קידושין נב ע"ב

וְהָא מַתְנִיתִין דְּגָזֵל דִּידַהּ וְקָאָמַר רַב אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת לָא קַשְׁיָא הָא דְּשַׁדֵּיךְ הָא דְּלָא שַׁדֵּיךְ
הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָה קָא מָשְׁיָא {כרעא}<כַּרְעַהּ> בִּמְשִׁיכְלָא דְמַיָּא אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא חֲטַף זוּזֵי מֵחַבְרֵיהּ וּשְׁדָא לַהּ אֲמַר לַהּ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לֵית דְּחָשׁ לְהָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר סְתַם גְּזֵילָה יֵאוּשׁ בְּעָלִים הָוֵי
הָהוּא אֲרִיסָא דְּקַדֵּישׁ בְּמוֹזָא דְשַׁמְכֵי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לֵיהּ מַאן אַחֲלָךְ וְהָנֵי מִילֵּי בְּמוֹזָא אֲבָל כִּישָׁא מָצֵי אֲמַר לֵיהּ אֲנָא שְׁקַלִי כִּישָׁא שְׁקֹ(י)ל אַתְּ כִּישָׁא כִּישָׁא כִּי כִישָׁא
הָהוּא סְרָסְיָא דְּקַדֵּישׁ בִּפְרוּמָא דְשִׁיכְרָא אֲתָא מָרֵיהּ דְּשִׁיכְרָא אַשְׁכְּחֵיהּ אֲמַר לֵיהּ אַמַּאי לָא תִּיתֵּיב מֵהַאי חָרִיפָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לֹא אָמְרוּ כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת אֶלָּא לְעִנְיַן תְּרוּמָה בִּלְבָד
דְּתַנְיָא כֵּיצַד אָמְרוּ תּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה הֲרֵי שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וְלִיקֵּט וְתָרַם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְאִם לָאו תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה
וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל אִם לָאו הֲרֵי שֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת וּמְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְאִם לָאו אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה הָיוּ הַבְּעָלִים מְלַקְּטִים וּמוֹסִיפִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה
אֲבָל הָכָא מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא דַּעֲבַד וְאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
מַתְנִי' הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים בֵּין קֳדָשִׁים קַלִּים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד לֹא קִידֵּשׁ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג לֹא קִידֵּשׁ בְּמֵזִיד קִידֵּשׁ
וּבַהֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד קִידֵּשׁ וּבְשׁוֹגֵג לֹא קִידֵּשׁ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג קִידֵּשׁ בְּמֵזִיד לֹא קִידֵּשׁ
גְּמָ' נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּתַנְיָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מֵחַיִּים אֲבָל לְאַחַר שְׁחִיטָה לָא מַאי טַעְמָא כִּי קָא זָכוּ מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ
דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבֵין קֳדָשִׁים קַלִּים לֹא קִידֵּשׁ שְׁמַע מִינַּהּ
תָּנוּ רַבָּנַן לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידָיו אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵם וְלֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה הֵם בָּאִים אֶלָּא לְקַפְּחֵנִי בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים דָּחַק סוֹמְכוֹס וְנִכְנַס אָמַר לָהֶם כָּךְ שָׁנָה לִי רַבִּי מֵאִיר הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבֵין קֳדָשִׁים קַלִּים לֹא קִידֵּשׁ
כָּעַס רַבִּי יְהוּדָה (עֲלֵיהֶם) אָמַר לָהֶם לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם אַל יִכָּנְסוּ מִתַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵם וְלֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה הֵם בָּאִים אֶלָּא לְקַפְּחֵנִי בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים וְכִי אִשָּׁה בַּעֲזָרָה מִנַּיִן
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי יֹאמְרוּ מֵאִיר שָׁכַב יְהוּדָה כָּעַס יוֹסֵי שָׁתַק (דִּבְרֵי) תוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ וְכִי אֵין אָדָם עָשׂוּי לְקַבֵּל קִידּוּשִׁין לְבִתּוֹ בַּעֲזָרָה וְאֵין אִשָּׁה עֲשׂוּיָה לַעֲשׂוֹת לָהּ שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִידּוּשֶׁיהָ בַּעֲזָרָה וְעוֹד דָּחֲקָה וְנִכְנְסָה מַאי
תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְקוּדֶּשֶׁת רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לְךָ וּלְכׇל צְרָכֶיךָ וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר כְּאֵשׁ מָה אֵשׁ לַאֲכִילָה אַף הוּא נָמֵי לַאֲכִילָה
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

ותמהינן על תירוץ הגמרא, שהברייתא עוסקת בגזל דידה, ולכן היא מקודשת, שהרי אין זה מיישב את שיטתו של רב, דהא מתניתין [משנתנו] דגזל דידה הוא, שהרי בשלהן קידשן, וקאמר רב להוכיח ממשנתנו שאינה מקודשת בגזל זה [אילו לא היו הפירות של שביעית]!? ^[1]

ומשנינן: לא קשיא:

כי הא - הברייתא שמבואר בה, דבגזל דידה, מקודשת - עוסקת בכגון דשדיך קודם שקידשה בגזל שלה, ובאופן זה מודה רב שאנו אומרים מדקיבלתם לשם קידושין, מחלה לו. ^[2]

הא - משנתנו ודברי רב - בדלא שדיך, אלא שנתן בידה את הגזל וקידש אותה בו, דבאופן זה אינה מקודשת.

מעשה בההיא איתתא, דהוה קא משיא כרעא במשיכלא דמיא, אתא ההוא גברא חטף זוזי מחבריה ושדא לה, ואמר לה: "מיקדשת לי"! ואתא ההוא גברא לקמיה דרבא.

[מעשה באשה שהיתה רוחצת את רגליה בספל מים, ובא אדם אחד, וחטף מעות מחבירו, וזרק לידה של האשה, ואמר לה: "התקדשי לי"! ובא אותו אדם לפני רבא לשאול מה יהא על קידושיו].

אמר לו רבא: לית דחש להא דרבי שמעון, דאמר: סתם גזילה יאוש בעלים הוי [אין מי שיחוש לשיטת רבי שמעון, הסובר: סתם גזילה יאוש בעלים הוי], ואין אנו תולים שנתייאש הנגזל, ולפיכך אינה מקודשת לך. ^[3]

מעשה בההוא אריסא, אריס שהיה עובד בשדהו של אחר למחצה לשליש או לרביע, דקדיש במוזא דשמכי [מלוא הכף בצלים] שנטל משדהו של בעל הבית, אתא האריס לקמיה דרבא לשואלו אם חלו הקידושין.

אמר ליה רבא לאריס: מאן אחלך [מי מחל לגביך את חלקו של בעל הבית]!? ^[4] ולכן אינה מקודשת. ^[5]

והני מילי במוזא שהיא צריכה חלוקה, אבל כישא [אגודת ירק], שדרך הירק להתחלק באגודות, וכל האגודות שוות הן, מצי אמר ליה האריס לבעל השדה: אנא שקלי כישא [אני נטלתי בחלקי אגודת ירק], שקיל אף את כישא [קח אתה כנגדה אגודה אחרת], שהרי כישא כי כישא, כלומר: הכל שוות הם.

מעשה בההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא, אתא מריה דשיכרא, אשכחיה, ואמר ליה: אמאי לא תיתיב מהאי חריפא!? אתא לקמיה דרבא:

[מעשה באריס שעבד במבשלת שכר העשוי מתמרים, ולקח מהתמרים הסחוטים של בעל המבשלת, וקידש בהם אשה ; וכשבא בעל המבשלת, אמר לו לסריס: וכי למה לא תתן לה מהתמרים הטובים יותר, שיש להם מעט לחלולחית לתיתם במים אחרים ולעשות מהם שכר; ובא האריס לשאול את רבא מה יהא על קידושיו] - ואילו לא היה אומר לו בעל הבית ליטול מן התמרים היפות יותר, ודאי שלא היתה מקודשת, ומשום שתמרים אלו לא היו עומדים לחלוקה, שהאריס נוטל את חלקו בשכר; ברם, כשאמר בעל הבית כן, הרי לכאורה גילה דעתו שנוח לו בנטילת האריס מתמריו.

אמר ליה רבא לאריס: לא אמרו שמועילה אמירתו של בעל הפירות לנוטל הפירות: "כלך אצל יפות", להיות גילוי דעת שניחא לבעל הפירות, אלא לענין תרומה - שתרם נוטל הפירות שלא מדעת בעל הבית - בלבד, ומשום שהפירות הרי עומדים לתרומה, אבל בנידון דידן - לא, וכדמפרש טעמא ואזיל. ^[6]

וכדתניא, שלגבי תרומה מועילה אמירת: "כלך אצל יפות":

התורם פירותיו של חבירו שלא מדעתו, אין תרומתו תרומה, וכיצד אמרו: תורם שלא מדעת בעל הפירות תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חבירו, וליקט ותרם שלא ברשות בעל השדה על פירותיו של בעל השדה -

אם חושש התורם על תרומתו משום גזל, אין תרומתו תרומה, ואם לאו שאינו חושש משום גזל, תרומתו תרומה.

ומנין היה ^[7] יודע אם חושש משום גזל, אם לאו?

הרי שבא בעל הבית, ומצאו, ואמר לו: "כלך אצל יפות" מאלו, כלומר: וכי למה לא נטלת מהיפות יותר!?

הרי שאם נמצאו יפות מהם - תרומתו תרומה, כי אכן נתכוין לומר לו שהיה לו לקחת מן היותר יפות, ויש כאן גילוי דעת שניחא לו בתרומתו.

ואם לאו שאין יפות מהן, אין תרומתו תרומה, שלא נתכוין אלא לקנתרו, ולומר לו: "אילו היו יותר יפות ממה שלקחת, אף אותן היית גוזל".

ואם היו הבעלים עצמם מלקטים ומוסיפים, בין כך ובין כך - בין שיש יפות מהם ובין שאין יפות מהם - תרומתו תרומה.

ודין זה אינו אלא בתרומה, שהפירות עומדות לתרום, אבל הכא שאין התמרים עומדות לתיתם לאריס, שמן השכר היה נוטל את חלקו ולא מן התמרים הסחוטים, בודאי שמשום כיסופא הוא דעבד [משום בושה אמר כן בעל המבשלת], ואינה מקודשת.

מתניתין:

כהן ^[8] המקדש בחלקו שחלק עם אחיו הכהנים בקרבנות, בין שהיה החלק מקדשי קדשים כגון מחטאת ואשם, ובין שהיה החלק מקדשים קלים כגון שלמים, אינה מקודשת; ומשום שאין החלק שלו, אלא משולחן גבוה הוא אוכל, ובגמרא יתבאר יותר.

ואם קידש אדם במעשר שני:

בין שקידש בהם בשוגג, שלא ידעו הוא והיא ששל מעשר שני הם, ובין שקידש בהם במזיד -

הרי זה לא קידש את האשה, דברי רבי מאיר, שהוא סובר: "מעשר שני ממון גבוה הוא", ואינו יכול לקדש בו את האשה.

רבי יהודה אומר: אם קידשה במעשר שני בשוגג, לא קידש ^[9] ואם קידשה במזיד, הרי זה קידש, משום שהוא סובר: "מעשר שני ממון הדיוט הוא".

והמקדש בהקדש:

במזיד קידש, ומשום שכשנתנם לאשה מעל ויוצא ההקדש לחולין, ומתקדשת בו; ובשוגג לא קידש, דברי רבי מאיר, וכדמפרש טעמא בגמרא. ^[10]

רבי יהודה אומר: בשוגג קידש, כי נתחלל ההקדש על ידי מעילתו, ומתקדשת בו, ^[11] ובמזיד לא קידש, כי אין ההקדש יוצא לחולין במעילת מזיד, לדעת רבי יהודה.

גמרא:

שואלת הגמרא: האם נימא דמתניתין - ששנינו בה, שהמקדש אפילו בחלקו שקיבל מקדשים קלים, אינה מקודשת - דלא כרבי יוסי הגלילי?

דתניא: כתיב בפרשת שבועת הפקדון: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון [שהפקיד עמיתו בידו] או בתשומת יד [הלואה] או בגזל [שגזל מעמיתו] או עשק את עמיתו. או מצא אבידה וכיחש בה ונשבע על שקר:: או מכל אשר ישבע עליו לשקר - ושלם אותו בראשו [הוא הקרן], וחמישיתו יוסף עליו, לאשר הוא לו [לאשר הקרן שלו] יתננו ביום אשמתו. ואת אשמו ["אשם גזילות"] יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן".

וממשמע שאמרה תורה: "וכיחש בעמיתו" למדנו, שהמפקיד קדשים, וכיחש הנפקד בפקדון ונשבע והודה, שהוא פטור מדין "שבועת הפקדון".

וממשמע שאמרה תורה: "ומעלה מעל בה'", למדנו לרבות קדשים קלים - לחייב עליהם כדין "שבועת הפקדון", אם נשבע בשקר שלא הפקדו בידו, והודה שנשבע על שקר - מפני שהן ממונו של הבעלים שהפקידוהו אצלו, והרי הוא בכלל "וכחש בעמיתו בפקדון", דברי רבי יוסי הגלילי.

ואם כן משנתנו אינה כשיטתו, שהרי לדעתו, היות וקדשים קלים הם ממון הבעלים, אם קידש הכהן בחלקו שקיבל מן הקדשים הקלים הרי הם ממונו, ויכול לקדש בו את האשה.

ודחינן: אפילו תימא רבי יוסי הגלילי היא משנתנו, נמי לא תיקשי, דכי קאמר רבי יוסי הגלילי - שהם ממון בעלים - דוקא מחיים, אבל לאחר שחיטה, לא אמר רב יוסי.

ומפרשינן: מאי טעמא? כי קא זכו הכהנים בחלקם - משלחן גבוה קא זכו הם, ואין זה ממונם. ^[12]

ומסייעת הגמרא את התירוץ: דיקא נמי כאשר פירשנו, מדקתני במשנתנו: המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים, לא קידש, הרי שרק כשקידש "בחלקו", דהיינו בחלק שקיבל אחר שחיטה הוא דלא קידש, אבל מחיים, קידש, שאם לא כן היה לו לומר: המקדש בקדשים קלים אינה מקודשת!

ומסקינן: אכן שמע מינה! תנו רבנן: לאחר פטירתו של רבי מאיר, אמר להם רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנים [מקניטים] הם, ולא ללמוד תורה הם באים, אלא לקפחני בהלכות [לקצץ רגלינו בהלכות, להודיע שהם חריפים ואין מי שיכול לעמוד כנגדם] הם באים! ובכל זאת דחק סומכוס - שהיה מתלמידי רבי מאיר - ונכנס לבית מדרשו של רבי יהודה ! אמר להם סומכוס לרבי יהודה ותלמידיו: כך שנה לי רבי מאיר: המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים, ובין קדשים קלים, לא קידש.

כעס רבי יהודה עליהם [על תלמידיו], ואמר להם:

וכי לא כך אמרתי לכם: "אל יכנסו מתלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנים הם, ולא ללמוד תורה הם באים, אלא לקפחני בהלכות הם באים"!? ^[13] שהרי, איך תמצא כלל שיקדש אדם בחלקו שחלק בקדשי הקדשים:

וכי אשה בעזרה מנין, שתהא ראויה לקבל שם את קידושיה!? שהרי אם יוציא אליה את חלקו, ואפילו לעזרת נשים, כבר הוא נפסל ב"יוצא", ואין שייך לקדש בו. ^[14]

אמר רבי יוסי: יאמרו הבריות: מאיר שכב [מת], יהודה כעס, ויוסי שתק, דברי ^[15] תורה מה תהא עליה!?

ולגוף תמיהתו של רבי יהודה: וכי אין אדם עשוי לקבל קידושין לבתו קטנה או נערה [שהוא זכאי בקידושיה] בעזרה!? ועוד, וכי אין אשה עשויה לעשות לה שליח, לקבל קידושיה בעזרה!? ועוד, הרי צריכים אנו לדון בדין זה בכגון שדחקה האשה ונכנסה לעזרה, וקיבלה שם קידושין מהחלק שמקדשי הקדשים, מאי!? ^[16]

תניא:

רבי יהודה אומר: כהן המקדש בחלקו, הרי זו מקודשת.

ורבי יוסי אומר: אינה מקודשת.

אמר רבי יוחנן: שניהם מקרא אחד דרשו: דכתיב בפרשת מתנות כהונה: "וזה יהיה לך [לאהרן] מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם"!

רבי יהודה סבר: "לך", ולכל צרכיך, ואפילו לקדש בו את האשה.

ורבי יוסי סבר: חלקך יהיה כחלק הניתן לאש המזבח, מה החלק הניתן לאש, לאכילה של המזבח הוא ניתן, אף הוא - חלק הכהנים - נמי לאכילה הוא ניתן, ולא לדבר אחר. ^[17]

אמר רבי יוחנן:

הערות

^[1] "המקנה" נתקשה על אריכות דברי הגמרא, שהיה לה להקשות מן הסיפא, ולמה הוצרכה להקשות תחילה מן הרישא, ראה שם.

^[2] כתב הר"ן, שמדברי רש"י נראה שפטור הוא מלשלם לה את דמי הגזילה שהרי היא מחלה לו, אבל בירושלמי מבואר שהוא חייב לה את דמי הגזילה.

^[3] בביאור הענין דאם נתייאשה הרי היא מקודשת [על פי דברי האחרונים: "אבני מלואים", "קצות החושן" ורבי עקיבא איגר]: א. כתבו הרמב"ן הרשב"א הריטב"א והר"ן, שאם היה יאוש היתה מתקדשת משום "יאוש ושינוי רשות", [והוצרכו לכך, כי מרא דשמעתא הוא רבא, ורבא סובר שיאוש אינו קונה ואפילו מדרבנן, וכמו שהוכיחו התוספות בבבא קמא סז ב]. ב. ואמנם חלוקים הם בגדר הדברים, דהר"ן לקמן נו ב [כג א מדפי הרי"ף ד"ה מכרן] כתב להוכיח שאף המקדש באיסורי הנאה האסורים למקדש ומותרים לאשה שהיא מקודשת, "משום דכיון שהיא מותרת ליהנות בהן וקנאתן מחמתו מקודשת, דומיא דמקדש בגזל דחרים למאן דאית ליה סתם גזילה יאוש בעלים, דאף על גב דיאוש כדי לא קני, וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו, אפילו הכי כיון שקנתו היא בנתינתו מקודשת והכא נמי הנאה הבאה לה מחמתו היא", הרי שסובר הר"ן בגדר הקידושין שהמקדש אמנם לא זכה בגזילה, מכל מקום מקודשת היא. ג. אבל הריטב"א בסוגייתנו כתב: "דכיון דאיהי קניתיה, אף הוא קנה אותה, אף על פי שהוא לא קנה דינר זה עד שהיה ברשותו, וכיוצא בו בהקדש - כגון שגזל ונתייאשו הבעלים והקדישו - קדוש, וקנייה הקדש בייאוש ושינוי רשות, והוה מתכשר לקרבן דיליה [אי לאו משום דאיכא מצוה הבאה בעבירה] כיון שסייע ההקדש בקניינו", וכתב על זה ה"אבני מלואים" בסימן כח סק"ד: "והיינו מדכשר לקרבן דיליה על כרחך משום דדידיה הוא [של הגזלן הוא] על ידי קנין ההקדש, ומשום דבאין כאחד", [וצריך תלמוד לדבריו לפרש את לשון הריטב"א: "כיון שסייע ההקדש בקניינו"]. ורבי עקיבא איגר [נדפס בליקוטים החדשים כאן], הביא לשון ריטב"א אחר בסוגייתנו [ולא ידענו איה מקומו]: "דמהא משמע דאחר יאוש מקודשת, והיינו דהוי יאוש ושינוי רשות, ועל כרחך דגם הוא קנה הגזילה במה שמסרה לידה", ולמד רעק"א מלשון זו, שאין הקידושין חלין אלא מחמת שאף המקדש הגזלן קנה את הגזילה [ובלשון ה"אבני מלואים": "באין כאחד"], אבל לא די במה שהוא עשה שיהיה ממון ביד האשה, [וכיסוד הזה הביא שם רעק"א בשם ה"ים של שלמה"; וראה עוד בדברי רעק"א שם, שהוכיח מדברי הרמב"ן במק"א שהגזלן לא קנה אותו, ובהכרח שהוא מפרש כהר"ן]. ד. וראה ב"קצות החושן" סימן שנג סק"א, שביאר, כי הנידון אם הגזלן קונה תחילה את החפץ, או שאינו קונה, תלוי בנידון מה הוא דין "יאוש ושינוי רשות", אם הוא דין "שינוי" [כ"שינוי מעשה" ו"שינוי השם"], כי אז יש לומר שאף הגזלן קונה אותו תחילה, ואם דין "יאוש ושינוי רשות", יסודו הוא מדין יאוש, אלא שהיאוש אינו יכול לקנות לגזלן כי "באיסורא אתא לידיה" [וכמבואר טעם זה בגמרא בבבא קמא סו א], אבל לגבי הלוקח ש"בהיתירא אתא לידיה", מועיל לגביו היאוש, אם כן אין מקום לומר שיקנה אותו הגזלן תחילה. ה. ואולם להרא"ש בהכרח שיטה שלישית בכל זה, שהרא"ש בבבא קמא [פרק ז סימן ב] כתב, שיאוש קונה מדרבנן [כרבה בבבא קמא סו א], ולכן אם קידש אשה בגזל אחר יאוש היא מקודשת, הרי מוכח שהוא סובר דמשום יאוש ושינוי רשות אי אפשר לקדש דלא ככל הראשונים הנזכרים; וביאר רבי עקיבא איגר את טעמו, שהוא סובר בחדא כהרמב"ן והר"ן שאין הוא קונה את הגזילה, ובאידך סובר הוא כהריטב"א שאם אין הוא קונה את הגזילה אין הוא יכול לקדש על ידי שמכניס ממון לרשותה, ולכן אינה מקודשת אלא מדרבנן, משום היאוש לבדו. ו. אלא שצריך להבין לדעת הרא"ש כיצד יבאר את סוגייתנו, שהרי מרא דשמעתא הוא רבא, והוא הרי סובר שיאוש אינו קונה אפילו מדרבנן! ? וכתב על זה רעק"א [כפי שנדפסו בליקוטים החדשים כאן]: "יש לומר בפשוטו, כיון דהתם חטף בפניה, יש לומר דבידעה שהיא גזולה הוי כאומרת להתקדש בההיא הנאה דמכחו בא לידה, וכההיא דמקדש בטבעת שאולה, דאם מודיע לה כן, הוי כמפרש שמקדש בהנאת קישוט, ודברי הרא"ש [שאינה מקודשת אלא מדרבנן] היינו בלא ידעה שהוא גזילה, דדעתה היה על החפץ עצמו, בזה דן רק מדין יאוש קנה מדרבנן" [ובתוספת מכתב יד הביאו דברים תמוהים: וההיא דאמרינן לית דחש לרבי שמעון דמיניה דייק הריטב"א דהוא קנה, סבירא ליה להרא"ש דבאמת הטעם דאם היה היאוש דמקודשת, היינו משום דההלכה דיאוש לחודיה קונה מדרבנן", והדברים תמוהים, שהרי רבא אינו סובר כהלכה, כמש"כ רעק"א שם] בביאור מה שהקדימה הגמרא שהיתה רוחצת את רגליה בספל מים: תמהו הראשונים והאחרונים, לשם מה מספרת הגמרא מה היו מעשיה של האשה באותה עת, והרי אין זה נוגע כלל לעיקר הדין המבואר כאן! ? וכתב הריטב"א: שהגמרא באה להשמיענו שאם לא היה זה גזל, אף על גב שהוא נתן לה והיא לא הגיבה, מכל מקום מקודשת היא, ואין אומרים שלכך לא הגיבה משום שלא שמה לב כי היתה מתעסקת ברחיצתה; ובריטב"א הנדמ"ח נוסף על פי כתב יד שהריטב"א כתב על פירוש זה "ואינו נכון". והתוספות רי"ד הקשה קושיא זו ולא תירץ; וראה ב"פני יהושע" מה שכתב לבאר בזה; וראה עוד בקובץ תשובות חת"ם סופר [ירושלים תשלג] בסימן סח בד"ה ובזה מיושב; וב"חלקת יואב" אבן העזר סוף סימן ח מה שביאר בזה.

^[4] והראשונים גרסו: "מאן פלג לך".

^[5] כן פירש רש"י; והיינו שאין החסרון משום שאף את חלקו של האריס אינו יכול ליטול בלי רשותו של בעל הבית, אלא שמעורב במה שנתן לה גם חלקו של בעל הבית, [וכן מוכח גם מהרמב"ם שהביא דין זה בשותף ולא באריס]. וכתב הריטב"א: יש אומרים דדוקא כשאינו שוה אלא פרוטה אחת, אבל שוה שתי פרוטות מקודשת, שהרי יש בחלקו שוה פרוטה; והריטב"א חלק על זה, כי היות ונתן לה את כל המוזא אם כן דעתה להתקדש בהכל, והרי זה כאומר לאשה: "התקדשי לי במנה", ונמצא מנה חסר דינר שאינה מקודשת. והוסיף הריטב"א: שאם אין אתה אומר כן, אם כן אפילו כשאינה שוה אלא פרוטה אחת תהיה מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי, ובהכרח שאין החסרון משום השויות, אלא משום שחלק מכסף הקידושין אינם שלו. והר"ן כתב, דאם כי יש לדחות הראיה, ומשום שיש לומר שלא היה מתקיים עד מדי, ובכי האי גוונא [לדעת הר"ן] אין אומרים: "שמא שוה פרוטה במדי", מכל מקום הדין דין אמת.

^[6] א. נתבאר על פי רש"י, שכוונת הגמרא היא על פי המבואר בהמשך הענין ד"משום כיסופא הוא דעבד"; אך ראה מה שכתב הריטב"א, ומה שהביא המגיה בהערה 113 על הריטב"א הנדמ"ח. ב. בריטב"א מבואר, שאף אם היינו אומרים שמועילה אמירתו כמו בתרומה, מכל מקום לא היו הקידושין חלין למפרע [ראה שם מילתא בטעמא], אלא שאם עדיין מה שנתן לה הוא בעין, כי אז היו הקידושין חלין עכשיו, שכאילו נותן הוא לה עכשיו את הקידושין. אבל מלשון רש"י שכתב בד"ה לא אמרו כלך אצל יפות: "משום כיסופא הוא דקאמר ליה דלא נכסוף, אבל למפרע לא ניחא ליה", דקדקו האחרונים שהנידון היה למפרע. ולפי שיטת רש"י דנו האחרונים, האם נאמר שכל סברת "משום כיסופא" אינו אלא לענין למפרע, שאין מדבריו דעכשיו גילוי דעת שכך היתה דעתו מתחילה, אבל מכל מקום לענין מכאן ולהבא הוו קידושין, או לא; וראה בתוספות ר"י הזקן היטב, וראה ב"בית שמואל" סימן כח סקמ"ד, וראה ב"ח שם, וראה ב"המקנה".

^[7] בבבא מציעא כב א הגירסא היא: "ומנין הוא יודע".

^[8] כן פירש רש"י במשנה; ומיהו ה"פני יהושע" כתב ללמוד מדברי רש"י בגמרא ד"ה כי קא זכו, שרש"י מפרש את המשנה בין בכהן שקידש ובין בבעלים שקידשו, וראה מה שנכתב בהערה על דברי רש"י שם; וראה רמב"ן בד"ה אבל לאחר שחיטה.

^[9] מפרש לה בגמרא, שקידושי טעות הן, ויתבאר יותר בגמרא.

^[10] בגמרא מתבארים שני אופנים לפי שיטת רש"י: האחד: קידושי טעות הם, ויתבאר יותר בגמרא. השני: משנתנו עוסקת בקידושין בכתנות כהונה, שהם אינם מתחללים במעילת שוגג, כדמפרש טעמא בגמרא. ויש ראשונים שלשיטתם מתבאר עוד טעם בגמרא, שרבי מאיר סובר: מעילת שוגג אינה מחללת את ההקדש, ולכן אינה מתקדשת, ומובאים דבריהם בהערות בגמרא.

^[11] אבל לדעת רבי מאיר מתחלל הקדש במזיד, וראה בתוספות נג ב ד"ה אף שהאריכו בביאור שיט תו.

^[12] א. לשון רש"י הוא: "כי קא זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר", בפשוטו נראה כוונת רש"י, שלכאורה תיקשי: למה הזכיר רש"י כאן את חלק הבעלים, מאחר שהוא מפרש את משנתנו בכהן שקידש בחלקו; דהיינו משום שהגמרא הרי הקשתה מחלק הבעלים, כי הברייתא דשבועת הפקדון לענין חלק הבעלים מיירי בפשוטו, ולשון הגמרא בתירוצה, הרי משמע שעל אותה ברייתא מחלקת הגמרא בין מחיים לבין לאחר שחיטה, ולכן פירש רש"י, שהחילוק הוא גם על חלק הבעלים, אלא שדין חלק הכהנים כחלק הבעלים, וכאשר נקטה הגמרא בקושייתה, ולא חזרה בזה מתירוצה, אלא שה"פני יהושע" נראה שלא הבין כן ברש"י. ב. הרמב"ן דקדק מלשונו של רש"י שפירש את חילוק הגמרא הן על חלק הכהנים והן על חלק הבעלים, שאף חלק הכהנים מחיים ממון הכהנים הוא; וכן משמע ממה שדקדקה הגמרא מדקתני "המקדש בחלקו" ולא קתני מחיים, הרי שעל חלק הכהנים יש חילוק בין מחיים ובין לאחר מיתה, ולפי זה כתב הרמב"ן, שסוגיא זו חלוקה על הסוגיא בבא קמא יב ב שמבואר שם, שחלק הכהנים לעולם הוא משולחן גבוה, וראה עוד ברמב"ן שם. ג. לשון רש"י הוא: "משולחן גבוה [קא זכו]: הקרבת אימורים וזריקת הדם מתיר הבשר", וכוונתו צריכה ביאור, וכמו שכתב ב"ברכת אברהם", ראה שם.

^[13] ראה בספר "המקנה" שביאר מה קינטורין יש בזה לרבי יהודה.

^[14] ב"שיעורי רבי שמואל" [אות תמח ד"ה צ"ע] הביא מהאחרונים להקשות: הרי יכול להקנות לה את חלקו בקנין סודר, [וכמו שהביא שם מדברי ה"בית שמואל"], ואינו צריך ליתן לה בידיה! ? ותירץ, דהנה ממה ששנינו "המקדש בחלקו", משמע שיש כאן חידוש דין מסויים לגבי קידושין, מה שאינו שייך לשאר הקנאות, שאם לא כן היינו אומרים: "המזכה את חלקו לאחר לא זכה", והביאור הוא, על פי מה שחידש הגרנ"ט, שלגבי קידושין אין צריך דוקא שתקנה את הכסף, אלא בנתינה בידה סגי, [ואף שגם על ידי קנין מועיל, מכל מקום אין צריך דוקא שתקנה את החפץ; וכעין זה מצינו בגט], וזה הוא חידוש המשנה, שאפילו כשהוא מקדש אותה בדרך נתינה ולא בדרך הקנאה, אף בזה אינה מקודשת, ומשום שאינו שלו לגבי קידושין ; ואם כן בהכרח שדין "המקדש בחלקו" עוסק באופן שקיבלה בידיה ולא באופן "שהקנה" לה, ועל זה אמרינן שפיר: "וכי אשה בעזרה מנין".

^[15] תיבה זו אינה כתובה בנזיר נ א, אלא: "תורה מה תהא עליה" ; הלוא תראה, שגם כאן כתיב: "מה תהא עליה", ולא "מה יהא עליהן".

^[16] כתב ה"פני יהושע": נראה שודאי אף רבי יהודה ידע את תשובתו של רבי יוסי, אלא שמכל מקום הקפיד על סומכוס כיון שדחק ונכנס שלא ברשות היה סובר שהו צריך הלכה למעשה, וכל שכן שזה היום תחלת מעשיו לא היה לו לישאל דבר שאינו מצוי כלל אפילו לכשיבנה בית המקדש, וראה עוד שם.

^[17] בתוספות ישנים מוכח, שמעיקר הדין אף אם לא כתיב "מן האש", היה לנו לומר שאינו שלו לקדש בו את האשה, ורק משום שנאמר "לך" דמשמע שלך יהא, לכך הוצרך "מן האש" ללמד שאינו שלו; ולכן הקשו: לשתוק מ"לך", ושוב אין צריך "מן האש"; וראה ב"אילת השחר".

והא מתניתין [והרי משנתנו] שגזל דידה [שלה, ממנה] וקאמר [ואמר] רב: אינה מקודשת! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] — דשדיך [ששידך] קודם, ונתרצתה להתקדש לו, שמן הסתם מחלה על מה שגזל ממנה, הא [זה] — שלא שדיך [שידך] ובכגון זה ודאי גזל הוא, ואינה מקודשת.

מסופר: ההיא איתתא דהוה קא משיא כרעא במשיכלא דמיא [אשה אחת שהיתה רוחצת את רגליה בכלי של מים], אתא ההוא גברא [בא איש אחד] חטף זוזי מחבריה [דינרים מחבירו] ושדא [וזרק] לה. אמר לה: מיקדשת [מקודשת את] לי. אתא ההוא גברא לקמיה [בא אותו אדם לפני] רבא לשאול מה דינה של האשה. אמר רבא: לית דחש להא [אין מי שחושש לזו] שאמר ר' שמעון, שאמר: סתם גזילה — יאוש בעלים הוי [הוא], ומשום כך היא שייכת לגזלן, אלא אנו אומרים שבסתם גזילה אין יאוש בעלים, וכיון שאין הדינרים שנגזלו של המקדש — אין אלה קידושין.

מסופר: ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי [אריס אחד שקידש אשה במלוא החופן בצלים] שלקח מן השדה שבו עבד, אתא לקמיה [בא לפני] רבא לשאול מה דינה של האשה. אמר ליה [לו] רבא: מאן אחלך [מי מחל לך] על הבצלים הללו? וכיון שלא מחל לך בעל הבית עליהם — הרי הם גזל, ואין האשה מקודשת. ומעירים: והני מילי במוזא [ודברים אלה אמורים דווקא במלוא החופן], אבל אם לקח כישא [אגודה] של בצלים לקדש בו מצי אמר ליה [יכול האריס לומר לו לבעלים]: אנא שקלי כישא, שקיל את כישא [אני לקחתי אגודה, קח אתה אגודה], כישא כי כישא [אגודה כמו, תמורת, אגודה], שמאחר שבין כה וכה הם מחלקים ביניהם את היבול אין זה גזל.

מסופר: ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא [פועל אחד שהיה עושה שיכר של תמרים, שקידש אשה בשמרים של השיכר]. אתא מריה דשיכרא אשכחיה [בא בעל השיכר ומצא אותו]. אמר ליה [לו]: אמאי [מדוע] לא תיתיב מהאי חריפא [תתן לה לקידושין מהחריף הזה]? מסוג שמרים משובח וחריף יותר מזה שנתת לה. אתא לקמיה [בא לפני] רבא לשאול האם יש לראות בדבריו אלה של בעל הבית מחילה על שלקח משלו, ותהא האשה מקודשת. אמר לו רבא: לא אמרו חכמים שאם בא בעל הבית ואמר למי שלקח ממנו דבר שלא ברשות "כלך (לך) אצל יפות" שהוא סימן להסכמתו למה שעשה, אלא לענין תרומה בלבד.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כיצד אמרו בתורם שלא מדעת בכל זאת תרומתו תרומה? ומבארים: הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט משם תבואה ותרם שלא ברשות, אם חושש, שמקפיד בעל הבית על מה שליקט ורואה בכך משום גזל — אין תרומתו תרומה, ואם לאו [לא] — תרומתו תרומה.

ומנין היה יודע המלקט אם חושש בעל הבית משום גזל אם לאו [לא]? הרי שבא בעל הבית ומצאו תורם ואמר לו "כלך אצל יפות מהן ואותן תפריש לתרומה ", אם באמת נמצאו יפות מהם — תרומתו תרומה, שנראה שבעל הבית התכוון באמת למה שאמר ומרוצה שהפריש האיש תרומה מפירותיו, ואם לאו [לא] אין תרומתו תרומה, שנראים הדברים שבעל הבית כעס עליו, ובלעג אמר לו: צריך היית לקחת יותר יפות. אך אם היו הבעלים מלקטים ומוסיפים על התרומה ומשמעות הדבר שמסכימים הם לתרומתו — בין כך ובין כך, אזי בין שנמצאו יפות מהן או לא — תרומתו תרומה. אולם דבר זה נאמר בתרומה בלבד שהיא מצוה, ובין כה וכה היה צריך בעל הבית להפריש.

אבל הכא [כאן] משום כיסופא [בושה] הוא דעבד [שעשה] בעל הבית, שלא היה נעים לו למחות, אבל באמת לא ויתר על השמרים ואינה מקודשת.

א משנה כהן המקדש בחלקו, באותו חלק שמקבל מן הקרבנות שמחלק עם אחיו הכהנים, בין שקידש בקדשי קדשים, בין בקדשים קלים — אינה מקודשת. המקדש אשה במעשר שני, בין שעשה זאת בשוגג בין שעשה זאת במזיד — לא קידש, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם עשה זאת בשוגג — לא קידש, במזיד — קידש. ואם קידש את האשה

ברכוש השייך להקדש בדק הבית, במזיד — קידש, ובשוגג — לא קידש, אלו דברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר להיפך: בשוגג — קידש, במזיד — לא קידש.

ב גמרא ומציעים: נימא מתניתין [האם לומר כי משנתנו] שלא כשיטת ר' יוסי הגלילי. דתניא [שכן שנינו בברייתא] לענין הבאת קרבן אשם מעילות: "ומעלה מעל בה'" (ויקרא ה, כא), הכתוב בא לרבות קדשים קלים שהן ממונו של בעל הקרבן להתחייב עליהם אשם. אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ואם החלקים שזוכה בהם הכהן ממונו הם, מדוע אינו יכול לקדש בהם?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' יוסי הגלילי, ואולם כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוסי הגלילי שהם ממונו, הרי זה דווקא מחיים, כלומר, כאשר הבהמה בחיים אבל לאחר שחיטה — לא. מאי טעמא [מה הטעם] של דבר? כי קא זכו [כאשר זוכים הכהנים בחלקם] לאחר השחיטה — משלחן גבוה קא זכו, כלומר, הם מקבלים את חלקם מתוך מה שזכה בו המזבח ואין להם בעלות משלהם בקרבן.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] ממה דקתני [ששנה] במשנתינו: המקדש בחלקו, כלומר, בחלק שקיבל לאחר שהתחלק עם חבריו הכהנים, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לאחר פטירתו של ר' מאיר אמר להם ר' יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי ר' מאיר לכאן, לבית המדרש שלנו, מפני שקנתרנים (מרגיזים) הם, ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני (לצערני) בהלכות הם באים. דחק סומכוס שהיה תלמידו של ר' מאיר ונכנס בכל זאת. אמר להם: כך שנה לי ר' מאיר: המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים — לא קידש.

כששמע ר' יהודה את הדברים כעס ר' יהודה עליהם, על התלמידים. אמר להם: לא כך אמרתי לכם: אל יכנסו מתלמידי ר' מאיר לכאן מפני שקנתרנים הם, ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הם באים. כי הלכה זו אין לה מקום כלל: וכי אשה בעזרה מנין?! שהרי אין נשים נכנסות לעזרה במקום ששם אוכלים הכהנים את קדשי קדשים, ואין טעם לדון בדבר בלתי מציאותי.

אמר ר' יוסי שהיה שם: יאמרו: מאיר שכב (מת), יהודה כעס, יוסי שתק — דברי תורה מה תהא עליה? שאין לומר שאין מקום להלכה זו — וכי אין אדם עשוי לקבל קידושין לבתו בעזרה? ואין הכרח שנותן את הקידושין במישרין ליד האשה אלא ליד אביה. ועוד, וכי אין אשה עשויה לעשות לה שליח לקבל את קידושיה בעזרה? ועוד: אם דחקה האשה ונכנסה מאי [מה] יהא הדין? וכיון שהדבר אפשרי, יש לדון בבעיה זו.

תניא [שנויה ברייתא] שנחלקו חכמים אלה בבעיה זו, ר' יהודה אומר: מקודשת, ר' יוסי אומר: אינה מקודשת. אמר ר' יוחנן: שניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר בתורה לכהן: "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש" (במדבר יח, ט). ר' יהודה סבר מה שנאמר "לך" הכוונה היא שהחלק הניתן הוא שלך ולכל צרכיך וגם לקדש בו אשה. ור' יוסי סבר: הושווה בכתוב זה חלקו של אהרן כאש על המזבח. מה החלק שניתן לאש הוא לאכילה, שנאכל באש המזבח, אף הוא, מה שמקבל הכהן, נמי [גם כן] לאכילה בלבד, ולא לכל צורך אחר.

אמר ר' יוחנן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara questions this analysis: But doesn’t the mishna deal with a case where the stolen item is hers, and yet Rav says she is not betrothed. The Gemara answers: This is not difficult; this case, in the baraita, is referring to a situation where he had arranged to betroth her beforehand, which indicates that she has released him from his obligation to return it, but that case, in the mishna, is referring to a situation where he had not arranged his marriage with her, so it is stolen property and she is not betrothed.

The Gemara relates: There was a certain woman who was washing her feet in a vessel of water. A certain man came along, grabbed a few dinars from another person, and threw them to her, and said to her: You are betrothed to me. That man subsequently came before Rava, to inquire as to the status of the woman. Rava said: There is not anyone who is concerned for this opinion of Rabbi Shimon, who said: In an ordinary case of robbery the owner has despaired of recovering the stolen item, and it belongs to the robber. Rather, the assumption is that the owner has not despaired of recovering the stolen item. In this case, since the stolen dinars do not belong to the man, his betrothal is of no effect.

The Gemara relates another incident: The was a certain sharecropper who betrothed a woman with a handful [bemoza] of onions [deshamkhei] taken from the field where he worked. He came before Rava to ask about the status of the woman. Rava said to him: Who relinquished these onions to you? Since the owner did not allow you to take them, they are stolen property, and the woman is not betrothed. The Gemara comments: And this matter applies only to a handful, but if he took a bundle of onions and betrothed a woman with them, the sharecropper can say to the owner: I took a bundle, you take a bundle; one bundle for another bundle. Since in any case they divide the crop between them, it is not considered theft.

The Gemara relates another incident: There was a certain brewer [sarseya] who was making date beer for someone, who betrothed a woman with sediment [bifruma] from the beer. The owner of the beer came and found him. The owner said to him: Why don’t you give her the betrothal from this, the sharp sediments that are of better quality than the kind you chose? The brewer came before Rava to ask whether the owner’s comment indicated that he had relinquished his rights to the sediment, which would mean the woman is betrothed. Rava said to him: The Sages said that if the owner discovers that someone has taken something of his without permission and says: Go to and take the item of better quality, that it is a sign he agrees with the man’s action only with regard to teruma alone, and you did not have the right to use the sediment.

The Gemara explains the previous statement: As it is taught in a baraita (Tosefta, Terumot 1:5): When did they say that in the case where one separates teruma without the owner’s consent, his teruma is considered teruma? The baraita clarifies: In a case where there was someone who entered another’s field and gathered produce from it, and separated teruma without the owner’s permission, if the owner is concerned about his actions and view it as robbery, his teruma is not teruma, but if he is not concerned, his teruma is teruma.

The baraita continues: And from where would the gatherer know whether he should be concerned that the owner objects and views it as robbery or not? If the owner came and found him separating teruma and said to him: Go to take the produce of better quality and separate teruma from that, then if produce of better quality than the produce he had separated is found, his teruma is considered teruma, since the owner is assumed to have been sincere and pleased that the other has separated teruma from his produce. But if not, his teruma is not teruma, as it may be assumed that the owner was angry at him and was speaking sarcastically. The baraita adds: If the owners were gathering and adding to the teruma he had separated, indicating that they agree to his act of separation, either way, whether or not better-quality produce was found, his teruma is considered teruma.

Rava concludes the explanation of his ruling: This halakha applies only to teruma, which is a mitzva that the owner must in any case perform. But here, in the case of the brewer who betrothed a woman with sediment from the beer, the owner acts because of embarrassment, and while he does not feel comfortable protesting, he did not in fact relinquish his rights to the sediment, and she is not betrothed.

MISHNA: With regard to a priest who betroths a woman with his portion of offerings, whether he did so with offerings of the most sacred order or whether he did so with offerings of lesser sanctity, she is not betrothed. One who betroths a woman with second tithe, whether unwittingly or intentionally, has not betrothed her; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he did so unwittingly he has not betrothed her, but if he did so intentionally he has betrothed her.

And with regard to one who betroths a woman with consecrated property belonging to the Temple treasury, if he does so intentionally he has betrothed her, and if he does so unwittingly he has not betrothed her; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says the opposite: If he does so unwittingly he has betrothed her, but if he does so intentionally he has not betrothed her.

GEMARA: The Gemara suggests: Shall we say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili? As it is taught in a baraita that the verse states with regard to the obligation to bring an offering for taking a false oath concerning unlawful possession of the property of another: “If any one sin, and he commits a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor in a matter of deposit, or of pledge, or of robbery, or have oppressed his neighbor” (Leviticus 5:21). As the verse is discussing property belonging to another, the phrase “a trespass against the Lord” serves to include in the obligation of an offering a false oath with regard to possession of offerings of lesser sanctity of another person, which are the property of the owner; this is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. According to Rabbi Yosei HaGelili, the portion of an offering of lesser sanctity that the priest receives belongs to him, so he should be able to betroth a woman with it.

The Gemara rejects this: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, as Rabbi Yosei HaGelili says that an offering of lesser sanctity belongs to its owner only while the animal is still alive, but after its slaughter it does not belong to the priest who receives portions from it. What is the reason for this? When the priests receive their portion after the animal has been slaughtered they receive their portion from the table of the Most High, and do not own the portion itself.

The Gemara adds: The language of the mishna is also precise, as it teaches: With regard to a priest who betroths a woman with his portion of offerings, whether he did so with offerings of the most sacred order or whether he used offerings of lesser sanctity, has not betrothed her. The mishna does not speak of a priest who betroths a woman with a living offering of lesser sanctity but of one who betroths with the portion of the slaughtered animal he has received. The Gemara concludes: Learn from it that it is only in this case that she is not betrothed.

The Sages taught: After the death of Rabbi Meir, Rabbi Yehuda said to his students: Do not let the students of Rabbi Meir enter here into our house of study, because they are vexatious [kanteranim]. And they do not come to study Torah, but rather they come to overwhelm me with halakhot. Sumakhos, a student of Rabbi Meir, pushed and entered anyway. He said to them: This is what Rabbi Meir taught me: With regard to a priest who betroths a woman with his portion of the offerings, whether he did so with offerings of the most sacred order or whether he used offerings of lesser sanctity, he has not betrothed her.

Upon hearing this, Rabbi Yehuda became angry with his students. He said to them: Didn’t I say this to you: Do not let the students of Rabbi Meir enter here into our house of study, because they are vexatious? And they do not come to study Torah, but rather they come to overwhelm me with halakhot. Rabbi Yehuda explained his objection to the statement of Rabbi Meir: This halakha is not relevant, as from where would a woman appear in the Temple courtyard? Women may not enter the area of the Temple courtyard where the priests eat the offerings of the most sacred order, so there is no reason to address an impossible scenario.

Rabbi Yosei, who was present, said: They will say: Meir died, Yehuda grew angry, and Yosei remained silent; what will become of the words of Torah? He said: In fact, this halakha is relevant; but isn’t it common for a man to accept betrothal for his daughter in the Temple courtyard? There is no need to give the betrothal item directly to the woman; it can be given to her father. And additionally, isn’t it common for a woman to designate an agent for herself to accept her betrothal in the courtyard? And furthermore: What would be the halakha if the woman pushed and entered? Since it is possible for her to do so, the halakha in such a case must be determined.

It is taught in a baraita that the Sages discussed the issue of a priest who betroths a woman with his portion of offerings of the most sacred order: Rabbi Yehuda says she is betrothed, and Rabbi Yosei says she is not betrothed. Rabbi Yoḥanan says: Both of them derived their opinions from one verse, which states that the priests have a right to a portion of offerings of the most sacred order, but they explained it in different ways. The verse states: “This shall be yours of the most holy things, reserved from the fire” (Numbers 18:9). Rabbi Yehuda holds that the term “yours” indicates that the portion the priest receives is intended for you, i.e., a priest, and for all your needs, including betrothing a woman. And Rabbi Yosei holds that the verse compares the priest’s portion to the fire on the altar: Just as the portion burned on the fire is for the fire’s consumption, so too, the priest’s portion is also for consumption alone, and not for any other purpose.

Rabbi Yoḥanan says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לית דחש לה להא דרבי שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים. פי' שאלו נתיאשו הבעלים קנאתו האשה ביאוש ושנוי רשות וכיון שהיא קונה אותו אף הוא קונה אותה אעפ"י שהוא לא קנה גזילה כשהיא ברשותו דיאוש לא קני:

א"ל מאן פלג לך. יש אומרים שאם נתן שוה שתי פרוטו' כיון שאחת מהן שלו ודאי מקודשת וא"כ לדבריהם אף בשוה פרוטה מקודשת מספק שמא מחצה שלו שוה פרוטה במדי אלא שאני הכא דאמר לה התקדשי לי בזה במוזא קדיש בפלגי דמוזא לא קדיש עד שיאמר לה התקדשי לי בחלקי שבמוזא:

לא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה בלבד. קשה לן והא אף בתרומה לא אמרו כלך אצל יפות אלא בשעשאו שליח דהכי אוקימנא בב"מ דף כ"ב ע"א ואלו לאו הכי לא הוי תרומתו תרומה ואפשר דקס"ד דכי היכי דעשאו שליח ותרם מיפות הוי כלך אצל יפות גלוי דעתא אעפ"י שמתחלה לא נעשה שליח מסתמא אלא לבינונית הכי נמי הכא הוי גלוי דעתא ואמרינן דמינח ניחא ליה וגבי קדושין כיון דהשתא ניחא לה מקודשת כל זמן דאיתנהו בידה ולא נתאכלו דהשתא מיהת חלין אבל גבי תרומה כיון דמעיקרא לא שויא שליח לא חיילא השתא דבעינן אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם וכל שכן לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כדאיתא התם אבל רש"י ז"ל [כתב אבל] לענין מי שנטל לעצמו משום כיסופ' הוא דקאמר דלא ליכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה. משמע דמכאן ואילך ניחא ליה ואתיא כשמעתיה דרבא דיאוש שלא מדעת דהוי יאוש:

אבל לאחר שחיטה כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. פרש"י ז"ל בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר ומשמע דפליגא הך סוגיא אההיא דגרסינן בבא קמא דף י"ב ע"א דאקשינן ומחיים מי אמר והתנן ובז' ומסקינן מתנות כהונה קא אמרת שאני מתנות כהונה דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו פי' ואפי' מחיים נמי לאו ממונו הוא אבל בחלק בעלים הוא דאיכא לאפללוגי ולומר דלאחר שחיטה משל גבוה ומחיים הוי ממונו.
ואפשר לצאת ידי שתיהן, דמשום חלק בעלים תנא בחלקו כלומר לאחר שחיטה בשל גבוה הוא ומחיים הוי ממונו אבל משום חלק כהנים ה"ה מחיים דאינה מקודשת דאינהו אפי' מחיים משל גבוה זכו והיינו דנפקא לן מדכתיב מן האש כאש מה אש ניתן לאכילה אף האי נמי ניתן לאכילה כלו' וכיון דלאחר שחיטה לא ניתן אלא לאכילה אף מחיים לא זכו כהנים אלא על מנת לשחוט ולאכול אבל בעלים ולאחר שחיטה ודאי ככהנים הם ומחיים מעצמם הם זוכין שעדיין לא זכה גבוה בהם.
ויש שהוקשה להם באותה שמועה היכי אקשינן ומחיים מי אמר אי מחיים לא אמר כל שכן לאחר שחיטה ובמאי אמרה. ואי אפשר לפרש ומחיים מי אמר בראוין להקרבה ולימא דקא סלקא דעתין דלא אמרה אלא בכגון בכור בזמן הזה או מחוצה לארץ דלא חזי להקרבה כדאיתא התם דאי הכי אדמקשי ליה מבכור לסייעיה משלמים דאמר בן עזאי לרבי יוסי הגלילי ממונו הוי אע"ג דחזו להקרבה בכ"מ ובכל זמן.
לפיכ' פי' ואמרו דהכי פריך ומחיים מי אמרי במתנות כהונה וכו' ומפרקינן אלא מתנות כהונה שאני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, והכי גריס ר"ח ז"ל, וה"פ: אלא ליכא חילוק בין מחיים לאחר שחיטה כלל ושאני חלק כהנים דמשלחן גבוה הם זוכין בין מחיים בין לאחר שחיטה ולא אמר רבי יוסי הגלילי בהם ממונו הוי והיינו דתנן אינה מקודשת דבחלק כהנים תנן ולפי פי' זה לא אתיא שמעת' אלא למאי דס"ד מעיקרא התם ואע"ג דאמרינן דיקא נמי דקתני לא קיימא הדיקא במסקנא ואשכחן בתלמודא דכוותה.
ואי אמרת היכי אפשר דהתם דאגב גררא דייקינן עלה טובא ואיפריכא לה הך אוקמת' והכא דעיקר מפרשינן לה באוקמת' דלא קיימא לא קשיא דבמלתיה דרבי יוסי הגלילי התם עיקר דכולה הלכתא בדידיה רהטה והכא אגב גררא דמתני' אייתי לה הכא ומשום הכי לא ארווח בה תלמודא כולי האי כי התם:

הא דאמרינן: לא קשיא הא דשדיך הא דלא שדיך. פירש רש"י בדשדיך כי קבלתיה לגזל דידה לשם קידושין אחולי אחילתיה. נראה לפי פירושו דנתקבלה גזילתה ונתקבלה קדושיה, ושוב אין לה עליו כלום. ואינו מחוור, דנהי דיש לומר דכיון דשדיך ניחא לה שתתקדש בו והוא שישלם לה מצד אחר, אבל מחילת גזילה אין כאן. והכי גרסינן בירושלמי (ה"א) חטף הסלע מידה ובשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת, במה קדשה ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מקודשת לו ויהא חייב לה סלע, וכבר הארכתי כבה בפ"ק (יג, א סוד"ה יכולה) בס"ד.

לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא. דאילו נתיאשו הבעלים הוה ליה יאוש בידיה דידיה ושינוי רשות בידה דידה וקנאתו היא. וכיון שקנאתו היא, אף הוא קונה אותה.

אמר ליה מאן פליג לך. ואפילו נתן לה שוה ב' פרוטות אינה מקודשת, לפי שבכולו הוא מתקדשת לו ולא בחציו, אלא אם כן פירש לה במה שיש לי בו.

כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה לא, מאי טעמא כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. פירש רש"י דבין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר כולהו משלחן גבוה קא זכו.

דיקא נמי דקתני המקדש בחלקו. פירוש דחלקו משמע לאחר שחיטה, וכתבו בתוס' דנראה דהאי דיקא נמי לא קאי לפום מאי דאסיקנא בפרק קמא דבבא קמא (יב, ב) נכסים שאין בהם מעילה, דגרסינן התם מעילה הוא דלית בהו, הא מיקדש קדוש, מאן תנא אמר ר' יוחנן בקדשים קלים, אליבא דר' יוסי הגלילי, ופרקינן אפילו תימא ר' יוסי הגלילי כי אמר ר' יוסי מחיים אבל לאחר שחיטה לא, דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו להו, ופרינן ומחיים מי אמר, והתנן בכור מוכרין אותו תם ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה, ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה דאית להו לכהנים זכיה בגויה, אבל בזמן שבית המקדש קיים דלית בהו זכיה לכהנים בגויה לא, דאינו ממונו, ואתביה רבא לרב נחמן ומעלה מעלה בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו דברי ר' יוסי הגלילי, ובבכור איירי כדמפרשי התם בן עזאי ואבא יוסי בן דוסתאי, ומשני רבינא בבכור ח"ל עסקינן, ואליבא דר' שמעון כו', ואי איתא לישני הא ר' יוסי הגלילי והא רבנן, אלא מתנות כהונה שאני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו הכי גרס ר"ח וה"פ אלא ליכא לאפלוגי בין מחיים בין לאחר שחיטה, דאפילו מחיים נמי כהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, וכי תנן מתניתין אינה מקודשת, בחלק כהנים תנן, אלמא סוגיא דשמעתין לא קיימא לפום מסקנא דהתם, אלא לפום מאי דקא סלקא דעתך מעיקרא התם, ואף על גב דאמרי הכא דיקא נמי אשכחן בתלמודא דכותה, ולעיל נמי בפרק קמא (כח, א) דאמרינן דייקא נמי דקתני החליף שור בפרה ולא קאי לפי המסקנא לדעת קצת המפרשים. ומתניתין דקתני בחלקו דמשמע לאחר שחיטה, משום בעלים נקט ליה, דבעלים ודאי מחיים לאו משלחן גבוה קא זכו, וכדמשמע נמי ההיא דבבא קמא דאמר אלא שאני מתנות כהונה דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, דאלמא בעלים מנפשייהו קא זכו מחיים מיהא, אבל לאחר הקרבה אפילו בעלים לא זכו אלא משלחנו של גבוה, ומשום הכי קתני במתניתין בחלקו דמלתא פסיקתא ניחא ליה למיתני דהיינו לאחר שחיטה, דבין כהנים בין בעלים שוין בו, מה שאין כן מחיים דבעלים מקדשין בו דממונן הוא. ואם תאמר והא אמרינן בפרק ב דביצה (כא, ב) דבהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב, משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ונדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, דמשלחן גבוה קא זכו, תירצו בתוס' דאף על גב דחלק בעלים חשוב ממונן, מכל מקום עיקרן לצורך גבוה קאתו, ולכך אינן קרבין ביום טוב.

אתא האי גברא חטף זוזא מחבריה שדא לה לית דחש לה לדר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים הוא. וכי תימא וכיון דקיימא לן דיאוש כדי לא קנה כי איכא יאוש בעלים מאי הוי הא לא קשיא כיון דאיכא יאוש ברשות גזלן ושינוי רשות ברשותה דידה קניא ביאוש ושינוי רשות דכיון דאיהו קניתיה אף הוא קנה אותה אף על פי שהוא לא קנה דינר זה עד שיהא ברשותה וכיוצא בו בהקדש כגון שגזל ונתייאשו הבעלים והקדישו קדוש וקנייה הקדש בייאוש ושינוי רשות והוה מתכשר לקרבן דיליה אי לאו משום דאיכא מצוה הבאה בעבירה כיון שיסייע ההקדש בקניינו ולאפוקי היכא שאין ההקדש סייע בקניינו כגון שהקדיש' לוקח דכשר לקרבן וה"נ גבי לולב כי לא קנייה אלא במצוה דחיילא עליה פסול משום מצוה הבאה בעבירה וכי קנייה מקמי הכי ביאוש ושנוי רשות או ביאוש ושינוי מעשה שאינו חוזר לברייתו כשר למצוה כדמוכח מעובדא דהנהו אוונכרי דזבני אסי מגוים וכבר כתבנו בזה כל הצורך במסכת גיטין בס"ד. מפי רבינו מורי נר"ו:

ההוא גברא דקידש במוזא דשמכי. פי' מלא ידו של בצלים ואריסא הוה אתא לקמיה דרבינא א"ל מאן פלג לך. יש אומרים דדוקא כשאינו שוה אלא פרוטה אחת אבל שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי יש בחלקו שוה פרוטה. ולא נהירא דכיון דכוליה מוזא יהב לה דעתה אכוליה והוה ליה כאומר לאשה התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר שאינה מקודשת שאם אין אתה אומר כן כי לית בכוליה אלא שוה פרוטה נמי תהוי ספק מקודשת שמא חלקו שוה פרוטה במדי אלא ודאי כדאמרן רבינו הגדול זצ"ל:

ההוא גברא דקדיש בפרומה דשיכרא אתא מארי שיכרא ואשכח' ואמר ליה אמאי לא תיתיב לה מההיא חריפא אתא לקמיה דרבא אמר להו לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה. הקשו בתוספות ואפילו נימא בעלמא כלך אצל יפות דומיא דתרומה היכי מיקדשא דהא אפילו גבי תרומה לא אמרו כלך אצל יפות אלא כיון דשויא שליח כדאוקמינן בפ' אלו מציאות ואיכא למימר דמכל מקום דשוייה שליח התם לא שויה אלא לבינונית ולגבי יפות דתרם ליתא לשליחותיה ומשום גלוי דעת דבעלים הויא תרומתו בהן תרומה אלא דבגלוי דהשתא לא סגי דגזירת הכתוב הוא דבעינן שליחות בתרומה מדכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם והתורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה אע"ג דניחא ליה הלכך הכא גבי קדושין דלא בעי' שליחות ובזיכוי סגי לה אלו הוה אמרינן דכלך אצל יפות הוה גלויי דעתה דניחא ליה בהכי סגי לן דכיון דהשתא איתנהו לקדושין ביד האשה בעין שלא נתאכלו זכה אידך בהו השתא ומיקדשא בהו ואע"ג דמכאן ולהבא הוא זוכה וזה מבואר. ולי נראה דהיינו דמאי דקאמר תלמודא דלא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה שהיתה שם שליחות ובהוכחה כל דהו הוו גלויי דעתא דניחא ליה ולהכי לא גמרינן מינה להכא ולא לעלמא דליכא שליחות קודם דלהוי כלך אצל יפות גלויי דעתא דניחא ליה וזה יותר מבואר:

אבל הכא משום כיסופא היא דקאמר. פי' מהאי לישנא שמעינן דאפילו אמר בניחותא באנפא דמוכח דניחא ליה ולא משטה ביה אינה מקודשת דאי ס"ד דטעמא דהכא משום דאמרינן משטה היא בו וכל היכא דאמר בטחותא מקודשת הוה לן למימר אבל הכא משטה בו הוא ומדנקטינן טעמא משום כיסופא היא דקאמר שמעינן דאפי' אמר בטחותא תלינן בכיסופא ולא מיקדשא עד שימחול לו בפירוש ואיתנהו לקדושין בעין ושלא כדעת רבותינו ז"ל:

לימא מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו פי' דדריש לה מדכתיב בה' וכחש בעמיתו לרבות ק"ק שהן בה' ובעמיתו. ופרקינן אפי' תימא ר' יוסי כי קאמרי' דהוי ממוט מחיים אבל אחר שחיטה לא מאי טעמא כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. פירש"י ז"ל כי זכו כהנים בחזה ושוק ובעלים בשאר הבשר משולחן גבוה קא זכו והוי ממון גבוה ולפיכך אינו יכול לקדש בו את האשה לא שנא כהן ולא שנא ישראל דיקא נמי דמתניתין לאחר שחיטה דוקא מדקתני המקדש בחלקו דהיינו לאחר שחיטה שמע מינה. וקשיא לן דהכא אסיקנן דמחיים איתא לדרבי יוסי הגלילי ואפי' בקדשים קלים דחזי להקרבה ואלו בפרק קמא דבבא קמא איפריך האי פירוקא ואסיקנן דאפי' מחיים לא הוו ממונו במידי דחוזי להקרבה דאמרינן התם עליה דהא גופא דמייתינן התם ומחיים מי אמר רבי יוסי הגלילי פיי דאפילו במידי דחזי להקרבה הוי ממונא והתנן בכור מוכרין אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ואמר רב נחמן אמר רבה לא שנו אלא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבא ואית להו לכהנים זכייה בגוויה אבל בזמן שב"ה קיים דחזי להקרבה לא ואותיביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי רבי יוסי הגלילי ומשני רבינא דמתניתין דרבי יוסי בבכור דחוצה לארץ דלא חזי להקרבה ואליבא דרבי שמעון דאמר אם באו תמימים יקרבו אם באו אין לכתחלה לא ואם איתא דרבי יוסי בכולהו קדשים קאמר ואפילו חזי להקרבה אמאי אוקמה רבינא בבכור בח"ל לישט ליה הא רבי יוסי והא רבנן:

ופרקינן מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דכהנים כי זכו משלחן גבוה קא זכו ואפי' מחיים. ואיכא למימר דתרוייהו איתנהו דהתם איירינן בחלק כהנים שהרי על ידי קדושתן באו לידו וזכו בהן הילכך כי קא זכו בחלקם אפי' מחיים משלחן גבוה זכו אבל הכא איירי' בבעלים דאינהו מחיים הוה ממונם קודם שהקדישום וכיון דכן כי זכו לאחר מקדש מחיים משלהם הם זוכים וממונם הוא עד לאחר שחיטה דהשתא ודאי אפילו בעלים משל גבוה הם זוכים והיינו דאמרינן התם מתנות כהונה קאמרת כלומר ממתנות כהונה בכור וחלקם של שלמים קאמרת שאני בכור וחלק כהנים דכי זכו מחיים משלחן גביה זכו וכי קאמינא לך דלרבי יוסי הוה ממונן מחיים מיהת היינו בחלק בעלים ומתניתין דקתני המקדש בחלקו דמשמע לאחר שחיטה דוקא אבל מחיים הוי ממונו משום חלק בעלים קתני הכי אבל בחלק כהנים אפי' מחיים נמי לא הוי ממונו וכי תימא גבי בעלים מאי בחלקו שייך בהו דהא דידיה הוא. הא ליתא דכיון דבשחי' זכו ביה ממון גבוה הוא אלא שחלקו להם והם כמזומנים לשלחן שפיר שייך חלקו לומר שהוא חילקו להם הלכך לרבי יוסי הגלילי המקדש בחלקו דהיינו לאחר שחיטה אינה מקודשת בין בכהן בין בבעלים אבל מחיים בכהן אינה מקודשת בבעלים מקודשת. והא דאקשינן התם מעיקרא ומחיים מי אמר רבי יוסי הגלילי לאו למימרא דקא ס"ד דמחיים לא אמר אבל לאחר שחיטה אמר דהא כל דכן הוא כדאסקינן הכא דטפי חזי למיהוי ממונו מחיים מלאחר מיתה דלאחר מיתה ליכא למימר דהוי ממונו כלל ואפי' בבעלים אלא הכי הוה מקשי' ואפי' מחיים וכל דכן לאחר מיתה מי אמר רבי יוסי דהוו ממונו במידי דחזי להקרבה והתנן כו' כדפריש' לעיל ולהוציא מפירושים אחרים רבים שנאמרו בזה. ולהאי שיטתא אתי שפיר הא דאמרינן במסכת יום טוב גבי נדרים ונדבות אם קריבין ביום טוב דאמרי' כי קא שחיט אדעתא דגבוה קא שחיט ובעלים כי זכו משולחן גבוה זכו כלומר ואפי' בעלים דהוי ממונם מחיים. לאחר שחיטה מיהת כי זכו משולחן גבוה זכו וכל שכן כהנים דאפי' מחיים משלחן גבוה זכו ולא הויא שחיטה אדעתא דבעלים כלל אלא אדעתא דגבוה בלחוד והרי זה נכון:

כבר ביארנו בפרק ראשון שסתם גזילה אינה יאוש בעלים מכל מקום לסטים מזויין ישראל סתמו יאוש בעלים וכבר ביארנוהו במקומה בבבא קמא בפרקא בתרא:

אריס או שותף שנטל מן הדבר המשותף קודם שחלקו וקדש בו את האשה הרי זה בכלל גזילה ואינה מקודשת שהרי כל שחולק שלא מדעת בכלל גזילה ואין חלוקתו חלוקה ומכל מקום דוקא בדבר הצריך שומא אבל דבר שאין צריך שומא הרי הוא חולק שלא מדעת חברו כמו שביארנו במציעא והילכך כל שקדש בו מקודשת נטל מפירות של בעל הבית לקדש בו את האשה וראה בעל הבית ואמר היאך אי אתה בורר לך מן היפות והלך וקדש על סמך דבור זה אף זה גזל ואינה מקודשת שלא אמר כן אלא משום כסופא כלומר כדי שיתבייש מתוך דבריו ויש מפרשים כדי שלא יתבייש ממה שעשה לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה הא כל שאמר לו בהדיא שנוח לו בכך אינו גזל ומכל מקום דוקא כשאמר לו קודם שיקדש הא אם קדש תחלה ואחר כך אמר לו הלה שנוח לו בכך אינה מקודשת שמכל מקום בגזל קדשה ואין אומרים מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה שאין אומרים כן אלא לדעת האומר יאוש שלא מדעת הוי יאוש אבל מאחר שפסקנו שאינו יאוש אין אומרים כן ולא הביאו גדולי הפוסקים מעשה זה אלא ללמוד הימנו אם קדש בו אחר שאמר לו בעל הבית כן וכן כתבוה חכמי הדורות ומכל מקום אם קדשה בדבר שמן הסתם אין בעל הבית מקפיד עליו כתבו גדולי המחברים שמקדשת מספק:

התורם שלא ברשות הבעלים ושלא בשליחותם אם גלו הבעלים את דעתם שנוח להם בכך תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה שלא אמרה אלא דרך כעס ואם היו בעלים מלקטים ומוסיפים בין כך ובין כך תרומתו תרומה ויש חולקים לומר שאף בגלוי הדעת אין תרומתו תרומה אלא אם כן עשאו שליח לתרום וכבר ביארנו דבר זה בשני של מציעא:

המשנה השמינית והכונה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר המקדש בחלקו מקדשי הקדשים ומקדשים קלים אינה מקודשת ממעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קדש דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שוגג קדש מזיד לא קדש אמר הר"ם פי' הדבר שיקח הכהן מקדש הקדשים ומקדשים קלים הוא ממון גבוה וכהנים משלחן גבוה קא זכו ולא נתן השם להם אלו המתנות כי אם לאכילה לא שיעשו בהם דבר זה והוא אמרו זה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש כמו שהאש לא תשמש זולת האכילה כך אלו המתנות שיקחו מקדשי מזבח לא ישתמשו אלא באכילה ואמר השם במעשה לזה הוא בהוייתו יהא ולזה אינה מקודשת ור' יהודה סבר זה במזיד שהוא ידע שזה הדבר מעשר שני הרי לפי שמעשר שני מתחלל כמו שביארנו במסכת מעשר שני וכשנתחלל הרי היא מקודשת בלא ספק ור' מאיר סבר שאין דרך חילול בכך ר"ל שאין דרך חילול והרי הקדש בדק הבית בהיפך דר' מאיר סבר במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ור' יהודה סבר היפך והלכה כר' מאיר במעשר וכר' יהודה בהקדש:

אמר המאירי המקדש בחלקו ר"ל שחלק עם אחיו בבשר קדשים אחר זריקת הדם בין בקדשי קדשים כגון חטאות ואשמות שהבשר לכהנים בין בקדשים קלים כגון שלמים שהכהנים חולקים בהם בחזה ושוק או הבעלים עצמם שקדשו בבשר שלמים אחר שנתנו חזה ושוק לכהנים שהרי הבשר נאכל לבעלים אינה מקדשת כלל שהכהנים ואף הבעלים בדברים אלו משלחן גבוה זכו בהם ואינו ממון שלהם ושמא תאמר מאחר שזכו מיהא הרי הוא שלהם אינו כן שלא זיכתה תורה בהם לכך אלא לאכילה אבל לא לפרוע חובותיהם או לעשות בו שום דבר ובבריתא מצאתי בבשר מעשר בהמה אפילו לאחר שחיטה אינה מקודשת בעצמיו ובגידיו בקרניו ובטלפיו בדמו ובחלבו ובעורו ובגזתו מקודשת ונראין הדברים בעצמות וגידים וקרנים וטלפים מפני שאין מועלין בהם לאחר זריקת דמים וכל שכן בחלב שלה אם היא נקבה אבל בדם אתה צריך לפרשה בשירי הדם קודם שיצאו לנחל קדרון הא משיצא לשם מועלין וכן הקיז דם לבהמות קדשים מועלין בו ובמעשר שני בין בשוגג ר"ל שאינה יודעת שהוא מעשר שני אע"פ שידע המקדש או שאף שניהם אינם יודעים בין במזיד לא קדש דברי ר' מאיר מפני שהוא סובר שמעשר ממון גבוה הוא שנאמר לי"י הוא ולא זכתהו תורה לעשות בו שום דבר מחפציו עד שיתחלל ואין בזה חלוק בין שקדשה במעשר זה בירושלם שהוא מקום אכילתו לקדשה חוץ לירושלם ור' יהודה אומר בשוגג לא קדש במזיד קדש מפני שר' יהודה סובר מעשר ממון הדיוט הוא הילכך כל שהודיעה שהוא מעשי שני מקדשת ואע"פ שאמרו במציעא שלא אמר ר' יהודה ממון הדיוט הוא אלא בירושלים הואיל ומקום אכילתו שם אבל חוץ לירושלם ממון גבוה הוא מכל מקום הואיל והיא יודעת בכך סומכת היא על אכילתו שבירושלם ואף אונס הדרך אינו מציל עליו הואיל וידעה בו שהוא מעשר אבל בשוגג לא קדש שקדושי טעות הם שאלו היתה יודעת בו שהוא מעשר לא היתה מקנה עצמה לו מפני שהיתה חוששת לטורח הדרך אע"פ שיש לדון שאונס הדרך מוטל עליו אחר שלא ידעה בו שהוא מעשר הא אם הוא בירושלם אין כאן טעות כלל ומקדשת ובזו הלכה כר' מאיר אלא שמכל מקום יש ללמוד מדברי ר' יהודה שאם קדשה במטבע שהיא סבורה בו שיכולה להוציאו בכאן ונמצא שאינה יכולה להוציאו כאן שאינה מקדשת ודאי אע"פ שלדעת קצת אונס הדרך עליו אחר שהיא שוגגת:

ובהקדש של בדק הבית במזיד קדש בשוגג לא קדש דברי ר' מאיר מפני שהוא סובר הקדש במזיד מתחלל ר"ל שכל שנהנה בו במזיד יצא לחלין אע"פ שאינו מביא קרבן שאין קרבן במזיד אבל בשוגג אין מתחלל ואינו מביא קרבן מעילה הואיל ושוגג הוא ושההקדש בעולם ולא אמרה תורה להתחייב ולהביא קרבן בשוגג אלא כשאין ההקדש בעולם כגון שאכל בשוגג או שהדליק בו את הנר וכלה אבל כל שהוציאו במזיד מתחלל אע"פ שהוא בעולם ואינו מביא קרבן שאין קרבן במזיד והילכך במזיד כגון שנודע לאיש ולאשה שהוא הקדש קדש שהרי המקדש הוציאו לחלין ויכולה היא ליהנות בהם ואף היא אינה יכולה לומר איני רוצה שיצא הקדש לחלין על ידי שהרי ידעה בכך וסברה וקבילה הא בשוגג לא קדש שאם הוא שוגג הרי לא יצא לחלין ואין כאן ממון שלו וכן שאיפשר שלא היה רוצה להתחלל הקדש על ידו ואם הוא מזיד והיא שוגגת יכולה היא לומר שאינה רוצה שיתחלל הקדש על ידה ואך כשאינה אומרת כן אנן סהדי דלא ניחא לה ור' יהודה אומר בשוגג קדש במזיד לא קדש מפני שהוא סובר הקדש במזיד אינו מתחלל בשוגג מתחלל והילכך בשוגג יצא לחלין והוא מביא קרבן מעילה ומשלם קרן וחומש להקדש ויש כאן ממון שלו ואפילו היא שוגגת אינה יכולה לומר איני רוצה שיהא הקדש מתחלל על ידי שהכל תלוי במוציא ובמזיד לא קדש שלא יצא לחלין בכך ואין כאן ממון שהרי אינה יכולה להוציאם אחר שלא יצאו לחלין ובזו הלכה כר' יהודה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו וכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הכופר לחברו בבהמה של קדשים קלים ונשבע והודה הרי זה בדין שבועת הפקדון כחולין גמורים שנאמר ומעלה מעל בי"י לרבות קדשים קלים שהם ממונו ולא אמרו במשנתנו שממון גבוה הוא אלא לאחר זריקת הדם ויראה שישראל שקדש בבהמת שלמים מחיים או כל שקודם זריקת הדם מקדשת והיא אוכלת הבשר במקום בעלים וכבר ביארנוה בראשון של קמא:

קדשי קדשים אין נאכלין אלא בעזרה ולא בעזרת נשים אלא בעזרת ישראל וזהו ששאלו אשה בעזרה מנין שאלו בעזרת נשים ודאי מצויה היא לשם אלא שאין נאכלין אלא בעזרת ישראל ומתוך שאין אשה מצויה לשם שאלו בה מהיכן באת ליכנס היא לעזרה והעמידוה בשהיא קטנה או נערה וקבל אביה קדושיה או שהיא גדולה ומינתה שליח לקבל קדושיה או שדחקה ונכנסה ומכל מקום יש אומרים שאין איסור לאשה בכניסתה לעזרת ישראל ולא שאלו כן אלא מתוך שאין הדבר מצוי ויש להם ראיה ממה שאמרו כאן דחקה ונכנסה ולא אמרו עברה ונכנסה וכן נראה לי ממה שאמרו בראשון של כלים עשר קדושות הן ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות שמביאין ממנה עומר ובכורים ושתי הלחם עיירות מוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחים מתוכם את המצורע ומסבבין לתוכם מת כלומר שמקיפין בו את העיר לנשאו בעיר ממקום למקום ואם יצא מן העיר אין מחזירין אותו ומדברי סופרים לפנים מחומת ירושלם מקדש מהם שאוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני הר הבית מקדש הימנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסות לשם החיל מקדש הימנו שאין גוים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקדש הימנו שאין טבול יום נכנס לשם עזרת ישראל מקדשת הימנו שאין מחסר כפורים נכנס לשם ובמסכת יומא פירשו בה שאפילו טהור הנכנס לשם טעון טבילה עזרת כהנים מקדשת הימנה שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולשחיטה ולתנופה שהסמיכה אינה אלא בבעלים והתנופה בבעלים עם הכהנים והשחיטה כשרה בזר בין האולם ולמזבח מקדש הימנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם ההיכל מקדש ממנו שאין נכנס לשם וכו' אלא כהן גדול ביום הכפורים זהו לשון המשנה והרי שלא אמרו בעזרת ישראל שאין נשים נכנסים לשם וכן ראיה שהרי שחיטה כשרה בנשים כמו שיתבאר במקומו והשחיטה בעזרה היתה ואע"פ שגדולי צרפת פירשו באותה משנה שסמיכה ותנופה ושחיטה כשרות בעזרת ישראל אלא שלימד במשנה זו שאלו רצה לעשותם בעזרת כהנים לא מיחו בידם ושמא דוקא באנשים מכל מקום בעזרת ישראל מיהא אתה למד שנכנסות ולא כפירוש גדולי הרבנים שפירשו שמאחר שאין מחסר כפורים נכנס לשם כל שכן נשים ולמדנו שלא אמרו אשה בעזרה מנין אלא מתוך שאין הדבר מצוי:

גמרא א"ל מאן אחלך. דכיון דשקיל בלא מידה לא היה דעתו ליתן לבע"ה כנגדה ואפילו מחזיר אח"כ לא עשה כלום דב"ה מקפיד כשהוא נוטל בלא מידה:

כיצד אמרו (נוטל) תורם שלא מדעת. אע"ג דבפ"ק דבב"מ מוקי לה כגון דשוייה שליח כיון דתרם מן היפות קרי ליה שלא מדעת:

במשנה המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקו' משום דממון גבוה הוא ולא מידי קא יהיב לה. תי' כיון דאינה יכולה לאכול נותן לה א"כ יש בהנאה זו שוה פרוטה ותהי' מקודשת אפי' לא יהיב לה מידי כמו ע"מ שאדבר עליך לשילטון דלא יהיב לה מידי י"ל דלא דמי דהתם ראוי ליטול שכר על פעולה זו הילכך הוי כאלו יהב לה שכר הפעולה אבל הכא כיון דאין מכר חל עליו ולא מחייבא ליתן לו כלום אע"ג דנהנית שו"פ לא מיקרי ממון ולא יהיב לה ולא מידי:

וכי אשה בעזרה מנין פר"ת להתקדש אבל לפעמים שנכנסת כגון סוטה ונזירה לענין תנופה כדתנן לעיל בפ"ק ותנן בפ' כל הפסולין שהשחיטה כשירה בנשים ואפילו שלא לצורך אין איסור אם נכנסת דתנן במס' כלים עזרת כהנים מקודשת שאין ישראל נכנסים שם אלא בשעת צרכיהן לסמיכה ושחיטה ולא קתני עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים שאין נשים נכנסות שם אלא לצורך אלמא דליכא איסורא ומ"מ שפיר קאמר אשה בעזרה מנין משום דלא שכיח מילתא שתכנס כמו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שמותר לזרוק שם צפרנים כדאיתא במועד קטן ורש"י פי' דבמסכת כלים תנן דאין אשה נכנסת בעזרת ישראל סברתו היא כך כיון דחשיב התם ועזרת כהנים כמו שאין ישראל נכנס בעזרת כהנים אלא לצורך ה"ה אשה נמי לעזרת ישראל והא דלא חשיב אותה מעלה גבי עזרת ישראל משום דאיכא מעלה שהיא מן התורה דעזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים דאין מחוסר כפורים נכנס שם וחייבים עליה חטאת:

דר' יוסי סבר באש ולא איצטרך כאש אלא לאפוקי מן לך שלא תדרוש לך לכל צרכיך. תימא לשתוק קרא מלך ומאש וי"ס לומר דאיצטרך לך לשום דרשא:

הא דשדיך. נתרצית להתקדש לו כי קבילתיה לגזל דידה בתורת קדושין אחילתיה אבל היכא דלא שדיך וקאמר לה הרי את מקודשת לי בזה וקבלה ושתקה יכלה למימר אין שקלי ודידי שקלי ולא בתורת קדושין לקחתים שלא מחלתי לו הגזלה אבל כי שדיך לא יכלה למימר הכי אבל אי אמרה אין כשקבלה אפי' לא שדיך מעיקרא מקודשת:

משכלא. ספל מים:

להא דר' שמעון. בטהרות היא ומייתינן במרובה עורות של גזלן אין מחשבה מטמאן. פי' אם חשב לעשות מהם כלים מקבלים טומאה שהגזלן קנה ומחשבת בעלים מורידים העור לידי טומאה ואע"ג דיאוש כדי לא קני הא אסיקנא במרובה דהכא איכא יאוש ושינוי השם והני דר' דסתם גזלה מסתמא לא מתיאשי בעלים מינה דכיון דידע מי גזלו אמר אע"ג דלא מצי למגבא מיניה [השתא] גבינא מיניה זימנא אחרינא:

ושל גנב מחשבה מטמאן פי' דסתם גנבה מייאש מינה דלא ידע מי גנבו. ור' שמעון אומר חלוף הדברים פי' דכיון דידע מי גזלו ולא מצי למגבא מיניה מייאש מינה אבל מגנבה לא מייאש דסבר בכל יומא יום יום אחקור מי גנב ואתבענו והלכתא כרבנן דבסתם גזלה אינה מקודשת. והא אסיקנא פ' הגוזל ומאכיל ל"ש אלא בליסטים עובד כוכבים אבל בליסטים ישראל סתמא נמי יאושי מייאש פירושו דוקא ליסטים שאינו מזויין דכיון דמטמר מאינשי גנב הוא. בסתם גנבה מקודשת פי' סתם דלא ידעי' אי נתייאשו בעלים או לא:

מוזא דסמכי. מלא היד של ראשי בצלים ולפי שיש בהם גדולים וקטנים אמר ליה מאן פלג לך שהרי יש בזה חלק לבעל הגינה:

כישא. אגודה שדרך הבצלים לחלקן באגודה ואין צריך אדם לחלוק שחלקים שוים הן. פי' סמכי אשקלונ"ש. (וגינא או אריתא גרסי') ההוא גברא [דקדיש] גרסינן. פי' שהשכר והכלי היה מבעל הבית ולא היה מהמקדש. ור"ש גריס ההוא סרסיא והוא האיש העושה שכר לבעלי בתים:

פרוזמא כלי קטן שנותנים בו שכר ור"ש פי' לאחר שהוציאו השכר הראשון מהתמרים עושים מפסולת התמרים שכר ונקרא פרוזמא. ויש שפירשו שכר מתוק:

חריפא דשכר זה שהוא טוב ומשובח מהאחר:

לא אמרו כלך אצל יפות שמועיל למי שנטל מבעל [הבית] שלא ברשות דנימא דגלי אדעתיה דניחא ליה אלא לענין תרומה בלבד דאמרי' מדקאמר הכי ניחא ליה דהא לתרום הוא עומד ורמיא עליה ההוא מצוה אבל בדבר אחר שנוטל משלו והוא אינו חייב ליתן לו האי דקאמר הכי משום דלא לכסיף הוא דקאמר ולעולם לא ניחא ליה אלא אומר כך שלא יתבייש חברו. וליקט לצורך בעל הבית אם חושש משום גזל. אם מקפיד בעל הבית על מה שעשה ודומה לו שגזלו והאי דקאמר כלך אצל יפות אילו מצאת יפות היית גוזלם:

משום כסופא כדפרישנא ואינו מוחל לו שלקח. ואע"ג דמשמע מהאי טעמא דיאוש שלא מדעת קני אבל לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא קני [וקשה] מהאי ברייתא כי נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואמאי הא בעידנא דתרם לא הוה ידע:

תרגומה רבא אליבא דאביי בשעשאו שליח כדאיתא התם אלמא לאביי דהלכתא כוותיה אם לא עשאו שליח כי אמר כלך אצל יפות אפי' בתרומה לא מהני הואיל ולא ידע בעת שתרם וכ"ש בשאר דברים. ואפ"ה הוצרכו לכתוב הרי"ף והר"ם האי טעמא דמשום כסופא הוא דקאמר להו להודיע שאם אמר לו כזה הלשון אפי' קודם שקדשה כגון שאמר לבעלים אקדש אשה בדבר זה והשיבו הבעלים אמאי לא תיתיב ליה דבר זה שהוא טוב והלך זה וקדשה שלא בפניו ושלא בידיעתו שאינה מקודשת דמשום כסופא הוא דקאמר ואכתי הוי קדשה בגזל עד שיאמר בפירוש דניחא ליה קודם שקידשה אבל אחר שקידשה אפי' אמר בפירוש דניחא ליה לאו כלום הוא ואינה מקודשת דאע"ג דהשתא ניחא ליה הואיל ובשעה שקדשה לא היה שלה דיאוש שלא מדעת לא קני הרי קדשה בגזל ואינה מקודשת. ומסתברא שאם אמר לו אקדש אשה בדבר זה ובא הוא והוסיף דבר על הדבר ההוא שאינה מקודשת ואע"ג דבתרומה הויא תרומתו תרומה שאני תרומה שנטלת במחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם אבל מתנה אינה קונה במחשבה. וכתב הר"ם שאם קדשה בתמרה של בעל הבית בלא ידיעתו שאינו מקפיד שמקודשת קדושי ספק:

בחלקו שחלק עם אחיו הכהנים. קדש בגמ' מפרש. ר' יהודה סבר דמ"ש ממון הדיוט וקסבר דהקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל. ומעלה מעל גבי שבועת הפקדון כתיב ואע"ג דאין נשבעין על ההקדשות אם הפקיד קדשי' [קלים] חייב שבועה ואם כפר ונשבע ואח"כ הודה משלם קרן וחומש ואשם דכתיב וכחש בעמיתו. כי קא זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משולחן גבוה [קזכו] כלומר לא ניתנו אלא לאכילה:

דגמרא. כך נקבעה בבית המדרש ושגורה בפי התלמידים. בהויתו יהא קודש לה':

תרתי. טעמא דתרתי בבי דמתניתין דתני לר' יהודה בשוגג לא קדש אמאי הא אית ליה לר' יהודה מעשר ממון הדיוט הוא ובהקדש לר' מאיר (הכא) [בחדא] יהיב טעמא שהיא אינה רוצה ונפקא מינה שאם בדקנוה ואומרת רוצה אני א"צ לבדוק אותו דמסתמא ניחא ליה:

טרחא דאורחא צריכה להעלותו לירושלם. דנתחל שאם הם קדושין הרי מתחלל שזו היא הוצאתו והוא דבר אסור. ור' יעקב דלא ידע הי מינייהו. אנסא דאורחא עליה רמי שהמעשר אין בו כאן ש"פ שלא ניתן להוציאו לירושלם ואפי' נמכרו דמיו נתפסין בקדושתו. ואתתא שכיחא לאיתנוסי טפי מגברא:

ממילא ואע"פ שעליו לשלם ההקדש השתא ניחא ליה ניחא אין לו עתה כלום. שיצאו לחולין להנות בהן מעתה ושגגת הקדש לר' מאיר בעי. היאך יצא במאי יצאו מרשות הקדש אחרי שאין דבריהם קיימים. במכר מאי אם קונה חפץ במעות הקדש לר' מאיר בשוגג קנה או לא קנה:

כר' מאיר במעשר וכו':

כרם רבעי במעשר שני פ"ה היא שנויה. הפודה מעשר שני. במ"ש פ"ד היא שנויה. בטבליה וקסבר וכו' אע"ג דקי"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו כמו שנבאר בסוף פרקין אפ"ה הלכתא כהך מתניתין שאם נתנו לו טבל שלא הורם ממנו מעשר שני שאם בא לפדותו מוסיף בו חומש דהא דפסקי' הלכה כר"מ דאמר ממון גבוה הוא הטעם הוא משום דב"ה דאמרי בכרם רבעי כולו לגת דילפי קדש קדש ממעשר ובמעשר כתיב כל מעשר הארץ לה' הוא ולא קרי לה' אלא כשהוא יקרא מעשר דכתיב כל מעשר ולא קרי רחמנא לה' עד שיהא שם מעשר עליו ואע"ג דהכא מסיק דטעמא דהך מתני' דתני בין שניתן לו במתנה בטבלו שמוסיף חומש משום דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אוקימתא בעלמא היא ולא סמכי' עלה אלא טעמא דמתני' הוא כדכתיבנא. א"נ נוכל לפרש דקסבר גבי מעשר למשוייה ממון גבוה דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וטעמא דמילתא כדכתיבנא דלא קרייה רחמנא לה' עד שנק' מעשר ודעת הר"ם תבין כמו שכתבנו [שכ'] פ"ג דמ"ש מעשר שני ממון גבוה הוא שנאמר לה' הוא לפי' אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו את הטבל ומקבל מפריש מעשר וכו' וכתב ר"מ פ"ה הפודה מעשר לעצמו בין שהיה שלו בין שנפל לו בירושה בין שניתן לו במתנה בשבילו ה"ז מוסיף עליו חומש וכו' ושם פ"ה כתב מתנות שלא הורמו הרי הן כמו שהורמו לפי' ישראל שנפלו לו טבלים וכו':

בבחירתא עדיות העידו כל דבריה מפי גדולים וחשובי' וממתני' דכרם רבעי יש לו חומש קאמר דטעמא דב"ה דגמרי קדש קדש ממעשר אלמא ממון גבוה הוא:

לית דחש לה להא דרבי שמעון. נראה לי דהוא הדין לגנבה דלא אמרינן סתם גנבה יאוש בעלים היא דהא בחדא תני להו בגזל ובגנבה למימרא דדינן שוה. ולא סמכינן אההיא דתנן בפ' כ"ו דכלים לא כר"ש ולא כתנא קמא:

מאן אחלך. פי' וכיון שלא היה לו כח לחלוק בלא דעת בעל הבית נמצא דההוא מוזא בשותפות הוה. ואי אמרת תתקדש מיהא בפלגא דאית ליה בגויה. כיון דכולה יהב לה לא סמכא דעתה לאיקדושי אלא בכולה והוה ליה במנה זה ונמצא מנה חסר דינר שאינה מקודשת:

והני מילי במוזא אבל כישא מצי אמר לי כו'. פי' והכי אמרינן בפ' איזהו נשך בהנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדדי ופליג חד מנייהו בלא דעתא דחבריה דהיכי דפליג זוזי דלא בעי שומא אמר רב פפא דשפיר עבד דזוזי כמאן דפליגי דמו. והיכא דפליג חמרא דבעי שומא אמר ליה מאן פליג לך. ואין לו תקנה עד שיחלוק בפני שלשה ששמו הדבר בשווי' כדאמרינן בפ' אלו מציאות באסור ורב ספרא דעבדו עסקא בהדי הדדי ופליג רב ספרא בלא דעתיה דחבריה ואמר ליה רבא ז"ל אייתי תלתא דפליגית קמייהו כו':

לא אמרו כלך אצל יפות כו' ראיתי מתמיהים ואפילו לענין תרומה לא אמרו אלא בעשאו שליח אבל לא עשאו שליח אפילו לענין תרומה הוי ריתחא ואני מתמיה על המתמיהין לא ראו מאי דתניא ותרם שלא ברשות אלמא בשלא עשה שליח מיירי:

אשה בעזרה מנין כתב המורה דנשים אין נכנסות לה כדתנן באבות הטומאות בפ"ק דכלים. ולא היא דלא תנא התם איסורא גבי נשים כלל אלא סברא היא דמה טיבן של נשים בעזרה והא לאו בני סמיכה נינהו:

גמ' והני מילי במוזא אבל בכישא מצי אמר ליה אנא שקלי כישא כו' ולעיל בפרקין דאמרינן בכישא דירקא דהוי דרך בזיון היינו דאין חוששין לשמא נתרצה האב אבל הכא איירי בגדולה דנתרצית ודאי דמקודשת גם בכישא וק"ל:

תוס' בד"ה אם נמצאו כו' וא"כ צ"ל גבי פרוזמא דשויא כו' עכ"ל ומיירי נמי בכה"ג שלא א"ל לשליח לקדשה בפרוזמא אלא לקדשה סתם והיה אפשר לו לקדשה בפחות וק"ל:

בד"ה המקדש בחלקו כו' דהא ממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון מהנאה כו' עכ"ל ובת"י כתבו אע"ג דאית ביה שוה פרוטה שיכול למוכרה לכהן מכל מקום כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת ולא דמי לעל מנת שאדבר עליך לשלטון עכ"ל וק"ל:

גמ' וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש רבי יהודה סבר לך כו' ור' יוסי סבר כאש כו' מתוספות ישנים קשה דלשתוק מלך דמשמע כל צורכך ולא איצטריך לכתוב אש עכ"ל ויש לדקדק כיון דהאי קרא בקדשי הקדשים איירי דהוי ממון גבוה מנלן בקדשים קלים ולולי פרש"י שפי' נמנו וגמרו כו' ועדיין היא מחלוקת קאי על רבי יהודה היה לי לפרש דנמנו וגמרו כו' ועדיין היא מחלוקת קאי גם לרבי יוסי וקושטא הוא דמעיקרא לא הוה יליף מהאי קרא אלא קדשי קדשים ובתר הכי נמנו וגמרו דאף בקדשים קלים לא קידש והיינו מקרא דמייתי אביי לקמן בברייתא דת"כ דר"י דלא יחלקו אף בקדשים קלים ורב קאמר עדיין היא מחלוקת דעדיין אף לר' יוסי איכא חלוקה בדין זה בין קדשי קדשים לקדשים קלים ואיך שיהיה קשה למאי דמייתי ת"כ דר"י מקראי דלא יחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים למה לי האי קרא דמייתי רבי יוחנן גופיה מקדש הקדשים מן האש כו' ודו"ק:

מאיר שכב יהודה כעס וכו'. דמתוך כעס בא לידי טעות לומר שאין קידושין בעזרה וא"כ תורה מה וכו':

תוס' בד"ה וכי אשה כו' הרי אין רגילות שתכנס לשם כו' נ"ב פירוש ובודאי לא לישאל הלכה בא מאחר דלא שכיחא אלא לקפחני בהלכה וק"ל:

רש"י ד"ה לא אמרו כלך. דהא לתרום הן עומדות. תימה דלשון הגמרא בב"מ משום דמצוה היא וניחא ליה:

בא"ד אבל לענין כו' למפרע לא ניחא ליה. משמע דעכ"פ מעתה הוה מחילה וכ"כ השעה"מ בכוונתו בריש הל' גירושין. ולכאורה צ"ע דהא בב"מ מוכח דלא הוי מחילה כלל דהא מר זוטרא לא אכל אף לאחר אמירתו מטעם דמחמת כסיפותא הוא דאמר. וי"ל דמ"ז החמיר על עצמו הואיל דלא מחל בנפש חפצה אלא משום כיסופא ומשום אל תלחם את לחם רע עין וגו' אכול ושתה יאמר לך גו':

תוס' ד"ה אם. וא"כ צ"ל כו' דשויי' שליח כו'. וזהו דוחק דלא הוה שתיק הש"ס מלהודיענו זה. ועוד כיון דהרשהו לקדש מדשותפות (עי' רש"א) הרי דומה להבא לי מן החלון כו' אע"פ שאמר לא הי' בלבי אלא על זה כו' דמיקרי עשה שליחותו לעיל (נ). וכן לעיל בר"פ האומר לשלוחו צא תרום כו' פיחת עשרה כו' תרומתו תרומה וע"ש בתוס'. ולעד"נ דע"כ לא בעינן שם בשויי שליח אלא לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. או משום דגבי שליחות בעינן לדעתו. אבל מוכח עכ"פ דכלך אצל יפות הוה גילוי דעת דניחא ליה עתה וכדמשמע שם בעובדא דמרי בר איסק. ורבא הכא לטעמי' דס"ל דיאוש של"מ הוה יאוש:

גמרא וכי אשה בעזרה מניין. תמוה דקארי ליה מאי ק"ל הלא תשובת ר' יוסי פשוטה. ונראה דעיקר כעסו היה על שאמר נגד דעתו דס"ל לקמן דמקודשת וסבור היה שיקנתרו בראיות לסתור דבריו. רק שדרך התנאים לומר טעם שאינו לסתור דברי החולקים עליו. וטעמו האמיתי להסתיר כמש"כ בס"ד בפסחים (לח) ובר"ה (טז):

שם ורי"ס כאש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה. מדמה כאן אכילת אדם לאכילת אש. וכן בזבחים (יג ב) ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכ"מ כו' וסייעתא למש"כ בס"ד ברפ"ב דפסחים:

רש"י במשנה ד"ה בחלקו. שחלק עם אחיו הכהנים. אף דמשמע מפירושו לקמן בגמרא ד"ה כי קא זכו דגם הבעלים אם קדשו בחלקם א"מ. מ"מ לשון בחלקו משמעו טפי דקאי על הכהן כמש"כ התוס' בב"ק (יב ב) ד"ה ומחיים. ועוד קדשי קדשים אינן אלא בכהן:

תד"ה המקדש. ואינו יכול ליקח ממון בהנאה שעשה לה. משמע דס"ל שאינו רשאי למכור. אבל הת"י כתבו שיכול למוכרה. ועמש"כ בפ"א דמע"ש מ"ב. ודע שמדברי התוס' שלפנינו נראה לפשוט מה שנסתפק המל"מ בפ"ה מהל' אישות ה"א בקידש באה"נ אשה מסוכנת דמותרת ליהנות בהן מי אזלינן בתר מקדש ולדידיה אינן שוות כלום א"ד בתר דידה אזלינן ע"ש. ולדברי התוס'. הא מוכח דאזלינן בתרי':

תד"ה וכי. ועוד תנן כו'. שהשחיטה כשרה בנשים כו'. אף שאפשר שתשחוט בסכין ארוכה ותעמוד חוץ לעזרה. מ"מ כיון דצורך בה לשחיטה מותרת ליכנס כמו איש. ומש"כ סוטה לכאורה תמוה הלא אשת איש היא ואין קידושין תופסין בה. ואולי ר"ל דסוטה חייבות כל הנשים לראותה כדאיתא בסוטה (ח ב) ולהניף שכתבו לא קאי רק אנזירה:

תד"ה וכי אשה וכו' ולא דק. נ״ב כוונת רש"י על שהיתה עזרה מיוחדת לנשים שכך הוא קרויה עזרת נשים כדי שלא יהיו עם אנשים בערבוביא ולא עוד שאפי׳ בע״נ לא היו רשאות לעמוד כשהיו אנשים מצוים שם כגון בשמחת בה״ש שמפני כך הקיפוה כצוצרה שתהיינה עומדות עליה לראות ולא תהיינה מעורבות בין האנשיס א"כ פשיטא לא היו רשאי להכנס אם לא לצורך גדול:

סליק

אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵם. נראה לי בס"ד דקרא אותם בשם זה כי התלמידי חכמים נקרא נרתק של התורה כמו שאמרו בסנהדרין (סנהדרין צט:) כולהו גופי דרפתקי נינהו טוביה לגופיה דגברא דיזכה והוי דרפתקי דאורייתא, ופירשו רש"י וערוך דרפתקא פירוש נרתק עיין שם. לזה אמר כאן אף על גב דכל החכמים הם נרתקים של התורה הנה אלו הם קנתרים כי 'נרתקים' בהפוך אתוון 'קַּנְתְּרָנִים' וּלְקַפְּחֵנוּ בַּהֲלָכוֹת בָּאִים, רצונו לומר אף על גב דדרך החכמים לומר בהלכה לפני החברים ותלמידים דבר הפך האמת כדי לפקח השומעין ולחדדם כמו שאמרו 'ורבא לחדודי אביי קאמר' הנה אלו אין כונתם לפקח אלא כונתם לקפח.

יֹאמְרוּ: מֵאִיר שָׁכַב, יְהוּדָה כָּעַס, יוֹסֵי שָׁתַק. נראה לי בס"ד כונתו לומר יאמרו אף על גב דמאיר שכב עתה ואינו מצוי לתרץ דבריו ולעולם ודאי איכא לתרוצי דבריו ועוד כי רב יהודה המקשה הוא כעס ועל כן יש לומר דלעולם אינו מקשי כלום והאמת כרבי מאיר ורק כיון שכעס נתעלמו ממנו אמתותן של הדברים שאמר רבי מאיר אך מכל מקום אנחנו רואין דיוסי שהוא מצוי עתה ושמע קושיא של רבי יהודה ולא השיב כלום על כן יראה להם דקושיית רבי יהודה קשיא ועקרה לדברי רבי מאיר ואז יזלזלו בדבר זה של רבי מאיר שיאמרו שגה בו ח"ו ועל כן תורתו של רבי מאיר בדבר זה שהוא אמת מה תהא עליה? דעתה ודאי נדחית היא אצל השומעין! על כן מוכרח אני ליישב דבריו של רבי מאיר גם בפני רבי יהודה שהשיב עליהם כדי לקיים השמועה הזאת אצל התלמידים וכל השומעין שידעו כי דבר ה' בפיהו אמת.
או יובן כונתו מאיר שכב ואם היה בחיים בודאי היה מיישב דבריו כאשר אני מיישבו ורבי יהודה שהקשה גם כן היה משיג ויודע דבר הישוב שאני מיישב ולא הוה קשיא ליה מעיקרא ורק עתה בשביל שכעס נתעלם ממנו דרך הישוב על כן אם אין אני מודיע ומגלה ישוב הדברים תורתו של רבי מאיר בדבר זה מה תהא עליה.

איתתא דהוי משיא כרעה במשיכלא דמיא כו' ולכאורה הוא אריכות לשון שלא לצורך וכבר הרגישו הריטב"א ותוספות רי"ד בזה ע"ש ולענ"ד דכמה הילכתא רבוותא שמעינן מהאי עובדא דמשמע שבאותו מעמד בעוד שהאשה רוחצת חטף זוזא מחבריה כדי לקדשה וא"כ האשה ידעה "שהוא דבר הגזול ואפ"ה הוצרך רבא לומר דלית דחייש לדר"ש וא"כ למאן דס"ל כר"ש הוי מקודשת דאע"ג דרבא ס"ל בפ' מרובה דף ע' דיאוש לחוד לא קני מ"מ הכא איכא יאוש ושינוי רשות וממילא שמעינן דאף על גב דבאיסורא אתא לידיה דשני כיון שידעה שהיא גזל אפ"ה מקרי יאוש ושנוי רשות כן נ"ל מסוגיא דהכא אלא דבחידושי פרק הגוזל דף ק' כתבתי להיפך ע"ש ויש לחלק ועוד שמעינן נמי מהכא דאף על גב דאפשר שזה לא היה מתכוון לגוול המעזת מחבירו אלא לפי שהיה ממהר לקדשה שלא יקדמנו אחר מש"ה חטף ממנו ואפשר שהיה בדעתו להחזיר לידו זוז אחר שכן נראה מתוך הענין וקס"ד דלא הוי גזל כלל ואפי' חמס לא הוי לפי שאין דרך בני אדם להקפיד במטבע שניתן להוצאה וסברא זו נראה קצת מלשון הברייתא לעיל קדשה בחמס ובגזל או שחטף סלע מידה משמע דבגזל דאחרים לא הוי שום רבותא שמקודשת בגזל סלע כיון שאין צורך להחזירו בעין דלא קפדי אינשי ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית לעיל בפלוגתא דפ' הגוזל בהוכר הגנב אי הדין עם הראשון או עם השני דהיינו היכא שהחפץ בעין וא"כ במטבע דלא קפדי סד"א דלכ"ע הדין עם הראשון ולא עם השני כיון שהוכר הגנב כי ההיא דהכא קמל"ן דאפילו במטבע נמי כיון שהגזילה קיימת הדין נמי עם השני כן נ"ל ודו"ק:

שם במשנה המקדש בחלקו ופרש"י שחלק עם אחיו הכהנים עכ"ל. משמע דלא איירי מתניתין אלא בחלק הכהנים לבד ובסמוך בלשון הגמרא מפרש רש"י בד"ה כי קא זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר וא"כ דברי רש"י ז"ל נראים כסותרין זא"ז והיה נ"ל לפרש דמה שפרש"י בסמוך בגמרא היינו משום דלמאי דמשני הש"ס ומפליג בין מחיים ולאחר שחיטה ולא מפליג בין מתנות כהונה לחלק הבעלים בשלמים אלמא דבעי לאוקמא מתניתין כר"י הגלילי דאפילו בחלק הבעלים נמי אינה מקודשת משא"כ כאן בעיקר פירוש המשנה ניחא ליה לרש"י לפרש כמסקנת הש"ס פ"ק דב"ק דף י"ג דמחלק הש"ס בין מתנות כהונה ובין חלק הבעלים בשלמים וא"כ ע"כ לא איירי מתניתין דהכא אלא בחלק הכהנים וכמ"ש שם התוספות להדיא ע"ש דבמסקנא דהתם הדר ביה הש"ס מהאי שינויא דמעיקרא ודמפליג בין מחיים ולאחר שחיטה וא"כ הסוגיא דהכא לא הוי כמסקנא דהתם וכ"כ הרשב"א ז"ל כאן בחידושיו כך היה נ"ל לכאורה אלא דרש"י גופא משמע מפירושו שם בב"ק דלמסקנא נמי לא הדר ביה הש"ס מהאי שינוייא קמא ואיתא להא ואיתא להא דבמתנות כהונה לא שני לן בין מחיים ולאחר שחיטה אבל בחלק הבעלים בשלמים שפיר קאי בשינויא קמא דדוקא מחיים א"ר יוסי דהוי ממון בעלים ומהטעם שכתב רש"י שם משום שאחריותו עליו וכמ"ש שם בחידושינו באריכות וכמ"ש שם התוספות בשיטת רש"י ז"ל להדיא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וצ"ל דמה שפרש"י כאן בלשון המשנה שחלק עם אחיו הכהנים לא דקדק לפרש בדווקא לפי מסקנת הגמרא אלא דניחא ליה לפרש בחלק הכהנים דמילתא דפסיקא הוא דעיקר מילתא בהכי איירי אליבא דכ"ע אבל בסמוך דמפליג הש"ס בין מחיים ולאחר שחיטה אליבא דר"י הגלילי הוצרך רש"י להזכיר חלק הבעלים דבהכי מיתוקמא פלוגתא דר"י הגלילי ורבנן בפ"ק דב"ק דבכי הא מחלק ר"י הגלילי בין מחיים ולאחר שחיטה אבל בחלק הכהנים שהוא מתנת כהונה מודה ר"י לרבנן דבכל ענין לא הוי ממון בעלים כן נ"ל נכון דתיתי מסקנא דהכא כמסקנת הש"ס בפ"ק דב"ק והיינו דמסיק הכא דיקא נמי ובסמוך בלשון הגמ' אבאר עוד בזה ודו"ק:

תוספות בד"ה המקדש בחלקו כו' וא"ת מי גרע ממקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון כו' עד סוף הדיבור. כוונתם בזה דלכאורה משמע דהא דאינה מקודשת היינו משום דאיהו לא קיהיב לה מידי מדיליה ולא חסר מידי דאע"ג דלעיל בפ"ק דף ז' בהילך מנה והתקדשי לפלוני דאע"ג דלא חסר מידי קנה היינו משום דמ"מ אותו פלוני חסר מידי ונתן לה בעבור המקדש משא"כ הכא דשום אדם לא יהיב לה מדיליה לא מהני וע"ן מקשו דמ"מ מי גרע מע"מ שאדבר עליך לשלטון דשום אדם לא חסר מידי ואפ"ה מקודשת וע"ז מתרצים שפיר דשאני התם דאיהי מטא הנאה לידה בש"פ משא"כ הכא. ובתוס' ישנים הקשו דה"נ שוה פרוטה שיכול למוכרה לכהן ותירצו דאפ"ה כיון דממון גבוה הוא אינה מקודשת ותמיהא לי טובא אהא דפשיטא להו שיכול למכור לכהן ואמאי כיון דממון גבוה הוא כמו שאינו יכול לקדש את האשה כמו כן אינו יכול למכור כדתניא להדיא בריש מעשר שני דאינו יכול למכור ומבואר שם בירושלמי דכל מקום שאינו יכול לקדש את האשה אינו יכול למכור וה"נ תנינן בבכורות דבכור בזה"ז מוכרין אותו ומקדשין בו את האשה משא"כ בבכור בזמן הבית ומעשר בהמה אלמא דקידושין ומכירה חדא מילתא היא והכי משמע להדיא בשמעתין דהא יליף לה בסמוך מקרא מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה וליכא למימר דאכתי יכול למוכרה לכהן והכהן יאכלנו וקרינן ביה שפיר לאכילה דא"כ אמאי אינו יכול לקדש בו הרי האשה עצמה יכולה לאכול בקדשים קלים דנאכלין לנשיהם ומכ"ש אם היא בת כהן קודם הקידושין נמו יכולה לאכול אע"כ דאפ"ה קפיד קרא שיאכלנה בעצמו או בני ביתו דרך מתנת חנם ולא דרך קידושין דדמיא לסחורה א"כ נראה דמה"ט כ"ש שאינו יכול למכור לכהן אחר וכדמשמע להדיא במסקנא דשמעתין שאין בו דין חלוקה כלל וכמו שאבאר ודברי התוספות ישנים צ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה המקדש בחלקו. נתבתי על מה שהקשו בתוס' ישנים דה"נ שוה פרוטה שיכול למוכרו לכהן ולענ"ד יש לתמוה טובא אהא דפשיטא להו דיכול למכור חלקו לכהן ובריש מעשר שני תנינ' להדיא דאין יכול למכור ומבואר שם בירושלמי דכל מקום שאינו יכול לקדש את האשה אינו יכול למכור אלמא דקידושין ומכירה חדא מילתא היא וצ"ע ליישב ואף לקמן בסמוך דף נ"ג משמע מלשון רש"י בד"ה יכול לא יחלקו דלרש"י נמי יכול למכור מיהו כבר כתבתי שם בכוונת רש"י דאם לא נאמר קרא קאמר דאי לאו קרא הייתי אומר מסברא אבל למסקנא אפשר דרש"י לא ס"ל כן. ועדיין צ"ע:

גמרא נימא מתניתין דלא כר"י הגלילי דתניא ומעלה מעל בה' וכו' כבר הארכתי בחידושי לב"ק דיש לדקדק מאי קושיא דלמא דוקא לענין שבועת הפקדון הוא דרבי קרא דכתיב בה' וכיחש ובעמיתו וכיחש משא"כ לשאר מילי דהא כמו כן מצינו דר' שמעון סובר בפרק הזהב דף נ"ח דאפילו קדשי קדשים שחייב באחריותן חייב שאני קורא בה' וכיחש אע"ג דלכ"ע ממון גבוה הוא א"כ בפשיטות מצינו למימר דר"י הגלילי מוקי להאי קרא דבה' וכיחש לקדשים קלים שחייב באחריותן וכתבתי שם דעיקר הקושיא אהא דמוקמינן התם מתניתין דנכסים שאין בהן מעילה כר"י הגלילי משמע דלכל מילי חשיב ליה ר"י ממונו ודייקינן לה מלישנא דר"י גופא דקיהיב טעמא למילתא מפני שהן ממונו אלמא דבלא"ה פשיטא ליה דהוי ממונו וכמו שהארכתי שם א"כ סוגיא דהכא נמי אדהתם סמיך וזה שפירש"י כאן דקרינן ביה בה' וכיחש בעמיתו וכיחש לפי שהן ממונו ודו"ק. וכתבתי שם ג"כ דהא דמקשה התם אשנוייא דמחיים ומחיים מי אמר היינו שרוצה להקשות דע"כ אפילו מחיים נמי לאו לכל מילי חשיב ליה ר"י ממונו אלא לענין שבועת הפקדון וקשיא ליה מתניתין דנכסים שאין בהן מעילה ולפ"ז א"ש דלא מייתי להאי שקלא וטריא דהתם בשמעתין דאדרבא לפי אותה סברא כ"ש דמיתוקמא מתניתין דהכא כר"י הגלילי בפשיטות משא"כ לשיטת התוס' שם דהא דמקשה ומחיים מי אמר לא קאי אמתניתין דהתם דאדרבא לסברת המקשה א"ש טפי אלא אסוגיא דהכא קאי ולפ"ז הכא הו"ל לאתויי כל השקלא וטריא דהתם והלענ"ד כתבתי שם בהרחבת הביאור ע"ש ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

שם אפילו תימא ר"י הגלילי כי קאמר ר"י מחיים אבל לאחר שחיטה לא ופרש"י בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר עכ"ל. וכבר פירשתי שיחתי בל' המשנה מה שנ"ל בשיטת רש"י להשוות מסקנא דהכא למסקנא דפ"ק דב"ק וכדמסיק נמי הכא דיקא נמי אלמא דמסקנא דמילתא הכי הוא וכדמשמע נמי בפ"ב דביצה דבעלים נמי לאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכו דמה"ט נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ע"ש ודלא כמ"ש התוס' בפ"ק דב"ק ובחידושי הרשב"א ז"ל בשמעתין דלמסקנא דפ"ק דב"ק לא מפלגינן כלל בין מחיים ולאחר שחיטה אלא בין מתנות כהונה לחלק הבעלים דבמ"כ בכל ענין הוי ממון גבוה ובחלק הבעלים בכל ענין הוי ממון בעלים לר"י הגלילי אפי' לאחר שחיטה ולפ"ז לא הוי האי דיקא נמי לפי המסקנא ונדחקו התוס' והרשב"א בסוגיא דביצה ולפי שיטת רש"י אתי שפיר טפי בפשיטות עד שאני תמה על הרשב"א ז"ל דבחידושיו לב"ק דבריו מטין לשיטת רש"י ז"ל וכאן כתב להיפך. העולה מדברינו דלשיטת רש"י בחלק בעלים נמי מודה ר"י הגלילי דלאחר שחיטה ממון גבוה הוא לגמרי אלא דקשיא לי מנ"ל לר"י הגלילי הא מילתא דהא בסמוך משמע דבמתנות כהונה גופא ילפינן לה מקרא מה אש לאכילה וזה לא שייך אלא במ"כ ולא בחלק הבעלים ול"ל דילפינן חדא מאידן הא ליתא דהא מסקינן בפ"ק דב"ק דמתנות כהונה שאני דאל"כ אפי' מחיים נמי לילפו מהדדי ובשלמא לרבנן דר"י הגלילי דסברי דבכל ענין הוי ממון גבוה אתי שפיר דלדידהו לא איצטריך לילפותא דמה אש לאכילה אלא מסברא פשיטא להו או כדאיתא בירושלמי דשמעתין דילפינן לכולהו ממעשר בהמה דאינו נמכר לא חי ולא שחוט משא"כ לר"י הגלילי דע"כ לא יליף ממעשר בהמה דא"כ מחיים נמי אע"כ דמקרא דומעלה מעל בה' יליף דלא נילף שאר קדשים ממעשר בהמה וא"כ אפילו לאחר שחיטה נמי ויש ליישב דכיון דאשכחן מיהת במעשר בהמה דאפילו חלק בעלים ממון גבוה ממילא משמע דה"ה לשאר קדשים ומש"ה ניחא ליה לאוקמי קרא דומעלה מעל בה' בשאר קדשים קלים מחיים דוקא דאיכא נמי טעמא דאחריותו עליו כמו שפירש"י להדיא בפ"ק דב"ק ע"ש ובחידושינו דהיינו בשלמי חובה דחגיגה ושמחה או בנדר ומש"ה לא דמי למעשר בהמה שאין אחריותו עליו משא"כ לאחר שחיטה דלא שייך טעמא דאחריות יליף שפיר ממעשר בהמה כן נ"ל נכון בעזה"י והאי דמה אש לאכילה אבאר בסמוך. מיהו לכל הפירושים קשיא לי דמשמע מיהא דשלמים מחיים הוי ממון בעלים ומקדשין את האשה ובפסחים דף נ' אמרינן להדיא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ואפשר דההיא דלא כריה"ג או שנאמר דנהי דלגבי עולתו מדאורייתא לא עשה כלום אפ"ה בשלמיו לא הוי אלא מדרבנן וכדמסקינן נמי שם דיפלו דמיו לנדבה משום קנסא ודו"ק:

שם וכי אשה בעזרה מנין. נראה דודאי ר' יהודא הוי ידע שפיר דמשכחת להא מילתא ואפ"ה הקפיד על סומכוס כיון שדחק ונכנס בלא רשות היה סובר שהוצרך הלכה למעשה וכ"ש שזה היום תחלת מעשיו לא היה לו לישאל דבר שאינו מצוי כלל אפילו לכשיבנה ב"ה וכדאמרינן בעלמא הלכתא למשיחא וכתבו התוספות דהיינו דוקא בדבר שאינו מצוי עי"ל דמסתמא היה רבי יהודא עוסק בדינים אחרים ובא זה ונכנס ושאל לו והוצרך רבי יהודא להפסיק לימודו וכדאמרינן דנזקקין לשואל למעשה וכיון שדבר שאינו מצוי הוא שפיר הקפיד כנ"ל:

שם אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כו' ר' יהודא סבר לך לכל צורכיך ור"י סבר כאש מה אש לאכילה וכתבו תוספות ישנים קשה דלישתוק מלך ולא איצטריך למכתב אש והניחו בקושייא ולכאורה לא קשה מידי דודאי ר' יוסי בשיטת ר"י הגלילי קאי כדמוקמינן מתניתין כוותיה וא"כ שפיר איצטריך מה אש לאכילה דאל"כ לא הוי מפלגינן בין מתנות כהונה ובין חלק בעלים או בין מחיים ללאחר שחיטה והוי מרבי כולהו מומעלה מעל בה' ומש"ה איצטריך קרא דמה אש לאכילה לאיפלוגי בין מתנות כהונה ובין חלק בעלים ואפשר דסברת הת"י כשיטת רש"י שכתבתי דחלק בעלים מחיים שרי ולאחר מיתה הוא דהוי ממון גבוה וא"כ ע"כ יליף ממעשר בהמה או מסברא וא"כ מקשו שפיר כיון דהאי קרא דמה אש לאכילה איירי לאחר שחיטה א"כ למאי איצטריך דניליף במכ"ש מחלק הבעלים אלא דלענ"ד בהא נמי מצינן למימר דקרא מה אש לאכילה איצטריך למחיים באם אינו ענין ועי"ל דנהי דמסקינן בב"ק דמתנות כהונה חמיר מחלק בעלים היינו לבתר דכתיב מה אש לאכילה אבל אי לאו האי קרא היה באפשר לומר להיפך דדוקא חלק בעלים הוי ממון גבוה משא"כ מתנות כהונה הוי ממון הדיוט דומיא דתרומה ותרומת מעשרות וחלה דהוי נמי מ"כ ואפ"ה הוי ממון הדיוט ומש"ה איצטריך קרא כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם ושניהם מקרא א' דרשו. ואע"ג דבסמוך משמע דיליף מן לכל בני אהרן תהיה אפשר דמהתם לא משמע אלא דקודם שזכה כ"א בחלקו אין בהם דין חלוקה אבל לאחר שזכה כ"א בחלקו לעולם דהוי ממונו לגמרי מש"ה איצטריך נמי הא דמה אש לאכילה ואכתי לא שמעינן דלא יחלקו א' כנגד חבירו מש"ה איצטריך נמי קרא דלכל בני אהרן תהיה למיסמכיה נמי לואם על תודה לענין דשוו קדשים קלים לקדשי קדשים וממילא דשוין לגמרי כן נ"ל ואפשר דזה כוונת קושיית התוס' ישנים דקשיא להו הא גופא דמקרא דלכל בני אהרן תהיה שמעינן לה וע"כ משמע להו דאיצטריך האי דהכא דה"א דלאחר שזכה הוי ממונו והיינו מדכתיב לך ע"ז מקשו שפיר דלישתוק מלך ולא איצטריך למיכתב אש כן נ"ל ודו"ק ועיין במהרש"א:

והא מתני' בגזל דידה. דקתני שלהן היתה ודייק רב מינה דאינה מקודשת אי לאו דשביעית הואי: הא. דקתני מקודשת: בדשדיך. מקמי הכי (ונתרצה) להתקדש לו דכי קבילתיה לגזל דידה בשם קידושין אחילתיה: משיכלא. ספל: דרבי שמעון. בסדר טהרות (כלים פרק כו משנה ח) ומייתינן לה בגמ' דהגוזל (ב''ק דף קיד.) עורות של גנב אין מחשבה מטמאתן ושל גזלן מחשבה מטמאתן דקסבר כיון דידע מאן גזליה ולא מצי לאגבויי מיניה אייאושי מייאש: ה''ג ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי. מלא יד של בצלים : מאן אחלך. מי מחל לך חלקו של בעל הבית: אבל כישא. אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל האגודות הן שוות אם נטלתי אחת טול אתה אחת: ההוא סרסיא. עושה שכר מתמרים של בעל הבית למחצית שכר וחבירו בב''מ בפרק המפקיד (דף מב:): בפרוזמא דשכרא. לאחר שהוציא ממנו המשקה: מהאי חריפא. יש שהוא טוב מחבירו שלא נתנו בו מים פעמים הרבה ויש לו לחלוחית לתת עוד טעם במים אחרים: לא אמרו כלך אצל יפות. שיועיל למי שנטל את של בעל הבית שלא ברשות דנימא גלי דעתיה דניחא ליה אלא לענין תרומה בלבד דהא לתרום הן עומדות אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כיסופא הוא דקאמר ליה דלא נכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה: אם חושש משום גזל. אם מקפיד בעל הבית על מה שעשה ודומה לו שגזלה: אין תרומתו תרומה. דהשתא ודאי הכי קאמר ליה אם מצאת עוד יפות מאלו היית גוזלן: בין כך ובין כך. בין שיש יפות בין שאין יפות מהן: מתני' בחלקו. שחלק עם אחיו הכהנים: במעשר שני כו'. דקסבר ר' מאיר מעשר ממון גבוה הוא: ר' יהודה אומר במזיד קידש. דמעשר ממון הדיוט הוא: בשוגג לא קידש. בגמ' מפרש לה: ובהקדש כו'. וטעמייהו מפרש בגמרא: גמ' בה' לרבות קדשים קלים. להתחייב עליהם קרבן שבועה אע''ג דאין נשבעין על ההקדשות והנשבע עליהם והודה אינו מביא אשם של שבועת הפקדון דוכחש בעמיתו כתיב הני איתרבו להו מבה' וכחש בעמיתו נמי קרינא בהו לפי שהן ממונו: כי קא זכו. בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר: משלחן גבוה. הקרבת אימורים וזריקת הדם מתיר הבשר: המקדש בחלקו. לאחר שחלקום ולא קתני המקדש בקדשים קלים: קנטרנים. מקניטים: לקפחני. כמו לקפח את שוקיו (סוטה דף מד.) לקצץ רגלינו בהלכות להודיע שהם חריפים ואין עומד כנגדם: וכי אשה בעזרה מנין. דקתני קדשי קדשים והרי אם יוציאום חוץ לעזרה אפילו לעזרת נשים הם נפסלים ביוצא ונשים אין נכנסות לה כדתנן באבות הטומאות בפ''ק דמסכת כלים: לבתו. קטנה או נערה: דחקה ונכנסה מהו. וכי לא הוצרכנו לשאול בבית המדרש מה יאמרו אם קדשה אם קידושין הם אם לאו: לכל צרכיך. ואפילו לקדש בו אשה: כאש. חלקו של אהרן הושווה לחלקו של מזבח מה מזבח לאכילה אף כהן לאכילה ולא לדבר אחר:

והוא לא אמר כלומר וכי ר' יוחנן לא אמר כך והא איהו דאמר אינו יכול להקדיש לפי שאינו שלו ואפילו איסורא דרבנן לית בה וכמו כן בקידושין נמי לא נחמיר להצריכה גט והשתא מייתי שפיר גמרא מר' יוחנן: אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה. התם (בב''מ דף כב.) מוקי לה דשויה שליח וא''ת אם כן מאי קאמר שלא ברשות וי''ל דה''ק מה שתורם מן היפה שלא ברשות היה וא''כ צריך לומר גבי פרזומא דשויה שליח דאי לאו הכי מאי מייתי: המקדש בחלקו אינה מקודשת. ואם תאמר מי גרע מהמקדש על מנת שאדבר עליך לשלטון (לקמן דף סג.) דמקודשת אף על פי שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה ויש לומר דלא דמי דהתם יכול ליטול שכר מדיבורו והוי כאילו נתן לה פרוטה אבל הכא הטובת הנאה אינה משלו דהא ממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון מהנאה שעשה לה [אע''ג דאית ביה שוה פרוטה שיכול למוכרה לכהן מ''מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת ולא דמי לע''מ שאדבר עליך לשלטון. ת''י]: וכי אשה בעזרה מנין. פי' הקונטרס דאין אשה נכנסת בעזרה כדתנן פ''ק דכלים ולא דק דלא אשכחן בשום דוכתא דנשים אסורות ליכנס בעזרה שהרי בפרק קמא דכלים תנן החיל מקודש הימנו שאין טמא מת נכנס לשם למעלה הימנו עזרת ישראל שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבים עליה חטאת למעלה הימנו עזרת כהנים שאין ישראלים נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה שחיטה תנופה ולא קתני נשים שאין נכנסות שם ועוד תנן בפרק כל הפסולין (זבחים דף לא:) שהשחיטה כשרה בנשים א''כ יכולה ליכנס בעזרה ועוד הרי סוטה ונזירה נכנסות בעזרה להניף לכך נראה לי וכי אשה בעזרה להתקדש מנין הרי אין רגילות שתכנס לשם כדי להתקדש שהרי בזיון הוא ומילתא דלא שכיחא היא ולא איירי תנא מזה: [וזה יהיה לך מקדש כו'. קשה דלשתוק מלך דמשמע כל צרכיך ולא אצטריך לכתוב אש. ת''י]: