כיון שזכה זה בדבר נתחייב השני בחליפין. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] מלשון המשנה להסביר בדרך זו: דקתני [ששנה] בה לאחר מכן: כיצד? — החליף שור בפרה או חמור בשור, משמע שמסביר את הדברים שנאמרו קודם. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, שמדובר במשנה בקנין חליפין של חפצים ולא בכסף.

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולמה שעלה על דעתנו מתחילה] לומר שמטבע נעשה חליפין, מאי [מה] משמעות לשון כיצד — החליף שור בפרה וכו', אם בכסף אנו עוסקים! ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], שלפי שיטה זו צריך להבין את המשנה כך: לא רק שמטבע נעשה חליפין אלא פירות נמי עבדי [גם כן עושים] חליפין. ומסבירים: כיצד? — החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור, כיון שזכה זה נתחייב בחליפין.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לדעת רב ששת, שאמר: פירות עבדי [עושים] חליפין, שיש דין קנין חליפין לא רק בכלים אלא גם בפירות, ובכלל זה בעלי חיים. אלא לרב נחמן שאמר: פירות לא עבדי [אין עושים] חליפין, מאי איכא למימר [מה יש לומר] כאן?

ומשיבים: לשיטתו עוסקת המשנה רק בכסף, כסברה הראשונה והכי קאמר [כך אמר]: יש דמים שהן כחליפין, כיצד? — אם החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור, שלאחר שמשך הקונה את השור מציע למוכר שיקבל במקום כסף את הפרה שלו, ופרה זו נקנית איפוא לא כקנין חליפין אלא כעין כסף.

מאי טעמא [מה הטעם], הרי אין כסף קונה מטלטלין — סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' יוחנן, שאמר: דבר תורה, כלומר, מעיקר הדין מעות קונות, וכאשר משלם כסף זוכה המשלם בחפץ, אף שלא משכו בידו. ומה טעם אמרו חכמים משיכה קונה ולא מעות — גזירה שמא יאמר לו המוכר לקונה לאחר שקיבל את הכסף ממנו "נשרפו חיטיך בעלייה". כלומר, שאם תארע שריפה (או אונס אחר) לאחר קבלת המעות, לא יטרח המוכר להציל את החפץ שבביתו, מאחר שכבר איננו שלו ונמצא הקונה מפסיד. משום כך תיקנו חכמים שלא יהא קנין אלא אחר שימשוך הקונה את החפץ.

ומה שבמשנתנו נראה שיש קנין במעות בלבד — יש להסביר כי מילתא דשכיח [דבר המצוי] גזרו בה רבנן [חכמים] ואמרו שאין מעות קונות, ואילו מילתא דלא שכיח [דבר שאינו מצוי] לא גזרו בה רבנן [חכמים] וקנין חליפין על ידי כסף ("דמי חמור בשור") הוא דבר שאינו שכיח, ולכן לא גזרו בו חכמים והשאירו קנין כסף במקומו.

ושואלים: ולדעת ריש לקיש, החולק על ר' יוחנן, שאמר משיכה מפורשת מן התורה ואין קנין אלא במשיכה בלבד ואין לחלק דין דבר מצוי לדבר שאינו מצוי, הניחא אי סבר לה [זה נוח אם הוא סבור] כדעת רב ששת שאמר פירות עבדי [עושים] חליפין הריהו מתרץ (מיישב) את המשנה כדעת רב ששת.

אלא אי סבר לה [אם סבור הוא] כדעת רב נחמן שאמר פירות לא עבדי [אין עושים] חליפין, ומטבע לא קני [אינו קונה] לא מדין תורה ולא מדברי סופרים, במאי מוקי לה [במה מעמיד הוא אותה]? ומשיבים: על כרחך נאלץ אתה לפי דיוק זה, לומר כי כדעת רב ששת סבירא ליה [סבור הוא].

א משנה רשות הגבוה בכסף, שהגבוה = ההקדש יש לו כוח קנין על ידי נתינת כסף למוכר. ורשות (דרך הקנין) של ההדיוט היא בחזקה. ועוד: אמירתו לגבוה כשאדם מקדיש דבר מסויים באמירה בלבד — הרי זה כמסירתו בפועל להדיוט, ונקנה הדבר להקדש.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד רשות הגבוה בכסף? — גיזבר של ההקדש שנתן מעות בבהמה (עבור בהמה), אפילו הבהמה נמצאת בסוף העולם — קנה מיד. ובהדיוט לא קנה את הבהמה עד שימשוך אותה.

כיצד אמירתו לגבוה נידונה כמסירתו להדיוט? האומר "שור זה עולה" או "בית זה הקדש", אפילו היו אלה בסוף העולם — קנה ההקדש. ואין צורך במעשה קנין אחר, אלא האמירה בלבד גומרת את הקנין. אולם בהדיוט במקרה כגון זה, לא קנה