קידושין ע ע"א

לֹא תֹאכֵל
גֵּירֵי וַחֲרוֹרֵי מְנָלַן אָמַר רַב חִסְדָּא דְּאָמַר קְרָא וְכׇל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵי הָאָרֶץ אֲלֵהֶם
מַמְזֵרֵי מְנָלַן דִּכְתִיב וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וּכְתִיב כִּי רַבִּים בִּיהוּדָה בַּעֲלֵי שְׁבוּעָה לוֹ כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַח וִיהוֹחָנָן בְּנוֹ לָקַח אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה קָסָבַר גּוֹי וָעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד מַמְזֵר
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר הַוָּלָד מַמְזֵר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הַוָּלָד כָּשֵׁר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר וְתוּ מִמַּאי דַּהֲווֹ לֵיהּ בְּנֵי דִּילְמָא לָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנֵי וְתוּ מִמַּאי דְּהָכָא הֲווֹ לְהוּ וּסְלִיקוּ דִּילְמָא הָתָם הֲווֹ
אֶלָּא מֵהָכָא וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם תֵּל מֶלַח אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִים מַעֲשֵׂיהֶם לְמַעֲשֵׂה סְדוֹם שֶׁנֶּהֶפְכָה לְתֵל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא זֶה שֶׁקּוֹרֵא אַבָּא וְאִמּוֹ מְשַׁתַּקְתּוֹ
וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם זֶה הוּא אֲסוּפִי שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר אָדוֹן אֲנִי אָמַרְתִּי יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי חֲשׁוּבִים כִּכְרוּב וְהֵם שָׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר אָדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר הֵן חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה כׇּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ חֲרָשׁוֹ לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ וּזְרָעוֹ מֶלַח שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא
אָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַב כׇּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשׁוּם מָמוֹן הָוַיִין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ
וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מָמוֹן פָּלֵט תַּלְמוּד לוֹמַר עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם וְשֶׁמָּא תֹּאמַר חֶלְקוֹ וְלֹא חֶלְקָהּ תַּלְמוּד לוֹמַר חֶלְקֵיהֶם וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לִזְמַן מְרוּבֶּה תַּלְמוּד לוֹמַר חֹדֶשׁ מַאי מַשְׁמַע אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק חֹדֶשׁ נִכְנַס וְחֹדֶשׁ יָצָא וּמָמוֹנָם אָבַד
וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי סַלָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא כׇּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ אֵלִיָּהוּ כּוֹפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ וְתָנָא עַל כּוּלָּם אֵלִיָּהוּ כּוֹתֵב וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם אוֹי לוֹ לַפּוֹסֵל אֶת זַרְעוֹ וְלַפּוֹגֵם אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ וְלַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ אֵלִיָּהוּ כּוֹפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ
וְכׇל הַפּוֹסֵל פָּסוּל וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בִּשְׁבָחָא לְעוֹלָם וְאָמַר שְׁמוּאֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל
הָהוּא גַּבְרָא דְּמִנְּהַרְדְּעָא דְּעָל לְבֵי מַטְבְּחַיָּא בְּפוּמְבְּדִיתָא אֲמַר לְהוּ הַבוּ לִי בִּישְׂרָא אֲמַרוּ לֵיהּ נְטַר עַד דְּשָׁקֵיל (לְ)שַׁמָּעֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה בַּר יְחֶזְקֵאל וְנִיתֵּיב לָךְ אֲמַר מַאן יְהוּדָה בַּר שְׁוִיסְקֵאל דְּקָדֵים לִי דְּשָׁקֵל מִן קַמַּאי אֲזַלוּ אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה שַׁמְּתֵיהּ אֲמַרוּ רְגִיל דְּקָרֵי אִינָשֵׁי עַבְדֵי אַכְרֵיז עֲלֵיהּ דְּעַבְדָּא הוּא
אֲזַל הָהוּא אַזְמְנֵיהּ לְדִינָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אַיְיתִי פִּיתְקָא דְהַזְמָנָא אֲזַל רַב יְהוּדָה לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא אֲמַר לֵיהּ אֵיזִיל אוֹ לָא אֵיזִיל אֲמַר לֵיהּ מֵיזָל לָא מִיבְּעֵי לָךְ לְמֵיזַל מִשּׁוּם דְּגַבְרָא רַבָּה אַתְּ אֶלָּא מִשּׁוּם יְקָרָא דְּבֵי נְשִׂיאָה קוּם זִיל
אֲתָא אַשְׁכְּחֵיהּ דְּקָעָבֵיד מַעֲקֶה אֲמַר לֵיהּ לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר אִידִי אָמַר שְׁמוּאֵל כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה אֲמַר לֵיהּ פּוּרְתָּא דְגוּנְדְּרִיתָא הוּא דְּקָא עָבֵידְנָא אֲמַר לֵיהּ מִי סְנֵי(א) מַעֲקֶה דִּכְתִיב בְּאוֹרָיְיתָא אוֹ מְחִיצָה דַּאֲמוּר רַבָּנַן
אֲמַר לֵיהּ יֵתִיב מָר אַקַּרְפִּיטָא אֲמַר לֵיהּ וּמִי סְנֵי סַפְסָל דַּאֲמוּר רַבָּנַן אוֹ אִיצְטְבָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי אֲמַר לֵיהּ לֵיכוֹל מָר אֶתְרוּנְגָּא אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל הָאוֹמֵר אֶתְרוּנְגָּא תִּילְתָּא בְּרָמוּת רוּחָא אוֹ אֶתְרוֹג כִּדְקַרְיוּהּ רַבָּנַן אוֹ אֶתְרוֹגָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי אֲמַר לֵיהּ לִישְׁתֵּי מָר אַנְבָּגָא אֲמַר לֵיהּ מִי סְנֵי אִיסְפָּרָגוֹס דְּקַרְיוּהּ רַבָּנַן אוֹ אַנְפַּק דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי
אֲמַר לֵיהּ תֵּיתֵי דּוֹנַג תַּשְׁקֵינַן אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּאִשָּׁה קְטַנָּה הִיא בְּפֵירוּשׁ אָמַר שְׁמוּאֵל אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּאִשָּׁה כְּלָל בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה
נְשַׁדַּר לֵיהּ מָר שְׁלָמָא לְיַלְתָּא אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל קוֹל בָּאִשָּׁה עֶרְוָה אֶפְשָׁר עַל יְדֵי שָׁלִיחַ אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - א

שנינו במשנה: גירי וחרורי.

והוינן בה: מנלן, מנין שאף גרים ועבדים משוחררים היו בין עולי בבל?

אמר רב חסדא: למדנו זאת מדאמר קרא [עזרא ו כא]: "ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה [את קרבן הפסח]. וכמו כן, אכלו מבשר הפסח כל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם". והיינו, שאף גרים ועבדים, שעזבו את דת הגויים, ובאו לידבק בישראל, גם הם אכלו מבשר קרבן הפסח. ^[14] ומכאן, שאף הם עלו עם עזרא. ^[15]

שנינו במשנה: ממזירי.

והוינן בה: מנלן שאף הם עלו?

ומשנינן: ממה דכתיב [נחמיה ב י] "וישמע סנבלט החרוני וטוביה העבד העמוני". הרי שהיה "טוביה" עבד כנעני.

וכתיב שם [ו יח] "כי שרים רבים ביהודה, היו "בעלי שבועה" [ידידים] לו [לטוביה].

כי חתן הוא טוביה [העבד העמוני], לשכניה בן ארח [הישראלי].

ואף יהוחנן, בנו של טוביה [העבד העמוני], לקח לו לאשה מבנות ישראל, את בת משלם בן ברכיה [הישראלי] ".

הרי שאף על גב שטוביה העמוני ובנו יהוחנן היו עבדים, ולעבדים אין תפיסת קידושין בישראל, בכל זאת נישאו להם בנות ישראל, בעבירה.

והולד הנולד מהם הוא ממזר, כי קסבר התנא במשנתנו, שעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל, ונתעברה ממנו, הולד ממזר.

ונמצא, שהיו בניהם של טוביה העבד ושל בנו יהוחנן, ממזרים, לפי שנולדו להם מבנות ישראל [מבתו של שכניה הישראלי, ומבתו של משלם הישראלי]. ומבואר בכתוב שאף הם היו מעולי בבל.

אך מקשה הגמרא שלש קושיות על התירוץ:

ראשית, הניחא למאן דאמר עבד הבא על בת ישראל, הולד ממזר, שפיר מוכח שאף הם עלו עמהם.

אלא למאן דאמר "עבד הבא על בת ישראל, הולד כשר", מאי איכא למימר? והרי לשיטתו, לא היו בניהם של טוביה ויהוחנן ממזרים. ושוב יקשה, מנין שהיו ממזרים בין עולי בבל?

ותו, שנית קשה: ממאי מנין דהוו להו, שהיו להם לטוביה ויהונתן, בנים מהנשים הישראליות שנשאו להם לנשים?

דלמא, שמא לא הוו ליה כלל בנים מאותן נשים שנשאו מבנות ישראל.

ותו, שלישית קשה: אף אם נניח שהיו להם בנים מאותן נשים, ממאי דהכא, בבבל, הוו להו, וסליקו [מנין לנו שהם נולדו בבבל, ואחר כך עלו]?

דלמא, שמא התם, שם בארץ ישראל, הוו, היו שכניה ומשולם מאז ומעולם, שנשארו בארץ ישראל בזמן החורבן ולא גלו לבבל, ושם, בארץ ישראל, נשאו טוביה ויהוחנן את בנותיהם, וכלל לא היו מעולי בבל.

ומסקינן: אלא, מהכא למדנו שהיו ממזרים בין עולי בבל:

מדכתיב [שם ז סא] "ואלה העולים מהמקומות הללו שבבבל: תל מלח, תל חרשא, כרוב, אדון ואמר. ולא יכלו העולים משם להגיד בית אבותם וזרעם, אם מישראל הם".

ודרשינן: "תל מלח" - אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשי סדום, שנהפכה לתל מלח. שאנשי סדום היו מגלי עריות, שהרי נאמר עליהם "רעים וחטאים". ודרשינן: "רעים" בגופם, ו"חטאים" בממונם.

ואף אנשים אלו מעולי בבל, נולדו מגילוי עריות, והיו ממזרים.

"תל חרשא" - זה מי שקורא "אבא", ואמו משתקתו. דהיינו שתוקים [שתוקי נקרא גם "חרש", על שם שאמו מחרישתו], שלא נודע מי אביהם, לפי שהתעברה אמם בהיותה פנויה, ואין ידוע ממי התעברה, וספק ממזרים הם. ואף הם היו בין עולי בבל. ^[16]

"ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם, אם מישראל הם" - זה הוא אסופי שנאסף מן השוק, ואין ידוע מי הוא אביו ["בית אבותם"], ומי היא אמו ["וזרעם"], ^[17] וספק ישראל הם [אך שתוקי יודע שאמו מישראל].

ואף הם היו בין עולי בבל.

וכיון שהביאה הגמרא פסוק זה, היא גם מבארת את האמור בו:

"כרוב, אדון ואמר" -

אמר דרש רבי אבהו את המקרא הזה מסופו לראשו:

אמר אדון [הקדוש ברוך הוא]: אני אמרתי שיהיו ישראל לפני חשובים ככרוב, שיהיו קדושים ככרובי הקודש שבמרכבה [שהם מחיות הקודש], ואילו הם [ישראל], שמו עצמם כנמר, ^[18] שנואפים הם כנמר, שאינו מקפיד מלבוא על בת זוג של חבירו. ^[19]

איכא דאמרי, להיפך אמר רבי אבהו, וכך דרש את המקרא:

אמר אדון: אף על פי ששמו ישראל עצמם כנמר ולא נזהרו בעריות, הרי הן חשובים לפני ככרוב! אמר רבה בר בר חנה: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו [האסורה עליו], מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו לכל העולם כולו, וזרעו מלח. ^[20] כשם שמחרישה זו לא יצאו פירות לעולם, כן מזיווג זה לא יצאו פירות ראויים, שהרי פוסל הוא את זרעו.

שנאמר: "ואלה העולים מתל מלח תל חרשא". שהיו ממזרים או ספק ממזרים, כמבואר לעיל, ו"חרשא" הוא לשון חרישה. ומרומז בזה, שדומים למי שחורשים וזורעים מלח.

אמר רבה בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה שהיא פסולה עליו, ^[21] ועושה זאת לשום ממון, מחמת תאות בצע, הויין לו בנים שאינן מהוגנים. שנאמר [הושע ה ז]: " בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו".

מאחר שבגדו בה', בניהם יהיו "זרים". והכתוב מדבר באנשים הנושאים אשה פסולה לשם ממון, כדמוכח מהמשך הדברים, כמבואר בסמוך.

ושמא תאמר, שהממון שהכניסה לו האשה פלט [נשאר ברשותו] -

תלמוד לומר בהמשך הכתוב: "עתה יאכלם חדש את חלקיהם". שיאבד אותו ממון וייאכל בחודש אחד.

ושמא תאמר, רק חלקו של הבעל בממון האשה [שהם נכסי צאן ברזל] יאבד, בגלל שנשא אשה פסולה עבור הממון. אבל לא יאבד חלקה [נכסי מלוג שנשארים שלה], שהרי היא לא עברה עבירה בכך שנישאה למיוחס, כי היא לא מצווה להמנע מלהינשא לבעל מיוחס -

תלמוד לומר: "חלקיהם", שאף חלקה יאבד.

ושמא תאמר, רק לאחר זמן מרובה יאבד הממון, ולא מיד -

תלמוד לומר: "יאכלם חדש", מיד.

ומפרשינן: מאי משמע, מנין שמשמעות "חדש" היא מיד? -

אמר רב נחמן בר יצחק: כך היא משמעות הפסוק: תיכף כשחודש זה נכנס וחודש שעבר יצא, וכבר ממונם אבד. ^[22]

ואמר רבה בר רב אדא; ואמרי לה אמר רבי סלא אמר רב המנונא: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, שהיא פסולה לו, ^[23] אליהו ^[24] [שם מלאך, שהוא "סופר" של מעלה] כופתו על העמוד, והקדוש ברוך הוא רוצעו [מלקהו ברצועה]. שכך היו עושים בחייבי מלקות בבית דין, כופתים את שתי ידיו על העמוד, ומלקים אותו.

ותנא בברייתא: על כולם [כהנים לויים וישראלים] הנושאים אשה שאינה כשרה להם על פי יחוסם, אליהו כותב את הדברים הבאים, והקדוש ברוך הוא חותם עליהם: אוי לו לפוסל את זרעו, ולפוגם את משפחתו, ולנושא אשה שאינה הוגנת לו!

ואליהו כופתו, והקדוש ברוך הוא רוצעו!

וכל הפוסל משפחות אחרות ומטיל פגם בכשרותם, סימן הוא, כי הוא עצמו פסול ביחוסו.

ואדם הפסול אינו מדבר בשבחא [שבח] של אחרים לעולם. שאין דרך הפסול לדבר בשבח הבריות, אלא תמיד הוא מחפש להטיל בהם דופי.

וכן אמר שמואל: כל הפוסל את האחרים, במומו פוסל, שסימן הוא לכך, שהוא עצמו פסול במום זה.

ומביאה הגמרא מעשה שהתבססו בו על דברי שמואל: ההוא גברא דמנהרדעא, דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא [מעשה באדם מנהרדעא שנכנס לבית מטבחיים בפומבדיתא].

אמר להו לטבחים: הבו לי בישרא [תנו לי בשר]!

אמרו ליה: נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל, וניתיב לך [המתן עד שיטול משרתו של רב יהודה, ואחר כך ניתן לך לבחור מהנשאר].

אמר ההוא גברא: מאן הוא יהודה בר שויסקאל, דקדים לי, דשקל מן קמאי [וכי מי הוא יהודה בר יחזקאל שיקדים לי, ויטול חלקו לפני]?!

וכינה את רב יהודה בשם "בר שויסקאל", שהוא כינוי גנאי, מלשון "גרגרן", לפי ש"שויסק" הוא צלי, ^[25] ו"שויסקאל" הוא מי שאוכל צלי.

אזלו, הלכו ואמרו ליה לרב יהודה את סיפור הדברים.

שמתיה [נידהו] רב יהודה, לפי הדין שמנדים את מי שמזלזל בכבוד הרב.

אמרו לרב יהודה: אותו אדם רגיל הוא דקרי אינשי עבדי [לקרוא לאנשים "עבד"].

אכריז עליה רב יהודה על אדם זה דהוא עצמו עבדא הוא, על סמך דברי שמואל שכל הפוסל במומו הוא פוסל.

אזל ההוא גברא, ואזמניה [הזמין] את רב יהודה בר יחזקאל לדינא לקמיה דרב נחמן, לתובעו על כך שהכריז עליו שהוא עבד.

אייתי פיתקא דהזמנא [הביא את שטר ההזמנה לדין] לרב יהודה.

אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא להתייעץ עמו, ואמר ליה: איזיל [האם חייב אני ללכת] להתדיין עם איש זה לפני רב נחמן, או לא איזיל, לפי שיש בכך זילזול בכבוד התורה?!

אמר ליה רב הונא: משורת הדין, מיזל לא מיבעי לך למיזל! אינך צריך ללכת לפני רב נחמן, משום דגברא רבא את, שאתה גדול יותר מרב נחמן. ואף שהוא ראש בית דין של נהרדעא, הרי אתה ראש הישיבה בפומבדיתא.

אלא, מאחר ורב נחמן הוא חתן בבית הנשיא, הרי משום יקרא [כבוד] דבי נשיאה, של בית הנשיא, קום זיל [לך] לדין תורה לפניו.

אתא, בא רב יהודה לפני רב נחמן, ואשכחיה דקעביד [מצאו שהוא עושה] מעקה.

אמר ליה רב יהודה בר יחזקאל לרב נחמן: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור הוא בעשיית מלאכה בפני שלשה!? לפי שגנאי הוא לציבור הכפופים לו, שאין לפרנס שלהם מי שיעשה לו את מלאכתו, ונאלץ הוא לעשותה בעצמו.

ואם כן, מדוע אתה עושה מלאכה בפרהסיא?

אמר ליה רב נחמן: פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא [מעט מהמעקה אני עושה], ואין זה נחשב למלאכה. ^[26]

וקרא רב נחמן למעקה "גונדריתא", שכך הוא כינויו באחת הלשונות.

אמר ליה רב יהודה: וכי מי סניא [שנאוי ומכוער] בעיניך לשון "מעקה" כמו דכתיב באורייתא, או לשון "מחיצה" כמו דאמור רבנן במעקה, עד שנזקק אתה לשפה זרה, לקרותו "גונדריתא"?!

ובכונת רב יהודה היה לקנטרו בדברים, כדי לרומזו שלא היה לו להתנשא מעליו, ולהזמינו לדין לפניו.

אמר ליה רב נחמן: יתיב מר אקרפיטא [ישב אדוני על הספסל]. "קרפיטא" הוא ספסל בלשון זרה.

אמר ליה רב יהודה: וכי מי סני [שנאוי] עליך לשון "ספסל" כמו דאמור רבנן, או לשון "איצטבא", כמו דאמרי אינשי [כלשון שמשתמשים בו בני אדם], עד שאתה קורא לו "קרפיטא"?!

אמר ליה רב נחמן: ליכול מר אתרונגא [יאכל אדוני אתרוג]!

אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל: כל האומר על אתרוג "אתרונגא", תילתא ברמות רוחא. שליש מרוחו היא גסה, ולכך הוא משנה את דיבורו.

אלא יש לומר, או "אתרוג" כדקריוה רבנן, או "אתרוגא", כמו דאמרי אינשי.

אמר ליה רב נחמן: לישתי מר אנבגא! ישתה אדוני כוס משקה שיש בו שיעור רביעית. והוא משקה שהיו רגילים לשתותו בשחרית, והוא נקרא "אספרגוס".

אמר ליה רב יהודה: וכי מי סני עליך לשון "איספרגוס" כמו דקריוה רבנן למשקה זה, או אנפק [כוס של רביעית הלוג] כמו דאמרי אינשי, עד שאתה קורהו "אנבגא"?!

אמר ליה רב נחמן: תיתי דונג ותשקינן [תבוא בתי ששמה "דונג" ותשקה אותנו, והיינו, שתביא לפנינו מהמשקה הזה]! ^[27] אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל: אין משתמשין באשה, כדי שלא תתרגל לשהות בין אנשים.

אמר ליה רב נחמן: והלא עדיין קטנה היא בתי!

אמר ליה רב יהודה: בפירוש אמר שמואל: אין משתמשין באשה כלל, בין גדולה ובין קטנה.

אמר ליה רב נחמן: נשדר ליה מר שלמא לילתא [ישלח אדוני פריסת שלום לילתא, אשתי].

אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל: קול באשה, דינו כדין ערוה, שנאמר "השמיעיני את קולך". לפיכך אסור לשמוע קול אשה. ^[28]

ואם אשאל בשלום ילתא, הרי היא תשיבני לשלום, ואעבור על הדין האמור.

אמר ליה רב נחמן: והלא אפשר לך לשלוח לה פריסת שלום על ידי שליח, ובכך לא תבוא לעבור על "קול באשה ערוה".

אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל:

הערות

^[14] ומדלא כתיב "והנבדל" אלא "וכל הנבדל", משמע שיש שני מיני הבדלה, גרים וחרורי. אי נמי, "גויי הארצות" משמע שני ענינים. תוס' הרא"ש.

^[15] לכאורה קשה, איך משמע מכאן שהגרים עלו מבבל? והרי שמא הם היו מהנשארים בארץ ישראל, כדפריך הגמרא לקמן בממזרים. ויש לומר, דקאי על תחילת הפסוק "ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה", ומשמע שגם הגרים שבו מהגולה. מהרש"א.

^[16] ו"תל" מלשון תולה, שתולה עצמו באיש אחר שהוא אביו, ואמו משתקתו. מהרש"א.

^[17] כך פירש רש"י. והמהרש"א כתב שדורש "אם" בניקוד ציר"י, דהיינו זרעו מן האם לא יוכל גם כן להגיד.

^[18] דריש נו"ן מ"אדון". ו"אימר" שאחריו מלשון נמר. מהרש"א.

^[19] כן כתב רש"י. ויש לפרש עוד, על פי מה שכתב הרע"ב בביאורו על המשנה באבות [ה ב] "הוי עז כנמר", שהנמר נולד מחזיר היער והלביאה, והוא ממזר, ולכן המשיל אותם לנמר. רש"ש. עוד יש לפרש: אני אמרתי שיהיו עושים רצוני, ויהיו חשובים ככרובים שבמקדש, שהיו דבוקים זה לזה כזכר ונקבה. והם שמו עצמם כנמר, שאינו מקפיד בכך. מהרש"א.

^[20] כי פרי הבטן דומה לפרי האדמה. ולכן, כמו החורש לזריעה, וזורע במקום החרישה מלח, לא זו בלבד שאין לו הנאה בזריעה זו אלא שגם הוא מקלקל את מקום החרישה, שלא יוכל לצמוח בו כלום, כמו שנאמר "גפרית ומלח שריפה כל ארצה. לא תזרע ולא תצמיח", כן הדבר הזה, שמכלה החרישה והזריעה, שאין לו הנאה בזרע פסול, היות שאין השכינה שורה אלא במשפחות מיוחסות שבישראל. מהרש"א.

^[21] כן כתוב ברמ"א אבן העזר [ב א], שדוקא באשה פסולה נאמר דין זה, אבל אם אינה פסולה, ונושאה משום ממון, מותר. וכן משמע ברש"י ד"ה בנים.

^[22] היה צריך לומר "חדש יוצא, וחדש נכנס", אלא שבהרבה מקומות מצינו כעין זה. כמו "יכנס אדם בכי טוב, ויצא בכי טוב", שהקדימה הגמרא את הכניסה ליציאה. אי נמי, הכי קאמר: מהכנסת החדש עד יציאתו. תוס' הרא"ש.

^[23] כך פירש רש"י כאן. ולעיל לא פירש כלום. ומשמע, שאף אם אינה פסולה ממש אלא שאינה הוגנת לו, כגון בת עם הארץ לתלמיד חכם וכדומה, גם כן מעלה עליו הכתוב כאילו זרע מלח. עיון יעקב.

^[24] כתב רש"י, שאין זה אליהו שבמקרא, כי מי היה כופתו לפני אליהו? אלא שם של מלאך הוא, שמשמש כ"סופר" למעלה. והמהרש"א כתב, שיתכן לומר שהוא אליהו שבמקרא, כי באמת הנושא אשה פסולה חייב מלקות בבי"ד, אלא שאינו ברור הפסול, ולכן אין הבי"ד יכולים להלקותו. אבל אליהו, שהוא פנחס, הוא מלאך הברית לנקום ולקנא בדבר ערוה, ואליו גלוי הכל, ולכן הוא כופתו, והקב"ה מלקה אותו על שסילק שכינתו מזרעו. ועוד כתב, שענין המלקות הוא, ששולח עליו מכות ונגעי בני אדם, כמו שאמרו: אם ארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו.

^[25] כן פירש רש"י. והמהרש"א מפרש "שוי סקל", דהיינו כבן סורר ומורה, שהוא בסקילה על זלילת בשר.

^[26] כיון שהוא עוסק במצות עשיית מעקה, אין דבר זה נחשב כ"עשיית מלאכה בפני רבים". וכן מצינו אצל משה רבינו, שבנה מזבח [בסוף פרשת משפטים], והקים את המשכן. וצריך עיון, למה לא הזכירוהו הפוסקים. המקנה.

^[27] לכאורה יש לתמוה, למה היה צריך לומר זאת לרב יהודה? אלא, שהשיב לרב יהודה, שלכן השתמש בלשון "אנבגא", כדי שתשמע בתי דונג, ותבא ותשקנו, לפי שהיא מורגלת בהאי לישנא מבי ריש דלותא. מהרש"א.

^[28] כתב הרשב"א בברכות [כד א], דוקא קול של שאילת שלום או השבת שלום, שיש בזה קירוב הדעת, אסור, אבל קול דיבורה בעלמא מותר.

לא תאכל".

א שנינו במשנה שעלו מבבל "גירי וחרורי" [גרים ומשוחררים], ושואלים: מנלן [מניין לנו]? אמר רב חסדא, שאמר קרא [הכתוב] על אכילת הפסח בזמן שיבת ציון: "ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה וכל הנבדל מטמאת גויי הארץ אלהם" (עזרא ו, כא), כלומר, הגרים והמשוחררים שנבדלו מעבודה זרה ("טומאת גויי הארץ").

על מה ששנינו במשנה ממזרי (ממזרים), שואלים: מנלן [מניין] שהיו ממזרים בין העולים מבבל? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] "וישמע סנבלט החרני וטביה העבד העמוני" (נחמיה ב, יט), וכתיב [ונאמר] על טוביה העמוני במקום אחר: "כי רבים ביהודה בעלי שבועה לו כי חתן הוא לשכניה בן ארח ויהוחנן בנו לקח את בת משלם בן ברכיה" (שם ו, יח). ומסבירים: קסבר [סבור] חכם זה כי גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר, וכיון שטוביה שהיה עמוני נשא אשה ישראלית, וכן בנו — הרי שהיו שם ממזרים.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שבמקרה זה הולד ממזר, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהולד כשר ומתייחס אחרי אמו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ותו [ועוד] אפשר לשאול: ממאי דהוו ליה בני [מניין שהיו לו בנים] מאשתו זו ליהוחנן? דילמא [שמא] לא הוו ליה בני [היו לו בנים], ואם כן לא היו ממזרים! ותו: ממאי דהכא הוו להו וסליקו [ועוד, ממה אתה יודע שכאן בבבל היו, נולדו, להם בנים ועלו] לארץ ישראל? דילמא התם הוו [שמא שם בארץ ישראל היו], שהיו מן המשפחות שלא גלו לבבל ואי אפשר להכניסם ברשימת היוחסין שעלו מבבל!

אלא הראיה היא מהכא [מכאן], שנאמר: "ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואמר, ולא יכלו להגיד בית אבתם וזרעם אם מישראל הם" (שם ז, סא). ומסבירים שיש לדרוש את השמות הללו כך: "תל מלח" — אלו בני אדם שדומים מעשיהם בגילוי עריות למעשה סדום שנהפכה לתל מלח. "תל חרשא" — רמז הוא לזה שקורא "אבא" למישהו ואמו משתקתו ("חרשא" — מחרישתו), שאינו יודע מי אביו.

"ולא יכלו להגיד בית אבתם וזרעם אם מישראל הם" — זה הוא אסופי שנאסף מן השוק שאינו יודע כלל אם הוא מזרע ישראל — שאינו יודע מי הוריו. "כרוב אדון ואמר" אמר ר' אבהו, כך יש לדרוש: אמר אדון, הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי יהיו ישראל לפני חשובים ככרוב (מלאך) והם שמו עצמם כנמר בעזות מצח. איכא דאמרי [יש שאומרים] שדרשה אחרת אמר ר' אבהו — אמר אדון: אף על פי ששמו עצמם כנמר — הן חשובים לפני ככרוב. ומכאן שעלו מבבל גם ממזרים.

ב על אותו פסוק עצמו אמר רבה בר בר חנה: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, כלומר, שיש בה פסול יוחסין לגביו — מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו לכל העולם כולו, וזרעו מלח, שנאמר על פסולי יוחסין שעלו מבבל: "ואלה העולים מתל מלח תל חרשא".

אמר רבה בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה פסולה לשום (לשם) ממון ולא מטעמים אחרים — הויין [יהיו] לו בנים שאינן מהוגנים, שנאמר: "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" (הושע ה, ז), כלומר, כשנושא אשה שלא לשם שמים ("בה' בגדו").

ושמא תאמר ממון פלט, שלפחות הממון שקיבלו בנדוניה נשאר להם אף שיש להם בנים לא מהוגנים — תלמוד לומר: "עתה יאכלם חדש את חלקיהם" (שם), כלומר, את רכושם יאכלו בחודש אחד. ושמא תאמר חלקו ולא חלקה של אשתו — תלמוד לומר "חלקיהם" בלשון רבים — שלו ושלה. ושמא תאמר שיקרה הדבר לזמן מרובה ובינתיים ייהנה מן הממון — תלמוד לומר "חדש". ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות] כיצד מובן הדבר מכתוב זה? אמר רב נחמן בר יצחק: חדש נכנס וחדש יצא וכבר ממונם אבד.

ואמר רבה בר רב אדא ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' סלא אמר רב המנונא: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו (קושר אותו) כדרך שעושים לחייבי מלקות והקדוש ברוך הוא רוצעו, מכה אותו ברצועה. ותנא [ושנה] החכם: על כולם אליהו כותב והקדוש ברוך הוא חותם דברים אלה: אוי לו לפוסל את זרעו, ולפוגם את משפחתו, ולנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו והקדוש ברוך הוא רוצעו.

ועוד אמרו: וכל הפוסל אחרים בפגם יוחסין — סימן שהוא עצמו פסול, וסימן יש לו: ואינו מדבר בשבחא [בשבח] אנשים אחרים לעולם, ואמר שמואל: אדם שרגיל לכנות אנשים באיזשהו פסול — במומו שלו פוסל.

ג מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] מנהרדעא דעל לבי מטבחיא [שנכנס לבית המטבחיים] בפומבדיתא. אמר להו [להם]: הבו לי בישרא [תנו לי בשר]. אמרו ליה [לו]: נטר עד דשקיל לשמעיה [חכה עד שיקח שמשו] של רב יהודה בר יחזקאל וניתי ב לך [ואז ניתן לך]. כעס אותו איש ואמר: מאן [מיהו] יהודה בר שויסקאל שכינהו בשם גנאי: גרגרן, דקדים [שקודם] לי, דשקל מן קמאי [שיבוא ויקח לפני]?! אזלו אמרו ליה [הלכו אמרו לו] לרב יהודה מה שאמר אותו האיש. שמתיה [נידה אותו], כדין המבזה תלמיד חכם. אמרו לו שאותו אדם גם רגיל דקרי אינשי [שקורא, מכנה לאנשים] בלשון גנאי "עבדי" [עבדים]. אכריז עליה דעבדא הוא [הכריז עליו שעבד הוא] ואסור להתחתן בו.

אזל ההוא [הלך אותו האיש] אזמניה לדינא לקמיה [הזמין אותו, את רב יהודה, לדין לפני] רב נחמן בנהרדעא. אייתי פיתקא דהזמנא [בא פתק כתב ההזמנה] לפומבדיתא. אזל [הלך] רב יהודה לקמיה [לפני] רב הונא להתייעץ עימו. אמר ליה [לו]: איזיל [אלך] או לא איזיל [אלך]? אמר ליה [לו]: מיזל לא מיבעי לך למיזל [ללכת אין אתה צריך ללכת] משום דגברא רבה את [שאדם גדול אתה] ואינך כפוף לבית דינו של רב נחמן, אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל [כבוד בית הנשיא שרב נחמן היה חתנו קום ולך].

אתא [בא] רב יהודה לנהרדעא אשכחיה [מצא אותו] את רב נחמן דקעביד [שעושה] מעקה. אמר ליה [לו] רב יהודה לרב נחמן: לא סבר לה מר [האם אין אדוני סבור] להא [להלכה זו] שאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה, שלא יזלזל בכבודו? אמר ליה [לו] רב נחמן: פורתא דגונדריתא [משהו של מעקה] הוא דקא עבידנא [שאני עושה]. אמר ליה [לו] רב יהודה: מי סניא [האם שנוא, מאוס] לשון "מעקה" דכתיב באורייתא [שכתוב בתורה], או לשון "מחיצה" דאמור רבנן [שאומרים חכמים] ומדוע אתה משתמש בלשון שאינה לא לשון תורה ולא לשון חכמים?

אחר כך אמר ליה [לו] רב נחמן: יתיב מר אקרפיטא [יישב אדוני על הספסל]. אמר ליה [לו]: ומי סני [האם שנוא, מאוס] ספסל דאמור רבנן [שאומרים חכמים], או איצטבא דאמרי אינשי [שאומרים אנשים בדיבור רגיל]? מדוע אתה משתמש במילים בלתי רגילות? אחר כך אמר ליה [לו] רב נחמן: ליכול מר אתרונגא [יאכל אדוני אתרוג]. אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר שמואל: כל האומר "אתרונגא" הרי זה תילתא ברמות רוחא [שליש של גסות הרוח], ומדוע? או שיאמר "אתרוג" כדקריוה רבנן [כפי שקוראים אותו חכמים] בלשונם, או "אתרוגא" דאמרי אינשי [כפי שאומרים אנשים בארמית] אבל כשהוא אומר "אתרונגא" אין זה אלא משום גסות הרוח. אחר כך אמר ליה [לו]: לישתי מר אנבגא [ישתה אדוני כוס יין]. אמר ליה [לו]: מי סני [האם מאוס] "איספרגוס" דקריוה רבנן [שקוראים אותה רבנן] או "אנפק" דאמרי אינשי [שאומרים אנשים]?

אחר כך אמר ליה [לו]: תיתי [תבוא] בתי דונג תשקינן [ותשקה אותנו]. אמר ליה [לו] רב יהודה: הכי [כך] אמר שמואל: אין משתמשים באשה לשירות שיש בו קירבה, כגון זה. אמר לו רב נחמן: קטנה היא. אמר לו: בפירוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה.

אחר כך הציע לו רב נחמן: נשדר ליה מר שלמא [ישלח אדוני דרישת שלום] לאשתי ילתא. אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר שמואל: קול באשה ערוה, ואין לשוחח איתה. אמר לו: אפשר לעשות זאת על ידי שליח. אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר שמואל:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

she may not eat.

§ The mishna teaches that converts and emancipated slaves ascended from Babylonia. The Gemara asks: From where do we derive this? Rav Ḥisda says: As the verse states with regard to the eating of the Paschal offering upon the return to Eretz Yisrael: “And the children of Israel who had come back from the exile ate, and all such as had separated themselves to them from the impurity of the nations of the land to seek the Lord, the God of Israel, did eat” (Ezra 6:21), indicating that converts and emancipated slaves who had abandoned “the impurity of the nations of the land,” i.e., idolatry, joined Ezra.

The mishna taught that mamzerim were among those who ascended from Babylonia. The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: As it is written: “And Sanballat the Horonite and Tobiah the servant, the Ammonite, heard” (Nehemiah 2:19), and elsewhere it is written with regard to Tobiah the Ammonite: “For there were many in Judah sworn to him because he was the son-in-law of Shecaniah the son of Arah; and his son Jehohanan had taken the daughter of Meshullam the son of Berechiah” (Nehemiah 6:18). The Gemara proceeds to explain: This tanna holds that in the case of a gentile or a slave who engaged in sexual intercourse with a Jewish woman, the offspring is a mamzer. Since Tobiah the Ammonite, a gentile, married a Jewish woman, as did his son, there were clearly mamzerim among those who ascended.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that in that case the offspring is a mamzer. But according to the one who says that the lineage of the offspring is unflawed and has the status of the mother, what can be said? And furthermore, from where is it clear that Jehohanan had offspring from this wife? Perhaps he did not have offspring, and it is possible that there were no mamzerim. And furthermore, even if they did have offspring, from where is it clear that they had offspring here, in Babylonia, who then ascended to Eretz Yisrael? Perhaps they were there, in Eretz Yisrael, all the time, as they may have been one of the families that was not exiled to Babylonia, and therefore they cannot be used as the proof that mamzerim ascended from Babylonia.

Rather, the proof that mamzerim were among those who ascended from Babylonia is from here: “And these were they that ascended from Tel Melah, Tel Harsha, Cherub, Addon, and Immer; but they could not tell their fathers’ houses, nor their offspring, whether they were of Israel” (Nehemiah 7:61). The Gemara explains that these names are to be interpreted as follows: “Tel Melah”; these are people whose licentious actions were similar to the act of Sodom, which was turned into a mound of salt [tel melaḥ]. “Tel Harsha”; this is referring to one who calls a man father, and his mother silences him, as the word ḥarsha is similar to maḥarishto, meaning: Silences him. In any event, the statement that there were those who acted licentiously, as did the people of Sodom, means that there were mamzerim among them.

The Gemara continues with its explication of the verse: “But they could not tell their fathers’ houses, nor their offspring, whether they were of Israel”; this is referring to a foundling who is gathered from the marketplace. Such a person does not even know if he is Jewish, as he has no knowledge of his parents. With regard to the names “Cherub, Addon, and Immer,” Rabbi Abbahu says that these terms should be expounded as follows: The Master [Adon], God, said: I said that the Jewish people shall be as important before Me as a cherub, but they made themselves impudent as a leopard [namer]. There are those who say a different version: Rabbi Abbahu said: The Master [Adon] said that although they made themselves as a leopard [namer], they are as important before Me as a cherub.

§ Explicating the same verse, Rabba bar bar Ḥana says: In the case of anyone who marries a woman who is not suited for him to marry due to her lineage, the verse ascribes him blame as though he plowed [ḥarash] all of the entire world and sowed it with salt [melaḥ], as it is stated with regard to those of flawed lineage who ascended from Babylonia: “And these were they that ascended from Tel Melah, Tel Harsha.”

Rabba bar Rav Adda says that Rav says: In the case of anyone who marries a woman of flawed lineage only for the sake of money, he will have offspring who will act inappropriately, as it is stated: “They have dealt treacherously against the Lord, for they have begotten strange children; now shall the new moon devour them with their portions” (Hosea 5:7).

Rabba bar Rav Adda explains the verse: And lest you say that at least the money that they received as dowry was spared, although they suffer from the acts of their offspring, the verse states: “Now shall the new moon devour them with their portions,” meaning their property shall be consumed in a single month. And lest you say his portion will be lost but not the portion of his wife, the verse states “their portions” in the plural. And lest you say this will occur after a long time, but in the interim he will benefit from the money, the verse states: “The new moon.” The Gemara asks: From where may it be inferred that their money will be lost immediately? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: A month comes and a month goes, and their money is already lost. In any event, the fact that the punishment they receive is the loss of their portions indicates that the sin in this case was marrying for the sake of money.

And Rabba bar Rav Adda says, and some say Rabbi Salla says that Rav Hamnuna says: In the case of anyone who marries a woman who is not suited for him to marry due to her lineage, Elijah binds him in the manner that those liable to receive lashes are bound, and the Holy One, Blessed be He, straps him. And a Sage taught: Concerning all of them, Elijah writes and the Holy One, Blessed be He, signs the following: Woe to he who disqualifies his offspring, and who brings a flaw to his family lineage, and who marries a woman who is not halakhically suited for him to marry. Elijah binds him and the Holy One, Blessed be He, straps him.

He further said: And anyone who disqualifies others by stating that their lineage is flawed, that is a sign that he himself is of flawed lineage. Another indication that one’s lineage is flawed is that he never speaks in praise of others. And Shmuel says: If one habitually claims that others are flawed, he disqualifies himself with his own flaw. The flaw he accuses them of having is in fact the one that he has.

§ The Gemara recounts a related incident: There was a certain man from Neharde’a who entered a butcher shop in Pumbedita. He said to them: Give me meat. They said to him: Wait until the servant of Rav Yehuda bar Yeḥezkel has taken his meat, and then we will give it to you. The man said to them in anger: Who is this Yehuda bar Sheviske’el, a derogatory name for a glutton for meat, that he should precede me, that he should take before me? They went and told Rav Yehuda what the man had said. Rav Yehuda excommunicated him, in accordance with the halakha of one who disparages a Torah scholar. They also said to him that the same man was in the habit of calling people slaves. Rav Yehuda proclaimed about him that he is a slave and may not marry a Jew.

The Gemara continues the story: That man went and summoned Rav Yehuda to judgment before Rav Naḥman, who was a judge in Neharde’a. When the summons arrived in Pumbedita, Rav Yehuda went before Rav Huna to seek his council. Rav Yehuda said to him: Should I go or should I not go? Rav Huna said to him: As for the obligation to go, you are not required to go, since you are a great man and therefore are not under the jurisdiction of Rav Naḥman’s court. But due to the honor of the Exilarch’s house, as Rav Naḥman was the son-in-law of the Exilarch, get up and go.

Rav Yehuda arrived in Neharde’a and found Rav Naḥman constructing a parapet. Rav Yehuda said to Rav Naḥman: Does the Master not hold in accordance with that halakha that Rav Huna bar Idi says that Shmuel says: Once a person has been appointed a leader of the community, he is prohibited from performing labor before three people, so that he not belittle the honor of his position? Rav Naḥman said to him: It is merely a little fence [gundarita] that I am constructing. Rav Yehuda said to him: Is the term ma’akeh, which is written in the Torah, or the corresponding term meḥitza, which the Sages said, distasteful to you? Why do you use a term that is used by neither the Torah nor the Sages?

During their meeting, Rav Naḥman said to him: Let the Master sit on the bench [karfita]. Rav Yehuda said to him: Is the term safsal, which the Sages said, or the word itzteva, which common people say, distasteful to you? Why are you using uncommon terms? Rav Naḥman then said to him: Let the Master eat a citron [etronga]. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel said: Anyone who says etronga demonstrates one-third of a haughtiness of spirit. Why? He should either say etrog, as the Sages called it, or etroga, as common people say in Aramaic. Saying etronga is a sign of snobbery, as it was employed by the aristocratic class. He subsequently said to him: Let the Master drink a cup [anbaga] of wine. Rav Yehuda said to him: Is the term ispargus, as the Sages called it, or anpak, as common people say, distasteful to you?

Later on, Rav Naḥman said to him: Let my daughter Donag come and pour us drinks. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel says: One may not make use of a woman for a service such as this. Rav Naḥman replied: She is a minor. Rav Yehuda retorted: Shmuel explicitly says: One may not make use of a woman at all, whether she is an adult or a minor.

Later on, Rav Naḥman suggested: Let the Master send greetings of peace to my wife Yalta. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel says: A woman’s voice is considered nakedness, and one may not speak with her. Rav Naḥman responded: It is possible to send your regards with a messenger. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ראוי לאדם שיזהר בנשואין שישתדל ויטרח בבת זוג מיוחסת ובת אבות מפני שטבע התולדות נמשך אחרי טבע המולידים ויותר לטבע האמהות וכל הנושא אשה שאינה הוגנת לשם ממון הוין לו בנים שאינם מהוגנים ולא סוף דבר בפסלות הברור אלא כל שהוא רואה באבותיה שהם רשעים ונבלים ופורקי עול יראת שמים רעים בגופם וחטאים בממונם אע"פ שלא נתברר פיסולם מכל מקום סימן הוא לפסול ולכונה זו אמרו אליהו כופתו כלומר שאליהו מעתד בהרגל הלשון ובפי הבריות על בירור הספקות ואמר שספק פיסולו יעמידהו נבוך בעצמו והוא משל על הכפיתה עד שלסוף יכיר שלא יזדמן לו בה סימן ברכה ויחזיק פיסולה כברור לו והוא ענין מה שאמרו והקב"ה רוצעו והוא משל על העונש המגיעו:

לעולם יזהר אדם שלא ירגיל לשונו לפגום את הבריות ולמעט במעלת זולתו בכונת לשון הרע והמעטת כבוד אחרים דרך קנאה וגאוה שאין זו אלא כחושד עצמו ומקנה לאחרים מיראתו עליהם שידעו בו שמץ פסול ויודיעוהו ועושה עצמו כמקדים לפורענות והוא שאמרו כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם ואמר שמואל ובמומו פוסל ומכל מקום לא נאמר כן אלא לחוש לו אבל להכריז עליו ולפרסמו שהוא כן לא אלא אם כן נודע בבירור שהוא כן:

כל המבזה תלמיד חכם חייב נדוי בין שבזהו בפניו בין שבזהו שלא בפניו והחכם עצמו יכול לנדותו לכשיודע לו שבזהו כמו שביארנו במקומו:

כל שהוא ממונה פרנס על הציבור ומנהיגם אם מצד חכמתו אם מצד מעלתו ראוי לו לנהוג בעצמו שררה שלא יזונו עיני הבריות ממנו דרך הדיטות עד שיהא בעיניהם כאחד מהם ולא יהיו דבריו נשמעים ומקבלים מכאן אמרו שאסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה ומכל מקום עשית מלאכה מועטת בביתו במקום מצוה כגון מעקה וכיוצא בו רשאי:

אין מקבלין שום תשמיש על ידי אשה אפילו קטנה ופנויה וביאור דבר זה בשימוש המביא לידי שעשוע וחבה כגון מזיגת הכוס והוא הדין לרחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו וכיוצא באלו הא שאר תשמישים שאין לחוש בהם לסרך הרהור מותר:

גמרא אמר קרא וכל הנבדל מדלא קאמר אלא נבדל אלא וכל משמע דתרי גווני הבדלה נינהו כגון גירי וחרורי א"נ גויי הארצות משום ב' עניינים:

חדש נכנס וחדש יוצא ברישא. ה"ל למימר יוצא והדר נכנס אלא בהרבה מקומות יש כענין הזה גבי יכנס האדם בכי טוב ויצא בכי טוב ובמקומות טובה איכא כי ה"ג א"נ ה"ק מהכנסת החדש עד יציאתו:

אליהו כופתו למ"ד אליהו זה פנחס ניחא שמתמנה ליפרע על עון זה שלפי שהיה רגיל לקנות על עבירה כיוצא בה שקנה במעשה זמרי ואפי' למ"ד פנחס אינו אליהו מ"מ אשכחינן באליהו שהיה מקנא למקום ובעבירה זו שייך נמי קינוי כדאשכחן במעשה זמרי:

או אצטבא כדאמרי' אינשי קרופיטא ואצטבא שני עניינים הם כדמשמע במועד קטן למר שרא למבני אצטבא בחולי דמועדא ולמר שרא למיבני קרופיטא ואי אותו שהיה שמו אצטבא היה קורא אותו רב נחמן קרופיטא בדין היה לו לרב יהודה להקפיד אלא מתוך שאר עניינים מוכח דרב נחמן לא היה משנה אלא מדקדק בלשונו היה וזה נראה לרב יהודה כמו יוהרא:

רב יהודה היה ראש בפומבדיתא. נטר. המתין עד שיטול שלוחו של רב יהודה. בר שויסקל דרך גנאי אמר. ור"ש פי' גרגרן אוכל צלי ואשכחן בפסחים [דף צו] ודילמא שויסקל עבדו כלומר צלי:

אזל רב יהודה לקמי' דרב הונא א"ל איזיל או לא איזיל א"ל משום יקרא דבי נשיאה קום זיל יש הנה לתמוה דרב יהודה היה ראש ישיבה כדאמרינן בפרק הניזקין שההוא שיפורא דהוה בי רב יהודה ולבסוף בי' רבה ולבסוף בי רב יוסף והיכי אזיל לקמיה דרב נחמן ורב הונא נמי מוכיח בשלהי משקין שהיה ריש גלותא כדאמרינן התם ודינו דלא מיענש' דבי ריש גלותא משום דזקיף ארוניה דרב הונא והיכי הוה מר עוקבא חמוה דרב נחמן ריש גלותא. וי"ל שאז היה מר עוקבא ריש גלותא ורב נחמן הוה חתניה ורב יהודה עדיין לא הוה ראש ישיבה ואחרי כן מת מר עוקבא ונעשה רב הונא ריש גלותא ואחרי כן נתמנה רב יהודה ראש ישיבה אחר זה המעשה:

בפרש"י בד"ה ולא יכלו כו' היינו שתוקי ואסופי עכ"ל כל דיבור זה טעות הוא דהא לא דריש מיניה אלא אסופי אבל שתוקי מתל חרשא נדרש ובפי' ישן אינו וק"ל:

גירי וחרורי מנלן כו' דאמר קרא כל הנבדל מטומאת גויי וגו' משמע גרי וחרורי שהיו עובדי עבודת כוכבים כבר ונבדלו מעבודת כוכבים לדרוש את ה' ויש לדקדק דמהיכא משמע מהאי קרא דעלו מבבל ודלמא התם הוו כדפריך לקמן גבי ממזר ממאי דהכא הוו להו וסליקו כו' ויש ליישב דכתיב ברישא דקרא ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה ומשמע להו דהאי וכל הנבדל גו' קאי נמי אשבים מהגולה דהיינו שעלו מבבל וק"ל:

ממזירי ונתיני. האי פיסקא דנתיני טעות הוא דלא מייתי ראיה הכא אלא אממזר אבל לנתיני לא הוצרך ראיה דבכמה קראי בעזרא ונחמיה מפורש דנתיני היו מן העולים וק"ל:

שדומין מעשיהם למעשה סדום שנהפכה לתל מלח כו'. הוא מפורש בפ' נצבים גפרית ומלח וגו' כמהפכת סדום וגו' ועי"ל דה"ק שנהפכה אשת לוט לתל מלח שהוא מפורש במעשה סדום גופיה ומעשה סדום פרש"י שהיו מגלי עריות דכתיב רעים בגופם וגו' ואין צורך לדרש זה דבענינו מפורש שהיו מגלי עריות כמ"ש הוציאם אלינו ונדעה אותם ויצא להם זה הדרש דלפי פשוטו דשמות מקומות הן למה הזכיר אותם מקומות שעלו מהן שבי הגולה יותר משאר מקומות שעלו משם בני הגולה:

תל חרשא זה שקורא אבא כו'. ומלת תל במקום הזה אינו נדרש לכאורה ויש ליישב תל מלשון תולה שהוא תולה את עצמו באיש אחד שהוא אביו והאם משתקתו:

ולא יכלו להגיד וגו' זהו אסופי כו'. פרש"י וזרעם אמו ונראה דדרש אם מלשון אם בצירי ר"ל זרעו מן האם לא יוכל ג"כ להגיד וק"ל:

אמר אדון כו' והם שמו עצמם כנמר כו'. צ"ע נמר היכא רמיזא כלל בקרא ואולי דדריש אות נו"ן מאדון ואימר דבתריה מלשון נמר ופרש"י כנמר כחיה שאינה מקפדת בזווג כו' ונראה דה"פ אני אמרתי שיהיו עושין רצוני ויהיו חשובים ככרוב שהיה במקדש שהיו דבוקים זה לזה כזכר ונקבה כמו שדרשו בפסוק כמער איש ולויות וגו' והם לא שמו כן אלא כנמר שאינה מקפדת בכך כפרש"י ודו"ק:

מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו כו' וכאילו זרעו מלח כו' מבואר כי דמיון פרי בטן לפרי אדמה וכמו שהחורש לזריעה וזורע בו מלח לא זו שאין לו הנאה בזריעה אלא שגם הוא מכלה החרישה שאין דבר אחר יכול לצמוח כמ"ש גפרית ומלח וגו' לא תזרע ולא גו' כן הדבר הזה שמכלה החרישה והזריעה שאין לו בהן הנאה בזרע פסול כדאמרינן שאין השכינה שורה אלא במיוחסות שבישראל ובענין זה קאמר בה' בגדו להסתלק שכינתו מזרעו כי בנים זרים וגו' מאשה שהיא זרה לו ושמא תאמר ממון פליט ויצא שכרו בהפסדו אם אין לו וצריך לממון להיות לו לפליטה בכמה צרכים ולא יחוש לפסול זרע ואמר שאינו כן שממונו ודאי יאבד וזרעו פסול ישאר לו ושמא תאמר חלקו כו' כפרש"י ולא חלקה שהן נכסי מלוג דצריך שיהיה הקרן קיים ויהנה מיהת מאותן נשואין שיזכה בפירותיהן של נכסי מלוג שהן לבעל להיות לו לפליטה לצורכו ת"ל חלקיהם שגם הפירות מהם יאבדו לו ופרש"י יאכלם חודש שיאכלם בחדש אחד וא"כ לא הל"ל חודש נכנס קודם ואח"כ חודש יוצא אלא חודש אחד יוצא וחודש אחר נכנס וממונן אבד אלא נראה לפרש דודאי לאו בחודש א' יאכל ויאבד הכל אלא דה"פ חודש נכנס ואותו חודש יוצא וממונו אבד ונתמעט בכל יציאת חודש עד שיתמעט בכל חודש וחודש עד שלא נשאר כלום בידו מאותו ממון ותלה הדבר בחודש כי גם מזל החודש גורם לו להגרע לו על שלא בטח בישועת ה' ונשא אשה לשם ממון ולפי ענין זה אמרו דאליהו כופתו והקב"ה רוצעו לפי שהנושא פסולה לו חייב מלקות בב"ד אלא שהוא מצדד להיתר לומר שאינו אמת וגם ב"ד שלמטה אין בידם להלקותו במקום שיש קצת ספק אבל אליהו שהוא פנחס הוא מלאך הברית לנקום ולקנא בדבר ערוה ואליו גלוי דבר ערוה הוא כופתו והקב"ה מלקה אותו על שסילק זה שכינתו מזרעו וענין המלקות ששולח עליו מכות ונגעי בני אדם כענין שאמרו אם ד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטלו כו':

על כולם אליהו כותב כו'. פרש"י כהנים לוים וישראלים כו' והוא דחוק דהיכן הוזכר כהנים לוים וישראלים ויש לפרש דקאמר ועל כולם אמאי דקאמר ואזיל דהיינו על ג' תקלות שעשה זה דהיינו הא' שפסל זרעו וסלקו מן השכינה והב' שפגם את משפחתו שהטיל ביניהם פסול להתרחק מהם בדרי אחריני דלא ידעי מי הוא הפסול במשפחתו שכולם נכנסו בספק זה והג' על שעבר עבירה ונושא אשה פסולה וענין הכתיבה והחתימה שעבירתו זו עושה רושם כי הוא מעוות לא יוכל לתקן כמ"ש זה המוליד בן מן הערוה וק"ל:

וכל הפוסל פסול ואינו מדבר כו'. מפרש"י נראה דאינו מדבר בשבחה לא קאי אכל הפוסל אלא אכל הפסול וב' כללות קתני ולא משמע כן גם קשה וכי כללא הוא דכל הפוסל הוא פסול דהא איכא שפוסל באמת ורש"י הרגיש בזה ופירש כל הפוסל מגדף תמיד כו' ועיקר חסר מן הספר וע"כ נראה דכללא חדא קתני וה"פ כל הפוסל פסול ובאיזה פוסל אמרתי לך במי שאינו מדבר בשבחה של עולם שהוא מזכיר גנאי ופסול של אנשים ואינו מזכיר לעולם שבחן ויחוסן זהו ודאי פסול הוא ושמואל מוסיף בזה דכל הפוסל הוא פסול במום זה גופו שהוא פוסל כדמייתי מהך עובדא דהוה רגיל דקרי לאינשי עבדי ולא היה רגיל בשבחן כמו שעשה לרב יהודה ונמצא שהיה עבד וק"ל:

יהודה בר שוויסקאל דקדים כו'. ודאי על רב יהודה נתכוין לומר שהיה גרגרן ור"ל יהודה בר שוויסקאל שיהודה בר הכי הוא ולא על אביו נתכוין ולשון שוויסקאל לפי' רש"י מלשון צלי ואין הלמ"ד נופל בו גם היכן הוזכר דהגרגרנין אוכלין צלי אלא דדרך שררה הוא כדאמרינן גבי כהנים ויש לפרש דה"ק דשווי סקל כבן סורר דהיינו בסקילה על עיקר אכילת בשר ודו"ק:

א"ל מי סניא מעקה כו' ומי סניא ספסל כו'. בהני ה"ק אי חשבת לי צורבא מרבנן ה"ל למימר לישנא דאמרי רבנן ואי חשבת לי כשאר אינשי כמו שהזמנת לי הל"ל לישנא דאמרי אינשי ולא הוה לך למימר לישנא דלא רגילין ביה אבל גבי אתרונגא דלא שינה בלשון אלא בתוספת נו"ן הוצרך לאתויי ליה מדברי שמואל כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא כו' ועיין פרש"י ויש לפרש דב' לשונות הן א' לשון דרבנן וא' לשון שאר אינשי אבל לשון שאמרת הוא לשון שלישי ברמות רוחא כדשמואל ועי"ל שהגאוה מתחלקת לג' חלקים הא' במעשה כגון הולך טפוף והב' במחשבה בדעתו שאין כמוהו והג' בדבורו שמדבר גבוהה וזה שהוסיף באתרונגא הנ' מדבור הגבוהה שהנו"ן מאותיות דטלנ"ת שהם כח הלשון שע"י מדבר גדולות וגבוהה וק"ל:

א"ל תיתי דונג תשקינן א"ל כו' יש לדקדק בזה מאי קאמר רב נחמן הכי לרב יהודה דהא לפי דעתו שרי להשתמש מיהת באשה קטנה ודוחק לומר דדרך שאלה קא"ל וי"ל שהשיב לרב יהודה אמאי דקאמר לישתי מר אנבגא בלישנא דלא אמרי רבנן ולא אינשי כדלעיל ואהא השיב דלהכי אמרי בהאי לישנא כדי דתשמע בתי דונג ותיתי ותשקינן שהיא מורגלת בהאי לישנא בבית ריש גלותא וק"ל:

גמ' ממזרי ונתיני נמחק ונתיני ונ"ב מהכא לא יליף נתיני אלא מקרא דלעיל דילפינן כהני לויי ישראלי ילפינן נמי נתיני דכתיב בהדיא בהאי קרא נתיני:

אדן אימר ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם כו' כצ"ל וכן אח"כ. ותנא על כולם אליהו כו' כצ"ל ונ"ב לולי פרש"י דפי' כהני לויי ישראלי הייתי מפרשו דקאי אהך תלתא בין שנשא אשה פסולה בין שנשא אשה פגומה בין שנשא אשה שאינה מהוגנת לו פי' אינה מיוחסת כמותו ועל שלשתן כותב על נשא אשה פסולה כותב אוי לו לפוסל את זרעו ולנושא אשה פגומה כותב אוי לפוגם את משפחתו ואנושא אשה שאינה מהוגנת לו כותב אוי לנושא אשה שאינה הוגנת לו וק"ל:

גמרא אלא למ"ד הולד כשר מא"ל. כשר ל"ד ולא בא אלא לאפוקי מממזר אבל פגום מיהא הוה כדלעיל (סח ב) ועי' ביבמות (מה):

שם ממאי דהכא ה"ל וסליקו. קשה לפ"ז מדוע לא חשיב במתניתין עבדי (וגם בלא זה קשה למה לא העלן אתו). ואולי לא חש עזרא להעלותו דניכרים וידועים הם לעבדים ואין חשש שיתערבו בהן. ומה"ט לא העלה גירי אומות שאסורין לבא בקהל דניכרים ונבדלים היו מהן:

שם כרוב אדון ואמר. בעזרא (ב) כתיב אמר בל"ו ובנחמיה (ז) הוא בו':

שם והם שמו עצמם כנמר. עפרש"י. ולמש"כ הרע"ב בפ"ה דאבות מ"כ דהנמר הוא בא מן חזיר היער ומן הלביאה והוא ממזר אתיא הכא כמין חומר במה שאמר כנמר:

רש"י ד"ה ותו (הב'). דלמא כו' ומשלם ושם נשאו כו'. כצ"ל:

"תֵּל מֶלַח", אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִין מַעֲשֵׂיהֶם לְמַעֲשֵׂה סְדוֹם שֶׁנֶּהְפְּכָה לְתֵל מֶלַח (נחמיה ז, סא). פירש רש"י למעשה סדום שהיו מגלי עריות שבניהם ממזרים עיין שם. ונראה לי בס"ד זהו הטעם שנגזר על מלח סדומית שיהיה מסמא את העינים כי כח הזרע נמשך מן העינים וכמו שכתב הרב ז"ל בספר הלקוטים פרשת בראשית דהזווג תלוי בעינים דאמרו רז"ל נוטלת מאור עיניו של אדם, ועיין הרמב"ם (בפרק ד' מהלכות דיעות) ושולחן ערוך (אורח חיים סימן ר"מ סעיף י"ד) עיין שם. ולכן אנשי סדום אשר נזדווגו באיסור ממזרות ונגזר על ארצם להיות 'תֵּל מֶלַח' נגזר על המלח הזה להיות מסמא את העינים להודיע על רעתם שהיתה בהזרעה של איסור כי הזרע כחו נמשך מן העינים.

אֲנִי אָמַרְתִּי: יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי חֲשׁוּבִים כִּכְרוּב, וְהֵם שָׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר (נחמיה ז, סא). נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (בבא בתרא צט.) כרובים בנס היו עומדין גם אמרו בזוהר (פרשת שמות דף ב) מהררי נמרים אלין בני ישמעאל עיין שם. וזהו שאמר אֲנִי אָמַרְתִּי יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי חֲשׁוּבִים כִּכְרוּב אשר בבית המקדש דבנס עומדין כן הם אנהיג אותם בהצלחה נסית שלא יצטרכו לאחרים ולא תוכל שום בריה להזיק להם וְהֵם שָׂמוּ עַצְמָם מצד מעשיהם כְּנָמֵר זה ישמעאל דכתיב ביה וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ (בראשית טז, יב) וכתרגומו והוא יהא מרוד באינשא ידו בכל לסטים ויד כל בו הכל שונאין אותו ומתגרין בו.

אָמַר אָדוֹן: אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר, חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב (נחמיה ז, סא). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב בירמיה (ירמיה יג, כג) הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ, ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל הדמיון הזה הוא שהצדיקים עושין מן מצות חלוקא דרבנן והרשעים עושין מן העונות בגדים צואים לנפשם ויש רשע חוטא בכל איבריו מכף רגל ועד ראש זה ידמה חלוקו לעור כושי אשר כולו שחור ויש עושה כתמים כתמים של טומאה בעצמו זה ידמה חלוקו לעור הנמר שהוא מלא כתמים ואמר להם הכתוב שהם מעשיהם ומדותיהם הרעים נעשו אצלם טבעיות שקשה להסירם כמו שחור של עור הכושי וכתמים של עור הנמר דקשה עליהם לפרוש ממעשיהם עיין שם.
והנה ידוע משום הכי כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע יא, א) ופרשו ז"ל הכונה שאדון אותם כנער דאין לו דעת שלם ומזיד שלו נחשב לשוגג כן הם ומאחר דנחשבים זדונותיהם כשגגות בנקל יעבורו הכתמים מהם על ידי התשובה. וידוע מה שאמרו בגמרא (סוכה ה:) מאי כרוב? כרבייא, רצונו לומר צורת נער קטן וזהו שאמר אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר דהכתם שלו קבוע ולא יעבור כן הם עשו עונות חמורים דכתמים שלהם קבועים שנשתרשו בהם ונעשו טבעיות אצלם כטבע חברבורות הנמר שאי אפשר להעבירם ממנו, חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב רצונו לומר כנער כמו שנאמר כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ שאדון זדונם לשונג דאז יעבור הכתם שלו מהם בנקל על ידי תשובה.
והנה בספר אמת ליעקב ניניו ז"ל (דף סט) כתב בשם מוהר"ן ז"ל דהנמר ממזר כשהלביאה תובעת לארי לתשמיש מתביישת ממנו והופכת פניה לקיר ותובעת ולפעמים יזדמן שם חזיר היער ובא עליה ויוצא מהם נמר שהוא עז פנים ולכן כל מי שהוא עז פנים יש בו חשש ממזרות ומן הנמר דקליפה יצא אותו רשע עיין שם.
ובזה פרשתי רמז הכתוב יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי הֳ' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר (תהלים קז, ב) והיינו צר [290] גימטריא נמר [290] ובספר תולדות הטבע איתא שהנקבה של הנמר מזנה עם הארי ומולידה בנים ממנו וכתב עוד דארי אחד ישב עם נמרה בסוגר ובא עליה ותהר ותלד עיין שם, נמצא הממזרות מצויה אצל הנמר יותר.
ולפי האמור דְאָמַר אָדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב נמצא נתעלו מן נמר לכרוב וההפרש שיש בזה שנחסר מן נמר [290] ס"ב ונשאר כרוב [228] ומספר ס"ב הוא מספר ב' פעמים א־ל כפול [31×2=62] שהוא חסד ולזה אמר 'מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר' והלא יש לנו 'חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם' (תהלים נב, ג) שבעבורו נחסר ס"ב מן נמר וישאר מספר כרוב. ולכן אמר לבלעם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא (במדבר כב, יב) ברוך בהפוך אתוון כרוב.

כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּזְרָעוֹ מֶלַח (נחמיה ז, סא). נראה לי בס"ד טעם למלח כי האשה נקראת לחם כמו שאמרו על פסוק כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל (בראשית לט, ו) וזהו באשה הוגנת ואם אינה הוגנת יתהפך לֶּחֶם לאותיות מֶלַח.
או יובן באשה הוגנת אמרו רז"ל שם י־ה ביניהם ואותיות י־ה רמוז בהם ג' ספירות והם כתר בקוצו של יו"ד וחכמה ביו"ד ובינה בה"א וידוע שיש בכל ספירה הוי־ה, נמצא בשלשה ספירות הרמוזים באותיות י־ה יש ג' הויות שהם מספר לחם [26×3=78] דאז נשפע משם שפע לחם וזה שלקח אשה אינה הוגנת שנסתלקו הארות שם י־ה מביניהם לכך יתהפך מספר לֶּחֶם הנזכר לאותיות מֶלַח דארץ מלחה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב.
ועוד יש להבין במאמר הנזכר אמאי הוצרך לומר החרישה באומרו 'כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ' וסגי לומר 'כְּאִלּוּ זָרַע לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֶלַח'? ועוד למה נקיט מלח ולא נקיט קוצים וברקנים?
ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (סנהדרין עד:) האשה נקראת קרקע עולם גם אמרו דנקראת לחם, והטעם משום דמזונותיו של אדם ניתנים לו על שם אשתו כמו שאמרו (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו שנאמר (בראשית יב, טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ, ופרשתי הטעם כדי שלא ינכה לו משכר עולם הבא כנגד מזונותיו בעולם הזה ומה שנותן על שם האשה הוא נותן בחנם יען כי מפורש בתורה מציאות האשה בעולם היתה מצד חסדו יתברך שבראה לאדם להיות לו עזר (בראשית ב, יח) ולכן ראוי שיתן לה מזונות גם כן דאם לא יתן לה מזונות איך תחיה בעולם ותהיה עזר לאדם.
ובזה פרשתי בס"ד (משלי ח, כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי בעולם הבא יֵשׁ ולא אנכה להם בשביל טובת עולם הזה יען כי בעולם הזה מה שאני נותן להם טובה לא על שמם אני נותן אלא אני נותן בעבור הנשים אשר בראתי אותם עזר לאנשים וכיון שהבאתים עזר כל מחסורם עלי יהיה ולזה אמר וְאֹצְרֹתֵיהֶם רצונו לומר נשותיהם אֲמַלֵּא טובה בעולם הזה דהאשה נקראת אוצר כמו שאמרו רז"ל (עירובין יח:) מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה כן האשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כדי לקבל הולד.
והנה כל זה שייך למימר באשה הוגנת אשר זו הביאה הקדוש ברוך הוא להיות לו עזר ולכן יתן לה הפרנסה על שמה אבל אינה הוגנת אין זו באה עזר מאת השם יתברך ואין לה לחם אלא הלחם יהיה מלח ולזה אמר 'כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם' נקיט חרישה כנגד הביאה והתשמיש שמכונה בשם חרישה כנודע וזרעו מלח הפך הלחם.

כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן, הַוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. נראה לי בס"ד נו"ן דממון הוא מאותיות מנצפ"ך דמספרו ש"ת [700] ונשאר אותיות מום נמצא ממון נהפך לאותיות 'שת מום' כי כיון שנשא לשם ממון שת לו בן שהוא בעל מום.
ושמא תאמר לזמן מרובה אף על גב דקרא קאמר להדיא 'חֹדֶשׁ' (הושע ה, ז) הכי קאמר בין הנשואין לבין התחלת הקלקול יהיה זמן מרובה כדי שנה כמו שנאמר קִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת (דברים כד, ה) תלמוד לומר 'חֹדֶשׁ'.
והא דנקיט הזמן חודש שהוא שלושים יום כי כיון דלקח אשה לשם ממון לא יאיר בהם שם י־ה אשר במלואו יו"ד ה"ה [30] עולה שלושים שהם ימי החודש. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כיון דסתם מלוה שלושים יום (מכות ג:) לכך מניחים הממון אצלו שיעור מלוה שהוא שלושים יום ונוטלין אותו מידו עד כאן דבריו נר"ו.

וְכָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, אֵלִיָּהוּ כָּפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ. אין הכונה שיעשו לו כן ממש אלא הכי קאמר ראוי להיות לו כך שיהיה אליהו כופתו והקב"ה רוצעו וכהאי גונא איתא בנדרים (נדרים ז:) דהשומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהיה בנידוי ופירש הר"ן ז"ל לא שיהיה בנידוי מאיליו אלא ראוי להתנדות קאמר עיין שם. וכן הענין כאן דהיה ראוי להיות לו כך שיהיה אליהו כופתו והקדוש ברוך הוא רוצעו וכהאי גונא תמצא גבי דוד המלך ע"ה שאמר חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הַזֶּה (שמואל ב' יב, ה) שהוא רצונו לומר שהוא ראוי לכך אבל אין ממיתים אותו בשביל ממון.
והא דראוי להיות לו כך על ידי אליהו זכור לטוב נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל פנחס הוא אליהו עוד אמרו רז"ל על פנחס שהיו מבזים אותו ואומרים הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה יהרוג נשיא שבט מישראל! לפיכך בא הכתוב ויחסו על אביו פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (במדבר כה, יא) נמצא היו מלעיגים עליו בשקר שבא מאשה שאינה הוגנת ח"ו לפיכך ראוי להיות הוא עצמו ממונה על דבר זה לכפות את הנושא אשה שאינה הוגנת.
ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר הואיל דרוע האשה שאינה הוגנת היא מגיע לבנים שיצאו רעים וחטאים והנה אליהו זכור לטוב הוא מלאך הברית להיות נמצא על המילה שהוא זמן הפרדת הערלה שהיא הטומאה והזוהמא הדבוקה בתינוק לכך ראוי שיהיה על ידו עונש עון זה הגורם טומאה וזוהמא יותר לולד. ולכן נקיט לשון כפיה ורציעה כי במילה שבה מפרידים הרע מן הולד כופת הסנדק את התינוק לפני המוהל ואחר כך המוהל רוצע התינוק דהיינו שחותך הערלה מן האבר. ולכן זה שלקח אשה שאינה הוגנת שהוא מדביק הטומאה והקליפה בתינוק יותר יהיה אליהו זכור לטוב כופתו כנגד הכפיתה שעושה הסנדק לצורך טהרה ונקוי הולד במילה והקדוש ברוך הוא רוצעו כנגד מה שעושה המוהל בחיתוך הערלה.
ודע כי מה שאמר אֵלִיָּהוּ כָּפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ אף על גב דפרשתי הכונה ראוי להיות לו כך אפשר לפרש הכונה גם כן הכי לומר דעושין לו כך לנפשו אחר פטירתו וענין כפיתה ורציעה הוא לשון מליצה ויש רמז בדבר.

הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: קוֹל בְּאִשָׁה עֶרְוָה. פירש רש"י שנאמר הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ (שיר השירים ב, יד) ואם אשאל בשלומה תשיבני.
ודבר זה יפלא בעיני וכי היתכן לומר שאסור לדבר שום דבור עם אשה כדי שלא ישמע קולה והלא בבנות צלפחד כתיב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וכו' (במדבר כז, ב) ואיך דברו עמהם ושמעו קולם? ואם תאמר על ידי מתורגמן, איך הותר למתורגמן לשמוע קול אשה? ואיך דבר דוד המלך ע"ה עם אביגיל ודברה עמו ושמע דבריה? ואיך דבר אליהו זכור לטוב עם האשה הצרפית והשיבה אותו דבר ושמע קולה? ואיך דבר אלישע הנביא ע"ה עם השונמית ושמע קולה? ואם תאמר על ידי גחזי איך התיר לגחזי לשמוע קולה? והנה בודאי מה שאמר הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ איירי במדברת בדרך שיר ושירה וכיוצא ואין ללמוד מזה דאסור לשמוע כל מין קול דברים של אשה.
ועוד קשא איך אמר לו רב נחמן 'אֶפְשָׁר עַל יְדֵי שָׁלִיחַ' דאם אסור לאיש לשמוע קול אשה איך הותר לשליח לשמוע קול אשה? ודוחק לומר כגון לשלוח לה על ידי בנה דשליח בסתם קאמר לו.
ונראה לי בס"ד דודאי אם ידברו האיש והאשה בדברים של עסק בעלמא לית לן בה ורק אם האשה משמעת קולה בדברי שיר או בדברים של חיבה שאינם לצורך דבר ועסק וכן דברים של פרישת שלום בכל זה איכא איסור משום 'קוֹל בְּאִשָׁה עֶרְוָה' ולכן בדברים אלו של פרישת שלום אמר לו רב נחמן 'אֶפְשָׁר עַל יְדֵי שָׁלִיחַ' כי דברים אלו אף על פי שהם פרישת שלום הנה הם אצל השליח כמו שאר דברים של עסק דאין בזה חיבה בין השליח ובין האשה אבל לגבי אשתו של רב נחמן ורב יהודה חשיב כדברי חיבה דאסור לשמוע קולה בדברים אלו ואחרי זה טען רב יהודה משום דאמר שמואל 'אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל' ולאו משום קול.
ושוב ראיתי להרב הלכות קטנות (חלק ב' סימן צג) שנשאל קול באשה ערוה במאי עסקינן? והביא מה שאמר מרן בבית יוסף בשם יש אומרים דהיינו דוקא בשעה שהיא מנגנת וכתב הרב ז"ל שם דקשה להלום זה עם ההיא דקידושין דאמר לו רב יהודה לרב נחמן הכי אמר שמואל 'קול באשה ערוה' דהתם כשהיתה משיבה שלום לא היתה מנגנת. וכתב דאם שואל בשלומה כדי לשמוע קולה מחזי כתאב לה ודומה לעגבים ודבר ערוה הוא עיין שם.
וראיתי להרב מטה אהרן ז"ל (חלק ב' סימן רס) שהביא דברי הרא"ם ז"ל דסבירא ליה אסור בשמיעת קול שיר, והקשה בשם מהרח"א ז"ל דילמא לאו מנגנת ואמאי לא שדר לה שלמא? והביא דברי הרשב"א בברכות דכתב דוקא קול שאלת שלום או בהשבת שלום כהך דקדושין דאיכא בזה קירוב דעת הוא דאסור עיין שם ונהניתי בזה דגם אנא עבדא כך הוה פשיטה לי וכמו שאמרו לעיל ובאמת דבר זה מוכרח לאומרו.

גמרא אמר רבה בר אדא אמר רב כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו דומה כאילו חרשו לכל העולם וזרעו מלח כו'. נראה משום דזורע מלח לא די שאין ראוי להצמיח אלא אדרבא משחתת ושורפת הארץ עד שאינה ראוי עוד לזורעה כדכתיב גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ה"נ במי שנושא אשה שאינה הוגנת ומרבה פסולין בישראל ובדין הי' שלא תתעבר אלא העולם כמנהגו נוהג ולבסוף מתרחקין מאותה משפחה ולבסוף ששים או ע' שנה אנדרלמוסיא בא לעולם שעל ידו תשחת הארץ ואפשר דמה"ט גופא נענשו אנשי סדום ונהפכו לתל מלח מדה כנגד מדה כן נ"ל וקרוב לזה כתב ג"כ מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות:

שם ושמא תאמר לזמן מרובה ת"ל חדש מאי משמע כו' לכאורה יש לתמוה דהא כבר מייתי סיפא דקרא גופא דכתיב יאכלם חדש להדיא ומאי האי דהדר וקאמר ושמא תאמר לזמן מרובה והדר מייתי האי קרא גופא דכתיב חדש ואפ"ה הדר ומקשה מאי משמע והנראה בזה דודאי פשטא דקרא לא מיירי שפיר בהכי דודאי לשון יאכלם לא משמע לשון אכילה ממש מדכתיב יאכלם חדש משמע שהחדש מכלה ומאבד ממונם מלשון ואכלה אתכם ארץ אויביכם ולשון חרב תאכלו ומש"ה קאמר שפיר מאי משמע דודאי אי הוה מלשון אכילה הוי מישתמע שפיר דבחדש אחד יאכלו כל חלקיהם ולא ישאר בידם מאומה משא"כ השתא דכתיב יאכלם חודש משמע שחדש מכלה חלקיהם ואהא משני ר"נ בר יצחק שפיר חודש נכנס וחודש יוצא והממון אבד מאיליו ויתכן יותר לומר שהיה דרך רמז כמו שהחדש הנכנס בתחלתו מתרבה והולך עד אמצעו ולבסוף מתמעט והולך לגמרי כך זה שנושא אשה לשם ממון ודימה להתעשר לבסוף מתמוטט והולך עד שלא נשאר כלום כנ"ל:

שם ואמר רבה בר אדא כו' אמר ר' המנונא כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו כו' ופרש"י דלאו אליהו הנביא דכתיב בקרא דמקמי הכי מאן כפתו כו' עכ"ל. ולולי פירושו היה נ"ל ליישב דלכאורה הא דקאמר הכא כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו לאו שנושא אשה פסולה ודאית בזה לא שייך לומר אליהו כופתו והקב"ה רוצעו דהא איכא דינא בארעא שהבית דין מוציאין אותה ממנו אלא ע"כ דאיירי במי שאינו חושש לבדוק ולישא אשה בדוקה ומיוחסת אלא ממשפחה שיש בה חשש שמץ פסול ולפ"ז משמע דלא שייך הא מילתא אלא לאחר שעלו הפסולין מבבל לא"י ונתערבו בהם דמה"ט הצריכו חכמים בדיקה כדאיתא לקמן דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות הן ופרש"י זו דברי ר"מ אמתני' קאי דקתני דעלו פסולין לא"י דמשמע דבעי בדיקה לר"מ ולחכמים נמי נהי דמדינא אין צריך בדיקה מ"מ לכתחילה מיהא מהדרינן ומש"ה קאמר דמי שאינו חש לבדוק אליהו כופתו והקב"ה רוצעו והיינו אליהו הנביא ממש משא"כ מקמי הכי קודם שעלו מבבל דלא הוי שייך הך חששא ואע"ג דכתיב ויתערבו בגוים אפילו הכי מכירין ישראל ממזרים שביניהם ופרשי מינייהו ומש"ה לא הוצרכו הב"ד של מעלה להך מילתא דכופתו ורוצעו כן נ"ל נכון לולי דרש"י לא פירש כך ואזיל לשיטתו דבפסולי ודאות מיירי:

שם א"ל נישדר מר שלמא לילתא א"ל קול באשה ערוה אפשר ע"י שליח א"ל הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כו'. לכאורה מעיקרא הוי ליה למימר הא דאין שואלין אלא משום דאגב אורחא אתא נמי לאשמעינן הא מילתא גופא דאית ביה תרתי איסורי אלא דאכתי אינו מיושב שהרי מעיקרא דא"ל נישדר מר שלמא משמע ע"י שליח ואפשר דרב יהודה הוי סבר דודאי פשיטא ליה לרב נחמן דאסור לשלוח שאלת שלום ע"י שליח דאיכא דרך חיבה טפי וע"כ הוי סבר דמאי דקאמר נישדר לה מר היינו שישאל בעצמו דבהא אפשר דליכא משום הרגל חיבה כיון דאורחא דמילתא הכי הוא וחיובא נמי איכא לשאול בשלום כל אדם ואפילו לעכו"ם מפני דרכי שלום ומהדר ליה דבהא איכא איסורא דקול באשה ערוה ורב נחמן דלא שמיע ליה נמי אידך מימרא דשמואל דאסור לשאול בשלום אשה א"ל דע"י שליח קאמר כן נ"ל:

אליהו כופתו וכו'. מ"ש בפירש"י ז"ל האי אליהו וכו' רש"ל ז"ל מחקו ועיין מ"ש אני בעניי בפתח עינים בתרא על דף ק"ט ועיין מ"ש ביעיר אזן בחלק מדבר קדמות מערכת האלף אות ז"ך בס"ד:

אליהו כופתו. עיין מה שכתוב בפירוש רש"י ועיין בקונט' זה מ"ש אני בעניי בבתרא על דף ק"ט מהש"ס ע"ש:

ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא וכו' מהכא מוכח בהדיא דרב יהודה ישיבתו היה בפומבדיתא ומזה הוקשה לי על מ"ש הראב"ד בספר הקבלה דרב יהודה בר יחזקאל בנהרדעא ואחר זמן רב ראיתי בספר יוחסין שהשיג עליו קצת השגות אחר סיום א"ב של האמוראים ובכלל השגותיו השיג עליו בזה ע"ש:

אזל רב יהודה קמיה דרב הונא וכו' כתב בתוס' רי"ד דרב הונא זה דרב יהודה אזל לקמי' היה ראש גולה. והרב מהר"י מטראני בחידו' השיג עליו דנתחלף לו רב הונא שהיה בזמן רבי ור' חייא ברב הונא תלמיד רב עש"ב ונעלם ממנו שרש"י במ"ק דף כ"ה על גזע ישישים כתב על רב הונא תלמיד רב שהיה ראש גולה ע"ש ויש סמך לדבר בירושלמי פ"ט דכלאים דנראה משם דתרי רב הונא היו ראש גולה וגם תלמיד רב. משום דבעובדא דמ"ק דרב חנא איעסק ביה שהיה רב הונא תלמיד רב שם נאמר בירושלמי שהיה ראש גולה. וצריך חיפוש וישוב:

פורתא דגונדריתא וכו' כתב הרב מהרימ"ט בחידושיו וז"ל פורתא דגונדריתא וא"ת וכי מפני שהוא דבר מועט יזלזל בעצמו וכי לא הי"ל עבדים ומשרתים הא אמרינן פרק תנוקת דאמר לילתא אשתו עבדי חסרת טשטקי חסרת וכו' ע"ש והרואה יראה דבנדה דף ס"ח הכי אתמר דביתהו דאבא מארי ריש גלותא אקוט אזל ר"נ בר יצחק לפיוסה וכו' דודי חסרת וכו' דהרי דלאו ילתא הות אלא דביתהו דאבא מארי ריש גלותא. ולדעת התוס' בגיטין דף ל"א ובתרא דף מ"ו דסתם ר"נ הוא בר יעקב והוא ניהו חתניה דבי נשיאה והסכים עמהם הרב ס' יוחסין אפילו רב נחמן לא הוזכר שם:

לא תאכל. ואפילו זרע אין לה ושבה אל בית אביה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק: לשכניה בן ארח. ישראל היה: ותו ממאי דהוו להו בני. לטוביה ולבנו מנשים הללו מבת שכניה ומבת משלם: ותו. אפי' היו להם ממאי דמבבל עלו אותם נשים ובניהם דילמא בארץ ישראל נותרו בימי גדליה אותם שכניה ומשלם ושם נשאו טוביה ובנו את בנותיהם (ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם היינו שתוקי ואסופי): למעשה סדום. שהיו מגלי עריות דכתיב (בראשית יג) רעים וחטאים רעים בגופם וחטאים בממונם ואמרינן בחלק (סנהדרין דף קט:) דמחי לאתתא דחבריה ומפילה א''ל תהוי גבך עד דמעברא הרי ממזרים לגבי ישראל: חרשא. לשון מחרישה: בית אבותם. אביו: וזרעם. אמו: זה אסופי. דאילו שתוקי מכיר להודיע אמו שהיא מישראל והכא לא ידעו אם מישראל הם: אמר אדון. מסרס המקרא ודריש אדון כמו אדון אימר כמו אמר: אדון. הקב''ה: ככרוב. קדושים ככרובי הקדש כחיות הקדש דכתיב ביה (יחזקאל י) פני הכרוב: כנמר. כחיה זו שאינה מקפדת בזוג חבירתה: כאילו חרשו כו'. משום דלא יכלו להגיד יחוסם קרי להו תל מלח חרשא לשון חורש: בנים זרים. מאשה פסולה לו ולשם ממון נסבה כדמסיים קרא יאכלם חדש את חלקיהם ממון שנשאה לשמו יאכלם בחדש אחד: ושמא תאמר חלקו. כגון נכסי צאן ברזל: ולא חלקה. כגון נכסי מלוג דהיא לאו איסורא עבדא שחזרה לינשא למיוחס: שאינה הוגנת. פסולה לו: כופתו. הלוקה בב''ד כופתין שתי ידיו על העמוד במסכת מכות (דף כב:) כופתו קושרו: רוצעו. מלקיהו ברצועה: ועל כלם. כהנים לויים וישראלים: אליהו כותב. מאי דקאמר ואזיל אוי לו לפוסל זרעו ולפוגם את משפחתו כגון שנשא אשה שאינה הוגנת לו: (האי אליהו לאו אליהו דכתיב במקרא הוא דא''כ מקמי דהוה אתי מאן כפתיה אלא שם מלאך הוא שהוא סופר למעלה): כל הפוסל. מגדף תמיד את המשפחות הוא עצמו פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם: נטר עד דשקיל שמעיה דרב יהודה. המתן עד שיטול שלוחו של רב יהודה שעומד כאן ליטול: בר שויסקל. לשון גנאי גרגרן אוכל שויסק צלי כדאמר בפסחים (דף צו.) באימורי פסח מצרים מאן לימא לן דלא שויסקי עבדינהו בשם רבינו הלוי: שמתיה. כדאשכחן דמנדים לכבוד הרב במועד קטן (דף טז.): אמרו ליה. לרב יהודה רגיל ההוא גברא דקרי לאינשי עבדי: לקמיה דרב הונא. לימלך בו אם יש לו לילך לפני רב נחמן: לא מיבעי לך למיזל. לפני רב נחמן שאתה גדול ממנו ואתה ראש בפומבדיתא ורב נחמן ראש בנהרדעא ודיין לראש גלותא וחתניה דבי נשיאה כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכד.) משום דרב נחמן חתני' דבי נשיאה הוא מזלזל בשמעתיה דר' יוחנן: יקרא דבי נשיאה. שהוא חתן הנשיא: אסור לעשות מלאכה בפני שלשה. שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו: דגונדריתא. היינו מעקה באחד הלשונות: מי סני. כלומר מכוער ושנוי לשון תורה ולשון שאר בני אדם שאתה מדבר בעמקי שפה ומתכוין היה רב יהודה לתופסו בדבריו לקנטרו להודיעו שלא היה לו להנשא עליו להזמינו לפניו: אקרפיטא. ספסל: תילתא ברמות רוחא. מתוך ששליש רוחו גסה הוא משנה בדיבורו: אנבגא. כוס שהוא רביעית והיו רגילין לשתות כוס אחד ממשקה העשוי לשתותו שחרית וקוריהו אספרגוס במסכת ברכות (דף נא.): אנפק. כוס של רביעית ולשון אנפק היה שגור בפיהם: תיתי דונג. תבא בתי שכך שמה: אין משתמשין באשה. שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים: קטנה היא. רב נחמן קאמר לה: לילתא. שם אשתו: קול באשה ערוה. שנאמר השמיעני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני: אמר ליה רב נחמן. אפשר לשלוח לה שאילת שלום ע''י שליח:

אין פירוש לקטע זה

קידושין ע ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ע - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד