גיטין צ ע"א

וְהִלְכְתָא מוּתֶּרֶת לִשְׁנֵיהֶם
מַתְנִי' בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ דְּבַר עֶרְוָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֲפִילּוּ הִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו
גְּמָ' תַּנְיָא אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר דָּבָר אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר עֶרְוַת
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל אִם נֶאֱמַר עֶרְוַת וְלֹא נֶאֱמַר דָּבָר הָיִיתִי אוֹמֵר מִשּׁוּם עֶרְוָה תֵּצֵא מִשּׁוּם דָּבָר לֹא תֵּצֵא לְכָךְ נֶאֱמַר דָּבָר וְאִילּוּ נֶאֱמַר דָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר עֶרְוַת הָיִיתִי אוֹמֵר מִשּׁוּם דָּבָר תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וּמִשּׁוּם עֶרְוָה לֹא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר לְכָךְ נֶאֱמַר עֶרְוַת
וּבֵית שַׁמַּאי הַאי דָּבָר מַאי עָבְדִי לֵיהּ נֶאֱמַר כָּאן דָּבָר וְנֶאֱמַר לְהַלָּן דָּבָר עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר מָה לְהַלָּן בִּשְׁנֵי עֵדִים אַף כָּאן בִּשְׁנֵי עֵדִים
וּבֵית הִלֵּל מִי כְּתִיב עֶרְוָה בְּדָבָר וּבֵית שַׁמַּאי מִי כְּתִיב אוֹ עֶרְוָה אוֹ דָּבָר
וּבֵית הִלֵּל לְהָכִי כְּתִיב עֶרְוַת דָּבָר דְּמַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי בִּדְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת אִי דִּלְמָא אֶלָּא דְּהָא
בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר דְּהָא מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר אִי נָמֵי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא לֹא מָצָא בָּהּ לֹא עֶרְוָה וְלֹא דָּבָר מַהוּ
אֲמַר לֵיהּ מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא גַּבֵּי אוֹנֶס לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כׇּל יָמָיו כׇּל יָמָיו בַּעֲמוֹד וְהַחְזֵיר קָאֵי הָתָם הוּא דְּגַלִּי רַחֲמָנָא אֲבָל הָכָא מַאי דַּעֲבַד עֲבַד
אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא אִם לִבּוֹ לְגָרְשָׁהּ וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ מַהוּ קָרֵי עֲלֵיהּ אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ
תַּנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁהַדֵּעוֹת בְּמַאֲכָל כָּךְ דֵּעוֹת בְּנָשִׁים יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ וְזוֹרְקוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ וְזוֹ הִיא מִדַּת פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה שֶׁהָיָה נוֹעֵל בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ וְיוֹצֵא
וְיֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ וְזוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֵהוּ וְזוֹ הִיא מִדַּת כׇּל אָדָם שֶׁמְּדַבֶּרֶת עִם אַחֶיהָ וּקְרוֹבֶיהָ וּמַנִּיחָהּ
וְיֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ תַּמְחוּי מוֹצְצוֹ וְאוֹכְלוֹ זוֹ הִיא מִדַּת אָדָם רַע שֶׁרוֹאֶה אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ וְטוֹוָה בַּשּׁוּק

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - א

ומסקינן: והלכתא, מותרת לשניהם.

מתניתין:

בית שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערוות דבר". ^[1]

ובית הלל אומרים: אפילו אם הקדיחה ושרפה תבשילו, יכול לגרשה, ^[2] שהרי באותו פסוק נאמר "כי מצא בה ערוות דבר", ומדלא כתב "דבר ערווה", משמע שמצא בה או דבר ערווה או דבר אחר, כגון הקדיחה תבשילו.

רבי עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת, נאה הימנה, יכול לגרשה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו, ושלחה מביתו".

גמרא:

תניא, אמרו בית הלל לבית שמאי, הסוברים שלא הותר לגרש אלא אם כן מצא בה דבר ערווה: והלא כבר נאמר "ערוות דבר", ומשמע שבא הפסוק ללמד על דבר נוסף שמצא בה, חוץ מדבר ערוה.

אמרו להם בית שמאי: והלא כבר נאמר "ערוות", ואילו לדבריכם דבר ערוה לאו דווקא הוא, ומדוע נקטה התורה לשון "ערווה"?

אמרו להם בית הלל: אם היה נאמר "ערוות" ולא היה נאמר "דבר", הייתי אומר דווקא משום דבר ערווה תצא, אבל משום דבר אחר לא תצא, לכך נאמר "דבר". ואילו נאמר רק "דבר" ולא נאמר "ערוות", הייתי אומר שבאמת משום כל דבר תצא, אבל כאן אמר הכתוב שיש סייג בהיתר נישואיה לאדם אחר, שרק אם יצאה משום "דבר" תנשא לאחר, אך אם יצאה משום "ערווה" לא תנשא לאחר, משום שהמשך הפסוק הוא "ושלחה מביתו, ויצאה, והלכה לאיש אחר".

ואם הפסוק היה מדבר רק על שאר דברים מלבד ערווה, הייתי אומר שאם יצאה משום ערווה אסורה להנשא לאחר. לכך נאמר גם "ערוות" וגם "דבר", ללמד שבכל אופן שיוצאת בו, היא מותרת להנשא לאחר.

ופרכינן: לבית שמאי, האי "דבר", מאי עבדי ליה? והרי לדבריהם היה צריך לכתוב "כי מצא בה ערווה"?

ומתרצינן: נאמר כאן, בגירושין, "דבר", ונאמר להלן, בפרשת עדות "דבר", "על פי שנים עדים יקום דבר", ולמדנו בגזירה שוה: מה להלן בשני עדים, אף כאן אינה נאסרת עליו בדבר ערווה [זנות] אלא בשני עדים ^[3]

ובית הלל אומרים: מי כתיב "ערווה בדבר", שמשמעותו היא שמצא ערווה בדבר ברור, על ידי עדים? וכיון שלא אמר כך הכתוב, על כרחך "ערוות דבר" בא לומר: או ערווה, או דבר.

ובית שמאי סברי, אי אפשר לפרש כבית הלל. כי מי כתיב בפסוק "או ערווה או דב ר"?

לפיכך, עדיף לפרש שערוות דבר - על ידי עדים קאמר.

ובית הלל סברי, דלהכי כתיב ערוות דבר, כדי שנוכל לדרוש גם את דברי בית שמאי, שצריך שיבואו עדים ויעידו בה שזינתה, וגם לומר שכל דבר מתיר לו לגרשה. לפיכך לא כתוב "או ערווה או דבר", אלא "ערוות דבר", דמשמע הכי - או ערווה או דבר, ומשמע הכי, שצריך ידיעה על ידי עדים.

שנינו במשנתנו: רבי עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה.

ומבארת הגמרא מחלוקתם:

במאי קא מפלגי? - בדברי ריש לקיש.

דאמר ריש לקיש: כל מקום שכתוב בתורה "כי" הרי הוא משמש באחד מד' לשונות:

א. אי - כלומר אם וכאשר.

ב. דלמא - פן, שמא.

ג. אלא - כשבא לחזור הכתוב ממה שאמר קודם.

ד. דהא - ראיה או טעם.

בית שמאי סברי, הא דקאמר קרא [והיה אם לא תמצא חן בעיניו] כי מצא בה ערוות דבר, הפירוש של "כי" האמור כאן הוא: דהא, שהרי ^[4] מצא בה ערוות דבר.

ורבי עקיבא סבר, "כי מצא בה ערוות דבר", היינו: אם לא תמצא חן בעיניו. אי נמי, אם מצא בה ערוות דבר.

אמר ליה רב פפא לרבא: אליבא דבית הלל, שצריך טעם כדי שיוכל לגרשה, אם לא מצא בה לא ערווה ולא שום דבר אחר, וגירשה, מהו? האם הוא חייב להחזירה, או לא.

אמר ליה רבא: מדגלי רחמנא גבי אונס בתולה, שחייב לישא את אנוסתו, וקאמר "לא יוכל לשלחה כל ימיו", ודרשינן מהריבוי של "כל ימיו" - שכל ימיו אם גירשה, ב"עמוד והחזר" קאי, מבואר, כי רק התם הוא דגלי רחמנא שחייב להחזירה לאחר שגירשה, אבל הכא, במגרש את אשתו בלי סיבה, מאי דעבד עבד, ^[5] ואינו צריך להחזירה.

אמר ליה רב משרשיא לרבא: אם יש בליבו לגרשה, והיא יושבת תחתיו ומשמשתו, מהו?

קרי עליה "אל תחרש ^[6] על רעד רעה, והוא יושב לבטח אחר".

תניא, היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות חלוקות במאכל, שיש אדם איסטניס, המקפיד על דבר מועט, ויש שאינו מקפיד, כך יש דעות חלוקות לבני אדם בנשים, כיצד להתייחס למעשיהן. והמשיל זאת לחילוק בין האנשים לגבי כוס שנפל לתוכה זבוב:

יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו, וזורקו, ואינו שותהו.

כלומר, יש אדם המקפיד על אשתו שלא תשוחח עם בני אדם, ואם היתה מדברת, היה מגרשה.

וזו היא מידת פפוס בן יהודה, שהיה נועל הדלת בפני אשתו כדי שלא תדבר עם כל אדם, ויוצא [ומדה שאינה הוגנת היא, שמתוך כך אינה נכנסת ביניהם, ומזנה תחתיו - לשון רש"י].

ויש אדם שזבוב נופל לתוך כוסו, וזורקו לזבוב, ושותהו.

וזו היא מידת כל אדם, שלא אכפת לו שאשתו מדברת עם אחיה וקרוביה, ומניחה.

ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי ^[7] - תבשילו, והולך ומוצצו, ואוכלו.

וזו היא מידת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה לשוק וראשה פרוע, וטווה בשוק [צ ב],

הערות

^[1] המשנה למלך גירושין י, כ"א, הביא תשו' מהרשב"ם שעד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא בנשואה, אבל בארוסה לכולי עלמא יכול לגרשה בלי סיבה. דקרא כתיב ובעלה. אבל המשנה למלך עצמו חולק וסובר שאין חילוק בין ארוסה לנשואה, ומה שכתוב ובעלה הינו שנתקדשה בביאה.

^[2] במשנה למלך הנ"ל מביא תשובות מהר"א ששון שאומר שפלוגתת בית שמאי ובית הלל היא עצה טובה מתי לגרש אבל יכול לגרשה גם בלאו הכי. אבל הוא עצמו נקט שיש איסור תורה לבית שמאי לגרש שלא במקום ערווה וכן לבית הלל בלא שום סיבה. והביא תשובות הרשב"א שכ' שמה שאין מברכין על הגט אף על פי שזה מצווה דאוריתא משום שיש גירושין שהן בעבירה כגון שמגרשה ללא סיבה.

^[3] כ' תוס' - בירושלמי פריך אמאי איצטריך קרא שלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. תיפטק ליה שיש עדים על דבר ערווה וכשם שאסור להחזיר סוטה אסור לו להחזירה. ומשני לעבור עליו בשני לאוין. וברשב"א כ' דאתא קרא לאסור עליו להחזירה אם גירשה באיסור כגון שלא מצא דבר ערווה, כ' ע"ז הפני יהושע דהירושלמי לא רצה לתרץ כן דמשמע ליה לישנא דקרא - לא יוכל בעלה להחזיר את זו שמצא בה ערוות דבר.

^[4] במשך חכמה על התורה תמה דלבית שמאי לא יתיישב מה שכתוב אם לא תמצא חן בעיניו, שהרי הוא מחויב לגרשה גם אם מוצאת חן בעיניו ובית כופין אותו על כך.

^[5] הקשה הפני יהושע איך חל הגט הרי דעת רבא כל דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני. ותירץ דדווקא במקום שיש איסור לאו שייך לומר אי עביד לא מהני, אבל הכא אינו לאו. ובחתם סופר כאן ובנודע ביהודה הוכיחו מכמה מקומות שאומרים לא מהני גם במקום שאין לאו. וצ"ע.

^[6] ביאר המהרש"א בחידושי אגדות אל תחרוש לשון שתיקה שפיו אינו מגלה מה שבליבו והוא שקראו חז"ל גרושת הלב.

^[7] הרש"ש תמה על שינוי הלשון דהכא נקט תמחוי ולעיל כוסו, וכ' שלרבותא נקט דסתם תמחוי הוא רותח והזבוב נותן טעם לפגם בתמחוי ומותר למצוץ מעיקר הדין ואף על פי כן הוא מגונה וע' מהרש"א ובשולחן ערוך יו"ד ק"ד איתא דברים המאוסים שדרכו של אדם קצה בהן אם נתערבו בתבשיל, אם ההיתר רבה עליו מותרים, וכתב הגר"א שם וזה שכתב בסוף גיטין יש לך אדם שזבוב נופל וכו' אינו נקרא רשע!

והלכתא [והלכה היא]: מותרת לשניהם.

א משנה בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שזנתה או יש לו מקום לחשוד בה בכך, שנאמר בגירושי אשה: "כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א)

ובית הלל אומרים: אפילו מצא בה חיסרון כל שהוא כגון שהקדיחה תבשילו שעשתה אותו מלוח מדי, שנאמר: "כי מצא בה ערות דבר", כלומר, כל דבר חסרון.

ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אשה אחרת נאה הימנה ורוצה לשאתה יכול לגרש את אשתו, שנאמר: "והיה אם לא תמצא חן בעיניו" (דברים כד, א).

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא]: אמרו בית הלל לבית שמאי: והלא כבר נאמר "דבר", משמע שמשום כל דבר חסרון יכול לגרשה! אמרו להם בית שמאי: והלא כבר נאמר "ערות"!

אמרו להם בית הלל: אם נאמר "ערות" ולא נאמר "דבר", הייתי אומר — משום ערוה תצא מבעלה, משום דבר אחר לא תצא, לכך נאמר "דבר". ואילו נאמר רק "דבר" ולא נאמר "ערות", הייתי אומר אם יצאה רק משום דבר של חיסרון כלשהו — תנשא לאחר וכפי שממשיך הכתוב "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כ״ד:ב׳, פסוק ב), ואולם אם יצאה משום ערוה — לא תנשא לאחר ואסורה לכל אדם. לכך נאמר "ערות", לומר שאף זו שנתגרשה משום דבר ערווה ממש מותרת להינשא.

ושואלים: ובית שמאי, האי [הביטוי הזה] "דבר" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? שהרי לדעתם מדובר בערווה דווקא! ומשיבים: נאמר כאן בקשר לערווה "דבר" ונאמר להלן בענייני עדות "דבר", שנאמר שם "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו), מה להלן בשני עדים, אף כאן להביא לגירושיה של אשה משום ערווה, אין מכריעים את הדבר אלא בשני עדים.

ובית הלל טוענים: מי כתיב [האם נאמר] "ערוה בדבר", שמשמעו שמצא בה שעברה איסור ערווה בעדות של שנים? ובית שמאי אומרים: מי כתיב [האם נאמר] "או ערוה או דבר" כדבריכם?

ובית הלל אומרים: להכי כתיב [משום כך כתוב] "ערות דבר", שמשמע הכי [כך] שיש צורך בערווה לעדות של שנים, ומשמע הכי [כך] שיכול לגרש בין משום דבר ערווה ממש, ובין משום דבר אחר.

ג עוד שנינו במשנה שר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה ממנה רשאי לגרשה. ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? — במה שנלמד מדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: הביטוי "כי" משמש במקרא בארבע לשונות (מובנים): במובן אי [או], במובן דלמא [שמא], במובן אלא (לא כך אלא כך), במובן דהא [שהרי, מפני]. ולפי זה מתפרשות השיטות במשנה.

בית שמאי סברי [סבורים] שמה שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" פירושו: דהא [שהרי] מצא בה ערות דבר, שזהו הטעם מדוע לא מצאה חן בעיניו, ור' עקיבא סבר [סבור]: "כי מצא בה ערות דבר", "כי" פירושו אי נמי [או גם כן], אם מצא בה ערות דבר.

ד אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: לדעת בית הלל, אם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, אלא גירשה סתם, מהו, האם גירושין אלה יש להם תוקף, או שמא כיון שלא גירשה כדין — גירושיה בטלים?

אמר ליה [לו], מדגלי רחמנא [ממה שגילתה תורה] גבי [אצל] אונס: "לא יוכל (ל)שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט) שהכוונה היא שכל ימיו בציווי של "עמוד והחזיר" קאי [עומד הוא], שגם אם גירשה — חייב הוא להחזירה, אנחנו מבינים: דווקא התם [שם] הוא דגלי רחמנא [שגילתה תורה] כן, אבל הכא [כאן] — מאי דעבד עבד [מה שעשה עשה].

אמר ליה [לו] רב משרשיא לרבא: אם לבו (בדעתו) לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו, מהו [מה דינו]? — קרי עליה [קרא עליו], כלומר, אמר לו פסוק המתייחס לכך: "אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך" (משלי ג, כט).

ה תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: כשם שהדעות (התייחסויות הנפש) שונות בענייני מאכל, כך דעות ביחס לנשים. ומשל לדבר: יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו את הכוס עם הזבוב, ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה שנהג קפדנות מרובה באשתו, שהיה נועל דלת בפני אשתו ויוצא, שלא תראה כל אדם.

ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו את הזבוב ושותהו את היין, וזו היא מדת כל אדם, שמדברת אשה עם אחיה וקרוביה ומניחה בעלה לעשות כן.

ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי (קערת תבשיל) מוצצו את הזבוב, ואוכלו את התבשיל, זו היא מדת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה ברחוב וראשה פרוע (גלוי, ללא כיסוי) וטווה בשוק שלא בדרך צניעות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the halakha is that she is permitted to both of them.

MISHNA: Beit Shammai say: A man may not divorce his wife unless he finds out about her having engaged in a matter of forbidden sexual intercourse [devar erva], i.e., she committed adultery or is suspected of doing so, as it is stated: “Because he has found some unseemly matter [ervat davar] in her, and he writes her a scroll of severance” (Deuteronomy 24:1).

And Beit Hillel say: He may divorce her even due to a minor issue, e.g., because she burned or over-salted his dish, as it is stated: “Because he has found some unseemly matter in her,” meaning that he found any type of shortcoming in her.

Rabbi Akiva says: He may divorce her even if he found another woman who is better looking than her and wishes to marry her, as it is stated in that verse: “And it comes to pass, if she finds no favor in his eyes” (Deuteronomy 24:1).

GEMARA: It is taught in a baraita that Beit Hillel said to Beit Shammai: But isn’t the word “matter” already stated in the verse, indicating that any disadvantageous matter is a legitimate reason for divorce? Beit Shammai said to them: But isn’t the word “unseemly [ervat]” already stated?

Beit Hillel said to them: If the word “unseemly” had been stated and the word “matter” had not been stated, I would have said that a wife should leave her husband due to forbidden sexual intercourse, but she should not have to leave him due to any other matter. Therefore, the word “matter” is stated. And if the word “matter” had been stated and the word “unseemly” had not been stated, I would have said that if he divorced her merely due to a disadvantageous matter she may marry another man, as the Torah continues: “And she departs out of his house, and goes and becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2). But if she was divorced due to her engaging in forbidden sexual intercourse, she may not marry another man, as she is prohibited from remarrying. Therefore, the word “unseemly” is stated, indicating that even a wife who is divorced due to adultery is permitted to remarry.

The Gemara asks: And what do Beit Shammai do with this word “matter”? How do they interpret it? It seems superfluous, as in their opinion the verse refers specifically to a wife who engaged in forbidden sexual intercourse. The Gemara answers: The word “matter” is stated here, with regard to divorce, and the word “matter” is stated there, with regard to testimony: “At the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, a matter shall be established” (Deuteronomy 19:15). Just as there, it is stated that a matter is established only through two witnesses, so too here, a matter of forbidden sexual intercourse justifies divorce only if it is established through two witnesses.

And Beit Hillel would respond to this analogy in the following manner: Is it written: Because he has found something unseemly in a matter [erva bedavar], indicating that it was established through the testimony of two witnesses that she engaged in adultery? And Beit Shammai would respond to Beit Hillel’s interpretation as follows: Is it written: Because he has found either something unseemly or another matter [o erva o davar], in accordance with Beit Hillel’s understanding?

And Beit Hillel would respond that for this reason the expression “some unseemly matter [ervat davar]” is written, as it indicates that interpretation, i.e., that a husband is not obligated to divorce his wife unless there are two witnesses to her having engaged in forbidden sexual intercourse, and it also indicates this interpretation, i.e., that he may divorce her due to any deficiency, be it adultery or any other shortcoming.

§ It is stated in the mishna that Rabbi Akiva says: He may divorce her even if he found another woman who is better looking than her. With regard to what do they disagree? They disagree with regard to the application of Reish Lakish’s statement, as Reish Lakish said that the term ki actually has at least four distinct meanings: If, perhaps, rather, and because.

Beit Shammai hold that the verse “And it comes to pass, if she finds no favor in his eyes, because [ki] he has found some unseemly matter in her” means that she did not find favor in his eyes due to the fact that he has found some unseemly matter in her. And Rabbi Akiva holds that the phrase “because [ki] he has found some unseemly matter in her” means: Or if he has found some unseemly matter in her.

§ Rav Pappa said to Rava: According to Beit Hillel, if the husband found about her neither forbidden sexual intercourse nor any other matter, but divorced her anyway, what is the halakha? Is the divorce valid?

Rava said to him that the answer can be derived from what the Merciful One reveals in the Torah with regard to a rapist: “He may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29), indicating that even if he divorces the woman whom he raped and was subsequently commanded to marry, all his days he stands commanded to arise and remarry her as his wife. Evidently, specifically there the husband is obligated to remarry his divorcée, as the Merciful One reveals as much. But here, what he did, he did.

Rav Mesharshiyya said to Rava: If he intends to divorce her and she is living with him and serving him, what is the halakha? Rava read the following verse about such a person: “Devise not evil against your neighbor, seeing he dwells securely by you” (Proverbs 3:29).

§ It is taught in a baraita (Tosefta, Sota 5:9) that Rabbi Meir would say: Just as there are different attitudes with regard to food, so too, there are different attitudes with regard to women. With regard to food, you have a person who, when a fly falls into his cup, he throws out the wine with the fly and does not drink it. And this is comparable to the demeanor of Pappos ben Yehuda with regard to his wife, as he would lock the door before his wife and leave so that she would not see any other man.

And you have a person who, when a fly falls into his cup, he throws out the fly and drinks the wine. And this is comparable to the demeanor of any common man, whose wife speaks with her siblings and relatives, and he lets her do so.

And you have a man who, when a fly falls into his serving bowl, he sucks the fly and eats the food. This is the demeanor of a bad man, who sees his wife going out into the street with her head uncovered, and spinning in the marketplace immodestly,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והלכתא מותרת לשניהם. דכיון דליכא אלא קול בעלמא לא החמירו בו כל כך דילמא אתו למימר מחזיר מן האירוסין הוא, ומכאן הביא רבנו תם ז"ל ראיה בגט שיש עליו קול של פסול והצריכוה גט שני לבטל לעז הקול שאינה צריכה להמתין שלשה חדשים מזמן כתיבת השני לפי שעל ביטול קול ולעז לא החמירו כל כך כדהכא, ודחו בתוספות דהכא שאני שאינו דומה מחזיר גרושתו אלא על ידי שתאמר ששני הקולות אמת וכל כך לא החמירו אבל היכי דליכא אלא קול אחד יש להחמיר, ותדע מדאמרינן לעיל בלא מצאו דבר על בוריו דאין מגרש שני ונושא ראשון אף על גב דבקדושי ראשון ליכא אלא קול בעלמא משום דאתי למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא.

מתני': בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ירושלמי אמר רבי שילא איש כפר תמרתא קרייה מקשי על דבית שמאי לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מה אנן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו אם כן אנן קיימין ליתן עליו בלא תעשה, ולפום מאי דאסיקנא דגמרין הכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מאי דעבד עבד נראה דלא צריכינן לאוקמה בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרשה תהא אסורה לחזור לו, ומיהו לא מחוור דבהאי לא משתעי קרא.
ירושלמי והדוה בנדתה והזב את זובו זקנים הראשונים היו אומרים תהא בנדתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים אמר להם רבי עקיבא משם ראיה אם אומרת את כן אף היא מביאה את עצמה לידי כערות והוא יתן עיניו בה לגרשה ואתיא דזקנים כבית שמאי ודרבי עקיבא כבית הלל, ותימא הוא דלמה הוצרך לומר ודרבי עקיבא כבית הלל אלא כדברי עצמו היה לו לומר דהא אית ליה לרבי עקיבא דמשום נוי רשאי לגרשה ולדברי בית הלל עד שימצא בה ערות דבר כגון שהקדיחה תבשילו אבל משום כיעור ונוי לא, וצריכא עיונא.

היוצאת משום ערוה אסורה לבעל ולבועל אבל לשאר בני אדם מותרת כמו שהתבאר:

מי שהיה בלבו לגרש את אשתו והיא יושבת תחתיו ומשמשתו עליו הכתוב אומר אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך ולא סוף דבר תשמיש שבצנעה שהרי זה מבני גרושת הלב הנזכר בנדרים כ' ב' אלא אף בשמוש שבבית אסור לו לקבלו הימנה אא"כ הוא מודיעה שדעתו בכך ואי סברא וקבילא אין לנו ובמסכת יבמות אמרו לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש גו':

אע"פ שהגירושין מרוחקים ונמאסים במקום שאין שם סיבה כל שרואה באשתו טכסיסי פריצות שהם סרסורי זמה מצוה עליו לגרשה וכל שאינו מדקדק בכך עליו אמרו דרך משל שהוא מבני אדם הרואים זבוב בתמחוי שלהם ומוצצים ואוכלים וזו היא מדת אדם רע ופחות רואה אשתו יוצאה וטווה בשוק וראשה פרוע ופרומה משני צדדין ומדברת עם בני אדם בשוק ומניקה את בנה בשוק ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים ואינו מקפיד ועל כיוצא בזו אמרו במסכת יבמות ס"ג ב' אשה רעה מצוה לגרשה:

ויש לך אדם מדקדק ביותר מדאי ועליו אמרו דרך משל שהוא מבני אדם שאם רואים זבוב בכוסם זורקין כל מה שבכוס כך הם נוהגים שכל שרואים נשותיהם מדברות עם אחיהן וקרוביהן או אף על שאר עסקים הם חושדין אותן עד שכשיוצאין מבתיהם נועלים בפניהן ומדה בינונית שבענינים אלו כאדם המוצא זבוב בכוסו שזורק את הזבוב ושותה את הכוס וזו היא מדת כל אדם רואה אשתו מדברת עם אחיה וקרוביה ואינו מקפיד ואם רואה בה יותר מדאי מיסרה ומוכיחה והיא נוכחת אבל המגרש בלא סיבה הראויה לכך שנאוי ומשוקץ ומתועב וכבר החרימו ראשי הישיבות וגדולי הרבנים מזמן קדום על כל מי שיגרש על כרחה אלא אם כן בהסכמת טובי העיר ואף בהרבה מקומות השתדלו גדוליהם עם המלכיות והשולטניות שלהם לקנוס כל המגרש שלא בהסכמת האשה או בהסכמת טובי העיר קנס גדול כדי שלא יהא הפתח פתוח לכל הבא:

ובמסכת סנהדרין כ"ב א' אמרו כמה קשים גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש וכל שכן שהדבר מכוער באשה שנתגדלה עמו ונשקעה באהבתו שכיוצא בזו בגידה והפרת ברית ועליו אמרו אפי' מזבח מוריד עליו דמעות כלומר שאף סניגוריו נעשין לו קטיגור ואין בה לשום אדם ללמד עליו זכות והוא שאמר על כי העיד יי' בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה היא חברתך ואשת נעוריך וכתוב ובאשת נעוריך אל תבגוד ובמסכת יבמות ס"ב ב' אמרו האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא:

נשלם הפרק ונשלמה המסכתא ת"ל, ונשלם הנה מה שנראה לנו לכללו במסכת גיטין תהלה לאל, יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת יבמות בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן סלה.

גיטין אמימר אמר מותרת לשניהם. ופסיק תלמודא והלכתא מותרת לשניהם:

מתני' בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר ובה"א אפילו הקדיחה תבשיל שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ר' עקיבא אומר אפי' מצא אחרת נאה הימנה שנא' והיה אם לא תמצא חן בעיניו:

א"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו. א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו [כל ימיו] בעמוד והחזיר קאי מכלל דהכא מאי דעבד עבד. א"ל רב משרשיא לרבא אם [היה] בלבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו קרי עליה אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. תניא היה ר' מאיר אומר כשם שדעות במאכל כך דעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו זו מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל הדלת בפני אשתו ויוצא. ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו זוהי מדת כל אדם שרואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה ומניחה. ויש לך אדם שזבוב נופל בתוך תמחוי שלו ומניחו ומוצצו וזוהי מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וטווה בשוק וראשה פרוע ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנא' כי מצא בה ערות דבר:

בפרש"י בד"ה מי כתיב כו' דהא ע"כ האי דבר מפקיתו ליה לעדות כדמפרש וב"ש האי דבר כו' עכ"ל כצ"ל הד"א וכ"ה בפי' רש"י ישן ור"ל כיון דע"כ מפקיתו ליה לעדות כדמפרש לעיל וב"ש האי דבר מאי כו' ומסיק לג"ש לענין עדות וא"כ ערוה בדבר מבעי ליה כו' כלומר ערוה בעדים ומהרש"ל הגיה בזה לאין צורך כפי פירושים הישנים כמ"ש וק"ל:

תוס' בד"ה ב"ש סברי כו' והיה אם לא תמצא גו' ואית ספרים כו' עכ"ל כצ"ל וכן היא גירסת הספרים דמייתו הכא קרא והיה אם לא תמצא גו' דעלה קאי לב"ש כי מצא גו' הלשון דהא ולר"ע בלשון אם כנראה גם מפרש"י ומהרש"ל מחק האי קרא מדברי התוספות ואין צורך וק"ל:

בא"ד דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון א"נ עכ"ל ר"ל דהוה משמע ליה ערוה דוקא נקט קרא כב"ש ומלת כי בלשון דהא אבל השתא דכתיב דבר להקדיחה תבשילו ולאו דוקא ערוה אלא או ערוה או דבר מסתבר לן למימר דכי מצא גו' נמי בלשון א"נ קאמר ודו"ק:

אם לבו לגרש כו' קרי עליה אל תחרוש וגו' נ"ל שדרשו אל תחרוש מלשון שתיקה דהיינו שבלבו לגרשה והוא דר עמה בחיבה שפיו אינו מגלה לבו והוא שקראו חז"ל בנדרים גרושת הלב שאינו מדבר לה בפיו מה שבלבו לגרשה וק"ל:

שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו כו' יש לעיין בזה דודאי במשל שזורקו ושותהו ניחא לפרש בנמשל שהזבוב הוא העסק והדבור עם קרוביה והוא זורק הזבוב מן הכוס ולא חש לה ושותה כוסו אבל במשל זה. מה היא זריקת הזבוב בנמשל שהרי חש לה ואינו שותהו וצ"ל במשל זה דמלתא חדא היא שזורק היינו הכוס כולו ואינו שותהו כלל ובמשל ג' ששינה מכוס השתייה למאכל שבתמחוי משום דודאי אין לך אדם שאוכל זבוב שהוא בעין בכוס והוא כרואה הזנות ממש באשתו שכל אדם מקפיד על זה אבל בנופל לתמחוי הזבוב נתמחה בו והוא מוצצו ואוכלו עם המאכל ואינו מקפיד על הזבוב שבו ואשמועינן במשלים אלו שכמו בדעות המאכל שהמיצוע ודאי טוב שזורקו ושותהו אבל אינו אוכלו כן ראוי להיות בנשים שהמיצוע שיקפיד מלדבר היא עם כל אדם ולא יקפיד כ"כ מלדבר עם קרוביה כמו שהקפיד פפוס בן יהודה באשתו כו' כפרש"י הכו מפורש פרק הבונה בועל כו' בעלה פפוס כו' ע"ש:

תוס' בד"ה ב"ש סברי כו' ואומר ר"י דר"ע סבר כב"ש כו'. נ"ב פירש אבל לא דב"ש סברי כר"ע וק"ל:

בא"ד הא דנקט בספרים וב"ש כו' כצ"ל. (עיין במהרש"א):

גמ' אמרו להם ב"ה אם נאמר ערות כו'. קשה לב"ה יאמר קיצור דאיצטריך דבר שרשאי לגרש וערות לעדים ברורים שחייב לגרש בכפייה דאילו כתב דבר לחידיה ה"א להקדיחה כו' אך השתא דכתיב ערות ולא כתיב או ערות או דבר שמעינן מינה [נמי] עדים ברורים [דהיינו] ערוה בדבר י"ל דא"כ תיקשי לב"ה לכתוב או ערוה או דבר דש"מ בפירוש דהקדיחה רשאי לגרש וערוה בעדים [ברורים] לכופו דאל"כ [דלאו לעדים ברורים] ערוה למה לי דכפשוטו לכופו בלא עדים כבר ידעינן דאסור לקיים סוטתו [וא"ל דאשמועינן דע"א מהימן דזה ידעי' מסברא דדיני ערוה כשאר אסורין כל עוד שלא ידעינן מגז"ש דדבר דבר מממון וע"כ דאשמעינן דזינתה כפינן להוציא וזה ידעינן מסוטה] וכמ"ש רש"י בד"ה וב"ה דהא כו' דלא כפינן ליה להוציא אלא בעדות ברורה לשון שלילה לזה אמר דה"א משום תנשא נקיט ערוה:

גמ' תניא היה ר"מ אומר כו'. בתוספתא דסוטה איתא להך ברייתא דהיה ר"מ אומר ואיתא שם בע"א יש לך אדם שזבוב עובר ע"ג כוסו כו' ויש לך אדם שזבוב שוכן בתוך כוסו כו' ויש לך אדם שזבוב נופל כו' ויש לך אדם כו' מוצצו כו' ע"ש:
מרים מגדלא כו'. אין זו אותה שהיתה בבית שני כדאיתא בתוס' סוף סוף הבונה ע"ש (ד):
גירסת רש"י בגמ' נ"ל שהיה בברייתא אחר צריכותא דב"ה אמרו להם ב"ש מי כתיב או ערוה או דבר אמרו להו ב"ה מי כתיב ערוה בדבר דהיינו כל אחד נותן קושיא לחבירו ואח"כ מפרש הגמרא וב"ש האי דבר מאי עבדי ליה כו' וב"ה להכי כתיב כו' ואזיל וב"ש הכל דבור אחד ודו"ק (ה):

ברש"י בד"ה כי משמש כו' ועוד משמש בלשון דהא דהיינו אשר כו'. עיין ברש"י בחומש פסוק כי גוע אהרן ודו"ק: [עיקור החילוק כתוב על הנייר שייך לכאן. כן נרשם מכבר.] (ו): אך קשה ממנפ"ש אי סבר ר"ע כב"ה או כב"ש אי כב"ה וכפי' הרב ר' אלחנן וכ"ת א"כ למה נקיט תלמודא ב"ש ולא ב"ה [דלא שייך תירוץ ר"י בתוס'] י"ל דנקיט ב"ש דלב"ה מצינו לפרש שפיר בלשון אי נמי דהיינו אם או או דלדידיה שפירושו ערוה או דבר [והוי פירוש כי] כאילו כתיב או ערוה או דבר כמו או בן יגח או בת יגח אם בהמה אם איש גם בחור גם בתולה גם לי גם לך ובסמוך קאמר ב"ש מי כתיב או ערוה או דבר לאפוקי לב"ה [ע"כ דלב"ה צודק יותר או ערוה או דבר] וק"ל ואין להקשות עוד לפירוש הרב ר' אלחנן וכי מוכרח התורה לכתוב כי עד שהוצרך לפרש דבר לגלות על כי שפירושו או טפי לכתוב או דא"ל דרך הרר"א בענין אחר [דאי לאו דבר] ה"א אמסתבר ומוקמי הך חן לענין הקדיחה כאשר האמת לב"ה אבל כי עכ"פ לדידיה משמע אי נמי אך השתא דאייתר דבר להקדיח אייתר חן לנאה דז"א דודאי סתמא דחן בלשון אשכנז שיין משמע כפשוטו לענין נאה [וא"כ קשה לפירוש הרר"א לכתוב או ולא ניבעי דבר] י"ל דבר בעצמו לאו יתורא הוא דצריך לעדות ברורה דהא דלעיל [דאמר ר"ע משישאו ויתנו כו'] דאמר ליה ריב"ן לא הנחת בת כו' והתורה אמרה דבר כו' [משמע לכאורה דר"ע לית ליה דרשא דדבר לעדות ברורה] י"ל לר"ע דברים הניכרים הוי כמו עדים תדע דאי לא"ה לכתוב לר"ע או ערוה או דבר רק מ"ש התוס' דאי לאו דאייתר ליה דבר כו' ר"ל שהיה כתוב ערוה בדבר ולאו דוקא ייתור רק לשון מפורש ודו"ק. [אך א"כ] קשה אם שנא שלח פי' רש"י כר"ע למה לא כב"ה שהלכה כמותו או ככ"ע אי משום דתלאה בשנאתו מקרא מלא ושנאה האיש האחרון [ע"כ דיש לפרשו לכל מר כדאית ליה או משום הקדיחה או משום ערוה] והא א"ל דס"ל להלכה כב"ה רק בזיוווג שני כר"ע דודאי לדינא אין חילוק ולעולם אסור לגרש לב"ה אא"כ הקדיחה ועוד מאי דוחקיה לאוקמי כר"ע ובזיווג שני בשלמא לר"י אע"ג דקשה אלימא טפי דב"ש במקום ב"ה אינה משנה י"ל שפיר אף דס"ל ודאי כב"ה דרשאי לגרש משום הקדיחה מ"מ הפסוק שנותן עצה משמע ליה דבזיוג ראשון איירי וכר"א דמוקי להנהו קראי כן משמע ליה דלא ימהר להרוס בנינו בזיוג ראשון אם לא שמצא בה דבר ערוה תדע דהא קאמר ולא פליגי ואילו ר"ע ובית שמאי פליגי אלא ר"ל [דמשום עצה טובה לא יגרש אלא בערות דבר כב"ש] (ז): בל"ז י"ל מ"ש ר"י כר"ע ודאי פירושו [דאם שנא] כמו ושנאה האיש האחרון שנואה שהקדיחה רק ר"ל דמסתבר לומר ולפרש כי בלשון אם כר"ע ור' יוחנן דאמר [שנואה לפני המקום או] שנוי המשלח מפרש כי בלשון דהא כב"ש וקאי אשלפניו כסות דמעה וגו' ואין עוד וגו' ונקיט רש"י ב"ש [ולא נקיט ב"ה דס"ל נמי כי בלשון דהא כמ"ש רש"י] דמוכח סברת ב"ש ג"כ לשני הלשונות לענין שלא יגרש בזיוג ראשון [משום עצה טובה] אא"כ מצא בה דבר ערוה דצ"ל בלא"ה [הא דקאמר] במאי קמיפלגי בדר"ל אכתי במאי פליגי [דהא ר"ל קאמר כי משמש בכל הד' לשונות] אלא מר מסתבר לומר ולפרט כי בהך משמעות ומר בהך משמעות אך השתא נסתר זה בפירוש הרב ר' אלחנן כמ"ש לעיל דלא נקיט [רש"י לר"י] ב"ה דלדידיה נמי [מצינו לפרש] כי כמו אם ואדרבר לר"ע מסתבר כי בלשון דהא אי לאו דבר וצריך דבר לגלות על כי:
ואי ס"ל כב"ש (ח) קשה לב"ש אמאי איצטרך לצוות איסור גרושה לכהן הא אין גרושה אא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ תיפוק ליה דזונה היא וכ"ת בעבר וגירשה א"כ תוס' בד"ה מה להלן שהקשו בשם הירושלמי לישני דאיצטריך לעבר וגירשה שלא ישוב לקחתה (דהשתא קשה) [ע"כ כצ"ל דדחיק לאוקמי קרא בדאי עבר מיהו אין להקשות כ"כ מירושלמי אגמרא דידן ודלמא גמרא דידן באמת משני כן גם אקושית ירושלמי (ט) רק קשה תפשוט שאלה דר"פ לרבא ומדב"ש נשמע לב"ה וכ"ש הוא דהא אם לא יגרש אח"כ מצא בה דבר ערוה ואפ"ה מאי דעביד עביד בהקדיחה כ"ש אם רשאי לגרש בהקדיחה דמאי דעביד עביד בנוי איבעית אימא סברא איבעית אימא הכרח לפירוש הר"א דמערוה לא הוי ידעי' הקדיחה ולבתר דאורויי בהקדיחה דרשינן כי בלשון אם וחן כפשוטו וא"ל דהאיבעיא לאו לענין מגורשת דמאן מגורשת ולכן אזהרה לכהן רק מיבעיא כפי' רש"י או כפינן ליה להדורי זה אינו מחוור לי דאם פשיטא ליה דהגט גט אם עבר וגירשה בלא מצא ערות דבר [לכל חד כדאית ליה] מהי תיתי שיצטרך לחזור ויקדשנה מחדש זו מנין לנו מדאורייתא היכא רמיזא דין חדש כזו דהא ע"כ מדאורייתא מבעיא ליה מדפשיט מדגלי רחמנא כו' ואין שייך למבעיא רק אם הגט גט באופן מדאורייתא אם הפסוק בדוקא קאמר כי מצא בה ערות דבר וכתב לה כו' משמע הא לא"ה לא הוי כריתות או אם מדרבנן קנסוהו לחזור ולקדשה (י) מיהו בזה י"ל דאזהרה דגרושה כשנתגרשה מדעתה או שמא לענין כהונה איסור כהונה שאני והוי גרושה בעבר ועביד אבל מאונס גופיה נפשוט לא יכול לשלחה כו' לב"ש למה לי דאי בזינתה ודאי אינו רשאי לקיימה והיא משנה ערוכה בכתובות אלא בלא מצא בה ערות דבר ש"מ דאחר יכול לשלחה ומדב"ש נשמע לב"ה (כ) וי"ל דר"פ ידע האי דאונס ואפ"ה מספקא ליה אי ילפינן מאונס ככל בנין אב ופשיט ליה מדגלי כו' דאי בכל מגרשי נשותיהן שלא כדין הדין כך טפי הו"ל לאירויי הכי בדין דגירושין משום דהתם באונס מפורש דעבר אלאו לא יוכל כו' ויש לטעות דוקא התם דעבר אלאו משא"כ בעלמא אינו מפורש דעבר אלאו כשמגרשה [שלא כדין] וקושטא דלא עבר ולא מידי רק מדיוקא [דכי מצא כו'] שמעינן דלא יעשה כן לכתחלה ודו"ק:
סיומא דמסכת גיטין. בראשונה נפרש הפשוט ואח"כ מעט דרשא:

ברש"י בד"ה זיוג ראשון כו' כדכתיב בתריה אשת נעוריך וכתיב ונשמרתם ברוחכם כו'. קשה למה לא סגי בקראי דמייתר תלמודא י"ל דזיוג ראשון משמע אשתו ראשונה [אפילו אין זה בעלה הראשון] וכמו שאמר ר"א כל המגרש אשתו ראשונה כו' וכ"ה פירוש אשת נעורים כמשמעו וכמו שאמרו אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנא' ואשת נעורים כי תמאס והנה בקרא דמייתי כתיב נמי והיא חברתך ואשת בריתך דהיינו זיוג ראשון נמי לגבי דידה וכמו שאמרו אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר כי בועליך עושיך ולזה מייתי רש"י וכתיב ושמרתם כו' ובאשת נעוריך אל תבגוד דש"מ זו לחודא קרו בגידה ותלמודא דמייתי הך קרא דביה כתיב כסות דמעה כו' ומיניה משתמע נמי קצת [דאפילו זיוג ראשון לגבי דידיה לחוד] מדכתיב אשר אתה בגדת בה בין הדבקים [היינו בין אשת נעוריך ובין והיא חברתך] וק"ל: והיא חברתך כו'. ג' לשונות [כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך. חברתך. ואשת בריתך] במתניתין פליגי בית שמאי וב"ה ור"ע אפ"ל מחלוקתן תלוי במ"ש בגמרא בתכלית האשה בכתובות פרק אע"פ דף נ"ט ע"ב מתניתין דלא כר' חייא דתני ר"ח אין אשה אלא לבנים [אין אשה אלא ליופי. אין אשה אלא לתכשיטי אשה והיינו יופי] וביבמות אעשה לו עזר כנגדו במאי עוזרתו אדם מביא מן השוק חטין חטין כוסס פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירת עיניו כו' הן המה ג' משפחות שהוזכר בסוף תענית ת"ר יפיפיות שבהן מה הן אומרות תנו עיניכם ליופי שאין אשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה הן אומרה תנו עיניכם במשפחה לפי שאין אשה אלא לבנים ובסדר המשנה במשניות איתא וכתיב שקר החן כו' אשה יראת ה' כו' ע"ש בפירושים מכוערות שבהן מה הן אומרית קחי מקחיכם לשם שמים כמ"ש הכתוב לא טוב כו' אעשה עזר כנגדו. לזה אין אשה אלא לבנים זה דעת ב"ש וכן הוא אומר אשה יראת ה' היא תתהלל [כנזכר בסדר המשנה] וזה טעם שלא אמר הפסוק בקצרה והיה כי ימצא בה ערות דבר וכתב לה כו' מיושב במ"ש בסוכה כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנאמר וחסד ה' מעולם על יריאיו ועפ"ז שקר החן כו' יראת ה' היא תתהלל דייקא היא הבעלת חן הנזכר וק"ל ז"ש והיה אם לא תמצא חן כו' [משום דמצא בה ערות דבר]. דעת ב"ה קחו מקחיכם לשם שמים עזר כו'. חיטין כו'. אשתו ביתו [גבי ר' יוסי מעולם לא קראתי אשתי אשתי אלא ביתי] לזה הקדיחה תבשילו. דעת ר"ע תנו עיניכם ביופי אין אשה אלא לתכשיטי אשה כו' וק"ל:
יאמר וזאת שמת כו' ואמרתם על מה כו' והלא כתיב בתורה והיה אם לא תמצא חן כו' וכתב לה כו' ופי' רש"י בחומש מצוה כו' [לזה מסיים] על כי ה' העיד כו' מיושב במ"ש בסוטה דריש ר"ע מפני מה כו' י' באיש וה' באשה זכה שכינה כו' וכן פי' רש"י בסדר היחוס הראובני כו' החנוכי כו' מפני שהיו אומרים אם בנפשותם שלטו בנשותיהם לא כ"ש כו' הטיל שם יה כו' וכן נמי י' באיש וה' באשה זכו שכינה כו' שבטי יה עדות לישראל זה שאמר כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך ולא הוה כאן סילוק שכינה כי לא מצא בה ערות דבר ושמא תאמר אף שלא מצא כב"ש דלמא לא מצא חן כפשוטו כר"ע מיושב במ"ש ג' חינות הן [חן אשה כו'] כי מתחלת היצירה שם הוי"ה ב"ה חן בטבע כי חד גופא הוא ולכך בראה צלע מצלעותיו כאשר נזכיר א"כ [מאחר שלא מצא חן] צ"ל שאינה בת זוגתך לז"א והיא חברתך חיבור שלך וא"כ היא בכלל ג' חינות ושלא תאמר כב"ה הקניטתך להכעיס והקדיחה תבשילך כו' ואין אדם דר עם נחש בכפיפה כו' לזה אמר והיא אשת בריתך וזה ענין אפילו מזבח מוריד עליו דמעות כו' לקרב בטעם מזבח מאי עבידתיה ולמה מאין עוד פנות אל המנחה כו' אינו מדה כנגד מדה. אפ"ל כי האדם נברא מעפר המזבח ממקום כפרתו שנאמר מזבח אדמה. עפר מן האדמה. ולא האשה כ"א צלע כו' וטעמא זאת הפעם עצם כו' להיות חיבור אחד ויקרא שמם אדם כו' [ובלא האשה הוא] פלג גופא כו' והנה לזה המגרש שלא הועיל זה ולא מיחשב זה א"כ לסברתו אמאי לא נבראת ממקום כפרתה מעפר המזבח חושב שאין הקב"ה חפץ בכפרתו ואין זה מקום כפרתו לזה מדה כנגד מדה מאין עוד פנות אל המנחה כו' וק"ל:
מאין עוד פנות כו' הלשון משמע כאילו אין עוד ה"א דהלשון מאין עוד משמע כאלו שייכות [למה שלפניו שאין עוד שום אפשרי פנות אל המנחה] יתכן במ"ש וזאת שנית תעשו מאי שנית שנית לשטים שבגדו בנשותיהן וזנו אחרי בנות מואב כן עתה בגדו בנשותיהן ובעלו בת אל נכר כמפורש בפסוקי מלאכי שם ז"ש וזאת שנית כו' יתכן במ"ש ר"ה כיון שעבר אדם עבירה ושנה ב"ה דייקא נעשה לו כהיתר ובפ' יום הכיפורים האומר אחטא ואשוב כו' למה לי תרי זימני כדרב הונא כו' לזאת וזאת העבירה עצמה שנית תעשו לזה כסות כו' בכי ואנקה צועק מאוד לאשר אין תקוה לזה כי אין מפסיקין בידו לעשות תשובה כי נעשה לו כהיתר לז"א מאין עוד פנות גו' שאינו מביא קרבנות שהרי בעיניו כהיתר ואף כשמביא הוי זבח רשעים כיון שאין כאן תשובה שהרי אין מספיקין זהו לקחת רצון מידכם ואמרתם על מה חרי אף הגדול הזה מפרש ב' חילוקים על כי העיד ה' גו' בשטים פרשת הראובני השמעוני גו' וכפי' רש"י [ולזה כתוב] אשר אתה בגדת [בין הדבקים דקאי על] לשעבר והיא עתה כעת אף שאין כאן עדות במקרא מ"מ היא חברתך כו' ואין אתה יודע רעה ממנה וק"ל:
כי שנא גו'. נביא יותר לעומק הענין בב"ר פ' י"ח עובד כוכבי' אין להם גירושין תניא ר"ח עובד כוכבי' שגירש את אשתו והלכה ונשאת לאחר והלכו שניהם ונתגיירו אינו קורא עליו לא יוכל בעלה הראשון כו' ר"א בשם ר"ח בר פפא אמר בכל ספר מלאכי כתיב ה' צבאות וכאן כתיב ה' אלהי ישראל כביכול לא יחול שמו אלא על ישראל בלבד אמר רב חנן בשעה שעלו ישראל מן הגולה נתפחמו פני הנשים מן השמש והניחו אותן ונשאו נשים עובד כוכבי' והלכו להם והיו מקיפות את המזבח ובוכו' כו' דקשה פירוש כביכול לא יחול כו' ומ"ש ה' צבאות או ה' ישראל וא"ל לא יחול שמי לענין גירושין אלא על גירושין של ישראל כו' ונראה כי הפסוק כאן מגנה הגירושין כמ"ש כי שנא שלח שנוי המשלח אפי' מזבח מוריד כו' ותקשי ונימא ר"ע לנפשיה (ל) הא בהקדוש ב"ה כתיב לאמור הן ישלח איש את אשתו ויצאה ממנו גו' ש"מ שלחם לזה אמר בגנותו הגירושין כי שנא שלח שיש פתחון פה כו' לז"א אמר ה' אלהי ישראל איני מיחד שמו אלא על ישראל בלבד ומעולם לא הי' כאן פירוד חלילה שלא יהיה נקרא שמי עליהן ולזה לא אמר ה' צבאות דמשמע שמיחד שמו על שאר צבאות רק אדרבה כמו שאמר ירמיה אם ימושו שמים מלמעלה גו' לא אמאס בכל זרע ישראל וחסדי לא אפיר גו' וקרא דלאמור גו' [דכתוב ביה הן ישלח] תקשי בלא"ה ואת זנית גו' דקשה הלא הלכה רווחת גרושה שזינתה מותרת לבעלה דויצאה והיתה כתיב ועוד תרי קראי דסתרן אהדדי ישעיה וירמיה כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם גו' ובאיכה רבתי מקשה ומפרק משל כו' אבל הפירוש כתוב אצלינו במקום אחר עיין עליו דמיושב במ"ש אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה וכפי' רש"י בחומש [א"כ עיקר כוונת הכתוב דלאמור הן ישלח איש את אשתו ויצאה והיתה משום דמרבינן ממחזיר גרושתו סוטה שנסתרה ואת זנית שהיה הזנות קודם גירושין דאיה ספר כריתות] ובזה מיושב קושיות התוספות בסנהדרין [דף נ"ו ע"ב על מה שאמר שם] ויצו ה' לאמור זה גילוי עריות וכן הוא אומר לאמור הן ישלח וגו' [והקשו התוספות האי במחזיר גרושתו כתיב] ובזה הניחא [ואת זנית קודם גירושין] ז"ש כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל [שמיחד שמו עליהם שלא גירשם מעולם] וזה ענין הפסוקים שם במלאכי ולא אחד עשה ושאר רוח לו ומה האחד מבקש וז"ש ונשמרתם ברוחכם גו' דפסוק חמור הוא זה ומפרש"י על אברהם שלקח הגר כמ"ש אחד הי' אברהם כו' ומאי קאמר [ובאשת נעוריך אל] יבגוד תבגוד מבעי לי' וברש"י שלפנינו מתקן הענין כמו תבגוד [שהוסיף תיבות רוחך אל יבגוד רוחך שפירושו כמו תבגוד] ועפ"י דרכינו נכון מאוד ולא אחד עשה ה' אלהינו ה' אחד ב"ה וב"ש הגדול לאמור הן עמו שלח ושאר רוח לו רוח אחרת ומה האחד מבקש זרע אמת מה ששלחם מעל פניו ודנם בגירושין כמו שאיתא בפתיחה איכה רבתי והמה כאדם עברו ברית דנתים בשילוחין ובגירושין כו' זה ענין כמו שאיתא לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בעמק יזרעאל כלום אדם זורע קב כו'. או כפשוטו שיחזרו ע"י הגלות למיטב כמו שנאמר והשבות אל לבבך בכל המקומות אשר הדיחך ה' אלקיך שמה ויש כאן להמשיך המדרש [ילקוט פ' קדושים ע"ש] דגנב הוא שיכור הוא ודו"ק:
והיא חברתך ואשת בריתך גו' ובגדו בהן שהניתו נשותיהן ונשאו נשים עובד כוכבי' זה ענין בפסוק הנני נותן את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו גו' וקשה מהו מדה כנגד מדה ומה פירוש לפי שהיו השבטים מבזין כו' ומה ענינו והענין עפ"י הפסוקים האלה במלאכי בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל גו' ובעלו בת אל נכר יכרת ה' גו' ומקודם כתיב בריתי היתה אתו החיים והשלום גו' תורת אמת היתה בפיהו גו' ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' גו' מפרשים על אהרן ונראה לפרש על פנחס וענינו כאן במ"ש אף הוא לעשות צרכיו נכנס כו' התירו פרושים את הדבר כו' וכמ"ש בסנהדרין פב ע"ב כשנכנס פנחס לא רצו להניח לו אמר להם היכן מצינו שבטו של לוי גדול משל שמעון כו' [לזה נראה] מדכתיב ויבא אחר איש ישראל אחר דייקא ולזה מבזין אותו שפיטם כו' במ"ש לא עבדו ישראל ע"כ אלא כדי להתירן עריות וא"כ בודאי הדבר אמת ובא הכתוב כו' וכבר אמרנו איזה דרך לפי סברתם [שיחסוהו אחר אבי אמו] זיל בתר אימא דאימא דהוי מבנות יוסף שפיטפט ביצרו כמו שאיתא פוטיאל תרי משמע כו' אלא סברא יותר לילך בתר צד אביו מאצל אם א"כ כ"ש לילך בתר צד אב ממש קדוש ה' לכן אמר מדה כנגד מדה את בריתי היפך סברא במ"ש סנהדרין פ"ב ע"א כל הבא על ארמית כאילו מתחתן בעובד כוכבים דכתיב ובעל בת אל נכר וכי בת יש לו לאל נכר אלא זה הבא על ארמית ולא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש כו' וזה שאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ג' דורות כו' ואני זאת בריתי והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וז"ש מקודם כהויתו שהוא לא בגד בריתי היתה אתו החיים והשלום גו' ואילו בגד באשת בריתו לא הייתי נותן לו ברית תורת אמת כו' הבועל ארמית כו' ורבים השיב מעון גו' השיב את חמתי גו' ותורה יבקשו מפיהו גו' במ"ש שם דף פ"ב נתעלמה ממנו הלכה וגעו כולם בבכייה כו' [וירא פנחס גו' ראה מעשה ונזכר הלכה] כי מלאך ה' צבאות היא פנחס זה אליהו ולזה אמר הכהן וגו' ובסמיך כו' ושם האשה גו' ודו"ק:
והיא חברתך ואשת בריתך כו' נתחיל בעזה"י מסכת שבת לכל נתת בן זוג כו' נ"ט יהיה בזה יציאות השבת אצל ויצאה והיתה גו' בזמן הגלות שנפרדו כנסת ישראל מזיווג ב' שהן ד' בחוץ במ"ש ד' דברים שאל ירמיה מהקב"ה על ב' השיב לו ועל ב' לא השיב לו ודו"ק:
ובפרט בזמנים הללו שרבים מבני עמינו מקילים בחילול שבת שהיא מצוה ממצות עיקרית שבתורה ברש"י פרשת שלח למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ע"ז לומר לך שהמחלל שבת כאילו עובד ע"ז שאף הוא שקולה ככל המצות וכן הוא אומר בעזרא על הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ושבת קדשך הודעת להם ראוהו צרים שחקו על משבתיה על שבתותיה וזה אחד מהסיבות לכובד הגלות כל המקיים את השבת ניצול מג' פורעניות כו' ועלינו להרחיקם בכל מיני הרחקות כדין החשוד לדבר אחד אין חשוד לדבר אחר חוץ כו' ומחללי שבתות בפרהסיא ואין לך מחללי שבת בפרהסיא גדול מזה ומה לנו להזכיר שאר עבירות שקרוב לודאי שעושין שפורקין עול מלכות שמים ק"ש ותפלה תפלין וציצית וכה"ג עצמו מספר בלי ספק ואח"כ בבואם מכבדין אותן כאילו בא ת"ח ויותר קוראין אותן לפני ס"ת וישנו כמה ראשי עבירות אשר בעו"ה הוין ורגילין אין להם שייכות בדרוש הסיום ואם יזכני הש"י ב"ה ויהיה שלום נזכיר איזה מהם בפעם אחרת ובכן נזכה לביאת הגואל ליום שכולו שבת אמן:

תוס' ד"ה והלכתא. אבל בקול אחד יש להחמיר. כצ"ל:

במשנה בש"א כו' דבר ערוה שנאמר כו'. לכאורה קשה דהא שם בפרשה כתיב ושנאה האיש האחרון כו' ורש"י פי' לקמן (ע"ב) אם שנאת שלח כר"ע. מוכח דשנאה משמע אפי' מחמת שמצא אחרת נאה הימנה (וצע"ק מהא דפסחים (קיג ב) דמוקי שם שונא דקרא דחזיא ביה דבר ערוה). ובקל י"ל כיון דכבר נמצא בה דבר ערוה תחת בעלה הראשון לכן מותר השני לגרשה אפי' במצא אחרת כו'. והעיקר נ"ל דבבעל שני אפי' אחר אלמנות מותר אף לב"ש במצא אחרת כו'. ונ"ל עוד דהא דקאמר הש"ס לקמן הא בזוג שני כולל ב' ענינים בין שאצלו הוא זוג שני אף שעדיין היא בתולה. ובין שאצלה הוא זוג שני אף שהוא עדיין בחור. וזוג ראשון איננו כי אם בחור עם בתולה. ומה שאמרו שם כל המגרש אשתו ראשונה כו' כולל שניהם היינו שהיא ראשונה לו שהיה בחור. וגם היא ראשונה בנשואיה וכדאמרינן ביבמות מאי שניה שניה בנשואין ע"ש בר"פ כיצד. וא"ש מאי דכתיב בתריה דההוא קרא דכסות דמעה. אשת נעוריך (פי' שלקחתה בימי נעוריך בעוד שהיית בחור) ואשת בריתך (היינו שלקחתה בעודה בתולה) כדאמרי' בסנהדרין (כב ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי:

גמרא רע"ס כי מצא כו' א"נ מצא כו'. עמש"כ בס"ד בפסחים (צג):

שם ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו כו'. שינה במשל זה מכוס לתמחוי לרבותא דסתם תמחוי הוא רותח כדמשמע בשבת (מב ב) במשנה ולכן ודאי קבל הבלוע טעם מהזבוב. ומדינא אולי מותר דנו"ט לפגם הוא כדאיתא בטוש"ע יו"ד ססי' ק"ד. שוב ראיתי להגר"א ז"ל שם שהעיר מכאן:

רש"י ד"ה כי משמש. כי תראה חמור. תמוה דכי זה הוא משמש במקום דילמא כמו שפי' בעצמו בריש ר"ה ובנימוקיו שמות (כג ה):

יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ, וְזוֹרְקוֹ, וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ. נראה לי מדמה יצר הרע של תאות המשגל לזבוב מפני דהזבוב חונה יותר על מתיקה ובתאות הביאה כתיב מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ (משלי ט, יז) שיש בה מתיקות יותר וגם קראו זְּבוּב אותיות 'זב בו'. ועשה המשל ביין כי היין הוא סרסור של עבירת הניאוף וכמו שאומרים לסוטה הרבה יין עושה (משנה סוטה א, ד), והרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין (נזיר ב.).

וְזוֹ הִיא מִדַּת פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה שֶׁהָיָה נוֹעֵל בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ וְיוֹצֵא. אף על גב דהידוע היה בימי רבי יהושע בן פרחיה ופפוס היה בימי רבי עקיבה יתכן תרי פפוס היו או זה שהיה בימי רבי יהושע בן פרחיה האריך ימים הרבה ונשאר עד זמן רבי עקיבא.

אֲפִלּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת (מלאכי ב, יג). נראה לי בס"ד דאיתא בגמרא (כתובות י:) מִזְבֵּחַ נטרקון 'מזין מזיח מכפר' ופרשנו מזין שמוריד שפע פרנסה לישראל אך לא תהיה הפרנסה בתערובת צער ויגיעה אלא מזיח עונות אלו המקטרגים שנבראים מן עונות כמו שכתב הרמ"ק [רבי משה קורדובירו] ז"ל על פסוק מִי אֵ־ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן (מיכה ז, יח) ומכפר החטאים כאלו לא היו ולכך לא יהיה בשפע הפרנסה תערובת צער.
וזהו כוחו של מזבח בזמן שהיה בית המקדש קיים וידוע דאמרו רז"ל (בבא מציעא נט.) 'אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו' לכן זה המגרש אשתו ראשנה שהיה שפע הפרנסה בא לו בעבורה כמו שנאמר יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ (משלי ה, יח) הנה אפילו מזבח בזמן בית המקדש שהוא מזין שמוריד לישראל שפע פרנסה בלתי תערובת צער כאמור, הנה לזה המגרש אשתו ראשונה מוריד עליו שפע של דמוע רוצה לומר שיש בו תערובת צער שאין לו בפרנסתו נחת מפני שהוא נגע וקלקל בדבר שהברכה והשפע בא בעבורו שהיא אשתו ראשונה דכתיב בה יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ.
ועוד נראה לי בס"ד על דרך הרמז דהתורה נקראת אשה דכתיב תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג, ד) ודרשו רז"ל (פסחים מט:) אל תקרי מורשה אלא מאורסה, ונמצא יש לאדם שתי נשים שהם התורה והאשה הגשמית ואשתו הראשונה היא התורה כי צריך לישא אותה תחלה ואשתו השניה היא האשה הגשמית ויש אחר שנושא אשה השניה מגרש אשתו הראשונה שלא יעסוק בתורה עוד, הנה זה אפילו מזבח שהוא מכפר ומרצה את האדם לפני המקום מוריד עליו דמעות רמז לכוחות הדינין כי דמעות רומז ים לכוחות הדינין.
ולזה רבי יהודה פירש 'אִם שְׂנֵאתָהּ שְׁלַח' ורבי יוחנן דרש 'שָׂנאוּי הַמְשַׁלֵּחַ' ומפרש בגמרא הָא בְּזִוּוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזִוּוּג שֵׁנִי, כלומר זווג ראשון שהוא של התורה כי היא אשתו ראשונה שלומד תורה קודם שישא אשה הגשמית הנה זה 'שָׂנאוּי הַמְשַׁלֵּחַ' אבל זווג שני שהוא של אשה הגשמית 'אִם שְׂנֵאתָהּ שְׁלַח' ולכן כתיב בתורה עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג, יח) שצריך להחזיק בה תמיד כל ימיו שלא לגרשה ח"ו כי היא הנותנת חיים לעושיה ומוצאה מצא חיים.

תוס' ד"ה מה להלן וכו' בב' לאוין. קשה לי היאך חל איסור מחזיר גרושתו על איסור סוטה בלא כולל ומוסיף ולומר דהוי גזירת הכתוב מנ"ל זה הא י"ל דצריך קרא להיכא דבאו עדי הזמה והזימו לעדי הטומאה וצ"ע. וע' רשב"א בתשובה סי' תקנ"ז וצריך לי עיון גדול:

לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה ובמשנה שבירושלמי הגירסא מצא בה ערוה ע"ש. ובתשוב' מהרמ"ש פ"ו ע"ב תשובת הלבוש שם מדייק מלשון משנה לא יגרש ולא תנן אסור לגרש אלא אם כן וכו' משמע עצה טובה בעלמא היא ואם רצה מגרש כרצונו וכ' שצריך חקירה מנ"ל שיועילו גירושין בלי כעס וחלוקות לבבות. הנה כבר כתבתי לעיל ר"פ המגרש דכ' רמב"ן נימוקי חומש פ' תצא טעם דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה הוא למגדר דאי לאו הכי יחליפו נשותיהן זה עם זה יקדש ואח"כ יגרש ואח"כ יקדשה שכינו ויחזור ויגרש ויחזור לזה אשתו בערב היא באה ובבקר היא שבה ע"כ גדרה תורה לא יכול בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה ע"ש ובהרא"ע וא"כ מוכח מזה דיכול לגרש מכח רצון ואהבה:

וזה נ"ל פי' הספרי אין לי אלא גרושה אלמנה מנין ת"ל או כי ימות האיש האחרון וכיון שסופנו לרבות אלמנה מה ת"ל גרושה אלמנה מותרת ליבם גרושה אסורה ליבם ופי' זית רענן דכי ימות ואלו הי' לו אחים היתה זקוקה ליבם מחמתו ש"מ אין המיתה מפרדת לגמרי. משום הכי נמי אפי' אינו זקוקה ליבם. עכ"פ קצת כח לבעל עליה ולא יכול בעלה הראשון לשוב לקחתה אבל גרושה שמפרידה לגמרי ואינה זקוקה ליבם ה"א יכול בעלה הראשון לשוב לקחתה קמ"ל כן פי' זית רענן ע"ש מ"מ עדיין לא ידענו מ"ט נדע אלמנה מגרושה ואו כי ימות למה לי השתא בנתגרשה לא יכול בעלה הראשון מכ"ש בנתאלמנה ולהרמב"ן ניחא דה"א כיון דבגרשה השני אסורה לראשון שוב לא שייך למגזר משום בערב היא באה וכו' וא"כ בנתאלמנה מן השני תהיה מותרת לראשון קמ"ל דלא פלוג רחמנא והסיפא יבואר לקמן אי"ה:

והנה מה שפי' לבוש הנ"ל דמתני' לאו איסורא קאמר אלא עצה טובה סברא דחוי' היא כבר דחאה בס' גט פשוט סי' קי"ט סוף סק"ו. אבל מ"מ דקדוקו נכון מדלא אמר אסור לגרש משמע לשון עצה טובה בעלמא ועכנלע"ד כגירסת ירושלמי במשנתינו לא יגרש אלא אם כן מצא בה ערוה והוא עצה טובה שלא ימהר לגרש עד שימצא בה ערוה גמורה וכעין סוטה דרגלים לדבר. אבל יכול לגרש אפי' ע"י דבר ערוה היינו דברים מכוערים הקרובים להביא לידי ערוה נמי יכול לגרש וז"ל ירושל' והא תני ב"ש אין לי אלא היוצא משום ערוה בלבד ומנין היוצאה וראשה פרועה צדדיה פרומין וזרועותיה חלוצות ת"ל ערות דבר מה מקיימין ב"ש שלא תאמר היוצא משום ערוה אסורה משום ד"א מותרת א"ר שילא דכפר תמרתא קרי' מקשי על דב"ש לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מה אנן קיימין אם לאוסרה כבר היא אסורה עליו אלא אנן קיימין ליתן עליו בל"ת עכ"ל והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן הביא דברי הירושלמי הללו כמו דמייתי לי' בתוס' ובתשוב' סי' תקנ"ז כ' דמסתמא גם לב"ש מותר לגרש בדברים מכוערים דאם לא כן לא יוכל למה לי תיפוק לי' דאסורה לו משום סוטה. והנלע"ד בפי' הירושלמי דגם יש לדקדק מ"ש דלב"ש ערות דבר היינו אפי' רק דבר ערוה דברי כיעור א"כ מאי קשי' לי' תו על ב"ש ועיין בפני משה דס"ל ערות היינו ערוה ממש ודבר היינו דבר ערוה וקשי' לי' בדבר ערוה אסורה בערוה ממש לא כל שכן ופליג אש"ס דילן דמצריך דבר לעדים ברורים ע"ש וזה תימה דבריש סוטה קאמר ירושלמי אהך גופיה דבעי עדים ברורים להנך דברי כיעור מדכתיב דבר מממון גם תי' הירושלמי אינו נכון דה"א משום אסורה פי' אסורה לאחר וכבש"ס דילן וליתא דא"כ ה"ל למימר ה"א משום ערוה כיעור מותרת. אבל משום ערוה אסורה. ואיך אמר ה"א משום ערוה משום ד"א מותרת משום דהא דד"א מותרת אינו אמת לקושטא דמילתא. וזה ליתא אדרבא הך דמשום אסורה ליתא לקושטא:

ולפע"ד לכולי עלמא דבר לגז"ש דעדים ברורים קאי בין לבית שמאי בין לבית הלל בין לש"ס ירושלמי בין לבבלי ומדלא כתיב ערוה בדבר ש"מ נמי לב"ש דבדבר ערוה מגרש ומדלא כתיב דבר ערוה דאז לא הוה מיירי קרא אלא מכיעור ולא מערוה ממש. וכ' ערות דבר שמע מינה ערוה ממש נמי קאמר. וקשה למאי איצטריך והוה ליה למכתב דבר ערוה ומכל שכן ערוה ממש על זה ידע לתרץ כברייתא דש"ס דילן דה"א משום ערוה אסורה לאחר. אך קשיא ליה בהיפוך נמי לכתוב ערוה ממש דמותרת לאחר ומכ"ש עידי כיעור כאין בקינוי וסתירה וידעינן נמי דמותר לגרשה בכיעור כי האי. ומשני דה"א בערוה אסורה בלא יוכל בעלה הראשון אבל בעידי כיעור וקינוי וסתירה אינה אסורה בלא יכול. והטעם לחלק והוא דבש"ס סוטה ו' ע"א פריך כיון דקרי' לי' אחר שאינו בן זוגו של ראשון א"כ אם מת זה השני לא תתייבם לאחיו. ומשני גבי' דהאי מיהא בשם טוב הוה קיימא ע"ש ובסוף פרק קמא דיבמות בסוגיא דרוכל מבואר היכי דאפסקי' גברא אחרינא מותרת לנטען דחזינן דלא היה החשד אמת. והשתא ה"א נהי היכי דיוצאת על ידי ערוה ממש אסורה בלא יכול אבל היכי דלא היה זנות ברור אלא כיעור וקינוי' וסתירה נהי דאסורה נמי לו אבל עכשיו שכבר אפסק גברא ובשם טוב היה קיימא תהי' מותרת לחזור להראשון קמ"ל. וזה נ"ל פי' הספרי הנ"ל דאי כתיב כי ימות ה"א משום דמותרת ליבם דהרי אפסקי' גברא משום הכי הוצרך להזהיר בלאו על הבעל אבל יצאת מהשני בגט איכא למימר בלאו הכי לא קיימי בשם טוב בשני ואסורה לראשון בלא"ה ולא הזהירה עליו בלא יוכל ללקות גם משום לאו זה קמ"ל לעולם קאי בלאו דלא יוכל זהו נ"ל פי' הספרי:

ונחזור להירושלמי דהוקשה לר' שילא כפר תמרתא הא למה לי קרא אפילו הוה כתיב ערוה לחוד נמי הוה ידעינן דדבר כיעור קאמר ולא ערוה ממש דאערוה ממש למה לי לא יוכל הא בלא"ה אסורה משום סוטה אא"ב בכיעור מיירי אפי' באותו כיעור דאסורה עליו משום סוטה מ"מ איצטריך לא יוכל ומשני דה"ה לעולם ערוה ממש קאמר ולמיקם עליו בלאו פי' דאלו משום סוטה ליכא אלא עשה אי לא הוה כתיב לא יוכל והשתא דכתיב לא יוכל איכא תרי לאוין לא יוכל ואחרי אשר הוטמאה משו"ה הוצרך דבר לומר דגם בכיעור בעדים נמי איכא לא יוכל ודברי רשב"א בתשובה נכונים בעזה"י:

וב"ה אומרים אפי' הקדיחה תבשילו. רש"י פי' ששרפה קדירת מאכלו כפשוטו ומלשון פי' משנה לרמב"ם משמע לי וכן משמע מהרא"ע בפי' התורה דרוצה שאין מדותיה וטבעה דומה לשל בעל והוה הקדיחה תבשילו של בעל כמו תלמיד המקדיח תבשילו ברבי' שמקלקל מדותיו ודעותיו ברבי' ה"נ היא מקלקלת מעשי הבעל ורצונו אעפ"י שהיא כשרה ומשכלת לפי דרכה אבל לא לפי דרכו. ונראה דיצא לב"ה זה מדלא כתיב דבר ערוה דהוה משמע דבר כיעור המביא לידי ערוה של זנות מלשון מער איש אלא מלשון קלון וחרפה קלון של דבר שדבריה מקולקלים או כרש"י או כרמב"ם. ומ"מ מדהוציא בלשון ערוה ש"מ ערוה ממש נמי קאמר לומר אפי' ע"י ערוה ממש נמי מותרת לבעלה וכדמצריך לי' בגמרא:

וכ' מהרי"ט בתשובה חלק ח"מ סי' צ"ח דלב"ה איצטריך כי לא תמצא חן בעיניו לומר שלא משום דבר מועט של הקדחת תבשיל פ"א תתגרש וגם לא משום מניעת חן לחוד כר"ע לא תתגרש אלא שלא תמצא חן ע"י שום סברא אפי' דבר מועט כהקדחת תבשיל ועי"ז נתעוררה שנאה עד שלא מצאה חן בסוף ע"ש:

ופירש"י בחומש כי מצאה בה ערות דבר מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו עכ"ל ופי' נחלת יעקב שלא יאחר מלגרשה שמא ביני וביני תתקרר דעתו ויתפייס. פי' כמ"ש תוס' זבחים ג' ע"ב שאפי' זינתה ממש תחתיו אפשר שתשאר בביתו ולא תשמשנו ובתשו' שבב"י סוף סי' קי"ו כ' שתשמשנו כשפחה ע"כ הזהיר קרא שלא יעשה כן דשמא יתפייס עמה ומצוה שלא תמצא חן בעיניו. וכמה כרכורים כרכר הרא"ם ונחלת יעקב וצדה לדרך ע"ש. ולפע"ד זה כב"ה דרשי' הוה קשיא לי' לב"ה דערות לא איצטריך אלא להורות דאפי' על ידי ערוה מותרת לאחר וקשה הא דאי להתירא ודאי להתירא לא כתיב קרא כביבמות ע"ח ע"א אע"כ קרא לאיסורא אתי' לומר דלא יאחר מלגרשה שלא תמצא חן בעיניו. ולפ"ז לר"ע דדרש לא תמצא חן מילתא באפי' נפשי' מצא אחרת נאה א"א לומר כב"ה וכדעת רבינו אלחנן שבתוס' דא"כ ערות הוה דאי להתירא אע"כ כב"ש ס"ל בפי' ערות דבר וכהר"י אלא לפמ"ש לעיל י"ל ערות לא הוה להתירא אלא לומר שאף על פי שאסורה עליו משום סוטה חל עליו גם לאו דלא יכול עיין לעיל:

ואולי י"ל שזהו בכלל דברי ר' משרשי אם דעתו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו מספקא אי אם לא תמצא חן בעיניו כהרי"ט הנ"ל לומר שע"י סבת הקדחת תבשיל לא תמצא חן ג"כ אבל אין איסור לאחר הגירושין ומשמשתו כשפחה בינתיים או דלמא כפירש"י בחומש שלא יאחר הגירושין כי מצוה שלא תמצא חן, ורבא השיב לו דעכ"פ אם אינו מודיע לה מיד שסופה להתגרש אסור משום אל תחרוש ובספיקא דקרא לא פשוט כלום ועיין לקמן אי"ה: והנה הרמב"ם וטור מייתי לגרש אשה פרוצה ואשה רעה מקרא גרש לץ ויצא מדון ועי' ב"י ולפע"ד כיון דקרא קאמר דמצוה להשבית דין וקלון מבית לגרש לץ ומדון וכיון דכשמצא פריצות חיוב עליו לשנאותה כפירש"י בחומש א"כ הרי ריב ומדון בבית ומצוה לגרש מקרא גרש לץ ויצא מדון וק"ל: והרמב"ם פרק א' מגירושין יליף מלשון אם לא תמצא חן שהגירושין צריכים להיות מרצונו ולא ע"י עישוי והרשב"ם בב"ב מ"ח ע"א מייתי ליה מדכתיב ונתן בידה ועיין פר"ח סי' קי"ט, והענין כי אין נתינה מהנותן בע"כ כי אם מרצון הנותן ולעיל ע"ה ע"א פליגי לישנא בנתינה בע"כ אי שמי' נתינה היינו בע"כ דמקבל ושם ביאר רשב"א איך אשה מתגרשת בע"כ דמקבל אבל ע"כ דנותן פשוט דלא שמי' נתינה ומדכתיב ושלחה מביתו מוכח דהיא משתלחת בע"כ:

רבי עקיבא אומר אפי' מצאה אחרת נאה הימנה שנאמר והי' אם לא תמצא חן בעיניו. בירושלמי ר"א ס"ל וקנא את אשתו חובה לטעמי' דב"ש היא דלא יגרש אלא א"כ מצא דבר ערוה בעדים ברורים והוא רואה בה דברים מכוערים ואיננו יכול לגרשה ע"כ חובה לקנא לה שיהי' רגלים לדבר ע"י קינוי וסתירה ע"ש והקשו תוס' סוטה ג' ע"א הא ר"ע ס"ל התם וקנאו חובה ואיהו ס"ל אפי' ע"י אחרת נאה מותר לגרש. והנה עיין ב"י דמייתי שו"ת רשב"א שאין יכול לגרש אם אין לו לשלם כתובתה ואע"ג בבד"ה שם מדחי' לו בגילא דחיטתא כבר הסכימו כל האחרונים דליכא דפליג דהיכי דמגרש מרצונו אין לו לגרש מבלי כתובה. ורק הריב"ש בתשו' סי' צ"א דמייתי ב"י סוף סי' א' ולפע"ד גם משם אין ראי' דהתם מיירי מי שרצה לישא אשה על אשתו ולא מצי למיקם בספוקה שכופין אותו לגרש הראשונה ולא תשב תחתיו במזונות מצומצמת ושם כ' שיגרש אעפ"י שאין לו לספק צרכי שניהן ועי"ז היא כופהו לגרשה ושם אין הכתובה מעכב אבל המגרש מרצון מוחלט משום הקדחת תבשיל ומכ"ש משום אחרת נאה פשיטא שצריך לסלק כתובה. וה"ה אם טוען שראה דברי כיעור וחובה עליו לגרשה אך אין לו עדים לאו כל כמיניה לגרשה בלא כתובה. וכיון שכן קשה אהירושלמי דהא לב"ה נמי משכחת שאין לו לשלם כתובה וע"כ יקנא לה חובה ועיין יבמות ס"ג ע"ב אשה רעה וכתובתה מרובה אע"ג דאינו ענין לכאן דאפי' להפוסקים יכול לגרש בלי כתובה מ"מ תהיה עליו כנושה חוב גדול. והתם כתובה מרובה והכא אנן במנה ומאתים עסקי' מ"מ כיון שאין לו לשלם המועט הזה הרי מעוכב מלגרש ומצוה לקנאות אך הסברא נוטה דכל עצמו שנאמר דלא יגרש אא"כ מניח כתובתה משום דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה. והרי יהי' קל בעיניו אעפ"י שתשאר עליו חוב מ"מ תהיה קלה בעיניו. וכל זה אי כתובה דרבנן ומטעם הנ"ל. אבל למ"ד כתובה דאוריי' אה"נ מצי לגרש בלי כתובה ותשאר עליו חוב ואין חובה לקנא לה ולמחות השם שנכתב בקדושה. ושמעתי מפי מורי הגאון חסיד שבכהונה כבוד מוה' נתן אדלר זצ"ל דב"ש ע"כ ס"ל כתובה דאוריי' דכיון דלא יגרש בלא ערות דבר א"כ אין קל בעיניו להוציא וע"כ כתובה דאוריי' והוצרך ירושלמי לומר ר"א שמותי' לטעמי' אבל ר' יהושע מצי סבר כתובה דרבנן וא"כ לדידן וקנא לה חובה משום כתובה כנ"ל:

ומשום ערוה לאתי נשה לאחר. וצ"ל הא דר"פ כשם כתיב ונטמאה ב' פעמים א' לבעל וא' לבועל היינו דאפי' אינסה הבועל דמותרת אפי' לבעל מכ"ש לאחרים מ"מ לבועל אסורה וא"ש. וכבר כתבתי במקום אחר דלר"ע ר"פ כשם דלית לי' ב' פעמים ונטמאה. אלא דריש ו' ע"ש א"כ באונס דלא נאסרה לבעל גם לבועל לא נאסרה עיין ב"ש סי' י"א סק"ג. א"כ לר"ע ליכא למימר דסד"א ע"י ערוה נאסרה לאחר דאל"כ ו' ונטמאה למה לי וא"כ ע"כ ר"ע כב"ש ודלא כרבינו אלחנן:

מה להלן בעדי' וכו'. הקשה פנ"י פשיטא למה לי קרא כיון דבחזקת היתר עומדת צריך ב' עדים דאין שום ע"א נאמן נגד החזקה. ולכאורה י"ל בשני אופנים א' לפמ"ש פנ"י עצמו ריש מכילתין דאיתא בספרי לא יקום ע"א באיש. באיש אינו קם אבל קם הוא בעדות אשה להתירה לבעלה באומר מת בעליך ע"ש דאפשר דדרשא גמורה הוא ע"ש וא"כ אי לאו דבר ה"א גז"ה הוא ע"א קם באשה בין להתיר בין לאיסור קמ"ל: עוד י"ל עיין היטב קידושין ס"ו ע"א וב' דיבורי תוס' ד"ה אביי אמר וד"ה אמר רבא א"כ י"ל דאצטריך גז"ש לאפוקי ע"א בשתיקת בע"ד דלא מהני הכא לאוסרה עליו ולהוציאה. ובזה י"ל לשון פירש"י לעיל ב' ע"ב ואין דבר שבערוה וכו' במס' סוטה ג' ע"ב עכ"ל וצ"ע דהביא עצות מרחוק ולא מייתי ממס' גיטין בשמעתין ולהנ"ל י"ל דהא צ"ל השתא נמי דכתיב גז"ש מנ"ל תרי מילי דלמא גז"ש אתי לאפוקי ע"א בשתיקה ולאיסור אבל להתיר מהני ע"א או בהיפוך. וי"ל דבסוטה ג' ע"ב אמרי' עד טומאה סגי בע"א וכתיב בה למעוטי בה מהני ע"א אבל לא בקינוי וסתירה לא מהני ע"א בשתיקה שנסתרה אחר הקינוי א"כ ש"מ מזה דבדבר שבערוה לא מהני ע"א בשתיקת בע"ד וא"כ גז"ש דבר למה לי אפי' לא כתיב נמי ידעינן אע"כ משום דה"א ה"מ לאיסור אבל להתיר מהני ע"א מדכתיב לא יקום ע"א באיש אבל קם לעדות אישה להתירה וא"כ בעדות גירושין הוה סגי בע"א לכן בעי גז"ש דבר אפי' להתיר בעי' ב' עדים וקרא אי דרשא דאוריי' הוא מוקמי' במת בעליך משום דהוה מילתא דעבידא לאגלוי ולא צריך עדות כלל וכמ"ש רמב"ם סוף הל' גירושין ע"ש מש"ה הוצרך רש"י להביא מסוטה ג' ע"א וק"ל:

כתבו תוס' בשם ירושלמי למה לי לא יוכל וכ' רשב"א דאין לומר בעבר וגירש דענינא דפרשה לא מיירי בהכי ומו"ח הגאון מו"ה עקיבא איגר זצ"ל כתב לי בתשובה א' מ"מ משכחת לה דאחר שגירש ונישאית נמצאו זוממים ואיצטריך לא יוכל. והשבתי לו ע"כ הפרשה לא מיירי בהכי דהרי אמרי' בשמעתין לא זכה קוברתו ואי הוזמו עידי' וטהורה היא מ"ט קוברתו אע"כ לא הוזמו עידי אע"ג דאמרי' בסוטה ו' ע"א דגבי דההיא מיהא בשם טוב הוה היינו שתיקנה מעשיה אבל מעיקרא לא טהורה הוה ולא מיירי בהוזמו עידי' וק"ל: מיהו לאביי בקידושין ס"ו ע"א הנ"ל משכחת ליה בע"א בשתיקת בע"ד דאע"ג דשוי' אנפשי' כחתיכה דאיסורא מ"מ איצטריך קרא לאוסרה עליו מן התורה:

במאי קמיפלגי וכו' ב"ש סברי הנה בודאי ר"ע לא פליג אדב"ה אלא ס"ל לא נחלקו בדבר זה מעולם ופליגי ת"ק דמתני' ור"ע אליבא דב"ש וב"ה ת"ק סבר בין לב"ש בין לב"ה האי כי דהא הוא ופליגי אי ערות דבר חדא מילתא. או נימא כב"ה או ערוה או דבר ור"ע ס"ל בין לב"ש בין לב"ה ערות דבר חדא מילתא הוא ופליגי לב"ש כי דהא משו"ה לא מצאה חן כיון שמצא בה ערות דבר ולב"ה א"נ הוא. או לא מצאה חן שמצא אחרת נאה או אפי' מצא חן והוא אוהב אותה אלא שמצא בה ערות דבר ולפ"ז לא ה"ל למימר ב"ש סבר אלא ת"ק סבר וכו' ור"ע סבר אלא משום דב"ה אליבא דר"ע ס"ל בפירושא דערות דבר כב"ש אליבא דת"ק ע"כ נקיט ב"ש וזו היא סברת ר"י שבתוס': ואמנם רבינו אלחנן ס"ל דלא הי' עולה על הדעת שתתן תורה רשות לגרש אשה משום שמצא אחרת נאה דרכיה דרכי נועם אי לאו דגלי קרא דאפי' משום דבר כל דהוא והקדיחה תבשילו ואפי' מצאה חן רק משום כעס כ"ש ניתן רשות לגרש א"כ הה"נ נפרש כי א"נ וניתן רשות משום אחרת נאה: ורמב"ם בפי' המשנה כתב אין הלכה כר"ע משום דאם מצא אחרת נאה ישא גם אותה ומה לו לגרש זו בע"כ נ"ל פירושו דפליגי ביבמות ס"ו ע"א לרב אמי כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ולרבא דקיי"ל כוותי' נושא כמה אי מצי למיקם בסיפוקי' וא"כ י"ל ר' עקיבא ס"ל כרב אמי דהנושא אשה על אשתו אנן סהדי דניחא לקמאי בגירושין דמש"ה כופין אותו להוציא הראשונה. אם כן ה"נ אפי' רוצית היא להיות עמו מ"מ יכול לגרשה וליקח אותה שנאה הימנה ואינו מחויב לדור עם צרות בכפיפה א' והכי סבר ר"ע אך להלכתא קיי"ל כרבא דנושא כמה נשים מה תאמר דלא מצי למיקם בספיקי' היינו בתר דתקינו רבנן מזונות אבל קרא בדאוריי' מייתי ומזונות לאו דאוריי' א"כ מ"ט יגרש זו משום שמצא אחרת נאה ישא שתיהם: ועד"ז י"ל הירושלמי דמייתי רשב"א והדוה בנדתה כו' דר"ע כר"ה ולא אמר ר"ע כסברא דנפשי' י"ל ס"ל להירושלמי דודאי ר"ע כהלכתא דנושא כמה נשים ומהיכי תיתי להתיר לגרש משום אחרת נאה הלא יכול לישא שתיהן אלא ר"ע לאו אקרא קאי דכב"ה ס"ל אלא לדינא דתיקנו אבל קרא וא"א למיקם בספקי' מותר לגרש משום אחרת נאה כמו הקדחת תבשיל אבל קרא והדוה בנדתה שפיר קאמר ר"ע כב"ה ס"ל וק"ל:

מה להלן ב' עדים פי' דהוה סד"א ע"א נאמן באיסורי' קמ"ל בעינן ב' עדים כמו בממון. ומ"מ דוקא לענין עדות הושוו עריות וממון אבל לענין שאר ענינים כגון חזקות לא הושוו ממון ועריות כמבואר בש"ס ופוסקים כמה פעמים ועיין סוף פ"ק דב"מ וכי יליף מר איסורא מממונא ואע"ג דאין גז"ש למחצה מ"מ הכא כתי' כי מצא בה ורש"י פי' פ' תצא בפסוק כי ימצא איש גונב נפש כל מקום שנאמר מצא היינו בעדות והנה כאן כתיב כי מצא בה ר"ל בעדות ומפרש לא ע"א אלא דבר עדות הראוי לממון ולעדות הושוו ולא לדבר אחר ועי' היטב חי' רשב"א מס' קידושין ס"ה ע"ב:

לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כו' אע"ג דפירש"י לענין אי כופין לאהדורי היינו משום דהשיב לו כל ימי' בעמוד והחזר ע"כ פי' גם בהאיבעי' כן אבל לפע"ד נ"ל דהי' מסופק אי נימא גם דאינו גט כלל לא משום דעבר אמימרא דרחמנא דיפה כתב פנ"י דאין כאן לאו. אך כשם דגט מעושה אינו כורת כלל דבעי' שיהי' מרצונו ה"נ ס"ד צריך שיהיה הגירושין עפ"י תנאי שימצא בה דבר עכ"פ ואל"ה איננו כורת ולא דמי למ"ש תוס' בתמורה ה' ע"א איתקש גט למיתה מה מיתה גומר אף גט גומר ע"ש היינו גט כשר בכל אופניו רק באונס מטעם עבר אמימרא דרחמנא מקשי' גט למיתה. אבל גט מעושה לא נאמר איתקש גט למיתה דהרי אינו גט כלל. וה"נ לפי הס"ד לא ערוה ולא דבר לא יהיה גט כלל ופשוט לי' מאונס ולא פשוט ממוצא שם רע דקדים י"ל התם י"ל איצטריך ולו תהיה לאשה להיכי דמצא בה דבר דהקדיחה תבשילו דבעלמא מצי מגרש. והכא בעמוד והחזר קאי אבל באונס דקי"ל פ' נערה שותה בעציצו אפי' מוכה שחין א"כ מה דבר ימצא בה אח"כ שיהי' מותר להוציאה הלא אפי' היה כן בתחלה צריך הי' להכניסה וא"כ כל גירושין דהתם הוה בלא דבר ואפ"ה איצטריך כל ימיו דקאי בעמוד והחזר ש"מ בעלמא מגרש בלא דבר לא קאי בעמוד והחזר. ומיושב קושי' פנ"י שהק' הא איצטריך כל ימיו דה"א דלקי עכ"פ משום דעבר אמימרא דרחמנא. ולק"מ דוקא היכי דגירושין גירושין גמורין מדינא רק הכא לא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא בהא בעי' קרא אבל להס"ד דהמגרש בלא דבר איננו גירושין וכל גירושין אונס הכל בלא דבר הוא א"כ לא שייך דעבר אמימרא דרחמנא דחספא בעלמא יהיב בידה ואינו לוקה וא"כ כל ימיו למה לי אע"כ מדאיצטריך ש"מ בעלמא אין כופין להחזיר:

ולו תהיה לאשה. עיין מס' מכות שפירש"י שמצא בה עון וגירשה וכתבתי לעיל דף ל"ו ע"א בשם שו"ת שער אפרים דמיירי שהאמין לע"א שזינתה וגרשה ולוקה על שהאמין לע"א וכעין זה בש"ע סי' קע"ז שהמאמין לע"א בזה"ז עובר על חדר"ג ע"ש:

אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו וכו' למהרי"ט י"ל שלא מצאה חן בעיניו ודעתו לגרשה אלא שאינו יכול עד שימצא עלי' ג"כ שום דבר הקדחת תבשילו והיא יושבת תחתיו ומשמשתו והוא יושב ומצפה מתי תקדיח תבשילו שימצא עליה לגרשה ועיין בסמוך אי"ה:

אל תחרוש וכו'. ביבמות ל"ז ע"ב בברייתא יליף מיניה לנושא אשה ע"מ לגרשה וכ' טור בשם רמב"ם אם הודיע לה כן מותר והקשה הא מפורש כן בש"ס גבי רבנן יחודי הוה מיחדי להו וכו' וע"ש. הנה בנושא אשה ומודיע לה שדעתו לגרשה י"ל אפ"ה לא יהי' דעתו לחלוטין לגירושין בודאי אלא שעכ"פ מודיע לה כך שאם ירצה לגרשה אח"כ בלי דבר יהיה רשאי אבל הוא לא יחליט כן בדעתו לחלוטין דאל"ה הוא מאנה אותה כי היא חושבת אולי אמצא חן בעיניו ויקיים אותי. ואולי י"ל דאפ"ה שרי' ולא הוה אונאה והטעאה דאיהי מטעה נפשה והנה יש להוכיח כן מרב ור"נ דאמרי מאן הוה ליומי ויודיע דביתהו דרב ודר"נ לא יתנו רשות לקיים אשה אחרת על אשתו וע"כ הי' דעתו לחלוטין לגרש זו ש"מ כשמודיעים לה מותר אלא די"ל הא קיי"ל יכול לישא כמה נשים ואפשר שלא דעתם לחלוטין לגרש אלא עכ"פ מוכח כן מרב אמי דס"ל אסור לישא אשה על אשתו וע"כ הי' דעת רב לגרש לחלוטין ואפ"ה מהני כשמודיע. והנה הכא מייתי רבא מהאי קרא ביושבת תחתיו והא דלא תני כן בבריי' התם י"ל לפמ"ש הר"ן בפ"ק בסוגיא נכתב ביום דלפעמים אדם רואה שזה אשתו לקצור וכל אשר לה הרבה. ואעפ"י שנתן עיניו לגרשה ממתין עד שאכל הפירות ע"כ ס"ל להך מ"ד מכיון שנתן עיניו לגרשה ותשב תחתיו אך רבא קפשיט למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה ואיכא דעביד הכא ע"כ צריך להביא קרא דאל תחרוש:

עיין במשלי ג' יש שם ו' לאוין באל נגד ו' דברים שבין איש לאשתו. א) שמונעו ממנה שארה כסותה ועונתה. אמר אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך. ב) שמצערה בשליחות הגט ששולח וחוזר אחריו ומבטל לצעורי קמכוון ר"פ השולח אמר אל תאמר לך ושוב ומחר אתן. ג) עיניו לגרשה ויושבת תחתיו ומשמתו אמר אל תחרוש לרעך רעה והוא יושב לבטח אתך. ד) שממהר לגרשה בלי ערוה ובלי דבר אמר אל תריב עם רעך חנם והוא לא גמלך רעה. ה) שמקנא לה מכל אדם כפפוס אמר אל תקנאו באיש חמס אפי' באיש חמס אל תמהר לקנא. ו) ממצץ זבוב היינו ואל תבחר בכל דרכיו:

יש שנפל זבוב וכו'. עיין לעיל ו' ע"ב ותוס' ד"ה זבוב וכו' לכאורה זה הלוי ופלגשו שניהם לא טובים שהרי נתגלגל חוב על ידם מעשה פלגש בגבעה ויראה היא היתה פרוצה מעיקרא ועי"ז נענשה ונתגדל שערות באותו מקום מה שלא הי' בנות ישראל הכשרות וזה הלוי זבוב מצא ולא הקפיד כי מוציצו ושותהו עד שוב מצא נימא באותו מקום והרגיש שלא יפה עשה שהניח אשתו פרוצה והקפיד על מציצת הזבוב וא"ש דהסכים הקב"ה ע"י אביתר דזבוב ונימא א' הוא:

הא בזיוג ראשון הא בזיוג שני. וכן משמע בקרא כי יקח איש אשה ובעלה משמע זיוג ראשון צריך ערות דבר אבל בזיוג השני כתיב רק ושנאה האיש האחרון בלי שום טעם כמבואר בסוטה דף ו' ע"ב הנ"ל דלגבי שני זה בשם טוב הוה קיימא ואפ"ה ושנאה וכ' לה ספר כריתות כדכתיב אם שנא שלח: ובתשו' רשד"ם דארוסה דין זיוג שני יש לה והסברא נוטה כן דוקא זיוג ראשון ע"י בעילה היא אשת בריתך דאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה כמ"ש רמב"ן בפסוק ויאהב גם את רחל מלאה ואין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי אבל בארוסה ע"י כסף ושטר שלא ע"י ביאה לא עדיף מזיוג שני: הנה בעה"ט פ' תצא כ' דמש"ה כתיב כי ימות האיש האחרון משו"ה דהוא האחרון דנישאית לשנים ומת לא תנשא עוד ע"ש וצ"ל דס"ל כפירש"י ספ"ב דיבמות דגם נתגרשה ב"פ לא תנשא עוד וס"ל נמי מצרפי' מיתה וגירושין וזו כיון שנתגרשה מן הראשון ושוב מת השני ה"ל אחרון וצ"ל נמי דמ"מ אי לאו לא יוכל היתה מותרת להראשון דכיון דהמגרש עצמו חוזר ונושאה בטיל ליה ריע מזלא דגירושין שהרי חזר ונתפייס עמה: וחתני הרבני המופלג מו"ה דוד צבי נ"י אמר להפוסקים דב"ש וב"ה פליגי רק בזיוג שני א"כ ע"כ או ערוה או דבר מיירי בזיוג שני א"כ כבר היה לה בעל מקודם ומת ונישאי' לזה ומצא בה ערות דבר ונתגרשה. ושוב נישאי' לאיש אחר ויוצאת ממנו או בגט או כי ימות עכ"פ אתחזק בתרי זימני או גירושין או מיתה ודפח"ח: אבל מ"מ קשה מאוד לומר דקרא מיירי בזיוג שני ודעת הפוסקים הנ"ל נ"ל דס"ל כהרשד"ם דאירוסין הוה כזיוג שני וקרא מיירי כי יקח בכסף ובעלה או בנישאי' או באירוסין ואהא כתיב ערוה או דבר ומוקמי מסברא ערוה או בעילה ודבר אקיחת כסף והיינו כמו זיוג שני כנ"ל וש"ס לעיל דנדחק דאצטריך ערוה שתהא מותרת לאחר הומ"ל דאיצטריך לובעלה אלא עדיין לא אסיק אדעתי' לחלק בין זיוג ראשון לשני ולמסקנא אה"נ הומ"ל הכי ולפ"ז גם ר"ע מצי סובר כב"ה וכרבינו אלחנן ולא קשי' מדכתיב ונטמאה לבועל עמש"ל בזה וק"ל:

תוספות בד"ה והלכתא מותרת לשניהם ומעשה בא לפני ר"ת כו' אף ע"ג דקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא מ"מ מחמירין כו' עכ"ל. פירוש דאע"ג דבקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא א"כ הוי לן להקל מטעמא דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושי שני כיון דבלא"ה ליכא אלא חששא דרבנן דמדאורייתא לא חיישינן לקלא מכל מקום מחמירין משום דקידושי שני קידושי תורה נינהו וא"כ מאן דסבר דקול הראשון היה אמת יאמר שמחזיר גרושתו מן האירוסין משא"כ בקול מזה ומזה לא שייך להחמיר דא"ל שהקול ראשון אמת שמא השני שקר או להיפך כן נראה בעיני להשוות שיטת התוס' לשיטת רש"י וכמו שכתבתי בסמוך בשם הרשב"א ז"ל ודלא כמהרש"א ז"ל וק"ל:

משנה ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה. ומשמע בגמרא דהיינו דבר ערוה ממש שזינתה בעדים ברורים וע"כ איירי שלא בהתראה דאי בהתראה בת סקילה היא ואין להקשות לבית שמאי הא דכתיב בכהן הדיוט גרושה וזונה לא יקח גרושה למה לי הא כל גרושה זונה היא אלא דשפיר איצטריך גרושה למאי דמסקינן בשמעתין דבדיעבד כ"ע מודו דאי עבד עבד ואע"ג דאמרי' בעלמא דאי לא כתב קרא היינו דאי להתירא אבל דאי לאיסורא כתב קרא כדאיתא ביבמות דף ע"ט. ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דב"ש וב"ה לא איירי אלא בזיווג ראשון או לשיטת הסוברים דלא פליגי אלא מן הנשואין ולא מן האירוסין כמו שהביא בספר גט פשוט אלא דלא מיסתבר לי דקרא סתמא כתיב וכמו שאפרש לקמן ויותר נראה דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא לענין לגרשה בע"כ אבל מדעתה אפשר דבכל ענין שרי וכדאיתא בש"ע א"ע סי' קי"ט:

גמרא וב"ש האי דבר מאי עבדי ליה נאמר כאן דבר כו' מה להלן בשני עדים כו'. ומסקינן דלב"ה נמי אית ליה האי ג"ש דדבר דבר לענין עדים ברורים. ואע"ג דאפילו ספק סוטה אסורה לבעלה כדכתיב ונטמאה ונטמאה שאסורה לבעל ולבועל מ"מ הכא לא איירי מקינוי וסתירה. ויותר נראה דעיקר ג"ש אתא לאשמעינן דאפילו יוצאת מחמת דבר ערוה שזינתה בעדות ברורה אפ"ה תינשא לאחר ובזה נתיישב לי מאי דהוי קשיא לי טובא דלמאי דמסקינן ריש פ' האשה רבה ביבמות דבכל האיסורין שבתורה היכא דאיתחזק איסורא בעינן תרי וכן באתחזק היתירא ולעולם אין עד אחד נאמן אלא היכא דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא וא"כ אמאי איצטריך הכא ג"ש דדבר דבר ולמאי דפרישית א"ש דמהאי ג"ש ידעינן דאיירי הכא בעדות ברורה ואפ"ה תינשא לאחר כן נ"ל:

תוספות בד"ה מה להלן בעדות ברורה בירושל' פריך דאמאי איצטריך קרא כו' ומשני לעבור עליו בשני לאוין עכ"ל. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דלא משני בירושלמי כדמשני בשמעתין בסמוך מאי דעבד עבד ואיירי שגרשה משום דבר דהקדיחה תבשילו משום דאמרי' בעלמא דאי לא כתב קרא וכבר כתבתי במשנתינו דביבמות מסקינן דאי לאיסורא כתב קרא ואפשר דלשיטת הרשב"א ז"ל דהירושלמי סובר דאי לאיסורא נמי לא כתב קרא. ומיהו לענ"ד נראה דבלא"ה לא בעי הירושלמי לאוקמי קרא דלא יוכל בעלה הראשון כשגירשה בדיעבד בהקדיחה תבשילו או אפילו לכתחילה כשמגרשה מדעתו למאי דפרישית דבכה"ג לכ"ע שרי משום דפשטא דקרא דלא יוכל אדכתיב לעיל מיניה קאי דכתיב כי מצא בה ערות דבר ובשלמא לב"ה אתי שפיר דאיירי קרא דדבר בהקדיחה תבשילו משא"כ לב"ש דלא איירי אלא בערות דבר ממש מש"ה איצטריך לאוקמי בירוש' לשני לאוין כנ"ל:

בד"ה וב"ה כו' ואור"י דר"ע סבר כב"ש כו' דאי תרי מילי נינהו כו' למה לי לכתוב דבר להקדיחה תבשילו כיון דכתיב כו' עכ"ל. ולולא דבריהם היה נ"ל דלר"ע נמי איצטריך קרא להקדיחה תבשילו דנהי דאפי' לא מצאה חן בעיניו מחמת שהיא כעורה מרבינן דשרי מוהיה אם לא תמצא חן סד"א דוקא בכה"ג שרי דמכיון שהיא כעורה והוא שונאה לגמרי א"כ לבו אונסו ואדרבא אם לא יגרשנה הו"ל כבני שנואה משא"כ בהקדיחה תבשילו דאפשר דרתח עלה לפי שעה ולבתר הכי מפייס לה סד"א שאין לגרשה קמל"ן דאפ"ה שרי. ועפ"ז נתיישב לי היטיב מאי דאיתא בירושלמי הביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין וז"ל והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו לא תכחול ולא תפקוס כו' עד שבא ר"ע ולימד א"כ נמצאת מתגנה על בעלה ומגרשה כו' ומסיק שם בירושלמי דזקנים כב"ש ור"ע כב"ה ותמה הרשב"א ז"ל דהול"ל דר"ע לטעמיה דנפשיה קאמר והניחו בצ"ע ולמאי דפרישית א"ש דההיא דירושלמי לא דמי לדר"ע דמתני' דאיירי במצא אחרת נאה הימנה והראשונה כעורה ששונאה לגמרי משא"כ התם דאף אם לא תתקשט בנדתה מ"מ לאח"כ תחזור לנויה הראשון שהרי אם תתקשט מוצאת חן בעיניו וא"כ לא דמי אלא להקדיחה תבשילו ומש"ה איצטריך לאוקמי התם דר"ע כב"ה כן נלע"ד נכון:

גמרא א"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס כו'. וקשיא לי טובא דהא רבא גופא אמר במסכת תמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומקשינן עלה התם מאונס שגירש דמחזיר ואינו לוקה ואמאי הא עבר אמימרא דרחמנא ומשני רבא שאני התם דאמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי. ולפ"ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו מה שאין כן בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו אבל הא ודאי קשה היאך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעביד עביד דהא אפילו אי בעלמא כשגירשה שלא כדין לא מהני אפ"ה איצטריך לכתוב באונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי מש"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי. והנלע"ד ליישב דמהא מילתא גופא יליף רבא כיון דלקושטא דמילתא באונס לא לקי דהו"ל לאו הניתק לעשה א"כ אמאי איצטריך כלל קרא דלא יוכל לשלחה דאי מצא בה ערות דבר מותר לגרשה את"ל דאפ"ה נהי שאסורה עליו אין לגרשה מגזירת הכתוב דלא יוכל לשלחה א"כ היאך אמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי הא אסורה עליו משום סוטה וע"כ איירי קרא כשגירשה בענין אחר שלא ע"י זנות ואי ס"ד דלא מהני א"כ לא לכתוב לא יוכל לשלחה אלא ולו תהיה לאשה כל ימיו (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע: ול"ל דלא איצטריך אלא לענין כהן דהא לב"ש בלאו הכי אסור משום זונה) ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא איצטריך למכתב לאו יתירא כדאיתא בתוס' ריש פרק איזהו נשך אע"כ דלב"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגירשה מאי דעביד עביד וא"כ איצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדבית שמאי נשמע לבית הילל דהיכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד כנ"ל נכון ובזה מדוקדק לשון רש"י ז"ל בד"ה לא יוכל שכתב ואינו לוקה על שילוחו ולאיזה צורך כתב כן ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר דיוקו דרבא מדאינו לוקה א"כ אי ס"ד דאי עביד לא מהני אייתר ליה לגמרי קרא דלא יוכל לשלחה כל ימיו וכדפרישית ואף לפמ"ש לעיל דכשמגרשה מדעתה כ"ע מודו דשרי אפ"ה לא מצינן לאוקמי קרא דלא יוכל לשלחה בכה"ג דלקושטא דמילתא באונס נמי רשאי לגרשה מדעתה כדאיתא בכתובות. מיהו לשיטת הסוברים לחלק בין זיווג ראשון לשני לא יתכן לפרש כן וצ"ע ודוק היטב:

תוספות מה להלן בעדים וכו'. בירושלמי פריך אמאי אצטריך קרא דלא יוכל וכו' ומשני לעבור עליו בשני לאוין. מהירושלמי הזה מקשים על מ"ש הרשב"א ז"ל סימן תקנ"ז ואני בעניי כתבתי בזה בקונט' חיים שאל חלק ב' סימן הששי אות ב' עיין שם באורך ה' ברחמיו יאריך ימינו ושנותנו בטוב לעבודתו וליראתו ועסק תורה מצות וגמילות חסדים ויוסיף לנו שנות חיים:

תוס' ד"ה מה להלן בעדים ברורי' בירושלמי פריך דאמאי איצטריך קרא דלא יוכל וכו' ומשני לעבור עליו בשני לאוין. מהך ירושלמי שמעתי מקשים למ"ש הרשב"א סימן תקנ"ז דלב"ש אמאי איצטריך לא יוכל אלא דלב"ש כל זמן שמצא בה דברים המכוערים בשני עדים מצוה לגרשה וכו' ע"ש והרי בירושלמי מקשה קושיתו ומשני לעבור בשני לאוין והו"ל לירושלמי לפרוקי כדפריק הוא ז"ל דקרא אתא לגרשה משום דברי כיעור ואשמועינן דינא ורבותא. ואני השפל באתי לכלל הישו"ב לשון הירושלמי לדעת הרשב"א והארכתי אני עני בקונטריסי עיין שם כל הכתוב לחיים :

(צ רע"א משנה) ובה"א אפי' הקדיחה תבשילו.—נראה שב"ה דברו בלשון נקיה, כי תשמיש המטה מכונה בפי חז"ל בלשון בשול^*עי' פסח' קיב א: לא תבשל בקדירה שבישל בה חבירך., והענין פה שמרדה מתשמיש המטה או שמשמעת קולה על עסקי תשמיש^*עי' כתובות עב ב ורש"י שם.. ועי' מ"ש ביבמות סג ב. והנה מצינו בברכות (יז ב) גם "מקדיח תבשילו ברבים" לשם משל (ע"ש).

(צ ע"א תוספות) ד"ה מה וכו' לעבור עליו בשני לאוין.—כתב בהגהות הגרי"ב, שצ"ל "בלאו" כמו שהוא בירושלמי. ואפשר שהתוס' הוסיפו עוד לאו אחד ע"פ בבלי יבמות יא ב, דלרבנן סוטה שנסתרה היא בלאו מאחרי אשר הוטמאה (ע"ש).

(?פירוש הר"נ) ?על הרי"ף גיטין אינו כולו מהר"נ, שמסוף פ"ד (מן המשנה "המוציא את אשתו משום שם רע") וכל פ"ה ניכר ע"פ הסגנון, שהם מחכם אחר, שהיה תלמידו של הרשב"א, שכל מה שמביא בשם רבו נמצא בחדושי גיטין להרשב"א, ואת הרי"ף הוא מכנה "הרב הגאון" או "הרב ז"ל" (עי' רפ"ה ורמז תצ"ב).

(שם רמז תפ"ז) ?חסר לשון, וכצ"ל: ומשום דסתמא קתני משמע שכן הדין דקמא יטול בינונית ובתרא זיבורית דאי בשנתרצה האחרון שהוא יטול זיבורית והראשון יטול בינונית לא היה בע"ח גובה אלא מבינונית, דה"ל כמכרו לו ואמר רבא וכו' אלא ודאי כדאמרן וכו' ורבינו ז"ל (הוא הרשב"א בחדושיו כאן, ועי' גם בריטב"א) דחה וכו' (ומה שבינתיים מיותר. ומ"ש ע"ז בחדושי אנשי שם כאן אינו מחוור).

(שם) ומיהו באדם בעלמא עד אחד נאמן וכו'.—כן הוא בחדושי רשב"א וריטב"א, והם ביארו יפה טעמו של דין זה.

(שם רמז תקס"ו) ד"ה כי עבדינן וכו' וגירות לא שכיחא דהכי אמרינן לעיל בפרקין וכו'.—אין ראייתו מובנת, דמה שאמרו "גירות לא שכיחא" (פה א) היינו בשמתנה על גוי פלוני בפרט, דודאי לא שכיח שאותו גוי שהתנה עליו יתגייר, אבל גירות בכלל שיתגייר איזה גוי, שהוא ודאי, שהיה שכיח בזמניהם, שעדיין לא נאסרה גירות בדיני המלכות.

מותרת לשניהם. כלומר אף מגרש שני ונושא ראשון ואפי' רב הונא מודה בהא: מתני' הקדיחה. שרפה או ע''י אור שקורין אדורשי''ר או במלח כמו כי אש קדחה באפי (דברים לב): ערות דבר. לב''ה משמע להו או ערוה או שאר דבר סרחון: ר''ע אומר. אפי' לא מצא בה לא ערוה ולא דבר: גמ' משום דבר תנשא. היוצאת מבעלה מפני דבר ולא מפני ערוה הוא דקאמר רחמנא מותרת לינשא לאחר כדכתיב והיתה לאיש אחר אבל היוצאת משום ערוה תהא אסורה לכל: וב''ש האי דבר מאי עבדי ליה כו'. דהא קרא דוקא בערוה לחוד איירי וא''כ ערוה בדבר מבעי ליה כלומר ערוה בעדים: אף כאן בעדים. ברורים אינה נאסרת עליו משום ערוה אלא בעדות ברורה: וב''ה. דהא על כרחינו האי דבר מפקיתו ליה לעדות כדמפרש ליה ואזיל: מי כתיב ערוה בדבר. דמשמע דמצא בה ערוה בעדים ברורים: וב''ה. נמי ודאי מיבעי להו להכי לענין לכופו להוציא דלא כייפינן ליה להוציא אלא בעדות ברורה מיהו להכי כתיב ערות דבר ולא כתיב ערוה בדבר ולא כתיב נמי או ערות או דבר כי היכי דלידרשיה בתרוייהו דמשתמע ערוה או דבר ומשמע נמי ערוה בדבר: כי משמש בארבע לשונות. במקום ארבע לשונות הללו נכתב כי בתורה במקום אם במקום פן במקום אלא במקום אשר במקום אם כמו כי ימצא בקרבך כי יקרא כי תראה חמור כי תפגע כולהו משמע לכשיארע כלומר אם יהיה כך וכן רובן במקום אלא לסתור דבר האמור למעלה לומר אינו כן אלא כן כמו ויאמר לא כי צחקת אינו כן כדבריך אלא צחקת וכן אל תקפוץ את ידך כי פתוח תפתח לו אלא פתוח תפתח לו וכמו לא כי ברחוב נלין לא נסור אל ביתך אלא ברחוב נלין וכן הרבה במקום פן כי תאמר בלבבך רבים וגו' לא תירא מהם וגו' אין אתה יכול לפרש בלשון אם לומר אם תאמר בלבבך וגו' לא תירא מהם הא אם לא תאמר תירא מהם אין זה נכון ולא בלשון אלא אבל נדרש הוא בלשון פן לומר שלא תאמר כן ובתמיה נדרש כלומר וכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ותירא מהם וכן כי תאמרו מה נרדף לו לעולם לא תשיבו אל לבבכם לומר מה נרדף לו וכן כל כי הסמוכין לאף אף כי תאמר לא תשורנו אף כי אנכי אעננו כולן נדרשין בלשון תימה הלכך סוף פירוש מלמדך פן תאמר כן ועוד משמש בלשון דהא דהיינו אשר או מפני כלומר ליתן טעם ליישב דבר שלמעלה הימנו כמו לא צחקתי כי יראה כמו אשר יראה כלומר מפני שיראה וכן מדוע אתה יושב לבדך כי יבא אלי העם מפני שבא אלי העם שהעם בא אלי וכן כי זה משה האיש כי אמרתי פן תגזל את בנותיך כי אמרתי רק אין יראת אלהים כולן נדרשין כמו אשר כלומר מפני וכן כי גוע אהרן לפי הדרשה שדרשוהו חכמים שמפני גויעתו נסתלק הענן וכולהו מתרגמינן להו ארי שלשון ארי בארמי משתמש כל לשונות כי בעברי ואם באת לשנותו צריך אתה לשנות כולן לפי עניינו וכל כי הנפתרים בלשון כאשר כמו והיה כי יביאך וכל אלו שאין אתה יכול לפותרו בלשון אם דהא ודאי יביאך וכן כי תבואו אל הארץ כי בא סוס פרעה כי תרבו ופריתם בארץ כולן לשון דהא הן נפתרים במדרש סיפרא וסיפרי עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ בשכר שתירש תכבש כלומר מפני שיביאך וכשתבואו אל הארץ אתם זקוקים למצות הללו וכי בא סוס פרעה וגו' מפני שבא סוס פרעה וגו' לפיכך ותקח מרים וגו' וכל כגון אלו שאין אתה יכול לפותרן בלשון מפני ונפתרין בלשון כאשר כמו כי יאמרו אליכם בניכם כי יהיה להם דבר כולן לשון אם הם: דהא מצא בה. מפני שמצא בה הא לאו הכי לא יגרשנה וב''ה נמי הכי משמע להו לשון מפני מפני שמצא בה או ערוה או דבר ואם לאו לא יגרשנה הלכך לא תמצא חן דקאמר קרא היינו מפני שמצא בה כדמפרש ביה ולא משום חן של נוי: ור''ע. מפרש ליה להאי כי בלשון אם הלכך תרי מילי נינהו אם לא תמצא חן של נוי בעיניו ואם מצא בה ערות דבר: לא מצא בה לא ערוה ולא דבר. לב''ה וגירשה: מהו. מי כייפינן ליה לאהדורה או לא: גבי אונס. האונס את הנערה בתולה: לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואמרינן במס' מכות (דף טו.) דהאי כל ימיו קרא יתירא הוא ובא ללמדך לא יוכל לשלחה ואם שלח לא יהא בשלוחה כל ימיו שב''ד כופין אותו להחזירה ואינו לוקה על שילוחו שנתקו הכתוב לעשה של עמוד והחזר מכלל דלכל המגרשים אינם בעמוד והחזר דאי כל מגרשי נשותיהן בעמוד והחזר למה לי לגלויי בהאי: מהו. יש עונש בדבר או לא: שדעות במאכל. דעות בני אדם חלוקות באסטניסות של מאכל ומשתה יש שהוא איסטניס וקץ במאכל מחמת מיאוס מועט ויש שאינו איסטניס כל כך ויש שאינו איסטניס כלל כך דעות בני אדם חלוקות בפריצות יש מקפיד על פריצות מועט ויש שאינו מקפיד כל כך ויש שאינו מקפיד כלל: פפוס בן יהודה. בעלה של מרים מגדלא נשייא היה וכשיוצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר לכל אדם ומדה שאינה הוגנת היא זו שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו:

והלכתא מותרת לשניהם. ומעשה בא לפני ר''ת שיצא על גט אחד קול פסול ונתנו גט שני מפני הלעז ולא הצריכה ר''ת להמתין ג' חדשים מזמן גט שני כיון שהראשון היה כשר. ולא היה גט שני אלא מפני חששא דלעז והביא ראיה מכאן דאמרי' הכא דמותרת לשניהם אע''ג דדמי למחזיר גרושתו מן האירוסין כיון שאין כאן אלא קול בעלמא לא החמירו ואומר ר''י דאין ראיה דשאני הכא דהוי קול מזה ומזה ואין דומה כל כך למחזיר גרושתו מן האירוסין אבל בקול אחר יש להחמיר כדאמרינן לעיל כשלא מצאו דבר על בוריו שלא יגרש שני וישא ראשון אע''ג דקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא מ''מ מחמירין משום דקידושי שני קידושי תורה ודמי טפי למחזיר גרושתו מן האירוסין: כי משמש בד' לשונות. מה שפי' בקונט' דכי תבא וכי יביאך וכי בא סוס כולן משמשין בלשון דהא דאי אפשר שישמשו במקום אם דהא ודאי הביאם הקב''ה לארץ וכן ודאי כי בא סוס פרעה ונראה לר''ת דבחנם דחק דהרבה אם משמשים בלשון זה כגון אם תקריב מנחת ביכורים אם כסף תלוה עד אם כלו לשתות אם יהיה היובל לבני ישראל כולם הם לשון ודאי: לעיל: מה להלן בעדים ברורים כו': בירושלמי פריך דאמאי אצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ומשני לעבור עליו . בב' לאוין: בית שמאי סברי [כי] מצא בה ערות דבר דהא מצא בה ערות דבר וגו'. ואית ספרים דגרסי ב''ה וב''ש ואור''י דר''ע סבר כב''ש דאמרי ערות דבר חדא מילתא דאי תרי מילי נינהו או ערוה או דבר למה לי לכתוב דבר להקדיחה תבשילו כיון דכתיב אם לא תמצא חן בעיניו דהיינו מצא נאה ממנה מותר לגרשה וערות דלאחר תנשא וה''ה הקדיחה תבשילו ולפ''ז אתי שפיר הא דנקט בספרים וב''ש ולא נקט וב''ה לאשמועינן אע''ג דשוין ר''ע וב''ש בדרשא דערות דבר מ''מ פליגי בהאי והרב רבי אלחנן מפרש דר''ע אתי שפיר כב''ה דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון אי נמי: