גיטין סח ע"א

אִיגְּנִיב לַן כָּסָא דְכַסְפָּא בַּהֲדֵי דְּקָא מְעַיְּינִי וְאָתוּ אַשְׁכְּחוּהָ דִּכְרִ(ו)כָה בְּסוּדָרֵיהּ
אָמְרִי לֵיהּ חֲזִי מָר דְּלָא מֵיכַל קָא בָּעֵי אֶלָּא לְצַעוֹרַן אֲמַר לְהוּ אֲנָא מֵיכָל אֲכַלִי וּטְעַמִי בֵּיהּ טַעְמָא דְחִיוָּרָא אָמְרִי לֵיהּ חִיוָּרָא לָא עֲבִיד לַן הָאִידָּנָא אֲמַר לְהוּ בְּדַקוּ בְּדוּכְתֵּיהּ דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אוּכָּמָא בְּחִיוָּרָא וְחִיוָּרָא בְּאוּכַּמְתָּא לָקוּתָא הִיא בְּדוּק אַשְׁכְּחוּהּ
כִּי קָא נָפֵיק כְּרוֹ לֵיהּ בֵּירָא וּשְׁדוֹ לֵיהּ צִיפְּתָא עִילָּוֵיהּ וְאָמְרִי לֵיהּ לֵיתֵי מָר לֵינַח נְחַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא מֵאֲחוֹרֵיהּ אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא פְּסוֹק לִי פְּסוּקָ(י)ךְ אֲמַר לֵיהּ נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ מַאי קָא חָזֵית אֲמַר לֵיהּ צִיפְּ(י)תָא דְּשַׁדְיָא אֲמַר לֵיהּ הֲדַר מִינַּהּ
לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא מְנָא הֲוָה יָדַע מָר אֲמַר לֵיהּ חֲדָא דִּנְחַר לִי מָר וְעוֹד דִּפְסַק לִי יָנוֹקָא פְּסוּקָא וְעוֹד דַּחֲשִׁידִי עַבְדֵי דְּלָא מְעַלּוּ
עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת שָׁרִים וְשָׁרוֹת אֵלּוּ מִינֵי זֶמֶר וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם אֵלּוּ בְּרֵיכוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת הָכָא תַּרְגִּימוּ שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין בְּמַעְרְבָא אָמְרִי שִׁידְּתָא
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִינֵי שֵׁדִים הָיוּ בְּשִׁיחִין וְשֵׁידָה עַצְמָהּ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא
אָמַר מָר הָכָא תַּרְגִּימוּ שֵׁידָא וְשֵׁידְתִין שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין לְמַאי אִיבְּעִי לֵיהּ דִּכְתִיב וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וְגוֹ' אָמַר לְהוּ לְרַבָּנַן הֵיכִי אֶעֱבֵיד אֲמַרוּ לֵיהּ אִיכָּא שָׁמִירָא דְּאַיְיתִי מֹשֶׁה לְאַבְנֵי אֵפוֹד
אֲמַר לְהוּ הֵיכָא אִישְׁתְּכַח אֲמַרוּ לֵיהּ אַיְיתִי שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין כַּבְשִׁינְהוּ אַהֲדָדֵי אֶפְשָׁר דְּיָדְעִי וּמְגַלּוּ לָךְ אַיְיתִי שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין כַּבְשִׁינְהוּ אַהֲדָדֵי אָמְרִי אֲנַן לָא יָדְעִינַן דִּילְמָא אַשְׁמְדַאי מַלְכָּא דְשֵׁידֵי יָדַע
אֲמַר לְהוּ הֵיכָא אִיתֵיהּ אָמְרִי לֵיהּ אִיתֵיהּ בְּטוּרָא פְּלָן כַּרְיָא לֵיהּ בֵּירָא וּמַלְיָא לֵיהּ מַיָּא וּמִיכַּסְּיָא בְּטִינָּרָא וַחֲתִימָה בְּגוּשְׁפַּנְקֵיהּ וְכֹל יוֹמָא סָלֵיק לִרְקִיעָא וְגָמַר מְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא וְנָחֵית לְאַרְעָא וְגָמַר מְתִיבְתָּא דְאַרְעָא וְאָתֵי סָיֵיר לֵיהּ לְגוּשְׁפַּנְקֵיהּ וּמְגַלֵּי לֵיהּ וְשָׁתֵי וּמְכַסֵּי לֵיהּ וְחָתֵים לֵיהּ וְאָזֵיל
שַׁדְּרֵיהּ לִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע יְהַב לֵיהּ שׁוּשִׁילְתָּא דַּחֲקִיק עֲלַהּ שֵׁם וְעִזְקְתָא דַּחֲקִיק עֲלַהּ שֵׁם וּגְבָבֵי דְעַמְרָא וְזִיקֵי דְחַמְרָא אֲזַל כְּרָא בֵּירָא מִתַּתַּאי וּשְׁפִינְהוּ לְמַיָּא וְסַתְמִינְהוּ בִּגְבָבֵי דְעַמְרָא וּכְרָא בֵּירָא מֵעִילַּאי (וְשַׁפְכִינְהוּ) [וְשַׁפְכֵיהּ] לְחַמְרָא וְטַמִּינְהוּ סְלֵיק יְתֵיב בְּאִילָנָא
כִּי אֲתָא סַיְירֵיהּ לְגוּשְׁפַּנְקָא גַּלְּיֵיהּ אַשְׁכְּחֵיהּ חַמְרָא אֲמַר כְּתִיב לֵץ הַיַּיִן הוֹמֶה שֵׁכָר וְכׇל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם וּכְתִיב זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב לָא אִישְׁתִּי כִּי צָחֵי לָא סַגִּיא לֵיהּ אִישְׁתִּי רְוָא וּגְנָא
נְחֵית אֲתָא שְׁדָא בֵּיהּ שׁוּשִׁילְתָּא סְתָמֵיהּ כִּי אִתְּעַר הֲוָה קָא מִיפַּרְזַל אֲמַר לֵיהּ שְׁמָא דְמָרָךְ עֲלָךְ שְׁמָא דְּמָרָךְ עֲלָךְ
כִּי נָקֵיט לֵיהּ וְאָתֵי מְטָא דִּיקְלָא חַף בֵּיהּ שַׁדְיֵיהּ מְטָא לְבֵיתָא שַׁדְיֵיהּ מְטָא גַּבֵּי כּוּבָּא דְּהָהִיא אַרְמַלְתָּא נְפַקָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - א

איגניב לן כסא דכספא [נגנב לנו כוס מכסף], והחלו לבדוק את כולם, ולחפש שמא אחד מהסועדים גנבו.

בהדי דקא מעייני ואתי [בזמן שהיו בודקים ובאים], אשכחוה [מצאוה] את חתיכת הבשר דכרוכה בסודריה.

אמרי ליה העבדים לראש הגולה: חזי מר [יראה אדוני] דלא מיכל קא בעי, אלא לצעורן [שאינו רוצה לאכול אלא רק לצער אותנו], שהרי לאחר כל מה שנעשה עבורו, לא אכל.

אמר להו רב ששת: אנא מיכל אכלי, וטעמי ביה טעמא דחיורא [אני אכלתי, וטעמתי בו טעם של בשר בהמה בעלת שחין], ולכן לא גמרתי לאכול.

אמרי ליה העבדים: חיורא לא עביד לן האידנא [לא שחטנו היום בהמה בעלת שחין]!

אמר להו רב ששת: בדקו את עור הבהמה בדוכתיה, במקומו של עצם זו בכף הירך, ותמצאו בעור שהוא לבן.

דאמר רב חסדא: כתם אוכמא בחיורא [שחור בעור לבן], וכתם חיורא באוכמתא לבן בעור שחור - סימן ללקותא היא, שהיה שם חולי ונהפך העור ללבן.

בדוק, אשכחוה [בדקו ומצאו] כדבריו.

כי קא נפיק [כאשר יצא רב ששת מהבית], כרו ליה [לו] העבדים בירא [בור], ושדו ליה ציפתא עילויה [ושמו מחצלת עליו] כדי שלא יהיה ניכר.

ואמרי ליה העבדים לרב ששת: ליתי מר, לינח [יבוא אדוני לשכב במשכבו], ורצו שיעבור על המחצלת ויפול לבור.

נחר ליה רב חסדא מאחוריה. עשה לו סימן שיזהר בדרכו.

אמר ליה רב ששת לינוקא [לילד] שהיה שם: פסוק לי פסוקיך שלמדת היום [והוא צורה של גורל, לשאול מה' עצה באמצעות הפסוק שיאמר לו הילד].

אמר ליה הילד את הפסוק: "נטה לך על ימינך או על שמאלך" [שמואל ב ב, כא].

אמר ליה רב ששת שהיה עוור לשמעיה [לשמשו]: מאי קא חזית [מה אתה רואה] בדרך לפניך?

אמר ליה: ציפיתא דשדיא [מחצלת שמוטלת] על הקרקע.

אמר ליה רב ששת לשמשו: הדר מינה [פנה ממנה], ונלך מסביב.

לבתר דנפק [לאחר שיצא] רב ששת מבית ראש הגולה, אמר ליה רב חסדא: מנא הוה ידע מר [מנין היה יודע אדוני] שיש בור כרוי במקום?

אמר ליה רב ששת: טעם חדא [אחד], דנחר לי מר [שאדוני נחר וסימן לי].

ועוד, דפסק לי ינוקא [הילד] פסוקא שהוא רמז לדבר.

ועוד, דחשידי עבדי דלא מעלו [חשודים הם העבדים, שאינם אנשים הגונים] ואינם מתכוונים לטובה בדבריהם, וחשדתי שמתכוונים להרע לי במה שאמרו לי שאלך לשכב ולנוח.

אמר שלמה המלך בספר קהלת [ב ח]: "עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם, שדה ושדות".

ומבארת הגמרא את הפסוק:

"שרים ושרות" - אלו מיני זמר.

"ותענוגות בני האדם" - אלו בריכות של מים צוננים ומרחצאות של מים חמים.

שדה ושדות - הכא תרגימו [כאן, בבבל, תירגמו]: שידה ושידתין [שד זכר, ושידה נקבוה].

במערבא [בארץ ישראל] אמרי: שידתא [שידה] - עגלה למרכבת נשים ושרים.

אמר רבי יוחנן: שלש מאות מיני שדים היו במקום שנקרא שיחין.

ושידה עצמה איני יודע מה היא, מה דמותה ומה טיבה.

אמר מר שנינו בגמרא לעיל: הכא [כאן] בבבל תרגימו: שידא ושידתין [שד ושדות].

ומקשינן: שידה ושידתין - למאי איבעי ליה [לאיזה צורך היה צריך אותם] שלמה המלך?

ומתרצינן: דכתיב בבנין בית המקדש [מלכים א ז ו]: "והבית בהבנותו, אבן שלמה מסע נבנה. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, לא נשמע בבית בהיבנותו".

אמר להו שלמה המלך לרבנן: היכי אעביד [כיצד אעשה] שהאבן תהיה חלקה ושלמה בלא פגימה בלי להשתמש בברזל?

אמרו ליה: איכא שמירא [יש תולעת שמיר] שהחומר הכי קשה נבקע מפניו.

דתולעזו אייתי [הביאה] משה לחתוך בו את אבני האפוד, שהיה צריך לכתוב עליהם את שמות בני ישראל, ואי אפשר לכתוב אותם בדיו, כיון שנאמר "פתוחי חותם", שצריכות האותיות להיות חרוטות באבנים, אך אסור לחרוט בהן בברזל, לפי שאמר הכתוב "במילואתם", מלמד שאסור שתהיינה האבנים חסרות, והחריטה מחסירה את האבן במקום חריטת האותיות. אלא, היו כותבים עליהן אותיות בדיו, והיו שמים כנגדן מבחוץ שמיר, והיו האבנים נבקעות מאליהן כפי צורת הדיו שעליהן, מבלי שיחסר מהן מאומה.

אמר להו שלמה המלך לחכמים: היכא אישתכח [היכן אמצא] את אותה תולעת שמיר?

אמרו ליה: אייתי [הבא] שידה ושידתין, כבשינהו אהדדי [כפאם יחד] ביסורים, כדי שיגלו לך היכן היא התולעת, כי אפשר דידעי [שהם יודעים היכן היא], ומגלו [ויגלו] לך.

אייתי [הביא] שלמה המלך שידה ושידתין, כבשינהו אהדדי.

אמרי [אמרו] לו: אנן לא ידעינן [אנחנו לא יודעים] היכן היא התולעת שמיר, דילמא אשמדאי מלכא דשידי ידע [אולי אשמדאי מלך השדים יודע].

אמר להו: היכא איתיה [היכן נמצא אשמדאי מלך השדים]?

אמרי ליה: איתיה בטורא פלן [הוא נמצא בהר פלוני].

כריא ליה בירא ומליא ליה מיא ומיכסיא בטינרא וחתמיה בגושפנקיה [וכרה לו שם אשמדאי המלך בור ומילא אותו במים, וכיסה אותו בסלע, וחתם אותו בחותמו].

וכל יומא סליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיעא [ובכל יום הוא עולה לרקיע ולומד בישיבה של מעלה], ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא [ויורד אחר כך לארץ ולומד בישיבה של מטה].

ואתי [וכשחוזר ובא לבור] סייר ליה לגושפנקיה [בודק את חותמו] שהוא שלם ושאף אחד לא נגע בו לפתחו, ומגלי ליה, ושתי, ומכסי ליה, וחתים ליה ואזיל [ומגלה את הבור ושותה מהמים, ומכסה אותו וחותם אותו שוב והולך לו].

שדריה [שלחו] שלמה המלך לבניהו בן יהוידע, לאותו הר שבו נמצא בורו של אשמדאי מלך השדים. יהב ליה [נתן לו] שלמה המלך שושילתא דחקיק עלה שם, ועזקתא דחקיק עלה שם, וגבבי דעמרא, וזיקי דחמרא [שלשלת שחקוק עליה שם המפורש, וטבעת שחקוק עליה שם המפורש, וגיזות צמר, ונאדות יין].

אזל [הלך] בניהו בן יהוידע, כרא בירא במורד ההר מתתאי [למטה] מהבור של אשמדאי, ושפינהו למיא [והריק את מי הבור] העליון לתוך הבור התחתון דרך נקב שנקב בשפה שבין שני הבורות. וכיון שהיתה תחתית הבור התחתון נמוכה מהבור העליון, נתרוקנו המים מהבור העליון, מאליהם.

וסתמינהו [וסתם] את הנקבים שבין שתי הבורות בגבבי דעמרא [בגיזות הצמר] כדי שיוכל למלאות את הבור העליון של אשמדאי ביין ולא יזוב לבור התחתון.

ואחר כך כרא בירא אחר מעילאי [מעל לבור] של אשמדאי, ושפכינהו לחמרא [ושפך את היין] מהבור העליון דרך נקב לתוך בורו של אשמדאי.

ואחר כך טמינהו [סתם], מילא את אותם שני בורות שחפר בעפר, כדי שאשמדאי לא ישים לב לשינוי.

סליק יתיב באילנא [עלה בניהו בן יהוידע וישב בעץ].

כי אתא [כשבא] אשמדאי, סייריה לגושפנקא [בדק את חותמו] ומצאו שהוא שלם, גלייה [גילה] והסיר את האבן שמכסה את הבור, אשכחיה חמרא [מצא שיש יין] בבור.

אמר אשמדאי: כתיב "לץ היין הומה שכר, וכל שוגה בו לא יחכם" [משלי כ א]. וכתיב "זנות ויין ותירוש יקח לב" [הושע ד יא], לכן מוטב להזהר ממנו.

לא אישתי [לא שתה].

כי צחי [כאשר צמא], לא סגיא ליה [לא יכל להתאפק], אישתי, רוה וגנא [שתה, השתכר ונרדם].

נחית [ירד] בניהו בן יהוידע מהעץ, אתא, שדא ביה שושילתא, סתמיה [בא וזרק על אשמדאי את השלשלת וסגר אותה] סביב צווארו כדי שלא יוכל להוציא את ראשו ממנה.

כי אתער, הוה קא מיפרזל [כשהתעורר אשמדאי, היה "משתגע"], מתעסק לנתק את השלשלאות ממנו.

אמר ליה בניהו בן יהוידע: שמא דמרך עלך! [שם אדוניך - הקב"ה עליך] שמא דמרך עלך! חקוק על השלשלת שם המפורש!

כי נקיט ליה ואתי [כשלקח אותו בניהו בן יהוידע ובא] להביאו לירושלים, לארמונו של שלמה המלך, מטא דיקלא, חף ביה, שדייה [הגיע לדקל, והתחכך בו אשמדאי, והפילו].

מטא לביתא שדייה, [הגיע לבית, הפילו] אשמדאי.

מטא גבי כובא דההיא ארמלתא [הגיעו ליד צריף קטן של אלמנה אחת] שהיתה גרה בו,

איגניב לן כסא דכספא [נגנבה לנו כוס כסף]! ובדקו את כולם. בהדי דקא מעייני ואתי [בזמן שהיו בודקים ובאים], אשכחוה [מצאוה] את חתיכת הבשר שהיא כרוכה בסודריה [בסודרו].

אמרי ליה [אמרו לו] העבדים לראש הגולה: חזי מר [יראה אדוני] שלא מיכל קא בעי [לאכול הוא רוצה] אלא רק לצעורן [לצער אותנו]! שהרי אחרי כל מה שנעשה למענו — לא אכל מסעודת ראש הגולה. אמר להו [להם] רב ששת: אנא מיכל אכלי, וטעמי ביה טעמא דחיורא [אני אכלתי וטעמתי בו טעם של שחין] ולכן לא גמרתי לאכול. אמרי ליה [אמרו לו] לראש הגולה: חיורא לא עביד לן האידנא [בהמה בעלת שחין לא עשינו, הכנו לאכילה, עכשיו היום], אמר להו [להם] רב ששת: בדקו בדוכתיה [במקומו] באותו מקום שלקחתי, שאמר רב חסדא: אוכמא בחיורא וחיורא באוכמתא [שחור בתוך עור לבן ולבן בתוך עור שחור] — לקותא היא [ליקוי הוא] וסימן של חולי. בדוק אשכחוה [בדקו ומצאו] כדבריו, וכעסו העבדים עליו יותר.

כי קא נפיק, כרו ליה בירא ושדו ליה ציפתא עילויה [כאשר היה יוצא מבית ראש הגולה כרו לו בור ושמו מחצלת עליו] שלא יוכר הדבר, ואמרי ליה [ואמרו לו]: ליתי מר לינח [יבוא אדוני וינוח קצת], והתכוונו שיפול שם ויינזק. נחר ליה [נחר לו] השמיע קול רב חסדא מאחוריה [מאחוריו] לרמוז לו, אמר ליה [לו] רב ששת לינוקא [לילד] שהיה שם: פסוק לי פסוקיך [פסוקך] שלמדת היום, אמר ליה [לו] את הפסוק: "נטה לך על ימינך או על שמאלך" (שמואל ב ב, כא). אמר ליה [לו] רב ששת, שהיה עיוור, לשמעיה [לשמשו]: מאי קא חזית [מה אתה רואה]? אמר ליה [לו]: ציפיתא דשדיא [מחצלת שמוטלת] על הקרקע, אמר ליה [לו]: הדר מינה [פנה ממנה] ונלך מסביב.

לבתר דנפק [אחרי שיצא] מבית ראש הגולה, אמר ליה [לו] רב חסדא: מנא הוה ידע מר [מניין היה אדוני יודע] שיש בור כרוי במקום? אמר ליה [לו]: חדא, דנחר לי מר [אחת, שאדוני נחר לי] והיה זה לי סימן שיש פה חשש. ועוד, שפסק לי ינוקא פסוקא [התינוק פסוק] שהוא רמז לדבר. ועוד, דחשידי עבדי דלא מעלו [שחשודים עבדים שאינם בני מעלה] והם עלולים לעשות כל דבר רע.

א כיון שהוזכר שמו של מזיק בתחילת הענין מביאים עוד דברים מעניינים אלה. נאמר: "עשיתי לי שרים ושרות ותענגת בני האדם שדה ושדות" (קהלת ב, ח), ומסבירים: "שרים ושרות" — אלו מיני זמר, "ותענגת בני האדם" — אלו בריכות ומרחצאות, "שדה ושדות" — הכא תרגימו [כאן, בבבל, תרגמו] לשונות אלה: שידה ושידתין [שד זכר ושדות נקיבות]. במערבא אמרי [בארץ ישראל אמרו]: שידתא [שידה] כלומר מרכבה.

אמר ר' יוחנן: שלש מאות מיני שדים היו במקום שנקרא שיחין, ושידה עצמה איני יודע מה היא.

אמר מר [החכם]: הכא תרגימו [כאן תרגמו]: שידא ושידתין [שד ושדות]. ושואלים: שידה ושידתין למאי איבעי ליה [למה היה צריך אותם] שלמה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] בבניין בית המקדש: "והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו" (מלכים א ו, ז), אמר שלמה להו לרבנן [להם לחכמים]: היכי אעביד [איך אעשה] שהאבן תהיה מיושרת ומסותתת בלי להשתמש בברזל? אמרו ליה [לו]: איכא שמירא דאייתי [יש שמיר שהביא] משה וחתך בו את אבני אפוד.

אמר להו [להם]: היכא אישתכח [היכן הוא מצוי]? אמרו ליה [לו]: אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי [הבא שד ושדות, ותכבשם, תלחצם יחד זה עם זה], אפשר דידעי ומגלו [שהם יודעים ומתוך שתלחצם יגלו] לך. עשה כן, אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי [הביא שד ושידות כבשם זה עם זה], אמרי [אמרו]: אנן לא ידעינן, דילמא [אנו איננו יודעים, שמא] אשמדאי מלכא דשידי ידע [מלך השדים יודע].

אמר להו [להם]: היכא איתיה [היכן הוא נמצא]? אמרי ליה [אמרו לו]: איתיה בטורא פלן [הוא נמצא בהר פלוני]. כריא ליה בירא ומליא ליה מיא ומיכסיא בטינרא וחתמיה בגושפנקיה [כרה, חפר לו שם בור ומילא אותו מים וכיסה אותו בצור, בסלע, וחתמו בחותמו], וכל יומא סליק [וכל יום הוא עולה] לרקיע, וגמר מתיבתא דרקיעא [ולומד בישיבה של מעלה], ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא [ויורד לארץ ולומד בישיבה של הארץ], ואתי סייר ליה לגושפנקיה [ובא ובודק את חותמו] ומגלי ליה ושתי, ומכסי ליה וחתים ליה ואזיל [ומגלה אותו ושותה מהמים שבבור, ומכסה אותו וחותם אותו שוב והולך].

שדריה [שלחו] שלמה לבניהו בן יהוידע, יהב ליה שושילתא דחקיק עלה [נתן לו שלשלת שחקוק עליה] שם קדוש, ועזקתא דחקיק עלה [וטבעת שחקוק עליה] שם, וגבבי דעמרא וזיקי דחמרא [וגיזות צמר ונאדות יין]. מה עשה בניהו? אזל כרא בירא מתתאי [הלך כרה בור מלמטה], מתחת הבור של אשמדאי ושפינהו למיא וסתמינהו בגבבי דעמרא [ומשך את המים וסתם אותו בגיזות הצמר], שישאר הבור של מעלה ריק ממים, וכרא בירא מעילאי [וכרה בור מלמעלה] מעל הבור של אשמדאי ושפכינהו לחמרא [ושפך את היין] באופן שירד היין אל תוך בורו של אשמדאי וטמינהו [וסתם אותם] את שני הבורות שחפר: התחתון והעליון. סליק יתיב באילנא [עלה וישב באילן].

כי אתא סייריה לגושפנקא [כאשר בא אשמדאי בדק את חותמו], גלייה [פתח אותו] את הבור אשכחיה חמרא [מצא אותו שהוא יין], אמר: כתיב [נאמר]: "לץ היין המה שכר וכל שגה בו לא יחכם" (משלי כ, א), וכתיב [ונאמר]: "זנות ויין ותירוש יקח לב" (הושע ד, יא), ומוטב להיזהר ממנו. לא אישתי [שתה]. כי צחי [כאשר צמא], לא סגיא ליה, אישתי [לא יכול היה עוד להתאפק, ושתה], רוה וגנא [השתכר וישן].

נחית, אתא, שדא ביה שושילתא סתמיה [ירד ובא בניהו מן העץ, זרק עליו את השלשלת וסגר אותו בתוכה]. כי אתער הוה קא מיפרזל [כאשר התעורר אשמדאי היה משתדל לקרוע] את השלשלת, אמר ליה [לו] בניהו: שמא דמרך עלך, שמא דמרך עלך [שם אדוניך עליך, שם אדוניך עליך] ואל תקרע את השלשלת, שהרי שם שמים כתוב עליה, ואסור להשחיתה.

כי נקיט ליה ואתי [כאשר לקח אותו בניהו את אשמדאי ובא] לירושלים, מטא דיקלא חף ביה שדייה [הגיע לדקל והתחכך בו, הפילו], מטא לביתא שדייה [הגיע לבית הפיל אותו], מטא גבי כובא דההיא ארמלתא [הגיע ליד צריף קטן של אלמנה אחת], נפקא [יצאה] האלמנה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

A silver cup was stolen from us, and they searched everyone for it. When they were checking they found the piece of meat wrapped in his scarf.

The Exilarch’s servants said to the Exilarch: See Master, i.e., the Exilarch, Rav Sheshet does not desire to eat, rather he wishes only to afflict us. Even after everything that was done for him he did not eat from the Exilarch’s meal. Rav Sheshet said to them: I ate and I tasted the taste of white leprous spots in the meat and therefore I did not eat it. They said to the Exilarch: We did not prepare an animal with white spots today. Rav Sheshet said to them: Check the skin in the place of the portion that I was given. He issued this instruction in accordance with the statement of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: Black spots within white skin and white spots within black skin are an affliction and a sign of disease. They checked and found that the animal was afflicted in this manner, and the Exilarch’s servants became even angrier with him.

When Rav Sheshet was exiting the house of the Exilarch the servants dug a pit and placed a reed mat [tzifta] on top of it so that the pit would not be noticed. And they said to Rav Sheshet: The Master, i.e., Rav Sheshet, should come and rest for a short time, and they intended for him to fall and be hurt. Rav Ḥisda, who was also present, snorted [neḥar] to him from behind in order to signal to him. Rav Sheshet said to a child who was there: Recite your verse for me that you studied today. The child said to him: “Turn to your right or to your left” (II Samuel 2:21). Rav Sheshet, who was blind, said to his servant: What do you see? His servant said to him: I see a mat that has been placed on the ground. Rav Sheshet said to him: Turn away from it and we will go around it.

After Rav Sheshet left the Exilarch’s house, Rav Ḥisda said to him: From where did the Master, i.e., Rav Sheshet, know that the servants had dug a pit in that place? Rav Sheshet said to him: There were several matters that raised my suspicions. One, that the Master, i.e., Rav Ḥisda, snorted to me to signal that I should beware. And additionally, when the child recited the verse for me it alluded to this matter. And additionally, servants are suspect of not acting according to a high standard, and I suspected that they would attempt to cause me harm.

§ After mentioning the spirit named kordeyakos on the previous daf the Gemara relates other matters connected to spirits and demons. It is written: “I got myself sharim and sharot, and human pleasures, shidda and shiddot” (Ecclesiastes 2:8). The Gemara explains: “Sharim and sharot”: These are types of musical instruments. “And human pleasures”: These are pools and bathhouses. “Shidda and shiddot”: Here, in Babylonia, they interpreted these words in the following manner: Male demons [shidda] and female demons [shiddetin]. In the West, Eretz Yisrael, they said that these words are referring to carriages [shiddeta].

Rabbi Yoḥanan says: There were three hundred types of demons in a place named Shiḥin, but I do not know what the form or nature of a demon itself is.

The Master said: Here they interpreted it: Male demons and female demons. The Gemara asks: Why was it necessary for Solomon, the author of Ecclesiastes, to have male demons and female demons? The Gemara answers: As it is written with regard to the building of the Temple: “For the house, when it was being built, was built of stone made ready at the quarry; and there was neither hammer nor axe nor any tool of iron heard in the house, while it was being built” (I Kings 6:7). Solomon said to the sages: How shall I make it so that the stone will be precisely cut without using iron? They said to him: There is a creature called a shamir that can cut the stones, which Moses brought and used to cut the stones of the ephod.

Solomon said to them: Where is it found? They said to him: Bring a male demon and a female demon and torment them together. It is possible that they know where, and due to the suffering they will reveal the place to you. Solomon brought a male demon and a female demon and tormented them together, and they said: We do not know where to find the shamir. Perhaps Ashmedai, king of the demons, knows.

Solomon said to them: Where is Ashmedai? They said to him: He is on such-and-such a mountain. He has dug a pit for himself there, and filled it with water, and covered it with a rock, and sealed it with his seal. And every day he ascends to Heaven and studies in the heavenly study hall and he descends to the earth and studies in the earthly study hall. And he comes and checks his seal to ensure that nobody has entered his pit, and then he uncovers it and drinks from the water in the pit. And then he covers it and seals it again and goes.

Solomon sent for Benayahu, son of Jehoiada, a member of the royal entourage, and gave him a chain onto which a sacred name of God was carved, and a ring onto which a sacred name of God was carved, and fleeces of wool and wineskins of wine. What did Benayahu do? He went and dug a pit lower down the mountain, below the pit dug by Ashmedai, drained the water, and plugged it with the fleeces of wool so that Ashmedai’s pit was emptied. And he dug a pit higher up the mountain, above Ashmedai’s pit. And he poured the wine into it so that the wine filled Ashmedai’s pit, and he plugged the lower and upper pits that he dug. He climbed up and sat in a tree.

When Ashmedai came he checked his seal, opened the pit, and found it to be filled with wine. He said that it is written: “Wine is a mocker, strong drink is riotous; and whosoever wallows in it is not wise” (Proverbs 20:1), and it is written: “Harlotry, wine, and new wine take away the heart” (Hosea 4:11). He concluded: I will not drink this wine. Eventually, when he became thirsty, he was unable to resist the wine and he drank, became intoxicated, and fell asleep.

Benayahu descended from the tree, came, and threw the chain around Ashmedai, and enclosed him within it. When Ashmedai awoke he struggled to remove the chain. Benayahu said to him: The name of your Master is upon you, the name of your Master is upon you, do not tear the chain. God’s name is written on this chain, and it is forbidden to destroy it.

When Benayahu took Ashmedai and came to Jerusalem he reached a palm tree and Ashmedai rubbed against it and knocked it down. He reached a house and knocked it down. He reached a small shack [kuva] belonging to a certain widow. This widow emerged,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ל רב חסדא מנא הוה ידע מר כו'. לכאורה קשה מה שאל לו דהא איהו דנחר ליה ודאי משום הכי הוה וי"ל דודאי דמשום דנחר ליה לא ירגיש בכך אבל נחר ליה שלא ישכב עד שישאלהו למה נחר לו וכשלא שאל לו ואעפ"כ הרגיש בדבר היה תמיה לרב חסדא מנא הוה ידע לה מר וא"ל ע"י שאתה נחר לי הייתי מרגיש דצריך שאלה ולכך שאלתי לינוקא פסוק לי פסוקך ובו הרגשתי ועוד דחשידי עבדי כו' ובודאי לא לכבודי א"ל לינח מר אלא שאפול בו וק"ל:

שרים ושרות אלו מיני זמר כו'. שניהם מלשון שיר אלא ששרים בלשון זכר ושרות לשון נקיבה ואולי ע"ש שיש מיני כלי זמר שמיוחדין לזכרים ויש מיוחדים לנקבות וקרוב לזה ת"י זייני זמרא לזמרא בהון ליואי כו' וזמרייתא בבית משתייא חמרא והיינו דשרים הם כלי זמר לזכרי לוים בב"ה ושרות הם כלי זמרות לנקבות בבית המשתה וק"ל:

שידה ושידתין למאי איבעיא ליה כו'. דאמרינן פרק חלק דאסור להשתמש בשדים ומשני משום בנין בהמ"ק התירו לשלמה.

ומליא לוה מיא כו' וחתים בגושפנקיה כו'. כדאמרינן גבי שדים שאוכלים ושותים ומתים כבני אדם והיה ירא מנגיעת אדם בשתייתו שלא יזיקו להשליך בו סם המות ובודאי מאכלו נמי מכסי כך בגושפנקא מה"ט ולא הזכיר הכא אלא מימיו משום הך מעשה שהתחכם בניהו להחליף מימיו ביין.

שדריה לבניהו בן יהוידע כו'. אולי שע"כ נאמר ובניהו בן יהוידע איש חי רב פעלים גו' כי ברוב פעולותיו שזכר כאן נכבש בידו אשמדאי אשר עי"ז נבנה בהמ"ק שע"כ נקרא בניהו שע"י נבנה בהמ"ק וסוף שמו וכן תחלת שם אביו הם ג' אותיות מהשם רומזים על ב' השמות שעל השושילתא ושעל העזקתא שנתנו בידו. ואמר

לץ היין גו' זנות ויין ותירוש גו'. לא מצינו בשום דוכתא שהשדים נזהרו מלשתות יין אבל אשמדאי מלכם חכם היה כדאמר לעיל דבכל יום סליק לרקיעא וגמר מתיבתא כו' והיה נזהר מלשתות יין מטעם שאמר דהיין משבש ויקח לב אבל מטעם שנגע בו אדם לא היה נזהר כיון דחזא שלא נפתח חותמו תלה הדבר שבא היין לשם בנס:

נחית אתי שדא ביה שושילתא סתמיה כו'. ולא הזכיר מה שעשה בעזקא דחקוק עלה ג"כ שם דיהב שלמה ונראה דגם שנכבש אשמדאי בתפיסה ע"י השלשלת דחקוק עלה השם מ"מ היה יכול להזיק את בניהו כדקאמר מטא דיקלא חף ביה שדייה כו' אבל ע"י עזקתא שהיה ביד בניהו לא היה יכול להזיקו וכן מוכח בסמוך כשנתן שלמה העזקתא מידו לו אזקיה ופתקיה כו' וק"ל:

רש"י ד"ה ושדו ליה ציפתא. כדי שלא יבין מושכו. כצ"ל:

רש"י ד"ה לא סגי ליה. לא יכול להתאפק. כצ"ל:

תד"ה איכא. הכא משמע דלאבני אפוד בעי שמיר כו'. דעת הרמב"ן בפ' תרומה דלאבני אפוד לא היה צורך לשמיר אלא היה חורץ בהן דבהו לא כתיב במילואותם והא דקאמר הכא שמיר לאבני אפוד ר"ל לאבני החושן שנקרא אפוד בדרך העברה ע"ש. ולפ"ז נדחה ראייתם מהא דדמא ב"נ שהיה השמיר בב"ש. ולהמגיה בכ"מ בפ"א מהל' בית הבחירה הל' י"ד אישתמיט דברי התוס' שלפנינו ודע"ז ודזבחים שהוכיחו דהשמיר היה בב"ש. וגם בל"ז השתבש בדברי התוס' דשם דאם תאמר דלא היה שמיר בב"ש א"כ כ"ש דקשה במה החליקו פגימת האבנים שבנו בהם המזבח בב"ש. וכן אז כששקצום מלכי יון ע"כ בנוהו מחדש. ולכן לא הוצרכו שמה לראיות שהיה בב"ש:

תד"ה וכתיב זנות ויין כו'. כצ"ל:

בא"ד מלאכת ה' רמיה. כצ"ל:

גמ' עשיתי לי. נ"ב איידי דקורדיקוס דשידא הוא. וצ"ל להכי מייתא תלמודא לעובדא דאשמדאי הכא:

גמ' שלש מאות מיני שדים היו בשיחין. נ"ב נראה פירושו שהוא מקום שהיו בו חפירות ומערות מלשון בורות שיחין ומערות לפיכך היו שדים שם וכדאי' בירושל' שהביא תוס׳ לעיל (סו א') מצויין הן בבורות:

שם ושירה עצמה איני יודע. נ״ב משום דאמרינן מאן דבעי למחזינהו כו' כדאיתא ריש ברכות (דף ו.) ולא רצה לעשות כן כי היה ירא שלא יוזק כמו שאירע לרב ביבי. ומ"ש שידא שמא משום אגרת בת מחלת שהיתה עדיין מצויה בימיו קודם שבא אביי. אבל יותר נראה לי שצ"ל שידא עצמו כמו יוסף שידא:

רש"י ד״ה ושפנהו למיא כגון השופה יין לחמרי' כצ"ל ומה שנדפס על הגליון ס"א לחברי' נמחק ונ"ב הג"ה משובשת:

וְאַמְרֵי לֵיהּ: לֵיתִי מַר לִינַח. קשא וכי הוא היה בא מן הדרך ויגיע כדי שיאמרו לו לנוח? והלא הוא היה יושב במסיבה לפנים אצל ריש גלותא והיה נח במנוחה!
ונראה לי בס"ד כי היה להם מקום מושב שלהם בבית החיצון של ריש גלותא ואמר לו לרב ששת 'לִינַח מַר גַּבָּן' שרוצים לשאל ממך איזה הלכות ודינים והדרך אם יאמר לאדם גדול שישב יאמר לִינַח, ונעתר להם להכנס למקום מושבם והם אמר לו כן כשיצא מחצר הפנימי והוא הולך בחצר החיצון והם כבר הזמינו גומא סמוך למקום מושב בחצר ההוא ופרסו עליה מחצלת ועשו זה על אם הדרך אשר בו יבא להכנס למקום מושבם ורב חסדא היה מהלך אחריו רחוק ממנו וכשראה רב חסדא מחצלת פרוסה חשש פן פחים טמנו לו בזה ולכך 'נָחַר לֵיהּ' כי לא היה סמוך אצלו כדי לדבר עמו אך נחר ליה כדי שימתין ולא ילך עוד עד שיגיע הוא אצלו ויאמר לו בפיו על דבר המחצלת שיזהר ממנה.
אמנם רב ששת כששמע נחירה של רב חסדא הבין שראה איזה שינוי והיה הולך עם רב ששת תינוק אחד ואמר לו פְּסוֹק פְּסוּקִיךְ! ומן הפסוק הבין שיש איזה דבר רע לפניו ואז תכף שאל לשמעיה מה אתה רואה שינוי? ואמר לו רואה מחצלת פרוסה, אז הבין שתחת המחצלת טמון פח אליו ואמר לו 'הָדַר מִינָהּ'!
ולבתר דנפק שאלו רב חסדא מְנָא יָדַע מַר שיש מחצלת ואמר לו משום דְּנָחַר לִי מַר ידעתי שיש איזה פח טמון לפני מהלכי ועוד דהתינוק אמר פסוק המורה שיש פח לפני וצריך אני להטות דרך הלוכי ועוד אפילו אם לא היה התנוק אומר פסוק זה הייתי צריך לחוש להטות משום דַּחֲשִׁידִי עַבְדֵי.

שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִינֵי שֵׁדִים הָיוּ בְּשִׁיחִין (קהלת ב, ח). ראיתי לרבינו ז"ל בעץ חיים שער קיצור אבי"ע [אצילות בריאה יצירה עשייה] פרק ח' שיש שדים שגופם היא משתי יסודות אש ואויר ושוכנים ביסוד הרוח כי יש להם נפש חי ויש שדים שנפשם נפש דומם ושוכנים בארץ במחילות עפר ויש מהם גם בנפש הצומחת ושוכנים בימים ובנהרות ובבורות ואלו השניים הם נקראים תתאין והם רעים מאד והראשונים בינונים ויש בהם מין שלישי שיש בהם גם נפש המדברת ושוכנים ביסוד אש ואלו עליונים מכולם, עד כאן יעוין שם.
ועוד כתב רבינו ז"ל בעץ חיים שיש שדים יהודאין ויש שדים נוכראין וכתב עוד שם דאשמדאי הוא שם יהודי עיין שם.
ונראה לי דכל מלך שיעמוד על השדים נקרא בשם אשמדאי כמו שאמרו רז"ל על שם פרעה מלך מצרים ונראה דאשמדאי הוא ביסוד האש ולכן נקרא אַשְׁמְדַאי אותיות 'אש אדמי' ותואר אדמי הוא כמו תואר אדם שהוא תואר חשוב ומפני שהוא יאודי נקרא כן.

אִיתֵיהּ בְּטוּרָא פְּלָן. נראה לי בס"ד דאותו ההר היה מכוון כנגד קליפת נגה דחציה טוב וחציה רע והוא היה עולה לרקיע לקליפת נוגה בחצי הרע שבה ואין לו יכולת לעלות יותר דאין לו מגע בחצי הטוב שבה ועל זה החצי אמר סָלִיק לִרְקִיעָא והיה שומע משם דברים נסתרים ועל זה אמרו גמר מתיבתא דרקיעא וכשהיה יורד לעולם הזה התחתון היה יורד דרך אותו ההר. ומה שהוצרך להכין לו שם מים כי מצד טבעו ומזגו שהיה מיסוד האש כאשר כתבתי לעיל על פי דברי רבינו האר"י ז"ל היה מרגיש בצמאון בעת שנעתק מן אויר הרקיע ויורד לאויר עולם הזה ולכך היה מכין לו שם מים לשתות.

שַׁדְּרֵיהּ לִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, יָהִיב לֵיהּ שׁוֹשִׁילְתָּא דְּחָקִיק עֲלָהּ שֵׁם, וְעִיזְקְתָא דְּחָקִיק עֲלָהּ שֵׁם. נראה דהשולשליתא היתה כדי לסגור את אשמדאי שלא יברח אך העזקתא לא הוצרכה בעבור שמירת בניהו בלבד אלא עוד הוצרכה לכמה דברים האחד שעל ידה עשה קפיצת הדרך שהגיע לההוא טורא ברגע והשניה על ידה חפר השני בורות כי הר קשה שהוא סלע קשה איך יכול לבדו לחפור בו שני בורות בשעה קלה אך על ידי העזקתא שבידו נעשה מעשה נס שעקר אבנים מן ההר בידו כאלו עוקר חולייא של חול ועפר רך ובשעה קלה עשה ב' גומות אחת למעלה ואחת למטה קודם שירד אשמדאי.

אָמַר: כְּתִיב: "לֵץ, הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר, וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם" (משלי כ, א). פסוק זה אמרו שלמה המלך ע"ה קודם מעשה זו ואז נאמר למעלה ברקיעא גם כן ולמדו אשמדאי מיהו בקרא אחרינא דהושע צריך לומר כמו שכתבו התוספות ז"ל.
והא דהביא גם פסוק דזנות ויין נראה נפל בפיו פסוק על ענין מה שאירע לו סוף זו המעשה שאחר שהטריד את שלמה המלך ע"ה הוה בא לזנות עם נשיו ואז נתקיים בו 'זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב' (הושע ד, יא).
והא דְּצָחִי וְלָא סַגְיָא לֵיהּ וְאִישְׁתִּי הנה זה היה בהשגחה מן השמים כדי שיעשה בו בניהו מה שעשה ויבא דבר המבוקש לידי גמר טוב אך מצד טבעו אינו צריך לשתות מן היין אחר שידע חסרונו ונזקו כי השד קופץ כל העולם כרגע ילך למקום מוצא המים מן ההרים וישתה שם.

כִּי נָקִיט לֵיהּ וְאָתָא. נראה בעת שהניח בו השלשלת היה שוכב בגוף בדמות אדם ממש וכיון שנתן בו השלשלת בטל כח השידים ממנו שלא היה יכול להפוך גופו לדמות אחר ונשאר בדמות אדם ובודאי ראש השני של השלשלת נשאר ביד בניהו והעולם היו רואין את בניהו תופס אדם הקשור בשלשלת ולא היו יודעין שהוא אשמדאי אלא חושבין אדם ממש וכאשר הפיל הדקל והחריב הבית היה נשאר בו כח מעט להזיק בו ואם היה רוצה בניהו גוער בו שלא יזיקו אך הניחו לעשות מה שירצה כדי לידע סיבות העניינים מה הם אחר שישאלו אותו עליהם.

תוס' ד"ה וכתיב וכו' גבי יואב. ע' לעיל דף נה ע"ב ובמ"ש שם על הגליון:

(סח א) א"ר יוחנן ג' מאות מיני שדים היו בשיחין, ושידה עצמה איני יודע מהו.—מפירש"י משמע, דהיינו שדים ורוחות. אבל מצאנו בירושלמי תענ' פ"ד ה"ח [סט ע"א]: "ר' ירמיה בשם ר' חייא בר בא שמונים שידות של מתכת היו בשיחין. א"ר יניי שידה לא היתה בימינו". ופירושו ברור, דשידות של מתכת הן כמו רכב ברזל דיהושע (יז יח). ועוד בסוטה (מח ב): משחרב המקדש בטלה רכב ברזל. ואף שלפנינו שם איתא: "משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה ורכב ברזל וי"א אף יין קרוש", נראה דט"ס הוא, וצ"ל: משחרב מקדש שני (עי' ירוש' סוכה פ"ד ה"ז, נד רע"ד, דמשמע דרק אחר שחרב מקדש שני פסקו יין קרוש וזכוכית לבנה. וכן בירוש' תענ' שם משמע דשידה - שהיא רכב ברזל - בטלה אחר שחרב הבית השני). ומה שאמר בירושלמי "שידה לא היתה בימינו" הוא עצמו מה שאמרו כאן "ושידה עצמה איני יודע מהו".

איגניב לן כסא דכספא. שהיו רואים אותו כרך בסודריה ורוצין לבדוק מהו: אמרי ליה. לריש גלותא: דחיורא. בשר בעלת שחין: מיכל אכלי וטעמי. טעמתי: חיורא לא עביד לן האידנא. לא שחטנו היום בהמה בעלת שחין: בדוכתא. בעור היו בודקין במקום ריסתנא זו בכף הירך ותמצאנו בעור שהוא לבן: דאמר רב חסדא חיורא באוכמתא לקותא היא. טלאי לבן בעור שחור לקותא היה שם בבשר ונהפך העור ללבן: כרו ליה בירא. חפרו גומץ שיפול בו: ושדו ליה ציפתא. השליכו מחצלת על פי הבור כדי שלא יבין מושבו: ליתי מר לינח. לשכב במשכבו: נחר ליה רב חסדא. עשה לו סימן כמו נחרת סוסיו (ירמיה ח): א''ל. רב ששת לינוקא פסוק לי פסוקיך: נטה לך. פסוק הוא בעשהאל: הדר מינה. חזור מעליה לימין או לשמאל: בריכות. לרחוץ בהן בצונן: הכא תרגימו. בבבל: שידה ושידתין. שד זכר ושד נקבה: שידתא. שידה עגלה למרכבת נשים ושרים: בי שיחין. באותו מקום: מה היא. מה דמותה ומה טיבה ויש אומרים שידה עצמה ראש כולן ואמן איני יודע מאי היא: היכי איעביד. בלי כלי ברזל: שמיר. בריה מששת ימי בראשית ואין כל דבר קשה יכול לעמוד מפניו: לאבני אפוד. דאמרינן במסכת סוטה (דף מח:) אבנים הללו אין כותבין עליהם בדיו שנאמר פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל שנאמר במלואתם שלא יהו חסרות כלום אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן: כבשינהו. כפאם ביסורין לומר לו היכן הוא: כבשינהו. לחצן לשון מכבש של בגדים (שבת דף קמא.): היכא איתיה. אשמדאי שאוכל לכבשו: בטורא פלן. בהר פלוני: כריא ליה בירא. כרה לו שם בור: טינרא. אבן: וחתמיה בגושפנקיה. בחותמו: סייר לגושפנקיה. בודקו שלא נגע אדם בו לגלות בורו: בגבבי דעמרא. גיזות צמר: וזיקי דחמרא. נודות יין: בירא מתתאי. במורד ההר למטה מבורו של אשמדאי: ושפינהו למיא. כגון השופה יין לחמריה (ב''מ דף ס:) הריק מי בור העליון לתוך התחתון דרך נקב שנקב בשפה שבין שתי הבורות ומתוך שהראשון קרקעיתו גבוהה מקרקעית התחתון נרוקו המים לתוכו מאליהן: וסתמינהו. לנקבים שבין זה לזה כדי שכשישים יין בעליון לא יזוב ממנו לתחתון: וכרא בירא. אחרינא מעילאי לבורו של אשמדאי: וטמינהו. מילא אותן שתי בורות עפר כדי שלא יבין אשמדאי: טמינהו. סתמן כדמתרגמינן סתמום פלשתים (בראשית כו) טמנון פלישתאי: כי אתא. אשמדאי: סייריה לגושפנקיה. ומצאו שלם: לא סגי ליה. לא יכול להתאפק: רוה וגנא. נשתכר ונרדם: נחית אתא. בניהו מן האילן: סתמיה. סגר השלשלת סביב צוארו שלא יוכל ראשו לצאת: הוה קא מפרזל. משתגע ומתעסק לנתקה הימנו: דמרך. הקב''ה: חף ביה. נתחכך בו: כובא. צריף קטן כמו כובא דציידי: דארמלתא. אלמנה היתה דרה בו:

דאמר רב חסדא אוכמא בחיורא וחיורא באוכמא לקותא היא. פירוש טלאי שחור בעור לבן או טלאי לבן בעור שחור אין זה אלא מחמת נגע שהיה שם הקשה רבינו תם דבנזיר בריש פרק בית שמאי (דף לא:) משמע דלא מיירי רב חסדא אלא בשור שחור בין שוורים לבנים שהשחור מגרע כולם ומתקלקל מקחם על ידו ופריך התם ממתני' דהתם דמשמע שהלבן גרוע ומסיק דרב חסדא איירי בתורא דקרמנאי דהתם שחור גרוע טפי ואור''ת דתרי מילי נינהו ומילתיה דהכא איירי בטלאי שחור בעור לבן ולבן בעור שחור והתם מיירי בשור שחור בין שוורים לבנים ותדע דבכל הספרים ישנים לא גרסינן התם במילתיה דרב חסדא אלא אוכמא בחיורא לקותא ותו לא וכן נראה דאי גרסינן תרווייהו כמו הכא ונפרש חד לטלאי וחד לשור בין השוורים אם כן מאי פריך התם דמנא ליה דאוכמא בחיורא קאי אשור בין השוורים נימא איפכא ולא יקשה כלום. רבינו תם: איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד. הכא משמע דלאבני אפוד בעי שמיר ובפ''ק דקידושין (דף לא.) גבי עובדא דדמא בן נתינה בקשו ממנו אבנים לאפוד וזה היה בבית שני מדקאמר לשנה נולדה לו פרה אדומה כו' דבבית ראשון לא עשו פרה כדאמר. שניה עשה עזרא ואם כן היה שמיר בבית שני ואין להקשות דבפרק בתרא דסוטה (דף מח.) תנן משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים ומשחרב בית המקדש בטל שמיר דהיינו בית המקדש שני מדנקט בית המקדש סתם והתם בגמרא נקט בית המקדש ראשון על מילי אחריני ועוד מדלא ערבינהו בהדי אורים ותומים והוי ליה למיתני משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים והשמיר דמשמתו נביאים הראשונים היינו משחרב בית המקדש ראשון בטלו אורים ותומים וצריך לומר ששמרוהו מימי שלמה עד חורבן בית שני הקשה ה''ר אלחנן במסכת ע''ז בפ' ר' ישמעאל (דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ולינסרינהו ע''י שמיר ואומר ר''י דע''י שמיר אין נעשין חלקות דחגירת צפורן פוסלת במזבח והך סוגיא אתיא כמ''ד בסוטה (דף מח:) דאיצטריך שמיר לאבני בית המקדש והא דכתיב מגוררות במגירה מוקי לה באבני ביתו.: זיל אייתי שידה כו'. כי לא רצו לשאול באורים ותומים כשיכולין לשאול על ידי דבר אחר: וכתיב זנות ויין ותירוש. אף על פי שזה הפסוק לא נכתב עדיין היו יודעין כמו ארור עושה מלאכת ה' רמיה בפ' לא יחפור (ב''ב דף כא:) גבי יואב:

גיטין סח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף סח - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד