קידושין פא ע"ב

תִּיב שַׁפִּיר אֲמַר לֵיהּ הַבוּ לִי כָּסָא יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא אַכְמַר שְׁדָא בֵּיהּ כִּיחוֹ נְחַרוּ בֵּיהּ שְׁקָא וּמִית שְׁמַעוּ דַּהֲווֹ קָאָמְרִי פְּלֵימוֹ קְטַל גַּבְרָא פְּלֵימוֹ קְטַל גַּבְרָא עֲרַק וּטְשָׁא נַפְשֵׁיהּ בְּבֵית הַכִּסֵּא אָזֵיל בָּתְרֵיהּ נְפַל קַמֵּיהּ כִּי דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה מִצְטַעַר גַּלִּי לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ אֲמַר לֵיהּ מַאי טַעְמָא אָמְרַתְּ הָכִי וְאֶלָּא הֵיכִי אֵימָא אֲמַר לֵיהּ לֵימָא מָר רַחֲמָנָא נִגְעַר בֵּיהּ בְּשָׂטָן
רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי הֲוָה רְגִיל כׇּל עִידָּן דַּהֲוָה נָפֵל לְאַפֵּיהּ הֲוָה אָמַר הָרַחֲמָן יַצִּילֵנוּ מִיֵּצֶר הָרָע יוֹמָא חַד (שְׁמַעְתִּינְהוּ) [שְׁמַעְתֵּיהּ] דְּבֵיתְהוּ אֲמַרָה מִכְּדֵי הָא כַּמָּה שְׁנֵי דְּפָרֵישׁ לֵיהּ מִינַּאי מַאי טַעְמָא קָאָמַר הָכִי
יוֹמָא חֲדָא הֲוָה קָא גָרֵיס בְּגִינְּתֵיהּ קַשִּׁטָה נַפְשַׁהּ חָלְפָה וְתָנְיָיה קַמֵּיהּ אֲמַר לַהּ מַאן אַתְּ אֲמַרָה אֲנָא חָרוּתָא דַּהֲדַרִי מִיּוֹמָא תַּבְעַהּ אֲמַרָה לֵיהּ אַיְיתִי נִיהֲלַי לְהָךְ רוּמָּנָא דְּרֵישׁ צוּצִיתָא שְׁוַור אֲזַל אַתְיֵיהּ נִיהֲלַהּ
כִּי אֲתָא לְבֵיתֵיהּ הֲוָה קָא שָׁגְרָא דְּבֵיתְהוּ תַּנּוּרָא סָלֵיק וְקָא יָתֵיב בְּגַוֵּיהּ אֲמַרָה לֵיהּ מַאי הַאי אֲמַר לַהּ הָכִי וְהָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה אָמְרָה לֵיהּ אֲנָא הֲוַאי לָא אַשְׁגַּח בַּהּ עַד דִּיהַבָה לֵיהּ סִימָנֵי אָמַר לַהּ אֲנָא מִיהָא לְאִיסּוּרָא אִיכַּוַּונִי כׇּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִתְעַנֶּה עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָהּ מִיתָה
דְּתַנְיָא אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים
רַבִּי עֲקִיבָא כִּי הֲוָה מָטֵי לְהַאי פְּסוּקָא הֲוָה בָּכֵי אָמַר וּמָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה אָמְרָה תּוֹרָה צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה
כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ כְּשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה הָיָה בּוֹכֶה וּמָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל שׁוּמָּן וְעָלָה בְּיָדוֹ חֵלֶב אָמְרָה תּוֹרָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּין לֶאֱכוֹל חֵלֶב וְעָלָה בְּיָדוֹ חֵלֶב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ כׇּל הַדּוֹוִים
מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אֲחוֹתוֹ וְדָר עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ כִּי אַמְרִ[יתַ]הּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִם כׇּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וַאֲפִילּוּ עִם בְּהֵמָה
תְּנַן מִתְיַיחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵירוּב בָּשָׂר וּתְיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל וְלִיטַעְמָ(י)ךְ הָא דְּתַנְיָא אֲחוֹתוֹ וַחֲמוֹתוֹ וּשְׁאָר כׇּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מִתְיַיחֵד עִמָּהֶם אֶלָּא בְּעֵדִים בְּעֵדִים אִין שֶׁלֹּא בְּעֵדִים לָא
אֶלָּא תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי מֵאִיר הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִּתִּי אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי כַּלָּתִי לִיגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנִּכְשַׁל אוֹתוֹ תַּלְמִיד בַּחֲמוֹתוֹ
אֲפִילּוּ עִם בְּהֵמָה אַבָּיֵי מְכַלֵּ[י] לֵיהּ מִכּוּלֵּהּ דַּבְרָא רַב שֵׁשֶׁת מְעַבַּר לֵיהּ מִצְרָא רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא אִיקְּלַע לְרַב כָּהֲנָא לְפוּם נַהֲרָא חַזְיֵיהּ דְּיָתֵיב וְקָא גָרֵס וְקָיְימָא בְּהֵמָה קַמֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ לָא סָבַר לַהּ מָר אֲפִילּוּ עִם בְּהֵמָה אֲמַר לֵיהּ לָאו אַדַּעְתַּאי
אָמַר רָבָא מִתְיַיחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי יְבָמוֹת וְעִם שְׁתֵּי צָרוֹת עִם אִשָּׁה וַחֲמוֹתָהּ עִם אִשָּׁה וּבַת בַּעְלָהּ עִם אִשָּׁה וְתִינוֹקֶת שֶׁיּוֹדַעַת טַעַם בִּיאָה וְאֵין מוֹסֶרֶת עַצְמָהּ לְבִיאָה
הִגְדִּילוּ זֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ וְכוּ' וְכַמָּה אָמַר רַב אַדָּא בַּר רַב (עֻזָּא) [עַוָּא] אָמַר רַב אַסִּי תִּינוֹקֶת בַּת תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד תִּינוֹק בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד אִיכָּא דְאָמְרִי תִּינוֹקֶת בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד תִּינוֹק בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְיוֹם אֶחָד וְזֶה וְזֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ
אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ בּוֹשָׁה לַעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָּה אֲבָל בּוֹשָׁה לַעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָּה אָסוּר מַאי טַעְמָא יֵצֶר אַלְבְּשַׁהּ
רַב אַחָא בַּר אַבָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב חִסְדָּא חַתְנֵיהּ שַׁקְלֵיהּ לְבַת בְּרַתֵּיהּ אוֹתְבַהּ בְּכַנְפֵיהּ אֲמַר לֵיהּ לָא סָבַר לַהּ מָר דְּמִקַּדְּשָׁא אֲמַר לֵיהּ עֲבַרְתְּ לָךְ אַדְּרַב דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר בִּפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה מָר נָמֵי עֲבַר לֵיהּ אַדִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּאִשָּׁה אֲמַר לֵיהּ אֲנָא כְּאִידַּךְ דִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לִי דְּאָמַר שְׁמוּאֵל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - ב

אמר ליה פלימו: תיב שפיר! שב כהוגן, ואל תמאיסנו.

אמר ליה: הבו לי כסא [כוס] לשתות!

יהבו נתנו ליה כסא.

אכמר [השתעל], ושדו ביה כיחו [הטיל בתוך הכוס את ליחתו].

נחרו ביה [גערו בו] בני הבית.

שקא ומית [לקח, ועשה את עצמו כמת].

שמעו אנשי הבית קולות של אנשים הקוראים מחוץ לבית, דהוו קאמרי, שאמרו: פלימו קטל גברא! [פלימו הרג אדם]. פלימו קטל גברא!

סבר פלימו שבאים אנשי המלך להענישו על הריגת אדם, ולכן ערק, וטשא נפשיה [ברח, והחביא עצמו] בבית הכסא.

אזיל השטן בתריה, ונפל קמיה [הלך אחריו, ונפל פלימו לפניו].

כד חזייה השטן דהוה פלימו מצטער, גלי ליה נפשיה [גילה לו מי הוא].

אמר ליה השטן: מאי טעמא אמרת הכי?! ולמה נהגת לקללני?

אמר לו פלימו: ואלא היכי אימא? וכי כיצד עלי לומר כדי לדחותך ממני שלא תחטיאני?!

אמר לו השטן: לימא מר, יאמר אדוני: רחמנא נגער ביה בשטן!

רבי חייא בר אשי, הוה היה רגיל, כל עידן בכל עת, דהוה נפל לאפיה [בנפילת אפים] בתפלתו, הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע! ^[1]

יומא חד, שמעתינהו דביתהו [שמעה אשתו], כשהוא אומר כן.

אמרה: מכדי, הרי כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי?! הלא כבר כמה שנים שהוא פורש ממני מחמת זקנתו, ולשם מה עדיין חושש הוא מיצר הרע? יומא חדא, הוה היה רבי חייא בר אשי קא גריס בגינתיה [לומד בגינתו]. קשטה אשתו את נפשה, בקישוטי בשמים ואפרסמון, וחלפה, ותנייה קמיה [ושבה וחזרה וחלפה לפניו].

אמר לה: מי מאן את?!

אמרה לו: אנא חרותא [שם זונה מפורסמת בעיר], דהדרא מיומא [שהיום שבתי הלום]!

תבעה רבי חייא בר אשי לדבר עבירה.

אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא! אשמע לך, אם תביא לי את הרימון הנמצא בענף קטן שבראש האילן הזה. ^[2]

שוור [קפץ לראש האילן], ואזל, ואתייה ניהלה, והביא לה את הרימון.

כי אתא רבי חייא בר אשי וחזר לביתיה, הוה קא שגרה דביתהו תנורא [הבעירה אשתו את התנור].

סליק, עלה רבי חייא, וקא יתיב בגויה [וישב בתוך התנור]. כי מרוב צער על שנכשל בעבירה, רצה לשרוף את עצמו. ^[3]

אמרה ליה: מאי האי?! מה הדבר אשר אתה עושה?

אמר לה: הכי והכי הוה מעשה. וסח לה את כל אשר קרהו בגינה.

אמרה ליה: אנא הואי! לא חרותא היתה זו שפיתתה אותך, אלא אני עצמי הייתי זאת.

לא אשגח בה, לא האמין לה, עד דיהבה ליה סימני, שהראתה לו את הרימון שנתן לה.

אמר לה: אף על פי שאת היית זו, ולא עברתי שום עבירה בכך, עדיין צריך אני כפרה. כי אנא, מיהא, לאיסורא איכווני! שהרי התכוונתי לחטוא עם הזונה ההיא.

כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה.

וכן מצינו בעוד מקומות, שאפילו על כוונת חטא בלבד צריך כפרה.

דתניא: כתיב באשה שנדרה, והפר לה בעלה את נדרה: "אשה הפרם, וה' יסלח לה".

במה הכתוב מדבר? והלא כיון שהבעל הפר לה את הנדר, הרי מותר לה לעבור עליו, ולמה היא צריכה סליחה? -

אלא, דיבר הכתוב באשה שנדרה בנדר נזיר [שהזירה את עצמה], ושמע בעלה, והפר לה. והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים, שהם מהדברים שהנזיר אסור בהם.

הרי, שאפילו לא עשתה האשה שום דבר איסור, מכל מקום צריכה היא סליחה, משום שהתכוונה לעבירה.

רבי עקיבא, כי הוה מטי להאי פסוקא של "ה' יסלח לה", הוה בכי.

אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר, ועלה בידו לאכול בשר טלה, אמרה תורה אף שלא עבר כלום במעשה, שהכונה לחטוא בלבד צריכה כפרה וסליחה -

מי שנתכוין לאכול בשר חזיר, ועלה בידו לאכול בשר חזיר, על אחת כמה וכמה שצריך סליחה וכפרה! שהרי עבר גם בכונה וגם במעשה.

כיוצא בדבר זה אתה אומר, בהיפוך הדברים. שאף כאשר מצד הכונה אינו חוטא, אלא רק מצד המעשה, גם כן צריך כפרה. דהרי כתיב באדם שחטא בשגגה: "ולא ידע ואשם, ונשא עונו".

כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק, זה היה בוכה.

אמר: ומה מי שנתכוין לאכול שומן שהוא מותר באכילה, ושגג, ועלה בידו לאכול חלב האסור באכילה, אמרה תורה "ולא ידע, ואשם, ונשא עונו".

מי שנתכוין לאכול חלב, ועלה בידו לאכול חלב, על אחת כמה וכמה שצריך כפרה.

איסי בן יהודה אומר: "ולא ידע ואשם, ונשא עונו" - על דבר זה ידוו [יצטערו] כל הדווים. כלומר, כל מי שיש לו לב לדוות, יש לו לדוות על דבר זה, שאף החוטא בשגגה, נושא עליו עוון.

שנינו במשנה: מתייחד אדם עם אמו.

אמר רב יהודה אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו לפרקים. אבל לא ידור עמה באופן קבוע.

ודר עם אמו ועם בתו, אף בקביעות. ולא חיישינן שמא יבא עמהן לידי עבירה, משום שאין יצרו תוקפו עליהן, היות שכבר בטלו אנשי כנסת הגדולה ליצר הרע זה.

כי אמרה רב יהודה למימרא זו קמיה דשמואל, אמר לו: לא כן הוא. אלא אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ואפילו עם בהמה. ואף אמו ובתו ואחותו בכלל.

ומקשינן: האיך אמר שמואל כן?

והא תנן: מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, וישן עמהם בקירוב בשר. ותיובתא דשמואל.

ומשנינן: אמר לך שמואל, והרי אף ליטעמיך [לשיטת רב], תקשה ממשנתנו על הא דתניא: אחותו וחמותו, ושאר כל עריות שבתורה, אין מתייחד עמהם אלא בעדים.

ומשמע, דוקא בעדים, אין [הוא כן מתייחד], אבל שלא בעדים, הוא לא מתייחד עם שום ערוה, ואף לא עם אמו. והרי זה לא כמו ששנינו במשנתנו.

אלא בהכרח, מחלוקת תנאי היא, ואני סובר כתנא דברייתא, האוסר את היחוד בכל העריות.

וכן מצינו שלא כמשנתנו בעוד מקום.

דתניא: אמר רבי מאיר לבני ביתו: הזהרו בי מפני בתי! כלומר, אל תניחוני להתייחד עמה.

וכן אמר רבי טרפון: הזהרו בי מפני כלתי! אל תניחוני להתייחד עמה.

לגלג עליו אותו תלמיד.

אמר רבי אבהו, משום רבי חנינא בן גמליאל: לא היו ימים מועטים, עד שנכשל אותו תלמיד שלגלג על רבי טרפון בחמותו, ועבר עמה עבירה.

שנינו לעיל: אפילו עם בהמה.

אביי, כשהיה נמצא בשדה, הוה מכלליה מכולה דברא [היה מונע את הבהמות מלהיות בכל השדה].

רב ששת מעבר ליה מצרא [היה מעביר את הבהמות לצדו השני של גבול השדה].

רב חנן מנהרדעא איקלע [פגש] לרב כהנא לפום נהרא, על שפת הנהר.

חזייה, דיתיב וקא גרס, וקיימא בהמה קמיה [ראה את רב כהנא שהוא יושב ולומד, ועמדה בהמה לפניו].

אמר ליה רב חנן: וכי לא סבר לה מר את מה ששנינו בברייתא, שאסור לו לאדם להתייחד אפילו עם בהמה!?

אמר ליה רב כהנא: לאו אדעתאי! לא שמתי לב לכך שיש כאן בהמה.

אמר רבא: על אף שאין איש אחד מתייחד עם שתי נשים - אם הן שונאות זו לזו, מותר להתייחד עמהן. משום שאין חשש שתגרור האחת את השניה עמה לדבר עבירה.

לפיכך, מתייחד אדם עם שתי "יבמות". דהיינו, שתי נשים הנשואות לשני אחים, שונאות זו את זו כמו שתי נשים צרות הנשואות לאדם אחד. לפי שחוששת כל אחת מהן שמא ימות אחי בעלה בלא בנים, ותפול אשתו לפני בעלה ליבום, ויהיו שתיהן נשותיו.

וכן מותר להתייחד עם שתי נשים של איש אחד שהן צרות זו לזו, לפי שהן שונאות זו לזו.

וכן עם אשה וחמותה, וכן עם אשה ובת חמותה, וכן עם אשה ובת בעלה, שכולן שונאות זו לזו.

וכן מותר להתייחד עם אשה גדולה, כשנמצאת אתה גם תינוקת שיודעת טעם ביאה, ואין מוסרת עצמה לביאה.

כלומר, יודעת היא מה היא ביאה, ואם יבא האיש על הגדולה תלך הקטנה לספר זאת. אבל היא עצמה לא תמסור את עצמה לביאה, לפי שמתוך קטנותה עדיין אין בה יצר לכך. הלכך אף הגדולה לא תבעל לו, משום שחוששת שהקטנה תפרסם זאת.

שנינו במשנה: וישן עמהם [עם אמו ובתו] בקירוב בשר. ואם הגדילו, זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו.

והוינן בה: ובני כמה שנים יהיו כדי שנקרא בהם "הגדילו"?!

אמר רב אדא בר רב עזא, אמר רב אסי: תינוקת - בת תשע שנים ויום אחד. תינוק - בן שלש עשרה ויום אחד. קרויים גדולים לענין זה, שאסורים לישון עם האב או האם בקירוב בשר.

איכא דאמרי: תינוקת - בת שתים עשרה שנה ויום אחד, ותינוק - בן שלש עשרה שנה ויום אחד, קרויים גדולים.

וזה וזה, בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא, אין הם גדולים אלא בכדי שיהיו "שדים נכונו ושערך צמח". כלומר, שהביאו סימני גדלות. שרק מאז מתגרים על ידם.

אלא שלפי לישנא קמא, מגיל תשע שנים ויום אחד בבת, וי"ב ויום אחד בבן, כבר הם ראויים להבאת סימנים. אבל קודם לכן, אף אם הביאו שערות, אין הן אלא בגדר "שומא" בעלמא.

וללישנא בתרא, אין השערות נחשבות לסימני גדלות לפני גיל י"ב ויום אחד בבת, ולפני י"ג ויום אחד בבן.

אמר רפרם בר פפא, אמר רב חסדא: לא שנו שקודם לכן הם מותרים בקירוב בשר, אלא כשאינה בושה הבת לעמוד לפניו [לפני אביה] ערום [כשהיא ערומה].

אבל אם היא בושה לעמוד לפניו ערום, אסור לו לישון עמה בקירוב בשר.

מאי טעמא? - יצר אלבשה. מעת שהיא בושה בגילוי גופה, סימן הוא שכבר התעורר בה יצרה.

רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה [הזדמן לבית רב חסדא חתנו].

שקליה לבת ברתיה, ואותבוה בכנפיה [לקח את בת בתו והניחה בחיקו].

אמר ליה רב חסדא: וכי לא סבר לה מר דמקדשא [וכי אינך יודע שכבר היא התקדשה לאיש], ויש לך להתרחק ממנה כדין אשת איש?!

אמר ליה רב אחא בר אבא חותנו: מאחר שקידשת אותה בקטנותה, עברת לך אדברי דרב.

דאמר רב יהודה אמר רב; ואיתימא אמר רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר: בפלוני אני רוצה!

אמר לו רב חסדא: מר [רב אחא בר אבא], נמי עבר ליה אדשמואל.

דהרי אמר שמואל: אין משתמשים באשה, ואילו אתה משחק עמה.

אמר ליה רב אחא בר אבא: אנא, כאידך מימרא דשמואל סבירא לי.

הערות

^[1] הרחמן יצילנו מיצר הרע. מקשה המהרש"א: הלא אמרו חכמים, הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים, ואם כן כיצד מתפללים אל הקב"ה שיצילנו מיצר הרע? ותירץ, שמכל מקום, הבא ליטהר מסייעין בידו. וכהאי גונא אמרינן בפרק קמא, שאלמלא הקב"ה עוזרו לאדם להתגבר על היצר הרע, אין האדם יכול לו. והרמב"ם בהלכות תשובה מבאר שיש בידי האדם האפשרות לבקש שלא יפריעוהו הדברים הגורמים לו לסור מדרך ה', אבל את הדרך הנכונה, חייב האדם בעצמו להגיע אליה, וללכת בה. והחזון איש כתב [עיין בפרקי אמונה והשקפה על פי החזון איש] שהבקשה עצמה היא הנחשבת "בידי אדם", ולא "בידי שמים", שעל ידי בקשת האדם שולח הקב"ה את הרהורי התשובה לאדם.

^[2] הרד"ל מבאר, שיתכן והיתה כוונתה לטובה, שיקפוץ, ובכך תתבטל תאוותו. והוסיף, שאולי כן היה באמת, כי לא נתפרש בגמרא שבא עליה. והיה מצטער אותו צדיק רק על המחשבה והרצון לעשות איסור.

^[3] רש"י מבאר שביקש להמית את עצמו בשריפה בתנור. וביאר הרד"ל, שאין זה מאבד עצמו לדעת, כי לשם כפרה עשה כך. והביא את דברי השיטה מקובצת לכתובות בשם רבינו קלונימוס, וכן כתב בחידושי מהרי"ט שהמעשה בההוא כובס שהפיל עצמו מהגג, היה כדי לכפר על עוון חילול שבת, ולכן איננו בכלל מאבד עצמו לדעת.

תיב שפיר [שב יפה] ואל תמאיס עצמך. ועוד אמר ליה [לו] העני: הבו לי כסא [תנו לי כוס], יהבו ליה כסא [נתנו לו כוס]. אכמר שדא ביה כיחו [השתעל והשליך בתוך הכוס את ליחתו] היוצאת מגרונו. נחרו ביה [גערו בו] למה הוא עושה כן. שקא ומית [עשה עצמו כמת]. לאחר מכן שמעו דהוו קאמרי [שמעו שהיו אנשים אומרים] מסביב: פלימו קטל גברא [הרג אדם]! פלימו קטל גברא [הרג אדם]! ערק וטשא נפשיה [ברח פלימו והחביא עצמו] בבית הכסא. אזיל בתריה [הלך השטן אחריו], נפל קמיה [נפל השטן לפניו]. כי דחזייה [כאשר ראהו] את פלימו דהוה [שהיה] מצטער ביותר גלי ליה נפשיה [גילה לו את עצמו] שהוא השטן. אמר ליה [לו] השטן: מאי טעמא [מה טעם] אמרת הכי [כך] "חץ בעיניו של השטן", וגרמת שהשטן יתגרה בך? אמר לו: ואלא היכי אימא [איך אומר]? אמר ליה [לו]: לימא מר [יאמר אדוני] "רחמנא נגער ביה [הקדוש ברוך הוא יגער בו] בשטן".

מסופר: ר' חייא בר אשי הוה [היה] רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה [כל זמן שהיה נופל על פניו] בתפילה הוה אמר [היה אומר]: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו [יום אחד שמעה אותו אשתו כשהתפלל כך] אמרה: מכדי הא [הואיל והרי] כמה שני דפריש ליה מינאי [כמה שנים שפרש ממני] מחיי אישות בטענה שכבר אין לו כוח מחמת זיקנה, מאי טעמא קאמר הכי [מה טעם הוא אומר כך] ומתפלל להנצל מיצר הרע?

יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה [יום אחד היה לומד בגינתו] קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה [קישטה את עצמה וחלפה ושנתה וחזרה שוב לפניו]. אמר לה: מאן [מי] את? אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא [אני חרותא (שם זונה אחת) שחוזרת מיום העבודה שלי]. תבעה [תבע אותה] לתשמיש. אמרה ליה [לו]: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא [הבא לי כשכרי את הרימון הזה שבראש העץ]. שוור, אזל אתייה ניהלה [קפץ, הלך והביא אותו לה] ובא עליה.

כי אתא לביתיה [כאשר בא לביתו] הוה קא שגרא דביתהו תנורא [היתה מסיקה אשתו את התנור], סליק וקא יתיב בגויה [עלה וישב בתוכו]. אמרה ליה [לו] אשתו: מאי האי [מהו זה]? אמר לה: הכי והכי הוה [כך וכך היה] מעשה, שהתפתתי לזנות. אמרה ליה [לו]: אנא הואי [אני הייתי זו]. לא אשגח [השגיח] בה, שחשב שהיא מנחמת אותו לשוא, עד דיהבה ליה סימני [שנתנה לו סימנים] שהיתה זאת היא. אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני [אני על כל פנים לאיסור התכוונתי]. ומספרים: כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה על עבירה זו שעבר במחשבת איסור עד שמת באותה מיתה מחמת הצער.

ומניין שמי שיש בו כוונה לעשות איסור נענש כאילו עבר עבירה — דתניא [שכן שנינו בברייתא] מה שנאמר "אישה הפרם וה' יסלח לה" (במדבר ל, יג), במה הכתוב מדבר שצריכה האשה סליחה כאשר הופר הנדר על ידי בעלה — באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים.

ומסופר: ר' עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא, הוה בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר כמו אשה זו, שהתכוונה לאיסור ועלה בידו בשר טלה (בשר כשר ומותר), ולא חטאה, שהרי הנדר הופר לה, בכל זאת אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה ("ה' יסלח לה"), מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר — על אחת כמה וכמה שצריך סליחה וכפרה.

כיוצא בדבר אתה אומר "ולא ידע ואשם ונשא עונו" (ויקרא ה, יז). כשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה: ומה מי שנתכוין לאכול שומן (דבר מותר) ועלה בידו בטעות חלב — אמרה תורה "ולא ידע ואשם ונשא עונו", שנחשב הדבר לעוון וצריך כפרה, מי שנתכוין מתחילה לאכול חלב ועלה בידו חלב — על אחת כמה וכמה. איסי בן יהודה אומר על הכתוב "ולא ידע ואשם ונשא עונו" — על דבר זה ידוו (יכאבו) כל הדווים (המצטערים, הכואבים), שהרי הכתוב מלמדנו שאדם נענש אפילו על דבר שלא ידע שחטא בו.

א שנינו במשנה שמתייחד אדם עם אמו. אמר רב יהודה אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו בחדר אחד, ודר עם אמו ועם בתו בקביעות באותו בית ואינו חושש. כי [כאשר] אמרה (אמר אותה) קמיה [לפני] שמואל, אמר שמואל: אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ואפילו עם בהמה, שאף היא אסורה משום ערוה.

תנן [שנינו במשנה]: מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר, ואם כן הרי זו תיובתא [וקושיה חמורה] לדברי שמואל! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] יש להביא קושיה מהא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה כולל אמו ובתו אין מתייחד עמהם אלא בעדים. ונדייק: בעדים — אין [כן], שלא בעדים — לא.

אלא תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: הזהרו בי מפני בתי שלא אתייחד איתה. ומסופר: אמר ר' טרפון: הזהרו בי מפני כלתי. ליגלג עליו אותו תלמיד על שהוא נזהר בדברים אלה שאין מתקבל על הדעת שיחטא בהם. אמר ר' אבהו משום (בשם) ר' חנינא בן גמליאל: לא היו ימים מועטים עד שנכשל אותו תלמיד עצמו בחמותו.

שנינו שלדברי שמואל אסור להתייחד אפילו עם בהמה. מסופר: אביי מכלליה מכולה דברא [היה מוציא אותן, את הבהמות, מכל השדה] שהיה נמצא בו. רב ששת מעבר ליה מצרא [היה מעביר את הבהמה לצד השני של המיצר, גדר]. רב חנן מנהרדעא איקלע [הזדמן] אצל רב כהנא בפום נהרא, חזייה דיתיב וקא גרס וקיימא בהמה קמיה [ראה אותו שהוא יושב ולומד ובהמה עומדת לפניו]. אמר ליה [לו]: לא סבר לה מר [האם אין אדוני סובר] שאפילו עם בהמה אסור להתייחד? אמר ליה [לו] רב כהנא: לאו אדעתאי [לא היה בדעתי], כלומר, לא שמתי לב.

אמר רבא: מתייחד אדם עם שתי יבמות (גיסות) ועם שתי נשים צרות זו לזו, כלומר, שתי נשים של אדם אחד, עם אשה וחמותה, עם אשה ובת בעלה שכיון שכרגיל אלה שונאות זו את זו, כל אחת חוששת שהשניה תספר את מעשיה ונזהרת שלא להתפתות. וכן יכול אדם להתייחד עם אשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה, כלומר, שהיא גדולה מספיק שמבינה מה עניינה של ביאה, והיא עדיין קטנה עד שאין מוסרת את עצמה לביאה שאין בה יצר לפתותה, שהאשה חוששת ממנה שלא תספר את מעשיה.

ב שנינו במשנה שאם הגדילו הבן או הבת זה ישן בכסותו וכו'. ושואלים: וכמה הוא הזמן שנקראים גדולים לענין זה? אמר רב אדא בר רב עזא אמר רב אסי: תינוקת בת תשע שנים ויום אחד, תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד. איכא דאמרי [יש שאומרים]: תינוקת שאמרנו פה — בת שתים עשרה שנה ויום אחד, תינוק — בן שלש עשרה שנה ויום אחד. וזה וזה לשתי הדעות עיקר שיעורם הוא עד כדי שיהיו "שדים נכנו ושערך צמח" (יחזקאל טז, ז), כלומר, תחילת הבגרות.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו שיכול לישון עם בתו הקטנה בקירוב בשר אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערום, אבל בושה לעמוד לפניו ערום — אסור כבר לישון עימה בקירוב בשר. מאי טעמא [מה טעמו של דבר] — יצר אלבשה [היצר תפס אותה], שלולא היה בה יצר לא היתה מתביישת.

מסופר: רב אחא בר אבא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב חסדא חתניה [חתנו]. שקליה לבת ברתיה אותבוה בכנפיה [לקח את בת בתו (שהיתה בתו של רב חסדא) והושיב אותה בחיקו]. אמר ליה [לו] רב חסדא: לא סבר לה מר דמקדשא [וכי אין אדוני סבור שיש לחשוש שהיא מקודשת כבר]? אמר ליה [לו] רב אחא: אם כך הוא עברת לך אדרב [עברת על דברי רב]. שאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר "בפלוני אני רוצה", שאם אינו עושה כן יש לחשוש שמא לא תתרצה בחתן שבחרו לה, ותבוא לידי מכשול. אמר לו רב חסדא: מר נמי עבר ליה אדשמואל [אדוני גם כן עבר על דברי שמואל] שאמר שמואל: אין משתמשים באשה, ואיך אתה מחזיק אותה בחיקך? אמר ליה [לו]: אנא כאידך [אני כדבריו האחרים] של שמואל סבירא לי [אני סבור]. שאמר שמואל:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Sit properly and do not act in a revolting manner. Satan then said to him: Give me a cup. They gave him a cup. He coughed up his phlegm and spat it into the cup. They berated him for acting this way, at which point Satan pretended to sink down and die. They heard people around them saying: Peleimu killed a man! Peleimu killed a man! Peleimu fled and hid himself in the bathroom. Satan followed him and fell before him. Upon seeing that Peleimu was suffering, he revealed himself to him. Satan said to him: What is the reason that you spoke this way, provoking me by saying: An arrow in the eye of Satan? He replied: But what then should I say? Satan said to him: Let the Master, i.e., Peleimu, say: Let the Merciful One rebuke the Satan.

The Gemara relates: Rabbi Ḥiyya bar Ashi was accustomed to say, whenever he would fall on his face in prayer: May the Merciful One save us from the evil inclination. One day his wife heard him saying this prayer. She said: After all, it has been several years since he has withdrawn from engaging in intercourse with me due to his advanced years. What is the reason that he says this prayer, as there is no concern that he will engage in sinful sexual behavior?

One day, while he was studying in his garden, she adorned herself and repeatedly walked past him. He said: Who are you? She said: I am Ḥaruta, a well-known prostitute, returning from my day at work. He propositioned her. She said to him: Give me that pomegranate from the top of the tree as payment. He leapt up, went, and brought it to her, and they engaged in intercourse.

When he came home, his wife was lighting a fire in the oven. He went and sat inside it. She said to him: What is this? He said to her: Such and such an incident occurred; he told her that he engaged in intercourse with a prostitute. She said to him: It was I. He paid no attention to her, thinking she was merely trying to comfort him, until she gave him signs that it was indeed she. He said to her: I, in any event, intended to transgress. The Gemara relates: All the days of that righteous man he would fast for the transgression he intended to commit, until he died by that death in his misery.

The Gemara explains the source that one who intended to transgress is punished even though he did not actually sin. As it is taught in a baraita concerning a husband who nullified the vow of his wife: “Her husband has made them null; and the Lord will forgive her” (Numbers 30:13). With regard to what case is the verse speaking? Why would the woman require forgiveness if her husband has nullified her vow? It is referring to a woman who vowed to be a nazirite, and her husband heard and nullified her vow. And she did not know that her husband had nullified her vow, and she drank wine and contracted impurity from a corpse, violating her presumed vow.

The Gemara relates: When Rabbi Akiva came to this verse he would cry. He said: And if with regard to one who intended to eat pork, and kosher lamb came up in his hand, like this woman who intended to violate her vow but in fact did not, the Torah nevertheless says: She requires atonement and forgiveness, all the more so does one who intended to eat pork and pork came up in his hand require atonement and forgiveness.

In a similar manner, you can say that the same lesson can be derived from the verse: “Though he know it not, yet is he guilty, and shall bear his iniquity” (Leviticus 5:17). When Rabbi Akiva came to this verse he would cry. He said: And if with regard to one who intended to eat permitted fat, and forbidden fat mistakenly came up in his hand, the Torah states: “Though he know it not, yet is he guilty, and shall bear his iniquity,” all the more so is this true for one who intended to eat forbidden fat and forbidden fat came up in his hand. Isi ben Yehuda says with regard to the verse “Though he know it not, yet is he guilty, and shall bear his iniquity”: With regard to this matter all sufferers shall grieve, since the verse teaches that one is punished even for sinning unawares.

§ The mishna teaches that a man may be secluded with his mother. Rav Yehuda says that Rav Asi says: A man may be secluded with his sister, and live with his mother or with his daughter in a permanent arrangement, without concern. When he said this before Shmuel, the latter said: It is prohibited to be secluded with all those with whom relations are forbidden by the Torah, and even with an animal, as it is prohibited to engage in intercourse with an animal as well.

We learned in the mishna: A man may be secluded with his mother, and with his daughter, and sleep alongside them with bodily contact, and this appears to be a conclusive refutation of the statement of Shmuel. The Gemara answers: Shmuel could have said to you: And according to your reasoning, how should one explain that which is taught in a baraita: With regard to his sister, and his mother-in-law, and all those with whom relations are forbidden, including his mother and daughter, one may be secluded with them only in the presence of witnesses, from which it can be inferred: In the presence of witnesses, yes; without the presence of witnesses, no. This baraita supports the opinion of Shmuel that one may not be secluded with his mother or sister.

Rather, it is a dispute between tanna’im as to whether one may be secluded with his mother or sister. As it is taught in a baraita: Rabbi Meir said: Be careful with me because of my daughter, i.e., make sure I am not left secluded with her. Similarly, Rabbi Tarfon said: Be careful with me because of my daughter-in-law. A certain student mocked him for being wary of the possibility of sinning with his daughter-in-law. Rabbi Abbahu said in the name of Rabbi Ḥanina ben Gamliel: Not many days passed until that student stumbled into sin with his mother-in-law.

The Gemara stated that according to Shmuel it is prohibited for one to be alone even with an animal. The Gemara relates: Abaye removed the animals from the entire field he was in. Rav Sheshet transferred the animals to the other side of the fence. Rav Ḥanan from Neharde’a happened to come to Rav Kahana in Pum Nahara. He saw that he was sitting and studying, and an animal was standing before him. Rav Ḥanan said to him: Doesn’t the Master hold that one may not be secluded even with an animal? Rav Kahana said to him: It did not enter my mind that an animal was before me.

Rava says: A man may be secluded with two sisters-in-law and with two rival wives, i.e., two women who share a husband; with a woman and her mother-in-law; and with a woman and her husband’s daughter. Since these women typically dislike each other, each fears that the other will publicize her sins, and they will be careful not to transgress. Similarly, a man may be secluded with a woman and a girl who knows the meaning of sexual intercourse, i.e., one who is old enough to understand the nature of intercourse, but is still young enough that she does not submit herself to intercourse, since she does not yet desire it. In such a situation, the woman is concerned that the child will reveal her behavior.

§ The mishna teaches that when one’s children have grown up, this one sleeps in his garment and that one sleeps in her garment, but they may share a bed. The Gemara asks: And how old must a child be to be considered grown up for the purposes of this halakha? Rav Adda bar Rav Azza says that Rav Asi says: A girl must reach the age of nine years and one day; a boy must reach the age of twelve years and one day. There are those who say: A girl must reach the age of twelve years and one day; a boy must reach the age of thirteen years and one day. And according to this and that, according to both opinions, the girl is considered a child until she has reached the stage of: “Your breasts were fashioned, and your hair was grown” (Ezekiel 16:7), meaning the onset of puberty.

Rafram bar Pappa says that Rav Ḥisda says: They taught that a man may sleep in close proximity to his minor daughter only if she is not ashamed to stand naked before him, but if she is ashamed to stand naked before him, it is prohibited for him to sleep close to her, regardless of her age. What is the reason? It is that the inclination has a hold upon her, as otherwise she would not be ashamed.

The Gemara relates: Rav Aḥa bar Abba arrived at the house of Rav Ḥisda, his son-in-law. He took his daughter’s daughter and placed her on his lap. Rav Ḥisda said to him: Doesn’t the Master think that she might already be betrothed? Rav Aḥa said to him: If that is true, you have transgressed the ruling of Rav, as Rav Yehuda says that Rav says, and some say it was said by Rabbi Elazar: It is prohibited for a man to betroth his daughter when she is a minor, until she grows up and says: I want to marry so-and-so, as otherwise she might reject the designated husband and ultimately sin by committing adultery. Rav Ḥisda replied: The Master has likewise transgressed the words of Shmuel. As Shmuel says: One may not make use of a woman, so how can you hold her on your lap? He said to him: I hold in accordance with another statement of Shmuel, as Shmuel says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לעולם יזהר אדם שלא להשקיע שום הרהור עבירה בלבו שההרהור מביא לידי מעשה וכל שהרהר בעבירה והשביע את יצרו מצד הרהורו אע"פ שלא עשה עבירה הואיל ובמחשבת עבירה היה עון הוא וצריך כפרה מעשה היה באחד מגדוליהם שנזקק לאשתו והוא סבור עליה שהיא אחרת ואף כשנודע לו שאשתו היתה הזקיק עצמו לתשובה הואיל ובמחשבת עבירה היה והוא שאמרו אישה הפרם וי"י יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה ושותה יין ומטמאה למתים ואעפ"כ צריכה סליחה הה"ד וי"י יסלח לה וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק הזה היה בוכה ומה מי שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה או כלך לדרך זו ולא ידע ואשם ונשא עונו במה הכתוב מדבר במי שמתכון לאכול בשר שומן ועלה בידו חלב ומה מי שמתכוין לאכול שומן ואכל חלב אמרה תורה ולא ידע ואשם מי שנתכוון לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה:

אע"פ שאסרנו באיש אחד להתיחד עם שתי נשים מתיחד אדם עם שתי יבמות ר"ל הנשואות לשני אחים ועם שתי צרות ר"ל ששתיהן נשואות לאיש אחד ועם אשה ויבמתה ר"ל אשת אחיה או אחות בעלה ועם אשה ובת בעלה שסתמן של אלו שונאות זו את זו ואינן מחפות זו על זו וכן עם אשה ותינוקת היודעת טעם ביאה ר"ל שמרגשת ומבינה בענינים אלו ואינה מוסרת עצמה לביאה שמתוך שיודעת בענין מספרת בשוק ומתוך שאין מוסרת עצמה עדין לכך אין חשש שתחפה עליה כדי שתהא היא מחפה עליה גם כן:

כבר ביארנו במשנה שכל שהביאה סימני נערות אע"פ שאינה בושה לעמוד ערומה או שבושה לעמוד ערומה אע"פ שלא הביאה שתי שערות אסור לישן עמה בקירוב בשר אפילו לא הביאה סימני נערות ושאינה בושה לעמוד ערומה אם נתקדשה אסור שכבר נתלבשה מן היצר מצד מה שהרגישה בקדושיה וכן אסור לחבקה ולנשקה ומכל מקום אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה כמו שהתבאר ומכל מקום כל שאינו עושה לכונת ייחוד ולסרך הרהור אלא דרך חיבת המולידים לפרסם ולהודיע להם שבניהם חביבים אצלם מותר ועל זה אמרו הכל לשם שמים:

גמרא ידוו כל הדווים ירד ודל"ת [מידע] וי"ו של אשם ונשא עונו הרי ידוו:

סקבא דכולי שתא דיגלאי י"א דמ"ה נהגו העם להתענות אחר פסח ואחר סוכות:

וזה וזה כדי שיהיו שדים נכונו וכו'. פ"ה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא בתינוקת בעינן שדים נכונו אלא ללישנא קמא אי אתי שערות מט' שנים ולמעלה הוי סימן גמור וללישנא בתרא הוי שומא עד י"ב שנים ויום א':

הכל לשם שמים ועל זה אנו סומכין להשתמש באשה:

שתי יבמות נשי שתי אחים וכולן שונאות זו את זו כדמפרש טעמא ביבמות פ' האשה שהלכה:

טעם ביאה. שמכרת ענין ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה מתוך קוטנה הילכך אין כאן משום דעת קלה. וזה וזה בין לישנא קמא [ובין] לישנא בתרא דס"ל ללישנא קמא דמתשע שנים ויום אחד בקטנה וי"ב ויום אחד בקטן הוו שתי שערות סימן:

בושה. שיש בה צד טעם ביאה הילכך לא ישן עמה בקרוב בשר אף על פי שהיא קטנה עדיין בהלכות הרי"ף הכי איתא לא שנו אלא דמקדשא אבל לא מקדשא לית לן בה ונראה דה"פ ל"ש דקטנה שבושה לעמוד ערומה אסור לישן עמה בקרוב בשר דוקא כשהיא מקודשת שיש בה צד טעם ביאה. ונראה שפירש הרי"ף טעם ביאה ב):

אותבה בכנפיה. שישן עמה בקרוב בשר שהניחה תחת בגדי מטתו:

זה וזה כדי שיהו שדים נכונו ושערך צמח פירש בין י"ב דאשה ובין י"ג דאיש כדי שיהו שדים נכונו באשה וצימוח שער באיש והמורה פירש זה וזה בין לישנא קמא ובין לישנא בתרא. ואינו נראה לי שיהו שדים נכונו לבת תשע שנים:

א"ל לא ידע מר דמיקדשא. מה שפירש המורה ויש להתרחק מאשת איש אינו נראה לי דמאי אולמיה דאיסור אשת איש מאיסור בת בנו והנכון בעיני דכיון שהיא מקודשת כגדולה דמיא כבר ואסור לנהוג בה מעשה קטנה להושיבה בחיקו:

אזל בתריה נפל קמיה כדחזייה מצטער כו'. לפי דעת פלימו שהיה זה בן אדם ומית כבר בבית שלכך ערק לב"ה היה סבור עתה שזה דנפל קמיה איש אחר הוא ולא ידע מה היה לו או אפשר דהוה סבר השתא דבתחלה טעה ולא מת אז ואזל השתא בתריה ונפל קמיה ומית ולכך היה מצטער ביותר:

ואמר לימא מר רחמנא ליגער ביה בשטן כו'. דזה הוא מדת צדיקים כמ"ש ביהושע בן יהוצדק שהיה צדיק והשטן עומד על ימינו לשטנו ויאמר ה' אל השטן יגער וגו' ולא מצינו כו' שקללו ודו"ק:

הרחמן יצילנו מיצה"ר כו'. הגם שאחז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים מ"מ הבא ליטהר מסייעין לו וכה"ג אמרינן בפ"ק אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו כו' ע"ש:

כמה שני דפריש מינאי מ"ט קאמר כו' עכ"ל. פרש"י דפריש מינאי מחמת זקנה ומה ירא מיצה"ר עכ"ל ר"ל עד השתא הוה סברה הא דפריש מינה מחמת זקנה הוא לכך לא קשטה עצמה כל אותם השנים אבל השתא דשמעה מיניה להתפלל להצילו מיצה"ר אי הוה פריש משום זקנה לא הוה צריך להתפלל ומ"ט קאמר הכי ולכך ראתה השתא לקשט עצמה בפניו וק"ל:

אישה הפרם וה' יסלח לה כו' והיא לא ידעה שהפר לה בעלה כו'. בקראי קמאי דפרשת הפרת אב לבתו ובהפרת ארוסה נמי כתיב וה' יסלח לה ומיירי נמי אחר ההפרה כמו שפרש"י בחומש ואפשר דאי לאו קרא דהכא בנשואה הנהו ב' קראי וה' יסלח לה איירי בענין אחר שאם עברה ולא הפר לה האב והארוס יסלח לה ה' אבל בהאי קרא דנשואה מפורש טפי אישה הפרם וה' יסלח לה דמשמע אחר הפרה וק"ל:

כי מטי להאי פסוקא כו' לאכול בשר חזיר כו'. ובאידך קרא נקיט ר' עקיבא מי שנתכוין לאכול שומן כו' דקרא קמא גבי נדרים הוא בלאו וכמוהו בשר חזיר אבל האי קרא והוא לא ידע ואשם וגו' בקרבן איירי דלא בא רק על חייבי כריתות כמו חלב והשתא ניחא דאצטריכו הני תרי קראי משום דאינן שוים דהאי דנדרים דאינן רק בלאו יש לו סליחה אבל האי דחלב נשא עונו ואין לו סליחה רק בקרבן אבל בפ"ד דנזיר מייתי גם בקרא אחרינא משל דחזיר והוצרך שם לעשות צריכתות אתרתי מילתיה דר' עקיבא ע"ש:

איסי בן יהודה אומר כו'. בפ"ד דנזיר קאמר דאיסי קאמר דקרא איירי בב' חתיכות א' של חלב ואחד של שומן וניחא לפי זה שאמר ע"ד זה ידוו כל הדוויים דר"ל עד"ז שנקבע איסורא יש לדוויי שצריך נשיאת עון אבל לא בחתיכה אחת דלא נקבע בו איסורא כלל וכתבו התוס' שם דדרשי י' ד' ו' ו' ר"ת י"דע ו"אשם ו"נשא ודו"ק:

גמרא רב ששת מעבר ליה נהרא כו' כן הוא בס"א:

רש"י בד"ה במה הכתוב מדבר מאחר שאישה הפרם מה שאכלה בהיתר אכלה ומה זו סליחה כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד והיא שותה יין מזידה כו'. ומה"ד אלא תנאי כו':

בד"ה אמר רבי טרפון לאנשי ביתו הס"ד:

בד"ה שתי יבמות כו' צרה וכן אשה וצרתה כו' כצ"ל:

בד"ה תינוקת בת כו' קודם לכן שומא הס"ד:

בד"ה זה וזה כו' בסימנים שבדדים דהיינו בוחל כו' כצ"ל:

גמרא דתניא אחותו כו' אין מתייחד עמהן אלא בעדים כו'. נראה דעדים ל"ד וכמו ששנינו בגיטין (פ"ז מ"ד) לא תתייחד עמו אלא בפני עדים אפי' עבד כו' ע"ש בתוי"ט:

שם אביי מכלליה כו'. כצ"ל בלא ו' וכמו שהעתיקו התוס':

רש"י ד"ה שמעו דקאמרי. השמיע כו'. כצ"ל ור"ל דהשטן השמיע:

רש"י ד"ה דריש צוציתא. שבגובה הדקל. לכאורה רומנא היינו פירא דרמון:

רש"י ד"ה במה הכ"מ. מה עבירה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מתייחד עם אחותו וד"ה ודר עם אמו. נ"ל דצ"ל דבור אחד ומש"כ דלא תקיף כו' דלא מיגרי בקרובתא קאי נמי לטעמא על אחותו כי כן פי' בסנהדרין שם על בקרובתא באמו ובאחותו. ולפ"ז נ"ל דאחותו דקאמר רב יהודה ל"ד אלא ה"ה שאר קרובות ונקט אחותו לרבותא דאף שהיא עמו ראשון בראשון כאב עם בתו ובן עם אמו אפ"ה יחוד לפרקים הוא דשרי אבל לא בתמידות. ובזה א"ש מה שלגלג אותו תלמיד על ר"ט שלא רצה להתייחד עם כלתו:

רש"י ד"ה שתי יבמות. שני אחין. כצ"ל:

לֵימָא מַר: "רַחֲמָנָא נִיגְעַר בֵּיהּ בַּשָּׂטָן". נראה דנתרצה בכך מפני שדבר זה כבר נאמר עליו גבי יהושע כהאי גונא דכתיב יִגְעַר הֳ' בְּךָ הַשָּׂטָן (זכריה ג, ב) ובעלי מקרא קורין פסוק זה בנביאים של זכריה ועוד גערה אינה קללה אלא מניעה שלא ישטין ולא יתגרה אבל מה שהיה אומר פלימו זו קללה הנוגעת לעצמו ובשרו שאומר גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּשִׂטְנָא.

כִּי אָתָא לְבֵיתֵיהּ, הֲוָה קָא שַׁגְרָא דְּבִיתְהוּ תַּנּוּרָא, סָלִיק וְקָא יָתִיב בְּגַוֵּיהּ. נראה לי לא היה בתנור להבה שישרף דאם כן מאבד עצמו בידים אלא רק היה אש בקרקע התנור ורצה לעמוד בתוכו שתכוינה כפות רגליו דבזה לא יש סכנה כי אם צער כויה ורצה לעשות תיקון זה נגד הקלקול דהוא שוור פירוש קפץ והגביה רגליו מן הארץ כדי להביא לה הרמון בשביל אתנן ולכן עשה זאת להכוות כפות רגליו ואפשר דמכח הכויה העלה שם אבעבועות והאריך הצער הזה אצלו ימים רבים כי לא נתרפאו והיו מוציאין ליחה עד שנפטר באותו הצער.
והא דבקשה הרמון כדי שאחר כך יהיה זה לסימן אך כונה עוד לרמוז כי הוא עודנו מלא מצות כרמון דלא נכשל באשה נכריה אלא זו אשתו היא.

וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא אין מחשבה רעה מצרפה למעשה?
ונראה לי הא דאין מחשבה מצרפה למעשה היינו משום דיש לעשות לו התנצלות דאם היה מזדמן מעשה לפניו לא היה עושה אך זו דעשתה מעשה לפי דעתה באיסור אף על גב דלפי האמת היתה היתר דנין אותה אלו היתה המעשה של איסור ודאי גם כן היתה עושה דהא באמת היא חשבה מעשה איסור ועשתה ואפשר להעמיס תירוץ זה בתירוץ של הרב ז"ל.
ועוד נראה לי בס"ד דאף על גב דאין מצרפין מחשבה רעה למעשה היינו להביא עליו יסורין או גיהנם אבל ודאי צריך סליחה דדמי למצות עשה דאין מענישין על ביטולה אלא בעידן רתחא ועל כל פנים צריך סליחה וכפרה.

מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל חֵלֶב וְעָלָה בְּיָדוֹ חֵלֶב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!. קשא אם לענין עונש על אכילת חלב בא לעשות הקל וחומר הזה לא אצטריך דהא עונש אכילת חלב מפורש בכתוב והוא מן חיובי כריתות דהקל וחומר עביד על המחשבה בפני עצמו דאף על גב דאיכא מלקות וכרת על המעשה הנה ראוי לקבל עוד עונש פרטי על חלק המחשבה שהיה לו באותה מעשה.

רַבִּי עֲקִיבָא, כִּי הֲוָה מָטִי לְהַאי פְּסוּקָא, הֲוָה בָּכִי, אָמַר: וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, אָמְרָה תּוֹרָה: צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה, מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!. מקשים למה רבי עקיבה הוה בכי על זאת יותר משאר חכמים? ומתרצים בשם רבני אשכנז ז"ל משום דעשרה הרוגי מלכות היו גלגול השבטים ונתפסו בעון מכירת יוסף הצדיק ע"ה אך מצינו שאמר לו יוסף הצדיק ע"ה וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם וכו' (בראשית מה, ה) כלומר זו היתה סיבה מאת ה' כדי לכלכל העולם כולו ואם כן תיקשי למה נענשו עשרה הרוגי מלכות בעבור זאת מאחר שהמעשה היתה לטובה? אך לפי מה שאמר הכתוב (במדבר ל, יג) 'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ' דצריכה כפרה משום מחשבתה הרעה אף על גב דגוף המעשה היה טוב לכן גם הם נתחייבו בשביל המחשבה עד כאן דבריהם.
וראיתי מקשים על דבריהם דלא דמי הא להא דהכא הכתוב איירי במעשה של היתר ממש דעלה בידו בשר טלה אך המעשה של השבטים היתה באיסור דעל כל פנים הם מכרו אותו ועברו על פסוק וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת (שמות כא, טז) ורק הקדוש ברוך הוא סיבב מאותה מעשה טובה דנתגדל יוסף הצדיק ע"ה במצרים ובאה הטוב של השבע על ידו.
ואנא עבדא אבא לקיים דברי רבני אשכנז ז"ל הנזכר באופן זה דכתבו בשם הרמ"ע ז"ל דהשבטים פטורים מן המיתה משום דאיתא בסנהדרין (סנהדרין פו.) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא 'בְיָדוֹ' פרט למצוי אצלו כבן ואח ועוד טעם שני איכא דאיתא התם דאין חיוב אלא רק במי שגונב ומחזיק ותוקף בו לזכות תחלה ואחר כך מוכרו שנאמר וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ (דברים כד, ז) והם לא תקפו בו אלא מכרו אותו בעודו בבור ואותם שקנו אותו משכו אותו והעלהו ולקחוהו עד כאן דבריו.
והנה טעם הראשון ליתיה כי הם לא היו נוהגים עמו מנהג אחים והפרו אחוה וכמו שאמרו חז"ל על פסוק 'נָסְעוּ מִזֶּה' (בראשית לז, יז) שהפרידו בני רחל מהם והוא לא חשוב מצוי אצלם ולא נשאר להם פיטור אלא מצד טעם השני שהם לא תקפו אלא מכרו אותו והקונים משכו אותו ולקחוהו, מיהו היכר זה לא היה במתכוון כי הם לא סלקא דעתייהו להתיר המכר בכך אלא נזדמן הדבר כן מאיליו ונמצא זה דומה דנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דהם לא הרגישו בהתר זה ולא היתה כונתם בכך אלא מחשבתם באסורא.
והנה בעיקר הקושיא במאמר הנזכר דהוה רבי עקיבה בכי, תרצתי בס"ד דהוה רבי עקיבה בכי בהאי קרא משום עובדא דשטן דנזדמנה לפניו דאדמי ליה כאיתתא בריש דקלא וראה אותה וחשק בה ועלה לדקלא לתבעה ובאמצע הדקל שבקיה יצר הרע וירד וידוע דאי אפשר שתתגבר התאוה בערוה אלא אם כן יסתכל בה ויראנה וכבר כתבתי לעיל דהבטה בערוה יש אומרים דאסור מן התורה מקרא ד'לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' ויש אומרים מדרבנן ובפנויה לכולי עלמא אסור מדרבנן.
והגם דהבאתי לעיל דהסתכלות בשידה ורוחות ולא באשה ממש שאני דלא אתמר איסורא ד'לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' בכהאי גוונא מכל מקום רבי עקיבה כשהיה מגיע למקרא זה ד'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ' דמוכח מיניה כל היכא דהמחשבה באיסורא הוות אף על גב דהמעשה היתר גמור צריך כפרה וסליחה לכן מזה היה דן בהך עובדא דאף על גב דאשר חישב בהסתכלות לא הוה באשה ממש מכל מקום צריך כפרה על מחשבתו והסתכלותו שהיתה על אשה ממש כי הוא חשב דזאת הנראית לו על הדקל היתה אשה ממש דשייך בה האי איסורא ד'לֹא תָתֻרוּ'.

מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! (במדבר ל, יג). קשה מה שנתחדש לו בחלוקה זו דעלה בידו בשר חזיר מכח האי קל וחומר והלא עונש המתכוין לאכול בשר חזיר מפורש בכתוב והוא חיובי כריתות ולמאי אצטריך האי קל וחומר?
ונראה לי בס"ד דלא בא לחדש דבר על אכילתו במזיד אלא בא ללמוד קל וחומר לחייב על המחשבה שהיתה לו קודם אכילה דעדיין לא אכל ורק חשב לאכול והיא על פי מה שאמרו בגמרא לעיל (בדף מ') מחשבה העושה פירות הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שאין עושה פירות אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ופירש רש"י עושה פירות שקיים מחשבתו ועשה מצרפה למעשה שנפרעין ממנו אף על המחשבה עיין שם. וכוונתו היא דלאו על מחשבה דהיתה בשעת מעשה איירי דזה פשיטא אך קאי על המחשבה דקדמה למעשה דתחילה חשב לאכול חלב בכונה דנפרעין ממנו גם על אותה מחשבה שקדמה דלא הוות בעידנא דמעשה ועל זאת המחשבה שקדמה לשעת מעשה בא ללמד כאן דנפרעין עליה בפני עצמו מפני שסופה באה לידי קיום במעשה.

"וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ", כְּשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה, הָיָה בּוֹכֶה (ויקרא ה, יז). הא דרבי עקיבה היה בוכה בפסוק זה טפי מזולתו נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דחגיגה (חגיגה יד:) תנו רבנן ארבעה נכנסו לפרדס, בן עזאי הציץ ומת ובן זומא הציץ ונפגע ואחר יצא לתרבות רעה ורק רבי עקיבה נכנס בשלום ויצא בשלום ואף הוא באו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקדוש ברוך הוא הניחו לזקן זה שראוי הוא להשתמש בכבודי!
ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל דארבעה חכמים הללו היו מופלגים בחכמה והיו צופים ברוח הקודש ובמעשה מרכבה ועלה בדעתם לתקן הפגמים שפגם אדם הראשון בחטאו אך אי אפשר לתקן הפגמים ההם אלא עד שימשיכו ארבעה מוחין שהם חכמה ובינה ותרין עטרין דדעת שהם חסדים וגבורות וכולם יחד הם ד' מוחין, אמנם ארבע חכמים אלו עלה בדעתם שבין ארבעתם יחד יתקנו הפגמים הנזכר והיינו שכל אחד מהם יתקן וימשיך מוח אחד מאלו הארבעה מוחין הנזכר כי חשבו שאין כח בהם להמשיך הד' מוחין וכן עשו אבל טעו בזה כי היה צריך שכל הארבעה מוחין יושלמו על ידי אחד מהם בלבד.
וכן גם לרבי עקיבה שנכנס בשלום ולא חטא בזה התיקון אשר עשה בקשו מלאכי השרת לדחפו והטעם כי באמת תיקון שלו היה שלם וטוב יותר מכולם ונעשה בו תועלת מפני כי אף על פי שהמשיך מוח אחד לבדו עם כל זה הועיל כי מחמת דאותו המוח שתיקן הוא היה עטרא דחסד אז על ידי תיקונו נתקנו כל המוחין ממילא אך עם כל זה שגג בזה שהיה צריך שהוא לבדו ימשיך כל הארבעה מוחין כלם ולכן בקשו מלאכי השרת לדחפו, והשם יתברך הצילו כי על כל פנים נתקנו כל הארבעה מוחין בסיבתו אף על פי שהוא עצמו לא נחת לתקן אלא מוח אחד בלבד, עד כאן דבריו זלה"ה בקיצור כי שם ביאר באורך פרטות הקלקול שנעשה מעשה כל אחד ואחד מהם וגם ביאר טעם מיני העונשים שנעשו לכל אחד ואחד כמ"ש.
ולכן רבי עקיבה כשהיה מגיע לפסוק זה דאמר מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו חלב דאמרה תורה 'וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ' היה בוכה על חביריו שהיו עמו בשותפות עליית הפרדס דכולם חשבו לתקן וכוותם היתה לטובה לאכול שומן ורק שגו ברואה ועשו קלקול במעשיהם וכל אחד קבל עונש גדול כפי ערך הקלקול שהיה על ידו, זה מת וזה נפגע וזה יצא לתרבות רעה והיה בוכה עליהם ואמר אם כן המתכוון לקלקל ועשה קלקול על אחת כמה וכמה וגם על עצמו היה בוכה קצת כי על כל פנים הוא שגה בתיקון שעשה והיה בסכנה גדולה דרצו מלאכי השרת לדחפו לולי השם יתברך היה בעזרו והצילו.

לָא סָבַר לָהּ מַר דְּמִקַדְּשָׁא?. פירש רש"י ז"ל אין אדוני יודע שהיא מקודשת. ולשון לא סבר אינו מתיישב במקום לשון 'אינך יודע' ונראה לי הכונה דאמר לו אם לא חשבת דהיא מקודשת דהיה לך לחשוב אולי היא מקודשת.

מתייחד אדם עם אמו אמר ר"י אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו ופרש"י בד"ה ודר עם אמו או עם בתו דלא תקיף יצריה דאהני בהו אנשי כנסת הגדולה דכחלינהו ונקרינהו לעיניה כו' עכ"ל. ואף ע"ג דפרש"י כן אאמו ואבתו ע"כ דאאחותו נמי קאי דאל"כ אין טעם כלל להתיר ייחוד באחותו טפי מבאחרות ובלא"ה ודאי אהני אנשי כנה"ג נמי לקורבת אחותו אלא דאפ"ה אין לסמוך על זה לדור עמה בקביעות משא"כ באמו ובתו דאפילו מקמי אנשי כנה"ג אין להחמיר בהם אף לעיקר ייחוד דהא מהאי קרא דרמז לייחוד גופא ילפינן דאדם מתייחד עם אמו וכבר כתבתי דלפ"ז ה"ה באב עם בתו וכמ"ש בשם הירושלמי מש"ה מותר אף לדור עמהם כן נ"ל:

שם בגמרא רב אחא בר אבא איקלע לגבי ר"ח כו' א"ל לא סבר לה מר דמיקדשה ופרש"י דיש לו להתרחק מאשת איש עכ"ל. והריטב"א ז"ל בחידושיו הקשה על זה דמאי אולמא איסור אשת איש טפי מאיסור בת בתו דחמיר טפי כו' ע"ש שמפרש בענין אחר ולענ"ד יש ליישב פירש"י דלענין איסור אשת איש יש לו לחוש למראית עין דאיכא מאן דידע שהיא אשת איש ואינו יודע שהיא בת בתו משא"כ לענין חשש בת בתו פנוייה ממה נפשך לא שייך מראית עין דמאן דידע שהיא בת בתו ליכא למיחש דהכל יודעין דמחמת חיבה עושה ואיסורא ליכא דלא מגרי יצר הרע בקרובים כמו לעיל באחותו ולמאן דלא ידע שהיא בת בתו נמי ליכא למיחש כ"כ דפנוייה בעלמא היא ואע"ג דודאי בפנוייה אחרת איכא איסורא לאותבה בכנפיה מ"מ לא שייך להחמיר בכך למראית עין כיון דלקושטא דמילתא מותר כן נ"ל:

תיב שפיר. שב כהוגן שלא תמאיסנו: הבו לי כסא. מזגו לי כוס: אכמר. שוטי''ר בלע''ז: שדא ביה כיחו. השליך בתוכו את כיחו ליחה היוצאה מן הריאה: נחרו ביה. גערו בו: שקא. הוא החזיק עצמו כמת: שקא. הלקיח כמו שקל: שמעו דקאמרי פלימו קטל גברא. השמיעו לאנשי ביתו קול יוצא מבחוץ ואומרים פלימו קטל גברא: ערק. פלימו כסבור שבאים עליו נוגשי המלך להורגו: טשא. נחבא בבית הכסא חוץ לעיר: חזייה. שטן לפלימו דמצטער: מאי טעמא אמרת הכי. למה הורגלת לקללני: אלא היכי נימא. לדחותך מעלי שלא תחטיאני: דפריש מינאי. מחמת זקנה ומה ירא מיצר הרע: קשטה נפשה. בתכשיטיה קישוטי בשמים ואפרסמון: חלפא ותני קמיה. עברה לפניו ושנתה פעם שניה: אנא חרותא. שם זונה ניכרת בעיר: דהדרי מיום. שחזרתי היום הלום: דריש צוציתא. ענף קטן שבגובה הדקל: שוור. קפץ: קא יתיב בגוויה. להמית את עצמו: אישה הפרם. צריכין סליחה: במה הכתוב מדבר. מאחר שאישה הפרה מה שעברה ומה זו סליחה: והיא שותה ביין. מיד ואף על פי שבהיתר כיון שהיא לאיסור נתכוונה צריכה סליחה: כל הדווים. שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון: מתייחד עם אחותו. לפרקים אבל אינו דר תמיד ביחוד אצלה בבית: ודר עם אמו או עם בתו. דלא תקיף יצריה עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה כו' (סנהדרין דף סד.): תנאי היא. גרסינן: אמר ר' טרפון. לאנשי ביתו הזהרו בי להיות עמי ועם כלתי שלא אתייחד עמה: מכלליה מכולה דברא. כשהיה הולך בשדה בגירסא לייחוד היה מונע הבהמות מכל השדה ד''א שאינו מניח להיות רועה והבהמות בשדה אחד: שתי יבמות. נשי שני אחין ששונאות זו את זו כשתי צרות שדואגות שמא תפול ליבום לפני בעלה ותיעשה לה צרה אשה וצרתה ואשה וחמותה ובת חמותה ובת בעלה כולן שונאות זו את זו וטעמא מפרש ביבמות בפרק האשה שהלכה (דף קיז.): שיודעת טעם ביאה. כלומר מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק: ואינה מוסרת עצמה לביאה. מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר הילכך אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות: תינוקת בת תשע שנים ויום אחד. והביאה שערות דכי איכא שדים נכונו ושערך צמח הוא דמגרו בה וסבר לה כמאן דאמר (בנדה דף מו.) בת תשע שנים ויום אחד שהביאה שערות סימן הן מכאן ואילך אבל קודם לכן שומא ותינוק בן י''ב שנה ויום אחד קרי ליה הגדיל ולא יישן עם אמו עוד בקירוב בשר: זה וזה. בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא דתינוקת בעינן שדים נכונו בסימני נערות בסימנין [שבדדים] דהיינו בוחל כדתנן במסכת נדה (דף מז.) בוחל אלו ימי הנעורים ושערך צמח אלא דללישנא קמא אי אתיא שערות מתשע שנים ולמעלה הוי סימן גמור וללישנא בתרא הוי שומא עד בת שתים עשרה שנים ויום אחד: בושה לעמוד לפניו. בידוע שיש בה טעם ביאה: לא סבר לה מר דמקדשא. אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מאשת איש:

אביי מכלי להו מכולה דברא. נראה דהני אמוראי חומרא בעלמא קא עבדי ואנן קיימא לן כרבנן דרבי יהודה (לקמן דף פב.) דאמרו לו לא נחשדו ישראל לא על משכב זכור ולא על הבהמה:

קידושין פא ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף פא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד