קידושין פב ע"א

הַכֹּל לְשֵׁם שָׁמַיִם
מַתְנִי' לֹא יְלַמֵּד אָדָם רַוָּוק סוֹפְרִים וְלֹא תְּלַמֵּד אִשָּׁה סוֹפְרִים רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה לֹא יְלַמֵּד סוֹפְרִים רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יִרְעֶה רַוָּוק בְּהֵמָה וְלֹא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּוקִין בְּטַלִּית אַחַת וַחֲכָמִים מַתִּירִים
גְּמָ' מַאי טַעְמָא אִילֵימָא מִשּׁוּם יָנוֹקֵי וְהָתַנְיָא אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל מִשְׁכַּב זְכוּר וְלֹא עַל הַבְּהֵמָה אֶלָּא רַוָּוק מִשּׁוּם אִמָּהָתָא דְיָנוֹקֵי אִשָּׁה מִשּׁוּם אֲבָהָתָא דְיָנוֹקֵי
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף מִי שֶׁאֵין כּוּ' אִיבַּעְיָא לְהוּ מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה כְּלָל אוֹ דִלְמָא בְּשֶׁאֵינָהּ שְׁרוּיָה אֶצְלוֹ תָּא שְׁמַע אַף מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינָהּ שְׁרוּיָה אֶצְלוֹ לֹא יְלַמֵּד סוֹפְרִים
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יִרְעֶה כּוּ' תַּנְיָא אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל מִשְׁכַּב זְכוּר וְלֹא עַל הַבְּהֵמָה
מַתְנִי' כֹּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת הַנָּשִׁים רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ שֶׁאֵין אוּמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאוּמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאוּמָּנוּת אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אוּמָּנוּת וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְּצַעַר וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר אֶלָּא שֶׁהוֹרַעְתִּי מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי
אַבָּא גּוּרְיָין אִישׁ צַיְידָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גּוּרְיָא לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ חַמָּר גַּמָּל קַדָּר סַפָּן רוֹעֶה וְחֶנְוָנִי שֶׁאוּמָּנוּתָן אוּמָּנוּת לִיסְטִים רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ הַחַמָּרִין רוּבָּן רְשָׁעִים וְהַגַּמָּלִין רוּבָּן כְּשֵׁרִין הַסַּפָּנִין רוּבָּן חֲסִידִים טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים לְגֵיהִנָּם וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים שׁוּתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר מַנִּיחַ אֲנִי כׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וּשְׁאָר כׇּל אוּמָּנִיּוֹת אֵינָן כֵּן כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חוֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה אוֹ לִידֵי יִסּוּרִין וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסוֹק בִּמְלַאכְתּוֹ הֲרֵי הוּא מֵת בָּרָעָב אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן אֶלָּא מְשַׁמַּרְתּוֹ מִכׇּל רַע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּזִקְנוּתוֹ
בְּנַעֲרוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ וְאַבְרָהָם זָקֵן וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִיתְּנָה שֶׁנֶּאֱמַר עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן כׇּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים סוֹרוֹ רַע כְּגוֹן הַצּוֹרְפִים וְהַסָּרֵיקִים וְהַנָּקוֹרוֹת וְהָרוֹכְלִין וְהַגַּרְדִּיִּים וְהַסַּפָּרִים וְהַכּוֹבְסִים וְהַגָּרָע וְהַבַּלָּן וְהַבּוּרְסְקִי אֵין מַעֲמִידִים מֵהֶם לֹא מֶלֶךְ וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל מַאי טַעְמָא לָא מִשּׁוּם דִּפְסִילִי אֶלָּא מִשּׁוּם דְּזִיל אוּמָּנוּתַיְהוּ
תָּנוּ רַבָּנַן עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּגָרָע מְהַלֵּךְ עַל צִידּוֹ וְרוּחוֹ גַּסָּה וְנִתְלֶה וְיוֹשֵׁב וְעֵינוֹ צָרָה וְעֵינוֹ רָעָה אוֹכֵל הַרְבֵּה וּמוֹצִיא קִימְעָא וְחָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת וְעַל הַגָּזֵל וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה מַאי הִיא אָמַר רַב יְהוּדָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - א

דאמר שמואל: הכל לשם שמים! ^[1] הכל תלוי בכונה. ודוקא לשם חיבת אישות אסור, אבל אני לא התכונתי אלא לעשות קורת רוח לאמה, להראות שאני מחבב את בתה, שהיא נכדתי.

מתניתין:

לא ילמד [לא ירגיל] אדם רווק להיות מן הסופרים [מלמדי תינוקות].

וכן לא תלמד [תרגיל] אשה להיות מן ה סופרים.

רבי אלעזר אומר: אף מי שאין לו אשה, לא ילמד סופרים. ובגמרא יתבאר, מה הוא מוסיף על דברי תנא קמא.

רבי יהודה אומר: לא ירעה רווק בהמה, כדי שלא יתאוה לבהמות, ויבא לידי משכב בהמה.

ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת, כדי שלא יבואו לידי משכב זכור.

וחכמים מתירים, כיון שלא נחשדו ישראל על כך.

גמרא:

שנינו במשנה: לא ילמד אדם רווק סופרים.

והוינן בה: מאי טעמא? אילימא, משום שיש לחוש שמא יבואו לחטוא עם הינוקא [התינוקות] במשכב זכור? -

הרי אי אפשר לפרש כן.

כי והא תניא: אמרו לו לרבי יהודה: לא נחשדו ישראל על משכב זכור, ולא על הבהמה. ומשום כך נחלקו חכמים עליו בסיפא דמתניתין.

ומסקינן: אלא, רווק לא ילמד סופרים, משום אמהתא דינוקא. כי אמותיהם של התינוקות מצויות תדיר אצל המלמדים להביא את בניהן לבית הספר.

ואשה לא תלמד סופרים, משום אבהתא דינוקא הבאים עמם לבית הספר.

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אף מי שאין לו אשה, לא ילמד סופרים.

איבעיא להו: האם אסר רבי אלעזר רק למי שאין לו אשה כלל, ובא להוסיף על דברי תנא קמא [שאמר רק רווק, שלא נשא אשה מעולם, אסור לו ללמד תינוקות, אבל אם היתה לו כבר אשה, ומתה, מותר לו ללמדם, על אף שעתה אין לו אשה], ובא רבי אלעזר לומר שאם מתה אשתו, ואין לו עתה אשה כלל, אסור לו ללמד תינוקות.

אבל אם יש לו אשה, אך היא לא נמצאת אתו עתה, מודה רבי אלעזר שמותר לו ללמדם.

או דלמא, כוונתו של רבי אלעזר להוסיף ולהחמיר, שאף באם יש לו אשה, אלא שאינה שרויה אצלו [שלא נמצאת עמו עתה], גם כן לא ילמד תינוקות.

ופושטת הגמרא: תא שמע מברייתא [שהיא בהכרח לדברי רבי אלעזר]:

דתניא: אף מי שיש לו אשה, ואולם היא אינה שרויה אצלו, לא ילמד סופרים. וברייתא זו, בהכרח לרבי אלעזר היא, שהרי לרבנן אין הוא רווק, ומותר הוא ללמד תינוקות.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: לא ירעה רוק בהמה, ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת. וחכמים מתירים.

תניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה: לא נחשדו ישראל על משכב זכור, ולא על הבהמה. ולכן אין לאסור זאת על הרווק.

מתניתין:

אף שמותר לסתם אדם להתייחד עם שלש נשים ומעלה, אבל כל מי שעסקיו עם הנשים [שמלאכת אומנותו היא לצורך נשים], לא יתייחד עם הנשים, ואפילו הרבה יחד, לפי שלבו גס בהן, ואינו בוש מפניהן. ויש לחשוש שמא אם יחטא עם אחת, שאר הנשים תחפנה עליו.

ולא ילמד אדם את בנו אומנות שהיא לצורך הנשים. משום שאומנות זו גורמת לו להיות רגיל אצל נשים.

רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה.

ואל יאמר בלבו, שאומנות זו אינה מעשירה, אלא יתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, ומן השמים ישלחו לו את פרנסתו.

שהרי אין אומנות שאין בה עניות ועשירות, ובכל אומנות אפשר להצליח, ואפשר להכשל.

שלא באה העניות מן האומנות, ולא באה העשירות מן האומנות, אלא הכל נמדד לאדם מן השמים, לפי זכותו. ^[2]

רבי שמעון בן אלעזר אומר: וכי ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? ובכל זאת הן מתפרנסין שלא בצער.

והרי קל וחומר הוא: הלא בעלי החיים האלו לא נבראו אלא לשמשני [את האדם]. ואילו אני נבראתי לשמש את קוני.

ואם הם מתפרנסים שלא בצער, אינו דין שאף אני אתפרנס שלא בצער?!

וכך אמנם היה בשעה שהיה אדם הראשון בגן עדן.

אלא, שהריותי את מעשי, כשאדם הראשון חטא בהיותו בגן עדן, ולכן קפחתי את פרנסתי. דהיינו, נגזר על כל בני האדם, להצטער על פרנסתם. ^[3]

אבא גוריין, איש ציידן, אומר משום אבא גוריא: לא ילמד אדם את בנו להיות חמר, מנהיג חמורים, או גמל, או קדר [מוכר קדירות], או ספן, או רועה, וחנוני. משום שאומנותן של אלו - אומנות של ליסטים היא.

החמר והגמל והספן והקדר, הולכי דרכים הם. וכשהם לנים בדרך, דרכם ללקוט פירות משדות זרים. וכן נשכרים הם לבני אדם, ואינם עומדים בהתחייבותם לעבוד במלואה. ומשום כן בחזקת ליסטים הם.

ואף הרועה את בהמות בעצמו, חשוד הוא לרעותם בשדות זרים.

ואף החנוני חשוד בהונאה, לערב מים ביין, וצרורות בחיטים.

רבי יהודה אומר משמו של אבא גוריא: החמרין - רובן רשעים מפני שחשודים על הגזל, כאמור.

אבל הגמלין - רובן כשרים, משום ששוהים הרבה במדבריות, שהם מקום סכנה, משום גדודי חיות ולסטים המצויים שם. ומתוך כך הם יראים על נפשם, ומשברים את לבם לפני הקדוש ברוך הוא.

הספנין - רובם חסידים, משום שהם מצויים תדיר במקום סכנה, ותמיד הם ברעדה, יותר מן הגמלים.

טוב שברופאים - לגיהנם! לפי שהוא בטוח בעצמו ואינו ירא מן החולי, משום שיודע להזהר על בריאותו, ואוכל תמיד מאכלים בריאים. ומשום כך אינו משבר את לבו לפני המקום.

וגם לפעמים הוא הורג נפשות כשמתרשל במלאכתו. ולפעמים בידו לרפא עניים שאין בידם לשלם, ואינו רוצה לרפאם ללא קבלת שכר. ^[4] והכשר שבטבחים [בעלי בית מטבחיים], שותפו של עמלק הוא! שהרבה ספיקות טריפה באים לידו, ומתוך שהוא חס על ממונו, הוא מאכילן לישראל.

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל את כל מיני האומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה. ^[5]

שהרי אדם אוכל משכרה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.

ושאר כל אומנות, אינן כן. שהרי כשאדם בא לידי חולי, או לידי זקנה, או לידי יסורין, וכבר אינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב.

אבל התורה אינה כן. אלא היא משמרתו מכל רע בנערותו, ואף נותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. שאף בזקנותו, כשכבר אינו יכול לעסוק בה, הרי הוא נהנה ממתן שכרה.

בנערותו, מהו אומר? - [ישעיהו מ לא] "וקוי ה' יחליפו כח".

בזקנותו, מהו אומר? - [תהילים צב טו] "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".

וכן הוא אומר באברהם אבינו [בראשית כד א]: "ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל". והיה זה בשכר התורה שעסק בה. שכן מצינו, שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה, עד שלא ניתנה [אף שעדיין לא ניתנה]. שנאמר [בראשית כו ה]: "עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור את משמרתי, מצותי, חוקותי ותורותי".

גמרא:

תנו רבנן: כל שעסקיו עם הנשים, סורו רע! כלומר, מנהגו רע. ורע הדבר להיות בקרבתו ["סורו", מלשון להיות "סר" אליו].

כגון הצורפים, צורפי זהב, העושים לנשים תכשיטי זהב.

והסריקים, הסורקים בגדי נשים.

והנקורות, המנקרים ריחים של יד שהנשים טוחנות בהם.

והרוכלין, המוכרים קישוטי בשמים לנשים.

והגרדיים, האורגים בגדים לנשים.

והספרים, שהנשים באות אליהם, כדי שיספרו את בניהן.

והכובסים, שהנשים מביאות להם את כבסיהן לכבס.

והגרע [מקיז דם].

והבלן [מחמם מרחצאות].

והבורסקי, המעבד להן עורות למלבוש ולמנעל -

כל אלו - אין מעמידים מהם מלך, ולא כהן גדול.

מאי טעמא? - לא משום דפסילי, אלא משום דזיל אומנותיהו [שאומנותם מזולזלת] בעיני בני אדם, ולכן, אין זה מכבוד המלכות והכהונה למנותם.

תנו רבנן: עשרה דברים נאמרו בגרע [מקיז דם]:

א. מהלך על צידו, בדרך גאוה.

ב. ורוחו גסה.

ג. ונתלה ויושב. אינו יושב אלא אם כן הוא נסמך לאחוריו או על צידו.

ושלשה דברים אלו, סימני גאוה הם. שמתגאה הוא בכך שבני אדם מוסרים את נפשם בידו.

ד. ועינו צרה בממונו, שאינו מבזבז ממנו כלום, לפי שרגיל הוא לאכול אצל המזמינים אותו להקיז להם.

ה. ועינו רעה, שנותן עיניו בבריאים, ומצפה שיחלו, כדי שיצטרכו לו.

ו. אוכל הרבה, שהוא רגיל לאכול עם כמה אנשים בכל יום, כאמור.

ז. ומוציא קימעא, משום שאוכל עם החולים הצריכים הקזה, כאמור, והם מקפידים לאכול לחם נקי ובשר שמן. ומאכלים אלו ממעטים את הזבל.

ח. וחשוד על עריות מתוך שעסקו עם הנשים.

ט. וחשוד על הגזל משום שהנשים גוזלות מבעליהן ונותנות לו.

י. ואף חשוד על שפיכות דמים! שלפעמים מקיז יותר מדי דם, וגורם למיתה.

דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה.

והוינן בה: מאי היא "אומנות נקיה וקלה"?

הערות

^[1] הכל לפי דעת שמים. כך היא גירסת הריטב"א. והוסיף הריטב"א שכך היא ההלכה, שהכל הוא כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו, עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור [כדאיתא במסכת עבודה זרה כב]. ומאידך, אם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו, ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה, ולשאול בשלום אשת איש [אם כי לעיל אמר רב יהודה שאין שואלים בשלום אשה, לפי שהוא לא היה מחזיק בעצמו שאין לבו מעלה טינא כלל]. וזהו גם ביאור הנהגתו של רבי יוחנן, שהיה יושב לפני שערי מקום הטבילה של הנשים, ולא חשש בעצמו ליצר הרע. וכן מצינו שכמה מהתנאים והאמוראים דברו עם "מטרוניתא". וכן מצינו שרב אדא בר אהבה היה נוקט את הכלה על כתפו והיה רוקד עמה, ולא חשש להרהור, בגלל שהכיר בנפשו שאינו בא לידי כך. אלא, שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחים ביצרם, והראיה מכל המעשים המתוארים כאן!

^[2] לפי התוספות, ה"זכות" האמורה כאן, היא מזלו של האדם, ולא שפרנסתו תהיה לפי זכויותיו. ופירשו כך, לאור דברי רבא במסכת מועד קטן [כח א] ש"בני, חיי, ומזוני" אינם תלויים בזכויותיו של האדם אלא במזלו שנקבע לו בשעה שנולד, שאז נקבע אורך ימיו, וכמה ומי יהיו ילדיו, ומה תהיה מידת פרנסתו. אך המהרש"א הביא את דברי התוספות במסכת שבת [קנו א], שזכויות האדם מסוגלות לשנות את מזלו, ולזה התכוון רבי מאיר, שיכול אדם לשנות את מזל פרנסתו בזכויות שיעשה.

^[3] הפני יהושע מביא פירוש נוסף, שאדם השלם במעשיו ללא חטא, יסבבו לו מן השמים שתהיה מלאכתו נעשית על ידי אחרים. ורק מחמת החטא אין האדם זוכה להתפרנס ללא עמל.

^[4] המהרש"א מביא ביאור נוסף, שרופא המתגאה בכך שמחזיק עצמו ל"טוב שברופאים", עושה הכל על דעת עצמו מבלי להתייעץ עם רופאים אחרים, ומתוך גאוותו הוא בא לכלל טעות ופוגע בחולה.

^[5] הרמ"א [יו"ד רמ"א ד] פסק: ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה גמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא. אבל לא בלימוד שאר החכמות. ומכל מקום, מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים. ומביא הגר"א, שמקור הדברים הוא ממסכת כמי שפוטר עצמו מלימוד תורה, שהוא חמור ממי שמבטלה לצורך הנאתו גרידא. וסיבת הדבר, כי אילו היתה עוד השתלמות בהשכלה אנושית, היה הקב"ה נותנה לנו על הר סיני. ומשלא ניתנה לנו בסיני אלא התורה, הרי מי שלומד חכמות חיצונית שלא לצורך פרנסה אלא לומד בהן בקביעות, משום שהן חשובות בעיניו להתפאר בהן, הרי לא רק שמבטל הוא מלימוד תורה. אלא נחשב כמי שמסיר לבו מן התורה, ואף נהנה מעבירה זו. אבל, מי שמפסיק מדברי תורה לצורך קיום מצוה, ובכלל קיום דרך ארץ, שגם היא, כאמור, מצוה, שמחמתה יכול האדם לעסוק בתורה ובמצוות, הרי גם הזמן של ההפסקה מהלימוד נחשב בכלל "ללכת בהם", שהרי הולך הוא תחת העול הקדוש של תלמוד תורה!

הכל לשם שמים, כלומר, שדבר זה נבחן ונבדק בידי שמים שאם עושה משום חיבת קירבת משפחה וכיוצא בזה, ואין בו צד של חיבת עריות — מותר.

א משנה לא ילמד אדם רווק שאין לו אשה סופרים, שלא יהא מלמד תינוקות. ולא תלמד אשה סופרים, שלא תהיה מלמדת תינוקות. ר' אלעזר אומר: אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים. ר' יהודה אומר: לא ירעה רווק בהמה, ולא יישנו שני רווקין בטלית אחת שמא יבואו לידי עבירה במשכב זכור, וחכמים מתירים.

ב גמרא מאי טעמא [מה טעם] שאין מתירים לרווק להיות מלמד תינוקות? אילימא [אם תאמר] משום ינוקי [התינוקות] שהוא חשוד עליהם במשכב זכור — והתניא [והרי שנינו בברייתא], אמרו לו חכמים לר' יהודה: לא נחשדו ישראל על משכב זכור, ולא על הבהמה! אלא הטעם הוא אחר, רווק לא ילמד — משום אמהתא דינוקי [אמהות של התינוקות] שמגיעות מפעם לפעם לבית הספר ועשוי להכשל בהן. וכן אשה לא תלמד — משום אבהתא דינוקי [אבות התינוקות] שהיא עשויה להתייחד איתם.

ג שנינו במשנה שר' אלעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים בבית המדרש]: האם הכוונה בדעת ר' אלעזר היא דווקא מי שאין לו אשה כלל, או דלמא [שמא] מדובר בשיש לו אשה אך אינה שרויה אצלו? תא שמע [בוא ושמע]: אף מי שיש לו ואינה שרויה אצלו לא ילמד סופרים, משמע שכך היא דעת ר' אלעזר.

ד שנינו במשנה שר' יהודה אומר לא ירעה רווק בהמה ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת. תניא [שנויה ברייתא]: אמרו לו חכמים לר' יהודה: לא נחשדו ישראל על משכב זכור, ולא על משכב הבהמה. וזהו הטעם במשנה שחכמים מתירים.

ה משנה כל שעסקיו עם הנשים, שמלאכתו היא בעיקרה לצרכי נשים, לא יתיחד עם הנשים, מפני שהוא רגיל בהן ביותר ויש לחשוש בו יותר לעבירה. ולא ילמד אדם את בנו מלכתחילה אומנות הנשים, כלומר, מלאכה שבה צריך להיות בעסקי נשים משום אותו חשש. ובאותו ענין ר' מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו שיצליח בה. שבסופו של דבר אין אומנות שאין בה עניות ועשירות, ויכול אדם להתעשר מכל אומנות שבעולם. מכיון שלא עניות באה מן האומנות, ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו של האדם.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? ובכל זאת הן מתפרנסין שלא בצער ואינם צריכים לעבוד. והלא לא נבראו כל אלה אלא לשמשני. ואני האדם נבראתי לשמש את קוני, אינו דין (קל וחומר) שאתפרנס שלא בצער? אלא שהורעתי מעשי בחטאי, וקפחתי [ואיבדתי] את פרנסתי, ולכן צריך האדם לעבוד כדי להתפרנס.

אבא גוריין איש צדיין אומר משום (בשם) אבא גוריא: לא ילמד אדם את בנו מלאכת חמר (מוליך חמורים), גמל (מוליך גמלים), קדר (עושה קדירות), ספן, רועה, וחנוני וטעמו של דבר — שאומנותן אומנות ליסטים, שכל אלה יש במקצועם צד של חוסר יושר וחשש גניבה. ר' יהודה אומר משמו של אבא גוריא: החמרין רובן רשעים, מפני שעסקיהם ברמאות, והגמלין העוברים במדבריות שהם מקום סכנה רובן כשרין, ואילו הספנין הפורשים לים רובן חסידים, שמפני שהם עוברים בים במקום סכנה יתירה מגיעים ליראת שמים. טוב שברופאים לגיהנם, ואף הכשר שבטבחים (שוחטים) הוא שותפו של עמלק.

ר' נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, לפי שאדם אוכל משכרה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן, ששכרן הוא רק בעולם הזה. ועוד, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין, ואינו יכול לעסוק במלאכתו — הרי הוא מת ברעב. אבל התורה אינה כן, שיכול לעסוק בה בכל עת, אלא משמרתו מכל רע וחטא בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

בנערותו מהו אומר על תלמידי חכמים — "וקוי ה' יחליפו כח" (ישעיה מ, לא), בזקנותו מהו אומר — "עוד ינובון בשיבה" (תהלים צב, טו). וכן הוא אומר באברהם אבינו "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א). מצינו שעשה (קיים) אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא (לפני) ניתנה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" (שם כו, ה), ללמד שכל המצוות מכל סוג (מצוות, חוקות, תורות), כבר קיימן מעצמו.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כל שעסקיו עם הנשים — סורו (מנהגו וחברתו) רע וטוב להתרחק ממנוץ כגון הצורפים, והסריקים (סורקי הבגדים), והנקורות (מתקני הריחיים של נשים), והרוכלין שמוכרים תכשיטים ובשמים לנשים, והגרדיים (האורגים), והספרים והכובסים, והגרע (מקיז הדם), והבלן (העובד במרחץ), והבורסקי (המעבד עורות). כל בעלי המקצועות האלה אין מעמידים מהם לא מלך ולא כהן גדול. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — לא משום דפסילי [שהם פסולים], שאין פסול בעצם מלאכתם, אלא משום דזיל אומנותיהו [שאומנותם מזולזלת] ואף כשיעלו לגדולה יזלזלו בהם הבריות.

תנו רבנן [שנו חכמים]: עשרה דברים נאמרו בגרע (מקיז הדם): מהלך על צידו בגסות הרוח, ורוחו גסה בגאווה, ונתלה ויושב, שאינו יושב כשאר אדם אלא נשען על משהו מחמת גאווה, ועינו צרה, שהוא קמצן, ועינו רעה, שמקנא באחרים, אוכל הרבה ומוציא רק קימעא (מעט), וחשוד על העריות ועל הגזל ועל שפיכות דמים מתוך מקצועו.

דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. ושואלים: מאי [מה] היא אומנות כזו? אמר רב יהודה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

All such actions are permitted for the sake of Heaven. In other words, if one is acting out of familial affection, without any element of licentiousness, they are permitted.

MISHNA: A bachelor may not act as a teacher of children, nor may a woman act as a teacher of children. Rabbi Elazar says: Even one who does not have a wife may not act as a teacher of children. Rabbi Yehuda says: A bachelor may not herd cattle, nor may two bachelors sleep with one covering, lest they transgress the prohibition against homosexual intercourse, but the Rabbis permit it.

GEMARA: What is the reason that a bachelor may not teach children? If we say it is due to the children themselves, that it is suspected that he may engage in homosexual intercourse with them, but isn’t it taught in a baraita (Tosefta 5:10): They said to Rabbi Yehuda: Jews are not suspected of engaging in homosexual intercourse nor of engaging in intercourse with an animal. Rather, the reason is as follows: A bachelor may not be a teacher of children due to the mothers of the children, who come to the school from time to time, with whom he might sin. Similarly, a woman may not serve as a teacher to children because she may come to be secluded with the fathers of the children.

The mishna teaches that Rabbi Elazar says: Even one who does not have a wife may not act as a teacher of children. A dilemma was raised before the students in the study hall: Does Rabbi Elazar mean one who does not have a wife at all, or perhaps he is referring even to one who has a wife, in a circumstance where she is not residing with him? Come and hear: Even one who has a wife but she is not residing with him may not act as a teacher of children. This statement is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar and indicates that his restriction applies even if the man is married.

The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: A bachelor may not herd cattle, nor may two bachelors sleep with one covering. It is taught in the Tosefta (5:10): They said to Rabbi Yehuda: Jews are not suspected of engaging in homosexual intercourse nor of engaging in intercourse with an animal.

MISHNA: Anyone who has professional dealings primarily with women may not be secluded with women. There is more of a concern that such a man might sin due to his familiarity with the women. And a person may not teach his son a trade that necessitates frequent interaction with women, for the same reason. With regard to teaching one’s son a trade, Rabbi Meir says: A person should always teach his son a clean and easy trade and pray for success to the One to Whom wealth and property belong, as ultimately there is no trade that does not include both poverty and wealth, since a person can become rich from any profession. Poverty does not come from a particular trade, nor does wealth come from a particular trade, but rather, all is in accordance with a person’s merit. Therefore, one should choose a clean and easy trade, and pray to God for success.

Rabbi Shimon ben Elazar says: Have you ever seen a beast or a bird that has a trade? And yet they earn their livelihood without anguish. But all these were created only to serve me, and I, a human being, was created to serve the One Who formed me. Is it not right that I should earn my livelihood without anguish? But I, i.e., humanity, have committed evil actions and have lost my livelihood. This is why people must work to earn a living.

Abba Guryan of Tzadyan says in the name of Abba Gurya: A person may not teach his son the trades of a donkey driver, a camel driver, a pot maker, a sailor, a shepherd, or a storekeeper. The reason for all these is the same, as their trades are the trades of robbers; all of these professions involve a measure of dishonesty and are likely to lead to robbery. Rabbi Yehuda says in Abba Gurya’s name: Most donkey drivers are wicked, since they engage in deceit, and most camel drivers, who traverse dangerous places such as deserts, are of fit character, as they pray to God to protect them on their journeys. Most sailors are pious, since the great danger of the seas instills in them the fear of Heaven. The best of doctors is to Gehenna, and even the fittest of butchers is a partner of Amalek.

Rabbi Nehorai says: I set aside all the trades in the world, and I teach my son only Torah, as a person partakes of its reward in this world and the principal reward remains for him in the World-to-Come, which is not true of other professions, whose rewards are only in this world. Furthermore, if a person comes to be ill, or old, or undergoes suffering, and is unable to be involved in his trade, behold, he dies in hunger. But with regard to the Torah it is not so, since one can study it under all circumstances. Rather, it preserves him from all evil and sin in his youth, and provides him with a future and hope in his old age.

The mishna explains: With regard to his youth, what does it say about a Torah scholar? “But they that wait for the Lord shall renew their strength” (Isaiah 40:31). With regard to his old age, what does it say? “They shall still bring forth fruit in old age” (Psalms 92:15), and it likewise states with regard to Abraham our forefather: “And Abraham was old, well stricken in age; and the Lord had blessed Abraham in all things” (Genesis 24:1). We found that Abraham our forefather fulfilled the entire Torah before it was given, as it is stated: “Because that Abraham listened to My voice, and kept My charge, My commandments, My statutes, and My laws” (Genesis 26:5), which indicates that Abraham observed all the mitzvot of his own accord and was rewarded in his old age as a result.

GEMARA: The Sages taught: With regard to anyone who has professional dealings primarily with women, his practice and company are bad, and it is best to keep away from him. This category includes, for example, the smiths, and the carders, and the fixers of hand mills of women, and the peddlers of jewelry and perfume to women, and the weavers [gardiyyim], and the barbers, and the launderers, and the bloodletter, and the bathhouse attendant [ballan], and the tanner [burseki]. One may not appoint from among those who have these professions neither a king nor a High Priest. What is the reason for this? It is not because they are disqualified, since there is nothing wrong with these jobs, but because their trades are demeaning, and they would not be respected when appointed to a position of authority.

The Sages taught: Ten things were stated with regard to a bloodletter: He walks on his side, i.e., in a haughty manner; and his spirit is arrogant; and he leans and sits, i.e., he does not sit down like others do but leans on an object in a conceited fashion; and he is stingy; and he is envious; and he eats much and discharges only a little; and he is suspected of engaging in intercourse with those with whom relations are forbidden, and of stealing, and of bloodshed in the course of his work.

Bar Kappara taught: A person should always teach his son a clean and easy trade. The Gemara asks: What is such a profession? Rav Yehuda said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל שעסקו עם הנשים לא יתיחד עמהן. פרש"י ז"ל ואפי' עם הרבה, ואלו איניש אחרינ' עם שתי נשים תנן אבל שלש או ארבע שפיר דמי. ומשמע דכיון דנשים דעתן קלה עליהן אפי' טובא נמי. והא דתנן כל שעסקו עם הנשים לא יתיחד עמהן, אפשר אפילו בשני אנשים לפי שהן חשודין על העריות וגריעי מפרוצים סתם ואפי' (כהן) [בהם] ואמר רב אפילו בעשרה נמי. וההיא דאמר רב לאו כשרים כגון אנן אלא כגון ר' חנינא בר פפא וחבריו דאלמא סתם בני אדם לא, מדת חסידות נהגו בו שלא להחזיק עצמו כשר וחסיד:

מניח אני כל אומניות שבעולם ועוסק אני בתורה.

הדרן עלך פרק עשרה יוחסין וסליקו להו חידושי קידושין להרמב"ן זלה"ה

הצורפים והסרוקות ר"ל סורק בגדים והנקורות ר"ל טחונות ונקראים כן על שם שהן מנקרי ריחים והגרדיים והספרים והכובסים והגרע ר"ל המקיז דם והבלן והבורסי אמנותם מגונה ואין מעמידין מהם ולא משום אדם שאמנותו מזולזלת לא מלך ולא כהן גדול לא מפני שהם פסולים אלא מפני שאמנותם מזולזלת ביותר:

מתני' כל שעסקו עם הנשים פי' שמוכר להם תכשיטים של נשים:

לא יתייחד איש עם הנשים. פ"ה אפי' איש א' עם נשים הרבה כי מפני שמוכר להם תכשיטין ורגיל אצלם לבו גס בהם דאדם אחר שאין עסקו עם הנשים אין אסור להתייחד אלא עם שתי נשים אבל ג' וד' שפיר דמי ודוחק לומר כן דמאחר שיש נשים הרבה אי אפשר דלא מגלו אהדדי ואף מתבייש מהן. לכ"נ לר"ת דעם שתי נשים קאמר אבל ג' ודאי מותר ור"ל לא יתייחד אפי' עם אשתו דכיון שעסקו עם הנשים א"כ לבו גס בהן ואינו בוש מאשתו אבל אדם אחר אם אשתו עמו מותר להתייחד עם אשה א'. והר"ר אלחנן פי' דלרבותא נקט מי שעסקו עם הנשים דמהו דתי' בעבידתיה טריד ושרי קמ"ל דאפ"ה אסור כמו שאר דעלמא:

אלא הכל לפי זכותו של אדם, כלומר לפי מזלו שזוכה לו ע"י מזל:

ר' יהודה אומר משמו לאיפלוגי אאבא גוריון אומר דקרי גמל ספק אומנותן לסטים וקאמר ר' יהודה הגמלים רובן כשרים הספנים רובן חסידים:

שותפו של עמלק פי' במדרש דריש עם לק שהיה לקוץ אחר ישראל ככלב אחר הנבלה ולכך מדמה טבח לעמלק לפי שחס על נבלותיו להאכילם וליקח דמיהם:

ברוך יי לעולם אמן ואמן הדרן עלך עשרה יוחסין. והדרך עלן מסכת קידושין תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.

רווק פנוי בלא אשה. סופרים. מלמדי תינוקות וקאמר שלא ירגיל הרווק את עצמו להיות מן הסופרים:

וכן אשה לא תלמד לא תרגיל ובגמ' מפרש טעמא:

מי שאין לו אשה. בגמ' מפרש:

לא ירעה שלא יבא על הבהמה:

בטלית אחת. משום משכב זכור:

מתירים. שלא נחשדו ישראל לא על הזכור ולא על הבהמה. חשדא דינוקי משכב זכור. אמהתא שמוליכות בניהן לבית הספר:

כלל ומוסיף את"ק דת"ק דוקא קאמר שלא נשא מימיו ואתא ר' אליעזר ואמר אפי' נשא ומתה. או דלמא כשאינה שרויה אצלו דת"ק קרי רווק כל מי שאין לו אשה. ואתא איהו למימר אפי' יש לו אשה ואינה שרויה אצלו שם אסור ללמד. תא שמע וכו' והא ודאי ר' אליעזר הוא וכן עיקר שאם נפרש אינה שרויה אצלו שאינה עומדת עמו ואינו מתייחד עמה היינו אין לו אשה. ומסתברא שאם הוא בעיר א' ללמד והניח אשתו בעיר אחרת שאסור דהא אין לו אשה כאן. אית דמפרשי שרויה אצלו ואפ"ה שרו רבנן. מיהו כל זה בתינוקות אבל בגדולות לא שייך הכא לא אמהתא ולא אבהתא ומותר:

לא ילמד אדם וכו' כלומר כל אדם חייב ללמד את בנו אומנות כדמוכיח פ"ק דמכלתין מקרא וראה חיים עם האשה אשר אהבת ובפ' אלו מציאות מוכיחים מוהודעת להם זה בית חייהם כלומר אומנות. ובירושלמי חזי ליה מקרא אחרינא ובחרת בחיים זו אומנות ואפ"ה לא ילמדו אומנות עם הנשים. שאומנותו עם הנשים והנשים צריכות לו לא יתייחד עמהן לפי שכולן מחפות עליו ואילו איניש אחרינא עם שתי נשים תנן אבל ג' או ד' מותר. כל אלו גזלנים כשהולכים בדרכים גוזלים עצים ופירות ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירים על תנאם:

רועה בהמות שלו שמעבירן בשדות אחרים:

חנוני. מלומד בהונאה להטיל מים ביין וצרורות בחטין:

כשרים. שפורשים למקום גדודי חיות ולסטים ולבם נשבר. והספנים יותר עומדים במקום סכנה מן הגמלים ולפי' הם חסידים. טוב שברופאים. שממיתים החולה. שבטבחים ספק טרפות בא לידם וחסים על ממונם כל זה פר"ש. ואית דמפרשי שהאומנות מלמדו אכזריות אפי' הטוב שבהם אכזרי ורע כעמלק. הצורפים צורפי זהב ועושים תכשיטים לנשים. הסריקים שסורקים בגדים לנשים. [והנקורות] נוקרי ריחיים לטחון והנשים טוחנות באותן ריחיים של יד כדאמרי' אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת וכו':

רוכלים. מוכרי בשמים לנשים:

ספרים. נשים צריכות להם בשביל בניהם. אומן מקיז דם. בורסקי מעבד להם עורות לנעול. בלן מחמם מרחצאות:

תלמיותא. שעושים תלמים תלמים והוא כמעשה רוקם שנעשה במחט:

שעוברת. שיהיה (לו) ללא צורך אלא כל האומניות צריכים לעולם בין אומנות נקיה או מאוסה:

בשם. מוכר בשמים:

בורסי. מקמץ צואת כלבים:

קייץ. מייבש קציעות בשדה:

סבל. נושא משאות:

ינובון בשיבה. יצמח שכרן בעת שיבתן:

תושלב"ע

תוס' בד"ה אלא הכל לפי זכותו פירוש לפי מזלו דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא כו' עכ"ל. ולשון זכותו לא משמע כן ולולי דבריהם נראה דזכותו ממש קאמר דע"י זכות גדול אפשר שישתנה המזל בסיוע דשמיא כמ"ש התוספות סוף מסכת שבת וכמ"ש בחידושינו במסכת נדה אהא דאמרינן התם כי הכא מה יעשה אדם ויתעשר כו' יבקש רחמים כו' ומה יעשה אדם ויהיה לו בנים יבקש רחמים כו' ומה יעשה אדם ויתחכם כו' יבקש רחמים למי שהחכמה שלו שנאמר כי ה' יתן חכמה וגו' ובכן יזכנו אלהינו ויגאלנו במהרה אמן כן יהי רצון:

לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה כו' כצ"ל כנראה מפרש"י אבל ממאי דדרש בגמרא בר קפרא לעולם כו' נקיה וקלה וקאמר עלה מאי היא משמע דמלת וקלה לא היה כתוב במתני' דאל"כ מה הוסיף בר קפרא אמתניתין ועוד אמאי לא קאמר מאי היא אמתני' ור"ל דודאי בלי אומנות כלל לא יסמוך אדם על תפלתו להתעשר כדאמרינן בפ"ק שחייב כל אב ללמד בנו אומנות וליכא מאן דפליג ושנינו ג"כ באבות כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה אלא דקאמר שאל יחשוב אדם דבמלאכה כבדה יתפרנס ותהיה מלאכתו קבע ותורתו עראי אלא יעסוק במלאכה נקיה וקלה שיוכל לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי כדאמרינן במסכת ברכות ויתפלל למי שהעושר שלו שיוכל להתעשר גם ממלאכה קלה ועראי שהרי ראינו שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות כו' ויכול להתעשר ממלאכה קלה ועראי כמו מכבדה שהיא קבע והכל לפי הזכות ממש כמ"ש פירושו בחידושי הלכות ע"ש ור' נהוראי דקאמר נמי לקמן מניח אני כל אומנות שבעולם כו' אלא תורה ודאי דלא פליג וצריך כל אדם ללמוד אומנות אלא דה"ק מניח אני הקביעות של כל האומנות ואני מלמדו תורה בקבע ואומנות עראי וז"ש דהאומנות אינו עומד לאדם אלא בילדותו שאז הוא בכחו לקבוע לו אומנות כבדה אבל כשבא לידי זקנה או חולי אינו יכול לעשות מלאכה כ"כ כדי פרנסתו אבל התורה אינה כן דע"י התורה המלאכה נקיה וקלה שיכול לעשות גם בימי זקנה מתברכת לו וזה וזה נתקיים בידו כהך דחסידים הראשונים בברכות. ומייתי בנערותו מהו אומר וקוי ה' יחליפו כח וגו'. בפסוקים דלעיל מיניה אמר נותן ליעף כח ולאין אונים וגו' עד ילכו ולא ייעפו הכפל בכל זה לפי שיש ג' זמנים באדם נערות ובחרות וזקנה גם כל מעשה האדם תלוים בג' דברים דהיינו הא' השתדלות כמ"ש ויד חרוצים תעשיר והב' במזל כמ"ש חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא והג' בזכות גדול המשנה מזל כמ"ש התוס' בסוף מסכת שבת והכל לפי זכותו דקתני נמי הכא היינו נמי זכות גדול כמ"ש בחדושי הלכות והשתא קאמר נותן ליעף ע"י השתדלות רב כח ולאין אונים מצד המזל עצמה ירבה ואמר והרי ראה ייעפו נערים במלאכתן גם ייגעו מצד מזלן וכן בחורים כשול מצד השתדלותן ויכשלון מצד מזלן אבל קוי ה' שעושין תורתו קבע ומלאכתן עראי יחליפו כח תחת תשותן ע"י התורה שנקראת תושיה וכן מצד מזלן גם אם הוא רע יעלו אבר כנשרים להיות עולין למעלה מהמזל כמ"ש באברהם הבט נא אין הבטה אלא מלמעלה למטה כו' ומסיים שזוכין שירוצו לב"ה כמ"ש ונדעה נרדפה וגו' ולא ייגעו וילכו אח"כ לב"ה כמ"ש ילכו מחיל אל חיל ולא ייעפו:

ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות כו'. יש לדקדק דלא נקט נמי בהמה ובברייתא קאמר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי כו' ולא לישתמיט למנקט נמי בהמה ועוד קשה שינוי לשון לא נבראו אלא לשמשני הוה ליה למימר נמי ואני לא נבראתי אלא לשמש קוני וי"ל כי באמת החיה אינה צורך לתשמיש אדם למלאכה כדקאמר פרק ארבע מיתות דפריך והכתיב ולכל החיה הרומשת מאי לאו לאכילה ופרש"י דחיות לאו בני מלאכה נינהו ובעוף נמי נדחק לומר דש באווזין כו' אבל הבהמה עיקר תשמישה למלאכת אדם והא דקאמר הכא לא נבראו אלא לשמשני היינו לשום ד"א כמ"ש כי זה כל האדם והשתא ניחא כיון דמזונות בהמה תלויין עליך בעבור שהם עושין מלאכתך כשנתקלל אדם בעצבון תאכלנה גם הבהמה נתקללה עמו וגבי ישראל כתיב ואספת דגנך וגו' ונתת לבהמתך וכה"ג אמרינן בבכורות מכל החיה ומכל הבהמה אם מחיה נתקללה מבהמה לכ"ש כו' ודקאמר לא נבראו אלא לשמשני שהם מוכרחים בבריאה על ענין מעשיהם וצרכיהם לאדם אבל האדם שיש לו בחירה לא אמר האי לישנא אלא אני נבראתי לשמש קוני לפי בחירתי הטובה וקאמר שפיר דיש ללמוד ק"ו מחיה אלא שהרעותי את מעשי לעשות התורה עראי והמלאכה קבע כדלעיל ודו"ק:

בזקנותו מהו אומר עוד ינובון בשיבה וגו'. שאמר איש בער וגו' דהיינו שעושין מלאכתן קבע ותורתן עראי לא ידע דאין זה קיום לו לזקנותו וז"ש בפרוח רשעים כמו עשב שמצליחין במזלן כמ"ש אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ויציצו כל פועלי און מצד השתדלות פעולתן ומלאכתן להשמדם עדי עד שאין זה מתקיים לו בזקנה אבל במדת צדיקים אמר כתמר יפרח במיעוט מלאכה שמתברכת בו וכארז בלבנון ישגה מצד מזלו ואמר שזה נעשה להן ע"י שעשו תורתן קבע דהיינו שתולים בבית ה' שהוא ב"ה בחצרות אלהינו יפריחו היינו בבתי מדרשות וזה נותן להם אחרית ותקוה בזקנותם ושיבותן שהוא ע' שנים. ואמר עוד שיתר על שנותיו ניתן לו שינובון בשיבה עד שיבואו לגבורות דהיינו פ' שנים שהוא גי' עוד וע"ז מייתי מאברהם שהיה למד כל התורה כולה ומלאכתו מתברכת גם בזקנותו כמ"ש ואברהם זקן וה' ברך וגו' ובפ"ק דיומא האי לישנא דמתני' דהכא מימרא דרב היא (בפ"ג דיומא) ושם יבואר ע"ש:

לא ילמד כו' חמר גמל קדר ספן כו' פרש"י דכולהו משום גזילה שאומנתן אומנות ליסטים קאי אכולהו ולפי זה ר"י דאומר משמו פליג דהגמלין רובן כשרין והספנים רובן חסידים ולולי פירושו נראה דחמר גמל קדר ספן לא משום גזילה הוא אלא משום שמלאכתן בדרכים רחוקים חוץ מביתם והוא שאומנותן אומנות לסטים לא קאי אלא ארועה וחנוני והשתא ר"י משמו לא פליג ומלתא באנפי נפשיה היא וק"ל:

טוב שברופאים לגיהנם והכשר כו'. יש לפרש טוב שברופאים דהיינו שמחזיק עצמו לטוב ולמומחה שברופאים שאין כמוהו וסומך ביותר על המחאתו מתוך גאוותו ולפעמים הוא טועה בטבע זה החולה וממית את החולה ברפואותיו בדבר שמזיק לחולה זה אבל יש לו לישא וליתן עם שאר הרופאים כיון שהוא סכנת נפשות:

והכשר שבטבחים שותפו וכו'. לפי שלעולם הטבחים משונים בבגדיהם מזוהמים גם שהם אנשי שחץ ליתן דופי בשאר בני אדם וע"כ אמר וגם הכשר שבהם לשנות לשונו לדבר בנחת עם הבריות אל תאמין בו כל זמן שבגדיו המזוהמים של הטבחים עליו והרי הוא ממש שותפו של עמלק שנאמר בו וישמע הכנעני וגו' יושב הנגב דעמלק היה בבגדיו ושינה לשונו לדבר בלשון כנען כפרש"י בחומש ודו"ק:

גמרא ת"ש אף מי שיש לו כו'. כצ"ל וכ"ה בתוספתא:

בסה"ע דרש ב"ק לעולם ילמד כו'. עמש"כ רש"א בח"א במשנה. ועמש"כ בסנהדרין (קט):

שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת. נראה הכונה לפעמים כל האומנים יהיו עניים מפני שאין הרווחה לבני אדם בעסק שלהם כראוי כדי שיביאו להם עסק מלאכה ולכן האומנים בטלים ומוזלין בשכר מלאכתם חצי הערך ועם כל זה אין נמצא להם עסק מלאכה ולעת כזאת האומנות יש בה עניות ולפעמים יהיו האומנים עשירים כי יש הרוחה בעולם לבני אדם בעסק משא ומתן שלהם וגם מצד שדות וכרמים שלהם וכיון דהרווחתם רבה מביאים לאומנים עסק של מלאכה לעסוק בשבילם ובשביל ביתם ומחמת רבוי הנצרכים אשר מבקשים מהם עסק מלאכה הרבה מוסיפים שכר מלאכתם על חד תרין ויתעשרו.

טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים לַגֵּיהִנֹּם. נראה לי בס"ד הרופא שאינו פקח ומומחה לא יסמוך על דעתו לתת סמים חריפים ותקיפים אלא יתן סמים קלים פשוטים אשר אם לא יועילו ודאי לא יזיקו ואם כן אין תקלה יוצאה מסיבתו ואם יכבד חליו של חולה מאיליו יכבד ולא יגיע לו נזק מן הסמים שנותן לו לשתות. אבל רופא שהוא בקי ומומחה סומך סומך על דעתו ונותן סמים חריפים ותקיפים לעשות בהם מלחמה עם החולי של החולה לגרשו בעל כרחו ולפעמים ישנה לתת סם שיעור יותר ממה שצריך לחולה לפי מזגו וכוחו ומחמת חריפות ותוקף הסם יזיק לו.
ועוד לפעמים ישגה בעיקר החולי ויתן סמים דלא שייכי לאותו החולי של החולה ואז יזיק הסם אליו ויהיה סיבה למיתתו בר מינן ולזה אמר טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים קרוב הוא לירד לַגֵּיהִנֹּם בעבור שפיכות דמים של החולים אשר תסובב על ידו.

כָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים, שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. נראה לי בס"ד הכונה כי הטבחים מביאים משרתים ריקים ופוחזים רעים וחטאים למכור להם הבשר והם מוכרים לישראל עם בשר המותר בשר נבלות וטריפות כדי להרויח ונמצא אלו גורמים מיעוט השפע ומיעוט הפרנסה מישראל כי זה הוא מסיבת אכילת נבלות וטרפות כנודע וידוע מה שאיתא בקהילת יעקב ז"ל דקליפת עמלק מונעת הפרנסה לישראל ולכן בעבור גלגול המשקאות בא עמלק עיין שם. ונמצא זה הכשר שבטבחים שבני אדם רצים לקנות בשר מן בית המטבחים שלו ומחנותו ואך הוא משרתיו רשעים דמאכילין בשר נבלות וטריפות לישראל ועל ידי כך מונעין שפע הפרנסה נחשב שותפו של עמלק דגם קליפת עמלק מונעת הפרנסה מישראל.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם בזה דאמרו רז"ל המאכיל נבילות וטריפות לישראל ראוי להשליכו לכלבים וכמו שאמרו (ירושלמי תרומות ח, ג) עובדא הוה בחד טבח רשע שהיה מאכיל נבלות לישראל ונפל מן הגג ומת והיו הכלבים אוכלין אותו והניחם ר"ח דאמר מדילהון אכלין יען כי נבלה וטריפה חלק הכלבים וידוע מה שאיתא בקהילת יעקב ז"ל דעמלק קליפתו כלב ובזה פרשתי בס"ד הטעם דאמרו רז"ל דעמלק בא בעון לשון הרע ולזה אמר כאן כָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים המסבב אכילת נבלות לישראל על דרך שביארנו לעיל זה שותפו של עמלק דקליפתו כלב.
ועוד נראה לי דרך הלצה על אותם הטבחים שכתב עליהם הרב מהר"ח [מורינו הרב רבי חיים] פאלאג"י ז"ל שדרכם לעשות מראש חודש אב עד תשעה באב חגים ומועדים באומרם כי כל ימי השנה ובפרט במועדים הם מאוסים ומזיהמין במלאכתם ומתי תהיה שמחתם אם לא בימים אלו שהם ימי בטלתם ובאמת מנהג זה רע ומר להפוך להם ימי האיבול לימי מועד ושמחה ולכן הם נעשים בזה שותפים של עמלק יען כי עמלק ימי שמחתו הם ימים אלו וכמו שאמרו בזוהר הקדוש בזמן שיש לישראל מועדים וימים טובים יש לסטרא אחרא אבילות ויגון ואנחה ובזמן שיש לשונאיהם של ישראל ימי איבול וצער תעשה הסטרא אחרא ימי שמחה ויום טוב ולכן טבחים אלו וכיוצא בהם הם שותפיו של עמלק.

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה. נראה לי בס"ד כי אומנות אחת ודאי ראוי ללמדו אך על לימוד מיני אמניות הרבה מניח אותם ומלמדו תורה.
אי נמי אף על פי שיש לא־ל ידי ללמדו אמניות אניח אותם לאחרים שילמדום ואת בני אני מלמדו תורה דאפשר לעולם שיתקיים מצד האמנות על ידי אחרים.

מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה (בראשית כו, ה). קשא מה שייכות ומה קשר יש לדברים אלו עם דברים שקדמו במשנה?
ונראה לי בס"ד דאתמר במשנה זו לימוד התורה נותן לאדם אחרית טוב ויליף לה מדכתיב (בראשית כד, א) וְאַבְרָהָם זָקֵן, כלומר זקן שקנה חכמה הוא עסק התורה וגם זקן כמשמעו שבאו לו ימי הזקנה ואז בֵּרַךְ הֳ' אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל שהיה לו אחרית טוב ותקוה טובה ועל זה קשא מנא ליה שאברהם אבינו עסק בתורה ומחמת עסק התורה זכה לכך והלא עדיין לא נתנה ואם כן מסתמא זכה לכך בעבור שקיים שבע מצות? ולזה אמר מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.
וקשה איך אפשר שקיים כל התורה כולה חדא דלא ניתנו עדיין אלא רק שבע מצות? ועוד אפילו אם היתה נתונה התורה למטה איך אפשר לאדם אחד לקיים הכל? אלא ודאי מוכרח לומר דהתורה ניתנה לו בשלימות והיה עוסק בלימודה ולהכי נחשב לו כאלו קיים כל התורה כולה דכל הקורא פרשת עולה כאילו הקריב עולה וכיוצא בזה (מנחות קי.) ולכן אמרו מכח לימוד התורה היה לו אחרית הטוב הזה.

מתני' שעשה אברהם אבינו את כל התורה. יומא כח ע"ב ועי' סוף קנים בפי' הקונטרס שם:

בגמ' אין מעמידין מהם לא מלך. עי' תי"ט פ"א משנה ד' דסנהדרין:

משנה כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים. עיין בפירוש רש"י ותוספות ומה שיש לדקדק בדבריהם כתבתי לעיל דף פ' ע"ב במשנה דלא יתייחד בל' התוספות ע"ש מיהו הרמב"ם ז"ל מפרש למשנתינו דהכא בענין אחר דלדינא ודאי אין לחלק בין מי שעסקו עם הנשים לאינש אחרינא אלא דאדרבא מתניתין רבותא אשמעינן דקס"ד דבמי שעסקו עם הנשים יש להתיר טפי בשביל פרנסתו קמל"ן דאפ"ה אסור להתייחד וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם רבינו חננאל בקצת שינוי דקס"ד כיון דבעבידתיה טריד שרי טפי קמל"ן דאפ"ה אסור אלא דלפירוש ר"ח והרמב"ם לא ידעתי לקשר היטב סיפא דמתניתין בעושין מיני אומנות נקיה וקלה ושאר אומניות ומאי ענין זה למשנתינו בשלמא לפרש"י ותוספות אתי שפיר דעכ"פ באלו האומנות שצריך להיות עסקו עם הנשים כיון דשייך בהו טפי חשש איסור מש"ה מסיק ואזיל נמי לכל עניני אומנות משא"כ לפירושם דאדרבא מי שעסקו עם הנשים לא אתי כ"כ לידי עשיית איסור א"כ קשה ויש ליישב דנהי דליכא חששא כ"כ לענין איסור ייחוד אפ"ה כיון שעסקו עמהם ורגיל בהם אתא טפי לידי איסורא:

שם רבי שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף כו' אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי פרנסתי. לכאורה נראה דרשב"א נגד כל בני אדם אמר דבר זה והרעותי את מעשי אחטא אדה"ר קאי דקודם החטא ודאי שהיו כל בני אדם מתפרנסין שלא בצער כלל והכל היה מוכן לפניו כמו שנאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל ואין לך פרנסה מתוקנת יותר מזה ומכ"ש לפי הדרש שמלאכי השרת היו צולין לו בשר היורד מן השמים אלא לפי שהריע מעשיו נתקפח פרנסתו ונאמר לו בעצבון תאכלנה דדרשינן בפ' ערבי פסחים דקשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כך נראה לכאורה אלא דבלא"ה נמי יש לפרש על כל יחיד ויחיד דמי שהריע מעשיו קצת אינו זוכה לשתי שולחנות וצריך לחזר על פרנסתו ולואי שישיג אבל מי שלא הריע מעשיו ועושה רצונו של מקום ודאי שאינו מקפח פרנסתו וזוכה לשתי שולחנות ואדרבא מלאכתו נעשית ע"י אחרים כדאיתא בר"פ כיצד מברכין בפלוגתא דר' ישמעאל ורשב"י בלא ימוש והגית יומם ולילה אי דברים ככתבן או לא ואלו ואלו דברי אלקים חיים ע"ש וכמו שאבאר עוד בסמוך:

שם ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה כו'. לכאורה נראה דר' נהוראי לית ליה הא דאמרינן לעיל בפ"ק דחייב אדם ללמד בנו אומנות ואמרינן נמי בפרקי אבות כל תורה שאין עמה מלאכה ודרך ארץ סופה בטילה אלא דלמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דלא פליג דודאי מידת כל אדם ללמוד תורה ודרך ארץ דאין כל אדם זוכה לכך שיהא מלאכתו נעשית ע"י אחרים וא"כ ח"ו אפשר שיבא לידי לסטיות או לידי בזיון התורה אמנם ר' נהוראי כלפי עצמו אמר כן לפי שראה שבנו זריז וממולא ותלמודו מתקיים בידו בענין שיהא ת"ח גמור וצדיק גמור שמלאכתו יהא נעשית ע"י אחרים ומש"ה אמר דמניח כל אומניות שבעולם ואינו מלמדו אלא תורה ואין לו לחוש לפרנסתו בתורה עם דרך ארץ כיון שמלאכתו יהא נעשית ע"י אחרים דגם במעלליו יתנכר נער גם כי יזקין לא יסור ממנה ומסיק ואזיל שהתורה משמרתו מכל רע בענין שאין לו לחוש שע"י יסורין שיבואו עליו יצטרך לבטל מתורה שהרי התורה מצילתו מכל רע ואף מיסורין כדאיתא בברכות ועוד דאף אם אפשר שע"י זקנה ויסורין של אהבה יבטל מת"ת אעפ"כ יאכל מפירות התורה שלמד בילדותו כמו שפרש"י והשתא נמי אתי שפיר הא דמייתי מהא דכתיב באברהם בזקנותו וה' ברך את אברהם בכל וקשיא לי דלפרש"י לא מייתי מידי דודאי אברהם בזקנותו למד תורה ואדרבה מהאי קרא ילפינן דאברהם זקן ויושב בישיבה היה אבל למאי דפרישית אתי שפיר דשפיר מייתי מיהא ראייה דבת"ח וצדיק גמור מלאכתו נעשית ע"י אחרים כדמצינו באברהם דכתיב וה' ברך אותו בכל ודרשינן מיניה שהטעימו הקב"ה מעין עוה"ב ויתכן יותר למאי דפרישית לעיל דהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי נגד חטא אדה"ר קאי עד שבא אברהם ותיקן וצירף עד שכרת לו הקב"ה ברית והטעימו מעין עוה"ב כמו שהיה קודם חטא אדה"ר וכן יהיה לעתיד שעתידה א"י להוציא גלוסקאות וכלי מילת. יהי רצון שיהיה במהרה בימינו אמן וכן יהי רצון:

סליק פרק עשרה יוחסין וסליקא לה מסכת קידושין בעזה"י

ת"ר שם בן י"ב וכו' רש"י ז"ל כתב שם בן י"ב ושם בן מ"ב לא פירשו לנו. ורבינו האר"י זצ"ל כתב וז"ל דע כי שם בן [י"ב] הוא שם הוי"ה אהי"ה אדנ"י בשילוב אשר הם י"ב אותיות והנקודות הם שהצניעום מפני הפריצים כדי שלא ישתמשו בו וכאשר הוא צדיק שם אהי"ה מסייעו במחשבתו ושם הוי"ה בדיבורו ושם אדני במעשהו עכ"ל ובזה אפשר לפרש פ' ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דכיון דשם אדנ"י מסייעו במעשהו אין יתרון לצדיק על מעשיו הטובים דאלמלא הקב"ה עוזרו וכו' וז"ש ולך אדנ"י שאתה מסייע במעשה חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי ממך הכל ועם כל זה קובע לו שכר והוא חסד:

טוב שברופאים לגהינם. כתב הרמב"ן בתורת האדם אין ברפואות אלא סכנה מה שמרפא לזה ממית לזה וזהו שאמרו טוב שברופאים וכו' לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר אבל לא שיהא חשש איסור בדבר כדרך שאמרו שם נמי כשר שבטבחים וכו' ואם נהג כשורה כל שכן שהוסיף זכות לעצמו עכ"ל ואפשר לומר דהטוב שברופאים וסומך על דעתו ואינו נושא ונותן בחולי מסוכן ומסופק עם רופאים אחרים לגיהנם כי אין לסמוך על דעתו בסכנת נפשות ושמעתי דרך צחות דהרופא הגדול לנפש הוא מי שמבזה חבירו וחבירו שותק ובזה מתקן נפשו הנעלב ומתכפרין לו עונותיו ונמצא דהעולב הוא טוב שברופאים רפואת הנפש והוא לגיהנם ויורש חלק גהנם מהנעלב. והנעלב שהוא מתרפא יורש חלק העולב בגן עדן:
ואשרי הרופא הירא את דבר ה' וחרד ומעיין הטב כי הגם שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות מ"מ הוא סכנת נפשות ומגלגלין וכו' ולא יקל באיסורין כי אם על פי חכם והרשב"ץ בתשובותיו ח"ג סימן פ"ב מלאך מליץ טוב על הרופאים ועיין מה שכתבנו בעניותנו בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סי' של"ד בס"ד:

כשר שבטבחים שותפו של עמלק במדרש דריש עם לק שהיה להוט אחר ישראל ככלב אחר הנבילה לכך מדמה ליה לטבח שחס על בהמותיו להכשיר נבלות. תוספות רבינו יצחק הזקן כ"י:

מצינו שקיים אברהם אבינו כל התורה כלה. כתוב בתוספות רבינו יצחק הזקן הידוע כ"י וז"ל מצינו שקיים אברהם אבינו וכו' אין זה מן המשנה דבפרק אמר להם הממונה אמר רב להא מילתא ואטו מתני' אתא לאשמועינן וכן כתוב בספרים ישנים דלעולם ילמד אדם אומנות נקיה בריתא היא ואיכא למימר דרב לא שמיע ליה בריתא עכ"ל. ואחר זמן רב בא לידי ספר הבהיר קרבן העדה פי' על ירושלמי מסדר נשים ומידי עוברי אגב רהטאי חזה הוית להר' ז"ל העיר בזה. ובא לכלל ישו"ב דמתניתין זאת אומרת שעשה אברהם מדעתו כך. אבל רב אמר קיים משמע דנצטווה על כך וקיימו והאריך בזה. ומלבד דבמשנתנו נמי אית דגרסי קיים. אין דברי הרב ז"ל מחוורין דלא אמרה אדם מעולם שאברהם אבינו ע"ה נצטוה על תרי"ג מצות רק הפשוט הוא שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה וידע התורה ונפשו אוותה ויעש ורצה לקיים אף שלא נצטווה כמי שאינו מצווה ועושה. ובב"ר אמרו שהיו מודיעים לו מן השמים כל ההלכות (ובמ"א כתבנו בעניותנו בזה). ומה שדקדק הרב הנז' מדברי רש"י דיומא ליכא למשמע מינה. וסהדא רבא רבינו יצחק בעל התוס' דעל מבוכה זו ישב והכריע דהיא בריתא:
ובמשנתנו שמעה אזני דרך נאה וחריף הבאתיו בספרי הקטן ראש דוד דף ט' ע"ד עיין בו וינעם לך. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וברוב רחמיו יאריך ימינו ושנותינו לעבודתו ויזכנו לעסוק בדברי תורה דברי אלהים חיים :
ה' יגמור בעדי ה' חסדך לעולם מעשה ידיך אל תרף הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ת"ו ש"ל ב"ע

הכל לשם שמים. ואין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה: מתני' לא ילמד רווק סופרים. רווק פנוי בלא אשה: סופרים. מלמדי תינוקות כלומר לא ירגיל רווק עצמו להיות מן הסופרים ובגמר' מפרש טעמא וכן לא תלמד אשה סופרים לא תרגיל עצמה להיות ממלמדי תינוקות: אף מי שאין לו אשה. בגמרא מפרש מאי היא: לא ירעה רווק את הבהמות. שלא יתאוה לה: ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת. שלא יבואו לידי משכב זכור: וחכמים מתירין. שלא נחשדו במשכב זכור ובהמה: גמ' מ''ט. לא ילמד רווק סופרים אי נימא משום דחשידי רווקים אמשכב זכור דתינוקות: אמרו לו לר' יהודה. דמתניתין דאמר לא יישנו שני רווקין בטלית אחת: משום אמהתא דינוקי. אמותיהם של תינוקות שמצויות אצלו להביא את בניהן לבית הספר: מי שאין לו אשה כלל. ומוסיף אדתנא קמא דקאמר רווק שלא נשא אשה מימיו ואתא ר' אלעזר למימר אפילו היתה לו ומתה אבל יש לו ואינה שרויה אצלו מותר או דלמא כו': מתני' כל שעסקיו עם הנשים. שמלאכת אומנותו נעשית לנשים והנשים צריכות לו: לא יתייחד עם הנשים. אפילו עם הרבה נשים לפי שלבו גס בהו וכולן מחפות עליו ואילו איש אחרינא בין שתי נשים תנן (לעיל דף פ:) אבל עם שלש או ארבע שפיר דמי: נקיה וקלה. מפרש בגמ' שפיר: ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו: חמר גמל ספן קדר. בעלי קרנות כל אלו אומנות ליסטיות כשלנים בדרכים הם נכנסים ולוקטים עצים מן הכרמים ופירות ועוד שנשכרים לאדם ומעבירין על תנאם: רועה. בהמות שלו שמעבירן לרעות בשדה אחרים: חנוני. מלומד באונאה להטיל מים ביין צרורות בחטין: משמו. של אבא גוריא: החמרים רובן רשעים. מפני ליסטיות: הגמלין רובן כשרים. שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום: הספנין רובן חסידים. שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין: טוב שברופאים לגיהנם. אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא: טוב שבטבחים. ספיקי טריפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן: אבל התורה אינה כן. שאף הבא לידי זקנה או ייסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה דכתיב עוד ינובון בשיבה: גמ' סורו רע. מנהגו רעה קרבותו רע להשתדל עמו שיהא סר אליו ובא לביתו: הצורפין. צורפי זהב העושין לנשים שירין נזמים וטבעות: הסריקים. סורק בגדים לנשים פלוקיירד''א: הנקורות. מנקרי ריחים של יד שנשים טוחנות בהם כדתנן בכתובות (דף נט:) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ואמרינן (שם) בריחיא דידא: והרוכלין. מוכרין קישוטי בשמים לנשים: והספרין. הנשים צריכות להן בשביל בניהם: והגרע. אומן המקיז דם על שם שמגרע את הדם: הבורסקי. מעבד להם עורות ללבוש ולנעול: והבלן. מחמם מרחצאות: מהלך על צידו ורוחו גסה ונתלה ויושב. שלשתן סימני גאוה אבל אין זו דומה לזו ובכולן הוא חלוק ממדת הכשרים נתלה ויושב אינו יושב אלא אם כן נסמך או לאחוריו או על צידו דרך גאוה ובשביל שהבריות מוסרין נפשן לידו הוא מתגאה: ועינו צרה. בממונו להוציא כלום מפני שהוא מלומד לאכול אצל המקיזין ואינו מלומד להוציא: ועינו רעה. נותן עיניו בבריאים שיחלו ויהיו צריכין לו: אוכל הרבה. שמלומד לאכול עם כמה אנשים בכל יום: ומוציא קימעא. מתוך שמאכלו יפה בלחם נקי ובשר שמן שממעטים את הזבל שכל אדם מכין לסעודת הקזה מאכל בריאה: וחשוד על העריות. מתוך שהנשים צריכות לו ועסקו עמהן: ועל הגזל. שהנשים גוזלות מבעליהן ונותנות לו. ועל שפיכות דמים. זימנין דשפי ליה לדמא לפחות מרביעית:

הכל לשם שמים. ועל זו אנו סומכין השתא שאנו משתמשים בנשים: לא ילמד רווק סופרים. פי' תלמידים רווק הוא אדם פנוי שלא נשא אשה מעולם ותרגום של ובחורים כשול יכשלו הוא רווקים (ישעיה מ): ולא ירעה בהמה. מפני שיש לו תאוה יותר מאיש אחר שנשא אשה: לא יתייחד עם הנשים. פי' בקונט' ואפילו עם נשים הרבה ודווקא רוכל אבל איש אחר מותר וקשה להר''ם דאמר לעיל (דף פא.) אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד משמע דאסור להתייחד עם נשים הרבה לכ''ע לכן נ''ל לא יתייחד עם הנשים אפילו אשתו עמו דשרינן לעיל (דף פ:) דכיון דהוי רוכל איכא חששא טפי: אלא הכל לפי זכותו. פירוש לפי מזלו דבני וחיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא: