בבא קמא ז ע"א

וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית
וְכִי תֵּימָא סָבַר רַבִּי עֲקִיבָא בַּעַל חוֹב נָמֵי בְּעִידִּית אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְבַעַל חוֹב שֶׁכֵּן יִפָּה כֹּחוֹ בְּנִזָּקִין תֹּאמַר בְּהֶקְדֵּשׁ שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ בְּנִזָּקִין
לְעוֹלָם דִּנְגַח תּוֹרָא דִידַן לְתוֹרָא דְהֶקְדֵּשׁ וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ שׁוֹר רֵעֵהוּ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא
דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט פָּטוּר שׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
אִי הָכִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא מִמַּאי דִּבְעִידִּית דְּנִיזָּק וְזִיבּוּרִית דְּמַזִּיק פְּלִיגִי דִּלְמָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן וְהָכָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא וְרַבָּנַן קָמִפַּלְגִי
רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר כְּרַבָּנַן
אִם כֵּן מַאי לֹא בָּא הַכָּתוּב
וְעוֹד מַאי קַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ
וְעוֹד הָא אָמַר רַב אָשֵׁי תַּנְיָא בְּהֶדְיָא מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל נִיזָּק וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל נִיזָּק דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל מַזִּיק וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל מַזִּיק
רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא כְּתִיב מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם מֵיטַב אִין מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא
וְהָתַנְיָא יָשִׁיב לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף וַאֲפִילּוּ סוּבִּין
לָא קַשְׁיָא כָּאן מִדַּעְתּוֹ כָּאן בְּעַל כׇּרְחוֹ
אָמַר עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַּאי דַּיְקָא נָמֵי דִּכְתִיב יְשַׁלֵּם בְּעַל כׇּרְחוֹ
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִי כְּתִיב יְשׁוּלַּם יְשַׁלֵּם כְּתִיב מִדַּעְתּוֹ מַשְׁמַע
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי כִּדְמָר דְּתַנְיָא הֲרֵי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּתִּים שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְאֵינוֹ מוֹצֵא לְמוֹכְרָן מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מַעְשַׂר עָנִי עַד מֶחֱצָה
וְהָוֵי בָּהּ מָר הֵיכִי דָמֵי אִי (הוּזַל) [דְּזוּל] אַרְעָתָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא וְדִידֵיהּ נָמֵי זָל בַּהֲדַיְיהוּ אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי לִיסְפֵּי לֵיהּ דְּהָא זוּל דְּכוּלֵּי עָלְמָא נָמֵי
אֶלָּא דְּאוֹקִיר אַרְעָתָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא וְדִידֵיהּ אַיְּידֵי דְּעָיֵיל וְנָפֵיק אַזּוּזֵי זָל אַרְעֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

ובעל חוב הרי אין דינו לגבות אלא בבינונית, ^[1] ולכן ודאי שגם הגזבר לא גובה באופן כזה מן העידית.

וכי תימא, שמא תאמר, סבר רבי עקיבא כי כל בעל חוב נמי דינו בעידית, ולכן יש ללמוד קל וחומר מהדיוט להקדש שהגזבר יגבה מעידית,

הרי גם אם נאמר כך, עדיין קשה, שהרי איכא למיפרך את הקל וחומר: מה לבעל חוב הדיוט, דין הוא שיגבה את חובו מן העידית, שכן יפה כוחו של בעל חוב הדיוט בנזיקין, שהניזק נוטל קרקע עידית, תאמר בהקדש, שהורע כוחו בנזיקין, שההקדש אינו נוטל כלום עבור נזקיו. ואם כן, אין זה כל שכן שההקדש יגבה חובו מן העידית.

ולכן הגמרא מעמידה: לעולם מדובר, דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, ורבי עקיבא אכן מדבר בנזקי קרן, ובאופן ששור שלנו [של הדיוט] נגח שור של הקדש. ומה דקא קשיא לך, הרי "שור רעהו" אמר רחמנא ולא "שור של הקדש", והיה לו להיפטר לגמרי, כי התורה ממעטת את הנוגח שור של הקדש, יש לתרץ, רבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא, המפרש אחרת את משמעות הכתוב, וכדלהלן:

דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט, פטור ההקדש מלשלם את נזקו. אך שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, הרי בין אם השור הנוגח הוא תם, ובין אם הוא מועד, משלם להקדש נזק שלם. כי כך הוא דורש את מיעוט התורה: רק לגבי "שור רעהו" אמרה התורה את החילוק בין תם למועד [שהתם משלם חצי נזק], אך לא לגבי שור של הקדש, אלא המזיק שור הקדש, אפילו אם היה השור המזיק תם, משלם נזק שלם. ^[2]

ועל התשלומים האלו אמר רבי עקיבא, שההקדש גובה את שיעור דמי שורו שהוזק מהעידית של קרקעותיו של המזיק, בקל וחומר מהמזיק הדיוט, שמשלם לו מעידית. ^[3] אך שואלת הגמרא: אי הכי, אם בדברי רבי עקיבא מתבאר שסובר כרבי שמעון בן מנסיא, אם כן, הפלוגתא בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ממאי דבעידית דניזק וזיבורית דמזיק פליגי? מנין לנו שהם נחלקו באופן שהעידית של הניזק שווה כזיבורית של המזיק, ולדעת רבי ישמעאל שמין בדניזק, ולכן יכול המזיק לתת הזיבורית שלו ששווה כעידית דניזק, ואילו רבי עקיבא סובר בדמזיק שיימינן, ועליו לתת את העידית שבנכסיו;

דלמא, דכולי עלמא בדניזק שיימינן, שמא בזאת לא נחלקו, וגם רבי עקיבא סובר שבדניזק שיימינן, ו"לגבות מן העידית" שאמר, הכוונה לעידית דניזק, והכא, ונחלקו כאן רק לגבי ה"קל וחומר להקדש", בשור הדיוט שנגח שור של הקדש, ובפלוגתא דרבי שמעון בן מנסיא ורבנן, קמיפלגי.

רבי עקיבא סבר כרבי שמעון בן מנסיא, שמשלם אף שור תם נזק שלם, ורבי ישמעאל סבר כרבנן, הפוטרים לגמרי. ^[4]

כי רבי עקיבא שמע את רבי ישמעאל שהוא מתייחס רק אל נזקי הדיוט, אבל בנזקי הקדש פוטר, לכן יצא לחלוק. ^[5]

והגמרא משיבה: אם כדבריך, שלא נחלקו אלא רק לענין הקדש, אם כן, מאי, מהו הלשון "לא בא הכתוב" שאמר רבי עקיבא? והרי משמעו הוא, כי לא כך אמר הכתוב, אלא אחרת. ומשמע שנחלק עם רבי ישמעאל גם בפירוש הפסוק לענין מיטב.

והוכחה נוספת מביאה הגמרא:

ועוד, מאי קל וחומר להקדש!? אם מה שאמר רבי עקיבא "לא בא הכתוב אלא לגבות לנזיקין מן העידית", כוונתו היא לעידית דניזק ולא דמזיק, הרי נמצא שבא בדבריו להסכים להקל, כי הרי באופן כזה שזיבורית דמזיק כעידית דניזק די בכך שיתן המזיק מן הזיבורית. לפי זה מתפרש ההמשך "וקל וחומר להקדש", שבהקדש כל שכן יש להקל בו, שמשלם אף הוא רק ממיטב דניזק, והרי לרבי עקיבא ההקדש חמור יותר, שאפילו התם משלם נזק שלם, וכיצד נאמר כל שכן להקל? ^[6]

והוכחה נוספת מביאה הגמרא מברייתא מפורשת:

ועוד, הא אמר רב אשי, תניא בהדיא, מפורש כך בברייתא:

דתניא, מה שאמרה תורה [שמות כב] "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", היינו מיטב שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: כוונת התורה אינה למיטב דניזק, אלא מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק.

הרי מפורש שכוונת רבי עקיבא היא למיטב דמזיק, ונחלק אף בזאת עם רבי ישמעאל. ^[7]

רמי ליה אביי לרבא, הקשה לו, שיש לכאורה סתירה בין הפסוקים, בענין חיוב תשלום נזקין ממיטב:

מצד אחר כתיב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" [שמות כב ד], הרי שאמרה התורה "מיטב", אין, אם בא המזיק לשלם מקרקעותיו, יכול לשלם דוקא מקרקע שהיא מיטב [עידית], אבל מידי אחריני, לא. אם רוצה לשלם מקרקע אחרת שאינה מיטב, אינו יכול לעשות כן.

ואילו מצד שני, והא תניא בברייתא: גבי בור נאמר "בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו" [שמות כא לד], והמילה "ישיב" מיותרת היא, שהרי נאמר "ישלם", ודי היה לו לומר "בעל הבור ישלם כסף לבעליו". אלא בא הכתוב המיותר לרבות שווה כסף, והיינו, את כל אופני ההשבות [התשלומים], שיכול המזיק לשלם נזקו אפילו בחפץ השווה ערך ממון, ואפילו סובין. ^[8]

הרי שניתן לשלם אף בסובין, ולאו דוקא ממיטב. ^[9]

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. אין זו סתירה.

כי כאן בפסוק "ישיב", שלמדנו ממנו בברייתא שמשלם אף עם סובין, מדובר כשמשלם המזיק מדעתו, כשלא הטריחו המזיק לניזק לדון עמו ולצעוק עליו בבית דין. ואילו כאן ב"מיטב שדהו", שאמרה התורה, מדובר כאשר משלם המזיק בעל כרחו, שסירב לשלם מדעתו, אלא הטריחו לניזק לתובעו בבית דין. ^[10] ובאופן כזה אמרה התורה שעליו לשלם דוקא ממיטב שדהו. ^[11]

והגמרא מביאה הוכחה לתירוץ: אמר עולא בריה דרב עילאי: דיקא נמי, מה שתירצנו, ש"מיטב שדהו" נאמר רק כשמסרב לשלם מדעתו, מדוייק גם מלשון הפסוק, דכתיב "מיטב שדהו ישלם", שמשמעו, ישלם בעל כרחו, ^[12]

אמר ליה אביי: אין זה הוכחה, כי מי כתיב [האם כתוב] "ישולם"!? שאילו היה כתוב "ישולם" אכן היה משמעו "בעל כרחו", כי משמע שאין הוא המשלם, אלא בית הדין יורדין לנכסיו ומשלמים לניזק בעל כרחו של המזיק. ^[13] אבל הרי לא נאמר כך, אלא "ישלם" כתיב, וזה משמע שהוא המשלם, וגם מדעתו ^[14] משמע, ואין ראיה מלשון הפסוק. ^[15]

אלא, אמר אביי: יש לתרץ את הסתירה כדמר, בדרך שביאר רבה את הברייתא דלהלן:

דתניא בברייתא: הרי שהיו לו בתים ^[16] שדות וכרמים השווים מאתיים זוז, ואינו מוצא קונה למוכרן לו, והוא זקוק לכסף למחייתו. ומי שיש לו מאתיים זוז, אינו נחשב עני, ואסור לו ליטול ממעשר עני. אך אם יש לו פחות ממאתיים זוז, אפילו זוז אחד פחות, יכול הוא ליטול בבת אחת ממעשר עני אפילו אלף זוז. ^[17] והברייתא מדברת במקרה שיש לו רכוש השווה מאתיים זוז, אבל במציאות הוא אינו מוצא קונה שיתן לו את הכסף עבור הרכוש, והדין הוא: מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה. נותנים לו עד מאה זוז ממעשר עני, שהם מחצית ממאתיים זוז, וימכור את רכושו במחיר זול. וכיון שלעולם לא יוזלו קרקעות ובתים ביותר ממחצית שוויים [שהם מאה זוז], הרי יהיה בידו מאתיים זוז.

והוי בה מר, שאל רבה: היכי דמי, כיצד מדובר בברייתא? אי הוזל ארעתא דכולי עלמא, אם מדובר שהוזל ערך הקרקעות [השדות] של כולם, ודידיה נמי זל בהדייהו, גם ערך קרקעותיו הוזלו כמו כולם, ועתה אינם שוות מאתיים זוז, למה אין נותנים לו אלא עד מחצה? והרי אפילו טובא נמי ליספי ליה, אפילו יותר ממאה יתנו לו, כדין עני, שנותנין לו אפילו שווה אלף זוז בבת אחת, דהא זול דכולי עלמא נמי, כי הרי הקרקעות כולן הוזלו ושווים פחת, וכן שווי קרקעותיו פחת, ועתה הוא עני.

ואלא אם מדובר דאוקיר ארעתא דכולי עלמא, ערך הקרקע של כולם נשאר יקר כפי שהיה, ורק דידיה, איידי דעייל ונפיק אזוזי, זל ארעיה, רק הקרקע שלו הוזלה, כי היות שרואים האנשים שהוא נצרך לכסף [נכנס ויוצא כדי להשיג כסף] ודחוק הוא למכור את רכושו, הם אינם מוכנים לשלם אלא פחות משווים, דהיינו, פחות ממאתיים זוז.

הערות

^[1] ברשב"א בגיטין שם הגירסא "לא יהא אלא בעל חוב, ותנן בעל חוב בבינונית". ומבאר הרשב"א, כי למרות שמן התורה דינו בזיבורית, נקט בינונית לרבותא, שאפילו מדרבנן אינו אלא בבינונית. ולענין הלכה כתב המאירי, שהאומר "הרי עלי מנה לבדק הבית", גובה הזגבר מבינונית כבעל חוב. וכן ברשב"א שם, בהערה 46, אפשר שדינו בזיבורית, כי לא שייך בזה הטעם של נעילת דלת. ואולם בשיטה מקובצת מביא בשם הרמ"ה שדינו בעידית, כי קיימא לן שבעל חוב דינו בעידית. ראה שם. ובתוס' רבנו פרץ הקשה: ואם תאמר, וכי לא עדיף הקדש מהדיוט, ואם כן, מאי פריך? יש לומר, דפריך שפיר, משום שבעל חוב, מן התורה דינו בזיבורית, אלא משום נעילת דלת אוקמוה רבנן אבינונית, ואם כן, גבי הקדש, שלא שייך בו נעילת דלת, דייך אם יגבה מבינונית, כי שני ייפוי כח לא עבדינן ביה.

^[2] רש"י. וראה בגמרא לקמן לז ב ובהערה הבאה.

^[3] הראשונים מקשים, הרי לקמן לז ב מבואר שגם ההקדש היה בכלל חיוב התורה של שור המועד, ומדוע אם כן נצרך לימוד מקל וחומר למיטב. ומביא הרשב"א בגיטין מט א לתרץ, שבמיטב כתוב "ובער בשדה אחר", דמשמע בשדה אחר כמוהו, לכן היינו ממעטים את ההקדש לענין מיטב, לפיכך נדרש הקל וחומר. וכן תירץ כאן בשיטה מקובצת בשם תוס' שאנץ. ותירץ עוד, שהלימוד בא על התם שמשלם מעידית. וראה עוד בשיטה מקובצת מה שמביא ליישב. ואולם התוס' הקשו, גם אם סובר כרבי שמעון, יש לפרוך את הקל וחומר, מה להדיוט שכן יפה כוחו בנזקי אדם ובור. והתוס' בגיטין תירצו, שהקל וחומר הוא מקרן עצמה, מה קרן הדיוט דקיל, דתם אינו משלם אלא חצי נזק, גובה במועד מן העידית - קרן הקדש, דחמור, לא כל שכן. וכתבו האחרונים, שלפי זה הקל וחומר לא יועיל אלא למועד שישלם ממיטב, אבל בתם נאמר "דיו לבא מן הדין להיות כנידון", וישלם רק מגופו, ולא מן העליה.

^[4] דכל היכא דאפשר דלאו לאפושי פלוגתייהו, עדיף מלשוויה פלוגתא בינייהו בכדי, וכיון דבהקדש פליגי וכו'. ריטב"א בגיטין שם.

^[5] בשיטה מקובצת מביא בשם תוס' הרא"ש שמקשה על הסלקא דעתך, שאם לא נחלקו לענין מיטב, למה נקט רבי ישמעאל "ניזק" בדבריו, והוי ליה למנקט הדיוט לאפוקי הקדש, ומתרץ: "דמתוך דברי רבי ישמעאל משמע נמי לאפוקי הקדש, דליכא למימר בהקדש "בדניזק שיימינן", לפי שיש להקדש קרקע בכל מקום, ואי אפשר לעמוד על מיטב שלו.

^[6] רש"י. וראה בריטב"א [כת"י גיטין שם]: ועוד, אי סלקא דעתך כי קאמר רבי עקיבא לגבות מן הנזיקין מן העדית, בעדית דניזק, לא גבי אלא מן הזיבורית, ואם כן מאי קל וחומר להקדש דלא גבי ממזיק אלא מן הזיבורית, וכי למדין חמור מן הקל להקל עליו? והקשו הראשונים, שניתן לפרש שהקל וחומר בא לחייב את מזיק ההקדש בתשלום, ולא לפוטרו כמו שסובר רבי יהושע. וכן אפשר לבארו לענין המיטב, שבא לומר על עצם החיוב שאף להקדש חייב ממיטב ולא יכול לשלם מזיבורית ושייך על זה קל וחומר. ובקיקיון דיונה מבאר, שהראשונים הבינו בדברי רש"י שבסך הכל זה גריעותא וקולא, ולכן הקשו. אבל באמת כוונת רש"י שלשונו של רבי עקיבא אינה מתאימה, כי אם בא להקל, כיצד מתפרש המשך הלשון "וקל וחומר להקדש", שגם בו יש להקל?! וראה בהערות בחברותא על התוס'. ואולם בתוס' רבנו פרץ הקשה לפירוש רש"י: וקשה לפירושו, מאי גריעותא? פעמים יכול להיות דהוי יפוי כח, כשזיבורית דידיה לא שויא כעידית דניזק, דיהיב ליה מעידית דמזיק אעפ"י שהוא חשוב מעדית דניזק, כדאמר לעיל גבי אהני קרא. ולפי זה, אין זה נחשב כקולא. והריטב"א בגיטין שם, מפרש בפירוש הראשון: מאי קל וחומר להקדש, דהא לאו לחומרא הוא גבי הקדש לאשתלומי מעידית דניזק, דליכא דגריע מיניה, דכיון דמזיק הקדש חייב, דבר פשוט הוא דמעידית דניזק משתלם מיהת. ומאי רבותא אשמעינן גבי הקדש להשתלם מעידית דניזק. ומביא שם פירוש נוסף, וכתב: ומיהו, פירוש קמא נראה עיקר, וכן פירש רש "י. ולפי זה, אין הפירוש שלשון רבי עקיבא איננו מובן, אלא שעצם הדבר אינו מובן לשם מה נדרש לימוד הקל וחומר, ולדברי הריטב"א מתיישבים נמי קושיות הראשונים הנ"ל. והתוס' פירשו ששאלת הגמרא היא: מה בא הקל וחומר לומר? הרי את עצם החיוב בתשלום הנזק אנו לומדים מ"רעהו" כפי שנתבאר, ובהכרח בא הקל וחומר רק לענין מיטב. ורבי ישמעאל נחלק רק על עצם חיוב התשלום של נזקי הקדש, אבל גם הוא מודה שאילו היה חייב, היה עליו לשלם ממיטב. ואם כן, הלשון שרבי עקיבא בא לחלוק על רבי ישמעאל אינה מתאימה, כי לענין מיטב הוא לא נחלק.

^[7] מסקנת הגמרא היא, שעיקר מחלוקתם היא אי בדניזק שיימינן או בדמזיק. והעירו האחרונים שבלשון רבי עקיבא "לא בא הכתוב אלא לגבות לנזיקין מן העידית" לא מתבאר העיקר במה הוא נחלק. ויש שביארו לפי דברי הישועות דוד המבאר בטעם רבי ישמעאל, כי לפי רבי עקיבא שמשלם מיטב דמזיק מובן הדבר שהתורה חייבתו לשלם את הטוב ביותר שיכול, אך לרבי ישמעאל צריך ביאור, ומבאר שחייבה התורה לשלם לניזק כאילו הזיק לו את השדה הטובה ביותר, וחומרא היא במזיק. [וראה באופן אחר בחידושי ר' אריה לייב סימן נב]. והיינו דאמר רבי עקיבא "לא בא הכתוב לחייבו לשלם לניזק יותר ממה שהזיק לו, אלא לגבות לנזקין מן העידית", כלומר לא כאילו הזיקו לו את העידית אלא שישלם לו מן העידית. וראה בהערות שבחברותא על התוס' לעיל ו ב, הערה 39, מה שכתבנו ליישב בשם המהר"ם.

^[8] רש"י. ובשיטה מקובצת מביא בשם הר"ח: "פירוש, ישיב כל מה שישלם המזיק השבה היא ובדידיה תליא רחמנא דכתיב ישיב".

^[9] א. האחרונים חקרו, האם קושיית אביי היא שמפסוק אחד אנו לומדים שתשלום נזיקין צריך להיות דוקא ממיטב קרקעותיו, ובפסוק אחר למדנו שאפשר במטלטלין. או שקושיית הגמרא היא על הסיום "ואפילו סובין", שבקרקע יש דין מיטב, ובמטלטלין די בכל מילי ואפילו סובין. והיינו שמצד שווה כסף ככסף לא היה קשה, כי אפשר לומר ששייך בזה מיטב. וחקר בזה בשיעורי ר' שמואל. ובפשטות, הקושיא היא מהתשלום ב"סובין", כפי שמשמע בתירוצים שהגמרא מביאה לקמן בעמוד ב וברש"י שם. וכן משמע ברא"ש במה שכתב בדברי רב הונא לקמן ט א. וראה ברש"ש שם. וראה גם במנחת יהודה המביא ראיות אלו מהמשך הגמרא שהקושיא מה"סובין". אלא שמביא גם ראיה להיפוך ראה שם. וראה גם בחידושי ר' אריה לייב סימן נ"ה סק"א. ב. ואף על גב ש"מיטב שדהו" נאמר לגבי שן ורגל, ואילו "ישיב" נאמר לגבי בור, אין לחלק, דהא ילפינן כולהו כ"ד אבות לעיל בגזירה שווה. ועוד, אי סלקא דעתך שבבור אין דינו במיטב, אם כן בטלת כולה גזירה שוה דכ"ד נזיקין לגמרי, דאכתי לא ידעינן אי הך גזירה שוה ילפינן לה משן ורגל או מבור, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. פני יהושע.

^[10] רש"י. ובשיטה מקובצת כתב בשם הגליון: וקשה, והא כולי עלמא לא דינא גמירי ולמה ימהר לפרעו עד שיעמוד בדין. ולכך נראה "בעל כרחו", לאחר שחייבוהו בית דין עדיין לא רצה לפרוע עד שימשכננו שליח בית דין. וראה בהערה 13.

^[11] צריך ביאור הסברא לחלק בין מדעתו לבעל כרחו? וראה בחידושי הרי"מ שכתב, כי כאשר הוא משלם מעצמו בסובין, הרי כיון ששילם, הוא נתן בכך את כל השוויות, ואם רוצה לתובעו שיתן לו מיטב, הרי התביעה על מיטב דומה לתביעה של דבר שהוא פחות משווה פרוטה, שאין בית דין נזקקין לו לכתחילה, אם כי היא תביעה. ולכן, כשמשלם מדעתו, אין בית דין נזקקין לתביעת מיטב, אבל כשבא לבית דין, הם נזקקין גם לתביעת מיטב. ולפי זה יוצא, לכאורה, שגם כאשר משלם מדעתו יש חיוב של מיטב, אלא שאי אפשר לתובעו בגלל שאין בית דין נזקקים לדון על תביעת מיטב כשלעצמה. ודוחה זאת החידושי הרי"מ, כי משמע שהמשלם מעצמו אין עליו חיוב של מיטב כלל. ועוד מתרץ, שיש לחלק בין כשמשלם מעצמו, שהוא מצד שיעבוד הגוף, לכשמשלם על ידי בית דין היורדים לנכסיו, שזה מדין ערבות, ובזה נאמר מיטב. ראה שם [וראה לקמן הערה 13].

^[12] בדומה ל"ישלם" האמור לגבי כפל, ששם ברור הדבר שהוא בעל כרחו, שהרי אם זה מדעתו, הרי הוא מודה בקנס, ופטור. וגבי סובין כתיב "ישיב", שמשמע מדעתו, דומיא ד"והשיב את הגזילה", שמדובר שם במודה באשמתו, שמשלם חומש ואשם. כי אם הוא לא מודה, אז אף על גב שבאים עדים, הוא לא משלם אלא קרן. שיטה מקובצת בשם הרא"ש. עוד כתב השיטמ"ק בשם הרא"ש: דיקא נמי, דכתיב ישלם. וקשה לי, גבי "ישיב" נמי כתיב "ישלם", "בעל הבור ישלם כסף לבעליו". ותירץ לי רבינו מאיר, דקרא הכי מידריש: "בעל הבור ישלם מיטב", כדילפינן "שלם ישלם" מכל מקום, משן ורגל, וזאת, אם בעל כרחו משלם. אבל "כסף ישיב לבעליו", ואפילו סובין, אם מדעתו משלם.

^[13] רש"י. ומשמע שבעל כרחו הוא דוקא כשבית דין יורדים לנכסיו, אבל כשמשלם מעצמו לפי פסק בית דין הוי מדעתו. ולעיל משמע שאם הטריחו לבית דין הוי בעל כרחו. ראה לעיל הערה 10. ולכאורה תלוי בתירוצים של החידושי הרי"מ המובא לעיל הערה 11, כי אם זה ענין שאין בית דין נזקקין לתביעת מיטב כשלעצמה, הרי די בכך שבא לבית דין. אך אם זה מדין שיעבוד נכסיו בתורת ערבות, הרי זה דוקא כשירדו לנכסיו. וראה עוד בהערה 15.

^[14] כך נקט רש"י "משמע נמי מדעתו", וראה כן נמי בהערה הבאה. ואולם רבנו חננאל כתב: אדרבה, "ישלם" מדעתו משמע. וראה במהר"ם שי" ף.

^[15] בשיטה מקובצת הביא בשם הרא"ש: ואביי קאמר ד"ישלם" נמי, מדעתיה משמע. ד"ישלם" דכתיב גבי כפל, אף על גב דחייבוהו בי דינא, מכל מקום, כי שילם בתר הכי מדעתיה, שייך ביה לשון תשלומין. דהא גבי הגוזל את חברו ונשבע לו, כי היכי דכתיב ביה לשון השבה, הכי נמי כתיב ביה לשון תשלומין, דכתיב "ושלם אותו בראשו". והמפרשים הקשו, למה לא הקשה אביי מיד על התירוץ שישלם מדעתו משמע.

^[16] אין הכוונה לבתים שדר בהם, כי אותם אין מביאים בחשבון לענין מעשר עני כמבואר במסכת פאה. תוס'.

^[17] כפי ששנינו במשנה [פאה ח ח]: מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני. [דלאו עני הוא, ונמצא גוזל עניים]. היו לו מאתיים זוז חסר דינר, ונתנו לו שווה אלף זוז בבת אחת, הרי זה יטול.

והרי בעל חוב גובה בבינונית ולא בעידית!

וכי תימא [ואם תאמר] שסבר [סבור] ר' עקיבא כי כל בעל חוב נמי [גם כן] בעידית הוא גובה, בכל זאת איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] ולהוכיח שאין כח ההקדש יפה בזה ככח בעל חוב סתם, כי מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין, שהרי הדיוט שניזק מקבל עבור נזקו מעידית, תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין, שהרי אמרנו שאין ההקדש שניזוק מקבל כל תשלום! ואם כן לא ניתן להעמיד את מחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל במי שנתחייב כסף להקדש.

אלא, לעולם כך תפרש את מחלוקתם, במקרה שנגח תורא דידן [שור שלנו] לתורא [לשור] של הקדש, ובזה אמר ר' עקיבא: קל וחומר להקדש שיגבה מן העידית של המזיק. ודקא קשיא [וזה שקשה] לך מה שדרשו חכמים: "שור רעהו" אמר רחמנא [אמרה התורה] ומכאן יש לדייק: ולא שור של הקדש שאינו משלם כלל תשלומי נזיקין להקדש — אין הכל מפרשים כך את הדברים, ואפשר לומר כי ר' עקיבא סבר לה [סבור בענין זה] כשיטת ר' שמעון בן מנסיא,

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט הרי ההקדש פטור, ואילו שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין שהנוגח היה שור תם בין שהנוגח היה שור מועד — משלם נזק שלם.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש את שיטת ר' עקיבא, אם כן, ר' ישמעאל ור' עקיבא ממאי [ממה, מניין] יודע אתה שבעידית של ניזק וזיבורית של מזיק פליגי [חלוקים הם]? דלמא [שמא] נפרש את מחלוקתם באופן אחר, דכולי עלמא [שלדעת הכל] בנכסי הניזק שיימינן [אנו שמים, מעריכים], והכא [וכאן] בפלוגתא [במחלוקת] של ר' שמעון בן מנסיא ורבנן [וחכמים] קמפלגי [חלוקים הם], ובאופן זה:

ר' עקיבא סבר [סבור] כשיטת ר' שמעון בן מנסיא, שהמזיק את ההקדש משלם עבור כל הנזק, וזהו "קל וחומר להקדש", ור' ישמעאל סבר כרבנן [סבור כחכמים] שאין הקדש שהוזק בכלל נזקי שור!

ודוחים: אם כן אתה מפרש, מאי [מה פירוש] הביטוי "לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית

"שאינו שייך לבעיה זו. ועוד, מאי [מה פירוש] הביטוי "קל וחומר להקדש" שאמר ר' עקיבא, והרי לשיטתו אין דין הקדש כדין הדיוט!

ועוד, הא [הרי] אמר רב אשי, תניא בהדיא [שנויה ברייתא במפורש] ומסבירה את מחלוקתם: מיטב שדהו ומיטב כרמו (שמות כב, ד), מיטב שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: מיטב שדהו של מזיק, ומיטב כרמו של מזיק. ואם כן מפורש שבזה היתה המחלוקת.

א כיון שהזכרנו את הכתוב בענין תשלומי נזקים, דנים בנושא זה מצד אחר. רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] אביי לרבא: כתיב [נאמר] "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד) משמע: מיטב — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא יתן,

והתניא [והרי מצד אחר שנויה ברייתא]: נאמר "בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו" (שמות כא, לד), וכיון שנאמר "ישלם" הרי המלה "ישיב" מיותרת ומה באה ללמדנו? אלא "ישיב" בא לרבות תשלום הנזק בכל דבר שהוא שוה כסף ואפילו סובין (פסולת התבואה לאחר טחינתה) שהם כשלעצמם פחותי ערך!

ותירץ לו רבא: לא קשיא [אינו קשה], כאן בברייתא שלמדנו שיכול להחזיר לו כל דבר — הרי זה כאשר המזיק משלם מרצונו ומדעתו, שבא מעצמו לפצות את הניזק, ואז יכול הוא לשלם בכל דבר. כאן בעל כרחו, לאחר שהוגשה תביעה בפני בית דין, שכיון שהטריחו המזיק לניזק — מכריחים את המזיק שישלם לו ממיטב.

אמר עולא בריה [בנו] של רב עילאי: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר בלשון הכתוב, דכתיב [שנאמר] "מיטב שדהו... ישלם" ולא נאמר "ישיב", משמע בעל כרחו, שחייבוהו בכך.

אמר ליה [לו] אביי: דיוק זה אינו מוכיח, כי מי כתיב [האם נאמר] "ישולם" ומשמע: בלי קשר לרצונו של המשלם? "ישלם" כתיב [נאמר], וזה — אף מדעתו משמע וללמדנו שאף כשבא המזיק לשלם מרצונו אין הוא משלם אלא ממיטב, ולא תורצה איפוא הסתירה.

אלא אמר אביי: יש לפרש זאת כדמר [כפי שאמר אדוני, רבי] (החכם רבה) בענין אחר. דתניא [ששנינו בברייתא]: הרי שהיו לו לאדם בתים שדות וכרמים, והרי הוא אמנם עשיר ואולם אינו מוצא אפשרות למוכרן בשוויין, ולפי שעה אין לו מה לאכול — הרי מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה עד שווי מחצית רכושו, שהרי בשעה זו עני הוא.

והוי בה מר [והיה מתקשה בה אדוני בבעיה זו]: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי הוזל ארעתא דכולי עלמא ודידיה נמי זל בהדייהו [אם הוזלו הקרקעות של הכל, וקרקעותיו שלו גם כן הוזלו יחד איתן], אם כן אפילו טובא נמי ליספי ליה [יותר ממחצית רכושו גם כן יתנו לו], דהא זול דכולי עלמא נמי [שהרי הוזלו הקרקעות של הכל גם כן], ואם כן נמצא שאין עכשיו בידו סכום מספיק כדי מחייתו, ועני הוא.

אלא צריך לומר דאוקיר ארעתא דכולי עלמא [שהתייקרו, עלו מחירי הקרקעות של הכל], ואילו דידיה, איידי דעייל ונפיק אזוזי [ושלו על ידי זה שהוא נכנס ויוצא על כספים], כלומר, דשהכל יודעים שהוא דחוק ומשתדל להשיג כספים זל ארעיה [הוזלו קרקעותיו], שמאחר שיודעים שהוא דחוק בממונו רוצים אנשים לנצל את דוחקו ואין הם רוצים לקנות ממנו אלא במחיר מוזל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the halakha of a creditor is to collect only from intermediate-quality land, not from superior-quality land.

And if you would say that Rabbi Akiva holds that a creditor can collect the money owed him from superior-quality land as well, there is still a difficulty; the a fortiori inference can still be refuted in the following manner: What is notable about an ordinary creditor? He is notable in that the Torah enhanced his power with regard to payment of damages, as an ordinary person can collect payment of damages for loss or injury caused by another’s ox. But can you say the same about the Temple treasury of consecrated property, with regard to which the Torah weakened its power with regard to payment of damages, not allowing it to collect such compensation? Accordingly, even if a creditor collects from superior-quality land, it does not necessarily follow that a Temple treasurer would also do so. It is therefore apparent that Rabbi Akiva’s a fortiori inference is not referring to the case of one who donates money to the Temple.

The Gemara rejects this: Actually, we can explain that we are dealing here with a case where our ox gored an ox that is consecrated property. And with regard to that which posed a difficulty for you about this explanation, i.e., that the Merciful One states: “The ox of another” (Exodus 21:35), which indicates that liability is incurred only for damaging another person’s ox but not for an ox consecrated to the Temple, Rabbi Akiva disagrees with that interpretation and holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya.

As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Menasya says: If an ox that is consecrated property gored an ox belonging to a common person [hedyot], the Temple treasury is exempt from liability. By contrast, in the case of an ox belonging to a common person that gored an ox that is consecrated property, whether the ox that gored the other ox was an innocuous ox, i.e., an ox with no consistent history of causing damage with the intent to injure, or it was a forewarned ox, i.e., an ox whose owner was forewarned because his ox had already gored another ox three times, the ox’s owner pays the full cost of the damage.

The Gemara asks: If so, from where do you know to say that Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael disagree about a case where the superior-quality land belonging to the injured party and the inferior-quality land belonging to the one liable for the damage are equal in quality, and the one liable for the damage also has land of superior quality, as the dispute was previously interpreted by Rav Aḥa bar Ya’akov? Perhaps everyone, including Rabbi Akiva, agrees that we appraise the value of the land of the injured party, and here they disagree with regard to the dispute between Rabbi Shimon ben Menasya and the Rabbis.

The Gemara explains: Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya, that in the case of damage caused by the ox of a common person to the property of the Temple treasury, compensation is collected from superior-quality land belonging to the one liable for the damage. And Rabbi Yishmael holds in accordance with the opinion of the Rabbis, that the owner of the ox bears no liability. In other words, perhaps in the baraita recording the dispute between Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva (see 6b), Rabbi Yishmael first taught that land is appraised based on the quality of the injured party’s land, and then, although it is not explicit in the baraita, he continued to state his opinion that the Temple treasury is unable to collect damages. Accordingly, Rabbi Akiva can be understood as having first expressed his agreement concerning the valuation of land and then proceeding to dispute Rabbi Yishmael’s opinion with regard to the Temple treasury.

The Gemara rejects this suggestion: If it is so that this is the disagreement, then what is the meaning of Rabbi Akiva’s statement: The verse comes only to allow injured parties to collect compensation from superior-quality land? This indicates that Rabbi Akiva disagrees about how to understand this verse.

And furthermore, if the subject is the Temple treasury, what is the meaning of: And by means of an a fortiori inference one can derive that the Temple treasury of consecrated property collects from superior-quality land. If, as suggested, Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya, then he maintains that damage to consecrated property is dealt with more stringently than damage to another person’s property, in that if one’s ox damages consecrated property one is liable for the full cost of the damage even if the ox was considered innocuous. If damage to consecrated property is dealt with more stringently, there is no basis to derive an a fortiori inference.

And furthermore, didn’t Rav Ashi say: It is taught explicitly in a baraita: The verse: “The best of his field and the best of his vineyard he shall pay” (Exodus 22:4), teaches that the appraisal is of the best of the field of the injured party, and of the best of the vineyard of the injured party. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: The appraisal is of the best of the field of the one liable for the damage, and of the best of the vineyard of the one liable for the damage. This clearly indicates that according to Rabbi Akiva compensation is collected from the superior-quality land belonging to the one liable for the damage.

§ The Gemara considers others issues concerning the form in which restitution should be paid: Abaye raises a contradiction and addresses it to Rava: It is written: “The best of his field and of the best of his vineyard he shall pay” (Exodus 22:4), which indicates that from his best-quality land, yes, he shall pay, but from something else, no, he shall not pay.

But isn’t it taught in a baraita: The verse states: “And if a man shall open a pit, or if a man shall dig a pit and not cover it, and an ox or a donkey fall therein, the owner of the pit shall pay; he shall recompense money to its owners” (Exodus 21:33–34)? Since the verse states: “The owner of the pit shall pay,” the additional term “he shall recompense” is superfluous. It therefore serves to include any item worth money, and even bran, a relatively inferior commodity, as valid forms of restitution.

Rava resolves the contradiction: This is not difficult. Here, the term “he shall recompense” is referring to a case where he pays of his own volition, without being taken to court, and he may therefore use any form of payment. There, the phrase “of the best of his field” is referring to a case where he pays against his will, after the injured party has sued him in court. Since he caused the injured party additional trouble, he must pay using his best-quality land.

Ulla, son of Rav Ilai, said: According to this explanation, the language of the verse is also precise, as it is written: “He shall pay,” a term that, as opposed to: “He shall recompense,” connotes that he is forced to pay against his will.

Abaye said to him that the precise meaning of the verse does not indicate that he is paying against his will: Is it written: He shall be paid, in the passive form, which would clearly indicate that he did not voluntarily initiate the payment himself but rather is paying against his will? No; “he shall pay” is written, which can also indicate that he pays of his own volition.

Rather, Abaye said an alternative resolution, similar to that with which the Master, i.e., Abaye’s teacher, Rabba, employed in order to resolve a different difficulty. As it is taught in a baraita: A wealthy person is not entitled to take a poor man’s tithe. He is instead expected to sell his assets and purchase food with the proceeds. But in the case of an individual who owns houses, fields, and vineyards, but at the present time cannot find buyers to whom he can sell them, one may feed him with food from the poor man’s tithe up until half the value of his assets.

And the Master discussed it and asked: What are the circumstances that led to him being unable to sell his land? If everyone’s land depreciated in value, and his land also depreciated along with theirs, let us provide him with even more than half the value of his assets, as, since everyone’s land also depreciated, the market value of his property is low and he is genuinely classified as a poor person, who may take as much poor man’s tithe as is given to him.

Rather, it must be that everyone else’s land appreciated in value, and with regard to his land, since people see that he goes in and goes out for money, i.e., he is in need of money, they reason that he will be forced to accept a lower offer for his property. Consequently, his land depreciated in value.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רמי ליה אביי לרבא לר' עקיבא דקתני מיטב שדהו של מזיק והתניא כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף פי' ישיב כל מה שמשלם המזיק שוה היא דבדידיה תלה רחמנא דכתיב ישיב. ופריק אם בא המזיק לשלם מעצמו כל מה שירצה משלם ואם דוחה מלשלם וב"ד גובין ומוציאין ממנו אין גובין אלא מיטב. ודייק רב עולא מדכתיב ישלם ש"מ על כורחו. ואקשו עליה מי כתיב ישולם אדרבה ישלם מדעתו משמע.

פי' מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה אם הוזלו נכסיו משום דדחיק לזבוני מאכילין אותו מעשר עד שיעור חצי נכסיו שביקש למכור שאין דרך לזול יתר מיכן. אם הוזלו עד חצי דמיהן מה ששוה בניסן ק' זוזי לא משכח בה בתשרי [אלא] נ' זוזי מאכילין אותו מעשר עני ולא שבקינן ליה לזבוני בהכי. האי נמי לגבי נזיקין אם בא לגבות ממון בתשרי דזילא ארעא ואמר ליה הניזק דיני בעידית הב לי בינונית כמו ששוה עכשיו ואמר ליה המזיק אי שקלת מיטב שקול בזול כי השתא דלא יכילנא לדחותך דהא דינך בעידית ואי בעית בינוני' שקול כמו ששוה בניסן דקרינא ביה ישיב לרבות שוה כסף כי האי גונא מה ששוה בניסן. ודחי' לה כלומר אם כן הורעתה כחו של נזקין אלא אי איכא לדמויה להא דתניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה.

ועוד מאי ק"ו. כלומר אם איתא דר"ע כר' שמעון בן מנסיא אמאי אצטריך למימר ק"ו בהא דהא ר' שמעון בן מנסיא קרא קא דריש דכתיב את שור רעהו אבל להקדש לא שנא תמה ולא שנא מועדת משלם נזק שלם ובגטין פרק השולח כתבתי בשמוע' זו יותר.

מי שהיו לו. לאו בתים ממש שהי' דר בהן מיירי בסוף מס' פאה (צט, ב) דאין מחייבין למכור ביתו וכלי תשמישו אלא אם יש לו בתים אחרים שאינו דר בהם.

מאכילין מעשר עני עד מחצה. י"מ כגון שיש לו קרקע ק"ק ומי שיש לו קרקע ק"ק אינו נוטל לקט שכחה ופאה וזה אינו מוצא למכור קרקעותיו אלא בזול אעפ"כ אם לא מצא מהן אלא מאה זוז לא יטול אלא עד מחצה כלומר אם אינו מוצא למכור אלא בצ"ט נוטל אפילו אלף זוז בבת אחת ואמרינן היכי דמי אילימא דזולא ארעא דכ"ע ודידיה נמי זול בהדייהו אפילו טובא נמי ליספו ליה שהרי אין לו ק"ק זוזי אלא דאייקר ארעתא דכ"ע ודידיה איידי דנפיק ועייל אזוזי זיל אפי' פורתא נמי כלומר אף אם אינו מוצא מהם המחצית אלא פורתא לא ליספו ליה דאיהו לאו עני הוא דקרקע דשוה ק"ק אית ליה אלא דאיהו אפסיד אנפשיה דעייל ונפיק אזוזי ומרא' עצמה דחוק למעות. והריא"ף ז"ל גריס איפכא ברישא גריס אפילו טובא נמי לא ליספו ובסיפא אפילו פורתא ליספו ליה ולאו כמי שאין לו אלא ר' זוז אלא אפילו אית ליה טובא נמי אלא שאינו מוצא למכור אלא א"כ נזלזל בהם יותר מן המחצית בדמיהם אי דזול כלהו ארעתא דכ"ע אפילו הוזלו הרבה לא ליספו ליה דמ"מ עשיר הי' ולא מחמת דחקו למעות מזלזלין בנכסיו אבל אי דכ"ע יקירין ודידיה מחמת דוחקו למעות אצטריך לזלזולי עני הוא זה ואפילו שאינו צריך לזלזל בנכסיו אלא פורתא כלומר אפילו פחות מן המחצית ליספו ליה.

מה שבארנו שהנזק שמין לו בעדית דוקא כשהוא פורע מן הקרקע הא אם הוא פורע מן המטלטלין פורע אף בפחות שבנכסיו אפילו סובין שכל דבר המטלטל מיטב הוא ואם אין קונים קופצים עליו בכאן מוליכו במקום אחר כמו שבארנו במשנה:

כבר ידעת שמאכילין את העניים מעשר עני ולקט שכחה ופאה ופרשו במסכת פאה על עוני זה ששיעורו עד מאתים זוז שכל שיש לו מאתים אינו נוטל ואין נותנין לו אבל כל שיש לו מאתים חסר דינר אפילו נפל לו מאה פאות בבת אחת נוטל את כלן היה עשיר והיו לו קרקעות בתים שדות וכרמים אלא שאינו מוצא למכור אפילו היו שוים אלף זוז מאכילים אותו מדברים אלו עד שימצא למכור ואף לכשימכור אינו חייב לשלם מצא למכור אלא שמתוך דחקו אינו מוצא כערך הראוי להם אם לא הוזלו קרקעות של אחרים ונמצא שאף אלו לא הוזלו מצד עצמם אלא מצד דחקו מאכילין אותו עד שימצא כערך הראוי להם הרי זה כאותה שאמרו במסכת חולין ק"ל ב' בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום ואכל כל מה שהוציא מביתו למזונות מאכילין אותו לקט שכחה ופאה ומעשר עני אע"פ שהוא עשיר במקומו ואינו חייב לשלם אף לכשיגיע לביתו שמכל מקום עני הוא באותה שעה והרי זה כעני שהעשיר שאינו חייב לשלם ואף זה הואיל ואינו מוצא למכור אלא בהפסד גדול הרי הוא כעני העובר ממקום למקום שמאכילין אותו אע"פ שהוא עשיר במקומו שאף זה כאין לו הוא הואיל ואי אפשר לו למכור אלא בהפסד גדול ואם הוזלו כל הקרקעות ונמצא שאין דחקו גורם אין מאכילין אותו אפילו נתוזלו הרבה הואיל ומ"מ שוות מאתים:

היה דרך אותה העיר שבניסן קרקעות ביוקר ובתשרי בזול מתוך שאינן עבודות ואין לכל במה לזרוע ולעבוד וזה היה בתשרי וצריך למכור עכשו על כל פנים הרי הדבר צריך מצוע לא להקל בו מכל וכל שהרי אף כל העולם בזול עכשו ולא להחמיר בו מכל וכל שהרי כל העולם ממתינין מכירתם עד ניסן וזה אי אפשר לו להמתין ומתוך כך אם הוא מוצא עכשו מחצית מה שהיה מוצא מהם בניסן אין מאכילין אותו הואיל ואף עכשו שוות מאתים שהרי זו היא דרך כל העולם הא אם אינו מוצא מהם מחצה מאכילין אותו אפילו היו שוות הרבה היו בניסן ואינו מוצא כשל עכשו מתוך דחקו מאכילין אותו אפילו היו שוות הרבה וגדולי המפרשים סוברים שכל שאף בניסן מוצא כשער של תשרי והוא עד מחצה אינו נוטל ולא יראה כן:

שמועה זו אנו מפרשים אותה בעשיר שאינו מוצא למכור וגירסא שלנו הרי שהיה לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו עד מחצה היכי דמי אילימא דזול ארעתא דכולי עלמא ודידיה נמי זיל בהדיהו אפילו זיל טובא נמי לא ליספי ליה כלומר הואיל ומ"מ שוות מאתים ואפילו הוזלו יותר ממחצה אחר שהשער שוה לכל העולם ויש גורסין לשטה זו אפילו פורתא נמי לא ליספי ליה כלומר אע"פ שהוזלו עד שהגיע מחירם למעט כלומר לפחות ממחצה הרבה ובכל אחד אלא דיקרן ארעתא ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זיל ארעיה אפילו זיל פורתא נמי ליספי ליה שאין לומר שימכור בהפסד ור"ל בהפסד שיש בו רושם כגון שתות או יותר מעט ויש גורסין אפילו טובא נמי ליספי ליה כלומר אפילו הוא מוצא מהם הרבה הואיל ויש שם הפסד שיש בו רושם והעמידוה דביומי ניסן יקרא ארעתא וכו' שאין לו הפסד מצד דחקו אלא שאינו זמן מכירה והקרקעות רגילין להפסיד כחצי ערך ואינו קרוי הפסד אבל כל שהוזלו ממחצה ואילך מאכילין אותו זו היא שטתנו ושטת הגאונים:

וגדולי הרבנים מפרשים את השמועה בעני ולדעתם כל שקרקעותיו שוות מאתים זוז אפילו הוזלו כמה אין מאכילין אותו וגירסא שלהם הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים כלומר שוות מאתים זוז ואינו מוצא למכור מאכילין אותו עד מחצה ר"ל ק' דינרין וימכור הקרקעות בק' ונמצאו מאתים ושאל אי דזול דכולי עלמא בהדיה אפילו טובא נמי ליספי ליה כלומר בלא שיעור שהרי אין לו מאתים אלא דיקרן דכולי עלמא ודידיה איידי דעייל וכו' זיל ארעא דידיה אפי' פורתא לא ליספי ליה שהרי מכל מקום שוות הם מאתים ואיהו הוא דפשע כשמראה עצמו עייל ונפיק אזוזי וזו של עובר ממקום למקום אינו פושע דאונסא דאורחא גרם ליה ואוקמא בהא דביומי ניסן וכו' ונמצא לדעתם שכל מי שהיו לו בתים שדות וכרמים בשוה מאתים זוז ואינו מוצא אלא בפחות מכדי דמיהם אם הוזלו אף של שאר בני אדם מאכילין אותו כמה שירצה שהרי אין קרקעותיו שוות מאתים היו של שאר בני אדם ביוקר ושלו הוזלו בפשיעתו אינו נוטל שהרי מכל מקום שוות הם מאתים היו שוות מאתים אלא שהוא צריך למכרן בשעת הזול ר"ל תשרי שאף של שאר בני אדם בזול באותה שעה מאכילין אותו עד מחצה ר"ל מנה וימכור קרקעותיו במנה ונמצאו מאתים והדברים ברורים כדעת ראשון שהרי משנה זו ר"ל הרי שהיו לו בתים שדות וכו' סתמא אתניא אפילו שוות כמה הואיל ואינו מוצא למכרן:

ולענין ביאור שמא תאמר לדברי כלם בתים מיהא מה חלוק בהם בין ניסן לתשרי אפשר שדרכם היה להשכיר בניסן ומתוך כך מתיקרת מכירתם באותו זמן ומ"מ בית הצריך לו לדירה וכלי תשמיש אינן בכלל זה בין לדעת ראשון בין לדעת אחרון אלא אפילו שוים כמה ואפילו מצא בכדי דמיהם אין מחייבין אותו למכור כמו שהתבאר במסכת פאה:

אי הכי רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו'. נראה לי אי אמרת בשלמא דרבי עקיבא איירי באומר הרי עלי מנה לבדק בית ניחא דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו לענין נזיקין אלא דעידית דניזק כזיבורית דמזיק. תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

אם כן מאי לא בא הכתוב וכו'. תימה לפרוך מעיקר מילתיה דרבי ישמעאל דאם איתא אמאי נקט ניזק בדבריו כיון דלא פליגי בהכי והוי ליה למינקט הדיוט לאפוקי הקדש. וי"ל דמתוך דברי רבי ישמעאל משמע נמי לאפוקי הקדש דליכא למימר בהקדש בדניזק שיימינן לפי שיש להקדש קרקע בכל מקום ואי אפשר לעמוד על מיטב שלו. וה"ר מאיר פירש דלא שייך גבי הקדש למימר מיטב שדהו דאין להקדש קרקע דחרמים הם של כהנים ואם הקדיש שדהו חוזרת לבעלים ביובל או מתחלקת לכהנים ואין להקדש בו אלא פירות ולא מיקרי שדהו. תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

אם כן מאי לא בא הכתוב. דקא סלקא דעתיה על הכתוב שדיבר רבי ישמעאל קאמר הוא מיטב שדהו ומיטב וכו' והלא על אותו הכתוב אין בו מחלוקת. ועוד מאי ק"ו להקדש פירוש וא"ת לא על מיטב שדהו קאמר אלא על שור רעהו דרבי ישמעאל דריש ליה לפיטורא ורבי עקיבא דריש לחומרא רעהו דתם משלם חצי נזק מועד נזק שלם הא דהקדש אפילו תם משלם נזק שלם אם כן מאי ק"ו להקדש הרי משור רעהו נפקא ליה. ועוד הא אמר רב אסי תניא בהדיא וכו' ואתי שפיר ק"ו נמי איצטריך דהא כי נגח הקדש שור של הדיוט פטור דדרשינן רעהו לפטורא אם כן דהדיוט נמי כי נגח דהקדש לא כל שכן וזהו ק"ו להקדש. הראב"ד ז"ל.

ועוד מאי ק"ו להקדש. פירש הקונטרס הואיל ומן העדית וכו' ככתוב בתוספות. וקשה לפירושו דפעמים יכול להיות דהוי יפוי כח כשזיבורית דידיה לא שויא כעידית דניזק. ויש לומר דהכי קאמר מאי ק"ו להקדש דמשמע דהכי קאמר בהדיוט פליגנא עלך ואותו יפוי כח שאני נותן בהדיוט יותר ממך כמו הוא בהקדש ק"ו הוא דאי לא פליגי אלא בהקדש אם כן לא הוה ליה למימר וק"ו דמשמע דבאותו ענין דשייך הק"ו פליגי כבר דהיינו בהדיוט אלמא משמע דפליגי בהדיוט. ע"כ. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל.
ורבי ישעיה ז"ל כתב וז"ל ונראה דהכי פריך מאי ק"ו להקדש דלענין לחיובי מזיק בהקדש לא אתא דמקרא דרבי שמעון בן מנסיא אתא אלא לענין מיטב קאמר והא לאו מק"ו אתי אלא מגופיה דקרא דנגיחה דכתיב ביה ישלם דמיירי בין בהקדש בין בהדיוט דרעהו לא בא למעטו אלא לייפות כחו וגם רבי ישמעאל היה מודה בעידית אי הוה בר תשלומין. ע"כ.

מאי ק"ו להקדש. דכיון דכל עיקר דבריו של רבי עקיבא אינו אלא לחייב להקדש מטעם דאמרינן לקמן הכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו וכו' מאי ק"ו להקדש. לשון ה"ר אלחנן ז"ל. ועיין בגיטין מ"ט א'. וה"ר אברהם ז"ל פירש דהיה לו לומר שהוא חייב ואחר כך לחייבו מיטב דכיון דתנא קמא פטר ליה לא היה לו להזכיר מיטב עד שיזכיר חיובו קודם. ע"כ ממהר"י כהן צדק ז"ל.

והתניא ישיב וכו'. פירוש ישיב כל מה שישלם המזיק השבה היא דבדידיה תליא רחמנא דכתיב ישיב. ר"ח ז"ל.

כאן בעל כרחו. פירש רש"י ז"ל דאטרחיה לבי דינא. וקשה והא כולי עלמא לאו דינא גמירי ולמה ימהר לפרעו עד שיעמוד בדין. ולכך נראה בעל כרחו לאחר שחייבוהו בית דין עדיין לא רצה לפרוע עד שימשכננו שליח בית דין. גליון.

דיקא נמי דכתיב ישלם בעל כרחיה. דומיא דישלם דכתיב גבי כפל דאיירי בעל כרחיה דאי אודי מדעתיה מודה בקנס הוא ופטור. וגבי סובין כתיב ישיב דמשמע מדעתיה דומיא דוהשיב את הגזלה דאיירי במודה דמשלם חומש ואשם דאי לא מודה אף על גב דאתו סהדי לא משלם אלא קרן. ואביי קאמר דישלם נמי מדעתיה משמע דישלם דכתיב גבי כפל אף על גב דחייבוהו בי דינא מכל מקום כי שלם בתר הכי מדעתיה שייך ביה לשון תשלומין דהא גבי הגוזל את חבירו ונשבע לו כי היכי דכתיב ביה לשון השבה הכי נמי כתיב ביה לשון תשלומין דכתיב ושלם אותו בראשו. הרא"ש ז"ל.

עוד כתב הרא"ש ז"ל וז"ל דיקא נמי דכתיב ישלם וכו'. וקשה לי גבי ישיב נמי כתיב ישלם בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו. ותירץ לי רבינו מאיר דקרא הכי מידריש בעל הבור ישלם מיטב כדילפינן שלם ישלם ממיטב משן ורגל אם בעל כרחו משלם כסף ישיב לבעליו ואפילו סובין אם מדעתו משלם. ע"כ.

ואינו מוצא למכרן. פירש הקונטרס לשון ראשון דמיירי בעני וכו'. וקשה לפי זה דכיון דהשתא מיהא אין קרקעותיו שוות רק מנה אם כן השתא עני הוא ואפילו אלף זוז בבת אחת יטול. ועוד קשה דאטו משום דקא מעייל ונפיק אזוזי מפני דחקו הוי פושע בהכי מה היה יכול לעשות. לכך נראה כפירוש שני שפירש רש"י ז"ל דמיירי בעשיר וכו'. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל.

אפילו טובא נמי ליספו ליה. פירש רש"י ז"ל בלישנא קמא דהא עני הוא כיון דאין שוות מאתיים ותנן היו לו מאתיים זוז חסר דינר אפילו אלף בבת אחת יטול. וקשה קצת דמנא ליה דאיירי בבת אחת דילמא בזה אחר זה דטפי מפלגא הוי עשיר. וי"ל דבזה אחר זה מסתמא קאכיל ליה וכהאי גוונא אפילו טובא ליספו ליה ואי בבת אחת כל שכן דליספו ליה טפי טובא. מהר"י כהן צדק ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל והוינן בה היכי דמי אי דאוזל ארעתא דכולי עלמא ודידיה נמי זל בהדייהו אפילו זל טובא נמי לא ליספו ליה ואי דאיקר ארעתא דכולי עלמא וכו'. אפילו פורתא נמי ליספו ליה כי היכי דלא ליזלזלו טפי. עד פלגא אורחיה למיזל בין ניסן לתשרי דכיון דבתשרי זול ארעתא פלגא אף על גב דאיהו מזבין להו בניסן כי זביני דתשרי לא יהבינן ליה מעשר עני. ע"כ לשונו.

תוס' בד"ה אי דאייקור ארעתא אפי' פורתא נמי לא ליספו ליה אע"ג שאינו מוצא ליתן עליהם ר' זוז כו' אבל אם לא פשע אפילו שוות יותר מר' זוז כו' עכ"ל יראה שגם מפרשי ליה כפרש"י בעני אך במלות פורתא וטובא פירשו בע"א וה"פ אי הוזל ארעא דכ"ע כו' כיון דלא פשע אפילו שוות טובא דהיינו יותר מר' זוז יכול ליטול ולא יצטרך למכור בפחות משויין ואי דעייל ונפק וגרם לעצמו אפי' פורתא דהיינו שאין מוצא לקנותם בר' זוז לא יטול כלום וק"ל:

בא"ד וי"ל דאי לא אשכחן דפטור מזיק הקדש וכו'. יש להקשות לא לכתוב רחמנא אלא בור דפטור בו אפי' שור פסולי המוקדשין וכ"ש הקדש גמור כמו שכתבו התוס' לעיל מזה ואנא אמינא הואיל ואשכחן דפטרה התורה מזיק הקדש בבור הוה דרשינן נמי כי יאכל פרט למזיק למעט מתשלומין לגמרי והוה ילפינן כולהו מינייהו וא"כ רעהו דכתב רחמנא למה לי וי"ל דאי לאו רעהו הוה אמרינן הא דפטר רחמנא שור פסולי המוקדשין בבור לא משום קולא דהקדש הוא משום דלא מקרי של הדיוט אלא משום קילותא דבור הוא כמו דפטור בו אדם וכלים והראיה לפי האמת דכתב רחמנא רעהו גבי שור חייב בו שור פסולי המוקדשין כדאיתא לקמן (בבא קמא דף י') ופרש"י שם משום דשפיר מקרי רעהו כיון שנפדו ע"ש ואפ"ה פטירי בבור א"כ אי לא כתיב רעהו לא הוה ילפינן ממה דפטר בבור שור פסולי המוקדשין דיהא פטור הקדש בכל הניזקין דהא פסולי המוקדשין לאו הקדש מיקרי ואפ"ה פטירי בבור אלא ודאי קולא דבור הוא גרים וק"ל:

ד"ה ישיב לרבות שוה כסף וכו' ויש שום צריכותא כצ"ל. ור"ל אע"ג דלא אתפרש הצריכותא בגמרא מ"מ ע"כ צ"ל שיש שום צריכותא:

ד"ה הב לי זיבורית טפי פורתא לא גרסינן או עידית בציר פורתא וכו'. עיין באשר"י:

ברש"י בד"ה ישולם כו' אבל ישלם משמע נמי מדעתו. ר"ל כמו ישיב דאיירי מדעתו וא"כ קשיא קראי אהדדי וק"ל:

בתוס' בד"ה ור"ע כו' ולמאי דפרישית כו' א"ש כו'. דכיון דאשכחן יפוי כח דהקדש מהדיוט לענין נזק שלם תו לא אתי בור לדרוש מוכי יאכל פטור דהקדש אלא למעט חומש לחודיה [אף למ"ש לעיל דבגילוי דבור לחודא סגי היינו אי לא כתיב רעהו כלל אבל אי כתיב רעהו לחיוב לא מהני לגלוי לפטור דהקדש] ולפ"ז אין צורך למ"ש בד"ה שור רעהו דשמואל איירי מדרבנן רק ס"ל כר"ע ודו"ק. [עיין בחדושי הגאון בהנזקין דף מט]:

תד"ה ור"ע אך קשה וליפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור. ולעד"נ כיון דגם פהמ"ק שנפדו שהן ממון הדיוט (עי' לשון רש"י לקמן י ד"ה שור פהמ"ק) פטור בי' א"כ ע"כ אין הטעם דהקילה התורה בתשלומי הקדש וגם איכא למילף ק"ו להקדש משור פהמ"ק שנגחו שור שמשלם ממיטב:

רש"י ד"ה מדעתו (בסופו). אינו משלם אלא מיטב. כ"נ דצ"ל:

בתוס' בד"ה וא"ת רעהו ל"ל מכי יאכל נפקא כדאיתא במס' מעילה וכו' ואפילו מידי דלאו בר אכילה כדאי' התם וכו' עכ"ל. וצ"ע דשם לא מוכח מידי דפטור אלא במידי דאכילה דומי' דתרומה אלא שהתוס' הקשו שם מכאן מדפטרינן כל ד' אבות נזיקין מהקדש וכן בפ' השואל הביאו התוס' ראיה מירושלמי דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש ולפי הסוגי' נראה דהיינו מדכתיב רעהו וא"כ לא מקשו תוס' מידי דאצטריך רעהו לגלות דפטור אפי' במידי דלאו בר אכילה ועוד קשה לפי סבר' התוספות א"כ כל הני רעהו דכתיבי גבי שומרים למעט הקדש מדין שמירה כדאיתא בפ' הזהב למאי איצטריכי כיון דאמרינן שאפילו המזיק בידים פטור מכי יאכל ונראה לי ליישב חדא מכלל חברתה דאי לאו רעהו גבי שומרים לא הוי ממעטינן מזיק בהקדש מקרן אע"ג דכתיב רעהו גבי שור נזקי גופו מנזקי ממונו לא ילפינן לפטורא כדפרישית ואי משום דפשטא דקרא איירי בין בקרן בין בחומש ע"כ נמי דפשטא דקרא לא איירי אלא במידי דאכילה וא"כ במידי דלאו אכילה ה"א דחייב אבל מדכתיב רעהו גבי שומרים לפטור הקדש מנזקי גופו דשמירה אפילו במידי דלאו אכילה מוקמינן שפיר קרא דכי יאכל ג"כ אפילו במידי דלאו אכילה לכך מקשה תוספות רעהו גבי שור ל"ל דמכי יאכל נפקא וע"ז מתרצים שפיר דאי לאו רעהו גבי שור וא"כ ה"א דהקדש חייב אפי' בנזקי ממונו ולא הוה ילפינן מכי יאכל אלא לפוטרו מחומש ואע"ג דפשטא דקרא איירי ג"כ בקרן ה"א דמק"ו מנזקי ממונו חייב בקרן ואהני קרא לפוטרו מחומש דאע"ג דכתיב רעהו גבי שומרים לא איתמעט אלא מדין שמירה דומיא דקרקעות ושטרות דמחייבי עכ"פ במזיק בידים כמ"ש כל הפוסקים וא"כ ה"א דגבי הקדש ג"כ מזיק בידים חייב מדלא מצינו שום מזיק בהקדש דפטור לכך איצטריך רעהו גבי שור לגלות שהקדש לא שייך כלל בניזקין אפילו במזיק בידים דמה לי אם הזיקו גופו מה לי אם הזיקו ממונו בידים מקרי ומצינו ג"כ דאפילו נזקי גופו פטירי מדין שומרים אפי' במידי דלאו אכילה א"כ מוקמי' שפיר קרא דכי יאכל בכל מילי דומיא דשומרים ומוקמינן לה ג"כ אפשטיה דקרא לפוטרו אפילו מקרן דומיא דנזקי ממונו ומהיכא תיתי לחלק עוד ודוק היטב כי דברים ברורים הם ועיין בחידושינו בב"מ פרק הזהב אי"ה:

::בתוספות בד"ה ור"ע ס"ל כר"ש בן מנסי' ותימא לעיל כי משני ס"ל כר"ע וכו' ליקשי ליתני תרי גווני שור וכו' וי"ל דבהקדש לא קא מיירי. פי' דהאמת הוא דר' אושעיא לא איירי בהקדש דהא לא שייכי בכל הי"ג נזקין דמדין שומרין איתמעטו בפ' הזהב וה' דברים כ"ש דלא שייך בהו וא"כ לא שייך לשנות הקדש כיון דלא שייך בכל הני ולכך מקשו התוספות אך קשה דלפרוך מה לנזקי הדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם משא"כ בהקדש דפטור מכל נזקי אדם כדפרי' וע"ז כתבו ולמאי דפרישית דלא דרשינן כי יאכל פרט למזיק אלא מדכתיב רעהו אתי שפיר פי' דא"כ לר"ע ולר"ש ב"מ דדרשי רעהו לחומרא ס"ל ג"כ דאדם המזיק הקדש חייב דקרא דכי יאכל פרט למזיק היינו לפוטרו מחומש ובקרן חייב מק"ו ולפ"ז צריך לומר ג"כ דר"ע לא ממעט הקדש ג"כ מדין שומרים אלא דריש רעהו ג"כ לחומרא דבהקדש חייב אפילו באונסין דאלת"ה אכתי תקשה מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי שומרים וא"כ הדרא קושית התוספות לדוכתא כיון דלפ"ז שייך הקדש בכל הניזקין דר"א לר"ע א"כ ליתני תרי גווני שור ואף שכמו כן יכול להקשות דליתני תרי גווני אדם והיינו דאזיק הקדש כיון דחייב באונסין אלא דאפשר דר"ע דריש רעהו דשומרין למילתא אחריתא אבל משור ודאי תקשה ודו"ק

בא"ד אך קשה ולפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור עכ"ל. לכאורה נראה דלק"מ דמצינן למימר אדם וכלים יוכיחו שאם ניזקו ע"י בור פטור בעל הבור וא"כ שהורע כחם ג"כ מבור ואפ"ה נתרבו בשאר נזקין לענין מיטב מג"ש דתחת נתינה ישלם כסף דבשומרים כתיב בהדיא כסף או כלים ואדם הניזק כתיב בהדיא לענין ה' דברים וא"כ ילפינן הקדש מינייהו בק"ו דאע"ג דהורע כחם בבור אפ"ה איתרבו לענין מיטב וק"ל:

ברש"י בד"ה ועוד מאי ק"ו להקדש הואיל דמן עידית דקאמר ר"ע אניזק קאי ולאקולי אתי וכו'. לשון רש"י תמוה כמו שכתבו תוספות ונ"ל ליישב דה"ק כיון דע"כ פשטא דקרא בעידית דמזיק איירי כדאמר היאך דקא משלם אלא דקושית הגמרא היא דלימא דר"ע נמי אית ליה הג"ש של שדה שדה נמצא לפ"ז הג"ש לא אתיא אלא להקל שא"צ ליתן אלא כעידית דניזק וא"כ משני שפיר א"כ מאי ק"ו להקדש דמנ"ל הא דלמא דוקא בהדיוט דקיל אתי הג"ש להקל אבל בהקדש דחמור נאמר שישלם עידית דמזיק ואהני ג"ש ואהני קרא להקדש וק"ל:

בא"ד מאי ק"ו להקדש וכו' ק"ק דהוי ליה לפרושי בפשיטות מאי ק"ו להקדש דהיאך שייך בהקדש מיטב שדהו עידית דניזק כיון שאין שדה להקדש וצ"ע וכל מה שיש לדקדק עוד בזו הסוגיא תמצא באריכות בחידושי גיטין ריש פ' הנזקין ע"ש:

בגמרא רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו כו' והתניא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין. ואף על גב דמיטב כתיב בשן ורגל וישיב כתיב בבור אפ"ה ליכא למימר דשן ורגל דינו במיטב ובור אפילו סובין הא ליתא דהא לעיל ילפינן כולהו כ"ד נזיקין בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף ואף על גב דקי"ל דלא אתי ג"ש ומפקא לקרא מפשטיה לגמרי אפ"ה הך דרשא דישיב לרבות סובין לא פשטא דקרא הוא אלא ריבויא בעלמא וא"כ מקשה שפיר מברייתא דישיב ועוד דאי ס"ד דבבור אין דינו במיטב א"כ בטלת כולהו ג"ש דכ"ד נזקין לגמרי דאכתי לא ידעינן אי הך ג"ש ילפינן להו משן ורגל או מבור ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש כנ"ל ודו"ק:

גמ' רמי ליה אביי כו' מיטב כו' כאן מדעתו כאן בע"כ. ופירש"י דלא אטרחיה לב"ד ע"ש. ותמוה היכן מצינו חילוק בין משלם מעצמו לכשב"ד מגבין. וי"ל למאי דקי"ל אין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ ואם הוזקקו גומרין גם לפחות מש"פ ע"ש ב"מ וא"כ י"ל כיון דשמין שיהי' שוה הזבורית ממילא אין חילוק השיוי שוה ממון בין עדית לסובין. וכשמשלם מדעתו שוב אין ב"ד נזקקין משא"כ בע"כ ונזקקין ב"ד לגוף הגבי' ששוה ממון שוב גומרין לגבות מיטב אף שאין בו שוה כו'. אך ז"א דמשמע שוב שאין חיוב עליו כלל כשמשלם מדעתו ליתן מיטב ולמה יחייבו ב"ד יותר. וי"ל למ"ש רמב"ן סוף ב"ב דמ"ד שיעבודא ל"ד יליף ג"כ מדמנעה תורה לשליח ב"ד לכנוס כו' ופריעת בע"ח מצוה מקרא דיוציא כו' העבוט. וכתב שם אח"כ על ק' תוס' דעולא דרכו כו' פחות שבכלים והא מיטב הוא כו' ושמעתי כיון כו' ונתן רשות ללוה להוציא מה שירצה כו' שהתורה חסה עליו אף אנו נא' שדינו בזבורית ע"ש. וא"כ י"ל גם לדידן דשיעבודא דאוריי' מ"מ קי"ל דנכסוה ערבין. וא"כ כשמשלם מדעתו אין נכסיו משועבדים בתורת ערבות. שפיר מצי יהיב זבורית דכיון דמקיים מצות פריעת בע"ח. ובזה נתנה לו תורה רשות ליתן הפחות כנ"ל. כמו אי שיעבודא ל"ד כנ"ל. משא"כ כשאינו רוצה וגובין בע"כ הוא מטעם שיעבוד ערבין שוב לדידן דש"ד גובין מיטב כמו שיש לו חלק בנכסים והתורה ציותה לברר חלק הטוב כנ"ל:

או י"ל למ"ש הרא"ש וש"ע לקמן דגם בע"ח מצי אמר הב עידית בציר פורתא כשרוצה ליתן כיוקרא דלקמי' דלא הקילה תורה רק כשרוצה להחזיק לעצמו אבל כשרוצה ליתנו רק כיוקרא כו' שוב צריך ליתן כדהשתא ע"ש. וא"כ אם רוצה לשלם ונותן זבורית שפיר שייך שרוצה להחזיק שאר נכסיו העידית לעצמו וסגי אפי' סובין. משא"כ בע"כ כשאינו רוצה ליתן כלל גם זבורית אין לו שום הוכחה שרוצה העידית לעצמו רק שא"ר לשלם כלל כנ"ל שוב גובין עידית. כמו ברוצה למכור כולן דגבי מעידית כן באינו רוצה ליתן כלום כנ"ל. ודוקא כשמברר בעצמו דרואין שחפץ בשאר נכסיו להחזיק לעצמו כדאמר ב"מ פרק א"נ וב"ב פרק ח"ה קפיד בערא כו' האי בעינא כו':

או י"ל כפירש"י ז"ל והיינו דהא כל צד אבות איתקיש בג"ש דתחת נתינה. ומינייהו ד' שומרין. וקי"ל ריש המפקיד דשומרין נעשה כאומר כשתגנב ותרצה ותשלמני קנוי' לך מעכשיו בלא אטרחיה לב"ד שמו דעתו של אדם כשלא יטריחו וישלם בחנם מרוצה להיות לו משעת פקדון. וא"כ כיון דבע"ח דינו בזבורית מה"ת ממילא בשומרין שנאבד אף בפשיעה סגי כשמשלם סובין זבורית כיון דנעשה כנ"ל ונקנה למפרע לא הוי מזיק כלל דשלו נאבד והי' רק בע"ח בעד החפץ שקנה וסגי בזבורית. וזה דוקא כשמשלם מעצמו ולא אטרחיה לב"ד כמפורש בש"ס שם משא"כ כשאינו רוצה לשלם וגובין בב"ד דלא הקנה למפרע גבי מטעם מזיק ומשלם מיטב. וכיון שכן הדין בד' שומרין ממילא כיון דאיתקשו כולהו כאבות לענין מיטב. ולקולא ולחומרא קי"ל דלקולא מקשינן שוב ממילא בכל הנזקין כן החילוק בין משלם מדעתו ולא אטרחי' לב"ד סגי בסובין כנ"ל. ובין אטרחיה לב"ד דוקא מיטב כנ"ל:

תוס' ד"ה ישלם מדעתו כו' וא"ת כו'. איני מבין קושיתם ז"ל נהי דמשמע גם בע"כ היינו שהוא חיוב גמור שכופין אותו לשלם אבל מ"מ משמע גם מדעתו היינו שהתורה חייבתו לשלם מיטב גם שמשלם מרצונו. ואי הוי כ' ישולם הי' הפי' כשאין משלם רק שמגיע התשלומין לניזק שלא ע"י המזיק והיינו ע"פ ב"ד משא"כ ישלם כנ"ל. ואפשר קשיא להו לשון הגמ' מדעתו משמע:

ובעל חוב דינו בבינונית. במס' גיטין בפרק הנזקין (ד' מח:): וכי תימא קסבר ר''ע כו'. אפילו הכי לא גמרינן הקדש מיניה דאיכא למיפרך מה לב''ח שכן יפה כחו בנזקין שההדיוט הוא נוטל בהזיקו מן העידית: תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין. דלא שקיל נזק מידי: דתניא ר''ש בן מנסיא כו'. בריש פירקין דשור שנגח [ארבעה וחמשה]: משלם נזק שלם. וקדריש ליה לרעהו הכי שור של רעהו הוא דכי הוי מזיק תם לא משלם אלא חצי נזק אבל אי מזיק שור של הקדש משלם מזיק נזק שלם ואפילו תם וקאמר ר''ע דשקל הקדש שיעור דמי שורו מעידית קרקעות של מזיק: דלמא דכ''ע בדניזק שיימינן. ולא משלם ליה מזיק אלא זיבורית הואיל והוא כעידית דניזק דמודה ר''ע לר' ישמעאל דאמר מיטב שדהו של ניזק ועידית דקאמר ר''ע עידית דניזק קאמר ולא אתי לאיפלוגי עליה אלא בהקדש: ובפלוגתא דר''ש בן מנסיא ורבנן פליגי. דשמעיה ר''ע לרבי ישמעאל דלא איירי אלא בהדיוט אבל בנזקי הקדש פטר ליה ואתי ר''ע לפלוגי עליה: א''כ מאי לא בא הכתוב. דמשמע דבקרא גופיה פליגי דלא בא הכתוב להכי אלמא בהדיוט נמי פליגי: ועוד מאי ק''ו להקדש. הואיל ומן העידית דקאמר ר' עקיבא אניזק קאי ולאקולי אתא דיהיב ליה מזיק מזיבורית מאי ק''ו להקדש גריעותא הוי ולר''ע יפה כחו דהקדש בנזקין דאמר דאפילו הוי מזיק תם שקיל הקדש נזק שלם ונפקא ליה מרעהו: ועוד. תניא בהדיא דמן העידית דקאמר ר''ע אמזיק קאי: ישיב. כסף ישיב לבעליו דהוה ליה למיכתב בעל הבור ישלם כסף לבעליו ישיב דכתב רחמנא למה לי הואיל וכבר כתיב ישלם לרבות כל השבות: מדעתו. אי משלם ליה מזיק נזקו מדעתו דלא אטרחיה לצעוק עליו בב''ד שקיל סובין אבל אם אינו רוצה המזיק לשלם נזקו לניזק אלא בב''ד דהיינו בעל כרחו אינו משלם אלא כסף: דיקא נמי. דגבי מיטב כתיב ישלם דמשמע ישלם בעל כרחו: ישולם. משמע על ידי אחרים דב''ד יורדין לנכסיו דמזיק אבל ישלם משמע נמי מדעתו: אלא אמר אביי. לא משכחת תירוצא להני קראי אלא כדמר כי האי גוונא דתרצה רבה להך דתניא כו': מי שהיו לו שדות בתים וכרמים. שוה מאתים זוז ותנן במסכת פאה (פ''ח מ''ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני דלאו עני הוא ונמצא גוזל עניים היו לו מאתים זוז חסר דינר ונתנו לו שוה אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול וזה יש לו בתים שדות וכרמים שוה מאתים זוז אבל אינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה שוה מאה זוז וקרקעותיו ימכור במאה זוז דטפי מפלגא לא זיילי לעולם והרי יש לו מאתים זוז: והוי בה מר. והיינו רבה: אפילו טובא נמי ליספו ליה. שהרי עכשיו אין שוה מאתים זוז ותנן (שם) היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נתנו לו שוה אלף זוז בבת אחת יטול:

ברגל ולא באדם המזיק אלא באומר הרי עלי מנה. וכן משמע במתני' דתנא (לקמן דף ט:) נכסים שאין בהם מעילה ואכולהו אבות קאי ואפילו אנזקין דאדם למאן דאמר מבעה זה אדם והא דאמר שמואל בהשואל (ב''מ ד' צט:) כי יאכל פרט למזיק דלא משלם חומש ומשמע הא קרן חייב היינו מדרבנן ונראה דשאר נזקין דפטירי בהקדש גמירי מקרן ומאדם ומבור דפטר בו פסולי המוקדשים וכ''ש הקדש וא''ת היכי ילפינן שן מכולהו מה לשן שיש הנאה להזיקה וי''ל דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע''י שילוח בעירה וא''ת רעהו דכתב רחמנא למה לי הא מוכי יאכל נפקא כדאי' במסכת מעילה (דף יט.) מקיש רחמנא הקדש לתרומה מה תרומה כתיב כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מילי דאכילה ומזיק ליה פטור ולאו דוקא מידי דאכילה כדאיתא התם וי''ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש לא הוה דרשינן מכי יאכל פרט למזיק אלא למעט חומש לחודיה ואע''ג דכי יאכל בתרומה כתיב ושם חייב מזיק קרן דממון דכהן הוא מ''מ מהאי קרא דכי יאכל לא נפיק אלא מקרא אחרינא דהוי כגוזל חבירו ומזיקו ומיהו למ''ד (לקמן כו.) דאיכא כופר ברגל לא אתיא מכל הני דמה לקרן ואדם ובור דלא משלם כופר בפעם ראשונה ולרבי טרפון דאית ליה (שם) כופר שלם בתם ניחא: ורבי עקיבא סבר לה כר' שמעון. תימה לעיל (דף ה.) כי מוקי לה עדים זוממין כר''ע ליקשי אי ר''ע ליתני תרי גווני שור שור דאזיק שור דהדיוט ושור דאזיק שור דהקדש וי''ל דבהקדש לא קמיירי אך קשה כי נמי סבר כר''ש לפרוך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם ולמאי דפי' דלא דרשינן כי יאכל פרט למזיק דלא משלם כלל אלא משום דכתיב רעהו אתי שפיר אך קשה ולפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור: ועוד מאי ק''ו להקדש. פירש הקונטרס הואיל ומן העידית דא''ר עקיבא אניזק קאי ולאקולא אתא דיהיב ליה מזיק מזיבורית מאי ק''ו להקדש גריעותא הוא וקשה לפי' דאין זה גריעותא אלא חומרא דר''י פוטר לגמרי מזיק את ההקדש ור''ע מחייבו נ''ש ולענין מיטב נמי חשיבות הוא דמשלם ממיטב דניזק ולא מגרוע דניזק ונראה לר''י דה''פ מאי ק''ו להקדש דלענין חיובא מזיק בהקדש לא קאמר דהא מקרא דר''ש נפקא אלא לענין מיטב קאמר ולא הוה לר''ע לאהדורי לרבי ישמעאל ק''ו להקדש כיון דרבי ישמעאל היה מודה בכך אי לאו משום דפטר ליה לגמרי: ישיב לרבות שוה כסף. בפ''ק דקדושין (דף ח. טז.) דרשינן נמי הכי גבי עבד עברי ויש [שום] צריכותא (ע''ש דף ב. בתוספות ד''ה בפרוטה): ישלם מדעתו משמע. וא''ת דבפרק הזרוע (חולין ד' קל: ושם ד''ה תנא) ישלם בעל כרחו משמע דקאמר תנא תני ישלם דברי ר' אליעזר ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן וי''ל דהתם לא קאמר אלא דלא הוי מדת חסידות אלא בדין חייב ועוד אמר ר''ת דה''ק תנא תני ישלם דברי רבי אליעזר ופליגי רבנן עליה ואת אמרת וכו' ועל מדת חסידות לא הוו פליגי רבנן ובלאו הכי צריך לפרש התם כן: מי שהיו לו בתים כו'. לא מיירי בבתים שדר בהם דהא תנן במסכת פאה (פ''ח מ''ח) אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו: אי דאייקור ארעתא אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה. אף על גב שאינו מוצא ליתן עליהם מאתים זוז לא יטול כלל לפי שגרם לעצמו ופשע דלא הוי ליה למיעל ולמיפק אזוזי אבל אם לא פשע אפילו שוות יותר ממאתים זוז יכול ליטול קודם שימכור בפחות משויין ורב אלפס מפרש בעשיר ועד מחצה היינו עד שימצא שיקנה אותם לכל הפחות בחצי דמיהן וגרסינן בתר הכי אילימא דזיל ארעתא דכ''ע ודידיה נמי זל בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה פירוש אפילו הוזלו כל כך שאפילו המחצה לא יתנו לו לא ליספו ליה כיון דזל ארעתא דכ''ע ושוות מאתים זוז אף לפי הזול אלא דאייקור כ''ע אפילו טובא נמי ליספו ליה פי' אפילו מוצא

בבא קמא ז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד