גיטין סח ע"ב

אִיחַנַּנָא לֵיהּ כְּפָא לְקוֹמְתֵיהּ מִינֵּיהּ אִיתְּבַר בֵּיהּ גַּרְמָא אֲמַר הַיְינוּ דִּכְתִיב וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבׇּר גָּרֶם
חֲזָא סַמְיָא דַּהֲוָה קָא טָעֵי בְּאוֹרְחָא אַסְּקֵיהּ לְאוֹרְחֵיהּ חֲזָא רַוְיָא דַּהֲוָה קָא טָעֵי בְּאוֹרְחָא אַסְּקֵיהּ לְאוֹרְחֵיהּ חֲזָא חֶדְוְותָא דַּהֲווֹ קָמְחַדִּי לַהּ בְּכָה שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָאָמַר לְאוּשְׁכָּפָא עָבֵיד לִי מְסָאנֵי לְשַׁב שְׁנֵי אַחֵיךְ חֲזָא הָהוּא קַסָּמָא דַּהֲוָה קָסֵים אַחֵיךְ
כִּי מְטָא לְהָתָם לָא עַיְּילוּהּ לְגַבֵּיהּ דִּשְׁלֹמֹה עַד תְּלָתָא יוֹמֵי יוֹמָא קַמָּא אֲמַר לְהוּ אַמַּאי לָא קָא בָעֵי לִי מַלְכָּא לְגַבֵּיהּ אֲמַרוּ לֵיהּ אַנְסֵיהּ מִישְׁתְּיָא שְׁקַל לְבֵינְתָּא אוֹתֵיב אַחֲבִרְתַּהּ אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁלֹמֹה אָמַר לְהוּ הָכִי אָמַר לְכוּ הֲדוּר אַשְׁקְיוּהּ
לִמְחַר אֲמַר לְהוּ וְאַמַּאי לָא קָא בָּעֵי לִי מַלְכָּא לְגַבֵּיהּ אֲמַרוּ לֵיהּ אַנְסֵיהּ מֵיכְלָא שְׁקַל לְבֵינְתָּא מֵחֲבִרְתַּהּ אוֹתְבַהּ אַאַרְעָא אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁלֹמֹה אֲמַר לְהוּ הָכִי אָמַר לְכוּ נְגִידוּ מִינֵּיהּ מֵיכְלֵיהּ
לְסוֹף תְּלָתָא יוֹמֵי עֲיַיל לְקַמֵּיהּ שְׁקַל קַנְיָא וּמְשַׁח אַרְבְּעָה גַּרְמִידֵי וּשְׁדָא קַמֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ מִכְּדֵי כִּי מָיֵית הָהוּא גַּבְרָא לֵית לֵיהּ בְּהָדֵין עָלְמָא אֶלָּא אַרְבָּעָה גַּרְמִידֵי הַשְׁתָּא כְּבַשְׁתֵּיהּ לְכוּלֵּי עָלְמָא וְלָא שְׂבַעְתְּ עַד דִּכְבַשְׁתְּ נָמֵי לְדִידִי
אֲמַר לֵיהּ לָא קָא בָעֵינָא מִינָּךְ מִידֵּי בָּעֵינָא דְּאֶיבְנְיֵיהּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְקָא מִיבְּעֵי לִי שָׁמִירָא אֲמַר לֵיהּ לְדִידִי לָא מְסִיר לִי לְשָׂרָא דְיַמָּא מָסֵיר לֵיהּ וְלָא יָהֵיב לֵיהּ אֶלָּא לְתַרְנְגוֹלָא בָּרָא דִּמְהֵימַן לֵיהּ אַשְּׁבוּעֲתֵיהּ
וּמַאי עָבֵד בֵּיהּ מַמְטֵי לֵיהּ לְטוּרֵי דְּלֵית בְּהוּ יִשּׁוּב וּמַנַּח לֵהּ אַשִּׁינָּא דְטוּרָא וּפָקַע טוּרָא וּמְנַקֵּיט מַיְיתִי בִּיזְרָנֵי מֵאִילָנֵי וְשָׁדֵי הָתָם וְהָוֵי יִשּׁוּב וְהַיְינוּ דִּמְתַרְגְּמִינַן נַגָּר טוּרָא
בְּדַקוּ קִינָּא דְּתַרְנְגוֹלָא בָּרָא דְּאִית לֵיהּ בְּנֵי וְחַפְּיוּהּ לְקִינֵּיהּ זוּגִּיתָא חִיוָּרְתִּי כִּי אֲתָא בָּעֵי לְמֵיעַל וְלָא מָצֵי אֲזַל אַיְיתִי שָׁמִירָא וְאוֹתְבֵיהּ עִלָּוֵיהּ רְמָא בֵּיהּ קָלָא שַׁדְיֵיהּ שַׁקְלֵיהּ אֲזַל חֲנַק נַפְשֵׁיהּ אַשְּׁבוּעֲתֵיהּ
אֲמַר לֵיהּ בְּנָיָהוּ מַאי טַעְמָא כִּי חֲזִיתֵיהּ לְהָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה קָא טָעֵי בְּאוֹרְחָא אַסֵּיקְתֵּיהּ לְאוֹרְחֵיהּ אֲמַר לֵיהּ מַכְרְזִי עֲלֵיהּ בִּרְקִיעָא דְּצַדִּיק גָּמוּר הוּא וּמַאן דַּעֲבַד לֵיהּ נִיחָא נַפְשֵׁיהּ זָכֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי
וּמַאי טַעְמָא כִּי חֲזֵיתֵיהּ לְהָהוּא רַוְיָא דְּקָטָעֵי בְּאוֹרְחָא אַסֵּיקְתֵּיהּ לְאוֹרְחֵיהּ אֲמַר לֵיהּ מַכְרְזִי עֲלֵיהּ בִּרְקִיעָא דְּרָשָׁע גָּמוּר הוּא וְעָבְדִי לֵיהּ נִיחָא נַפְשֵׁיהּ כִּי הֵיכִי דְּלֵיכְלֵיהּ לְעָלְמָא
מַאי טַעְמָא כִּי חֲזֵיתֵיהּ לְהָהוּא חֶדְוְותָא בְּכֵית אֲמַר לֵיהּ בָּעֵי מֵימָת גַּבְרָא בְּגוֹ תְּלָתִין יוֹמִין וּבָעֲיָא מִינְטָר לְיָבָם קָטָן תְּלֵיסְרֵי שְׁנִין
מַאי טַעְמָא כִּי שְׁמַעְתֵּיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְאוּשְׁכָּפָא עֲבֵיד לִי מְסָאנֵי לְשַׁב שְׁנִין אַחֵיכְתְּ אֲמַר לֵיהּ הָהוּא שִׁבְעָה יוֹמֵי לֵית לֵיהּ מְסָאנֵי לְשַׁב שְׁנִין בָּעֵי
מַאי טַעְמָא כִּי חֲזֵיתֵיהּ לְהָהוּא קַסָּמָא דַּהֲוָה קָסֵים אַחֵיכְתְּ אֲמַר לֵיהּ דַּהֲוָה יְתֵיב אַבֵּי גַזָּא דְּמַלְכָּא לִקְסוֹם מַאי דְּאִיכָּא תּוּתֵיהּ
תַּרְחֵיהּ גַּבֵּיהּ עַד דְּבַנְיֵיהּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ יוֹמָא חַד הֲוָה קָאֵי לְחוֹדֵיהּ אֲמַר לֵיהּ כְּתִיב כְּתוֹעֲפוֹת רְאֵם לוֹ וְאָמְרִינַן כְּתוֹעֲפוֹת אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת רְאֵם אֵלּוּ הַשֵּׁדִים מַאי רְבוּתַיְיכוּ מִינַּן
אֲמַר לֵיהּ שְׁקוֹל שׁוּשִׁילְתָּא מִינַּאי וְהַב לִי עִיזְקְתָךְ וְאַחְוִי לָךְ רְבוּתַאי שַׁקְלֵיהּ לְשׁוּשִׁילְתָּא מִינֵּיהּ וְיָהֵיב לֵיהּ עִיזְקְתֵיהּ בַּלְעֵיהּ אוֹתְבֵיהּ לְחַד גַּפֵּיהּ בִּרְקִיעָא וּלְחַד גַּפֵּיהּ בְּאַרְעָא פַּתְקֵיהּ אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי עַל הַהִיא שַׁעְתָּא אֲמַר שְׁלֹמֹה מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכׇּל עֲמָלִי מַאי וְזֶה רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר מַקְלוֹ וְחַד אָמַר גּוּנְדּוֹ הָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים כֹּל הֵיכָא דִּמְטָא אָמַר אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָים כִּי מְטָא גַּבֵּי סַנְהֶדְרִין אֲמַרוּ רַבָּנַן מִכְּדֵי שׁוֹטֶה בַּחֲדָא מִילְּתָא לָא סְרִיךְ מַאי הַאי
אֲמַרוּ לֵיהּ לִבְנָיָהוּ קָא בָעֵי לָךְ מַלְכָּא לְגַבֵּיהּ אֲמַר לְהוּ לָא שְׁלַחוּ לְהוּ לְמַלְכְּוָותָא קָאָתֵי מַלְכָּא לְגַבַּיְיכוּ שְׁלַחוּ לְהוּ אִין קָאָתֵי שְׁלַחוּ לְהוּ בִּידְקוּ בְּכַרְעֵיהּ שְׁלַחוּ לְהוּ בְּמוּקֵי קָאָתֵי
וְקָא תָבַע לְהוּ בְּנִידּוּתַיְיהוּ וְקָא תָבַע לַהּ נָמֵי לְבַת שֶׁבַע אִימֵּיהּ אַתְיוּהּ לִשְׁלֹמֹה וְהַבוּ לֵיהּ עִזְקְתָא וְשׁוּשִׁילְתָּא דַּחֲקִ(ו)ק עָלֶיהָ שֵׁם כִּי עָיֵיל חַזְיֵיהּ פְּרַח
וַאֲפִילּוּ הָכִי הֲוָה לֵיהּ בִּיעֲתוּתָא מִינֵּיהּ וְהַיְינוּ דִּכְתִיב הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל כּוּלָּם אֲחוּזֵי חֶרֶב מְלוּמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵיכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת
רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט וְחַד אָמַר מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט וּמֶלֶךְ
לִדְמָא דְּרֵישָׁא לַיְתֵי שׁוּרְבִּינָא וּבִינָא וְאָסָא דָּרָא וְזֵיתָא וְחִילְפָא וְחִילְפֵי דְיַמָּא וְיַבְלָא וְלִישְׁלוֹקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְלִנְטוֹל תְּלָת מְאָה כָּסֵי אַהַאי גִּיסָא דְרֵישָׁא וּתְלָת מְאָה כָּסֵי אַהַאי גִּיסָא דְרֵישָׁא
וְאִי לָא לַיְתֵי וַרְדָּא חִיוָּרָא דְּקָאֵי בְּחַד דָּרָא וְלִישְׁלְקֵיהּ וְלִינְטוֹל שִׁיתִּין כָּסֵי אַהַאי גִּיסָא דְרֵישָׁא וְשִׁיתִּין כָּסֵי אַהַאי גִּיסָא דְרֵישָׁא
לִצְלִיחְתָּא לַיְתֵי תַּרְנְגוֹלָא בָּרָא וְלִישְׁחֲטֵיהּ בְּזוּזָא חִיוָּרָא אַהָהוּא גִּיסָא דְּכָיֵיב לֵיהּ וְנִזְדְּהַר מִדְּמֵיהּ דְּלָא לְסַמִּינְהוּ לְעֵינֵיהּ וְלִיתְלְיֵיהּ בְּסֵיפָא דְבָבָא דְּכִי עָיֵיל חָיֵיף בֵּיהּ וְכִי נָפֵיק חָיֵיף בֵּיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - ב

נפקא [יצאה] האלמנה, איחננא ליה [התחננה בפניו] שלא יתחכך בצריף להפילו.

כפא לקומתיה מיניה [כפף את קומתו מהצריף] לצד אחר, והתרחק בעובי כתפיו מהבית.

איתבר ביה גרמא [נשברה לו לאשמדאי עצם].

אמר אשמדאי היינו דכתיב: "ולשון רכה תשבר גרם" [משלי כה, טו], שעל ידי לשון רכה שחננה מענה רך, נשברה העצם שלי.

חזא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה [ראה אשמדאי עוור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה].

חזא רויא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה [ראה אשמדאי שיכור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה].

חזא חדוותא דהוו קמחדי לה [ראה אשמדאי שמחה של חתונה שהיו שמחים בו], בכה.

שמעיה לההוא גברא דהוה קאמר לאושכפא: עביד לי מסאני לשב שני [שמע לאדם אחד שהיה אומר לסנדלר: עשה לי נעלים שיהיו טובים לשבע שנים], אחיך [צחק].

חזא ההוא קסמא דהוה קסים [ראה קוסם אחד שעושה קסמים], אחיך [צחק].

כי מטא להתם, לא עיילוה לגביה דשלמה עד תלתא יומי [כשהגיעו לירושלים, לא הכניסוהו אצל שלמה המלך עד אחרי שלשה ימים].

יומא קמא [יום ראשון] אמר להו: אמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה [מדוע לא רוצה אותי המלך שאבוא אליו]?

אמרו ליה: אנסיה מישתיא [היה אנוס ולא יכול לראותך מחמת השתיה], ששתה יותר מדאי.

שקל לבינתא אותיב אחברתה [לקח אשמדאי לבינה ושם על חברתה].

אתו [באו] אמרו ליה לשלמה מה שעשה אשמדאי.

אמר להו שלמה המלך, הכי אמר לכו [כך רמז לכם]: הדור אשקיוה [חזרו והשקוהו] את המלך.

למחר אמר להו אשמדאי: ואמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה [ומדוע לא רוצה אותי המלך שאבוא אליו]?

אמרו ליה: אנסיה מיכלא, שאכל יותר מדאי.

שקל לבינתא מחברתה אותבה אארעא [לקח אשמדאי לבינה שהיתה מונחת על גבי חברתה, והורידה לארץ].

אתו [באו] אמרו ליה לשלמה מה שעשה אשמדאי.

אמר להו שלמה המלך: הכי אמר לכו [כך רמז לכם]: נגידו מיניה מיכליה [הרחיקו ממנו מאכלו].

לסוף תלתא יומי [שלשה ימים] עייל לקמיה [הכניסו את אשמדאי לפני המלך].

שקל קניא ומשח ארבעה גרמידי ושדא קמיה [לקח אשמדאי קנה ומדד בו ארבע אמות וזרק לפניו].

אמר ליה לשלמה המלך: מכדי, כי מיית ההוא גברא לית ליה בהדין עלמא אלא ד' גרמידי [הרי כשימות האדם אין לו בעולם אלא ארבע אמות] של קבר, השתא, כבשתיה לכולי עלמא, ולא שבעת עד דכבשת נמי לדידי [עכשיו כבשת כבר את כל העולם, ולא שבעת עד שכבשת גם אותי!?]

אמר ליה שלמה המלך: לא קא בעינא מינך מידי [איני רוצה ממך דבר], בעינא דאיבנייה לבית המקדש, וקא מיבעי לי שמירא [רצוני רק לבנות את בית המקדש, ואני צריך תולעת שמיר].

אמר ליה אשמדאי: לדידי לא מסיר לי [לי עצמי לא נמסר] השמיר, אלא לשרא דימא מסיר ליה [לשרו של הים נמסר] השמיר, ולא יהיב ליה אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה [ואינו מוסר את השמיר אלא לתרנגול הבר שהוא נאמן לו בשבועתו] כשנשבע לו להחזירו לו.

ומאי עבד ביה [ומה עושה בו] תרנגול הבר?

ממטי ליה לטורי דלית בהו [מביא אותו להרים שאין בהם] ישוב של זרעים ואילנות להתפרנס שם.

ומנח לה אשינא דטורא ופקע טורא [ומניח את השמיר על שן ההר, וההר מתבקע] מעט כמין חריץ,

ומנקיט מייתי ביזרני מאילני, ושדי התם, והוי ישוב [ולוקח ומביא זרעים מאילנות וזורק שם בחריץ, וגדלים שם אילנות להתפרנס מהם].

והיינו דמתרגמינן [וזהו שאנו מתרגמים]: "דוכיפת" - נגר טורא [חותך הרים] [ויקרא יא, יט].

בדקו שלוחי שלמה המלך עד שהיו בקיאים היכן יש קן של דוכיפת שהוא תרנגול הבר, ומצאו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני [שיש לו אפרוחים], וחפויה לקיניה זוגיתא חיורתי [וחיפו את הקן בזכוכית בהירה].

כי אתא, בעי למיעל, ולא מצי [כשבא התרנגול רצה להכנס לקן ולא היה יכול].

אזל אייתי שמירא ואותביה עלויה [הלך והביא את השמיר, והושיבו על הזכוכית] כדי שתיבקע.

רמא ביה קלא [הרים שלוחו של שלמה את קולו על התרנגול], נבהל התרנגול ושדייה [והפיל את השמיר].

שקליה [לקח השליח את השמיר].

אזל [הלך] התרנגול, כשראה שלקחו את השמיר, חנק נפשיה אשבועתיה [חנק עצמו, על שלא קיים את שבועתו] שלא החזיר את השמיר לשרו של ים.

אמר ליה בניהו לאשמדאי: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה [מדוע כשראית את אותו עוור שתועה בדרך, העלת אותו על הדרך הנכונה]?

אמר ליה: משום שמכרזי עליה ברקיעא [שמכריזים עליו בשמים] דצדיק גמור הוא, ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה זכי לעלמא דאתי [ומי שיעשה לו נחת רוח יזכה לחיי העולם הבא].

ועוד שאלו: ומאי טעמא כי חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה [ומדוע כשראית את אותו שיכור שתועה בדרך, העלת אותו על הדרך הנכונה]?

אמר ליה: משום שמכרזי עליה ברקיעא [שמכריזים עליו בשמים] דרשע גמור הוא, ועבדי ליה ניחא נפשיה כי היכי דליכליה לעלמא [ועשיתי לו נחת רוח כדי שיאכל את שכר עולם הבא שלו] בעולם הזה.

מאי טעמא כי חזיתיה לההוא חדוותא, בכית [מדוע כשראית את השמחה של החתונה בכית]?

אמר ליה: כי בעי מימת גברא בגו תלתין יומין [ידעתי שצריך החתן למות בתוך שלושים יום], ובעיא מינטר ליבם קטן תליסרי שנין [ותצטרך האשה לחכות שלוש עשרה שנה, עד שיגדל אחי בעלה היבם הקטן, ויגיע לגיל שלוש עשרה שיוכל לחלוץ לה, ולהתירה להנשא].

מאי טעמא כי שמעתיה לההוא גברא דאמר ליה לאושכפא עביד לי מסאני לשב שנין, אחיכת [מדוע כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר: עשה לי נעליים לשבע שנים, צחקת]?

אמר ליה: משום שההוא שבעה יומי לית ליה, מסאני לשב שנין בעי [שאותו אחד אפילו שבעה ימים אין לו לחיות, והוא רוצה נעליים לשבע שנים].

מאי טעמא כי חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים, אחיכת [מדוע כשראית את אותו קוסם שהיה עושה קסמים, צחקת]?

אמר ליה: משום דהוה יתיב אבי גזא דמלכא [שהיה יושב על אוצר המלך], והיה טמון שם הרבה זהב וכסף, לקסום מאי דאיכא תותיה [שיעשה קסם לדעת מה שיש תחתיו, והוא לא עשה זאת].

תרחיה גביה עד דבנייה [עיכבו שלמה המלך את אשמדאי אצלו, עד שגמר לבנות] לבית המקדש.

יומא חד הוה קאי לחודיה [יום אחד היה עומד שלמה המלך עם אשמדאי לבדו].

אמר ליה לאשמדאי: כתיב: "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו" [במדבר כד ח], שלהקב"ה יש תועפות ראמים למשלחתו, וליפרע פורענות בשליחותו.

ואמרינן: "כתועפות" - אלו מלאכי השרת, "ראם" - אלו השדים.,

מאי רבותייכו מינן [מה גדולתכם מאיתנו], שנשתבח הקב"ה בכם?

אמר ליה אשמדאי: שקול שושילתא מינאי, והב לי עיזקתך, ואחוי לך רבותאי [הורד את השלשלת ממני, ותן לי את טבעתך, ואראה לך את כוחי].

שקליה לשושילתא מיניה, ויהיב ליה עיזקתיה [הוריד ממנו שלמה המלך את השלשלת, ונתן לו את טבעתו].

בלעיה [בלע אשמדאי את הטבעת], אותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא [הניח כנף אחד שלו בשמים וכנף אחד בארץ].

פתקיה [זרק את שלמה המלך משם] מהלך ארבע מאה פרסי.

על ההיא שעתא [על אותה עת] אמר שלמה המלך בקהלת: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" [שם א ג], "וזה היה חלקי מכל עמלי" [שם ב, י].

מאי "וזה" היה חלקי?

רב ושמואל נחלקו בדבר.

חד אמר: "זה", מקלו שנשאר בידו.

וחד אמר: גונדו [לבושו].

היה שלמה המלך מחזר על הפתחים. כל היכא דמטא, אמר [לכל מקום שהגיע היה אומר] "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים". [קהלת א, יב].

כי מטא גבי [כשהגיע אצל] הסנהדרין, אמרו רבנן: מכדי שוטה, בחדא מילתא לא סריך [הרי שוטה אינו נדבק לומר כל הזמן אותו דבר שטות]. ואם כן, מאי האי [מה הוא ענין זה] שאדם זה אומר כל הזמן "הייתי מלך" ואינו אומר שום דבר שטות אחר, אולי יש ממש בדבריו?

אמרו ליה הסנהדרין לבניהו: קא בעי לך מלכא לגביה [האם המלך ביקש אותך אליו]?

אמר להו: לא.

שלחו להו למלכוותא [לנשות המלך]: קאתי מלכא לגבייכו [האם המלך בא אצלכן]?

שלחו להו: אין, קאתי [כן, הוא בא].

שלחו הסנהדרין להו [להן]: בידקו בכרעיה [ברגליו] האם הם כרגליו של בן אדם, או שרגליו הן של שד, לפי שרגליו של שד דומות לרגליים של תרנגולים.

שלחו להו: אינו בא יחף אלא במוקי קאתי [באנפילאות (בנעלי בד, גרבים) הוא בא], וקא תבע להו בנידותייהו [והוא תובע אותן לבא עליהן בזמן נידתן], וקא תבע לה נמי לבת שבע אימיה [והוא תובע גם את בת שבע אמו].

כיון שכך, הבינו שאין זה שלמה המלך אלא אשמדאי מלך השדים, אתיוה לשלמה, והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקוק עליה [הביאו את שלמה המלך ונתנו לו טבעת ושלשלת שחקוק עליה] שם המפורש.

כי עייל חזייה, פרח [כשנכנס שלמה המלך, ראה אותו אשמדאי, וברח].

ואפילו הכי שאשמדאי ברח מפניו, הוה ליה [היה לו] לשלמה המלך ביעתותא מיניה [פחד ממנו].

והיינו דכתיב: "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות" [שיר השירים ג, ז - ח].

רב ושמואל נחלקו האם חזר שלמה המלך למלוך אחר כך.

חד אמר: מלך ואחר כך נעשה הדיוט, ולא חזר למלוך.

וחד אמר: מלך ונעשה הדיוט ואחר כך שוב מלך.

חוזרת הגמרא לדון בענין סגולות ורפואות שונות:

לדמא דרישא [לדם שבראש] כאב הראש הבא מחמת דם,

תרופתו: ליתי [יקח] שורבינא [ארז] ובינא [וערבה] ואסא דרא [והדס לח] וזיתא [וזית] וחילפא [וצפצפה] וחילפי דימא [וערבות ים] ויבלא - מין עשב, ולישלוקינהו בהדי הדדי [ויבשל אותם יחד],

ולנטול תלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא ותלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא [וישפוך שלוש מאות כוסות מן התבשיל הזה על צד זה של הראש, ושלוש מאות כוסות על צד זה של הראש].

ואי לא יכול לעשות כן, ליתי ורדא חיורא דקאי בחד דרא [יקח ורד בהיר שכל עליו גדלים רק מצד אחד] זה למעלה מזה, ולישלקיה [ויבשל אותו],

ולינטול שיתין כסי אהאי גיסא דרישא ושיתין כסי אהאי גיסא דרישא [וישפוך שישים כוסות על צד זה של הראש, ושישים כוסות על צד זה של הראש].

לצליחתא [לכאב חצי הראש], תרופתו: ליתי תרנגולא ברא [שיקח תרנגול הבר], ולישחטיה בזוזא חיורא [וישחטנו בדינר של כסף צרוף], ושיזוב הדם של בית השחיטה אההוא גיסא דכייב ליה [על ראשו בצד שכואב לו].

ונזדהר מדמיה דלא לסמינהו לעיניה [ויזהר מהדם שלא יכנס לעיניו ויעוור אותו], וליתלייה בסיפא דבבא [ויתלה את התרנגול השחוט במזוזות הפתח], דכי עייל חייף ביה, וכי נפיק חייף ביה [שכשהוא נכנס מתחכך בו, וכשהוא יוצא מתחכך בו].

איחננא ליה [התחננה לו] שלא יפיל את ביתה, כפא לקומתיה מיניה [כפף את קומתו ממנה] לצד אחר, איתבר ביה גרמא [נשברה בו עצם], אמר: היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ולשון רכה תשבר גרם" (משלי כה, טו).

חזא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה [ראה עיוור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה]. חזא רויא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה [ראה שיכור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה]. חזא חדוותא דהוו קמחדי לה [ראה שמחה של חתונה שהיו שמחים בה], בכה. שמעיה לההוא גברא דהוה קאמר לאושכפא [שמע אדם אחד שאמר לסנדלר]: עביד לי מסאני לשב שני [עשה לי נעליים לשבע שנים], אחיך [צחק]. חזא ההוא קסמא דהוה קסים, אחיך [ראה קוסם אחד שעושה קסמים, צחק].

כי מטא להתם [כאשר הגיע לשם] לירושלים, לא עיילוה לגביה [לא הכניסוהו לפני] שלמה עד תלתא יומי [שלושה ימים]. יומא קמא [יום ראשון] אמר להו [להם]: אמאי [מדוע] לא קא בעי לי מלכא לגביה [רוצה אותי המלך שאבוא אליו]? אמרו ליה [לו]: אנסיה מישתיא [אנסה אותו השתייה] ששתה יותר מדי. שקל לבינתא אותיב אחברתה [לקח לבינה ושם על חברתה]. אתו [באו] אמרו ליה [לו] לשלמה את שעשה. אמר להו [להם] שלמה: הכי [כך] אמר לכו [לכם], כך רמז: הדור אשקיוה [חזרו והשקוהו] את המלך.

למחר אמר להו [להם] אשמדאי: ואמאי [ומדוע] לא קא בעי לי מלכא לגביה [רוצה אותי המלך שאבוא אליו]? אמרו ליה [לו]: אנסיה מיכלא [אנסו, הפריע לו המאכל]. שקל לבינתא [הוריד לבינה] מחברתה אותבה אארעא [והניח אותה על הארץ]. אתו [באו] העבדים אמרו ליה [לו] לשלמה את שעשה. אמר להו [להם], הכי [כך] אמר לכו [לכם]: נגידו מיניה מיכליה [הרחיקו ממנו את מאכלו].

לסוף תלתא יומי [שלושה ימים] עייל לקמיה [בא לפניו]. שקל קניא ומשח ארבעה גרמידי ושדא קמיה [לקח אשמדאי קנה ומדד ארבע אמות וזרק לפניו], אמר ליה [לו] לשלמה: מכדי כי מיית ההוא גברא לית ליה בהדין עלמא [הרי כאשר ימות אותו אדם אין לו בעולם הזה] אלא ארבעה גרמידי [אמות] של קבר, השתא כבשתיה לכולי עלמא [עכשיו כבשתו את כל העולם] ולא שבעת [ואינך שבע] עד שכבשת נמי לדידי [שתכבוש גם כן אותי]?

אמר ליה [לו]: לא קא בעינא מינך מידי [אין אני רוצה ממך דבר], בעינא דאיבנייה [רוצה אני שאבנה] את בית המקדש וקא מיבעי [ונצרך] לי לשם כך שמירא [שמיר]. אמר ליה [לו]: לדידי [לעצמי] לא מסיר [מסור] לי, לשרא דימא מסיר ליה [לשר הים הוא מסור לו], ולא יהיב ליה [נותן אותו] אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה [לתרנגול הבר שהוא נאמן לו בשבועתו] שיחזירהו,

ומאי עבד ביה [ומה עושה בו] תרנגול הבר? ממטי ליה לטורי דלית בהו [מביא אותו להרים שאין בהם] ישוב, ומנח לה אשינא דטורא [ושם אותו את השמיר על שן הסלע] ופקע טורא [וההר מתבקע], ומנקיט מייתי ביזרני מאילני ושדי התם והוי [ומביא זרעים מאילנות וזורק שם ונעשה] ישוב. והיינו דמתרגמינן [וזה שמתרגמים אנו]: "דוכיפת" = נגר טורא [חותך ההרים].

בדקו ומצאו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני [קן של תרנגול בר שיש לו בנים אפרוחים], וחפויה לקיניה זוגיתא חיורתי [וחיפו את הקן בזכוכית לבנה, שקופה]. כי אתא בעי למיעל ולא מצי [כאשר בא התרנגול רצה להיכנס ולא היה יכול], אזל אייתי שמירא ואותביה עלויה [הלך הביא שמיר והושיב אותו עליו] שתיבקע הזכוכית, רמא ביה קלא [הטיל בו שליחו של שלמה רגב אדמה], שדייה [הפיל] העוף את השמיר, שקליה [ולקח אותו] האיש, אזל חנק נפשיה אשבועתיה [הלך תרנגול הבר וחנק את עצמו על שבועתו], כלומר, שלא היה נאמן בשבועתו, שלא החזיר את השמיר.

לאחר זמן אמר ליה [לו] בניהו לאשמדאי: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה [מה הטעם כאשר ראית את העיוור ההוא שתועה בדרך, העלית אותו על דרכו]? אמר ליה [לו]: מכרזי עליה ברקיעא [מכריזים עליו ברקיע] שצדיק גמור הוא, ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה זכי לעלמא דאתי [ומי שיעשה לו טוב לנפשו יזכה לעולם הבא].

ועוד שאל אותו: ומאי טעמא כי חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה [ומה הטעם כאשר ראית את השיכור שתועה בדרך, העלית אותו על דרכו]? אמר ליה [לו]: מכרזי עליה ברקיעא [מכריזים עליו ברקיע] שרשע גמור הוא, ועבדי ליה ניחא נפשיה [ועשיתי לו נחת לנפשו] כי היכי דליכליה לעלמא [כדי שיאכל את עולמו], את שכרו, בעולם הזה, ולא יהיה לו כל שכר לעולם הבא.

ועוד שאל בניהו: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא חדוותא, בכית [מה טעם כאשר ראית את השמחה של החתונה בכית]? אמר ליה [לו]: בעי מימת גברא בגו תלתין יומין [ידעתי שצריך אותו האיש למות בתוך שלושים יום], ובעיא מינטר [ותצטרך האשה לחכות] ליבם קטן תליסרי שנין [שלוש עשרה שנה] עד שיגיע לגיל בגרות ויוכל לחלוץ לה.

עוד שאלו: מאי טעמא כי שמעתיה לההוא גברא דאמר ליה לאושכפא עביד לי מסאני לשב שנין, אחיכת [מה טעם כאשר שמעת את האיש ההוא שאמר לו לסנדלר עשה לי נעליים לשבע שנים, צחקת]? אמר ליה [לו]: ההוא, אותו אדם, שבעה יומי לית ליה, מסאני לשב שנין בעי [שבעה ימים אין לו לחיות, נעליים לשבע שנים הוא צריך]?!

ועוד שאל: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים, אחיכת [מה טעם כאשר ראית את הקוסם ההוא שהוא עושה קסמים, צחקת]? אמר ליה [לו]: דהוה יתיב אבי גזא דמלכא, לקסום מאי דאיכא תותיה [שהיה יושב על אוצר המלך, שיקסום וידע מה שיש מתחתיו]!

תרחיה גביה [עיכבו שלמה אצלו] עד דבנייה [שגמר לבנות] את בית המקדש. יומא חד הוה קאי לחודיה [יום אחד היה עומד שלמה עם אשמדאי לבדו], אמר ליה [לו] לאשמדאי: כתיב [נאמר]: "כתועפת ראם לו" (במדבר כד, ח), ואמרינן [ואמרנו, פירשנו]: "כתועפת" — אלו מלאכי השרת, "ראם" — אלו השדים, מאי רבותייכו מינן [מה גדולתכם מאיתנו], במה כוחכם שהכתוב מתפאר בכוחכם?

אמר ליה [לו]: שקול שושילתא מינאי והב לי עיזקתך, ואחוי לך רבותאי [הורד את השלשלת ממני ותן לי את חותמך, ואראה לך את כוחי]. שקליה לשושילתא מיניה ויהיב ליה עיזקתיה [הוריד שלמה את השלשלת ממנו ונתן לו את חותמו], בלעיה [בלע אותו] את החותם, וגדל מאוד עד שאותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא [שם את כנף אחת שלו ברקיע ואת כנף אחת בארץ]. פתקיה ארבע מאה פרסי [זרק אותו, את שלמה, משם, מהלך ארבע מאות פרסות]. על ההיא שעתא [אותה שעה] אמר שלמה: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש" (קהלת א, ג).

ועל אותה שעה אמר שלמה "וזה היה חלקי מכל עמלי" (קהלת ב, י) ומביאים: מאי [מה] פירוש "וזה"? שנראה כמרמז לדבר המצוי בידו ממש, רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: מקלו, זה מה שנשאר בידו, וחד [ואחד] מהם אמר: גונדו (המעיל שלו). היה מחזר על הפתחים למזון, כל היכא דמטא אמר [בכל מקום שהיה מגיע היה אומר]: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם" (קהלת א, יב). כי מטא גבי [כאשר הגיע לבסוף אצל] סנהדרין שבירושלים, אמרו רבנן [חכמים]: מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך [הרי שוטה אינו נדבק בדבר אחד כל הזמן], ואם כן מאי האי [מהו ענין זה]? אולי יש לחשוש שיש ממש בדבריו?

אמרו ליה [לו] לבניהו: קא בעי לך מלכא לגביה [האם המלך מבקש אותך אליו]? אמר להו [להם]: לא. שלחו להו [להם] למלכוותא [למלכות]: קאתי מלכא לגבייכו [האם המלך בא אצלכן]? שלחו להו [להם]: אין קאתי [כן, הוא בא]. שלחו להו [להן]: בידקו בכרעיה [ברגליו] האם הן כרגליו של בן אדם. שלחו המלכות להו [להם]: במוקי קאתי [בגרביים הוא בא] ואי אפשר לראות את רגליו.

וסיפרו עוד עליו, וקא תבע להו בנידותייהו [והוא תובע אותן לתשמיש בזמן נידתן], וקא תבע לה נמי [והוא תובע גם כן אותה], את בת שבע אימיה [אימו] לתשמיש. כיון שכך הבינו שאין זה שלמה אלא אחר, אתיוה [הביאו] את שלמה והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקוק עליה [ונתנו לו חותם ושלשלת שחקוק עליה] שם. כי עייל חזייה, פרח [כאשר נכנס שלמה ראה אותו אשמדאי, ברח].

ומוסיפים: ואפילו הכי [כך] למרות שברח, הוה ליה ביעתותא מיניה [היה לו לשלמה פחד ממנו, מאשמדאי]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה מגברי ישראל כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" (שיר השירים ג, ז-ח).

ועוד נחלקו רב ושמואל בענין שלמה, חד [אחד] מהם אמר: היה מלך ואחר כך נעשה הדיוט ולא חזר למלכותו כמקודם, וחד [ואחד] מהם אמר: מלך והדיוט ומלך, שחזר למלכותו.

א ומכאן באים שוב לענין שהתחלנו בו את את הפרק, בענין סגולות ורפואות שונות: התרופה לדמא דרישא [לדם שבראש], כאב ראש הבא מחמת רוב דם — ליתי שורבינא [יביא ארז] ובינא [וערבה] ואסא דרא [והדס לח], וזיתא [וזית] וחילפא [צפצפה], וחילפי דימא [וערבות ים], ויבלא (מין עשב), ולישלוקינהו בהדי הדדי [ויבשל אותם יחד], ולנטול תלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא [וישפוך שלוש מאות כוסות מן המשקה הזה על צד זה של הראש], ותלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא [ושלוש מאות כוסות על צד זה של ראשו].

ואי [ואם] לא, אינו מועיל, או אין בידו דברים אלה, ליתי ורדא חיורא דקאי בחד דרא [יביא ורד לבן שעומד בשורה אחת], כלומר, ורד שגדל לבדו ולישלקיה [ויבשל אותו], ולינטול שיתין כסי אהאי גיסא דרישא [וישפוך שישים כוסות על צד זה של הראש], ושיתין כסי אהאי גיסא דרישא [ושישים כוסות על צד זה של הראש].

התרופה לצליחתא [לכאב חצי ראש] — ליתי תרנגולא ברא [יקח תרנגול בר], ולישחטיה בזוזא חיורא [וישחט אותו בדינר כסף] אההוא גיסא דכייב ליה [על אותו צד שכואב לו], ונזדהר מדמיה [ויזהר מדמו] שלא לסמינהו לעיניה [יעוור את עיניו], וליתלייה בסיפא דבבא [ויתלה אותו בסף הדלת], דכי עייל חייף ביה, וכי נפיק חייף ביה [שכאשר הוא נכנס הוא מתחכך בו, וכאשר הוא יוצא הוא מתחכך בו].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and she begged him not to knock down the house. He bent his body away from her, to the other side, and broke one of his bones. He said: This is as it is written: “Soft speech can break a bone” (Proverbs 25:15).

Ashmedai saw a blind man who was lost on the road and he brought him to the correct road. He saw a drunk who was lost on the road and he brought him to the correct road. He saw the joy of a wedding celebration in which they were celebrating, and he cried. He heard a certain man say to a shoemaker [ushkafa]: Make me shoes that will last for seven years, and he laughed. He saw a certain sorcerer performing magic, and he laughed.

When Ashmedai arrived there, in Jerusalem, they did not bring him before Solomon until three days had passed. On the first day he said to them: Why doesn’t the king want me to come to him? They said to him: He drank too much and was overcome by drink. Ashmedai took a brick and placed it on top of another brick. The servants came and told Solomon what he had done. Solomon interpreted the action and said to them: This is what he said to you through this allusion: Return and give the king more to drink.

The following day Ashmedai said to them: And why doesn’t the king want me to come to him? They said to him: He ate too much and was overcome by food. Ashmedai took the brick off the other brick and placed it on the ground. The servants came and told Solomon what Ashmedai had done. He interpreted Ashmedai’s actions and said to them: This is what he said to you through this allusion: Take his food away from him.

At the end of three days Ashmedai came before Solomon. Ashmedai took a reed and measured four cubits [garmidei], and threw it before him. He said to Solomon: See, when that man, Solomon, dies, he will have nothing in this world except the four cubits of his grave. Now you have conquered the entire world and yet you are not satisfied until you also conquer me?

Solomon said to him: I need nothing from you. I want to build the Temple and I need the shamir for this. Ashmedai said to him: The shamir was not given to me, but it was given to the angelic minister of the sea. And he gives it only to the wild rooster, also known as the dukhifat or the hoopoe, whom he trusts by the force of his oath to return it.

And what does the wild rooster do with it? He brings it to mountains that are not fit for habitation, and he places the shamir on the craggy rock and the mountain splits. And he takes and brings seeds of trees, throws them there, and it becomes fit for habitation. And this is why we interpret the word dukhifat as a cutter of mountains [naggar tura], i.e., the Aramaic translation of the word dukhifat in the Bible is naggar tura, cutter of mountains.

They investigated and found the nest of a wild rooster in which there were chicks, and he covered its nest with translucent glass. When the rooster came it wanted to enter the nest but was unable to do so. It went and brought the shamir and placed it on top to crack the glass. Solomon’s servant threw a clump of dirt at the rooster and the rooster knocked over the shamir. The man took it and the wild rooster went and strangled itself over the fact that it had not kept its oath, by not returning the shamir.

Later, Benayahu said to Ashmedai: What is the reason that when you saw that blind man who was lost on the road you brought him to the correct road? Ashmedai said to him: They proclaim about him in heaven that he is a completely righteous man, and anyone who does good for his soul shall merit to enter the World-to-Come.

Then Benayahu asked: And what is the reason that when you saw the drunk man who was lost on the road you brought him to the correct road? Ashmedai said to him: They proclaim about him in heaven that he is a completely wicked man. And I did good for his soul so that he will consume his reward in this world and not have any reward in the World-to-Come.

Benayahu continued and asked him: What is the reason that when you saw that joy of the wedding you cried? Ashmedai said to him: I knew that this man will die within thirty days. And his wife is required to wait for the yavam, the husband’s brother, who is a minor, to reach the age of thirteen years, the age of majority, so that he can release her through ḥalitza, the ritual through which the yavam frees the yevama of her levirate bonds.

In addition, he asked: What is the reason that when you heard that man say to a shoemaker: Make me shoes that will last for seven years, you laughed? Ashmedai said to him: That man does not have seven days to live; does he need shoes that will last for seven years?

Benayahu then asked: What is the reason that when you saw that sorcerer performing magic you laughed? Ashmedai said to him: Because he was sitting on the king’s treasury [bei gaza]. Let him use his magic to know what there is buried underneath him.

Solomon kept Ashmedai with him until he completed building the Temple. One day he stood with Ashmedai alone. He said to Ashmedai: It is written: “For him like the lofty horns of the wild ox” (Numbers 24:8), and the Sages say in explanation of the verse: “Like the lofty horns”; these are the ministering angels. “The wild ox”; these are the demons. In what way are you greater than us? Why does the verse praise your abilities and powers over those of human beings?

Ashmedai said to him: Take the chain engraved with God’s name off me and give me your ring with God’s name engraved on it, and I will show you my strength. Solomon took the chain off him and he gave him his ring. Ashmedai swallowed the ring and grew until he placed one wing in the heaven and one wing on the earth. He threw Solomon a distance of four hundred parasangs. With regard to that moment Solomon said: “What profit is there for a person through all of his toil under the sun?” (Ecclesiastes 1:3). With Solomon deposed from the throne, Ashmedai took his place.

With regard to the verse: “And this was my portion from all of my toil” (Ecclesiastes 2:10), the Gemara asks: What is the meaning of the expression: “And this”? This expression is always an allusion to an item that is actually in his hand or can be shown. Rav and Shmuel disagree with regard to the meaning of this phrase. One said: This is referring to Solomon’s staff that remained in his hand. And one said: This is referring to his cloak. Solomon circulated from door to door collecting charity, and wherever he arrived he would say: “I, Ecclesiastes, was king over Israel in Jerusalem” (Ecclesiastes 1:12). When he finally arrived at the Sanhedrin in Jerusalem the sages said: Now, an imbecile does not fixate on one matter all of the time, so what is this matter? Is this man perhaps telling the truth that he is Solomon?

The sages said to Benayahu: Does the king require you to be with him? Benayahu said to them: No. They sent to the queens and asked: Does the king come to be with you? The queens sent a response to them: Yes, he comes. They sent a request to the queens: Check his feet to see if they are human feet. The queens sent a response to the sages: He always comes in socks [bemokei], and it is not possible to see his feet.

The queens continued discussing the king’s behavior: And he demands of them, i.e., the queens, to engage in sexual intercourse when they are menstruating. And he also demands that Bathsheba his mother engage in sexual intercourse with him. Once the Sanhedrin heard this they understood that this was an imposter and not actually Solomon. They brought Solomon, gave him a ring and the chain on which the name of God was carved. When Solomon entered, Ashmedai saw him and fled.

The Gemara adds: And even so, although Ashmedai fled, Solomon was fearful of him, and this is as it is written: “Behold the bed of Solomon surrounded by sixty strong men from the warriors of Israel. All of them holding swords and trained in war, each man with his sword on his thigh from fear in the nights” (Song of Songs 3:7–8).

Rav and Shmuel disagreed with regard to this story of Solomon. One said: He was a king and afterward he became a commoner, and never returned to his position as king. And one said: He was a king, and became a commoner, and a king, as ultimately he returned to his throne and defeated Ashmedai.

§ The Gemara returns to the discussion concerning the different remedies with which the chapter began: As a remedy for a headache caused by excessive blood in the head, let him bring cypress [shurvina], willow, fresh myrtle [asa dara], olive, poplar, sea willow, and cynodon grass and boil them together. And he should pour three hundred cups of this liquid on one side of his head and three hundred cups on this, the other side of his head.

And if it is not effective or he is unable to obtain all of these ingredients then let him bring a white rose [varda] that stands in one row, meaning that it was growing alone, and he should boil it. And he should pour sixty cups on this side of his head and sixty cups on this side of his head.

As a remedy for a migraine, let him bring a wild rooster and slaughter it using a silver dinar, so that the blood flows over the side of his head that hurts him. And he should be careful of its blood so as not to blind his eye. And he should hang it on the doorpost of his house, so that when he enters he rubs against it and when he exits he rubs against it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ע"ב אנסיה משתיא כו' א"ל הדור אשקויהו למחר כו'. ועל כוונה זו אמר הכתוב אתיו ואקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר גדול יתר מאד גו' אמר שיצר המתאוה הוא מתאוה לשתות בצוותא ואם אין לחבירו לשלם אמר אתיו פי' בואו ואני אקח לכם יין משלו ונסבאה יחד דרך שכרות כמו זולל וסובא ואמר שמתאוה כך לשתיה ולא לאכילה כי המתאוה אומר שיהיה כזה יום מחר כדקאמר הכא שקל לבינתא כו' הדר אשקויהו למחר משא"כ באכילה שאצטרך לפחות מתאוותי כדקאמר נגידו מיניה מיכליה ואמר הכתוב כי בגדול ר"ל בגדולי אנשים דבר זה יותר מצוי כמ"ש כל הגדול מחבירו יצרו גדול וכעובדא דשלמה הכא וק"ל:

כי מיית ליה כו'. אלא ד' גרמידי כו'. שהם קברו של אדם דבעי ד' אמות כדאמרינן בב"ב גבי כוכים וע"ש בתוס':

לשרא דים מסיר ליה כו'. אולי שהשמיר ניתן ביד שר של ים שגידולו במים ולא יהיב ליה להשתמש בו אלא לתרנגול הבר לצורך פרנסתו כדמסיק ומהימן ליה אשבועתיה שאונו נותן אותו לשימוש אחר דאילו ניתן לבני אדם להשתמש בו היו עוקרין בו הרים ושאר דבר להזיק וכדחזא התרנגול ברא שעל ידו בא ליד אדם לשמש בו חנק נפשיה אשבועתיה וקאמר דהיינו דמתרגמינן נגר טורא כו' תרגומו של דוכיפת ומפורש פרק א"ט שהודו כפות ע"ש:

מ"ט כי חזיתיה לההוא סמיא כו' אסיקתיה לאורחא כו'. לפי שדרך השדים להזיק וכמו שראו גם בו חף ביה שדיא מטא לביתא שדיא ולזה א"ל מ"ט אסיקתיה לזה לאורחא שלא יהא ניזוק וא"ל שאין דרכו להזיק צדיק כזה שהוא בן עוה"ב ולזה א"ל דא"כ כי חזיתיה להאי רויא אמאי אסיקתיה דאנן ידעינן ביה שהוא רשע ואמר גם זה מה"ט כי היכי דליכליה לעלמא דאתי ומ"ט כי חזיתיה לההוא חדותא כו' ובודאי אתה מצער בחדוותו של בני אדם ואמר שאינו כן אלא שיודע בעתידות דמימת האי גברא בגו תלתין כו' וכן שאלו בענין דא"ל לאושכפא כו' דאחיכת שאתה מלגלג על מחשבה טובה לבני אדם ואמר שאינו כן אלא שמלגלג אני על שטותן וטעותן דז'. יומי נמי לית ליה מסאני כו' וכן אני חוכא על הקוסם. ואמר

כתועפות אלו מלאכי השרת כו'. לפי פשוטו דקאי כתועפות על הראה לא יתכן לשון כתועפות שהוא לשון מעופפים ועל כן דרשו כי כתועפות הוא מלתא באנפי נפשיה וקאי על מה"ש שנקראו מעופפים כמ"ש שרפים גו' ובשתים יעופף וביעף מועף וראם אלו השדים והוא מבואר שזכר הכתוב שאלו ב' כתות דהיינו האחת מה"ש והב' השדים כשהאל הוציא ישראל ממצרים היו הם משתלחים עם המלאכים להציל את ישראל כמ"ש ויסע מלאך האלהים גו' והשדים להזיק את המצרים כמ"ש ישלח בם גו' משלחת מלאכי רעים ולפי שהשדים דרים בארץ ועולים עד לשמים כמ"ש לעיל דסליק לרקיע דומה אותם לראם דעומד בארץ וגבהו עד לשמים ואמר לו שלמה מאי רבותייכו מינן כו' דודאי המלאכים יש להם מעלות רבות מינן אבל אתם כיון דאוכלים ושותים ומתים ופרים ורבים כבני אדם מאי רבותייכו מינן כו'. ואמר

שקליה לשושילתא וכו' פתקיה ד' מאות פרסי כו'. ובת"י מפורש בע"א על שעבר מימרא דה' וכנש סוסין כו' שדר לויתיה אשמדאי מלכא דשידים וטרד יתיה מן כורסיא כו' ע"ש ואמר שלמה מה יתרון לאדם גו' הם תחלת דברי קהלת וסיים על עצמו וזה היה חלקי מכל עמלי ר"ל שהיה מתאונן שמכל עמלי שעמלתי בבנין בהמ"ק ע"י פעולת האשמדאי זה היה חלקי ממנו שנטרד אני ממלכותי ולא נשאר לי רק מקלי שבידי:

כל היכא דמטא אמר אני קהלת הייתי מלך גו'. דמשמע אבל עכשיו אינו מלך כפרש"י בספר קהלת:

וא"ל לבניהו קא בעי לך כו'. נראה דודאי כל אותן השנים שחזר שלמה על הפתחים ארבע מאות פרסה היה האשמדאי משתמש בעבדי שלמה ולא היו מרגישין בו אבל שאלו לבניהו כיון דעזקתא דחקוק עליו השם היה בידו אם אשמדאי הוא ודאי דלא בעי ליה משום אימת השם כדקאמר וכי עייל חזייה ופרח. ואמר

ואפ"ה ה"ל בעתותא כו' דכתיב הנה מטתו גו' רב ושמואל ח"א מלך כו'. כל זה מפורש פ' כ"ג קצת בע"א וע"ש בחידושינו:

ויש לדקדק למ"ד מלך והדיוט הא כתיב מלך שלמה בירושלים ארבעים שנה וישכב עם אבותיו ויקבר בעיר דוד ודוחק לומר דגם השנים שנטרד ומלך אשמדאי נחשבו למלכותו שנראה מזה שנטרד בתחלת מלכותו ולפי התרגום שנטרד מפני שעבר על מצות ה' ניחא קצת דאיכא למימר דבסוף שנת הארבעים נטרד וק"ל:

לדמא דרישא כו'. יש לשאול בכל הני רפואות הנזכרים בהאי פרקא גם בפרק אין מעמידין אמאי כתבוהו רבינא ורב אשי בתלמוד הא אמרינן בפ"ק דברכות והטוב בעיניך עשיתי שגנז חזקיהו ספר הרפואות כדי שיבקשו רחמים ושבחוהו חכמים על זאת ויש ליישב דודאי ניתן רשות לרפאות ולידע רפואות כל חלאים אלא שאין ראוי לגלות כולם לכל אדם משום אינשי דלא מעלי שלא יבטחו בה' אלא ברפואתם והשתא מה"ט שהותר להם לכתוב התלמוד גופיה דהא דברים שבעל פה אסור לכותבן אבל משום שנתרבה השכחה בדורות האחרונים הותר להם לכתוב משום עת לעשות לה' וגו' (כדאמר לעיל גיטין ס.) מה"ט הותרו להם לכתוב הרפואות ולגלותן לרבים כיון שא"א לזוכרם בע"פ ופן ישתכחו מכל אדם ומתוך זה תראה שאין התלמוד חסר מכל החכמות כי לכל חולי תמצא בו רפואה שלימה ואמתית למבינים לשונם ואל יאמר המלעיג על חכמי התלמוד שהיו חסרים מחכמת הרפואה:

רש"י בד"ה שבעה יומי לית ליה כו'. נ"ב משום הכי פרש"י הכי מדלא אמר נמי בעי מימת בגו ז' ימים כדלעיל:

בד"ה תרחיה כו' תרח איתרח שמואל כצ"ל:

בד"ה מלך כו'. נ"ב כעין (כו') [מלכות ראשונה] דשוב לא היה יושב על כסא ה' להיות מלך בעליונים ובתחתונים:

רש"י ד"ה דמהימן ליה. מאמינו בשבועתו. כצ"ל:

רש"י ד"ה עד שיביא ב"ש. ויהא ראוי לחליצה. כצ"ל:

רש"י ד"ה בדקו בכרעיה. שרגליו של שד דומות לשל תרנגולים. עי' ברכות (ו) ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא:

רש"י ד"ה ואסא דרא. עמש"כ בפסחים (נו):

רש"י ד"ה וליתלייה. לתרנגול השחוט. כצ"ל:

גמרא אחננא ליה כפא לקומתי' מיני' איתבר בי' גרמא. נ״ב מפני שראתה מה שעשה לבית:

שם שקל קניא. נ"ב אולי היה צריך למקל להשען עליו מחמת עצם השבור והכניסו עמו:

שם אלא ארבעה גרמידי. נ"ב כדתנן התם והכוכין ד"א:

שם א"ל בעי מימת גברא. נ"ב הא נמי שמע דמכרזי ברקיעא. וכן ידע הא דסמיך:

שם עד דבנייה. נ״ב משמע עד ולא יותר א״כ מלתא דתמיהא הוא הך עובדא דבתר הכי דנעשה שלמה הדיוט ובכתוב מבואר שהי"ל לשלמה שלום מכל עבריו ואין שטו״פ כל ימי שלמה כי אם לעת זקנותו שהטו נשיו את לבבו אזי הקים ה' לו שטן. וכ"ש דקשי' למ״ד מלך והדיוט. ו״יל אע״ג דלא היה לשלמה שטו״פ מב"א עד לסוף ימיו מ"מ זה המעשה של אשמדאי היה תיכף לבנין הבית מאחר שנשא את בת פרעה ועשתה ריקודין וישן עד אחר זמן הקרבת התמיד כנזכר באגדה ומן אז חרה אף ה' בו ובירושלים ככתוב כי אף על אפי וחמתי היתה לי העיר הזאת מן היום אשר בנו אותה. ונמסר ביד אשמדאי לפי שעה. ומ"ד מלך והדיוט לא נתכוון לו שלא שב לכסאו ולמלכותו אחר זה המעשה. אלא ר"ל שלא חזר לחשיבות מלכותו כמקודם שהיה נחשב חכם מכל האדם ולכן כתב ויהי שלמה מלך על כל ישראל שכולם הודו לו במלכותו מחמת פקסותו (ולא כמו בשאיול וב"ב) מש״ה אחר שנחשב בעיניהם לשוטה אע"פ שחזר וישב על כסאו חשבוהו להדיוט שאבד דעתו. וקרא דייק כמ"ד מלך והדיוט מדאמר הייתי מלך על ישראל בתחלה מכלל דהשתא לא נחשב כמלך:

שם לחד גפא. נ״ב דאשמדאי שיש לשדים כנפים:

שם חד אמר גונדו. נ"ב כמו דחפו גונדא דפ' היה נוטל:

לְדִידִי לָא מָסַר לִי, לְשָׂרָא דְּיַמָּא מְסִירָא לֵיהּ. נראה לי שמיר לשון שמירה וגם שמיר אותיות 'שר ים' רוצה לומר שמירה שלו תהיה על ידי שם ים וענין זה וענין שייכות שיש לתרנגול הבר בזה הכל מפלאות תמים דעים וברוך היודע.

אוֹתְבֵיהּ לְחַד גַּפֵּיהּ בִּרְקִיעָא וּלְחַד גַּפֵּיהּ בְּאַרְעָא. הענין הוא כשנטל השלשלת ממנו שב כוחו אליו והראה עצמו בעל כנפים דהוה מטי חד כנף ברקיעא וחד כנף בארעא כדי להבעית את שלמה המלך ע"ה ופתקיה ת' פרסי שהוציאו מגבול ארץ ישראל שהיא ת' פרסה.
ומה שקבל שלמה המלך ע"ה עונשו על ידי השד בשביל שעבר על 'לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים' (דברים יז, יז) שאהב נשים נכריות והנשים נמשלו לשדים כמו שאמרו רז"ל על חוה ומגדלת שער כלילית. וכן נמי על שעבר על 'לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים' שהשדים נקראו סוסים כמו שאמרו ברעיא מהימנא דפרשת בא (זהר פרשת בא לב:) ואינון כסוסין לו ועיין מאמרי רשב"י מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד קפיצת הדרך שעושין על ידי השדים כמו שאמרו על הרב רבי אלעזר מגרמיזא ז"ל שהיה משתמש באוירא דשידי הנקרא שמושא דהבלי זוטא עיין שם, ונמצא השידים הם דוגמת הסוסים.

בָּדְקוּ בְּכַרְעֵיהּ. פירש רש"י ז"ל רגליו של שד דומות לתרנגולים. נמצא אין השד יכול לדמות רגליו לרגלי אדם אלא נשאר דמות רגליו כאשר היה לו והטעם נראה לי בס"ד מפני כי כף הרגל דבוק בעפר מתחלתו כי הוא הנוגע בעפר הארץ החמרית ולכן כח טומאתו של שד בכף רגליו חזקה יותר ולכך אינו יכול לשנותה ממה שהיתה לדמות בריה טובה של אדם מרוב גסות ועכרירות הטומאה שיש בה.
ודע כי פה עירינו בגדאד מנהגם לעשות שמירה ליולדת בליל שישי ללידתה וחוששין לה מפני המזיקין באותה לילה יותר משאר לילות ומנהגם להניח בחדר היולדת שפוד אחד ברזל תחוב בו רגל של תרנגולים ועוד שאר מינים תחובין גם כן בו, ולפי המאמר הזה נראה טעם לתחיבת רגל תרנגולים בשפוד ברזל להפחיד השידים שרגלם דומין לרגל תרנגולים שיבינו שגברנו עליהם והרגנו השד ואסרנו רגלו בברזל.
ושוב ראיתי בתוספתא שמביא מנהג קדמון שפוקקין החלון אצל היולדת בסירה וקושרים ברזל בכרעי המטה שלה ופירש חסדי דוד ז"ל בביאורו על התוספתא לפי שיהיה שמירה ליולדת מן המזיקין והכשופים בדברים הללו שפוקקין החלון בקוצין, רוצה לומר קוצין נותנין בעיניהם שלא יוכלו ליכנס ומהאי טעמא קושרין ברזל כגון חרב או שפוד בכרעי המטה כאלו הם מפחידים את המזיקין ונלחמים עמהם עיין שם, ואף על גב דהתם פקפק במנהג זה, עיין בספר נר מצוה שכתב לית לן בה. הרי השפוד נמצא במנהנ הקדמונים בזמן הגמרא ולפי זה הטעם שכתבתי על רגלי התרנגולים הוא נכון.

וְקָא תָּבַע לְהוּ בְּנִידוּתַיְהוּ. הגאון מהר"ם (בתשובה סימן קיו) נשאל על אשה הנבעלת לשד אם נאסרת וכו' ועיין להגאון חיד"א ז"ל (בחיים שאל סימן נג) שהביא דבריו ופלפל בהם וזכר להאי סוגיא והעלה דאין הוכחה מהאי סוגיא כלום עיין שם.
ונראה לומר דאם ביאת שד אסורה איך היה אשמדאי בא על אשת איש, דכתבנו לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל שהיה יהודי ואם לא ישמור הלכות יהודאין למה נקרא יהודי? ומצינו דחש תחלה שלא ישתה יין משום דכתיב לֵץ הַיַּין וכו' (משלי כ, א), וכתיב זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב (הושע ד, יא) ואיך במרד ומעל יבא על אשת איש? אלא ודאי ביאת שד באדם אינה כלום ואם האדם בא על השידה יש בזה איסור השחתת זרע כמשחית זרעו על עצים ואבנים אבל אם השד בא על אשה אין כאן איסור ויש מכאן הוכחה לדין מהר"ם ז"ל.

רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט, וְחַד אָמַר: מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט וּמֶלֶךְ. עיין רש"י דלכאורה נראה שהבין נשאר הדיוט ממש וכן הבין מהרש"א ז"ל ובאמת דבר זה אי אפשר להולמו לפי פשט הכתובים וגם רחוק מן השכל והעיקר כמו שכתב רש"ל ז"ל על דברי רש"י וזה לשונו לא חזר למלכותו רוצה לומר כעין מלכות ראשונה שמלך על העליונים דשוב לא היה יושב על כסא ה' להיות מלך בעליונים ובתחתונים עד כאן לשונו. ודבר זה הוא עיקר כי בתחלה היה שולט גם בשידים ואם כן נשאר מלך על כל ישראל כשאר מלכים ומאן דאמר השני סבירא ליה חזר למלכותו העליונה.

רש"י ד"ה יבלא מין עשב. וכן בחולין דף קה ע"ב כרך ריפתא איבלא:

(סח ב) בדקו קינא דתרנגולא ברא וכו'.—מעשה כעין זה נמצא בויק"ר פכ"ב בר"ש בן חלפתא (ע"ש).

איחננא ליה. לימשך מעליו שלא יחוף בו: כפא לקומתיה. לצד אחר ואיסתלק עובי כתיפיו מן הבית: ולשון רכה תשבר גרם. על ידי לשון רכה שחננה מענה רך נשברה עצמי: אסקיה. העלהו להטותו אל הדרך: רויא. שיכור: אסקיה. אל הדרך: חזא חדוותא דהוו מחדי לה. ראה הכנסת כלה שהיו מרבין בשמחה מאד: אנסיה משתיא. שתה הרבה: נגידו מיכלא מיניה. משכו ידיכם מלהאכילו כי אם מעט: קניא. קנה: דמהימן ליה אשבועתיה. מאמינו בשבועתו כשנשבע לו להחזירו לו: דלית בהו יישוב. של זרעים ואילנות להתפרנס שם: ופקע טורא. מתבקע מעט כמין חריץ עד שמשליך שם זרע האילנות וגדלים אילנות שם ומתפרנס מהם: בדקו קינא. בדקו עד שהיו בקיאין היכן יש קן של דוכיפת דהוא תרנגולא ברא: זוגיתא. זכוכית כדי שיראה את בניו ולא יוכל ליכנס אצלם ויהא צריך לשמיר לבקע הזכוכית: רמא ביה. שלוחו של שלמה קלא: חנק נפשיה. התרנגול: אסיקתיה. מה חששת לו: ובעיא מינטר ליבם קטן. עד שיביא שתי שערות ויהא ראוי לחליצה ויודע היה זה שעתידה להמתין שלש עשרה שנה: שבעה יומי לית ליה. אינו בטוח לחיות שבעה ימים שמא למחר ימות: אבי גזא. תחתיו היה אוצר גדול זהב וכסף טמון: תרחיה גביה. איחר אצלו שלמה לאשמדאי תרח בלשון ארמי איחור כדאמרינן בבבא קמא (דף פ.) מאן תרח ניתרח שמואל: הוה קאי לחודיה. שלמה אצל אשמדאי: כתועפות ראם לו. להקדוש ברוך הוא יש לו תועפות ראמים למשלחתו וליפרע פורענות בשליחותו: מאי רבותייכו. שנשתבח הקב''ה בכם: עזקתך. טבעתו היה שם חקוק עליה: פתקיה. דחהו: גונדו. לבושו ובביאורי טהרות דרב האי ראיתי קודו מקידה של חרס לשתות מים (סוטה דף לב:): לא סריך. אינו נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים שזה אומר הייתי מלך ואינו אומר דבר שטות אחרת: בדקו בכרעיה. שרגליו של שד דומות לשל תרנגולים: במוקי קאתי. אינו בא לשכב יחף אלא באנפילאות קאלצונ''ש בלעז: מלך והדיוט. היה שלמה לא חזר שוב למלכותו: לדמא דרישא. חולי כאב הראש הבא מחמת דם: שורבינא. מין ארז כדאמרינן בראש השנה (דף כג.) תאשור שורבינא: ובינא. ערבה: ואסא דרא. הדס לח: חילפא. צפצפה עץ ששמו פופליי''ר: וחילפי ימא. גירופל''א: יבלא. מין עשב: ורדא. רוס''א: דקאי בחד דרא. כל עלין שלו מצד אחד זה למעלה מזה: לצליחתא. כאב חצי הראש: בזוזא חיורא. בדינר של כסף צרוף ישחטנו: להאי גיסא דכאיב ליה. שיזוב הדם על חצי הראש ששם הכאב: וליתלייה. לתרנגולא שחוט: בסיפי דבבא. במזוזות הפתח:

אין פירוש לקטע זה

גיטין סח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף סח - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד