קידושין ע ע"ב

אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה עַל יְדֵי בַּעְלָהּ אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל שְׁלַחָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ שְׁרִי לֵיהּ תִּגְרֵיהּ דְּלָא נִישַׁוְּויָךְ כִּשְׁאָר עַם הָאָרֶץ
אֲמַר לֵיהּ מַאי שְׁיָאטֵיהּ דְּמָר הָכָא אֲמַר לֵיהּ טַסְקָא דְהַזְמָנוּתָא שַׁדַּר מָר אַבָּתְרַאי אֲמַר לֵיהּ הַשְׁתָּא שׁוּתָא דְמָר לָא גְּמִירְנָא טַסְקָא דְהַזְמָנוּתָא מְשַׁדַּרְנָא לְמָר אַפֵּיק דִּיסְקָא דְהַזְמָנוּתָא מִבֵּי חָדֵיהּ וְאַחְזִי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ הָא גַּבְרָא וְהָא דִּסְקָא אֲמַר לֵיהּ הוֹאִיל וַאֲתָא מָר לְהָכָא לִישְׁתַּעֵי מִילֵּיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵימְרוּ מְחַנְּפִי רַבָּנַן אַהֲדָדֵי
אֲמַר לֵיהּ מַאי טַעְמָא שַׁמְּתֵיהּ מָר לְהָהוּא גַּבְרָא צַיעַר שְׁלִיחָא דְרַבָּנַן וְנַגְּדֵיהּ מָר דְּרַב מְנַגֵּיד עַל מַאן דִּמְצַעַר שְׁלוּחָא דְרַבָּנַן דַּעֲדִיף מִינֵּיהּ עֲבַדִי לֵיהּ
מַאי טַעְמָא אַכְרֵיז מָר עֲלֵיהּ דְּעַבְדָּא הוּא אֲמַר לֵיהּ דִּרְגִיל דְּקָרֵי אִינָשֵׁי עַבְדֵי וְתָנֵי כׇּל הַפּוֹסֵל פָּסוּל וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בִּשְׁבָחָא לְעוֹלָם וְאָמַר שְׁמוּאֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל אֵימַר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל לְמֵיחַשׁ לֵיהּ לְאַכְרוֹזֵי עֲלֵיהּ מִי אָמַר
אַדְּהָכִי וְהָכִי (אֲתָא הַהוּא בַּר דִּינֵיהּ מִנְּהַרְדָּעֵי) אֲמַר לֵיהּ הָהוּא בַּר דִּינֵיהּ לְרַב יְהוּדָה לְדִידִי קָרֵית לִי עַבְדָּא דְּאָתֵינָא מִבֵּית חַשְׁמוֹנַאי מַלְכָּא אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל כֹּל דְּאָמַר מִדְּבֵית חַשְׁמוֹנַאי קָאָתֵינָא עַבְדָּא הוּא
אֲמַר לֵיהּ לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה וּבָא אִם קוֹדֶם מַעֲשֶׂה אֲמָרָהּ שׁוֹמְעִין לוֹ וְאִם לָאו אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֲמַר לֵיהּ הָא אִיכָּא רַב מַתְנָה דְּקָאֵי כְּוָותִי
רַב מַתְנָה לָא חַזְיַיהּ לִנְהַרְדְּעָא תְּלֵיסַר שְׁנֵי הָהוּא יוֹמָא אֲתָא אֲמַר לֵיהּ דְּכִיר מָר מַאי אֲמַר שְׁמוּאֵל כִּי קָאֵי חֲדָא כַּרְעָא אַגּוּדָּא וַחֲדָא כַּרְעָא בְּמַבָּרָא אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל כֹּל דְּאָמַר מִדְּבֵית חַשְׁמוֹנַאי מַלְכָּא קָאָתֵינָא עַבְדָּא הוּא דְּלָא אִישְׁתְּיוּר מִינַּיְיהוּ אֶלָּא הַהִיא רְבִיתָא דְּסָלְקָא לְאִיגָּרָא וְרָמְיָא קָלָא וְאָמְרָה כֹּל דְּאָמַר מִבֵּית חַשְׁמוֹנַאי אֲנָא עַבְדָּא הוּא
נְפַלָה מֵאִיגָּרָא וּמִיתָה אַכְרוּז עֲלֵיהּ דְּעַבְדָּא הוּא
הָהוּא יוֹמָא אִקַּרְעָן כַּמָּה כְּתוּבָּתָא בִּנְהַרְדְּעָא כִּי קָא נָפֵיק נָפְקִי אַבָּתְרֵיהּ לְמִירְגְּמֵיהּ אֲמַר לְהוּ אִי (שְׁתִיקוּ) [שָׁתְקִיתוּ] שְׁתִיקוּ וְאִי לָא מְגַלֵּינָא עֲלַיְיכוּ הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי זַרְעֲיָיתָא אִיכָּא בִּנְהַרְדְּעָא חֲדָא מִיקַּרְיָא דְּבֵי יוֹנָה וַחֲדָא מִיקַּרְיָא דְּבֵי עוֹרַבְתִּי וְסִימָנָ(י)ךְ טָמֵא טָמֵא טָהוֹר טָהוֹר שַׁדְיוּהּ לְהָהוּא רִיגְמָא מִידַיְיהוּ וְקָם אַטְמָא בִּנְהַר מַלְכָּא
מַכְרִיז רַב יְהוּדָה בְּפוּמְבְּדִיתָא אַדָּא וְיוֹנָתָן עַבְדֵי יְהוּדָה בַּר פָּפָּא מַמְזֵירָא בָּטִי בַּר טוֹבִיָּה בְּרָמוּת רוּחָא לָא שָׁקֵיל גִּיטָּא דְחֵירוּתָא מַכְרֵיז רָבָא בְּמָחוֹזָא בַּלָּאֵי דַּנָּאֵי טַלָּאֵי מַלָּאֵי זַגָּאֵי כּוּלָּם לִפְסוּל אָמַר רַב יְהוּדָה גּוֹבָאֵי גִּבְעוֹנָאֵי דּוּרְנוּנִיתָא דָּרָאֵי נְתִינָאֵי אָמַר רַב יוֹסֵף הַאי בֵּי כוּבֵּי דְפוּמְבְּדִיתָא כּוּלָּם דְּעַבְדֵי
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת עֲבָדִים וְאָמְרִי לַהּ אַרְבַּעַת אֲלָפִים עֲבָדִים הָיוּ לוֹ לְפַשְׁחוּר בֶּן אִימֵּר וְכוּלָּם נִטְמְעוּ בַּכְּהוּנָּה וְכׇל כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים אֵינוֹ אֶלָּא מֵהֶם אָמַר אַבָּיֵי כּוּלְּהוּ יָתְבָן בְּשׁוּרָא דְבִנְהַרְדְּעָא וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִם רָאִיתָ כֹּהֵן בְּעַזּוּת מֵצַח אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו שֶׁנֶּאֱמַר וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן
אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַב כׇּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ מֵעִיד עַל כׇּל הַשְּׁבָטִים וְאֵין מֵעִיד עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל אֵימָתַי הָוֵי עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ
אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֵין מַשְׁרֶה אֶלָּא עַל מִשְׁפָּחוֹת מְיוּחָסוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל לְכׇל יִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת
[וְהֵמָּה] יִהְיוּ לִי לְעָם אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא זוֹ מַעֲלָה יְתֵירָה יֵשׁ בֵּין יִשְׂרָאֵל לְגֵרִים דְּאִילּוּ בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב בְּהוּ וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם וְאִילּוּ בְּגֵרִים כְּתִיב מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה' וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים
אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת שֶׁנֶּאֱמַר וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב כְּתִיב הָכָא וְנִסְפְּחוּ וּכְתִיב הָתָם לַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

אין שואלין בשלום אשה, כי שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה, ויבואו לידי חיבה. ואף על ידי שליח קיים חשש זה. ^[29]

אמר ליה רב נחמן: והלא אפשר לשלוח לה שלום על ידי בעלה, כלומר, אהיה אני שליח בדבר, ובאופן שכזה אין לחוש לחיבה.

אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל, מפני שמרגיל לבה ודעתה אצלו.

שלחה ליה ילתא דביתהו [אשתו של רב נחמן, בשומעה את הדין ודברים שביניהם]: שרי ליה תגריה [עשה בקשתו מהר, ופטור אותו מלפניך], כדי דלא נישוויך [שלא יעשה אותך] כשאר עם הארץ! אמר ליה רב נחמן לרב יהודה: מאי שייאטיה דמר הכא? [מה דרכו של אדוני כאן? "שיאטא" הוא מלשון דרך, כמו "לשוט בארץ"]. כלומר, למה באת לכאן?

אמר ליה רב יהודה: טסקא דהזמנותא שדר מר אבתראי [שטר הזמנה לדין שלח אדוני אלי]!

אמר ליה רב נחמן: השתא, שותא דמר לא גמירנא, וכי טסקא דהזמנותא משדרנא למר?! הלא אפילו את שיחתו של אדוני איני מבין, וכי אשלח לך הזמנה לדין? ^[30]

אפיק רב יהודה דיסקא דהזמנותא מבי חדיה, ואחזי ליה [הוציא את שטר ההזמנה מחיקו, והראהו לרב נחמן]. ואמר ליה: הא גברא, והא דסקא [הנה אדוני חתום על שטר ההזמנה]!

אמר ליה רב נחמן: אף שאין אני ראוי לדון אותך, בכל זאת, הואיל וכבר אתא מר להכא, לישתעי מיליה [יאמר אדוני את דברו], וילמד זכות על עצמו, כי היכי דלא לימרו אינשי: מחנפי רבנן אהדדי! שאם אפטרך בלא כלום, יאמרו בני אדם, שחכמים מחניפים זה לזה, ואינם דנים אותם דין תורה כשאר ישראל.

נכנס עמו רב נחמן בדין, ואמר ליה: מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא שכינה אותך "בר שויסקאל"?!

אמר ליה רב יהודה: משום שציער את משרתי, שהוא שלוחא דרבנן. ^[31]

אמר ליה רב נחמן: ונגדיה מר! הלא היה לך להענישו במלקות, ולא לנדותו.

דהא רב מנגיד [הלקה] על מאן דמצער שלוחא דרבנן.

אמר ליה רב יהודה: עונש דעדיף מיניה [ממלקות] עבדי ליה, עשיתי לו, שהנידוי חמור יותר ממלקות. ^[32]

שוב שאלו רב נחמן: מאי טעמא אכריז מר עליה דההוא גברא, דעבדא הוא?!

אמר ליה רב יהודה: משום דרגיל איש זה דקרי [לקרות] לאינשי "עבדי". ותני, וכבר שנינו: כל הפוסל את האחרים, הוא עצמו פסול. וכמו כן אדם פסול אינו מדבר בשבחא של אחרים לעולם, אלא מדבר בגנותם.

ואמר שמואל: כל הפוסל, במומו פוסל! וכיון שהוא היה רגיל לקרוא לאנשים "עבדי", הרי היא הוכחה שהוא עצמו עבד.

אמר ליה רב נחמן: אימר, הרי יש לומר, כי מה דאמר שמואל "כל הפוסל במומו פוסל", אמר כן רק למיחש ליה שהוא פסול. אבל לאכרוזי עליה שהוא פסול ודאי, מי אמר שמואל כן?!

אדהכי והכי, בינתיים [אתא ההוא בר דיניה מנהרדעאי].

אמר ליה ההוא בר דיניה [אותו איש שתבע את רבי יהודה] לרב יהודה: וכי לדידי קרית לי "עבדא", לאיש מיוחס כמוני? דהרי אתינא מבית חשמונאי מלכא, הרי בא אני מבית חשמונאי, שהיו מלכים!

אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל: כל דאמר "מדבית חשמונאי קאתינא", עבדא הוא!

לפי שהרג הורדוס את כל זרע בית חשמונאי, ומלך תחתיהם. והוא עצמו היה עבד, אלא שקרא את בניו על שם בית חשמונאי. ומסתמא נשאו הוא ובניו נשים נכריות או שפחות, שהרי לא היו ישראל נותנים את בנותיהם לעבדים. ^[33]

אמר ליה רב נחמן לרב יהודה: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רב אבא, אמר רב הונא, אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא בשם רבו - אם קודם שבא לידיו מעשה זה שדן בו כבר אמרה להלכה זו בשם רבו, שומעין לו.

ואם לאו, שרק עכשיו בשעת מעשה אומר את ההלכה בשם רבו, אין שומעין לו, כי שמא מחמת המעשה שבא עתה לידו אומר הוא ששמע כן מפי רבו כדי לחזק את דבריו. ^[34]

וכיון שרק עכשיו אתה אומר כן בשם שמואל, לאחר שבא מעשה לידינו, אין אתה נאמן על כך.

אמר ליה רב יהודה: הא איכא רב מתנה, דקאי כוותי, שאף הוא שמע מפי שמואל כדברים האלו.

ומספרת הגמרא: רב מתנה לא גר בנהרדעא, ולא חזייא לנהרדעא [לא ביקר בה] מזה תליסר שני [שלש עשרה שנים].

ההוא יומא שאירע מעשה זה, אתא, בא רב מתנה לנהרדעא, ובא אצל רב נחמן.

אמר שאל ליה רב יהודה לרב מתנה: דכיר מר מאי אמר שמואל, כי קאי חדא כרעא אגודא וחדא כרעא במברא [האם זוכר אדוני מה אמר שמואל כשרגלו האחת היתה על שפת הנהר, והרגל השניה על הגשר]?!

אמר ליה רב מתנה: הכי אמר שמואל: כל דאמר מבית חשמונאי מלכא קאתינא, עבדא הוא!

דהרי לא אישתיור מינייהו אלא ההיא רביתא [נערה], לפי שהרג הורדוס את כל זרע בית חשמונאי, ולא הותיר מהם אלא נערה אחת.

וכשרצה הורדוס לשאתה לאשה, סלקא לאגרא ורמיא קלא [עלתה לגג ונשאה קולה], ואמרה: כל דאמר "מבית חשמונאי אנא", עבדא הוא, לפי שאני היחידה שנשארתה מבית חשמונאי.

ומיד, נפלה מאיגרא, ומתה [הפילה עצמה מהגג, ומתה].

לאחר ששמע רב נחמן כן מפי רב מתנה, אכרוז עליה, על ההוא גברא, דעבדא הוא.

ומספרת הגמרא: ההוא יומא, אקרען כמה כתובתא בנהרדעא.

באותו היום, הוציאו הבעלים, שנשאו בנות משפחה זו, את נשותיהם בלא כתובה, וקרעו את כתובותיהן, לפי שנמצאו פסולות מלבוא בקהל, ונישואיהן אינם נישואין.

כי נפיק, כשיצא רב יהודה מנהרדעא, נפקי אבתריה [יצאו אחריו] אותם אנשי נהרדעא שנפסלו על ידו, כדי למירגמיה [לרוגמו באבנים] משום שגילה את פסולם.

אמר להו רב יהודה: אי שתיקו, שתיקו [אם תשתקו, מוטב לכם]. ואי לא תשתקו, מגלינא עלייכו [אגלה עליכם] את הא דאמר שמואל: תרתי זרעייתא [שתי משפחות] איכא בנהרדעא. חדא מיקריא "דבי יונה", וחדא מיקריא "דבי עורבתי". אחת מהן כשרה, ואחת מהן פסולה. ^[35] וסימניך להבדיל בין הכשירה לפסולה: טמא - טמא, וטהור - טהור!

משפחת דבי יונה, הקרויה על שם עוף טהור, הרי היא כשרה. ומשפחת דבי עורבתא, הקרויה על שם עוף טמא, הרי היא פסולה.

שדיוה [השליכו] אנשי נהרדעא לההוא ריגמא [אבנים] שרצו לרגום בהן את רב יהודה מידייהו, והשליכום לנהר. ומתוך כך, קם אטמא [נהיתה סתימה] בנהר מלכא, שסתמו אבנים אלו את הנהר, ועצרו את מהלכו, לפי שהיו אבנים מרובות ביותר.

וממשיכה הגמרא ומספרת על אמוראים שהכריזו על אנשים פסולים ועל משפחות פסולות:

מכריז רב יהודה בפומבדיתא [שהתגורר שם]: אדא ויונתן [שמות אנשים], הם עבדי!

וכן הכריז: יהודה בר פפא, הוא ממזירא!

וכן הכריז: בטי בר טוביה אף הוא עבד, וברמות רוחא לא שקיל גיטא דחירותא, מתוך גאוותו לא רצה לקבל גט שחרור, ועדיין הוא עבד כנעני.

מכריז רבא במחוזא: בלאי, דנאי, טלאי, מלאי, זגאי [שמות משפחות או מקומות], כולם לפסול. פסולים הם מלבוא בקהל.

אמר רב יהודה: המשפחה הקרויה "גובאי", גבעונאי הם. ועל שם שהיו גבעונים, נקראו בבבל "גובאי". ואסורים הם בקהל, מגזירת דוד.

ואנשי הכפר דורנוניתא, אף הם מזרע הגבעונים. שעל כן נקרא המקום "דורנוניתא" משום שהוא "דראי [כפר של] נתינאי", ו"נתינים" היינו גבעונים.

אמר רב יוסף: האי בי כובי דפומבדיתא [כפר הקרוי כן, הסמוך לפומבדיתא], כולם מזרע דעבדי הם.

אמר רב יהודה אמר שמואל: ארבע מאות עבדים, ואמרי לה, ויש אומרים, ארבעת אלפים עבדים, היו לו לפשחור בן אימר, כהן שהיה בימי ירמיהו. וכולם נטמעו בכהונה. מתוך שהיו אוכלי תרומה כדין עבדי כהנים, החזיקו עצמם לכהנים, ונשאו להם בנות כהנים.

["נטמעו" לשון נתערבו, כמו "נדמעו". ו"דימוע" היינו עירוב].

וכל כהן שיש בו עזות פנים, אינו אלא מהם, שעזותו מעידה עליו שהוא מאותם עבדים שנתערבו בכהונה.

אמר אביי: וכולהו [כל אלו משפחות העבדים של פשחור המוחזקים לכהנים] יתבן יושבים [מתגוררים] בשורא [שם מקום] דבנהרדעא.

ופליגא שמואל על מה דאמר רבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: אם ראית כהן שנוהג בעזות מצח, אל תהרהר אחריו שמא יש במשפחתו פסול. משום שזו היא תכונת הכהנים, שבעלי מריבה הם. שנאמר [הושע ד ד] "ועמך, כמריבי כהן". ^[36]

וזה בניגוד לדברי שמואל, שאמר עזות פנים של כהן מעידה עליו שמזרע עבדים הוא.

אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו [שפסולה לו על פי יחוסו], כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל, הוא מעיד על כל השבטים שמזרע קודש הם, ואין הוא מעיד עליו, לפי שפגם ביחוסו.

שנאמר [תהילים ל כה]: "שבטי יה - עדות לישראל". אימתי הוי עדות לישראל, שהקדוש ברוך הוא מעיד עליהם שהם משלו? - בזמן שהשבטים הם שבטי יה.

אמר רב חמא ברבי חנינא: כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו, אין הוא משרה אותה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל. שנאמר [ירמיה ל כה]: "בעת ההיא נאם ה', אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל".

ומדייק רב חמא: "לכל ישראל" לא נאמר. אלא "לכל משפחות ישראל", רק לאלו שיש להם יחוס משפחה שהם ישראלים גמורים.

וממשיכה הגמרא לדרוש את מה דכתיב בהמשך הכתוב הזה:

"והמה יהיו לי לעם" -

אמר רבה בר רב הונא: זו מעלה יתירה שיש בין ישראל לגרים.

דאילו בישראל, כתיב בהו [יחזקאל לז כז] "והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם", שאף על פי שעדיין אינם נוהגים כמו עם שלי, בכל זאת אני מקרבם. ומתוך כך, לבסוף הם נעשים לי לעם.

ואילו בגרים כתיב [ירמיה ל כא] "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה', והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים", שאין מקרבים אותם מהשמים אלא אם כן הם מקרבים את עצמם תחילה להיות טובים. ולכן כתיב קודם "והייתם לי לעם", ואחר כך "ואנכי אהיה לכם לאלהים".

אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, שהם כנגע צרעת לישראל, משום שאינם זהירים במצוות, וישראל הנמצאים במחיצתם נמשכים אליהם, ולומדים ממעשיהם. ^[37]

שנאמר [ישעיה יד א]: "ונלוה הגר עליהם, ונספחו על בית יעקב".

ולמדים בגזירה שוה: כתיב הכא בגרים "ונספחו", והוא לשון נגע צרעת, וכתיב התם בפרשת נגעים "לשאת ולספחת".

הערות

^[29] הקשו התוס' מהגמרא בבבא מציעא [פז א], האומרת שהמלאכים שאלו בשלום שרה אמנו, והגמרא מקשה שם מהא דשמואל ש"אין שואלין בשלום אשה כלל", ומתרצת, שעל ידי בעלה שאני, ואילו כאן נאמר שאפילו על ידי בעלה אסור! ? ותירצו התוס', מה שמותר על ידי בעלה, היינו לשאול את בעלה מה שלום אשתו, אבל לשלוח לה ברכת שלום אסור אפילו על ידי בעלה. תוס' ד"ה אין. והב"ח כתב באבן העזר [כא], שגם על ידי אדם אחר אינו אסור אלא לשלוח לה שלום, אבל לשאול בשלומה מותר אפילו על ידי אדם אחר. ואולם, החלקת מחוקק והבית שמואל שם [בסעיף ו] חלקו עליו, היות ומהגמרא בבבא מציעא משמע כי מה שמותר על ידי בעלה אסור על ידי אחר, ואפילו לשאול האיך הוא שלומה, אסור על ידי אחר. כי אולי האחר יגיד לה שפלוני שאל על שלומך, ויבאו לידי חיבה. והביאו הפוסקים בשם הב"ח, שאדם הכותב איגרת לחבירו, יכול לשאול בשלום אשתו. אבל מה שכותבים בסוף האיגרת "ותאמר שלום לזוגתך", זה אסור, דהיינו שאילת שלום, שאסור לשלוח לה אפילו על ידי בעלה.

^[30] אפשר ששכח רב נחמן מההזמנה לדין ששלח לרב יהודה, דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש, לאו אדעתיה. מהרש"א.

^[31] לעיל פירש רש"י, שנדהו משום שביזה את רב יהודה עצמו, ומנדין לכבוד הרב. ואפשר, שרב יהודה מדרך ענוה לא חלה השמתא בכבודו, שהרי אמת הוא שציער שלוחא דרבנן. מהרש"א.

^[32] משום שראה בו חוצפה יתירה, שביזה גם את רב יהודה עצמו. ולכן גם הכריז עליו שהוא עבד אף על פי ששמואל אמר רק לחשוש ולא להכריז כדלקמן. תוס' הרא"ש.

^[33] רש"י ורמב"ן.

^[34] כתב הריטב"א ביבמות [צח א], הטעם שאין אנו מאמינים לו, אין זה מפני שנחשוש לשקר, חס ושלום, אלא משום שאומר כן "בדדמי", מתוך שסובר שהדין כן.

^[35] לא רב יהודה אמר זאת. שאם כן, הרי גילה את פסולם, ולמה חזרו בהם מלרוגמו? אלא, רבינא ורב אשי, מסדרי הש"ס, כתבו זאת בגמרא. ועוד יש לומר, שלא ידעו מי הן המשפחות שנקראו כן, ורב יהודה אמר להם שהוא יודע, ויכול לגלות מי הן המשפחות. מהרש"א.

^[36] שהכהן, מתוך יחוסו וחשיבותו, הוא עומד במריבה ואינו שותק, כי לפי דעתו, מתוך חשיבותו אין לו לעבור על מדותיו. וזה כוונת הכתוב שאמר בתחילה "אך איש אל ירב", שאיש ישראלי ראוי לו לשתוק במריבה, וזהו יחוסו, אבל עמך אינו נוהג כן, אלא עושין כמריבי כהן, כאילו הוא מיוחס וחשוב ככהן שאינו שותק במריבה. מהרש"א.

^[37] כך פירש רש"י. והתוס' הוסיפו בשמו, לפי שאינם בקיאים במצוות הם מביאים פורענות. ועוד כתבו, שיש מפרשים, לפי שכל ישראל ערבין זה לזה. ודחו התוס' פירושם, שהערבות לא היתה על הגרים, אלא רק על עם ישראל.

אין שואלין בשלום אשה. אמר לו רב נחמן: יש דרך אחרת, שתעשה שליחות זו על ידי בעלה ואין לחשוש עוד! אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל. שלחה ליה [לו] לרב נחמן דביתהו [אשתו] שהקשיבה לחילופי הדברים: שרי ליה תגריה דלא נישוויך [התר, גמור, לו את עניינו שלא יעשה אותך] כשאר עם הארץ, שהרי כל דבר שאתה אומר הוא סותר אותו, ומראה מקור לדבריו.

אמר ליה [לו] רב נחמן: מאי שיאטיה דמר הכא [מה טעם ביקורו של אדוני כאן]? אמר ליה [לו]: טסקא דהזמנותא שדר מר אבתראי [טופס הזמנה שלח אדוני אחרי]. אמר ליה [לו] רב נחמן בהתנצלות: השתא שותא דמר לא גמירנא [עכשיו הרי מתברר שאפילו את שיחת אדוני לא למדתי], שאף בדברי שיחה ששוחחנו אתה מוכיח לי שאיני יודע כמוך, טסקא דהזמנותא משדרנא למר [טופס הזמנה אשלח לאדוני]?! אפיק דיסקא דהזמנותא מבי חדיה ואחזי ליה [הוציא רב יהודה את טופס ההזמנה מבית חזהו, מתוך חיקו, והראה לו], ואמר ליה [לו]: הא גברא והא דסקא [הרי האיש והרי הטופס]. אמר ליה [לו] רב נחמן: הואיל ואתא מר להכא לישתעי מיליה [ובא אדוני לכאן יאמר את דבריו באותו ענין] כי היכי [כדי] שלא לימרו [יאמרו] אנשים מחנפי רבנן אהדדי [מחניפים חכמים זה לזה] ואינם ממצים זה עם זה את הדין.

פתח רב נחמן בדיון, ואמר ליה [לו]: מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא [מה טעם החרים אדוני את האיש ההוא]? השיב לו: ציער שליחא דרבנן [שליח של חכמים] והיה צריך לעונשו משום שהוא כמבזה תלמיד חכם. אמר לו: אם כן, ונגדיה מר [וילקנו אדוני], שהרי רב מנגיד על מאן דמצער שלוחא דרבנן [היה מלקה מי שציער שליח חכמים]. אמר לו רב יהודה: דעדיף מיניה עבדי ליה [דבר שעדיף, חמור, ממנו עשיתי לו כקנס], שלדעתו נידוי חמור ממלקות.

שאל עוד רב נחמן: מאי טעמא אכריז מר עליה דעבדא [מה טעם הכריז אדוני עליו שעבד] הוא? אמר ליה [לו]: שהוא רגיל דקרי אינשי "עבדי" [לקרוא לאנשים עבדים] ותני [ושנה החכם]: כל הפוסל — פסול, ואינו מדבר בשבחא [בשבח] לעולם. וכן אמר שמואל: כל הפוסל אחרים — במומו שלו הוא פוסל. אמר לו רב נחמן: אימר [אמור] שאמר שמואל דבר זה שבמומו פוסל רק בכדי למיחש ליה [לחשוש לו] שהוא פסול, ואולם לאכרוזי עליה [להכריז עליו] בפועל, בפסק הלכה, מי [האם] אמר? וכי אפשר לסמוך על כך?

ומסופר: אדהכי והכי אתא ההוא בר דיניה מנהרדעי [בין כך וכך בא אותו אדם שהיה בעל דינו מנהרדעא]. אמר ליה [לו] ההוא בר דיניה [אותו בעל הדין] לרב יהודה: לדידי קרית לי "עבדא" [לי אתה קורא "עבד"], דאתינא [שאני בא] מבית חשמונאי מלכא [המלך]?! אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר שמואל: כל דאמר [שאומר] מדבית חשמונאי קאתינא [אני בא] — עבדא [עבד] הוא. כי כאשר יבואר, לא נשארו מצאצאיהם אלא עבדים.

אמר ליה [לו] רב נחמן: לא סבר לה מר [האם אין אדוני סבור] להא [להלכה זו] שאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא באיזה ענין, אם קודם מעשה שהוא עצמו נוגע בו אמרה — שומעין לו באותה הלכה, ואם לאו [לא], שאמר את ההלכה אחר המעשה שאירע — אין שומעין לו, שהרי הוא נוגע בדבר. ואם כן אי אפשר לסמוך על עדותך, שהרי אמרת את ההלכה הזו שאינה ידועה אלא רק לאחר מעשה. אמר ליה [לו] רב יהודה לרב נחמן: הא איכא [הרי ישנו] רב מתנה דקאי כוותי [שעומד בשיטתי], שגם הוא יודע שמועה זו של שמואל.

מסופר: רב מתנה לא חזייה [ראה אותה], את העיר נהרדעא במשך תליסר שני [שלוש עשרה שנה], שלא הזדמן לו לבוא לשם. ההוא יומא אתא [אותו יום בדיוק בא]. אמר ליה [לו] רב יהודה: דכיר מר [האם זוכר אדוני] מאי [מה] אמר שמואל כי קאי חדא כרעא אגודא וחדא כרעא במברא [כאשר היה עומד ברגל אחת על החוף ורגל אחת במעבורת]? נזכר רב מתנה ואמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר שמואל: כל דאמר [שאומר] מדבית חשמונאי מלכא קאתינא [מבית מלכי חשמונאי אני בא] — עבדא [עבד] הוא, משום שלא אישתיור מינייהו [נשאר מהם], מבית חשמונאי אלא ההיא רביתא [נערה אחת] דסלקא לאיגרא ורמיא קלא [שעלתה על הגג והרימה קולה] ואמרה: מכאן והלאה כל דאמר [שאומר] מבית חשמונאי אנא [אני] — עבדא [עבד] הוא, כי כל שנשאר הוא מצאצאי הורדוס שהיה עבד אדומי.

נפלה הנערה מאיגרא ומיתה [מן הגג ומתה] ולא נשאר מבית חשמונאי אחד שאיננו עבד. כיון שהיה אישור לשמועה זו בשם שמואל, ואותו האיש העיד על עצמו שמבית חשמונאי הוא, אכרוז עליה [הכריזו עליו] גם בנהרדעא דעבדא [שעבד] הוא.

ומספ רים: ההוא יומא אקרען [אותו יום נקרעו] כמה כתובתא [כתובות] בנהרדעא, שביטלו כמה אנשים קשרי נישואין, משום שנודע שאותה משפחה היא משפחת עבדים. מסופר: כי קא נפיק [כאשר יצא] רב יהודה, נפקי אבתריה למירגמיה [יצאו אחריו אנשים שנפגעו בדבר ורצו לרגום אותו], שגרם להודיע ברבים שהם פסולים. אמר להו [להם] לאנשי העיר: אי שתיקו [אם אתם שותקים] — שתיקו [שתקו] והניחו לי, ואי [ואם] לא תשתקו — מגלינא עלייכו הא [אגלה עליכם הלכה זו] שאמר שמואל: תרתי זרעייתא איכא [שתי משפחות יש] בנהרדעא, חדא מיקריא "דבי יונה" וחדא מיקריא "דבי עורבתי" [אחת נקראת בפי אנשים "של בית היונה" ואחת נקראת "של בית העורב"], וסימניך [וסימנך] לענין יוחסין: טמא (עורב) — טמא (פסול), טהור (יונה) — טהור (כשר). כיון ששמעו זאת שדיוה לההוא ריגמא מידייהו [השליכו את כל האבנים הללו שבאו לרגום אותו בהם מידיהם]. ומסופר שהיו כל כך הרבה אבנים עד וקם אטמא [נעשה סכר] בנהר מלכא מרוב האבנים.

א אגב כך מספרים: היה מכריז רב יהודה בפומבדיתא: אדא ויונתן, שהיו אנשים ידועים אז — עבדי [עבדים] הם, יהודה בר פפא — ממזירא [ממזר] הוא, בטי בר טוביה ברמות רוחא [בגבהות רוחו] לא שקיל גיטא דחירותא [נטל, קיבל, גט שטר שחרור] ולפיכך הוא עבד, שעדיין לא נשתחרר. היה מכריז רבא בעירו מחוזא: בלאי, דנאי, טלאי, מלאי, זגאי, כל המשפחות הללו — כולם לפסול. אמר רב יהודה גם כן: גובאי (בני המקום גובא) — הם בעצם גבעונאי (גבעונים) שנשתבש שמם, וכן אנשים שנקראים דורנוניתא — כוונת השם היא דראי נתינאי [כפר הנתינים] ולכן אנשי המקום הם פסולים מלבוא בקהל. אמר רב יוסף: האי [זה] המקום בי כובי שליד פומבדיתא, האנשים הגרים שם כולם דעבדי [צאצאים של עבדים].

אמר רב יהודה אמר שמואל: ארבע מאות עבדים, ואמרי לה [ויש אומרים] ארבעת אלפים עבדים היו לו לכהן פשחור בן אימר שהיה בימי ירמיהו, וכולם מחמת גדולתם נטמעו בכהונה ונחשבים לכהנים. וכל כהן שיש בו עזות פנים דע לך שאינו אלא מהם. אמר אביי: כולהו יתבן בשורא [כולם יושבים בשורת הכבוד] שבעיר נהרדעא. ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: אם ראית כהן בעזות מצח — אל תהרהר אחריו שמא הוא פסול, שנאמר: "ועמך כמריבי כהן" (הושע ד, ד), משמע שעוד בזמנים ההם ידעו שהכהנים הם בעלי מריבה.

ב אמר ר' אבין בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל מעיד על כל השבטים שהם עמו, ואין מעיד עליו, שנאמר: "שבטי יה עדות לישראל" (תהלים קכב, ד), אימתי הוי [מתי הוא] עדות לישראל — בזמן שהשבטים שבטי יה, ולא כשהם פסולים.

אמר ר' חמא בר' חנינא: כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו — אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, שנאמר "בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל" (ירמיה ל, כה), "לכל ישראל" לא נאמר, אלא "לכל משפחות", כלומר, דווקא המיוחסים, השייכים למשפחות ידועות מישראל.

נאמר בסוף הפסוק "והמה יהיו לי לעם". אמר רבה בר רב הונא: זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים. דאילו בישראל כתיב בהו [כתוב בהם] "והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם" (יחזקאל לז, כז), ואילו בגרים כתיב [נאמר] "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה'. והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים" (ירמיה ל, כא–כב), משמע שאין מקרבים אותם מן השמים ("ואנכי אהיה להם לאלהים") עד שיתקרבו הם (והייתם לי לעם).

אמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, וראיה לדבר ממה שנאמר: "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (ישעיה יד, א); כתיב הכא [נאמר כאן] "ונספחו", וכתיב התם [ונאמר שם] בדיני נגעים "ו לשאת ולספחת" (ויקרא יד, נו), הרי ששימוש לשון זה מלמד שתוספת הגרים אינה טובה לישראל.

אמר ר' חמא בר חנינא: כשהקדוש ברוך הוא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One may not send greetings to a woman even with a messenger, as this may cause the messenger and the woman to relate to each other inappropriately. Rav Naḥman countered by suggesting that he send his greetings with her husband, which would remove all concerns. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel says: One may not send greetings to a woman at all. Yalta, his wife, who overheard that Rav Yehuda was getting the better of the exchange, sent a message to him: Release him and conclude your business with him, so that he not equate you with another ignoramus.

Desiring to release Rav Yehuda, Rav Naḥman said to him: What is the reason that the Master is here? Rav Yehuda said to him: The Master sent me a summons. Rav Naḥman said to him: Now that I have not even learned the Master’s form of speech, as you have demonstrated your superiority to me by reproving me even over such matters, could I have sent a summons to the Master? Rav Yehuda removed the summons from his bosom and showed it to him. While doing so, Rav Yehuda said to him: Here is the man and here is the document. Rav Naḥman said to him: Since the Master has come here, let him present his statement, in order that people should not say: The Sages flatter one another and do not judge each other according to the letter of the law.

Rav Naḥman commenced the deliberation, and said to him: What is the reason that the Master excommunicated that man? Rav Yehuda replied: He caused discomfort to an agent of one of the Sages, and therefore he deserved the punishment of one who causes discomfort to a Torah scholar. Rav Naḥman challenged this answer: If so, let the Master flog him, as Rav would flog one who causes discomfort to an agent of the Sages. Rav Yehuda responded: I punished him more severely than that. Rabbi Yehuda held that excommunication is a more severe punishment than flogging.

Rav Naḥman further inquired: What is the reason that the Master proclaimed about him that he is a slave? Rav Yehuda said to him: Because he is in the habit of calling people slaves, and it is taught: Anyone who disqualifies others by stating that their lineage is flawed, that is a sign that he himself is of flawed lineage. Another indication of his lineage being flawed is that he never speaks in praise of others. And Shmuel said: He disqualifies with his own flaw. Rav Naḥman retorted: You can say that Shmuel said this halakha only to the degree that one should suspect him of being of flawed lineage. But did he actually say this to the extent that one could proclaim about him that he is of flawed lineage?

The Gemara continues the story: Meanwhile, that litigant arrived from Neharde’a. That litigant said to Rav Yehuda: You call me a slave? I, who come from the house of the Hasmonean kings? Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel says: Anyone who says: I come from the house of the Hasmonean kings, is a slave. As will be explained, only slaves remained of their descendants.

Rav Naḥman, who heard this exchange, said to Rav Yehuda: Does the Master not hold in accordance with this halakha that Rabbi Abba says that Rav Huna says that Rav says: With regard to any Torah scholar who proceeds to teach a ruling of halakha with regard to a particular issue, if he said it before an action that concerns himself occurred, they should listen to him, and his ruling is accepted. But if not, if he quoted the halakha only after he was involved in an incident related to the halakha he is quoting, they do not listen to him, due to his personal involvement? Your testimony with regard to what Shmuel ruled should be ignored, as you stated it only after the incident. Rav Yehuda said to Rav Naḥman: There is Rav Mattana, who stands by my report, since he has also heard this ruling of Shmuel.

The Gemara continues: Rav Mattana had not seen the city of Neharde’a for thirteen years. That very day he arrived. Rav Yehuda said to him: Does the Master remember what Shmuel said when he was standing with one foot on the bank and one foot on the ferry? Rav Mattana said to him: This is what Shmuel said at that time: Anyone who says: I come from the house of the Hasmonean kings, is a slave, as none remained of them except for that young girl who ascended to the roof and raised her voice and said: From now on, anyone who says: I come from the house of the Hasmonean kings, is a slave. Other than this girl, the only members of the family who remained were descendants of Herod, and he was an Edomite slave.

The girl then fell from the roof and died, leaving only slaves from the Hasmoneans. With the confirmation of the report of the statement of Shmuel, they also publicized in Neharde’a about him, i.e., that man who claimed to come from the Hasmonean kings, that he was a slave.

The Gemara relates: On that day, several marriage contracts were torn up in Neharde’a, as many had their marriages annulled after having discovered that they had married slaves. When Rav Yehuda was leaving Neharde’a, they pursued him, seeking to stone him, as because of him it was publicized that their lineage was flawed. Rav Yehuda said to them: If you are silent, remain silent. And if you will not remain silent, I will reveal about you this statement that Shmuel said: There are two lines of offspring in Neharde’a. One is called the dove’s house, and one is called the raven’s house. And your mnemonic with regard to lineage is: The impure bird, the raven, is impure, meaning flawed, and the pure one, the dove, is pure, meaning unflawed. Upon hearing this, they threw all those stones that they were intending to stone him with from their hands, as they did not want him to reveal who had a flawed lineage. And as a result of all of the stones thrown into the river, a dam arose in the Malka River.

§ The Gemara continues the discussion of those with a flawed lineage: Rav Yehuda proclaimed in Pumbedita: Adda and Yonatan, known residents of that town, are slaves; Yehuda bar Pappa is a mamzer; Bati bar Tuviyya, in his arrogance, did not accept a bill of manumission and is still a slave. Rava proclaimed in his city of Meḥoza: Balla’ai, Danna’ai, Talla’ai, Malla’ai, Zagga’ai: All these families are of flawed lineage. Rav Yehuda likewise says: Gova’ai, the inhabitants of a place called Gova, are in fact Gibeonites, and their name has been corrupted. Similarly, those people known as Dorenunita are from the village of Gibeonites, and they may not marry Jews with unflawed lineage. Rav Yosef says: With regard to this place called Bei Kuvei of Pumbedita, its residents are all descendants of slaves.

Rav Yehuda says that Shmuel says: Four hundred slaves, and some say four thousand slaves, were owned by Pashḥur ben Immer, a priest in the time of Jeremiah, and due to their greatness they were assimilated into the priesthood and became known as priests. And any priest who has the trait of insolence is only from them. Abaye said: They all sit in the rows of honor that are in the city of Neharde’a. The Gemara comments: And this statement disagrees with the statement of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: If you see an insolent priest, do not speculate about him that he may be of flawed lineage, since it is stated: “For your people are as those who strive with a priest” (Hosea 4:4), which indicates that priests had a reputation for being cantankerous.

§ The Gemara discusses an idea raised earlier. Rabbi Avin bar Rav Adda says that Rav says: Concerning anyone who marries a woman who is not suited for him to marry, when the Holy One, Blessed be He, rests His Divine Presence upon the Jewish people, He testifies with regard to all the tribes that they are His people, but He does not testify with regard to he who married improperly, as it is stated: “The tribes of the Lord, as a testimony to Israel” (Psalms 122:4). When is it a testimony to Israel? When the tribes are the tribes of the Lord, but not when their lineage is flawed.

Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: When the Holy One, Blessed be He, rests His Divine Presence, He rests it only upon families of unflawed lineage among Israel, as it is stated: “At that time, says the Lord, will I be the God of all the families of Israel” (Jeremiah 30:25). Of all Israel, is not stated, but “of all the families,” which includes only those of unflawed lineage, the renowned families of Israel.

The verse from Jeremiah ends with the words “And they shall be my people.” Rabba bar Rav Huna says: This is a higher standard that differentiates between those born as Jews and converts, as with regard to those born as Jews it is written about them: “And I will be their God, and they shall be My people” (Ezekiel 37:27), whereas with regard to converts it is written: “For who is he that has pledged his heart to approach unto Me? says the Lord. And you shall be My people, and I will be your God” (Jeremiah 30:21–22). This teaches that converts are not drawn close to God, as indicated by the words “And I will be your God,” until they first draw themselves near to God, as indicated by the subsequent phrase “And you shall be my people.”

Rabbi Ḥelbo says: Converts are as difficult for the Jewish people as a scab. The proof is that it is stated: “And the convert shall join himself with them, and they shall cleave [venispeḥu] to the house of Jacob” (Isaiah 14:1). It is written here “venispeḥu,” and it is written there, among the types of leprosy: “And for a sore and for a scab [sappaḥat]” (Leviticus 14:56). The use of a term with a similar root indicates that converts are like a scab for the Jewish people.

Rabbi Ḥama bar Ḥanina says: When the Holy One, Blessed be He,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא הכי אמר שמואל כל דאמר מדבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא, פי' דלא אשתייר מנייהו אפילו חד והעבדים קורין אותם בשמם ממעשה דהורדוס בריש פרק השותפין (בבא בתרא דף ג' ע"ב).
ואיכא דקשיא ליה והא אמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירו' ואין צריך גט שחרור וכן המתיאש מעבדו כדאיתא בפרק השולח (גיטין דף מ' ע"א) וכן נמי נתיאשו מהם בעלים וניחא ליה שמא לא נתיאשו שהיו סבורים שתבא השעה לכשעבר וישתעבדו בהן שמצוים הן בעלי זרוע ליפול.
ואחרים אמרו משום שיורשיהם של בני חשמונאי אינן ידועים כאן שהם הרגו כל מי שהוא ידוע להם ושמא יש קטן במדינת הים שאינו מתיאש או גדול שלא נתיאש שאינו יודע בהן לפיכך פסלום והעמידום בחזקתן עד שידוע לך שנשתחררו.
ולי נראה דהנך אמוראי לא סבירא להו כשמואל במפקיר ומתיאש מעבדו דק"ל צריך גט דכי אמר שמואל כל מאן דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא לאו למפסלי בהו [אלא] לומר שאינן כהנים אלא עבדי כהנים הם.
ואי קשיא נמי הרי אמרו עבד הבא על בת ישראל הולד כשר ושמואל הוא דסבר הכי ואם כן למה פסלום הרי נשאו בנות ישראל לא קשיא שאי אפשר שאין כהן אחד שנש' אשה כיוצא בו מקרובותיו ונמצא שנטמעו בהם עבדים ועיסה כיוצא בזו אסורה לבא בקהל ולא עוד אלא דאפשר דרובינהו נמי נשאו כיוצא בהם ומשעה שפסקה גדולתם לא רצו לדבק בהם ישראל:

הא דאמר שמואל כל מ"ד מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא לא עבדא ממש שהרי נתייאשו מהם אדוניהם והפקירום וסבר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור והוי בן חורין גמור אלא ה"ק דלאו כהן הוא אלא עבד כהן דעבדי בני חשמונאי היו כדאיתא בפרק השותפין מיהו אליבא דהילכתא דקי"ל דמפקיר עבדו צריך גט שחרור כל האומר מבית חשמונאי אתינא עבד ממש הוא והיינו דאכריז רב יהודה על ההוא גברא שהוא עבד ואיקרעין כמה כתובת' בנהרדעא וכמה פירושי' נאמרו בזה וזה הנכון. וכ"ת דנהי דעבדי חשמונאי הראשונים היו עבדים מתחלה מ"מ בניהם כשרים דהא קיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא שמזוהם לכהונה וא"ל דאיכא מנייהו שנשאו מינן והוו להו עיסה שהי' פסולה בשיש בה עבדות כדאית' בכתוב':

ואשת איש אפילו שאילת שלום ואפילו על ידי שליח ואפילו על ידי בעלה אסור אלא למי שיודע בעצמו שאין תרבות יצרו חשוד בסרך הרהור על דברים אלו כלל על זה ועל כיוצא בו נאמר ויראת מאלהיך אני יי:

תלמיד חכם שבא אי זה ענין של עצמו לידו אין ראוי לו שיאמר דבר בשם רבו או בשם אחרים כדי ללמוד ממנו אותו דבר שהוא אומרו לראיה או עדות על מה שהוא רוצה ודורש לעצמו שמא יחשדוהו שאינו כן אלא שהוא אומרו מעצמו בשם אחרים להנאתו והוא שאמרו כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ר"ל קודם מעשה שנזדמן לו ואם לאחר מעשה אמרה אין שומעין לו ואם היה עמו אחר שמקובל בכך שומעין לו:

כבר ביארנו שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר מעתה צריך לשאול היאך אמרו כל דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא והלא שמא אע"פ שבאותו זמן היו עבדים ועשו עצמם מבית חשמונאי מכל מקום אחר כך נשאו נשים מבנות ישראל ונעשו כשירים פירשו גדולי הרבנים שבאותו זמן הכירו בהם שאר העם ונזהרו שלא לדבק עמהן וסתם הדברים שלא נתערבו אלא הם בהם:

אין שואלין בשלום אשה כלל ואע"ג דאמרי' בהשוכר את הפועלים דע"י בעלה שרי היינו לשאול בשלומה בעניינה כמו איה שרה אשתך אבל לשאר שלומים אסור אף ע"י בעלה:

גמרא משום דמצער שליחא דרבנן ורב מנגיד עליה כדאמרי' בפ"ק ואע"פ שהחמיר עליו לשמותי דחמיר טפי מנגידא כדמוכח במקום שנהגו משום דחוצפא יתירה חזא ביה שהיה מבזה גם לרב יהודה עצמו אבל לא הל"ל דשמותיה משום שהיה רגיל דקרי לאינשי עבדי ולעי' בפ"ק אמרינן הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי משום דבעידנא דשמתיה לא הוה ידע להא:

לאכרוזי עלה מי אמר ורב יהודה דאכריז עליה משום חוצפה יתירה דחזא ביה כדאשכחן בהשוכר את הפועלים גבי חומץ בן יין וכמו ברוח הקדש היו מכוונין:

כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבדא הוא. מכאן ק' למה שפירש"י בסוטה פ' אלו נאמרים בההיא דקאמר התם דאמרו ליה לאגריפס דלכן קראוהו אחינו שאמו היתה מישראל דא"כ מאי קאמר הכא דעבדא כיון דבית הורודוס נשים ישראליות א"כ זרעם כשר הוי דשמואל הוא דאמר בפ' החולץ גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ועוד אמאי נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה על שהחניפו לאגריפס מה חנופה היתה זו הא אמרינן לקמן ובפ' החולץ דכיון שהיתה אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה ואע"ג דתניא בתוספת' דסנהדרין דאין מעמידין מלך אלא מהמשיאים לכהונה היינו מדרבנן בעלמא ואין נראה שבשביל כך נתחייבו כלייה ורשב"ם פי' ההורודוס עשה תשובה ונשא שפחה היינו דקאמר עבדא הוא ואגריפס לא היתה אמו מישראל והא דאמרו ליה אחינו כלומר אחינו אתה במצות ולכך נתחייבו כלייה שלא היה כשר למלכות. ונ"ל דאפי' נשא בת ישראל ל"ק מהכא שמא יש מבית הורודוס שנשאו שפחות ונתערבו בהם. והא דקאמר עבדא הוא לא להתירו בשפחה קאמר אלא לאוסרו בבת ישראל כמו ספק עבד כדאמרי' לקמן גבי כותי שפחה ועבד נתערבו וא"ת כיון דהורודוס נעשה מלך א"כ מסתמ' נתייאשו בעליו ושמואל גופיה הוא דקאמר בגיטין פ' השולח המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור ויאוש הוי כמו הפקר כדמוכח התם וי"ל שלא היו מתיאשים משום כי לא לעולם חוסן והיו מצפים שתחזור להם המלוכה:

אם קודם מעשה אמרה שומעי' לו אר"ת היינו דוקא כשהוא עצמו צריך לאותה הוראה כי הכא שהיה צריך להחזיק דבריו דאכריז עליה דעבדא הוא ואע"ג דמעיקרא לא נחתו ליה הכי ובפ' הערל שהעיד עמשא מפי שמואל מואבי ולא מואבית והוא עצמו היה צריך דבת ישי היה נשוי כדאמרי' בפ' בתרא בת אביגיל בת נחש בת ישי שמת בעטיו של נחש וכן בפ' נושאים על (האם) [האנוסה] גבי אותו גר שהיה נשוי אשת אחיו מאמו:

באטי בר טובי ברמות רוח' וכו' והיינו דאמרי' בפ' בתרא דע"ז אידכר לך מה דעבדת באורחות' ופירש"י שהיה דרכן של פרסיים לשלוח נשים לאכסנאין ושלחו לה לגביה וקבלה ואר"ת לפי שהיה עבד כדמשמע הכא ועבד מותר בגוייה כדאמרי בפ' בא סי' רב ששת מסר לערבאי:

קשים גרים לישראל וכו' פרש"י לפי שאינם זהירים במצות וישראל למדים ממעשיהם ורש"י פי' במקום אחר משום דכל ישראל ערבים זה בזה ונענשים עליהם והק' רש"י לפי זה דישראל לא נתערבו עם הגרים מדלא חשיב בסוטה ערבות של גרים ונראה דלאו קושיא הוא לפי שאין מפורש חשבון הגרים ואע"ג דאיכא למ"ד במכילתין שהיו כיוצאי מצרים מ"מ אינו מפורש בתורה. י"מ משום דגורמין לשכינה שמסתלק' מישראל ע"י שהגרים מעורבים בהם ואין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות ולא נהירא דגרים ראויים שתשרה עליהם שכינה כדאמרי' עובדיה גר אדומי היה. והא דאמרי' הכא דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על המשפחות מיוחסות שבישראל היינו למעוטי משפחות שיהא בהם פיסול שאינן ראויין לבא בקהל:

בטי בר טובי' ברמו' רוחא דאית ביה לא שקיל גיטא דחירותא. והוא בטי בר טובי' הנזכר בשלהי מסכת ע"ז שהיה עם מר יהודה קמיה דשבור מלכא ואמר ליה מלכא מידכר מה עבדת באורתא:

בד"ה מצער שליחא כו' את שלוחו לפניו כו' דעדיפא מיניה חומרא כו' עכ"ל כן הוא בפי' ישן ור"ל שביזה אותו במה שהוא שלוחי והייתי נבזה בעיניו והיה ראוי למלקות דמנגיד רב אפילו מאן דמצער כו' ואני שמתיהו דחומרא מיניה כדאמרינן בעלמא דשמתא חמירא מנגידא ועשיתי כן לקונסו על שפגע גם בכבודי במה שביזה אותי בפני שלוחי וק"ל:

[אין שואלין בשלום כו'. מפורש פ' הפועלים בחידושי אגדות ע"ש]:

א"ל מאי שיאטיה דמר הכא כו'. אפשר ששכח בהזמנותו דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ודביתהו דא"ל שרי ליה תיגרא ברישא אמרה כן דודאי אית ליה מלתא הכא ודרך לומר כן לעשות בקשת איש כו' כפרש"י וק"ל:

מ"ט שמתיה מר ציער שלוחא דרבנן כו'. ולעיל משמע דשמתיה משום דביזה את רב יהודה ומנדין משום כבוד הרב כפרש"י לעיל ואפשר שרב יהודה מדרך ענוה לא תלה השמתא בכבודו דהא קושטא נמי דציער שלוחא דרבנן וק"ל:

לאכרוזי עליה מי אמר אדהכי והכי כו'. ר"ל אדהכי והכי שהיו נושאין ונותנין בדבר אם אמרה שמואל גם לאכרוזי [לרב יהודה ודאי אמר שמואל אפי' לאכרוזי] וק"ל:

אלא ההיא רביתא דסלקא לאיגרא ורמיא קלא כו'. משום צער דנהרגו כולם ע"י הורדוס עבדת הכי וברפ"ק דב"ב קאמר דהורדוס בעא למינסבה כדי שתהא משפחתו נקראת ע"ש חשמונאי ופרש"י הכא ומסתמא לאו בנות ישראל נשא דנזהרין הם להשיא כו' לשמואל דקסבר בפ' החולץ עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר הוצרך למימר הכי ומיהו בפ' אלו נאמרין פרש"י גבי אגריפס המלך שהיה מזרע הורדוס וא"ל אחינו אתה שהיתה אמו מישראל ועיין בזה בתוס' רפ"ק דב"ב ודו"ק:

איקרען כמה כתובות כו'. פרש"י מנשי אותה המשפחה עכ"ל נראה דר"ל דהנשים שלהן היו ג"כ מאותה משפחה דאל"כ הל"ל דכמה נשים נאסרו לבעליהן מאותה משפחה ודו"ק:

ואי לא מגלינא כו' תרתי זרעייתא כו' וחדא מקרייא דבי עורבתי כו' וסימנא טמא טמא כו' רב יהודה לא קא"ל אלא דרבינא ורב אשי שסדרו תלמודא קא"ל דאל"כ הא גילה רב יהודה פסולייהו ולמה חזרו מרגמייהו א"נ דלא הוו ידעי השתא כלל בשמותן איזה מהן דבי יונה ואיזה דבי עורבתי אלא דרב יהודה קאמר דהוה ידע לגלות איזה דבי יונה ואיזה דבי עורבתי וק"ל:

בטי בר טוביה ברמות רוחא לא שקיל גיטא כו'. משמע דאכרוז עליו כדי שלא ישא בת חורין וכמ"ד בפרק השולח דמעוכב גט שיחרור אסור בבת חורין ובתוס' סוף מסכת ע"ז כתבו שהיה מותר בשפחה ע"ש ודו"ק:

ד' מאות עבדים כו' היו לו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו כו'. זה פשחור כהן היה והיה פקיד ונגיד בבית ה' כמפורש בירמיה וע"י שאכלו אצלו תרומה היו מחזיקים עצמן לכהנים ונשאו נשים כשרות ורש"י פי' נשאו בנות כהנים כו' ולא ידענא מי הכריחו לכך ואמר וכל כהן שיש בו עזות כו' כדלקמן דיחוסא דבבל שתיקותא ואמר אביי וכולן יתבי בשורא דבנהרדעי כו' דמפורש בירמיה שגלו דכתיב ואתה פשחור וכל יושבי ביתך תלכו בשבי וגו' ע"ש וק"ל:

אם ראית כהן בעזות כו' שנאמר ועמך כמריבי כהן ר"ל דמתוך יחוסו וחשיבותו של כהן הוא עומד במריבה ואינו שותק שלפי דעתו מתוך חשיבותו אין ראוי לעבור על מדותיו וזה כוונת הכתוב איש אל יריב וגו' אלא ישתוק במריבה וזהו ייחוסו כדלקמן אבל עמך שהוא גם ההמון אין עושין כן אלא שהם עושין כמריבי כהן כאילו הוא מיוחס וחשוב ככהן שאינו שותק במריבה ודו"ק:

[ואין מעיד עליו שנאמר שבטי יה עדות לישראל כו' מבואר בסוטה איש ואשה אם זוכין י"ה ביניהן י' מאיש וה' מאשה ואם לאו שאין זוכין כה"ג שאינה הוגנת לו אש אוכלתן והיינו שם י"ה המעיד עליהן דקאמר הכא וק"ל]:

אין משרה שכינתו כו' שנאמר אהיה להם לאלהים לכל משפחות כו' לפי מה שדרשו פרק נושאין להיות לך לאלהים ולזרעך וגו' בזרעך מיוחס אחריך מהאי קרא דאורייתא ה"מ לאתויי דאין שכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל אלא דהאי קרא דמייתי הכא הוא מפורש טפי לפי פשוטו דלשון משפחות הוא מלשון ייחוס של זרע וק"ל:

קשים גרים לישראל כספחת כו' מפורש ביבמות פרק החולץ ע"ש:

גמרא אדהכי והכי א"ל ההוא בר דיניה לרב יהודה לדידי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ציער כו' את שלוחו לפניו וחייב מלקות הס"ד ונ"ב טי' בפני השליח ויותר נראה שהיה מבזה שולחו בפניו ודו"ק:

תוס' בד"ה קשים גרים פירש בקונטרס כו' נ"ב ריש פרק כל היד:

בא"ד עלה אתם עכ"ל ויש מפרשים כו' כצ"ל:

גמרא אדהכי והכי אתא ההוא בר דיניה מנהרדעי. פי' שהיה מנהרדעי ולחנם מחקם המהרש"ל:

שם גובאי גבעונאי. עפרש"י. ונבלע הע' במלת גובאי כמו שפרש"י בבראשית (לח) דצה כמו דעצה כו'. ובגיטין (ר"ד לז) בוטי אלו העניים דכתיב העבט תעביטנו ועמש"כ בפסחים (קט) בסופו:

שם שנאמר ועמך כמריבי כהן. ר"ל דכהן הואיל שמדבר בעזות לכן מריבין אתו:

שם והמה יהיו לי לעם א"ר בר"ה זו כו' דאילו בישראל כתיב בהו והייתי כו'. קרא לקרא דהא בסיפא דקרא דבעת ההיא כו' אהיה לאלהים כו' כתיב ג"כ והמה יהיו לי לעם. ודע דק"ק דהא ביחזקאל שם לעיל מיניה (בפסוק כג) כתיב בישראל נמי והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים וי"ל דהתם כתיב קודם וטהרתי אותם דמשמע דהשי"ת יסייע אותם להטהר וכדכתיב שם (לו) והסירותי את לב האבן וכל הענין והייתם לי לעם וכו':

רש"י ד"ה מכריז רב יהודה. כצ"ל:

רש"י ד"ה פשחור. בימי ירמיה היה. ככתוב בירמיה (כ):

הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל. מקשים ואם כן איך אמר אלישע לגחזי (מלכים ב' ד, כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם?
ונראה לי בס"ד דהאי כללא דשמואל ליתיה אלא באיש נכרי שאינה מכירה ואין לו התקרבות עמה בלאו הכי ולכן אסור לשאול בשלומה דנראה מזה השלום שבא לעשות קירוב דעת עמה ולהיות אהבה וחיבה בינו לבינה בשלום זה ודמי לעגבות אבל אדם שהוא קרוב שלה או אפילו זר ממנה אך נתארח בביתה כמה פעמים ונהנה ממנה אם ידרוש בשלומה אינו נראה דכונתו לעשות קירוב דעת עמה ולעורר בינו לבינה אהבה וחיבה דבאמת הוא חייב לשאול בשלומה משורת דרך ארץ ונימוס העולם כיון דנתארח בביתה וקבל הנאה וטובה ממנה ואיך יהיה כפוי טובה לבלתי ידרוש בשלומה בפגעו בה!
והכי הוה אצל אלישע הנביא ע"ה שקיבל הנאה וכבוד מן השונמית שנתארח בביתם בכל כבוד שבעולם ועשו לו עליה ושלחן ומנורה לעצמו (מלכים ב' ד, י) לכן שלום זה הוא עליו בתורת חיוב ואין עושה בו קירוב דעת ויתרון אהבה וחיבה אבל כאן רב יהודה היה זר מהם ומימיו לא נתארח אצלם ולא נכנס לביתם ולא נהנה מהם ומה לו לשאול בשלום האשה וכהאי גונא אסר שמואל.
ועוד הך דאלישע הנביא ע"ה שאני דלא שאל בשלום האשה לבדה אלא שאל בשלום אִישָׁהּ ושלום הילד גם כן ואין בזה חשש משום קירוב דעת והתעוררות אהבה וחיבה ושמואל איירי בשואל בשלום האשה לבדה דנעשה בזה קירוב דעת טפי.

הָא גַּבְרָא וְהָא טַסְקָא!. אין לפרש הא גברא על בעל דינו קאמר דודאי בעל דינו עדיין לא היה עומד באותה שעה שנכנס רב יהודה ודבר עם רב נחמן אלא הא גברא על שליח רב נחמן ששלח עמו את פתקא דהזמנתא והוא בא עם רב יהודה ביחד אבל בעל דינו עדיין לא נכנס דאחר כך אתא וכמו שאמרו לקמן ואמר רב נחמן לרב יהודה שידבר זכותו לפניו כדי שלא יאמרו השלוחין של בית דין ושאר בני אדם שהיו עומדים שם דמחניפי רבנן אהדדי בראותם שפטרו רב נחמן קודם שידע איך היה הענין ואם יש בדבריו ממש.

כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ, מֵעִיד עַל כָּל הַשְּׁבָטִים וְאֵין מֵעִיד עָלָיו (תהלים קכב, ד). צריך להבין מה ענין עדות זו ומתי תהיה ולפני מי מעיד?
ונראה לי בס"ד כשיבנה בית המקדש בב"א [במהרה בימינו אמן] ויהיו כל ישראל נכנסים בעזרה בבית המקדש שם תהיה עמידתם בנס וכמו שאמרו במשנה (משנה אבות ה, ה) עומדין צפופים ומשתחוים רווחים וזו עדות מן השמים שהם קדושים כיון שזוכין להיות עמידתן בנס כמו ארון וכרובים אשר בנס עומדין (בבא בתרא צט.) ואין קדושה אלא במיוחסין.
ועל זה קאמר כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו לעתיד בבית המקדש שיהיה בו זה הנס הנפלא דעומדין צפופים ומשתחוים רווחים שדבר זה הוא עדות על העומדים שם שהם קדושים אינו מעיד על זה כלומר אין הנס ההוא נעשה לזה שאבד היחוס שלו בנשאו אשה שאינה הוגנת ופסל זרעו אף על פי דלכולם נעשה נס זה לא יעשה לאדם זה וזרעו והוא כמו שהיה לישראל במדבר שהיה הענן פרוס על ישראל דוקא ולא על ערב רב דלא היה קולטן הענן כן יהיה כאן.
ומה שאמר דְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל מִשְׁפָּחוֹת מְיֻחָסוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל היינו כי לעתיד לבוא נאמר כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם (ירמיה לא, לג) וכן נאמר ביואל (יואל ג, א) וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם וכו' הנה השראת שכינה בנבואה ורוח הקודש לא תהיה במשפחות המיוחסים.
ומה שאמר 'זוֹ מַעֲלָה יְתֵרָה יֵשׁ בֵּין יִשְׂרָאֵל לְגֵרִים' בזה מובן הכתוב (הושע יא, ז) וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי שירצו שאני אקרבם תחלה וכמו שנאמר (איכה ה, כא) הֲשִׁיבֵנוּ הֳ' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (שיר השירים א, ד).

רש"י ד"ה שותא דמר כו' שיחתו. ע' רש"י סוכה נו ע"ב ד"ה שותא דינוקא:

ד"ה כי כובי כו' כפר הסמוך. עי' בתשובת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק או"ח סי' כ:

הכי אמר שמואל כל דאמר מבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא. עיין בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב דלשמואל גופא לאו עבדא ממש דמסתמא נתייאשו הבעלים מהם ושמואל ס"ל המפקיר עבדו אינו צריך גט שיחרור אלא דר' יהודה ס"ל כוותיה בחדא ופליג בחדא:

שם א"ר אבין בר רב אדא אמר רב כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו כו' אימתי הוי עדות בישראל בזמן שהשבטים שבטי יה. ופירש"י ז"ל אותן שהן ישראל הוא מעיד עליהן שהן שלו עכ"ל. ואף על גב דבכל דוכתי אמרינן דאע"פ שחטא ישראל הוא אפ"ה אין הקב"ה רוצה להעיד עליו בפירוש שהוא ישראל כן נראה מפרש"י ז"ל ולא ידעתי למה הוצרך לפרש כן דבפשיטות מצינן לפרש שאין הקב"ה מעיד עליו שהוא ממשפחה כשירה כדאשכחן בכל השבטים שנמנו במדבר שהטיל הקב"ה שם יה עליהם החנוכי הפלואי וזה היה עדות שכשירים הם וה"נ אף ע"ג דזרעו פסול והוא אינו פסול אפ"ה אין הקב"ה מעיד עליו כיון שבמזיד פוסל את זרעו אלא דלכאורה לשון הגמ' דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן מדקאמר אימתי הוי עדות לישראל בזמן שהשבטים שבטי יה משמע דתרי מילי נינהו ולמאי דפרישית עיקר העדות היא ע"י שם יה ועוד איפכא מיבעי ליה אימתי הן שבטי יה בזמן שמעיד על ישראל אבל לפירש"י ז"ל אתי שפיר וכוונתו להא דאמרינן בעלמא איש ואשה זכו שכינה ביניהם והיינו שם יה וכל זה היינו בנושא אשה הגונה אבל בנושא אשה פסולה ודאי אין לך לא זכו יותר מזה וא"כ אין נקרא שבטי יה ומש"ה אין הקב"ה מעיד עליו כלל שהוא מזרע ישראל וכדפרישי':

אין שואלין בשלום אשה. שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע''י שלוחם ויבואו לידי חיבה: אמר ליה רב נחמן ע''י בעלה. אהיה אני שליח לדבר: אין שואלין בשלום אשה כלל. שמרגיל לבה ודעתה אצלו: שלחה ליה. ילתא לרב נחמן: שרי ליה תיגריה. פטור אותו מלפניך זה לשון הגמרא לומר מישרי ליה תיגריה כשממהר לעשות בקשת האיש או דינו כדי להפטר ממנו: מאי שיאטיה דמר הכא. מה דרכו של אדוני לשוט הלום כלומר למה בא אדוני הנה: שותא דמר לא ידענא. שיחתו של אדוני איני מבין לדבר בצחות לשונו: לדינא מזמינא ליה. בתמיה: אפיק דיסקא דאזמנותא. הוציא שטר הזמנה מחיקו ששלח לו רב נחמן שיבא לפניו: מבי חדיה. מתוך חיקו: לימא מר מיליה. ידבר דבר זכותו על ריבו של אותו האיש: ציער שליחא דרבנן. ביזה את שלוחו לפניו וחייב מלקות: דרב מנגיד אמאן דמצער שליח דרבנן. כדאמר בפ' קמא (לעיל דף יב:): דעדיפא מיניה. חמורה ממנה עשיתי לו לקנסו: אדהכי אמר ההוא בר דיניה לרב יהודה לדידי. דאתינא מבית חשמונאי קרית לי עבד: כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבד הוא. שכל זרעו הרגם הורדוס ועבד היה ומלך תחתיהן וקרא בניו על שם בית חשמונאי ומסתמא לאו בנות ישראל נסיב דנזהרים הם להשיא בנותם לעבדים והוו להו כולם עבדים: אם קודם שבא מעשה לידו אמרה. להאי שמועה לתלמידיו בשם רבו נאמן לאומרה בשעת מעשה ואם לאו אינו נאמן להעיד בשם רבו שמא מחמת מעשה הבא לידו הוא אמר כן: אגודא. שפת הנהר: אמברא. על הגשר אי נמי בתוך הספינה לעבור הנהר: איקרע' כמה כתובתא. מנשי אותה המשפחה: כי קא נפיק. רב יהודה: למירגמיה. לפי שגילה את פסולם: זרעייתא. משפחות: וקם אטמא בנהר מלכא. באותן האבנים שהשליכום בנהר עמד מכשול סתימה במי הנהר ומנע את מהלך המים: אטמא. סתימה כדמתרגם סתמום טמונון (בראשית כו): מכריז רב יהודה בפומבדיתא. שם היה יושב: בלאי דנאי טלאי מלאי זגאי. שמות מקומות או משפחות: גובאי. גבעוני כלומר על שם שהיו גבעונים נקראו בבבל גובאי קרוב לגבעונים בשמן: דורנונית דרא דנתינאי. כפר נתינים היה דורא כפר כדאמר (עירובין דף ז:) דורא דרעותא א''ל מרי דוראי (פסחים דף כה:) ועל שם שהוא כפר נתיני נקרא דורנינות: בי כובי דפומבדיתא. כפר הסמוך אל פומבדיתא דמקרי בי כובי: פשחור בן אימר. בימי ירמיה היה: וכולן נטמעו בכהונה. ול''ג גדולה: נטמעו. נדמעו נשאו בנות כהנים שהיו מחזיקין עצמן בכהנים מתוך שהיו אוכלים תרומה מחמת [שהיו] עבדי כהנים: אל תהרהר אחריו. אחר משפחתם שהם בני מריבה כדכתיב כמריבי כהן: עדות לישראל. אותן שהן ישראל הוא מעיד עליהן שהן משלו: משפחות ישראל. משפחות שהם ישראל גמורים: בישראל כתיב. והייתי להם לאלהים אע''פ שאינם לי לעם ומתוך שאני מקרבן הם יהיו לי לעם אבל גרים אין מקרבין אותן מן השמים אלא אם כן הן מקרבין עצמם תחילה להיות טובים: קשין גרים. שאינם זהירים במצות והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם:

אין שואלין בשלום אשה כלל. והא דאמר בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פז.) איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה על ידי בעלה היינו דוקא בשאילת שלום אבל לשלוח לה בשלום אפילו ע''י בעלה אסור: קשים גרים. פי' בקונטרס לפי שאינם בקיאים במצות ומביאים פורענות ועוד שמלמדים את ישראל ממעשיהם וכו' וי''מ לפי שכל ישראל ערבין זה בזה ולאו מילתא היא דהא לא נתערבו בשביל הגרים כשקבלו התורה כדאמרינן בסוטה (דף לז:) נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף וג' אלפים [ותק''ן בריתות] שכולן נתערבו זה בזה אלמא לא נתערבו מן הגרים שהרי הרבה ערב רב עלה אתם ויש מפרשים דקשין גרים לישראל כספחת לפי שהזהיר הקב''ה עליהם . בכ''ד מקומות שלא להונות אותם ואי אפשר שלא יצערום ויש מפרשים לפי שע''י הגרים ישראל בגלות כדאמר (פסחים דף פז:) מפני מה ישראל מפוזרים בכל ארצות

קידושין ע ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ע - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד