קידושין עא ע"א

מְטַהֵר שְׁבָטִים שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי מְטַהֵר תְּחִילָּה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּשֶׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כֶּסֶף מְטַהֵר מַמְזֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּשֶׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף מַאי מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה נִטְמְעָה
גּוּפָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל אֲרָצוֹת עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִיסָּה לְבָבֶל בִּימֵי רַבִּי בִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת בָּבֶל עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶן קוֹצִים אַתֶּם מְשִׂימִים לִי בֵּין עֵינַי רְצוֹנְכֶם יִטָּפֵל עִמָּכֶם רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא
נִטְפַּל עִמָּהֶם רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא אָמַר לָהֶם כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אָבִיו כׇּל אֲרָצוֹת עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִיסָּה לְבָבֶל
בִּימֵי רַבִּי פִּנְחָס בִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת בָּבֶל עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם לַעֲבָדָיו כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ טְלוּנִי בַּעֲרִיסָה וְרוּצוּ כִּי עָיֵיל אָמַר לָהֶם אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה
אַדְּיָתְבִי וְקָמְעַיְּינִי בַּהּ אֲמַר לְהוּ כׇּל אֲרָצוֹת עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִיסָּה לְבָבֶל נְטָלוּהוּ בַּעֲרִיסָה וְרָצוּ רָצוּ אַחֲרָיו וְלֹא הִגִּיעוּהוּ יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְסַכָּנָה וּפֵירְשׁוּ
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֵיכְלָא בְּיָדֵינוּ הִיא אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֲרֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר נִטְמְעוּ בָּהּ סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה נִטְמְעָה
אָמַר אַבָּיֵי אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא מִשְׁפַּחַת בֵּית הַצְּרִיפָה הָיְתָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְרִיחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה וְקֵירְבָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ כְּגוֹן אֵלּוּ אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב כְּגוֹן אֵלּוּ דְּיָדְעִין אֲבָל מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה נִטְמְעָה
תָּאנָא עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה וְלֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ אֲבָל חֲכָמִים מוֹסְרִים אוֹתוֹ לִבְנֵיהֶם וּלְתַלְמִידֵיהֶן פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְאָמְרִי לַהּ פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ כִּדְתַנְיָא הֲרֵינִי נָזִיר אִם לֹא אֲגַלֶּה מִשְׁפָּחוֹת יִהְיֶה נָזִיר וְלֹא יְגַלֶּה מִשְׁפָּחוֹת
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שֵׁם בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת חֲכָמִים מוֹסְרִין אוֹתוֹ לְתַלְמִידֵיהֶן פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְאָמְרִי לַהּ פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ דִּכְתִיב זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם לְעַלֵּם כְּתִיב רָבָא סָבַר לְמִידְרְשֵׁיהּ בְּפִירְקָא אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא לְעַלֵּם כְּתִיב
רַבִּי אֲבִינָא רָמֵי כְּתִיב זֶה שְּׁמִי וּכְתִיב זֶה זִכְרִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כְּשֶׁאֲנִי נִכְתָּב אֲנִי נִקְרָא נִכְתָּב אֲנִי בְּיוֹד הֵי וְנִקְרָא בְּאָלֶף דָּלֶית
תָּנוּ רַבָּנַן בָּרִאשׁוֹנָה שֵׁם בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת הָיוּ מוֹסְרִין אוֹתוֹ לְכׇל אָדָם מִשֶּׁרַבּוּ הַפָּרִיצִים הָיוּ מוֹסְרִים אוֹתוֹ לִצְנוּעִים שֶׁבַּכְּהוּנָּה וְהַצְּנוּעִים שֶׁבַּכְּהוּנָּה מַבְלִיעִים אוֹתוֹ בִּנְעִימַת אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים תַּנְיָא אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן פַּעַם אַחַת עָלִיתִי אַחַר אֲחִי אִמִּי לַדּוּכָן וְהִטֵּיתִי אָזְנִי אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהִבְלִיעַ שֵׁם בִּנְעִימַת אֶחָיו הַכֹּהֲנִים
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁם בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת אֵין מוֹסְרִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁצָּנוּעַ וְעָנָ(י)ו וְעוֹמֵד בַּחֲצִי יָמָיו וְאֵינוֹ כּוֹעֵס וְאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר וְאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו וְכׇל הַיּוֹדְעוֹ וְהַזָּהִיר בּוֹ וְהַמְשַׁמְּרוֹ בְּטׇהֳרָה אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה וְאֵימָתוֹ מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא
אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּסָבָא בָּבֶל בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרָה עוֹמֶדֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִפְסְלָה שְׁאָר אֲרָצוֹת בְּחֶזְקַת פְּסוּל הֵן עוֹמְדוֹת עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִכְשְׁרָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזָק לְפָסוּל פָּסוּל מוּחְזָק לְכָשֵׁר כָּשֵׁר
הָא {גופא}<גוּפַהּ> קַשְׁיָא אָמְרַתְּ מוּחְזָק לְפָסוּל פָּסוּל הָא סְתָמָא כָּשֵׁר וַהֲדַר תָּנֵי מוּחְזָק לְכָשֵׁר כָּשֵׁר הָא סְתָמָא פָּסוּל אָמַר רַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב לָא קַשְׁיָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - א

אמר רבי חמא בר חנינא: כשהקדוש ברוך הוא מטהר את השבטים ומייחסם, את שבטו של לוי הוא מטהר תחילה. ^[38] שנאמר [מלאכי ג ב]: "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף. והיו לה' מגישי מנחה בצדקה". ומשמעות "מטהר", היינו שבורר את הכשרים ומבדילם מהפסולים.

אמר רבי יהושע בן לוי: כסף מטהר ממזרים! שאותם פסולים שנטמעו בתוך ישראל מחמת עושרם, הקדוש ברוך הוא מטהרם, ומכשיר אותם כישראל. וטעמו של דבר, שהיות ומשפחות רבות התערבו בהם, לא יבדיל אותם הקב"ה לעתיד לבוא.

שנאמר: "וישב מצרף ומטהר כסף".

וסובר רבי יהושע בן לוי, שמשמעות "מטהר" היא, שמכשיר את הפסולים עצמם, ולא כמבואר לעיל, שמברר את הכשרים מתוך הפסולים.

והוינן בה: בשלמא אם נאמר שמשמעות הפסוק היא שיתבררו בני לוי, הכהנים הכשרים, מתוך הפסולים, שפיר ממשיך הכתוב ואומר, שיהיו בני לוי, הכהנים הכשרים, "מגישי מנחה, בצדקה". שתתברר צדקתם [כשרותם] של הלויים הללו. אבל לדברי רבי יהושע בן לוי, המבאר את הפסוק שגם הפסולים עתידים להטהר, מאי, מהי משמעות ה"צדקה" בסיפא דקרא, "והיו לה' מגישי מנחה בצדקה"? אמר רבי יצחק: צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שמשפחה שנטמעה, נטמעה! והיינו, שצידקתו של הקדוש ברוך הוא היא, שמשפחה שנתערבו בה פסולים, הוא מכשירה. ^[39]

גופא: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הארצות הן בבחינת "עיסה" לארץ ישראל, וארץ ישראל היא בבחינת "עיסה" לבבל. ו"עיסה" היינו תערובת פסולים בכשרים.

שכל הארצות הן בחזקת עיסה, שצריכות בדיקה אחר יחוסן, ואילו משפחות ארץ ישראל הן יותר מיוחסות, ואינן חשודות כל כך שנתערבו בהם פסולים. משום שבית דין של לשכת הגזית בודק אחר יחוסן.

ובבל היא המיוחסת בכולן, משום שלא הותיר בה עזרא אלא סולת נקיה בלבד.

בימי רבי, בקשו לעשות את בבל כעיסה ביחס לארץ ישראל. שרצו להפוך את מה שהיה מקובל מקודם לכן, ולהחזיק את משפחות ארץ ישראל למיוחסות, ולהצריך את משפחות בבל בדיקה.

אמר להן רבי: קוצים אתם משימים לי בין עיני! אתם מטילים בי דופי. לפי שרבי היה ממשפחות בבל, מבני בניו של הלל שעלה מבבל, וקיבל את הנשיאות מידי בני בתירא.

אם רצונכם בכך, יטפל עמכם רבי חנינא בר חמא, להשיבכם דבר, ויוכיח לכם שטועים אתם!

נטפל עמהם רבי חנינא בר חמא, ואמר להם: כך מקובלני מרבי ישמעאל בר יוסי, שאמר משום אביו: כל ארצות עיסה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לבבל.

בימי רבי פנחס, בקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל.

אמר להם רבי פנחס לעבדיו: כשאני אומר שני דברים בבית המדרש, מיד לאחר מכן טלוני בעריסה, ורוצו משם, והרחיקוני מבית המדרש.

משום שעתיד היה לומר [באחד משני הדברים] שארץ ישראל היא עיסה לבבל, ולא רצה שיתווכחו עמו על כך בבית המדרש, כדי שלא יאלץ לגלות להם אלו משפחות פסולות הן.

ומשום שהיה זקן, לא היה בו כח לרוץ בעצמו, ולכן ביקש שישאוהו משם במרוצה.

כי עייל [נכנס] לבית המדרש, אמר להם שני דברים:

א. אין שחיטה לעוף מן התורה! ^[40]

שאין טעונים שחיטה מן התורה אלא בהמה וחיה, ואילו שחיטת עוף אינה אלא מדרבנן. ולא גילה להם טעמו של דבר, אלא אמר להם דבר תמוה בעיניהם, משום שרצה שיהיו טרודים בענין זה ויחפשו אחר סברתו, כדי שיספיק להסתלק משם לפני שיחקרוהו על טעם הדבר השני שעתיד לומר להם.

[וטעמא דמילתא הוא, משום דכתיב בעוף "ושפך את דמו", ומשמע שדי לו מן התורה בשפיכת דמו בעלמא].

אדיתבי וקמעייני [תוך כדי שישבו ועיינו] בה בני בית המדרש בשמועה זו, אמר להו את דינו השני:

ב. כל ארצות עיסה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לבבל!

מיד נטלוהו עבדיו בעריסה, ורצו, כמו שביקשם.

רצו אחריו בני בית המדרש כדי לעמוד על דבריו האחרונים, ולא הגיעוהו.

ישבו הם בעצמם ובדקו במשפחות ארץ ישראל, כדי לברר את דבריו של רבי פנחס שאמר שהם בחזקת עיסה, עד שהגיעו לסכנה, שהתחילו לגלות פסול משפחות של אנשי זרוע, והיתה להם סכנה שיהרגום.

כיון שהגיעו לסכנה, פירשו מהבדיקה, ולא הוסיפו לבדוק עוד.

אמר רבי יוחנן, ונשבע: היכלא [לשון שבועה היא, שנשבע בהיכלו של מקום], בידינו היא לגלות את כל משפחות הפסולים שבארץ ישראל. אבל מה אעשה, שהרי גדולי הדור כבר נטמעו בה [במשפחות הפסולות], לפיכך איני יכול לגלותן.

ומפרשינן: סבר לה רבי יוחנן כרבי יצחק. ^[41]

דאמר רבי יצחק: משפחה שנטמעה, נטמעה!

והיינו, שאין לנו לחקור במשפחות הללו מי הוא הפסול, ולהפרישו. אלא נניח אותם בספק, ולעתיד לבוא מכשירה הקדוש ברוך הוא לקהל.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא במסכת עדיות שמשפחה שנטמעה אין להפרישה ולהרחיקה, ולא לברר מתוכה מי פסול ומי כשר. אלא יש להניחה בספק, ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא יכשירנה מפסולה.

דתנן שם: משפחת בית הצריפה [שם משפחה] היתה בעבר הירדן, וריחקה בן ציון [אדם חשוב שהיה בעל זרוע] בזרוע, שבכח הכריז עליה שהיא פסולה, למרות שהיא כשירה.

עוד משפחה אחרת ^[42] היתה שם, וקירבה בן ציון בזרוע, שבכח הכריז עליה שהיא כשירה.

בכגון מקרים אלו, שנטהרו או נפסלו משפחות בכח, שלא כדין, הרי לעתיד לבוא אליהו הנביא בא - לטמא את המשפחות הפסולות שבכח הזרוע הוכשרו, ולטהר את המשפחות שנפסלו בכח. לרחק מלבוא בקהל, ולקרב [להכשיר] לבוא בקהל. ^[43] ומדייק מכאן אביי: דוקא בכגון אלו, דידעין [שיודעים אנו] במשפחה זו שפסולה היתה, אלא שהכשירם בן ציון בזרוע, לבסוף יבא אליהו, ויפסלנה.

אבל משפחה שנתערבה מחמת שלא נודע פסולה, כיון שנטמעה, נטמעה! ואף לעתיד לבא היא תשאר בכשרותה. ^[44]

תאנא, שנינו בברייתא: עוד משפחה אחרת היתה פסולה, מלבד אותה משפחה שקירבה בן ציון, ולא רצו חכמים לגלותה. אבל חכמים מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהן פעם אחת בשבוע [אחת לשבע שנים], ואמרי לה, ויש אומרים: פעמיים בשבוע!

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא, כמאן דאמר "פעם אחת בשבוע", ולא פעמיים בשבוע, שהרי יש להמנע כמה שאפשר מלגלות פסול משפחה.

כדתניא: האומר "הריני נזיר, אם לא אגלה פסול משפחות הידוע לי" - מוטב שיהיה נזיר, ^[45] ולא יגלה את פסול המשפחות! ^[46]

ואף שאם יגלה לא תחול עליו נזירות, עדיף שתחול נזירותו, ובלבד שלא יגלה פסול משפחות.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שם "הויה" בן ארבע אותיות, חכמים מוסרין אותו [את קריאתו וכתיבתו ופירושו ^[47]] לתלמידיהן פעם אחת בשבוע בלבד, ואמרי לה: פעמיים בשבוע!

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כמאן דאמר "פעם אחת בשבוע" בלבד. משום דכתיב [שמות ג טו] "זה שמי לעלם", ואף דקרינן "לעולם", מכל מקום "לעלם" כתיב, שהוא לשון העלמה. ומכאן שיש להעלימו כמה שיותר, הלכך אין לגלותו יותר מפעם אחת משבוע.

רבא סבר למידרשיה את פירושו של שם הויה בפירקא [בדרשתו לרבים].

אמר ליה ההוא סבא: והרי "לעלם" כתיב, ואין לגלותו ברבים!

רבי אבינא רמי [הקשה]: כתיב [שמות ג טו] "זה שמי לעלם", ובהמשך הפסוק כתיב "וזה זכרי לדור ודור". ומכך שלא אמר הכתוב "זה שמי וזכרי", אלא הפסיק ביניהם, משמע שבשני שמות הכתוב מדבר. ומה הם? -

אלא, כך אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשם שאני נכתב, אני נקרא:

נכתב אני ביו"ד ה"י, שהוא שמי המיוחד, והיינו דכתיב "זה שמי לעולם".

ואולם, נקרא אני באל"ף למ"ד. והיינו דכתיב "זה זכרי לדור ודור", שבשם זה אני נזכר באמירה בפה.

תנו רבנן: בראשונה, שם בן שתים עשרה אותיות, היו מוסרין אותו לכל אדם. ^[48] משרבו הפריצים והחלו משתמשים בו, כבר לא מסרוהו לכל, אלא היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה בלבד.

והצנועים שבכהונה היו מבליעים אותו בשעת ברכת הכהנים במקדש, בתוך נעימת אחיהם הכהנים.

בזמן ששאר הכהנים היו מושכים את קולם בנעימה בהזכירם שם בן ד' אותיות, היו הצנועים ממהרים להבליע שם בן י"ב אותיות, כדי שיכסה קול הנעימה את קולם, ולא ישמע לרבים.

[שם זה לא נתפרש לנו, וכן לא נתפרש לנו שם בן מ"ב אותיות המוזכר להלן].

תניא: אמר רבי טרפון: פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן, לברך ברכת כהנים, והטיתי אזני אצל כהן גדול, ושמעתי שהבליע שם בן י"ב אותיות בנעימת אחיו הכהנים! שאף רבי טרפון היה כהן, ועלה לדוכן יחד עם דודו הכהן.

אמר רב יהודה אמר רב: שם בן ארבעים ושתים אותיות, אין מוסרין אותו, אלא למי שצנוע ועניו, ועומד בחצי ימיו [שכבר הגיע לחצי שנותיו, דהיינו ל"ה שנים], ואינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מדותיו לנטור איבה לחבירו. שאם לא כן, חיישינן שמא ישתמש בו להנקם באחרים.

וכל היודעו לשם זה, והזהיר בו, והמשמרו בטהרה - אהוב למעלה ונחמד למטה; ואימתו מוטלת על הבריות; ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא.

אמר שמואל משמיה דסבא: כל משפחה שבבבל בחזקת כשרה עומדת, עד שתבדקנה, ויודע לך במה נפסלה, וכדקיימא לן שלא עלה עזרא מבבל, עד שעשאה סולת נקיה.

שאר ארצות - כל המשפחות שבהן, בחזקת פסול הן עומדות, עד שיודע לך במה נכשרה. שאין מכשירים אותן להנשא בלא בדיקה.

ארץ ישראל - כל המוחזק בה לפסול, הרי הוא פסול; וכל המוחזק בה לכשר, הרי הוא כשר.

ותמהינן: הא גופא, דברי שמואל, קשיא מיניה וביה.

כי מצד אחד אמרת "מוחזק לפסול, פסול". ומשמע מזה, הא סתמא, כל שאינו ידוע עליו אם הוא כשר או פסול, הרי הוא בחזקת כשר.

והדר תני, "מוחזק לכשר, כשר". ומשמע מזה, הא סתמא, שאינו מוחזק לא לכאן ולא לכאן, הרי הוא פסול. ותרתי דסתרי הן.

הערות

^[38] הטעם מבואר בילקוט: אמר רבי זעירא, כאדם השותה בכוס נקי. כלומר, שהלויים משרתי ה' הם, ולפיכך מייחסם תחילה. ועוד יש לומר, מדה כנגד מדה, שבלויים נאמר "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע", לכן מטהר אותם מחשש פסול של אבותם ואחיהם ובניהם. עיון יעקב.

^[39] ולפי רבי חמא בר חנינא, הסובר שלא יטהרו ממזרים לעתיד לבא, יש לפרש את הפסוק על פי הנאמר בספר עזרא, שכשעלו מהגולה הבדילו את הנשים הנכריות, והביאו קרבן אשם על חטאם בעבר, כך לעתיד לבא, כשיבדלו מהפסולין יש להם להביא קרבן על חטאתם. ולפי שכולם יהיו אז עניים, וכמו שאמרו "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס", הרי שיביאו קרבן מנחה, שבאה בדלי דלות. וזה שאמר הכתוב, שיגישו לה' על חטאתם מנחה שמביאין אותה "בצדקה", אותם אנשים עניים המקבלים צדקה, שאין להם כלום משלהם. מהרש"א.

^[40] הטעם מבואר במסכת חולין [כז ב], שבעוף נאמר "ושפך את דמו", שדי בשפיכה בעלמא של הדם, ואין צריך דוקא שחיטה. רש"י.

^[41] כתב הר"ן: מכאן נראה, שלא רק לעתיד לבא, אלא אפילו בזמן הזה, מי שיודע על משפחה שהיא פסולה, אינו רשאי לגלותה, אלא יניחנה בחזקתה. וטעם הדבר, משום שאין הבדל ביו ימות המשיח לימות העולם הזה לענין קיום המצוות, וכשם שאליהו לא יגלה את המשפחות הפסולות, אף על פי שכולן יהיו גלויות לפניו, כך אנו, אין עלינו לגלותן, ואיננו רשאין בכך. ומיהו, אפשר שראוי לגלות הדבר לצנועין כדי שלא ידבקו בהם. ואף על פי שאם היו נדבקים בלא ידיעה לא היה שם איסור כלל, מכל מקום, כשר הדבר לגלות להם, משום שאין הזרע מוכן לקדושה ולטהרה, שאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל. וכן אמרו בגמרא לקמן שחכמים היו מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם בשבוע. ועיין היטב בדברי החזון איש, כיצד יש לנהוג כיום, אם נודע לאדם מפסול משפחה, שאין ידוע לרבים.

^[42] כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: והתבונן על התרחקות החכמים מלשון הרע, כי אף על פי שהם יודעים את שתי המשפחות, הזכירו את זו שנעשה לה העוול בשמה, ואותה שהיתה פסולה באמת, ועשאה בן ציון כשרה, לא פירסמוה אלא אמרו: ועוד אחרת היתה שם.

^[43] דכתיב "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, והשיב לב אבות על בנים". דהיינו, שיאמר: זה הוא מבני בניו של זה. רש"י.

^[44] הגמרא אומרת לקמן [עב ב] שהלכה כרבי יוסי, שממזרים יטהרו לעתיד לבא. והרמב"ן מבאר שם, דהיינו אפילו ממזרים ידועים [ראה שם הערה 64]. ולפי זה כתב הרמב"ן, שאליהו בא לרחק רק אותן שהם פסולים משום עבדות וחללות. דהיינו, עבדים, לפי שאינן מכלל ישראל, וחללים, כדי לטהר את שבט לוי, ועדיין הם כשרים לבא בקהל [ופסול עבדות נקרא "טומאה", ופסול כהונה נקרא "ריחוק"]. אבל פסול ממזרות ונתינות אינו מרחק, שהרי יטהרו מזה לעתיד לבא. והראב"ד מפרש, שכך הוא סדר טהרתן, אליהו בא ומפריש את הממזרים, ואחר כך הם נטהרים, וכמו שאמרו בסנהדרין [צא ב] בתחיית המתים שעומדים במומן, ומתרפאים.

^[45] הכוונה על פי מה שכתב בספר יוסיפון, שהיתה בזמן הבית כת אחת שאנשיה נקראו "נזירים", והיו מתבודדין במדבריות כדי שלא יבאו לדבר בגנותם של אנשים. ואמר האיש הזה, שאם לא אגלה קלון ופסול משפחות, אהיה נזיר. כי זו, מדת נזירים היא. מהרש"א.

^[46] והיינו, שעל אף שאם יהיה נזיר הוא יקרא "חוטא" כיון שמצער עצמו מהיין, מכל מקום, אסור לו לגלות, אלא יהיה נזיר. מהרש"א.

^[47] כך כתב רש"י. וכתב המהרש"א, ודאי קריאתו וכתיבתו הכל יודעים, ואין צריך לכך מסירת חכמים, אבל את פירוש הכתיבה והקריאה ואת כונתם, אין כל אדם יודע אלא על ידי קבלה ומסירת חכמים. מהרש"א.

^[48] לכאורה קשה, הא אמרינן לעיל ששם בן ארבע אותיות לא היו מוסרין אותו חכמים אלא רק לתלמידיהם, ואילו כאן אמר שמוסרין אותו לכל אדם. ואין סברא לחלק בין שם של ארבע אותיות לשם של שתים עשרה אותיות. וצריך לומר, ששם מיירי לענין פירושו של השם, ואילו כאן מיירי בכתיבתו, שלא היו בקיאין בו כל אדם. או מה שאמר שמוסרין אותו לכל אדם, היינו לכהנים בלבד. מהרש"א.

מטהר שבטים, כלומר, מברר את יחוסם — את שבטו של לוי מטהר תחילה, שנאמר: "וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אתם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג).

אמר ר' יהושע בן לוי: כסף מטהר ממזרים, שגורם שממזרים עשירים נטמעים בישראל מתוך שאחרים מתחתנים בהם למרות פגם יחוסם, ולעתיד לבא אין הקדוש ברוך הוא מוציאם מכלל ישראל, שנאמר: "וישב מצרף ומטהר כסף", שהכסף מטהר אותם. מאי [מה פירוש] אם כן המשך הפסוק "מגישי מנחה בצדקה"? — אמר ר' יצחק: צדקה היא שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שקבע כלל: משפחה שנטמעה — נטמעה, שאף על פי שהיה בה פסול — אין מוציאים אותה מכלל אותו שבט שנטמעה בו.

א גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו קודם, אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הארצות הן עיסה (תערובת וספק) מבחינת יוחסין בהשוואה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה היא לבבל. מסופר: בימי רבי בקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל שתיחשב ארץ ישראל מעולה יותר בייחוסה ושיבדקו בארץ ישראל בייחוסן של משפחות מבבל. אמר להן למציעים: קוצים אתם משימים לי בין עיני? רוצים אתם להעליב אותי? שהרי רבי היה מבני בניו של הלל שהיה בבלי. רצונכם, יטפל (יתחבר, ישב) עמכם ר' חנינא בר חמא והוא יסביר לכם.

נטפל עמהם ר' חנינא בר חמא, אמ ר להם: כך מקובלני (מקובל אני במסורת) מר' ישמעאל בר' יוסי שאמר משום (בשם) אביו: כל ארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל.

ובאותו ענין מסופר עוד: בימי ר' פנחס בקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל. אמר להם לעבדיו: כשאני אומר שני דברים בבית המדרש טלוני בעריסה (מעין אלונקה) ורוצו, כדי שלא יבואו לעורר מחלוקת עלי בדברים שאומר. כי עייל [כאשר נכנס] לבית המדרש אמר להם לבני הישיבה: אין שחיטה לעוף מן התורה, שמדין תורה אין חובת שחיטה בעופות.

אדיתבי וקמעייני [עד שישבו ועיינו] בה, בהלכה חדשה זו, אמר להו [להם] הלכה אחרת: כל ארצות עיסה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לבבל. נטלוהו עבדיו בעריסה ורצו. רצו אחריו בני הישיבה ולא הגיעוהו (השיגוהו). מכל מקום ישבו ובדקו במשפחות כדי לברר אם באמת יש בארץ ישראל פגמי יוחסין עד שהגיעו לבדוק במשפחות שסכנה היתה לערער על יחוסן, מחמת תקיפותן, ופירשו מן הדבר.

אמר ר' יוחנן בלשון שבועה: היכלא [היכל] (בבית המקדש), בידינו היא, וידוע הוא איזו היא המשפחה הפסולה, אבל מה אעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בה, ולכן אינו מגלה את שמה. ומעירים: סבר לה [סבור הוא] כר' יצחק, שאמר ר' יצחק: משפחה שנטמעה — נטמעה ושוב אינה יוצאת מכלל כשרות.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] מעין זה, שמשפחה שנטמעה — נטמעה. ששנינו: משפחת בית הצריפה היתה בעבר הירדן וריחקה אדם אחד שכינויו בן ציון, בזרוע (בכוח), למרות שלא היה בה פגם יוחסין. עוד אחרת היתה וקירבה בן ציון בזרוע. ומוסיפה הברייתא: כגון אלו, שהן משפחות ידועות — אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב משפחות. ומעירים: כגון אלו דידעין [שאנו יודעים] מי הן, אבל משפחה שנטמעה ואין יודעים עוד מה היה פגמה — נטמעה כבר, ואפילו אליהו לא יגלה אותה.

תאנא [שנה החכם]: עוד משפחה אחרת היתה, ולא רצו חכמים לגלותה לכל. אבל חכמים מוסרים אותו את שם המשפחה הזה לבניהם ולתלמידיהן פעם אחת בשבוע (שבע שנים), ואמרי לה [ויש אומרים] פעמים בשבוע, כדי שלא יתחתנו בהם. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר כדעת מי שאומר] פעם אחת בשבוע. כדתניא [כמו ששנויה בברייתא]: מי שאומר "הריני נזיר אם לא אגלה משפחות פסולות שיש בישראל "— יהיה נזיר, ולא יגלה משפחות ומכאן למדים שיש לצמצם גילוי זה ככל האפשר.

ב מתוך שהוזכר דין זה שיש דברים שמוסרים חכמים בצינעה ולעתים רחוקות, מביאים הלכה דומה. אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: דרך הגייתו הנכונה של שם ה' בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה [ויש אומרים] פעמים בשבוע. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר כדעת מי שאומר] פעם אחת בשבוע, דכתיב [שנאמר] "זה שמי לעלם" (שמות ג, טו), "לעלם" כתיב [כתוב] לרמז שהשם צריך להיות נעלם. מסופר: רבא סבר למידרשיה בפירקא [חשב לדרוש ולבאר את דרך קריאת השם בדרשה שדרש בציבור]. אמר ליה [לו] ההוא סבא [זקן אחד]: "לעלם" כתיב [כתוב], ללמד שצריך להעלים אותו.

ר' אבינא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] מצד אחר "זה שמי", משמע שהשם הכתוב הוא שמו של ה', וכתיב [ונאמר] "וזה זכרי" (שם), שאין זה שמו ממש אלא דרך לזכרו. ויש לפרש כך, אמר הקדוש ברוך הוא: לא כדרך שאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"י (וא"ו ה"י) ונקרא באל"ף דל"ת (שם אדנות).

תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה, שם הקדוש ברוך הוא בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפריצים שהיו משתמשים בו שלא בכבוד הראוי — היו מוסרים אותו רק לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו אומרים את השם הזה בזמן ברכת כהנים, אבל היו מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים כאשר היו שרים, שלא יוודע לרבים. תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' טרפון שהוא עצמו היה כהן: פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן, והטיתי אזני אצל כהן גדול ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים.

אמר רב יהודה אמר רב: שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו, ועומד לפחות בחצי ימיו, ודווקא למי שאינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד (מתעקש) על מדותיו, שמוכן לוותר, שאם לא כן יש לחשוש שמא מתוך כעס או שיכרות ישתמש בשם ויגלה אותו. וכל היודעו את השם הזה, והזהיר בו והמשמרו בטהרה — אהוב למעלה, ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא.

ג ושוב חוזרים לענין היוחסין. אמר שמואל משמיה דסבא [משמו של זקן] אחד: בבל בחזקת כשרה עומדת. כלומר, משפחה מבבל חזקה שכשרה היא עד שיודע לך במה נפסלה. משפחה שבשאר ארצות — בחזקת פסול הן עומדות, עד שיודע לך במה נכשרה. ובארץ ישראל מי שמוחזק לפסול — פסול, מוחזק לכשר — כשר.

על דין אחרון זה תוהים: הא גופא קשיא [הרי זו עצמה קשה]: אמרת מצד אחר שמי שמוחזק לפסול — פסול, ונדייק מכאן: הא סתמא [הרי בסתם] שאין לו חזקה מבוררת — כשר הוא. והדר תני [וחזר ושנה]: מוחזק לכשר — כשר. ונדייק: הא סתמא [הרי בסתם] — פסול! אמר רב הונא בר תחליפא משמיה [משמו] של רב: לא קשיא [אין זה קשה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

purifies the tribes, i.e., clarifies their lineage, He will purify that of the tribe of Levi first, as it is stated with regard to the angel sent forth by God: “And he shall sit as a refiner and purifier of silver; and he shall purify the sons of Levi, and purge them as gold and silver; and there shall be they that shall offer to the Lord offerings in righteousness” (Malachi 3:3).

Rabbi Yehoshua ben Levi says: Money purifies mamzerim. Money causes rich mamzerim to become assimilated with Jews of unflawed lineage, since other families marry them despite their flawed lineage. In the future, God will not single them out as mamzerim, as it is stated: “And he shall sit as a refiner and purifier of silver,” which teaches that money, i.e., silver, purifies them. What, then, is the connection to the next part of the verse: “They that shall offer to the Lord offerings in righteousness”? Rabbi Yitzḥak says: The Holy One, Blessed be He, performed an act of righteousness with the Jewish people by establishing that a family that has become assimilated with Jews of unflawed lineage remains assimilated. They are not removed from their tribe despite their flawed lineage.

§ With regard to the matter itself that was discussed earlier, the lineage of the Jews in various lands, Rav Yehuda says that Shmuel says: The lineage of residents of all lands is muddled compared to that of the residents of Eretz Yisrael, and the lineage of residents of Eretz Yisrael is muddled compared to that of Babylonia. The Gemara relates: In the days of Rabbi Yehuda HaNasi, they sought to establish the lineage of the Jews in Babylonia as muddled relative to that of Eretz Yisrael. In other words, the people of Eretz Yisrael wanted their lineage to be considered superior to that of the residents of Babylonia, so that if people from Eretz Yisrael would wish to marry Babylonians, they would have to investigate the lineage of the Babylonians. Rabbi Yehuda HaNasi was descended from Hillel, a Babylonian, so he said to those who put forth this suggestion: Are you placing thorns between my eyes? Do you wish to insult me? If you wish, Rabbi Ḥanina bar Ḥama will join you and explain it to you.

Rabbi Ḥanina bar Ḥama joined them and said to them: This is the tradition that I received from Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, who says in the name of his father, who was from Eretz Yisrael: The lineage of residents of all lands is muddled compared to that of Eretz Yisrael, and the lineage of residents of Eretz Yisrael is muddled compared to that of Babylonia.

The Gemara further relates with regard to the same issue: In the days of Rabbi Pineḥas, they sought to establish the lineage of Babylonia as muddled relative to that of Eretz Yisrael. He said to his servants: When I have said two statements in the house of study, pick me up on a stretcher and run, so that I will not be attacked for my statements. When he entered the house of study he said to those studying there: Slaughter of a bird is not obligatory by Torah law.

While they were sitting and scrutinizing this novel halakha, he said to them: The lineage of residents of all lands is muddled compared to that of Eretz Yisrael, and the lineage of residents of Eretz Yisrael is muddled compared to that of Babylonia. His servants picked him up on a stretcher and ran. Those that were in the house of study pursued him but could not catch him. Nevertheless, they sat and examined the lineage of various families in order to determine whether in fact the lineage of the residents of Eretz Yisrael was problematic, until they reached powerful families. It was dangerous to accuse them of flaws due to their power, and they withdrew from their inspections.

Rabbi Yoḥanan says as an oath: By the Sanctuary! It is in our power to reveal the identity of a family that has a flawed lineage, but what can I do, as the greatest of the generation are assimilated into it? Consequently, I will not reveal its name. The Gemara comments: Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak says: A family that has become assimilated remains assimilated, and one should not reveal their flawed status.

Abaye said: We too learn in the mishna (Eduyyot 8:7): There was a family known as Beit HaTzerifa in Transjordan, and a person called ben Tziyyon forcefully distanced it and proclaimed that its lineage was flawed, although its lineage was unflawed. There was another one that ben Tziyyon forcefully drew near, although its lineage was flawed. The mishna adds: Known families such as these, Elijah comes to declare impure and to declare pure, to distance and to draw near. Abaye continues: When the mishna states: Such as these, it means those whose status we know. But a family that has become assimilated, whose flawed lineage is unknown to the public, has already become assimilated, and not even Elijah will publicize its flaw.

The Sage taught (Tosefta, Eduyyot 3:4): There was another family with flawed lineage, but the Sages did not want to reveal its identity to all. But the Sages transmit its name to their children and to their students once every seven years, and some say twice every seven years, to prevent them from marrying into their family. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: It stands to reason in accordance with the one who says that they transmit it once every seven years, as it is taught in a baraita (Tosefta, Nazir 1:2): One who says: I am hereby a nazirite if I do not reveal the names of families of flawed lineage among the Jewish people, he should be a nazirite and not reveal the identity of such families. This shows that such information should be kept secret as much as possible.

§ The above statement, concerning a matter that the Sages transmitted privately and infrequently, leads the Gemara to teach a similar halakha: Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The Sages transmit the correct pronunciation of the four-letter name of God to their students once every seven years, and some say twice every seven years. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: It stands to reason in accordance with the one who says that they transmit it once every seven years, as it is written: “This is My name forever [le’olam]” (Exodus 3:15), which is written so that it can be read le’alem, to hide. This indicates that the Divine Name must remain hidden. The Gemara relates: Rava planned to expound and explain the proper way to say the name in a public discourse. A certain elder said to him: It is written so that it can be read le’alem, indicating that it must stay hidden.

Rabbi Avina raised a contradiction: It is written: “This is My name,” indicating that the name as written is that of God; and it is written: “This is My remembrance” (Exodus 3:15), which indicates that it is not God’s actual name but merely a way of remembering His name. The explanation is as follows: The Holy One, Blessed be He, said: Not as I am written am I pronounced. I am written with the letters yod, heh, vav, heh, while My name is pronounced with the letters alef, dalet, nun, yod.

The Sages taught: Initially, the Sages would transmit the twelve-letter name of God to any person. When the uninhibited ones who used the name disrespectfully increased, they would transmit it only to discreet members of the priesthood, and the discreet members of the priesthood would pronounce the name during the Priestly Benediction. They would conceal it by saying it during the sweet melody of their priestly brothers, so that it would not become publicly known. It is taught in a baraita: Rabbi Tarfon, who was himself a priest, said: On one occasion I ascended after my mother’s brother to the platform to give the Priestly Benediction, and I inclined my ear near the High Priest, and I heard him conceal the name during the sweet melody of his priestly brothers.

Rav Yehuda says that Rav says: The forty-two-letter name of God may be transmitted only to one who is discreet, and humble, and stands at at least half his life, and does not get angry, and does not get drunk, and does not insist upon his rights but is willing to yield. There is no concern that such a person might reveal the name in a fit of anger or drunkenness. And anyone who knows this name and is careful with it and guards it in purity is beloved above and treasured below; and fear of him is cast upon the creatures; and he inherits two worlds, this world and the World-to-Come.

§ The Gemara returns to the issue of lineage: Shmuel says in the name of a certain elder: A family in Babylonia has a presumptive status of unflawed lineage until it becomes known to you in what way it was rendered of flawed lineage. Conversely, a family from other lands has a presumptive status of flawed lineage until it becomes known to you in what way it was rendered unflawed. As for families in Eretz Yisrael, one who has a presumptive status of flawed lineage is of flawed lineage, whereas one who has presumptive status of unflawed lineage is of unflawed lineage.

The Gemara is puzzled by this last statement: This matter itself is difficult: First, you said that a family that has a presumptive status of flawed lineage is of flawed lineage, indicating that a family with unspecified status is of unflawed lineage. And then you teach: A family that has a presumptive status of unflawed lineage is of unflawed lineage, indicating that a family with unspecified status is of flawed lineage. Rav Huna bar Taḥalifa said in the name of Rav: This is not difficult.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן (אין) אליהו בא לטמא ולטהר לקרב ולרחק. משום פסולי עבדות וחללות קאמר עבדים לפי שאינן מכלל ישראל וחללים לפי שמטהר שבט לוי ואינן נדחין מקהל ופסול עבדות קרוי טומא' ופסו' כהונ' קרוי רחוק כדאמרי' ורחקה בני משפחה הכהנים שומעין לכם לרחק אבל לא לקרב אבל פסול ממזרות ונתינות לא דאיפסקא הלכתא כרבי יוסי דאמר טהורין לעתיד לבא ומשמע אפילו בידועים דאלו באותן שנטמעו טהורין הם שאפי' ליודעים בהם אין מכירין בהם לפי שהם טהורין מן התורה וכן משמע כל הסוגיא (כרבי) [ורבי] מאיר ורבי יוסי לאו במשפחה שנטמעה נטמעה דברי הכל ממזרי ונתיני טהורין לעתיד לבא פלוגתא אחריתי בידועי' והיינו נמי דמקשינן ומתרצינן וישב ממזר באשדוד.
וא"ת וכי מצו' לא יבא תבטל לא שתעקר אלא נוהגת היא כל ימות המשיח אלא הוראת שעה לממזרים שהיו בדורות שיכשרו.
וכן י"ל בנתיני שלא אמרו אלא באותן שנתערבו בישראל אבל נתינים עצמ' באיסורן עומדים כדאמרינן ביבמות דף ע"ט ע"ב חלק המזבח מי יתיר אי נמי התם ה"ק כיון שיש בהן למזבח אין בנו כח להפקיעו עד שיפקיענו הב"ה על פי נביא לימות המשיח, וכן עיקר.
והראב"ד ז"ל אומר שאליהו בא ומפריש ואח"כ הן נטהרין כדאמרינן בעלמא עומדין במומן ואח"כ מתרפאין והרחמן יזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא:

כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב. פי' לרחק ולקרב היינו חללי ופסולי כהונה כדאמר התם הכהנים שומעים להם לרחק אבל לא לקרב לטמא ולטהר היינו שאר פסולי'. ודעת רבי' הגדול ז"ל דהיינו פסול עבדות דאלו פסול ממזרות ונתינות הא אפסיקא לקמן הלכתא כר' יוסי דאמר שהם טהורים לעתיד לבוא ומשמע אפילו בידועים שלא נטמעו דאלו באותו שנטמעו טהורים הם עכשיו מן התורה שאין אחד מהם שיעיד עליהם ומשפחה שנטמעת נטמעת ופלוגתא דר"מ ור' יוסי בידועים הם והיינו דמקשינן עלה מדכתיב וישב ממזר ולא מתרצינן דההוא בספק ממזר וכ"ת א"כ בטלת לאו דלא יבא ממזר לע"ל א"ל שזה הוראת שעה היה לממזרים שהיה בדורות הראשונים שיכשרו אבל נוהג הלאו בבאים אחר מיכן וכי תימא אם כן דכוותיה גבי נתינים מי איכא למימר אפילו בידועים והא אמרינן ביבמות דבקשו להתיר נתינים ואמרו חלק מזבח מי יתיר א"ל דה"ק כיון שיש חלק למזבח אין כח להפקיעו עד שיפקיענו הש"י על פי נביא לימות המשיח אבל מורי נר"ו מפרש דלטמא ולטהר היינו פסולי עבדות ונתינות וממזרות שלא אמרו טהורים לעתיד לבא אלא בספקין אבל בודאין חלילה לערב פסול בזרע הקדש ודאקשינן מדכתיב וישב ממזר משום דמשמע ממזר ממש הוא שהרי ידוע היא לאליהו ויכול הי' להפרישו אלא כיון שהיו ספק מתחלתן ונטמעו הרי הם כשרים ור' יצחק דאמר משפחה שנטמעה נטמעה ס"ל שאפילו מעכשיו כשרים והיינו דאמרינן כסף מטהר את הממזרים שמתוך עשרם הם מתחתנים עם משפחות מיוחסות אע"פ שהם ספק פסולים שאלו היו יודעים חלילה שיתערבו בהם זרע קודש אפי' נותנים להם מלא ביתם כסף וזהב שעליהם נאמר אליהו כופתו והקב"ה רוצעו אלא ודאי אספיקם הדברים אמורים ואתיא שפיר ההוא דנחיטם ונוהג שפיר לאו דלא יבא ממזר. והאל ברחמיו יזכנו לימות המשיח ויורני האמת ותו לא מידי:

כל שיש בו צד ממזרות אין פיסולו נפקע לעולם אלא אם כן על ידי נשואי שפחה כמו שהתבאר ומכל מקום כל שלא נודע בבירור עד שלאורך זמן נתבלבלו הדורות ונתערבו מצד עשרם משפחות זו בזו עד שנשתנה הענין מודאי לספק אע"פ שעדין יש בדבר הרהורי קבלות ומסרת מזקנים וסרך ערער בענין מניחין אותן ועל כיוצא בזה אמרו משפחה שנטמעה נטמעה ועל כיוצא בזה גם כן אמרו למטה ממזרי ונתיני טהורין לעתיד לבא שמאחר שהותרו על ידי ספק הותרו לעולם ואף בזמן שהנבואה מבררת:

אע"פ שלא נאמר לשון זביחה בתורה אלא בבהמה דכתוב וזבחת מבקרך אף חיה ועוף שחיטתן מן התורה שהרי חיה הוקשה לבהמה כדכתוב בבכור כאשר יאכל את הצבי ואת האיל למדת שחיה כבהמה ועוף הוקש לחיה דכתוב בכסוי הדם ציד חיה או עוף ושפך את דמו אלא שפיכת דמו כשפיכת דם חיה:

מטהר. פי' ר"ש לעתיד לבא שלא יבדילם הקב"ה מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל. והרי"ף פי' בפרקין דלעיל בנושא שפחה כר' טרפון. משפחה שנטמעה נטמעה. נטמעו עמהם מפני עושרם אין הקב"ה מבדילם לעתיד לבא מאחר שנדבקו בהם משפחות הרבה. עיסה היא מדומעת מקמח ומים ומלח ומורסן כך כל הארצות משפחתם מעורבות כנגד משפחת בני ארץ ישראל וארץ ישראל עצמה היא מעורבת כנגד משפחת בני בבל שכל המשפחות הפסולות עלו מבבל ע"י עזרא שחזר הפסול לארץ ישראל. ולבדוק אחר משפחות בבל כל הבא לישא משם. למקום סכנה לפסול משפחות אנשי זרוע שיהרגום. היכלא שבועה בהיכלו של מקום אנו יודעים אותה משפחה. שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה נטמעה ואין להפרישו מספק מי נטמע ומי לא נטמע אלא יניחום מספק והם כשרים לעתיד לבא. ומסתברא דכר' יהודה ס"ל דאמר דממזרים יטהרו לעתיד לבא. בית הצריפה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה נטמעה:

והצנועים שבכהונ'. מבליעין אותו בנעימו' אחיהם הכהנים. קשיא לי וכי רשאין לשנות בברכת כהנים להזכיר שם בן י"ב אותיות כי אם בן ד' אותיות הכתוב בתורה:

ירושלמי חד אסי אמר לר' פינחס בן חמא תא נמסור לך השם אמר ליה איני יכול דאנא אכיל מעשר ואמר רב מן דרגיל בשם לא יכיל מיכול מבר נש כלום:

שבטו של לוי מטהר תחלה שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף כו' מבואר כי ישראל בכלל אם זוכין נמשלו לכסף כמ"ש פרק ג"ה כסף אלו צדיקים שנאמר צרור הכסף לקח בידו כמפורש שם בחידושינו ואם אינן זוכין נמשלו לסיג כמ"ש ואצרוף כבור סיגיך וכדמיון זה הכא לענין ייחוס הן ככסף נקי והפסולים שנתערבו בהם הוו כסיג בתוך הכסף וצריך צירוף לטהרן שיעמדו בייחוסן על טהרן וזש"ה על כלל ישראל כי לעתיד ישוב לצרפן ולטהרן ככסף נקי מהפסולת שנתערבו בהן אחרי שטיהר כבר את בני לוי שזיקק אותן כזהב כי לפי חשיבותן של הכהנים בני לוי נדמו לזהב שהסיג מזיק בו יותר כמו הכהן שנתערבו בו הפסולים ואמר גבי שבט לוי גם וככסף היינו לגבי לוים שאין להם פסול יותר מישראל שכל הכשר לישראל כשר ללוי ומסיים בקרא והיו לה' מגישי מנחה בצדקה וגו' ולפי דברי ריב"ל דמפרש קרא כסף מטהר ממזרים מפרש מאי מגישי מנחה בצדקה כו' אבל לפי מה דאמרינן הכא דמטהר ממש להבדילן מפסוליהן לא קאמר מאי מגישי מנחה וגו' ונראה לפרש לפי מה שמצינו בספר עזרא כשעלו בבית שני שנבדלו מנשים נכריות והביאו קרבנות אשם על חטאן שעבר כמ"ש שם ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם כן לעתיד כשיבדלו מן הפסולין יש להם להביא קרבן על חטאם שעבר ולפי שלא יהיה להם להביא קרבן עשיר כמ"ש אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה מן הכיס אלא שיביאו קרבן של דלי דלות שהוא המנחה וז"ש והיו מגישין לה' על חטאן מנחה שמביאין בדלי דלות השייכין בצדקה ר"ל במקבלי צדקה שאין להם כלום משלהם אבל למ"ד דכסף מטהר ממזרים אין סברא שיביאו קרבן אשם על העבר ולכך מקשה אליביה מאי מגישי מנחה כו' ודו"ק:

בימי רבי בקשו לעשות בבל עיסה כו' נטפל עמהם ר"ח בר חמא כו' גם רבי סתם במתניתין הכי דתני עלו מבבל שעשאה כסולת נקייה דלעיל אלא לפי שהיה מבבל לא האמינו לו עד שאמר ר"ח קבלתו מר"י שאמר משום אביו ר' יוסי שהיה מא"י:

א"ר יוחנן היכלא כו' נשבע בקדושת היכל וצ"ל דאפילו לאחר החורבן יש בו קדושה דס"ל כמ"ד בפ"ק דמגילה דקדושה ראשונה קדשה גם לעתיד וק"ל:

ושאמר בידינו הוא. פירש בערוך ידועים בידינו המשפחות כו' ויותר נראה לפרש בידינו הוא לגלות בלי שתגיע לנו סכנה והשתא מוכח שפיר דס"ל משפחה שנטמעה נטמעה אבל אם מפני סכנת של גדולי הדור לא רצה לגלות לא מוכח מידי דס"ל כמ"ד משפחה שנטמעה נטמעה ופרש"י דאין להפרישה כו' אלא יניחום והם ספק והם כשרים לעתיד לבא עכ"ל וכן מוכח לעיל דמטהר ממזרים לעתיד אבל השתא בספק הן עומדין ומי שידע בספיקן ודאי דירחק מהן משום דאין השכינה שורה אלא על המיוחסות שבישראל אלא כיון שנטמעה ולעתיד יהיו כשרים לגמרי אין לגלות לאחרים בספיקן ואין להפרישן כו' כפרש"י ובדור הזה רובן ספיקות והמגלה לחבירו אינו אלא כמוציא דבה ומתכבד בקלון חבירו הוא וכל הפוסל במומו פוסל ויש לגעור בהן ולהוכיחן על פניהם שישובו מדרכם הללו ובפרט השדכנים מועדים בזה ויש לעונשם על כך וק"ל:

משפחות בית הצריפה כו' מתני' היא בסוף מסכת עדיות עד לרחק ולקרב ואביי מדקדק בה מדקתני בה כגון אלו אליהו כו' משמע דוקא הני דידעין אנן להו בהכשרן ובפסולן אבל משפחה שנטמעה כו' וכן מפורש התם ברישא א"ר יהושע אני כו' שאין אליהו בא לטהר ולטמא לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין ולקרב המרוחקין דהיינו שלא בא לרחק ולקרב אשר נטמעו כבר אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע ומייתי הך דבית הצריפה כו' ע"ש מה שמדקדק הרמב"ם שם בפי' המשנה בלשון המשנה ודע מה שפרש"י הכא אליהו בא לעתיד לבא דכתיב והשיב לב אבות על בנים זה מבני בניו כו' שם במתניתין לא משמע הכי אלא דאיכא מ"ד התם דפליג וקאמר אליהו לא בא לא לקרב ולא לרחק אלא לעשות שלום ומייתי מהאי קרא והשיב לב אבות על בנים וגו' אבל ר' יהושע דס"ל דבא לרחק ולקרב לא מייתי ליה כלל מקרא אלא דכן היה מקובל מר"י ב"ז ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני ע"ש ודו"ק:

הריני נזיר אם לא אגלה כו' מבואר כמ"ש בס' יוסיפון שהיה בזמן הבית כת א' נקראו נזירים שהיו מתבודדין עצמן גם במדברות כדי שלא יבואו לדבר בקלון בני אדם ולהתרחק מדיבתם רעה ולזה אמר אם לא אגלה קלון ופסול משפחות אהיה נזיר כי זו מדת נזירים היא ואמר הגם כשיהיה נזיר הוצרך לצער עצמו ונקרא חוטא כדאמרינן ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא כו' אעפ"כ אסור לו לגלות ויהיה נזיר כתנאו גם אם חוטא יהיה וק"ל:

שם בן ד' אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פ"א כו' פרש"י קריאתו ככתיבתו ופירשו חכמים כו' עכ"ל ר"ל דודאי קריאתו ככתיבתו הכל יודעין בו וא"צ מסירת חכמים אבל פירושו של הכתיבה והקריאה וכונתו אין כל אדם יודע אלא ע"י קבלה ומסירת חכמים וכן רבא דבעי למדרשיה בפירקיה אפירושו קאמר וכן משמע מפרש"י בפרק אלו עוברין אבל כפשטיה קריאה וכתיבה לא שייך דרשה דהכל יודעין בו ומסיק לעלם כתיב דיש להתעלם פירושו וגם קריאתו ככתיבתו אסור מדכתיב זה שמי וזה זכרי כדבסמוך ומכאן מודעא רבה והמחאה מוחזקת לאותן דרשנים ברבים בדורותינו בסוד השם ובפירושו בכמה צירופים ויותר מהמה אם הם דברים שאינן נמסרים להם מפי חכם או שהתלמיד אינו הגון להבין הדברים על עיקרן ושרשן הרי הם דברים בדויים מלבם וה"ז בכלל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה וכעושה התורה פלסתר וכל מי שבידו למחות ראוי למחות בהם וגם אני אם אישר חילי אבטליניה:

כתיב זה שמי וזה זכרי כו' נכתב בי"ה ונקרא בא"ד כו' ואמרינן בעלמא דהיינו בעוה"ז אבל בעוה"ב נקרא ככתיבתו בי"ה והכונה כי בעוה"ז הוא מדת הדין שולט בשיתוף הרחמים כבריאתו ששיתף הקב"ה הרחמים והדין כמ"ש ביום ברוא ה' אלהים וגו' וע"כ הכתיבה שם הרחמים והקריאה שם הדין אבל עוה"ב כולו רחמים ואז יהיה השם שלם קריאתו ככתיבתו דבעוה"ז נקרא אדנ"י שהוא הזכרה מורה על הדין שע"כ נקרא ר"ה שהוא יום הדין יום הזכרון ושם אדנ"י מורה ע"ז א' הוא ר"ה וי' הוא י"כ וביניהם מלת דן שבאותן י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ הם ימי הדין וע"כ בעוה"ב שכולו רחמים יהיה זכרו ג"כ שהיא הקריאה משתנה כולו לרחמים וגם בעוה"ז כשמזכיר השם בתפלתו יהיה עיקר כונתו על הרחמים דיש אם למסורת שהיא הכתיבה כמ"ש בטור א"ח וזה כונת הכתוב דרשו ה' בהמצאו דהיינו שיהיה הדרישה והכונה בלב בהמצאו ככתיבתו אבל קראוהו אינו כן אלא בשם אחר והוא השם בהיותו קרוב אליו כקריאתו שהוא אדני היכל ההויה (בקריאה דנקודת שם א"ד הם עצמם נקודות שם י"ה) ודו"ק:

שם בן י"ב היו מוסרים אותו לכל אדם כו' ויש לדקדק הא אמרינן לעלם כתיב ואין סברא לחלק בין שם של ד' ובין של י"ב ולפי' רש"י לעיל (דלעלם כתיב דהיינו) פירושו של שם הכא מיירי דהיו מוסרין לכל אדם כתיבת שם י"ב דלא היו בקיאין בו כל אדם מיהו קריאתו ככתיבתו ודאי דאסור גם בו מדכתיב זה שמי וזה זכרי דאין לחלק בין זה השם לשם של ד' ואולי שהיו מוסרין אותו לכל אדם היינו לכהנים ואפילו הקריאה ככתיבתו הוא דשרי במקדש בברכת הכהנים כדאמרינן פ' א"נ ושמו את שמי שמי המיוחד לי יכול אף בגבולין כו' וכדמייתי מהך עובדא דר' טרפון עליתי אחר אחי אמי לדוכן כו' אצל כ"ג כו' וק"ק דמשמע דבזמן ר' טרפון שהיה קרוב לחורבן בית שני היו מברכין בשם המיוחד ואנן אמרינן בר"פ טרף בקלפי משמת שמעון הצדיק נמנעו הכהנים מלברך בשם ואפשר לחלק דהתם בשאר הכהנים קאמר דנמנעו אבל הכא בכ"ג איירי שלא היה נמנע וק"ל:

שם בן מ"ב אותיות אין מוסרין כו' הא דאמרינן בר"פ חלק ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב פרש"י פ"ק דע"ז שדורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ וע"ש בתוס' גם בזה ראיתי בדור הזה שאפילו מי שאין בו אחת ממדות הללו השם בן מ"ב מסור בידו גם בפרהסיא ומדה הראשונה דחשיב הכא אלא למי שצנוע כו' דהיינו שאינו מגלה אותו בפרהסיא דאפי' להתלמד אסור בפרהסיא כדאמרינן פ"ק דע"ז גבי ר"ח בן תרדיון שנענש על כך ע"כ כל מי שבידו למחות יגעור בחכמים האלה לפי דעתם לאבד בזה גם העוה"ב ודו"ק:

גמרא תניא אר"ט כו' אחר אחי אמי לדוכן. במ"ר נשא ספי"א ליתא למלת אמי:

בסה"ע אר"ה ב"ת משמיה דרבא. כצ"ל (סה"ד בהקדמה אות ה):

רש"י ד"ה עיסה. כעיסה שהיא מעורבת כו'. ועי' לעיל (סט ב) בפירושו בד"ה עיסה. ונ"ל ראיה לפי' זה מדקרי לבבל שם סלת נקיה שהוא ההפך מעיסה מעורבת כו':

רש"י ד"ה שם בן ארבע. קריאתו ככתיבתו כו'. כ"ה הגי' בע"י וכ"ה הרש"א בח"א:

כֶּסֶף מְטַהֵר מַמְזֵרִים (מלאכי ג, ג). נראה הכונה דממזר מטהר זרעו בשפחה שהיא מקנת כספו ותלה הטהרה במסבב שהוא הכסף שקונים בו את השפחה. ושמעתי בשם רבני אשכנז ז"ל דאדם עז פנים סימן שהוא ממזר וכן אמרו (על פי בבא מציעא פג:) 'מדחציף כולי האי שמע מינה ממזר הוא' אך אם זה החצוף הוא עשיר אבד סימן זה דיאמרו מחמת עושרו הוא עז דכתיב 'וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת' (משלי יח, כג) נמצא כסף מטהר ממזרים ומחפה עליהם, עד כאן שמעתי.
ואמרתי קודם אותיות ממזר יש אותיות קולל [166] שהוא לשון קללה אך מספרם של אותיות אלו יהיה גם כן מספר כספו [166] לרמוז הממזר אשר הוא קולל מן העושר כספו יהיה מחפה עליו.

תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה, שֵׁם בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת הָיוּ מוֹסְרִים אוֹתוֹ לְכָל אָדָם וְכוּ' (שמות ג, טו). כתב הרב פתח עינים ז"ל בשם רבינו האר"י ז"ל כי שֵׁם בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הוא שם הוי־ה אהי־ה אדנ־י בשילוב אשר הם שתים עשרה אותיות והנקודות הם שהצניעום מפני הפריצים כדי שלא ישתמשו בו וכו' עיין שם ודברים אלו לא נמצאו בשמונה שערים שסידר מהרש"ו [מורנו הרב רבי שמואל ויטאל] ז"ל ורק דברים אלו מצאתים בספר לקוטי הש"ס מהאר"י ז"ל הנדפס מזמן רב ולא יכולתי להבין איך שם שילוב זה יאמר אותו הכהן בברכת כהנים במקום שם הוי־ה? ואם נאמר שהוא רק בכונת הלב איך אומר כאן דמבלעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים?
ונראה לי בס"ד כי השילוב של שלשה שמות הנזכר שהוא שתים עשרה אותיות מכוין בלבו כשמזכיר את השם אך הנקודות של שם השילוב הנזכר היה הוגה בהם את השם בברכת כהנים שאומרו והוגה בו באותם הנקודות של שם השלוב הנזכר וכדי שלא ירגישו השומעין בנקודות מה הם היה מבליע הגייתו בנקודות ההם בנעימת אחיו הכהנים ואז השומעין לא ירגישו בנקודות מה הם.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֵׁם בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, אֵין מוֹסְרִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְמִי וְכוּ' (שמות ג, טו). נראה לפי פשוטו דקאי על שמות אָנָּא בְּכֹחַ שהם ארבעים ושתים אותיות ולכן לא ימסרו אותו אלא למי שיש בו ששה דברים אלו שהוא צנוע ועניו וכו' ששם זה הוא שבעה שמות וכל שם מהם הוא ששה אותיות.
מיהו אפשר לפרש דקאי על שם הוי־ה דאלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א] וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בביאור מאמר שמא גליפא מפרש בארבעים ושתים אתוון שפירש רבינו ז"ל דקאי על שם הוי־ה דאלפין עם המלוי ומלוי המלוי שהם ארבעים ושתים אותיות ובו מצטיירת הנשמה על ידי שם בן ארבעים ושתים זה, עד כאן דבריו עיין שם. ועיין עוד בשער הכונות בדרושי הלילה בעליית הנשמה דשם בן ארבעים ושתים זה הוא באצילות ויש שם ארבעים ושתים בעולם הבריאה עיין שם.
ואפשר לרמוז זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם, זה גימטריא י"ב [12] רמז לשם בן י"ב אותיות הנזכר לעיל וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר (שמות ג, טו) תיבת וְזֶה עם נקוד הסגו"ל [42] עולה מספר ארבעים ושתים.

אֶלָּא לְמִי שֶׁצָּנוּעַ וְעָנָו וְעוֹמֵד בַּחֲצִי יָמָיו וְאֵינוֹ כּוֹעֵס וְאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר וְאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו. נראה לי בס"ד ענוה לבדה לא תספיק כי שמא הוא עניו מבחוץ וגאה מבפנים כמו אותו כומר שהיה בזמן הרמב"ן ז"ל שהיה מראה ענוה בתכלית ובלבו מתגאה בה ועושה כן כדי שישבחוהו, לכן אמר צריך שיהיה צנוע שאינו מפרסם מעשיו הטובים כמו שנאמר וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ (מיכה ו, ח) ואם כן ודאי ענוה זו אמתית שאינו עושה ענוה כדי להשביח עצמו וכיון שהוא עניו באמת אין חוששין פן יקפיד על אדם שחטא לו ומענישו בשם הזה.
ומה שאמר עוֹמֵד בַּחֲצִי יָמָיו כי לפעמים יהיה האדם מן הנעלבים ואינם עולבין אך אם עודנו בחור בתוקף החומר יזדמן שברבוי העלבונות שעשה לו אדם זה יגבר ויבער דמו בקרבו ותעלה אש חמתו באותו אדם ואז יצא מידו תקלה על ידי שם זה שיענישו בו אבל אם עומד בחצי ימיו אין בו תגבורת הדם ואפילו ברבוי העלבונות יוכל לכבוש כעסו ויסבול העלבונות אף על פי דרבו מאד וגם צריך שלא יהיה כַּעֲסָן מצד המזג שלו וגם שלא יִשְׂתַּכֵּר דשמא שכרותו משנה דעתו ויעשה דבר רע וגם צריך שמצד טבעו אֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו רצונו לומר אינו נוטר איבה בלבו דשמא ברבוי הפעמים יתקבצו חלקי האיבה שנטר בלבו ויעשו רושם לפעול פעולה של נזק.

וְכָל הַיּוֹדְעוֹ וְהַזָּהִיר בּוֹ וְהַמְשַׁמְּרוֹ בְּטָהֳרָה. נראה לי בס"ד זָּהִיר בּוֹ רצונו לומר אינו מלמדו לכל אדם וְהַמְשַׁמְּרוֹ בְּטָהֳרָה כי בעת שמשתמש בו בהכרח מטהר עצמו תחלה באפר פרה משום טומאת מת כי עד זמן האמוראים היה מצוי אצלם אפר פרה אָהוּב לְמַעְלָה על אשר מכבד את השם וְנֶחְמָד לְמַטָּה על אשר בידו לשבור עצם ואינו שובר.

גמ' היכלא בידינו. עיין תוי"ט פ"ב משנה ט' דכתובות:

אמר רבי חמא בר חנינא כשהקב"ה מטהר שבטים שבטו של לוי מטהר תחלה. ופרש"י ז"ל מטהר השבטים מיחסם ובסמוך במימרא דרי"ב לוי דקאמר כסף מטהר ממזרים פרש"י ז"ל דריב"ל ס"ל דהאי מטהר לאו מבדיל פסוליהם קאמר אלא דמטהר ומכשירם לגמרי עכ"ל. ולפ"ז נראה מבואר דריב"ל פליג אדרבי חמא ב"ח לפרש"י ז"ל ובאמת דלכאורה פרש"י ז"ל מוכרח דריב"ל דקאמר כסף מטהר ע"כ דלגמרי מטהר כיון שלא נודע פסולן ולרבי חמא א"א לומר דמטהר השבטים לגמרי קאמר דא"כ לא שייך לשון מטהר השבטים אלא מטהר את ישראל וכ"ש דלא שייך לומר דמטהר שבטו של לוי תחלה דבפעם א' מטהר כולם כיון דמכשירן לגמרי ולכאורה היה נ"ל מלישנא דגמרא דלא פליגי דריב"ל לא איירי אלא לענין פסול ממזרים שאין הקב"ה מבדילן מהטעם שאפרש לקמן דמדאורייתא ממזר ספק מותר לבא בקהל וכיון שע"י הכסף שנתרבו ממזרים הרבה בכל משפחה שבישראל אין הקב"ה רוצה לברר ספיקן ואוקמינהו אספק דאורייתא דכשירין אבל לענין שאר פסולי עבדות ועמוני ומואבי למ"ד דאסור מדאורייתא כיון דספיקן אסור מדאורייתא לשיטת רוב הפוסקים כמו שאבאר לקמן ע"כ יבדיל הקב"ה הפסולים מהנך הכשירים ובהא איירי שפיר ר"ח בר חנינא שהקב"ה מטהר השבטים והיינו במה שיאמר שזה משבט פלוני דממילא יצא מחשש עבדות וגירות וכ"ש מגירות דפסולי קהל ובהנך קאמר ששבטו של לוי מטהר תחלה מפסולות הנ"ל וכ"ש כהנים צריכין עוד טהרה אחרת לטהרן מחשש חללות ואף ע"ג דממזרים בכלל חללים נינהו אפ"ה כיון דבשעה שמבדילן יאמר עליהם זה חלל ולא יאמר זה ממזר שפיר קרינן בהו נמי מטהר כסף או שנאמר דמטהר כסף לא קאי אכהנים אלא אשאר שבטים. אלא דאכתי מימרא דרבי יצחק דדריש מגישי מנחה בצדקה למשפחה שנטמעה נטמעה א"כ משמע דלהגשת מנחה נמי כשירין ודלא כר"ח ב"ח וא"כ ע"כ צריך לפרש כפרש"י ז"ל ועוד דבלא"ה צריך לפרש כן בדרבי חמא דלא תיקשי דידיה אדידיה דקאמר לעיל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחה מיוחסת שבישראל וא"כ ממילא יודע פסוליהם וע"כ לית ליה דרשה דריב"ל ודו"ק:

שם רש"י בד"ה כסף מטהר כו' וריב"ל ס"ל האי מטהר לאו מבדיל פסוליהם קאמר אלא מטהר ומכשירם כולם עכ"ל. נראה דהאי מטהר ומכשירם כולן לאו דמטהר אפילו ודאי ממזרים בשביל שנתרבו כ"כ וכפירוש הרמב"ן ז"ל לקמן בדרבי יוסי דממזרים ונתינים מותרין לעתיד אף ודאי משום דפרש"י כאן א"א לומר כן דהא רבי יצחק משמע דמסיק מילתא דריב"ל וקאמר מאי צדקה משפחה שנטמעה נטמעה משמע דוקא אותן שנטמעו בספק ולא הוודאין אלא ע"כ דכוונת רש"י נמי דכתב דמטהר ומכשיר כולן היינו אותן שנטמעו ונתערבו דוקא כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ובאמת דלכאורה היה נ"ל דהא דריב"ל ורבי יצחק לא איירי אלא דוקא באותן שנתערבו ולא נודע בהם שום חשש תערובות לאחר שנשתקע הדבר או שלא נודע כלל בהנך קאמר דאין הקב"ה מגלה אותו המשפחה אלא מניחם בחזקתן ובכה"ג קאמר רבי יוחנן בסמוך דאף בזמן הזה אין לגלות משא"כ היכא שיש חשש פסול באותה משפחה שנתערב בהם חלל או ממזר אלא שאין ידוע מי הוא נראה דמותר לגלות מי הכשר ומי הפסול ולעתיד נמי הקב"ה עתיד לגלותן כדי להכשיר הכשירים באותה משפחה דלא ניפרשו מינייהו ובכך הייתי רוצה ליישב הך מילתא דרבי חמא בר חנינא דקאמר שהקב"ה עתיד לטהר השבטים ושבטו של לוי מטהר תחלה והיינו כדפרישית ולא פליג אריב"ל ורבי יצחק אלא דאכתי קשה אידן מימרא דרבי חמא ב"ח דקאמר שאין הקב"ה משרה שכינתו לעתיד אלא על משפחות המיוחסות וכדפרישית בסמוך אם לא שנאמר דאף שאין הקב"ה מגלה אותן שלא נודע פסולן אפ"ה אין משרה שכינתו עליו לענין נבואה וזה אין נכון מיהו מלשון הטור משמע להדיא דמשפחה שנטמעה נטמעה איירי דוקא בכה"ג והוסיף לבאר דהיינו משפחה שנתערב בה ספק חלל ולא כתב משפחה שנתערב בה חלל משמע דדוקא בכה"ג דבלא"ה איכא ספק ספיקא כדמשמע בסוגיא דאלמנת עיסה אלא דבאמת לא ראיתי למפרשי הטור שהשגיחו בזה א"כ משמע דמה שכתב שנתערב ספק חלל לאו דוקא אלא דמפני שנתערב קרי ליה ספק ודו"ק ועדיין צ"ע:

(עא א) בראשונה שם בן י"ב אותיות היו מוסרים וכו' והצנועים שבכהונה מבליעים אותו וכו'.—מכאן משמע שהכהנים יכולים לברך במקדש בשם בן י"ב. וכבר תמהו ע"ז בתוס' רי"ד ובחדושי רד"ל כאן, שהרי מקרא מלא הוא "כה תברכו את בני ישראל", והרי כתוב בתורה שם בן ד', ותנן נמי בסוטה פ"ז מ"ו (לז סע"ב): "במקדש אומר את השם ככתבו". ועוד שם (לח א) עד שיאמרו בלשון הזה, ושם אמרו "בשם המפורש" "בשם המיוחד", והיינו נמי שם בן ד' וכן נראה דעת רש"י ותוס' שם ודעת הרמב"ם (הל' תפלה פי"ד ה"י והל' עבודת יוה"כ סופ"ב ובפיה"מ סוטה שם), וכ"ה דעת הרא"ש (סוף יומא), שכה"ג מזכיר ביוה"כ את השם ככתיבתו, והוא שם המפורש^*ודחה שם דעת רה"ג, שכה"ג היה אומר שם בן מ"ב אותיות (ע"ש)., והיינו שם הויה ככתיבתו.

אבל איך היתה הברתו וקריאתו נעלם מאתנו, וכ"ה דעת רש"י כאן, שכתב "שם בן ד' אותיות קריאתו ככתיבתו"^*כ"ה הנוסח בח"א למהרש"א., דהיינו כפשוטו איך מהגין אותו באותיותיו, כי הנקודות שלפנינו בשם הוי"ה הם כפי קריאת שם הכינוי א־דני כ"ש בס' מאור עינים רפ"ו ובס' מגדל דוד על שה"ש (ה י) לרדב"ז. וראיה לזה, כי במקום שנקרא אצלנו שם "הויה" בניקוד "אלקים" הנקודות שלו הן נקודות אלקים^*ועי' רדב"ז במגדל דוד שם, שכתב דנקודות שם הויה האמתית הן שוא קמץ שוא קמץ, ואם קבלה היא מחז"ל יש לקבלה. אבל אדמה שאינו כן.. וזה שלא כדעת מהרש"א בח"א כאן ומהר"ם לובלין בתשובותיו סי' פ"ג (ע"ש).

וברור לי, שמתוך קושיא הנ"ל הוכרח הרמב"ם לומר (מו"נ ח"א פס"ב), דשם בן י"ב אותיות הוא למטה בקדושה משם הוי"ה ולמעלה משם א־דני. ורק לאחר שנפטר שמעון הצדיק, שפסקו הכהנים מלברך בשם המפורש (יומא לט ב) היו כל הכהנים מברכים בכינוי שם אדנות, ורק הצנועים שבכהונה וגם הכה"ג היו מברכים בשם בן י"ב שהוא יותר מקודש מא־דני כמו שביארנו. אבל אין זה כדעת רש"י כאן וחדושי רמ"ה סנה' ס ע"א (ועי' מ"ש שם). ולפ"ז נדחק הרד"ל לומר, שלא בברכת נשיאת כפים היו הצנועים מבליעים את שם בן י"ב אלא באיזו תפלה. ויש לבאר דבריו, דהיינו בתפלה שהיו הכהנים מתפללים לפני נשיאת כפים, שהיו אומרים: "יר"מ ה' או"א שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל לא יהא בה מכשול ועון", כדאיתא בסוטה (לט א): אבל אין לנו הכרח לומר, שתפלה זו היו הכהנים מתפללים עוד בזמן שביהמ"ק קיים.

ולכן נראה יותר כשיטת הירושלמי (יומא פ"ג ה"ז, מ סע"ד), דשם איתא אותו ענין, שהיו הכהנים מבליעים בנעימות, וכן הא דר' טרפון בשם "סתם". ושם נראה שהוא השם שהזכיר כה"ג ביוה"כ, וכבר נתבאר שהוא שם הוי"ה. וענין זה שנוי בקה"ר פ"ג אות טו "בשם המפורש" שהוא שם הוי"ה כמו שביארנו. והירושלמי לטעמיה שהשמיט ביומא (פ"ה ה"ג) בסוף אותה ברייתא דמיתת שמעון הצדיק את הלשון "נמנעו אחיו הכהנים לברך בשם". ולשיטת הירושלמי (שם פ"ג) לא נמנעו כה"ג וכשירי כהונה מלברך בשם, אלא שלא היו מוסרים את השם לכל כהן, אלא לבדוק להם, וכ"ה בקה"ר שם. אבל בתוספתא סוטה פי"ג איתא כמו בבבלי.

והנה רש"י ז"ל כתב כאן דשם בן י"ב לא פירשו לו, אבל מצינו בס' הבהיר סי' מז: "ושמו את שמי על בני ישראל והוא שם של י"ב בשם של ברכת כהנים יברכך ה' וגו' שהם ג' והם י"ב ונקודו יִפָּעָל יְפוֹעֵל יִפְעוֹל וכל השומרו ומזכירו ומטהרו בקדושה ובטהרה מקבלין תפלתו ולא עוד אלא שהוא אהוב למטה ולמעלה ונחמד למטה ולמעלה ונענה מיד ונעזור זה השם המפורש הנכתב על מצח אהרן". ולפ"ז שם בן י"ב הוא עצמו שם המפורש בשלשה מיני נקודות. ואם הענין הזה נכון הוא יתיישב לנו כל מה שפקפקנו למעלה על שיטת הבבלי. אבל כבר נודע שאין לסמוך על ספר הבהיר.

ומצאנו עוד בזהר בראשית (יז ב) דשם בן י"ב הוא בן י"ב תיבות, שכל תיבה בת ג' אותיות, ויוצאים מן המקרא "מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב" (מש' יח י), שיש בו כ"ח אותיות, מוסיף ע"ז עוד שתי תיבות הוי"ה וצדי"ק בס"ה ל"ו אותיות (ע"ש). ולא נודע לנו המקור, שממנו שאב הזהר את השם הזה. אבל לא תתמה מה שבזהר הוא של "י"ב תיבות", וכאן אמרו "שם בן שתים עשרה אותיות", שכן מצינו בברכות (לג א): גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר כי א־ל דעות ה' וכו' גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות שנאמר פעלת ה' מקדש ה'. ופירש רש"י: "בין שתי אותיות בין שתי הזכרות". הרי שכל תיבה או שם נקרא בפיהם גם אות. ועי' בשו"ת רשב"ץ ח"ג סי' נו, שגם הוא כתב לפרש במקום אחד שאתוון הן תיבות.

וגם על שם בן מ"ב כתב רש"י שלא פירשו לו, אבל הוא נתפרש בתשובת רה"ג שיצאה לאור בקובץ טעם זקנים וכן במדרש לקח טוב פ' שמות (ג טו), שהוא כולל י"ד שמות, שכל אחד מג' אותיות. ובסדרי תפלה שלנו יש תפלה אחת מיוחסת לר' נחוניה בן הקנה [אנא בכח גדלת ימינך], אשר בראשי תיבות שלה הן המ"ב אותיות הללו.

מטהר השבטים. מיחסם: כסף מטהר ממזרים. המטומעים בישראל מחמת ממונם והוא גורם להם שיטהרו שלעתיד לבא אין הקב''ה מבדילם מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל הרבה: שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף. אותם שנטמעו מחמת עשרם וסיפיה דקרא והיו לה' מגישי מנחה בצדקה צדקתו של הקב''ה היא שאינו מבדילם אלא הואיל שנטמעו נטמעו ורבי יהושע בן לוי סבירא ליה האי מטהר לאו מבדיל פסוליהן קאמר אלא מטהרם ומכשירם כולם: עיסה. כעיסה שהיא מעורבת ובשם ר' משה מרומא''ט שמעתי עיסה כפסולת ענבים שנסחט משקה שלהם: בקשו לעשות בבל עיסה. להחזיק משפחות ארץ ישראל מיוחסות ולבדוק אחר משפחות בבל כל הבאים לישא משם אשה: קוצים אתם משימים בין עיני. משום דרבי ממשפחת בבל היה מבני בניו של הלל שעלה וקיבל נשיאותו של בני בתירא: יטפל לכם רבי חנינא. להשיבכם דבר: טלוני בעריסה ורוצו. שלא יפשפשו אחר דבריו ויהא צריך לגלות משפחות והוא היה זקן ולא היה יכול לרוץ: אמר להם אין שחיטה לעוף. דבר שהוא תימה להם ולא גלה להם טעמו כדי שיהו טרודים בסברא הראשונה ולא יחזרו אחר טעם השניה עד שיפטר מהם וטעם דאין שחיטה לעוף מן התורה בשחיטת חולין (דף כז:) יליף מושפך את דמו בשפיכה בעלמא: ישבו ובדקו. במשפחות א''י לברר את דבריו: כיון שהגיעו לסכנה. לפסול משפחות אנשי זרוע שיהרגום פירשו: היכלא. שבועה בהיכלו של מקום: בידינו הוא. לגלות פסול משפחות ארץ ישראל: תנינא. דכל משפחה שנטמעה נטמעה דאין להפרישה ולהרחיקה ולברר ספק מטמעיהם מי נטמע מי לא נטמע אלא יניחום והם ספק והם כשרים לעתיד לבא: בית הצריפה. שם המשפחה: בן ציון. אדם חשוב ואיש זרוע: ריחקה. הכריז שהן פסולין: אליהו בא. לעתיד לבא דכתיב (מלאכי ג) והשיב לב אבות על בנים זה מבני בניו של זה: דיודעין. שהכל מחזיקים אותם בפסולים שנתקרבו בזרוע: אבל משפחה שנטמעה. מחמת שלא נודע פסולה נטמעה: עוד אחרת. משפחה אחרת היתה לבד אותה שקרבה בן ציון: שם בן ארבע אותיות. קריאתו וכתיבתו ופירושו חכמים מוסרין אותו כו': לעלם. להעלים: כתיב זה שמי וכתיב וזה זכרי. מדלא כתיב שמי וזכרי משמע שלמדו שני שמות ואמר לו זה שמי מיוחד ובזה השני אני נזכר: שם. בן שתים עשרה ובן ארבעים ושתים לא פירשו לנו: משרבו הפריצין. המשתמשין בו: לצנועים שבכהונה. לברך בו העם במקדש לאחר עבודת ציבור של תמיד של שחר: מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים. אותן שלא היו בקיאין בו ומברכין בשם בן ארבע אותיות כשהיו מושכין את קולם בנעימה היו אלו ממהרים להבליע את השם בן י''ב ולא היה נשמע לרבים מקול נעימות חביריהם בנעימת ביסום קול שקורין טרוף : אחר אחי אמי. שהיה כהן ור' טרפון היה כהן בתוספתא דכתובות (פ''ה) מעשה בר' טרפון שקדש שלש מאות נשים בשני בצורת כדי להאכילם תרומה: לדוכן. לברך ברכת כהנים: ואינו מעמיד על מדותיו. לנטור איבה שמא ישתמש בו להנקם: עד שיודע לך. במשפחה שאתה בא ליבדק בה במה נפסלה: עד שיודע לך במה נכשרה. צריך אתה לבדוק אחר המשפחה כמו שאמרה משנתינו (לקמן דף עו.) ארבע אמהות שהן שמנה:

יותר משאר עובדי כוכבים כדי שיתוספו עליהם גרים ולא נהירא דהא אמר ביבמות (דף מז.) עובד כוכבים הבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר תדע שישראל דווים דחופים ואמרי' התם משום דיפרוש הוא דאמר מר קשין גרים לישראל כספחת אלמא דבתר שיתגיירו קשים הם וה''ר אברהם גר פירש לפי שהגרין בקיאין במצות ומדקדקין בהם קשים הם לישראל כספחת דמתוך כן הקב''ה מזכיר עונותיהם של ישראל כשאין עושין רצונו וכה''ג מצינו גבי הצרפית (מ''א יז) שאמרה מה לי ולך איש האלהים (כי) באת אלי להזכיר [את] עוני שמתוך שהוא צדיק גמור היה נראה לה שמזכיר השם עונה ור''י פירש דלפיכך קשים שנטמעו בישראל ואין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת וכן נראה דמשום הכי מייתי הא דרבי חלבו על הא מילתא דר' חמא בר חנינא:

קידושין עא ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף עא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד