קידושין פא ע"א

לְאַתְרוֹיֵי בֵּיהּ
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בָּעִיר אֲבָל בַּדֶּרֶךְ עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֹשָׁה שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ אֶחָד מֵהֶם לְהַשְׁתִּין וְנִמְצָא אֶחָד מִתְיַיחֵד עִם הָעֶרְוָה נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ מוֹסְרִים לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ תְּרֵי וְאִיהוּ הָא תְּלָתָא הָתָם כִּי הֵיכִי דְּנִיהְווֹ עֲלֵיהּ סָהֲדִי
רַב וְרַב יְהוּדָה הֲווֹ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא הֲוָה קָאָזְלָא הַהִיא אִתְּתָא קַמַּיְיהוּ אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב יְהוּדָה דַּל כַּרְעָ(י)ךְ מִקַּמֵּי גֵיהִנָּם אֲמַר לֵיהּ וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר בִּכְשֵׁרִים שַׁפִּיר דָּמֵי אֲמַר לֵיהּ מִי יֵימַר דְּבִכְשֵׁרִים כְּגוֹן אֲנָא וְאַתְּ אֶלָּא כְּגוֹן מַאי כְּגוֹן רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפֵּי וַחֲבֵירָיו
אָמַר רַב מַלְקִין עַל יִיחוּד וְאֵין אוֹסְרִין עַל הַיִּיחוּד אָמַר רַב אָשֵׁי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּיִיחוּד פְּנוּיָה אֲבָל בְּיִיחוּד דְּאֵשֶׁת אִישׁ לָא שֶׁלֹּא תְּהֵא מוֹצִיא לַעַז עַל בָּנֶיהָ
מָר זוּטְרָא מַלְקֵי וּמַכְרֵיז אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן מִפַּרְהַטְיָא לְרַב אָשֵׁי מָר נָמֵי לַילְקֵי וְלַכְרֵיז אֲמַר לֵיהּ אִיכָּא דְּשָׁמַע בְּהָא וְלָא שָׁמַע בְּהָא
אָמַר רַב מַלְקִין עַל לֹא טוֹבָה הַשְּׁמוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה מָר זוּטְרָא מוֹתֵיב לֵהּ אַפְסֵירָה עַל כַּתְפֵּיהּ וּמַקְרֵי לֵיהּ אַל בָּנָי
אָמַר רַבָּה בַּעְלָהּ בָּעִיר אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם יִיחוּד אָמַר רַב יוֹסֵף פֶּתַח פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם יִיחוּד רַב בִּיבִי אִיקְּלַע לְבֵי רַב יוֹסֵף בָּתַר דִּכְרַךְ רִיפְתָּא אֲמַר לְהוּ שְׁקוּלוּ דַּרְגָּא מִתּוּתֵי בִּיבִי וְהָא אָמַר רַבָּה בַּעְלָהּ בָּעִיר אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם יִיחוּד שָׁאנֵי רַב בִּיבִי דְּשׁוֹשְׁבִינְתֵּיהּ הֲוַאי וְגָיְיסָא בֵּיהּ
אָמַר רַב כָּהֲנָא אֲנָשִׁים מִבַּחוּץ וְנָשִׁים מִבִּפְנִים אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם יִיחוּד אֲנָשִׁים מִבִּפְנִים וְנָשִׁים מִבַּחוּץ חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם יִיחוּד
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא אִיפְּכָא אָמַר אַבָּיֵי הַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא הָכִי וְתָנָא מַתְנִיתָא אִיפְּכָא אֲנָא נַעֲבֵיד לְחוּמְרָא
אַבָּיֵי דָּיַיר גּוּלְפֵי רָבָא דָּיַיר קְנֵה אָמַר אָבִין סְקָבָא דְשַׁתָּא רִיגְלָא
הָנָךְ שְׁבוּיָיתָא דַּאֲתַאי לִנְהַרְדְּעָא אַסְּקִינְהוּ לְבֵי רַב עַמְרָם חֲסִידָא אַשְׁקוּלוּ דַּרְגָּא מִקַּמַּיְיהוּ בַּהֲדֵי דְּקָא חָלְפָה חֲדָא מִנַּיְיהוּ נְפַל נְהוֹרָא בְּאִיפּוּמָּא שַׁקְלֵיהּ רַב עַמְרָם לְדַרְגָּא דְּלָא הֲווֹ יָכְלִין בֵּי עַשְׂרָה לְמִדְלְיֵיהּ דַּלְיֵיהּ לְחוֹדֵיהּ סָלֵיק וְאָזֵיל
כִּי מְטָא לְפַלְגָא [דְּ]דַרְגָּא אִיפְּשַׁח רְמָא קָלָא נוּרָא בֵּי עַמְרָם אֲתוֹ רַבָּנַן אֲמַרוּ לֵיהּ כַּסֵּיפְתִּינַן אֲמַר לְהוּ מוּטָב תִּיכַּסְפוּ בֵּי עַמְרָם בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא תִּיכַּסְפוּ מִינֵּיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי אַשְׁבְּעֵיהּ דְּיִנְפַּק מִינֵּיהּ נְפַק מִינֵּיהּ כִּי עַמּוּדָא דְנוּרָא אֲמַר לֵיהּ חֲזִי דְּאַתְּ נוּרָא וַאֲנָא בִּישְׂרָא וַאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָּךְ
רַבִּי מֵאִיר הֲוָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵירָה יוֹמָא חַד אִידְּמִי לֵיהּ שָׂטָן כְּאִיתְּתָא בְּהָךְ גִּיסָא דְנַהֲרָא לָא הֲוָה מַבָּרָא נְקַט מִצְרָא וְקָא עָבַר כִּי מְטָא פַּלְגָא מִצְרָא שַׁבְקֵיהּ אָמַר אִי לָאו דְּקָא מַכְרְזִי בִּרְקִיעָא הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ שַׁוֵּיתֵיהּ לִדְמָךְ תַּרְתֵּי מָעֵי
רַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵירָה יוֹמָא חַד אִידְּמִי לֵיהּ שָׂטָן כְּאִיתְּתָא בְּרֵישׁ דִּיקְלָא נַקְטֵיהּ לְדִיקְלָא וְקָסָלֵיק וְאָזֵיל כִּי מְטָא לְפַלְגֵיהּ דְּדִיקְלָא שַׁבְקֵיהּ אָמַר אִי לָאו דְּמַכְרְזִי בִּרְקִיעָא הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי עֲקִיבָא וְתוֹרָתוֹ שַׁוֵּיתֵיהּ לִדְמָךְ תַּרְתֵּי מָעֵי
פְּלֵימוֹ הֲוָה רְגִיל לְמֵימַר כׇּל יוֹמָא גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּשָׂטָן יוֹמָא חַד מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי הֲוָה אִידְּמִי לֵיהּ כְּעַנְיָא אֲתָא קְרָא אַבָּבָא אַפִּיקוּ לֵיהּ רִיפְתָּא אֲמַר לֵיהּ יוֹמָא כִּי הָאִידָּנָא כּוּלֵּי עָלְמָא גַּוַּאי וַאֲנָא אַבָּרַאי עַיְּילֵיהּ וְקָרִיבוּ לֵיהּ רִיפְתָּא אֲמַר לֵיהּ יוֹמָא כִּי הָאִידָּנָא כּוּלֵּי עָלְמָא אַתַּכָּא וַאֲנָא לְחוֹדַאי אַתְיוּהּ אוֹתְבוּהּ אַתַּכָּא הֲוָה יָתֵיב מְלָא נַפְשֵׁיהּ שִׁיחְנָא וְכִיבֵי (עֲלֵיהּ) וַהֲוָה קָעָבֵיד בֵּיהּ מִילֵּי דִּמְאִיס אֲמַר לֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

דשאני תלמידי חכמים דידעי לאתרויי ביה [להתרות בו], שלא יבא עליה, שאם יבא עליה לא יבדקוה המים.

עוד אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו ששני אנשים מתייחדים עם אשה אחת, אלא בעיר.

אבל בדרך, אף שנים לא יתייחדו עמה, עד שיהיו שלשה אנשים, כי שמא יצטרך אחד מהם להשתין, ויצטרך להתרחק משום צניעות, וישאר חבירו לבדו, ונמצא אחד מתייחד עם הערוה.

ודנה הגמרא: נימא מסייע ליה לרב ממה ששנינו לעיל: ההולך להשקות את אשתו שנסתרה, מוסרים לו שני תלמידי חכמים ללוותו, שמא יבא עליה בדרך.

ומשמע, דוקא שנים מוסרים לו, שהרי תרי ואיהו [הבעל עצמו] הא תלתא, שלשה. אבל בן לויה אחד עם הבעל, לא הותר, אף שביחד הם שנים. וראיה מכאן לדברי רב יהודה אמר רב, שבדרך אין די בשנים.

ודחינן: אין זו ראיה. כי התם, לאו משום איסור יחוד הוא שצריך שנים. אלא כי היכי דאם יבא עליה בעלה בדרך, ניהוו עליה שני תלמידי חכמים אלו סהדי, להעיד על כך, כדי שלא תמחק עליה המגילה לחנם.

רב ורב יהודה הוו קאזלי באורחא [היו הולכים בדרך].

הוה קאזלי ההיא אתתא קמייהו [היתה אשה אחת מהלכת לפניהם].

אמר ליה רב לרב יהודה: דל כרעיך [הגבה רגלך] ולך מהר מקמיה גיהנם [כדי להקדים אותה], כלומר, להנצל מדין גיהנם.

אמר ליה רב יהודה: והא מר [אתה רב], הוא דאמר: בשני כשרים ואשה אחת, שפיר דמי, מותר להתייחד עמה.

אמר ליה רב: [מי יימר], דבכשרים כגון אנא ואת, גם כן מותר הייחוד?! ^[1]

ושאל רב יהודה: אלא כשרים כגון מאי? מי הם הנקראים "כשרים"?

והשיבו: אנשים כשרים הם כגון רבי חנינא בר פפי וחביריו [רבי צדוק ורב כהנא], שמסרו את נפשם כדי להנצל מעבירה. ועליהם נאמר: "גבורי כח עושי דברו לשמוע קול דברו".

אמר רב: מלקין על היייחוד מלקות מרדות.

אבל אין אוסרין את האשה על בעלה על הייחוד. ^[2] שאם התייחדה עם איש זר [מבלי שיקנא לה בעלה על כך], אין דינה כאשה שזינתה על בעלה, האסורה עליו, אלא היא מותרת לו. ^[3]

אמר רב אשי: לא אמרן שמלקים על הייחוד, אלא בייחוד של אשה פנויה.

אבל בייחוד של אשת איש, לא מלקים, כדי שלא תהא מוציא לעז על בניה. כי אם ילקוה, יאמרו שזינתה והתעברה מזנות, ובניה ממזרים.

מר זוטרא היה מלקי [מלקה] אף אשת איש שהתייחדה עם זר.

וכדי שלא יצא לעז על בניה, היה מכריז עליה, שהיא לוקה משום ייחוד ולא משום זנות.

אמר ליה רב נחמן מפרהטיא לרב אשי: מר נמי לילקי ולכריז [גם אתה הלקה ותכריז] על ייחוד אשת איש, ובכך יסתלק חשש הלעז.

אמר ליה: חוששני שמא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא [יש מי שישמע על המלקות ולא ישמע את ההכרזה].

אמר רב: מלקין על לא טובה השמועה. מי שיוצא עליו קול שהוא עובר עבירות, הרי הוא עובר על לאו מדברי קבלה ["לא טובה השמועה"], ולוקה על כך.

שנאמר בדברי עלי לבניו שחטאו [שמואל א, ב כב]: "אל [לא] בני, כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע". ו"אל" לשון לאו הוא.

מר זוטרא מותיב לה, "מנחית" למי שיצא עליו שמועה לא טובה, אפסירה על כתפיה [רצועה על כתפו, כלומר, מלקהו], ומקרי ליה, וקורא לפניו: "אל בני, כי לא טובה השמועה", להודיעו שמשום כך הוא לוקה.

אמר רבה: אשת איש שבעלה בעיר, אין חוששין לה משום ייחוד, משום שהם יראים, שמא בכל רגע יגיע בעלה, ולא יבואו לידי חטא.

אמר רב יוסף: וכן אם יש בבית שבו הם שוהים פתח פתוח לרשות הרבים, אין חוששין משום ייחוד.

רב ביבי איקלע הזדמן לבי רב יוסף.

בתר דכרך ריפתא [לאחר שאכל] עם רב יוסף ואשתו בעליה, הם ירדו למטה, והוא נשאר בעליה.

אמר להו רב יוסף לבני ביתו: שקולי דרגא מתותי ביבי. טלו את סולם המדרגות של העליה, כדי שלא יוכל רב ביבי לרדת ולהתייחד עם אשתי כאשר אצא מהבית.

ותמהינן: והא אמר רבה: אם בעלה של האשה נמצא בעיר, אין חוששין לה משום ייחוד. ^[4] ומדוע חשש רב יוסף שמא רב ביבי יתייחד עם אשתו?

ומשנינן: שאני רב ביבי, דאשת רב יוסף שושבינתיה הואי [היתה בעלת בריתו], וגייסא ביה [לבה גס עמו], הלכך היה חשש ליחוד אף שהיה בעלה בעיר.

אמר רב כהנא: בית שיש לו שני חדרים, זה לפנים מזה, אם האנשים שוהים מבחוץ בחדר החיצון, והנשים מבפנים בחדר הפנימי, אין הם חוששין משום ייחוד, שהרי אין האיש הנמצא בחדר החיצון צריך לעבור דרך הפנימי בצאתו מהבית.

ואף שאם תרצה אחת מהנשים לצאת היא תעבור דרך החדר החיצון, אין בכך כלום, שהרי אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים.

אבל אם האנשים נמצאים מבפנים, והנשים מבחוץ, חוששין להם משום ייחוד, כי שמא יצא אחד מהאנשים החוצה, ויעבור דרך החיצון, ויתייחד עמהן.

במתניתא תנא איפכא: אם האנשים נמצאים בחדר החיצון, והנשים בפנימי, יש בזה משום יחוד, דחיישינן שמא יכנס אחד מהם לפנים בלא שירגישו חבריו בכך.

אבל אם הנשים מבחוץ, אין בזה משום יחוד, כי אף אם תכנס אחת מהנשים פנימה, הרי אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים.

ואף אם אחד מהאנשים יצא החוצה לחדר הנשים, אין בזה משום יחוד. שהרי ירא הוא, שמא בכל רגע יצא אחד מחביריו החוצה ויעבור דרך החיצון.

אמר אביי: השתא דאמר רב כהנא הכי, ותנא במתניתא איפכא - אנא נעביד לחומרא! ונאסור בין באנשים מבפנים ונשים מבחוץ, ובין באנשים מבחוץ ונשים מבפנים.

אביי, בזמן שהיה מתקבץ הקהל, כגון בשעת דרשה או חופה, היה דייר גולפי [מסדר שורות של קנקני חרס] בין מקום האנשים למקום הנשים, כדי שאם יבואו אלו אצל אלו, ירעישו הקנקנים. ומטרתו היתה להפריד ביניהם.

רבא היה דייר קנה [מסדר שורות קנים], ולאותה תכלית היה עושה כן, שאף הקנים מרעישים כשעוברים דרכם.

אמר אבין: סקבא [ריעוע, חולשה] דשתא. ריגלא! זמן התורפה של כל ימות השנה הם ימי הרגלים. לפי שאז מתקבצים אנשים ונשים יחד לשמיעת הדרשה, והם נושאים ונותנים זה עם זה.

ומביאה הגמרא כמה מעשים אשר ניתן ללמוד מהם מהו כוחו של היצר הרע, שלולי סייעתא דשמיא מיוחדת, היה בכוחו להכשיל אפילו אנשים גדולים.

מעשה בהנך שבוייתא [שבויות] דאתאי לנהרדעא. צוה רב עמרם חסידא לפדותן.

אסקינהו [העלון] לעליה של בי רב עמרם חסידא, ואשקולו דרגא מקמייהו [נטלו את מדרגות העליה מתחתיהן].

בהדי דקא חלפה חדא מנייהו [כשחלפה אחת מהן] על יד פתח הארובה שמן העליה לבית, נפל נהורא באיפומא, נפל אור בבית דרך פי העליה, לפי שהיו פניה מאירות ביותר.

שקליה רב עמרם לדרגא [לקח את סולם המדרגות], כדי לעלות לעליה, ולתובעה לדבר עבירה.

ואף שהיו המדרגות כבדות ביותר, עד דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא [שלא יכלו אפילו עשרה אנשים להרימן], התגבר כוחו של רב עמרם ודלייא לחודיה [הגביהן לבדו].

סליק ואזיל [עלה והלך] לעליה.

כי מטא לפלגא דרגא [כיון שהגיע לאמצע המדרגות], עצר, ואיפשח [פיסק] את רגליו, כדי לעמוד במקומו בחוזקה, ולהתגבר על יצרו.

רמא קלא [הרים קולו] והכריז: נפל נורא [דליקה] בי עמרם! והזעיק את בני השכונה לבא ולכבותה. ^[5]

ועשה כן, כדי שיתאספו כולם, ועל ידי שיתבייש מהם ימנע מעבירה.

אתו באו רבנן לסייעו, וראו שאין שם שריפה.

אמרו ליה: כסיפתינן! ביישתנו בכך שהזעקת אותנו בחנם, וכך נודע ברבים שתלמידי חכמים מסוגלים להכשל בדבר עבירה.

אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם, שתתביישו כאן, בביתי, שהוא בעלמא הדין [בעולם הזה], ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי [ולא תתביישו בי בעולם הבא]!

אשבעיה רב עמרם ליצר הרע, דינפק מיניה [שיצא ממנו].

נפק מיניה היצר הרע, כי עמודא דנורא [בדמות עמוד אש].

אמר ליה רב עמרם ליצר הרע: חזי, דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך! אף שאתה אש ואני בשר, הריני עדיף ממך, והצלחתי להתגבר עליך. ^[6]

רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, שהיה אומר: אם היו רוצים, היו יכולים להתגבר על יצרם, משום שדבר קל הוא.

יומא חד, אידמי ליה השטן כאיתתא [נדמה לו בדמות אשה], ועמד בהך גיסא דנהרא [בעברו השני של הנהר].

רצה רבי מאיר לעבור את הנהר כדי לתובעה לעבירה. ולא הוה שם מברא [ספינת מעבורת]. אלא היה שם דף צר בלבד המונח לרוחב הנהר, ומעליו היה מתוח חבל. ומי שרצה לעבור, היה תופס בחבל ועובר עליו.

נקט רבי מאיר את המצרא [תפס בחבל] וקא עבר. כי מטא פלגא מצרא [כשהגיע לחצי מאורך החבל], שבקיה [עזבו] יצרו.

אמר לו השטן: אי לאו דקא מכרזי ברקיעא "הזהרו ברבי מאיר ותורתו", שויתיה לדמך תרתי מעי [הייתי עושה את דמיך לשווי של שתי מעות, כלומר, כדבר שאין בו ערך]! ^[7] רבי עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, והיה אומר שנקל הוא להתגבר על יצר הרע.

יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא [נדמה לו כאשה], ועמד בריש דיקלא [בראש הדקל].

נקטיה [תפס] רבי עקיבא לדיקלא, וקסליק ואזיל, כדי להגיע אליה.

כי מטא לפלגיה דגובה הדיקלא, שבקיה [עזבו] יצרו.

אמר לו היצר הרע: אי לאו דמכרזי ברקיעא: "הזהרו ברבי עקיבא ותורתו", שויתיה לדמך תרתי מעי!

פלימו הוה רגיל למימר כל יומא: גירא בעיניה דשטן [חץ בעיניך, שטן]!

יומא חד, דמעלי יומא דכיפורי הוה [ערב יום כפור היה], אידמי ליה כעניא [נדמה לו השטן כעני].

אתא, בא השטן שנראה כעני, וקרא אבבא [על פתח הבית]: תנו לי לאכול!

אפיקו ליה ריפתא [הוציאו לו לחם].

אמר ליה השטן לפלימו: יומא כי האידנא, דכולי עלמא גואי, ואנא אבראי?! ביום כזה, שכולם אוכלים בתוך הבית, אני אשב בחוץ?

עייליה [הכניסו] פלימו לבית, וקריבו ליה ריפתא [לחם].

אמר ליה השטן: יומא כי האידנא, כולי עלמא יושבים אתכא [על יד השולחן], ואנא אשב לחודאי?!

אתיוהו, ואותבוהו אתכא. הביאוהו והושיבוהו על יד השולחן.

הוה יתיב, ומלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה [העלה על גופו שחין ואבעבועות], והוה קעביד מילי דמאיס [והיה עושה בפניהם דברים מאוסים].

הערות

^[1] מה שאמר רב על עצמו ועל רב יהודה שאין מדברים בכשרים שכמותם, מנהג צניעות נהג רב בעצמו, כי מן הדין סתם כל אדם מוחזקים ככשרים לענין זה, עד שיהיה מוחזק כפרוץ. ריטב"א. אך הרמב"ם לא הביא את ההיתר להתייחד עם שני כשרים, ומשמע שהבין את דברי רב כפשוטם, ולכן סובר הרמב"ם שסתם בני אדם אינם "כשרים" לענין זה. ואילו המשנה למלך [איסורי ביאה כב ח] כתב, שגם לדעת הרמב"ם יש היתר בסתם שני בני אדם כשרים, אלא שהבין בדעת רב שהוא נהג חומרא לעצמו, ומכאן שכל אדם צריך להחמיר לעצמו, גם אם מעיקר הדין לא נאסר היחוד עם שני אנשים כשרים.

^[2] שיטת רש"י היא שמלקין על הייחוד עם פנויה, ואין אוסרין על הייחוד באשת איש. וטעמו של דבר, כתב הריטב"א, שלעולם אין מוציאין אשה מידי בעלה אלא אם מודה הבעל שהיא אסורה עליו, או שיש שני עדים שזינתה תחתיו, או שיש עד אחד והבעל מאמין לו. ומה שמצינו שאשה העוברת על דת משה ויהודית, או בעידי דבר מכוער יוציא ולא יתן כתובה, אין הוא חייב להוציאה, אלא שאם רצה להוציאה משום כך, אין הוא חייב לשלם את כתובתה.

^[3] הגר"ח בספרו [יבום וחליצה ו-יט] מוכיח מהדין שאין אוסרין על היחוד שבאמת בכל סתירה אין בה ספק זנות, וגזירת הכתוב היא בסוטה, לאחר קינוי וסתירה שתאסר על בעלה. וגזירת הכתוב היא להחזיק את האשה לאחר קינוי וסתירה [בדוקא] לספק כלפי בעלה בלבד, אך לא לגבי היבם, ולגביו של היבם הרי היא בחזקתה של כשרות, ואין בה שם ספיקא דזנות כלל, ולכן שואלת הגמרא במסכת סוטה, שאשה שקינא לה בעלה ונסתרה, שתהיה מותרת ליבום, על אף שלבעלה היא היתה אסורה! והוסיף הגר"ח שיש להוכיח שאין ספק של זנות אפילו בקינא לה בעלה ונסתרה אלא מצד גזירת הכתוב, מכך שאם לאחר שקינא לה בעלה ונסתרה הוא מחל על הקינוי, שנחלקו רבינא ורב אשי אם מועילה המחילה לאחר הסתירה להתירה לבעלה. ואם נאמר שהקינוי והסתירה יוצרים ספק מצד עצמו, כיצד יכולה להועיל המחילה על הקינוי, לאחר שבפועל קינא לה בעלה והסתתרה. אלא מכאן הראיה, שהקינוי והסתירה גורמים לה שתאסר רק מצד גזירת הכתוב. וזה הוא איסור מיוחד לבעלה, כל עוד לא מחל על הקינוי [לפי מאן דאמר אחד].

^[4] בדין "בעלה בעיר", נחלקו רבותינו הראשונים. רש"י מבאר "אין חוששין משום יחוד", שאין חוששים להלקותו, כיון שהוא מפחד שמא יבוא הבעל. ומשמע שיש איסור ביחוד עם אשת איש גם אם בעלה בעיר, אלא שאין מלקים על יחוד שכזה. ואילו התוספות מבארים, שאין בכך איסור יחוד כלל, וכך גם פסק הרמב"ם [איסורי ביאה כב יב]. אך הקשו התוספות על רש"י, אם כן, כשרב יוסף ביקש "שקולו דרגא מתותי דידי", מדוע הקשתה עליו הגמרא מדברי רבה, שאם בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד? והרי לדברי רש"י יש איסור בדבר אלא שאין לוקים, ושפיר היה צריך לחשוש לייחוד. ובאבי עזרי [שם] הקשה עוד, שמשמע מדברי רש"י, שאם היה הפתח פתוח לרשות הרבים, מותר להתייחד, ובמה זה שונה מבעלה בעיר, שעדיין יש איסור להתייחד, והרי, לכאורה, בשני המקומות יש להתיר, כי הוא חושש לעשות איסור. וביאר, שאיסור יחוד עם אשה, הוא איסור עצמי [במקום שיש אפשרות שיבוא עליה] אך לא משום החשש שמא יבוא עליה! ויסוד האיסור הוא מן התורה [כמבואר במסכת עבודה זרה דף לו, ולקמן פ ב מביאה הגמרא רמז ליחוד מן התורה] מהפסוק "כי יסיתך אחיך בן אמך". אולם המלקות על הייחוד, הם חיוב מדרבנן, והם חייבו מלקות כדי שלא ירגילו זה עם זו, ולא יבואו לידי עבירה. ולכן, אם בעלה בעיר, שאין חשש שיבוא עליה, אסור להתייחד עמה מן התורה כי קיימת במקום זה אפשרות של ביאה, אך אין לוקים על ייחוד שכזה מלקות מרדות מדרבנן, כי במקום שאין חשש שיבואו לידי עבירה, לא חייבו חכמים מלקות. אבל בפתח פתוח לרשות הרבים, אין זה יחוד כלל [ולא רק משום שהוא ירא שמא יראוהו] ולכן אין איסור כלל. ולכן, במקרה של רב ביבי ורב יוסף, הרי אשתו של רב יוסף היתה למטה, וכשהיה רב ביבי למעלה בעליה, לא היה כאן מצב של ייחוד, אלא כל החשש הוא שמא יירד רב ביבי למטה, ואז יהיה ייחוד. ואם כן, שפיר הקשתה הגמרא מדוע יש לחוש שמא יירד רב ביבי למטה ואז הוא יתייחד עמה, והרי כל שבעלה בעיר, אין לחשוש שמא יבוא עליה, ומבחינה זאת לא היה מקום לחשוש כאן. ואילו האיסור של ייחוד גם הוא עדיין לא היה כאן, כי רב ביבי היה למעלה בעליה, ואשתו של רב יוסף היתה למטה, ולכן הקשתה הגמרא, שמדברי רבה משמע שאין לחשוש שמא יבוא עליה כשבעלה בעיר, ואם כן, לא היה מקום לחשוש שמא יירד רב ביבי ויתייחד עמה. והחזון איש בהגהותיו על האבי עזרי [מודפס בסוף אבי עזרי שם] כתב, שבדברי הכתוב לא מוזכר ייחוד כלל, אלא שמדברי הכתוב שבן אינו צריך להזהר מאמו משמע שהוא חשוד על שאר העריות, וממילא אסור ייחוד. ולכן, אם נאמר שבעלה בעיר הוא סיבה שלא יהיה חשוד לבוא עליה, הרי זה נמי שמתייחד עם אמו, שאין בזה איסור ייחוד כלל! ולכן, ביאר החזון איש בהגהה שם שכל איסור ייחוד הוא מחמת החשש שמא יבוא עליה.

^[5] מבאר המהרש"א שרב עמרם חסידא לא הוציא שקר מפיו, וכוונתו היתה לאש של יצר הרע, והשומעים הם שהבינו שכוונתו לאש ממש. ונקרא יצר הרע "אש" משום שמחמם את האדם לעבירה כמו שהאש מחממת.

^[6] הרד"ל מבאר שלא היה צד גאוה במה שאמר רב עמרם "אנא עדיפנא מינך", אלא רצה ללמד לתלמידי החכמים שהיו שם וראו את המעשה, שיש בכח האדם לגבור על יצרו אפילו בתחבולות פשוטות של בשר ודם, כמו שעשה שהרים קולו וקרא "נורא בי עמרם". וכמו שכתב הגאון ר' חיים מוואלוזין בספרו "נפש החיים" שיש להוכיח מכאן שטוב יותר לעשות מעשה בשעה שפתאום היצר הרע בוער בו, כדי להנצל מהעבירה, ולא להכניס עצמו אז להתגונן בתחבולות שכליות ולהתווכח עם היצר הרע, פן יתגבר עליו הייצר.

^[7] מבאר המהרש"א, כי מה שמכריזים "הזהרו ברבי מאיר ותורתו", הוא משום שיצר הרע שולט יותר בגדולים, וכמו שאמרו "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול ממנו", אלא שהתורה מגינה ומצילה מהיסורים, ואף מצילה את האדם מן החטא, ולכן זכה רבי מאיר להנצל מן החטא, על אף כוחו הגדול של היצר הרע, שהיה בן עקב גדלותו.

לאתרויי ביה [להתרות בו] שאסור לו לבוא עליה, שאם יבוא עליה אין המים בודקים אותה.

אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו ששנים יכולים להתייחד עם אשה, אלא בעיר שמצויים אנשים, אבל בדרך — עד שיהיו שלשה. ומדוע אין די בשנים — שמא יצטרך אחד מהם להשתין ויפנה הצידה ונמצא שבאותה שעה אחד בלבד מתייחד עם הערוה. ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: מוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך. תרי ואיהו [שנים והוא, הבעל] הא תלתא [הרי שלשה], משמע שבדרך צריכים שלושה. ומשיבים: משם אין ראיה, התם כי היכי דניהוו עליה סהדי [שם יש צורך בשנים נוספים כדי שיהיו עליו עדים], שיעידו אם בא עליה בדרך.

מסופר: רב ורב יהודה הוו קאזלי באורחא [היו הולכים בדרך], הוה קאזלא ההיא אתתא קמייהו [היתה מהלכת אשה אחת לפניהם]. אמר ליה [לו] רב לרב יהודה: דל כרעיך [הרם רגליך] ומהר ללכת מקמי [מפני] גיהנם, שלא נתייחד איתה. אמר ליה [לו] רב יהודה: והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר שבכשרים שפיר דמי [מותר הדבר]! אמר ליה [לו]: מי יימר [אמר] שמדובר בכשרים כגון אנא ואת [אני ואתה]! אמר לו רב יהודה: אלא כגון מאי [מה]? אמר לו: כגון ר' חנינא בר פפי וחביריו, שלמרות פיתויים שהיו להם עמדו בנסיון ולא חטאו, אבל אדם אחר אינו נאמן בכך.

אמר רב: מלקין על ייחוד, שאם התייחד אדם עם אשה מלקין אותו שעבר על איסור יחוד ואולם אין אוסרין אשה על בעלה, או פנויה להינשא לכהן על הייחוד, שאין מניחים שבודאי נבעלה. אמר רב אשי: לא אמרן [אמרנו] דבר זה שמלקים אלא בייחוד עם אשה פנויה, אבל בייחוד של אשת איש — לא. ומדוע? שלא תהא מוציא לעז על בניה שאם ילקוה יחשבו הכל שזנתה וילעיזו על בניה שהם ממזרים. והיא לא נענשה אלא על הייחוד בלבד.

מספרים" מר זוטרא מלקי [היה מלקה] גם את המתייחד עם אשת איש, והיה מכריז מדוע הוא עושה כן. אמר ליה [לו] רב נחמן מפרהטיא לרב אשי: מר נמי לילקי ולכריז [אדוני גם כן שילקה ויכריז]! אמר ליה [לו]: אני חושש לעשות כן, שמא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא [יש שישמע בזו ולא ישמע בזו], כלומר, שישמע שהלקו, ולא ישמע את ההכרזה שהלקאה זו היא משום יחוד בלבד.

אמר רב: מלקין על לא טובה השמועה, לא רק על עובדות בדוקות, אלא גם כאשר יוצא שם רע על אדם שעובר עבירות, שנאמר: "אל בני כי לוא טובה השמעה" (שמואל א ב, כד). מר זוטרא כשהיה מוצא אדם שיצא עליו שם רע, מותיב לה אפסירה על כתפיה [היה שם רסן של חמור על כתפיו] ומקרי ליה [והיה מקריא לו] בשעת המלקות: "אל בני כי לא טובה השמועה" להודיע לרבים על מה הוא לוקה.

אמר רבה: אשה שבעלה בעיר — אין חוששין משום ייחוד עימה, מפני שחוששים הם לעבור עבירה, שאינם יודעים מתי יחזור הבעל. אמר רב יוסף: אם היה פתח פתוח לרשות הרבים — אין חוששין משום ייחוד. מסופר: רב ביבי איקלע לבי [הזדמן לבית] רב יוסף. בתר דכרך ריפתא [אחרי שאכל] בערב אמר להו [להם] רב יוסף לאנשי ביתו: שקולי דרגא מתותי [הוציאו את המדרגות, הסולם, מתחת] ביבי שהיה ישן בעליה, כלומר, שלא יוכל רב ביבי לרדת, משום איסור ייחוד עם אשת רב יוסף. ומקשים: והא [והרי] אמר רבה: אשה שבעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד! ומשיבים: שאני [שונה] רב ביבי דשושבינתיה הואי וגייסא ביה [שאשת רב יוסף ידידתו היתה והיתה רגילה בו], ולכן יש לחשוש יותר.

אמר רב כהנא: כאשר אנשים (גברים) נמצאים מבחוץ, בחדר החיצוני, ונשים מבפנים, בחדר פנימי — אין חוששין משום ייחוד אם נכנס אחד מן האנשים למקום הנשים, לפי שרואים אותו חבריו כשנכנס. אבל אם היו אנשים מבפנים ונשים מבחוץ — חוששין משום ייחוד שמא יאמר שיוצא לצורך אחר ויתייחד עם הנשים.

ומעירים: במתניתא תנא איפכא [בברייתא שנה ההיפך], שאם אנשים מבחוץ ונשים מבפנים חוששים שמא יכנס אחד מהאנשים פנימה בלא שירגישו בו. ואם אנשים מבפנים ונשים מבחוץ — אין חוששים ליחוד. מכיון שדרך הפנימיים החוצה עוברת דרך הנשים ויחשוש שמא יצא אחד האנשים אחריו. אמר אביי: השתא [עכשיו] שאמר רב כהנא הכי [כך] ותנא מתניתא איפכא [ושנויה בברייתא להיפך], אנא נעביד לחומרא [אנו נעשה לחומרה] ונחמיר לחשוש בשני המקרים.

אביי דייר גולפי [היה מסדר שורות של קנקנים] בין גברים לנשים שלא יוכלו לעבור ממקום למקום בלי להשמיע רעש. רבא דייר קנה [היה מסדר שורות קנים] שלא יוכלו לעבור. אמר אבין: סקבא דשתא ריגלא [הפצע, מקום התורפה של השנה הוא הרגל] משום שאז זמן שמחה, וגברים ונשים נפגשים ובאים לידי עבירה.

א מסופר: הנך שבוייתא דאתאי [אותן שבוי ות שהובאו] לנהרדעא ונפדו שם. אסקינהו לבי [העלות אותן לבית] רב עמרם חסידא [החסיד], אשקולו דרגא מקמייהו [הורידו את המדרגות מפניהן] שלא יוכלו גברים לעלות אליהן. בהדי דקא חלפה חדא מנייהו [כאשר עברה אחת מהן] ליד העליה נפל, נעשה נהורא באיפומא [אור בארובה] משום שהיתה יפה ביותר. מתוך שחשק בה, שקליה [לקח] רב עמרם לדרגא [את הסולם] דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא, דלייא לחודיה [שלא היו יכולים יחד עשרה אנשים להרים אותו והרים אותו לבדו], סליק ואזיל [והיה עולה והולך].

כי מטא לפלגא דרגא [כאשר הגיע לחצי הסולם] איפשח [התחזק], רמא קלא [הרים את קולו] וצעק: נורא בי [אש, דליקה בוערת בבית] עמרם! כיון ששמעו שיש שריפה אתו רבנן [באו חכמים] וראו אותו עומד כך, אמרו ליה [לו]: כסיפתינן [ביישת אותנו] שהכל רואים מה רצית לעשות. אמר להו [להם]: מוטב תיכספו בי [תתביישו בבית] עמרם בעלמא הדין [בעולם הזה] ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי [תתביישו ממנו בעולם הבא]. אשבעיה דינפק מיניה [השביע את יצרו הרע שייצא ממנו], נפק מיניה כי עמודא דנורא [יצא ממנו דבר כעמוד אש]. אמר ליה [לו] ליצר הרע: חזי, דאת נורא ואנא בישרא, ואנא עדיפנא מינך [ראה, שאתה אש ואני בשר, ואני עדיף ממך] שהתגברתי עליך.

מסופר: כי ר' מאיר הוה [היה] מתלוצץ בעוברי עבירה, שהיה אומר שאדם יכול בקלות להזהר מעבירה. יומא חד אידמי ליה [יום אחד נדמה לו] השטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא [כאשה העומדת בצד האחר של הנהר], לא הוה מברא [היתה מעבורת] לעבור את הנהר — נקט מצרא וקא עבר [תפס בסולם החבלים ועבר] את הנהר. כי מטא פלגא מצרא שבקיה [כאשר הגיע לחצי החבל עזבו היצר] ואמר השטן והיצר לר' מאיר: אי לאו דקא מכרזי ברקיעא [אם לא שמכריזים ברקיע] "הזהרו בר' מאיר ותורתו" שויתיה לדמך תרתי מעי [הייתי עושה את דמיך כשתי מעות], כדבר חסר ערך, שהיית נופל ממדרגתך לגמרי.

ומסופר עוד: ר' עקיבא הוה [היה] מתלוצץ בעוברי עבירה. יומא חד אידמי ליה [יום אחד נדמה לו] השטן כאיתתא בריש דיקלא [כאשה בראש הדקל]. נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל [תפס בדקל והיה עולה והולך]. כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה [כאשר הגיע לחצי הדקל עזבו היצר], ואמר לו: אי לאו דמכרזי ברקיעא [אם לא שמכריזים ברקיע] "הזהרו בר' עקיבא ותורתו" שויתיה לדמך תרתי מעי [הייתי עושה את דמיך כשתי מעות].

ועוד: החכם פלימו הוה [היה] רגיל למימר [לומר] כל יומא [יום]: גירא בעיניה [חץ בעיניו] של השטן, שהיה צוחק מפיתויי היצר. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה [יום אחד ערב יום הכיפורים היה]. אידמי ליה כעניא [נדמה לו השטן כעני]. אתא קרא אבבא [הלך ודפק בדלת] כמבקש נדבה, אפיקו ליה ריפתא [הוציאו לו לחם] לאכול. אמר ליה [לו]: יומא כי האידנא כולי עלמא גואי ואנא אבראי [יום כמו היום, הכל נמצאים בפנים ואוכלים ואני אעמוד בחוץ] ואוכל? עייליה וקריבו ליה ריפתא [הכניס אותו והביאו לו לחם]. אמר ליה [לו]: יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי [יום כמו זה הכל יושבים ליד השלחן ואני יושב לבדי]? אתיוהו אותבוהו אתכא [הביאו אותו והושיבו אותו ליד השלחן]. הוה יתיב [היה יושב] מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה והוה קעביד ביה מילי דמאיס [מלא את עצמו בשחין ומוגלה עליו והיה עושה בו, בשלחן, דברים מאוסים]. אמר ליה [לו] פלימו לעני:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

how to warn him not to engage in intercourse with her, since that would neutralize the effectiveness of the examination of the waters.

Rav Yehuda says that Rav says: The Sages taught that two men may seclude themselves with one woman only in a city, where others are present, but on the road it is not permitted unless there are three. Why are two men insufficient on the road? Perhaps one of them will need to urinate and will walk away, and it will turn out that one person will be secluded with a woman forbidden to him. The Gemara suggests: Shall we say the mishna quoted above supports him: They provide him with two Torah scholars to accompany them lest he engage in sexual intercourse with her along the way? He and two Torah scholars are three, which indicates that there is a requirement for three men when they are traveling. The Gemara answers: That is no proof, as there, in the case of the sota, there is a requirement for an additional two men in order that they should serve as witnesses about him, to testify whether or not he engaged in intercourse with her along the way.

The Gemara relates: Rav and Rav Yehuda were walking along the way, and a certain woman was walking ahead of them. Rav said to Rav Yehuda: Raise your feet and walk quickly away from Gehenna so that we do not remain secluded with her. Rav Yehuda said to him: But wasn’t it you, Master, who said that it is permitted in the case of men of fit morals? Rav said to him: Who says that I referred to men of fit morals such as you and me? Rav Yehuda responded: Rather, such as whom? Rav answered: Such as Rabbi Ḥanina bar Pappi and his colleagues, who have proven that they can withstand temptation (see 39b). All other people are not trusted in this matter.

Rav says: The court flogs a man due to his being secluded with a woman. But a wife is not forbidden to her husband, and an unmarried woman is not prohibited from marrying a priest due to being secluded, as it cannot be stated definitively that the secluded pair engaged in sexual intercourse. Rav Ashi says: We stated the halakha that one is flogged due to being secluded only with an unmarried woman, but for being secluded with a married woman, one is not flogged. Why not? It is so that there should not be rumors spread concerning her children. If the secluded pair is flogged, everyone will assume that they engaged in intercourse, and people will consider her children to be mamzerim, whereas in fact they were flogged only for being secluded.

The Gemara relates: Mar Zutra would even flog one who was secluded with a married woman, and he would proclaim the reason for the punishment. Rav Naḥman from Parhatya said to Rav Ashi: Let the Master also flog and proclaim the reason. Rav Ashi said to him: I am hesitant to do so, in case there are those who hear about this, i.e., the flogging, and do not hear about that, i.e., the reason for the flogging.

Rav says: The court flogs one due to his being the subject of a bad rumor, meaning that not only is a person flogged when the facts have been ascertained, but even when he has only reportedly committed transgressions he may be flogged. As it is stated: “No, my sons, for it is no good report” (I Samuel 2:24). When Mar Zutra would flog a person for being the subject of a bad rumor, he would place the bridle of a donkey on the person’s shoulders and recite before him when administering lashes: “No, my sons, for it is no good report,” so that people would know why he was being flogged.

Rabba says: If a woman’s husband is in town, there is no concern due to her being secluded with a man. People are afraid to sin with her, since they cannot be sure when her husband will return. Rav Yosef says: If there is an open entrance to the public domain there is no concern due to being secluded. The Gemara relates: Rav Beivai arrived at Rav Yosef’s house. After he wrapped his bread, i.e., ate his meal, he said to the members of the household: Remove the ladder from beneath Beivai, who was going to sleep in the upper story, so that he not be able to climb down, due to the prohibition of being secluded with Rav Yosef’s wife. The Gemara asks: But doesn’t Rabba say: If her husband is in town, there is no concern due to her being secluded with a man? The Gemara answers: Rav Beivai is different, since Rav Yosef’s wife was his friend and she was familiar with him, and therefore there was more cause for concern.

Rav Kahana says: If the men are located on the outside, i.e., in the outer room, and the women in the inside, i.e., in the inner room, there is no concern due to being secluded. Even if one of the men were to enter the inner room, he would be seen by the other men. By contrast, if there were men in the inside and women on the outside, there is a concern due to being secluded, since one of the men can claim that he is leaving and in fact join the women.

The Gemara comments: The opposite was taught in a baraita, that if the men are on the outside and the women are inside there is concern due to being secluded, as one of the men might venture inside without being noticed, but if the men are inside and the women are outside, he knows that one of the other men might go out through the women’s quarters at any time, and therefore there is no concern due to being secluded. Abaye said: Now that Rav Kahana has said the halakha in this manner and a baraita teaches the opposite, we shall act stringently in both cases.

Abaye would arrange rows of pitchers between the men and women, so that they would not be able to cross from one area to the other without making noise. Rava would arrange rows of reeds to prevent passage. Avin said: The wound [sakva], i.e., the vulnerable point, of the year is the Festival, since men and women would come together on these joyous occasions, and this would lead to sin.

§ The Gemara relates: Those captive women who were brought to Neharde’a, where they were redeemed, were brought up to the house of Rav Amram the Pious. They removed the ladder from before them to prevent men from climbing up after them to the attic where they were to sleep. When one of them passed by the entrance to the upper chamber, it was as though a light shone in the aperture due to her great beauty. Out of his desire for her, Rav Amram grabbed a ladder that ten men together could not lift, lifted it on his own and began climbing.

When he was halfway up the ladder, he strengthened his legs against the sides of the ladder to stop himself from climbing further, raised his voice, and cried out: There is a fire in the house of Amram. Upon hearing this, the Sages came and found him in that position. They said to him: You have embarrassed us, since everyone sees what you had intended to do. Rav Amram said to them: It is better that you be shamed in Amram’s house in this world, and not be ashamed of him in the World-to-Come. He took an oath that his evil inclination should emerge from him, and an apparition similar to a pillar of fire emerged from him. He said to his evil inclination: See, as you are fire and I am mere flesh, and yet, I am still superior to you, as I was able to overcome you.

The Gemara relates: Rabbi Meir would ridicule transgressors by saying it is easy to avoid temptation. One day, Satan appeared to him as a woman standing on the other side of the river. Since there was no ferry to cross the river, he took hold of a rope bridge and crossed the river. When he reached halfway across the rope bridge, the evil inclination left him and said to him: Were it not for the fact that they proclaim about you in heaven: Be careful with regard to Rabbi Meir and his Torah, I would have made your blood like two ma’a, i.e., completely worthless, since you would have fallen completely from your spiritual level.

Rabbi Akiva would likewise ridicule transgressors. One day, Satan appeared to him as a woman at the top of a palm tree. Rabbi Akiva grabbed hold of the palm tree and began climbing. When he was halfway up the palm tree, the evil inclination left him and said to him: Were it not for the fact that they proclaim about you in heaven: Be careful with regard to Rabbi Akiva and his Torah, I would have made your blood like two ma’a.

The Sage Peleimu had the habit to say every day: An arrow in the eye of Satan, mocking the temptations of the evil inclination. One day, it was the eve of Yom Kippur, and Satan appeared to him as a pauper who came and called him to the door, requesting alms. Peleimu brought out bread to him. Satan said to him: On a day like today, everyone is inside eating, and shall I stand outside and eat? Peleimu brought him inside and gave him bread. He said to him: On a day like today, everyone is sitting at the table, and shall I sit by myself? They brought him and sat him at the table. He was sitting and had covered himself with boils and pus, and he was doing repulsive things at the table. Peleimu said to the pauper:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד. פירוש שאשת איש שנתייחדה עם א' ושהתה עמו כדי ביאה אין ב"ד אוסרין אותה לבעלה מפני כך אע"פ שיש עדים בדבר כרישא דקתני מלקין והתם לא סגיא בלא עדים וטעמא דמילתא משום דלעולם אין ב"ד מוציאין אשה מתחת בעלה עד דמודה בעל דאסיר' ליה דהודאתו עדיפא מעדים אי נמי עד דאיכא עדי טומאה ממש או שיראו מנאפים או כמכחיל בשפופרת אבל לא משום יחוד גרידא ולא משום קלא דלא פסיק ודבר מכוער בעדים ואפילו אין לה בנים וכדאמרן ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו ובי דינא בעדים הוא דמפקי כלומר בעידי טומאה ואמר נמי בפרק בתרא דמסכת גיטין בשילהי פירקא אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בשוק בכלן ר"מ אומר תצא אמר ליה ריב"נ אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן על פי שני עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור כלומר שלוה או מכר ולא משום אמתלאות גמורות אף כאן דבר ברור כלומר עידי טומאה דבלאו הכי לא הוה דבר ברור וכדאמר נמי בפ' האיש מקדש הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים והא דתנן במסכת כתובות העוברת על דת משה ויהודית תצא שלא בכתובה לאו דמפקי' לה בי דינא מיניה בע"כ אלא שאם רצה מוציאה שלא בכתובה וכ"נ הא דאמרינן ביבמות פרק כיצד רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ומנעלים הפוכים תחת המטה הואיל ומכוער הדבר תצא שלא בכתובה היינו שאם רצה להוציא יוצאה בלא כתובה לא שיוצאיה ממנו ב"ד בע"כ וכ"פ שם הגאונים ז"ל. ודין הוא דהא קיי"ל אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה אבל בסתירה בלא קנוי אינה נאסרת ואפילו במקנא לה על פי עצמו או במקנ' לה ע"פ עד א' ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו בפני עדים לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי ביאה אינה נאסרת על בעלה כדאיתא במסכת סוטה והרי אין לך מכוער גדול מזה והא דאמרינן בשלהי מסכת נדרים ההוא נואף דעל גבי דההיא איתתא אתא גברא סליק נואף יתיב בבבא הוה תחלי התם וטעמינון חויא בעא מאריה דביתא למיכל מנהון אמר לי' ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמיה חויא אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דאלמא אי לאו דאמר נואף הכי אסורה לבעלה התם לאו דמפקי ליה בי דינא אלא דאלו בא לצאת ידי שמים ולבו נוקפו מפיק לה כדאמר בפרקא דלעיל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה שכל שלבו מאמין על פי עצמו או אפילו על פי עכו"ם שאסורה לו אשתו חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים ואם הודה נאמן דהוה ליה ספיקא כדאיתא בפ' קמא דכתובות. אלא דבכה"ג דליכא עידי ייחוד ולא עידי דבר מכוער אלא שהוא אוסרה על עצמו חייב לפרוע לה כתובתה שאם אין אתה אומר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיהא לה כתובה:

פסק נמצאת אומר כי שלשה דינין בדבר דעל פי עצמו או על פי עד אחד שמאמין בו אסורה לו וחייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים ובית דין מוציאין ממנו גם כן על פיו וחייב לפרוע לה כתובתה. ובעוברת על דת משה ויהודית או בעידי דבר מכוער אם רצה להוציא מוציא שלא בכתובה והוא דאיכא התראה כדאיתא במסכת סוטה מיהו דוקא בעוברת על דת אבל בדת יהודית או בעידי דבר מכוער אינה צריכה התראה והא דאיבעיא לן התם בעוברת על דת ורצה הבעל לקיימה אם מותר אם לאו ולא איפשיטא התם במקום בעיא הא איפשטא מאידך דקיימא לן דבעל שמחל על קנויו קודם שנסתרה שהוא מחול וכל שכן לעוברת על דת שאם רצה לקיים מקיים ואין בית דין מוציאין מידו וכ"פ רבותינו ז"ל. וכיון שקיימה לאחר שהיה יכול למיקבל בבית דין ולהוציאה ולא הוציאה גלי אדעתיה דמחל ותו לא מפסיד לה לכתובתה. איכא עידי טומאה ממש או עידי קינוי וסתירה שהוא כעידי טומאה בית דין מוציאין ממנו בעל כרחו שלא בכתובה ואפילו יש לה כמה בנים ואינה צריכה התראה כלל ועידי טומאה קיימא לן כשמואל דאפילו לעונשין סגיא שיראו המנאפין ולא בעי כמכחול בשפופרת מיהו כל היכא דאיכא דבר מכוער ורצה הבעל והוציאה וכנסה נטען בית דין מוציאין ממנו בע"כ וכל שהוציאה בעל מדינא אפי' מעצמו בענין שאסורה לנטען אי כנסה נטען מוציאין בית דין ממנו ובהא חמיר נטען טפי מבעל שאין מוציאין ממנו בע"כ וטעמא דמילתא משום דדבר מכוער הוי כקלא דלא פסיק ומתחזק בב"ד דקיי"ל שלהי מסכת גיטין דאי הוי קלא מקמי נשואין חיישינן ליה ואי הוה קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה הילכך לגבי בעל הוה ליה קלא דבתר נישואין ולגבי נטען הוי קלא דמקמי נישואין ומשום הכי מפקינן לה מיניה ואלומיה אלמיה לקלא אבל בעל שגירש שאף על פי שאסור לו לחזור כיון דמשום נטען אפקה אם החזיר אין מוציאין דקים ליה בקלא דליתיה וכדאיתא התם וכן קבלתי שמועה זו מפי רבינו הרב נר"ו וכן דעת גדולי רבותינו זכרונם לברכה והנה נכון):

מלקין על לא טובה השמועה. פי' אדם ששמועתו רעה שפרוץ בעריות וכיוצא בו ויש רגלים בדבר או קלא דלא פסוק מכין אותו מכות מרדות משום דעבר על הא דכתיב אל בני כי לא טובה השמועה וקיי"ל דאין מלקין על ייחוד אשת איש ידועה אפילו בעדים ואפילו בהכרזה דמשום ייחוד מלקין ליה דילמא איכא דשמע במלקותו ולא שמע בדבר זה ואתה מוצא לעז על בניה שיש לה עכשיו או שיהיו לה לאחר מכאן. אסיקנא דבעלה בעיר אין חוששין לה משום ייחוד ואי גייסא ביה חוששין:

אמר רב כהנא אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין להם משום ייחוד נשים מבפנים אין חוששין משום ייחוד. פי' שהפנימיי' יש להם דרך לחוץ ואין לחיצונים דרך לפנים הלכך כשהאנשים בפנים חווששין שמא יצא אחד מהם לחוץ ויתייחד עם נשים הרבה שהוא אסור אבל כשהנשים בפנים אפילו תצא אחת מהן הרי מתייחדת עם ב' אנשים שהוא מותר:

במתניתא תנא איפכא משום דהנהו דבפנים כד נפק חד מנייהו לברא מירתת דילמא נפק חברא שיש לו גם כן דרך לחוץ והוי כפתח פתוח לרשות הרבים הילכך אנשים בפנים אין חוששין משום ייחוד דכי נפיק חד מנייהו לברא מרתת אבל אנשים מבחוץ חוששין שמא יכנס א' מהם לפנים ולא מרתת שאין לחבריו דרך לפנים ונמצא מתייחד עם הנשים שהוא אסור:

ואסיקנא דבין הכי ובין הכי חוששין משום ייחוד הכל לפי דעת יראת שמי' וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת ע"ז. ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו אין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש והיינו ההיא דר' יוחנן דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע ור' אמי דנפקי ליה אמהתה דבי קיסר וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרוניית' ורב אדא בר אהבה שאמר בכתובות דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל ת"ח בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין כל הני עובדין דמייתי ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו. שנאמר עוד ינובין בשיבה דשנים ורעננים יהיו וכי"ר:

זה שביארנו שאשה אחת מתיחדת עם שני אנשים כשרים לא כל הרוצה להחזיק עצמו בכשר מותר בכך אלא דוקא מי שהוחזק חזקה מפורסמת בכשרות ושבא לידי ניסיון ועמד עליו דרך הערה אמרו רב ורב יהודה הוו קא אזלי בארחא הות אזלא ההיא אתתא קמיהו אמר ליה רב לרב יהודה דל כרעך מקמי גיהנם אמר ליה והא מר הוא דאמר בכשירים שפיר דמי אמר ליה מידי אנן כשרים אנן אלא כגון מאן כגון ר' חנינא בר פפא וחביריו הנזכרים בסוף פרק ראשון ודבר זה פירושו לצאת ידי הרהור מדת חסידות וכדקאמר דל כרעך מקמי גיהנם אמר ליה כלומר כדי שלא תהרהר בה ומכל מקום לענין איסור כל סתם בני אדם כשירים הם כמו שביארנו במשנה שאם לא כן נמצאת אוסר כל העולם שר' חנינא וחביריו לא שכיחי וכל שרב ורב יהודה אמר אחד מהן לחברו אטו אנן כשרים אנן והיכן מצינו גדולים מהם למסור לסוטה להתלוות עמה בדרך אלא לא אסרו אלא בפריצים הנודעים בכך ולאסור להם למתיחדת עמהם ולהכותם ולרדותם וזהו שאמרו לא שאנו אלא בכשירים אבל בפרוצים לא ולא אמרו חסרון הניכר אבל בשאר אנשים לא ומה שהוצרכו לתלמידי חכמים בלווי סוטה הוא מפני שידעו להתרותו בדברי כבושין ומתוך כך אין אנו צריכים לאסור להתלוות עם הנשים בדרך כמו שחשבו קצת מפרשים אלא מותר להדיא בין באחת בין בהרבה כל שיש שם שני אנשים:

מלקין על הייחוד בכל האסורה בייחוד אפילו של פנויה או של גויה ומלקות זה פירושו מכת מרדות יש מפרשים מלקות גמור ובעריות ובחייבי לאוין ובהתרו בו ומכח הן עדי ייחוד הן עדי ביאה ואין הדברים נראין שלא אמרו הן הן עדי ייחוד אלא בגרושתו מטעם לבו גס בה כמו שביארנו בתחלת המסכתא והילכך אין כאן אלא מלקות של מרדות וכמו שאמרו במקום אחר מאי לוקה לוקה מדבריהם ואין אוסרים את הראויה לינשא משום ייחוד של איסור ביאה שלה הפוסלין אותה בביאתה לכהנה ומכל מקום באשת איש אין מלקין כלל על ייחוד שעמה שלא להוציא לעז על בניה שלא יאמרו שעל עסקי זמה הלקוה ואע"פ שאיפשר להכריז שלא הלקוה אלא על הייחוד איכא דשמע בהא ולא שמע בהא ומתוך דברינו למדת בסוגיא זו שלא נאמר בה ענין הכרזה אלא באשת איש לדעת הסובר בה להלקות ולהכריז אבל שאר ייחודין אין מכריזין עליהם וגדולי המחברים כתבו בה דברים שלא נראו לנו:

מאחר שאין מלקין בייחוד של אשת איש אין צריך לומר שאין אוסרין אותה לבעלה משום ייחוד וכבר אמרו אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עיסקי קינוי וסתירה ואירע לפני רבותי באחד שנתיחד עם גרושתו לאחר נשואיה והיו קצת חבירים אוסרין אותה ממה שאמרו בגרושתו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה וכו' עד שבאו רבותי והתירוה שלא אמרוה אלא במתיחד עם גרושתו שלא נשאת שהיא מותרת לו ומתוך שלבו גס בה אומרין שבא עליה בהיתר ולשם קדושין אבל אחר שנשאת לאחר הואיל ונאסרה לו הויא כאשת איש דעלמא ואין אומרין הן הן עדי ייחוד לאסרה על בעלה השני ונראה לי שאף לאחר שמת בעלה השני הואיל והיא אסורה לו אין אומרים הן הן עדי ייחוד להצריכה גט:

בסוף נדרים שנינו ההוא גברא דהוה מהרזק בביתא הוא ואנתתא ר"ל נסגר בייחוד מענין הרזיקה באינדרונא שבפרק החובל פ"ה ב' אתא מריה דביתא פרטה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס כלומר נטמן היה מפניו ומעתה ראוי לשאול שאף אלו היה נטמן היאך היתה אסורה ואין אוסרין על הייחוד פירשו בתוספות שלא נאמר אלא שהיא אומרת טמאה אני לך וכן שהיא חשודה ממנו כמו שנזכר בלשון נואף וכל כי האי אי לאו האי טעמא הוה אסרינן לה ולא היינו טוענין לה עיניה נתנה באחר שרגלים לדבר וכן הדין והענין בחברתה הנזכרת שם והוא שאמרו ההוא נואף דעל לביתא דההיא איתתא אתא גברא סליק נואף איתיך בבאלי ר"ל בכניסת הפתח והוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא אתא מארי דביתא בעא למיכל מהנך תחלי בלאו דעתא דאיתתא אמר ליה נואף לא תיכול דטעמינון חויא אמר רבא אתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ויש לפרש בשתיהן שלא נאמרו אלא במי שמחמיר על עצמו כענין מי שראה באשתו דבר מכוער שביארנו בפרק האומר ואמר שדברים אלו מוציאים אותו מכל סרך חומרא שבעולם וכן יש מפרשין אותה בשכבר קנא לה:

כל שמתנהג בקלות ראש עד שהבריות מרננות אחריו תמיד שהוא עובר עבירות מלקין אותו על כל צד אמתלא שיצאה עליו בשם רע בענין שיהא מכוער אצל השומעים עד שיאמרו עליה לא טובה השמועה אע"פ שאין שם עדים שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה מעבירים עם י"י ר"ל השמועה שהעם מעבירים עליכם ומרננים אחריכם מלשון ויעבירו קול במחנה והרי דבר זה לשון לאו כלומר אל בני אל תתנהגו בדבר זה שירננו העם אחריכם אלמא שכל המתנהג בדרך זה עובר בלאו של קבלה:

נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחוד אבל אם היו נשים לבד ואנשים לבד בין שהיו נשים בפנים ואנשים בחוץ בין שהיו נשים בחוץ ואנשים בפנים חוששין שמא יפרוש אחד מן האנשים ויתיחד עם הנשים ואם יש ביניהם קנים או שאר דברים שאי איפשר לעבור מזה אלא בהמיית קול מותר:

גמרא בעלה בעיר (וכו') [אין] חוששין לה. פ"ה להלקותה על הייחוד ולא דק דבסמוך משמע דלכתחלה נמי שרי גבי שקולו דרבא מתותי ביבי דפריך מהך:

לנקביו וצריך להתרחק משום צניעות. [מוסרים לו ב' ת"ח]. המקנא לאשתו ומעלה אותה לירושלים להשקותה. ת"ח שידעו שאסורה לבעל ויתרו בו אם יבא עליה:

דל כרעיך מהר ללכת שנקדימנה. ומסתברא דלפנים משורת הדין עבד שרצה להתרחק מן הכעור אבל לכל שני אנשים כשרים מותר. וחבריו רבי (יצחק) [צדוק] ורב כהנא:

מלקין. מי שנתייחד עם אשה מלקין שניהם מכת מרדות ואם אשת איש היא אוסרים אותה לבעלה:

אמר רב [אשי] הא דאמר רב מלקין דוקא פנויה אבל באשת איש אין מלקין אותה וכ"ש שאין אוסרין אותה שאם אתה מלקה יאמרו שזינתה לפי' הלקי אותה דהאידנא ליכא מיתת ב"ד:

מלקי. פר"ש אשת איש שנתייחדה ומודיע שמשום יחוד הלקוה ולא משום זנות. והר"ם פכ"א דקדושה [כתב] מלקין פנויה על היחוד ומכריז שמשום יחוד הוא. מר נמי לילקי ולכריז גבי אשת איש:

בהא. במלקות ולא שמע בהכרזה ויוציא לעז על הבנים:

על לא טובה. מי שיצא עליו קול שהוא עובר עבירות דמלקין אותו:

דבני עלי כתיב לאו. לא טובה לאו הוא:

אפסרא. פר"ש קבישט"ר. כמו אפסר בהמה. ומקרי לפני הלוקה אל בני להודיע שמפני זה לוקה:

אין חוששים משום יחוד להלקותה. דכרוך ריפתא שאכלו:

שקולו דרגא. סלקו הסולם שלא ירד ויתייחד:

שושבינתיה. בעל ברית:

אנשים בחוץ בבית החיצון ונשים בבית הפנימי אין לחוש ליחוד שאין לאיש ליכנס בבית הנשים ואע"פ שהאשה כשתצא תתיחד עם האנשים לא איכפת לן דאשה מתיחדת עם שני אנשים:

כגון רבי חנינא בר פפא כל זה אמר רב אלא בדרך ענוה שהרי רב כהנא שהיה תלמידו גם הוא נמנה שם עמהן:

אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד ראיתי מקשים מהא דגרסינן בשלהי נדרים ההוא נואף דעל לגבה דההיא איתתא כו' עד אם איתא דעבד אסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתב כי נאפו ודם בידיהם וכו' משמע דהא לאו הכי הות איתתא אסורא והא אין אוסרין על הייחוד. ומתרצים דהתם בשקנא לה ונסתרה. ואינו נראה לי דאף על גב דלא קינא לה לא קשיא ולא מידי דהנהו תרי עובדא יש דברים הניכרים ורגלים לדבר שלמה היה נחבא מן הבעל אלולי שהיה ירא ממנו שבלב רע נכנס כדי לנאף עם אשתו בעבור זה יש לאסור אבל אם לא היה נחבא מן הבעל אלא עומד בגלוי פנים כדרך השכנים שנכנסים זה לתוך ביתו לזה אף על פי שנתייח' עמה אין אוסרין אותה משום ייחוד בלבד כיון שאין שם דברים הניכרים. עוד מקשים ממאי דאמרינן בפרק שני דיבמות רוכל יצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא או מנעלים הפוכים תחת המטה תצא ואמאי תצא והא אין אוסרין על הייחוד וגם זו אינה קושיא של כלום חדא דרב הוא דאמר הכא אין אוסרין על הייחוד והתם פליג רב על רבי ואמר דלא תצא בדבר מכוער כי אם בעידי טומאה. ואפילו לרבי נמי לא קשיא דהתם ראו דבר מכוער משו' הכי תצא אבל אם מצא רוכל בביתו אף על פי ששהא שם הרבה ונתיחד עם אשתו לא היה אוסרה רבי דדוקא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אבל בלא חוגרת בסינר לא. הא לך בפירוש שגם רבי המחמיר בדבר מכוער לא היה אוסר בייחוד לבדו:

בד"ה מלקין על כו' דהא הכא מיירי ליוחסין ואפ"ה אמרינן דאין אוסרין כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה דלק"מ דהכא איירי בידעינן עם מי נתייחדה שמכירין אותו שאינו פוסל בביאתו לכהונה (א) וק"ל:

א"ל והא מר הוא דאמר בכשרים ש"ד כו'. וצ"ל דהיו עם רב ורב יהודה עוד אנשים אחרים דאל"כ מאי קשיא ליה לרב יהודה דהא בדרך הוה ובעי רב שלשה וק"ל:

סקבא דשתא ריגלא. פרש"י שיש שם קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה כו' וכה"ג אמרו בב"ה שעשו תיקון גדול פ' החליל ולפירושו הל"ל שבתא דריגלא דאז עיקר הדרשה ובערוך פי' בריגלא ממש ומשום דכיון שאוכלין ושותין ובטלין ממלאכתם מתייחדין כו' עכ"ל ע"ש:

נורא בי עמרם אתו כו'. ודאי דהם הבינו שדליקה בביתו כפרש"י אבל הוא ודאי נתכוין על נורא דיצה"ר כדמסיק דודאי לא הוציא ר' עמרם חסידא שקר מפיו. וענין דאשבעיה עד דיפוק מיניה כו' כענין שאמרו גבי בועז שאמר חי ה' שהיה נשבע ליצרו ונקרא יצרא דעבירה נורא כי כמו שהאש מחמם כן יצרא דעבירה הוא מחמם כמ"ש גבי אחאב והזונות רחצו משום דאחאב איש מצונן היה ועשאתו לו איזבל צורות זונות לחממו ואמרו נמי ביצרא דעבירה כאש בנעורת וז"ש את נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך וק"ל:

אי לאו כו' הזהרו בר"מ ותורתו כו'. ר"ל דודאי היצה"ר שולט יותר בגדולים כמ"ש כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו אלא שהתורה מגנא ומצלא מגנא מיסורין ומצלת מן החטא כדאמרינן פ' היה נוטל ע"ש ודו"ק:

גירא בעינא דשטן כו'. קללו בעין שהוא סרסור דעבירה זו כמפורש בכל הני עובדי דמייתי הכא ונקט גירא כלוחם עם היצה"ר:

אידמי ליה כעניא כו' כ"ע גוואי כו' כ"ע אתכא ואנא כו'. כי זה דרכו של היצה"ר כמ"ש פרק החליל בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש כפרש"י שם וכן הכא בתחלה עני הולך מבראי ברחוב שואל על הפתחים ואח"כ כאורח מגוואי ואח"כ כבעל הבית אתכא:

גמ' שפיר דמי אמר ליה כגון אנא ואת כו' כצ"ל ונ"ב ס"א א"ל לאו כשרים כגון אנא ואת כו' אבל ברש"י דפי' בתמיה משמע כגירסא של פנים:

שם אבל ביחוד א"א לא שלא תהא כו' נ"ב לכאורה נראה דווקא אותה אין מלקין משום לעז אבל אותו מלקין דמאן ידע דבעבורה היא נלקה ומשו"ה מיושב רש"י שפיר מה שפירש אם בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד להלקות הלא בלאו הכי אין מלקין משום לעז ואף התוספות לא הקשו על רש"י מזה מידי אלא בודאי ה"ק בעלה בעיר אין חוששין אף להלקותו רק שהטור אבן העזר כתב להדיא שאף אותו אין מלקין משום לעז וצ"ע:

גמרא רב ורב יהודה הוו כו' א"ל רב לרב יהודה דל כו'. כצ"ל:

שם שלא תהא מוציא לעז על בניה. ק"ק הא מדלא מפקינן לה מיניה מוכח דאינו ברור שזינתה דכה"ג אמרינן בגיטין (פא) כיון כו' ומראשון לא מפקינן כו' ע"ש וי"ל:

שם איכא דשמעו בהא ולא שמעו בהא. כה"ג ביבמות (לו ושם) דלמא איכא אינשי דהוו בחליצה כו':

שם במתניתא תנא איפכא. גם בסוכה (ס"ד נא) איתא ת"ר בראשונה היו נשים מבפנים כו' התקינו שיהו כו' מבחוץ מוכח דזה עדיף טפי. ואולי דהש"ס כאן יכוון לההיא ברייתא:

שם אידמא ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא כו'. עמש"כ במגילה (כח) בד"ה סליק. וכה"ג יתכן לפרש כאן וכמו בר"מ דעמד בעבר הנהר:

רש"י ד"ה איפכא. א"ח שמא תכנס היא לפנים שאם תכנס כו'. כצ"ל וכ"ה בר"ן:

תד"ה מלקין. דהא הכא מיירי ליוחסין כו'. מש"כ הרש"א די"ל שמכירין אותו שאינו פוסל כו'. תמוה דא"כ מהיכא תיתי לאוסרה:

נָפַל נְהוֹרָא בְּאִיפּוּמָא. נראה דאין הכונה שנפל אור ממש דרך פי העליה אלא הכונה על המראה היופי שלה שהיה חשוב וגדול מאד ולכן יכנו אותו בשם אור וכן הוא בלשון בני אדם וכן הוא אומר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה (שיר השירים ו, י) דמדמי היופי לאור הלבנה ואור החמה.
או אפשר לפרש דנפל אור ממש אך לא היה טבעי אלא מעשה שטן דהראה לפני רב עמרם כאשר חלפה כאלו פניה מאירות כשמש ונפל האור בבית דרך פי העליה כדי להבעיר בו אש התאוה וגם כדי שישא עיניו ויראנה דאם לא כן לא היה נושא עיניו לארובה כי היה טרוד בעסק תורתו ולימודו אך כיון שראה נפל אור מארובה נשא עיניו לראות מה זה וראה אותה.

שַׁקְלֵיהּ רַב עַמְרָם לְדַרְגָּא. הנה ודאי דבר זה היה בהשגחה פרטית מן השמים כדי שכל אחד יקח מוסר לעצמו וגם אם יזקין לא יאמין בעצמו עד יום מותו ולא יסיח דעתו ממורא העבירה ויברח מכל דבר שיש ממנו חשש תגבורת היצר וכיון שהרגיש שדבר זה נעשה בהשגחה כדי שילמדו הרואין מוסר לעצמם לכן השביע את יצרו שיצא ממנו כדי שיהיה נראה דבר חידוש לעיני העולם ויתפעלו ביותר ועשו רצונו מן השמים בזה ונראה לעיני הכל שיצא ממנו 'כִּי עַמּוּדָא דְּנוּרָא' ועל ידי כך אמר רב עמרם דברים כמדבר עם יצרו חָזִית דְּאַתְּ 'נוּרָא' וַאֲנָא 'בִּשְׂרָא' וַאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ כדי להלהיב הלבבות של העומדים שם להיות להם חרדה ליראת שמים ומגלגלין זכות על ידי זכאי.
ומה שאמר רָמָא קָלָא ואמר 'נוּרָא בֵּי עַמְרָם' פירוש תחלה רָמָא קָלָא קול גדול בלבד כדי להחרידם מחמת הקול ויתנו לב לדעת מה זה ואחר שכוונו דעתם על קולו לידע על מה הקול הזה אמר 'נוּרָא בֵּי עַמְרָם' ותכף באו ורצו אצלו ונראה שהיה ביתו שכן לבית המדרש סמוך ונראה ממש ולכך כששמעו קולו באו תכף וכאשר באו נתמלא הבית כולו אנשים והוא הגיד תכף את הענין לפני הכל דהכי והכי הוה עובדא על כן צעקתי 'נוּרָא בֵּי עַמְרָם' ובשמעם דברים אלו שהגיד על עצמו אמרו לו כסיפתנן.
ומה שאמר אִפְשַׁח רָמָא קָלָא פירש רש"י הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחוזק ונראה הטעם כדי להחליש כח ירכותיו ששם הוא כח התאוה כי אבר התשמיש הוא בין רגליו ודרך שם יבא לו התגברות הכח.

חָזִית, דְּאַנְתְּ 'נוּרָא', וַאֲנָא 'בִּשְׂרָא', וַאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ!. פירוש כפי הטבע האש אוכל הבשר ושורפו ועתה כאן הוא להפך.
או יובן בסד על פי מה שאמרו בסוטה דף ה' אמר חזקיה אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר שנאמר (ישעיה סו, כג) יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי, אמר רבי זירא בָּשָׂר כתיב ביה (ויקרא יג, יח) וְנִרְפָּא, אָדָם לא כתיב ביה וְנִרְפָּא ואמר רבי יוחנן 'בָּשָׂר' ראשי תיבות בושה שאול רימה. וידוע דהעניו יהיה לו כח לשלוט ביצרו לזה אמר אף על גב דְּאַנְתְּ 'נוּרָא' וקשה לעמוד נגדיך עם כל זה כיון דְּאֲנָא 'בִּשְׂרָא' עניו אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ ששולט בך.

רַבִּי מֵאִיר הֲוָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. פירוש מלעיג בהם באופן דמוכח מדבריו דנקל לאדם להתגבר על יצרו ולכן לא ניחא קמי שמיא דברים אלו שבזה הוא מקטין ומקל במעלת הצדיקים ובעלי תשובה דנזדמן להם מעשים שנלחם היצר הרע בהם להחטיאם והם נתגברו עליו ולכך נתגרה בו השטן במעשה זו שהזמין לפניו בידים להודיעו תוקף כח היצר הרע ואז יכיר מעלת המתגברים על יצרם וישכיח אותם וכן הועיל דבר מעשה זו שנזדמן לפניו דאז מעתה הדר ביה והיה מפליג בשבח תגבורת האדם על היצר עד שהיה הוא עצמו אומר הזהרו בי מפני ביתי.
והא דאדמי ליה כאיתתא באידך גיסא דנהרא נזדמן לו הדבר כך להורות שבזכות התורה שנמשלה למים הוא ניצול ולכן לא היה מפסיק בינה לבינו אלא המים הרומז לתורה.
ומה שנזדמן שלא היה מברא ונקט מִצְרָא שהוא חבל עב רמז שהיצר הרע תחילתו דומה לחוטי עכביש וסופו דומה לחבל עב וכמו שאמרו בגמרא דסוכה (סוכה נב.) אמר רבי אסי יצר הרע בתחלה דומה לחוט של כוכיא ולבסוף דומה כעבות העגלה שנאמר (ישעיה ה, יח) הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה עיין שם.
ומה שאמר הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ הכונה הזהרו ברבי מאיר מצד קדושת נשמתו ובתורתו כמשמעה.

יוֹמָא חֲדָא אִידְמִי לֵיהּ שָׂטָן כְּאִתְּתָא בְּהַךְ גִּיסָא דְּנַהֲרָא. הא דעשה באופן זה שהוא נהפך להיות כצורת אשה ולא נתגרה בהם לחמוד אשה ממש שיזמן אותה לפניו ויתגרה בו לרדוף אחריה לתבעה, נראה לי בס"ד הטעם כי דבר זה מן השמים היה לפי שעה כדי שיודיעו לו כח ומעלה של המתגבר על יצרו בעבירה ולא יהיה קל הדבר בעיניו ואם היה נעשה כן באשה ממש הנה הנס דאחר כך ניצול מן מעשה עבירה שלא עשה עם כל זה לא ניצול ממראה עינים שראה אותה ונפתה לבא עליה וחמד אותה וזה הדבר בעצמו הוא איסור חמור וכמו שכתוב בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כא) אסור להביט ביופיה של ערוה וכתב בית שמואל (סעיף קטן ב) דהרב רבינו יונה ז"ל כתב דאסור מדאורייתא מקרא דכתיב (במדבר טו, לט) וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם והרמב"ם סבירא ליה מדרבנן, ובאשה פנויה לכולי עלמא אסור מדברי קבלה עיין שם. ולהכי לא ניחא קמי שמייא שיהיה סוף דבר נכשל באיסור זה על כל פנים ועל כן נעשה הדבר באופן זה דלא היתה אשה ממש כי אם רוח ודמיון בעלמא שאין בו ממש דבזה ליכא איסורא.
ועיין בירושלמי (דפרק קמא דשבת הלכה ג) באותה השידה שנצטיירה לפני חסיד אחד כצורת אשה יפה ונכשל ואחר כך נתחרט ונצטער ואמרה לו אל תצטער כי רוח אני ולא אשה, ועיין מה שאמר מהר"ש [רבי שמואל] יפה בזה ועיין להרב חיים שאל (חלק א' סימן נג) שכתב בשם מהר"ם די לונזאנו ז"ל שהבין במאמר הנזכר דאותו חסיד שכב עמה ממש ומשום דאין איסור זנות וערוה בביאה של שידין ורוחין לכך אמרה לו אל תצטער כי לא נכשלת באשה עיין שם.
ואנא עבדא כתבתי דהן אמת אין איסור של זנות וערוה בביאה של שידין ורוחין אך ודאי הבא על השידה השחית זרע לבטלה כאלו השליך זרע על עצים ואבנים ואם כן איכא איסורא דהשחתת זרע לבטלה שהוא עון המבול ואיך לא יצטער על זה! אך באמת אותו חסיד לא בא עליה ורק הסתכל בה וחמד אותה ובא לשכב עמה ולא עשה מעשה אלא נתגבר על יצרו ופירש ועם כל זה היה מצטער על מראה עינים והסתכלות שהיה לו בערוה ועל זה אמרה לו אל תצטער כי מראה עינים שלך לא היה באשה ממש אלא ברוח וליכא בזה איסור ד'לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'.
ועוד נראה לי בס"ד הא דלא נתנו רשות מן השמים לשטן להתגרות בו אלא רק באופן זה שהוא עצמו יהיה נהפך לאשה יפה ולא יתגרה בו באשה ממש ויפרוש ממנו קודם מעשה משום דאם היה כך הוה נפיק תקלה מזה המעשה דאף על פי דפירש ממנו ולא חטא ח"ו הא על כל פנים נעשה חלול השם בדבר שאותה אשה הן יהודית הן גויה ידעה שבתחלה נפתה לבו אחריה וחמד אותה ורצה לעשות מעשה ועל כן נעשה הדבר בכהאי גונאדאז לא נעשה חלול השם בדבר זה.

הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ, שַׁוִּיתִינְהוּ לְדָמָךְ כְּתַרְתֵּי מָעֵי. צריך להבין מה הוא השיעור והקצבה הזה שדבר בו השטן?
ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל (דף קסב.) שיעור דם הנפש הוא י"ח דינרין וכל דינר הוא ששה מעין ומעה ארבע איסרין הרי תל"ב איסרין [18×4×6=432] הוא משקל דם הנפש והוא מספר תב"ל וכתב שם עוד שבכל יום התענית יתמעט שיעור איסר מן תל"ב איסרין של דם הנפש עיין שם.
ולפי זה המתענה תכ"ד [424] ימים יתמעט מדם הנפש תכ"ד איסרין וישאר לו רק ח' איסרין שהם שני מעין וידוע מה שאמרו רז"ל דהחוטא בזנות ישכח תלמודו וידוע מה שכתב מהרש"ם ז"ל שהקליפה המשכחת את התלמוד נקראת רי־ב ויש שם קדוש הנקרא כד־ת [424] שהוא חקוק על מצחו של משיח בן דוד שמספרו עולה מספר 'משיח בן דוד' [424] הנה השם הזה מציל מקליפה זו המשכחת את התלמוד ולפי האמור שהחוטא בזנות שולטת בו הקליפה של השכחה שישכח תלמודו יש לו תקנה להתענות תכ"ד יום כמספר שם הקדוש הנזכר הנקרא כד־ת כדי שיהיה לו כח הצלה משם זה להנצל מקליפת השכחה.
והנה כאן בענין זה אם ח"ו היה נשאר באותה תגבורת של היצר והיה נשאר השטן בדמות אשה והיה עושה מעשה של ביאה ממש ח"ו אף על גב דאין כאן ביאה של ערוה עם כל זה היתה שולטת הקליפה של השכחה לשכח תלמודו ח"ו ואז אחר כך היה מוכרח להתענות תכ"ד יום כדי למשוך כח הצלה משם הקדוש כד־ת להסיר ממנו השכחה ואז לא היה נשאר בו מדם הנפש אלא רק שיעור ב' מעין שהם ח' איסרין כי דם הנפש הוא תל"ב איסרין ובכל יום נחסר שיעור איסר ואחר שיתענה תכ"ד יום שהלך ממנו תכ"ד איסרין נשאר בו ח' איסרין שהם ב' מעין.

רַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. קשה והלא רבי עקיבה היה רבו של רבי מאיר והוה ליה לתלמודא להביא מעשה דרבי עקיבה ברישא?
ונראה לי בס"ד דתלמודא הוה קשיא ליה כיון דרבי עקיבה קדים לרבי מאיר מסתמא הוה עובדא דידיה ברישא ואם כן אחר דרבי עקיבה ראה זה הנסיון שגלגלו עליו מן השמים כדי שלא יתלוצץ עוד בעוברי עבירה בודאי הגיד זה הדבר שקרה לו לתלמידיו כי מסתמא לפניהם היה מתלוצץ ועל כן בודאי היה מגלה להם מעשה זו שקרה לו להודיעם שחזר בו מאותם דברים כדי שהם לא ילמדו ממנו להתלוצץ בעוברי עבירה.
ורבי מאיר דהוה תלמידו גם כן ודאי שמע דבר זה מפיו ואז גם הוא היה חוזר בו שלא יתלוצץ ואמאי נשאר רבי מאיר מתלוצץ בעוברי עבירה שהוצרך לעשות מעשה אחרת בו בעצמו כדי שיפרוש ולא יתלוצץ? על כן מחמת קושיא זו עשה תלמודא הכרח גדול דמעשה דרבי מאיר קדים למעשה דרבי עקיבה ואחר שנעשה מעשה זו עם רבי מאיר לא הגיד המעשה הזאת לרבי עקיבה רבו כדי שלא יהיה נראה שבא להוכיחו בהגדת המעשה הזאת על דרכו ומנהגו שהיה נוהג להתלוצץ בעוברי עבירה לכך שתק ולא הגיד לרבו מעשה זו שקרה לו ורק הוא עזב דרכו הראשון ולא היה מתלוצץ בעוברי עבירה עוד אבל רבי עקיבה נשאר מתלוצץ כדרכו עד שנזדמן מעשה השנית לו עצמו ולכן מסדר התלמוד סידר מעשה דרבי מאיר קודם מעשה של רבו להודיע כי מעשה זו קדמה בזמן למעשה רבי עקיבה ולכך לא הועילה לרבי עקיבה גם כן אלא הוצרכה מעשה אחרת להיות לרבי עקיבה כדי שגם הוא יעזוב מנהגו הראשון.
ואם תאמר למה לא הקדימו מן השמים המעשה של רבי עקיבה כדי שתועיל בעבור רבי מאיר גם כן ולא יצטרך הדבר לעשות מעשה אחרת? אין זו שאלה כי מן השמים היה רצון להיות שני מעשים כדי לחזק הדבר הזה יותר ולכן הקדימו מעשה דרבי מאיר שבזה אין תועלת לרבי עקיבה והוצרך מעשה אחרת אליו ואז רבי עקיבה כאשר סיפר מעשה דידיה לתלמידיו אז גם רבי מאיר סיפר לפני רבו ולפני חביריו מעשה דידיה ונעשו שתים כהלכתן שבזה נתחזק הדבר יותר.
ודע כי בזה נבין קדושה וחסידות של שני גדולי ישראל רבי עקיבה ורבי מאיר דאף על גב דשום אדם לא היה יודע במעשה שנזדמן להם הם גילו הדבר ולא בושו כדי ללמד דעת ומוסר לתלמידים ולשאר בני אדם יהי רצון זכותם יגן בעדינו.
ומה שנעשה מעשה דרבי עקיבה בדקל שנזדמנה לו האשה עומדת על הדקל ועלה אליה מפני שהצדיק נמשל לדקל שעושה פירות דכתיב (תהלים צב, יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כן הוא עושה פירות מתורה ומצות לרמוז לו שזכות תורה ומצות שלו עמדה לו בדבר הזה. או יובן רמזו לו על כוחו ועוצם ידו בתורה שהוא השיג גם הטעמים שהם עומדים למעלה מן האותיות וכן הדקל פירותיו גבוהים למעלה וזאת המעלה הגינה עליו בדבר זה.

פְּלֵימוֹ הֲוָה רָגִיל לְמֵימַר כָּל יוֹמָא: גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּשִׂטְנָא. הנה ידוע לשון רָגִיל נאמר על שלשה פעמים והוא בכל יומא אחר שלשה תפילות היה אומר דבר זה נמצא בכל יומא ויומא הֲוָה רָגִיל דהיינו שהיה אומר זה שלשה פעמים ביום.
והא דאמר גִּירָא ולא סכינא, כי הגירא כוחו יותר חזק שפועל פעולתו מרחוק והסכין מקרוב דוקא ואמר בעיניה הוא כח התאוה שמראה לאדם דנקראים כוחותיו בשם עינים וכמו שכתוב בספר הלקוטים (במאמר מה) מלא עינים דלכל אדם מראה לו תאוה כפי מזגו וטבעו וכפי דעתו וכמו שנאמר וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם (בראשית ג, ו) ולכן אמרו רז"ל (ברכות נח.) גבי אנשי כנסת הגדולה כשרצו לבטל יצר הרע דעבירה כחלנהו לעיניה ולכן יצר הרע נקרא 'רע עין'.

יוֹמָא חַד מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי הֲוָה. הא דנתעורר השטן וחרד על דבורו של פלימו ביום ערב כיפור יותר משאר ימים נראה לי בס"ד כי היה ירא מקללה זו ביום כיפור יותר חדא מחמת קדושת היום ועוד דפלימו הוא בתענית ופועל יותר ועוד דאותו היום יש חמשה תפילות יחד והוא רגיל לומר כל יום שלשה פעמים קללה זו של השטן אחר כל תפלה ואם כן ביום כיפור מוכרח שיאמר אותה חמשה פעמים ולכן חש לה בעבור אותו יום יותר ובא לתקן הדבר ביום ערב כיפור גם עוד חש לקללה זו ביום כיפור יותר משאר ימים משום דאותו היום ריע מזליה דשטן שאין לו שליטה ולכן חשש על עצמו יותר באותו היום.

אִידְמִי לֵיהּ כְּעַנְיָא. רמז בזה כי פלימו בעוצם צדקתו ותורתו שלט ביצרו ועשאו עני שלא יכול לגזול כלום מתורתו ומצותיו והרי הוא עומד בחוץ שאין רשות ליכנס אם לא יתן לו רשות ולכן קרא אבבא וגם עשה לו בזה רמז תוכחה שמוכיחו ומתרעם עליו למה תקללני וכי מה עשיתי לך ומה נהניתי ממך ומתי נכנסתי לביתך ומה לך עמי שתקללני? ולכן עשה עצמו בדמות עני ועומד בחוץ לרמוז לו כי מצדו הנה הוא עני שאין לו הנאה של כלום ממנו ואפילו כניסה לביתו אין לו כי כל צדיק שאינו חוטא כלל עושה השטן והיצר הרע עני ועומד בחוץ.
והא דמלא נפשיה שחנא וכיכי לרמוז כי הוא נקרא מאוס אצל החכמים כמו שאמרו (קידושין ל:) אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש דקראוהו מנוול על כן בדין הוא דלעביד קמייהו מילי דמאיסותא לצערם בכך כאשר שפטו עליו הם.

גמרא אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד אמר רב אשי לא אמרן אלא בפנויה אבל באשת איש לא שלא תהא מוציא לעז על בניה. וקשיא לי דבאשת איש גופא ה"ל לאפלוגי בין יש לה בנים או אין לה בנים דבאין לה בנים דליכא לעז מלקין כי היכי דמפלגינן בכה"ג בנטען מן האשה דמפליג רב גופא ביבמות פ' כיצד דביש לה בנים לא תצא מבעל או מנטען כמבואר באריכות בפוסקים ואפ"ה באין לה בנים תצא אף על גב דלכאורה במה שמוציאין אותה מבעלה או מנטען איכא לעז טפי מבמלקות דאיכא למימר דאף ע"ג דלא עביד איסורא כלל אפ"ה חייב מלקות שעבר על דברי תורה או דברי חכמים באיסור ייחוד גופא. ויש ליישב ולחלק דדוקא לענין שתצא מהבעל או מנטען דאיכא חשש איסור דאורייתא אי לא מפקינן לה דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל מש"ה לא רצו להקל שלא להוציאה באין לה בנים כיון דליכא לעז. משא"כ הכא לענין מלקות דאף לשיטת הסוברים דייחוד אסור מן התורה אפ"ה לא מחייב מלקות מדאורייתא דליכא שום לאו וע"כ דמלקין היינו מכות מרדות מדרבנן כמו שפרש"י ז"ל וכיון דעיקר מלקות לא הוי אלא מדרבנן מש"ה לא פלוג רבנן בתקנתן דלעולם אין מלקין באשת איש כן נ"ל:

תוספות בד"ה מלקין כו' ומיהו קשה דתנן בפ"ק דכתובות כבר כתבתי שם ליישב קושיית התוספות לנכון בעזה"י ע"ש:

בד"ה בעלה בעיר כו' פירש בקונטרס כו' וקשה דא"כ מאי פריך בסמוך כו' עס"ה. ולענ"ד נראה ליישב פירוש הקונטרס דנהי דלכתחלה ודאי איסורא איכא להתייחד אף בבעלה בעיר אפ"ה פריך בסמוך שפיר דהא ודאי ר' ביבי דגבר' רבא הוי בלא"ה לא הי' מתייחד עם אשתו של ר' יוסף אלא דר' יוסף לחומרא בעלמא אמר שקולו דרגא מתותי ביבי משום דגייס בה שמא יתייחד והיינו דקשיא ליה כיון דבעלה בעיר ליכא חששא כ"כ אף אם עברה ונתייחדה משום דמירתת' מבעלה א"כ כ"ש שאין להחמיר כ"כ בחששא דשמא תתייחד דאפשר דבהכי נמי מירתתא להתייחד שלא ירגיש בה בעלה ומיתגניא באפיה ועוד דאף אם תתייחד אין כאן חשש לחוש דעבדא איסורא ממש כן נ"ל:

אשבעיה דיפוק מיניה נפק מיניה כי עמודא דנורא. אפשר כי הנה יש באדם חלק הרע והוא מסט"א יצר הרע והוא אשבעיה להפריד הרע וישאר חלק הטוב לבד. על דרך שאמרו ז"ל דאסתר המלכה בכח כונות שלמדה מרדכי היתה מפרדת חלק הרע שיהיה עם אחשורוש דוקא חלק הרע. ועתה רב עמרם בכח הדבר הגדול הזה אשר עשה ונתבייש מאד משמיא מיהב יהבי ליה תקפא חסנא ויקרא להפריד חלק הרע:
והנה הרב הגאון מהר"ר יהונתן ז"ל ביערות דבש כתב דהיצר הרע הוא מיסוד העפר דכתיב ונחש עפר לחמו והאריך בזה ובדרושים כתבתי אני הדל בזה. ואע"ג דהוא משרש העפר ודאי דהוא כלול מד' יסודות ובחלק האש מתגבר על האדם ולזה נפק כי עמודא דנורא והארכתי במ"א בס"ד אב הרחמן הצילנו מיצה"ר ותזכנו לידבק בך ובתורתך כי עמך מקור חיים:

לאתרויי ביה. שאם יבא עליה אין מים בודקין אותה: לא שנו. דאמר אשה מתייחדת עם שני אנשים: שמא יצטרך אחד לנקביו. ובעי להתרחק לצניעות: דניהוו עליה סהדי. אם יבא עליה ויעידו לפני ב''ד ולא ימחו עליה מגילה: דלי כרעיך. מהר ללכת שנקדמנה: כגון אנן. בתמיה: רבי חנינא בר פפי וחביריו. רבי צדוק ורב כהנא בפ''ק (לעיל דף מ.): מלקין על היחוד. מרדות: ואין אוסרין. אשת איש על בעלה מחמת ייחוד: לא אמרו. דמלקין: אתה מוציא לעז. שיאמרו ראוה שזינתה לכך הלקוה והאידנא ליכא מיתת בית דין למיקטלינהו: מר זוטרא מלקי. על ייחוד אשת איש ומכריז עליה שלא זינתה אלא נתיחדה על לא טובה השמועה. מי שיוצא קול עליו שהוא עובר עבירות מלקין אותו דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי אל בני לאו יש כאן על לא טובה השמועה: אפסרה. קבשטר''א: ומקרי ליה. קורא לפניו אל בני להודיע שעל לאו זה הוא לוקה: בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד. להלקות דמסתפי מבעל השתא אתי: שקולו דרגא. שאכלו בעליה וירדו רב יוסף ואשתו והוא נשאר בעליה שקולו דרגא מתותי ביבי שלא ירד ויתיחד: שושבינתיה. בעלת ברית לו: אנשים בחוץ. בבית החיצון: ונשים בפנימי אין חוששין משום יחוד. שהחיצונים אין להם דרך לפנים ואיך יתייחד האיש אחד עם הנשים אבל הפנימים יש להם דרך לחוץ הילכך אנשים בפנים ונשים בחוץ חוששין שמא יצא אחד מהם ויתייחד עם הנשים: איפכא. אנשים בחוץ ונשים בפנים חוששין שמא יכנס האחד לפנים ולא ירגישו בו חביריו אנשים בפנים ונשים בחוץ אין חוששין שמא תכנס היא לפנים ואם תכנס היא לפנים לא איכפת לן דאשה מתייחדת עם שני אנשים ואם אחד מהן יוצא לבין הנשים אין זה ייחוד דמיסתפי שמא יצא אחד מהן אחריו שהרי דרך הפנימיים על החיצונים: גולפי. מקום קבוצת אנשים ונשים או לדרשה או לחופה היה מסדר קנקנים של חרס הרבה ביניהם שאם יבאו זה אצל זה יקשקשו וישמע קול: דייר. לשון דרי דרי (מגילה דף יב.) שורות שורות: דייר קנה. מסדר קנים שהעובר עליהן קולם נשמע: סקבא דשתא ריגלא. ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה סקבא דדרישדור''א בלע''ז כמו דמסקב להו לחמרייהו (ב''מ דף כז:): אסוקינהו. שצוה עליהם לפדותם ונתנום בעלייתו: בהדי דקא חלפא חדא מינייהו. שהיתה עוברת אצל פי ארובה שמן העלייה לבית: נפל נהורא באיפומא. נפל אור בבית דרך פי העליה שהיו פניה מאירות: וקא סליק. לתובעה: אפשח. הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחזקה להתגבר על יצרו: אמר נורא בי עמרם. הזעיק בני השכונה ליאסף ולבא לכבות הדליקה כדי שיחדל מיצרו שיתבייש מהן: אתו רבנן. שהיו סבורים שהיה שם דליקה: אשבעיה. רב עמרם ליצר הרע שיצא ממנו: מתלוצץ בעבירה. אומר שנקל הוא להתגבר על יצרו אם היו רוצים: אידמי ליה שטן. דהוא יצר הרע: בהך גיסא דמברא. לצד השני שמעבר המים: לא הוה מברא. ספינות המעברות: נקט מצרא. חבל מתוח משפת הנהר אל שפתו ואוחזין בו לבא על דף קצר המוטל ברוחב הנהר: שבקיה. היצר לרבי מאיר: אתכא. על השלחן אוכלין: וכיבי. ולנ''ץ המוציאין ליחה ומאוסין:

מלקין על הייחוד. פי' בקונטרס דמיירי בפנויה דהכי מוקי לה בסמוך ואין אוסרים על הייחוד מיירי בייחוד אשת איש וקשה דאם כן לצדדין קתני רישא בפנויה וסיפא באשת איש ונראה לפרש דסיפא נמי מיירי בפנויה ולאוסרה לכהן משום זונה ומיהו קשה דתנן בפ''ק דכתובות (דף יג.). היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של . עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבי יהושע אומר אינה נאמנת ופריך עליה בגמרא מהא דאמר רב הכא אין אוסרין על הייחוד ומשני מעלה עשו ביוחסין ולפי מה שפירשתי דמיירי לאוסרה לכהן לא משני גמרא התם מידי דהא הכא מיירי ליוחסין ואפ''ה אמרינן דאין אוסרין ויש לומר דלעולם מיירי ליוחסין והא דמשני התם מעלה עשו ביוחסין שאני התם דאינה נאמנת משום דמודה היא שנבעלה והכא דקאמר דאין אוסרין היינו משום דאינה מודה שנבעלה: בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד. פי' בקונטרס אין חוששין להלקות משמע מתוך פירושו הא איסורא מיהא איכא וקשה דאם כן מאי פריך בסמוך על רב יוסף דקאמר שקולו דרגא מתותי ביבי והאמר רבה בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד ומאי קושיא נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא ונראה לפרש אין חוששין כלל משום יחוד ואפילו איסורא ליכא: סקבא דשתא ריגלא. פירוש ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה כלומר ימות הרגל [שיש] קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנין עין זה על זה וי''א לכך נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות:

קידושין פא ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף פא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד