בבא קמא ו ע"א

לְאֵתוֹיֵי לִיחֲכָה נִירוֹ וְסִכְסְכָה אֲבָנָיו
הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן לְאֵתוֹיֵי מַאי אָמַר אַבָּיֵי לְאֵתוֹיֵי אַבְנוֹ סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ
הֵיכִי דָּמֵי אִי בַּהֲדֵי דְּקָא אָזְלִי קָא מַזְּקִי הַיְינוּ אֵשׁ
מַאי שְׁנָא אֵשׁ דְּכֹחַ אַחֵר מְעוֹרָב בּוֹ וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי כֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ
וְאֶלָּא בָּתַר דְּנָיְיחִי אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל הַיְינוּ בּוֹר
מַאי שְׁנָא בּוֹר שֶׁכֵּן תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ
אֶלָּא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ הַיְינוּ בּוֹר
לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ וְלָא דָּמוּ לְבוֹר מָה לְבוֹר שֶׁכֵּן אֵין כֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בּוֹ תֹּאמַר בְּהָנֵי שֶׁכֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן
אֵשׁ תּוֹכִיחַ
מָה לְאֵשׁ שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק
בּוֹר תּוֹכִיחַ וְחָזַר הַדִּין
רָבָא אָמַר לְאֵתוֹיֵי בּוֹר הַמִּתְגַּלְגֵּל בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְּהֵמָה
הֵיכִי דָּמֵי אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל הַיְינוּ בּוֹר
מַאי שְׁנָא בּוֹר שֶׁכֵּן תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ
אֶלָּא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ הַיְינוּ בּוֹר
לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ וְלָא דָּמֵי לְבוֹר מָה לְבוֹר שֶׁכֵּן מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ לוֹ תֹּאמַר בְּהָנֵי שֶׁאֵין מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ לוֹ
שׁוֹר יוֹכִיחַ
מָה לְשׁוֹר שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק בּוֹר תּוֹכִיחַ
וְחָזַר הַדִּין לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה
רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתַנְיָא כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ פּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן וְגוֹרְפִין מְעָרוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה אֵין לָהֶם רְשׁוּת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת אַף עַל פִּי שֶׁבִּרְשׁוּת אִם הִזִּיקוּ חַיָּיבִים לְשַׁלֵּם
הֵיכִי דָּמֵי אִי בַּהֲדֵי דְּקָאָזְלִי מַזְּקִי כֹּחוֹ הוּא
אֶלָּא בָּתַר דְּנָיַיח הֵיכִי דָּמֵי אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל הַיְינוּ בּוֹר מַאי שְׁנָא בּוֹר דִּתְחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ הָנֵי נָמֵי תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ
אֶלָּא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ הַיְינוּ בּוֹר
לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ וְלָא דָּמֵי לְבוֹר מָה לְבוֹר שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת תֹּאמַר בְּהָנֵי דְּבִרְשׁוּת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

משיבה הגמרא: לאתויי, התורה כתבה את האש כדי לרבות שאש חייבת אפילו בדבר שאיננו ראוי לה להזיק, ^[1] כגון, ליחכה נירו, האש שרפה והזיקה לאדמתו החרושה [האדמה מתקשה, ועליו לחרוש שוב], וסכסכה אבניו, האש קילקלה והזיקה לאבניו. ואילו היה נלמד היזק האש משאר אבות, לא היינו יודעים לחייב את האש גם באינו ראוי לה. ^[2]

ועתה הגמרא חוזרת לפרש דברי משנתנו:

שנינו במשנתנו: הצד השווה שבהן שדרכן להזיק, ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

ומדברי המשנה משמע, שהיא באה לרבות כל מזיק, אפילו מזיק שאינו יכול להחשב כתולדה לאחד האבות, שמכל מקום, כיון שדרכו להזיק, ושמירתו עליך, חייבים על הזיקו. ולכן, שואלת הגמרא:

לאתויי מאי, איזה מזיק יש צורך לתנא של המשנה לרבותו מהצד השווה שבהן?

אמר אביי: לאתויי, המשנה באה לחייב על אבנו, סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה, והזיקו. וחיוב זה נלמד מהצד השווה, כיון שדרכו להזיק וכו'.

ודנה עתה הגמרא למה נצרך ללמוד חיובם מהצד השווה:

היכי דמי, כיצד מדובר? אי בהדי דקא אזלי קא מזקי, אם מדובר שהאבן והסכין הזיקו בדרך הילוכן, ^[3] אם כן, היינו תולדה דאש! שכן, מאי שנא אש [במה שונה היא האש] שהחומרה המיוחדת שבה, דמזיק על ידי כח אחר [הרוח] שמעורב בו, ^[4] והוא ממונך, וחובת שמירתו שלא יזיק הוא עליך, אם כן, הני נמי, אלו [אבנו סכינו ומשאו], הרי גם הם מזיקים על ידי כח אחר שמעורב בהן, כי הם מזיקים בעזרת הרוח שהפילתן מהגג, וכן הם ממונך, וחובת שמירתו שלא יזיקו הם עליך, ואם כן, כמו שעל היזק האש חייבים, אף על תולדות האש הללו חייבים, ואין צורך ללומדם ולרבותם מהצד השווה. ^[5]

ואלא שמא נאמר, שמדובר באופן שהזיקו בתר דנייחי, והיינו, לאחר שנחו על הקרקע, נתקל בהם שור או חמור, והוזקו.

הרי גם בזאת יש לדון כיצד מדובר: אי דאפקרינהו, אם מדובר באופן שלפני שהזיקו הפקיר הבעלים את האבן והסכין, הרי בין לדעת רב ובין לדעת שמואל היינו, הרי הם תולדה של בור.

[רב ושמואל נחלקו להלן [כח ב] בתקלה שלא הפקירה; לדעת שמואל למדנו חיובו מדין בור, ולדעת רב חייב עליה מדין שור. אבל לפי כולם, אם הפקירה את התקלה הוי תולדה דבור]. ^[6]

וחיובם נלמד מן הבור, שכן, מאי שנא בור [במה שונה הוא הבור] שכן, תחילת עשייתו לנזק, מתחילת עשייתו עומד ומוכן הוא להזיק, ^[7] והוא ממונך, כלומר, ההיזק בא על ידך, ^[8] וחובת שמירתן שלא יזיק מוטלת עליך. הרי הני נמי, גם אלו [אבנו וסכינו ומשאו], תחילת עשייתן עומד לנזק, מתחילת הנחתם נחשב הדבר שהם עומדים להזיק, כיון שהניחם במקום שסופם ליפול ברוח מצויה, והיה עליו לתת דעתו שיפלו ויזיקו לאחר נפילתם. ^[9] והן ממונך, כלומר, ההיזק בא על ידך, וחובת שמירתן שלא יזיקו מוטלת עליך. ואם כן, כשם שהבור חייב, אף אלו חייבים, וכיון שחיובם נלמד מן הבור, אין צורך ללומדן מהצד השווה.

ואלא אם מדובר באבנו וסכינו ומשאו דלא אפקרינהו [שלא הפקירם], מכל מקום יקשה לשיטת שמואל, דאמר, כולם [אף תקלה שלא הפקירה], מבורו למדנו לחייבו, אם כן, היינו בור, גם זה הוא תולדת בור, וחיובו נלמד מן הבור, ואין צורך ללומדו מהצד השווה. ^[10] הגמרא מתרצת מדוע נלמד חיובם מהצד השווה:

לעולם, דאפקרינהו, מדובר אכן באבנו, סכינו ומשאו שהפקירם, והזיקו בתר דנייחי, ומכל מקום צריך ללומדם מהצד השווה, היות ולא דמו לבור ^[11] - אין הם דומים ממש לבור עד שנלמד את חיובם מן הבור, כי יש לפרוך לימוד זה: מה לבור, שהוא חמור, שכן אין כח אחר מעורב בו, שהאדם עצמו יצר את התקלה ללא תוספת כח חיצוני, ולכן הוא חייב עליה. ^[12] תאמר בהני, תאמר באלו [אבנו, סכינו ומשאו] שכח אחר מעורב בהן, מלבד האדם השתתף גם כח נוסף [הרוח] ביצירתן כמזיק. ולכן אין ללומדם מבור לבד.

אלא שניתן להשיב: אש תוכיח! שאף היא מזיקה על ידי כח אחר המעורב בה, וחייבת.

אך גם לימוד זה יש לפרוך: מה לאש, שהיא היזק חמור, שכן דרכו לילך ולהזיק, תאמר באלו, שאין הם הולכים ומזיקים אלא הניזק בא אליהם. ^[13]

ועל כך יש להשיב: תקלת בור תוכיח! שתקלה זו אינה הולכת להזיק, וחייבת.

וחזר הדין, הטענות חוזרות על עצמן, שוב יש לחזור ולפרוך מה לבור שאין כח אחר מעורב וכו', אש תוכיח וכו'.

אלא בסופו של דבר מוכח, כי אין חומרת הדין של האש ולא חומרת הדין של הבור גורמות את הדין, אלא הצד השווה שבהן, שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך וחייבים. אף אני אביא אבנו, סכינו ומשאו, שדרכן להזיק, וממונך, ושמירתן עליך, ויהיו חייבים.

ואת הדין הזה באה המשנה, לדברי אביי, לרבות במה שאמרה "הצד השווה שבהן". ^[14] והגמרא מביאה תירוץ נוסף מה באה המשנה לרבות:

רבא אמר: "הצד השווה" שאמרה המשנה, בא לאתויי [לרבות] בור המתגלגל, תקלה שנתגלגלה למקום אחר. כגון, המניח אבן ברשות הרבים, ולא הזיקה האבן במקום שהניחה אלא נתגלגלה האבן ברגלי אדם וברגלי בהמה למקום אחר, ושם הזיקה, שהמניחן חייב.

והגמרא דנה למה צריך ללמוד חיובו של היזק זה מהצד השווה:

היכי דמי, כיצד מדובר? ^[15] אי דאפקרינהו, אם המניח את האבן הפקירה, אם כן, בין לרב ובין לשמואל, שנחלקו לענין תקלה שלא הפקירה אם חיובה הוא מדין בור או מדין שור, מכל מקום שניהם סוברים שאם הפקירה, היינו [הריהו תולדה של] בור! וחיובה נלמד מן הבור, כי מאי שנא בור [במה שונה הוא הבור] שכן, תחילת עשייתו לנזק, מתחילת עשייתו עומד ומוכן הוא להזיק, וחובת שמירתו שלא יזיק מוטלת עליך, ^[16] הרי הני נמי, התקלות שהן "בור המתגלגל", אף הן תחילת עשייתן לנזק, מעת שהניח אותן האדם ברשות הרבים הן עומדות מוכנות להזיק, וחובת שמירתן שלא יזיקו היא עליך. ולכן, כשם שהבור חייב, אף המניח אבן, שהיא בור המתגלגל, חייב. ואין צורך ללמוד את חיובו מהצד השווה.

ואלא, אם מדובר דהמניח את האבן לא אפקרינהו [שלא הפקירו], מכל מקום, יקשה לשיטת שמואל, דאמר, כולם [ואף תקלה שלא הפקירה] מבור למדנו לחייבו. ואם כן, היינו בור. גם אופן זה הוא תולדה דבור, וחיובו נלמד מן הבור, ואין צורך ללומדו מהצד השווה.

ומתרצת הגמרא מדוע יש ללמוד חיובו מהצד השווה:

לעולם, דאפקרינהו, מדובר באמת שהמניח את האבן, הפקירה, ומכל מקום צריך ללומדו מהצד השווה, היות ולא דמי לבור, אין זה דומה ממש לבור עד שנלמד את חיובו מן הבור, כי יש לפרוך לימוד זה:

מה לבור שהוא חמור, שכן מעשיו גרמו לו, פעולתו [כרייתו] של בעל הבור היא שגרמה את ההיזק, תאמר בהני, בבור המתגלגל, שאין מעשיו גרמו לו, שהרי ההיזק לא בא על ידי פעולתו של האדם שהניחו, אלא על ידי רגלי האדם ובהמה שגלגלוהו, ולכן אין ללמוד את חיובם מבור לחוד.

אלא שניתן להשיב: שור המזיק יוכיח.

שבעליו חייב למרות שהנזק לא נעשה על ידי פעולותיו של האדם אלא רק על ידי ממונו שהזיק.

אך גם לימוד זה יש לפרוך: מה לשור, שהוא חמור, שכן דרכו לילך ולהזיק, תאמר בבור המתגלגל, שמזיק במקומו. ^[17]

ועל זה יש להשיב: תקלת בור תוכיח! שחייבים עליה למרות שתקלת הבור אינה הולכת ומזיקה.

וחזר הדין, הטענות חוזרות על עצמן, שוב ניתן לפרוך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו וכו'.

אלא אנו אומרים בסופו של דבר: לא ראי זה כראי זה, אין חומרת הבור כחומרת השור, וכן אין חומרת השור כחומרת הבור, מוכח שאין חומרות אלו גורמות את הדין, אלא הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך.

ואת הדין הזה באה המשנה לרבות, לדברי רבא, במה שאמרה "הצד השווה שבהן" וכו'. ^[18]

הגמרא מביאה תירוץ נוסף מה באה המשנה לרבות: רב אדא בר אהבה אמר: הצד השווה שאמרה המשנה בא לאתויי [לרבות] המניח תקלה ברשות הרבים ברשות בית דין, שאם הוזקו בזה, חייב המניח, כמו הא דתניא, ששנינו בברייתא, כל אלו שאמרו חכמים שמותרין לקלקל ברשות הרבים, והם: פותקין ביבותיהן, שפותחים את צינורתיהן המקלחים מי שפכים שישפכו לרשות הרבים, וגורפין מערותיהן, שמשליכים את זבליהם לרשות הרבים, בימות החמה אין להם רשות, לא התירו לעשות זאת בימות הקיץ מפני שהרחוב נאה והוא מקלקלו, ורק בימות הגשמים, שהרחובות מלוכלכים אז, יש להם רשות להוציא לרשות הרבים. אף על פי שהוצאת השפכים והזבלים נעשית ברשות, אם הם הזיקו, חייבים השופכים לשלם.

והגמרא דנה למה נצרך ללמוד חיוב זה מהצד השווה:

היכי דמי, כיצד מדובר? אי בהדי דקאזלי מזקי, אם מדובר שהם הזיקו בדרך הילוכם, ^[19] אם כן, כחו הוא, וחיובם הוא מטעם אדם המזיק, ואין צורך ללמוד את חיובן מהצד השווה.

אלא שמא נאמר, שמדובר בתר דנייח, שהזיקו לאחר שנחו על הקרקע, שאז נתקלו בהם שור או חמור.

אלא שגם בזאת יש לדון, במה מדובר: היכי דמי, כיצד מדובר? אי דאפקרינהו, אם המוציא הפקיר את הזבלים והשפכים, אם כן, בין לרב ובין לשמואל, שנחלקו לענין תקלה שלא הפקירה אם חיובו מדין בור או שור, מכל מקום מודים שאם הפקירם היינו [הריהו תולדה של] בור, וחיובו נלמד מן הבור, שכן מאי שנא בור [במה שונה הבור] דתחילת עשייתו לנזק ^[20] - מתחילת עשייתו מוכן להזיק, וממונך, וההיזק בא על ידך, וחובת שמירתו עליך. הני נמי, גם מיקים אלו, תחילת עשייתן לנזק, משעת תנוחתן עומדים הם להזיק, וממונך, וההיזק בא על ידך, וחובת שמירתן מוטלת עליך, לכן, כשם שהבור חייב, אף אלו חייבים, ואין צורך ללמוד את חיובם מהצד השווה.

אלא נאמר שמדובר דלא אפקרינהו, שלא הפקיר את הזבלים והשפכים, מכל מקום יקשה לשיטת שמואל דאמר כולם [ואף תקלה שלא הפקירה] מבורו למדנו לחייבו, ואם כן, היינו בור, גם אלו תולדת הבור, ואין צורך ללמוד חיובם מהצד השווה.

הגמרא מתרצת מדוע נלמד חיובם מהצד השווה: לעולם דאפקרינהו, מדובר באמת שהמוציא הפקירם, ומכל מקום נצרך ללמוד חיובם מהצד השווה היות ולא דמי לבור, אינם דומים ממש לבור עד שנלמד את חיובם מן הבור, שכן יש לפרוך לימוד זה: מה לבור שהוא חמור שכן יצירתו נעשתה שלא ברשות תאמר בהני דברשות, תאמר באלו שהוצאתם לרשות הרבים נעשתה ברשות, ^[21] ואם כן אין ללמוד את חיובם מן הבור לחוד.

הערות

^[1] כי אין עיקר אש בכך. רש"י. והגרנ"ט סימן קטז כתב, שלכאורה צריך ביאור מה שייך "אינו ראוי" באש, והרי כל מה שהאש שורפת בפועל הוא דבר הראוי לה! ? ובהכרח צריך לומר, ש"אינו ראוי באש" היינו דבר שאינו מצוי, וכגון סכסכה אבניו, שהוא דבר שאינו מצוי, כי לא מצוי שיסיק האש בניר ובאבנים אלא רק בתבערה גדולה. וראה שם מה שמבאר את החילוק בין אש לבור.

^[2] יש שהקשו לפי דברי התוס' שכלים אינם ראויים לבור, ורבי יהודה הרי מחייב בכלים בבור, ואם כן, יכלנו ללמוד מבור לחייב באינו ראוי.

^[3] כגון שנפלו על כלים ושברום.

^[4] על פי רש"י לעיל ג ב ד"ה דכח אחר, ואולם התוס' בריש פרקין ד"ה ולא זה וזה, כתבו שכח אחר מעורב הוא קולא, והפירוש בדברי הגמרא הוא כך: מאי שנא אש, אף על פי שכח אחר מעורב בו, ראוי להתחייב בו משום שהוא ממונך. וראה בחידושי הגרי"ז ריש נזקי ממון המפרש שאין זה חומרא וקולא, אלא זה המגדיר את שם המזיק אש. וראה עוד במנחת יהודה. וראה עוד לעיל ג ב בהערה 33 מה שהבאנו בשם הרשב"א והמאירי.

^[5] נחלקו הראשונים אם בדין אבנו וסכינו אמרינן אשו משום חציו. ראה בספר המפתח ובשיעורי ר' שמואל לעיל שעור ה'.

^[6] הם נחלקו אם בור שחייבה התורה מדובר גם בלא הפקיר בורו, ראה שם ברש"י ובתוס' ד"ה ה"מ. וראה גם לעיל ג ב ובהערות.

^[7] על פי רש"י לעיל ג ב וראה להלן בהערה 9.

^[8] על פי תוס' רבנו פרץ לעיל ג ב וראה שם בתוס' ד"ה וממונך, שיש שלא גורסים "וממונך" וראה שם בהערה 26.

^[9] כך פירש רש"י. וצ"ע שאם כן אש גם יחשב תחילת עשייתו לנזק, כי הוי ליה לאסוקי אדעתיה שתבוא רוח מצויה ותלך ותזיק, ואילו לקמן י. אמרינן חומר בבור מבאש שהבור תחילת עשייתו לנזק, הרי שאש לא נחשב תחילת עשייתו לנזק. וכתב הרש"ש שלולי פירוש רש"י היה מפרש תחילת עשייתו וכו' היינו בעת אשר נעשה בו - רצה לומר, בשעה שנחו תיכף ראויין להזיק וכו'. וראה בשיטה מקובצת המביא ראשונים המפרשים כן. ואולם י"ל שרש"י לא פירש כן משום דבעינן שתחילת עשייתו בשעה שפשע יהיה לנזק. ובדברי המהר"ם שיף נראה שמפרש שכך סברנו רק בהוה אמינא, אולם למסקנא שלא דמי לבור כיון שכח אחר מעורב בו אין אבנו וסכינו נחשבים תחילת עשייתו לנזק כיון שעדיין לא נגמר יצירת המזיק ובעינן לרוח שתפילם. [וראה בסוכת דוד אות ג' מה שמבאר בדברי המהר"ם שיף. וראה עוד באילת השחר]. ובחידושי הראב"ד כתב "כל דבר שאין רשות בנ"א להניחו שם, והנזק מצוי משם, קרוי תחילת עשייתן לנזק, וזהו בור ברשות הרבים, שאין רשות לחפור בורות ברשות הרבים מפני שהוא מקלקלו והנזק מצוי משם, וכן אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו, אין דרך בנ"א להניחן בראש גגו, מפני שהנזק מצוי משם, ואינן מקום הצנעה כלל, וכשהניחם שם ויכול להרוח מצויה להפילם ברשות הרבים הרי הוא כאילו הניחם בידים, והרי הוא כחופר בור והנזק מיד מצוי שם". וראה בדרכי דוד שלפי זה הטעם שאש אינו תחילת עשייתו לנזק כי הדליקו ברשותו. וראה עוד ב"אילה שלוחה" עמ' קלה'.

^[10] הגמרא לא הוסיפה לשאול גם לפי רב הסובר שמשורו למדנו, אם כן היינו שור! שכן לרב הכוונה שנלמד הן מבור והן משור ואתיא בצד השווה [תוס'].

^[11] המפרשים העירו, למה נקט דוקא דאפקרינהו הא גם בלא הפקיר יכל לומר דלא דמי לבור, וראה ביש"ש מה שביאר. וראה בנחלת דוד.

^[12] התוס' לעיל ה ב ד"ה כי שדית ביארו שכח אחר הוי קולא ביחס שבין בור לאבנו וסכינו, אבל ביחס לאש שזה גורם שילך ויזיק הוי חומרא. ולפי זה נתקשה מהמשך הגמרא אש תוכיח, הא באש הוי חומרה ותירצו שההוכחה מאש היא, שלמרות שכח אחר מעורב בו נחשב כאילו הוא בעצמו עושה את הכל, והכא נמי לענין אבנו וסכינו ומשאו נחשב שהוא עצמו עשה את הבור ללא כח אחר. עוד מתרצים שזהו אכן הכוונה במה שהמשיכה הגמרא ופרכה את הלימוד מאש.

^[13] רש"י. וראה עוד לעיל במשנתנו, ובהערה 12 מה שהבאנו לפרש את החומרא בדרכן לילך ולהזיק. וראה בקהילות יעקב סימן ד' הדן באש המזיקה במקומה וכגון גחלת או אש בתוך בור וכד', האם אין לה את מעלת האש שהולכת ומזיקה וממילא דינה כבור ופטורה על הכלים או לא. ומביא בשם אבן האזל דהוי פלוגתא בירושלמי, ראה שם באורך.

^[14] בכל אלו הנלמדים מהצד השווה נחלקו הראשונים האם מקבלים את הקולות שיש לשני המלמדים, וכגון באבנו וסכינו ומשאו, שנלמד מבור ואש האם יהיו פטורים גם על כלים וגם על טמון. הרא"ש מביא דעה כזו בשם יש מן הגדולים, וכך מוכח גם שיטת התוס' בכמה מקומות [ראה לעיל ה ב ד"ה להלכותין וד"ה אש, ולעיל ג ב ד"ה משורו], ואולם הרא"ש סובר דעיקר הלימוד הוא מבור ולכן תורת בור יש להם ויהיו חייבים בטמון. ובביאור דברי ברא"ש ראה ביש"ש ובביאור הגר"א סימן תג' סק"ג, ובחידושי הגרי"ז, [הובאו דבריו לעיל ב. הערה 15]. וב"אילת השחר".

^[15] בספרים שהיו לפני הראשונים היתה כאן הגירסא אי בהדי דקא אזלי מזקי, כוחו הוא. כלומר, אם ה"בור" הזה הזיק כאשר התיזוהו תוך כדי הליכתו, אם כן, הוי כוחו של האדם שהתיזו, וחייב מדין אדם המזיק ואין צורך ללמדו מהצד השווה. ואולם רש"י כתב שלא גורסים כן, וביארו התוס' שטעמו של רש"י הוא, כי את האדם שהתיז אין לחייב כיון שלקמן כז ב מבואר בגמרא שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, ולכן נפטר הנתקל בכד ברשות הרבים. ולכן גם כאן יש לו להיפטר. ואת בעל התקלה אין לחייב אלא לכל היותר מדין אש, לכן רש"י מוחקו. ואולם התוס' ועוד ראשונים מקיימים הגירסא, וסוברים כי מה שנאמר "אין דרכו של אדם להתבונן בדרכים" לא נאמר לגבי הליכה בעוצמה שיכול להתיז ולהזיק. וסוברים התוס' שבאופן כזה חייב המגלגל הכל, ובעל התקלה פטור. ויש ראשונים הסוברים ששניהם חייבים כל אחד חצי, וראה מה שהארכנו בהערות בחברותא על התוס'. ולפירוש התוס' צריך ביאור הרי מיירי גם ברגלי בהמה, ומדוע מקשה הגמרא כוחו הוא, וצריך לומר שלא גורסים כן. תוס' רבנו פרץ. ולאחר שנייחי חייב בעל התקלה, ראה ברא"ש סימן א' ובטוש"ע סימן תי"א, כיון שלא זכה בו המגלגל, לא הסתלק מעשה הראשון, וחיובו מהצד השווה, כפי שהגמרא מבארת בהמשך. דרכי דוד.

^[16] יש להעיר שהגמרא כאן לא הזכירה "וממונך" וראה לעיל הערה 8.

^[17] כפי ששנינו במשנתנו: "ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק". וראה שם.

^[18] בשיעורי ר' שמואל הקשה, מה הוסיף רבא בבור המתגלגל הא זהו ממש כאבנו וסכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה. ובתחילה כתב שהנפ"מ לענין רוח שאינה מצויה דבאבנו וסכינו פטור, ובבור המתגלגל יהיה חייב, כפי שביאר המהר"ם שבור המתגלגל הוי על ידי רוח שאינה מצויה ולכן סובר רש"י שלא יתחייב מטעם אש, ראה שם. אך דוחה זאת דלפי זה מה שאמר שור יוכיח היינו דשור גם יהיה חייב כה"ג אם יעוף ברוח שאינה מצויה ויזיק, וזה לא מסתבר. ומסיק דהנפ"מ יהיה במקום שיכול להזיק ברוח מצויה והזיק ברוח שאינה מצויה, דלגבי בור המתגלגל וכן בשור יהיה חייב מצד תחילתו בפשיעה, אבל באבנו סכינו ומשאו יהיה פטור דעל ידי תחילתו בפשיעה לא חשיב עשיית מזיק, ובאבנו סכינו ומשאו עדיין המזיק לא נמצא כשהניחם מה שאין כן בור המתגלגל וכן שור כבר יש מזיק בעולם אלא שהוא שמור לגבי רוח שאינה מצויה, ועל זה תחילתו בפשיעה דלא הוי שמור. ראה שם.

^[19] הכוונה שהאדם שפכם וזרקם לרשות הרבים ולכן הוי כוחו. [ולכאורה שייך בהדי דאזלי בשפכים גם כשנגמר כוחו. וראה לעיל ה ב ד"ה ואימא, ולקמן תוס' ד"ה היינו בור ובהערות].

^[20] ראה לעיל הערה 9 בשם הראב"ד בביאור תחילת עשייתו נזק, וצ"ע דהכא הוא ברשות [מנחת יהודה], ואפשר שזה פירכת הגמרא בהמשך.

^[21] צריך ביאור מה הכוונה שבור נעשה שלא ברשות, האם הכוונה שיש איסור לעשות בור ואם כן מהו האיסור? עוד צריך ביאור מה הכוונה שהני ברשות, האם הרשות שנתנו בי"ד הוא רק על ההוצאה לרשות הרבים, או שגם אינו חייב לשמור עליהם שלא יזיקו, ויש לו רק אחריות שאם הזיקו חייב? והנה ברש"י לקמן [נג א ד"ה נפלו] כתב שיש איסור לקלקל את רשות הרבים. ובפשטות זהו הכוונה שהבור נעשה שלא ברשות, כי יש איסור לחפור בור ברשות הרבים. ואולם הקשה באילת השחר שאיסור זה הוא רק מדרבנן, ואם כן מן התורה שפיר יכלנו ללמוד את "פותקין" מבור. ובאמת במשנה למלך הל' רוצח פ"ב הל"ב נקט כן שאיסור זה הוי דרבנן, ואולם בנודע ביהודה [קמא סימן ע"ח] נחלק וכתב "ע"כ צריך לומר דאיסור מדאורייתא לכרות בור ואין זה ענין לקלקול ר"ה דעלמא, רק דומה למזיק חברו בידים דתקלה זו שעושה הוי כמזיק בידים שהתורה חייבתה עליו ולזה כיון רש"י שם". [כוונתו כנראה שרשות הרבים שייך לכולם וכשחופר הוא בכלל האיסור להזיק אחרים]. וראה בקובץ שיעורים בבא בתרא אות ע"ו שכתב דהוי איסור דאורייתא ד"ואהבת לרעך כמוך". וראה עוד בספר המפתח על הרמב"ם המביא אחרונים נוספים שסוברים שהוי מה"ת. אלא דצריך ביאור דבתוס' הקשו שגם בבור מצאנו בור שנעשה ברשות, כשחפר בור ברשותו ואח"כ הפקיר את רשותו ואת בורו [ראה שם בהערות] ולמה צריכים להוכיח משור. ומתרצים שכיון שהפקיר היינו "שלא ברשות". והנה אם נפרש ש"שלא ברשות" הכוונה לאיסור שיש לקלקל את רשות הרבים צריך ביאור מה שייך איסור באופן כזה שחפר כשזה היה שלו וברשותו. ובכלל צריך ביאור מה שייך איסור של קלקול ר"ה לעצם החיוב על הנזק של האדם שהוזק. והנה בסמ"ע סימן תי"ד סק"ו כתב על זבלים שהוציאו ברשות שאין חובת שמירה עליהם. ולפי זה היה מתפרש בפשטות שעל בור יש חובת שמירה ואם לא שמר חייב, אבל על אלו כיון שאין חובת שמירה לכן פטור. ואולם הוא מביא שהלבוש נחלק וסובר שיש חובת שמירה, וכן מבואר כאן להדיא ב"מאירי" וכלשונו: "אע"פ שיש להם רשות מכל מקום, שמירתן עליו ואם הזיקו חייבין לשלם אף לאחר שנחו ואף אם הפקירן". והאחרונים הוכיחו מסוגיין כדעת המאירי, שהרי ה"פותקין" נלמד מהצד השווה מבור ושור המבואר במשנה שדרכן להזיק ושמירתן עליך, ואם ה"פותקין" אינם חייבים בשמירה, הרי יש לפרוך מה לבור ושור שחייבים לשמרם, אלא מוכח שגם עליהם יש חובת שמירה. ואם כן הדרא הקושיא, כיון ששניהם צריכים שמירה שלא יזיקו, מה סברא לחלק, ומה הפירוש שזה ברשות וזה לא. ובאילת השחר מבאר שהפירוש הוא: "ברשות" הוא שיכול לעשות כן, ו"שלא ברשות" הכוונה שיכולים למנוע ממנו לעשות כן, ואין הכוונה לאיסור לקלקל את רשות הרבים, אלא הכוונה שבני רשות הרבים יכולים למנוע ממנו בדין להניח תקלה ויכולים לסלקה, אבל פותקין לא יכולים לסלקם. ומה שכתבו התוס', מפרש אילת השחר שהכוונה שיכולים בני רשות הרבים לסתום את הבור וזה הכוונה שלא ברשות. וראה כעין זה בגרנ"ט סימן קט"ו "דבבור, אפילו יעמיד שמירה על בורו, מכל מקום, כיון שבורו הוא ברשות הרבים, על בי"ד למחות בו, ומה שאין כן בשורו, אי אפשר למחות בו כל ששומר שורו, כיון שיש לו רשות שילך שורו ברשות הרבים. ראה שם. ועדיין צריך ביאור מהי השייכות בין זה שיכולים למחות בו לחיוב על הנזק. ויש לבאר, שאם יש לבני רשות הרבים אפשרות למחות, ודאי שאין דין על הניזק שעליו להרחיק את עצמו. אבל כשעושים ברשות, גם אם חובת השמירה עליהם שלא יזיקו, מכל מקום, כיון שאין בני רשות הרבים יכולים למחות, יש לומר שגם עליהם יש להישמר שלא יוזקו. וזו היא ההוכחה משור, שלמרות שיש רשות לשור ללכת ברשות הרבים, בכל זאת, אם הזיק חייב. ובברכת אברהם פירש כן, והוסיף, כיון שיש לו רשות, הוי ליה כאילו מושאל לו המקום, והוי ליה לגביה כמו בור ברשותו, ואין לו דין תקלה ברשות הרבים, ובאופן כזה על הניזק לשמור את עצמו. ראה שם באורך.

ומשיבים: לאתויי [להביא, להוסיף] שחייב על אש גם אם ליחכה (חרכה) את נירו (שדהו החרוש) של חבירו, וכן אם סכסכה (הבהבה) את אבניו, שאף שאין זה נזק המכלה את גוף הדברים, מכל מקום חייב לשלם גם עבור נזק זה.

א שנינו במשנה כי הצד השוה שבהן שדרכן לילך ולהזיק וכו'. ושואלים לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה], כלומר, אלו דברים נוספים למדים על ידי צד שווה זה? אמר אביי: לאתויי [להביא] אבנו או סכינו או משאו, שהניחן בראש גגו, ונפלו על ידי רוח מצויה, והזיקו שאף על אלה חייב.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי בהדי דקא אזלי קא מזקי [אם בזמן שהולכים, נופלים, הם מזיקים] היינו [הרי זה] ממש נזק אש, כי

מאי שנא [במה שונה במה מוגדר] נזק אש — שהוא דבר שכח אחר (רוח) מעורב בו, והוא עצמו ממונך, ושמירתו מוטלת עליך. ואולם הני [אלה], אבנו וסכינו ומשאו, נמי [גם כן] נכללים באותה הגדרה, שכן כח אחר מעורב בהן (שנפלו מחמת הרוח), והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך!

ואלא יש לומר שנפלו אלה מן הגג תחילה, ובתר דנייחי [אחר שנחו] על הקרקע ניזוק בהם אדם. ושוב נברר כיצד בדיוק היה הדבר: אי דאפקרינהו [אם שהפקיר אותם] לאחר שנפלו, אם כן בין לרב בין לשמואל היינו [הרי נזק זה] קרוי בור, כי

מאי שנא [במה שונה במה מוגדר] בור — שכן תחילת עשייתו לנזק, וממונך, ושמירתן מוטלת עליך! הני [אלה], אבנו וסכינו ומשאו, נמי [גם כן] נכללים באותה הגדרה, שכן תחילת עשייתן לנזק שכיון שהניחם בראש הגג מסתבר שיפלו ויזיקו, והם ממונך, ושמירתן עליך!

אלא צריך לומר שמדובר באופן שלא אפקרינהו [הפקירם] ועדיין הוא שומר את בעלותו עליהם. ומעתה, לדעת שמואל שאמר שכל התקלות כולם מבורו למדנו — אם כן היינו [הרי זה] אב הנזיקין של בור, ועדיין יש לשאול: מה נוסף ב"צד השווה" שבמשנתנו?

ומשיבים: לעולם תאמר דאפקרינהו [שהפקיר אותם] לאחר שנפלו על הקרקע, והזיקו. ומכל מקום לא ניתן ללומדם אלא ב"צד השווה", משום דלא דמו [שאינם דומים] לגמרי לבור, כי מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו, אלא הנזק נגרם על ידי הבור עצמו, תאמר בהני [באלה] שכח אחר מעורב בהן, שלולא הרוח שהביאה את הדברים לאותו מקום לא היה קורה דבר אחרי כן.

ואם כן צריכים אנו לומר כי אש תוכיח שכח אחר מעורב בה, וחייב בנזקיה.

אלא שמצד שני יש להקשות: מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן באבנו וסכינו שאינם הולכים ומזיקים — ועל כן אפשר לענות כי

בור תוכיח שאין דרכו לילך ולהזיק וחייב עליו. אולם על דימוי זה לנזק בור אפשר לשוב ולהקשות כפי שכבר הקשינו, שאין הדבר דומה לגמרי לבור, וחזר הדין, כלומר, אנו חוזרים שוב לדיון הראשון, ולכן צריך ללמוד הלכה זו משני הדינים יחד בצד השווה שהביאה המשנה.

רבא אמר: "הצד השווה" שבמשנה בא לאתויי [להביא] אופן נזק אחר, והוא בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, כלומר, דבר תקלה שהניח אדם, ולא הזיק במקומו, אלא שנתגלגל ברגלי אדם ובהמה ממקום למקום, ושם גרם לנזק.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאפקרינהו [אם שהפקירם] את החפצים שגרמו לתקלה, אם כן, בין לדעת רב בין לדעת שמואל היינו [הרי זה] בור, כי

מאי שנא [במה שונה, במה מיוחד ומוגדר] בור — שכן תחילת עשייתו לנזק, ושמירתו עליך — הני נמי [אלה גם כן] תחילת עשייתן לנזק, ושמירתן עליך!

אלא תאמר כי מדובר באופן שלא אפקרינהו [הפקירם] — אם כן לשמואל שאמר כולם מבורו למדנו היינו [הרי זה] בור!

ומשיבים: לעולם יש לומר דאפקרינהו [שהפקירם], ובכל זאת יש ללומדם ב"צד השווה" משום שאין הם בכלל בור, שכן לא דמי [אינו דומה] לבור; מה לבור שכן מעשיו של החופר בלבד גרמו לו שיזיק, תאמר בהני [באלה] בבור המתגלגל שאין מעשיו גרמו לו, שהרי הבור (התקלה) לא הזיק במקום שבו הניחו, אלא במקום אליו גילגלוהו אחרים, אנשים או בהמות.

ואם כן יש לומר כי שור יוכיח, שהרי אף נזק השור נעשה מכח השור ולא מכח בעליו וחייב לשלם.

ויש לדחות: מה לשור — שכן דרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן תקלה שאינה הולכת מעצמה ומזיקה — בור תוכיח שאין הולך ומזיק וחייב בתשלומים.

וחזר הדין, כלומר, אנו שבים לנקודה הראשונה, לא ראי זה כראי זה אין דומה בור לשור, ומן הצד השווה שבמשנה למדים שאף בור המתגלגל הוא בכלל נזיקין.

רב אדא בר אהבה אמר: "הצד השווה" במשנה בא לאתויי [להביא] הא דתניא [זו ששנינו]: כל אלו המקרים שאמרו חכמים, והם: אנשים הפותקין (פותחים) את ביבותיהן (ביבים של שופכין) לרשות הרבים, או גורפין החוצה אל רשות הרבים את מערותיהן שכינסו בהן מים סרוחים, שבימות החמה אין להם רשות לעשות זאת, לפי שהם הופכים להיות תקלה ברשות הרבים, ובימות הגשמים שיש בין כה וכה מים ובוץ ברשות הרבים — יש להם רשות. ואף על פי שבימות הגשמים ברשות הם עושים, אם הזיקו על ידי מים אלה — חייבים לשלם.

ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי בהדי דקאזלי מזקי [אם בזמן שהם הולכים, כששפך אותם, הם מזיקים] אם כן כחו הוא, והרי זה "מבעה" המפורש במשנה לדעת רב, ולדעת שמואל הוא מפורש במשנה הבאה, ואין זה בכלל הנלמד מ"הצד השווה".

אלא יש לומר שהיה זה בתר דנייח [לאחר שנחו] במקום. ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאפקרינהו [אם שהפקיר אותם], אם כן בין לשיטת רב בין לשיטת שמואל היינו [הרי זה] בור, כי מאי שנא [במה שונה] בור — שכן תחילת עשייתו לנזק, וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי [אלה לגם כן], השופכין — תחילת עשייתן לנזק, וממונך, ושמירתן עליך!

אלא תאמר שלא אפקרינהו [הפקירם]. אם כן, לשמואל שאמר כולם מבורו למדנו — היינו [הרי זה] בור!

ומשיבים: לעולם תפרש דאפקרינהו [שהפקירם], ובכל זאת אין הם בכלל בור וצריך ללומדם ב"צד השווה", שכן ולא דמי [ואינו דומה] לבור, כי מה לבור שכן עשאו ברשות הרבים שלא ברשות, תאמר בהני [באלה] שברשות עשה אותם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: It serves to add cases where the fire scorched another’s plowed field and cases in which it singed his stones. Even though the damaged object remains intact and is not consumed by the fire, one is still liable to pay for the damage caused.

§ The mishna teaches: The common denominator of the components in all these categories is that it is their typical manner to cause damage. The Gemara asks: In order to add what halakha is this statement cited in the mishna? Abaye said: The stating of the common denominator in the mishna serves to add that one is liable in a case of his stone, his knife, or his load, where he placed them on top of his roof, and they fell off the roof by means of a common wind and caused damage.

The Gemara asks: What are the circumstances in which one would be liable for the damage that was caused? If it is a case where those items cause damage as they are moving through the air propelled by the wind, that is a subcategory of Fire.

Therefore, one could claim: If so, what is different about Fire that defines it as a unique category? It is that another force is involved with it in causing damage, as it is the wind that causes the fire to spread and cause damage; and the entity propelled by the wind is your property, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage, is incumbent upon you. In these cases, too, another force is involved with them in causing damage; and the objects are your property, and responsibility for their safeguarding, to prevent them from causing damage, is incumbent upon you. Perforce, there is no need for the common denominator in the mishna to teach the case of an object that causes damage when propelled off a roof by the wind. That case is included in the primary category of Fire that is explicitly mentioned in the mishna.

Rather, perhaps the common denominator serves to teach the halakha that one is liable when after those objects fall from the roof they come to rest on the ground, and they cause damage as an obstacle on which a person or an animal stumbles. The mishna teaches that the one who placed them on the roof is liable. The Gemara questions this explanation: What are the circumstances in which one is liable? If it is a case where one declared them ownerless, both according to Rav and according to Shmuel, this is a subcategory of Pit.

Therefore, one could claim: What is different about Pit that defines it as a unique category? It is that its initial formation, i.e., the digging of the pit, is done in a manner that can result in damage, and it is your property, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage to others, is incumbent upon you. With regard to these items he had placed on the roof, too, their initial formation, i.e., when they are placed in the public domain, is done in a manner that can result in damage, and they are your property, and responsibility for their safeguarding, to prevent them from causing damage, is incumbent upon you. Perforce, there is no need for the common denominator in the mishna to teach the case where the objects fell from the roof, came to rest in the public domain, and were declared ownerless. That case is included in the primary category of Pit that is explicitly mentioned in the mishna.

Rather, perhaps the common denominator serves to teach the halakha that one is liable even in a case where one did not declare them ownerless. The Gemara asks: According to Shmuel, who says: We learned that one is liable to pay for damage caused by all obstacles that one places in a public domain, whether or not he declares them ownerless, from the halakhot with regard to one’s pit; this is a subcategory of Pit. The question remains: What halakha does the common denominator in the mishna teach?

The Gemara answers: Actually, the mishna teaches one’s liability in a case where one declared the objects ownerless, and even if he declared them ownerless, those objects are not similar to the primary category of Pit. What is notable about the primary category of Pit? It is notable in that there is no other force involved with it in causing the damage. Will you say the same with regard to these cases, where there is another force involved with it in causing the damage, i.e., the wind that propelled them from the roof to rest on the ground?

The Gemara suggests: If one attempts to challenge the derivation from Pit in this manner, it is possible to respond: The halakha of the primary category of Fire will prove that this factor, that there is another force involved with the object in causing the damage, is not a reason to exempt one from paying restitution for the damage, as although there is another force involved in the spreading of a fire, one is liable for the damage the fire causes, so the halakha with regard to these objects can be derived from that of Fire.

The Gemara questions the derivation from Fire: What is notable about Fire? It is notable in that its typical manner is to proceed from one place to another and cause damage. Will you say the same with regard to these objects propelled by the wind into the public domain, where it is not their typical manner to proceed and cause damage? Accordingly, how can one learn the halakha in this case from that of Fire?

The Gemara suggests: If one attempts to challenge the derivation from Fire in this manner, it is possible to respond: The halakha of the primary category of Pit will prove that the lack of this characteristic, of a typical manner being to proceed and cause damage, is not a reason to exempt the owner of the objects from paying restitution for the damage, as that is the nature of Pit, and one is liable for damage caused by his pit. The Gemara notes: And as Pit and Fire each prove that the defining characteristic of the other is not decisive in establishing liability or exemption, the derivation has reverted to its starting point, and liability in these cases is derived from the common denominator of Pit and Fire. This is the halakha added by the common denominator stated in the mishna.

Rava said: The stating of the common denominator in the mishna serves to add the halakha that one is liable in a case of Pit where an object is rolled by the feet of a person or the hooves of an animal. This is a case where one placed an obstacle in a public domain and the obstacle caused no damage where it was placed, but subsequently was kicked by passersby to a different location where it caused damage.

The Gemara asks: What are the circumstances in which one is liable for damage in that case? If it is a case where one declared the objects ownerless, both according to Rav and according to Shmuel this is a subcategory of Pit.

Therefore, one could claim: What is different about Pit that it is defined as a unique category? It is that its initial formation, i.e., the digging of the pit, is done in a manner that can result in damage, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage to others, is incumbent upon you. With regard to these objects, too, their initial formation, i.e., when the obstacle reaches the in the public domain, is done in a manner that can result in damage, and responsibility for their safeguarding, to prevent them from causing damage, is incumbent upon you. Perforce, there is no need for the mishna to state their common denominator to teach the halakha in the case where the objects came to rest and are declared ownerless. That case is included in the primary category of Pit that is explicitly mentioned in the mishna.

Rather, perhaps the common denominator serves to teach the halakha that one is liable even in a case where one did not declare the objects ownerless. The Gemara asks: According to Shmuel, who says: We learned that one is liable for damage caused by all obstacles that one places in a public domain, whether or not he declares them ownerless, from the halakhot with regard to one’s pit, this is a subcategory of Pit. What halakha does the common denominator in the mishna teach?

The Gemara answers: Actually, the mishna teaches one’s liability in a case where one declared the objects ownerless, and even if he declared them ownerless, those objects are not similar to the primary category of Pit. What is notable about the primary category of Pit? It is notable in that one’s actions, the digging of the pit, cause the damage. Will you say the same with regard to these cases, where one’s actions do not cause damage? Rather, it is the feet of the passersby that caused the damage, by rolling the object to a different location where it caused damage.

The Gemara suggests: If one attempts to challenge the derivation from Pit in this manner, it is possible to respond: The halakha of the primary category of Ox will prove that this fact, that one’s actions do not cause the damage, is not a reason to exempt one from paying restitution for the damage, as although the owner’s actions do not cause the ox to cause damage, one is liable for the damage caused by his ox.

The Gemara questions the derivation from Ox: What is notable about Ox? It is notable in that it is the typical manner of the animals in these categories to proceed from one place to another and cause damage. By contrast, in the case of the obstacle kicked by passersby to a different location where it caused damage, it is not its typical manner to proceed and cause damage. Accordingly, how can one learn the halakha in this case from the primary category of Ox? The Gemara suggests: The primary category of Pit will prove that this fact, that the typical manner of a category’s components is not to proceed and cause damage, is not a reason to exempt one from paying restitution for the damage, as that is the nature of Pit, and one is liable for damage caused by his pit.

The Gemara notes: And as Pit and Ox each proves that the defining characteristic of the other is not decisive in establishing one’s liability or exemption, the derivation has reverted to its starting point, which is that the defining characteristic of this primary category of Ox is not similar to the defining characteristic of that category of Pit, and liability in these cases is derived from the common denominator of Pit and Ox. This is the halakha added by the common denominator stated in the mishna.

Rav Adda bar Ahava said: The stating of the common denominator in the mishna serves to add the halakha that one is liable to pay damages in this case that is taught in a baraita: With regard to all those people who engage in activities that the Sages stated are permitted, i.e., those who open their gutters and drain the sewage from their houses into the public domain, and those who flush out the water from their caves, where foul-smelling water was stored, into the public domain, during the summer they do not have permission to do so, while during the rainy season they have permission to do so, since the street is rained upon in any event and thereby washed. And although all these people perform their actions with permission, if they cause damage they are liable to pay for it.

The Gemara asks: What are the circumstances in which one is liable for damage caused by the sewage? If the sewage causes damage as it is moving, after he poured it into the public domain, it is damage caused by his own direct action, and it is no different from any other damage caused by a person. According to Rav, it is under the rubric of Maveh in the mishna. According to Shmuel it appears in the next mishna, and it is not derived from the common denominator mentioned in the mishna.

Rather, it is in a case where the damage was caused after the sewage came to rest on the floor, e.g., a passerby slipped on it. The Gemara asks: What are the circumstances? If it is a case where one declared the sewage ownerless, both according to Rav and according to Shmuel, this is a subcategory of Pit. What is different about Pit that it is defined as a unique category? It is that its initial formation, i.e., the digging of the pit, is done in a manner that can result in damage, and it is your property, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage to others, is incumbent upon you. With regard to this sewage, too, its initial formation, i.e., the placement of the sewage in the public domain, is done in a manner that can result in damage, and it is your property, and responsibility for its safeguarding, to prevent it from causing damage, is incumbent upon you.

Rather, perhaps the common denominator serves to teach the halakha that one is liable even in a case where he did not declare the sewage ownerless. The Gemara asks: According to Shmuel, who says: We learned that one is liable for damage caused by all obstacles that one places in a public domain, whether or not he declares them ownerless, from the halakhot with regard to one’s pit, this is a subcategory of Pit. The question remains: What halakha does the common denominator in the mishna teach?

The Gemara answers: Actually, the mishna teaches one’s liability in a case where he declared the sewage ownerless, and even if he declared it ownerless, it is not similar to the primary category of Pit. What is notable about the primary category of Pit? It is notable in that the pit was dug in the public domain without permission. Will you say the same with regard to these cases where the sewage was channeled into the public domain with permission?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לר' יהודה לאתויי ליחכה נירו וסיכסכה אבניו:

פיס' הצד השוה שבהן כו' לאתויי מאי אמר אביי לאתויי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו בתר דנייחי.

אבל [אי] בהדי דקאזלי אזקי לא איצטריך לרבויי ליה דהיינו אש אלא אפי' בתר דנייחי.

רבא אמר לאתויי בור המתגלגל כו' רב אדא בר אהבה אמר לאתויי הא דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להן רשות בימות הגשמים יש להם רשות אע"פ שיש להן רשות אם הזיקו חייב לשלם. ומקום חלוקת רב ושמואל כבר פירשנוהו למעלה.

לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור שכן אין כח אחר מעורב בו. כבר כתבתי למעלה מדה זו של כח אחר מעורב בו פעם נקט לה להקל ופעם להחמיר וכלהו איתנהו לפי מקומן שכשאתה בא לחייב על אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו אתה דן ממנו להחמיר כלומר הנחתו בראש גגו כהבערת אש שאף הן מצויין להזיק ברוח מצויה כאש אבל כשאתה בא לעשותן כבורו ולאחר שנפלו אנו מקשי' שאין דומין לבור לפי שהבור כולו נעשה מכחו לבד בלי שנתערב בעשייתו כח אחר משא"כ באבנו וסכינו שנפלו מן הגג שלא נעשו בור מכחו לבד אלא עם כח אחר ובבור כזה לא מצי' שחייבה התורה.

לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה גרסת הספרים היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא ורש"י כתב דלא גרסינן ליה ולא פירש הטעם וכתבו בתוס' דאפשר משום דכל כי האי גונא לא מיקרי כחו אלא כעין אשו שכח רגלי אדם ובהמה מתערב בהן לפי שאין דרכן של בני אדם עשויין להתבונן וכדאמרינן בריש פרק המניח (בבא קמא כז, ב) גבי מתניתין דאם הוזק בעל החבית חייב א"ל רבה לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר' אלעאי לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כלומר ובעל התקלה חייב משום דהוי כרוח מצויה והיינו אשו ולא כחו של מזיק והם קיימו הגירסא דלענין זה דרכן להתבונן שלא ילכו כל כך במרוצה שיתיזו ויזיקו. הנה ה"פ כחו הוא של מגלגל ויתחייב המגלגל מחצה ובעל התקלה מחצה ולא יתחייב בעל התקלה הכל וכדמוכח לקמן (בבא קמא כא, ב) בפרק כיצד הרגל גבי הכלב שנטל חררה והלך לגדיש וכו' דפריך בגמרא (כג, א) וליתחייב בעל הגחלת מחצה ובעל הכלב מחצה עוד פירשו כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל אם גלגלוהו רגלי אדם ולא בעל התקלה כלל ותדע דאלו נטל אחד גחלת חברו ושרף בה עלייתו של חברו או שהשליך בכונה את השור לבורו של חברו היתחייב בעל הגחלת ובעל הבור כלום אין הדעת סובלו. ולא דמי לכלב שנטל את החררה דכלב לאו בר דעת הוא והיה לבעל התקלה ליזהר בגחלתו שלא יטלנה הכלב עם החררה אבל הכא (שהמתגלגל) [שהמגלגל] בן דעת עליו לשלם כל הנזק. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הפרה (נג, ב) שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין ומשמע שאף בעל הבור חייב מדקאמר כולן ולא קאמר שניהם ואמאי והא אדם שדחף בן דעת ויפטר בעל הבור. וי"ל דהתם באדם דומיא דשור שדחף שלא בכונה וא"ת עוד והא אמרו התם ולענין ד' דברים האדם חייב ובושת אחת מד' דברים כמו שאמרו למעלה (ד, ב) אדם דאזיק שור נזק הוא דמשלם אדם דאזיק אדם משלם ד' דברים כלומר חוץ מן הנזק דאלמא בושת חד מד' דברים ואלו אדם שלא בכונה אינו משלם את הבושת וכדקאמרינן בפרק החובל (בבא קמא פו, א) דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין לו וי"ל דד' דברים שאמרו שם אינן כד' דברים שאמרו למעלה אלא אפיק בושת ועייל נזק וקצת קשיא לי בזה דמה שאמרו שם אדם חייב בד' דברים משמע שבכולן האדם לבדו חייב והשור פטור ואי (בנזק) [אנזק] אף השור חייב וכדאמרינן בהדיא לענין נזקין כולם חייבים וי"ל לפי פי' זה דד' דברים לאו דוקא אלא משום דבכל דוכתיב (נחייב) [נסיב] לה הכין אמר נמי (הני) [הכא] ד' דברים ובודאי שחייב האדם בד' והנזק בכללן אלא שאין השור פטור מכולן דהא איכא נזק דאף השור חייב ואי קשיא לך עוד מדאמרינן התם (נג, ב) ולענין כופר של עבד השור חייב ובודאי בשנתכוון לו השור הוה על כרחין דאי שלא בא בכונה וכגון שנפלו אל האדם פטור משלשים של עבד ומן הכופר לרבה דאמר (מג, א) שור שהמית בן חורין שלא בכונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל אם כופר יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין את הכופר כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה וההיא דשור ואדם שדחפו לבור (רבה) [רבא] אמרה ורבא משמע התם דאית ליה כרבה מדבעי (מג, ב) אשו שלא בכונה משלמת דמים על פי עדים או לא מי אמרינן גבי שור הוא דבכונה משלם כופר וכו' כדאיתא התם אלמא לרבא נמי שלא בכונה אינו משלם כופר ואי אדם דומיא דשור אף הוא בכונה ואפ"ה בעל הבור משלם עמהם נ"ל דהא כדאיתא והא כדאיתא דאדם שלא בכונה כשור בכוונה דמי דלאו בר דעת הוא.

הא דאמרינן: מה לבור שלא ברשות. ה"ק דאפילו עשאו ברשותו ואח"כ הפקירו כל שהפקירו היינו שלא ברשות שלא היה לו להפקירו עד שיכסנו כראוי.

והא דקא מהדר שור יוכיח כלומר שהלך ברשות הרבים ואפילו הכא חייב קשיא לן דלמאן דאמר שור לרגלו היכי דמי אי ברשות הרבים פטור הוא ואי ברשות הניזק אינו ברשות דברשות הניזק מאי עבידתיה וי"ל כגון שהיתה קורה מקצתה ברשות הניזק ומקצתה מוטלת בר"ה ודרכה עליה ושברה את הכלים שברשות הניזק א"נ י"ל דלאו אשור דמתניתין קאמר אלא ה"ק שור דקרא יוכיח דהיינו קרן עוד יש לי לומר בחצר השותפין כדעת רב חסדא דאמר לקמן בפרקין (בבא קמא יג, ב) חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל וא"נ אפילו לר' אליעזר דפטר כגון חצר השותפין המיוחדת לפירות לחד מינייהו ולזה ולזה לשוורים וכמאן דגרסינן התם הכי וכן גי' הספרים וא"נ משום צרורות כגון שדרסה בר"ה והתיזה ושברה כלים ברשות היחיד דאסיקנא לקמן בר"פ כיצד הרגל מועד (בבא קמא יג, א. יט, א) דחייב משום צרורות.

אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו אם דרך נפילתן הזיקו כבר בארנו שהוא תולדה של אש ואם לאחר שנפלו בין שהפקירו בין שלא הפקירו דינו כבור ואין בו חיוב על אדם וכלים שכל תקלה ברשות הרבים מבורו למדנו לפטור בה אדם וכלים ואין הלכה כדברי האומר משורו למדנו לחייב בו אדם וכלים נפלו ברוח שאינה מצויה אם דרך נפילתן פטור ואם לאחר נפילתן יראה מפרק שלישי שאם הפקירן פטור ואם לא הפקירן חייב שהיה לו לסלקו והוא שאמרו שם בנשברה כדו שאע"פ שנתקל אנוס הוא אם נתכוון לזכות בחרסיה חייב בנזקן שהיה לו לסלקן:

מי שהניח מכשול בדרך ולא הזיק במקום שהניחו אלא שנתגלגל ברגלי אדם או ברגלי בהמה והזיק דרך גלגולו בעל הבור פטור והמגלגלו חייב שהוא כחו ואם בהמה היא בעליה חייבין אחר שדרך גלגולה הזיקה ואין פוטרין אותו משום איש בור ולא שור בור כלומר שלא נאמר חיוב אלא על אותו שנעשה בידי אדם לא על אותו שנעשה על ידי שור שאין נקרא בור לענין זה כל שמזקת דרך גלגולה אא"כ אחר שנחה ומ"מ אחר שנחה חייב בעל התקלה וגדולי הרבנים אין גורסין כאן אי בהדי דקא אזלי וכו' כחו הוא מפני שלא נראה להם לחייב את המגלגל מדין כחו שהרי אמרו אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים ואחר שכן פטור בין [המגלגל ובין בעל התקלה] המגלגל שהרי עדין אינו בור עד שינוח ובעל התקלה שאף זה בשעת הגלגול אינו בורו ועיקר הדברים כדעת ראשון לחייב השני אחר שנחה ואם לא הפקירה הראשון לחייב את הראשון ולחייב את [השני] בשעת הגלגול שכל כיוצא בזה דרכו להתבונן שלא לילך כל כך במרוצה [שעי"ז יתגלגל המכשול] ויזיק ויש מפרשים בזה כחו הוא ויתחייב המגלגל במחצה ובעל תקלה במחצה ומכל מקום אנו מפרשים שיתחייב בכלן כמזיק גמור כמו שנטל אי זה דבר של חברו והזיק בו שהוא חייב [ולא בעל] הדבר ומה שאמרו בפרק שני כ"ג א' וליחייב נמי בעל הגחלת מחצה והכלב מחצה ההיא בכלב שאינו בן דעת לפיכך היה לבעל הגחלת לשמור גחלתו ממנו ומה שאמרו בפרק הפרה נ"ג ב' בשור ואדם שדחפו את השור לבור ששניהם חייבים דוקא באדם שדחפו שלא בכונה...:

חכמים התירו לפתוח ביבין ולגרוף מערות להוציאן לרשות הרבים ומכל מקום דוקא בימות הגשמים הא בימות החמה אין להם רשות ואף בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות מכל מקום שמירתן עליו ואם הזיקו חייבין לשלם אף לאחר שנחו ואף אם הפקירן:

פיסקא הצד השוה שבהן כך כתוב בספרים. כח מעשיו רשות מצוי סימן והכין פירושא באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו פרכי' מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן. ובבור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה פרכי' מה לבור שכן מעשיו גרמו לו. אבל בור המתגלגל אחרים שגילגלוהו עשאוהו ובפותקין ביבותיהן שמעשיו הן פרכי' מה לבור שכן שלא ברשות תאמר בפותקין שהוא ברשות. ובכותל ואילן כד ילפינן מבור אמרינן מה מצינו בבור שהזיקו מצוי שאין לומר שתחלת עשייתו לנזק שהרי אלה אין תחלת עשייתן לנזק ואדרבא מתחלת עשייתו לנזק פרכינן דלא תילף כותל ואילן מבור:

היינו אש. תימה מאי פריך היינו אש דלא דמי לאש דאש אין תחילת עשייתו לנזק והני תחילת עשייתן לנזק כדאמרינן בסמוך. וי"ל השתא לפי קא סלקא דעתה דאיירי דבהדי דקא אזלי מזקי ולא הוי תחילת עשייתן לנזק בהליכה ולא משמע תחילת עשייתן לנזק אלא בתר דנייחי. ועוד יש לומר דהכי פירושא היינו אש כלומר ויליף מאש מק"ו ומה אש שאין תחילת עשייתו לנזק חייב הני שתחילת עשייתן לנזק לא כל שכן ואם כן מה צריך ללמוד במה הצד. גליון.
כתבו בתוספות בד"ה מה לבור שכן אין רוח אחר מעורב בו והשתא ליכא למימר שור יוכיח אלא אש גרידא. וקשה השתא נמי דפריך מכח אחר מעורב בו אכתי איכא יוכיח אחר ונימא אדם יוכיח שנפל ברוח שאינה מצויה חייב אף אני אביא אבנו וסכינו. וי"ל אם כן גבי פירכא דמעשיו גרמו לו איכא נמי האי פירכא ואשתכח דאיכא תלתא יוכיח לקמן והכא איכא תרתי והיינו הך דמה לי שלושה ושנים ומה לי אחד ושנים. גליון.

שכן תחילת עשייתו לנזק. פירשו בו הראשונים והיינו שכל דבר שהוא מונח במקום שמגיע נזק ממנו קרי תחילת עשייתו לנזק. ואין זה מחוור אלא כל דבר שאין רשות לבני אדם להניחו שם והנזק מצוי לו משם קרי ליה עשייתו לנזק וזהו בור ברשות הרבים שאין רשות לבני אדם לעשותו ברשות הרבים מפני שהוא מקלקלו והנזק מצוי בו וכן אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו אין דרך בני אדם להניחן בראש הגג מפני שהנזק מצוי משם דאינו מקום הצנעה כלל וכשהפקירן ברשות הרבים הרי הוא כחופר בור ברשות הרבים. הראב"ד ז"ל.

לאתויי בור המתגלגל. בכל הספרים כתיב אי בהדי דאזלי קא מזקי כחו הוא והכי פריך כחו הוא ויתחייב המתגלגל מחצה ובעל התקלה מחצה דהכל אין למגלגל להתחייב ולא לבעל התקלה הכל כדמוכח לקמן פרק ב' גבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש וכו' דפריך בגמרא וליחייב נמי בעל הגחלת. דאפילו לפי הספרים דלא גרסי גביה פשיטא דלא בעי למימר שיתחייב בעל הגחלת הכל דהא בשמעתין דלעיל מינה גבי הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב פריך אי במסכסכת אמאי חייב וכו' כמו שפירשו שם התוספות. ועוד אמרינן לקמן פרק ב' גבי תרנגולין דקתני היה דליל קשור ברגלו וכו' וקאמר רב הונא לא שנו אלא שנקשר מאליו וכו' ופריך נקשר מאליו מאן חייב ומסיק אלא מתניתין דאדייה אדויי וכי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר ואמאי איצטריך ליה לאוקמי מלתיה דרב הונא בעלמא ולומר לימא דמתניתין אמרה באדייה אדויי והכי קאמר לא שנו אלא שנקשר מאליו דבאדייה אדויי אינו משלם נזק שלם אלא חצי נזק דהוו צרורות אבל קשרו אדם משלם נזק שלם בעל הדליל דהיינו אשו אלא שמע מינה דלהכי לא קאמר לה שלא היה בעל הדליל חייב נזק שלם אלא גם בעל התרנגול חייב נזק שלם משמע שהקושר חייב הכל. וא"ת אם כן מאי קא פריך אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא כלומר ולא אתי במה הצד דהיינו אשו מכל מקום נהי דחיוב מגלגל לא אתי במה הצד חיוב בעל התקלה מיהא אתי במה הצד. וי"ל דודאי הוה מצי למימר דאיצטריך מה הצד לענין בעל התקלה אלא ניחא ליה למימר דהצד השוה אתי לנזק שלם.

שכן מעשיו גרמו. פירש בקונטרס מקום שנעשה הדבר שם הזיק אבל בור המתגלגל מקום שהניחו שם לא הזיק כי אם במקום אחר שנתגלגל על ידי רגלי הבהמה ולא היה פטור מטעם ולא שור בור דהכא האדם גרם הבור שהניחו ברשות הרבים והיה ראוי להזיק מיד.

אף על פי שברשות חייבים לשלם. ולא דמי למפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטורי כיון דהכא נתן את הנזקין בידים אבל נשברה כדו ברשות הרבים והפקיר החרסים והזיקו פטור. ע"כ תוספות שאנץ.

כתבו בתוספות בד"ה בור המתגלגל פירש הקונטרס דלא גרסינן ליה וכו'. עד אלא משום דחשיב ברוח מצויה והוי אשו. וקשה אם כן נגרוס בהדי דקא אזלי מזקי ויאמר היינו אש. וי"ל אם כן למה צריך להעמיד בתר דנייחי יעמיד שהזיקו בהדי דקא אזלי כדקא סלקא דעתיה השתא וילמוד אבנו וסכינו במה הצד מבור ואש ולא יצטרך להעמיד בתר דנייחי. וכי תימא אם היה לומד במה הצד לפי הקא סלקא דעתיה השתא הוו חייבים שניהם בעל התקלה והמגלגל והתוספות אינם מפרשים שיתחייב אלא המגלגל דוקא מכל מקום יעשה במה הצד כדפרישית ויעמיד אותה כגון שגלגלתו בהמה דאז חייבים שניהם ומה צריך להעמיד בתר דנייחי אלא ודאי אין לומר כן כלל. גליון.
עוד כתבו בתוספות היינו משום דכלב לאו בר דעת הוא אבל הכא המקלקל בר דעת הוא. מיהו קשה דהכא קתני נמי וברגלי בהמה שאינה בר דעת. ונראה דלא גרסינן ברגלי בהמה. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל ואי קשיא דמסיק תלמודא לקמן וליחייב בעל גחלת והיינו ראשון אלמא אף ראשון חייב. יש לומר דמחלקינן לקמן בין היכא דאזיל בעל הכלב עם הכלב להיכא דלא אזיל דכי אזיל לא מחייב בעל חררה ואם כן הכא נראה דהכי פריך כחו דשני הוא ואף בנתגלגל ברגלי בהמה מסתמא הולך בעל הבהמה עם בהמתו ואם כן כל החיוב עליו ולא מחייב ראשון. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות והא דאמרינן לקמן בפרק הפרה שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כלן חייבין דמשמע אפילו בעל הבור פירוש ולמה חייב בעל הבור כיון שלא עשה כלום. וקשה והרי אם שור דחף שור אחר לבור חייב בעל השור מחצה ובעל הבור מחצה ואם כן השתא נמי שסייעו אדם יתחייב בעל הבור מחצה ולמה יפטר בעל הבור. וי"ל שכך הם מקשים שאם היה הדוחף שור לבדו היה חייב בעל השור מחצה ובעל הבור מחצה אם כן השתא נמי שסייעו אדם לפחות יתחייב בעל הבור רביע. גליון.

עוד כתבו בתוספות והא דאמרינן לענין ארבעה דברים ודמי וולדות אדם חייב בארבעה דברים היינו נזק וכו'. וקצת קשה דמה שאמרו שם אדם חייב בארבעה דברים משמע דבכלן האדם לבדו חייב והשור פטור ואי אנזק אף השור חייב וכדאמרינן בהדיא לענין נזיקין כלן חייבין. וי"ל לפי פירוש זה דהארבעה דברים לאו דוקא אלא משום דבכל דוכתי נסיב לה הכין אמר נמי הכא ארבעה דברים ובודאי שחייב האדם בארבעה דברים והנזק בכללן אלא שאין השור פטור מכלן דהא איכא נזק דאף השור חייב. הרשב"א ז"ל.

שור יוכיח. הוה מצי למימר אש תוכיח שאין מעשיו גרמו לו והא דקאמר הכא שור יוכיח ושבק אש משום שהוא ראשון במשנה ובפרשה. רבינו ישעיה ז"ל.

שור יוכיח. פירוש והיינו רגל למאן דאמר תנא שור לרגלו. וקשה נימא דיו לבור המתגלגל שיהא כרגל ולא יתחייב אלא ברשות היחיד. יש מתרצים דאין הכי נמי שיהא פטור ברשות הרבים דומיא דרגל. וי"ל דהכי פירושו שור יוכיח ואם תיקשי דיו כרגל אז אעשה יוכיח מאש במקום שור דאש הוי חייב ברשות הרבים כשהדליק ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים. וכי תימא אם כן יעשה יוכיח מאש ולא משור יש לומר שרוצה לעשות יוכיח משור דדמי לאבן המתגלגל דלאחר שהניחו ברשות הרבים אין כח אחר מעורב בו הכי נמי שור אין כח אחר מעורב בו מה שאין כן באש דכח אחר מעורב בו. גליון.
וז"ל תוספי תוספות להרא"ש ז"ל ואם תאמר לשמואל דאמר תנא שור לרגלו אם כן כי מייתי ליה בהצד השווה מבור ורגל לפטרו ברשות הרבים כמו רגל דאין ליתן בהם אלא החיוב שישנו בשניהם כדפרישית לעיל בשמעתא קמייתא במכלתין דאי ילפינן קרן מחוברת מתלושה ורגל הוה פטרינן לה ברשות הרבים כמו רגל וכי האי גוונא דקדק ר"י לקמן אהא דקאמר תאמר בהני שכן ברשות שור יוכיח דלשמואל שור זהו רגלו ובמקום שהוא מהלך ברשות הרבים דהיינו ברשות פטור לגמרי. וי"ל דלקמן גבי פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהם אינו בור להתחייב עליו כיון דברשות קא עבדי הילכך בעינן למילף עיקר חיובייהו במה הצד מבור ושור הילכך בעינן שיהיו דומין להם לגמרי אבל בור המתגלגל מתחילתו בור גמור הוא במקום דהניחו אלא שאין לחייבו אם גלגלוהו והזיק במקום אחר משום דלא דמו לבור שכן מעשיו גרמו לו הילכך ביוכיח כל דהו סגי כיון דאשכחן מזיק אחר שחייב אף על פי שלא גרמו לו מעשיו אין להוציאו מתורת בור משום הך פירכא דאין בור אלא ברשות הרבים כנ"ל. ע"כ.

הקשו בתוספות בד"ה תאמר בהני דברשות שור יוכיח וכו'. וא"ת למאן דאמר תנא שור לרגלו וכו'. ויש לומר כגון שהלך ברשות הרבים וכו' אי נמי כגון שהיתה קורה מקצתה ברשות הניזק ומקצתה מוטלת ברשות הרבים ודרסה עליה ושברה את הכלים שברשות הניזק. אי נמי לאו אשור דמתניתין קאי אלא הכי קאמר שור דקרא יוכיח דהיינו קרן. אי נמי בחצר השותפין כדעת רב חסדא כדלקמן דאמר חצר השותפים חייב בה על השן ועל הרגל ואי נמי אפילו לרבי אלעזר דפטור כגון חצר השותפים המיוחדת לפירות לאחד מינייהו ולזה ולזה לשוורים וכמאן דגרסי התם א"ת הכי וכן גירסת הספרים. הרשב"א ז"ל.
אבל אין לומר דהכא מיירי לרב דאמר שור דמתניתין היינו קרן דהא לא איצטריך לאוקומי כדאפקרינהו כי אם לשמואל אבל לרב כלהו דשמעתין מיירי שפיר בדלא אפקרינהו משור למדנו היינו משור ובור כדמפורש בריש פרקין. וי"ל דשלא ברשות דקאמר היינו שנעשה הבור שלא ברשות אבל הני נעשו בור ברשות וקאמר שור יוכיח דלא שייך ביה למימר הכי. וקשה לי מכל מקום והיכי ידע ליה מיניה נפרוך מה להצד השוה שבהן שכן הולכין שלא ברשות. ונראה לי דמסברא אין לנו לפטור שום מזיק. תוספות שאנץ.

תוס' בד"ה לאתויי בור כו' אם היזק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל כו' עכ"ל מדברי הרא"ש שאם הזיקה דרך הלוכה מחייב כ"א חצי הנזק ואם התיזה הבהמה כו' משלם בעל הבהמה רביעי נזק כו' עכ"ל ע"ש אך ק"ל כיון דבעל הבהמה חייב דרך הלוכו דהוי רגל היינו בחצר הניזק ובעל התקלה דחייב היינו ע"כ ברה"ר מטעם בור וכה"ג הקשו התוס' לקמן בד"ה פרה שהזיקה טלית כו' ויש ליישב כאן בדוחק שהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י וכה"ג כתבו התוס' בסמוך ודו"ק:

תוס' בד"ה תאמר בהני כו' היכי קאמר שור יוכיח דברשות חייב והא רגל כו' עכ"ל מדבריהם אלו שלא הקשו היכי ילפינן מרגל לחיובינהו ברה"ר הוכיח הרא"ש דעיקר חיוב דידהו מבור דהוא תחילת דינא ולא יהבינן להו הקל של רגל אלא של בור אבל דברי התוס' לעיל בד"ה משורו למדנו כו' אין מוכיחין כן אלא דבכה"ג יהבינן להו הקל של שניהם וצ"ע:

בד"ה היינו בור כו' דלאחר נפילה מיירי אמאי פטור כו' עכ"ל פי' אע"ג דלאחר נפילה אונס הוא מ"מ כיון דמיירי בדלא אפקרינהו היה לו לסלקו כדמוכחת הסוגיא בפ' המניח וק"ל:

ד"ה לאתויי בור המתגלגל וכו'. ופ"ה דלא גריס ליה וטעמו וכו' ובעל התקלה נמי אין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא דחשיב כרוח מצויה והוי אשו וכו'. צ"ל דזה שכתבו התוס' דהוי אשו לא כתבו זה אלא ראינהו ס"ל הכי אבל רש"י ס"ל דאפילו אשו לא הוי דלא חשיב ליה כרוח מצויה דאל"כ היה לו לרש"י לגרוס בהדי דקא אזלי קא מזקי אשו הוא וק"ל:

ד"ה תאמר בהני דברשות וכו' כגון שהלך ברשות הרבים והתיז והזיק חייב וכו' (עיין בדברי הרא"ש בריש פירקין דלא כתב כן):

רש"י בד"ה היינו בור כו' דחיובא הוא ברה"ר כו' ופתיחה באה לו אף כל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לאתויי בור כו' אדם חייב האי ארבעה דברים צ"ל היינו נזק כו' כצ"ל:

בא"ד דלא הוי דומיא דאדם דכשלא בכוונה כו' כצ"ל ונ"ב פי' כי כוונת השור כמו כוונת האדם כמו שמשמע לעיל ודו"ק. מצאתי:

תוס' בד"ה היינו בור כו' לסלקו ולפנותו משום כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה היינו בור כו' דהא נמי תחלת עשייתן לנזק דהו"ל לאסוקי כו'. אבל למאי דמסיק דלא דמי לבור מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו לא מקרי אש תחלתו לנזק וכמו משמעות סוגיא דלעיל [דקאמר כולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו אף אי כתוב בור ואש. ועיין לקמן (בבא קמא דף י') איתא להדיא חומר בבור מבאש שתחלת עשייתו לנזק] וק"ל:

בתוס' בד"ה לאתויי בור כו' דחשיב כרוח מצויה והוי אשו. ולפי זה הומ"ל כדלעיל באביי אי בהדי דקאזלי מזקי אש הוא ולא יתכן לומר דלזה הגירסא נתכוין רש"י למוחקו דלא הוי אשו רק אדם המזיק כמ"ש התוס' [דדרכו להתבונן ומתחייב המגלגל] כיון דבכל הספרים כתוב כחו הוא ודאי אותה הגירסא מוחק רש"י וק"ל:

בתוס' בד"ה תאמר בהני כו' והתיז והזיק ברה"י כו'. ומ"מ מייתי לה במה הצד לחיובי נזק שלם [אף דבהתיז והזיק צרורות נינהו] דכל דין בור יהבינן ליה כיון דאפקרינהו ולא יצא מדין בור משום הפירכא כמ"ש האשר"י ומטעם זה לא קשה להו עדיין למ"ד שור לרגלו היאך מצינו לאתויי חיובא ברה"ר כיון דשן ורגל פטורין ברה"ר ולעיל (בבא קמא דף ג' ע"ב) בד"ה משורו למדנו הקשו לרב דאמר משורו למדנו אף כי בור גמור הוא בכל מילי אפ"ה ס"ל לרב כיון דממונו הוא נוכל ליתן לו חומרא דשור ע"ז הקשו כיון דנוכל ללמוד מבור ומשור חלוק במה שאינו הולך ומזיק ואינו בע"ח וכוונתו להזיק וצ"ל בור יוכיח א"כ [היאך] נוכל לחייב בהו כלים ניתן בהו כל דיני בור ועיין מ"ש לעיל ועיין בזה בספר יש"ש:

בתוס' בד"ה היינו בור כו' אמאי פטור מלשלם הלא כיון שנפלו כו'. ר"ל למאי דאמר אי בדלא אפקרינהו כו' [דבדאפקרינהו הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס כמ"ש התוס' בד"ה אי דאפקרינהו]:

גמרא מ"ש אש דכח אחר מעורב בו. עי' לעיל (ג ב) רש"י ד"ה דכח אחר ובמה שציינתי עליו:

רש"י ד"ה אי דאפקריה דפליגי בפרק המניח אה"כ. כצ"ל:

רש"י ד"ה היינו בור דהא נמי תחילת עשייתן לנזק דה"ל לאסוקי אדעתיה דסופן ליפול בר"מ. ק"ל א"כ אש נמי הוה תחלת עשייתו לנזק (ולקמן י א) אמרי' חומר בבור מבאש שתחלת עשייתו לנזק ולולי פירושו הנל"פ ה"נ תחילת עשייתן לנזק היינו בעת אשר נעשו בור ר"ל בשעה שנחו תיכף ראויין להזיק ולקמן ע"ב גבי כותל ואילן דק"ל אין תחלת עשייתן לנזק הוא משום דמיירי נמי בהזיקו בשעת נפילה ע"ש בתוס' ועי' לשון רש"י לעיל (ג ב) בד"ה ה"נ תחלת כו':

תד"ה אי לרב כדפי' לעיל. הוא בדף ג רע"ב

תד"ה לאתויי אין סברא שיתחייב בעל הבור כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה מה לבור שכן שלא ברשות דאפי' עשאו ברשות. עי' לקמן כח ע"ב תוס' ד"ה ה"מ:

לאתוי' לחכה נירו. בתי"ט הקשה לר' יוחנן דמחייב טמון לאתוי' מאי ותי' דלר"י אתי' לאתוי' כלים כמ"ש תוד"ה אש לפטור בו כו' הנה מ"ש לר"י לחייב כלים הוא תמוה דהא לר"י בבור נמי מחייב כלים וצ"ל לחייב אאדם לולי דקלב"מ אמנם בלאה"נ דברי' תמוהים דשביק תי' הש"ס לחכה נירו וכן הק' בס' משנת חכמים והנלע"ד דלר"י דמחייב אנזקי כלים בבור ואפי' נזקי כלים ישנים שאינם מקלקלים בהבלא כמ"ש תו' א"כ גם בור מועד לאכול שאינה ראוי לה וא"כ לפמ"ש הרא"ש דנותני' להצד השוה כל דיני בור א"כ ממילא הוה ידעי' לחכה נירו באש מנזקי כלים ישנים בבור והש"ס דמשני לחכה נירו היינו למאי דקי"ל כשמואל בור לחבטה וא"כ הוה הכל ראוי אבל מ"מ לרב דמשום הבלא אין תי' הש"ס מספיק מש"ה כ' תי"ט תי' לכ"ע וק"ל:

תאמר הני דברשות. הק' תו' למ"ד שור לרגלו כו' נראה דאבריתא לק"מ מ"ט מחייבי פותקי' ביבותיהן ברה"ר דדיו כרגל די"ל דנילף מביניהו דבור וקרן מועדת וכ"כ בנימוק"י וא"כ לדינא לק"מ רק אשקלא וטרי' דש"ס דקאי אמתני' דלא מיירי מקרן ומשמע דמייתי לי' מרגל ובור ומהא קשי' להו ועברא"ש וצל"ע וק"ל:

בגמרא אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש מ"ש אש שכן כאמ"ב וממונו הכא נמי כאמ"ב וממונו וכו'. כאן לא שייך לחלק ולומר דאיירי דאפקרינהו ואם כן לא הוי ממונו ונילפיה מאש ובור דכיון שמונחים בראש גגו לא שייך להפקירן אלא לגבי דנייחו ברשות הרבים שייך נמי לומר שאין כח אחר מעורב בו וק"ל:

בתוספות בד"ה מה לבור וכו' דהשתא ל"ל שור יוכיח אלא אש גרידא. כתבו כן לפי סברתם דבשור שייך נמי לומר שאין כאמ"ב אבל לפי מ"ש לעיל בהוכחה דבשור לא שייך לומר שכן אין כאמ"ב לא א"ש אלא דמ"מ לק"מ דלא שייך לומר שור יוכיח דלא דמי כלל לשור שאין הנזק מכחו כלל אלא החיוב מחמת ממונו לכן קאמר אש יוכיח שאין כח אחר מעורב בו כמו זה ועוד לפי דקאמר לעיל דאי בהדי דקאזלי מזקי היינו אש לכך נקט כאן אש יוכיח וק"ל:

בא"ד ולקמן גבי בור המתגלגל וכו' שהרי נעשה בור בלא כח אחר משהניחו בר"ה ע"כ. לפי פירושם דלעיל דשור הוי אין כאמ"ב קשה קצת שלא תירצו כאן כלום דמ"מ הוי ליה לש"ס לפרוך מה לבור שכן אין כאמ"ב ובדין הוא שישלם הכל משא"כ כאן י"ל דאף על גב שנעשה הבור על ידו מ"מ ישלם המגלגל החצי כמו שכתבו לקמן דלענין זה הוי שפיר אכאמ"ב אבל לפי מ"ש לעיל א"ש דע"ז שייך לומר שור יוכיח שנעשה הכל בלא כחו ואפילו הכי חייב הכל וק"ל:

בגמרא מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק וכו' הא דלא קאמר מה לשור שהוא ממונו דזה הוי ידע שפיר דכל היכא שהנזק נעשה ע"י מעשה אדם ראוי יותר לחייבו מעל נזקי ממונו וא"כ לא הוי פרכא כלל לכך ניחא ליה לפרוך שכן דרכו לילך ובמה שאמר בור יוכיח סותר הכל וק"ל:

(ו א תוספות) ד"ה לאתויי וכו' דבשלא בכונה ליכא כפר ושלשים של עבד כדאיתא וכו'.—אע"ג דהתם (נג ב) מסקינן דלר' יוחנן בשלא בכוונה חייב בכופר ושלשים של עבד, הרי כבר הוכיחו בתוס' (שם ד"ה לענין), דרבא סבר כרבה דליכא כופר בשלא בכונה, ומרא דשמעתא דשור ואדם שדחפו לבור דהכא הוא רבא.

לאתויי ליחכה נירו. שאם ליחכה האש חרישתו של חבירו או סכסכה אבניו חייב באבנים שייך לשון סכסוך שלא נשרפו לגמרי אלא שסכסכה ונדבקה האש בהן וסכסכה מעט כדאמרינן (חולין דף יז:) גבי פגימת סכין מסוכסכת מרוח אחת שלא נפגמה מב' צדדין לגמרי . ולהכי כתב אש לחייבו בהני דנפקא לן התם מאו השדה דלא שמעינן מהנך דמתניתין הא מילתא דליחייב בדבר שאינו ראוי לה כגון הכא שאין עיקר אש בכך: הצד השוה שבהן שדרכן להזיק כו'. דמשמע אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך ומאי מצית לאתויי: היינו אש. דתולדה דאש היא דמאי שנא אש מינה שכן כח אחר מעורב בה הני נמי כח אחר כו': בתר דנייחי. מזקי בהן שור או חמור: אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל. דפליגי בהפקר בפ' המניח את הכד (לקמן דף כח:): היינו בור. דתרוייהו אמרי כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב דכי היכי דחיובא דבור הוא ברה''ר דהוי הפקר כדאמרינן בפ' שור שנגח את הפרה (לקמן דף מט:) שעל עסקי כרייה ופתיחה באה לו אף כל תקלתו שהפקיר חייב דהא נמי תחילת עשייתן לנזק דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דסופו ליפול ברוח מצויה: אש תוכיח. והיינו דנקט במתני' הצד השוה: שכן דרכו לילך כו'. אבל אלו לא הזיקו בהליכתן אלא השור והחמור נתקל בהן: וחזר בהן הדין. דאיכא למפרך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו ואתיא בהצד השוה דמתניתין: בורו המתגלגל. כגון הניח אבן ברה''ר ובעודה במקומה לא הזיקה וגלגלה רגלי אדם ובהמה למקום אחר והזיקה שם: אי בהדי דאזלי מזקי כו'. לא גרס והכי גרסינן היכי דמי אי דאפקרה בין לרב בין לשמואל כו': מעשיו. כרייתו גרמה את ההיזק אבל מעשיו של זה לא הזיקו אלא רגלי אדם ובהמה שגלגלוהו: שור יוכיח. שאין מעשה בעלים גרמו ההיזק אלא ממונו הזיק והיינו הצד השוה דנקט במתניתין: כל אלו שאמרו. וקחשיב ואזיל להו אלו הפותקים ביבותיהם וגורפים מערותיהם כלומר כל אלו שאמרו חכמים שיש להן רשות להשליך נזקיהן לרה''ר ואלו הן פותקין ביבותיהן פותחין צינורותיהן המקלחים שופכים ששופכין מחצריהן לר''ה: וגורפין מערותיהן. ומשליכין זבליהן לרה''ר: בימות החמה אין להם רשות. מפני שהרחוב נאה והוא מקלקלו אבל בימות הגשמים שהרחובות מלוכלכות יש להן רשות: ואע''פ שברשות. ב''ד משליכין אם הזיקו חייבין: כחו הוא. והיינו אדם ותנא ליה במתניתין:

אי לרב דאמר כו' לא גרסינן כדפירשנו לעיל: מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו. למאי דפריך דלא חשיב אש מעשיו גרמו לו לפי שהרוח מסייע לו ה''מ למפרך הכא מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר באבנו וסכינו אלא לפי דפירכא שכן אין כח אחר מעורב בו חשיב טפי דהשתא ליכא למימר שור יוכיח אלא אש גרידא ולקמן גבי בור המתגלגל פריך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו דלא שייך התם שכן אין כח אחר מעורב בו דהיכי נימא תאמר בור המתגלגל שכן כח אחר מעורב בו דמשמע דלא הוי בור אלא על ידי כח אחר וזה אינו שהרי נעשה בור בלא כח אחר משמניחו ברה''ר: לאתויי בור המתגלגל. בכל הספרים כתוב אי בהדי דקא אזלי קמזקי כחו הוא ופירש הקונטרס דלא גרס ליה וטעמא משום דאמרינן לקמן בהמניח (דף כז:) אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ובעל התקלה נמי אין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא משום דחשיב כרוח מצויה והוי אשו ואין למוחקו בשביל כך דלענין כדי שלא ילכו כ''כ בחוזק שיתיזו ויזיקו דרכו להתבונן שפיר ולהכי פריך כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל ולא בעל . התקלה ואע''ג דלגבי כלב שנטל החררה והלך לגדיש כו' (לקמן ד' כא:) ופריך בגמרא (ד' כג.) וליחייב בעל הגחלת נמי שהוא בעל התקלה היינו משום דכלב לאו בר דעה הוא אבל הכא המקלקל בר דעה הוא תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חבירו לתוכו אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש והמגלגל ברגלי בהמה אם הזיק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה והא דאמרינן לקמן בפרק הפרה (ד' נג:) שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דמשמע אפילו בעל הבור צריך לומר דמיירי אדם בלא כוונה דכיון דאין בכוונה כלל חייב בעל הבור כמו האדם והא דאמרינן (שם) לענין ד' דברים ודמי ולדות אדם חייב האי ד' דברים היינו נזק צער וריפוי ושבת אבל בושת אין חייב עד שיתכוין כדאמר בהחובל (לקמן ד' פו.) ולא הוי כארבעה דברים דלעיל דהתם לא חשיב נזק והא דאמר (לקמן נג:) לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב צ''ל דהיינו דוקא בכוונה אע''ג דלא הוי דומיא דאדם דבשלא בכוונה ליכא כופר ושלשים של עבד כדאי' בשילהי שור שנגח ד' וה' (לקמן ד' מג.): מה לבור שכן שלא ברשות. דאפילו עשאו ברשות ואח''כ הפקיר כיון שהפקיר היינו שלא ברשות: תאמר בהני דברשות שור יוכיח וא''ת למ''ד . תנא שור לרגלו היכי קאמר שור יוכיח דברשות חייב והא רגל לא מיחייב אלא ברשות הניזק ושם אין לו רשות וי''ל כגון שהלך ברה''ר והתיז והזיק ברה''י דחייב כדאמרינן לקמן (דף יט.): (שייך לע''ב) ה''ג הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם וכן כתוב בספרים של רש''י וכן בספר רב אלפס וכן עיקר אבל אותם דכתוב בהו חייב לשלם לא נהירא דכיון דבשלא הזהירו חייב לא יתכן להקל עליו לפוטרו ממה שמזהירין אותו לקוץ ולסתור: אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. וא''ת והא משמע לקמן בהמניח (ד' כט.) דלכ''ע המפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור והאי נמי אונס הוא דבבנין ונטיעה שעשה לא פשע כלום וי''ל כיון שהזהירו לקוץ ולסתור שלא יזיקו ועבר הזמן הוי פושע והוי כמפקיר. נכסיו לאחר נפילת פשיעה: היינו בור. לכאורה נראה דמיירי כשהזיקו כותל ואילן בשעת נפילה גופה ואפ''ה מדמה ליה לבור מדלא קאמר הכא אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש ועוד דאי בהיזק דלאחר נפילה מיירי אמאי פטור מלשלם הלא כיון שנפלו מיד היה לו לסלקן ועוד דא''כ לא הוה ליה למיתני לקוץ ולסתור אלא נתנו לו זמן לפנותו ולסלקו כיון דבהיזק דלאחר נפילה איירי אע''ג דבור אין הולך להזיק ואלו הולכים ומזיקין יש לנו ללמדם מבור דעדיף היזק דידהו שהולכים ומזיקין מבור שאינו הולך ומזיק אלא מזיק במקומו ונראה דבהיזק דלאחר נפילה

בבא קמא ו ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד