גיטין צ ע"ב

וּפְרוּמָה מִשְּׁנֵי צְדָדֶיהָ וְרוֹחֶצֶת עִם בְּנֵי אָדָם
עִם בְּנֵי אָדָם סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם רוֹחֲצִין
זוֹ מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לְגָרְשָׁהּ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת וְגוֹ' וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הַכָּתוּב קְרָאוֹ אַחֵר לוֹמַר שֶׁאֵין זֶה בֶּן זוּגוֹ לָרִאשׁוֹן זֶה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ וְזֶה הִכְנִיס רְשָׁעָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ
זָכָה שֵׁנִי שִׁלְּחָהּ שֶׁנֶּאֱמַר וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְאִם לָאו קוֹבַרְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן כְּדַאי הוּא בְּמִיתָה שֶׁזֶּה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ וְזֶה הִכְנִיס רְשָׁעָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ
כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם שְׂנֵאתָהּ שַׁלַּח רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר שָׂנאוּי הַמְשַׁלֵּחַ
וְלָא פְּלִיגִי הָא בְּזוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזוּג שֵׁנִי
דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כׇּל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה אֲפִילּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ
הֲדַרַן עֲלָךְ הַמְגָרֵשׁ וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת גִּיטִּין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - ב

ופרומה בבגדיה משני צידיה, ורוחצת עם בני אדם, ואינו מגרשה. ותמהינן: וכי אשה הרוחצת עם בני אדם, סלקא דעתיך, מעלה אתה בדעתך לומר שזו מידה רעה בלבד אם אינו מגרשה?

הרי באשה זו יש רגלים לדבר שזונה היא, ואסורה היא לו. ^[8]

אלא, רוחצת במקום שבני אדם רוחצין. דהיינו, לאחר שגמרו להתרחץ היא נכנסת לשם, בעודם שם.

זו מצווה מן התורה לגרשה, שנאמר "כי מצא בה ערוות דבר, ושלחה מביתו".

והשתא מפרשינן לסיפיה דהאי קרא "הלכה והיתה לאיש אחר".

אותו אדם שלוקחה, הכתוב קראו "אחר"! לומר, שהוא אינו "בן זוגו, אינו באותה דרגה לראשון.

שהרי זה, הוציא רשעה מתוך ביתו. וזה השני, הכניס את אותה רשעה לתוך ביתו.

ועל דרך זה מתפרש המשך הפסוק "ושנאה האיש האחרון, ושלחה מביתו".

אם זכה השני, יקיים בה "שלחה", שנאמר "ושנאה האיש האחרון".

ואם לאו, אם אינו מוציאה, הרי היא קוברתו. שנאמר בהמשך הפסוק "או כי ימות האיש האחרון", שזה הוא עונשו. וכדאי הוא במיתה, לפי שזה הוציא רשעה מביתו. וזה הכניס אותה רשעה לתוך ביתו.

נאמר במלאכי [כב] "כי שנא שלח".

רבי יהודה אומר: הכי דרשינן: "אם שנאתה, שלח".

רבי יוחנן אומר: הכי דרשינ"ן שנאוי המשלח. ^[9]

ולא פליגי - הא דדרש רבי יוחנן ששנאוי המשלח, המדובר הוא בזיווג ראשון.

הא דדרש רבי יהודה, בזווג שני. לפי שהמגרש בזיווג שני אינו צער כל כך כמו המגרש מזיווג ראשון. ^[10] דאמר רבי אלעזר" כל המגרש את אשתו הראשונה, ^[11] אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. שנאמר [מלאכי ב] "וזאת שנית תעשו, כסות דמעה את מזבח ה', בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה, ולקחת רצון מידכם. ואמרתם על מה? על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך, אשר אתה בגדת בה, והיא חברתך ואשת בריתך".

הדרן עלך פרק המגרש וסליקא לה מסכת גיטין

הערות

^[8] הפני יהושע תמה מנא לן שחובה לגרשה הרי אין עדים שזינתה. ותירץ הבית מאיר [סי' ו, ט"ז] שהברייתא כאן הביאה את דברי רבי מאיר, ודעת ר' מאיר לעיל פט. שאפילו אכלה בשוק תצא.

^[9] עוד פירוש הביא רש"י דלר' יהודה שנאת שלח כר' עקיבא שאין צריך טעם כדי לגרשה. ולר' יוחנן אם שנואה לפני המקום שלח, וכבית שמאי, ואפילו לבית הלל הוא שנאוי. והקשה המשנה למלך בשם מהריב"ל, הא בגמ' אמרינן ולא פליגי הא כזיווג ראשון וכו' ולגירסת רש"י פליגי דהא כר' עקיבא והא כבית שמאי? ותירץ דר' יהודה ור' יוחנן פסקו כבית שמאי שאסור לגרשה אלא אם כן מצא ערוות דבר בזיווג ראשון, ובזיווג שני פסקו כר' עקיבא שיכול לגרש סתם. וברש"ש ביאר שבזיווג שני יכול לגרש סתם משום שכבר נמצא בה ערוות דבר תחת בעלה הראשון.

^[10] הרש"ש כ' דדווקא בחור עם בתולה נקרא זיווג ראשון, ודייק כן מהפסוק שהביאה הגמ' דקאמר אשת נעוריך - הינו שלקחת בימי נעוריך, ואשת בריתך - שלקחה בעודה בתולה כדאמר י' בסנהדרין אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וכן כתב הפרי חדש [אה"ע קי"ט, ג].

^[11] כתב הבית יוסף [קיט] דהיינו דווקא כשמגרשה בעל כרחה והקשה הט"ז דאם כן היה לגמ' לחלק בין גירשה בעל כרחה לגירשה מרצונה. ותירץ דמהא דכתיב אשת נעוריך משמע שמדובר על זיווג ראשון.

ושמלתה פרומה (קרועה, פתוחה) משני צדדיה, ורוחצת עם בני אדם (גברים).

ותוהים: עם בני אדם סלקא דעתך [עולה על דעתך]? דבר כזה ודאי אף אדם פחות אינו מניח לאשתו! אלא כוונתו שרוחצת במקום שבני אדם רוחצין תדיר.

אשה זו מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר: "כי מצא בה ערות דבר ושלחה מביתו... והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, א-ב). הכתוב קראו לשני "אחר", לומר, שאין זה בן זוגו לראשון, שהוא אחר ושונה מן הראשון במהותו. שכן, זה הראשון הוציא רשעה זו מתוך ביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו.

אם זכה שני — שלחה (גירש אותה), שנאמר: "ושנאה האיש האחרון... ושלחה מביתו" (דברים כד, ג), ואם לאו [לא] — קוברתו, שנאמר: "או כי ימות האיש האחרון" (דברים כד, ג). כדאי (ראוי) הוא במיתה, שזה, הראשון, הוציא רשעה מביתו, וזה הכניס רשעה לתוך ביתו.

א נאמר בתוכחת הנביא על מגרשי נשותיהם "כי שנא שלח אמר ה' אלקי ישראל" (מלאכי ב, טז). ר' יהודה אומר: כוונת הכתוב אם שנאתה את אשתך — שלח (גרש) אותה, ואל תדור עם אשה השנואה עליך. ר' יוחנן אומר: שנאוי (שנוא) הוא המשלח.

ומעירים: ולא פליגי [נחלקו בדבר]: הא [זה] מדובר בזוג ראשון, שלא יגרש את אשתו הראשונה אלא יסבול אותה, הא [זה] מדובר בזוג שני, שאם שונא אותה ראוי לו לשלח אותה.

שאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה — אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם. ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב, יג-יד) משמע שאשת נעורים (זיווג ראשון) אין לגרש, כי שנוא לפני המקום מי שמגרש את אשת נעוריו שנקשרה עמו בחברה ובברית.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and with her garment open from both sides, and bathing with men, and ignores it.

The Gemara asks: Can it enter your mind that the baraita is referring to a wife who bathes with men? Even a man of the lowest moral character would not allow his wife to act in this manner. Rather, the baraita means that she bathes in a place where men often bathe.

The baraita continues: With regard to this kind of wife, it is a mitzva by Torah law to divorce her, as it is stated: “Because he has found some unseemly matter in her, and he writes her a scroll of severance, and gives it in her hand, and he sends her out of his house…And she goes and becomes another [aḥer] man’s wife” (Deuteronomy 24:1–2). The verse called the second husband aḥer, other, to state that this man is not a peer of the first husband. They are morally distinct, as that first husband evicted a wicked woman from his house and this second man introduced a wicked woman into his house.

If the second man merits, he will send her out, as it is stated in the following verse: “And the latter husband hates her…and he sends her out of his house” (Deuteronomy 24:3). And if not, she will bury him, as it is stated in the same verse: “Or if the latter husband dies.” It is appropriate for him to receive the punishment of death, as that first man evicted a wicked woman from his house and this second husband introduced a wicked woman into his house.

§ The prophet Malachi states in rebuke of those who divorce their wives: “For I hate sending away, says the Lord, the God of Israel” (Malachi 2:16). Rabbi Yehuda says: The verse means that if you hate your wife, send her away. Do not continue living with a woman whom you hate. Rabbi Yoḥanan says: The verse means that one who sends his wife away is hated by God.

And the Gemara explains that they do not disagree. This statement is with regard to a first marriage, i.e., one should tolerate his first wife and not divorce her, and that statement is with regard to a second marriage, in which case the husband should divorce his wife if he hates her.

As Rabbi Elazar says: With regard to anyone who divorces his first wife, even the altar sheds tears over him, as it is stated: “And this further you do: You cover the altar of the Lord with tears, with weeping, and with sighing, insomuch that He does not regard the offering anymore, nor does He receive it with goodwill from your hand. Yet you say: What for? Because the Lord has been witness between you and the wife of your youth, against whom you have dealt treacherously, though she is your companion, and the wife of your covenant” (Malachi 2:13–14). Clearly one should not divorce the wife of his youth, i.e., his first wife, as one who does so is hated by God for divorcing the woman to whom he was bound in companionship and covenant.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו וגו' והיא חברתך ואשת נעוריך. ואשת נעורים משמע אשתו ראשונה והכי נמי אמרינן ביבמות (סג, ב) אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנאמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. סליק. סליק פרק המגרש בסיעתא דשמיא וסליקא לה מסכתא בסייעתא דשמיא בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען ברוך ה' לעולם אמן ואמן נשלם זה ספר חידושי גיטין בי"ד ימים לחדש אדר שנת שמנים ותשע לפרט היצירה הנה באלבלאד דסינסקה יע"א נאם הכותב משה בר חיים אבן שבוקה ישמרהו אל

והלכה והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר כלומר שאין זה בן זוגו של ראשון זה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניס רשעה בתוך ביתו זכה שני שלחה שנאמר ושנאה האיש האחרון ואם לאו קוברתו שנאמר או כי ימות כדאי הוא במיתה שרשעה זו הכניס לתוך ביתו:

כי שנא שלח רב יהודה אמר כי אם שנאתה שלח ור' יוחנן אמר שנאוי המשלח ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני דאמר ר' אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' וגו' עד והיא חברתך ואשת בריתך:

בד"ה עם בני אדם כו' דבעיא היא בסוטה אי עוברת על דת כו' עכ"ל ר"ל בסוטה בפרק ארוסה היא ופרש"י שם עוברת על דת שאינה צנועה יוצאה וראשה פרועה וטוה כו' ע"ש ותפשוט לה מהך דהכא דקתני בה מצוה ולאו חובה הוא לגרשה אלא דמותר לקיימה כדדייק דפריך הכא לפרש"י מלשון מצוה רוחצת עם בני אדם ס"ד ותרצו דודאי עוברת על דת דהיינו ראשה פרועה כו' לא הוי איסור לקיימה אלא מדרבנן ושפיר נקט בה לשון מצוה ולא חובה אע"ג דאסור לקיימה מדרבנן אבל זו רוחצת עם בני אדם כדס"ד ממש רוחצת עמהן ודאי חובה לגרשה מן התורה ולא הל"ל לשון מצוה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אם שנאת שלח כר"ע אם שנואה כו' שלח כב"ש עכ"ל ר"ל היינו כסברת ר"ע וכסברת ב"ש ומיהו ר"ע וב"ש ודאי דפליגי במתניתין והני אמוראי לא פליגי כדמסיק הא בזווג ראשון כו' ודו"ק:

בד"ה זוג ראשון כו' כדכתיב בתריה אשת נעוריך וכתיב ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך גו' אל יבגוד עכ"ל כצ"ל לכאורה קשה לפירושו מי הכריחו לאתויי קרא אחרינא ולא סגי ליה בהאי קרא דלעיל מיניה ומייתי ליה תלמודא ונראה לפי דקדוק המקרא דכתיב אל יבגוד בלשון נסתר לזכר ולפי הענין ה"ל למיכתב אל תבגוד בלשון נוכח כמה שכתוב בקרא דלעיל מיניה אשר בגדת בה ורש"י שפירש שם דאל יבגוד רוחך הוא קשה שפתח בלשון רבים ונשמרתם ברוחכם וסיים בלשון יחיד אל יבגוד אבל לפי הדמיון בקרא כי ישראל הם אשתו של מקום והוא בעלה ואישה וכיון דהאיש הוא המגרש בע"כ של אשה הא דקאמר כל המגרש אשתו ראשונה כו' מזבח מוריד עליו דמעות באיש אתי לאזהורי שלא יגרש אשתו ראשונה והשתא מקרא דלעיל מיניה דמייתי תלמודא ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה דעם ישראל שהם בדמיון האשה ידבר שבגדת באישות נעוריך שהיה לך עם הקב"ה ליכא ראיה כלל שהרי היא מתגרשת שלא לרצונה אבל סמך עצמו תלמודא אקרא דבתריה דכתיב ובאשת נעוריך אל יבגוד דהוה לשון נסתר לזכר דעם ישראל ידבר דאם תהיו נשמרים ברוחכם גם הקב"ה אל יבגוד באישות נעוריך שהיה לו עמכם ומדקרי ליה בגידה לגביה כביכול אם יגרש איכא למילף דאסור לגרש אשתו ראשונה ועלה קאמר דהמזבח מוריד עליו דמעות דהיינו עליו שהוא המגרשה לרצונו ובענין זה מתפרש המקרא דמייתי תלמודא שאמר וזאת שנית ר"ל מפריד עצמו מזוג ראשון לשני וע"פ מ"ש# בסוטה איש ואשה זכו שכינה ביניהם דהיינו שם י"ה לא זכו אש אוכלתן והדמיון בזה אש המקום עמנו שמתחבר אם זכינו בשם י"ה כמ"ש רשפיה רשפי אש שלהבת יה והוא ענין האש מן השמים שהיתה רבוצה במקדש ראשון על המזבח שהיה אז חיבתן שלמה לפני המקום כחיבור איש ואשה בסוד י"ה וע"כ אמר שע"י שאתם היו בוגדים באישות נעורים ובזוג ראשון כסות דמעה למזבח אשר בו נכבה האש של אהבה המחבר איש ואשה וע"ז אמר כי העיד ה' ביני וביניך גו' דהיינו שם י"ה שהוא עדות לשבטי י"ה ומחבר אש של איש ואשה ולזה אמר והיא חברתך לחבר איש ואשה בשם י"ה ושלא תהא אש אוכלתן והיא אשת בריתך שהיה להם הברית בבית ראשון במזבח שהיתה רבוצה שם מן השמים ובכן יתקיים עוד בנו כאמור וענתה שמה כימי נעוריה גו' והיה ביום ההוא תקראי אישי גו' וכי"ר א"ס:

ע"ב לאיש אחר הכתוב קראו אחר כו' דה"ל למכתב שני לגבי ראשון דכתיב בתריה בעלה הראשון אבל קראו אחר שאינו בן זוגו של ראשון ואינו דומה לראשון כמו אל אחר:

שזה הוציא כו' וזה הכניס רשעה כו' דמסתמא ידע השני בדבר ערוה שזכר שיוצאה וראשה פרוע וטוה בשוק כו' ואמר זכה שני שלחה שנאמר ושנאה וגו' ר"ל גם בשלא ומצא הוא דבר ערוה בה עכשיו שונאה ותביא לו שישלחה מביתו ודבר זה שלא ימות תגרום לו זכותו וק"ל:

כל המגרש אשתו ראשונה כו' מבואר בפ' כ"ג ועיין כאן בכל זה באורך בחידושי הלכות ע"ש:

למען ידעו הדורות להבין ולהורות. בגט שכ"מ שנותנין בדורות הללו בסתם בלי שום תנאי ע"פ תיקון הר"י מפרי"ש*). הנה אחרי אשר זכיתי בעזה"י ללמוד מסכת גיטין אמרתי כי יסודו הוא בעצמו מה שפירש ר"ת בתוספות בפרק מי שאחזו אההיא דכל היוצא למלחמת בית דוד כו' ולכך היתה בת שבע מותרת לדוד שהיו נותנין גט גמור בלי שום תנאי ובצנעה וכשחוזר מן המלחמה היה כונסה והיתה בת שבע פנויה גמורה כו' ולפי שגירשה בצנעה כו' ע"ש ובפרק הזהב בתוס' מפורש יותר בזה שהיו עושין בצנעה כדי שלא יהא רבים קופצים לישאנה ומהשתא הוא בעצמו תיקון של הר"י מפרי"ש בגט שכ"מ שאנו נותנין בלי שום תנאי אלא לפי שלא עושין כן בצנעה בשכ"מ היו קופצים רבים לישאנה תיקן הוא שיהו עושין שדוכין מחדש בקנס וחרס לכונסה כשיעמוד מחולי וזה נראה לי ברור הגם כי כבר כתבתי כי הדברים כמשמען וכפשטן בתקנת ר"י מפרי"ש דהוה גט גמור כמ"ש כבר בראיות והוכחות מ"מ אמרתי להעלות על הספר דבר שנתחדש לי בזה:

גמ' רבי יוחנן אומר שנוי המשלח כו'. נ"ב ס"א שנואה לפני המקום שלח:

גמרא. לומר שאין זה בן זוגו. כצ"ל:

רש"י ד"ה זוג ראשון. כדכתיב בתריה אשת נעוריך כו'. תימה דכ"ז כתיב קודם כי שנא שלח. ואולי דר"ל בתריה דקרא וזאת שנית כו'. ולא היה לפניו הגי' בגמרא סופיה דקרא דואמרתם: סליק מסכת גיטין בס"ד

ואמרת על מה. יל"ד בפסוקים הללו הרבה כי מה ענין צעקת הנשים הישראלית על שנשאו נכריות הקב"ה הוכיח על בעל בת אל נכר. והישראלי' צווחו על שהושיבו צרתן בצידן ואפי' רחל ולאה נעשית צרות זו לזו ומאי איכפת להו אם הם נכריות או גיורת. ועוד מה זו צווחה הלא קיי"ל נושא אדם כמה נשים אי מצי למיקם בספוקי' ע"כ נ"ל צעקת הצדקני' הי' נהי אין אשה מצווה על פ"ו אבל עכ"פ נוח לה שתהי' עקרה ולא תוליד בנים סוררים ורשעים והני נשי במאי זכיין באקרי' בנייהו ואולי נשאו נשים נכריות וקללתן בצידן לא יהי' לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים אפי' הבנים שיהי' להם מהישראלים ע"כ צווחו אם שנאת שלחני ולא אוליד לריק ובהלה כי מה האחד מבקש ר"ל דכתיב והיו לבשר אחד מה תכלית מזה האחד זרע אלקים אבל לא כאלו. ואומרו והיו לבשר א' ר"ל שהולד יהי' זכר ונקבה מקבל מרבותיו ומשפיע לאחרים ע"ד זכר ונקבה בראם וזהו האחדות גמור ולא ח"ו בהיפוך. ויען אחז"ל דתורה נמשלו לאשת חיל והמינות באשה זרה נכריות ע"כ יאמר כן המספיקים בילדי נכריות בעו"ה והם ביכרת ה' אשר יעשנו ולא ער ולא עונה. ועכ"פ הלואי ישלח אשת חיל ולא יעסוק בתורה ג"כ כי המה מחבלי כרם בית ה' בעו"ה והם המולידים בנים זרים מורדי אור והארכתי ואין כאן מקום להאריך: וע"ד הנ"ל י"ל בפ' השבוע ותדבר אהרן ומרים במשה על אשה כושית אשר לקח כי אשה כושית לקח כפל אשה כושית. ועל השני תרגם איתתא כושית דנסיב רחיק ולא פי' כן על הראשון וי"ל דאלדד ומידד התנבאו משה מת ויהושע מכניס ולא בני משה דברו אהרן ומרים שהוא זה מטעם שנשא מתחלה אשה כושית בגיותה ע"כ לא יזכה בער ועונה. ומזה הטעם הרחיק האשה הצדקת משונה במעשים הטובים ככושים היא ציפורה עצמה אחר שנתגיירה מ"מ הרחיק עצמו ממנה כי לא עתיד להולד בן צדיק וטוב נמצא ב' פעמים אשה כושית בפסוק על שני פנים הראשון כושית ממש בגיותה. והשנית כושית בצדקתה: והנה לעיל ו' ע"ב אמר אביתר לאו בר סמכא ע"ש י"ל דהתנא התחיל המביא ולא המוליך ומזה משמע כרבה ומסיק לעיל דה"ה המוליך ורבנן דסיפא מפרשי' לת"ק וכתבתי לעיל דהתנא לא רצה לפתוח בפורענו' ע"כ התחיל בהמביא מהח"ל לא"י שאפשר הבעל יצא לח"ל ללמוד תורה דמותר והיא אינה רוצה לצאת מא"י לח"ל ושולח לה גט לטובתה שלא תתעגן ואין זה התחלה בפורענו' משא"כ המוליך שהבעל בא"י והיא אינה רוצית לעלות מח"ל לא"י והוא פורענו' ע"כ לא התחיל בהמוליך וסמך אדרבנן דמפרש לת"ק. אך ר' אביתר דכ' תלמידים העולים אפי' מח"ל לא"י ללמוד עוברים על ויתנו הילד בזונה א"כ לדידי' גם המביא פורענו' ומדלא נקיט המוליך ש"מ כרבה ולא כרבא וא"כ הא דשלח לר"ח משום דטעה בדרבה ע"ש ותבין:

בחי' אגדה שלי אמרתי הא דאמרי' פ' במה מדליקין ב"ש קפדן וב"ה אוהב שלום ורודף שלום ומקרב בריות לתורה לא שב"ש היה קפדן שלא מן הדין ח"ו אלא הלל הי' ענותנותו ביותר שלא מן הדין לקרב הבריות לתורה דלמד מהקב"ה שהרי הבעל יכול לגרש אפי' בדבר כל שהוא ואפ"ה אמר הקדוש ברוך הוא שמו הגדול שנכתב בקדושה ימחה על המים שלא להפריד בין הדביקי' א"כ מכ"ש שנמחל על כבודנו לקרב הבריות. אבל שמאי לטעמי' דלא מצי לגרש בלי עדים ואמר הקב"ה ימחה שמו לברר רשעתה ולהוציאה מבעלה ואין שלום לרשעים ומ"מ הלכה כב"ה ושלום רב לאוהבי תורתך. פה ק"ק פ"ב יום ג' י"ב לירחא תליתאי תקצ"ח לפ"ק יזכני ה' להתחיל ולסיים מסכתות הרבה אמן:

תוספות בד"ה עם בני אדם ס"ד כו' אבל זו חובה לגרשה מן התורה כו' עכ"ל. ולכאורה לא ידענא מאי פשיטותא דהא לבית שמאי משמע שאין לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ממש שזינתה בעדים וא"כ מדב"ש נשמע לב"ה דלא פליגי בהכי לענין לכופו לגרשה אם לא שנאמר דהא דאמרינן לעיל לב"ש בעדות ברורה היינו אפי' עידי כיעור כה"ג שרוחצת עם בני אדם ובזה יתיישב יותר קרא דגרושה זונה אלא דא"כ לא הוי מקשי מידי בירושלמי למאי איצטריך קרא דלא יוכל לשלחה דהו"ל מחזיר סוטתו ומאי קושיא האיכא לאוקמי בכה"ג ויש ליישב בדוחק ונראה דבאמת לא פשיטא להו להתוספות הא מילתא מש"ה כתבו ועוד יש לפרש דאפי' אדם רע אין סובל זה מאשתו משמע דחובה לגרשה מן התורה ליכא וצ"ע:

גמרא רבי יהודה אמר אם שנאתה שלח רבי יוחנן אמר שנוי המשלח ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני. משמע דבזיווג ראשון לכ"ע שנוי המשלח ומש"ה כתבו קצת פוסקים דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בזיווג שני אבל בזיווג ראשון מודו ב"ה דאין לגרש אא"כ מצא ערות דבר וכבר כתבתי במשנתינו דלא יתכן לומר כן כיון דב"ש וב"ה בקרא פליגי ויותר נראה כמ"ש הר"ן ז"ל דנהי דלב"ה אפילו בהקדיחה תבשילו מותר לגרשה מן התורה היינו שאין בית דין שלמטה כופין אותו שלא להוציאה אבל מן השמים מענישין אותו בזיווג ראשון והיינו קרא דדברי קבלה דשנוי המשלח. ועוד נראה דאשכחן היתר גמור דלכתחלה לב"ה אף בזיווג ראשון והיינו מן האירוסין דקרא דשנוי המשלח נראה דהיינו דוקא מן הנשואין דילפינן מדכתיב והיא חברתך ואשת בריתך והיינו כדאמרי' בעלמא אין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי ונהי דקרא דוכתב ספר כריתות ליכא לאוקמי מן האירוסין דכתיב ובעלה מ"מ קראי מיתרצן כדפרישית בשם הר"ן ז"ל אבל משנתינו דאיירי ב"ש וב"ה ור"ע מיתוקמא שפיר אף לכתחלה ומן האירוסין כנ"ל מדמסיק הש"ס קרא דוהיא חברתך ואשת בריתך:

סליק פרק המגרש וסליקא לה מסכת גיטין בעזה"י

ופרומה משני צדדיה. אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצדיהן: עם בני אדם סלקא דעתך. א''כ רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו: במקום שבני אדם רוחצים. והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהן: כי שנא שלח. פסוק הוא בנבואת מלאכי: אם שנאת' שלח. כרבי עקיבא: אם שנואה היא לפני המקום שלח. כב''ש ואית דגרסי שנוי המשלח וזו שמעתי שנוי המשלח לפני המקום ואפילו לבית הלל נהי דלא כייפינן שלא להוציא מיהו שנוי הוא: זוג ראשון. אשת נעורים ובה משתעי קרא כדכתיב בתריה אשת נעוריך וכתיב ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד:

הדרן עלך המגרש

עם בני אדם סלקא דעתך. פירש בקונטרס אם כן רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו וחובה לגרשה ולא מצוה וקשה דהא טווה בשוק ויוצאה וראשה פרוע נמי חובה לגרשה ולא מצוה דבעיא היא בסוטה (דף כה.) אי עוברת על דת יהודית מותר לקיימה או לא ולא איפשיטא ואמאי לא פריך נמי עלה ויש לומר דכיון דבעיא בסוטה לא הויא אלא מדרבנן קאמר שפיר דמצוה לגרשה אבל זו חובה לגרשה מן התורה ועוד יש לפרש רוחצת עם בני אדם סלקא דעתך אפילו אדם רע אינו סובל זה מאשתו או אפילו קלה שבקלות אינה עושה כן: הכתוב קראו אחר. מיתוקמא אפילו כבית הלל ואערות קאי:

הדרן עלך המגרש