קידושין עא ע"ב

כָּאן לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה כָּאן לְהוֹצִיא אִשָּׁה מִיָּדוֹ
אָמַר רַב יוֹסֵף כֹּל שֶׁסִּיחָתוֹ בְּבָבֶל מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה וְהָאִידָּנָא דְּאִיכָּא רַמָּאֵי חָיְישִׁינַן
זְעֵירִי הֲוָה קָא מִישְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דַּהֲוָה אָמַר לֵיהּ נְסֵיב בְּרַתַּי יוֹמָא חַד הֲווֹ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא מְטוֹ לְעוּרְקְמָא דְמַיָּא אַרְכְּבֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן אַכַּתְפֵּיהּ וְקָא מְעַבַּר לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ אוֹרָיְיתַן כָּשְׁרָה בְּנָתִין לָא כָּשְׁרָן מַאי דַּעְתָּ(י)ךְ
אִילֵימָא מִדִּתְנַן עֲשָׂרָה יוּחֲסִין עָלוּ מִבָּבֶל כָּהֲנֵי לְוִיֵּי אַטּוּ כָּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי כּוּלְּהוּ סְלִיקוּ כִּי הֵיכִי דְּאִישְׁתְּיוּר מֵהָנֵי אִישְׁתְּיוּר נָמֵי מֵהָנֵי אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל עַד שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּסוֹלֶת נְקִיָּיה וְעָלָה
עוּלָּא אִיקְּלַע לְפוּמְבְּדִיתָא לְבֵי רַב יְהוּדָה חַזְיֵיהּ לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה דְּגָדֵל וְלָא נָסֵיב אֲמַר לֵיהּ מַאי טַעְמָא לָא קָא מַנְסֵיב לֵיהּ מָר אִיתְּתָא לִבְרֵיהּ אֲמַר לֵיהּ מִי יָדַעְנָא מֵהֵיכָא אֶנְסְבַיהּ אֲמַר לֵיהּ אַטּוּ אֲנַן מִי יָדְעִינַן מֵהֵיכָא קָאָתֵינַן דִּילְמָא מֵהָנָךְ דִּכְתִיב נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה
וְכִי תֵּימָא גּוֹי וָעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד כָּשֵׁר וְדִילְמָא מֵהָנָךְ דִּכְתִיב בְּהוּ הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הַמַּשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרוּמִּים
וּמְגַדֵּף בַּהּ רַבִּי אֲבָהוּ אִי הָכִי הַיְינוּ דִּכְתִיב לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים מִשּׁוּם דְּמַשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרוּמִּים יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים
אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין זֶה עִם זֶה וּמַדְבִּיקִין מִטּוֹתֵיהֶם זוֹ בָּזוֹ וּמַחֲלִיפִין נְשׁוֹתֵיהֶם זֶה לָזֶה וּמַסְרִיחִים עַרְסוֹתָם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶם
אֲמַר לֵיהּ הֵיכִי נַעֲבֵיד אֲמַר לֵיהּ זִיל בָּתַר שְׁתִיקוּתָא כִּי הַאי דְּבָדְקִי בְּנֵי מַעְרְבָא כִּי מִינְּצוּ בֵּי תְרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי חָזוּ הֵי מִנַּיְיהוּ דְּקָדֵים וְשָׁתֵיק אָמְרִי הַאי מְיוּחָס טְפֵי
אָמַר רַב שְׁתִיקוּתֵיהּ דְּבָבֶל הַיְינוּ יִחוּסָא אִינִי וְהָא אִיקְּלַע רַב לְבֵי בַּר שָׁפֵי חַלָּא וּבְדַק בְּהוּ מַאי לָאו בְּיַחֲסוּתָא לָא בִּשְׁתִיקוּתָא הָכִי קָאָמַר לְהוּ בְּדוּקוּ אִי שָׁתְקִי אִי לָא שָׁתְקִי
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אִם רָאִיתָ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְגָּרִים זֶה בָּזֶה שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִידַּבֵּק אֶחָד בַּחֲבֵירוֹ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אִם רָאִיתָ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הַמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָהּ לִידַּבֵּק בַּחֲבֶרְתָּהּ
אָמַר רַב פָּפָּא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב בָּבֶל בְּרִיאָה מֵישָׁ(ו)ן מֵיתָה מָדַי חוֹלָה עֵילָם גּוֹסֶסֶת וּמָה בֵּין חוֹלִין לְגוֹסְסִין רוֹב חוֹלִין לְחַיִּים רוֹב גּוֹסְסִים לְמִיתָה
עַד הֵיכָן הִיא בָּבֶל רַב אָמַר עַד נָהָר עֲזָק וּשְׁמוּאֵל אָמַר עַד נְהַר יוּאָנִי לְעֵיל בְּדִיגְלַת עַד הֵיכָא רַב אָמַר עַד בַּגְדָּא וְאַוְונָא וּשְׁמוּאֵל אָמַר עַד מוּשְׁכְּנֵי וְלֹא מוּשְׁכְּנֵי בַּכְּלָל וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל מוּשְׁכְּנֵי הֲרֵי הִיא כַּגּוֹלָה לְיוּחֲסִין אֶלָּא עַד מוּשְׁכְּנֵי וּמוּשְׁכְּנֵי בַּכְּלָל
לְתַחְתִּית בְּדִיגְלַת עַד הֵיכָא אָמַר רַב שְׁמוּאֵל עַד אַפַּמֵיָיא תַּתָּאָה תַּרְתֵּי אַפַּמֵיָיא הָוְיָין חֲדָא עִילִּיתָא וַחֲדָא תַּתַּיְיתָא חֲדָא כְּשֵׁירָה וַחֲדָא פְּסוּלָה וּבֵין חֲדָא לַחֲדָא פַּרְסָה וְקָא קָפְדִי אַהֲדָדֵי וַאֲפִילּוּ נוּרָא לָא מוֹשְׁלִי אַהֲדָדֵי וְסִימָנָ(י)ךְ דִּפְסוּלְתָּא הָא דְּמִישְׁתַּעֲיָא מֵישָׁנִית
לְעֵיל בִּפְרָת עַד הֵיכָא רַב אָמַר עַד אַקְרָא דְתוּלְבַּקְנֵי וּשְׁמוּאֵל אָמַר עַד גִּישְׁרָא דְּבֵי פְרָת וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עַד מַעַבַּרְתָּ[א] דְגִיזְמָא לָיֵיט אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף אַדְּרַב
אַדְּרַב לָיֵיט אַדִּשְׁמוּאֵל לָא לָיֵיט אֶלָּא לָיֵיט אַדְּרַב וְכׇל שֶׁכֵּן אַדִּשְׁמוּאֵל וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם אַדְּרַב לָיֵיט אַדִּשְׁמוּאֵל לָא לָיֵיט וְגִישְׁרָא דְּבֵי פְרָת לְתַתַּאי(ה) הֲוָה קָאֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

אמר רב הונא בר תחליפא, תירץ משמיה דרב: לא קשיא. כאן - שבסתמא פסול - הוא לענין להשיאו אשה, שאין מתירים לסתם משפחה בארץ ישראל לבוא בקהל בלא בדיקה.

וכאן - שבסתמא כשר - הוא לענין להוציא אשה מידו. כי אחר שכבר נשא אשה, אין אומרים לו להוציאה כל זמן שלא נבדק ונמצא פסול.

אמר רב יוסף: כל שסיחתו כבבל, שמדבר בשפת אנשי בבל, אף משיאין לו אשה לכתחלה בלא בדיקה, משום שמוחזק לנו שהוא ממשפחות בבל, שהן בחזקת כשרות.

והאידנא, עתה דאיכא רמאים, שמלמדים את בני ארץ ישראל שפת בבל כדי שיוחזקו כמיוחסים, חיישינן אף במי שסיחתו כבבל, שמא הוא ממשפחות ארץ ישראל הטעונות בדיקה.

זעירי הוה קא מישתמיט [מתחמק] מיניה דרבי יוחנן, משום דהוה אמר ליה רבי יוחנן: נסיב ברתי [נשא את בתי לאשה]!

וזעירי לא היה חפץ לשאתה. משום שהוא היה ממשפחות בבל, ורבי יוחנן היה ממשפחות ארץ ישראל, המיוחסות פחות.

יומא חד, הוו קאזלי רבי יוחנן וזעירי באורחא, בדרך. מטו לעורקמא דמיא [הגיעו לתעלת מים]. ארכביה לרבי יוחנן אכתפיה, וקא מעבר ליה [הרכיבו זעירי על כתפיו, והעבירו].

אמר ליה רבי יוחנן: הרי נוהג אתה כתלמידי. ואם אורייתן [תורתי] כשרה בעיניך ללומדה ממני, כיצד יתכן שבנתין [בנותי] לא כשרן בעיניך לשאת אותן?!

מאי דעתיך, משום מה אתה מחזיק את משפחות בבל כמיוחסות יותר? אילימא משום דתנן: עשרה יוחסין עלו מבבל, כהני לווי ישראלי, חללי גירי חרורי, וסבור אתה שכל הפסולים האמורים, כולם עלו לארץ ישראל, ולא נשאר מהם כלל בבבל?!

לא כן הוא. שהרי אטו, וכי כהני לווי וישראלי המוזכרים במשנה, כולהו סליקו [כולם עלו] מבבל?! הלא ודאי נשארו מהכשרים בבבל, ולא עלו כולם.

וכי היכי דאישתיור מהני, הכשרים, אישתיור נמי מהני הפסולים, ואם כן, אין בבל יותר מיוחסת מארץ ישראל.

אישתמיטתיה [נעלם] מרבי יוחנן הא דאמר רבי אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה, ועלה, שהעלה ממנה את כל הפסולים.

עולא איקלע לפומבדיתא לבי רב יהודה. חזייה [ראה] לרב יצחק בריה דרב יהודה, דגדל ולא נסיב [התבגר ולא נשא אשה].

אמר ליה עולא לרב יהודה: מאי טעמא לא קא מנסיב ליה מר איתתא לבריה [למה אינך משיא אשה לבנך]?!

אמר ליה רב יהודה: וכי מי ידענא מהיכא אנסיב?! איני יודע איזו אשה היא מיוחסת וראויה להשיא לבני. ^[49]

אמר ליה: אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן?! וכי על עצמנו אני יודעים מה מקורנו?!

דלמא אנו מזרע הנך נכרים שאנסו את בנות ישראל בזמן החורבן. כדכתיב [איכה ה יא]: "נשים בציון ענו, בתולות בערי יהודה".

וכי תימא, מכל מקום כשרים אנו, משום שאמותינו הן מישראל, ועובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל ונתעברה ממנו, הולד כשר!? ^[50] -

מכל מקום, עדיין יש לחשוש עלינו שמא פסולים אנו, כי דלמא, שמא אנו מזרע הנך דכתיב בהו [עמוס ו ד]: "השוכבים על מטות שן, וסרוחים על ערסותם" -

ואמר רבי יוסי בר חנינא בביאור הכתוב הזה: אלו הם אותם בני אדם המשתינים מים בפני מטותיהם כשהם ערומים [שהוא דבר מגונה ומסריח להשתין על הארץ, סמוך למטה, ולחזור ולהמשיך לישון כך, וזהו לשון "סרוחים" שנקט הכתוב].

ומגדף [מחה] בה רבי אבהו בפירוש זה, ואמר: אי הכי, אם כך היא כוונת הכתוב, יקשה, מאי היינו דכתיב בהמשך הכתוב בעונשם של אלו, "לכן עתה יגלו בראש גולים"?!

וכי משום שמשתינים מים בפני מטותיהם ערומים [שהוא רק דבר מגונה] ייענשו בעונש חמור כזה, שיגלו בראש גולים?!

אלא, אמר רבי אבהו: אלו הם בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ומדביקין מטותיהם זו בזו, ומחליפים נשותיהם זה לזה, ומסריחים ערסותם בשכבת זרע שאינה שלהם, ^[51] ונמצאו בניהם ממזרים.

וזהו שאמר לו עולא לרב יהודה: מנין לנו שאין אנו מזרעם של אותם אנשים, ופסולים אנו מדין ממזר?

אמר ליה רב יהודה: אם כן, היכי נעביד?! איך אוכל לברור אשה מיוחסת לבני?

אמר ליה עולא: זיל בתר שתיקותא. בחר לך משפחה שתקנית, ושתיקתה מוכיחה על יחוסה.

כי אנשים צעקנים ובני מריבה, חשודים בפסול. כי מתוך שהציבור פרשו מהם משום פסולם, התרגלו לנטור איבה, ולהחזיק במריבה עם הציבור. ^[52]

כי האי דבדקי בני מערבא [כמו שבדקו בני ארץ ישראל], דכי מינצו בי תרי בהדי הדדי [כששנים רבו ביניהם], חזו הי מינייהו דקדים ושתיק [ראו מי מהם הקדים לשתוק ולחדול מן הריב], ואמרי: האי, מיוחס טפי!

אמר רב: שתיקותיה דבבל, היינו יחוסו! ואין צריך לבדוק ביחוס, אלא די לבדוק על אדם אם הוא שתקן, ובכך נעשה מיוחס.

ומקשינן: איני, והלא אין הדבר כן ; דהא איקלע רב לבי בר שפי חלא [נזדמן לבית אדם שהיה מוזג חומץ], ובדק בהו בכשרות משפחתם.

מאי לאו, בדק רב את כשרותם ביחסותא של משפחתם, ולא הסתמך על שתיקתם?

ודחינן: לא כן היה, אלא בדק בשתיקותא.

והכי קאמר להו: בדוקו, אי שתקי או לא שתקי. ועל פי זה קבע את יחוסם.

אמר רב יהודה אמר רב: אם ראית שני בני אדם שמתגרים זה בזה, שמץ פסול יש באחד מהן!

ועל כן רבים הם ביניהם, משום שאין מניחין אותו מן השמים לידבק אחד בחבירו, ומשום כן הטילו מן השמים מריבה ביניהם.

אמר רבי יהושע בן לוי: אם ראית שתי משפחות המתגרות זו בזו, שמץ פסול יש באחת מהן. ועל כן יש מריבה ביניהן, משום שאין מניחין אותה מן השמים לידבק בחבירתה.

אמר רב פפא סבא משמיה דרב:

בבל - בריאה היא, מיוחסת ונקיה מפסולים.

"מישון" - מקום מיתה הוא, שכל תושביו הם ממזרים גמורים.

מדי - חולה היא, אינה בריאה ואינה מתה, אלא רוב תושביה כשרים, ומיעוטם פסולים, כחולים הללו, שרובם מבריאים ומיעטם מתים.

עילם - גוססת! כמו גוססים, שרובם למיתה ומיעוטם לחיים, ^[53] כך רוב תושביה פסולים, ומיעוטם כשרים.

ועל כן מכנה את מדי "חולה" ואת עילם "גוססת", שהרי מה בין חולין לגוססין? -

רוב חולין, לחיים, וכן היא מדי, שרובה כשרה.

ורוב גוססים, למיתה, וכן היא עילם, שרובה פסולה.

שנינו במשנה: ארץ ישראל עיסה לבבל.

ודנה הגמרא: עד היכן היא בבל, לענין יוחסין?

הסוגיה לפנינו מתבארת לפי שיטת התוספות.

שני נהרות גדולים עוברים בבבל, הפרת והחידקל. והולכים הם מצפון לדרום. הפרת נמצא בצד המערבי של בבל, ואילו החידקל נמצא בצידה המזרחי. שני הנהרות מתקרבים האחד לשני למטה, בצדה הדרומי של בבל, ולבסוף הם מתאחדים לנהר אחד.

כל השטח שבין הפרת והחידקל, ודאי ארץ בבל הוא, לענין יוחסין.

והנידון בגמרא הוא, עד היכן מתפשט רוחבה של בבל [לענין יוחסין] מעבר לשפת החידקל ולחוץ, לצד מזרח.

רב אמר: עד נהר עזק, הנמצא בצדו המזרחי של החידקל נמשך רוחבה של בבל.

ושמואל אמר: עד נהר יואני.

הגבולות הללו הם גבולות בבל ממזרח וממערב [והיינו, כל השטח שבין הפרת לחידקל, וגם השטח שמעבר לחידקל מזרחה עד נהר עזק לרב, או עד נהר יואני, לשמואל].

ועתה דנה הגמרא היכן הם גבולות בבל בצפון ובדרום לענין יוחסין.

ותחילה דנה הגמרא היכן הוא הגבול הצפוני של בבל:

לעיל, למעלה, בדיגלת [חידקל], עד היכא?! עד היכן מתפשטת בבל למעלה, בצידו העליון של החידקל?

רב אמר: עד בגדא ואוונא, שהם מקומות סמוכים זה לזה, והחידקל מפסיק בינותם.

ושם היא הפינה הצפונית מזרחית של בבל לענין יוחסין.

ושמואל אמר: עד מושכני נמשכת בבל לצד צפון, ולא מושכני בכלל. ש"מושכני" עצמה כבר אינה נחשבת כבבל לענין יוחסין.

ומקשינן: והאמר רבי חייא בר אבא, אמר שמואל: מושכני, הרי היא נחשבת כמו חשיבותה של "גולה" ליוחסין. ו"גולה" היינו פומבדיתא. ומוכח שאף היא בתוך גבולות בבל.

ומסקינן: אלא הכי אמר שמואל: עד מושכני, ואף מושכני בכלל בבל היא.

ועתה מבארת הגמרא מהו צידה הדרום מזרחי של בבל לענין יוחסין:

לתחתית, למטה בדיגלת, בחידקל, עד היכא?! עד היכן נמשכת בבל בצדו התחתון של החידקל, שהוא בצד הדרומי?

אמר רב שמואל: עד אפמייא תתאי [אפמייא התחתית], ולא עד בכלל.

כי תרתי אפמייא הויין, חדא עליתא וחדא תתייתא [אחת עליונה יותר, ואחת תחתונה יותר]. חדא [העליונה] כשרה ליוחסין, לפי שעדיין היא מבבל. וחדא [תחתונה] פסולה, שכבר מחוץ לגבולות בבל היא.

ובין חדא אפמייא לחדא [לחבירתה], ישנו מרחק פרסה.

וקא קפדי אהדדי, ואפילו נורא לא מושלי אהדדי [מקפידים הם בני הכשירה על בני הפסולה שלא להתקרב אליהם, ואפילו אש אינם משאילים זה לזה], כדי שלא יתרגלו אצלם, ויבואו להתחתן זה בזה.

וסימניך, סימן זה יהיה בידך לדעת איזו היא הכשרה ואיזו הפסולה: דפסולתא, הא דמישתעיא מישנית. הפסולה היא זו המדברת בלשון "מישון", לפי שהיא יותר קרובה אליה. וכבר שנינו לעיל: מישון מתה [פסולה].

ועתה דנה הגמרא היכן היא הפינה הצפונית מערבית של בבל:

לעיל למעלה בפרת - עד היכא? עד היכן נמשך למעלה, בצידו העליון של נהר פרת, הגבול הצפוני של בבל?

רב אמר: עד אקרא דתולבקני.

ושמואל אמר: עד גישרא דבי פרת, הגשר שעל גבי נהר פרת. והיינו, שהיה שמואל מוסיף יותר, לצד צפון.

ורבי יוחנן אמר: עד מעברת דגיזמא.

לייט [קילל] אביי, ואיתימא, רב יוסף הוא שקילל את כל מי שיסמוך לענין יחוס בבל אדרב [על דברי רב], לפי שסברו שאין גבול בבל משוך כל כך, ואין כל התחום האמור בכלל יחוסה של בבל.

ותמהינן: וכי רק על מי שסומך אדרב לייט אביי; ואילו על מי שסומך אדשמואל לא לייט?! והלא שמואל מרחיב יותר את תחומה של בבל לצפונה.

ומשנינן: אלא, לייט אביי אפילו על מי שסומך אדרב, וכל שכן דלייט אדשמואל.

ואיבעית אימא: לעולם רק אדרב לייט, ואדשמואל לא לייט. משום שבצד הצפוני מערבי הפחית שמואל את אורכה של בבל. כי גישרא דבי פרת, מקום הגשר שעל נהר פרת, שהוא הגבול הצפוני מערבי לדעת שמואל, לתתאיה [למטה, מצפון לגבולו של רב, בתוך המדינה] הוה קאי, היה עומד בימי שמואל, ועתה בנו אותו יותר צפונה, ושמואל התייחס לגשר שהיה בזמנו. ^[54]

הערות

^[49] אף על גב שרב יהודה היה בבבל, שהיא מיוחסת, מכל מקום חשש, שמזמן עזרא, לאחר שעברו כבר שש מאות שנה, נתערבו בהם פסולים ממקומות הסמוכים לבבל. מהרש"א.

^[50] ואפילו אם בא על אשת איש, גם כן הולד כשר למסקנת הגמרא ביבמות [מה ב]. וגם לפי ההוה אמינא שם שמאשת איש הולד ממזר, מכל מקום רוב בעילות אחר הבעל. מהרש"א.

^[51] מתוך שהם מחליפים נשותיהם לזנות, אינם רוצים שיתעברו נשותיהם, ועל ידי זה השכבת זרע מסריחה, ששכבת זרע מסרחת אין ראוי להיות ולד נוצר ממנו. מהרש"א.

^[52] כך פירש רש"י. וכתב המהרש"א שהוא דוחק, שהרי יש לומר להיפך, מתוך שהם פסולים, יראים הם להחזיק במריבה כדי שבעל ריבו לא יגלה את פסולו. וכתב המהרש"א לפרש בענין אחר, שדרך בעלי מריבות שכל אחד מזלזל בחבירו ואומר לו איזה פסול שיש בו. ולפעמים האחד, מתוך שהוא חושש שמא חבירו יגלה את פסולו, הוא מתחכם, ומקדים לומר לחבירו אותו פסול. וזה הטעם שכל הפוסל במומו פוסל, כדי שלא יאמר לו חבירו אותו פסול. ולכן, מי שאינו מקדים לפסול את חבירו אלא שותק, הוא מיוחס יותר מחבירו שאמר לו איזה פסול, שהרי אם היה אמת, היה הוא מקדים לומר זאת לחבירו. מהרש"א.

^[53] יש לפרש על פי הנאמר ביבמות [עח ב], שממזרין אינם חיים כדי שלא יטמעו בהם. ולכן בבל בריאה. וכן כולם. מהרש"א.

^[54] עיין מהרש"א ומהרש"ל למה לא לייט ארבי יוחנן.

כאן — להשיאו אשה מי שאין לו חזקה צריך בדיקה, כאן — להוציא אשה מידו מפני חשש לפסול יוחסין, שבמקרה זה אם אין עליו חזקת פסול — אין מוציאים אותה ממנו.

אמר רב יוסף: כל שסיחתו בבבל, כלומר, שהוא מדבר בלשונם, במבטאם, של אנשי בבל משיאין לו אשה בלי בדיקה, בחזקת שהוא בבלי והמשפחות הבבליות מיוחסות הן. ומעירים: והאידנא דאיכא רמאי [ובזמן הזה שיש רמאים] שמשנים את דרך דיבורם כדי שיחשבו שהם מבבל ומיוחסים הם, חיישינן [חוששים אנו גם לאלה].

מסופר: החכם זעירי שהיה בבלי הוה קא מישתמיט מיניה [היה משתמט ממנו] מר' יוחנן כדי לא לפגוש אותו, דהוה אמר ליה [שהיה אומר לו] ר' יוחנן לזעירי: נסיב ברתי [שא את בתי]. יומא חד הוו קאזלי באורחא [יום אחד הלכו בדרך], מטו לעורקמא דמיא [הגיעו לשלולית מים], ארכביה [הרכיבו] את ר' יוחנן אכתפיה וקא מעבר ליה [על כתפו והעבירו], שהיה מכבדו כל כך ומשמשו בגופו. אמר ליה [לו] אז ר' יוחנן: אורייתן [תורתינו] כשרה ונחשבת בעיניך עד כדי כך, בנתין לא כשרן [ובנותינו אינן כשירות]? מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה חושש לשאת את בתי —

אילימא מדתנן [אם תאמר ממה ששנינו]: עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי (כהנים ולויים) וכו' ואתה חושש גם לממזרים שיש ביניהם, אטו כהני לויי וישראלי כולהו סליקו [וכי הכהנים הלויים והישראלים כולם עלו]? אלא כי היכי דאישתיור מהני אישתיור נמי מהני [כמו שנשתיירו מאלה, מהכהנים והלויים הכשרים בבבל, נשתיירו גם כן מאלה, מהפסולים] ואם כן עצם העובדה שאתה מבבל אינה אומרת שכשר אתה יותר. ומעירים: אישתמיטתיה [נשמט ממנו, שכח] ר' יוחנן, הא [זו] שאמר ר' אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקייה ועלה לארץ ישראל, ואלה שנשארו שם מיוחסים הם.

מסופר: עולא איקלע [הזדמן] לפומבדיתא לבי [לביתו] של רב יהודה, חזייה [ראה אותו] את רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה דגדל ולא נסיב [שהוא מבוגר ואינו נשוי]. אמר ליה [לו] עולא לרב יהודה: מאי טעמא לא קא מנסיב ליה מר איתתא לבריה [מה טעם אין אדוני משיא אשה לבנו]? אמר ליה [לו]: מי ידענא מהיכא אנסיב [האם יודע אני מהיכן אוכל להשיאו אשה]? שאני חושש לפגם יוחסין. אמר ליה [לו]: אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן [וכי יודעים אנו עצמנו מהיכן אנו באים] ואם אין בנו פסול? דילמא מהנך דכתיב [שמא אנו מאלה שנאמר] בהם "נשים בציון ענו בתלת בערי יהודה" (איכה ה, יא), ואנו מבני הנשים שנבעלו על ידי הגוים.

וכי תימא [ואם תאמר] שאינך חושש לבני הנשים הללו שאתה סבור שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ודילמא [ושמא] מוצאנו מהנך דכתיב בהו [מאלה שנאמר בהם] "השכבים על מטות שן וסרחים על ערשותם" (עמוס ו, ד). ואמר ר' יוסי בר' חנינא: מה עניינם — אלו בני אדם המשתינים מים בפני מטותיהם ערומים.

והיה מגדף (מזלזל) בה ר' אבהו באימרה זו, שהיה אומר: אי הכי היינו דכתיב [אם כך שזהו חטאם, זה שנאמר] "לכן עתה יגלו בראש גולים" (שם, ז), משום שמשתינים מים בפני מטותיהם ערומים "יגלו בראש גולים"?! אף שהדבר אינו נאה, אבל אינו חטא חמור כל כך.

אלא אמר ר' אבהו: אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ומדביקין מטותיהם זו בזו, ומחליפין נשותיהם זה לזה, ומסריחים ערסותם (מטותיהם) בשכבת זרע שאינה שלהם. ואם כן יש בתוך ישראל בניהם של אלה, שהם ממזרים גמורים.

אמר ליה [לו] לעולא: אם כן היכי נעביד [איך נעשה], כיצד בכל זאת אפשר לברר מה היא משפחה כשירה? אמר ליה [לו]: זיל בתר שתיקותא [לך אחר השתיקה], כי האי דבדקי בני מערבא [כמו שבודקים בני ארץ ישראל]: כי מינצו בי תרי בהדי הדדי [כאשר מתקוטטים שנים זה עם זה] חזו הי מנייהו דקדים ושתיק [רואים איזה מהם שמקדים ושותק] — אמרי [אומרים]: האי [זה ששותק קודם] מיוחס טפי [יותר].

אמר רב: שתיקותיה [שתיקתה] של בבל היינו יחוסא [הוא ייחוסה], כלומר, גם בבבל אפשר בדרך זו לדעת מהו ייחוסו של אדם. ומקשים: איני [האם כן הוא]? והא איקלע [והרי הזדמן] רב לבי בר שפי חלא [לביתו של בן מסנן היין] ובדק בהו [אותם], מאי לאו ביחסותא [האם לא בייחוסם] בדק? ומשיבים: לא, בשתיקותא [בשתיקתם] בדק. הכי קאמר להו [כך אמר להם]: בדוקו אי שתקי אי לא שתקי [בידקו אם הם שותקים או לא שותקים].

אמר רב יהודה אמר רב: אם ראית שני בני אדם שמתגרים זה בזה — שמץ פסול יש באחד מהן, כלומר, צד של פסול יש באחד מהם מצד ייחוסו, ומשום כך אין מניחין אותו מן השמים לידבק אחד בחבירו בחיתון ולכן הם באים לידי קטטה בענין אחר. אמר ר' יהושע בן לוי: אם ראית שתי משפחות המתגרות זו בזו — שמץ פסול יש באחת מהן, ואין מניחין אותה מן השמים לידבק בחברתה.

אמר רב פפא סבא [הזקן] (להבדיל מרב פפא סתם) משמיה [משמו] של רב: בבל מבחינת יוחסין — בריאה, מיוחסת ונקיה מפסולים. מישון — מיתה, שכולם פסולים בה. מדי — חולה, שרובם כשרים וחלקם פסולים. עילם — גוססת, שרובם פסולים. ומסבירים: ומה בין חולין לגוססין? — רוב חולין הם לחיים, רוב גוססים הם למיתה.

ושואלים: עד היכן היא רוחבה של בבל לענין יוחסין? רב אמר: עד נהר עזק הנשפך לפרת, ושמואל אמר: עד נהר יואני הנשפך לפרת. ושואלים: לעיל בדיגלת [למעלה בצפון בנהר חידקל] עד היכא [היכן] גבול בבל? רב אמר: עד המקומות בגדא ואוונא. ושמואל אמר: עד מושכני. ושואלים: ולשיטתו האם לא מושכני בכלל בבל? והאמר [והרי אמר] ר' חייא בר אבא אמר שמואל: מושכני הרי היא כגולה, כלומר, כפומבדיתא שהיא עיקר בבל לענין יוחסין! אלא הכוונה היא: עד מושכני, ומושכני בכלל.

ושואלים: לתחתית בדיגלת [למטה, בדרום, בנהר חידקל] עד היכא [היכן] גבול בבל? אמר רב שמואל: עד העיר אפמייא תתאה [התחתונה]. ומעירים: תרתי [שתי] ערים בשם אפמייא הויין [הן]: חדא עיליתא וחדא תתייתא [אחת עליונה ואחת תחתונה], חדא [אחת] כשירה וחדא [ואחת] פסולה, ובין חדא לחדא [ובין אחת לאחת] מרחק פרסה, וקא קפדי אהדדי ואפילו נורא לא מושלי אהדדי [ומקפידים אלה על אלה ומתרחקים זה מזה ואפילו אש אינם משאילים זה לזה] כדי שלא יבואו לידי קירבה. וסימניך דפסולתא הא דמישתעיא מישנית [וסימנה של הפסולה הוא זו שמדברת בניב של מישן], שכבר אמרנו שמישן היא מתה לענין יוחסין.

ושואלים: לעיל [למעלה] בפרת עד היכא [היכן] גבול בבל? רב אמר: עד אקרא [מבצר] של המקום תולבקני. ושמואל אמר: עד גישרא דבי פרת [הגשר שעל הפרת]. ור' יוחנן אמר: עד מעברת [המעבורת] שבמקום גיזמא. ומספרים: לייט [קילל] אביי ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב יוסף אדרב [על הנוהג כדברי רב].

ותוהים: אדרב לייט, אדשמואל לא לייט [על דברי רב קילל, על דברי שמואל לא קילל]? והרי הגשר שעל הפרת הוא למעלה, צפונה יותר מאשר אקרא דתולבקני! אלא לייט [קילל] על המורה כדברי רב, וכל שכן על המורה כדברי שמואל. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם אדרב לייט, אדשמואל לא לייט [על דברי רב קילל, על דברי שמואל לא קילל], וגישרא דבי פרת, לתתאיה הוה קאי [והגשר שעל הפרת, למטה יותר היה עומד], שבזמנם היה הגשר דרומה לאקרא דתולבקני וודאי הוא בתחום בבל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Here, in the final clause, it is referring to marrying a woman to him, and the halakha is that a family with no presumptive status requires investigation before one of them marries. There, in the penultimate clause, it is referring to the court removing a woman from him. The husband is not forced to divorce her unless it has been proven that they may not remain married.

Rav Yosef says: Anyone whose speech is Babylonian, i.e., anyone who speaks the Babylonian language with a Babylonian accent, is allowed to marry a woman without having his lineage examined. The presumption is that he is Babylonian, and the lineage of Babylonian families is unflawed. The Gemara comments: But nowadays, when there are swindlers who may speak with Babylonian accents in order to avoid scrutiny, we are concerned even about those who speak like Babylonians.

The Gemara relates: The Sage Ze’eiri, a Babylonian, was avoiding Rabbi Yoḥanan, who was from Eretz Yisrael, since the latter kept saying to him: Marry my daughter. One day, when they were walking along the way, they arrived at a large puddle of water. Ze’eiri lifted Rabbi Yoḥanan upon his shoulders and carried him over the puddle out of respect. Rabbi Yoḥanan said to him: Our Torah is fit and worthy of honor in your eyes, and yet our daughters are not fit? What is your reason for not wanting to marry my daughter?

Rabbi Yoḥanan continued: If we say a reason not to marry my daughter is from that which we learned in a mishna (69a): There were ten categories of lineage among the Jews who ascended from Babylonia: Priests, Levites, Israelites, as well as many of flawed lineage, and you are concerned about the mamzerim among those who live in Eretz Yisrael, is that to say that all of the priests, Levites, and Israelites ascended to Eretz Yisrael? Certainly, Jews of unflawed lineage remained in Babylonia. Just as there remained from these unflawed categories in Babylonia, there also remained individuals from these, the flawed categories. Therefore, marrying only Babylonians will not alleviate your concern. The Gemara comments: In fact, this statement of Rabbi Elazar escaped Rabbi Yoḥanan: Ezra did not ascend from Babylonia until he made it like fine flour, and then he ascended. Accordingly, the people who remained in Babylonia were all of unflawed lineage.

The Gemara relates another incident: Ulla arrived in Pumbedita to the house of Rav Yehuda. He observed that Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, was grown up and was unmarried. Ulla said to Rav Yehuda: What is the reason that the Master does not marry a woman to his son? Rav Yehuda said to him: Do I know from where I can find a woman to marry him? I am concerned about flawed lineage. Ulla said to him: Is that to say that we know where we come from? Can we be sure that our lineage is unflawed? Perhaps we are from those about whom it is written: “They have ravished the women in Zion, the maidens in the cities of Judah” (Lamentations 5:11). Perhaps we are descended from women ravished by gentiles.

And if you would say that you are not concerned about that possibility, since you maintain that in the case of a gentile or a slave who engaged in sexual intercourse with a Jewish woman, the lineage of the offspring is unflawed, perhaps we come from those about whom it is written: “That lie upon beds of ivory, and stretch themselves upon their couches” (Amos 6:4), and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says in explanation of this verse: These are people who urinate naked before their couches.

And Rabbi Abbahu ridiculed this interpretation and said: If so, if this was their sin, is this what is written: “Therefore now shall they go captive at the head of them that go captive” (Amos 6:7)? Could it be that because they urinated naked before their couches that they go captive at the head of them that go captive? That act is admittedly distasteful, but it is not so severe a transgression to warrant such a punishment.

Rather, Rabbi Abbahu says: These are people who eat and drink together, and attach their beds together, and exchange their wives with each other, and befoul their couches with semen that is not theirs. The Jewish people include the descendants of such people, who are full-fledged mamzerim.

Rav Yehuda said to Ulla: If so, what shall we do? How can we clarify which families are of unflawed lineage? Ulla said to him: Go after the silence, like the way the people of the West, Eretz Yisrael, examine: When two people quarrel with each other, they observe which of them becomes silent first. Then they say: This silent party is of finer lineage.

Rav says: The silence of Babylonia is its lineage. In other words, this is an effective method of examining a person’s lineage in Babylonia as well. The Gemara asks: Is that so? But Rav arrived at the house of the son of a vinegar strainer and examined them. What, is it not that he conducted an examination into their lineage? The Gemara answers: No, he conducted an examination into their silence. This is what Rav said to those conducting the examination: Examine whether they become silent when they quarrel or whether they do not become silent.

Rav Yehuda says that Rav says: If you see two people feuding with each other, there is a trace of unfitness in one of them. In other words, there are grounds to suspect that the lineage of one of them is flawed. Consequently, that one is prevented by Heaven from joining the other through marriage, and that leads them to feud with each other. Rabbi Yehoshua ben Levi says: If you see two families feuding with each other, there is a trace of unfitness in one of them, and that family is prevented by Heaven from joining the other.

Rav Pappa the Elder says in the name of Rav: Babylonia is healthy with regard to lineage and clear of suspicion. Mishon is dead, meaning that all its inhabitants have flawed lineage. Media is sick, and Eilam is moribund. The Gemara clarifies: And what is the difference between sick and moribund? Most sick people recover to a healthy life, whereas most of those who are moribund are destined for death. Likewise, the majority of the residents of Media had unflawed lineage, while the majority of those living in Eilam had flawed lineage.

After having determined that those from Babylonia are presumed to have unflawed lineage, the Gemara clarifies what the borders of Babylonia are with regard to this issue. Until where does the width of Babylonia extend? Rav said: Until the River Azak, which empties into the Euphrates. And Shmuel said: Until the River Yo’ani, which also empties into the Euphrates. The Gemara asks: Until where does the border extend upward, meaning northward, on the Tigris? Rav said: Until the places called Bagda and Avna. And Shmuel said: Until Mushekanei. The Gemara asks: But according to Shmuel, isn’t Mushekanei included in Babylonia? But didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Shmuel says: Mushekanei is like the exile, meaning it is like Pumbedita in central Babylonia, with regard to lineage? Rather, Shmuel meant: Until and including Mushekanei.

The Gemara asks: How far does the border extend downward, meaning southward, on the Tigris? Rav Shmuel said: Until the city of Lower Appamya. The Gemara comments: There are two cities called Appamya, the upper one and the lower one. In terms of the lineage of their residents, one is unflawed and the other is flawed, and they are separated by a distance of a parasang [parsa]. And they are particular with regard to one another. The residents of the two cities avoid each other to the extent that they do not even loan each other fire, to prevent them from developing a closeness with each other. And your mnemonic to remember which is which is that the unfit one is that one that speaks the Mishon dialect. As stated above, Mishon is considered dead with regard to lineage.

The Gemara further clarifies: How far does the border extend upward, meaning northward, on the Euphrates? Rav said: Until the fortress of Tulbaknei. And Shmuel said: Until the bridge over the Euphrates. And Rabbi Yoḥanan said: Until the crossing at Gizma. The Gemara relates: Abaye would curse, and some say it was Rav Yosef that would curse, one who ruled in accordance with the opinion of Rav, as he held that Rav extended the border too far north.

The Gemara is puzzled by this statement: Why did he curse one who ruled in accordance with the opinion of Rav, but he did not curse one who ruled in accordance with the opinion of Shmuel? But the bridge over the Euphrates is further north than the fortress of Tulbaknei. Rather, he would curse one who ruled in accordance with the opinion of Rav, and all the more so one who ruled in accordance with the opinion of Shmuel. And if you wish, say: In fact, he cursed one who ruled in accordance with the opinion of Rav, but he did not curse one who ruled in accordance with the opinion of Shmuel, and the bridge over the Euphrates actually stood lower down, i.e., farther south. In their times the bridge was to the south of Tulbaknei, and Abaye agreed that it was in Babylonia.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר גר נושא ממזרת כו'. מ"ט דר' יוסי ה' קהלי כתיב. פירש"י ז"ל תרי בממזר ותרי בעמוני ומואבי וחד דמצרי ואדומי אבל דפצוע דכא לא חשיב דההוא פסול הגוף הוא ולא פסול היוחסין. והראב"ד ז"ל פי' תרי דלממזר ותרי דעמוט ומואבי כדאמרן וחד דפצוע דכא אבל דמצרי ואדומי לא חשיב דההוא בהיתרא כתיב יבא להם בקהל ה' וזה יותר נכון בעיני:

לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. פי' לפסולי כהונה אבל לפסולי קהל הוזהרו וא' נשים וא' אנשים בכלל לא יבא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אבל פסול כהונה לא נאמר אלא לבני אהרן וזה פשוט:

גמרא מישן מיתה כדאמרי' לעיל בפ"ב (מישן) והא דלא חשיב תרמוד דפסולי דמישן גופיה לא הוי אלא משום פסולי דתרמוד כדאמרינן בפ"ק דיבמות שמא אישתרבובי אשתרבוב למישן א"נ משום דבני תרמוד נשתמדו ונטמעו בין הגוים כדאמרי' חתם אין מקבלין גרים מן התרמודיים:

בפרש"י בד"ה עד נהר יואני לפי הענין נראה שבבל כו' עכ"ל זהו ציורו הא לך ציורו X למאי דלייט אדרב וכ"ש אדשמואל אבל אדרבי יוחנן לא ה"ל למילט דאינו משוך כל כך לעיל אבל מהרש"ל כתב לצייר כפי שמצא בספר ישן דמעברתא דגזמא היא לעיל מאקרא דתולבקנא וכתב לתרץ הא דלא תקשי אמאי לא לייט נמי אדר"י משום דאביי היה מבבל כו' לאפוקי ר"י שהיה מא"י כו' ואין זה מספיק דמכל מקום אביי כמאן ס"ל כיון דלייט אדרב כ"ש אדשמואל ואדר"י ועוד דבכ"מ הלכתא כר"י לגבי רב ושמואל גם מה שבא לתרץ דאפשר דאביי לא הוה שמיע ליה הא דר"י זה אינו דהא אביי גופיה קאמר לקמן אהך דר"י רצועה יוצאה גם מהרש"ל היפך בציורו אפמיא עלאה ואפמיא תתאה וזה אינו ודו"ק:

תוס' בד"ה כאן להשיאו כו' מיוחסת מד' אמהות דאי משום ישראלית כו' עכ"ל פי' מיוחסת מארבע אמהות שיהיה בתה ממנו כשירה לכהונה דאי משום להחזיקו בישראל ליתן לו ישראלית לא צריך כו' כדאמר בעלמא בפרק החולץ ועיין ברא"ש בזה וק"ל:

בד"ה עד היכן כו' וגן עדן הוא מצפון של עולם וא"י כו' עכ"ל לא נמצא כן בשום מקום אבל בתוס' בפרק הספינה כתבו דגן עדן במזרח של עולם וכתבו ליישב הא דמשמע בדוכתא אחריתא דגן עדן במערב הוא ויש לישב דבריהם דהכא דר"ל צפונית מזרחית וכ"כ התוספות בפרק ב' דבכורות דבבל צפונית מזרחית דא"י הוא עיין שם וצפון עולם שכתבו הכא היינו צפונית מזרחית ודו"ק:

בא"ד והא דאמר מטרא במערבא כו' דמשמע דמושך מדרום כו' שהמים של פרת רבים כ"כ כו' עכ"ל בפרק מומין אלו דחו סברא זו גם מתוך שמעתין יש להקשות לפי סברא זו אמאי לא בעי לתחום לפרת עד היכא דלא שייך למימר לפירושו שהפרת נופל בחדקל בסוף בבל כמו שפרש"י ותוספות לקמן דהא מתחילת יציאתה מג"ע מצפונית מזרחית לפי' ר"ת נפרדים ד' נהרות לארבעה ראשים ופרת הוא העיקר כדאמרי' פ"ב דבכורות הוא פרת דמעיקרא ודוחק לומר דמתחילת יציאתו הוא פרת דמעיקרא ואח"כ במזרח בבל הוא נופל לחדקל ואח"כ שוב הוא מתפרד מן החדקל ויוצא למערב בבל ודו"ק:

א"ל אורייתן כשרין בנתן לאו כו' מדמה להו ע"פ מ"ש פ"ק ראה חיים עם אשה וגו' אם אשה ממש כשם שחייב כו' אם אשה תורה היא כשם כו' וק"ל:

א"ל מי ידענא מהיכא אנסביה כו' יש לדקדק הא רב יהודה בבבל היה ואיהו גופיה קאמר לעיל משמיה דשמואל א"י עיסה לבבל ויש ליישב דאע"ג דאותן דנשתיירו בימי עזרא בבבל מיוחסים היו מ"מ היה חושש דמאותו זמן מימי עזרא שהיה כמעט ת"ר שנה עד רב יהודה נתערבו בהם פסולים הסמוכים לבבל דיש לו גבול ליחוס כדלקמן וק"ל:

וכ"ת עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כו' דאפי' מנשים לק"מ דמאן דמכשיר בין בפנויה בין בא"א מכשיר כדמסיק פרק החולץ ועוי"ל דאפי' למאי דס"ד התם דלא מכשיר בא"א מנשים דקרא ל"ק להו כלל דרוב בעילות אחר הבעל ודו"ק:

משום דמשתינין כו' יגלו בראש גולים כו' סכנת עניות אמרו שם בפרק במה אשה במשתינין בפני מטותיהם ערומים מ"מ האי עונשא דיגלו בראש גולים לא שייך ביה וק"ל:

אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה כו' מפורש שם אוכלים כרים מצאן וגו' והשותים במזרקי יין וגו' מתוך אלו תענוגים שאוכלים ושותים זה עם זה עם נשותיהם יבואו לזנות בנשיהם ומסריחים ערסותם בש"ז שאינו שלהם מתוך שהם מחליפין נשיהם לזנות אינן רוצין שיתעברו נשותיהם כמ"ש גבי עדה וצלה שאותה שלתשמיש מכוין בה שלא תתעבר ועי"ז הש"ז מסריח כמ"ש פ' רע"ק דש"ז המסריח אין ראוי להיות ולד נוצר ממנו וק"ל:

זיל בתר שתיקותא כו' פרש"י מתוך פסולן שהיו פורשין מהן נטרו איבה עכ"ל ודוחק יש לצדד בהיפך מתוך שהן פסולין יראים להחזיק במריבה כדי שלא יגלה לו בעל מריבו את פסולו ויש לפרש דדרך בעלי מריבות שכ"א מזלזל בחבירו ואומר לו פסול מה ופעמים שהאחד מתחכם כי ירא שחבירו יאמר לו פסול מה שעליו הוא מקדים עצמו לומר לחבירו אותו פסול וז"ש כל הפוסל במומו פוסל כדי שלא יאמר לו חבירו אותו פסול ולכך אמר הכא האי דלא קדים לומר לחבירו פסול מה אלא דקדים ושתיק הוא מיוחס טפי מחבירו שא"ל פסול מה דאם היה בו אותו פסול היה הוא מקדים עצמו לאומרו לחבירו דכל הפוסל במומו פוסל ודו"ק:

אריב"ל אם ראית ב' משפחות כו' בשני בני אדם כדקאמר רב איכא למימר דנפלה שנאה ביניהם ע"י שום דבר שפשע א' נגד חבירו אבל בב' משפחות שכל בני משפחה זו מתגרות עם בני משפחה אחרת ליכא טעמא אלא דמן השמים אין מניחין כו' וק"ל:

בבל בריאה מישן מיתה מדי כו' למאי דאמרינן פ' הערל דממזרין אינן חיין כדי שלא יטמעו בהם הרי הוא בבל בריאה כו' כולה כמשמעו וק"ל:

גמ' כהני לויי כו' אטו כו' לרב יצחק בריה דרב יהודה דגדל ולא נסיב א"ל מאי טעם כו' כצ"ל:

אמר רב מיוחסא דבבל היינו שתיקותא כן הוא בס"א:

ואין מניחין אותו לידבק בחבירו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תתאה תחתונה נ"ב פירוש מצד פנים של דיגלת:

בד"ה בפרת על שפת פרת נ"ב פי' מצד פנים של פרת. תוס' בד"ה כאן כו' מיוחסת מד' אמהות כו' נ"ב זהו מפורש באשר"י היטב:

בא"ד דאמרינן ליה זיל כו' כצ"ל:

גמרא אם ראית ב' בנ"א שמתגרים כו' ואין מניחין אותם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כגולה. פומבדיתא כו'. וכן פי' לקמן (דף עב) משמע דהיא היתה היותר מיוחסת בבבל. וכ"מ לקמן מייחסי דפומבדיתא מבירם נסבי. וכן לעיל דרב יהודה דפומבדיתאה הוה לכן אמר מי ידענא מהיכא אנסיב. וק"ק הא דלקמן חביל ימא תכילתא דבבל. ועמש"כ בסנהדרין (לב ב):

תד"ה עד. ור"ת פי' כו'. מה שהקשה הרש"א לפירושו אמאי לא בעי לתחת דפרת עד היכא ע"ש. לק"מ דהא לפירושו הוי לעיל לצפון בבל. ולתחת הוא לדרומה אחר נפילת פרת בחדקל:

אָמַר לֵיהּ: אוֹרַיְתִין כָּשְׁרָן, בְּנַתִּין לָא כָּשְׁרָן?. קשא מה שייכות הא בהא והלא אמרו רז"ל (יבמות סג.) 'נחית דרגא ונסיב איתתא' על כן דילמא לא היה רוצה לישא בת גדולים כי רבי יוחנן היה ראש ישיבה בארץ ישראל ושני לנשיא? ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (סנהדרין יט:) כל 'המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו' ולזה אמר אוֹרַיְתִין כָּשְׁרָן דעל ידה אתה נחשב בן שלי ואמאי בְּנַתִּין לָא כָּשְׁרָן לך? הלא אתה בן שלי והיא בת שלי!
והא דאמר לו דברים אלו בעת שהרכיבו על כתפו להעבירו בנהר ולא אמר לו כן בעת שהיה לומד ממנו תורה? נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב עיון יעקב ז"ל דשמוש גדול כזה של גנאי שהוא להרכיבו על כתפו להעבירו הנהר אם לא היה לרבי יוחנן דין רבו מובהק הוה אסור לזעירי לזלזל בכבוד תורתו כל כך עיין שם.
וידוע דאמרו רז"ל תורה נקראת אשה לתלמיד חכם ונמצא כיון שנשאו על כתפו הורה שיש לרבי יוחנן עליו דין רבו מובהק וכיון דהוא רבו מובהק נמצא נחשב זעירי חתנו של רבי יוחנן באשה הרוחנית ולכן ראוי שיהיה חתנו גם באשה הגשמית ולכן בא עליו בטענה זו בעת שהיה משמשו תשמיש בזוי דבזה נמצא זעירי מודה דרבי יוחנן הוא רבו מובהק וכיון דהוא רבו מובהק נמצא חותנו באשה הרוחנית וראוי שכן יעשה באשה הגשמית להיות חתנו של רבי יוחנן.

אִם רָאִיתָ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְגָּרִים זֶה בָּזֶה, שֶׁמֶץ פִּסּוּל יֵשׁ בְּאֶחָד מֵהֶם. יש לדקדק הוה ליה למימר בקיצור 'אִם רָאִיתָ שְׁנַיִם מִּתְגָּרִים זֶה בָּזֶה' וידענא דעל בני אדם קאי ולא על בהמות?
ונראה לי בס"ד דקא משמע לן בזה דלא איירי בשנים שהם רחוקים בטבעם ודעתם כגון שזה חכם וזה טפש זת גדול המעלה וזה פחות אלא איירי בשנים שהם שוים במעלה בטבעם ודעתם וחשיבותם דשניהם נקראים בני אדם שוים אשר לפי מנהגו של עולם ראוי שיהיו אוהבים זה בזה ונוחים זה לזה וכמו שאמרו (בבא קמא צב:) בשם בן סירא 'כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו' עיין שם.
ומאחר דראוי להם שיהיו אוהבים זה בזה ומתערבים זה בזה ואתה רואה אותם שהם מתנגדים זה בזה לכן יש לחשוב ולתלות שיש פיסול באחד מהם ואין מניחים אותם לדבק אחד בחברו ולזה אמר שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם רצונו לומר שוין במעלה וחשיבות ובדעת ובטבע.
מיהו גם בזה לא דברו רז"ל אלא על פי הרוב ואפשר שיזדמן גם בכהאי גונא דהם מתגרים זה בזה ואין פיסול באחד מהם אלא יש סיבה אחרת ובעונותינו הרבים דשכיחה שנאה מחמת קנאה בטלה הוכחה זו.

גמ' וכ"ת עובד כוכבים ועבד כו'. לעיל סח ע"ב לקמן עה ע"ב יבמות מה ע"א סח ע"ב:

שם ודילמא מהנך. עיין מהרש"א בח"א יבמות דף כג ע"א:

עולא איקלע לפומבדיתא חזיא לרבי יצחק בר"י כו' א"ל מי ידענא מהיכא אינסיב. אף על גב דרב יהודה בפומבדיתא הוה בבבל אפ"ה נראה דהיה מחמיר ומהדר להשיא מיוחסת גמורה לפי שהוא היה מחזיק עצמו מיוחס ידוע אפ"ה מהדר ליה עולא אטו אנן ידעינן מהיכא אתינן וא"כ ה"ל דבר שא"א לעמוד בה ותדע דלחומרא בעלמא איירי דהא רב יהודה גופא קאמר לקמן משמיה דשמואל דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים כל הארצות בחזקת כשרות עומדות וקאמר בדף ע"ו משמיה דרב כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות אע"כ דלחומרא בעלמא היה רוצה ליזהר ולחזור אחר מיוחסת ועיין מה שאפרש עוד לקמן במימרא דרב יהודה אמר רב:

ארכביה לרבי יוחנן אכתפיה וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל וז"ל אפשר דעי"ז דארכביה אכתפיה מוכח דמשמש כתלמיד מובהק דגדולה שמושה יותר מלמודה דאל"ה הוי אסור להשתמש כ"כ בו כדאמרינן בעלמא דאשתמש בתגא חלף זה שמשתמש בשונה הלכות על כן אמר לו אוריתין כשרן וכו' עכ"ל ונראה שכונת הרב לומר דהיה תלמיד מובהק ולכן ארכביה וכו' ואין לשונו מדוקדק. אמנם גם שאר לשונו לא יכון דמוכח דדוקא תלמיד מובהק הוא דשרי להשתמש אבל רבו שאינו מובהק הוא בכלל מ"ש ודאשתמש בתגא אסור להשתמש בשונה הלכות. וזה אינו דכל שלמד ממנו שרי. ועוד יש חילוקים ואין להאריך. וגם מ"ש אח"כ דהתורה נמשלה לבת וכו' יש להשיב ודוק:

(עא ב רש"י) ד"ה עד נהר עזק וכו' שני נהרות גדולים חדקל ופרת וכו' ובאין ומושכין מן הדרום לצפון.—עי' ערך מלין ערך אפמייא, שזה מכחיש את המציאות, שלפי האמת הם מושכים מצפון לדרום ונופלים בים פרס.

להשיאו אשה. סתמא בעי בדיקה: להוציא ממנו אשה. שנשא כבר מסתמא לא מפקינן: כל שסיחתו בבבל. שמספר בלשון אנשי בבל משיאין לו אשה דמחזקינן ליה מבבל: דאיכא רמאי. שמלמדים שיחת בבל להחזיקו במיוחסים: דהוה אמר ליה. רבי יוחנן: נסיב ברתאי. ולא היה חפץ בה מפני שהיא מארץ ישראל והוא היה מבבל: אורייתין כשירה ברתין לא כשירה. תלמידי אתה ותורתי כשירה לך ובתי אינך חפץ: מאי דעתך. שאתה מחזיק בבבל במיוחסים דתנן (לעיל דף סט.) עשרה יוחסין כו' וסבור אתה שעלו כל הפסולין: מהיכא נסיבנא. איזו אשה מיוחסת: זיל בתר שתיקותא. שאל לך משפחה שתקנית שסתם בני מריבה הם פסולין שמתוך פסולן שהיו פורשים מהם נטרו איבה והחזיקו במריבה ומיוחסת דבבל היינו שתיקותא מתוך שהם שתקנים הוחזקו במיוחסים א''כ הבא לבדוק בבבל אינו בודק אלא בשתיקה לבדוק בשתקנים: לבי בר שפי חלא. שם האיש שופה חומץ כמו השופה יין לחבירו (ב''מ דף ס.): ואין מניחין אותו. מן השמים לידבק בחבירו לכך הטילו מן השמים מריבה ביניהן: בריאה. מיוחסת ונקייה: מתה. ממזרים גמורים כולם: חולה. רובם כשרים ומיעוטן פסולין כחולים הללו שרובן לחיים: גוססת. רובן פסולין ומיעוטן כשרין: עד היכן היא בבל. ליחס: עד נהר עזק עד נהר יואני. לפי הענין נראה שבבל בין שני נהרות גדולים חדקל ופרת מציעים אותה ביניהם זה מן המזרח וזה מן המערב ובאין ומושכין מן הדרום לצפון וסופו של פרת שופך בחדקל כל זה יש ללמוד מכאן ארץ ישראל בדרומה של בבל דכתיב (ירמיה א) מצפון תפתח הרעה כלומר בבל בצפון ופרת יורד מארץ ישראל לבבל כדאמר בעלמא (שבת דף סה:) מיטרא במערבא סהדא רבה פרת וקא בעי גמרא מה שבין ב' הנהרות פשיטא לן דבבל היא אלא משפת חדקל ולחוץ עד היכן מתפשט רחבה של בבל אמר רב עד נהר עזק ושמואל אמר עד נהר יואני: לעיל בדיגלת עד היכן. למדנו רחבה שבין שני הנהרות ועוד להלן מחדקל עד נהר עזק וצריכין לידע ארכה כמה: לעיל בדיגלת. לצד דרום עד היכן: עד בגדא ואוונא. מקומות הם סמוכות זה לזה וחדקל מפסיק ביניהן: ושמואל. מוסיף בארכה לדרום עד מושכני: כגולה. פומבדיתא קרוי גולה בראש השנה (דף כג:): לתחתית בדיגלת עד היכן. לצפון ועל שפת חדקל במזרחה של בבל עד היכן אורכה משוך לצפון: תתאה. התחתונה לפי ששתים היו זו עליונה וזו תחתונה דרך משיכת הנהר ויחוס של בבל עד התחתונה ולא היא בכלל: חדא כשירה. העליונה: וחדא פסולה. התחתונה: ואפי' נורא לא מושלי אהדדי. כדי שלא יהו רגילים אצלם שלא להתחתן בם: דפסולתא הא דמשתעיא מישנית. וסימן זה יהא בידך שלא תטעה אי זו פסולה הך דמשתעי בלשון מישן שהיא קרובה למישן ואמר לעיל מישן מיתה: בפרת. על שפת פרת במערבה של בבל עד היכן ארכה משוך לדרום: עד גישרא דפרת. שמואל היה מוסיף: לייט. כל שיסמוך על זה שאין יחוסה של בבל משוך כל כך: אדשמואל לא לייט. בתמיה והרי הוא מוסיף: אדשמואל לא לייט. דכי אמרה שמואל למילתיה פוחת היה ולא מוסיף ובימי שמואל היה הגשר למטה מאקרא דתולבקני:

כאן להשיאו אשה. פי' מיוחסת מד' אמהות דאי משום ישראלית לא צריך להיות בחזקת כשר דבלאו הכי מותר בישראלית כדאמר בעלמא (יבמות דף מה.) גבי עובד כוכבים הנולד מעובד כוכבים הבא על בת ישראל דאמרי' ליה זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא משמע דבמקום שאין מכירין אותו נותנין לו ישראלית ומותר לישאנה: עד היכן היא בבל. פי' בקונטרס דלפי הענין נראה שבבל היתה בין שני נהרות גדולים הללו חדקל ופרת זה מן המזרח וזה מן המערב ובאין ומושכין מן הדרום לצפון וסופו של פרת שופך בחדקל כל זה יש ללמוד מכאן ארץ ישראל בדרומה של בבל כדכתיב מצפון תפתח הרעה אלמא דבבל מצפון ופרת יורד מארץ ישראל לבבל כדאמר בעלמא (שבת דף סה:) מיטרא במערבא סהדא רבא פרת שמימיו היו רבין ומלאים על שפתיו וקא בעי גמרא מה שבין שתי הנהרות פשיטא לן דבבל הוא אבל משפת חדקל ומבחוץ עד היכן מתפשט רוחבה של בבל אמר רב עד נהר עזק ור''ת פי' שנהר פרת היה בא ומושך מן הצפון לדרום שהרי נהר פרת בא מקדמת עדן וגן עדן הוא מצפון של עולם. וארץ ישראל לדרום ופרת בא מעדן והיה מושך מצפון לדרום והא דאמר מיטרא במערבא סהדא רבא פרת דמשמע דמושך מדרום לצפון י''ל דה''ק שהמים של פרת רבים כל כך שיחזרו המים למקום שבאו דהיינו מדרום לצפון:

קידושין עא ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף עא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד