קידושין נב ע"א

הָאֶחָד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן וְהַשְּׁנַיִם אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם אִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדָם
דַּוְקָא מִיחְלָץ וַהֲדַר יַבּוֹמֵי אֲבָל יַבּוֹמֵי וַהֲדַר מִיחְלָץ לָא דְּקָא פָּגַע בִּיבָמָה לַשּׁוּק
תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי טָבְיוֹמֵי לְזֶה חֲמִשָּׁה בָּנִים וּלְזֶה חֲמִשָּׁה בָּנוֹת וְאָמַר אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקוּדֶּשֶׁת לְאֶחָד מִבָּנַי כׇּל אַחַת וְאַחַת צְרִיכָה חֲמִשָּׁה גִּיטִּין מֵת אֶחָד מֵהֶם כׇּל אַחַת וְאַחַת צְרִיכָה אַרְבָּעָה גִּיטִּין וַחֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵהֶן
וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי כְּשֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ הָא אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ לְאֶחָד מִבָּנַי קָתָנֵי תְּיוּבְתָּא דְרָבָא תְּיוּבְתָּא וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבָּיֵי בְּיַעַ"ל קַגַ"ם
מַעֲשֶׂה בְּחָמֵשׁ נָשִׁים אָמַר רַב שְׁמַע מִינַּהּ מִמַּתְנִיתִין אַרְבַּע וְנָקֵיט רַב בִּידֵיהּ תְּלָת
שְׁמַע מִינַּהּ הַמְקַדֵּשׁ בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית מְקוּדֶּשֶׁת וּשְׁמַע מִינַּהּ קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת אֲפִילּוּ בְּגָזֵל דִּידַהּ מִמַּאי מִדְּקָתָנֵי שֶׁלָּהֶם הָיְתָה וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה טַעְמָא דִּשְׁבִיעִית דְּהֶפְקֵר הוּא הָא דִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ לָא
וּשְׁמַע מִינַּהּ אִשָּׁה נַעֲשֵׂית שָׁלִיחַ לַחֲבֶירְתָּהּ וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנַּעֲשֵׂית לָהּ צָרָה
וְאִידַּךְ מַאי הִיא קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִים לְבִיאָה וְנִיחְשְׁבַהּ מִשּׁוּם דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּאַבָּיֵי אִי כְּרָבָא
כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא אַמְרַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לֵיהּ מִי אָמַר רַב הָכִי וְהוּא לָא אֲמַר וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים שְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַקְדִּישׁ זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ הָכִי קָאָמַר לֵיהּ מִי אָמַר רַב כְּוָותִי
מֵיתִיבִי קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל בְּחָמָס וּבִגְנֵיבָה אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ מְקוּדֶּשֶׁת הָתָם בְּגָזֵל דִּידַהּ
הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִשֶּׁלָּהּ מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בְּגָזֵל דְּעָלְמָא עָסְקִינַן פָּ(י)רוּשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל בְּחָמָס וּבִגְנֵיבָה כֵּיצַד כְּגוֹן שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ בּוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

האח האחד [היחיד] חולץ לשתיהן שכל אחת ספק זקוקתו היא, ולא ייבם אף אחת, כי שמא אחות זקוקתו היא, שאסורה עליו אף לאחר שחלץ לאחותה ; והשנים: אחד מהם חולץ לאחת, ואחד אפילו מיבם אם ירצה את השניה [לאחר שחלץ היחיד, ולאחר חליצת אחיו], כי ממה נפשך מותרת היא לו, שאם יבמתו היא מה טוב, ואם אחות יבמתו היא, הרי אחיה הוא שחלץ ליבמתו, ואין זו אסורה עליו.

אם קדמו שני האחים של האחד וכנסו את שתי הנשים אחר שחלץ האח היחיד לשתיהן, אין מוציאין אותן מידם, שאף אם תאמר שהאחד פגע באחות זקוקתו, הרי כבר פקע זיקת אחותה ביבומו של אחיו, ואיסורא - דרבנן של פוגע באחות זקוקתו - דעבד עבד.

וקא משמע לן: דוקא מיחלץ האח היחיד והדר יבומי אחד מן השנים אחר חליצת אחיו, וכפי ששנינו: "האחד חולץ לשתיהן, והשנים אחד חולץ ואחד מייבם" ; אבל יבומי האחד מן השנים והדר מיחלץ האחד היחיד - לא, ואפילו אם כנס יוציא, ומשום דקא פגע בשעת יבום ביבמה לשוק [שהיא אסורה עליו מדאורייתא], שהרי שמא זקוקה היא לאח היחיד שעדיין לא חלץ לה.

תא שמע ד"קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין" מהא דתני טביומי ברייתא:

אם היה לזה [לאחד מן השוק] חמשה בנים שעשו אותו שליח לקדש להם אשה, ולזה [לאחר מן השוק] חמשה בנות, ואמר האחד לחבירו: "אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני":

כל אחת ואחת מחמש הבנות, צריכה חמשה גיטין מכל אחד מחמשת הבנים, שהרי כל אחת מהן ספק מקודשת לכל אחד מן הבנים.

מת אחד מהם מחמשת הבנים, כל אחת ואחת מן הבנות צריכה ארבעה גיטין מארבעת האחים הנותרים, כי כל אחת היא ספק מקודשת לכל אחד מארבעה אלו, ועוד צריכה היא חליצה מאחד מהן, כי שמא אשת האח המת היא, וחליצת אחד האחים מתירתה.

ולרבא תיקשי: אמאי חלו הקידושין כלל!? והרי "קידושין שאין מסורין לביאה נינהו"!?

וכי תימא, הכא נמי במאי עסקינן: כשהוכרו ולבסוף נתערבו; הרי אי אפשר ליישב כן, דהא "אחת מבנותיך לאחד מבני" קתני, ומשמע: כך היה הנוסח שאמר לאבי הבנות.

ומסקינן: תיובתא דרבא - תיובתא!

והילכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם, סימן הוא לשש הלכות, שנחלקו בהן אביי ורבא והלכה בהן כאביי, וזו אחת מהן: "קידושין שאין מסורין לביאה".

שנינו במשנה: ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות, וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים, ושלהן היתה, ושל שביעית היתה, ואמר: "הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו", וקיבלה אחת מהן על ידי כולן, ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות:

אמר רב: שמע מינה ממתניתין [ממשנתנו] ארבע הלכות -

ואולם מוסיפה הגמרא, דנקיט רב בידיה רק תלת [לא היו מוחזקות בידו אלא שלש הלכות, שסידרן בגירסת הגמרא], ולקמן מפרש טעמא.

ואלו הן שלשת ההלכות שסידרן רב בסדר גירסתו:

א. שמע מינה: המקדש את האשה בפירות שביעית, הרי היא מקודשת, וכפי שהיה במעשה שהובא במשנתנו, ולמדנו שאין אומרים: לאו ממונו של הזוכה בהם הוא, אלא כיון שזכה בהם ממונו הוא לכל דבר. ^[1] ב. ושמע מינה: קידשה בגזל אינה מקודשת, ^[2] ואפילו בגזל דידה [גזל שגזל מן המתקדשת] אינה מקודשת, ואין אומרים: הואיל וקיבלה ממנו לשם קידושין - מחלה. ^[3] ומפרשינן: ממאי, כיצד נלמד דין זה ממשנתנו? מדקתני במשנתנו: "שלהם היתה ושל שביעית היתה", הרי משמע: טעמא שהנכריות מקודשות בפירות שקידשן המקדש בשלהן, משום דפירות דשביעית הם, דהפקר הוא וזכה בהם המקדש, הא אם קידשן בפירות שלהן דשאר שני שבוע שאינם הפקר וגזל הם בידו, לא היו מתקדשות הנכריות שנגזלו מהן הפירות. ^[4] ג. ושמע מינה ממה שנתקדשו שלש הנכריות על ידי קבלת אחת מהן: אשה נעשית שליח לחבירתה, ואפילו במקום שנעשית לה צרה. ^[5] ומפרשינן: ואידך - הדין הרביעי, שלא סידרה רב בגירסת הגמרא - מאי היא, מה הוא הדין הנוסף שיש ללמוד ממשנתנו?

ד. "קידושין שאין מסורים לביאה", אם הם קידושין או לא.

ומקשינן: וניחשבה, כלומר: למה לא סידרה רב בגירסת הגמרא שלו!? ^[6]

ומשנינן: משום דמספקא ליה לרב בפירוש משנתנו:

אי כהפירוש שפירש אביי [לעיל נא ב] במשנתנו, ולפי פירושו נמצא, שיש להוכיח ממשנתנו: "קדושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין", שהרי לדבריו מבואר במשנתנו שהמקדש אחת משתי האחיות, הרי היא מקודשת.

אי כהפירוש שפירש רבא [שם] במשנתנו, ולפי פירושו נמצא, שיש להוכיח ממשנתנו: "קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין", שהרי לפי פירושו מבואר במשנתנו, שהמקדש אחת משתי אחיות, אפילו אחת מהן אינה מקודשת.

ומשום שנסתפק רב, לכן אמר: ודאי מוכח ממשנתנו דין ה"קידושין שאין מסורין לביאה", אלא שמכל מקום אינו יכול לסדרה בגירסת הגמרא, משום שאינו יודע, אם מוכח דהוו קידושין, או שמא מוכח דלא הוו קידושין. ^[7]

כי סליק [כאשר עלה] רבי זירא מבבל לארץ ישראל, אמרה להא שמעתא דרב קמיה דרבי יוחנן [אמר את השמועה הנזכרת משמו של רב שהיה בבבל, לרבי יוחנן שהיה בארץ ישראל]!

אמר ליה רבי יוחנן לרבי זירא: מי אמר רב הכי ד"קידשה בגזל אינה מקודשת, ואפילו בגזל דידה"!?

וקא סלקא דעתין, שהיה תמה רבי יוחנן: היתכן שיאמר רב כן ; ולפיכך תמהינן על רבי יוחנן: וכי אטו הוא [רבי יוחנן עצמו] לא אמר כך, שגזל ביד הגזלן אינו ממונו, וממילא שאינו יכול לקדשה בו!?

והאמר רבי יוחנן עצמו:

גזל אדם ולא נתייאשו הבעלים, שניהם - הגזלן והנגזל - אינם יכולים להקדיש את החפץ שביד הגזלן, זה - הגזלן - אינו יכול להקדישו לפי שאינו שלו, וזה - הנגזל - אינו יכול להקדישו, לפי שאינו ברשותו [בשליטתו]!? הרי שאף לדעת רבי יוחנן עצמו: דבר הגזול אינו ממונו של הגזלן, וממילא שאינו יכול לקדש בו את האשה וכמו שאמר רב, ומה היה רבי יוחנן מתמה על רב!? ^[8] ומשנינן: לא היה תמה רבי יוחנן על הדין, אלא הכי קאמר ליה רבי יוחנן לרבי זירא: מי אמר רב כוותי [האמנם אמר רב כמוני]! ^[9]

מיתיבי לרב מהא דתניא:

קידשה בגזל של אחרים, בחמס [חפץ שנקנה בכסף בעל כרחו של בעליו], ובגניבה, או שחטף סלע מידה, וקדשה בו, הרי זו מקודשת, הרי שהיא מקודשת אפילו בגזל דאחרים, ודלא כרב!? ^[10]

ומשנינן: התם - ששנינו: "קידשה בגזל"

- במאי עסקינן: בגזל דידה, ולכן היא מקודשת, וכדמפרש ואזיל. ^[11] ותמהינן עלה: הא מדקתני סיפא: "או שחטף סלע [משלה] [מידה] ", מכלל, הרי בהכרח דרישא של הברייתא: "קידשה בגזל בחמס ובגניבה", לא בגזל דידה אנו עוסקים, אלא בגזל דעלמא [מאחרים] עסקינן; ומכל מקום קתני דהיא מקודשת!?

ומשנינן: פירושי קא מפרש בסיפא לרישא! והכי קאמר: קידשה בגזל, בחמס ובגניבה, כיצד: כגון שחטף סלע מידה, ^[12] וקדשה בו, מקודשת; ולעולם אין הברייתא עוסקת בגזל דאחרים, והיא אינה מתקדשת בו.

הערות

^[1] א. נתבאר על פי רש"י בפירושו הראשון, וראה לשון התוספות בזה; וב"פני יהושע" האריך לבאר דברי רש"י והתוספות, כי בפשוטו מהיכי תיתי לא יהיו הם חשובים כממונו, מאחר שזכה בהם מן ההפקר; וראה עוד בשו"ת מהרי"ט חלק א סימן קנ מה שביאר בזה, וראה עוד ב"עצמות יוסף" מה שכתב בזה. ובפירוש שני פירש רש"י: "אי נמי דלא תימא ["והיתה שבת הארץ לכם] לאכלה" אמר רחמנא, ולא לדבר אחר"; וכעין הפירוש השני כתבו התוספות ותוספות ר"י הזקן, אלא שכתבוהו בשני דרכים: התוספות כתבו: אי נמי יש לפרש, דאף על גב דאסור לקנות מהם חפץ כדכתיב: "לאכלה" ולא לסחורה, הני מילי לכתחילה אבל בדיעבד המקח קיים, וכן גבי אשה בדיעבד מקודשת. ובתוספות ר"י הזקן כתב: ואף על גב דאמר רחמנא "לאכלה" ולא לסחורה, לא אמרינן קידושין שהאשה נקנית מהם כסחורה דמי, אי נמי וכו' [כפירוש הראשון של רש"י] ; וראה בתוספות רעק"א, שהביא מדברי התוספות בעבודה זרה סב א ד"ה נמצא, שנסתפקו אם מותר לקדש אשה בפירות שביעית, והקשה עליהם, שהרי הדבר מפורש בירושלמי סוף פרק ח דשביעית, שאסור לקדש אשה בפירות שביעית; וכזה יקשה על תוספות ר"י הזקן. ב. הקשו האחרונים, לפי מה שכתבו התוספות שיש בזה איסור סחורה, אם כן תיקשי משנתנו שקיבלה אחת מהנשים בשביל כולם והיינו מדין שליחות, ואם כן הוי שליחות לדבר עבירה, ולדעה אחת בתוספות בבא מציעא י ב, השליחות בטילה, ואיך נתקדשו הנשים! ? וה"נודע ביהודה" [מהדורא קמא אבן העזר סימן עז] תירץ, שהאיסור הוא על המקדש ולא על המתקדשת, והאשה היתה שליח המתקדשת; וב"קצות החושן" [קפב ב] השיג על ישוב זה, כיון שצריך להיות שלוחו של בעל הממון, ראה שם, וכתב ליישב דהיות והאשה זוכה גם לעצמה, אמרינן: "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה" ראה שם. ו"המקנה" כאן תירץ, על פי מה שכתב הטור גבי טביחה בשבת, שאם שלחו לטבוח לו סתם, והלך השליח מעצמו וטבחו בשבת, שאין השליחות מתבטלת משום "אין שליח לדבר עבירה", היות והוא לא שלחו לטבוח בשבת, ואם כן יש לומר שהם לא אמרו לה לקבל קידושין בפירות שביעית, אלא לקבל קידושין בפירות סתם, והיא הלכה וקיבלה פירות שביעית, [וחידוש יש בדבריו, כי היות והמקדש נותן לה פירות שביעית ולא משהו אחר, אם כן הרי זה כמי שעשו אותה שליח לקבל קידושין אלו, ואינו דומה לטביחה בשבת, שלא איכפת לו למשלח שלא יטבח בשבת], וראה עוד מה שכתב בזה. ותירץ עוד, דיש לומר שהיא לא היתה שליחת קבלה, אלא שאמרו לו הנשים שיתן את הקידושין לאחת מהן, ויתקדשו כולם מדין ערב, כאשה שאמרה: "תן מנה לפלוני ואקדש אני לך", שהיא מקודשת מדין ערב, כמבואר בגמרא לעיל ז א, וראה מה שהקשה על תירוץ זה מהמשך לשון הגמרא שנזכר "שליחות" במעשי המקבלת. ובשם הגר"ח כתבו [אות קצא בהוצאת "מישור"], שהיות והתאנים היו בכלכלה שהיא אינה אסורה, אם כן די לשליח שיזכה את הכלכלה לכולן, והן מעצמן זוכות בפירות מדין חצר, [וראה שם שכתב ליישב בזה את הרמב"ם, ובמה שדחה את הדברים ב"שיעורי רבי שמואל" אות תלט]. ומיהו תירוץ זה לא יתכן, לפי מה שמבואר בגמרא אליבא דרבא שאמר להם "כולכם ואחת משתי אחיות מקודשות לי", שהרי אם כן אותו חלק בכלכלה שהקנה לאחת משתי אחיות לא נקנה לה שהרי אין אף אחת מהן מקודשת, והרי היא של המקדש, ושוב אף הנכריות אינן יכולות לקנות בכלכלה, כיון שבחצר השותפין אין קונין זה מזה, [וכמו שכתב הגר"ח שם בעצמו סברא זו, ראה שם היטב], וראה עוד בהערות לקמן מה שיש לתמוה על תירוץ זה מהמשך הסוגיא.

^[2] כתב הריטב"א: פירוש: דלא אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים; ודבר זה הוא מחלוקת תנאים [הובאה בגמרא בעמוד ב], וקיימא לן כחכמים שאין אומרים: סתם גזילה יאוש בעלים, ובריטב"א בהמשך דבריו מבואר, דיש בזה חידוש שאין אומרים "סתם גזילה יאוש בעלים" אפילו לחומרא דאשת איש להצריכה גט. ויש לפרש את כוונתו בשני אופנים: האחד: דיאוש כדי קני; והשני: יאוש כדי לא קני, אלא שאם סתם גזילה יאוש בעלים כי אז היתה מתקדשת משום יאוש ושינוי רשות; ויתבאר מזה בהערות בעמוד ב.

^[3] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: "דכיון דקבילתיה אחילתיה"; והאחרונים עמדו על לשונו של רש"י, כי לכאורה אין שייך כאן לשון "מחילה" שהרי צריכה היא להקנות לו את החפץ שהוא שלה. ויש שפירשו [ראה "זכר יצחק" סימן עא, ו"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן כא ד"ה ויסוד] על פי יסוד שכתבוהו אחרונים, שמכלל קניני הגזילה של הגזלן לקנות את החפץ כשיתבטל חיוב "והשיב את הגזילה", וכך ביארו אחרונים את המבואר בגמרא בבבא קמא סו א [ראה גם ב"קובץ שיעורים" שם], שהגזלן קונה בשינוי מעשה משום שנאמר: "והשיב את הגזילה אשר גזל" אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי לשלומי, הרי שאם כי אין הפסוק אומר שהגזלן קונה את החפץ הגזול, אלא שאינו חייב להשיבו, מכל מקום קונה אותו הגזלן, והיינו משום היסוד הנזכר; וזה הוא שכתב רש"י, שהאשה מוחלת למקדש את חיוב ההשבה, ושוב ממילא נקנה החפץ לגזלן משום קניני הגזילה שלו. וב"קהלות יעקב" שם, וב"חידושי רבי שמואל" סימן י אות ח הקשו על עיקר סברא זו, כי בפשוטו נראה, שבסברא זו נחלקו האמוראים בסנהדרין עב א, דרב סבר שגזלן המחוייב מיתה בשעת גזילתו קנה את החפץ, ופשטות טעמו הוא משום שמדין "קם ליה בדרבה מיניה" נפטר מחיוב השבה, וממילא נקנה לו החפץ; ומאחר שלא קיימא לן כרב, אם כן נדחית סברא זו, [ואף שבסוגייתנו רב הוא בעל המימרא, הרי בהמשך הסוגיא מבואר בגמרא דבמקום דשדיך הרי היא מקודשת בגזל דידה] ; וראה תוספת דברים בזה ב"קהלות יעקב" שם ד"ה אולם קשה. ב. פשטות דברי הגמרא אינו מטעם מחילה [וכן כתב ב"חידושי רבי שמואל" שם גם בשיטת רש"י, וראה "אבני מלואים" כח יג], אלא שהיא מקנה לו את החפץ כדי שיקדש בו. אלא שהעירו האחרונים האיך יכולה היא להקנות לו את החפץ, והרי קיימא לן: גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם [הגזלן והנגזל] אין יכולים להקדיש [ובפשוטו הוא הדין להקנות], זה לפי שאינו שלו, וזה [הנגזל] לפי שאינו ברשותו, [וכמבואר גם כאן בהמשך הסוגיא]! ? והוכיחו מזה האחרונים, שאם כי אין יכול הנגזל להקנות את החפץ לאחר, מכל מקום יכול הוא להקנות את החפץ לגזלן עצמו, [ראה בכל זה בדברי האחרונים שהובאו ב"קהלות יעקב" שם, ובדבריהם שהובאו בסימן הנ"ל ב"חידושי רבי שמואל"]. ובביאור דין זה כתב ב"חידושי רבי שמואל" שם אות ב שני ביאורים: האחד: לא נפקע כחו של המקנה להקנות דבר שאינו ברשותו, אלא כשאין הדבר ברשותו ואף לא ברשות הקונה, אבל לא פקע כחו של המקנה להקנות במקום שיהא על כל פנים ברשות הקונה. השני [וכתבו בשם ה"שערי ישר" שער ז פרק יב]: כחו של המקנה להקנות נפקע בין לגבי הקנאה למי שיהא הדבר ברשותו ובין למי שהדבר לא יהא ברשותו, אלא שהגזלן עצמו יכול לקנותו, משום שכל קנין יכול להיעשות הן על יד המקנה והן על ידי הקונה, וכשהחפץ ביד הגזלן קונה הוא מצד קנינו ללא המקנה; [ומה שדוקא הגזלן יכול לקנותו ולא אחר, ראה מה שכתב שם, ובמה שכתבו על דבריו המוציאים לאור בהגהתם].

^[4] א. הקשה הריטב"א: מנין להוכיח ממה שנקטה המשנה את דינה בפירות שביעית, שאילו היה מעשה זה בפירות שאינם של שביעית לא היתה מקודשת, והרי יש לומר שלכך נקטה המשנה שהיו של שביעית כדי להשמיענו את הדין הקודם שהמקדש בפירות שביעית מקודשת! ? וביאר הריטב"א [ראה שם], שההוכחה היא ממה ששנינו "ושלהן היתה", שהרי כיון שכבר שנינו של שביעית היתה, מאי נפקא מינה אם שלהן היתה, אם לא להשמיענו שאם לא היה זה בשביעית כי אז לא היו מקודשות אפילו אם שלהן היתה. ב. הקשה ה"פני יהושע", והרי מן המשנה אין להוכיח על גזל שלהן ולא על גזל דאחרים, והרי יש סברא לומר שדוקא בגזל דידה אינה מקודשת, משום שיש לומר שלא נתכוונה לקידושין אלא ליקח את שלה "אין שקלי, ודידי שקלי", וראה מה שביאר שם.

^[5] א. ואף על פי שבכל עדות שהאשה כשירה לה, אין הצרה נאמנת, מכל מקום שליחות הצרה שעשתה - עשתה, רש"י; ועיקר דין זה הוא ביבמות קיז א שאין הצרה נאמנת להעיד ש"מת בעלה", והטעם משום דילמא מקלקלה לה, [וכן מבואר שם שאם לא שהגט מוכיח, לא היתה צרה נאמנת להביא גט לצרתה ולומר: "בפני נכתב ובפני נחתם". ב. ואם תאמר: מנין שקיבלה אחת מן הנכריות, שמא קיבלה אחת האחיות, והיא הרי אינה מקודשת ואינה נעשית צרה! ? ראה מה שכתב בזה "המקנה" בד"ה ובזה אתי שפיר בתוך דבריו. ג. יש מי שהעיר - לפי שיטת רש"י - לסתור מכאן מה שכתב הגר"ח [הובא בהעה לעיל] שהקידושין נעשו על ידי הנשים עצמן שזכו בכלכלה שקיבלה אחת מהן על ידי כולן, וקנו את הקידושין בקנין חצר; שהרי לפי זה, אפילו אם תמצי לומר שאין אשה נעשית שליח לחברתה במקום שנעשית לה צרה, הני מילי שאינה יכולה לקבל קידושין עבורה, אבל את הכלכלה היתה יכולה לקבל. ד. הרא"ש כתב על דברי רש"י: "ואין זה שום חידוש, כיון שעשאתה שליח, והיא נתרצתה להיות שלוחה, למה לא תהיה לה שלוחה, ואע"פ שנעשית לה צרה וכו', [וראה מה שיישב ה"פני יהושע"] ; אלא הכי פירושו: כשקיבלה סתם, אמרו לה "קבלי בשביל כולנו", והיא לא אמרה כן "אקבל גם בשבילכם", אלא שתקה וקבלה סתם, וקא משמע לן דכיון שקבלה בסתם ולא אמרה בפירוש "איני רוצה לעשות שליחותכם", מסתמא בשביל כולם קיבלה, ואע"פ שנעשו לה צרות, [וראה גם תוספות בפירושם השני]. ה. התוספות בפירושם הראשון כתבו: "דנהי נמי דצרתה אינה נאמנת לומר מת בעלה, דילמא מקלקלה לה, הני מילי עדות בלא מעשה, אבל עדות במעשה נאמנת"; והדברים צריכים ביאור כמו שהעירו אחרונים [ראה רש"ש ו"שיעורי רבי שמואל"], שהרי אין כאן עדות כלל אלא שליחות לקידושין! ? וה"ר שמחה מדעסוי הגיה בדברי התוספות "שליחות במעשה".

^[6] ראה לשון רש"י בד"ה וניחשבה, ובמה שיתבאר בזה בהערות בהמשך הענין.

^[7] הקשה ה"פני יהושע", הרי מפשטות המשנה מדוקדק כמו אביי, דמשמע: דוקא אשה ובתה כאחת אינן מקודשות, הא אחת מאשה ובתה מקודשת; אלא שרבא הקשה על אביי מכח הסיפא דמשמע בהיפוך, משום שאי אפשר לפרש שאמר "כולכם" כפשוטו, משום דהוה "קני את וחמור", ומכח זה הוצרך אביי לפרש לטעמו ורבא לטעמו, ומזה נעשה ספק האיך לפרש את המשנה; אבל לשיטת הסובר ש"קני את וחמור" קנה מחצה, הרי ודאי שפשטות המשנה משמע כדעת אביי; והרי יש מן הראשונים שכתבו לעיל, שכל סוגיית הגמרא היא דלא כהלכתא, ומשום שקיימא לן: "קני את וחמור קנה מחצה", וביותר שרב הונא שהוא תלמידו של רב סובר [בבא בתרא קמג א]: "קנה מחצה"; ואם כן יש לנו לבאר המשנה כפשטה ומוכח ממנה כאביי, ולמה נסתפק רב! ? ועוד הקשה על לשון רש"י שכתב בד"ה ונחשביה: "ונחשביה רב נמי להא, ואמאי לא נקט בידיה אלא תלת, הא נמי שמע מינה דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין", ולמה כתב רש"י דלפי הפשטות משמע מן המשנה כפירושו של רבא דלא הוו קידושין, והרי אדרבה יותר משמע כדקדוקו של אביי שהוו קידושין, וכמו שנתבאר; ועוד שהרי לפי סדר הגמרא מתחילה מוכיחה הגמרא מן המשנה דהוו קידושין! ? וראה מה שכתב ליישב. [ודבריו שם הם שלא כדברי התוספות הרא"ש והרשב"א שהם סוברים שבמקדש אשה ובתה כאחת יותר יש לומר דלא הוו קידושין משום שאין מסורין לביאה, מאשר המקדש אחת משתי אחיות, הובאו דבריהם בהערות לעיל]. ואף רבי עקיבא איגר [נדפס בליקוטים לעיל יג א] הקשה על לשון רש"י שבחר לומר דממשנתנו משמע ד"לא הוו קידושין" ולא פירש כדעת אביי שהלכה כמותו, דמשמע דהוו קידושין, וראה מה שיישב שם.

^[8] הסוגיא נתבארה על פי רש"י; והדברים צריכים ביאור, דוכי אטו צריכים אנו ראיות שאין החפץ שייך לגזלן. וראה בריטב"א שכתב, דרבי יוחנן כשאמר שהגזלן אינו יכול להקדיש, השמיענו גם שלא נאמר "משום חומרא דהקדש ניחוש לרבי שמעון דאמר: "סתם גזילה יאוש בעלים הוא", ויהא הקדש, קא משמע לן דלא חיישינן ולא תלינן ביאוש עד דשמעיניה בהדיא דאייאש", ולפי סברא זו היינו אומרים שבקידושין צריך גט לחומרא, וזה הוא הדמיון שבין דברי רב לדברי רבי יוחנן, כך יש לפרש לשיטת רש"י, [וראה מה שכתבו התוספות בזה, ובדברי מהרש"א ומהר"ם על דבריהם]. ואילו הריטב"א הוסיף, שהגמרא מביאה מרבי יוחנן גם שבגזל דידה אינה מקודשת, ד"לא תלינן [לחומרא, להצריכה גט] מסתמא דמחלה, עד דשמעיניה בהדיא, ויכלה למימר שקלי ודידי שקלי" ; והוצרך הריטב"א לתוספת זו, משום שאם לא כן אלא שהנידון הוא על קידשה בגזל סתם ולא על קידשה בגזל דידה [וכאשר משמע מפירוש רש"י], אם כן מה מתמהת הגמרא על רבי יוחנן! ? והרי יש לומר שרבי יוחנן תמה על מה שאמר רב "ואפילו בגזל דידה". ולפירוש רש"י אכן יקשה כן, וכבר הקשו כן התוספות, וראה מה שביארו בזה. [ויש מי שפירש את הגמרא בדרך פלפול, ועל פי מה שנתבאר בהערות לעיל, דהנידון בגזל דידה יכול להתפרש בשני אופנים: האחד: משום שעל ידי מחילה פקע חיוב ההשבה ונעשה שלו, השני: שהיא מקנה לו, ועל זה קא משמע לן רב שאינה מוחלת ואינה מקנה; ונתבאר עוד לעיל, דסברא זו שעל ידי מחילה פקע חיוב ההשבה ונעשה שלו, אינו אלא לשיטת רב גופיה בסנהדרין עב א הסובר כן; ועוד נתבאר לעיל, דאם הנידון הוא משום שהיא מקנה לו, צריך לומר שאם כי אין הנגזל יכול להקנות את החפץ לאחר [וכדאמר רבי יוחנן], מכל מקום יכול הוא להקנות את החפץ לגזלן. ואם כן יש לפרש, דהכי קאמר: ומי תמה רבי יוחנן על רב שאמר אפילו בגזל דידה אינה מקודשת! ? והרי כל חידושו של רב אינו אלא לשיטתו שהוא סובר שאילו היתה מחילה משתמעת מקבלתה, אכן זכה הגזלן בגזילתו, אבל רבי יוחנן מסתמא סובר הוא כשיטת רבה בסנהדרין שם שאינו מודה בסברא זו, ואם כן אין לנו לדון שיהיה גזל דידה עדיף אלא משום שהיא מקנה לו את החפץ מתחילה, ועל זה מקשה הגמרא: הרי רבי יוחנן אומר שאין הנגזל יכול להקנות, וסוברת הגמרא, שאף לגזלן אינו יכול להקנות, ואם כן לדעת רבי יוחנן הרי הדבר פשוט שאין חילוק בין גזל דאחרים לגזל דידה, ומה תמה רבי יוחנן על רב; אך זה אינו, שאם כן האיך דחתה הגמרא דהכי קאמר רבי יוחנן: "אמר רב כוותי", שהרי אם כי רבי יוחנן ודאי מודה לרב, עדיין לא למדנו שרב מודה לרבי יוחנן, שהרי טעמו של רב הוא משום שאין אומרים מדקבילתיה אחילתיה, והוא הדין שאין אומרים מדקבילתיה הקנתה לו, ואין להוכיח מדברי רב את עיקר דינו של רבי יוחנן; ועוד תיקשי הברייתא דלקמן, דבשדיך הרי היא מקודשת בגזל דידה].

^[9] בלשון הריטב"א מבואר שהוא דרך בדיחותא.

^[10] לעיל נתבאר בשם הריטב"א, שכל הנידון בגמרא אם היא מקודשת בגזל של אחרים הוא אם אומרים לחומרא "סתם גזילה יאוש בעלים", וכבר נתבאר לעיל שעיקר דין זה היא מחלוקת תנאים, ואם כן מאי מקשה הגמרא מברייתא זו, והרי יש לומר שברייתא זו רבי שמעון היא! ? והיה אפשר לפרש, שראיית הגמרא היא מדקתני גם גזל וגם גניבה, והרי הסובר "סתם גזילה יאוש בעלים" הוא סובר ש"סתם גניבה אינו יאוש בעלים", והסובר: "סתם גזילה אינו יאוש בעלים", הוא הרי סובר ש"סתם גניבה יאוש בעלים", [כמובא ברש"י בעמוד ב], ואם כן מדקתני שהיא מקודשת בין בגזל ובין בגניבה, בהכרח שלחומרת אשת איש אנו חוששים לשתי השיטות, ואם כן קשיא לרב. אך ראה ב"המקנה" שדחה פירוש זה, כי יש הסובר שהן סתם גניבה והן סתם גזילה יאוש בעלים, וראה מה שפירש דברי הגמרא.

^[11] לקמן מבארת הגמרא את התירוץ, שהרי עדיין תיקשי לרב, שאמר: אפילו בגזל דידה אינה מקודשת.

^[12] צריך ביאור, שהרי אם חטף סלע מידה אין זו גניבה; שמא תאמר: אכן לא קאי זה אלא על גזל או חמס, אם כן ממילא משמע נמי דגניבה לא מיירי שגנב מידה, ואכתי תיקשי מגניבה! ? ויש לומר דמגניבה לא קשיא לרב, כיון דקיימא לן כחכמים החולקים על רבי שמעון וסוברים: סתם גניבה יאוש בעלים, ולכן היא מקודשת.

האחד חולץ לשתיהן ואינו יכול לייבם אף אחת מהן — שמא היא אחות זקוקתו. והשנים — אחד חולץ ואחד אם רוצה מיבם. אם קדמו השנים וכנסו — אין מוציאין אותן מידם.

והחידוש בכך הוא שדוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ ואחר כך לייבם], אבל יבומי והדר מיחלץ [אבל לייבם ואחר כך לחלוץ] — לא, שיש לחשוש דקא פגע [שמא הוא פוגע] ביבמה לשוק, שהוא נושא יבמה שעדיין לא חלצו לה שאסורה לכל אדם.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] החכם טביומי ברייתא זו: היו לאדם זה חמשה בנים, ולאדם זה חמשה בנות, ואמר: אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני — כל אחת ואחת מן הבנות צריכה מספק חמשה גיטין, גט מכל אחד מחמשת הבנים. מת אחד מהם לפני שנתנו את הגיטין — כל אחת ואחת צריכה ארבעה גיטין, וחליצה מאחד מהן, שמא היא ארוסתו של האח שמת, ועל ידי חליצה של אחד מן האחים נפטרה מן הזיקה. ולשיטת רבא הרי אין הקידושין של האחיות מסורים לביאה ומדוע צריכות הן גט?

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כאן גם כן] מדובר כשהוכרו ולבסוף נתערבו, הא [הרי] "אחת מבנותיך לאחד מבני" קתני [שנה], הרי שקידושין אלה לא היו מסורים לביאה כבר בשעת הקידושין ובכל זאת קידושין הם, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרבא. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו. ומסכמים: והילכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של אביי כנגד רבא בשש הלכות שסימנן יע"ל קג"ם (יאוש שלא מדעת, עד זומם נפסל למפרע, לחי העומד מאליו, קידושין שלא נמסרו לביאה, גילוי דעת בגט, מומר להכעיס). שאף שבדרך כלל הלכה כרבא במחלוקותיו עם אביי, באלה הלכה כאביי.

א שנינו במשנה: מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים ושלהן היתה ושל שביעית היתה, ואמר "הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זו", וקבלה אחת מהן בשביל כולן שאמרו חכמים שאין האחייות מקודשות. אמר רב: שמע מינה ממתניתין [אפשר ללמוד ממנה, ממשנתנו] ארבע הלכות, ונקיט [ומחזיק] רב בידיה תלת [בידו שלוש מהן] והרביעית לא היתה ברורה לו.

ומפרטים: שמע מינה [למד ממנה] שהמקדש בפירות שביעית — מקודשת, ואין אומרים שפירות אלה נועדו לאכילה בלבד ואינו יכול להשתמש בהם לצורך אחר. ושמע מינה [ולמד ממנה] עוד שאם קידשה בגזל — אינה מקודשת, אפילו בגזל דידה [שלה] במה שגזל ממנה, ואין אומרים שאם קיבלה ממנו — משמע שמחלה לו על הגזל ותתקדש בו. ממאי [ממה] מסיק אתה את שתי המסקנות הללו — מדקתני [ממה ששנה] "שלהם היתה ושל שביעית היתה" ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] ששביעית היתה, שהפקר הוא מה שלקט מן השדה של אותן אחיות, הא [הרי] אם זה היה של שאר שני שבוע (שבע שנים) — לא היו הקידושין תופסים מפני שהוא גזל גם אם מקבלת ממנו אותם כקידושין.

ועוד שמע מינה [למד ממנה, מן המשנה] הלכה שלישית שאשה נעשית שליח לחבירתה לקבל קידושין, ואפילו במקום שנעשית לה צרה על ידי כך, שכך היה המעשה במשנה.

ושואלים: ואידך מאי [וההלכה האחרת, הרביעית, מה] היא, שהרי אמרנו שיש ללמוד ארבעה דברים מהמשנה. ומשיבים: קידושין שאין מסורים לביאה. ושואלים: וניחשבה [ושיחשיב רב גם אותה] ומסבירים: משום דמספקא ליה [שמסופק לו] פירוש המשנה אי [אם] כאביי והרי הם קידושין, אי [אם] כרבא ואינם קידושין.

מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל אמרה להא שמעתא קמיה [להלכה זו לפני] ר' יוחנן. אמר ליה [לו]: מי [האם] אמר רב הכי [כך]? ולכאורה מובן מכאן שתהה ר' יוחנן על דברי רב. ותמהים על דברי ר' יוחנן: והוא עצמו לא אמר כן? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: מי שגזל חפץ ולא נתייאשו הבעלים ממנו — שניהם אינם יכולים להקדיש את הגזילה; זה, הגזלן — לפי שאינו שלו, וזה, בעל החפץ — לפי שאינו ברשותו. ואם כן, מאותו טעם אף אינו יכול לקדש בגזל! ומשיבים: יש להבין את דברי ר' יוחנן לא כתמיהה על שיטת רב, אלא הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: מי [האם] אמר רב כוותי [כמותי]?

מיתיבי [מקשים] על דברי רב שהמקדש בגזל אינה מקודשת, ממה ששנינו בתוספתא: קידשה בגזל, או בחמס, שלקח חפץ ושילם עבורו, אבל כנגד רצון הבעלים, או בגניבה, או שחטף סלע מידה וקדשה בו — מקודשת, משמע שיכול לקדש בגזל! ודוחים: התם [שם] מדובר בגזל דידה [שלה, שגזל ממנה] והואיל וקיבלה מידו כקידושין הרי שמחלה לו.

ומקשים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסופה] של הברייתא: או שחטף סלע משלה — מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה] בגזל דעלמא עסקינן [סתם אנו עוסקים]! ומסבירים: אין כאן שני דינים אלא פירושי קא מפרש [מפרש הוא] התנא את הדברים שאמר קודם: קידשה בגזל, או בחמס, או בגניבה כיצד? כגון שחטף סלע מידה וקדשה בו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the one brother performs ḥalitza with both of them, and of the two brothers, one performs ḥalitza with one of the sisters and one, if he so desires, performs levirate marriage with the other sister. If they married the widows before consulting the court, the court does not remove them from the marriage, and they are permitted to remain married.

The Gemara explains the novelty of the latter clause: This is effective specifically if one of the two brothers first performs ḥalitza and afterward the other brother performs levirate marriage, but if one of the two brothers first performs levirate marriage and afterward the other brother performs ḥalitza, the levirate marriage would not take effect, as he is possibly encountering a yevama getting married to a member of the public. This is because it is possible that the woman he married was not his yevama but someone else’s yevama, and until the other man’s brother performs ḥalitza with her it is still prohibited for her to marry other men.

The Gemara derives a proof: Come and hear, as the Sage Tavyumei taught the following baraita: If this man had five sons and that man had five daughters, and the first man said: One of your daughters is betrothed to one of my sons, each and every one of the daughters requires five bills of divorce, one from each of the sons, due to the uncertainty of who is betrothed to whom. If one of the sons died before giving his bill of divorce, each and every one of the daughters requires four bills of divorce, one from each of the surviving brothers, and ḥalitza from one of them, in case she was betrothed to the deceased son. The ḥalitza of one of the brothers suffices to release her from her levirate bond. According to Rava this betrothal should not be valid, as it is not given to consummation. Why, then, do they each require bills of divorce?

And if you would say that here too it is referring to a case where they were identified and later intermingled, that cannot be. This is as the baraita teaches: One of your daughters to one of my sons, indicating that the betrothal could never have been given to consummation, and yet it is a valid betrothal. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rava is a conclusive refutation. The Gemara further notes: And the halakha is in accordance with the opinion of Abaye when he has a dispute with Rava with regard to six halakhot, as represented by the mnemonic yod, ayin, lamed, kuf, gimmel, mem: Despair that is not conscious [yeush shelo mida’at], conspiring witnesses [eidim] who are disqualified retroactively, a side post [leḥi] standing alone, betrothal [kiddushin] that is not given to consummation, revealing intent with a bill of divorce [get], and an apostate [mumar] who sins rebelliously. Although the halakha generally is in accordance with the opinion of Rava in his disputes with Abaye, in these six cases the halakha is in accordance with the opinion of Abaye.

§ The mishna teaches: An incident occurred involving five women, and among them were two sisters. And one person gathered a basket of figs that were from their field, and the fruit was of the Sabbatical Year. And he said: You are hereby all betrothed to me with this basket, and one of them accepted it on behalf of all of them. And the Sages said: The sisters are not betrothed. Rav says: One can learn four halakhot from the mishna. The Gemara adds: And Rav held three of them in his hand, i.e., knew what they were, but he was uncertain about the fourth.

Rav clarifies: Learn from it that with regard to one who betroths a woman with produce of the Sabbatical Year, she is betrothed, and you do not say that this produce can be used only for eating and not for any other purpose. And learn from it that if one betroths a woman with a stolen item, even if it was her stolen item, she is not betrothed. You do not say that her accepting from him an item that he stole from her indicates that she released him from his obligation to return it, rendering it his to use in order to betroth her. From where can these two halakhot be deduced? It is from the fact that it teaches that the produce was from their field, and was of the Sabbatical Year, which indicates: The reason it could be used for betrothal is that the produce was of the Sabbatical Year, which causes the figs to be ownerless property. But if it was one of the other years of the seven-year Sabbatical cycle, the betrothal would not take effect with stolen property, even if she accepted it for her betrothal.

And learn from it: A woman can become an agent to accept a betrothal for another woman, and this is so even in a situation where she thereby becomes the rival wife of the other, as in the case of the mishna.

The Gemara asks: And what is the other halakha, the fourth one mentioned by Rav? It is the halakha of betrothal that is not given to consummation. The Gemara suggests: And let Rav also count this halakha. The Gemara explains: He does not do so, because he is uncertain whether the correct interpretation of the mishna is in accordance with the explanation of Abaye, who maintains that such a betrothal is valid, or whether the correct interpretation of the mishna is in accordance with the explanation of Rava, which would mean it is not betrothal.

The Gemara relates: When Rabbi Zeira ascended to Eretz Yisrael he stated this halakha before Rabbi Yoḥanan, who said to him: Did Rav actually say so? This indicates that Rabbi Yoḥanan disagreed with the statement of Rav that these halakhot can be learned from the mishna, which leads the Gemara to ask: But didn’t he himself say so? And didn’t Rabbi Yoḥanan say: If one robbed another of an item and its owner has not despaired of recovering it, neither of them can consecrate the stolen item? This one, the robber, cannot consecrate it because it is not his, and that one, the owner, cannot consecrate it because it is not in his possession. By the same logic, one should not be able to betroth a woman with stolen property, as it is not his. The Gemara answers that Rabbi Yoḥanan was not objecting to Rav’s opinion, but this is what he said to him: Did Rav actually say in accordance with my opinion?

The Gemara raises an objection against Rav’s opinion that one cannot betroth a woman with stolen property, from a baraita (Tosefta 4:5): If one betrothed her with an item taken in robbery, in a forced transaction, or in theft, or if he grabbed a sela from her hand and betrothed her with it, she is betrothed. This indicates that one can betroth a woman with stolen property. The Gemara answers: There it is referring to her stolen property, and by accepting it from him as betrothal, she indicates that she has released him from his obligation to return it.

The Gemara asks: But from the fact that the last clause of the baraita teaches: Or if he grabbed a sela of hers, it may be inferred that in the first clause we are dealing with property stolen from others. The Gemara explains: These are not two separate cases. Instead, the tanna is explaining his earlier statement: If one betrothed a woman with an item taken in robbery, in a forced transaction, or in theft; how so? For example, if he grabbed a sela from her hand and betrothed her with it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל אחת ואחת צריכה חמשה גיטין. מצאתי בתוס' הצרפתים ז"ל בשם ר"ת שאם שידך ראובן אחת מבנותיו של שמעון ידועה ונתן לו קדושין סתם ואמר לו הרי בתך מקודשת לי אותה הבת המשודכת מקודשת והשאר מותרות שלא כיונו אלא לאותה ששדכו ורגלים לדבר ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אלא בדבורן הן עומדים ואותה המקודשה היא ששדכו. אבל מצאתי שרבינו סעדיה הגאון ז"ל השיב שכולן צריכות גט.
שוב ראיתי בתוספתא (ד,י) וכן שני אחין שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע לאיזו קדש וזה אינו יודע לאיזה קידש שניהם אסורין מן הספק אם היו עסוקים בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן אבל אינה ראיה גמורה דהתם כיון שקדש כל אחד אחת מהן ידועה ועכשו לא ידעו איזו מהן קדש זה לפיכך הולכין אחר קידושין והעסק שנתעסקו בהן אבל מקדש סתם אפשר שאין הולכין אחר אומדן דעתן.
ובספר היראים ראיתי שמעשה היה בבית דינו של ר"ת ז"ל ולא היה כח בידם להתירה בלא גט ובמקום שיש לחוש לקלקול ודאי חיישינן:

יע"ל קג"ם. פי' רבותינו ז"ל, ל - לחי העומד מאליו בפ"ק דעירובין דף ט"ו ע"א, ור"ת ז"ל היה אומר לידה ימי לידה שאינה רואה בהן אם עולין לה לימי הזיבה דאיפלוגו בה במסכת נדה דף ל"ז ע"א ועל הקבלה אנו סומכין, ועוד שהיה לו לומר יו"ד של ימי לידה.
והא דאצטריך למפסק הלכתא כאביי בקדושין שאינן מסורין לביאה לאו משום היא גופ' דכיון דאיתותב רבא פשיטא אלא משום דלית הלכתא כותיה אלא בהני מתנח בהו סימנא וכן נמי ביאוש איתותב בפרק ואלו מציאות דף כ"א ע"ב:

אמר רב שמע מינה ממתניתין ארבע. ובירושלמי (ה"ו) שמע מינה חמש, הני ארבע דהכא ועוד אחרת, שחמש נשים מתקדשות כאחת, ורב דלא מני לה, דלמא משום דפשיטא ליה ולא אצטריכא ליה למילפא ממתניתין.

אמר ליה מי אמר רב הכי והוא לא אמר והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים כו'. ואם תאמר דלמא ר' יוחנן אמאי דאמר רב אפילו בגזל דידה אינה מקודשת קא מתמה, דסבירא ליה לר' יוחנן אמאי דאמר רב אפילו בגזל דידה אינה מקודשת קא מתמה, דסבירא ליה לר' יוחנן דבגזל דידה אפילו לא שדיך מקודשת דגמרה ומקניא ליה כדי שתתקדש לו, ויש לומר דסבירא ליה לתלמודא דכיון דבגזל דעלמא אינה מקודשת, כל שכן בגזל דידה, דמציא אמרה אין שקלי ודידי שקלי, והא דנקט רב אפילו בגזל דידה משום דבשדיך הוה מקודשת בגזל דידה, מה שאין כן בגזל דעלמא.

ה"ק ואמר רב כוותי. תימה וכי מה חדוש יש שאין הגזלן יכול להקדיש, והלא עיקר חדושו דר' יוחנן אינו אלא שאין הנגזל יכול להקדיש, אבל בגזלן פשיטא, ומתניתא הכי בהגוזל בתרא (קיז, א) אם נתיאשו הבעלים יכול להקדיש, ואם כן כי אמר רב שאין הגזלן יכול לקדשה בגזילה שבידו, מאי אמר כותיה איכא, ותירצו בתוספות דמשום חומר דעריות היה ראוי להחמיר ולומר דקדשה בגזל מקודשת דעשאוהו כשלו לקדושין, ועלה קאמר ר' יוחנן ומי אמר רב כותיה דאפילו לחומרין לא עבדינן ליה כשלו, ואפילו מדרבנן, דאנא נמי הכי אמרי דשניהם אינן יכולין להקדיש ולא חל עליה הקדש כלל ואפילו מדרבנן.

והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם. פירשו הגאונים ז"ל שהל' היינו לחי העומד מאליו ונראין דבריהם דאי כפי' ר"ת ז"ל שכתב דהיינו ימי לידה שאינו רואה בהם שאין עולין לה לימי זיבה שבמס"נ הי' לו לומר יו"ד של ימי אלא שיש לדחות דמשום דאיכא יוד של יאוש שלא מדעת שינה לשונו ונקט למ"ד של לידה אפ"ה קבלת הגאונים ז"ל מכרעת והא דמני הכא בכללא הא דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוה איצטריך ליה דהא פשיטא דהלכתא כאביי כיון דאיתותב רבא אלא מני ליה אגב גררא דאידך משום דלית הלכתא כותי' אלא בהני לאתנוחי בהו סימנא וכן נמי ביאוש שלא מדעת דמני איתותב רבא בפ' אלו מציאות:

אמר רבא ש"מ ממתני' ארבעה ונקט רב בידיה ג' ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת ושמע מיניה המקדש בגזל אינה מקודשת. פירוש דלא אמרינן סתם גזלה יאוש בעלים. ואפילו בגזל דידה פירוש ולא אמרינן מדיהיב לה בתורת קדושין ושתקה נתרצית בדבר וגליא אדעתה דמחלה לי' אלא אמרינן דמצי למימר שקלי ודידי שקלי ואוקמינא לקמן בדלא שדיך:

ממאי מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה טעמא דשביעית דהפקר הוא הא בשאר שני שבוע לא. קשיא לי דילמא הוא הדין בשאר שני שבוע והא דקתני ושל שביעית היתה לאשמועינן אידך דאמרן דמקדש בפירות שביעית מקודשת סד"א לאכילה אמר רחמנא ולא לסחורה קמ"ל. ואיכא למימר דדייק לה רב מדקתני שלהן היתה דכיון דשביעית היא והכל הפקר מאי שלהן איכא ומה לי שלהן היתה או של אחרים או שלו דהא ליכא בעלים לפירוש שביעית אלא ודאי הא קא משמע לן דהא דמקדשה בשלהן היינו משום דשל שביעית היתה הא בשאר שני שבוע לא משום גזל כנ"ל וכן כתב בתוספות:

והוא לא אמר והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. פי' דכתיב כי יקדיש איש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ולאפוקי גזל מטלטלי אי נמי דכפרי' אבל מקרקעי א"נ פקדון דלא כפריה מצי מקדיש דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה וכי תימא מאי האי דאקשינן אדרבי יוחנן והוא לא אמר דעד כאן לא קאמר ר"י אלא בגזל דאחרים שאין הגזלן יכול להקדישו ולא לקדש בו את האשה עד שיתייאשו הבעלים דהשתא איכא יאוש ושינוי רשות אבל קדשה בגזל דידה מקודשת דכיון דשתקה אמרינן דמחלה ומ"ה מתמה אדרב דאמר דאפילו בגזל דידה אינה מקודשת. ותו מאי האי דמשנינן דרבי יוחנן בבדיחותא קאמר אמר רב ומאי רבותא דרבי יוחנן בהא דהא עיקר רבותא דרבי יוחנן היינו שאין הנגזל יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו אף על פי שהוא שלו דלא קנייה גזלן אבל במאי דקאמר דלא מצי מקדיש ליה גזלן בלא יאוש בעלים הא פשיטא ואגב גררא נקטיה וא"כ אמאי בדח משום דאמר רב כוותיה. ואיכא למימר דרבי יוחנן אפילו בגזלן שאינו יכול להקדישו אשמועינן רבותא סד"א דאע"ג דלא שמעיניה לנגזלו דאייאש קמן דמשום חומרא דהקדש ניחוש לדר' שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים הוא ויהא הקדש קמ"ל דלא חיישינן ולא תלינן ביאוש עד דשמעיניה בהדיא דאייאש והייינו דבדח ר"י בדרב דאמר בקידושין אינה מקודשת כלל אפי' לחומרא לאצרוכי גיטא ולא אמרינן דמסתמא אייאש והיינו נמי דמתמהינן השתא והוא לא אמר כלומר דכי היכי דאמר רבי יוחנן דעד דשמעיניה לנגזל דאייאש לא תטנן ביאוש מסתמא אפי' לחומרא ה"נ אמר רב בקידושין דאע"ג דקידשה בגזל דידה ושתקה לא תלינן מסתמא דמחלה עד דשמעיניה בהדיא ויכלה למימר שקילי ודידי שקילי:

ההיא איתתא דהות משיא כרעא במשיכלה דמיא. לא ידענא מאי אתא לאשמועינן בה דהא לא מיצטרך לן כלל בעיקר דינא דקדשה בגזל דאחרים דאייתי' לעיל. ומתוך הדוחק יש לי לומר דהא אתא לאשמועינן דאי לאו דגזל הוה אף על גב דשדא לה ולא אמרה מידי מקודשת ולא אמרינן הא דשתקא משום דלא יהבה אדעתא הוא שהיתה מתעסקת ברחיצה:

מי שהיו לו חמשה בנים וכלם עשאוהו שליח לקדש להם את האשה ופגע באיש שהיו לו חמש בנות ואמר לו אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני או בנותיך מקודשות לבני אע"פ שהדברים נראים שעל סדר תולדותם הוא מכוין גדולה לגדול וקטנה לקטן אין זה כלום ואינן מקודשות אלא מספק כשאר קידושין שאין מסורין לביאה וכל אחת מהם צריכה חמשה גיטין ואם מת אחד מהם כל אחת מהם צריכה גט מארבעה הנשארים וחליצה מאחד מהם וכן בכל ספיקות הדומות לאלו:

קדשה בגזל בין בגזל שלה בין בגזל של אחרים הן קודם יאוש הן לאחר יאוש הן בגניבה הן בגזילה על אי זה צד מקודשת ועל אי זה צד אינה מקודשת כבר ביארנו הענין כלו כפי הצורך בפרק ראשון:

מי שגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכבר ביארנוהו בכדי הצורך בשביעי של קמא:

גמרא אשה נעשית שליח לחבירתה ואצטריך לאשמועי' אפי' כשקבלה סתם:

ואיהו לא אמר והאמר ר' יוחנן וכו' וא"ת ודילמא אהא דקאמר ואפי' בגזל דידה מתמה ר' יוחנן דקסבר דבגזל דידה מקודשת ואפילו לא שידך דגמרא ומקניא כדי שתתקדשי וי"ל דס"ל לתלמודא דכיון דבגזל בעלמא אינה מקודשת כ"ש בגזל דידה שהיא יכולה למימר דידי שקלי ולא לשם קידושין והא דנקט רב אפילו בגזל דידה משום דבשדך מקדשא טפי בגזל דידה נקטי אפי':

ה"ק מי קאמר כוותי'. תימא וכי זה היה חידוש של ר' יוחנן שאין הגזלן יכול להקדיש הא לא איצטריך ר' יוחנן לאשמועינן אלא משום נגזל דבגזלן פשיטא דלא קני ממתני' דהגוזל דקתני אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו אבל בלא יאוש לא אבל בנגזל אשכחן פלוגתא דקתני במרובה בשמעתין דצנועות אבל בגזלן ליכא מאן דפליג (אינו) [דאינו] יכול להקדיש ונר' לומר לפי שהיה ראוי להחמיר ולומר דקדשה בגזל מקודשת אע"ג דלא קני ליה משום גזרה דלאחר יאוש ואהאי קאמר ר' יוחנן מי קאמר רב כוותי' דאינה מקודשת כלל כמו שלא החמיר ר' לענין הקדש דקאמר שאין הגזלן יכול להקדיש אפילו מדרבנן ולא חייל עליה שם קדושה דהקדש וקידושין ענין א' הן כדאמרי' דאסר לה (כ"ע) [אכ"ע] כהקדש:

שהוכרו. בשעת קדושין ומסורין לביאה ולבסוף שכחו איזו קדשה לכל אח' ואח':

יע"ל קג"ם. סימני הלכות הם שנחלקו אביי ורבא. יאוש שלא מדעת באלו מציאות. עד זומם פ' דיני ממונות. לחי העומד מאליו פ"ק דערובין. קדושין שאין מסורין לביאה כאן. גילוי דעתא בגיטא בהשולח. מומר אוכל נבלות לתיאבון פ' זה בורר. בחמש נשים והיה בכלכלה שוה פרוטה לכל אחת ואחת. על ידי כולן. בשליחות כולן. (איתיה) בפומיה כלומר השלשה היה מפרש ואומר והרביעית משום דמספקא ליה לא היה מפרשה דמתניתין שמעי' קדושין המסורין לביאה אי הוו קדושין או לא. בפירות שביעית ואע"ג דאמר רחמנא לאכלה ולא לסחורה לא אמרי' קדושין שהאשה נקנית מהם כסחורה דמי אי נמי דלא אמרי' [דלא הוי] קדושין דלאו ממונו הוא אלא כיון שזכה בו ממונו הוא לכל דבר ומיירי קודם זמן הביעור. מקודשת דהא אמרי' נכריות מקודשות. בגזל דידה ולא אמרי' מדקבילתיה אחלתיה:

צרה. ואע"ג דאינה נאמנת צרה בחברתה לעדות שהאשה נאמנת שליחותה מיהא כיון דעבדא עבדא:

שבוע שמיטה. מספקא ליה אי כאוקימתא דרבא או כאוקימתא דאביי:

שאינו שלו. שלא קנה עד שנתיאשו הבעלים. שאינו ברשותו דכתיב כי יקדיש איש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. והא מדקתני סיפא מגופא דברייתא מקשי ליה ברישא והדר מקשי ליה ממתניתין:

והלכתא כאביי קשיא לי כיון דאיתותב רבא מה צורך לפסוק הלכה כאביי. וי"ל מתוך שהיה יכול לתרץ על ידי הדחק אחת מבנותיך פלוני' מקודשת לאחד מבני פלוני ולעולם בשהוכרו ולבסוף נתערבו:

תוס' בד"ה והלכתא כוותיה כו' אלא אפילו לא שידך בשם אלא שנתרצו כו' עכ"ל ושידך עדיף טפי דהיינו בקישור התנאים כמו שאנו עושין וכן נראה מלשון תוספות ישנים שכתבו מאחר שקיבל עליו האב חרם תקנת הקהילות בעבורה מצוה רמיא עליה וכו' עכ"ל וק"ל:

בא"ד ועוד אפילו לא פירש נמי אפילו בפה יש לנו לומר דקידש הגדולה כו' עכ"ל והיינו כי הכא שאמר בתך מקודשת סתם אבל בקידש אחת משתי אחיות ודאי גם ר"ת מודה ביה כמ"ש הרא"ש וע"ש:

בד"ה ביע"ל קג"ם כו' ומ"מ לא הוזכר יע"ל קג"ם אלא על יאוש כו' עכ"ל ר"ל לבר מדהכא דהוזכר בו נמי וק"ל:

בא"ד וגם כתוב בספרים כו' בעובדא דצריפא דאורבני כו' עכ"ל בסוף פרק המפקיד ולולי דבריהם הכא היה נראה לתרץ דלכך לא נאמרה הך מלתא בהאי כללא דלא חשיב אלא פלוגתא דנפשייהו משא"כ הך דבמלתיה דרבה רבם הוא דפליגי וכהאי גוונא כתבו התוס' במקומות אחרים וק"ל:

בד"ה והוא לא אמר כו' אבל בדלא שדיך אדרבה גרע גזל דידה מגזל כו' עכ"ל ודקאמר רב אפילו בגזל דידה הכי קאמר אע"ג דגזל דידה מהני בדשדיך אפ"ה בדלא שדיך לא משום דגרע מגזל דעלמא וק"ל:

בא"ד והשתא ניחא שפיר דמתמה תלמודא ממילתא דר"י והוא לא אמר כו' עכ"ל ר"ל ולא מתמה כן מכמה משניות וברייתות דאינו נקנה אלא ביאוש משום דהוה אמינא דוקא בממונא כו' כמ"ש התוספות אבל ממילתיה דר"י גופיה פריך שפיר דאפילו איסורא דרבנן לית ביה לחומרא וכמו בקידושין דדמיא להקדש כדאמרינן בפ"ק וכן הוא בתוספות ישנים והשתא נמי לא אצטריך לן לתירוצא שכתבו התוספות לעיל דר"י לא אתי לאשמועינן אלא שאין הנגזל יכול להקדיש דשפיר אשמועינן גם בגזלן דלא מחמרינן בהקדש לאסור מיהת מדרבנן ודו"ק:

בתוס' ד"ה והלכתא וכו' משום דלא יעשה כן במקומינו וכו'. והא דאמר לעיל ואינו יודע אם גדולה שבנדולות אם גדולה שבקטנות וכו' כשיש לו ב' כתות בנות מב' נשים שאני כמו שכתב הרא"ש ז"ל אבל יש להקשות ממה דקאמר כולן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות משמע אבל אמצעית שבקטנות אסורה ואמאי לא אמרינן דודאי לא קדשה לפני הגדולה שבכת זו משום דלא יעשה כן במקומנו ועיין לקמן (קידושין דף ס"ד) דאיתא בהדיא בגמרא דמיירי דאין כאן אמצעית בקטנות דלא כדש"י דלעיל אבל מ"מ מקטנה שבגדולות קשה לר"ת וק"ל:

ד"ה והוא לא אמר הכי עד והשתא ניחא שפיר דמתמה גמ' ממלתיה דר' יוחנן עד סוף הדיבור והשתא מייתי שפיר ממלתיה דר"י. העולם מפרשין דעת התוס' דר"ל דלפי תירוץ הראשון שתרצו דר"י לא בא אלא לאשמועינן דהנגזל אינו יכול להקדישו אבל בגזלן ליכא חידוש מאי מתמה הגמרא לעיל והוא לא אמר הכי והא"ר יוחנן וכו' ה"ל למפרך והא מתני' היא אבל אין הלשון מתיישב שאין שייך לומר והשתא ניחא שפיר מאחר שלא הוזכר קושיא זו מקודם זה וגם בסוף הדיבור שאמרו והשתא מייתי שפיר ממלתיה דר"י אינו מיושב ונראה לומר דהשתא באין התוס' לתרץ גם הקושיא ראשונה שהקשו בתחלת הדיבור תימה מאי מתמה גמרא דלמא לא אמר ר' יוחנן אלא בגזל דאחרים וכו' ס"ל להתוס' השתא דהמקשה שהקשה לעיל והוא לא אמר הכי ס"ל דהא דהיה מתמה ר' יוחנן ואמר מי אמר רב בודאי לא היתה תמיהתו על מה שאמר רב ואפי' בגזל דידה דאינו תמיהה כ"כ שאם סבר ר"י דבגזל דאחרים אינה מקודשת אינה תמיה אם סבר רב דאפילו בגזל דידה אינה מקודשת ולא אמרינן מדקבלה אחילתה אלא ודאי עיקר תמיהתו היה על עיקר הדין שאמר רב דקדשה בגזל אינה מקודשת על זה היה מתמיה שלא יהיו קדושין לחומרא להצריכה גט לכך פריך והוא לא אמר הכי והא איהו דאמר אינו יכול להקדיש וכו' ואפי' איסורא דרבנן ליכא נ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה ונקיט רב בידיה תלת שלש מהן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה דוקא קתני. ומשום הקדמת חליצת א' מן השנים ליבום של שני כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כל אחת. מכולן. הס"ד ואח"כ מתחיל ד"ח וחליצה:

רש"י ד"ה יע"ל קג"ם (בסופו). מומר אוכל נבלות להכעיס. כצ"ל:

רש"י ד"ה המקדש בפירות שביעית. אלא כיון דזכה בהן ממונו הוא לכ"ד. מזה ראיה למש"כ בפ"ט דשביעית מ"ט ובר"ה (ט) בתד"ה וקציר ע"ש:

רש"י ד"ה ואפי' בגזל דידה. כצ"ל:

רש"י ד"ה ונחשבי'. הא נמי ש"מ כו' לא הוו קידושין. נ"ל למחוק מלת לא דפשטה משמע כאביי דדוקא כאחת א"מ הא אחת מהן מקודשת. או דצ"ל אי הוו קידושין:

תד"ה ביע"ל. היינו פלוגתא דפ' כ"ש אפשר ולא קמכוון כו'. כצ"ל ע"ש והלמ"ד הוא סימן על לא קמכוון:

בא"ד והלכה כאביי דהא מסקינן והלכתא כו'. נראה דר"ל דהתם גופא גבי פלוגתתם מסקינן כו' וע"ש ברי"ף. וע"ז כתבו ובספרים לא כתוב כו' אלא גבי המפקיד כו' בעובדא כו'. והמציין טעה:

בסה"ד ברבנן סבוראי. כצ"ל בבית:

תד"ה המקדש. ל"א לאו ממונו כו' כיון דלא בא אלא מטעם זכייה. א"כ אפי' זכה מן הפקר גמור נמי. וברש"י שלפנינו ליתא. וכוונתו דל"ת ממון גבוה הוא כמו מע"ש לר"מ לקמן:

תד"ה ואפי'. אבל עדות במעשה נאמנת. תמוה מאי שיטא דנאמנות הכא. ודאי מיירי כאן שקדש בפני עדים כשרים. ולשון רש"י שלפנינו מזוקק:

תד"ה והוא. וא"ת מאי אתא ריו"ח לאשמעינן בהא דאמר דאינו כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה ביע"ל וכו' בסה"ד הילכתא כרבנן סבוראי. ע' יבמות לט ע"א תד"ה אע"ג:

ד"ה המקדש וכו' ה"מ לכתחלה. ע' ע"ז ד' סב ע"א תוס' ד"ה נמצא:

גמרא ת"ש דתני טביומי לזה ה' בנים כו' תיובתא דרבא תיובתא. והא דלא אוקמה להאי ברייתא שתלה בדעת אבי המתקדשת דהיינו לשיטת הב"ח בסתם ולכ"ע במפרש דא"כ אמאי צריכה ה' גיטין לשייליה לאב וליכא למימר דלא מהימן משום דס"ל להאי תנא אין ברירה אפי' בתולה בדעת אחרים כהאי תנא דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא דשאני התם דלמא אי הוי האב לקמן מיד היה מתרצה אע"ג דלבסוף אינו מתרצה משא"כ הכא אי תלה הדבר ברצון האב ה"ל קידושין גמורין לכ"ע כשיברור האב אע"כ דאיירי הכא שגם האב אינו מברר שום אחת מהם או שלא תלה הדבר בברירה א"כ מקשה שפיר. ולמאי דפרישית לעיל מסבר' דנפשאי בשיטת רבי סעדיה גאון דבכה"ג הוי קידושין שאין מסורין ביאה א"ש טפי ודו"ק:

והא דאסקינן לדרבא בתיובתא ולא מוקמינן להאי ברייתא כהאי תנא דלית ליה דרשא דבעולת בעל בפ"ק דף ט' וא"כ לא מייתר ליה ובעלה דאיצטריך לגופיה ולמעוטי אמה העבריה ורבא ס"ל כהאי תנא דדריש בעולת בעל דאפשר דכיון שעיקר הדין תני בברייתא להיפך אין לשום אמורא לחלוק משום דרשא דקרא דאפשר דאתא לשום דרשא אחריתא וצ"ע בסוגיית הש"ס:

תוספות בד"ה והלכתא כו' מעשה בא לפני ר"ת כו' ועוד אפילו לא פירש נמי דשארית ישראל לא יעשו עולה כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דההיא מתניתין דהמקדש את בתו סתם איירי באומר א' מבנותיך כפרש"י לעיל בשמעתין ואפ"ה אין הבוגרת בכלל ונראה דהיינו משום דלמאי דקי"ל כאביי מיתוקמא הן מתניתין שפיר בדאית ליה טובא דאי בשאין לו אלא בוגרת וקטנה אמאי אין הבוגרת בכלל הא א' מבנותין קאמר ואפשר דמ"מ דכיון שתלה בדעת האב מסתמא דעת האב על הקטנה ולא על הבוגרת וכה"ג צריך לפרש בההיא בבא דקדשתי את בתי הגדולה וכדפרישית והרבה יש לי לדקדק בזה בשיטת הרא"ש והטור והב"י והב"ח ואין להאריך יותר ולקמן דף ס"ד יבואר קצת בעזה"י ודו"ק:

גמרא פיסקא מעשה בחמש נשים אמר רב ש"מ ממתניתין תלת ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת ופרש"י דקמ"ל דלא אמרינן דלאו ממונא דזוכה נינהו ובתוספות מפורש יותר דלא אמרינן דלאו ממונא הוא לקדש בו את האשה כיון דלא בא אלא מטעם זכייה כו'. וקשיא לי מהיכא תיתי נאמר דלאו ממונא דזוכה נינהו לקדש את האשה אי משום דלא בא אלא מטעם זכייה כמ"ש התוספות הא ליתא דע"כ מדמוקי רב דיוקא דמתניתין לענין קדשה בגזל לפני יאוש ולא לאחר יאוש דומיא דשביעית וכמו שיבואר אלמא דלאחר יאוש פשיטא ליה דמקודשת משום דס"ל לרב יאוש קונה ואי ס"ד דלרב איכא רבותא בשביעית מטעמא דדרך זכייה אתי לידיה אף ע"ג דבהתירא אתי לידיה א"כ אכתי בגזל דלאחר יאוש אמאי פשיטא ליה הא לא אתא לידיה אלא מטעם זכייה דאיסורא אע"כ דליכא רבותא בהא דמילתא דפשיטא היא דמה שקונה מדאורייתא יכול לקדש את האשה דממון גמור הוא כ"ש בלאחר יאוש דשביעית דבהיתירא ואין לפרש בכוונת רש"י דסד"א דלאו ממונא דזוכה נינהו אלא משולחן גבוה קזכי וממון גבוה הוא דומיא דמעשר שני לקמן דבכמה דברים הושוו שביעית למעשר שני ועוד דמיקרי קדש כדמקשה הש"ס לקמן בדף הסמוך גבי מעשר שני דמקשה והרי שביעית דלפ"ז קשה יותר למה פקפקו רש"י ותוספות בזה עד שרצו לפרש בלשון אחר מטעמא דלאכלה ולא לסחורה ותיפוק ליה שזה הפירוש הראשון הוא ממש ל' הגמרא לקמן דבעי למימר טעמא דמעשר שני משום דמיקרי קדש ומקשינן והרי שביעית וא"כ טובא אשמעינן רב לאפוקי מה"ט אע"כ דסברי רש"י ותוספות דבהא לא איצטריך רב לאשמעינן ממתניתין דהכא דבלא"ה אתיא בק"ו מתרומה וחלה דכתיב קדש לה' ואפ"ה תנן בהדיא באידך מתניתין דמקודשת א"כ כ"ש בשביעית דלא כתיב לה' אלא קדש לחוד וכדמקשה הש"ס להדיא בדף הסמוך ומסיק טעמא דמעשר שני משום דכתיב הוא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה כוונת רש"י ותוספות מהיכא תיתי נאמר דלאו ממונא דזוכה הוא ולכאורה היה נ"ל לפרש בכוונתם דסוגיין איירי משביעית בזמן הזה דקי"ל דמדרבנן היא ומסתמא בהכי איירי מתניתין בזמן הזה דאל"כ מאי קמ"ל וכ"ש לפרש"י בגיטין דף ל"ו דאפילו בכל זמן בית שני הוא מדרבנן ומש"ה תיקן הלל פרוזבול וע"ש בתוספות ובחידושינו וא"כ טובא אשמעינן רב דאף על גב דאינו זוכה בפירות שביעית אלא מדרבנן ומדאורייתא לאו ממונא הוא אפ"ה מקודשת מדאורייתא מטעמא דהפקר ב"ד הפקר כמ"ש הפוסקים בקדשה בגזל דלאחר יאוש למ"ד דיאוש קונה מדרבנן ואפשר דאפילו לדברי המפקפקים בהיאך דלא הוי אלא קידושין דרבנן היינו משום דבאיסורא אתא לידיה ומדאורייתא גזל גמור הוא משא"כ בשביעית דרבנן לכ"ע ה"ל קידושין גמורים דאורייתא מטעמא דהפקר ב"ד דומיא דמקדש במלוה במעמד שלשתן דקנין דרבנן הוא ולרוב הפוסקים מקודשת טפי מגזל דאחר יאוש דרבנן והכא עדיף אפילו ממעמד ג' דעיקר תקנת חכמים בשביעית דוקא שיזכה בו כל הזוכה ממצות שביעית כך היה נ"ל לכאורה אלא דהא נמי ליתא דמ"מ כיון דלרב יאוש גרידא קונה מדאורייתא וא"כ שביעית דרבנן לא גרע מייאוש דודאי נתייאשו הבעלים וא"כ פשיטא דמקודשת מדאורייתא ואף שיש שום סברא לחלק אפ"ה ממקומו הוא מוכרע דאין לפרש כן דאל"כ היא גופא תיקשי מנ"ל לרב דמקדש בפירות שביעית דרבנן מקודשת ומקדש בגזל דידה אינה מקודשת אימא איפכא דמקדש בפירות שביעית דאחרים אינה מקודשת כיון דלא זכה מדאורייתא ומשנתינו דמקודשת היינו משום דשלהן היתה וא"כ נהי דלא זכה מדאורייתא מ"מ דידה נינהו ומקדש בגזל דידה אימא דמקודשת ובהכי א"ש טפי דיוקא דמתניתין דקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה דוקא הא שביעית דאחרים אינה מקודשת אע"כ דמילתא דפשיטא היא דבשביעית דרבנן מקודשת מדאורייתא מטעמא דייאוש כדפרישית והדרא קושיא לדוכתא לכך נראה עיקר כדפרישית מעיקרא בכוונת רש"י דסד"א דלא מיקרי ממונא כיון דאיקרי קדש וכדאמרינן פרק לולב הגזול דילפינן קדש קדש מהקדש קמ"ל דלא איתקש להכי מיהו בירושלמי פ"ק דמעשר שני משמע להדיא כפי' שני דרש"י ותוספות דסד"א דאין מקדשין כי היכי דאסור לקנות בדמי שביעית עבדים ובהמה טמאה ומסיק שם להדיא דאין מקדשין בפירות שביעית לכתחלה מה"ט ע"ש ודו"ק:

שם וש"מ המקדש בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל דידה ופרש"י דלא אמרינן מדקבלתיה אחילתיה. ויש לדקדק דמשמע דמימרא דרבא איירי נמי לענין גזל דאחרים כדדייקינן בסמוך בשמעתין ממילתא דרבי יוחנן ומברייתא והיאך דייק רב להא מילתא ממתניתין דהא דיוקא דשלהם היתה ושל שביעית היתה לא שייך כלל לענין גזל דאחרים ודלמא דוקא בגזל דידה אשמעינן במתניתין דאי לאו דשל שביעית היתה נכריות נמי אינן מקודשת דמצית למימר אין שקלי ודידי שקלי כיון דלא שדיך אבל בגזל דאחרים מנ"ל ממתניתין דאינה מקודשת ולכאורה היה נ"ל ליישב כיון דמשמע דלרב נמי לא איירי מתניתין באומר כולכם דה"ל את וחמור אלא באומר כולכם וא' מכם והיינו דמסיק או כאביי או כרבא וכמו שפרש"י לעיל בדף הקדום בד"ה הרי כולכם וא' משתי אחיות ולפ"ז מדייק רב שפיר דבגזל דאחרים נמי אינה מקודשת דאל"כ אפילו בשאר שני שבוע נמי נכריות מיקדשין בהיאך חלק חמישית דא' מהאחיות שאינו רוצה לקדש דה"ל גזל דאחרים וליכא למימר דלית בה שוה פרוטה לכל אחת בהאי חלק דאכתי צריכות גט דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי אע"כ דבגזל דאחרים נמי אינה מקודשת אלא דעדיין לא נתיישבה דעתי בכך דבלא"ה קשיא לי דהא משמע בשמעתין דמימרא דרב בגזל דאחרים היינו דוקא לפני יאוש וע"כ דהכי הוא דהא לרב יאוש כדי קנה ועוד דה"ל יאוש ושינוי רשות ביד האשה אע"כ לפני יאוש ואם כן היאך מדייק לה רב ממתניתין דהא שביעית לא גרע מייאוש וא"כ דיוקא נמי דומיא דשביעית איירי בגזל אחר יאוש ונהי לענין גזל דידה אפילו לשיטת הפוסקים דהיינו נמי דוקא לפני יאוש כמו שאבאר אבל לאחר יאוש מקודשת א"ל דרב מדייק לה שפיר מדיוקא דמתניתין דע"כ להכי אתא והכי קתני דטעמא דשל שביעית דה"ל לאחר יאוש אבל בשאר שני שבוע מסתמא הוי לפני יאוש ונכריות נמי אינן מקודשות דמצי למימר דידי שקלי ומכ"ש לפי מה שאפרש בסמוך דבגזל דידה אפילו לאחר יאוש אינה מקודשת וא"כ שמעינן לה שפיר מדיוקא דמתניתין משא"כ לענין גזל דאחרים דלפני יאוש לא משתמע מדיוקא דמתניתין ובלא"ה נמי נ"ל דוחק לומר דמוכח לה מדלא מיקדשא בחלק חמישית דכיון דלא ידעינן לאיזה מאחיות א"כ מסתמא תטול כל אחת מהן חלקה מיהו לפמ"ש התוספות בסמוך בד"ה והוא לא אמר דעיקר מילתא דרב לא איירי אלא לענין דלא מחמרינן להצריך גט מדרבנן א"כ א"ש דכיון דשמעינן ממתניתין דבשאר שני שבוע נכריות נמי לא מיקדשות אפילו מדרבנן אף על גב דבשדיך הוו קידושין דאורייתא מכ"ש דלא מחמרינן מדרבנן בגזל דאחרים דלפני יאוש דמדאורייתא לא הוי קידושין בשום דוכתא כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם ואפילו בגזל דידה. אע"ג דלכאורה משמע דאיירי נמי לפני יאוש דומיא דגזל דאחרים אפ"ה נ"ל עיקר דבגזל דידה אפילו לאחר ייאוש נמי אינה מקודשת דמציא למימר אין שקלי ודידי שקלי כיון דלא שדיך וכמ"ש הרמ"ה ז"ל הובא בטוא"ע סי' כ"ט ולדעתי שזה מוכרח דנהי דמתייאשה מגוף החפץ מ"מ מדמים מי מייאשה וא"כ שפיר שייך דידי שקלי והיינו דדייק לה שפיר מדיוקא דטעמא דשל שביעית היתה דה"ל לאחר ייאוש ודיוקא נמי דומיא דשביעית איירי ונראה שלזה כיון הבית יוסף שתמה על הטור למה הוצרך לכתוב בשם הרמ"ה והוא גמרא ערוכה והיינו כדפרישית דהכי משמע מדיוקא דמתניתין ועדיין צ"ע דאיכא למימר דכיון שידענו שכבר נתייאשה א"כ אין שום הוכח' לומר דלאו לשם קידושין שקילת' ומידי ספיקא לא נפקא:

(קונטרס אחרון) דף נב וש"מ המקדש בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל דידה. וכתבתי דנלע"ד דבגזל דידה אפילו לאחר יאוש נמי אינה מקודשת דמצי למימר אין שקלי ודידי שקלי כמ"ש הטור א"ע סי' כ"ט בשם הרמ"ה ז"ל וכתבתי בטעמא דמילתא דנהי דמתייאשה מגוף החפץ מ"מ מדמי מי מייאשה וא"כ שפיר מצי למימר דידי שקלי ולענ"ד שלזה כיון הב"י שתמה על הטור למה הוצרך לכתוב בשם הרמ"ה והא גמרא ערוכה היא עיין בפנים וכן בסמוך בסוגי' הגמר' דמקשה מיתיבי קידשה בגזל ובחמס דמשמע נמי דנחי' להך סברא דפרישי' כמ"ש בפנים:

שם וש"מ אשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעשית צרה. ופרש"י ותוספות אף על גב דאין נאמנת במקום אחר דלמא מקלקלה לה ותמה הרא"ש על זה כיון דחזינן שנתרצית לשליחות ועשתה שליחותה מה קילקול שייך כאן ולעד"נ דיש ליישב דיש לחוש דלמא בטלה השליחות לפני עדים וכדי שלא יקדשנה בעצמו ותעשה צרה גמורה מש"ה מתכוונת לקלקלה ואח"כ יבואו עדים ויעידו וה"ל בעילת זנות למפרע ומגנייא באפיה אלא דאכתי קשיא לי טובא היאך שמעינן להא מילתא דנעשית שליח ממתניתין דהא נהי נמי דלכתחלה חיישינן דלמא מקלקלה ולא מהימנא אכתי מידי ספק קידושין לא נפקא דשמא קושטא קאמרה שקבלה לשם שליחות ומש"ה נכריות מקודשות מספק וצריכות גט ואפשר דממשנה יתירא דקתני וקיבלתו א' ע"י כולם ע"כ להא איצטריך דה"ל קידושין גמורין לגבי הנכריות ועי"ל דאי ס"ד דלגבי הנכריות נמי לא הוי אלא קידושי ספק א"כ מאי ראיה מייתי מהא דאין אחיות מקודשות דכיון דלרב ממתניתין באומר כולכם וא' מאחיות איירי וא"כ לגבי כל חדא מהאחיות הוי ליה ספק ספיקא ספק אם לדידה איכוון או לאחותה ואת"ל דלדידה איכוון אכתי שמא בטלה צרתה את השליחות דהא לא מהימנא אע"כ דצרתה מהימנא וה"ל קידושי ודאי לגבי הנכריות ומייתי שפיר דאפ"ה אין האחיות מקודשות ודו"ק:

שם ואידך מאי היא קידושין שא"מ לביאה ונחשבה משום דמספקא ליה אי כאביי או כרבא. ולכאורה היינו משום דסיפא דמתניתין לא מיתוקמא באומר כולכם דה"ל את וחמור וע"כ צריך להגיה או כאביי או כרבא כשקלא וטריא דלעיל אלא דלפי זה קשה לשיטת הרי"ף והרא"ש וסייעתייהו דשקלי וטרי דלא כהלכתא דהא קי"ל את וחמור קנה ואם כן אין צריך להגיה אלא כדקתני דבאומר כולכם איירי וא"כ מאי מספקא ליה לרב הא ע"כ לפ"ז מתניתין כאביי כדמותבינן מינה לעיל עליה דרבא ועוד דרב הונא תלמידא דרב ס"ל בפרק מי שמת דאת וחמור קנה ובעלמא מקשינן מדרב הונא אדרב תו קשיא לי דרש"י פירש בד"ה ונחשביה רב נמי להא דקידושין שא"מ לביאה לא הוי קידושין ואדרבא איפכא ה"ל לפרש דהוי קידושין חדא דהכי הילכתא ועוד דהא בשקלא וטריא דלעיל מעיקרא מותבינן מתניתין עליה דרבא והנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל דודאי הא דקאמר דקידושין שא"מ לביאה שמעינן נמי ממתניתין לאו ממסקנא דלעיל דאביי מתרץ לטעמיה ורבא לטעמיה איירי דהא הוי דלא כהלכתא אלא מגופא דמתניתין ועיקר הדין איירי דרישא וסיפא דמתניתין במקדש שתיהן איירי דרב ס"ל את וחמור קני וא"כ בסיפא נמי תני כולכם ומספקא ליה לרב אי הוי טעמא דמתניתין משום קידושין שא"מ לביאה דלא הוי קידושין וא"כ ממילא דה"ה למקדש א' משתי אחיות או דלמא דטעמא דמתניתין במקדש שתיהן היינו כדרבא לעיל דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו וא"כ ממילא שמעינן דדוקא במקדש שתיהן אינה מקודשת אבל קידושין שא"מ לביאה בעלמא כגון במקדש א' מהם ע"כ דהוי קידושין כדמקשינן לעיל ואף על גב דבעירובין הא דרבה דכל שאינו כו' אמילתא דרב קאי לחד לישנא מ"מ אפשר דהא גופא נמי מספקא ליה בההיא דעירובין אי הוי משום טעמא דכל שאינו או כאידך לישנא ועוד דכיון דמספקא ליה מש"ה בעירובין פסק לחומרא משא"כ הכא דלקולא ואין להקשות אמאי לא קאמר נמי דש"מ ממתניתין לענין הא דכל שאינו הא ליתא דרב לא חשיב אלא דיני דנ"מ לענין קידושין משא"כ האי טעמא דכל שאינו לא נ"מ מידי לענין קידושין דהא סוף סוף בשתיהן כא' תנינן בהדיא דאינן מקודשות משא"כ האי טעמא דקידושין שא"מ לביאה נ"מ טובא לאומר א' מכם כן נ"ל נכון וברור בכוונת רש"י ושיטת הסוגי' ודו"ק:

תוספות בד"ה והוא לא אמר כו' וא"ת מאי אתי ר"י לאשמעינן כו' כגון ההיא דאלו מציאות שטף נהר קוריו כו' עכ"ל. ולא יכולתי לעמוד על דבריהם בזה דמאי מייתי מההיא דאלו מציאות דליכא שם שינוי רשות ובכי הא מקרא מלא הוא דאפי' מצא מציאה צריך להחזיר וכ"ש בגזלן דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל משא"כ במימרא דרבי יוחנן ורב קמ"לן דאע"ג דאיכא שינוי רשות שקידש בהן האשה או שהקדישו לשמים אפ"ה לא מהני דה"ל גזל גמור והיינו ממש מימרא דרב חסדא בר"פ הגוזל בתרא גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה ואדרבא תמיהא לי טובא דנהי דאמרינן בכמה דוכתי שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למ"ד דקנה מ"מ מצינן פלוגתא בהא בפ' הגוזל דף קט"ו דלאביי פליגי רב ור"י גופייהו בהוכר הגנב בפלוגתא דהא דרב חסדא ולרב הדין עם הראשון ואין להבעלים על הלוקח כלום ומשמע שם מפרש"י דאפי' בלא הוכר הגנב לרב הדין עם הראשון וכבר הארכתי שם בזה והעליתי שם דהיינו כשהחפץ אינו בעין מ"מ אין לתמוה בזה כל כך דהא גופא קמ"לן דאף על גב דהוכר הגנב דבהכי איירי רב ור"י בשמעתין אפ"ה הדין עם השני ומש"ה לא הוי הקדש וקידושין ועוד יש בזה כמה חידושי דינים בענין תקנת השוק וא"כ לא דמי כלל לההיא דאלו מציאות שהביאו התוס' ואין לפרש כוונת התוספות לענין סתם גזילה אי הוי יאוש בעלי' כמ"ש הריטב"א ז"ל בסוגיא דשמעתין הא נמי ליתא דמאי מקשה פשיטא הא פלוגתא דתנאי היא בגנב וגזלן וכ"ש דלא דמי כלל לההיא דאלו מציאות הא וצ"ע גדול:

בא"ד וי"ל מ"מ איצטריך מילתא דרב כו' אבל לחומרא אף ע"ג דלא נתייאש לכך איצטריך מילתא דרב כו' עד סוף הדיבור. ונראה דהא דדייק רב הא מילתא ממתניתין היינו משום דהכא משמע דהא דקאמר דאין האחיות מקודשות היינו לענין דאין צריכות גט כלל א"כ מינה דנכריות צריכות גט וע"כ דדיוקי דשלהן היתה ושל שביעית עלה קאי דאי לאו דשל שביעית היתה הנכריות נמי לא היו צריכות גט כלל אפילו מדרבנן כמו האחיות. מיהו אכתי איכא למידק למידק דלמא לעולם בגזל לפני יאוש צריכה גט מדרבנן ואפ"ה א"ש דיוקא דמתניתין דכולה מילתא איצטריך למייתי ראיה דאחיות אינן מקודשות כלל וה"ק דאי לאו דשביעית היתה אלא שלהן לא היו הנכריות מקודשות מדאורייתא אלא מחשש דרבנן בעלמא הוי צריכות גט וא"כ לא היה שום ראייה דאין האחיות מקודשות כלל דלעולם דבכה"ג הוי קידושין אלא לפי שאמר א' משתי אחיות כפרש"י לעיל א"כ לגבי האחיות ה"ל ספיקא דרבנן בעלמא שמא לא נתכוון לזו אלא לחברתה וכיון דמדאורייתא בלא"ה אין כאן חשש קידושין משום גזל מש"ה לא החמירו חכמים בספקא אבל בודאי לעולם דהוי קידושין מש"ה מפרש דשל שביעית היתה דה"ל קידושין דאורייתא ואפ"ה האחיות אינן מקודשות כלל מיהו למאי דפרישית בשמעתין דרב גריס במתניתין כדקתני דאמר כולכם לחוד א"כ אתי שפיר דמוכח דנכריות נמי לא הוי צריכות גט אפי' מדרבנן אי לאו דשל שביעית היתה ודוק היטב:

גמרא מיתיבי קידשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה מקודשת. וליכא למימר דברייתא לאחר יאוש איירי דא"כ בגזל דאחרים מאי למימרא הא ה"ל יאוש ושינוי רשות מיהו אכתי קשיא לי דלמא בסתם גזל איירי וקמ"ל דבין בגנב ובין בגזלן אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים היא והיינו כרבי דס"ל בפרק הגוזל גנב כגזלן לר"ש ומהשתא לא קשה לרב ולרבי יוחנן דאינהו ודאי כרבנן ס"ל דסתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא כדמסיק רבא לקמן בשמעתין וכה"ג קשה לי גם כן על שיטת חידושי הריטב"א שכתב דעיקר רבותא דרב ורבי יוחנן היינו לענין דלא אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים הוא דלפ"ז מאי מקשינן עלייהו מברייתא דהאיכא לאוקמי כרבי ואינהו סברי כרבנן. מיהו למאי דפרישית לעיל דלענין גזל דידה לא שייך לחלק כלל בין לפני יאוש או לאחר יאוש דאי אינה מקודשת לפני יאוש דמצי' למימר דידי שקלי ה"ה לאחר יאוש דהא מדמי לא נתייאשה ואי אמרינן דאפ"ה מדקיבלה הקידושין אחלתה ה"ה לפני יאוש א"כ מקשה הכא שפיר כיון דבחטף סלע מידה קתני דמקודשת ע"כ היינו אפילו לפני יאוש מסתמא דהכי הוא נמי בגזל דאחרים כיון דבהדי הדדי תני להו ועוד דאי ס"ד דבגזל דידה הוי סברא טפי דמקודשת דמדקבילתא אחילתא אפ"ה ה"ל למיתני חטף סלע מידה או שקידשה בגזל ובגניבה מקודשת דהוי דרך לא זו אף זו וליכא למימר דאכתי הוי רבותא טפי בגזל דידה דאפילו לפני יאוש א"כ ה"ל למיתני האי רבותא בהדיא אע"כ דלא חשיב ליה רבותא דממילא בגזל דידה לפני יאוש ולאחר יאוש שוין א"כ הדרא קושיא לדוכתא אע"כ דברייתא לפני יאוש איירי בתרווייהו ואפ"ה מקודשת מדרבנן דמדאורייתא לא הוי קידושין כלל ולפ"ז שפיר קתני דרך לא זו אף זו דבגזל דידה אע"ג דמצי' למימר דידי שקלי אפ"ה צריכה גט מדרבנן וקשיא שפיר לרב ולר' יוחנן דאיירי מדרבנן כפירוש התוספות כן נ"ל נכון ודו"ק:

דתני טביומי לזה חמשה בנים ולזה ה' בנות ואמר א' מבנותיך מקודשת לא' מבני' כו'. מכאן משמע ג"כ בעושה שליח לקדש לו והוא קדש לו קדושי ספק או קשאמ"ל דלא הוי שינוי בשליחות והוי קדושין ע"ש במל"מ שהביא ראי' זו וכן מדמשני לעיל גבי מקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל ופריך הא קטנות בכלל והא קשאמ"ל הוי ומשני דשווי' לאביה שליח ומוכח ג"כ כנ"ל ע"ש. ואף דלכאורה יש לדחות הראי' דבשלמא הכא אי קשאמ"ל לא הוי קדושין א"כ שפיר לא הוי כלל שינוי בשליחות דאי כוונתו על הבוגרת מותרת לעלמא דהוי קשאמ"ל ומאי קפידא הוא הא אינו מזיק לה כלל ומשני שפיר דשוי' שליח כו'. משא"כ לדידן דקשאמ"ל הוי קדושין ואסורה והוא אסור בהם שפיר י"ל דהוי שינוי בשליחות שקידש אשה שלא יוכל לדור עמה ויצטרך לגרשה או להיפוך וגבי דידה ג"כ כנ"ל ולא מוכח. אך מ"מ הוכיח שפיר דהא מאי דהוי קשאמ"ל היינו דאי נימא דהוי קדושין יהי' הביאה אסורה דשמא היא אחות אשה וא"כ כיון דבכה"ג בשליח נימא דהוי שינוי בשליחות אי הוי קדושין כנ"ל. וא"כ בבוגרת ושוי' לאבי' שליח והשני' קטנה שוב לא הוי כלל קשאמ"ל דשפיר הקטנה מותרת לו אף אי נימא דהוי קדושין דמ"מ אינה ספק אחות אשה דאם קדש הגדולה לא הוי קדושין מטעם שינוי אי נימא דהוי קדושין וא"כ הקטנה מותרת מ"נ דקדושי גדולה לא הוי קדושין ממ"נ אי קשאמ"ל לא מהני וודאי אינה מקודשת ואי מהני שוב הוי שינוי וג"כ לא מהני ושוב הקטנה מותרת כנ"ל ומוכח שפיר דלא הוי שינוי כנ"ל:

לכאורה קשה למאי דאמר ריש קדושין בלא אמר לי לא הוי קדושין דידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים וכיון שאינו מוכיח הלשון למי קדשה לא מהני ע"ש. וא"כ גם באומר א' מבנותיך לא' מבני למה יהי' ספק הא הוי ג"כ ידים שאינם מוכיחות שלא אמר למי מקדשה. וי"ל בפשיטות דודאי לא מהני כשאומר סתם תהא מקודשת דצריך שתהי' מקודשת לאיזה אדם עכ"פ וא"כ כשלא אמר לי וידוע שאינם מוכיחות לא מהני. וא"כ מצד הלשון אינו מוכח רק שהיא מקודשת ולא לשום אדם וזה לא מהני. משא"כ כאן שעכ"פ מוכח שהיא מקודשת לאחד מאותן החמשה וזה מהני דשוב היא מקודשת כנ"ל:

לכאורה קשה כיון שלא קידש רק אחת מאותן בנות א"כ יש כאן הרוב שהן פנויות א"כ תהי' כל א' מותרת מטעם כל דפריש מרובא פריש ואף דיש כאן אחת מקודשת בודאי מ"מ לא שייך כל קבוע כמחצה על מחצה כיון שאין האיסור ניכר כמ"ש תוס' בכמה דוכתי ובנזיר י"ב בצא וקדש לי אשה סתם דאסור בכל הנשים כ' תוס' דמן הדין באמת מותר מטעם רוב דלא הוי קבוע מה"ת כיון שאין האיסור ניכר רק התם הוי מטעם קנס ע"ש וכאן לא שייך הקנס א"כ תהי' כל א' מותרת. והי' אפשר לומר דכמו בשני שבילין א' טמא וא' טהור דקי"ל בבאו לשאול עליו ועל חבירו הוי כמו בבת אחת ושניהם טמאין דאי אפשר לפסוק שניהם טהורין אף דמדינא כל א' טהור מ"מ הא אחד ודאי טמא ואי אפשר לפסוק כנ"ל ולכך שניהם טמאים כו' וגם כאן אף דכל א' מותרת משום הרוב מ"מ כיון דאחת ודאי מקודשת וזהו הוי כבא לשאול עליו ועל חבירו כיון שהוא על מעשה אחת כדאמר פ"ב דכתובות גבי מחבואה ע"ש שוב צריכין לפסוק שכולן אסורות כנ"ל. אך להנ"ל הי' רק מדרבנן ומה"ת היתה כל א' מותרת דהא גם בב' שבילין בב"א טמאין הוא רק דרבנן כמ"ש תוס' ריש פסחים. ובאמת משמע כאן דהוא מה"ת כל א' בספק כנ"ל ובאמת מדרבנן בל"ז אסור כדאמר בזבחים כיון דב"ח לא בטלי אסור גזירה משום קבוע וכמ"ש חולין ובכמה דוכתי ע"ש. ובל"ז י"ל למאי שכ' הפ' דהיכא שנולד האיסור בתערובות לא שייך ביטול ברוב וי"ל גם כאן כנ"ל:

תוס' ד"ה והילכתא הקשו על ר"ת דמשום לא יעשה כן הי' כוונתו על הגדולה וקשה מהש"ס ע"ש. ויש לחלק דהר"ת איירי שאומר שהי' כוונתו על הגדולה ונאמן ע"ז דלא מיקרי דבר שבערוה כמ"ש הר"ן גבי קדשתי את בתי וא"י למי ע"ש. משא"כ בש"ס איירי שהי' כוונתו באמת על אחת מהם ושיהי' שתיהן בכלל הספק ולא א' כנ"ל:

(נב א) וש"מ אשה נעשית שליח לחבירתה ואפי' במקום וכו'.—אין לדחות דהכא מיירי בשקיבלה הקידושין אחת מן האחיות, והאחיות אינן מקודשות, ואין אחת מהן נעשית צרה; דאי הכי שאין אשה נעשית שליח לחבירתה במקום שנעשית לה צרה, א"כ אותה אחות שקיבלה הקידושין תהא מקודשת, שהרי היא עצמה לא נעשית שליח לאחותה, ועוד דסתמא תנן "וקיבלה אחת מהן", דהיינו אפי' אחת מן הנכריות.

האחד חולץ לשתיהן. שהרי אינו יכול לכנוס דילמא פגע באחות זקוקה: דוקא קתני. האחד חולץ לשתיהן תחילה והדר יבומי אחת מהשתים אחר חליצת אחיו אבל יבומי אחת מן השתים תחילה אפי' לאחר חליצת אחיו שאין כאן אחות זקוקה לא לישתרי דכיון דלא חלץ היחיד לשתיהן איכא למיחש בזו שמתייבמת שמא זו היא יבמתו של יחידי נמצא כונסה נושא יבמה לשוק כלומר למי שאין ליבמה ונושא אותה בלא חליצה ומשום הקדמת חליצת אחד מן השנים ליבום של שני לא איצטריך למיתנייא דהא דפגיעת אחות זקוקתו מרישא שמעינן: אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני. וכגון שעשאוהו שליח: כל אחת צריכה ה' גיטין. שאין ידוע איזו נתקדשה ומאיזה מהם נתקדשה לפיכך צריכות גט מכולן: וחליצה מאחד מהן. שמא ארוסת המת היא וכל אחת עומדת בספק זה: יע''ל קג''ם. סימני הלכות הן שנחלקו בהם אביי ורבא ובכל מקום הלכה כרבא חוץ מאלו יאוש שלא מדעת באלו מציאות (ב''מ דף כא:) ועד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל בפרק [זה בורר] (סנהדרין דף כז.) לחי העומד מאיליו בפ''ק דעירובין (דף טו.) קדושין שלא נמסרו לביאה בשמעתין גילוי דעתא בגיטא בהשולח (גיטין דף לד.) מומר אוכל נבילות לתיאבון בפ' [זה בורר] (דף כז.): ונקיט רב בידיה תלת. לשלש מהן היה אוחזן בידו לסדרן בסדר גירסתו אבל הרביעית לא היתה מוחזקת בידו לסדרה בגרסת הגמרא: המקדש בפירות שביעית מקודשת. ולא אמרינן לאו ממונו דזוכה בהן נינהו אלא כיון דזכה בהן ממונו הוא לכל דבר אי נמי דלא תימא לאכלה אמר רחמנא (ויקרא כה) ולא לדבר אחר: ואפילו בגזל דידה. ולא אמרינן מדקבילתיה אחילתיה: ואפילו במקום שנעשית לה צרה. ואע''פ שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת שליחותה מיהא כיון דעבדא עבדא דהא הכא בקידושין הללו הן נעשות צרות ע''י זו שקבלה וקתני (היו) נכריות מקודשות: ונחשביה. רב נמי להא ואמאי לא נקט בידיה אלא תלת הא נמי ש''מ דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין: מספקא ליה אי כאביי. דמוקי לה בבת אחת שקידש שתיהן הא קידש אחת מהן מקודשת ואע''ג דלא פירש ושמע מינה הוו קידושין ואי כרבא דמוקי בשלא קידש אלא אחת ולהכי אמר רב שמע מינה ממתניתין ארבע דודאי קידושין שלא נמסרו לביאה נמי שמעינן מינה אבל לא היה לו לפרש הי מינייהו שמעת מינה אי הוו קידושין אי לא הוו קידושין: אמרה לשמעתא. הא דקא אמרינן לעיל קדשה בגזל אינה מקודשת: אמר רב הכי. קא סלקא דעתך אתמוהי אתמה משום דלא סבירא ליה: ופרכינן ואילו רבי יוחנן גופיה מי לא אמר הכי. דגזל שבידו אינו ממונו: חמסן. יהיב דמי על כרחו של בעל חפץ: בגזל דידה. כיון דקבילתיה אחילתיה ולקמן פריך הא רב נמי בגזל דידה קאמר:

והילכתא כוותיה דאביי ביע''ל קג''ם. מעשה בא לפני ר''ת בבנו של הר''ר אושעיא הלוי שקידש בת עשיר אחד ואמר בתך מקודשת לי סתמא ולא פירש פלונית בתך ואמר ר''ת דמקודשת ולא מיבעיא אם שידך באחת מהם בשם ואח''כ קידשה סתם דאדעתא דהכי קידשה אלא אפי' לא שידך בשם אלא שנתרצו בפה ואמר פלוניתא אתן לך יש לנו לומר דאדעתא דהכי קדיש דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ועוד אפי' לא פירש נמי אפי' בפה יש לנו לומר דקידש הגדולה משום דלא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה והר''ר מנחם מיוני נחלק עליו ואמר דהא הוי נמי כמי שקידש אחת משתי אחיות ואי כדברי ר''ת דהגדולה מקודשת משום דלא יעשה כן במקומנו זה אינו לא לרבא ולא לאביי דהא אפילו לאביי דאמר הוו קידושין לא אמרינן אלא להצריכה גט אם כן זה נמי צריך ליתן גט ואף ר''ת חזר בו ולא עבד עובדא: ביע''ל קג''ם. למ''ד פירש הקונטרס לחי העומד מאיליו ור''ת מפרש דהלמ''ד היינו . ימי לידה שאינה רואה בהן שאין עולים לספירת זיבתה ובני נרבונא מפרשים דהלמ''ד היינו פלוגתא דפ' כל שעה (פסחים דף כה:) לא אפשר ולא קמכוין דהלכה כאביי ומכל מקום לא הוזכר יע''ל קג''ם אלא על יאוש שלא מדעת ועד זומם וא''ת אמאי לא חשיב נמי פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה אמר חייב ורבא משמיה דרבה אמר פטור (ב''מ דף לו:) והלכה כאביי דהא מסקינן (שם דף מב.) והלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כדפר''ח ובספרים לא כתוב והלכתא בהך שמעתא אבל כתב בה''ג וגם כתוב בספרים גבי המפקיד מעות אצל חבירו. בעובדא דצריפא דאורבני ונראה לפרש דלכך לא נכתבה בכללא דיע''ל קג''ם דלאחר כך נפסקה הך הילכתא כרבנן סבוראי: המקדש בפירות שביעית מקודשת. פירש בקונטרס ולא אמרינן לאו ממונו הוא לקדש בו את האשה כיון דלא בא אלא מטעם זכיה כיון דזכה בו ממונו הוא לכל דבר אי נמי יש לפרש דאע''ג דאסור לקנות מהם חפץ כדכתיב. לאכלה ולא לסחורה ה''מ לכתחילה אבל בדיעבד המקח קיים וכן גבי אשה בדיעבד מקודשת וכן משמע לקמן במתניתין (דף נו:) דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת: ואפילו במקום שנעשית לה צרה. דנהי נמי דצרתה אינה נאמנת לומר מת בעלה דילמא מקלקלא לה הני מילי עדות בלא מעשה אבל עדות במעשה נאמנת אי נמי י''ל דהחידוש הוי מהא דאמר אשה נעשית שליח לחבירתה אפי' היכא דקיבלה הקידושין מסתמא: והוא לא אמר והא אמר רבי יוחנן גזל כו'. תימה מאי מתמה גמרא דלמא לא אמר ר' יוחנן מילתיה אלא בגזל דאחרים אבל בגזל דידה פליג עליה דרב דאמר דאינה מקודשת דהא שמעינן בסמוך דבגזל דידה מקודשת טפי מבגזל דעלמא וי''ל דהא דמהני גזל דידה טפי מגזל דעלמא הני מילי בדשדיך אבל בדלא שדיך אדרבה גרע גזל דידה מגזל דעלמא דמצי אמרה אין שקלי ודידי שקלי ורב הוה מיירי בדלא שדיך וא''ת מאי אתא ר' יוחנן לאשמועינן בהא דאמרינן דאינו יכול להקדיש פשיטא דהא אמרינן בכמה משניות וברייתות דגזל אינו נקנה אלא בייאוש כגון ההיא דאילו מציאות (ב''מ ד' כב.) שטף נהר קוריו עציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו משמע הא לא נתייאשו לא וי''ל דמילתיה דרבי יוחנן קא משמע לן דאין הנגזל יכול להקדישן לפי שאינן ברשותו אבל בגזלן ליכא שום חידוש כדפרישית וא''ת לרב נמי דקאמר לעיל דקידשה בגזל אינה מקודשת מאי אתא לאשמועינן הא מכח משנה שלימה היא דהיכא דלא נתייאשו הבעלים אינו שלו ויש לומר מכל מקום אצטריך מילתיה דרב דאי מכח המשנה הוה אמינא דוקא בממונא הוא דלא קנה אלא ביאוש ליחייבוהו בית דין לשלם אבל לחומרא אע''ג דלא נתייאשו אמרינן שאם קידש אשה מקודשת להצריכה גט לכך אצטריך מילתיה דרב לומר דאינה מקודשת והשתא ניחא שפיר דמתמה גמרא ממילתא דרבי יוחנן

קידושין נב ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד