קידושין סט ע"ב

דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכׇּל אֲרָצוֹת מְנָלַן דִּכְתִיב לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם
מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי עָלוּ מִבָּבֶל נִתְנֵי עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל עַד שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּסוֹלֶת נְקִיָּה וְעָלָה
אִיתְּמַר אַבָּיֵי אָמַר עָלוּ מֵאֵילֵיהֶם תְּנַן וְרָבָא אָמַר הֶעֱלוּם תְּנַן וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל עַד שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּסוֹלֶת נְקִיָּה וְעָלָה
אַבָּיֵי לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר רָבָא אִית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אִיבָּעֵית אֵימָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי מָר סָבַר אַפְרוֹשֵׁי אַפְרוֹשִׁינְהוּ וּמִנַּפְשַׁיְיהוּ סְלִיקוּ וּמָר סָבַר בְּעַל כֻּרְחַיְיהוּ אַסּוֹקִינְהוּ
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר עָלוּ הַיְינוּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כֹּל אֲרָצוֹת עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִיסָּה לְבָבֶל אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הֶעֱלוּם מִידָּע יַדְעִינְהוּ נְהִי דְּיָדְעִי לְהָהוּא דָּרָא לְדָרָא אַחֲרִינֵי לָא יָדְעִי
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר עָלוּ הַיְינוּ דִּכְתִיב וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא עַל אַחֲוָה וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם
אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הֶעֱלוּם הָא מִיזְהָר זְהִירִי נְהִי דְּאִיזְּהוּר בִּפְסוּלִים בִּכְשֵׁירִים לָא אִיזְדְּהוּר
כָּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי מְנָלַן דִּסְלִיקוּ דִּכְתִיב וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים בְּעָרֵיהֶם וְכׇל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם
חֲלָלֵי גֵּירֵי וַחֲרוֹרֵי חֲלָלֵי מְנָלַן דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר גְּדוֹלָה חֲזָקָה שֶׁנֶּאֱמַר וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים
וְאָמַר לָהֶם הֲרֵי אַתֶּם בְּחֶזְקַתְכֶם בַּמֶּה הֱיִיתֶם אוֹכְלִים בַּגּוֹלָה בְּקׇדְשֵׁי הַגְּבוּל אַף כָּאן נָמֵי בְּקׇדְשֵׁי הַגְּבוּל
וּלְמַאן דְּאָמַר מַעֲלִים מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין הָנֵי דַּאֲכוּל בִּתְרוּמָה אָתוּ לְאַסּוֹקִינְהוּ שָׁאנֵי הָתָם דְּרִיעַ חֶזְקָתַיְיהוּ
וְאֶלָּא מַאי גְּדוֹלָה חֲזָקָה דְּמֵעִיקָּרָא אֲכוּל בִּתְרוּמָה דְרַבָּנַן וּלְבַסּוֹף אֲכוּל בִּתְרוּמָה דְאוֹרָיְיתָא
וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם הַשְׁתָּא נָמֵי בִּדְרַבָּנַן אֲכוּל בִּדְאוֹרָיְיתָא לָא אֲכוּל וְכִי מַסְּקִינַן מִתְּרוּמָה לְיוּחֲסִין מִדְּאוֹרָיְיתָא מִדְּרַבָּנַן לָא מַסְּקִינַן
אִי הָכִי מַאי גְּדוֹלָה חֲזָקָה דְּמֵעִיקָּרָא לֵיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם תְּרוּמָה דְאוֹרָיְיתָא לְבַסּוֹף אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם תְּרוּמָה דְאוֹרָיְיתָא בִּדְרַבָּנַן אֲכוּל בִּדְאוֹרָיְיתָא לָא אֲכוּל
וְהָכְתִיב וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים הוּא דְּלֹא יֹאכְל[וּ] הָא כֹּל מִידֵּי נֵיכוֹל
הָכִי קָאָמַר לָא מִידֵּי דְּמִיקְּרֵי קֹדֶשׁ וְלָא מִידֵּי דְּמִיקְּרֵי קָדָשִׁים לָא מִידֵּי דְּמִיקְּרֵי קֹדֶשׁ דִּכְתִיב וְכׇל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ וְלָא מִידֵּי דְּמִיקְּרֵי קָדָשִׁים דְּאָמַר קְרָא וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל וְאָמַר מָר בַּמּוּרָם מִן הַקֳּדָשִׁים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - ב

והוינן בה: בשלמא זה שאמר התנא "בית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל", שפיר ילפינן זאת מלשון הפסוק הזה, כי היינו דכתיב: "כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין, ובין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו".

והרי "בשעריך" כולל את כל ארץ ישראל, וקורא הכתוב לכל הליכה, מכל צד ומכל מקום אל בית המקדש, בלשון "עליה".

אלא זה שאמרנו, שמקומה של ארץ ישראל הוא גבוה מכל הארצות, מנלן?

ומשנינן: המקור לזה הוא ממה דכתיב [ירמיה כג ז]: "לכן הנה ימים באים נאם ה', ולא יאמרו עוד: חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם: חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה, ומכל הארצות אשר הדחתים שם".

הרי לנו, שקורא הכתוב הליכה מכל הארצות אל ארץ ישראל בלשון "העלאה". ומכאן שהיא גבוהה יותר מהארצות כולן. ^[6]

אך עדיין קשה: אמנם הלשון "עלו" שנקט התנא, שפיר נקט. אך מאי איריא דתני: "עלו מבבל"? נתני [ישנה התנא] "עלו לארץ ישראל". שהרי גם מהלשון הזה משתמע שארץ ישראל גבוהה מבבל.

ומשנינן: התנא נקט בדוקא "עלו מבבל", כדי להשמיענו שמטרת עזרא בבירור יחוסי המשפחות שבבבל היתה, לנקות אותה מכל המשפחות הפסולות שבה, ולהעלותן לארץ ישראל.

וסיבת הדבר, משום שראה שנתערבו אותן משפחות במשפחות מיוחסות, וכן ראה שכל חכמי הדור מתכונננים לעלות עמו לארץ ישראל, ולא ישאר בבבל מי שיתעסק בבדיקת היוחסין, לכן עמד והפריש את כל הפסולים, והעלם עמו לארץ ישראל. ולא השאיר בבבל אלא את המשפחות הכשרות בלבד.

ואחר שנמצאו כל הפסולים בארץ ישראל, שוב לא חשש שמא יתערבו עמהם. שהרי ראו כל הדור העולה מבבל שהפריש אותם עזרא מקהל ישראל הכשרים [וכפי שיתבאר להלן].

וגם לדורות הבאים אין לחשוש, כיון שבלשכת הגזית סמוך למקדש ישבו דייני הסנהדרין והיו בודקים אחר יחוס הכהנים והלויים, כדי שרק כשרים ישרתו בעבודת המקדש, ומתוך כך ידעו גם את יחוסו של כל אדם.

ולכן נקט התנא לשון "עלו מבבל", כי בכך הוא מסייע ליה לרבי אלעזר [האמורא].

דאמר רבי אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה, ואחר כך עלה! ^[7]

ומשנתנו מסייעתו. שלכך קתני בה "עלו מבבל", לומר שבירר עזרא את כל הפסולים, כדי להעלותם משם.

ומביאה הגמרא, שנחלקו אביי ורבא כיצד יש לשנות את לשון העליה מבבל:

איתמר: אביי אמר: "עלו", והכונה שעלו מאיליהם, תנן. כלומר, שעלו מרצונם.

ואילו רבא אמר: "העלום" תנן, בעל כרחם העלה אותם עזרא מבבל.

וקמיפלגי אביי ורבא בדרבי אלעזר המובא לעיל.

דאמר רבי אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה, ועלה.

אביי - לית ליה דרבי אלעזר. שהרי לשיטתו הם עלו מעצמם, ולא על פי ציווי עזרא. ואם כן לא יתכנו דברי רבי אלעזר שכל מטרת עזרא היתה לנקות את בבל מהפסולים שבה.

ואילו רבא - אית ליה דרבי אלעזר. שעזרא הוא שהעלם מבבל בעל כרחם, כדי לנקותה ממשפחות פסולות, ולא עלו מעצמם.

איבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דרבי אלעזר, שעזרא טרח לנקות את בבל. אלא, שנחלקו אביי ורבא כיצד עשה זאת עזרא.

והכא, בהא קא מיפלגי: מר [אביי] סבר: אפרושי אפרושינהו עזרא את הפסולים מכלל הכשרים. ומתוך שהופרשו, הכירו בהם אנשי בבל שפסולים הם, ושוב לא חשש שמא יתערבו בהם הנשארים בבבל.

ולפי שראו הפסולים שמכירים אותם במקומם, מנפשייהו סליקי [מעצמם עלו], כדי שיוכלו להתערב עם אנשי ארץ ישראל, שלא הכירום.

והיינו דאמר רבי אלעזר: "עשאה כסולת נקיה". שגרם לכך שנשארה בבל רק עם הכשרים שבה.

ואילו מר [רבא] סבר: בעל כרחייהו אסוקינהו [העלם] עזרא מבבל, ולא עלו מעצמם, לפי שלא סמך עזרא על כך שיעלו מעצמם.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר "עלו מרצונם, מאליהם", היינו דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל הארצות נחשבות כ"עיסה" לארץ ישראל. וארץ ישראל נחשבת כ"עיסה" לבבל.

["עיסה" הינה תערובת. והיינו, כמו תערובת של עיסה, המורכבת משאור ומים וקמח ומלח וסובין, ^[8] כך יש חשש של התערבות של פסולי קהל במשפחות כשרות].

כי במשפחות שנותרו בבבל, אין שום ספק שמא נתערבו בהן פסולי קהל, כיון שהפרישם עזרא. מה שאין כן במשפחות של ארץ ישראל. שהרי אותם פסולים שעלו מבבל, לא הוכרו בארץ ישראל כפסולים, ולפיכך לא נמנעו בני ארץ ישראל להתחתן עמם.

ולכן, נחשבת ארץ ישראל כ"עיסה" לגבי בבל, והיינו, שהמשפחות של ארץ ישראל נחשבות כספק מיוחסות לגבי המשפחות שבבבל, המיוחסות בודאי.

ומאידך, שאר הארצות נחשבות כ"עיסה" ביחס לארץ ישראל. משום שבני ארץ ישראל עסוקים תמיד בבדיקת יוחסין, לפי שכהנים מצויים שם.

אלא למאן דאמר "העלום בעל כרחם", מדוע נחשבת ארץ ישראל כעיסה לגבי בבל? והלא אף בה אין שום חשש התערבות הפסולים, שהרי מידע ידעינהו [מכירים] בני ארץ ישראל בפסולים, לפי שעלו על כרחם יחד עם כל בני הגולה, וכיון שהעלום בכח, יצא הקול עליהם שהם פסולים, ונזהרו הכשרים מלהתערב עמהם.

ומשנינן: נהי, הגם דידעי עליהם שהם פסולים לההוא דרא [באותו הדור], אבל לדרא אחריני, לא ידעי [לא ידעו הדורות הבאים] בארץ ישראל על פסולם. לפיכך יש בהם חשש התערבות יותר מאשר בבבל.

תו מקשינן: בשלמא למאן דאמר "עלו מאליהם", היינו דכתיב שאמר עזרא [ח א], "ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוה [מקום בבבל, ששם נתקבצו העולים לקראת עלייתם לארץ]. ונחנה שם ימים שלשה. ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם". ^[9]

שסבר עזרא בתחילה, שיש ביניהם לויים כשרים לעבודה. ואחר שהתבונן בעם לראות מי ומי בעולים לארץ ישראל, מצא שאינם ראויים לעבודה, לפי שהיו קצוצי בהונות.

כי כשאמר להם נבוכדנצר בשעה שהביאם מארץ ישראל לבבל "שירו לנו משיר ציון", עמדו וקצצו את בהונות ידיהם בשיניהם. והיינו דכתיב "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר". לא כתיב "לא נשיר", אלא "איך נשיר?", לפי שאין לנו בהונות כדי לפרוט בהם בנימי הכינורות.

ודוקא לויים אלו עלו לארץ ישראל, מחמת עוניים. אבל הלויים הכשרים לעבודה לא עלו, לפי שהיו יושבים בבבל בשלוה.

ומכל מקום, משמע מזה, שלא ידע עזרא מראש מי ומי הבאים. ובשלמא לאביי, הסובר שעזרא לא העלה את הפסולים בעל כרחם, ולא בדק את יחוסם, ניחא, שרק עתה הוא גילה שאין בני לוי בין העולים.

אלא למאן דאמר [רבא] "העלום" עזרא בעל כרחם, לאחר שעמד וברר את יוחסיהם, קשיא ; אם כן, הא בהכרח מיזהר זהירי בהם, שנזהרו לבדוק מי הם העולים, וידעו מי עלה ומי לא עלה, וכיצד אמר עזרא שרק בבואו למקום שהתאספו בו העולים גילה שאין עמו לויים!?

ומשנינן: נהי דאיזהור [הגם שהשגיחו] בפסולים שיעלו, אבל בכשרים לא איזדהור, אלא הם עלו מעצמם. ולכך לא ידע מראש אם יש ביניהם לויים הראויים לעבודה או לא.

שנינו במשנה: כהני לויי וישראלי.

והוינן בה: מנלן מנין למדנו דסליקו [שעלו] כל המיוחסים האלו? ומשנינן: מהא דכתיב בעולי בבל [עזרא ב ע]: "וישבו הכהנים והלוים ומן העם, והמשוררים והשוערים והנתינים ^[10] בעריהם, וכל ישראל בעריהם". הרי שעלו כל המיוחסים הללו מבבל.

שנינו במשנה: חללי גירי וחרורי.

והוינן בה: חללי [כהנים חללים], מנלן שעלו?

ומשנינן: מהא דתניא: רבי יוסי אומר: גדולה חזקה! שכל מי שהוחזק בדין מסוים, סומכים אנו על מה שהחזקנוהו, ואין מפקיעים אותו מדינו הקודם.

שהרי נאמר [שם סא]: "ומבני הכהנים, בני חביה בני הקוץ, בני ברזילי, אשר לקח [כל אחד מהכהנים הללו, בני ברזילי] מבנות ברזילי הגלעדי אשה. ויקרא על שמם [שלפיכך נקראו כולם "בני ברזילי"].

כל אלה הכהנים, בקשו כתבם המתיחשים [ביקשו את כתב יחוסם כדי להוכיח את כשרותם], ולא נמצאו.

ויגואלו [נפסלו משום כך] מן הכהונה!

ויאמר התרשתא [נחמיה בן חכליה] ^[11] להם, ציום, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ותומים".

כלומר, אסרם לעולם באכילת קדשים. שהרי לא היה בבית שני אורים ותומים. והרי זה כאדם האומר לחבירו "עד שיבא משיח", שמתכוין לדחותו לגמרי.

וטעמו של דבר, כיון שלא נמצא כתב היוחסין של בני ברזילי, לא הניחם נחמיה לאכול בקדשי המקדש, מבשר הקרבנות, כי שמא חללים הם, ואסורים באכילת קדשים.

ומדכתיב "לא יאכלו מקדשי הקדשים", משמע שדוקא בקדשים לא הניחם לאכול, אבל בתרומה היו מותרים.

ולמה הותרו בתרומה? והרי ממה נפשך, אם חשש להם שנתחללו מכהונה, הרי חללים אסורים אף בתרומה.

אלא, כך אמר להם: הרי אתם בחזקתכם! במה הייתם אוכלים בגולה? - בקדשי הגבול, דהיינו תרומה, שנאכלת בכל מקום.

אף כאן, בארץ ישראל, נמי תאכלו בקדשי הגבול. ואף שלא נתברר יחוסכם, אין בכוחי לאסור עליכם דבר שהוחזקתם בו.

אבל בקדשי המקדש, שלא הוחזקתם לאוכלם בגולה - שהרי אין אכילת קדשים אלא במקדש - אין אתם רשאים לאכול, לפי שלא נתברר יחוסכם.

שמע מינה, יפה כח חזקה לסמוך עליה, שהרי לא היה יכול נחמיה לפוסלם מאכילת תרומה, למרות שלא נמצא יחוסם, כיון שהיו כבר מוחזקים באכילתה.

ומכאן תשובה למה ששאלנו לעיל: מנלן שאף חללים עלו עם בני הגולה? - שהרי כתיב בבני ברזילי "ויגואלו מן הכהונה", כלומר, נתחללו מן הכהונה ; ואף הם היו בין הגולים.

ודנה עתה הגמרא בדברי רבי יוסי האמורים לעיל:

הלא מצינו שיטה הסוברת שמעלין מתרומה ליוחסין, והיינו, שכל כהן שידוע עליו שהוא אוכל בתרומה, אין צריך לבדוק אחריו לענין יוחסין אם הוא כשר, אלא בחזקת כשרות הוא. ואף בתו כשרה להנשא לכהן. ואין חוששין לה שמא אביה חלל, וממילא אף היא חללה, ואסורה לכהונה.

ואם כן, למאן דאמר "מעלין מתרומה ליוחסין", האיך התיר נחמיה לבני ברזילי לאכול בתרומה? והרי הני כהנים דאכלי בתרומה, אתו לאסוקינהו [יבואו גם להשיא את בנותיהם לכהנים], וזה שלא כדין, שהרי ספק חללים הם!

ומביאה הגמרא שני תירוצים:

א. שאני התם, שונה הדבר שם, בבני ברזילי, דריע חזקתייהו, שחזקתם "רעה" היא.

כיון שאין מניחים אותם לאכול בקדשים כשאר הכהנים, אלא בתרומה בלבד, ניכר עליהם שיש בהם חשש חללות, ולא יבואו להחזיקם ככשרים גם לענין יוחסין. ^[12]

אלא שיש להקשות על התירוץ: אם כן, שבודאי לא יעלו אותם מתרומה ליוחסין, אלא מאי האי דקאמר רבי יוסי "גדולה חזקה"?

כי בשלמא אם היה מקום לחשוש שיעלו אותם מתרומה ליוחסין, ואף על פי כן הרשה להם לאכול בתרומה כי אי אפשר להוציאם מחזקתם בגלל החשש הזה, שפיר אמר רבי יוסי ש"גדולה חזקה", והיינו, שמעמידים על החזקה אפילו במקום שיש לחשוש לתקלה.

אבל עתה שאמרנו שאין לחשוש שיעלו אותם מתרומה ליוחסין, ובא רבי יוסי להשמיענו רק שסומכים על חזקתם לאכילת תרומה, היה לו לומר "מנין לחזקה", ותו לא!? ומזה שהוסיף ואמר "גדולה חזקה", משמע שאפילו עכשיו, שיש צד לאוסרם יותר מבעבר, בכל זאת אין מפקיעים אותם מחזקתם.

ומשנינן: נקט רבי יוסי "גדולה חזקה", להשמיענו חידוש, שעל ידי החזקה אנו מתירים להם יותר ממה שהחזיקו בו עד עתה.

דהרי מעיקרא [בבבל], אכול הכהנים הללו רק בתרומה של בבל, שחיובה הוא רק מדרבנן; שהרי מן התורה אין נוהגת תרומה אלא בארץ ישראל. ואילו לבסוף [בארץ ישראל], אכול אף בתרומה של ארץ ישראל, שהיא מדאורייתא, מכח חזקתם הראשונה.

ומביאה הגמרא תירוץ נוסף:

ואיבעית אימא: לעולם אף השתא, משבאו לארץ ישראל, נמי רק בתרומה דרבנן אכול, כגון תרומת פירות וירק שאינה אלא מדרבנן [כי מן התורה לא נתחייבו בתרומה אלא דגן תירוש ויצהר], לפי שהוחזקו בבבל באכילת תרומה מדרבנן. אבל בתרומה דאורייתא לא אכול בארץ ישראל, שהרי לא הוחזקו בכך בבבל.

וכי מסקינן מעלים מתרומה ליוחסין, דוקא בכהן שראוהו אוכל בתרומה מדאורייתא. אבל האוכל בתרומה מדרבנן, לא מסקינן ליה ליוחסין.

לפיכך אין לחוש שמא יעלום ליוחסין. שהרי אף למאן דאמר "מעלין מתרומה ליוחסין", אין מעלין מתרומה דרבנן.

אלא שלפי התירוץ האחרון, שרק העמדנום על חזקתם הקודמת, יש להקשות:

אי הכי, מאי "גדולה חזקה"? למה נקט "גדולה"? והרי לא נתחדש בהם עתה שום התר יותר מבעבר.

ומשנינן: החידוש הוא, שאף על גב שעתה יש יותר סיבה לאוסרם מבעבר, בכל זאת סמכינן על החזקה. דהרי מעיקרא, בהיותם בבבל, ליכא למיגזר בהם שלא יאכלו תרומה מדרבנן בבבל משום שלא יבואו לאכול תרומה דאורייתא. שהרי לא היתה מצויה בידם תרומת ארץ ישראל.

אבל לבסוף, משבאו לארץ ישראל, אף על גב דאיכא למיגזר עליהם שלא לאכול אף בתרומה דרבנן משום שלא יבואו לאכול בה תרומה דאורייתא, בכל זאת לא גזרו עליהם.

אלא, רק בתרומה דרבנן אכול, לפי שהוחזקו בה בבבל; ובתרומה דאורייתא שלא הוחזקו בה, לא אכול.

ומקשינן: האיך אמרת, שלא אכלו בני ברזילי בתרומה דאורייתא? והכתיב [עזרא ב סג] "ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקדש הקדשים".

שמע מינה, דוקא בקדש הקדשים [קדשי המקדש] הוא דלא יאכלו. הא כל מידי, כל דבר מלבד אלו, ניכול, ואף תרומה דאורייתא בכלל!? ומשנינן: הכי קאמר נחמיה: "לא יאכלו מקודש הקדשים", לא מידי דבר דמיקרי הנקרא "קדש", ולא מידי דבר דמיקרי "קדשים".

וכך היא משמעות דבריו:

לא מידי דמיקרי "קדש" - היינו תרומה, דכתיב בה [ויקרא כב כ] "וכל זר לא יאכל קדש".

וקודש האמור שם, מדבר בתרומה ולא בקדשים. שהרי נאמר שם בהמשך, שטמא לא יאכל קדש עד שיטבול, "ובא השמש, וטהר". ובהכרח שרק לענין אכילת תרומה הכתוב הזה מדבר, כי רק לענין תרומה די בטבילה ובהערב שמש כדי להתיר את אכילתה. אבל לענין אכילת קדשים [אנשים טמאים המחוסרים כפרה של קרבן לטהרתם, כמו זב ויולדת], אין הם אוכלים בקדשים עד למחרת, לאחר שיביאו את קרבנם, ולא די להם בטבילה והערב שמש.

ולא מידי דמיקרי "קדשים" - היינו בשר החזה והשוק מקרבן השלמים, הניתנים לכהן, ומצינו שהם נקראים בכתוב "קדשים".

והראיה, דאמר קרא "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא ב"תרומת הקדשים" לא תאכל". ו"תרומת הקדשים" היא החזה והשוק של קרבן השלמים, כי - ואמר על כך מר [ביבמות סח ב, פז א], שמשמעות הכתוב הזה היא: במורם מן הקדשים - לא תאכל!

כלומר, חזה ושוק של שלמים, הניתנים לכהנים מתנה מאת בעל הקרבן, לא תאכלם בת כהן השבה אל בית אביה.

והיינו, בת כהן הנישאת לישראל, אינה אוכלת מהם לעולם, אפילו לאחר שהיא חוזרת לבית אביה בלא זרע מישראל [לאחר שנתאלמנה ממנו].

אבל בתרומה, היא חוזרת לאכול, לאחר שחוזרת לבית אביה בלא זרע מישראל. ^[13]

ונמצא, שאף בתרומה דאורייתא אסרם נחמיה להדיא. ומה שאמר רבי יוסי "גדולה חזקה", אמר כן על מה שהתירם בתרומה דרבנן.

הערות

^[6] קצת קשה, כיון שהכתוב גם אומר "ואשר הביא", הרי משמע אדרבה, שיש גם ארצות שגבוהות מארץ ישראל, שלא נופל עליהם לשון "העלה". רש"ש.

^[7] הטעם הוא, משום שארץ ישראל היא "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה", לפי ששם השכינה שורה בבית המקדש, אף על פי שאינם מיוחסים כל כך. מה שאין כן בבבל, אין השכינה שורה שם אלא על משפחות מיוחסות, על כן עשאה עזרא כסולת נקיה, כדי שגם שם תשרה השכינה. עיון יעקב.

^[8] כך פירש רש"י. ועוד פירש, שעיסה היינו כפסולת ענבים שנסחט מהם משקה שלהם. לקמן [עא א] ד"ה עיסה. ועוד יש לפרש, שכאשר אין בהם פסול, דומה הדבר לסולת נקיה קודם שנעשית עיסה, שגם אם נופל בה דבר שאינו ראוי, אפשר לברור אותו מתוכה, ולהשליכו, ונשארת הסולת נקיה. אבל משנעשית עיסה, אם נפל בה דבר שאינו ראוי, ונתערב בה, קשה להפרישו ממנה. מהרש"א.

^[9] רש"י ותוס' הקשו, הרי שנינו במשנה שעלו לויים מבבל! ותירצו, שאותם לויים שעלו, היו קצוצי בהונות, ולא היו ראויים לשורר בכלי, שהיא עבודת הלויים. כמו שנאמר במזמור "על נהרות בבל", שנבוכדנצר ביקש מהם "שירו לנו משיר ציון", ועמדו הלויים וקצצו בהונות ידיהם בשיניהם, ואמרו לו "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?". לא אמרו לו "לא נשיר!", אלא "איך נשיר?", לפי שאין לנו בהונות למשש בהן את נימי הכנורות. אך הלויים הכשרים לא עלו, לפי שהיו יושבים בבבל בשלוה, והעולים לירושלים היו שרויים בעוני ובטורח המלאכה, ובאימת הסביבה. ולכן התאונן עזרא שלא מצא לויים כשרים. וכתב המהרש"א, שאפילו למאן דאמר עיקר שירה הוא בפה, מכל מקום, לא היו כשרים הלויים הללו לשיר [אף שמום אינו פוסל בלוי], משום שמחמת זקנתם נתקלקל הקול שלהם, שהרי הם היו עוד בחורבן בית ראשון, ועתה הוא תחילת בית שני, והלויים נפסלים ב"קול" שאינו ראוי. ובתוי"ט כתב, שאפילו למאן דאמר עיקר שירה הוא בפה, מכל מקום היתה תקנה קדומה, מימות שמואל ודוד, לשורר בכלים, ככתוב בדברי הימים, ולפיכך לא היו כשרים לשיר. [וכן כתבו תוס' ביבמות [פו ב] ד"ה ומבני]. ועוד כתב התוי"ט, שאין כאן קושיא כלל, משום שבהמשך הכתוב המספר שלא מצא עזרא מבני לוי, נאמר שם ששלח עזרא להביא לויים, ובסופו של דבר הם עלו עמו. אלא שאם כן, צריך ביאור מה שנאמר ביבמות [פו ב] שעזרא קנס את הלויים שלא ליתן להם מעשר ראשון משום שלא עלו עמו, והרי לבסוף הם כן עלו. וצריך לומר, שקנסם לפי שלא נתעוררו מעצמם לעלות עד שהוצרך לשלוח אחריהם. ואילו לפרש"י ותוס' קשה, למה קנס את הלויים קצוצי הבהונות שעלו עמו. וראה רמב"ן, ריטב"א ותוס' הרא"ש.

^[10] הגמרא לא שאלה על "נתיני" מנלן שעלו, כי סמכה על המקרא הזה, שמפורש בו שעלו נתינים. רש"ש.

^[11] בירושלמי מבואר, על שם שהיה משקה למלך, היה צריך לשתות קודם מהיין, כדי שלא יחשדוהו שנתן לתוכו סם המות, והתירו לו לשתות יין של עובדי כוכבים. ולכך נקרא התרשתא [התר - שתא]. רש"י.

^[12] כך פירש רש"י. והקשו התוס', לפי הסובר שמעליו מתרומה ליוחסין, מדוע באמת לא העלו אותם מתרומה לקדשים וליוחסין. ועוד, אף אם לא העלו אותם עתה, מכל מקום, יש לחשוש שמא יבאו בעתיד להעלותם מתרומה לקדשים, וממילא יעלו אותם מקדשים ליוחסין. וביארו התוס', שהחזקה שלהם הורעה, לפי שהיו מייחסים אותם אחר בני ברזילי, שהיה ישראל. ועוד, שביקשו כתב יחוסם ולא מצאו. תוס' כאן ובכתובות [כד ב] ד"ה שאני.

^[13] ופשוטו של מקרא מדבר בתרומה ממש, שאינה אוכלת כשעודה נשואה לאיש זר.

"דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו" (דברים יז, ח), משמע שבית המקדש גבוה מכל ערי ישראל ("שעריך"), שכן נאמר בו "ועלית". אלא שארץ ישראל גבוה מכל ארצות מנלן [מניין לנו]? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם" (ירמיה כג, ז–ח), ומשמע מלשון "אשר העלה" שארץ ישראל גבוה מכל הארצות.

ושואלים: אם להשמיענו דבר זה מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] דתני [ששנה] במשנתנו "עלו מבבל"? נתני [שישנה] "עלו לארץ ישראל"! ומתוך כך מסבירים כי סגנון זה של הדברים מסייע ליה [לו] לר' אלעזר. שאמר ר' אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה מבחינת יוחסין בני ישראל הגרים בה, שהוציא ממנה את כל הפסולים ועלה עימם לארץ ישראל.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה אביי אמר: "עשרה יוחסין עלו", כלומר, עלו מאיליהם, תנן [שנינו] במשנתנו. ורבא אמר: "העלום" תנן [שנינו], כלומר, בעל כרחם. ומעירים: וקמיפלגי [וחלוקים הם] בדברי ר' אלעזר שאמר ר' אלעזר: לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה.

אביי — לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי ר' אלעזר, שלדעתו הם לא נלקחו משם אלא עלו מרצונם. ורבא — אית ליה [יש לו, מקבל] את דברי ר' אלעזר. איבעית אימא [אם תרצה אמור] דכולי עלמא אית להו [שלדעת הכל יש להם, מקבלים] את דברי ר' אלעזר, והכא בהא קא מיפלגי [ואולם כאן בענין זה הם חלוקים]; מר סבר [חכם זה, אביי, סבור]: אפרושי אפרושינהו ומנפשייהו סליקו [מתחילה הפריש עזרא אותם, את הפסולים, והם, הפסולים, מעצמם עלו] אחר כך לארץ ישראל, ומר סבר [וחכם זה, רבא, סבור]: בעל כרחייהו אסוקינהו [בעל כרחם העלה אותם].

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שלשון המשנה הוא "עלו" מעצמם ולא נעשתה הפרדה ברורה בין העולים, היינו [זהו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל ארצות עיסה לארץ ישראל, כלומר, שהן נחשבות, מבחינת היוחסין, כתערובת מסופקת לגבי אנשי ארץ ישראל, וארץ ישראל נחשבת עיסה לגבי בבל. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] "העלום", הרי מידע ידעינהו [יודעים] היו והכירו את כל הפסולים ולא נתערבו בהם ומדוע ארץ ישראל עיסה לגבי בבל!? ומשיבים: נהי דידעי לההוא דרא, לדרא אחריני לא ידעי [אם אמנם יודעים היו בפסולי אותו דור, אבל לדור אחר לא ידעו] את יחוסו המדוייק של כל אחד.

ועוד שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] "עלו" מאליהם, היינו דכתיב [זהו שנאמר] על ידי עזרא "ואקבצם אל הנהר הבא על אהוה ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם" (עזרא ח, טו), שצריך היה לברר בדיוק מי בתוך העם העולה לארץ.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] "העלום", הא מיזהר זהירי [הרי זהירים היו] ביוחסין, ומדוע היה צורך בכך? ומשיבים: נהי דאיזהור [אם אמנם שנזהרו] בפסולים לבררם לפני שעלו, בכשירים לא איזדהור [נזהרו] ולא ביררו את יחוסו של כל אחד מהם.

ב בין היוחסין שעלו מבבל נמנו במשנה כהני לויי וישראלי (כהנים לויים וישראלים). ושואלים: מנלן דסליקו [מניין לנו שעלו]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] "וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם" (שם ב, ע), הרי נזכרים כאן כהנים, לויים, וכל ישראל.

עוד נמנו במשנה בין היוחסין שעלו מבבל חללי (חללים) גירי (גרים) וחרורי (עבדים משוחררים). ומבררים: חללי מנלן [חללים מניין לנו] שעלו? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: גדולה חשיבותה של חזקה, לפי שנאמר: "ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אשה ויקרא על שמם. אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהנה. ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים" (שם, סא–סג), משמע שהיו גם צאצאי כהנים שהיה ספק אם אמנם כשרים הם לכהונה, או שהם חללים.

ואמר להם עזרא: הרי אתם בחזקתכם, כלומר, על אף שלא הביאו לו הוכחה שהם כהנים כשרים הרי הם נשארים בחזקת מה שהיו מקודם. במה הייתם אוכלים, איזה ממתנות כהונה הייתם אוכלים בהיותכם בגולה — רק בקדשי הגבול, כלומר, בתרומה הנאכלת בכל מקום, אף כאן בארץ ישראל נמי [גם כן], תאכלו רק בקדשי הגבול (תרומה), אבל לא תאכלו במה שנאכל לפנים מחומת ירושלים, כלומר, מן הקרבנות. והוא שאמר להם "אשר לא יאכלו מקדש הקדשים".

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שמעלים מתרומה ליוחסין, שאם ראינו אדם אוכל תרומה סומכים על כך שהוא כהן גם לענין יוחסין, ומדוע אם כן התיר להם לאכול תרומה? הלא הני דאכול [אלה שאוכלים] בתרומה אתו לאסוקינהו [יבואו להעלותם] לכהונה גמורה! ומשיבים: שאני התם דריע חזקתייהו [שונה שם שהורעה חזקתם], שהרי רואים שאינם אוכלים בקדשי קדשים כשאר כל הכהנים, ומתוך כך יודעים שאינם כהנים ודאיים.

ושואלים: ואם כן ואלא מאי [מהו] שאמר גדולה חזקה, הרי בעצם לא נוסף להם דבר על ידי החזקה? ומשיבים: דמעיקרא אכול [שמתחילה היו אוכלים] בתרומה מפירות בבל, שאינה אלא מדרבנן [מדברי סופרים], ולבסוף אכול [אכלו] בתרומה דאורייתא [שהיא מן התורה] שהפרשת תרומה בארץ ישראל היא חיוב מן התורה, ויש לה קדושה גמורה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם השתא נמי בדרבנן [עכשיו בארץ ישראל גם כן בתרומה שמדברי סופרים] — אכול [אכלו], כגון מירקות, בדאורייתא [ובתרומה שהיא מן התורה], כגון תרומה על התבואה — לא אכול [אכלו], וכי מסקינן [וכאשר אנחנו מעלים] מתרומה ליוחסין — הרי זה מאכילת תרומה מדאורייתא [שמן התורה], אבל מאכילת תרומה מדרבנן [שמדברי סופרים] לא מסקינן [אין אנו מעלים] אותו, ולכן יכולים לאכול בתרומה מכוח החזקה, ואין חוששים שמא יבואו להעלותם ליוחסין.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה אומר חוזרת השאלה, מאי [מה] הכונה במה שאמרו גדולה חזקה? ומשיבים: דמעיקרא ליכא למיגזר [שמתחילה לא היה מקום לגזור] ולאסור עליהם לאכול תרומה שמדברי סופרים משום תרומה דאורייתא [שמן התורה] שמא יבואו לאכלה שאין תרומה כזו בבבל, ולכן לא הקפידו לתת להם תרומה מדברי סופרים, אבל לבסוף, כשהיו בארץ ישראל, אף על גב דאיכא למיגזר [אף על פי שיש מקום לגזור] ולאסור עליהם לאכול תרומה שמדברי סופרים משום תרומה דאורייתא [שמן התורה] שמא יטעו ויאכלו גם ממנה, בכל זאת משום שגדולה חזקה בדרבנן [בתרומה מדברי סופרים] — אכול [אכלו], בדאורייתא [ובתרומה שמדברי תורה] — לא אכול [אכלו].

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים" (שם סג). ונדייק: בקדש הקדשים הוא שלא יאכל, הא כל מידי ניכול [הרי כל דבר אחר שאינו קודש קדשים יאכלו] ואף תרומה שמן התורה!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דבריו: לא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדש, ולא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדשים. ומסבירים: לא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדש הכוונה לתרומה — דכתיב [שנאמר] בתרומה: "וכל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י), ולא מידי דמיקרי [דבר שנקרא] קדשים, שאמר קרא [הכתוב] "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (שם, יב), ואמר מר [החכם]: מה פירוש בתרומת הקדשים — במורם מן הקדשים שהם חזה ושוק של קרבן השלמים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“Matters of controversy within your gates, and you shall arise and go up to the place that the Lord, your God, shall choose” (Deuteronomy 17:8), indicating that the Temple, the place that God chose, is higher than all other cities in Eretz Yisrael. But from where do we derive the claim that Eretz Yisrael is higher than all other lands? The Gemara answers: As it is written: “Therefore behold, the days are coming, says the Lord, when they shall no more say: As the Lord lives, Who brought up the children of Israel out of the land of Egypt, but: As the Lord lives, Who brought up and Who led the seed of the house of Israel out of the north country, and from all the countries where I had driven them” (Jeremiah 23:7–8). The phrase “Who brought up” indicates that Eretz Yisrael is higher than all the other lands from where God will bring the Jewish people.

The Gemara asks: If that is what the mishna wants to teach, why does the tanna specifically teach: Ascended from Babylonia? Let him teach: Ascended to Eretz Yisrael. The Gemara answers that the wording of the mishna supports the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: Ezra did not ascend from Babylonia until he made it like fine flour, free of bran, i.e., he ensured that the lineage of those remaining was unsullied, and selected all of those in Babylonia who were of questionable lineage, and then he ascended with them to Eretz Yisrael.

§ It was stated that amora’im had a dispute with regard to this matter. Abaye said: We learned in the mishna that there were ten categories of lineage among the Jews who ascended, meaning that they ascended of their own accord. And Rava said: We learned: Ezra brought them up, against their will. The Gemara explains: And they disagree about the statement of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: Ezra did not ascend from Babylonia until he made it like fine flour, and only then he ascended.

Abaye does not accept the statement of Rabbi Elazar, since he maintains that they ascended of their own free will, whereas Rava does accept the statement of Rabbi Elazar. Or, if you wish, say that everyone accepts the statement of Rabbi Elazar, and here they disagree with regard to this: One Sage, Abaye, holds that Ezra first separated the members of the community with flawed lineage, and they subsequently ascended to Eretz Yisrael out of their own desire. And one Sage, Rava, holds that he brought them up against their will.

The Gemara asks: Granted, according to the one who says that the mishna means that they ascended of their own accord, without any distinction between the types of people who came, this is the reason that Rav Yehuda says that Shmuel says: The lineage of residents of all lands is muddled compared to that of Eretz Yisrael, and the lineage of residents of Eretz Yisrael is muddled compared to that of Babylonia. As the people came of their own accord, there was a lack of oversight concerning who married whom. But according to the one who says that he brought them up, and Ezra identified and selected all those who came with him, the Sages of the time knew the lineage of all who came and would have been careful not to allow any forbidden marriages, so why is the lineage of residents of Eretz Yisrael considered to be muddled compared to that of Babylonia? The Gemara answers: Though the status of those who came was known to that generation, it was not known to other later generations.

The Gemara asks another question: Granted, according to the one who says that they ascended of their own accord, this is the meaning of the verse that is written in the book of Ezra: “And I gathered them together to the river that runs to Ahava, and we camped there for three days; and I viewed the people and the priests, and found there none of the sons of Levi” (Ezra 8:15), as it was necessary for Ezra to clarify the identity of the people traveling to Eretz Yisrael.

But according to the one who says that he brought them up, they were careful to classify the lineage of the people before they left for Eretz Yisrael, so why was it necessary for him to clarify the matter by the riverside? The Gemara answers: Though they were careful with regard to people of flawed lineage before they left for Eretz Yisrael, with regard to people of unflawed lineage they were not careful to clarify the precise lineage of each of them earlier, and they did this by the riverside.

§ The mishna included in its list of types of lineage priests, Levites, and Israelites. The Gemara asks: From where do we derive that they ascended? The Gemara answers: As it is written: “So the priests, and the Levites, and some of the people, and the singers, and the gatekeepers, and the Gibeonites dwelt in their cities, and all of Israel in their cities” (Ezra 2:70). The verse specifies priests, Levites, and all of Israel.

The mishna further states that ḥalalim, converts, and emancipated slaves ascended from Babylonia. The Gemara clarifies: From where do we derive that ḥalalim ascended? The Gemara answers: As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: Great is the importance of a presumptive status, as it is stated: “And of the children of the priests: The children of Habaiah, the children of Hakkoz, the children of Barzillai, who took a wife of the daughters of Barzillai the Gileadite, and was called after their name. These sought the registry of their genealogy, but it was not found. Therefore, they were deemed polluted and put out from the priesthood. And the Tirshatha said to them that they should not eat of the offerings of the most sacred order until there arose a priest with the Urim VeTummim” (Ezra 2:61–63).

The baraita continues: This shows that there was uncertainty whether specific descendants of priests were fit for the priesthood or were ḥalalim, and Ezra said to them: You have retained your presumptive status. In other words, despite their failure to provide proof that they were fit priests, they maintained their prior status. Ezra said: Of what priestly gifts did you partake when you were in exile? You partook only of the consecrated gifts of the boundaries, i.e., from teruma, which may be eaten anywhere. Here too, in Eretz Yisrael, you may partake only of the consecrated gifts of the boundaries. You may not, however, partake of anything that must be eaten inside Jerusalem, as indicated by the verse “They should not eat of the offerings of the most sacred order.” In any event, since the verse writes that they were “put out from the priesthood,” it can be seen that there were ḥalalim who came with Ezra to Eretz Yisrael.

The Gemara asks: And according to the one who says that one elevates a priest to lineage, i.e., one attributes the lineage of a priest to an individual on the basis of observing him partaking of teruma, how could they be allowed to partake of teruma? Those who partake of teruma will subsequently be elevated to the full status of priests. The Gemara answers: There it is different, as their presumptive status had been weakened. Since they did not partake of offerings, as did all other priests, all knew that they were not regular priests.

The Gemara asks: But if so, what is the meaning of Rabbi Yosei’s claim that great is a presumptive status? They received nothing extra by virtue of this presumption. The Gemara responds: They have gained in that initially they would partake of teruma only of Babylonian produce, which is teruma by rabbinic law, and afterward they would partake of produce that is teruma by Torah law. The separation of teruma in Eretz Yisrael is a Torah obligation, and the produce is fully consecrated.

The Gemara offers an additional defense of the opinion that one elevates a priest to lineage based on observing him partake of teruma: And if you wish, say: Actually, now also, in Eretz Yisrael, they would partake only of produce that is teruma by rabbinic law, such as vegetables, while they would not partake of produce that is teruma by Torah law, such as grains. And when we elevate a priest to lineage on the basis of observing him partake of teruma, that is only when he was observed partaking of produce that is teruma by Torah law, but if someone partakes of produce that is teruma by rabbinic law, we do not elevate him. Therefore, they could continue partaking of teruma based on their presumptive status, and there is no concern that they might be elevated to the status of full-fledged priests.

The Gemara asks: If so, the question remains: What is meant by the phrase: Great is a presumptive status? The Gemara answers: It means that initially, there was no reason to decree and prohibit them from partaking of produce that was teruma by rabbinic law due to the possibility that they may partake of produce that is teruma by Torah law, as there was no produce that was teruma by Torah law in Babylonia. Afterward, when they came to Eretz Yisrael, although there was reason to decree and prohibit them from partaking of produce that was teruma by rabbinic law due to the possibility that they may partake of produce that was teruma by Torah law, as that kind of teruma was also present, their presumptive status was nevertheless strong enough to allow them to continue to partake of produce that was teruma by rabbinic law, although they could not eat produce that is teruma by Torah law.

The Gemara asks: But isn’t it written: “And the Tirshatha said to them that they should not eat of the offerings of the most sacred order [kodesh hakodashim]” (Ezra 2:63)? This indicates that it is from the offerings of the most sacred order that they may not eat, but anything else, i.e., offerings not of the most sacred order, they may eat, including produce that is teruma by Torah law.

The Gemara answers: This is what the Tirshatha is saying: They may not partake of anything that is called sacred [kodesh], nor anything that is called most sacred [kodashim]. The Gemara clarifies. The words not anything that is called sacred are referring to teruma, as it is written with regard to teruma: “No non-priest may eat of the sacred” (Leviticus 22:10). And the words nor anything that is called most sacred are referring to offerings, as the verse states: “And a daughter of a priest, if she is married to a non-priest, she may not eat of that which is set apart from the sacred things” (Leviticus 22:12). And the Master says: What is the meaning of “that which is set apart from the sacred things”? It means from the portions separated from the offerings, i.e., the breast and thigh of a peace-offering,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עד עמוד הכהן לאורים ותומים. ירושלמי (ה"א) וכי אורים ותומים היו בבית שני, אלא כאדם שהוא אומר עד שיחיו מתים.

בזמן שבית המקדש קיים לא היה כהן אוכל בתרומה של תורה ובקדשים וכל שכן שלא היה עובד ומקריב אלא אם כן היה כהן מיוחס בודאי והוא הכהן שהעידו עליו שאביו היה עובד במקדש או אבי אביו עד כמה דורות שכל שהיו מוצאין אותן בחזקת כהן ונודע בשלשלתו מי שאינו צריך בדיקה והוא כהן ששימש על גבי המזבח מחזיקין אותו בכהן מיוחס לאכול קדשים ולעבוד אבל כהן של חזקה אינו אוכל אלא בקדשי הגבול ר"ל תרומה דרבנן ואף זו דוקא כשהוחזק בה ואוכל אותה אף במקום שיש תרומה של תורה ואין גוזרין מזו על זו ואע"פ שלא הוחזק בה אלא במקום שאין שם תרומה של תורה אבל אינו אוכל תרומה של תורה וכל שכן קדשים וכל שכן שאינו עובד עד שיודע בשלשלת יחוסו אחד שאינו צריך בדיקה אחריו וכל שהעידו עליו עדים באכילת תרומה של תורה מעלין ממנה ליוחסין ומחזיקין אותו בכהן מיוחס כך היא שיטתנו וכן יראה מסוגיא זו שמתוך שלא מצאו כתב היחס לא רצו להאכילם אלא בתרומה דרבנן וכן נראה דעת גדולי המחברים ומכל מקום גדולי המפרשים נראה שדעתם נוטה לומר שכל שהוא בחזקת כהן אין מהרהרין אחריו ואע"פ שלא נמצא כתב יחוסו ושלא נתבררה שלשלתו ולא נאמר באלו אלא שלא יאכלו עד שיתברר יחוסם וכמו שאמר עד עמוד כהן לאורים ותמים ואע"פ שלא היו אורים ותמים בבית שני פירשו בתלמוד המערב שאין זה אלא כאומר עד שיחיו מתים או עד שיבא בן דוד וסוף הענין לומר עד שיתברר יחוסכם אינו אלא מפני שיצא עליהם קול בחללות ושמא תאמר אם כן היאך האכילום בתרומה והרי אמרו בכתבות דנפק עליה קלא ואחתיניה פירושו ואחתיניה ממה שלא היה מוחזק בו מתחלה ור"ל ואחתיניה מחזקת אביו אבל במה שהוחזק בו אין מורידין אותו משום קול ואף הענין מוכיח שלזו רמז אשר לקח לו מבני ברזלי הגלעדי וברזלי היה גר וכהן אסור בגיורת עד שיתערב בה זרע ישראל ר"ל שכל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהנה הא גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהנה ונסתפק הדבר אם היה עירובם גר בגיורת שנמצא בתו פסולה ובניה חללים אם שמא נתערב בהם זרע ישראל ולא הספיקו לברר את הדבר והעמידום על חזקתם בתרומת סופרים ומכל מקום אף לדבריהם דוקא בגלות בבל שהיה גלות מועט ועדין חזקת אבות קיימת הא לעתיד לבא אין מחזיקין אותם עד שיתברר יחוסם על פי נביא:

גמרא עד שעשאה כסולת נקיה ועלה וכל הכשרים לפי שהיו בפחד ובדאגה וצער בבנין בית ב' לא רצו לעלות:

ומבני לוי לא מצאתי שם. פרש"י שלא מצא ראויין לעבודה אלא מאותן שקצצו בהונות ידיהם על נהרות בבל ולא היו יכולים למשמש נימי הכינורות. והדין עמו שלא היה יכול לומר שלא היו שם לויים כלל דהא בהך עלייה דעזרא כתיב ויעלו מבני ישראל ומן הכהנים הלוים והמשוררים וכו' אל ירושלים בשנת שבע לאתחשרסת המלך ולבתר הכי ואקבצם אל הנהר וכו' לוי לא מצאתי שם הילכך נ"ל דאותם לויים שהיו עמו לא היו ראוים לעבודה הילכך קנס אותם עזרא כשעלו עם זרובבל ויעמדו הכהנים מלובשים בחצוצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דוד מלך ישראל וגם פסח וקרבנות הקריבו ואיכא מ"ד בפ' בתרא דתעניות ובפ' אין בערכין דהשיר מעכב הקרבן אפ"ה קנס עזרא את כולם והפסידו אף הראשונים שעלו לפי שהראשונים היו מועטי' ולא מספיקות לקרבנות שהקריבו דעיקר העליה היתה עם עזרא כדכתיב הוא יסוד המעלה מבבל. א"נ גם הראשונים היו קצוצי בהונות אע"ג דשיר בכלי מעכב את הקרבן למ"ד עיקר שירה בכלי וכבר הקריבו קרבנות כדפרישינן כמה מיני כלי שיר יש שאינן צריכים בהונות אלא הכנורות לבד שמנגנין בהם בידים ומ"מ הקפיד עליהם עזרא שלא היו יכולים להלל בכנורות ולגגן בכלי שיר:

שאני התם דריע חזקתייהו. פרש"י דליכא למיחש להכי לפי ששאר כהנים אוכלים קדשי מזבח והם לא אכלו וק' דאכתי אמאי לא העלום ליוחסין מחמת שהיו אוכלים בתרומה בגולה ולמ"ד בפ"ב דכתובות דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין כיון דפרחי ידייהו בגולה הוה להו לאסוקינהו ומפ' ר"ת דריע חזקייהו משום שהיו נקראים בני ברזילי ולא מצאו את כתבם משמע דזרים היו דמעלין מתרומה ומנשיאות כפים ליוחסין היינו היכא דליכא שום רעותא. ומי' ק' דכי פריך אתו לאסוקינהו הו"ל למיפרך אמאי לא מסקינן להו כיון דאכתי לא ידע טעמא דריע חזקתייהו וי"ל דיודע היה טעם זה ולפי' לא העלים ולא בא לתרץ אלא דליכא למיחש שמא ישתכח לדורות הבאים. ורא"מ פי' דליכא למיחש דלעולם נקראים על שם ברזילי ונ"ל דלאו פירכא היא דמעיקרא בגולה לא הפרישו הפסולים עד שעשאן עזרא כסולת נקיה ואף המוחזקים בחזקת כשרות פסל כדכתיב ויגואלו מן הכהונה הילכך פשיטא ליה דאותה חזקה שאכלו תרומה ושנשאו כפיהם בגולה לא הועילה להם ליוחסין דאף אותם שנתערבו בגוים היו מחזיקים עצמם בחזקת כהנים עד שפסלן עזרא אלא הכי פריך אתו לאסוקינהו ע"י אכילת תרומה של עכשיו הואיל והפריש הפסולים ומשני ריע חזקייהו כדפרישית:

אלא מאי גדולה חזקה לשון אלא ה"ק דמשמע דמשום דמשכיה דריע חזקייהו הוא דמקשה ליה דאי גדולה חזקה דמשמע דאע"ג דאיכא השתא צד איסור טפי מעיקרא סמכינן עילויה מדלא קתני מנין לחזקה אלא קתני גדולה חזקה והאי קושיא נמי הוה מצי למיפרך מעיקרא דהו"ל ברייתא למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין ור' יוסי ס"ל נמי הכי בפ"ב ואין מעלין דאמר חולקין תרומה לעבד בלא רבו וי"ל דה"פ בשלמא מעיקרא ניחא הא דקתני גדולה חזקה דנהי דאין מעלין מתרומה ליוחסין מ"מ הו"ל למיחש שמא יעלו לאכילת קדשי קדשים אינה אלא לפי שעה אפ"ה גדולה חזקה אבל כיון דאסיקנא כיון דריע חזקייהו תו ליכא למיחש למידי:

לא מידי דאיקרי קדש וא"ת תרומה נמי איקרי קדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים היינו תרומה דהעריב שמשו אוכל בתרומה וא"כ אמאי הוצרך ליכתוב קדש וי"ל דודאי לגבי טמא מיקרי קדשים אבל באכילת זר לא אשכחן דמיקרי קדשים:

גדולה חזקה. כלומר ראוי לסמוך עליה:

כתבם המתיחסים. כתב היחס:

התרשתא. הוא נחמיה בן חכליה ובתלמוד ירושלמי נמצא על שם שהיה משקה למלך התירו לו יינם של עובדי כוכבים לשתות לכך נקרא התרשתא:

עד עמוד הכהן. כלומר עד שיתברר. דאורים ותומים לא היו בבית שני. בקדשי הגבול תרומה:

ויגואלו. ויתחלצו מן הכהונה והיינו חללין. ליוחסין ונושא כהן בתו וכיון שראו אותם אוכלים בתרומה ישא כהן בתם ונמצא שנושא בת חלל:

ריע חזקייהו. פי' ר"ש דשאר כהנים אוכלים בקדשי המקדש והם אינם אוכלים. והעקר שלא מצאו כתב יחוסם כמו שכתבנו בכתובות פרק האשה:

תרומה דרבנן. תרומת חוצה לארץ:

תרומה דאורייתא. תרומת הארץ:

לא אכול אלא בתרומה דרבנן כגון תרומת פירות וירק. תרומה דאורייתא דגן תירוש ויצהר ומאי מקדש הקדשים דמשמע הא לשאר מילי אכול. ה"ק לא במידי דאיקרי קדש דכתיב זר לא יאכל קדש קדשים דרבנן:

בפרש"י בד"ה ואבינה כו' וסבור שהיו שם לוים כשרים ולא כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' אלא מאי גדולה חזקה כו' מת"י דבשלמא למ"ד אין מעלין היינו גדולה חזקה דאע"ג דהוה לן למגזר דלמא אתי לאסקינהו ליוחסין דהא לית ליה דריע חזקתייהו אפילו הכי לא גזרינן אלא למאן דאמר מעלין דאית ליה סברא דריע חזקתייהו מאי גדולה חזקה הא דלא גזרינן הכא משום דריע חזקתייהו עכ"ל:

כל ארצות עיסה וכו'. עיין פרש"י ועוד יש לפרש דבאין להם פסול דימה אותם לסולת נקיה קודם שגבלה ונעשית עיסה גם אם נפל בו דבר שאינו ראוי איכא לברר מתוכו להשליכו ונשארה נקיה אבל משנעשית עיסה אם נפל בו דבר שאינו ראוי קשה ליטלו ולהפרישו מתוך העיסה אחרי שנגבל ונתערב בו וכן י"ל מפי' ערוך בערך אלמן ע"ש ודו"ק:

ומבני לוי לא מצאתי וגו'. פרש"י לא מצאתי ראוים לעבוד וכו' שקצצו בהונות ידיהם וכו' וכ"כ התוס' דהא במתני' קתני דעלו נמי לוים מבבל ואפי' למ"ד עיקר שירה בפה ולא נפסלו בשנים שזקנים היו ביותר מנ' שנים דקצוצי בהונות היו בחורבן בית ראשון וזה היה בתחלת בית שני הא אמרינן בפ"ק דחולין דבאוהל מועד אין לוים נפסלין בשנים אלא די"ל מתוך זקנתן כ"כ נפסלין בקול כדאמר התם אך קשה מהאי קרא דמייתי דעלו לוים מבבל דכתיב וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשוררים והשוערים וגו' וכמה מקראות מפורשים בענין דעזרא שהיו שם לוים משוררים ואין לומר דהיינו אחר ששלח עזרא לכספיא המקום להביא לו לוים כשרים משם כמפורש בקרא דא"כ מאי מייתי מהאי קרא דלוים סליקו דכתיב וישבו הכהנים הלוים וגו' ואימא דהיינו אותן שהביאו לו מכספיא וכשרים היו ומנ"ל דהנהו דמתני' קצוצי בהונות הוו מבבל וי"ל דודאי אותן לוים דעזרא דמוכח בהו דכשרים היו היינו מאותן שבאו מכספיא הוו כמפורש בעזרא אבל האי קרא דמייתי מתני' לא משמע ליה דאיירי בלוים כשרים ומן העם הפסיק הענין והמשוררים והשוערים לא קאי אלוים אלא אמן העם שהוצרכו להעמיד משוררים מן העם כיון שלא היו שם לוים כשרים ודו"ק:

חללי מנ"ל דתניא ר"י אומר גדולה חזקה וכו' עד ולבסוף אכול בתרומה דאורייתא וכו'. ואע"ג דחללי מקרי כדכתיב אשר לא יאכלו מקדשי וגו' מ"מ אכול אפי' בתרומה דאורייתא כיון דלא הוו רק ספק וק"ל:

גמרא דכתיב כו' אשר העלה ואשר הביא כו'. ק"ק כיון דכתיב ג"כ ואשר הביא משמע אדרבה דיש ג"כ ארצות גבוהות מא"י דאין נופל עליהן לשון העלה:

שם עד עמוד הכהן לאורים כו'. בעזרא כתיב כהן (בלא ה) רק בנחמיה ז' איתא הכהן:

רש"י ד"ה מסייע ליה לר"א. דנקט תנא דידן לישנא לאשמועינן כו'. כצ"ל. ומלת יתירא נראה יתירא:

בא"ד יושבים מייחסי כהונה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כל הארצות. וארץ ישראל עיסה לבבל. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואבינה. ומן הכשרים לא מצא כו'. כצ"ל:

לֹא עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל, עַד שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּסֹלֶת נְקִיָּה וְעָלָה. נראה לי בס"ד הא דדימה הנקוי וההבדלה שעשה עזרא לסולת נקיה כי ישראל נמשלו לתבואה כמו שנאמר קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַהֳ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה (ירמיה ב, ג) ודרך התבואה לטחון אותה ותחילת הכל מוציאין ממנה המורסן שהוא קליפה הגסה ולזה ידמה הפרשה והבדלה שעשה להבדיל מהם ממזרים ודאין ואחר כך מסירין הסובין שהם דקים על ידי ההרקדה ולזה ידמה הבדלה שעשה להבדיל מהם האסופי שהוא טוב מן ממזר ודאי ואחר כך עושין רקוד אחר להבדיל קמח הגס ונשאר הסולת שהוא קמח דק מאד ולזה ידמה הבדלה שעשה להבדיל השתוקי דאמו ישראלית בודאי והוא טוב מן אסופי ונשארו סולת נקיה שהוא ישראל מיוחס מצד אביו ומצד אמו ולכן אמרו 'עֲשָׂאָהּ כְּסֹלֶת נְקִיָּה וְעָלָה'.
והנה בודאי היו ישראלים דרים בשאר ארצות חוץ לארץ חוץ מבבל כמו פרס ומדי וכיוצא ורק עזרא הע"ה עשה הבדלות אלו בבבל דדייק בשמא דבבל לשון בלילה ולשון בלבול ושמה מעיד שהיא צריכה להפרשה והבדלה יותר משאר מקומות.

אביי אמר עלו תנן כו' ולאביי לא תיקשי מתניתין אמאי קתני עלו מבבל ניתני עלו לא"י דכיון דלאביי עלו מאליהם כדי שיתערבו ולא יכירום א"כ שייך שפיר לישנא דעלו מבבל שע"י כך יש לחוש יותר בא"י להצריכם בדיקה אלא דמסתמא דתלמודא משמע ליה טפי דלישנא דמתניתין מסייע לרבא ולר' אלעזר כן נ"ל וק"ל:

שם חלל מנא לן דתניא אמר רבי יוסי גדולה חזקה שנאמר ומבני כהנים כו' לכאורה לפי לישנא דברייתא ושקלא וטריא דשמעתין הא דנקיט במתניתין דחללי עלו מבבל לאו חללים ודאי אלא חללים ספק כדכתיב ולא מצאו כתבם המתייחסים אלמא שלא נגאלו מן הכהונה אלא מספק אלא דאכתי איכא למידק דע"כ אפילו ספק חללים נמי לא הוו כיון דאכלו מיהא בתרומה ואטו ספק חלל מי אכיל תרומה ועוד דלחד לישנא אפילו תרומה דאורייתא אכלו בסוף והיינו ע"כ משום דמדאורייתא שרו לגמרי אי משום דמוקמינן לכל חד אחזקה דאבהתיה קודם שנולד הספק אי משום דרובן כשירים היו ובכל חד איכא למימר דמרובא פריש אלא משום מעלה דיוחסין בעלמא מיקרי ספק חלל כדכתיב ויגאלו מן הכהונה ובהכי איירי נמי מתניתין דקחשיב לחללי בהדי עשרה יוחסין דע"י עלייתן מבבל לא"י יש לחוש בא"י לחשש חללות ליוחסין דבהכי איירי כולה פירקין לקמן דמצריך בדיקה וכמו שיבואר ואף על גב דלכאורה לפ"ז תיקשי דר"י אדרבי יוסי דאמר בסוף פרק קמא דכתובות גבי מעשה בתינוקת דאם רוב העיר משיאין לכהונה מותרת לכהן ומשמע התם דלרב חנן בר רב סגי בחד רובא אף ליוחסין ואם כן אם נאמר דהכא רוב הכהנים כשירין היו ואפ"ה הרחיק עזרא אלמא דלא סגי בחד רובא ליוחסין (מיהו מלשון רש"י בספר עזרא משמע דאדרבה רובן ככולן דבני ברזילי לקחו מבנות ברזילי הגלעדי וא"כ רובן ספק חללין הוו מצד הגיורת כמו שאבאר) אלא דיש לחלק דשאני התם דתינוקת גופה יש לה חזקת היתר גמור ולא איקבע איסורא כלל משא"כ שנתערב בודאי חלל א' ביניהם ואיתרע חזקת היתר טובא דחזקה דאבהתא לא אלים כ"כ למישרי לכולהו מש"ה לא סגי בחד רובא ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת המפרשים מעשה דתינוקת בטוענת ברי כדפרישית במקומו באריכות משא"כ הכא אפשר שהכהנים בעצמן לא אמרו ברי וכמו שאבאר עוד לקמן דף ע"ה במאי דאוסר ר' יוסי שם אלמנת עיסה ע"ש:

מיהו בעיקר חשש חללות דהכא דאיירי ביה קרא דמבני כהנים לא נתפרש בשמעתין אלא דבפרק האשה שנתארמלה דף כ"ד ע"ב פירש"י לפי שהתחתנו הכהנים בגויי הארץ משום הכי הוצרכו להתייחס וע"כ צריך לפרש שנתגיירו בנות הארץ תחלה דאל"כ מאי איריא חשש חללות ות"ל דישראל הבא על אשת עכו"ם וולדה כמוה ואף אם נתגיירו הבנים ה"ל זרים גמורים אע"כ דנתגיירו וקי"ל דגיורת אסורה משום זונה והכי איתא להדיא בירושלמי דשמעתין ע"ש דמשמע שבנות ברזילי הגלעדי היינו מבנות בנות שנתגיירו ולשיטת הסוברים דגירות לא הוי אלא ספק זונה אלא דלענין איסורא דעלמא הוא דמיתסרא אף בפחות מבת ג' כמבואר בפוסקים בא"ע סימן ו' ועיין בבית שמואל ס"ק ז' א"כ ההיא דהכא הוי ס"ס לענין חללות ספק א' בגופא אם זינתה או לא וספק אחד על ידי תערובת המשפחה ואפשר דמהכא דייק רבי יוסי ואינך תנאי למיפסל בבת עיסה אף בספק ספיקא כדאיתא לקמן דף ע"ה ובהכי א"ש טובא לישנא דגדולה חזקה דאף על גב דמדין ס"ס לא מישתרו דא"כ לענין יוחסין נמי לישתרו אע"כ דעיקר שריותא דידהו לענין תרומה היינו משום חזקה וא"כ חזקה אלים טפי מס"ס ומסתייע למאי דפרישית בפ"ק דכתובות בסוגיא דאלמנת עיסה ע"ש ודוק היטב ואל תתמה בכל מה שכתבתי כאן דבימי עזרא הוי נהוג בכל דיני מעלות דיוחסין דבלא"ה לכאורה סוגיא בפרק האשה שנתארמלה דייק הכי מדדייקינן אהך ברייתא דהכא דאי אמרת מעלין מתרומה ליוחסין אתו לאסוקינהו ומאי קושיא דלמא בימי עזרא לא נגזרו הנך גזירות ומעלות אע"כ דמגופא דמילתא מוכח דלא איירי אלא במעלה דיוחסין כן נ"ל ועדיין צ"ע ואין להאריך כאן יותר:

(סט ב) איתמר אביי אמר עלו מאיליהם תנן ורבא אמר העלום תנן.—כעין זה נחלקו אביי ורבא בפסחים סד ב.

דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית וגו'. מכאן שהמקדש גבוה מכל ארץ ישראל דכל צדדיה סתם וכתב ועלית: אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון. דהיינו בבל ומכל הארצות אשר הדחתים שם וכתיב אשר העלה: מסייע ליה לרבי אלעזר. דנקט תנא דידן לישנא יתירא לאשמועינן שכל עצמו של עזרא לנקות את בבל נתכוון לפי שראה אותם שנתערבו בהן וראה שהיו חכמי הדור עולין עמו ואין עוד בבבל שיתעסק לבדוק בהן לייחסן עמד והפריש פסוליהן והוליכן עמו והדור שראו הפרשתם הכירו בהם ולא חשש שיתערבו בהן אלו הפסולין העולים ולדורות הבאים נמי כיון דאמר מר (לקמן דף עו:) לשכת הגזית היתה שם ששם היו יושבים מייחסי כהונה ולויה בכל יום מיזהר זהירי בפסולי: העלום. על כרחם: אפרושי אפרושינהו. ומתוך שהופרשו הכירו בהם אנשי מקומם וידעו שלא יתערבו עוד בהם: ומנפשייהו סליקו. לארץ ישראל שלא יכירו בהם: בשלמא למ''ד. שעלו מאיליהם ולא הכירו בהם העולים עמהם כל כך היינו דארץ ישראל עיסה לבבל ספק יחוס הוא אצל בבל שנעשית בבל כסולת נקיה ובני ארץ ישראל לא הכירום כל כך ויש שנדבקו עמהם: עיסה. ספק עירובין כעיסה זו שמערבין בה שאור מים וקמח מלח וסובין: כל הארצות עיסה. פסולת אצל ארץ ישראל לפי שבני ארץ ישראל עסוקין לבדוק ביוחסים לפי שהכהנים מצויים שם: וארץ ישראל עיסה לבבל. שעזרא הפרישם ויצא משם: אלא למ''ד העלום תנן. הואיל ובעל כרחם העלום עם אלו יצא קול פסול עליהם והכל ידעו בפסולן ונזהרו בהם כל העולים: ואבינה בעם. מי היה ומי לא היה ש''מ לא ידע עזרא מי עלה עמו ומי לא עלה עמו וסבור שהיו שם לוים כשרים ולא מצא ראויים לעבודה אלא מאותן שקצצו בהונות ידיהם בשיניהם ואמרו איך נשיר את שיר ה' וגו' במזמור על נהרות בבל (תהלים קלז) שאמר להם נבוכדנצר שירו לנו משיר ציון עמדו וקצצו בהונות ידיהם בשיניהם ואמרו לו איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר לא נשיר לא נאמר אלא איך נשיר אין לנו במה למשמש בנימי הכנורות מאותן עלו ומן הכשרים לא מצא לפי שהיו יושבים בבבל בשלוה והעולים בירושלים היו בעוני ובטורח המלאכה ובאימת כל סביבותיה והנך לויי דקתני מתניתין מהנך דלא חזו לעבודה היו: מזהר זהירי בהו. יודע היה מי עלה ומי לא עלה: גדולה חזקה. יש לסמוך עליה יפה: בקשו כתבם המתייחשים. כתב יחוסם: התרשתא. נחמיה בן חכליה קרוי כן בספר עזרא ובגמרת ירושלמי נמצא שעל שם שהיה משקה למלך היה צריך לשתות קודם שלא יחשדוהו שמא הטיל סם המות במשקה המלך התירו לו יין של עובדי כוכבים לשתות לכך נקרא התרשתא: עד עמוד הכהן לאורים ותומים. כאדם שאומר לחבירו עד שיבא משיח דאורים ותומים לא היו בבית שני: ואמר להם כו'. מדכתיב מקדש הקדשים שמעינן דלא אסירי בתרומה אלא מקדשי המקדש: אמר להם. תרומה איני יכול לאסור עליכם מפני חזקתכם שהוחזקתם בבבל לאכלה: קדשי הגבול. תרומה הנאכלת בכל מקום: אף כאן כו'. אלמא מדכתיב ויגואלו שמע מינה נתחללו מן הכהונה והיינו חללים: ולמ''ד. במסכת כתובות (דף כד:): מעלין מתרומה ליוחסין. הרואה כהן אוכל בתרומה במקומו אין צריך לבדוק אחריו ביוחסין ונושא כהן בתו הני כיון דאכלי בתרומה אתי לאסוקינהו ואמאי לא חש לה נחמיה דלא לאסוקינהו: שאני התם דריע חזקתייהו. לא איצטריך למיחש להאי דכיון דשאר כהנים אוכלים בקדשי המקדש והם נגואלו מהם הורע חזקתם ויש בהם היכר ולא אתי לאסוקינהו: ואלא. כיון דליכא למגזר מידי מאי גדולה חזקה דאמר רבי יוסי מאי רבותא לא היה לו לומר אלא מנין לחזקה כו' מדקאמר גדולה רבותא אשמועינן דאע''ג דאיכא צד איסור השתא טפי מעיקרא סמכינן עלה: בתרומה דרבנן. תרומת חוץ לארץ: תרומה דאורייתא. משבאו לארץ: השתא נמי תרומה דרבנן היא. דאכול כדמעיקרא ומאי נינהו תרומת פירות וירק: בתרומה דאורייתא. דגן ותירוש ויצהר לא אכול: ליכא למיגזר משום תרומת הארץ. דלא הואי גבייהו: . וכל זר לא יאכל קדש. כל אותו הענין מדבר בתרומה ולא בקדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וליכא לאוקמי אלא בתרומה שמחוסר כפורים מותר בה: ולא מידי דאיקרי קדשים חזה ושוק של שלמים דאשכחן דאיקרי קדשים: במורם מן הקדשים. חזה ושוק:

ומבני לוי לא מצאתי שם. וא''ת והא אמרי' במתניתין עשרה יוחסין עלו מבבל וקא חשיב לוים ויש לומר דכל הלוים שעלו עמו היו קצוצי בהונות ואינם ראויים לשורר שירה של דוכן: שאני התם דריע חזקתייהו. פי' בקונטרס במה שאין אוכלין בקדשים ולא נהירא דמכל מקום איכא למיחש דילמא אתו לאסוקינהו מתרומה לקדשים ומקדשים ליוחסין ונראה לפרש דריע חזקתייהו לפי שבקשו כתב יחוסם ולא מצאו: [ואלא מאי גדולה חזקה. בשלמא למ''ד אין מעלין היינו גדולה חזקה דאף ע''ג דהוי לן למיגזר דילמא אתי לאסוקינהו ליוחסין דהא לית ליה ריע חזקתייהו אפ''ה לא גזרי' אלא למ''ד מעלין דאית ליה סברא דריע חזקתייהו מאי גדולה חזקה הא דלא גזרינן הכא משום דריע חזקתייהו. ת''י]:

קידושין סט ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף סט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד