קידושין נג ע"א

נִמְנוּ וְגָמְרוּ הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבֵין קֳדָשִׁים קַלִּים לֹא קִידֵּשׁ וְרַב אֲמַר עֲדַיִין הִיא מַחְלוֹקֶת אָמַר אַבָּיֵי כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִסְתַּבְּרָא
דְּתַנְיָא מִנַּיִן שֶׁאֵין חוֹלְקִים מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים תַּלְמוּד לוֹמַר וְכׇל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים שֶׁלֹּא קָמוּ תַּחְתֵּיהֶם בְּדַלּוּת אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת שֶׁהֲרֵי קָמוּ תַּחְתֵּיהֶן בְּדַלּוּת תַּלְמוּד לוֹמַר וְכׇל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת שֶׁהַלָּלוּ מִינֵי דָמִים וְהַלָּלוּ מִינֵי קְמָחִים אֲבָל יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים שֶׁהַלָּלוּ וְהַלָּלוּ מִינֵי דָמִים תַּלְמוּד לוֹמַר וְעַל מַחֲבַת
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים שֶׁהַלָּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בַּיָּד וְהַלָּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בִּכְלִי אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד מְנָחוֹת שֶׁהַלָּלוּ וְהַלָּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בַּיָּד תַּלְמוּד לוֹמַר וְכׇל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַחֲבַת שֶׁזּוֹ מַעֲשֶׂיהָ רַכִּים וְזוֹ מַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים אֲבָל יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת שֶׁהַלָּלוּ וְהַלָּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם קָשִׁים אִי נָמֵי מַעֲשֵׂיהֶם רַכִּים תַּלְמוּד לוֹמַר וַחֲרֵבָה לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה
יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים אֲבָל יַחְלְקוּ בְּקָדָשִׁים קַלִּים תַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ כְּאָחִיו וּסְמִיךְ לֵיהּ אִם עַל תּוֹדָה כְּשֵׁם שֶׁאֵין חוֹלְקִין בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים כָּךְ אֵין חוֹלְקִים בְּקָדָשִׁים קַלִּים
אִישׁ אִישׁ חוֹלֵק אֲפִילּוּ בַּעַל מוּם וְאֵין הַקָּטָן חוֹלֵק וַאֲפִילּוּ תָּם סְתָם סִפְרָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה וְהוּא קָאָמַר דְּלֵית בַּהּ דִּין חֲלוּקָהּ כְּלָל שְׁמַע מִינַּהּ
אָמַר רָבָא וּכְרַב מִי לָא תַּנְיָא וְהָתַנְיָא הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרָנִים חוֹלְקִים מַאי חוֹלְקִים חוֹטְפִים כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָטַף חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ בֶּן חַמְצָן עַד יוֹם מוֹתוֹ
אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא מַאי קְרָאָה אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ רַבָּה אָמַר מֵהָכָא לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד לֹא קִידֵּשׁ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שׁוֹגֵג לֹא קִידֵּשׁ מֵזִיד קִידֵּשׁ וְכוּ' מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דִּגְמָרָא וְכׇל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה' לַה' הוּא וְלֹא לְקַדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה
הֲרֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר דִּכְתִיב כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' וּתְנַן הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמָה מְקוּדֶּשֶׁת דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ לַה'
וַהֲרֵי חַלָּה דִּכְתִיב בַּהּ תִּתְּנוּ לַה' וּתְנַן הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת מְקוּדֶּשֶׁת דְּלָא כְּתִיב בַּיהּ קֹדֶשׁ
וַהֲרֵי שְׁבִיעִית דִּכְתִיב בַּהּ יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם וּתְנַן הַמְקַדֵּשׁ בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית מְקוּדֶּשֶׁת דְּלָא כְּתִיב בַּיהּ לַה'
וַהֲרֵי תְּרוּמָה דִּכְתִיב קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה וּתְנַן הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמָה מְקוּדֶּשֶׁת הָהוּא בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - א

עמדו החכמים ונמנו, ורבו האומרים אינה מקודשת, וחזרו בהם המועטים ובכללם רבי יהודה, וגמרו כולם לאמר: המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים, לא קידש.

ואילו רב אמר: עדיין היא מחלוקת, שלא נמנו, לא חזרו בהם המועטים, ולא גמרו את הדין.

אמר אביי: כוותיה דרבי יוחנן מסתברא [מסתבר כדעת רבי יוחנן] שחזר בו רבי יהודה והודה שאינה מקודשת; דהא תניא:

א. בשר קדשי הקדשים מן הזבחים ומן העופות [מלבד עולה שהיא כולה כליל לה'], ושיירי המנחות אחר קמיצתם, וחזה ושוק של שלמים, הם מתנות כהונה המתחלקים לאנשי בית אב שבמשמר העובד באותו יום.

ב. בתורה נזכרו בין מנחות הנדבה, מנחת מחבת ומנחת מרחשת, והם מיני כלים שאופים בהם את המנחה ואינה נאפית בתנור; המחבת אינה עמוקה והיא רחבה, ומתוך כך הסולת מתפשט בכולו, והאש שורפת את השמן שבה, והמנחה הנעשית בה קשה ["מעשיה קשים"]; ואילו המרחשת עמוקה היא וצרה, ומתוך כך המנחה הנעשית בה היא רכה, ["מעשיה רכים"].

ג. פעמים - כגון בשבועת העדות - שחייבה התורה קרבן חטאת המשתנה בהתאם לעושרו ועוניו של המחוייב בה, והוא נקרא: "קרבן חטאת עולה ויורד"; וכך הוא דינו: אם עשיר הוא מביא קרבן מן הבהמה, ואם דל הוא מביא קרבן מן העוף, ובדלי דלות מביא הוא מנחה.

מנין שאין חולקים הכהנים מנחות כנגד זבחים, כלומר: שיאמר כהן לחבירו: טול אתה את חלקך מן המנחה, ואני אטול את חלקי מן הזבח, באותו ערך שנטלת מן המנחה ; אלא יחלקו הכהנים את המנחות לכולם, ואת הזבחים לכולם? ^[1]

תלמוד לומר: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה [בלי שמן], לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ומשמע: במנחה עצמה יחלקו בני אהרן, ולא יחלקו מנחות כנגד זבחים.

יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים [בהמות הנזבחות בסכין], ^[2] משום שלא קמו תחתיהם בדלות [אין מנחה עומדת במקום הזבח כשהמביא הוא דל], שהרי הדל מביא קרבן מן העוף תחת הזבח, ובדלי דלות מביא מנחה תחת חטאת העוף, אבל יחלקו הכהנים מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן בדלי דלות?

לפיכך תלמוד לומר: "וכל נעשה במרחשת ... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ולא הוצרכה התורה לפרט את מנחת המרחשת, ודי לו שהיה אומר: "וכל מנחה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ומקרא מיותר הוא, לרבות שלא יחלקו מנחות כנגד עופות.

יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות, ואף שקמים הם תחתיהם בדלי דלות, ומשום שהללו מיני דמים, והללו מיני קמחים. אבל יחלקו עופות כנגד זבחים הקמים תחתיהם בדלות, שהללו והללו מיני דמים -

לפיכך תלמוד לומר: "ועל מחבת ... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ואף זה מקרא מיותר הוא, ואם אינו ענין למנחות כנגד זבחים ^[3] לפי שאינן מינן, שאלו מיני דמים ואלו מיני קמחים, תנהו ענין לזבחים ועופות.

יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים, משום שהללו - מליקת העופות - מעשיהם ביד [בצפורן], והללו - שחיטת הזבחים - מעשיהם בכלי [בסכין] ; אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות, שהללו והללו מעשיהם ביד [קמיצת המנחות נעשית באצבעות היד] -

לפיכך תלמוד לומר: "וכל מנחה בלולה בשמן ... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", והזכרת "בלולה בשמן" מקרא מיותר הוא, ללמד שלא יחלקו מנחות כנגד מנחות.

יכול לא יחלקו מנחת מחבת כנגד מנחת מרחשת, ומנחת מרחשת כנגד מנחת מחבת, משום שזו - מנחת המרחשת - מעשיהם רכים [החלה הנעשית במרחשת שהיא כלי עמוק, רכה היא], וזו - החלה הנעשית במחבת, שהיא רחבה - מעשיהם קשים; אבל יחלקו מנחת מחבת זו כנגד מנחת מחבת אחרת, ^[4] או מנחת מרחשת שהביא ראובן כנגד מנחת מרחשת שהביא שמעון, שהרי הללו והללו מעשיהם קשים, אי נמי הללו והללו מעשיהם רכים - לפיכך תלמוד לומר: "וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", "וחרבה" קרא יתירא הוא ; והוא הדין שכל קרבן חולקים אותו הכהנים, ואין חולקים קרבן כנגד חבירו ואפילו אם זה וזה חטאת או שלמים.

יכול לא יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשי הקדשים כמנחה, אבל יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשים קלים, כי נאמר שבאלו יש לו זכיה, ויכול למכור חלקו בקרבן זה בשביל חלק בקרבן אחר - ^[5]

לפיכך תלמוד לומר: "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", וסמיך ליה: "אם על תודה" שהיא קדשים קלים, ללמד: כשם שאין חולקין קרבן כנגד חבירו במנחה שהיא קדשי הקדשים, כך אין חולקים קרבן כנגד חבירו בתודה שהיא קדשים קלים.

ולכך נאמר: "איש כאחיו": כדי ללמד: איש כהן חולק בקרבנות, ואפילו כהן בעל מום שאינו ראוי לעבודה, ^[6] ואין הקטן שאינו איש חולק בקרבנות, ואפילו אם הוא תם.

ומברייתא זו יש להוכיח כרבי יוחנן בדעת רבי יהודה, שאין מקדשין את האשה לא בקדשי קדשים ולא בקדשים קלים:

שהרי סתם ספרא [תורת כהנים] - שם נשנית ברייתא זו - מני [מי הוא ששנה אותה]? הלוא רבי יהודה היא, והוא הרי קאמר דלית בה דין חלוקה כלל, כלומר: שאין יכול כהן למכור את חלקו לחבירו; ^[7] ואם כן אף אינו יכול לקדש בו את האשה. ^[8]

שמע מינה כרבי יוחנן, שחזר בו רבי יהודה, והודה, שהמקדש בחלקו אינה מקודשת, בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים.

אמר הקשה רבא: וכרב - הסובר שלא חזר בו רבי יהודה - מי לא תניא [האם לא שנינו ברייתא שיש להוכיח ממנה שרבי יהודה לא חזר בו]? והתניא גבי לחם הפנים: הכהנים הצנועים ^[9] מושכין את ידיהם מליטול את חלקם בלחם הפנים, שהיה מגיע לכל אחד מעט [לאחר שנשתלחה בו מאירה אחר זמן שמעון הצדיק], ואילו הגרגרנים חולקים; וקא סלקא דעתין, שאין הכוונה לומר שהיו חולקים את לחם הפנים ביניהם, כי אין לחלק קטן כזה ערך אף לגרגרנין, אלא שהיו "חולקין" באופן אחר, שהיה זה נוטל לחם הפנים, וזה נוטל דבר אחר כנגדו -

ושיטה זו היא כדעת רבי יהודה קודם חזרה, הרי שלא חזר בו רבי יהודה! ^[10] ומשנינן: לא כאשר אתה סבור לפרש, שהיה נותן לחבירו את חלקו במקום אחר כנגד חלק חבירו בלחם הפנים, אלא מאי "חולקים"? חוטפים זה את חלקו של חבירו, כלומר: לעולם החלוקה האמורה כאן אינה חלוקת לחם הפנים כנגד דבר אחר, אלא שהיו חולקים את לחם הפנים בינם לבין עצמם, שמא תאמר: מה תועלת יש להם בחלק קטן כזה, לא תיקשי, כי היו חוטפים את חלק חבריהם.

וכדקתני סיפא שכך היו עושים: מעשה באחד שחטף חלקו וחלק חברו, והיו קוראין אותו: "בן חמצן [חמסן] " עד יום מותו. ^[11]

אמר פירש רבה בר רב שילא: מאי קראה ש"חמצן" הוא לשון "חמסן"?

דכתיב: "אלהי פלטני מיד רשע, מכף מעול [מ"ם שבאית, עי"ן פתוחה, והוי"ו בצירי] וחומץ [חומס] ".

רבה אמר מהכא יש ללמוד ש"חמצן" הוא לשון "חמסן": "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ [החזיקו יד הנגזל להצילו מיד עושקו] ".

שנינו במשנה: מעשר שני: בין בשוגג בין במזיד לא קידש, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: שוגג לא קידש, מזיד קידש: ומפרשינן טעמא דרבי מאיר שהוא סובר דלא קידש, משום דמעשר שני ממון גבוה הוא, ואין מקדשין בו את האשה: מנא הני מילי שממון גבוה הוא?

אמר פירש רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא [כך נקבעה בגמרא, ושגורה בפי בני בית המדרש]: דכתיב גבי מעשר שני: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא, קדש לה'. ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו", ללמד: "לה' הוא", ולא לקדש בו את האשה.

ומקשינן: הרי תרומת מעשר, דכתיב ביה: "כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם אשר תקחו מאת בני ישראל", ומכל מקום תנן לקמן נח א: המקדש בתרומות - ומשמע בין תרומה גדולה ובין תרומת מעשר - מקודשת, הרי שאין די במה שהוא נקרא "תרומת ה'" כדי שלא יקדשו בו את האשה!? ^[12]

ומשנינן: שאני תרומת מעשר דלא כתיב ביה "לה'" כמו במעשר שני, אלא "תרומת ה'" [בלא למ"ד] כתיב, ואין משמעות הלשון שתהא התרומת לה' ולא לו, אלא שתרומת ה' שציוה עליה היא.

ואכתי מקשינן: והרי חלה, דכתיב בה: "מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה", ומכל מקום תנן: המקדש בתרומות - כל תרומות במשמע, ואף חלה שנקראת "תרומה" ^[13] - מקודשת!?

ומשנינן: משום דלא כתיב ביה בחלה "קדש", תאמר במעשר שני שנאמר בו "לה' הוא קודש לה'".

קא סלקא דעתין, שהעיקר תלוי רק במה שהמעשר נקרא "קדש", ולפיכך מקשינן: והרי שביעית דכתיב בה: ^[14] "יובל הוא [היא, קרי] קדש תהיה לכם" -

ומכל מקום תנן: המקדש בפירות שביעית מקודשת!? ^[15] ומשנינן: משום דלא כתיב ביה - ביובל - "לה'" ; כלומר: רק גבי מעשר שני שנאמר בו גם "קדש" וגם "לה'", הוא דאין מקדשין בו, אבל בחלה שלא נאמר בה "קדש", ובשביעית שאם כי נאמר בה "קדש" לא נאמר בה "לה'", מקדשין בפירותיה את האשה.

ואכתי מקשינן: והרי תרומה דכתיב בה: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו [כתרומה הם לו] ", ומכל מקום תנן: המקדש בתרומות מקודשת; הרי שאם כי נאמר בתרומה "קדש", ונאמר בה גם "לה'", מכל מקום מקדשין בה את האשה!?

ומשנינן: ההוא "קדש לה'" בישראל כתיב, ולא נאמר: "ראשית תבואתו קדש לה'", תאמר במעשר שני, שעליו נאמר: "לה' הוא קדש לה'".

הערות

^[1] א. כתב רש"י: מנין שאין חולקים מנחות כנגד זבחים כפי דמים, והיינו שהפסוק בא להוציא שלא תהא החלוקה באופן שזה יטול קרבן אחד או מנחה אחת בערך מסוים וכנגדו יקח הכהן השני באותו ערך. ויש לעיין, דהנה עיקר הפסוק בא למעט באיזה אופן תהא החלוקה [ואינו בא למעט שלא ימכרו זה לזה את חלקם, ראה "אילת השחר"], ולפי האמת שחולקים כל קרבן בפני עצמו, לכאורה אין חולקין כפי דמים, ואף שבאותו קרבן עצמו יש חלקים שהם שוים יותר ויש חלקים שהם שוים פחות, ואם כן למה פירש רש"י דלפי הסלקא דעתין היו חולקים בערך דמים! ? והיה מקום לומר שלא פירש רש"י כן אלא בחלוקת מנחות כנגד זבחים, כי בזה אי אפשר לעשות חלוקה לפי מידה, כי אלו מיני קמחים ואלו מיני בשר, ואולי אף בעופות כנגד זבחים; אבל מנחת מחבת כנגד מנחת מרחשת שבא הכתוב למעט, בזה באמת אם היה אפשר לחלק כן, לא היינו אומרים שיחלקו דוקא כפי דמים. ועוד היה אפשר לפרש, כי היות וודאי שאין אחד יכול לכפות את חבירו לחלוקה כזאת, אלא בהסכמה הם מחלקים באופן זה, [ראה "אילת השחר"], אם כן ודאי לא יסכימו לחלוק באופן אחר אלא כפי דמים. ואולם מרש"י ד"ה ספרא לכאורה משמע לא כן. ב. אין להקשות: מאי נפקא מינה בכל פסוקים אלו, והרי מאחר שאנו דנים בהסכמה, וגם מוכח שאין כל כהן חייב לקחת את חלקו בקרבן, וכמו שמצינו בהמשך הסוגיא שהיו הצנועין מושכין את ידיהם מליקח חלק בלחם הפנים ; אם כן, אם רוצים שני כהנים להחליף את חלקם, ימשוך זה את ידו מקרבן זה, וזה ימשוך את ידו מקרבן זה! ? זה אינו, כי אם ימשוך האחד את ידו מקרבן אחד, כי אז ממילא יתחלק השאר בין כל שאר הכהנים, וכן ייעשה בקרבן השני, ואלו הלוא רוצים להחליף את חלקיהם, וזה אינם יכולים.

^[2] על פי רש"י, וכתב כן כדי לבאר את הטעם שהעופות אינם נקראים "זבחים", וכמו שאמר: יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים, אבל יחלקו מנחות כנגד עופות", ולזה פירש, שהוא משום ש"זבחים" משמע זביחה בסכין, ואילו העוף נמלק בצפורן.

^[3] נתבאר על פי רש"י; והוא הדין שהיה יכול לומר "ואם אינו ענין למנחות כנגד עופות". ויש מי שהעיר: למה כתב רש"י את הטעם "לפי שאינן מינן", היה לו לומר שכבר למדנו הן את מנחות כנגד זבחים והן את מנחות כנגד עופות ממקום אחר, וכמבואר בברייתא! ? ועוד העיר: מנין לנו להוציא את הפסוק ממשמעו, שהוא בא ללמד דין במנחה, והרי אף שכבר ידענו שאין חולקים מנחות כנגד זבחים וכנגד עופות, עדיין צריכים אנו ללמוד שלא יחלקו מנחות כנגד מנחות! ?

^[4] כתב רש"י: "אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת, טול אתה חלקי במנחת ראובן, ואני אטול חלקך במנחת שמעון"; ויש לדקדק, דהנה לשון רש"י בתחילת הענין הוא: "שאין חולקים מנחות כנגד זבחים, כפי דמים, לומר: טול אתה מנחה ואני חזה ושוק, או בשר חטאת ואשם", ובפשוטו היה נראה שלכן לא הזכיר רש"י: "טול אתה חלקי", משום שאנו דנים לשנות את דין החלוקה ולא למכור את החלקים, ולא שייך בזה לשון "טול אתה חלקי"; אלא שאם כן יקשה, למה כתב כאן רש"י לשון "טול אתה חלקי"! ? וצריך לומר, שהחילוק הוא, כי באופן שהם מחלקים מנחה כנגד זבחים, אין כל החלק של זה בתמורה לחלקו של זה, שהרי החלוקה היא לפי דמים, ואין שויו של זה כשויו של זה, אבל כשמחלקים מחבת כנגד מחבת שערך שוה להם, בזה נקט רש"י לשון "טול אתה חלקי".

^[5] נתבאר על פי רש"י בסוגייתנו; ולתוספת ביאור: אין מקום לחלק בדין החלוקה בין קדשי קדשים לקדשים קלים, והחילוק הוא ביניהם רק שבקדשים קלים היה מקום לומר שיכול "למכור" את חלקו, אף אם בקדשי קדשים אינו יכול למכור את חלקו; ומה ששנינו: "יכול לא יחלקו בקדשי קדשים", היינו דממילא משמע נמי דבקדשי קדשים אינו יכול למכור את חלקו, כי אם יכול הוא למכור את חלקו, כי אז אין נפקא מינה במה שאין דין חלוקה באופן זה, כי תיפוק ליה משום מכירה, וזה הוא שאמרו: אין לי אלא קדשי קדשים שאינו יכול לחלק זה כנגד זה ולא למכור זה כנגד זה, קדשים קלים מנין שאינו יכול למכור. ולפי זה לכאורה צריך לומר שברייתא זו כרבי יוסי, הסובר: קדשים קלים ממון בעלים הוא, ומטעם זה היה מקום לחלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים; ומיהו רש"י מכתב יד במנחות עב ב כתב: "אבל יחלקו בקדשים קלים::. דהא לא גלי קרא אלא בקדשי קדשים".

^[6] כתב רש"י: "אפילו בעל מום: שאף הם היו מתליעים בעצים ומפשיטים ומנתחים ושוחטים"" ומבואר שאף בעלי מומים זוכים משום שהם עושים איזה עבודה בקדשים, וחידוש הוא.

^[7] כן היא פשטות כוונת הגמרא, וכמו שכתב ב"שיעורי רבי שמואל" אות תס, שאם תמצי לומר ששלו הוא, אם כן, למה לא יחלקו קרבן כנגד חבירו, שהרי שלו הוא, ואף שהפסוק עיקרו בא ללמד שמדיני החלוקה אין חולקים קרבן כנגד חבירו, מכל מקום יועיל בתורת מכירה או חליפין, [ויש לומר באופן אחר: הרי הוצרכנו פסוק מיוחד לקדשים קלים, וכמו שביאר רש"י: "דאית להו זכייה בגוייהו, ויכול למכור חלקו בקרבן זה בשביל זה", ומוכח שבכלל מיעוט הפסוק שאינו יכול למכור את חלקו]. ומיהו מלשון רש"י נראה שמבאר באופן אחר, שהרי כתב: "אלמא לית בה דין שאר חלוקות בעילוי דמים, ושמעינן מינה דלאו ממונו הוא אלא משולחן גבוה הוא דזכו", ולפי הביאור הנזכר, לשון רש"י אין לו מובן, [ומקורו של רש"י הוא מלשון הגמרא: "אלמא לית ביה דין חלוקה כלל], וצריך תלמוד; וראה היטב מה שכתב ה"חזון איש" הובא כאן בליקוטים הנדמ"ח.

^[8] ראיית הגמרא צריכה ביאור: הרי יש לומר, דהן אמת קודם שבא ליד הכהן אינו יכול למכור ולהחליף את חלקו, וכמו שלמדנו מהפסוקים ש"לא יחלקו מנחות כנגד זבחים", מכל מקום הרי יש לומר שאחר החלוקה משבא חלקו לידו, הרי הוא שלו לגמרי ואפילו לקדש בו אשה, וכדדריש רבי יהודה מ"לך"! ? ובתוספות הרא"ש הקשה כן, והביא דוגמא לזה מגזל הגר הניתן לכהנים של אנשי משמר, שאם כי אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר [ומשום ד"אשם" קרייה רחמנא], מכל מקום אחר שבא לידו הרי הוא שלו לקדש בו את האשה, ומשום שנאמר בו "לך" [וכמו שהביא שם]! ? ותירץ: שבגזל הגר משמעות הכתוב הוא שיהיה שלך לכשיבוא לידך, ומשום שנאמר: "אשר ישיבו לך", "אבל הכא מקמיה דהדר ביה רבי יהודה כתיב "וזה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש", משמע אפילו קודם חלוקה קרי ביה לך לכל צרכיך". וראה "חידושי רבינו חיים הלוי" בהלכות בכורות, שכתב: ואף על גב דבקדושין מייתי לה הגמרא להך ד"אין חולקין" גם לענין אחר שבאו לרשות כהן [ואין מחלקים בזה כמו בגזל הגר ביןקודם חלוקה לאחר חלוקה], היינו התם, דאיכא תרי קראי, קרא ד"לך" וקרא ד"מן האש" וכמבואר בסוגיא שם, [כוונתו צריכה ביאור, דקרא ד"לך" הוא ללמד שהיא שלו לקדש בו את האשה, ואילו הקושיא בסוגיא היא, מנין לנו שאינו שלו לקדש בו את האשה; גם קרא ד"מן האש" שהביא אינו מובן, שהרי מקרא זה רבי יוסי הוא שדרש לה, ומנין לנו שרבי יהודה הסובר שאין חולקים קדשים כנגד קדשים חזר בו לדרוש דרשה זו, דילמא אינו דורש, ואם כי אין חולקים קדשים כנגד קדשים מקרא ד"וכל מנחה וגו", מכל מקום דרשינן "לך" שיהא שלו לקדש בו את האשה אחר שחלק, והוי דומיא ממש דגזל הגר, וצריך תלמוד]. ועוד כתב שם לחלק: "וגם דהתם [בסוגייתנו] כיון דהויין קדשים [שלא כגזל הגר שאינו קדשים], אם כן גם לאחר חלוקה, אינו זוכה בהן יותר מזכות המשמר בכלל, ועל כן שפיר מייתי לה הגמרא, דכיון דמעיקר לאו ממונו הוא, ממילא לא חשיב ממונו לאחר חלוקה"; וראה עוד מה שכתב ה"חזון איש" בביאור החילוק שבין גזל הגר לקדשים, הובאו דבריו בליקוטים הנדמ"ח, וראה עוד ב"אילת השחר".

^[9] מצינו במשנה [מעשר שני ה ו] והובא בבבא קמא סח ב: "הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו", ופירש שם רש"י ד"צנועין" היינו בני אדם חסידים שרוצים לסלק ידי כל אדם מן העבירה, ולכאורה, אין ענין צנועין הנזכרים שם, לצנועים הנזכרים כאן.

^[10] לפי מה שנתבאר לעיל [על פי "שיעורי רבי שמואל"], שעיקר דין חלוקת קדשים כנגד קדשים אינה תלויה בנידון אם הוא ממונו או לא, כי זה הוא מדיני חלוקת קדשים, ומה שהוכיחה הגמרא ממה שאין חולקין לרבי יהודה, שאף אינו ממונו, היינו משום שאם ממונו הוא, דל "חלוקה" מכאן, ויעשו כן מדין "מכירה"; אם כן לכאורה צריכה הגמרא ביאור: דילמא תנא זה חולק בעיקר דין "חלוקה", וסובר שחולקין קדשים כנגד קדשים; [דהניחא אם עיקר דין חלוקה תליא בנידון אם הוא ממונו, אם כן בהכרח שתנא זה סובר שיש לכהנים דין ממון, מדסובר הוא שיש חלוקת קדשים כנגד קדשים, ומאחר שמצינו לרבי יהודה שסבר כן מתחילה, ודאי שכשיטתו הוא, ומוכח שלא חזר בו; אבל אם שני דינים הם, הרי שפיר יש לומר שחזר בו רבי יהודה, ותנא זה בעיקר דין חלוקה נחלק]. והביאור על פי שיטה זו הוא: שלא מסתבר לגמרא לומר, שיש מי שחולק על רבי יהודה בעיקר דין חלוקה, אם משום שלא מסתבר לחלוק בזה, אם משום שלא מצינו מי שיחלוק; ולכן מסתבר לגמרא, שאף הגרגרנים לא עשו כן מדין "חלוקה", אלא מדין "מכירה", [ויש לסייע לזה, שאם באמת סובר תנא זה שאפשר לחלוק אף באופן זה, אם כן למה משכו הצנועים את ידיהם, יחלקו אף הם באופן אחר; אלא ודאי שמעיקר דין חלוקה לא היה מגיעם אלא מעט, ולא רצו הצנועין לעשות "מסחר", ולכן משכו את ידיהם] ; ומיהו לשון רש"י שכתב כאן "אלמא אית בהו דין חלוקה", מוכיח שלא כפירוש זה, [וכאשר נתבאר גם לעיל מלשון רש"י שהוא מפרש באופן אחר את כל הענין].

^[11] כתב בתוספות הרא"ש: "ואף על גב דמשמע שרובן לא היו עושים כן, אלא אותו לבדו עשה, היינו לפי שחטף חלק גרגרן כמותו, אבל אחרים היו חוטפים חלק הצנועים שהיו מושכים את ידיהם, [וכן פירשו התוספות] ; אי נמי, כשהיה חבירו מקפיד, היה החוטף נקרא חמצן, אלא פעמים שלא היו מקפידים, אלא היה מניחו ליטול במקום זה, והוא נוטל במקום אחר, ולא בתורת חלוקה, שלא היה קונה לא זה ולא זה בתורת "חלקו", אלא מדעתם היו עושים דבר זה, ולא בתורת חלוקה. ויש להוסיף ביאור בתירוץ הראשון; דלכאורה קשה, שהרי פירש רש"י, שכל מה שנדחקנו לפרש שהיו חולקים קדשים כנגד קדשים, הוא משום שאם לא כן אין לגרגרנים תועלת בלחם הפנים; והנה הרי זה פשוט שהצנועים כשהיו מושכים את ידיהם, לא נתכוונו שייעשה נותר, אלא על דעת שיאכלו הגרגרנים את חלקם, ובהכרח שסברה הגמרא מתחילה, שגם באופן זה אין די לגרגרנים, ואם כן אטו נאמר שעיקר תירוץ הגמרא הוא, שדי להם בחלק זה עם חלק הצנועין, הרי ודאי לא משמע כן; ועוד תיקשי: מה הוא לשון "חוטפין" והרי הצנועין משכו את ידיהם כדי שיקחו, ואין כאן חטיפה! ? והביאור הוא, דמתחילה היתה סבורה הגמרא שהצנועים היו מושכים את ידיהם, והגרגרנים היו חולקים את כל לחם הפנים ביניהם, [שכך הוא הדין כשאחד מבני משמר אינו רוצה לחלוק, וכפי שנתבאר בהערה לעיל] ; ועל זה מיישבת הגמרא, שלא היו עושים כן, אלא היו "חוטפים", שהיה הגרגרן האלים שמביניהם לוקח כמה וכמה חלקים ממה שהותירו הצנועים, ובזה אכן היה די לו.

^[12] פירוש: והרי סתם משנה רבי מאיר היא.

^[13] ברש"י הביא ראיה, דחלה נמי תרומה היא, מן הפסוק [במדבר טו כא]: "מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה" ; ובאמת כבר בפסוק כ מצינו: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה", אלא שהביא רש"י את אותו הפסוק שאנו עוסקים בו, דהיינו: "מראשית עריסותיכם תתנו לה' חרומה".

^[14] כלומר: נאמר כן ביובל, ושביעית ויובל שוים, שהרי שניהם אסורים בחרישה וזריעה, והכתוב הקישן, ריטב"א.

^[15] אין משנה בלשון זו, אלא שעל המשנה דלעיל נ ב גבי מעשה דחמש נשים, אמר רב [לעיל נב א]: "שמע מינה: המקדש בפירות שביעית מקודשת", ולזה כוונת הגמרא.

נמנו, עמדו חכמים להצבעה בנושא זה, וגמרו בהלכה זו: המקדש בחלקו, בין בקדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש, וכר' יוסי, וגם ר' יהודה חזר בו והודה לו. ורב אמר: עדיין היא מחלוקת, ולא גמרו בדבר. אמר אביי: כוותיה [כשיטתו] של ר' יוחנן שחזר בו ר' יהודה מסתברא [מסתבר] לומר,

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין שאין הכהנים חולקים מנחות כנגד זבחים, שאינם יכולים לתת את חלקם במנחה ולהחליפה בחלק מקרבן בהמה שלא עבדו בו — תלמוד לומר: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור... לכל בני אהרן תהיה" (ויקרא ז, ט–י), ללמד שכל בני אהרן מחלקים בשווה את המנחה, והדבר מודגש, לומר שאין מחליפים אותו בקרבן אחר.

וממשיכים לדון: יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים (בהמות שצריכות שחיטה) וסברה היא, משום שאין קשר בין מנחות וזבחים שלא קמו תחתיהם בדלות שגם הדל שאינו יכול להביא בהמה לקרבן (כגון בקרבן חטאת עולה ויורד) — אינו מביא במקומה מנחה, וכיון שהמנחות אינן באות במקום זבחים משמע שאין כל קשר ביניהן. אבל אולי תאמר כי יחלקו מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן בדלות, שאם היה המקריב עני מאד ("דלי דלות") ואינו יכול להביא עוף — מביא מנחה — תלמוד לומר באותם פסוקים גם: "וכל נעשה במרחשת... לכל בני אהרן תהיה" (שם), להדגיש שבאותה מנחה כולם חולקים בשווה.

ועוד, יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות — שהללו מיני דמים (שיש בהם נתינת דם על המזבח) והללו מיני קמחים, אבל יחלקו עופות כנגד זבחים, שהללו והללו מיני דמים — תלמוד לומר: "ועל מחבת" (שם, ט), ומייתור המילים למדנו שאין חולקים אף עופות כנגד זבחים.

יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים משום שיש הבדל ביניהם שהללו העופות מעשיהם (מליקתם) ביד, והללו הזבחים מעשיהם (שחיטתם) בכלי (בסכין), אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות שהללו והללו מעשיהם ביד — תלמוד לומר כהדגשה: "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה

"(שם, י). יכול לא יחלקו מנחת מחבת כנגד מנחת מרחשת, ומנחת מרחשת כנגד מנחת מחבת, שזו הנעשית במרחשת, מעשיהם (דרך אפייתן) רכים וזו, העשויה במחבת, מעשיהם קשים. אבל יחלקו מנחות הנעשות במחבת כנגד מנחות הנעשותץ במחבת, ואלו הנעשות במרחשת כנגד אלו הנעשות במרחשת, שהללו והללו, הנעשות במחבת, מעשיהם קשים, אי נמי [או גם כן] הנעשות במרחשת ששניהם מעשיהם רכים — תלמוד לומר: "וחרבה לכל בני אהרן תהיה" (שם).

יכול לא יחלקו זה כנגד זה בקרבנות שהם קדש הקדשים כמו מנחות, אבל יחלקו בקדשים קלים — תלמוד לומר בענין מנחה: "איש כאחיו" (שם) וסמיך ליה [וסמוך לו] הכתוב "אם על תודה יקריבנו" (שם, יב), לומר: כשם שאין חולקין קרבן כנגד קרבן אחר בקדשי קדשים כך אין חולקים בקדשים קלים (תודה).

ועוד דרשו בכתוב זה: נאמר בכתוב "איש כאחיו ", וכוונתו — איש, כלומר, גדול, מבוגר, חולק, אפילו היה בעל מום, ואין הקטן חולק ואפילו היה תם (שלם). ברייתא זו נמצא בספרא (מדרש הלכה לספר ויקרא) וידוע כי שיטת סתם ספרא מני [כדעת מי היא] — כדעת ר' יהודה, והוא קאמר [אומר] כאן דלית [שאין] בה דין חלוקה כלל, ומכאן שאין לכהנים זכות קניינית בחלקם אף להחליפו במנה אחרת, ועל כן אינם יכולים לקדש אשה בחלקם. שמע מינה [למד מכאן] שר' יהודה חזר והודה שאין לכהן זכות קנין בקדשים שהוא מקבל.

אמר רבא: וכשיטת רב מי [האם] לא תניא [שנינו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשנותנים לכהנים מלחם הפנים, הצנועים מושכין את ידיהם ואינם לוקחים, והגרגרנים (זללנים) חולקים. משמע שיש בקדשים דין קנין וחלוקה! ודוחים: מאי [מה פירוש] חולקים, אין הכוונה לומר שמחליפים בחלק מסויים אחר, אלא זו היא לשון נקיה, לומר שהם חוטפים חלק חבריהם. כדקתני סיפא [כמו ששנה בסופה] של אותה ברייתא: מעשה באחד שחטף חלקו וחלק חברו, והיו קוראין אותו "בן חמצן" (בן־חטפן) עד יום מותו.

אמר רבה בר רב שילא: מאי קראה [מהו הכתוב] שממנו למדים ש"חמצן" פירושו חמסן, חטפן — שנאמר: "אלהי פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ" (תהלים עא, ד), רבה אמר: מהכא [מכאן] למדים, שנאמר "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ" (ישעיה א, יז) כלומר, ישרו ותקנו את הנגזל.

א שנינו במשנה: המקדש במעשר שני, בין שעשה זאת בשוגג, בין במזיד — לא קידש, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר : שוגג — לא קידש, מזיד — קידש. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שאמר ר' מאיר שמעשר שני אינו נחשב כרכושו של המקדש אף שהוא זכאי לאכלו? אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא משמיה דגמרא [משם המסורת]: נאמר "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'" (ויקרא כז, ל), ודיוק הדברים: לה' הוא, ולא לקדש בו אשה.

ומקשים: הרי תרומת מעשר דכתיב [שנאמר] בה "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" (במדבר יח, כח), ותנן [ושנינו במשנה]: המקדש בתרומה — מקודשת! ומשיבים: משום שלא כתיב ביה [נאמר בו] "לה'" להדגיש: ולא לדבר אחר, אלא נאמר בה "תרומת ה'" שזאת היא תרומה שציווה עליה ה'.

ומקשים: והרי חלה דכתיב [שנאמר] בה "תתנו לה'" (שם טו, כא) ותנן [ושנינו במשנה]: המקדש בתרומות (וחלה היא בכלל התרומות לכל ענין) — מקודשת! ומשיבים: משום שלא כתיב ביה [נאמר בו] "קדש", אלא רק "לה'".

ומקשים: והרי שביעית דכתיב [שנאמר] בה "יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), ותנן [ושנינו במשנה]: המקדש בפירות שביעית — מקודשת! ודוחים: אמנם כתוב בה "קדש", אבל לא כתיב ביה [נאמר בו] "לה'".

ומקשים: והרי תרומה דכתיב [שנאמר] בה "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ירמיה ב, ג), ותנן [ושנינו במשנה]: המקדש בתרומה — מקודשת! ודוחים: ההוא [אותו מקרא] בישראל כתיב [נאמר], כלומר, שעם ישראל קודש הוא לה', אבל לא נאמר בתרומה ממש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

They counted the opinions among the Sages, and they concluded: With regard to one who betroths a woman with his portion of the offerings, whether he did so with offerings of the most sacred order or whether he used the offerings of lesser sanctity, he has not betrothed her, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. And Rav says: It is still a matter of dispute and they did not reach that conclusion. Abaye said: It is reasonable to rule in accordance with the report of Rabbi Yoḥanan, who says that the halakha was decided in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

Abaye quotes an extended baraita indicating that even Rabbi Yehuda accepted that the halakha was decided in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As it is taught in a baraita: From where is it derived that priests may not receive a share of meal-offerings in exchange for portions of animal offerings, i.e., they may not exchange their portion of a meal-offering for the meat of an animal sacrifice of which they did not receive a portion? The verse states: “And every meal-offering that is baked in the oven…shall all the sons of Aaron have” (Leviticus 7:9–10). This verse emphasizes that the sons of Aaron must divide the meal-offering equally among themselves, without exchanging it for a portion of any other offering.

The baraita continues: One might have thought that they may not receive a share of meal-offerings in exchange for portions of animal offerings since they do not substitute for them in the case of poverty. Even one who is too poor to afford to bring an animal offering, e.g., in the case of a sin-offering determined on a sliding scale, does not bring a meal-offering in its stead. Since meal-offerings can never be brought in place of animal offerings, there is clearly no connection between them. But perhaps they may receive a share of meal-offerings in exchange for portions of bird-offerings, since they do substitute for them in the case of poverty. If one is so destitute that he cannot afford to bring a bird-offering he brings a meal-offering. Therefore, the same verse states: “And all that is prepared in the deep pan…shall all the sons of Aaron have,” again stressing that all must have an equal share in that meal-offering.

The baraita continues: One might have thought that they may not receive a share of meal-offerings in exchange for portions of bird-offerings since these, bird-offerings, are types of offerings that involve blood sprinkled on the altar, and those, meal-offerings, are types of offerings made of flour. But perhaps they may receive a share of portions of bird-offerings in exchange for portions of animal offerings, since both categories are types of offerings that involve blood sprinkled on the altar. Therefore, the same verse states: “And on a griddle,” a seemingly superfluous phrase, which teaches that one may not receive a share even of bird-offerings in exchange for portions of animal offerings.

The baraita continues: One might have thought that they may not receive a share of bird-offerings in exchange for portions of animal offerings because the actions, i.e., killing, of these birds is by hand, by pinching the neck, and the actions, i.e., killing, of those animals is with a utensil, by slaughtering with a knife. But perhaps they may receive a share of meal-offerings in exchange for portions of other meal-offerings, since the actions with both these and those are by hand. Therefore, the next verse states: “And every meal-offering mingled with oil…shall all the sons of Aaron have” (Leviticus 7:10).

The baraita continues: One might have thought that they may not receive a share of a meal-offering prepared on a griddle in exchange for portions of a meal-offering prepared in a deep pan, or portions of a meal-offering prepared in a deep pan in exchange for portions of a meal-offering prepared on a griddle, since the actions with this deep pan result in a soft product, and the actions with that griddle result in a hard product. But perhaps they may receive a share of a meal-offering prepared on a griddle in exchange for the portions of a meal-offering prepared on a griddle, or a share of a meal-offering prepared in a deep pan in exchange for portions of a meal-offering prepared in a deep pan, since the actions with both these and those result in a hard product, in the case of a griddle, or alternatively, with regard to a deep pan, the actions result in a soft product. Therefore, the same verse states: “Or dry, shall all the sons of Aaron have” (Leviticus 7:10).

The baraita continues: One might have thought that they may not receive a share of offerings of the most sacred order, e.g., meal-offerings, in exchange for a portion of another similar offering, but they may receive a share of offerings of lesser sanctity in exchange for a portion of another similar offering. Therefore, the same verse states with regard to meal-offerings: “Shall all the sons of Aaron have, one as well as another” (Leviticus 7:10), and near it appears the verse: “If he offers it for a thanks-offering” (Leviticus 7:12), from which is derived: Just as one may not receive a share of one offering in exchange for a portion of another similar offering in the case of offerings of the most sacred order, so too, one may not receive a share of one offering in exchange for a portion of another similar offering in the case of offerings of lesser sanctity, e.g., a thanks-offering.

The baraita expounds this verse further: It states: “One as well as another [ish ke’aḥiv],” which teaches that with regard to priests, a man [ish] who is an adult receives a share even if he is blemished, but a priest who is a minor may not receive a share even if he is unblemished. This baraita is found in the Sifra, a collection of halakhic midrashim on the book of Leviticus. And who is the tanna to whom unattributed statements in the Sifra are assigned? It is Rabbi Yehuda, and here he says that no law of receiving a share applies to it at all, which means that priests cannot exchange one portion of any type of offering for another portion, so they cannot use it to betroth a woman. Conclude from it that Rabbi Yehuda retracted his opinion and subscribes to the opinion that a priest does not own the portion of the offerings he receives.

Rava said: But isn’t it taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Sota 13:7): When the priests receive their portion of the shewbread each week, the modest ones withdraw their hands and do not take it, and the gluttons receive all the shares of the bread. This indicates that offerings may be apportioned according to the priests’ wishes. The Gemara rejects this: What is the meaning of receive the shares? It does not mean that they exchange one portion for another with halakhic sanction; it means that they would snatch their colleagues’ portions, as it teaches in the latter clause of that same baraita: An incident occurred involving one who snatched his share and his colleague’s share, and they called him ben Ḥamtzan, son of the snatcher, until the day he died.

Rabba bar Rav Sheila said: What is the verse from which is derived that ḥamtzan means one who snatches? The verse states: “My God, rescue me out of the hand of the wicked, out of the grasp of the unrighteous and grasping man [ḥometz]” (Psalms 71:4). Rabba said: It is derived from here: “Learn to do well; seek justice, relieve the oppressed [ḥamotz]” (Isaiah 1:17), i.e., restore property stolen from victims of theft.

§ The mishna teaches: One who betroths a woman with second tithe, whether unwittingly or intentionally, has not betrothed her; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he did so unwittingly he has not betrothed her, but if he did so intentionally he has betrothed her. The Gemara asks: From where are these matters derived? From where does Rabbi Meir derive that second tithe cannot be used for betrothal? Rav Aḥa, son of Rava, says in the name of tradition: The verse states: “And all the tithe of the land, whether of the seed of the land, or of the fruit of the tree, is the Lord’s; it is holy to the Lord” (Leviticus 27:30). This verse indicates that it is for the Lord, but not for betrothing a woman with it.

The Gemara questions this derivation from several instances where similar wording is employed in a different verse, yet one may use those items for betrothal. But there is teruma of the tithe, about which it is written: “So you also shall set apart a gift of the Lord of all your tithes” (Numbers 18:28)? And we learned in a mishna (58a): With regard to one who betroths a woman with teruma, she is betrothed. The Gemara answers: Teruma of the tithe is different, as “to the Lord” is not written with regard to it, indicating that it can be used for betrothal.

The Gemara asks: But there is ḥalla, the portion of dough that one must separate and give to a priest, about which it is written: “Of the first of your dough you shall give to the Lord” (Numbers 15:21)? And we also learned in that same mishna: With regard to one who betroths a woman with terumot, of which ḥalla is one type, she is betrothed. The Gemara answers: Although the verse does write “to the Lord,” ḥalla is different, as the word “holy” was not written with regard to it.

The Gemara asks: But there is produce of the Sabbatical Year, about which it is written: “It is a Jubilee, it shall be holy to you” (Leviticus 25:12)? And we learned by inferring from a mishna (50b) that in the case of one who betroths a woman with produce of the Sabbatical Year, she is betrothed. The Gemara answers: With regard to produce of the Sabbatical Year, the verse writes “holy,” but “to the Lord” is not written with regard to it.

The Gemara asks: But there is teruma, about which it is written: “The Jewish people are the Lord’s holy portion, His first fruits of the increase” (Jeremiah 2:3)? And we learned in a mishna (58a) that in the case of one who betroths a woman with teruma, she is betrothed. The Gemara answers: That verse was written with regard to the Jewish people, who are called the Lord’s holy portion, but not with regard to teruma itself.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינן והרי חלה ולא המקדש בחלה ובשביעית תנן. מפרש' במתני' אלא שהיא בכלל תרומות ושביעית נפק' ליה מההיא דלעיל וכן הא דאקשינן והרי שביעית דכתיב בה יובל היא קדש ולא כתב אלא ביובל עצמו שהיובל ושביעית דינן שוה בכך וכתוב הקישן וסמכן זה לזה:

תלמוד לומר איש כאחיו וסמיך ליה וזאת תורת זבח השלמים. ואף על גב דמוקמינן לה להא כר' יהודה, ור' יהודה לא דריש סמוכין אלא במשנה תורה, כדאיתא בשמעתא קמייתא דיבמות (ד, א) אבל בעלמא לא דריש, אלא היכא דמוכח אי נמי במופנה. איכא למימר דדלמא הכא מוכח או מופנה, ואמרינן התם דהיכא דמוכח או מופנה דריש, אי נמי איכא למימר דהכא לאו סמוכין ממש קא דריש אלא וא"ו מוסיף על ענין ראשון דכתיב (ויקרא ז, יא) וזאת תורת זבח השלמים.

אמר רבי יוחנן נמנו וגמרו כו'. ורב אמר עדיין מחלוקת אמר אביי עדין היא מחלוקת דתניא מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים וכו' תלמוד לומר וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן פי' וקרא יתירא הוא ואם אינו ענין לעצמו תנהו ענין שאין חולקין מנחות כנגד עופות. וסמיך ליה אם על תודה כו' פי' לאו סמוכים דריש דהא אוקימנא כר"י ואלו רבי יהודה לא דריש סמוכים אלא במשנה תורה אלא היקישא דרשינן שהוא אומר בפירוש זאת תורת:

אמר רבא וכרב מי לא תניא והתניא הצנועין מושכין ידיהם. פי' ואע"ג דלא תניא להא בתורת כהנים לא צרכינן דהא ע"כ כרבי יהודה הוא ואלו נמנו וגמרו דלא כמותו לא הוה תני סתמא כוותיה אבל במתניתא דלעיל שאומר הפך דברי יהודה דלעיל הוצרכנו לומר דסתם ספרא רבי יהודה וכמו דפירש"י ז"ל ועיקר ומיהו מצי לשנויי דנקט קודם חזרה אלא דעדיפא מינה שני ליה:

מאי חולקין חוטפין וכי תימא ולוקמיה כפשטה דהיינו חולקין ממש שנוטל כל אחד חלקו הנופל לו ואיכא למימר משום דלא מטי לכל חד מנייהו מלחם הפנים אלא כזית או פורתא טפי ואם כן מאי גרגרנין איכא להכי הוה משמע לן שהיו חולקים אותו כנגד חלק זבחים וכיוצא בו ומהדרינן דמאי חולקין חוטפין שהיו מתקוטטום וחוטפים חלק חבריהם בזרוע מלשון מחלוקת. כדקתני סיפא וכו' ואם תאמר ולמאי דקא סלקא דעתך מעיקרא סיפא היכי מתפרשא. ונראה לי דהכי קאמר שכל כך הורגלו גרגרינן לחלוק בעלוי עד שבאו לידי חטיפא:

הא דאמרינן אשרו חמוץ ואל תאשרו חומץ הכא לא מצטרכינן להאי דרשא ומסתייען בקרא לחוד דכתיב אשרו חמוץ אלא דהתם דרשינן ליה בב"ק גבי אין נזקקין אלא לתובע תחלה ואגב שיטפא נקיט ליה תלמודא הכא כי התם ודכותה בתלמודא. ורש"י ז"ל מעביר עליו קולמוס דלא גרסינן ליה ואין צורך:

מנא ה"מ דמעשר שני ממין גבוה הוא אמר רבא וכל מעשר הארץ מזרע הארץ כו' קדש לה' ולא לקדש בו האשה קס"ד דמשום דכתוב לה' הוא ואקשינן והרי תרומת מעשר דכתיב ביה תרומת ה' ואפ"ה תנן המקדש בתרומה מקודשת ופרקינן דאפילו למאי דס"ד לא דמי דלא כתיב התם לה' ואקשינן והרי חלה דכתיב בה תרימו תרומה לה' ותנן המקדש בחלה מקודשת פירש לאו דתנן לה בהאי לישנא דהא לא אשכחן אלא משום דתנן סתמא המקדש בתרומה מקודשת וכל תרומה במשמע ואפילו חלה שנקראת תרומה וכיוצא בו הא דאמרינן בסמוך המקדש בפירות שביעית מקודשת דלא תנן לה בשום דוכתא בהאי לישנא אלא משום דנפקא לן ממתניתין דמעשה בה' נשים כדדייקי' לעיל חשבינן ליה כאלו נשנית בפירוש והכי אורחא דתלמודא:

שאני חלה דלא כתיב קדש וקס"ד דהשתא קאמר דבקדש תליא מילתא ומקשינן הרי שביעית דכתיב ביה קדש דכתיב כי יובל היא קודש. פירוש ויובל ושביעית כי הדדי נינהו דתרווייהו אסורין בחרישה וזריעה ומהאי קרא נפקא לן דשביעית תופסת דמיה דהכתוב הקישן ופרקינן שאני התם דלא כתיב לה' פי' ואנא הכי קאמינא דתרווייהו בעינן קודש לה' ואקשינן והרי תרומה גדולה כו' עד אמר קרא הוא בהוייתן יהא. איכא דקשיא ליה והרי שביעית דכתיב ביה הוא כדכתיב כי יובל היא ואפ"ה המקדש בפירות שביעית מקודשת. ויש מתרצים דתרווייהו בעינן קדש לה' והוא. ולא נהירא דלא משמע הכי לישנא אלא הכי פירוקא דקושיי' דהתם גבי יובל דרשי' הוא למלתא אחריתי לומר היא קודש מילתא אחריתי לא:

כל הראוי לכהנים בקדשים לא סוף דבר לאותם שמקריבים את הקרבן אלא כל אנשי בית אב חולקין עמו אף אותם שלא הקריבו וזה שנאמר בתורה באשם הכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ובמנחה הכהן המקריב אותה יאכלנה לא נאמר אלא לומר שלא יחלוק בה אלא הראוי להקריב אבל טמא או קטן אע"פ שהוא מותר באכילת קדשים אין חולקין בקדשים אלא אשה ואנדרוגינוס ואע"פ שבעל מום חולק כמו שיתבאר במקומו בזה מאחר שהכתוב התירו באכילתם שנאמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים וכו' ראוי הוא לאכול שאף הוא מסייע לתלע בעצים ולהפשיט ולנתח אבל טמא או קטן לא הא כל שאר אנשי בית אב שבאותו היום חולקים והוא שנאמר במנחת הסלת לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו וכשהם חולקים צריך שיחלקו כל קרבן וקרבן ליתן חלק ממנו לכל אחד ואחד לא שיהא אחד נוטל מזה והאחר כנגדו בקרבן אחר ולא סוף דבר שלא יחלקו מנחות כנגד זבחים שהרי אינם מין אחד שזה ממין דבר הנשחט וזה ממין הקמחים וכן שהמנחות אינן קמות תחת הזבחים בדלות שהרי יש בנתים קרבן העוף ר"ל שאם לא השיג בבהמה מביא עוף ואם לא השיג לעוף מביא מנחה אלא אף מנחות כנגד עופות אינן חולקים אע"פ שהמנחה קמה תחת עופות לדלי דלות ולא סוף דבר באלו שמכל מקום הללו מיני דמים והללו מיני קמחים אלא אפילו עופות כנגד זבחים ולא סוף דבר באלו שמכל מקום הללו מעשיהם ביד ר"ל במליקה והללו בכלי ר"ל בסכין ובשחיטה אלא אפילו מנחות כנגד מנחות או עופות כנגד עופות או זבחים כנגד זבחים ולא סוף דבר במנחת מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת שזו מעשיה קשין וזו מעשיה רכין אלא אף מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת ולא סוף דבר בקדשי קדשים אלא אף בקדשים קלים שכל אלו אינם ממון שלהם כדי לחלוק עד שלפעמים יצטרך לעלות בדמים זה על זה אלא ממון גבוה הוא ומה שאמרו בלחם הפנים כשנשתלחה בו מארה שלא היו שבעים בה באכילה מועטת כמו שהיו רגילים בזמן שהיתה הברכה משלחת בו שאמרו עליה שבאכילת כזית יש אוכל ושבע ויש שבע ומותיר וכשנשתלחה בו מארה אמרו שהצנועין מושכין ידיהם ומניחים חלקם לחבריהם והגרגרנים חולקים והרי זו ודאי לא לחלוקה חלק כחלק היא אמורה שהרי אינה כלום לכל אחד ומתוך כך היה ראוי לפרש שחולקים ונוטל כל אחד כדי שבעו ומעלה לחברו בדמים אינו כן אלא מאי חולקים חוטפים ר"ל שנוטלין בזרוע והצנועים לא היו קפדים בכך והיו מניחים להם מקום ומכל מקום יש דברים שאין חולקים דבר אחר כנגדם ואעפ"כ מה שבא לחלקו ממנו הוא כממון שלו לעשות בו כל דבר ומהם גזל הגר שאין כהנים שבאותו משמר חולקים אותו כנגד דבר אחר כמי שביארנו בבבא קמא פרק הגוזל קמא ואעפ"כ כשבא חלקו לידו עושה ממנו את חפציו כמו שביארנו במסכת חלין פרק לחיים ובאחרון של סכה התבאר שבעצרת שחל להיות בשבת שיש שם שתי הלחם חמץ ולחם הפנים מצה אין חולקין זה כנגד זה אלא אומרים לכל אחד הי לך חמץ הי לך מצה:

גמרא וסמיך [לי'] ואם על תודה תימא דהא מוקי לה כר' יהודה ור' יהודה לא דריש סמוכים אלא במשנה תורה כדאיתא בריש יבמות וי"ל דהא אמרינן התם היכא דמוכח ומופנה דרש ודילמא הכא נמי מוכח ומופנה ועי"ל דלאו סמוכים ממש קא דריש אלא ו' מוסיף על ענין ראשון כדכתיב וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו:

איש חולק אפי' בעל מום. לאו מאיש קא דריש אפילו בעל מום כדדרשינן פ' טבול יום כל זכר לרבות בעל מום ואיש איצטריך למעוטי קטן:

וקאמר דלית בה דין חלוקא וא"ת והרי גזל הגר דדרשי' בפ' ואלו מנחות לך הוא ולבניך אפי' לקדש בה את האשה אע"ג דלית בה דין חלוקה כדאמרי' בסוף הגוזל קמא דאין חולקים גזל הגר כנגד גזל הגר דאשה קרייה רחמנא וי"ל דלא דמי דהתם כתיב אשר ישיבו לך הוא לאחר שהשיבו ונותן לכהן ונחלק בניהם הוא דנק' שלך לקדש בה האשה אבל קודם חלוקה הוא דאיקרי אשם וכן מוכח התם דבעי רבא מהו שיחלקו גזל הגר כנגד גזל הגר מי אמרי' אשם קרייה רחמנא וכו' ומאי קא מיבעיא ליה הא איהו גופיה קאמר לעיל גזל הגר שהחזירו בלילה החזירו לחצאין לא יצא דאשם קרייה רחמנא אלא ודאי פשיטא ליה דאשם קרייה רחמנא אלא דמספקא ליה אם היה דוקא קודם שבאו ליד הכהנים אבל לאחר שבאו לידם חשיב לך או דילמא עד לאחר חלוקה אקשיה רחמנא לאשם ומסיק דאשם קרייה רחמנא עד לאחר חלוקה אבל הכא מקמיה דהדר ביה ר' יהודה כתיב וזה יהיה לך בקדש הקדשים מן האש משמע אפילו קודם חלוקה קרי ביה לכל צורכיך:

והתניא הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים חולקי' ובכמה דוכתי אשכחן לשום חלוקה בתלמוד בקדשים כדקתני לעיל איש חולק אפילו בעל מום ובזבחים פ' טבול יום ובשבת פ' שואל תנן מטילין חלשים על הקדשים מכל הני ליכא למיפרך דאיכא למימר דאיירי בקרבן אחר שחולקין ביניהם. אבל הכא לא דייק אלא משום דאין חולקי' דקתני היינו שחולקין אותו ביניהם כפול למאי חזי אלא ודאי חולקים היינו שאמר טול אתה חלקך כאן ואני במקום אחר כדפרישי'. ומשני מאי חולקים חוטפי' שהיה נוטל חלקו וחלק חבירו עד שהיה לו הרבה כדקתני מעשה בא' שחטף חלקו וחלק חבירו והיו קורים אותו חמצן אע"פ דמשמע דרובן היו עושים כן אלא אותו לבדו עשה היינו שחטף חלק גרגרן כמותו אבל אחרים היו חוטפים חלק הצנועים שהיו מושכין את ידיהם א"נ כשהיה חבירו (היה) מקפיד היה החוטף נקרא חמצו אלא פעמים שלא היו מקפידים אלא היה מניחו ליטול במקום זה והיה הוא נוטל במקום אחר ולא בתורת חלוקה שלא היה קונה לא זה ולא זה בתורת חלקו אלא מדעתם היו עושים דבר זה ולא בתורת חלוקה:

מאי חולקים חוטפים. הוה מצי למימר דקודם חזרה נשנית כמו מתני':

והרי שביעית דכתיב בה יובל היא. שביעית ויובל שוין לענין קדושת שביעית. ומהאי קרא דרשי' בפירקין דשביעית תופסת דמיה:

ת"ל וכל מנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה. פירש אף על גב דקרא כתב לכהן המקריב אותה לו תהיה. כבר הוא דורש בסיפרא יכול לכהן המקריב בלבד ת"ל לכל בני אהרן תהיה אי לכל בני אהרן יכול לכולן ת"ל לכהן המקריב אותה הא כיצד לכהנים של אותו בית אב אלמא האי דכתב בסופו לכל בני אהרן תהיה אכולהו קאי. וסמיך ליה וזאת תורת זבח השלמים. פי' אין זה סמוכים ממש דהא רבי יהודא לא דריש סמוכין כדאמרינן בריש יבמות אלא הקישי' הוא דלהכי סמכינהו רחמנא לאקושיניהו:

תוס' בד"ה וקאמר דלית כו' פי' שאינו יכול ליטול ממון אחר של חבירו כו' עכ"ל לכאורה ממון של חבירו היינו ממחבת על מרחשת קאמר וזה אינו דהא ממחבת על מחבת נמי לא יחלוקו כדקתני בהדיא בברייתא אלא דר"ל ממון אחר של חבירו היינו אפילו ממחבת זו על מחבת אחרת ומיניה וביה שכתבו היינו במחבת אחת ואין להקשות מהיכא תיסק אדעתיה לומר דאפילו מיניה וביה לא יחלוקו עד שהוצרכו ראיה לזה דיש לומר דהוה ס"ד לפרש מחבת על מחבת היינו אפילו בכלי אחד ולכך הוצרכו לראיה דע"כ אשכחן חלוקה בקדשים כדתנן כו' והיינו ודאי בכהאי גוונא במחבת א' ומהא דקתני בברייתא איש חולק כו' אין להביא ראיה דמיהת איכא בהו חלוקה דאיכא לפרש איש חולק היינו שנוטל כ"א חלק ממנו בלא חלוקה והטלת גורל וק"ל:

גמ' לה' הוא קודש לה' הוא לה' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אשרו כו' עושקו הס"ד:

תוס' בד"ה וסמיך ליה כו' אלא וי"ו מוסיף על כו' נ"ב ולפ"ז אם על תודה בכדי נקט דהא קרא וזאת תורת זבח לעיל מיניה כתיב:

רש"י ד"ה שאין חולקין. ואני חזה ושוק. אע"ג דהם קדק"ל ולא שמעינן להו עדיין. מ"מ המנחה שכנגדן היא קק"ד:

רש"י ד"ה ת"ל ועל מחבת. אם א"ע למנחות כנגד זבחים. נראה להגיה כנגד מיני דמים:

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָטַף חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ, וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ: 'בֶּן חַמְצָן' עַד יוֹם מוֹתוֹ. הקשו התוספות ז"ל כיון דדרכן לחטוף אמאי קרו לזה דוקא 'בֶּן חַמְצָן' טפי מאחרים? ותירצו שאותו האיש חטף חלק הגרגרן כמוהו אבל אחרים לא היו חוטפין אלא מהצנועין כשמושכין ידיהם עיין שם. ועדיין כיון דחוטפין למה לא קרו להו בהכי?
ונראה לי כיון דחוטפים מן הצנועין מי יקראם בשם זה לגנאי דאם הצנועין עצמן לא ירצו לגנות אחרים אלא היו מוחלין להם וגם אותם שאין מושכין ידיהם לא ירצו לגנות ולקרא שם לגנאי אך זה שהיה חוטף מן החוטפין היו אלה הגרגרנים קורין לו שם זה לגנותו כי ביניהם לא נמצא עז כמו זה שחוטף מן הגרגרין עצמן.
או יובן כיון דזה היה מעיז כל כך לחטוף מן הגרגרין שחוטפים חלק אחרים לכך ראוי שהוא לבדו יקרא 'בֶּן חַמְצָן' כאלו אין חמצן אחר בעולם אלא הוא! וכאשר מספרים באחד שהיה קצר קומה ובא לקבול לפני השר על אדם אחר באומרו שרמה אותו וראהו השר שהוא קצר קומה ויאמר לו שקר אתה אומר כי קצר קמה מלא ערמה ואיך ירמו אותו? ויען זה ויאמר זה שרמה אותי הוא קצר יותר ממני דלגבי דידיה אין אני נחשב קצר אלא ארוך עד כאן, לכן אלו הגרגרין שהם דרכן לחטוף חלק הצנועין שמושכין ידיהם ממנו כשראו זה הרשיע לחטוף מן הגרגרן אמרו אין ראוי לקרא לנו בשם חמצן כי אנחנו לא חטפנו אלא חלק שחבירו פירש ממנו אבל זה שחטף מן הגרגרן שאינו מוחל וקפיד זה נקרא 'בֶּן חַמְצָן' הוא לבדו יאות לו השם הזה ולא לנו כי לגבי דידיה אין אנחנו נקראים בשם זה.

רש"י בד"ה יכול לא יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים דאית להו זכיה בגווייהו ויכול למכור חלקו כו' עכיל. ולכאורה משמע מדבריו דפשיטא ליה דלכ"ע הכהן יכול למכור חלקו בקדשים קלים והיינו כסברת התוס' ישנים במשנתינו בד"ה המקדש וכבר כתבתי שיש לתמוה על זו הסברא דבכמה דוכתי משמע להיפך כדמסקינן נמי דלית בה דין חלוקה כלל ועוד דמאי פשיטותא בקדשים קלים טפי מבקדשי קדשים אם לא שנאמר דרש"י סובר דלענין בכור נמי מפלגינן בין מחיים ללאחר שחיטה דמחיים יכול למכור לר"י הגלילי וזה דלא כמסקנת הש"ס בב"ק לכך נראה דודאי באמת אינו יכול למכור אלא דבכוונת רש"י דאי לאו מדרשא דקרא הו"א דבקדשים קלים יכול למכור ולחלוק כיון דאית ליה זכייה בגווייהו דהיינו שמאכילין לנשיהם ובניהם ועבדיהם משא"כ בקדשי קדשים דאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה מש"ה איצטריך קרא דלית בהו דין חלוקה כלל ומכ"ש דאין יכול למכור כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

שם אמר רבא כרב מי לא תניא והתניא הצנועים מושכין את ידיהן והגרגרני' חולקין. ויש לתמוה אכתי מאי מייתי מהכא דלמא לעולם דנמנו ורבו וההיא ברייתא כרבי יהודא וקודם חזרה ואפשר דאפילו אי מיתוקמא קודם חזרה תו לא שייך לומר דחזר בו כיון דלפי דבריו דבר זה היה נוהג בזמן הבית כל משך זמן ארבעים שנה קודם חורבן הבית והיה חולקין בהכרח תמיד ע"י עילוי כמו שפרש"י ואכתי לא שייך לומר דר"י חזר בו אחר זמן הבית כיון דמעשה כזה רב כן נ"ל:

שם פיסקא מעשר שני בין בשוגג כו' דברי ר"מ ר"י אומר כו' מנא הני מילי. ויש לדקדק אמאי מייתי בפיסקא מילתא דר' יהודא כיון דלדידיה לית ליה הני ילפותא אלא טעמא דשוגג היינו משום מקח טעות כדלקמן בסמוך תו קשיא לי אמאי לא מקשה הש"ס ור' יהודא האי דרשא דר"מ מאי עביד ליה כסוגיית הש"ס בכל מקום תו קשיא לי בלישנא דגמרא דקאמר מנה"מ וה"ל למימר מ"ט דר"מ לכך נראה בעיני דהאי קרא איצטריך נמי אפי' לר' יהודא דמינה שמעינן דמעשר שני אסור בהנאה בגבולין מדכתיב הוא בהווייתו יהא משום דמקרא דלא תוכל לאכול בשעריך לא שמעינן אלא איסור אכילה ולא איסור הנאה ולפ"ז לא הוי מקח טעות אפי' בשוגג דהא לא שייך טעמא דטרחא דאורחא ואונסא דאורחא כיון דאפילו בגבולין הוי ממון גמור כיון דשרי בהנאה ויכולה למכור לעכו"ם או אפשר דאפילו לדידיה שרי בשאר הנאה דנהי דאיהו ודאי עביד איסורא דעבר על מצות עשה דואכלת שם לפני ה' אלהיך אכתי איכא למימר דמקודשת כמו במכרן וקידש בדמיהן לקמן דמסקנא בנדרים דלכתחלה אסור ואפ"ה אי עביד עביד ותפסי קידושין וכמו במקדש בפירות שביעית דלעיל דאף ע"ג דכתיב לאכלה ולא לסחורה אפ"ה הוי קידושין ועוד היה באפשר לומר דלגבי דידיה נמי כיון שיכול לחלל על פירות אחרים יכול ג"כ לקדש את האשה ויאכל כנגדן כדאיתא לקמן דף נ"ו וכמו שאפרש שם בעזה"י באריכות מש"ה איצטריך האי קרא דהוא בהווייתו יהא דמינה יליף דבגבולין הוי ממון גבוה וכדאמר ר' חסדא בפ' חלק הביאו התוספות בסמוך בד"ה איהו לא ניחא ליה ואפשר דמהאי קרא יליף לה ר' חסדא נמצא דמה"ט דלא הוי ממונו בגבולין א"א שיחולו הקידושין אלא בירושלים דוקא ומש"ה קאמר רבי יהודא בשוגג לא קידש דהוי מקח טעות אי משום טירחא דאורחא או אונסא דאורחא אבל במזיד סובר ר' יהודא דמקודשת דאע"ג דתחלת הקידושין בגבולין מ"מ כיון דמקדשה ע"מ שתעלה הפירות לירושלים שרי בכה"ג וכדאיתא להדיא בפ"ק דמעשר שני ובירושלמי שם דלר' יהודא שרי למכור בכה"ג ומבואר שם דמכירה וקידושין חדא מילתא היא ונ"ל ברור שלזה כיון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות וכתב דלר"י במזיד קידש דהוה דרך חילול והיינו דכיון דלית בהו קדושת הגוף מדשרי לחלל על פירות אחרים כמו כן רשאי למכור ולקדש את האשה ע"מ שתאכל הפירות בירושלים ויש לי שיטה אחרת בכוונת הרמב"ם ז"ל ויבואר לקמן דף נ"ו אלא שנ"ל עיקר כדפרישית וכל זה לרבי יהודא אבל ר"מ סובר דהוי לגמרי ממון גבוה ואפילו למכרו ע"מ שיעלנו לירושלים אסור כדאיתא להדיא בריש פ"ק דמעשר שני ומייתי האי קרא דהכא וה"ה לקידושין כדאיתא שם להדיא והיינו משום דסובר דמכירה לא דמי לחילול דבחילול דוקא התירה התורה שרוצה לאכול בעצמו פירות אחרים בירושלים משא"כ במכירה וקידושין וזה שכתב הרמב"ם ז"ל במילתא דר"מ שאין דרך חילול בכך ע"ש בירושלמי ותמצא שדברי אלה נכונים וברורים בעזה"י וביותר בכוונת הרמב"ם אבל לא כן שיטת התוס' כמו שאבאר בסמוך ודוק היטב:

וראיתי לבעל התי"ט שכתב דהאי טעמא דהכא לא איצטריך אלא לר"י דאי לר"מ הא ס"ל ממון גבוה הוא וכה"ג כתב ברישא דמתניתין לענין המקדש בחלקו ע"ש ולענ"ד דברים תמוהין הם דהא דלר"מ מ"ש ממון גבוה הוא לאו מסברא אמר הכי אלא מקרא כדאיתא להדיא בירושלמי דמעשר שני אלא דמייתי קרא דקדש ואין ה"נ דסמיך אסיפא דקרא הוא בהווייתו יהיה כמסקנת הש"ס הכא וכן בהאי דמקדש בחלקו דהוי ממון גבוה צריכא קרא כדלעיל ודבריו צ"ע:

נמנו וגמרו. למנין ורבו האומרים אינה מקודשת ובטלו המועטים וחזרו בהם וגמרו לומר אינה מקודשת: עדיין היא מחלוקת. לא עמדו למנין ולא חזר בו ר' יהודה: כוותיה דר' יוחנן מסתברא. דחזר בו ר' יהודה: שאין חולקין מנחות כנגד זבחים. כפי דמים לומר טול אתה מנחה ואני חזה ושוק או בשר חטאת ואשם: כל מנחה. משמע שבמנחה עצמה יחלקו כל בני אהרן: יכול. לא הוציא הכתוב אלא שלא יחלקו מנחות כנגד זבחים והדין נותן שהרי לא קמו בכל מקום מנחות תחת זבחים בדלות דבקרבן עולה ויורד מביא עני עופות תחת בהמה: זבחים. היינו בהמה הטעונה זביחה בסכין: אבל יחלקו מנחות. כנגד חטאת העוף: שהרי קמו תחתיהן בדלות. דכתיב במטמא מקדש ובשמיעת קול (ויקרא ה) ואם לא תשיג ידו לשתי תורים והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה: וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה. דכולהו קראי יתירי נינהו דמצי למיכתב כל מנחה לכל בני אהרן תהיה למה ליה לפרושי כל מיני מנחות: ת''ל ועל מחבת וגו'. אם אינו ענין למנחות כנגד זבחים שאינן מינן תניהו ענין לזבחים ועופות: יכול. לא מיעט הכתוב אלא שלא יחלקו עופות כנגד זבחים והדין נותן שהעופות מעשיהן ביד מליקה בצפורן והזבחים מעשיהן בכלי בסכין: מחבת ומרחשת. כלים היו במקדש וכל המנחות הנקמצות טעונות לוג שמן ומחבת צפה ואינה עמוקה ומתוך שהיא רחבה וצפה הסולת מתפשט בכולו והאור שורף את שמנה לפיכך מעשיהן קשים ומרחשת עמוקה ואין האור שורף את השמן לפי שנבלע בעובי החלות לפיכך מעשיהן רכין: אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת. טול אתה חלקי במנחת ראובן ואני אטול חלקך במנחת שמעון: יכול לא יחלקו. קרבן כנגד חבירו בקדשי קדשים כמו מנחה אבל יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשים קלים דאית להו זכייה בגוייהו ויכול למכור חלקו בקרבן זה בשביל זה: איש כאחיו. למעוטי קטן: אפי' בעל מום. שאף הם היו מתליעים בעצים ומפשיטים ומנתחים ושוחטים: ספרא. תורת כהנים והא בתורת כהנים איתא אלמא לית בה דין שאר חלוקות בעילוי דמים ושמעינן מינה דלאו ממונו הוא אלא משלחן גבוה הוא דזכו: הצנועין מושכין ידיהם ממנו. גבי לחם הפנים תניא ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק נשתלחה ברכה בלחם הפנים וכל כהן המגיעו כזית יש אוכל ושבע יש אוכל ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מארה בלחם הפנים וכל כהן המגיעו כפול הצנועין מושכין ידיהם ממנו דלא מהני להו מידי והגרגרנין חולקין וקס''ד דהאי חולקין לאו ליטול חלקו המגיעו קאמר כיון דנשתלחה בו מאירה כפול למאי חזי אלא חולקין דרך עילוי מניח חלקו לחבירו ונוטל כנגדו במקום אחר אלמא אית בהו דין חלוקה ועל כרחך הא ר' יהודה היא דאמר ממונו הוא ומשני לעולם אין בו דין חלוקה ומאי חולקין חלקו המגיעו קאמר וכשאינו שוה לו חוטף חלק חבירו ואוכלו והא דתנן במסכת סוכה (דף נו.) הנכנסים חולקין בצפון חלקו המגיעו קאמר ובעוד שהיתה בו ברכה: מאי קרא. דחמצן לשון חמסן: אשרו חמוץ. החזיקו יד הנגזל להצילו מיד עושקו: ולא אשרו חומץ. לא גרסינן הכא אלא בבבא קמא (דף מו:) גבי מנין שנזקקין לתובע תחלה: משמיה דגמרא. כך נקבעה בגמרא ושגורה בפי בני בית המדרש: דלא כתיב לה'. מלמד שתהא שלו אבל תרומת ה' שצוה עליה הוא: והרי חלה כו' ותנן המקדש בתרומות. כל תרומות במשמע וחלה נמי תרומה היא דכתיב (במדבר טו) מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה: ותנן המקדש בפירות שביעית מקודשת. דקתני (לעיל דף נ:) ושל שביעית היתה ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא נכריות מקודשות: ההוא בישראל כתיב. והם קרוים קדש לה':

וסמיך ליה אם על תודה. וא''ת והא מוקמינן לה כר' יהודה ור' יהודה לא דריש סמוכים אלא במשנה תורה כדאיתא בריש יבמות (דף ד.) וי''ל דלאו סמוכים ממש דריש אלא וי''ו מוסיף על ענין ראשון דכתיב (ויקרא ז) וזאת תורת זבח השלמים: איש חולק ואפי' בעל מום. לאו מהכא נפקא אלא מקרא אחרינא דכתיב (ויקרא ו) כל זכר לרבות בעל מום ולא אצטריך להך דרשא דהכא אלא לומר לך שאין כהן קטן חולק ואפי' תם: וקאמר דלית בה דין חלוקה כלל. פירוש שאינו יכול ליטול ממון אחר של חבירו כדמפרש בברייתא אבל אין לפרש אין דין חלוקה כלל אפי' מיניה וביה דהא אשכחן בכמה דוכתין חלוקה גבי קדשים כדתנן פרק שואל (שבת דף קמח:) מטילין חלשים בקדשים ובפ''ק דפסחים (דף ג:) נמי הגיעני כפול וכיון דלית בה דין חלוקה אינו יכול לקדש בו אשה דהא בהא תליא: מאי חולקין חוטפין. כלומר לעולם אין בו דין חלוקה והאי חולקין חלקו המגיעו קאמר וכשאינו מגיע לו כי אם מעט חוטף חלק חבירו ואוכלו כדקתני סיפא מעשה באחד שחטף חלק חבירו וא''ת כיון שדרכן לחטוף אמאי קרו לההוא חמצן טפי מאחרים וי''ל לפי שחטף חלק הגרגרן כמותו אבל האחרים לא היו חוטפין אלא מחלק הצנועין כשמושכין ידיהם:

קידושין נג ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד