ"ל דלא איירי אלא מקרן דוקא ולא משן ורגל וזה דוחק דעיקר לשון הברייתא הוא בשן ורגל. ועוד דאפי' בקרן גופיה לא שייך לומר ק"ו להקדש דאיכא למפרך מה להקדש שכן הורע כוחן אצל כל שאר נזקין לכך יש לפרש כמו שכתבתי:

בתוספות בד"ה שור רעהו תימא ולוקמיה בשן ורגל. ויש לדקדק דלמאי דסברי התוספות עכשיו דרעהו לא קאי אשן ורגל ומבנין אב לא מצינן לילף א"כ אכתי היאך מצי לאוקמי ההיא דק"ו להקדש לענין שן ורגל דא"כ מאי ק"ו צריך ותיפוק ליה כיון דקרא סתמא כתיב ל"ש הדיוט ול"ש הקדש א"כ בהקדש גופא כתיב מיטב ובשלמא למאי דמסיק דר"ע בקרן איירי וקמ"ל כרשב"מ א"ש כיון דבקרן תם משלם מגופו בהדיוט וא"כ נהי דבהקדש משלם בין תם בין מועד נזק שלם אכתי סד"א דמגופיה קמ"ל דמשלם ממיטב מק"ו ונהי דבשור תם שהזיק אדם דסובר ר"ע נמי בין תם בין מועד נ"ש משלם ואפ"ה לא משלם אלא מגופו היינו משום דליכא ק"ו ועוד דכתיב כמשפט הזה יעשה לו ודריש מגופו משלם ואין משלם מעלי' כדאיתא לעיל דף ה' משא"כ הכא ודאי לר"ע בתם נמי בהקדש משלם מעליה ואף דס"ל להתוס' פ' הנזקין לא משמע הכי ויבואר שם. אבל לענין שן ורגל הקושיא במקומה עומדת מאי ק"ו שייך הכא ותיפוק ליה דבהקדש שייך קרא דמיטב וי"ל דסד"א דוקא בהדיוט צריך ליתן מיטב משום דהניזק רוצה יותר בעידית פורתא מבעידית טובא משא"כ בהקדש דלא שייך שום קרקעות בהקדש כמ"ש רש"י כאן והגזבר צריך למכרו מש"ה כתב דלא קפדינן אמיטב מק"ו דאפ"ה צריך ליתן מיטב דקפיץ זביני ועדיין צריך לי עיון:

בא"ד ובג"ש דתחת נתינה ישלם כסף כו' דאי לכל מילי לפטרי כולהו מטמון ובר"ה עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מוכרח' דודאי כל הני דמצינו חילוק תשלומין בפירוש לא שייך למילף בג"ש כגון בטמון דאש. דאדם המזיק ודאי חייב בטמון כדמקשה הש"ס בפשיטות למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וכיון דאדם המזיק חייב בטמון א"א לומר נילף טמון דאש לפטור דמאי חזית למילף בג"ש דנתינה אדרבה נילף מאדם לחיוב בהאי ג"ש גופא דתחת נתינה דכתיב נמי באדם וכן בכלים דאתרבי להדיא לחיוב בשומרי' דכתיב כסף או כלים וכתיב נמי תחת נתינה ממילא תו לא מצינן למילף שאר נזקין לפטורא ואדרבא נילף משומרים לחייב וכן לענין ר"ה דכתיב בקרן יחצון אין ח"נ חלוק לא בר"ה ולא ברה"י כדאיתא לקמן ס"פ כיצד הרגל ומתם ילפינן למועד בק"ו ממילא דליכא למילף לכולהו משן ורגל דאדרבא נילף מקרן לחיוב וכן מבור למ"ד בור ברה"ר חייב משא"כ לענין מיטב שפיר י"ל דכולהו כהדדי ילפינן בג"ש ודו"ק ועיין עוד לקמן:

בא"ד ונראה דשאר נזקין דפטירי בהקדש היינו דילפינן מקרן ומאדם ומבור וכו' נראה דודאי מכל חדא לא אתיא דאי מקרן איכא למיפרך שכן אינה מועדת מתחילתה ואי מבור איכא למפרך פסולי המוקדשים ואדם וכלים יוכיחו דפטירי בבור ואפ"ה בשאר נזקין מחייבי ואף מקרן ובור לא הוי מצינן למילף כל הנזקין לפטור שן כיון שיש הנאה להזיקו ומכ"ש דאדם לא שייך למילף מהני תרתי לפטור דנזקי גופו חמירי מממון אלא שמאדם גופי' לחודי' מצינו למילף כל הנזקין וגופיה שן וזה שמקשין תו' וא"ת רעהו דכתיב רחמנא ל"ל כיון שכל נזקין יש ללמוד מאדם לחודיה וק"ל ולפי מסקנא שפיר צריכי כולהו כמ"ש בסמוך:

בא"ד וי"ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש בנזקין לא הוי ילפינן מכי יאכל פרט למזיק אלא לפוטרו מחומש וכו'. פי' דאע"ג דפשטא דקרא איירי מקרן וחומש מ"מ הוי מרבינן ליה לחיובא מקרן מק"ו דשאר נזקין והיינו נזקי גופו מנזקי ממונו וא"כ ה"א דאהני ק"ו לחייב קרן ואהני קרא לפוטרו מחומש אבל עכשיו דמצינו דשאר נזקין פטירי והיינו מדכתיב רעהו בקרן ובבור ואי מרעהו לחודיה לא הוי שייך כלל ללמוד שום נזק אלא אדרבא ה"א מדגלי רחמנא רעהו גבי קרן דוקא שהוא הקל שבכולם שאינה מועדת מתחילת' משמע דהנך מיחייבו בהקדש וא"כ אכתי הוי ילפינן אדם בק"ו דחייב מקרן וקרא אתי לחומש אבל מדמצינן דפטור הקדש איתא בקרן ובבור וא"כ ילפינן שפיר כל הנזקין של ממונו במה הצד דפטירי בהקדש וא"כ מוקמינן שפיר קרא דכי יאכל אמשמעותיה דקרא לפוטרו בין מקרן ובין מחומש כיון דליכא ק"ו לחיובא ואף על גב דמהני תרתי לא ילפינן שן לפטורא מ"מ לא שייך לומר דנילף אדם משן לחיובא כיון שלא ידענו בשן גופיה מה יהא בו אלא אמרינן אדרבא דיליף שן מאדם לפטורא. ועוד דאדם משן לא יליף לחיובא דמה לשן שיש הנאה להזיקו ואע"ג שהתו' כתבו דמ"מ נזקי גופו חמיר טפי מ"מ בשביל זה לא הוי עקרינן קרא ממשמעותיה וא"כ מקשה התוס' ע"ז שפיר ואע"ג דכי יאכל בתרומה כתיב וכו' כוונת' להקשות דהשתא נמי דאמרת דמצינו פטור דהקדש גבי כל הנזקין מ"מ נאמר דבנזקי גופי' החמור יהא חייב בקרן וא"ל דמשמעות הכתוב הוא גם על הקרן דהא קרא בתרומה כתיב ושם חייב קרן ממילא מוכח דמשמעות הכתוב הוא רק על החומש לכך כתבו התוס' דמ"מ מהאי קרא דכי יאכל לא נפקא כיון דהאי קרא משמע לפוטרו בין מקרן בין מחומש אלא מקרא אחרינא דהוי כגזלן וכו' ודוק היטב ונכון הוא לקשר לשון התוס' דאל"כ מה שכתבו התו' ואע"ג דקרא בתרומה כתי' אינו מקושר כלל למה שקודם לו אלא לעיל שכתבו דהא דאמר שמואל בהשואל דחייב בקרן היינו מדרבנן שייך להקשות כן אבל לפי מ"ש א"ש דלעיל הוי אמרינן דהא דחייב בתרומה קרן היינו משום דקרא לא איירי אלא בחומש והא דפטור בהקדש משום דילפינן משאר נזקין אבל עכשיו שכתבו דנזקי גופו חמור מכולם ולא שייך למילף מהנך ואם כן מוכח דמשמעות הכתוב הוא הקשה שפיר:

(ו סע"ב רש"י) ד"ה שור רעהו וכו' קודם פדייה אין מעילה בקרקעות וכו'.—משמע מהא דמטלטלין של הקדש שיש בהן מעילה ה"ז חייב בהזיקן. וכפי מה שביארו בל"מ ומ"ל (הל' שכירות פ"ב ה"ב-ה"ג) גם דעת הרמב"ם היא, דהמזיק את ההקדש חייב לשלם מן התורה. ולהיפך לקמן ט ב משמע מרש"י (ד"ה נכסים שאין בהן מעילה), דאף המזיק מטלטלין של הקדש פטור. ועוד סברא ג' לתוס' (ב"מ צט בד"ה פרט), דהמזיק את ההקדש בידים ודאי פטור מן התורה, אבל חייב מדרבנן^*ועי' עוד מעילה יו"ד ע"ב רש"י ד"ה ולא נהנין, ועוד שם יט א רש"י ותוס' ד"ה אקשיה רחמנא.. ומהא דגיטין (נג א) דפרכינן "ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק האי שוגגין פטורין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה" נראה, דאי לאו מפני תיקון העולם היו חייבין לשלם מן התורה, וכדעת הרמב"ם.

שור יוכיח. שברשות ב''ד הוא מהלך ברה''ר שהרי כל אדם יש לו רשות בכך ואם הזיק חייב אף אני אביא כו' והיינו הצד השוה דמתני': נתנו לו זמן. ב''ד: מאי שנא בור שכן הזיקו מצוי. שדרך שנופלין שם בהמות ואי קשיא הא מילתא דאמרן לעיל דרגל הזיקה מצוי ולא בור לאו פירכא היא דבור הזיקו מצוי אבל אינו מצוי כ''כ כי רגל שכל שעה היא מהלכת: תחילת. בנין הכותל ונטיעת האילן לא היה לנזק: מיטב שדהו של ניזק. שאם אכלה ערוגה בשדהו שמין ערוגה משובחת של ניזק כמה יפה עכשיו עם פירותיה וכמה תהא יפה בלא פירות ונותן לו: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית. של מזיק דשמין ערוגה של ניזק לפי מה שהיא ואם מזיק בא ליתן לו קרקע בדמי נזקו נותן לו מיטב שדותיו שוה אותן דמים: וקל וחומר להקדש. מפרש לקמן: וקפריך ורבי ישמעאל אכל ערוגה שמינה. ודאי דין הוא דלשלם שמינה: אכל כחושה. מי משלם שמינה בתמיה: בין הערוגות. ויש שם ערוגות שמינות וטעונות פירות הרבה וכחושות וטעונות מעט ולא ידעינן הך ערוגה הנאכלת מהי ניהו: השתא משום דלא ידעינן משלם שמינה. בתמיה הא ניזק הוא מוציא מחבירו ועליו הראיה: ה''ג אלא אמר רב אחא בר יעקב. מודה רבי ישמעאל דלא משלם אלא דמי ערוגה לפי מה שהיא ובהא פליג כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן דהא דכתיב בקרא שישלם לו בדמי נזקו מקרקע מיטב אשדות דניזק קאי ומשלם ליה מזיק דמי נזקו קרקע מזיבורית שלו בשוה נזקו שהרי הוא כמיטב שדהו של ניזק: ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. למיטב דקרא דיהיב ליה מעידית דידיה: נאמרה שדה למטה. מיטב שדהו ישלם: ונאמרה שדה למעלה. ובער בשדה אחר: אף שדה האמור למטה של ניזק. והכי קאמר קרא שאם יש למזיק קרקע הדומה לעידית דניזק ישלם לו הימנה שיעור דמי נזקו: מיטב שדהו של האיך דקא משלם. דהיינו שדה של מזיק ולא אתי גזרה שוה ועקר ליה לקרא: ואהני קרא. דמשמע מיטב דהאיך דקא משלם: משלם ליה ממיטב דידיה. הואיל וזבורית שלו לא הויא כעידית דניזק: שור רעהו אמר רחמנא ולא שור דהקדש. דאם נגח שור של הקדש פטור והוא הדין לכל שאר נזקין שאם מזיק את ההקדש פטור לישנא אחרינא להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש משום דלא משכחת לה דאי שדה חרם לכהנים הוי וכשדה הדיוט דמי וליכא למימר ק''ו להקדש ושדה הקדש נמי דהוי לצורך בדק הבית או המקדיש פודהו לאלתר או מוכרין אותו לאלתר לאחר וכשיוצא ביובל לכהנים הוי דכתיב (ויקרא כז) והיה השדה בצאתו ביובל וגו' דלכהנים הוי ואי קודם פדייה אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי:

נמי מצי איירי ופטור מלשלם וכגון שלא נודע לבעליו שנפלו או ידעו ולא יכלו לסלקו כל כך מהר והא דלא קתני נתנו לו זמן לסלקו ולפנותו משום דבהיזק נפילה גופה נמי מיירי ונתנו לו זמן לקוץ ולסתור ולפנותו קאמר והשתא אתי שפיר דמדמה ליה לבור טפי מלאש ואף על גב דבשעת נפילה יש לדמותו לאש כמו לבור דמאש חלוק במה שאין כח אחר מעורב בו ומבור חלוק במה שאין תחילת עשייתן לנזק אלא לכך דימה אותו לבור משום דבהיזק דלאחר נפילה אין לדמותו כלל לאש אלא לבור: חב חייב מיבעי ליה. בשאר .. דוכתין לא דייק הכי כגון אין חבין לאדם אלא בפניו ותופס לב''ח במקום שחב לאחרים דהתם לא שייך לשון חיוב אלא לשון חובה: ורבי ישמעאל אכל שמינה. פירוש בשלמא אכל שמינה משלם שמינה אלא אכל כחושה אמאי משלם שמינה אי נמי ה''פ כיון דבשמינה אין משלם אלא שמינה כמו שהזיק ולא קנסינן ליה לשלם יותר ממה שהזיק א''כ כשאכל כחושה נמי לא לקנסיה לשלם יותר ממה שהזיק לשלם שמינה וא''ת אמאי טעי טפי בדברי ר' ישמעאל לומר שאם אכל כחושה משלם שמינה יותר מדברי ר' עקיבא דלמא רבי עקיבא קאמר נמי שאם אכל ערוגה כחושה משלם ערוגה שמינה שבשדותיו וי''ל לפיכך טעה בדברי רבי ישמעאל טפי משום דקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית משמע ששמע מר' ישמעאל שבא הכתוב לחייב יותר ממה שהזיק כגון דאם אכל כחושה משלם שמינה: כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק. ואיפכא לא מצי למימר דכ''ע מודו דאין משלם אלא עידית שיש לו ואין צריך לקנות כדאמרינן לקמן (ד' ז:) אין לו אלא זיבורית כולם גובין מן הזיבורית ומיהו אי בשל עולם הן שמין המ''ל כגון דזיבורית דמזיק כעידית דעלמא דלר' עקיבא גובין מן הזיבורית ולר' ישמעאל יהיב ליה מעידית דניזק ואפילו למ''ד בשלו הן שמין המ''ל דלית ליה למזיק כעידית דניזק דלמ''ד כסף או מיטב ישלם כסף לרבי ישמעאל ולר' עקיבא לא ישלם אלא ממיטב שלו: שור רעהו כו'. תימה ולוקמה בשן ורגל שהזיק את ההקדש דהתם לא כתיב רעהו ומקרן ליכא למילף דאינה מועדת מתחילתה ובגזרה שוה דתחת נתינה ישלם כסף נמי לא ילפינן דלא נתקבלה אלא לענין תשלומי מיטב דאי לכל מילי ליפטרו כולהו מטמון וברה''ר וכלים ופסולי המוקדשין וי''ל דכולהו נזקין פטורין בהקדש כדמוכח בירושלמי בריש הניזקין דקאמר התם במה אנן קיימין אי בהכשר נזקין הא תנינא שור רעהו ולא שור של הקדש ואי בנזקי גופו הא תני רבי חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא באומר הרי עלי מנה לבדק הבית משמע דלא משכחת נזקין בהקדש לא בשן ולא

בבא קמא ו ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד