דף כב - ב
למדנו מכך שאח ממזר מיזקק נמי זקיק את אשת אחיו לחלוץ.
שנינו במשנה: ואחיו הוא לכל דבר.
והוינן בה: למאי הילכתא אחיו הוא?
ומשנינן: ליורשו ולהטמא לו, שאפילו כהן המוזהר שלא להיטמא למת, מטמא הוא לאחיו הממזר, והוא בכלל ההיתר של כהן להיטמא לשבעת הקרובים אליו.
ומקשינן: הרי לענין זה אין חידוש בממזר, שהרי פשיטא - אחיו הוא!
ומבארינן: סלקא דעתך אמינא, שממזר לא יטמא לאחיו, הואיל ומצינו דכתיב בטומאת כהנים "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרוב אליו".
ואמר מר: "שארו" - זו אשתו [דכתיב בה "שארה כסותה ועונתה"].
ומאידך כתיב, שם להלן, "לא יטמא בעל בעמיו להחלו".
ואין סתירה בין הפסוקים אם מותר להטמא לאשתו.
אלא, יש בעל שמטמא לאשתו, ויש בעל שאין מטמא לה,
הא כיצד?
מטמא הוא הכהן לאשתו הכשרה, ואין מטמא הכהן לאשתו הפסולה.
וכשם שדרשו כך בטומאת כהן לאשתו, הכי נמי הוה אמינא:
מטמא הוא הכהן רק לאח כשר, ואין מטמא לאח פסול.
ולכן קא משמע לן התנא במשנתנו, שנחשב הממזר כאח כשר, לענין המצוה של כהן להטמא לו, כשמת.
ומקשינן: ואימא הכי נמי, שנלמד מדין הטומאה לאשתו, שאין הכהנים נטמאים לאח ממזר!?
ומתרצינן: התם, אשתו הפסולה - לאפוקי קיימא! שחייב לגרשה מפני האיסור, ואינה נחשבת אשתו שיטמא לה במיתתה.
אך הכא, גם אחיו הממזר - אחיו הוא.
שנינו במשנה: חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן העובדת כוכבים.
והוינן בה: מאי טעמא אין האח הזה נחשב כאח?
ומשנינן: אמר קרא, בעבד עברי שנתן לו רבו שפחה כנענית, והגיע זמנו לצאת לחירות, "האשה וילדיה מן העבד העברי - תהיה לאדוניה".
הרי שילדיה מתייחסים אחריה, ולא אחר בעלה.
שנינו במשנה: מי שיש לו בן מכל מקום, פוטר את אשת אביו מן היבום.
והוינן בה: "מכל מקום" - לאתויי מאי?
אמר רב יהודה: לאתויי בן ממזר, שפוטר אשת אביו מיבום.
ומבארינן: מאי טעמא פוטר?
דאמר קרא "ובן אין לו".
ודרשינן, מדלא כתיב "בן אן לו" [בלי האות יו"ד], משמע שבא הכתוב לומר:
עיין עליו! שאם יש לו בן בעולם, פטורה מיבום, אפילו בן שאינו זרע כשר.
שנינו במשנה: וחייב על מכתו.
ומקשינן: אמאי חייב על מכתו?
והרי קרי כאן על אביו שעבר עבירה ועשאו ממזר, את הדרשה מהפסוק "ונשיא בעמך לא תאור", שדוקא מי ש"בעמך" לא תאור, בעושה מעשה עמך. אך על אביו הזה, שאינו עושה מעשה עמך, למה יתחייב על שקללו!? ומתרצינן: אפשר לומר כדאמר רב פנחס אמר רב פפא לגבי ענין אחר, שמדובר כאן בעושה תשובה.
הכא נמי חיוב הממזר שהכה את אביו, הוא באופן שעשה אביו תשובה, והרי הוא שוב בכלל עושה מעשה עמך.
ומקשינן: וכי האי אב, שילד ממזר - בר תשובה הוא!?
והתנן, שמעון בן מנסיא אומר: איזהו חטא שנאמר עליו "מעוות לא יוכל לתקון"?
זה הבא על הערוה, והוליד ממנה ממזר, שעוונו גלוי ומתקיים כל זמן שהממזר קיים, ואיך תועיל תשובתו!?
ומתרצינן: השתא מיהא, כיון ששב בתשובה על מעשהו - עושה מעשה עמך הוא! שאף על פי שחטאו קיים, הוא עצמו שב מדרך עשיית הרע.
תנו רבנן: הבא על אחותו, והיא בת אשת אביו, שנולדה לאביו מאשתו הנשואה לו, ולא מאנוסתו - חייב שתים, גם משום אחותו, וגם משום בת אשת אביו,
רבי יוסי בן יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, ולא משום בת אשת אביו.
ומבארינן: מאי טעמייהו דרבנן שחייב שתים?
אמרי, מוכח כן מהפסוק! מכדי, הרי כתיב [ויקרא יח ט] "ערות אחותך, בת אביך או בת אמך, מולדת בית או מולדת חוץ, לא תגלה ערותן".
ומשמע בת אביך, בין מנשואין ובין מן אונסין.
ואם כן, הא דכתיב פסוק נוסף [שם פסוק יא] "ערות בת אשת אביך, מולדת אביך, אחותך היא" - למה לי לכותבו? והרי גם היא אחותו, בת אביו, היא!?
אלא, שמע מינה, שבא הכתוב לחייבו שתים, אחת משום אחותו ואחת משום בת אשת אביו.
ונפקא מינה לשוגג, שמביא על ביאתה שתי חטאות.
ומבארינן: ורבי יוסי בר יהודה, שמחייב רק משום אחותו, טעמו הוא, משום דאמר קרא בפסוק "בת אשת אביך" - "אחותך היא"!
והתוספת "אחותך היא" באה לומר לך: רק משום אחותו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו.
ורבנן, האי "אחותך היא", שנאמר בבת אשת אביו - מאי עבדי ליה?
מיבעי להו לחייבו על אחותו מן האונסין, שהיא בת אביו ובת אמו. [1]
וכגון שנולדו האח והאחות מאנוסה אחת. שאף על פי שהפסוק של בת אביו נאמר גם באחותו מאנוסה, אך כיון שמדובר שם באחותו שהיא בת אביו אך לא בת אמו, לא נדע לחייבו כשהיא אחותו בת אביו ובת אמו, מקל וחומר.
לפי שכאן בא הכתוב לומר את הכלל ש"אין מזהירין מן הדין". שאין ללמוד אזהרת לאו מקל וחומר.
שהרי קל וחומר הוא לחייבו באחותו שהיא גם מהאב וגם מאם, ואפילו הכי צריך היה הכתוב לכתוב שוב "אחותך היא", כדי לחייבו באחות שכזו, וללמד שאילולי הכתוב המיוחד, היא לא היתה באזהרה, לפי שלא לומדים אזהרת לאו בקל וחומר.
ורבי יוסי ברבי יהודה, איך למד מ"אחותך היא" שחייב רק אחת? והרי בא הכתוב ללמדנו שאין מזהירין מן הדין.
ומבארינן: סבר: אם כן, שבא הכתוב ללמד שאין מזהירים מן הדין, אלא צריך לפרט את הלאו בכל מקרה, לכתוב רחמנא רק "אחותך".
זה שהוסיף הכתוב לומר "היא" - למה לי?
מכאן אתה למד שבא הכתוב לומר: רק משום אחותך אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו.
ורבנן, שלא למדו מ"היא" שלא יתחייב שתים, סוברים: אף על גב דכתיב "אחותך", בכל זאת איצטריך למכתב גם "היא".
כדי שלא תאמר, בעלמא [חוץ מאחותו] מזהירין מן הדין.
כי היה מקום לומר שאין ללמוד מכאן שאין מזהירים מן הדין, משום שיתכן כי זה שחזר וכתב הכתוב אחותו מאביו ומאמו ולא השאיר זאת ללימוד בקל וחומר, הוא משום ש"מילתא דאתיא בקל וחומר - טרח וכתב לה קרא".
לכן כתב קרא "היא", לומר שרק כאן, באחותו, חייב, כי יש בה פסוק לאוסרה. ואילו בכל מקום, כשאין פסוק לאסור, פטור, ואפילו כשיש קל וחומר לאסור, לפי שאין מזהירין מן הדין!
וכך מפרשת הגמרא את הענין:
וכי תימא להקשות: אם כן, "אחותך" מהאב ומהאם דכתב רחמנא - למה לי?
הרי בלאו הכי ידעינן שחייב עליה, שיש ללמוד אותה בקל וחומר מאחותו מן האב בלבד.
ועל כרחך, בא הכתוב ללמד שאין מזהירין מן הדין. שהרי צריכין לרבוי מ"אחותך", ואם כן למה לי לכתוב "היא" לצורך זה?
ומתרצינן: אי לא נכתב "היא", לא ידעינן שאין מזהירין מן הדין מדאיצטריך רבוי של אחותך בת אביך ובת אמך.
כי יש לומר: מילתא דאתיא מקל וחומר, כחיוב על אחותו שהיא בת אשת אביו ואמו, והיא חמורה מאחותו שהיא בת אביו בלבד, טרח וכתב לה קרא.
ולא נחשב ליתור שמלמדנו שאין מזהירין מן הדין.
לכן, לפי רבנן כתב רחמנא גם "היא", ללמדנו שאין מזהירין מן הדין.
ורבי יוסי ברבי יהודה, שלמד מיתור תיבת "היא" שאין מתחייב על אחותו שתים, סבר: אם כן, שבא יתור זה רק ללמדנו שאין מזהירין מן הדין - ליכתביה רחמנא ל"אחותך היא" באידך קרא, בפסוק העוסק באחותך בת אביך.
ולמה נכתב יתור זה בפסוק של בת אשת אביך?
על כרחך, לומר לך, שעל אף שהיא גם בת אשת אביו, אינו חייב אלא משום אחותו.
ומקשינן ורבי יוסי ברבי יהודה, האי דכתב קרא "בת אשת אביך" - מאי עביד ליה?
הרי אינו חייב משום בת אשת אביו, ולמה הזכיר הכתוב שהיא בתה!?
ומבארינן: מיבעי ליה ל"בת אשת אביך", כדי לומר לך: רק מי שיש אישות לאביך בה אתה חייב על בתו ממנה.
פרט לאחותו משפחה ומעובדת כוכבים, שאין אישות לאביך בה.
שלא תופס בהן קידושין, ואין ולדן מתייחס אחרי הבעל, ולא נקראת אחותו מאשת אביו להתחייב עליה.
ומקשינן: מנין שבא למעט "בת אשת אביך" רק אחותו משפחה, שאין לאביו אישות בה?
ואימא: "בת אשת אביך" - פרט לאחותו מאנוסה, שלא קדשה אביו ולא היה לו בה אישות!
ומתרצינן: ההיא, אחותו מאנוסה - לא מצית אמרת, שלא יתחייב עליה משום אחותו.
והראיה מדרבא:
דרבא רמי את הסתירה שלכאורה בפסוקים:
כתיב "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה".
ומשמע הא ערות בת בנה דידה, של אשתו, שרי לבעלה.
ואילו מאידך כתיב "ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח"
הרי שגם בת בנה של אשתו אסורה.
ולכאורה סותרים הפסוקים האחד את השני.
וביאר רבא: הא כיצד?
כאן, הפסוק האומר שרק ערות בת בנך אסורה ולא בת בנה - מדבר ב" אשתו" מאונסין, שבת בנה שנולד לה מאיש אחר מותרת לו, שהרי אינה אשתו.
ואילו כאן, הפסוק האוסר גם בבת בנה - מדובר בבת בן אשתו מן הנשואין.
ומשמע שבתו אפילו מן אונסין היא בתו, וכן בנו.
ואם כן, גם לענין אחותו, אי אפשר לחלק ולהתיר אחותו מאנוסת אביו, לפי שבכל ענין, אחותו היא.
הערות
[1] רש"י מפרש שמדובר באחותו מאונסין, כי לאחות מנשואין לומדים מבת אשת אביך מולדת בית, משמע דכל אשת אביו, בין שהיא אמו ובין שאינה אמו. והקשו הרמב"ן והרשב"א, אם כן צריך את הפסוק הזה לאחותו מן הנשואים, שהיא בת אביו ואמו. ואין ייתור בין לרבנן ובין לרבי יוסי. ותירצו, רק בהוה אמינא פירש כן. אך אחר דכתיב אחותך לרבות אחותו שהיא בת אביו ובת אמו משמע בין מנשואה ובין מאנוסה. והפסוק של בת אשת אביו מיותר, ועיין ברשב"א היכי ילפינן מאחותך לאסור אחותו מאביו ואמו מן הנשואין.
הא כיצד מימטא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה. וקשיא לי והא אלמנה לכהן גדול דפסולה לו ומיטמא לה וכדתניא בתוספתא דמכלתין פ"ב (ה"ג) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הוא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה ופירות ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה (לפנינו אינו מטמא לה ועיין להלן). ויש לומר דמדאורייתא אינו מטמא לה אלא כיון שהבעל יורש, עשאוה כמת מצוה. ודכותה אמרינן לקמן בפרק האשה רבה בתחלתו גבי מתניתין דאיתיה התם (פט, ב) דתנן מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה כו' רבי אליעזר אומר משתבעל ויורשה ומטמא לה. ואקשינן עלה והא הכא דמדאורייתא אבוה מטמא לה וכו', ופרקינן משום דהויא לה כמת מצוה, דכיון דלא ירית לה אב קריא ולא עני לה. ואינו מחוור כלל חדא דאם כן היכי משכחת לה דאיהו מיטמא לה הא כיון דירית לה כמת מצוה היא ומיטמא לה דבר תורה כי התם. ועוד דלא אמרו ההוא טעמא דקרי' ולא עני לה אלא בקטנה דאין נשואיה מן התורה אלא דרבנן, וכיון דאינו יורשה אלא מדרבנן, אם אתה אומר אינו מיטמא לה אתו קרובים לאמנועי ולומר אם נשואה היא יקבור, ואם לא יקבור אף לא יירש. ואי נמי בשניות מדברי סופרים, ומהאי טעמא נמי משום דאמרי קרובים כיון דמדאורייתא אשתו גמורה הוא לירש אותה וליטמא לה, אלא שאסורה מדבריהם או יאסרו אותה לגמרי ולא כאשתו לירושתה ולא יקבור או יקבור ויירש. אבל במי שאסורה דבר תורה אין קרובין מקפידין עליה, דהא ידעי דיורשה דבר תורה ואינו מטמא לה דבר תורה מדכתיב לה יטמא בעל בעמיו, והלכך קרוביו קוברין או אחרים קרובין. תדע דהא אח שיורש את אחותו בעולה, ואף על פי כן אינו מיטמא לה, ולא אמרינן בכי הא דתהוי כמת מצוה.ובתוספתא (שם) לא גרסינן גבי אלמנה לכהן גדול יורשה ומיטמא לה אלא יורשה ואינו מיטמא לה, וגבי שניות מדברי סופרים גרסינן (שם) יורשה ומיטמא לה. וכן מצאתיה במקצת הנוסחאות וזה כדברינו (ועיין להלן (יבמות פז, ב) ד"ה לא). והיא היא הברייתא שהביאו בגמרא לקמן בפרק יש מותרות בתחלתו (יבמות פה, א).
ובנו הוא לכל דבר. הא דלא אמרינן הכא פשיטא כדקאמרינן גבי אחיו הוא לכל דבר (לעיל בעמ' א) משום דהתם אהא דדרשינן במסקנא עיין עליו קא סמיך כדכתיבנא לעיל (ד"ה פשיטא).
גרסינן בירושלמי (פ"ב ה"ו) בנו הוא לכל דבר אפילו לפריה ורביה ולשניה. לומר שאף על פי שנולד בעבירה גזרו ביה שניות, וקיים מצות פריה ורביה.
הא דפשיטנא בנו ממזר מבן אין לו עיין עליו. פירוש, עיין עליו על כל בן שיהיה לו ואפילו בן פסול, ובספרי (כי תצא פי' רפח) דייק מהכא לבת שפוטרת את אשת אביה מן היבום, והכי תניא התם ובן אין לו אין לי אלא בן, בן הבת ובת הבת מנין תלמוד לומר ובן אין לו מכל מקום. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל (בהלכות יבום) וזה לשונו ואי לאו דכתב רחמנא אין לו הוה אמינא דוקא בן ולא בת כדאשכחן בבן סורר ומורה, השתא דכתיב אין לו עיין עליו, לאתויי כל דשמיה זרע. ומנא לן דאפילו זרע פסול דתנן וכו' כי היכי דקא מייתי תנא זרע זרעיה מאין לו זרע פסול נמי מייתי ע"כ. ויש מי שאומר דבת לאו מדרשא דבן אין לו אתיא, דלא מרבינן מאין לו אלא זרעו של הנזכר בפסוק דהיינו זרעו של בן, וכדמשמע בפרק יש נוחלין (ב"ב קטו, ב) גבי ירושה, אלא בת מקל וחומר דבת הבן קא אתיא. וזה צריך תלמוד דהאי קל וחומר פריכא הוא ובת הבן דירושה תוכיח שיורשת בין הבנים מה שאין כן בבתו ממש. אלא דרשא דספרי דיקא טפי, ואינהו בקיאי מינן בה טפי.
ורבנן אחותך היא מאי עבדי ליה מיבעי להו לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין מזהירין מדין. פירוש, לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו אנוסת אביו, דההוא קרא דערות אחותך בת אביך דמשמע מיניה אחותו אפילו מן האנוסה, לא שמעינן מיניה אלא אחותו מאביו שלא מאמו, או מאמו שלא מאביו, כדכתיב בת אביך או בת אמך. והא דכתיב בת אשת אביך, דמשמע מיניה בין שהיא אמו בין שאינה אמו, ההוא בנשואין הוא דכתיב, דהא כתיב אשת אביך, אבל באונסין לא שמענו, להכי כתיב אחותך היא, לחייבו על אחותו מאביו ואמו מן האונסין, דאם אינו ענין לנשואה דכתיב גבה, תנהו ענין לאנוסה. ואיכא למידק אם כן האי קרא דבת אשת אביך לגופיה אצטריך, לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו נשואת אביו, דאי מקל וחומר הא אין מזהירין מן הדין, ואי מאחותך היא, הא מוקמת ליה לאחותו בת אביו ובת אמו אנוסה. ואי אמרת אי לאו אשת אביך מוקמינן האי אחותך היא לאחותו בת אביו ואמו נשואה, אם כן אחותו בת אביו ואמו אנוסה מנין. וכיון שכן בת אשת אביך מיצרך צריך, והיכי מייתר להו לרבנן לחייבו שתים, ולר' יוסי בר יהודה למידרש מיניה פרט לאחותו משפחה ונכרית. ותירץ הרב בעל ההלכות ז"ל (בהלכות עריות) דאיכא למימר אם כן לימא קרא אחותך מולדת אביך, בת אשת אביך למה לי, שמע מינה לרבנן לחייבו משום בת אשת אביו, ולר יוסי בר יהודה כדאית ליה. ויש לפרש דאדרבה אי לא כתב בת אשת אביך, האי אחותך היא דמייתר מוקמינן ליה בין באנוסה בין בנשואה, דהא לאו גבי נשואה ממש ולא גבי אנוסה ממש כתיב,דנימא אחותו מאביו ואמו נשואה דוקא או אנוסה דוקא דסתמא כתיב, אם כן בת אשת אביך מייתר למדרשיה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ויש מי שפירש (הרמב"ן) דכיון דגלי קרא אחותו בת אביו או בת אמו בלבד, בין מן האנוסין בין מן הנשואין, וריבה מאחותך היא אחותו משני צדדין, לעשותה כאחותו לכל דבר ריבה אותה בין מן הנשואה בין מן האנוסה. ולפיכך מייתר להו בת אשת אביך. ולהאי פירושא אפילו לא כתב רחמנא אחותך היא, נפקא לן אחותו מן האנוסה, מדרבינן אחותו משני צדדין בנשואה לעשותה כאחותו כדכתיב בת אשת אביך, ולא דייקא סוגיא הכי.
ורבי יוסי בר יהודה אם כן ליכתביה רחמנא לאחותך הוא באידך קרא. פירוש, ודאי מאחותך היא שמעינן לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו מן האנוסין, דאם אינו ענין לנשואה תנהו ענין לאנוסה, אלא מדכתביה רחמנא בהאי קרא ולא כתביה באידך קרא דרשינן ליה לגופיה, לומר דאף על אחותו שהיא לו בת אשת אביו אינו חייב אלא משום אחותו בלבד.
הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין. פירש"י ז"ל (בד"ה כאן באונסין) ומדבנו מן האונסין בנו הוא וכן בתו, הלכך לגבי אחוה נמי אחוה הוא. ואינו מחוור דהא אין מזהירין מן הדין. ואם תאמר הא גלויי מלתא בעלמא הוא, אם כן לעיל דלכולי עלמא אצטריך אחותך היא לרבות אחותו בת אביו ובת אמו אף על פי שהיא בת אביו למה ליה, תיפוק ליה מהא דכיון דודאי בת אביו הוא אף לגבי אחוה נמי אחוה הוא. ואם תאמר שאני התם דמיעטה קרא מדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך, דמשמע בת אביך שאינה בת אמך ולכך אצטריך לרבוייה בהדיא. אכתי לא ניחא, דהכא נמי אף על גב דבת אביו הוא ואחותו מיקריא, מכל מקום מיעטה קרא מעונשין משום דלאו בת אשת אביו היא, ואכתי מאי נפקא לן בהא מדרבא. ואם תאמר דהשתא לא אסתפק לן אלא בת אביו מאנוסתו אי מקריא אחותו או לאו, דכיון דכתיב בת אשת אביך אחותך היא, דלמא גלי לן קרא דבת אשת אביו קרויה אחות, אבל מן האונסין אינה קרויה בת אביו ואינה אחותו, וכאחותו מן השפחה ומן הנכרית היא, ושתיהן מיעט הכתוב מבת אשת אביך. אבל אלו היתה אחותו מן האונסין אף הוא מוזהר עליה. והלכך כיון דשמעינן מדרבא דבתו מן האונסין בתו היא, אם כן אי אפשר למעטה מבת אשת אביך, דאף היא בת אביו היא ואחותו מקריא, ודינא הוא לחייבו עליה משום אחותו. אכתי קשיא דאם כן קרא דערות אחיך בת אביך או בת אמך למה לי. ומשום הכי מסתבר ליה דהכי פירושו, כיון דאשכחן דרבי רחמנא שארו מאנוסה ובתו מקריא, אם כן מקרא גופיה דערות אחותך בת אביך נפקא, דההוא בת אביך סתמא כתיב. ואי משום אשת אביך ההוא איכא לאוקמי למעוטי שפחה ונכרית.והשתא לאו עיקרי דמילתא מדרבא שמעינן אלא אקרא דערות אחותך בת אביך סמכינן, והא דרבא גלויי בלחוד הוא דמגלה אקרא דערות אחותך בת אביך דמיירי באחותו מן האונסין.
ואין מטמא לאשתו פסולה וק"ל הא דתניא בתוספת' דמכילתי' אלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט הרי היא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה ופירו' ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה:
ויש מתרצי' דההיא מדרבנן דאמור שיהא מטמא לה כיון דיורשה דעשאו כמת מצוה וכדאמרי' גבי אשת קטן דיורש' ומטמא לה שעשאוה כמה מצוה וכדאית' בפ' האשה רבה וכן אמר גבי שניות מדברי סופרים ויש מרז"ל מקשי' על זה שאין הנדון דומה לראיה שגבי קטן כיון דמדאורייתא קרובין ירתי לה ורבנן אמר דירית לה הבעל לא בעו קרובי' להטפל בקבורתה מימר אמרי בעל ירית בעל קביר והויא כמת מצוה ובשניו' מדאורית' אשתו היא וראוי גם להטמ' לה וכיון דלא בעו קרובי' שירש הבעל ויקברו הם אבל כל היכא דמדאוריתא ירית ומדאוריית' אסור לא יטמא לה קפדי קרובים והעולם ומטפלים בקבורתה כמו שמטפלים בקרובי כהן שהוא יורשה ואינו מטמא להם כגון אחותו בעולה ודודו ובן דודו וכיוצא ולא והנכון דבתוספתא ה"ג ויורש' ואינו מטמא לה והתם לאפוקי קאי פי' בהן קרי' בה שארו מאי טעמא ובן אין לו עיין עליו:
ויש מקשי' אמאי לא אמרי' הכא פשיטא כדאמ' לעיל ולפום פי' קמא דפריש לעיל איכא נמי למיקשי הכי דהא פשיטות' דהתם מהכא נפקא לן ולא קו' דהא פי' תלמודא לעיל דאחיו ממזר דינא הוא שלא יהא זוקק משום דגמרי אחוה מבני יעקב אי לאו משום דגמר מן הדין דפטור וכיון דתנא עלה תנא על האח הלמד שהוא זוקק צריך הוא למיתני נמי הבן המלמד דפטר וכל שכן לאידך פירוש דפריש לעיל דאנן מההוא מתניתין דקדושי' הוה ס"ד דאחיו הוא ואתיא בתר הכי למימר דאדרבה נילף אחוה אחוה מבני יעקב ופרקינן דאי הכי נמי דגמרי' מבן דפטר וכיון דכן צריכין אנו להביא ראיה על הבן דאי לא נימא דגמרי' אחוה מבני יעקב וליגמר בן מאח דכיון דאח לא זקיק בן נמי לא פטר ולהכי לא אמרי' פשיט' אלא דשייליה מ"ט דכתב ובן אין לא עיין עליו פי' וכיון דר' רחמנא בן פסול דפטר הא עדיפ' דניגמר אח מבן מדגמר אחוה אחוה מבני יעקב כיון דההי' ג"ש איכא לאוקמי במילתא אחריתי למעוטי אחין מן האם וק"ל דהכא דרשי' ובן אין לו עיין עליו לרבות בנו ממז' ואלו אנן צריכינן לרבות בן הבת ובת הבן כדדרשי' גבי נחלה בפ' יש נוחלין וכדרשינן נמי בספר' אהכ' גבי ייבום. תו ק"ל דהתם בסיפר' דרשי' מבן אין לו אפי' בתו של' ואלו לענין נחלה לא דרשי' מינה אלא זרע של בן ויש מתרצי' על הקושי' הראשונ' דבן אין לו תרתי שמע מינה ואינו מחוור דהא בפ"ק דקדושי' גבי וזרע אין לה דרשי' מינה זרע פסול ופרכי' והא אפיקת' לזרע זרעה ופרקינן זרע זרעה לא אצטרי' קרא בני בנים הרי הם כבנים ולא אמרי' ש"מ תרתי ויש מתרצי' דהכא לא צריך קרא לבן פסול דהא פשיט' דכל שיש קדושי' הולד' ימותו כדפריש במ' קדושי' מקראי וסתם בן אפי' פסול במשמ' וזרע הוא דלא משמע אלא זרע כשר וכי איצטריך קרא לבני בנים כדרשינן בירוש' והכא אסמכיה לקרא ולאו דוקא ומאי דאמרי' שהבת פוטרת לייבו' היינו מק"ו דבת הבן וכדפריש ביש נוחלי' ולפום מאי דכתיבת לעיל גם זה אינו מחוור בעיני דודאי הכא אצטריך קרא לרבות בן פסול כי היכי דלא נגמר אחוה אחוה מבני יעקב ולילף בן מאח והנכון בעיני יותר דהכא לא מצריך קרא אלא לבן פסול מטעמא דאמרן אבל בני בנים הרי הם כבני' ולענין ירושה אצטריך קרא לבני בנים להקדים לבנות אבל הכא לענין ייבו' דאמ' קרא ולא ימחה שמו מישראל פשיטא דכל היכא דאיכא שום זרע אין שמו מחוי ומהאי טעמא נמי נפקא לן דלענין ייבום בן ובת כי הדדי נינהו דלענין נחל' הוא דחדית רחמנא ומשום דאמרה בת הבן אנא במקום אב קאמינ' ואקדי' לבת כמותו אבל לענין ייבום פשיטא דכל זרע שיש לו משום צד דכי הדדי' נינהו ותנא דסיפא אסמוכי לבת ולבני בנים אקרא דאם אין לו ולאו דנפקא ליה מהאי קרא:
תנו רבנן הבא על אחותו והיא לו בת אשת אביו פי' שהיא בת אביו מן הנשואין בין שהיא מאמו או מאשה אחר' לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו דאף על גב דאתי בקל וחומר אין מזהירים מן הדין ופריש רש"י זכרונו לברכה דלאחותו בת אביו ובת אמו מארוסתו הוא דאיצטריך קרא דאלו מן הנשואין מבת אשת אביך מולדת בית נפקא ובת אשת אביך בין שהיא אמו בין שהיא אשה אחרת משמע והקשו עליו דא"כ האי בת אשת אביך אצטריך לאחותו בת אביו ואמו מן הנשואים והיכי מייתיר לרבנן ולר' יוסף וכו' וי"ל דהכי קאמר דאי לאו דכתב רחמנ' אחותך היא הוה פטרינן אחותו בת אביו ואמו מן הארוסי' ומוקמי' בת אשת אביו לאחותו בת אביו ואמו מן הנשואין ולא מייתר לדרשא אחרינא ומיהו בתר דכתב רחמנא אחותך היא לרבות אחותו שהיא בת אביו ובת אמו בין מן הנשואים ובין מן הארוסי' משמע כדדרשינן גבי אחותך בת אביך או בת אמך וכדפרש"י ז"ל לעיל הילכך אייתר לה בת אשת אביך לרבנן לחייבו שתים ולר"י למעט שפחה ובת עכו"מז ויש בזה הרבה פי' וזהו הנכון יותר בעיני בשיטת מהר"א הלוי ז"ל והר"ם ורבו הרמב"ן ז"ל:
מדרבא נפקא דרבא רמי פרש"י ז"ל י"מ דלענין בן חשוב בנו מן הארוסי' ה"ה לגבי אחוה ואינו מחוור כל הצריך דאנן נמי שפיר ידעי' דאחיו הוא לכל דבר אלא דאמרי' דלגבי ערות אחותו אתא קרא ומעטי' כדכתב בת אשת אביך לפי' פי' ה"ק דכיון דהכא כתב רחמנא ערות אחותך בת אביך הא ודאי כל דאשכחן דנקרא בת אביו בכלל ונוקים מיעוטא דבת אשת אביך לילד שפחה ועכומ"ז ולמאי דהוה ס"ד השתא דאינו חייב על אחותו מארוסתו היינו משום דנוקים קרא דאחותך בת אביך או בת אמך ואידך דאחות' היא שאחותו מן הנשוא' דוקא והא דקמ"ל שאין מזהירין מן הדין יש מקשי' א"כ היאך לוקים על בהמה שאין לה סימני' טהרה דהא לא כתיב בה לאו אלא דאתא בק"ו ומתרצי' דכיון דכתב בה לאו הבא מכלל עשה מאותו תאכלו דכתב בבהמה טהורה שפיר מזהירין מן הדין:
זה שכתבנו שאין הכהן מיטמא לאשתו פסולה אנו מפרשין אותה אף על אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט ומכל מקום בברייתא במסכתא זו אמרו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה כו' הרי היא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה ופירות כו' וזכאי במציאתה כו' ויורשה ומיטמא לה ויש מתרצין שכל עיקר מה שתקנו ליטמא כהן לאשתו הוא מפני שעשאוה כמת מצוה הואיל והוא יורשה שאף הקרובים אומרים הוא יורש ואנו נקבור שכם נסיב מגבאי גזר ואם כן אף בזו הואיל ויורשה מיטמא לה ואינו נראה שאם כן אף בשאר הנשים הפסולות לו נאמר כן ועוד שלא נאמר ענין זה אלא בנשואי קטנה שאינם מן התורה ואינו יורשה אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר במסכתא זו לקמן פ"ט ב' ומפני שהקרובים אומרים אם נשואיו נשואין יקבור אם אין נשואיו נשואין לא יירש וכן בשניות שמדברי סופרים שאף הקרובים אומרים אחר שמן התורה נשואה גמורה או יאסרוה שלא לירש או יתירוה לקבור אבל בכל שפסולה דבר תורה אין הקרובים אומרים כן יודעים הם שיורש הוא מן התורה ושאינו מיטמא לה ואין נמנעים שאף לכשרה אינו מיטמא לה אלא מדברי סופרים והילכך הדרא קושיין ומתוך כך יש שאין גורסין בבריתא ומיטמא לה אלא יורשה ואינו מיטמא לה ובשניות הם גורסין יורשה ומיטמא לה וכן עיקר:
זה שפירשנו שכל זרע פוטר את אשת אביו מיבום ואפילו זרע פסול כך הדין והענין שהבת פוטרת וכן בן הבן ובת הבן ובת הבת אפילו כמה דורות כל שיש ממנו בעולם שום זרע שהכל בכלל אין לו עיין עליו וכן בן משומד פוטר שמכל מקום ישראל הוא:
הבא על אחותו והיא בת אשת אב שאינה אמו חייב עליה משום אחותו ומשום בת אשת אב ר"ל שעבר על שני לאוין ואם שגג חייב עליה שני חטאות שהרי אמרה תורה ערות אחותך בת אביך או בת אמר ערות בת אשת אביך למה לי לחייבו שתים וכבר נתגלגל לנו בפרק ראשון ב' ב' שאחותו בת אביו ובת אמו לא הוזכרה בתורה ואע"פ שקל וחומר הוא אם בת אביו או בת אמו חייב בת אביו ובת אמו לא כל שכן מכל מקום אין מזהירין מן הדין אלא אחותך היא בא ללמד עליה:
יש שואלין אחר שאין מזהירין מן הדין בהמה וחיה בלא סימן טהרה שאמרו בתורת כהנים שמיני פרשה ב' פ"ג שלא הוזכר עליהן לא תעשה אלא שלמדנוה בקל וחומר מחזיר וגמל היאך לוקין עליהן ופירשו שמאחר שהזכיר בטהורה אותה תאכלו כלומר ולא אחרת אין זה אלא גלויי מילתא בעלמא ר"ל שגלה על האחרות שהן בלא תעשה:
אחותו שחייבנו עליה לא סוף דבר באחות מן הנשואין אלא אף באחות מן האונסין וכן לא סוף דבר בכשרה אלא אף בפסולה אפילו באה מחייבי לאוין אפילו מחייבי כריתות וכן בכל צד אחוה שבה חוץ מאחותו הבאה משפחה ונכרית שאין לו בה שום אחוה כמו שביארנו וכבר ביארנו בשפחה שפירושה שהוטבלה לשם עבדות וכמו שאמרו בסוגיא זו כ"ג א' עליה דשייכא במצות שאם לא כן הרי היא בכלל נכרית:
ואימא פרט לאחותו מאנוסה. פי' וגם פרט לאחותו משפחה ועובדת כוכבי' דבכולהו אין אישות:
פרט לאחותו מאנוסה. קשה להר"ם הלא כתיב אחותך בת אביך דמיירי על כרחך באונסים דאי בנשואין תיפוק לי מאשת אביך וי"ל דה"ק ואימא דקרא דאשת אביך ימעט אנוסתו דאינה תחתיו כסדר אישות וקרא דבת אביך מוקים לה בבת שיש לו מן השפחה ועובדת כוכבים שיושבת תחתיו ואע"ג דאף לשפחה ועובדת כוכבים אין לאביו אישות בה מ"מ דרשא דאין לאביך אישות בה אין למעוטי כל אותם שאין בהם אישות אלא אחת לבד וכן משמע בסמוך דבעי קראי אחריני לשפחה ולעובדת כוכבים. וה"נ טוב לנו למעט אנוסתו שאינה כלל תחתיו משפחה ומעובדת כוכבים העומדות תחתיו:
ואחיו הוא לכ"ד ליורשו וליטמר לו, מי שיש לו בן מ"מ לאתויי מאי אר"י לאתויי ממזר מ"ט דכתיב ובין אין לו עיין עליו:
וחייב על מכתו אמא קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך בשעשה תשובה ואע"ג דתנאי ר"ש בן מנסיא אומר איזהו מעות שא"י לתקן זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר השתא מיהת עושה מעשה עמך הוא:
חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית מ"ט דא"ק האשה וילדיה תהי' לאדוני' אשכחן שפחה, נכרית מנ"ל אר"י משום רשב"י א"ק כי יסיר את בנך מאחרי בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן האשה העכו"ם קרוי בנך אלא בנה:
והבא על שפחתו והוליד ממנה בן. ראיתי חלוקות גדולות בזה בין הגאונים על מעשה שכתב ר"ת ז"ל ממי שהוליד בנים משפחתו ויצאו ממנה גאונים יושבי ישיבות ויש גאונים שהי' עושים אותם עבדים, ויש גאונים שאמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובוודאי כשבא עלי' שחררה ובנים כשרים הם והנכון בעיני דל"א הכי אלא בדבר שאניו מחוסר מעשה כגון המקדש על תנאי וכנסה סתם דלא אמרי' על תנאי קמא הוא בועל אלא אחולי אחלי' לתנאה ואין אדם עושה בעילתו בע"ז אבל הכא דמחוסר מעשה כגון הכא דהוה צריכא גט שחרור ולא יהיב לה גלי מילתא שכל בעילתו בזנות הי' ובניו עבדים עד שיראו גם שחרור:
בד"ה בן אין לו עיין עליו כו' ולהכי ע"כ ההוא דנחלה אתי לרבות בן הבן והא כו' עכ"ל וגבי יבום דפוטר בן הבן ילפינן ליה מנחלה כ"כ התוספות בפ' יש נוחלין לשיטת ר"י ע"ש וכ"כ הרא"ש בשמעתין:
גמ' ור"י ב"י האי בת אשת אביך מאי עביד ליה כו' פי' ולא לכתוב נמי היא כיון דלא הוה כתיב בת אשת אביך לא איצטריך לן נמי למעט דלא לחייב משום בת אשת אביו ומיהו אחותך ליכתוב באידך קרא לחייב על בת אביו ואמו:
בתוס' בד"ה בן אין לו אע"ג דסתם אח ובן הוי אפילו ממזר כדפריך לעיל פשיטא אחיו כו' עכ"ל. לפי פי' ר"י לעיל דפריך פשיטא מכח סיפא דתני אחיו כו' אין כאן הוכחה כלל וק"ל:
בא"ד לומר דשקולים הם בת וממזר כו' עכ"ל. יש לדקדק כיון דבת וממזר שקולים הם ואתיין שפיר מעיין עליו דגבי ייבום א"כ בן הבן גרע מיניה דהא לא אתי' גבי ייבום אלא מנחלה וא"כ אמאי אצטריך גבי נחלה למימר גבי בת מדהוה כי הדדי נינהו גבי ייבום גבי נחלה נמי כי הדדי נינהו הא בנחלה גופה איכא למילף בת במכ"ש מבן הבן ויש ליישב דאי לאו דיליף בת גבי נחלה מייבום לא היה מוקמי לן עיין עליו גבי נחלה לבן הבן אלא לבת וק"ל:
גמ' מולדת אביך ל"ל כו' כצ"ל ונמחק אחותך היא. ונ"ב בס"א אינו וכן נראה עיקר:
רש"י בד"ה לחייבו כו' אלא בת אביו שלא בת אמו כדכתיב בת אביך או בת אמך והא דכתיב נמי כו' כצ"ל:
בד"ה באידך כו' ובבת אמו דכתיב כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה בן אין כו' דלא נילף מבני יעקב והא דאצטריך וזרע אין לה עיין עלה היינו משום דסתם זרע כו' כצ"ל. ונ"ב כנ"ל להגיה. בא"ד כדאמרינן התם גבי בת כו'. נ"ב פירוש לפי שגבי יבום גופא לא ידענא ואייתינא אחר כך מנחלה וק"ל:
בא"ד בהדיא מעיין עליו הלכך כו' כצ"ל:
גמרא מילתא דאתיא מק"ו טרח וכ"ל קרא. לכאורה קשה דהא קי"ל דהיכא דאיכא למידרש דרשינן ואין לומר דדוקא היכא דאיכא למידרש לגופי' אבל הכא אינו אלא לאגמורי בעלמא דאין מזהירין מ"ה דהא איתא בחולין (קיח) דשומר דנבלה דלגופיה לא איצטריך דמק"ו מיד אתי אמרי' תנהו ענין ליד דנבלה כו' ע"ש ולרב חביבא שם מסקנא הכי הויא וגם הכא הוה לגופיה הואיל דנאמר דבעלמא א"מ מן הדין א"כ איצטריך לגופיה:
רש"י ד"ה בעושה מעשה עמך. והאי אביו לאו עושה מעשה עמך הוא שהרי בא עה"ע כו'. לכאורה מ"ל כשבא עליה בשוגג ואולי כיון דאף הוא צריך כפרה לכן מיקרי ג"כ א"ע מעשה עמך אם ל"ע תשובה והביא כפרתו:
תד"ה בן. סתם זרע לא הוי כו'. כנ"ל דצ"ל ולמחוק הד' ובזה לא נצטרך שוב להגהת רש"ל הארוכה:
בא"ד ובן לא משמע אלא בן לבדו. ק"ל מהא דאיתא במכילתא פ' בא והיה כי יאמרו אליכם בניכם בשורה טובה כו' שהן עתידין לראות בנים וב"ב ע"ש בהמפרש ז"י:
גמ' מ"ט אמר קרא האשה וילדיה. לקמן עח ע"א:
תוס' ד"ה בן אין לו וכו' אפילו בני בנים כדמשמע נמי התם. עיין סנהדרין פד ע"ב:
בגמרא למאי הלכתא ליורשו ולטמא לו: ק"ק היאך נימא דממזר יורש את אחיו דלמא לאו אחיו מאביו הוא שמא זינתה אמו וא"ל דאזלינן בתר רובא כדאמרינן בחולין (דף י"א) דאכתי יקשה לשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ובשלמא בבן כשר ל"ק איך יורש מטעם רוב די"ל דיורש מטעם חזקה וכמש"כ התוספ' (שם) אבל מבן ממזר קשה הא לית לה חזקת כשרות כיון שזינתה עם חייבי כריתות ודלמא כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ואיך מפקינן ממונא מספיקא ממי שכבר נתחזק בו בחיי אחיו ואפילו לפי מש"כ המרדכי דאיירי בחבושים בבית האסורים ג"כ קשה דהא ליכא רק רוב דבלא"ה אין אפוטרופוס לעריות כדאמרינן שם, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (דף ס"ט), והנה באח יש לתרץ ע"פ מה שכתבתי לעיל דמשכחת באחים תאומים אבל אכתי קשה לשמואל היאך בן ממזר יורש את אביו, וי"ל דכבר כתב הרמב"ם (הל' יבום פ"ג) דלענין ליורשו האב נאמן וטעמו נראה דגזירת הכתוב הוא דהאב נאמן על בנו ליורשו מקרא דיכיר ועיין מה שכתבתי לקמן (צ"ז:) שם ואין מטמא לאח פסול קמ"ל: א"ל דהתינח לענין לטמא לו אבל אכתי ליורשו פשיטא די"ל דעכ"פ צריך למינקט משום לטמא לו והא דנקט בגמרא ליורשו ולטמא לו אגב גררא נקט גם ליורשו דהא באמת לענין זה הוא ג"כ אחיו אבל העיקר משום לטמא לו נקט ובלא"ה צריך לומר כן דיורשו לא צריך לאשמעינן בהא דאחיו הוא לכל דבר דמרישא שמעינן לי' כיון דזוקק את אשת אחיו ויבום בנחלה תלי רחמנא כדאמרינן לעיל (ריש פרקין) ואף דמשמע דסוגיא דילן אזלא אליבא דהך מ"ד דיליף לעיל אחוה אחוה מבני יעקב והוא לית לי' דרשא דהמיוחדים בנחלה כדמשמע לעיל ז"א דהא לפי מה דעביד צריכותא (שם) כ"ע אית להו הב' דרשות: ובזה יש לישב מה שהקשו התוספ' בבבא בתרא (דף קט"ו) דממזר מנ"ל דיורש את אביו וכתבו דא"ל דשמעינן תרווייהו מאין לו או דילפינן נחלה מיבום דא"כ מאי פריך הכא ליורשו ולטמא לו פשיטא הא אצטריך לאשמעינן משום הך דיורשו, ולפ"ז א"ש דהכי פריך פשיטא דודאי משום ליורשו לא אצטריך לאשמעינן דאחיו הוא לכל דבר דמרישא שמעינן לה כיון דקתני דזוקק ליבום ויבום בנחלה תלי רחמנא וא"כ ע"כ לא נקט רק משום לטמא לו וזה פשיטא, ועוד י"ל ביישוב הקושיא הא דלא מתרץ גם אליורשו דכבר הקשיתי לעיל האי בנו לכל דבר למאי הלכתא, אבל י"ל דמשו' זה באמת נקט תרווייהו הכא ליורשו ולטמא דמלכל דבר שגבי אחיו ושגבי בנו מכל אחד מרבינן אחד מהם ומשום דלא אברר על איזה מהם קאי כל א' נקט הכא תרווייהו ועל כן כי פריך פשיטא באמת לא צריך לתרץ רק על א' וממילא ידעינן דאי גבי אח מרבה לטמא גבי בן מרבה ירושה ולכן לא פריך תו גבי בן למאי הלכתא ומכ"מ לא פריך ג"כ מנ"ל אחר שהביא לגבי יבום דרשה מאין לו ממילא ידעינן גבי ירושה ג"כ דהא גבי ירושה ג"כ כתיב אין לו:
שם אמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור: ק"ק דאימא איירי שבא בשוגג עלי' דקסבר אשתו היא והיתה ערו' והולד ממזר דעושה מעשה עמך הוא, וי"ל דהכי קפריך דע"כ במזיד איירי דאי בשוגג מאי קמ"ל דבנו הוא לענין הכאה וקללה הא מסיפא שמעינן לה דקתני ובנו הוא לכל דבר וכמו שפירשו התוספ' לעיל לענין אחיו אע"כ דבמזיד איירי וקמ"ל דלא פטור משום לא עושה מעשה עמך ועל זה פריך אמאי לא פטור ומתרץ דאיירי בעושה תשובה וקמ"ל מתניתן אף דמעות שאינו יכול לתקון הוא מכ"מ בעשה תשובה השתא מיהת עושה מעשה עמך קרינן בי':
שם והתנן שמעון בן מנסיא אומר: אף דבחגיגה (דף ט') משמע דר"ש בן יוחאי פליג על זה וס"ל דלא מקרי מעות אלא ת"ח שפירש מן התורה וא"כ הי' אפשר לתרץ דמתניתן כר"ש בן יוחאי אתיא ובשלמא מת"ק (שם) לא קשה דמוקי קרא לעבר הרגל ולא חג ודלמא אתי סתמא דמתניתן דהכא כסתם מתניתן שם די"ל דת"ק שם יליף דרשה שלו מסיפא דקרא מחסרון לא יכול להמנות אבל לעולם מודה לר"ש בן מנסיא דמעות קאי אהוליד ממזר אבל מכ"מ מהא דרשב"י קשה וצ"ל דעדיפא משני דאפילו לר"ש בן מנסיא אתי מתניתן שפיר:
שם ש"מ לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו: היינו לחייבו ב' לאוין או ב' חטאות כמו שפי' רש"י, וק"ל דלפי המבואר במכות (דף י"ד) טעמא דר' יצחק דמלקות בחייבי כריתות ליכא משום דיצאת אחותו לדונו בכרת ולא במלקות ואחותו דסיפא אתיא לרשיעא בר רשיעא דהיינו לחלק בגוף א' ושמות מוחלקין ולרבנן אתיא יציאת אחותו בכרת לרשיעא בר רשיעא ואחותו דסיפא לעונש לאחותו בת אביו ובת אמו לפי שאין עונשין מן הדין ע"ש, והשתא קשה כיון דר"ש ס"ל בסנהדרין (דף ע"ד) דעונשין מן הדין א"כ לא צריך קרא לאחותו בת אביו ובת אמו וע"כ דאתיא אחותו דסיפא לרשיעא ב"ר ויציאת כרת לכדרבי יצחק לדונו בכרת ולא במלקות וא"כ ל"ל אחותו דסיפא לרשיעא ב"ר הא מוכח דחייב תרתי בשמות מוחלקין מדכתיב קרא דבת אשת אביך דלחייבו ב' לאווין ליכא למימר דהא ר"ש ע"כ ס"ל כר' יצחק דמלקות בח"כ ליכא וכדכתבנו ולב' לאווין בלא מלקות לא מוקמינן היכא דאיכא לאוקמי' דאשמעינן דבר חדוש וכמו שכתבו התוספ' בב"מ (ס"א. בד"ה לעבור) וכמו שביאר הרשב"א בתשובה הביאו הש"מ שם וא"כ ודאי יותר סברא דאתיא לחייבו ב' חטאות וא"כ מוכח מהכא לחלק בגוף א' ושמות מוחלקין, וא"ל דלמא ר"ש לא כת"ק אלא כרבי יוסי בר"י ס"ל דמפיק לי' קרא למעוטי בת שפחה ונכרית ז"א דהא לשפחה אפילו ריבר"י למסקנא לא צריך דאתיא מאשה וילדי' תהי' לאדוניה ולנכרית ר"ש שיטתו ל"ל דיליף כן מלא יסיר כדאמרינן בסוגין וא"כ ע"כ ר"ש כת"ק ס"ל וכדאמרינן בסוגין מאן ת"ק ר"ש היא וא"כ שפיר קשה לר"ש אחותו דסיפא לרשיעא ב"ר ל"ל ויש לומר דאי לאו אחותו דסיפא ה"א דיציאת כרת באחותו אתיא לרשיעא ב"ר וא"כ לית לן קרא לדונו בכרת ולא במלקות ושפיר הוי אמרינן דבא אשת אביו אתיא לחייב ב' לאווין כיון דאז שפיר לוקין אח"כ וא"כ לית לן קרא לחלק ושפיר מצרכינן לזה אחותו ואכתי לא הוי ידעינן דרשה דר' יצחק ולכן צריך לכתוב גם אחותו דסיפא, אכן אכתי ק"ק מש"כ רש"י דאתיא לחייבו ב' לאווין הא מסקינן דת"ק ר"ש הוא ור"ש ע"כ ס"ל כר"י דמלקות בח"כ ליכא וא"כ ליכא חיוב משום לאווין וב' כריתות לא משכחת, וצ"ל דרש"י סבר הא דאמרינן בגמרא מאן תנא דפליג עלי' דריבר"י ר"ש היא לאו דוקא היא אלא דסבר לה כר"ש:
שם מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא: ק"ק הא בקדושין (ד':) אמרינן דהיכי דאיכא למידרש ואפילו לדין חדוש שהוא נגד הסברא דרשינן ולא אמרינן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וא"כ גם הכא מאחותך לחוד בלא היא יותר נימ' דאתיא להורות שאין מזהירין מן הדין משנימא דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וע"ק אי להכי מצרכינן היא דלא נימא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אכתי איך ילפינן במכות (דף ה') מערות אחותו גלה דאין עונשין מן הדין הא שם לא כתיב היא ומיתורא דקרא לא מוכח כן דנימא דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, ואולי י"ל דר"ש שהוא הת"ק כמבואר בסוגין באמת מחולק על סברא זו וס"ל דאפילו היכא דאיכא למידרש אמרינן דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ולכן באמת ס"ל דעונשין מן הדין וכנ"ל, והא דפשיטא לי' להגמרא במכות (ט"ז:) דס"ל לר"ש אין מזהירין מן הדין אף דס"ל דעונשין מן הדין היינו משום דכתיב היא באזהרה, והא דפשיטא לי' להש"ס בקדושין דהיכי דאיכא למידרש לא אמרינן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה היינו למ"ד דאין עונשין מן הדין ויליף מערות אחותו גלה דלדידי' מוכח כן, אכן לפ"ז ק"ק מאי פריך לריבר"י הא אצטריך היא לאין מזהירין מן הדין דלמא ריבר"י אין עונשין מן הדין ס"ל וא"כ מוכח דאין מזהירין מאחותך בלא היא וצ"ל דעדיפא מיני' משני:
שם א"כ לכתבי רחמנא לאחותך היא באידך קרא: א"ל דאכתי הא דאין מזהירין מ"ה מנ"ל כיון דאצטריך היא לדרשא דריבר"י די"ל דודאי דרשא הפשוטה היא למידרש אחותך לאחותו מן האב ומן האם והיא למעוטי דאין מזהירין מ"ה אבל כיון דלא כתיב באידך קרא תרתי שמעת מינה, וכן משמע גם דעת הרשב"א דלאחותו מ"ה ומן האם מצרכינן לריבר"י אחותך וגם היא ותמהתי על מהרש"א שתי' בהקושיא אריבר"י האי אשת אביך מאי עביד לי' דגם היא לא לכתוב והא היא צריך לגופא דאין מזהירין מ"ה ואדרבא מדוייק כפירושינו מדפריך דוקא אשת אביך מע"ל ולא פריך ג"כ היא מאי עב"ל אלא ודאי דהיא גם לריבר"י לגופה צריך דאין מזהירין מן הדין:
שם לאחותך היא באידך קרא: ק"ק מנ"ל לריבר"י בת אביו ובת אמו וא"ל דיליף מאחותך הא אחותך לא מיותר דצריך לכתוב משום דלכתוב בהדי היא למעוטי דאין חייב אלא א' וא"ל דמשום היא ל"צ אחותך דהוי מצי למיכתב אצל מולדת אביך ולכתוב מולדת אביך היא זה ע"כ לאו דיוקא היא שהרי אמה ופריך ואימא פרט לאחותו מאנוסתו ק' דא"כ לריבר"י אחותך ל"ל דלאחותו מן האב ומן האם ל"צ דמערות אשת אביך נפקא דמשמע בין שהיא אמו בין שאינה אמו וכמש"כ הרשב"א ולאנוסה ל"צ דהא ממעטינן אנוסה וע"כ צריך לומר דצריך אחותך למיכתב גבי היא למדרש דרשה דריבר"י אבל אי נימא והוי מצי למיכתב מולדת אביך היא שפיר קשה, וי"ל על פי דברינו הנ"ל דלעולם אין זה דיוק דלכתו' מולדת אביך היא ולכן פריך שפיר ואימא למעוטי מאנוסתו דאחותך צריך למיכתב משום היא וא"ל דא"כ לריבר"י לפי המסקנא מנ"ל אחותו מאביו ואמו בכי אנוסה י"ל דתרתי שמעת מיני' דפשטא דקרא משמע דאתיא לאחותו ב"א וב"א והיא לאין מזהירין מ"ה אכן מדלא כתיב באידך קרא שמעת מיני' תרתי:
שם בתוספ' ד"ה בן אין לו. ובן לא משמע אלא בן לבדו: ק"ק הא לקמן (דף ס"ב) יליף מקרא דבני בנים הרי הם כבנים וכי פריך התם מנ"ל פי' רש"י דרק אבן בת פריך אבל בן הבן פשיטא לי' וי"ל דהתם לענין פרי' ורבי' אמרינן שפיר דפשיטא דבני בניה ה"ה כבנים כיון שתוליד זכר ונקבה הרי קיים לשבת יצרה ומה בכך אם הוא בנו אי בן אמו ולכן רק לענין בן הבת פריך כיון שאינו מתייחס אחריו אלא אחר אביו אבל היכא דכתיב בקרא בן אמרינן דלא מקרי בני בנים בנים ואף דלפי מה דיליף שם כן מהבנים בני מוכח דאפילו היכי דכתיב בקרא אמרינן כן הא לפי המסקנא לא קיים דרש זה, ובזה א"ש ג"כ דהתוספ' בב"ב (דף קט"ו) הקשו אהא דמצריך שם קרא לב"ב מהא דאמרינן לקמן (דף ע') זרע זרעה קרא דבני בנים ה"ה כבנים ותרצו לחלק בין זרע ובין בן כדבריהם הכא. ולכאורה ה"ל להקשות מסוגיא (דף ס"ב) המוקדמת ובזה לא הוי שייך כתירוצם אע"כ כדברינו דרק לענין פו"ר אמרינן כן. שוב ראיתי ראי' לזה מדברי הרשב"ם ב"ב (דף קס"ג) שכתב בד"ה מותר אבל לענין פו"ר חשיבי כבנים עכ"ל, אבל ק"ל על דברי רש"י קידושין (דף ד') שכתב בד"ה בני בנים נפקא לן ביבמות פ' הבע"י עכ"ל הרי בפי' דלא ס"ל חילוק זה שדוקא לענין בן דהתם אמרינן כן וא"כ קשה ל"ל קרא לענין ירושה כיון דבני בנים כבנים חשיבי, ויש לומר ע"פ מה שהביא בשיטה מקובצת בב"ב (דף קט"ו) בשם הרא"ם וז"ל בן הבן מניין פי' ואפילו במקום בת המת עצמו מניין שזרע הבן קודם ת"ל ובן אין לו עיין עליו עכ"ל, ולפ"ז י"ל דזה דעת רש"י ג"כ דודאי פשיטא דב"ב חשיבי בנים אבל שיהיו שוין לבן לגמרי לדחות בת המת לזה מצרכינן קרא להוציא מדעת הצדוקי', ובזה מתורץ קושי' התוספ' דלא צריך לחלק בין לשון זרע ללשון בן וממה דאמרינן ב"ב (דף קמ"ג) מותר בבני בנים ג"כ אין קושיא על רש"י די"ל דרק בלשון בני אדם ב"ב אינם כבנים:
בא"ד. נראה לר"י דנפקא לן מלא ימחה: גם אקושיא דלעיל מבת הבן ובן הבן הוי מצי התוספ' לתרץ כן ובבבא בתרא באמת תירצו כן וראיתי בריטב"א בקידושין (דף ד') שהקשה שם אמה דאמרינן ב"ב הרי הם כבנים וז"ל ואיכא למידק דהא בפ' יש נוחלין גבי הא דכתיב בש' נחלה בן אין לו מרבינן בני בנים וכן נמי ביבמות גבי יבם אלמא ב"ב אינם כבנים עכ"ל וזה תימא דהא אדרבא גבי יבם לית לן קרא כמבואר כאן, ואולי ט"ס הוא וצ"ל גבי פריה ורביה:
בא"ד. תדע דהא ריש לקיש: כבר כתבתי לעיל דסוגיא דהכא דס"ד ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב אליבי' דכ"ע אזלא דכ"ע אית להו הך דרשא אכן כבר הבאתי לעיל (דף י"ז) שדעת הרשב"א אינה כן אלא שפליגי רב יהודה א"ר ורבה אהדדי אי ילפינן מאחות אחוה למעט אשת אח מן האם או ממיוחדים בנחלה ורק סתם גמרא קאמר דתרווייהו צריכי, ולכאורה יש להקשות א"כ למ"ד דלא ילפינן אחוה אחוה קושית הש"ס דהכא במקומה עומדת דזוקק ממזר אשת אח ליבום פשיטא דלא שייך כתירוץ הגמרא דהא גז"ש לא גמיר וצ"ל דצריך לאשמעינן דס"ד דדרשינן מי שיש לה אישות לאביך בה ולמש"כ התוספ' דהוי באמת מצי לשנוי' הכי אלא דעדיפא משני, והשתא י"ל דר"ל כוותי' דהך מ"ד ס"ל דלית לי' אחו' אחו' ולא צריך עיין עליו לרבות ממזר ולכן אייתר לדרשא דילי' וא"כ לא מוכיחים התוספ' מידי לכאורה, אכן באמת דעת הרשב"א בזה צ"ע דהא המ"ד לעיל דיליף מיחדיו ולית לי' גז"ש דאחו' לשיטת הרשב"א הוא רב יהודה א"ר וא"כ היאך מתרץ הכא אליבי' דרב יהודא גופא דה"א ילפינן אחו' אחו' מבני יעקב, ומזה לכאורה ראי' לדעת המהרש"א שנראה שם שחולק על הרשב"א וס"ל דצריכותא אליב' ד"ד ע"ד קאמר ולפ"ז גם דברי התוספ' אתיין שפיר:
בד"ה כשעשה תשובה. התם כשעשה תשובה: נלענ"ד דאפילו לא ידוע לנו אם עשה תשובה מכ"מ א"ש שאסור להכותו ולקללו שמא הרהר תשובה בלבו וכדאמרינן בקדושין (דף מ"ט) במוחזק לרשע שקדש אשה ע"מ שצדיק גמור הוא שחוששים לקדושיו שמא הרהר תשובה בלבו והכא נמי דכוותי', ובזה אפשר לתרץ גם מה שהקשו התוספ' דא"כ בקללה אפילו אחר אינו רשאי לקללו, ולפ"ז י"ל דכיון דע"כ צריכים ב"ד לקללו ולא לחוש לספק שמא עשה תשובה דאל"כ לא משכחת לעולם ל"ש ש מוטב ש אחר דאיכא רק ספק ל"ת גרידא ולא בני שיש גבי ספק מאכיש בו מיתת ב"ד, ובזה א"ש ג"כ מה שפסק הרמב"ם (פ"ו מהל' ממרים) דבנו שהכה או קלל אותו בלא עשה תשובה פטור אבל לכתחלה אסור אפילו בלא עשה תשובה וכן דעת הרי"ף והרא"ש ולכאורה ק' אי אינו חייב משום דלאו עושה מעשה עמך היא לכתחלה נמי לשתרי, וגם הקשה הלחם משנה שם דא"כ מה מקשה בסנהדרין לרב ששת מהברייתא לימא דר"ש איירי בלא עשה תשובה וברייתא בעשה תשובה, ולפ"ז א"ש דמברייתא מקשה שפיר לרב ששת מדמתיר לכתחלה ולא חייש לשמא עשה תשובה והרי מברייתא מוכח דבעשה תשובה בנו חייב עליו:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה: אין להקשות לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל למה ליה קרא דאין מטמא לאשתו פסולה. די"ל דאיצטריך כגון שזינתה תחתיו ועוד י"ל בכמה גווני. וק"ל:
גמרא וכ"ת אחותך למה לי מילתא דאתיא בק"ו טרח: וכתב לה קרא. קצת קשה לפ"ז עונש דילפינן מאחותו יתירא דאין עונשין מן הדין ומנ"ל דילמא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. וי"ל דלענין זה ילפינן עונש מאזהרה דלא אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ואי תיקשי לך ר"י בר"י מנ"ל דאין מזהירין מה"ד. כיון דאיצטריך לדידיה אחותך היא שלא לחייבו משום בת אשת אביו עיין ברשב"א ז"ל מ"ש בזה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה בשעשה תשובה וכו' מלקות משכח' לה דמחייב אעפ"י שעשה תשובה וכו' הכי אמרינן בש"ס במכות דף י"ג ועמ"ש בשו"ת נודע ביהודה א"ח סי' ל"ה ע"ש:
תוס' ד"ה לא בימי דוד וכו' וי"ל דמעצמן נתגיירו וכו' דברי התוס' הללו נעלמו מהרב מגלת ספר לאוין קט"ו וכבר אני בעניי הארכתי בזה בספרי הקטן דברים אחדים בדרוש לשבת זכור דף קכ"ה ע"ד ודף קכ"ו ע"א עש"ב בס"ד ועמ"ש בעניותי בקונטריס זה בסנהדרין על דף צ"ו ע"ב ע"ש ומשם בארה:
גמ׳ אמאי קרי כאן בעמך כו׳. ולכאורא נ״ל מכאן ראי׳ למש״כ הפמ"ג באו״ח בפתיחה כוללת ח"ג אות כ״ט דעל הל״ת גם הסומא מוזהר דאל״כ הא מ"מ משכחת בסומא דלא מיקרי עושה מעשה עמך אי נימא דפטור גם על הלאוין ועל״ע ה׳ בחדושי בהא דא"ל אביו כו׳. וע״כ דחייב על הלאוין גם בדיני סנהדרין וע׳ שו״ת נוב"י מ״ת חאו״ח סי׳ קי״ב מה שפקפק ע"ד הפמ״ג ובשו"ת כסא דהרסנא סי׳ ע״ג ובשו״ת רע״א סי׳ קס״ט וע' בזכי"צ ח״ב פ' תולדות וכ"כ בלח"ת בחדושיו לב״ק פ״ז וע' בס׳ ארצות החיים מהגאון דקעמפנא שגם הוא האריך בחקירה זו. ובאמת מפשטות ד״התו דאי לא מחייב סומא מדרבנן הו״ל כנכרי ממש ומשמע שפטור גם מל״ת. וכעת אין הסא״הח ת"י לעיין על דבריו. וראי׳ אחת בזכרוני מה שהביא מפסחים מז״ב ואם איכא אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור וע״כ דפטור גם בלאוין ולא הבנתי דא״כ אכתי משכחת דמקלעי אורחים כו׳ וא״כ מה בכך דהוא אינו מצווה מצות כיסוי מ״מ חזי לכיסוי ואטו בעינן שיהי' חזיא לי' א״כ אסרת כל מלאכת יו״ט בשביל אחר. ומה שהביא ראי׳ בזכי״צ פ׳ תולדות אות ד' דסומא פטור גם מל״ת דהא ר״י סובר שאין לוקין בלאו הנל״ע כשבועות ג״ב ובכ"מ ולהרמב״ם בפ״א מתמורה דתמורה לא הוי לאו הנל״ע משום דהעשה אינו שוה בכל דהעשה אינו כ״א ביחיד והלאו כולל יותר מהעשה וא״כ לא שייך לומר דהעשה תיקונו של הלאו וכ״כ בס״המ ריש הל' תמורה וע' פרש״י תמורה ד״ד ע"ב לל״א יעו״ש. וכמדומה שכן העיר גם בסאה״ח שהוכיח ג"כ לדעות הסוברים דלר״י סומא פטור מל"ת א״כ לא משכחת כלל לדידי' לאו הנל״ע כיון דסומא פטור מהעשה דהתורה פטרתו מקום ועשה ומ״מ בל"ת חייב ואינו מובן דאף דהתורה פטרה אותו מקום ועשה מ״מ אין סברא לפוטרו בלאו הנל"ע כיון דהעשה הוא תיקון הלאו והוא בחד גדר עם מצות תשובה על מה שעבר ועב״ק צד״ב וב״מ סב״א ותו׳ וע' רש״י סנהדרין נז"א ד״ה צערא. ובלא״ה יש לחקור דרק בשותפין וצבור שהמירו שהם בגדר החיוב במצוה זו ולא היכי שאינו מצווה ע״ז כלל. בזה מיושב ג״כ קושית האחרונים דהא שריפת קדשים לכ״ע אינו אלא ביום והוי מ״ע שהז״ג וא"כ לא הוי העשה שוה בכל דאינו נוהג בנשים והלאו שוה בכל. ועפ״י קדושין לה״א תו׳ ד"ה מעקה דמש״ה שריפת קדשים אינו דוחה יו״ט ע״י אשה דאינה מצווה על נותר ולא משכחת לגבה חיוב העשה כלל. ומ״מ ס״ל לר״י דלא היו לוקין בנותר משום לאו הנל"ע בריש תמורה ובכ״מ. וע"כ דכיון שאינם בתורת חיוב כלל לא מיקרי משום זה לאו הנ״לע. וע' בט"א פ״ב דחגיגה שכתב לדחות קושית התו׳ דקדושין כט"א דס״ל דמילה הוי מ״ע שהז״ג מנותר וע״כ דכיון דקיומו פ״א לא מיקרי הז"ג ולסברת התו׳ דקדושין דכיון דכל שעתא זימני' הוי אהז״ג ולמאי דפליגי ר״י ור״א לקמן עא״ב בנותר שלא בזמנו דלרי״ח נשרף בין ביום ובין בלילה ולכן גם בזמנו הוי לאו הנל״ע. אך אכתי תיקשי להרמב״ם פ"א מפסו״המק ה״ג דנותר גם שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום ובפ"י מק״פ פוסק דנותר הוי לאו הנ"לע. וע׳ שו״ת עמ״י סי׳ ה׳ במש״כ לחלק כיון דבנותר הוי מעשה לא בעי הלאו דומיא דעשה משא״כ בתמורה והביא ראי׳ מהא דפסק בחובל לעשיר דפטור ממלקות משום דניתק לעשה מהשב תשיב. וכיוון בזה להתומים בס׳ צ"ז סק״ז וע' תו׳ חולין פ"א ד"ה הנח. ובזה נדחה ג״כ הוכחת השאג"א בסי׳ ס״א מה שפלפל לענין עשה דתשביתו אי הוי לאו הנל״ע מהא דתמורה יעש״ב. וע׳ בשעה״ת פ״יט מפסו״המק ה"ה בד״ה ודרך אגב שהאריך דדוקא לגבי נותר אבל בקדשים שנטמאו דסתמא כתיב באש ישרף ואפי' בלילה יעש״ב. וע״ע באו"ח ובצל״ח לפסחים פ״ד מש״כ בישוב קושיא זו באריכות. ולמש״ל בלא״ה לק"מ גם מנותר דלגבי לאו הנל"ע שאין לפטור הנשים ממ"ע כיון שהוא קיומו של הלאו והכתוב לא מיעטם רק משאר עשה דלא לחייבם. אך מ״ש לחלק שאינן בגדר החיוב זה ליתא כדקאמר להדיא לעיל ה״א ולקמן פ״ד ב׳ ופ״ה א׳ וקיד״א דהוי לאו שאינו שוה בכל מה שאינו בכהנים ובכתובות ל' ע״א דבעולה לכה״ג הוי עשה שאינו שוה בכל וכן בכ״מ. ועי' ירוש׳ בכורים פ״ק לר׳ עשה בישראל ועשה בכהנים עשה בישראל אסור בכל כו' וע״ש היתיב ר׳ אושעיא הרי דור שני הרי היא בל״ת שבאה מכח עשה חזר ואמר לא דמי עשה בישראל לאסור בכל ועשה בכהנים אסור בכהנים ומותר בלוים וישראלים. וכ״ה בירושלמי קדושין פ"ד סוף הלכה ו׳ אך י"ל להיפך דזה לא הוי אינו שוה בכל מה שסומא אינו מחוייב במצוה זו כיון דמ״מ הוי בר חיובא וכדקאמר בר"פ אלמנה לכה״ג שאני הני דפומי׳ דכאיב להו והכ"נ בכה"ג כיון דמה שפטרתו התורה רק משום דהוא מחוסר תקנתא. וגם יש לפלפל לדעות הסוברים דעשה דיבום אינו נוהג באשה וכמבואר בחינוך ס׳ תקצ״ח ונוהגת מצוה זו בכ״מ ובכל זמן בזכרים וע׳ בעיטור בכורים יבמות פ״ד שכתב ג״כ לפלפל שאין המצוה רק להקים ע"ש אחיו המת והיא אינה בציווי להקים. וא״כ להרמב״ם הלאו כולל יותר מהעשה והוי אינו שוה בכל ולמה לא דחי מה ליבמה שכן העשה שוה בכל ולכן אצטריך קרא דלא דחי: לחייבו על אחותו בת אביו עתו״לע ב׳ סע״ב ומש״ש. רש״י ד״ה מכדי כו' אם שגג כו׳ עתו׳ חגיגה י' ע״ב ד״ה לעבור:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ'. לאפוקי קיימא. לכאורה הגמרא ר"ל שהאיסור לקיימה מפקיע מצות טומאה. ברם יעויין ברש"י (ד"ה לאפוקי קיימא) וז"ל הלכך לאו אשתו היא עכ"ל, אליבא דרש"י עצם האישות דאיסורי כהונה נפגמה ואינה גמורה, ולפיכך הכהן אינו מטמא לה, כמו שאינו מטמא לאשתו ארוסתו (לקמן כט:) שאין האישות דאירוסין אישות גמורה, וה"ה כאן.
תוס' ד"ה כשעשה תשובה. ז"ל והא דאמר כו' התם כשעשה תשובה עכ"ל. יוצא אליבא דתוס' דבלא עשה אביו תשובה מותר לו לבן להכותו ולקללו. מאידך יעויין ברי"ף שחולק על תוס' וכ' וז"ל קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור וכו' בשעשה תשובה ה"מ לענין חיובא אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לו לבן להכותו לאביו ולקללו דגרסי' בסנהדרין אין הבן נעשה שליח לאביו לא להכותו ולא לקללו כו' עכ"ל. אליבא דהרי"ף בשלא עשה אביו תשובה ליכא עונש לבן בהכותו ובקללו, ומ"מ אסור לו להכותו ולבזותו. ויעויין שם בהגהות חו"י על הרי"ף שכ' דאליבא דהרי"ף אע"פ שהבן אינו חייב לכבד אביו רשע מ"מ אסור הוא להכותו, ומשו"ה הבן אינו חייב להחזיר רבית אביו כשיורשו משום שפטור מכיבודו, אך להכותו ולבזותו אסור. ולרמב"ם שיטה שלישית דכתב בפ"ו מהל' ממרים (הלי"א) וז"ל הממזר חייב בכבוד אביו ומוראו אע"פ שהוא פטור על מכתו וקללתו עד שיעשה תשובה, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו עכ"ל. הרמב"ם מחייב הבן גם בכבוד וגם ביראת אביו רשע אלא שפוטרו מעונש דהכאה וקללה. ויעויין בנושא כליו שנשאו ונתנו אליבא דהרמב"ם בביאור סוגית רבית אביו שבפרק איזהו נשך (ב"מ דף סב.).
גמ'. מעוות לא יוכל לתקון כו' השתא מיהת עושה מעשה עמך הוא. בביאור הגמרא נראה שיש שתי הלכות נפרדות בתשובה: א) כפרה; ב) הפקעת שם רשע. שתי ההלכות האלה אינן תלויות זו בזו. והא ראייה, דלרבי (מס' שבועות דף יג.) יוה"כ מכפר אפילו לשאינם שבים, ופשיטא דאלו שלא שבו עדיין נחשבים לרשעים ופסולים להעיד אחרי יו"כ כמו לפני יו"כ משום דס"ל לרבי נהי דכפרה חלה ביוה"כ בלי תשובה אך בלי תשובה לא פקע שם רשע מהגברא. ועוד ראייה, שכשאדם עובר על ל"ת שיש בו מלקות תשובה תולה ויוה"כ מכפר (מס' יומא דף פו.), ובאופן זה פשיטא שכשר לעדות מיד עם התשובה משום שהשם רשע פקע עם תשובה לבדה, ואעפ"כ אינו מתכפר עד יוה"כ.
ובדרך זו יתכן לבאר את הגמרא שלפנינו דר"ל שדין עושה מעשה עמך תלוי בשם רשע שבגברא, ובשעשה אביו תשובה איננו עוד רשע וחייב הבן לכבדו, ומאידך כל זמן שבנו הממזר קיים לא מתכפר לאב על חטאו שעשה דהו"ל מעוות לא יוכל לתקון, ואע"פ שעשה תשובה ואיננו רשע מ"מ עדיין אין לו כפרה גמורה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
מיזקק נמי זקיק. לאשת אחיו ליבום שאפילו אין כאן אח אלא ממזר זה זקוקה לחליצה: וליטמא לו. אם כהן הוא ולו אח ממזר מיטמא לו: כי אם לשארו. זו אשתו: לאפוקי קיימא. הלכך לאו אשתו היא: האשה וילדיה. בשפחה כתיב: עובדת כוכבים. לקמן מפרש בשמעתין מכי יסיר את בנך מאחרי: ובן אין לו. מצי למכתב ובן או לו כדאמרינן בקדושין (דף ד.) אן כסף וכמו מאן יבמי (דברים כה) מאן בלעם (במדבר כב) ולהכי כתב אין למידרש עיין עליו דאם יש לו בן בעולם פוטר: בעושה מעשה עמך. והאי אביו לאו עושה מעשה עמך הוא שהרי בא על הערוה והוליד ממנה ממזר: כדאמר רב פנחס. בפ' חומר בקדש: השתא מיהת. הואיל ושב עושה מעשה עמך הוא ונהי נמי דעונו גלוי ונזכר כל זמן שממזר קיים מיהו מתשובה ואילך בכלל עושה מעשה עמך הוא: והיא בת אשת אביו. דעל ידי נשואין נולדה לאביו ולא באנוסין: מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך. ובין מן האונסין ובין מן הנשואין משמע ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי הא נמי אחותו בת אביו היא שמעת מינה לחייבו משום שני לאוין הללו ואם שוגג חייב שתי חטאות: אחותך היא. בהאי קרא דבת אשת אביך כתיב: לחייבו על אחותו. מן האונסין בת אביו ובת אמו כגון נולדו הוא והיא מן אנוסה דמההוא קרא דאונסין לא שמעי' אלא בת אביו שלא בת אמו דכתי' בת אביך או בת אמך והא דכתיב נמי בת אשת אביך דמשמע בין אמו בין שאין אמו באישות הוא דכתיב אבל באונסין לא שמעינן להכי כתיב אחותו לרבות בת אביו ובת אמו: מן הדין. מק''ו אם על בת אביו שלא בת אמו הזהיר על בת אביו ואמו לכ''ש: שלא תאמר בעלמא מזהירין מן הדין. והוי לאו גמור ומהכא לא ילפינן למימר מדאיצטריך אחותך אלמא אין מזהירין מן הדין דאיכא לשנויי מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא להכי כתב היא כלומר הכא הוא דאייתר קרא אבל אזהרת דין ק''ו לאו אזהרה היא: באידך קרא. גבי אחותך בת אביך דלא הוזכר שם אישות דנפקי אונסין מיניה דבנשואין אשמעינן אף בבת אביו ובבת אמו מדכתיבא הכא ש''מ למימרא דאע''ג דהיא בת אשת אביו לא מחייב אלא משום אחותו: שאין אישות לאביך בה. בשפחה ועובדת כוכבים לא תפסי בה קדושין במסכת קדושין נפקא לן מקראי בפ' האומר לחברו בסופו (דף סח.) שפחה עם הדומה לחמור ועובדת כוכבים כדכתיב ואחר כן תבא עליה ובעלתה (דברים כא) ומעיקרא לא: ואימא פרט לאחותו מאנוסתו. שלא היה אישות לאביך בה: כאן באונסין. ערות בת בנך מאנוסתו לא תגלה הא בת בנה מאיש אחר גלה דלאו אשתך היא ומיהו בנו מן האונסין בנו הוא וכן בתו הלכך גבי אחוה נמי אחוה הוא:
מאי טעמא. הכא לא פריך פשיטא דבנו הוא כדפריך לעיל פשיטא אחיו הוא אלא אדרבה בעי מאי טעמא והיינו משום דשני לעיל נילף אחוה אחוה מבני יעקב כו' ולהכי בעי מאי טעמא לא ילפינן מבני יעקב דלא זקוקה ואם כן מיפטר נמי לא ליפטר: בן אין לו עיין עליו. אע''ג דסתם אח ובן הוי אפילו ממזר כדפריך לעיל פשיטא אחיו הוא והכא נמי לא איצטריך ובן אין לו עיין עליו אלא משום דלא נילף מבני יעקב [והא דאיצטריך וזרע אין לה עיין עלה היינו משום] דסתם זרע לא הוי אלא זרע כשר כדאמר בריש קדושין (דף ד.) אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ולענין בני בנים הוי איפכא דזרע משמע אפי' בני בנים כדמשמע נמי התם דקאמר זרע זרעה לא צריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים ובן לא משמע אלא בן לבדו כדאמר ביש נוחלין (ב''ב דף קטו. ושם) אין לי אלא בן ובן הבן ובת הבן בן בת הבן מנין ונראה לר''י דמעיין עליו דהכא גבי יבום אין לדרוש בן הבת ובת הבן שיפטור מן היבום כיון דאפקינן לאתויי ממזר ולהכי איצטריך לאתויי בן הבן ובת הבן לענין נחלה ולא בעי למילף מדלענין יבום בן ובן הבן כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי כי הדדי נינהו כדאמר התם (שם דף קט. ושם) גבי בת וא''ת ונדרוש איפכא גבי נחלה לאתויי ממזר ומאין לו דגבי יבום נדרוש בן הבן וי''ל דגבי נחלה א''צ לאתויי ממזר דלכל מילי בנו הוא אלא דלענין יבום הוה ס''ד למילף מבני יעקב ולהכי ע''כ ההוא דנחלה אתא לרבות בן הבן והא דפשיט ליה ביש נוחלין דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו נראה לר''י דנפקא לן מלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי א''נ דבת וממזר שקולים ובת נמי נפקא מעיין עליו דהכא ומיהו קשה לר''י דהיכי נוכל לומר דשקולים הם בת וממזר הא כיון דמצינו לאוקומי עיין עליו בבת מהיכי תיתי לאוקומי אף בממזר כיון דמאחוה אחוה משמע למעוטי ממזר וי''ל כיון דאחוה אחוה איצטריך לדרשא אחריתי לית לן למעוטי מיניה ממזר לענין יבום כיון דלכל מילי חשיב בן ואח ולגבי יבום נמי מצי לרבויי בהדיא בת מעיין עליו הלכך אע''ג דאיצטריך לרבויי בת לא נניח בשביל כך מלרבויי ממזר תדע דהא ריש לקיש דריש לה בריש החולץ (לקמן לה: ושם) למילתא אחריתי ואפ''ה מרבינן מיניה ממזר: כשעשה תשובה. והא דאמר בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פה: ושם) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית כו' התם כשעשה תשובה וא''ת בשלמא מלקות משכחת דמחייב אע''פ שעשה תשובה אלא לקללו מי שעשה תשובה אין רשאי לקללו אפילו אחר ויש לומר דאם הזכיר שם שמים לבטלה או עשה דבר שנתחייב בו נדוי אף על פי שעשה תשובה חייב ולא מיפטר: