קידושין כט ע"א

דף כט - א

ואילו בהדיוט, אדם שאמר "שור זה נתון לפלוני [הדיוט] ", לא קנה  עד שימשוך בשור, ועד שיחזיק בבית.

וזהו הפירוש של מה ששנינו "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", כלומר: כשם שהדיוט קונה בשעה שהממון הגיע לידו על ידי משיכה או חזקה, ^[232] כך רשות הגבוה קונה אפילו באמירה בלבד, בלא שום קנין נוסף. ^[233]

עד כאן הברייתא ביארה את לשון משנתנו.

והעולה מדברי המשנה הוא, שיש שני קנינים שקונים בהקדש ואינם קונים בהדיוט: א. כסף [במטלטלין]. ב. אמירה.

והברייתא מרחיבה את הדיבור בענין קנין כסף בהקדש:

א. אדם שרצה לפדות חפץ מן ההקדש, כלומר: לשלם את דמיו להקדש, ולקנותו לעצמו, אם אירע שמשכו מן הגזבר בעודו שוה מנה, ולא הספיק לפדותו [לתת את דמיו] עד שהתייקר ועמד במאתים. נותן להקדש מאתים.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא?

משום שאין הקדש קונה או מוכר אלא בקנין כסף ולא במשיכה. שנאמר בהקדש "ונתן הכסף וקם לו". ^[234] נמצא, שכל זמן שלא שילם את הכסף להקדש, לא קנה עדיין את החפץ. ועתה, לאחר שמשך, ובא לשלם להקדש ובכך לפדותו, הוא שוה כבר מאתיים, ולכן עליו לשלם בעד החפץ כשוויו בשעת הקניה, שהיא שעת התשלום ולא שעת המשיכה מהקדש.

וממשיכה הברייתא ואומרת:

ב. אם משכו בעודו שוה מאתים, ולא הספיק לפדותו עד שהוזל ועמד במנה, גם כן נותן להקדש מאתים, כפי שהיה שוה בשעת המשיכה.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא? מדוע הוא משלם מאתים? והלא משיכה אינה קונה בהקדש, נמצא שלא קנה עד שהוזל, ואם כן עליו לשלם רק מנה, כפי ששוה בשעת הקניה, שהיא שעת התשלום!

ועונה על כך הגמרא: משום שחכמים אמרו כלל "לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש".

כלומר: הקונה חפץ מהדיוט ומשכו בעודו שוה מאתים והוזל, משלם מאתיים, מפני שמשיכה קונה בהדיוט, ועליו לשלם כשווי החפץ בשעת הקניה.

ולכן אין זה מן הראוי שיהיה כח ההקדש פחות מכח ההדיוט. ולפיכך תיקנו, שגם הקונה חפץ מן ההקדש ומשכו בעודו שוה מאתיים, והוזל, חייב לשלם מאתיים זוז, ואפילו אם החפץ הוזל לפני התשלום. ^[235] עד כאן הברייתא דיברה באדם שמשך חפץ מן ההקדש לפני ששילם את דמיו. ועתה הברייתא דנה באדם ששילם להקדש בעד חפץ לפני שמשכו:

א. פדאו מן ההקדש [על ידי שנתן לגזבר את דמיו] בעודו שוה מאתים, ולא הספיק למושכו מרשות הקדש עד שהוזל ועמד במנה, נותן מאתים.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא?

משום שהקדש קונה בכסף, שנאמר: "ונתן הכסף וקם לו". ובשעת נתינת הכסף החפץ היה שוה מאתים. ועליו לשלם את שויו בשעת הקנין.

וממשיכה הברייתא ואומראת:

ב. פדאו בעודו שוה מנה, ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים, מה שפדה פדוי, ואין נותן להקדש אלא מנה. מפני שהקדש קונה בקנין כסף, ובשעת נתינת הכסף החפץ לא היה שוה אלא מנה בלבד.

ומקשינן: אמאי? מדוע אינו משלם להקדש מאתיים? והלא אם משך חפץ מהקדש בשעה שהיה שווה מאתיים, והוזל לפני ששילם דמיו, משלם מאתיים כשעת המשיכה, משום "לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש". ואם כן, הכא נמי, גם כאשר שילם להקדש תמורת חפץ מנה, והתייקר לפני המשיכה, נימא [נאמר] "לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש", וישלם מאתיים כשוויו בשעת המשיכה! ^[236]

ומתרצינן: גם הדיוט אינו יכול לחזור בו לאחר נתינת הכסף, גם אם לא משך, אלא שאם חזר בו מהמקח, חזרתו חזרה.

אטו, וכי הדיוט שרוצה לחזור בו לאחר נתינת כסף, לאו ב"מי שפרע" קאי? וכי אינו מקבל על עצמו בכך קללת "מי שפרע" ^[237]?! ודאי שכן!

ומאחר שהדיוט אינו יכול לחזור בו לאחר נתינת כסף בלא קבלת קללה, לפיכך אף ההקדש שקיבל מנה בעד חפץ והתייקר, אינו חוזר בו מהפדיה, ולכן, אין הבעלים צריכים להוסיף כלום. ^[228]

מתניתין:

משנתנו מבארת באיזה מן המצוות נשים חייבות ובאיזה מהן נשים פטורות. ^[229] ונאמרו בזה חמשה כללים:

א. כל מצוה שהיא בכלל "מצות הבן על האב", ובגמרא יתבאר מה כלול בזה, - אנשים חייבין בה, ונשים פטורות.

ב. וכל מצוה שהיא בכלל "מצות האב על הבן", וגם כלל זה יתבאר בגמרא - אחד אנשים ואחד נשים חייבים בה.

ג. וכל מצות 'עשה' ^[230] שהזמן גרמא, שהזמן גורם לה שתבוא, כגון אכילת מצה בפסח, וכדומה - אנשים חייבין, ונשים פטורות.

ד. וכל מצות 'עשה' שלא הזמן גרמא, כגון מצות מזוזה, והשבת אבדה וכדומה - אחד האנשים ואחד הנשים חייבין.

ה. וכל מצות 'לא תעשה', בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא - אחד האנשים ואחד הנשים חייבין.

חוץ מהמצות דלהלן, שלמרות שהן מצות 'לא תעשה', בכל זאת נשים פטורות מהן:

א. "בל תקיף" - המצוה שלא להקיף את פאת הראש ^[231].

ב. ו"בל תשחית" - המצוה שלא להשחית את פאת הזקן ^[232].

ג. ו"בל תטמא למתים" - המצוה שנאמרה בכהנים שלא יטמאו בטומאת המת. ^[233]

גמרא:

שנינו במשנה: "כל מצות הבן על האב. אנשים חייבין ונשים פטורות".

והגמרא מבארת למה התכוונה המשנה:

והוינן בה: מאי "כל מצות הבן על האב"?

[ולכאורה היה אפשר לבאר זאת כך: כל המצות שהבן מצווה לעשות לאביו, דהיינו כיבוד אב ואם ומוראם. האנשים חייבין ונשים פטורות.

אך הגמרא שוללת זאת, ואומרת]: אילימא, אם נאמר שכוונת התנא לומר כך: כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא, כל המצוות שהבן חייב לעשות עבור אביו, אזי יש לתמוה על כך:

וכי נשים פטורות מהמצוות הללו? ! והתניא בברייתא שנשים חייבות!

דתניא: נאמר בתורה בענין מצות מורא אב ואם [ויקרא יט ג]: "איש אביו ואמו תיראו".

"איש". אין לי אלא איש בלבד, ולא אשה.

אשה, מנין לי שגם היא חייבת במורא אביה ואמה?

תשובתך, מאחר שהכתוב מדבר ל"איש", היה ראוי לומר "איש אביו ואמו תירא" [בלשון יחיד]. למה נאמר "תיראו" [בלשון רבים]?

לכן, כשהוא אומר "תיראו" [בלשון רבים] הרי כאן שנים, איש ואשה. ומכאן שאף האשה מצווה לירא מאביה ומאמה.

עד כאן דברי הברייתא.

ולמדנו מדברי הברייתא שנשים מצוות במצות מורא אב ואם. ואם כן, אין לומר שמשנתנו התכוונה לומר בכל המצוות שהבן מצווה לעשות עבור אביו שנשים פטורות.

וחוזרת השאלה דלעיל: מאי "כל מצות הבן על האב"?

אמר רב יהודה: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר: כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו שיבוארו להלן - אנשים חייבין ונשים פטורות.

תנינא להא, לביאורו של רב יהודה במשנתנו, גם בברייתא.

והגמרא מביאה ברייתא המבארת מה הם המצוות המוטלות על האב לעשות לבנו:

דתנו רבנן, כלומר: לאור מה שפירש רב יהודה במשנתנו, יש סמך מדברי המשנה למה ששנו בברייתא דלהלן: ^[234]

וכך שנינו בברייתא: האב חייב בבנו למולו, ואם הוא בכור, חייב לפדותו [פדיון הבן], וחייב ללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות, ויש אומרים: אף להשיטו במים, ללמדו לשחות, שמא יפרוש בספינה, והספינה תטבע, ואם לא ידע לשחות, יסתכן.

רבי יהודה אומר: כל מי שאינו ממלד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות [גזלנות].

ומיד תמהינן על דברי רבי יהודה: "מלמדו ליסטות", סלקא דעתך!? וכי יעלה על דעתך שהוא מלמדו ליסטות?! והלא הוא יושב ואינו מלמדו כלום! אלא בהכרח, כך אמר רבי יהודה: כל שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו הוא מלמדו ליסטות. כי מאחר שאינו בקי בשום אומנות, עלול להיות שלא תהיה לו פרנסה, והרעב יגרום לו לגזול את הבריות. ^[235]

עד כאן דברי הברייתא. ^[236]

והגמרא מבארת עתה: [א] מנין למדה הברייתא שמוטל על האב לעשות לבנו כל מצוה מהמצוות האלו. [ב] מנין למדה המשנה שרק האב חייב בזה ולא האם. ^[237]

שנינו בברייתא: האב חייב בבנו למולו, והתבאר במשנתנו שרק האב חייב בכך ולא האם.

מנלן, מנין לנו שהאב חייב למול את בנו: דכתיב [בראשית כד א]: "וימל אברהם את יצחק בנו, כאשר ציוה אותו אלהים". מכאן שהאב מצווה למול את בנו. ^[238]

ומוסיפה הגמרא ומבארת, שלפעמים מוטלת החובה למול את הבן על אחרים:

והיכא דלא מהליה אבוה, מיחייבי בי דינא למימהליה, אם אירע שהאב לא מל את הבן, אזי בית דין חייבים למולו. דכתיב [בראשית יז י]: "המול 'לכם' כל זכר". ^[239]

והיכא דלא מהליה ביה דינא, מיחייב איהו למימהל נפשיה. אם אירע שבית דין לא מלוהו, חייב הוא למול את עצמו כשיגדל, דכתיב [שם פסוק יד]: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". מכאן שהוא עצמו חייב למול את עצמו.

ועתה מבארת הגמרא מנין למדה משנתנו שאשה אינה חייבת למול את בנה:

איהי, מנלן דלא מיחייבא? מנין לנו שהאשה אינה מצווה בזה? ^[240]

שנאמר בענין מילה [בראשית כא ד]: "וימל אברהם את יצחק בנו, כאשר צוה 'אותו' אלהים". המילה "אותו" מיעוט היא, ללמדך כי רק "אותו", את אברהם, האב, ציוה אלהים למול את בנו, ולא "אותה", את שרה, האם.

והגמרא חוזרת לדון במה שאמרנו לעיל, שמקור החיוב של האב למול את בנו נלמד ממה שנאמר: "וימל אברהם את יצחק בנו, כאשר ציוה אותו אלהים":

אשכחן מיד, אמנם מצאנו שבאותה שעה אברהם הצטווה למול את בנו, אבל, לדורות מנלן, מנין לנו שאף כל עם ישראל לדורותיו חייב בזה?

יש ללמוד זאת מהברייתא דלהלן: תנא דבי רבי ישמעאל, שנה תנא שלמד בבית מדרשו של רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר בתורה לשון "צו", ^[241] אינו אלא לשון זירוז, ללמד שהאדם יהיה מהיר וזריז בדבר. ונוהג מיד באותה שעה, ואף נוהג לדורות שאחריו.

והתנא מביא מקור לדבריו: [א] "צו" הוא מלשון "זירוז" - דכתיב [דברים ג כח]: "וצו את יהושע 'וחזקהו ואמצהו'". הרי שלשון "צו" נאמרה בענין חיזוק ואימוץ, כלומר: שיתחזק להזדרז בדבר.

ונוהג מיד ולדורות - דכתיב [במדבר טו כג]: "מן היום אשר ציוה ה' והלאה לדורותיכם". מכאן שכל מקום שנאמר לשון ציווי היינו מאותו היום והלאה לדורות.

ומאחר שבענין מילה נאמר "ציוה" כדלעיל, יש ללמוד מזה שמצות מילה נוהגת מיד ולדורות.

שנינו בברייתא: האב חייב בבנו לפדותו. [א] הגמרא מבארת מנין לנו שהאב חייב לפדות את בנו:

והוינן: מנלן, מנין למדנו זאת?

ומשנינן: דכתיב [שמות לד ב]: "כל בכור בניך תפדה".

הגמרא מוסיפה: והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למיפרקיה, אם ארע שהאב לא פדה את בנו, אזי הבן בעצמו חייב לפדות את עצמו כשיגדל.

ומקור דין זה: דכתיב [במדבר יח טו]: "פדה תפדה את בכור האדם". כפל הלשון מלמד שאף הבן חייב לפדות את עצמו אם לא פדאו אביו.

[ב] הגמרא מבארת מנין למדה משנתנו שאשה אינה חייבת לפדות את בנה:

והוינן בה: ואיהי מנלן דלא מיפקדה, מנין לנו שהאשה לא הצטוותה בכך?

ומשנינן: דכתיב "תפדה" בלא ניקוד. ואפשר לקרוא זאת בשני אופנים: [א] "תיפדה", כשהאות פ' מנוקדת בקמ"ץ ומשמע שמצוה על הבכור לפדות את עצמו ^[242]. [ב] "תפדה", כשהאות פ' מנוקדת בשו"א. ומשמע שמצוה על אחר לפדותו. ומאחר ששני הדברים נלמדים ממלה אחת, יש להשוותם זה לזה, ולפיכך, כל מי שמצווה לפדות את עצמו ^[243] מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו, אינו מצווה לפדות את אחרים. ואשה אינה מצווה לפדות את עצמה, ^[244] ולכן אינה מצווה לפדות את אחרים [את בנה].

ומיד הגמרא שואלת: נקטנו בפשטות שאשה אינה מצווה לפדות את עצמה. אך עדיין יש לדון, ואיהי, מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה? מנין הא גופא שאין האשה מצווה לפדות את עצמה?

ומשנינן: דכתיב "תפדה", ויש לקרוא זאת בשני אופנים: [א] "תפדה" [את אחרים], [ב] "תיפדה" [אתה עצמך], וכדלעיל, ויש להשוותם זה לזה לענין דבר נוסף: כל שאחרים מצווים לפדותו, מצווה לפדות את עצמו. וכל שאין אחרים מצווים לפדותו, אין מצווה לפדות את עצמו. ^[245]

ואשה, אביה אינו חייב לפדותה [כפי שיבואר להלן], ולפיכך אף היא אינה חייבת לפדות את עצמה משתגדיל.

ומיד הגמרא שואלת: ומנין פשוט לנו שאין אחרים מצווים לפדותה? עונה הגמרא: משום דאמר קרא [שמות שם]: "כל בכור 'בניך' תפדה". ומשמע בניך ולא בנותיך.

ואגב שדיברנו בענין חיוב האב לפדות את בנו הבכור, וחיוב הבכור לפדות את עצמו, הגמרא מביאה ברייתא הדנה איזה חיוב קודם:

תנו רבנן: אדם שמוטלים עליו שני החיובים הנזכרים, דהיינו הוא צריך לפדות את עצמו, מפני שלא פדאו אביו. ואף נולד לו בן ובנו מוטל עליו לפדות. ואינו יכול לפדות אלא פדיון אחד בלבד, ^[246] איזה מהם קודם?

הוא קודם לבנו, ויפדה את עצמו.

ואילו רבי יהודה אומר: בנו קודמו, מפני שזה, הוא עצמו, מצותו היתה מוטלת על אביו. וזה, בנו, מצות פדיון בנו מוטלת עליו.

ולכאורה היה נראה שכוונת רבי יהודה לומר שלעולם המצוה המוטלת עליו למול את בנו חשובה יותר ממצות פדיון עצמו, שבעיקרה היתה מוטלת על אביו.

אותו ולא אותה. איכא דמפרשי כי איצטריך קרא למאן דאמר מילה שלא בזמנה בין ביום בין בלילה דאלו למאן דאמר אינה אלא ביום למה לי קראי מצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות ואיכא לפרושי איצטריך סד"א כי פטרי נשים ממצות עשה שהזמן גרמא הני מילי במצות גופייהו כגון תפילין דמהתם גמרינן אבל מצות מילה דלאחריני והיא לא שייכא ביה אימר תחייב מידי דהוה אבית דין שחייבין למול, קמ"ל:

פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי. אמאי הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי. והא דאמרינן בפרק הנזקין (גיטין נב, א) גבי יתמי יהבי להו ליתמי זוזי אפירי, אייקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, כלומר וחוזרין בהן, לאו למימרא דבהקדש כן, דהא אמרינן הכא דהקדש אינו חוזר בו, אלא משום דיתומים כהקדש ולא גריעו משאר הדיוטות כמותן שחוזרין בהן עד שעת משיכה, דבהקדש שמים היינו טעמא שאין הגזבר חוזר בו, משום דמדאורייתא מעות קונות, וכיון שזה נתן מעות וקנה דבר תורה ואף הדיוט החוזר בו מקבל עליו מי שפרע, אינו בדין שהקדש שמים יתנהג במדה שמקבלין עליה מי שפרע, דאילו בשמשך ולא נתן מעות שחוזר בו אף על פי שהדיוט קנה, התם הוא משום דעומד הוא אדינו דמעות קונות דבר תורה ולא משיכה, אבל ביתומים דהדיוטות הן חוזרין הן כשאר הדיוטות שכמותן, ומי שפרע אין כאן, דאלו יתומים לא עשו ולא כלום לא קנו ולא חזרו ולמה יקבלו מי שפרע, ואפטרופא נמי אינו מקבל מי שפרע שהרי לא מרצונו הוא חוזר בו, אלא מפני שאין המקח שלו אינו יכול לקיימו, כיון דיש בו צד ביטול ואם הוא מוכרח על חזרתו למה נקלל ומי שפרע למה יקבל. וכן הדברים פשוטים שאין האפטרופוס מקבל מי שפרע. וכן מוכח בההוא מעשה (גיטין נב, א) דהנהו יתמי דהוו סמיכי גבי סבתא, דאמרו ליה קרובים לרב נחמן והא לא נקיטי דמי, אמר להו אם כן היינו דרב חנילאי, ולא אמר להו תקבל סבתא מי שפרע. וכן בדין דהיא אנוסה על חזרתה, אלא שבאו בני המשפחה וערערו והיא תקבל מי שפרע, אלא ודאי כדאמרן, ופשוט הוא. ומינה לכל שליח שנודע למוכר או ללוקח שהוא שליח שחוזר בו, ואין השליח מקבל מי שפרע כנ"ל.
אחר כך מצאתי כן לרש"י ז"ל בשלהי פרק איזהו נשך (ב"מ עד, ב) בעובדא דההוא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה, דאקשינן התם ותיפוק ליה דהוה ליה שליח, ופירש רש"י: ותיפוק ליה דאין כאן מי שפרע גבי לוקח נדוניא זו דהא שליח שוייה אל בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק, וחמיו חוזר בו, ומה בידו של זה לעשות שבית מקללין אותו, וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא, דמצי אמר ליה היה לך לפסוק כשער הגבוה, ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובדבר עוות במה שהיה לו לתקן לא נעשה שליחו ע"כ. והרב אלפסי והגאונים לא פירשו כן. והא דאמרינן הכא אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי, לאו למימר שאם נתנה חזרה נמי בהקדש כהדיוט, שיהא גזבר מקבל עליו מי שפרע, והדיוט דכותיה. כלומר, שאין המקח שלו מקבל עליה מי שפרע, מעולם כיון דאין המקח שלו אין מקבל עליו מי שפרע, אלא לומר דכיון דמדה זו מגינה שמקבלים עליה ההדיוטות מי שפרע על מקחן, אינו בדין שיתנהג בה ההקדש, ואפילו כי משך פירות מהקדש ולא נתן מעות שההקדש חוזר בו, אף על פי שהוא מקח גמור אצל ההדיוט, אין הגזבר מקבל עליו מי שפרע, וכן כתב הרמב"ם (הל' מכירה פ"ט, ה"ב). ומהא דאמרינן אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי, משמע דהוא הדין והוא הטעם לגזבר שנתן מעות של הקדש ולא הספיק למשוך את הפירות עד שהוזלו שאינו חוזר בו, דכיון שהמעות קונות דבר תורה, והדיוט שבא לחזור בו מקבל עליו מי שפרע, הקדש אינו חוזר בו. והרמב"ם שכתב בהלכות מכירה פ"ט אם הוזלו הפירות חוזר, שהרי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, עשאו כאותה של יתומים שכתבנו למעלה. וגם הראב"ד הודה לו בדין זה בספר ההשגות, וכתב אם רצה חוזר, ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשעת הזול, וזו היא ששנינו (שקלים פ"ד, מ"ה)מי שקבל לספק סלתות משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד הקדש על העליונה ע"כ. ולא ידעתי מה הפרש יש בין הקדש שקבל מעות על פירות הקדש דאינו חוזר, כיון דאית ביה מי שפרע לגבי הדיוט כי האי גונא, ובין הקדש שנתן מעות הקדש שאף בזה מי שפרע יש אצל ההדיוטות.

מתניתין כל מצות הבן על האב כו'. בגמ' מפרש לה למתניתין כולי והא דקתני לה רבי להא מתני' הכא מסתבר לי משום דבמצות המוטלות על האב לעשות לבנו דקתני רישא חדא מינייהו להשיאו אשה כדמפרש במתניתא ואיידי דתנא הא תנא אידך:

גמרא תנינא להא דתנו רבנן. פי' השתא בהאי אוקימתא דאוקי' רב יהודא למתניתין אשכחן דתנן במתני' מאי דתנו רבנן במתניתא ובלאו הכי לא אשכחן לה סמך במשנה ולא הוה לה עיקר כההיא דאמרינן בכתובות אילפא תלי נפשיה באיסקרא אמר כל מתניתא דמתני ביה רבי חייא ורבי אושעיא ולא פשיטנא להו ממתני' נפילנא מאיסקריא לארעא. והכי מתפרש האי לישנא בכל דוכתא:

ואיהי מנא לן דלא מיחייבא למול את בנה וכי תימא למה לי קרא תיפוק ליה דהא מצות עשה שהזמן גרמא היא דמילה ביום ולא בלילה ונשים פטורות. איכא למימר דהתם הוא במצוה דנפשה אבל הכא במצוה דבנה ה"א דמחייבא דלא גרעה מב"ד דמחייבי למימהליה להכי איצטריך קרא למיפטרה דכתיב אותו ולא אותה. ומי שמכניסו לברית זה מחייב לברוכי אקב"ו להכניסו בבריתו של א"א כדאי' במס' שבת. הלכך אי אבוה מהיל ליה מברך לה אבוה ואי ב"ד מהלי לי' מברכי לה ב"ד ואי איהו מהיל נפשיה איהו מברך לה וזה פשוט:

תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ור' יהודה אומר בנו קודמו והלכתא כרבנן א"ר ירמיה הכל מודים היכא דליכא חמש סלעים הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיף כי פליגי היכא דאיכא חמש סלעים משועבדים פי' שמכר אחר שנתחייב בפדיון עצמו ואישתעבדו נכסי למכירי כהונה של בית אביו בפדיון עצמו. ואח"כ נתחייב בפדיון בנו שנולד לו ולא נשתעבדו לפדיון בנו דלא מצי כהן למיטרפינהו בשביל פדיון בנו דלא אישתעבדו ליה אבל בפדיון עצמו מצי טריף להו דאישתעבדו ליה ואיכא חמש בני חורין פי' מטלטלין אי נמי קרקע שקנה אחר שמכר אביו החמש סלעים הראשונים ונתחייב בפדיון בנו דהשתא כי אזיל כהן למטרף ממשועבדים בפדיון עצמו ולא מצו לקוחות למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו אי נמי אי מטלטלי נינהו הוה ליה לדידיה גופיה ההיא שעתא אין אומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו במטלטלין:

ולענין לוקח מן ההקדש משך ההדיוט החפץ מיד בערך מנה ולא הספיק לפרעו עד ששוה מאתים נותן מאתים שיד הקדש על העליונה רצה קונין ממנו במשיכה רצה אין קונין ממנו אלא בכסף מדכתוב ונתן הכסף ומעתה אף הוא אומר הואיל ולא פרעת לא תקנהו אלא במאתים או הניחנו ולא שיאמר על כל פנים תקנהו ותתן מאתים שעל כרחך או קנה או לא קנה ואין נותנין לו חומר משני צדדין ומכל מקום אם לא רצה להניח נותן מאתים שכל שמשיכה אינה קונה בו אינה בדין מי שפרע כלל ולא נאמר מי שפרע אלא במי שפרע משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים שקנאו במשיכה מכח הדיוט שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש והוא הדין אף בלא משיכה כמו שביארנו שהרי אמירה לגבוה היא אלא שאפשר לפרשה כשמשך בלא אמירה כגון ששאל הדיוט לגזבר שור זה כמה שוה ואמר לו מאתים אמר לו רוצה אתה למכרו או מכרהו לי ואמר לו הן ומשכו בשתיקה וכן כתבוה גדולי המפרשים פדאו ההדיוט במאתים ר"ל שפרע מאתים ולא משך ואף לא הספיק למשכו עד שעמד במנה מה שפדה פדה ואף בזו הוא הדין בלא פרע ולא תפש בה פדאו אלא משום סיפא והיא פדאו במנה ולא הספיק למשוך עד שעמד במאתים שבזו אינו נותן אלא מנה שהרי אף כיוצא בזה בהדיוט אע"פ שלא קנה במי שפרע מיהא קאי והקדש אינו בר מי שפרע הא לא פדה ולא משך חוזר הגזבר:

המשנה השמינית ויתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר כל מצות הבן על האב האנשים חייבין והנשים פטורות כל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין כל מצות עשה שהזמן גרמא האנשים חייבין והנשים פטורות וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ בל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים אמר הר"ם פי' מצות הבן על האב שש מצות ואלו הן למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ולהשיטו בנהר והביאו ראי' עליהם כלם מפסוקים בהיות יאריך ביאורם נתמעט התועלת הנה זה כלו יתחייב האב שיעשה לבן ולא תתחייב האם שיעשהו לבנה והוא ענין אמרו האנשים חייבים והנשים פטורות ומצות הבן על האב ירבו המספר והדבור בזה ארוך מאד אבל יקבץ אותם שני עיקרים ונתנו בזה... ואמרו מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו כבוד מאכיל ומשקה מכניס ומוציא מלביש ומכסה הנה אלו כלם וכל מה שימשך אליו יתחייבו הבנים הזכרים והנקבות שיעשו לאבות יחד אם לא שיהיו נשואות כי אז אינם בתורת הכיבוד אלא מה שאפשר לה שיעשה עם עבודת בעלה המחויבת לה בתורת נישואין לפי מה שהתבאר בכתובות ומצות עשה שהזמן גרמא הן מצות מוגבלות וכאשר לא יהיה זה הזמן יפול חיובו כמו סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית להיותם מחויבים ביום ולא בלילה וכל מה שדומה לזה ומצות עשה שלא הזמן גרמא הן מצות שאין להם זמן כמו המזוזה והמעקה והצדקה וכבר ידעת שהעיקר אצלנו שאין למדין מן הכללים הנה אמרו כל ירצה בו הריבוי ואמנם מה שיתחייבו הנשים ממצות עשה ומה שלא יתחייבו על ההגעה הנה לא ישוב אל כלל ואמנם הם דברים המקובלים הלא תדע שאכילת מצה בלילי הפסח ושמחה במועדים והקהל ותפלה ומקרא מגילה ונר חנוכה ונר שבת וקדוש היום זה כולו מצות עשה שהזמן גרמא וכל אחת חיוב לנשים כחיובם לאנשים וכן גם כן מצות פריה ורביה ותלמוד תורה ופדיון הבן כל אחד מהם מצות עשה שלא הזמן גרמא אבל לא יתחייבו הנשים ואמנם הם שמורות כמו שזכרנו אמנם העיקר הנזכר במצות לא תעשה הנה הוא אמת אמר השם איש אי אשה כי יעשו מכל חטאת האדם אמרו ע"ז השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה זולת אלו השלש לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך כל מי שיש לו זקן והוא מוזהר מגילוחו הוא אשר נאמר עליו גילוח אבל האשה לא והוא אמרם הני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ואמר גם כן אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן:

אמר המאירי פירשוה בגמרא כל מצות המוטלות על האב לעשותם לבן כגון למולו ולפדותו אם הוא בכור וללמדו תורה ואומנות ולהשיאו אשה האבות חייבין בכך ולא האמהות שמאחר שאין מצוות בהן לעצמן אינן מצוות בהן לבניהן והרי מילה ופדיון אינן בנקבות ותלמוד תורה נשים פטורות מדכתיב ושננתם לבניך וכן הן פטורות להנשא שאינן מצוות על פריה ורביה ואמנות אע"פ שהאשה צריכה לו מכל מקום דיו להיות כתלמוד תורה וכן שכל כבדה בת מלך פנימה ואם תצריכה להזקיק את בנה ללמוד אומנות הרי היא צריכה לילך לפני האמנין תמיד לראות בלמודו ודברים אלו מהם שנתברר חיובם בתורה כגון מילה ופדיון הבן ותלמוד תורה ומהם דברי קבלה כגון נשואין מדכתיב קחו לכם נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואמנות דכתוב ראה חיים עם אשה אשר אהבת וכל מצות האב על הבן ר"ל שהבן חייב לעשותם לאב כגון מיני כבוד ומורא אף הבנות חייבות במה שיש סיפק בידם לעשות כל מצות עשה שהזמן גרמא כגון סכה ולולב ודומיהם אנשים חייבים ונשים פטורות ומכל מקום יצאו מכלל זה מצה ובשר הפסח וקדוש היום והקהל ושמחה כמו שיתבאר וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון צדקה וגמילות חסדים אף נשים חייבות וכן יצא מכלל זה תלמוד תורה ופדיון הבן כמו שהתבאר ופריה ורביה וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא כגון חמץ בפסח ומלאכת שבת ויום טוב ודומיהם בין שלא הזמן גרמא כחלב ונבלה ודומיהם אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ מבל תשחית שבזקן ומבל תקיף שבפאת הראש ומטומאה למת שמאחר שאינה בהשחתת זקן לעצמה אף בזקן אנשים אין לה חיוב וכן מאחר שאינה בהשחתת זקן אינה בהקפת הראש הואיל ומקרא אחד כולל את שתיהן ולענין טומאה הא כתוב בני אהרן ולא בנות אהרן:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שהאב חייב למול את בנו לא מל אותו האב חייבין בית דין למולו וכתבו הגאונים שאף הן מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכן הדין הואיל וכל שאין שם אב הם חייבים בכך וכן כתבו שאם אין שם בית דין ראשי הקהל חייבים בכך ואחד מן המיוחדים שבהם מברך להכניסו וכו' וגדולי המחברים כתבו שאין ראוי לעשות כך אף לבית דין והדברים מתמיהים אחר שהם חייבים בכך וכבר הגיהו בה גדולי המגיהים וכתבוה בדרך שכתבנוה אלא שכתבו שעכשו נהגו להניח מקום לסנדקניס לברך להכניסו ומכל מקום יש נוהגים כן במוהל ואם לא מלוהו בית דין והגדיל חייב הוא למול את עצמו ואם לא מל את עצמו חייב כרת שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הוא חייב כרת על עצמו ואין האב חייב כרת עליו הא הוא עצמו מיהא חייב כרת וכל יום ויום עומד באיסור עון שיש בו כרת עד שימול או ימות בעון כרת וגדולי המחברים כתבו שאינו בכרת עד שימות והכל אחד שכל שהוא חי אפשר לו למול ולהפקע מן הכרת:

האב חייב לפדות את הבן כמו שביארנו ומכל מקום אם לא פדהו האב והגדיל חייב הוא לפדות את עצמו היה הוא לפדות ובנו לפדות ואין לו במה לפדות אלא לאחד הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיף:

גמרא משכו במאתים ולא הספיק וכו' נותן מאתים מ"מ לא יהא כח הדיוט וכו' וא"ת תיפוק משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כדאשכחן בפ' יש נוחלין גבי בנו של רבי יוחנן לא תשיימיה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וי"ל דהתם בששם אותו בפחות משויו נתכוון לוותר להקדש וקנה הקדש באמירתו אבל הכא לא נתכוון כלל לוותר במה שמשכו במאתי' שכך היה שוה באותה שעה הילכך לא קנה הקדש אי לאו טעמא שלא יהא כח הדיוט וכו' ותי' דבפ' הזהב מ"ד לספק סלתות מד' ועמדו מג' מספק מד' ואמאי והא נתכוון לוותר וי"ל דהתם מיירי בשקבל מעות של הקדש כדמוכח התם הילכך כבר קנה הקדש ואפי' לא קבל נמי לפי שהשער רגיל להשתהות ואעפ"כ קבלו עליו:

פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אין להקדש אלא מנה ותי' מ"ש מקבל עליה לספק סלתות מג' ועמדו מד' דלא אזלי' בתר נתינת מעות וי"ל דלא דמי דהכא בשעת נתינת מעות נתחלל ההקדש שהוא בעין ויצא לחולין מיד אבל התם הסלתות אינם בעין אלא שקבל עליו ליתן מג' של שעה שיצטר' ההקדש ולא נתחללו המעות של הקדש על הסלתות עדיין ומ"מ משתמש הוא במעות שיצאו לחולין ע"י לב ב"ד. א"ג מיירי במעות של חולין שמוכני' לקנות בהם סלתות ולא הוקדשו המעות אלא הסלתות שקונים בהם הקדש:

אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי חי' דבפ' הניזקין גבי יתומים הרי הן כהקדש אמרי' יהוב זוזי ליתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש ואמאי לא אמרינן אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי כי הכא וי"ל דהכא מדאורייתא הקדש קונה בכסף אלא מדרבנן חמור לא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש והיכא דבהדיוט קאי במי שפרע לא אמרי' אבל גבי יתומים שדינם כהדיוט מדאורייתא אלא שיפו חכמים כחם לעשותם כהקדש הילכך במקום שיש הפסד ליתומי' אוקמוה אדינם אע"ג דקאי הדיוט במי שפרע:

אותו ולא אותה וא"ת תיפוק לי דהויא מ"ע שהזמן גרמא שנימול בח' ללידתו וי"ל כיון דמשם ואילך אין הפסק לא חשיב ז"ג כמו פדיון הבן דאין זמנו אלא ל' וקרי ליה לקמן בפירקין מ"ע שלא הזמן גרמא וא"ת אכתי הויא מ"ע שהזמן גרמא שאין מוהלים אלא ביום כדאי' במגילה וי"ל דאיצטריך למ"ד בפ' הערל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה:

כל שאין אחרים מצויים לפדותו אינו מצווה לפדות לעצמו הק' הר' אפרים דבבכורות פ' יש בכור תנן נתגיירה מעוברת בכור לכהן וההוא אין אחרים מצווים לפדותו. ועוד האמ' רבא התם דכהנת שנתעברה מגוי חייב הבן לפדות את עצמו וכן כהן שמת והניח בן חלל ומת האב בתוך ל' קאמר רב חסדא דחייב לפדות עצמו הבן לפי שלא זכה בפדיונו וי"ל דכל הני לא דמי לאשה שאין אחרים מצווים לפדותה בשום מקום:

עד שימשוך. במטלטלין ויחזיק בקרקע. משכו חפץ של הקדש שהגזבר מכרה. לפדותו ליתן המעות. ונתן הכסף גבי הקדש כתיב שאין אדם קונה מן ההקדש אלא בכסף. משכו במאתים. איכא מאן דמפרש שלא דבר כלום אלא ששאל לגזבר בכמה כסף תתן לי זה החפץ ואמר לו הגזבר במאתים ועמד ומשכו. אבל אם אמר לו מאתים אתן לך אינו יכול לחזור בו אע"פ שלא משך דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. והעיקר דלא אמרי' אמירתו לגבוה וכו' אלא במה שהוא נותן לגבוה כגון שור זה עולה כדאמרי' כיצד אמירתו לגבוה וכו' אבל מה שהוא אומר ליתן לא שייך ביה אמירתו לגבוה שהרי לא אמר שהוא נותן אלא יתן. ואיכא מ"ד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אמרי' במה שהוא תחת ידו שהוא יכול למוסרו. אבל מה שאינו תחת ידו לא הוי כלום אפי' הקדישו אינו קדוש ומ"ה אצטריך משכו דהא אפי' אין המעות בידו נתחייב בהן. מ"ה נקט פדאו במאתים לסברא דילן להודיע שנתן המעות ולסברא אחרינא להודיע שהמעות ברשותו ונתנם וה"ה אפי' לא נתנם אם הם תחת ידו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ולפירושא קמא משום סיפא נקט ליה כשהוקר דווקא כשנתן מעות אין הגזבר חוזר אבל לא נתן מעות חוזר:

הכא נמי נימא דהא לעיל אע"ג דאין קנין הקדש במשיכה אמרי' לתועלת הקדש דקנה. הכא נמי אע"ג דקנין הקדש בכסף לתועלת הקדש נימא דלא קנה משום לא יהא כח הדיוט:

אטו. כלומר וכי הדיוט רשאי לחזור בו והא אם יחזור בו יקבל עליו מי שפרע הילכך גזבר לא יחזור בו וקנה הפודה שהרי תורה זכתה לו שיקנה בכסף ומהדיוט נמי קנה כל כך שאם רוצה לחזור יקבל עליו מי שפרע. אבל לאו לחומרא דכל היכא דאיכא מי שפרע להדיוט לא יחזור בו גזבר כדתנן בשקלים ספ"ד ומתניא בפ' הזהב המקבל עליו לספק סלתות מד' סאין בסלע ועמדו שלש סאין בסלע יספק מארבע קבל עליו לספק ג' סאין בסלע והוזלו ועמדו מארבע נותן מארבע שיד הקדש על העליונה. ואע"ג דבהדיוט איכא מי שפרע אם יחזור בו הלוקח. וזה ראיה דבבא קמייתא דאמרי' קנה דוקא כשלא הוזל אבל אם הוזל חוזר בו הגזבר ואינו מקבל עליו מי שפרע שיפה כח הקדש מכח הדיוט. אבל כשקנה מגזבר ונתן כסף אע"פ שהוקר קנה שהתורה אמרה שיקנו ההקדש בכסף:

נשים פטורות וכי הבת פטורה מכבוד אב ואם. שנים שהזהיר הבן והבת. תנינא תנן במתני' מה ששנו בברייתא:

לסטות שמתוך שאין לו אומנות לחיות מלסטם את הבריות. לכם רבים משמע והיינו ב"ד. אשר לא ימול ונכרתה אלמא הוא מצווה:

תפדה קרי ביה תפדה דלא מחייבא לפדות את בנה דלא מפקדא בפרקונה דידה כל שאחרים שהאב מצווה לפדותו. חמש משועבדים ששעבד יעקב א)אחר שנולד ראובן ויש ביד ראובן סלעים בני חורין לפדות חנוך. לפדות ולעלות כלומר ואין בידו כדאי לזה ולזה ששתי מצות אלו צריכים הוצאה לפדות צריך חמש סלעים לכהן ולעלות צריך מעות להוצאת הדרך. עולה לרגל במעות שבידו וכשתמצא ידו יפדה בנו מפני שהיא מצוה שאינה עוברת. והלכה כרבנן והביא זה הר"ם במתנות שבגבולין פי"א אבל בשאר מצות מודו ליה לר' יהודה דטעמא קאמר. ושמעי' מיהא דבשאר מילי עביד מצוה עוברת ברישא לדברי הכל. וביארנו זה במועד קטן פ"ק בתכלית הביאור:

כל מצות הבן על האב כו' פירוש משום דתנא רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה שיש חילוק בין גבוה להדיוט תנא נמי החילוק שיש בין האיש ובין האשה:

איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב אשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה אי קשיא ומאי איצטרכינן לקרא תיפוק לי' דהויא לה מילה מצוה שהזמן גרמא חדא דכתיב וביום השמיני ימול וחדא דאין מצות מילה אלא ביום ולא בלילה כדאיתא במגילה שאין מוהלין אלא ביום והתינח מיום שמיני לא קשיא שאין היום קבוע וידוע בשנה מה שאין כן ביום שמיני של מילה אבל זה שאין מצות מילה נוהגת בלילה אלא ביום קשיא דומיא דציצית שאינה נוהגת בלילה אלא ביום משום הכי מני לה תנא לקמן בכלל מצות עשה שהזמן גרמא. תשובה היכי אמרינן דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הני מילי מצוה דתליא בגופה והיא אינה מצווה אלא לזמן ידוע ולא בכל זמן אבל מצוה דלא תליא בגופה כגון למול את בנה אע"ג דמילת הבן יש לה זמן נהי דקבוע הזמן לבן הנימול אבל האב שציוהו הבורא להתעסק במילת בנו העסק ההוא אין לו זמן שבין ביום ובין בלילה יטרח ויכין צרכי מילת בנו והלכך אי לאו אותו הוה מחייבינן גם האשה ואין זמן הקבוע לכן פוטרה דהוה אמינא היא תתעסק בין ביום בין בלילה עד שתמול את בנה בזמנו אבל הציצית היא מצוה שתלויה על גופו של אדם ואי הוה מחייבינן האשה היתה מצותה תלויה בזמן הלכך פטורה:

דכתיב תפדה קרי ביה תפדה פי' אפילו למ"ד יש אם למקרא הכא תפדה יתירא קא דריש דכתיב לעיל מיניה בפ' קרח אך פדה תפדה את בכור האדם והדר כתיב ופדויו מבן חדש תפדה:

רבי יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא כו' עד ורבנן לטעמיהו לא ידעתי אנה חלקו בחלוקה זו ונראה לי דה"ג רבי יהודה סבר ורבנן סברי:

כל המצות הבן על האב. כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדרי' לבריה כו' פירש היה סבור שבנו יצליח יותר ממנו וכשראה שלא היה מצליח הלך הוא:

בפרש"י בד"ה תפדה תפדה כו' כלומר קרי ביה תפדה עכ"ל משום דכל מלות תפדה דכתיבי בקרא גבי בכור לפי נקודות הקרי ולפי ענינו בקרא משמע שהוא צווי לפדות אחרים הוצרך לומר דקרי ביה נמי תיפדה לפדות את עצמך אבל לקמן גבי הא דמחייב איהו למגמר נפשיה דכתיב ולמדתם כו' לא הוצרך לפרש קרי ביה דלאו מולמדתם את בניכם יליף ליה דלפי נקודות הקרי ולפי ענינו משמע שהוא צווי ללמד את אחרים אלא מקרא אחרינא בפשיטות יליף לה דהיינו ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם דההוא לפי נקודות הקרי ולפי ענינו ללמוד את עצמו הוא ומהרש"ל הבין דלקמן מיתורא דולמדתם קדריש ליה והקשה דהכא גבי פדה תפדה אמאי לא יליף ליה נמי מיתורא ולאו קושיא היא דאימא דידע תלמודא שום דרשה בפדה תפדה ולקמן נמי גבי ולמדתם לא מיתורא קדריש ליה מקרא אחרינא אלא דההוא קרא אחרינא פשטיה הכין הוא כמ"ש והר"ן כתב ולמדתם ולמדתם לאו מקרא ומסורת דריש אלא שהכל בכלל המקרא דכיון שהוא מחויב ללמד לאחרים יש ללמוד תחלה עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לכך דהא לפי מה שפרש"י דמתרי קראי ילפינן להו ללמד לאחרים מולמדתם את בניכם וללמוד בעצמו יליף ליה מולמדתם אותם ושמרתם וגו' כמ"ש הר"ן ג"כ בפירושו דהשתא כל חד מהני קראי משמעותיה הכי הוא ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות אחרים כו' כל שאחרים מצווים לפדותו מצווה לפדות את עצמו כו' וק"ק דל"ל למימר כולי האי אלא דבפשיטות איכא למילף כל שאחרים מצווים לפדותו הוא מצווה לפדות אחרים וכל שאין אחרים מצווים לפדותו אין מצווה לפדות אחרים ויש ליישב ודו"ק:

רש"י בד"ה לא יהא כו' מעותיו דקנאו במשיכה כו' כצ"ל:

בד"ה ואיהי כו' מפקדא אמו מנין כו' כצ"ל:

בד"ה ואיהי מנלן כו' דהא קרית ביה תיפדה כו' כצ"ל ונ"ב מפירש"י דהכא משמע דבכל הסוגיא לא דרשינן מיתורא כלל אלא הכל מחדא תפדה אתיא דקרינא ביה תיפדה וכן איתא ברי"ף להדיא ואיני יודע אמאי לא דרשינן לפדות עצמו מיתורא דקרא דכתיב בפרשת קרח אך (בכור בניך) פדה תפדה [את בכור האדם] ונימא לרבות פדיון עצמו ותפדה תיפדה לא דרשינן אלא לכללא כו' כדמסיק כל מי שמצווה לפדות כו' ודומה לזה לקמן בסוגיא גבי ללמדו תורה דיליף לימוד לעצמו מקרא אחרינא ולמדתם ושמרתם לעשות ולא דרשינן ולמדתם ולימדתם אלא לכללא כל שמצווה ללמד כו' ואין לומר דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם כמו עשר תעשר הלא פירשו התוספות בפרק אלו מציאות דלא אמרינן הכי אלא היכי דמוכחי קראי דליכא למידרשיה לרבות אבל מן הסתם לעולם דרשינן לרבויי. (עיין במהרש"א):

במשנה ובל תטמא למתים. ופרש"י דכהנים וכ"מ להדיא בגמרא. והא דלא מפרשי לענין טומאה ברגל דישראל מוזהרין עליה כדאיתא בר"ה (טז ב) משום דההיא אף בטומאת נבלות ומאי איריא דנקיט למתים ועי' בתשו' ש"א סי' ס"ו:

גמרא ואיהי מנלן כו' דכתיב תיפדה תפדה כל שמצווה לפדות א"ע כו'. לכאורה קשה דא"כ מוכח מזה דצריך לפדות א"ע ול"ל למילף מן פדה תפדה לעיל. ונ"ל לפמש"כ הר"ן מגמרא דסנהדרין דהיכא דכי הדדי נינהו מקרא עיקר ע"ש. לכן אי לאו דהוה ילפינן מקרא אחר דחייב לפדות א"ע לא הוה דרשינן כלל המסורת תפדה. אבל ק"ק על הר"ן דע"ש בגמרא דלא קאי הכי במסקנא. ע"כ נ"ל דט"ס הוא לעיל וצ"ל שם ג"כ תיפדה תפדה דכ"ה ברי"ף ורא"ש וכ"נ מפרש"י ורש"ל ורש"א:

תד"ה אותו. וא"ת כו' דמ"ע שהז"ג הוא שנימול לח' כו'. לעד"נ דלא מיקרי זמ"ג אלא אם בזמן מן הזמנים בטלה המצוה לגמרי אבל מילה נוהגת בכל יום ויום אם יש תינוק בעולם שהגיע זמנו היום:

תד"ה אותו ולא אותה וכו׳ נוהגות בין ביום בין בלילה. נ"ב עשי"ע (סל"ד סע"ב וסל"ו):

משנה כל מצות הבן על האב כו' ויש לתמוה מאי ענין משנה זו במכילתין ולפום ריהטא היה נראה משום דבכלל מצות בן על האב הוא להשיאו אשה וקתני דנשים פטורות וכן מצאתי בחידושי הריטב"א ז"ל. ועוד נראה דרבינו הקדוש לאחר שסידר כל קנינין שבעולם במה נקנין ושיש חילוק בכמה דברים בין קניין האיש לקניני האשה כגון האי דריש מכילתין ובין עבד לאמה וכל זה בקניני העולם הזה חזר לפרש קנין העולם האמיתי דלעולם הבא שאינו קנה בשום דבר מהקנינים הקודמין שקונין קניני העה"ז אלא בשכר קיום המצות כדאיתא במשנה דסוף פרקין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל הארץ והיינו עוה"ב ולפי שאינו דומה מצווה ועושה משום הכי הקדים מצוה הנוהגת בזכרים ולא בנקיבות ומה שנוהג בשניהם ומה שנוהג בארץ ולא בח"ל עד סוף הפרק כן נ"ל:

גמרא למולו מנא לן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו. ונראה דמייתורא דבנו יליף חיוב דאב על הבן דאי מפשטא ליכא למילף דכיון שחיוב על הב"ד אפשר דמש"ה היה החיוב על אברהם שהיה זקן ויושב בישיבה אע"כ כדפרישית ועוד דמכיון דמייתי מיעוטא דאותו ולא אותה ממילא משמע דאותו היינו משום חיובא דאב והא דמייתי קרא דוימל את יצחק סמיך אסיפא דקרא דכתיב כאשר צוה אותו אלא דהראשון נ"ל עיקר:

תוספות בד"ה אותו ולא אותה וא"ת ל"ל קרא כו' וי"ל דאתיא כמ"ד התם דמילה שלא בזמנה כו' עכ"ל. ולכאורה קשה א"כ לאידך מ"ד דאינו נוהג אלא ביום הקושיא במקומה קרא ל"ל והנלע"ד דקושית התוספות לאו דלישתוק קרא מאותו ונילף מהאי כללא דמצות עשה שהזמן גרמא דודאי שפיר איצטריך קרא דאותו ולא אותה לאותן הדורות שקודם מתן תורה דאכתי לא הוי שייכי הנך כללי דמצות עשה שהזמן גרמא אלא עיקר קושיית התוס' אסוגיא דשמעתין אמאי איצטריך לאתויי האי קרא אטעמא דמתניתין ותיפוק לן דבמתניתין גופא קתני דבמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ואהא תירצו שפיר דאיצטריך להאי טעמא לאידך מ"ד דנוהגת בין ביום בין בלילה ולפ"ז יתיישב ג"כ הא דמקשה הש"ס בסמוך אשכחן מיד לדורות מנא לן וקשיא לן מהיכא תיתי לא יהא נוהג לדורות דמי איכא מידי דקודם מ"ת נתחייב ובתר הכי פטירי אע"כ דאפטורא דנשים קאי דנהי דקודם מתן תורה הוו פטירי מ"מ לאחר מתן תורה כיון דהושוו הנשים לאנשים במ"ע שאין הזמן גרמא א"כ למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהג נמי בלילה מנא לן דנשים פטורות אבל אין לפרש כפשוטו דהא דמקשה אשכחן מיד לדורות מנ"ל היינו דקשיא ליה בין אחיובא דאב ובין אחיובא דב"ד דלמא לא היה נוהג כלל אפילו קודם מ"ת אלא באברהם ובית דינו לחוד כדמשמע מלשון רש"י הא ליתא דהא חיוב דבית דין כתיב להדיא ימול לכם כל זכר לדורותיכם ולענין חיובא דאב נמי ליכא למימר דלא שייך אלא באברהם לחוד דא"כ למאי איצטריך מיעוטא דאותו ולא אותה דמאי דהוה הוה ודוחק לומר דלא איצטריך קרא אלא משום אותן הבנים שיוולדו לאברהם אח"כ ועוד דהא נמי לאו מיד מיקרי שאם היה נוהג באברהם עצמו בבנים שיוליד להבא למה לא יהא נוהג גם בזרעו אבל למאי דפרישית דאפטורא דנשים קאי אתי שפיר כן נראה לי ביישוב דברי התוס'. מיהו בעיקר קושית התוס' היה נ"ל לתרץ בענין אחר דלא שייך האי כללא דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אלא במצות הגוף שא"א לקיים ע"י שליח כגון כל הנך דקחשיב לקמן לולב שופר סוכה ותפילין משא"כ במצות האב על הבן דאפשר לקיים ע"י שליח אפשר דלא שייך האי כללא כן נ"ל ברור וקרוב לזה יש בחידושי הריטב"א ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בדף ל"ד בלשון התוס' בד"ה מעקה ודו"ק. ועי"ל דאי לאו ילפותא דאותו ולא אותה הוי ילפינן אשה לחיובא מדכתיב ותקח צפורה צור ותמל את בנה משא"כ לבתר דכתיב אותו ע"כ דצפורה שאני דלא הוי אפשר בע"א כן נ"ל:

שם אשכחן מיד לדורות מנ"ל תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו כו' לכאורה נראה דצו את יהושע לא שייך לדורות ואם כן ע"כ דרבי ישמעאל או או קאמר דצו הוא לשון זירוז או לשון מיד ולדורות ואפ"ה גבי אברהם ליכא למימר דצו לשון זירוז דבהדיא כתיב וימל את יצחק בנו בן שמונת ימים ולענין זריזות דיום השמיני גופיה בהשכמה נמי לא איצטריך דילפינן מוישכם אברהם בבקר דזריזין מקדימין למצות אע"כ דלענין לדורות איצטריך אלא דמלשון הש"ס משמע להדיא דמלשון צו משמע כולהו זריזות מיד ולדורות ולפ"ז צ"ל דההוא דיהושע נמי שייך לדורות שהוא ציווי לכל הזקנים ושופטים שבדור שיהיו זריזים כדדרשינן בפ"ק דסנהדרין בואצוה את שופטיכם אלא דמההוא לחודיה לא הוי שמעינן אלא זריזות מיד ומייתורא דצו את יהושע ילפי' דלדורות נמי שייך זריזות בענין הזקנים ושופטים ואפשר דלא שייך למילף כה"ג זריזין מקדימין דזריזות זה ענין אחר הוא לא לענין זריזות הזמן אלא דאפ"ה לא משמע שפיר דרשא דלדורות מההיא קרא דיהושע אי לאו דמייתי לה ר' ישמעאל מדכתיב בהדיא אשר צוה ה' לדורותיכם כן נ"ל:

שם דכתיב תפדה תפדה. נראה דמייתורא דקרא קא דריש דמייתרא לגמרי וע"כ דלהאי דרשא אתיא למיזל בתר הקרי דקרינן ביה תפדה תפדה וכ"כ הריטב"א ז"ל ועיין במהרש"א באריכות:

כל מ"ע שהז"ג אנשים חייבים והנשים פטורות. בתשובות הגאונים כ"י סימן ח' כתב דרבינו סעדיא גאון כתב דשלשים מצות הן דנשים פטורות ולא פירש אותם ורבינו יצחק בן גיאת פירש אותם ואלו הן מילה. והראיה. ויוצא צבא. שקלים. פדיון בכור. ואיש כי תצא ממנו ש"ז. והכהן שלא יטמא לקרוביו. למול את הבן. לפדותו, ללמדו תורה. סוכה. לולב. שופר. ציצית. ק"ש. תפילין. ת"ת. פו"ר. מורא או"א. כבוד או"א. הקפת הראש. השחתת זקן. סמיכות תנופות הגשות קמיצות הקטרות מליקות קבלות וההזאות עכ"ד:

מתניתן כל מצות הבן על האב אנשים חייבים ונשים פטורות כל מצוה האב על הבן א' אנשים ואחד נשים חייבין וכל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא אחד האנשים וא' נשים חייבין וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא ובין שלא הזמן גרמא אחד האנשים וא' הנשים חייבין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים ופריך בגמרא מאי כל מצות הבן על האב אלימא כל מצוות דמחייב ברא למיעב' לאבא נשים פטורות והתני' איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומר איש אמו ואביו תיראו הוי כאן שנים. א"ר יהודה ה"ק כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים ר' יהוד' אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות. מלמדו ליסטית ליסטי' ס"ד אלא כאלו מלמדו ליסטית ופריך מאי בינייהו דאגמרי' נמי עיסקא פי' אם למדו סחורה לת"ק הרי למדו חיים. ר' יהודה דאתי לטעמי' אומנות דווקא כי פעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם. תו פריך מאי כל מצות האב על הבן אלימא כל מצות דמחייב אבא למיעבד לברי' נשים חייבות והתניא האב חייב בבנו למולו ולפדותו אביו אין אמו לא אמר רב יהוד' ה"ק כל מצות האב המוטלות על הבן לעשות לאביו אחד אנשים וא' נשים חייבין תנינ' להא דתנו רבנן איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומ' תיראו הרי כאן שנים א"כ מה ת"ל איש איש סיפק בידו לעשו' אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה אמר רב אידי אמר רב נתגרשה שניהם שווים ומסיק למולו מניין דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו וגומר כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה והיכא דלא מהליה אבי' מחייבי בי דינ' לממיהלי' דכתיב המול לכם כל זכר. וכתב הרא"ש ואין לברך להכניסו בברית וכ"כ הר' ברצילוני בשם רב האי גאון בר שלמין במקום שאין האב הכל מברכין להכניסו והרב כתב שאין מברכין עכ"ד והמנהג שיברך א' מן הקהל כאשר כתבתי בפר' ר' אליעזר דמילה סי' י"ז. והיכא דלא מהלוהו בי דינא. מחייב איהו לממהלי' נפשי' דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרת' וכתב הטור וז"ל האב חייב למול את בנו ולא אשה את בנה ומיהו אינו חייב כרת אם לא ימולנו שאין כרת אלא בערל עצמו דכתי' וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרת' לא מלו חייבין ב"ד למולו לא מלוהו ב"ד חייב למול את עצמו כשיגדיל ואם לא מל חייב כרת וכתב הרמב"ם אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא א"כ עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בע"כ. נתעלמו ב"ד ולא מלוהו חייב למול את עצמו כשיגדיל ובכל יום שיעבור עליו לכשיגדיל מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד ע"כ ואיני יודע למה אינו באיסור כרת בכל יום שיעבור וכן כתב הראב"ד וכי משום התראה ספק פוטרין אותו מן השמים ובכל יום ויום עומד הוא באיסור כרת ע"כ:

פיסקא לפדותו מניין דכתיב בכור בניך תפדה והיכא דלא פרקיה אבוה מחייב איהו למיפרק נפשי' דכתיב פדה תפדה ואיהי מנלן דלא מחייבא דכתיב תפדה תפדה כל שמצווה לפדות את עצמו מצוה לפדות לאחרים וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו אינו מצווה לפדות אחרים ואיהי מנלן דלא מיחייבא למפרק נפשה דכתב תפדה תפדה כל שאחרים מצווין לפדותו מצווה לפדות את עצמו וכל האין אחרים כו' ומניין שאין אחרים מצווין לפדותה דאמר קרא כל בכור בניך תפדה בניך ולא בנותיך ע"כ נמצא בדרשות מהרי"ל בכור שאין אביו קיים אין צריך פדיון עד שיגדל ואז יפדה את עצמו מכהן אחד ואין האשה חייבת לפדות את בנה וכן ראיתי באיגרא מעשה שנהרג האב במלחמת בני חושים קודם פדיון בנו הבכור וצוה מהר"ר נתן ע"ה ליקח טס כסף ולכתוב עליו שם כהן ולתלות בצואר הילד לכשיגדיל ידע דעדיין הוא קאי ביד כהן עד שיפדה את עצמו ע"כ. ופעם אחת בא מעשה לידי בא' שפדה את עצמו וצויתי לו לברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון בכור ושהחיינו. ונוסח הסדר אמר לכהן אני בכור פטר רחם והקב"ה צוה לפדות את הבכור ובעונתי מת אבי קודם זמן פדיוני ואני נשארתי בחיוב לפדות עצמי דכתי' בכור בניך תפדה וקרינן בי' תפדה ר"ל שמפדה את עצמי והריני מוכן לקיים מצות השם ואומר לו הכהן מאי ניח' לך ית גרמך או חמש סלעים דמחייבי' לך בפורקנך ומשיב לו ית גרמי והא לך ה' סלעים כו' ומברך שתי ברכות ברכות פדיון וברכת שהחיינו:

פיסקא כתב הרא"ש וז"ל ותיקון גאוני לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי ליה אבוה קמי דכהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם ולישייליה כהנא מאי בעית טפי בריך בוכרך דין או חמש סלעים דמיחייביה למפרק בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינן טפי והא לך ה' סלעים בפורקניה ובהדי' דיהיב ליה בידיה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן בא"י אלהינו מלך העולם וכו'. והדר מזגי ליה לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך כהנא בפ"ה ובורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר ממעי אמו ולארבעים יום חלק איבריו מאתיים וארבעים ושמנה איברי' שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות ובגידין סוככו כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות ובגידין תסוככני וצוה לו למאכל ולמשתה וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשיתי עמדי ופקודתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכור שבו פתח הקב"ה דלתי בטני חמשה סלעים נתחייבו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויי מבן חודש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה השקל ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה טמאה תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו השם לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכור ישראל ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ואמו וכי פריק איהו נפשי' מברך אקב"ו על פדיון בכור ונהגו לברך ברכה זו בארצות הללו באשכנ"ז ובצרפ"ת. ובאשכנז לא נהגו לברך ולא מצינו שום ברכה שמברכין מה שלא הוזכר במשנה או בתוספות או בגמרא כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה וגם ראשית הברכה איני מבין אשר קידש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנ' ומותר להטיל מום בבכור קוד' שיצא רובו עכ"ל. וכן המנהג שאין מברכין ברכה זו ואעתיק לך סד' פדיון בכור כאשר מצאתי בדרשות מהרי"ל. מעשה במגנצ"א בית מהר"י סג"ל שהיה שם בחור מעיר איפור"ט שהמליטה לו אשתו בכור במדינתו והיה פודה את בנו שם במגנצ"א בבני הרב בעל הבית הנ"ל והא לך גופא דעובדא מתחלה הניח האב מעות כנגד זהב אחד ורביע רינ"ו בכלי כסף ושאל הרב על מניין המעות והשיב א' מן הבחורים הלא הכלי שוה יותר מחמשה [סלעים] שיעור הפדיון ואמר הרב הכלי מושאל לו ואין רשות ליתן לכהן. וצוה הרב להוסיף סך המעות לשוה לב' זהובים רינו"ס. כי אמר דנראה לו דהן שיעור חמשה סלעים דנראה לו דסל' הוא ארבע גדו' ממטבע ורקבור"ט שקורין טורנו"ע ועולין עשרי' מהן לב' זהובי' רינו"ס וכן המסקנא בסמ"ג. ויהי כאשר ישב לסעו' וברכו ברכת המוציא הביא אבי הבן הכלי עם המעות ועמד לפני הכהן וא"ל פלונית אשתי ילדה לי בן פלוני בכור ואתנהו לך א"ל הכהן תתנהו לי בכל מקום שהוא שם. אמר לו הן. א"ל הכהן אם תרצה לפדות בנך הבכור וקיבל הכהן מעות ובשעת נתינתו לידו היה האב מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן והיה מברך ג"כ שהחיינו והכהן נטל כוס יין בידו והיה מברך בפה"ג ושתה ונתן ג"כ לאבי הבן וכן הוא ביורה דיעה ואכלו ושתו שמחים וטובי לב ופודין מעיקרא ואח"כ סועדין דסעודה אינו בא אלא בשביל הפדיון פעם א' חל פדיון בו ביום שהקהל גזרו שלא לשתו' יין ולא לאכול בשר והתי' מהרי"ל ז"ל האוכלין בסעודת הפדיון לאכו' ולשתו' כל רצונ' ע"כ הג"ה ועת' באתי לפר' דבריו בתחל' מה שכתו' שיכול לפדות בנו אפילו אינו אצלו גדולה מצאתי כתב בתשובה מהר"ר מענקי מנח"ם מעגלי צדק וז"ל אם הולד וגם האב אינם בעיר נראה דאחר יכול לפדותו ומברך שתים כמו האב והכהן יכול לעשות שליח במקומו לפדות את הבכור דזכין לאדם שלא בפניו דשלוחו של אדם כמותו גם יכול לעשות לזכות לכהן ע"י אחר דזכין לאדם שלא בפניו ע"כ. ומ"מ אינו נראה שיכול אחר לפדותו בלי רשות האב דאין שייך לומר כאן זכין לאדם שלא בפניו דאין זו זכות אלא חוב הוא לו שמפסיד שתי ברכו' ברכת פדיון הבן ושהחיינו ושכר ברכ' עשרה זהובים וגם שכר מצוה שעליו מוטל לפדות בנו ומ"מ נראה אם ידוע שהאב עני ואין יכולת ביד האב לפדותו כלל דאז זכות הוא לו וכה"ג פדוי ואפילו צווח אח"כ ואמר לא ניחא לי בהכי לא אשגחינן ביה אבל מעולם לא שמענו ולא בא מעשה לידינו שפדו אחר אפילו ברשות כ"א האב לבד. שוב מה שכתב ששיער מהרי"ל שני זהובים רינו"ס. והא לך אשר מצאתי בשם מהרר"י וז"ל שמעתי שיש בחידושי מהר"ר מנחם מורנקבור"ט ששיעור פדיון הבן ה' לו"ט כסף ורביע לו"ט ע"כ ובכתבי' של מהרא"י כתב שיש קבלה בידינו שהוא שיעור שני זהובים רינו"ס. ובהגה"ה מצאתי פדיון בכור בה' סלעים שיעור הגאון מורינו מהר"י מולי"ן זצ"ל ב' זהו' רייני"ש חסר שמיני' זהו' אך נהגו בקהילות שו"ם ליתן שני זהו' ריינ"ש ולא להקפי' על שמינית הזהב וכן נוהגין ברוב מקומות אשכנ"ז וקרובים דבריהם להיות שווין שהן ה' אונקאו"ס כסף צרוף כמו שכתבו רוב הגאונים עכ"ל ואני אומר מאחר שמצאתי בתשובת מהרר מנחם מ"ץ שהוא מהר"ן הנ"ל שכתב וז"ל וצריך לתת לכהן כסף צרוף מזוקק משקל אלף וט' מאות ועשרים שעורי' ואני שקלתי פעמים בשני זמנים ובשני מיני שעורים לעולם היה ה' לוטי"ן וקונטי' נא' מנחם בכהר"ר פנסס מעגל צדק ע"כ ומעשה רב ובדוק ומנוסה וראוי להחמיר כדבריו שוב מה שכתב שאבי הבן עמד לפני הכהן יפה כתב שיעמוד לפניו דרך ככוד וכן מצאתי בתשובה בהג"ה וז"ל מצאתי כתוב שאבי הבן יעמוד לפני הכהן והכהן יושב דרך חשיבות לקבל מתנת כהונ' שנאמר למשחה לכהן ע"כ עוד כתב בהג"ה סמ"ק ובתשובה אחרת ורגילין העולם לתת לבכור האדם ביד כהן ואח"כ פודהו ומיהו אין צריכין ואפי' בעיר אחרת שאין הבכור יכול לפדותו ע"כ ומ"מ המנהג כך הוא לשום הילד בחיקו של כהן לכבוד הכהן ולכבוד המצוה ומ"ש שאכלו ושתו שמחים וטובי לבב אומר אני שבוודאי סעודת מצות היא וכאשר כתבתי בארוכה סי' ט"ו מ"מ מצאתי כתוב בתשוב' מהר"ן הנ"ל וז"ל יש מרבותינו כתבו אלו הי' מרצוני לא הי' לעשות סעודה אלא לאדם שיש סיפק בידו ויכול לעשות שניהם בריווח לעשות סעודה אחר הפדיון משלם. ועכשיו הכל עושין סעוד' וסבורים שהסעודה עיקר המצוה ומתוך כך כבד עליהם המצוה לתת כל הפדיון משלם ומתנ' עם הכהן לקבל דבר מועט ואינו יוצא ידי חובתו ע"כ ומ"מ כתב בעניין אחר בענין הסעודה שהיא סעודת מצוה וז"ל והורו רבותי' אעפ"י שמת הבכור צריך לפדותו ורשאין לעשות סעודה למצוה זו אעפ"י שמת התינוק רק לאח' ל' יום שנו' אבילות וסעוד' של רשו' ליכא כיון שמכוון לכבוד המצוה כבר ומברך שהחיינו כאלו היה חי ע"כ ומזה נתפשט המנהג שלא לברך שהשמחה במעונ' בסעודת פדיון הבן לפי שלפעמים עושי' הסעודה אחר שמת התינוק ואז אין שמחה שייך ומחמת לא פלוג אין מברכין כלל וכן המנהג בכל ארצות ולא קי"ל כדעת הרמב"ן שכתב לברך לכן נמצא בדרשות מהרי"ל שכתב שהתיר לאכול ביום פדיון הבן ביום שגזרו הקהל התענית נראה בעיני אם קבלו עליהם התענית צריכ' התרה ופתח יש כבר בענין שלא ידעו מסעוד' מצוה או לא ידעו גודל שכר המצוה. וה"ה בה"ב אחר החג. אכן בתענית ער"ה אין רגילין להתיר יות' ממניין וכן אם חל הפדיון בתוך ימי אב שאין אוכלין בשר ושותין יין שאין להתיר אלא מנין מצומצם וכן מצאתי ובאות' חמשה תעניות הכתובים הסעודה בלילה לאחר התענית ופדיון הבן שחל בשבת פסק מהרא"י שפודין ביום א' שהוא יום ל"ב ולי נרא' דטוב לפדותו ביום הששי. והא לך התשובה אשר כתבתי בימי חורפי בתוך תשובה אחת בתינוק שנפדה בישוב אחר ד' שבועות ל' יום אחר לידתו וסברו שהוא היום ראוי לפדות ואינו אלא ביום ל' אם צריך לחזור ולפדותו שנית יום ל"א ולא ניחוש שיהי' ברכות לבטלה כו'. והארכתי באותו תשובה וכתבתי בסופה וז"ל והשתא זכיתי בדין ואומר אם יבא פדיון הבן לידי שחל יום ל"א בשבתא אפדנו ביום ו' דהיינו ביום ל' ויתנהו המעו' אחר ל' דאז ליכא למיחש מידי ואפי' יתן לו המעות תכף הוה פדוי ואין זה מצוה שלא בזמנו אלא בזמנו דעדיפי למקדים מלאחר ובפרט שבימיהם היו רגילין לפדות אף בתוך ל' כדמוכח מתוך המשניות בפרק יש בכור. ומשמע שהיו מקדימין למצוה ואין זה ברכה לבטלה דשמא ימות דמיתה לא חיישינן והרי עתה לפנינו בחזקת חי ולית בי' ריעות' ואולי משום ניחוש היו מקדימין כדי שיחיה ויצא מכלל נפל וברכות ותהלות שאמרו עליו לא יחזירו ריקם מלפניו ולא יהי' לבטלה וכ"ש היכא דלא אפשר כגון שחל ל"א בשבת שהרי מברכין בנר חנוכה בע"ש קודם זמנה אף דאיכא למיחש שמא יכבה כמו שכתב הוא גופא מכ"ש דהסעודה ראוי' לעשות ביום ו' שהיא בא לפרסם המצוה ומה שכתב במהרי"ל החדש בהג"ה שנמצא במרדכי הגדול שפודין ביום ל"ב היכא דחל ל"א בשבת אל תשגיח בי' כי אינו דברי המרדכי אלא מדברי הג"ה נוספות שהרי מהרא"י ירד לדקדק היטיב ולא הביאו סיוע ומדברי מהרא"י שפסק כך בא הדין לשם. והיכא שפוד' בתוך ל' כגון שחל ל"א בשבת יזהר שלא יאמר מעכשיו ולאחר ל' יום דאז לא הוי פדוי כשיתעכל דהא בעי שיתחיל מעכשיו ושר אף בלא מתעכל אין פדוי דגרע יותר מסתם דהא התנה שיתחיל הפדיון מעכשיו וכבר אינו ראוי לפדיון מגזירת הכתוב אלא יאמר לאחר ל' יום ובזה הנוסח הא לך חמשה סלעים בפדיונו שיהא פדוי לאחר ל' יום ובקוב"ץ ישן מצאתי כתוב וכדומה שהוא קוב"ץ של מהר"ש מווינא בסדר הפדיון שאם פדה את בנו בתוך ל' יום ולא אמר מעכשיו ולאחר ל' יום דהוי פדוי ואל תדקדק מזה דמעכשיו ולאחר ל' יום הוה לישנ' מעלי' טפי ואדרבה איכא לדקד' מדלא אמר אפי' לא אמר מעכשיו ולאחר ל' יום ש"מ דדוקא קאמר סתם הוא דמהני אבל אומר מעכשיו ולאחר ל' יום מיגרע גרע. ומה שכתב לשם דהוי פדוי היינו בלא נתעכלו כדפרישי' ע"כ מאחר שרבו הנוסחאות בסדר פדיון הבן לכן אכתוב בקצרה לפי המנהג אשר מבורר מדעת רבותינו מתחלה יזמין הכהן עם הקרואים לסעודה מאחר שהסעוד' הוא לפרסומי כאשר ראיתי במרדכי בפ"ק דחולין וישב הכהן דרך הכבוד ואבי הבן יעמוד לפניו ויתן בנו לחיקו של כהן ויאמר לכהן שהוא בכור פטר רחם שילדה אשתו ויאמר לו הכהן מה ניחא לך ברי' בוכרא או בה' סלעים דמחייבת לפורקי' לי' וישיב לו אבי הבן בני בכורי דניחא לי טפי והא לך ה' סלעים בפדיון בני בכורי ובשעת נתינתו יברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו ואח"כ יקח הכהן הכסף מידו ויאמר בנך פדוי ויחזירהו הבן לאביו ואז יקח הכהן כוס של ברכה ויברך עליו וישתה ואח"כ יתן לשתות לאבי הבן ואח"כ יטלו ידיהם ויאכלו וישתו והמנהג שלא לברך שהשמחה במעונו כל זה הסדר אם הבן לפניו וכשאינו הבן לפניו ג"כ יעשה כדלעיל כו'. וידקדק שיהי' שוה סך הכסף שנותן לו או חפץ ב' זהו' רינו"ס ואם לא היה שוה כשיעור הפדיון וסבר הכהן שהוא כשיעו' הזה אעפ"י שמחזירין לו אח"כ אין זה פדיון ואפי' שיודע הכהן שהוא פחות משיעור הזה ומקבלו בערך ה' סלעים אין זה פדיון דלא אמרינן בגמר' כשהכהן מקבל החפץ בה' סלעים אעפ"י שאינו שוה מ"מ הרי הוא פדוי אלא כגון רב כהנא שקל סודרא אבי פדיון הבן מ"מ אמר לדידי חזי לי חמש סלעים ואמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעי לי' סודרא ארישא. אבל כ"ע לא. ועיין לעיל סי' י':

ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר' יהוד' אומר בנו קדמו שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו א"ר ירמיה הכל מודים כל היכא דליכ' אלא ה' סלעי' הוא קודם לבנו מ"ט מצוה דגופי' עדיפי כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין ר' יהוד' סבר מלוה דכתי' בתורה ככתובין בשטר דמי' והני חמש סלעים פריק לברי' ואזל כהן וטריף לי' לחמש משועבדי' לדידי'. ורבנן סברי מלוה דכתיבי' בתורה לאו ככתובין בשטר דמי' והלכך מצוה דגופי' עדיף. וכתבו התוס'. ואזל כהן וטריף להו ממשועבדי' כלומר בבני חרי פריק לי' לבריה שאם הי' פודה את עצמו בבני חרי לא הי' פודה בנו ממשעבדי דמיירי שנשתעבדו קודם שנולד הבן ולכך מוקדם פדיון בנו ואין כאן אונאה ללקוחות דמצות בנו עליו יותר ממצות גופי'. וקשה דאדרב' יש אונא' ללקוחות דמצות גופי' עדיף ויאמרו פדה את עצמך בתחלה ואם יאמר אפדה את עצמי ממשעבדי יאמרו אין נפרעין מנכסי משועבדי' במקום בני חרי ואפילו פדה בנו בכור בבני חרי יאמרו לכהן הנחנו לך מקום לגבות ממנו אותם חמש בני חרי ולכן פיר' ר"י דמיירי כגון דאיכא חמש משועבדי' מיצחק שעשאן אפותיקי לכהן עבור יעקב בנו ואח"כ מכרה ושוב גדל יעקב והי' לו בן ועמד הוא ובנו לפדות ואין להם אלא ה' סלעים מבני חרי. ור' יהוד' סבר מלוה הכתוב בתורה ככתובה בשטר דמיא והיה לו אפותיקות בשטר לכהן קודם ולכך גובה מהן אעפ"י שיש לו בני חרי ליעקב לפי שמצותן על נכסי אביו יותר מעל נכסי עצמו ואינ' יכולין לומר הנחנו לך מקום לגבות בנכסי יעקב שאין עליו לשלם חוב של אביו ומנכסיו אין לו כלום וכן משמע הלשון דקתני שזה מצותו על אביו ע"כ ולענין הלכה פשיטא דהלכה כרבנן גם כתבתי בפ"ק דב"ק סימ' ט"ז דמלוה הכתוב' בתור' לאו ככתוב' בשטר דמי נמצא פסקן של דבריה' דאפי' בכה"ג שהיו לו משועבדי' מנכסי אביו ועשאה אפותיקי לכהן אפ"ה לאו ככתוב' בשטר דמי' ואינ' גובה ממשועבדי' וא"כ גופו עדיף ונותן לכהן ה' סלעים דבני חרי וה' סלעים דבנו ימתין הכהן עד שיעשיר או עד שיגדל ויפדה את עצמו ואפי' הי' לו משועבדי' הרבה אחר שנולד הבן אינו גובה מהן משום דמלוה הכתוב' בתורה לאו ככתוב' בשטר לענין שיגבה ממשעבדי ומ"מ אם עמד הכהן בדין על החמש סלעים גובה ממשעבדי' וא"כ היכא דהי' לו ליעקב ממשועבדי' מנכסי אביו יצחק שעמד ועשה אפותיקי א"כ פודה את בנו מנכסי בני חורין שלו והכהן גוב' פדיון עצמו ממשעב' של אביו כדברי ר' יהוד' ותימ' על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו סוגי' ולא כתבו אלא הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו. והטור כתב וז"ל ואם הוא לפדות ויש לו בן לפדות פודה עצמו תחלה ואח"כ בני. ואם אין לו אלא חמשה סלעים פודה בהן את עצמו ששעבד כל נכסי עד שלא נשאר לו ה' סלעים בני חורין אין הכהן גובה הפדיון מן המשועבדים אעפ"י שקדם חוב הפדיון לחוב של ב"ה ע"כ והר"ן תפס דרך קצרה ולא הזכיר אלו החלוקי' שחילקת'. והנה מה שכתב שיפדה עצמו מקודם אינו מוכרח כ"כ דאיכא למימר ע"כ לא קאמרי דגופא עדיף אלא דאין לו אלא ה' סלעים אבל היכא דיש לו לפדות גם את בנו שמא בזה כ"ע מודו שפודה את בנו תחלה משום שמצותו עליו ומ"מ מסתבר שלא לחלק שקודם הוא לבנו לכל מילי וכן פסק הרמב"ם תו מסיק תניא לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר' יהוד' אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינ' עוברת בשלמא לר' יהודא כדקאמר טעמ' אלא רבנן מאי טעמייהו דאמר קרא כל בכור בניך תפדה והדר לא יראה פני ריקם והלכה כת"ק. תו מסיק תניא מניין שאם היו לו חמש נשים ויש לו מהן חמשה בנים שחייב לפדות את כולן שנאמר וכל בכור בניך תפדה פשיטא בפטר רחם תלא רחמנא. מהו דתימ' ניליף בכור מנחלה מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשית אונו קמ"ל וכל בכור בניך תפדה:

פיסקא כל מצות עשה שהזמן גרמא ת"ר איזהו מצות עשה שהזמן גרמא סוכה ולולב ושופר וציצית ואיזהו מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה ומעקה אבידה ושלוח הקן וכללא הוא והרי מצה ושמחה והקהל דמצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות והרי תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן דמצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים פטורות. ומשני אמר רבי יוחנן אין למדין מן הכללו' אפי' במקום שנאמר חוץ ע"כ וכתב הר"ן וז"ל איכא נוסחי דלא גרסי ציצית דלדיד' סבר האי תנא דלילה זמן ציצית ונוהגת הוא בנשים לפי שאין הזמן גרמא ואיכא דגרסי לה ואתיא כר"ש דפטורי' נשים מציצית כדאית' בפ' התכלת ומפרש טעמא התם מדכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה כלומר והוי' בכלל מצות עשה שהזמן גרמ' וקי"ל כר"ש משום דסגיון כוותי' בפרק במה מדליקין ובפרק התכלת גבי סדין דפטרינן מציצית אמרי גזירה משום כסות לילה וכיון דנקטינן האי טעמא ושבקינן טעמא אחרינהו דאיתנהו בפר' התכלת שמא יקרע סדינו בתוך שלש ש"מ דקושטא הוא ודאמרינן התם ובפר' קמא דסוכה דמר עמרם חסידא רמא תכלת לפרזומא דאינשי ביתי' משום מדות חסידות בעלמא הוא דעבד הכי והיינו דאיהו רמא ורבנן אחריני לא ומיהו קשה היכא הויא מצות עשה שהזמן גרמא דהא כסות שהוא מיוחד ללילה אפי' לובשו ביום פטור שאם לא תאמר כן חייבי' אסדין בציצית שהרי אדם מתכסה בהן ביום ומינה דכסות המיוחד ליום חייב אפי' בלילה:

ונמצא שהכסות שחייב בציצית לעולם מתחייב בו ואפי' בלילה ואין הזמן גרמא מצות זו כלל י"ל דאע"ג דכסות לילה ביום פטור אפ"ה כסות יום בלילה פטור דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה דקרא וראיתם אותו הכי משמע מה כסות לילה כיון שאינו מיוחד לראיה פטור אפי' ביום וכסות יום נמי בלילה דלאו שעת ראיה הוא פטור. מיהו אכתי קשה אפ"ה אמאי נשים פטורות דלא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך אמר רחמנא כל שיש בו בלא תלבש איתנהו בגדילים והני נשי הואיל ואיתנהו בלא תלבש איתנהו בגדילי' דמהאי טעמ' חייבין נשים במצה דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשינן כל דאיתי בבל תאכל חמץ אית' בקום אכול מצה. י"ל כיון דאיצטרכא לן הך היקשא למשרי כלאים בציצית לא דרשינן בי' נמי הא לאפוקי מכללא דשאר מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות ומשמע לן טפי היקשא למשרי כלאים בציצית מלחיובי נשים משום דלישנא דקרא משמע הכי לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך תעשה לך מהם. וכ"ת והא דאמרינן בריש ערובין הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ופרכי פשיטא אי הני לא מיחייבי מאן קא מחייבי ומהדר כהנים אצטרכא לי' סד"א לא תלבש שעטנז גדילים אמר רחמנא מאן דאיתי' בלא תלבש שעטנז איתי' בגדילים תעשה לך והני כהנים הואיל ואשתרי לגבייהו כלאים אימא לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרן בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרו משמע דאלו אשתרן לגמרי הוי פטורין כהנים מהיקשא ואמאי נימא דלהתיר כלאים בציצית לחוד הוא דאתא כדאמרינן גבי נשים ולא קושי' היא כיון דע"כ היקשא הכתיב להתיר כלאי' בציצית וקרא הכי קאמר גדילים תעשה לך מהן א"כ בהדי' מאן דאיסתר להו כלאים משתעי קרא ואי כהנים לא מחייבי בכלאים כלל ממילא פטירא אבל הכא גבי נשים ליכא למימר הכי ע"כ ורוב המשא ומתן הוא מדברי התוס'. אכן מה שכתב שכסות יום פטור בלילה בתוספו' שלפנינו לא כתבו כן וז"ל ותימא היכי חשוב ציצית מ"ע שהזמן גרמא למ"ד ציצית חובת טלית הוא כיון דכלי קופס' חייבין בציצית והתם ליכא זמן גרמא כלל דבין ביום ובין בלילה חייבין ואפי' למ"ד ציצית חובת גבר' הוא קשה דכמו דכסות לילה פטורין כשהוא לובשם ביום ה"נ כסות יום חייבת כשלובש בלילה דהכי אמרינן בירושלמי כסות יום שלבשה בלילה חייבת בציצית וא"כ היכי חשיב לי' זמן גרמא כיון שחייב' בין ביום ובין בלילה. ואומר ר"י כיון שחיובו תלה במ' שהזמן גרמא לבישתה ביום יש לה ליחשב לה זמן גרמא שזמן לבישתה גורם החיוב ע"כ. והרא"ש כתב בה"ק וז"ל היה אומר ר"ת הא דקאמר הכא פרט לכסות לילה היינו כסות המיוחד ללילה אבל כסות המיוחד ליום אין בו משום כלאים אפי' לובשו בלילה ודקדק זה מדאמר בפרק התכלת א"ר זירא אמר רב מתנה אמר שמואל תכלת אין בו משום כלאים ואפי' בטלית פטורה ומסיק דהאי טליתו פטורה איירי בהטיל למוטלת פירש שהיו בה כבר ד' ציצית אחרים ולא היו בה כלאים ודקדק ר"ת ז"ל מהא דקאמר ואפילו ולא קאמר אפילו בלא וי"ו משמע דבלא טלית פטורה איצטריך לאשמועינן דתכלת אין בה משום כלאים כי ההיא דפרק טרף בקלפי. א"ר אליעזר משום בר קפרא אומר הי' ר"מ איברי עולות חול שנתותרו עושה להן מערכה וסודרן ואפי' בשבת ומוכח התם מדקאמר ואפי' בוי"ו דתרתי מילי אתא לאשמועינן וה"נ אתא לאשמועינן דאין בה משום כלאים אפי' בלילה ואע"ג דלאו זמן ציצית הוא דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית ואין בו משום כלאים כלל ואפי' ללובשו בלילה וכן משמע מהא דקאמר גבי סדין בציצית גזירה משום כסות לילה ולא קאמר גזירה שמא יתכסה בו בלילה וכן אמר בפ' התכלת דטלית שאולה חייב בציצית משלשים יום ואילך משום דנראית כשלו ומשתרי בה כלאים אע"ג דפטור מדאוריית' אצלו כיון דהותרה אצל בעל הבית הטלית ובספרי תניא אם הית' מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית. ועוד תניא התם ר' יהוד' בן בבא אומר ביחוד בטלו חכמים כסות אשה מן הציצית אלא פעמים שמתכסה בעלה בה הלכך נראה כלאים בציצית שרי בטלית של איש בין לאיש בין לאשה בין ביום ובין בלילה וא"ה חשיב מצות עשה שהזמן גרמא כיון דכסות לילה פטור ועוד דטלית של יום נמי אם נפסק בלילה שרי ולא מחייב עד ביום ונראה לי דתרי שינויי הני סתרי אהדדי דלשנויי' קמא מתעטף בלילה בכסות יום חייב לברך מדלא משכח דהוי מ"ע שהזמן גרמא אלא משום דכסות לילה פטור משמע הא כסות יום חייב אף בלילה. ולאידך שינויי' משמע דכסות יום אין מברכין עליו בלילה מדקאמר שאם נפסק בלילה דלא מחייב לתקנו עד היום. וראיתי באשכנ"ז לפני ר"ה כשמשכימין סליחות שש"ץ מתעטף בטלית של אחר כדי להיפטר מהברכה משום טלית שאולה משום דמספקא להו בטלית שאינ' שלו אם צריך לברך או לא ונ"ל כשינויי' קמא כי היכי דכסות לילה פטור אפי' ביום ה"נ כסות יום חייב אפי' בלילה וכן כתב בספר המצות שריצב"א היה מברך בליל י"ה כשהו' מתעטף בטליתו וכן משמע בירושלמי בפ"ק דקידושין דקאמר אמר להם רבינו שמעון אי אתם מודים לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטור מן הציצית אלמא תלי טעמא דהזמן גרמא בכסות לילה אלמא הא כסות יום חייב אף בלילה ע"כ והנה מה שכתב שנראה לו שינוייא קמא ע"ז אומר אני שעיקור שינויי' בתרא דעיקר דקדק מן היתר של וי"ו ואפי' בטלית פטור' דקדק קלוש הוא מאוד לבנות עליו יסוד חדא שמא הוא בלא וי"ו והסופר הוסיפו ואיך נוכל לסמוך על בנין ריעוע כזו בשלמא מה ש שהקשה לשם בתלמוד ביומא גבי איברי' כו'. הם ידעו בבירור ובקבלה שכך נשנה בוי"ו. ועוד מניין לנו לשנות שבא להשמי' לנו בכסות יום הלובשו בלילה וכי שערי תירוצי' ננעלו שלא יבא לרבות ע"א ועוד אף את"ל שאין בו כלאים בכסות יום אפי' ללובשו בלילה היינו טעמא מאחר שאותו מלבוש מחוייב בציצית ביום אבל לחייבו בלילה בציצית לא שמענו מזה:

ומה שדייק בספרי אם הית' מיוחד' ליום ולילה חייב בציצית פי' ביום קאמ' ולאפוקי מיוחד ללילה פטור מציצית אפילו ביום ומה שרוצה לדמות כי היכי דכסות לילה פטור אפי' ביום ה"נ כסות יום חייב אפילו בלילה אינו דמיון כלל דכסות לילה פטו' אפי' ביום הוא מן הדין דקר' ממעט לילה מן הציצית כסות לילה אין עליה דין ציצית כלל ולא נעשה לשם חיובא ומ"ה אפי' בכלאים יש בו אבל כסות יום שנעשה לשם חיוב ציצית נהי שאין בו משום כלאים אפי' בלילה אבל לחייבו בציצית ליכא מאן דפליג ואדר' דייק' לפי סברתו שבא להשמיע לנו דכסות יום אפי' לובשו בלילה דאין בו משום תכלת וא"כ ש"מ דכסות יום אינו חייב בציצית בלילה דאי חייב פשיטא דאין בו משום תכלת ושמא היא גופא אתא לאשמועינן דחייב בציצית א"כ לאשמועינן דחייב בציצית ואנא ידענא דאין בו משום תכלת אלא עיקר כדפרישית. ומצאתי במרדכי בהלכות תפילין וז"ל ת"ר היה משכים לצאת לדרך והיה לבוש תפילין בעוד לילה וירא שמא יאבדו מניח וכשיגי' זמנו יברך עליהם וממשמש בהן ומברך מכאן אומר הר"ן דמי שמשכי' לצאת לדרך והיה לבוש טליתו בעוד לילה כשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך רק שיתקן אות' קצת ואין צריך לפושטו ולחזור וללובשו כי הכא דסגי במשמוש דתפילין. אמר ר"י דלא דמי גבי תפילין איכא חיוב למשמשן וכיון דלא סגי בלאו הכי יוצא נמי גבי ברכה בהכי אבל גבי טלית דלבוש כבר נראה דצריך להפשיטו ולחזור וללובשו לברך עליו ומיהו נהגו כפירש ר"ן ופוק חזי מאי עמא דבר. ע"כ. משמ' להדיא שדעת הר"ן ור"י וכן המנהג שאין לברך על הטלית שמתעטף קודם שיאיר היום שהרי לא פליגי אלא אם צריך לחזור לפושטו וללובשו א"ד במשמו' ציצית לחוד סגי וכן דע' הרמב"ם שאין לברך עליו כלל בלילה כתוב בדרשות מהר"ן ז"ל אמר מהרא"ק כשמשכימין לסליחות מתחלת מתעטף ש"ץ בציצית אעפ"י שאין זמן ציצית כדאית' התם הקב"ה נתעטף בציצית כש"ץ. והראה למרע"ה י"ג מדות אלמא כשאומר י"ג מדות יתעטף ציצית ואמר מהרא"ה שיש לברך עליו כו'. אכן מהר"ם פסק להתעטף בלא ברכה וכשיגיע זמן ציצית ביום ימשמש בו ויברך וכן בליל י"כ יברך מבעוד יום וכן נהג מהרי"ל סג"ל ע"כ:

פסקא חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים בשלמא בל תטמא למתים דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אלא בל תקיף ובל תשחית מנלן דכתיב לא תקיפו פאת ראשיכם לא תשחית את פאת זקנך ומדשני קרא בריבויי' וכתיב פאת ראשיכם בלשון רבים ופאת זקנך בלשון יחיד דרשינן מיני' זקנך ולא זקן אשתך ודרשינן נמי כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחת' ליתנהו בכלל הקפה איסי תני אף בבל תקרחו נשים פטורות ולית הלכתא כאיסי אלא אחד אנשים ואחד נשים חייבין רב המנונא מפקיד לחברי' פקדון נשייכו כי הוו קיימין על מתייא דלא יתלשון בשערהון שלא יבואו לידי קרחה שנאמר כי עם קדוש אתה אחד אנשים ואחד נשים. ת"ר לא יקרחו יכול אפי' קרח ארבע וחמש קרחות לא יהא חייב אלא אחת ת"ל קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה בראשם מת"ל לפי שנאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם יכול לא יהא חייב אלא בין עיניכם מניין לרבות כל הראש ת"ל בראשם לחייב על הראש כבין עיניכם אין לי אלא כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות ישראלים מניין נאמ' כאן קרחה ונאמ' להלן קרחה מה כאן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על כל הראש כבין עיניכם אף כאן חייב על כל קרחה וקרחה חייב על כל הראש כבין עיניכם ומה להלן על המת אף כאן על המת. תו שנינו הסמיכות והתנופות וההגשות המנחה בקרן מערבית דרומית והקמיצות וההקטורת והמליקות עוף והזאות דם חטאת העוף נוהגין באנשים ולא בנשים אף שהיא כהנת חוץ ממנחת סוטא ונזירה שהן מניפות מנחתן בעצמן בין כהנת ובין ישראלית שמנחתן טעונות תנופה בבעלים:

עד שימשוך. בשור: ויחזיק. בבית: משכו. הדיוט חפץ של הקדש מיד הגזבר במנה: ולא הספיק לפדותו. כלומר לתת דמיו לגזבר: נותן מאתים. דכי אייקר ברשות הקדש אייקר הואיל ולא נתן המעות: לא יהא כח הדיוט כו'. שאם משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותו הוא דזל: פדאו. נתן את המעות: מתני' כל מצות האב כו'. בגמ' מפרש לכולה מתני': שהזמן גרמא. שהזמן גורם לה שתבא: חוץ מבל תקיף. פאת הראש: ובל תשחית. פאת זקן: ובל תטמא. דכהנים: גמ' אי נימא דמיחייב ברא למיעבד לאבא. והכי משמע כל מצות שהבן מצווה על אביו נשים פטורות בתמיה: איש אמו ואביו תיראו הרי כאן שנים. לשנים הוא אומר: המוטלות (עליו) על האב. כגון הנך דמפרש בברייתא ללמדו תורה ולמולו ולפדותו בה' סלעים אם בכור הוא ולהשיאו אשה וכולה יליף ואזיל מקראי: אף להשיטו בנהר. שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט: ליסטות ס''ד. והלא ישב ולא למדו כלום: כאילו מלמדו ליסטות. דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות: כאשר צוה אותו. ולא את שרה: מיחייב איהו. כשיגדל: אשכחן מיד. לאברהם נאמר כן: אינו אלא לשון זירוז. שיהא מהיר וזריז בדבר ונוהג מיד ונוהג לדורות: תיפדה תפדה כו'. כלומר קרי ביה תפדה: ואיהי מנלן דלא מיפקדא. איהי אמו מנין שאינה מצווה לפדות את בנה דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא בעי קרא למעוטה: לפדות את עצמו. כשהוא בכור ולא פדאו אביו: ואיהי מנלן דלא מיחייבה. נהי דאביה אינו מצווה לפדותה דכתיב בכור בניך אימא איהי תפדה נפשה לכשתגדל דהא קרינן ביה תפדה אלמא מצוה אברא נמי רמיא והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא: כל שאחרים כו'. האב: הוא לפדות. שלא פדאו אביו:

משכו במאתים ולא הספיק וכו' נותן מאתים מ''ט לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. וא''ת תיפוק ליה מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דמשכו במאתים אינו יכול לחזור בו וי''ל כיון דבטעות היה כמו הכא שלא היה סבור שישתנה השער לא הוי כמסירה להדיוט וקשה דאמר בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קלג:) גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא אמרה ליה דביתהו זיל מוכרה לגזבר דהקדש ולא תשיימא את דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמאי הא שומא בטעות הוא אם יאמר לתתה פחותה משויה וי''ל בדבר שאין שומתו ידועה כגון מרגניתא גומר בדעתו אפי' תשווה יותר שהרי כמו כן מסופק שמא שוה פחות א''נ י''ל דהתם כששם אותה בפחות משוויה מתכווין לוותר להקדש א''כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל הכא לא נתכוין לוותר כלל כשמשכו במאתים שכך היה שוה באותה שעה ולא שייך אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט: אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי. וכיון דהדיוט אינו יכול לחזור בו בלא מי שפרע היכא דיהיב לו דמי כמו כן הקדש לא יחזור בו וקשה דאמר פרק הניזקין (גיטין ד' נב.) דיתמי הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספים דקא יהיב דמי ליתמי אפירי וזל אין לוקח יכול לחזור בו אייקור יתמי יכלו לחזור בהם שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ואמאי והא בהדיוט נמי איכא במי שפרע וי''ל דלא דמי דהתם גבי יתמי מדאורייתא דינם כהדיוט וא''כ אינם קונים בלא משיכה אלא שייפו חכמים כחם לעשות כהקדש שיהו קונים בכסף הילכך במקום הפסדם של יתומים אוקימנא אדינא אע''ג דהדיוט קאי במי שפרע כדי שלא יהיה כח הדיוט מרובה משלהן ולא יבואו לידי הפסד ע''י תקנת חכמים כי לולי התקנה היו חוזרים בהם אפי' קבלו המעות כיון שלא משך אבל הקדש דמדאורייתא הוא דמקני בכספא אבל רבנן תקנו משיכה להרויחן שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וכיון דהדיוט אינו יכול לחזור בו אלא א''כ מקבל עליו מי שפרע נוקמיה אדיניה בכסף ולא יוכל הקדש לחזור בו כלל כיון שקיבל הכסף: אותו ולא אותה. וא''ת למ''ל קרא תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות וי''ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא''ת אכתי מ''ע שהזמן גרמא הוא דאין מלין אלא ביום כדאיתא בפרק הערל (יבמות דף עב.) וי''ל דאתיא כמ''ד התם דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה: ואיהי מנא לן דלא מיחייבה למיפרק נפשה דכתיב תפדה תיפדה. ואם תאמר תיפוק ליה משום דכתיב כל בכור בניך תפדה דמשמע בניך ולא בנותיך ויש לומר דס''ד בכור בניך אב חייב לפדות ולא נקבה אבל הנקבה תפדה עצמה להכי איצטריך להאי קרא: