דלג לתוכן

יבמות כב ע"א - Steinsaltz

Those two, the wife of a father’s father’s brother and the sister of a father’s father, are similar to each other and are counted as a single case, and so there are sixteen. The Gemara restates Rav Hillel’s challenge to Ameimar’s opinion: But in any case I myself saw them written as prohibited. Rav Ashi said to Rav Hillel: And according to your reasoning, if in the list it was written that they were permitted, would you have relied on that? Is the signature of Mar, son of Rabbana, signed on it? Although you saw the list, you don’t know for certain who wrote it. Now too, that it is written that they are prohibited, the same holds true; the signature of Mar, son of Rabbana, is not signed on it, and so it cannot be relied upon to reject the opinion of Ameimar.

§ One of the Sages of the school of Rabbi Ḥiyya taught: The third generation from one’s son and one’s daughter, i.e., one’s great-grandchildren, and the third generation from his wife’s son and his wife’s daughter, i.e., one’s wife’s great-grandchildren, are all forbidden as secondary forbidden relationships. So too, the fourth generation from his father-in-law and from his mother-in-law, i.e., his wife’s great-grandmothers, are prohibited as secondary forbidden relationships.

Ravina said to Rav Ashi: What is different between the generations above, referring to his wife’s great-grandmothers, such that the Sage counts his wife as one of the generations and refers to them as the fourth generation, and what is different with regard to the generations below, referring to his great-granddaughters, such that he did not count his wife and referred to them as only the third generation? The Gemara answers: When counting above, the prohibition stems from his wife, as they are not his blood relatives but his wife’s. Therefore, she is counted. When counting below, however, the prohibition does not stem from his wife, as they are his own blood relatives, and so she was not counted.

The Gemara objects: But he includes the granddaughter of his wife’s son and his wife’s daughter in his list of those forbidden due to his wife, yet he does not count her and refer to this as the fourth generation. The Gemara answers: Since he already taught three generations below himself, i.e., his own great-granddaughter, and there he did not count from his wife because it is his own blood relative, he taught three generations below his wife and did not count her. Instead, he referred to her great-granddaughter also as three generations below to maintain the uniform style of his words.

Rav Ashi said to Rav Kahana: Do those secondary forbidden relationships taught by one of the Sages of the school of Rabbi Ḥiyya have a conclusion, or do they not have a conclusion? Are those specified cases alone forbidden, or are all generations above and below also forbidden?

Come and hear that which Rav said: Four women have a conclusion. This implies that it is only these four and no more. The Gemara rejects this: Perhaps when Rav said this he was referring only to the relationships listed in the baraita and not to all cases of secondary relationships. The Gemara suggests: Come and hear from the baraita itself, which states: The third generation from his son and his daughter and the fourth generation from his father-in-law and mother-in-law. This implies that with regard to the third and the fourth generations, yes, they are forbidden; but more than that, no. The Gemara rejects this: Perhaps this means from the third onward and from the fourth onward. The Gemara does not resolve this issue.

§ Rava said to Rav Naḥman: Did the Master see this one of the Sages who came from the West, Eretz Yisrael, who said: In the West they asked whether the Sages issued a decree prohibiting secondary forbidden relationships for converts, or whether they did not issue a decree prohibiting secondary forbidden relationships for converts?

Rav Naḥman did not answer whether he had seen this Sage, but said to him: Now, with regard to all the forbidden relationships themselves, were it not for the fact that if converts would find that as Jews they were permitted to enter into relationships that were forbidden to them as gentiles and would say that they went from a state of more stringent sanctity as gentiles to a state of lesser sanctity as Jews, then the Sages would not have decreed to prohibit these relationships. Without the rabbinic decree it would have been permitted for a convert to marry even a close female relative, even his twin sister, who also converted. This is because a convert has the legal status of a newborn, with no family ties. Is it necessary to state that the Sages did not extend that decree to include secondary forbidden relationships? The purpose of the rabbinic prohibitions is to protect the Torah prohibitions, but in the case of converts this particular Torah prohibition does not apply.

Rav Naḥman said: Since the issue of converts and their relatives has come to hand and is the topic of discussion, let us say a matter of halakha: Maternal half brothers who both convert may not testify together as a pair of witnesses before the court, but if they did testify, their testimony is valid. Although blood relatives are invalid as witnesses, converts are considered as though they have no relations. Paternal half brothers who both convert may testify together ab initio, since the halakha does not consider paternal half brothers of gentiles to be true relatives. Ameimar said: Even maternal half brothers may also testify together ab initio.

In what way is this case different from forbidden relations, where a convert may not marry his maternal sister due to rabbinic decree? The halakhot of forbidden relations are handed over to all, and every individual chooses his own wife. Therefore, the Sages issued a decree to prevent confusion between the status of a convert and that of a born Jew. However, testimony is handed over to the court, and the court knows to distinguish between the status of a born Jew and that of a convert. And the legal status of a convert who just converted is like that of a child just born, and all previous family ties become irrelevant.

MISHNA: In the case of anyone who has a brother of any kind, that brother creates a levirate bond causing his yevama to be required to perform levirate marriage if the first brother dies childless. And he is his brother in all respects, except for one who has a brother born from a Canaanite maidservant or from a gentile woman, as these do not have the legal status of brothers. Similarly, in the case of anyone who has a child of any kind, that child exempts his father’s wife from levirate marriage, since his father did not die childless. And that child is liable to receive capital punishment if he strikes his father or curses him. And he is his child in all respects, except for whoever has a child born from a Canaanite maidservant or from a gentile woman, as these do not have the halakhic status of children.

GEMARA: The Gemara asks: With regard to the statement that a brother of any kind causes his yevama to be required to perform levirate marriage, what additional case does this come to add? Rav Yehuda said: This adds the case of a mamzer, who, notwithstanding his status, is considered a brother. The Gemara wonders: But isn’t that obvious? He is his brother. The Gemara explains: This is necessary lest you say: Let us derive a verbal analogy between the word “brother” stated in the verse with regard to levirate marriage and “brother” stated with regard to the children of Jacob. Just as there, Jacob’s children are of unflawed lineage and not of flawed lineage and are not mamzerim, so too here, one might think that only brothers of unflawed lineage and not brothers of flawed lineage, i.e., mamzerim, obligate the yevama in levirate marriage. Therefore, this teaches us that a mamzer is considered a brother for the purposes of levirate marriage.

The Gemara asks: And say that is indeed the halakha. Perhaps a brother who is a mamzer does not obligate his yevama in levirate marriage. The Gemara answers: Since with regard to levirate marriage, if the husband had a child who was a mamzer he would exempt the wife from levirate marriage,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

כי הנך תרתי, אשת אחי אבי האב, ואחות אבי האב, כיון דדמיין להדדי, ששתיהן אסורות משום צד אחוה של אב, ובשתיהן בדור הקודם להן הוי ערוה, לכן כחדא חשיבי להו.

ויחד עם אשת אחי האם מן האם, הא שיתסרי.

וחוזרת הראיה: הא מכל מקום, לדידי חזיין לי, דכתיב לאיסורא

אמר ליה, רב אשי לרב הלל: וליטעמיך, אי הוה כתיב בשם מר בריה דרבנא את אותן השניות להיתרא - מי הוה סמכת עלייהו?

דהרי מר בריה דרבנא - מי חתים עלייהו!?

השתא נמי, שראית בשמו דכתיב לאיסורא, אין לך להביא מכך ראיה.

כיון דלאו מר בריה דרבנא חתים עלייהו!

תני דבי רבי חייא שש שניות נוספות:

הדור השלישי -

א. שבבנו, בת בן בנו, היא שניה לערות בת בנו.

ב. ושבבתו, בת בן בתו, שהיא שניה לערות בת בתו.

ג. ושבבן אשתו בת בן בנה של אשתו, שהיא שניה לערות בת בנה.

ד. ושבבת בתה, בת בן בתה של אשתו, שהיא שניה לבת בתה.

כל אחת מהן, אסורה משום שניה לעריות.

וכן הדור הרביעי -

ה. שבחמיו, אם אם חמיו, שהיא דור רביעי, כשמונים מאשתו למעלה.

ו. שבחמותו, אם אם חמותו.

כל אחת מהן, אסורה משום שניה לערוה שבדור שתחתיה. שהרי אם חמותו ואם חמיו הן בכלל האיסור דאורייתא של "את אשה ובת בנה, או בת בתה, לא תקח". ולכן אמותיהן הן שניות לעריות שבהן.

אמר ליה רבינא לרב אשי: מאי שנא למעלה, באם אם חמיו, דקחשיב לה לאשתו, שקרא לה רבי חייא דור "רביעי", מפני שכלל במנין הדורות את אשתו.

ומאי שנא למטה, בבת בן בנו, דלא קחשיב לה לאשתו, שאמר רבי חייא "שלישי שבבנו", ואילו היה מונה את אשתו, היא היתה דור רביעי.

וביאר לו רב אשי: המנין למעלה, כיון דאיסורא של אמה ואם אמה ואם אביה, מכח אשתו קאתי, שאסור לישא אשה ובתה, והלאה - לכן חשיב לה לאשתו בכלל דורות האסורים.

אך במנין למטה, כיון דאיסורא של בת בן בנו לאו מכח אשתו קאתי, שהרי אף בבנו מאנוסתו אסור בבתו, לכן לא קחשיב לה. אלא תחילת מנין הדורות האסורים היא בבנו ובתו.

ומקשינן: הניחא בשלישי שבבנו ושבבתו.

אך עדיין יקשה, הא דאמרי דבי רבי חייא, שלישי שבבן אשתו ובת אשתו, דבהן איסורא - מכח אשתו קאתי. ובכל זאת לא חשיב לה לאשתו במנין הדורות, שאילו החשיבה היה זה דור רביעי!?

ומתרצינן: איידי דתני בבנו ובבתו שלשה דורות למטה דידיה, שאיסורם מכח האב, ולא חשבה למנין הדור של אשתו.

תנא נמי שלשה דורות למטה דידה, בבן אשתו ובת אשתו, ולא חשבה לאשתו במנין הדורות.

אמר שאל ליה רב אשי לרב כהנא: האם אותן שניות שמנו דבי רבי חייא [1] - יש להם הפסק או אין להם הפסק?

והביא לו ראיה: תא שמע מהא דאמר רב לעיל: ארבע נשים יש להם הפסק.

ומשמע: ארבע נשים, ותו לא.

ודחי: דילמא כי קאמר רב שארבע נשים יש להן הפסק - לההיא מתניתא דלעיל, אמר.

וכוונתו לומר שבין שמונה שניות אלו ישנן ארבע נשים שיש להן הפסק, אך שמא בשש השניות של דבי רבי חייא, ישנן עוד שניות שיש להם הפסק.

והביא לו ראיה אחרת: תא שמע, מהא דתנא דבי רבי חייא אמר בשניות שלו "שלישי שבבנו" [2] ו"רביעי שבחמיו".

ומשמע, דוקא דור שלישי ורביעי, אין.

טפי, דור אחריו למעלה או למטה, לא.

ומפורש שיש לשניות דרבי חייא הפסק.

ודחי: דלמא, אין כוונתו לומר שרק שלישי בבנו ורביעי בחמיו אסורות ומכאן ואילך מותרות.

אלא כוונתו לומר שהחל מדור שלישי ואילך בבנו, והחל מדור רביעי ואילך בחמיו, אסורות, ואין להם הפסק.

אמר ליה רבא לרב נחמן: חזי ראה נא מר, את האי מרבנן, דאתי ממערבא, ואמר:

בעו במערבא: האם גזרו שניות בגרים, אם היה גר נשוי אם אמו, האם חיבוהו להוציאה משום איסור שניות?

או לא גזרו שניות בגרים.

אמר ליה רב נחמן לרבא: הרי גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי, ואין לו כל יחס של קירבה אל בני משפחתו, ומעיקר הדין הוא מותר לשאת את אמו או בתו שהתגיירו.

והשתא, יש לנו לדון, ולומר:

ומה גר שהיה נשוי לערוה גופה - היא היתה צריכה להיות מותרת לו, אי לאו שאסרוה חכמים עליו, מחמת הטעם שלא יאמרו אנשים על הגרים בזלזול, שכאילו הם באים מ"קדושה חמורה" של גוי ל"קדושה קלה" של ישראל, היות שלפני כן היו אסורים בקרובותיהם, שהרי גם בני נח נצטוו על העריות, ואילו עתה משהתגיירו, נעשו קרובותהם מותרות להם. [3]

ולולי הטעם הזה, לא גזרו בהו רבנן!

לא היו גוזרים עליהם חכמים שיוציאו את הנשים הקרובות להן, שהרי הן כקטן שנולד, ואין קורבה כלל ביניהם. [4] ואך ורק מפני שלא יאמרו כך, אסרו עליהם את העריות שהיו אסורין בהם בגיותן, אף שמן הדין מותרין אף בעריות אלו.

שניות לעריות - מיבעיא למימר!?

וכי יש צורך לומר שיהיו מותרים בהן? והרי אף בעריות עצמן היו מותרין אילולי החשש שמא יאמרו הבריות שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ועל שניות אין לחשוש שיאמרו כך.

אמר רב נחמן, גרים, הואיל ואתו לידן, שבאו לידינו לדון בענינם - נימא בהו מילתא:

אם הגרים הם אחין מן האם, לא יעידו, זה לזה לכתחילה, היות וקירבתן על ידי האם חשובה קירבה, שהרי ודאי אמם היא.

אך אם העידו עדותן עדות, כיון שהם כקטנים שנולדו, ואין להם דין קירבה, אף כשודאי נולדו כקרובים.

ואילו גרים שהם אחין רק מן האב, מעידין לכתחילה, שאין קירבתם ודאית, והתורה הפקירה זרע הגוי, ואין להם אחוה מאב.

אמימר אמר: אפילו אחין מן האם, נמי מעידין לכתחילה.

ומאי שנא מעריות, שאסרו עליהם את הקרובות, אף שנתגיירו?

ערוה - לכל מסורה, וכיון שכל אדם נושא על דעת עצמו, אם יתירו להם להשאיר את נשותיהם העריות כשנתגיירו, יבואו להתיר גם עריות של ישראל, כיון שלא הכל בקיאים בטעם ההיתר, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

אך עדות - לבית דין מסורה, ולא יבואו לקבל עדות של אחים ישראל אם יראו אחים שהתגיירו יכולין להעיד, היות שבית דין יודעים לחלק בין ישראל לגרים, שרק מהם מקבלים עדות אחים, מפני שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. [5]

מתניתין:

א. מי שמת, ויש לו אח מכל מקום, אפילו אח פסול, כמו ממזר - הרי הוא זוקק את אשת אחיו להתחייב ביבום.

ואף שהוא אח פסול - אחיו הוא נחשב לכל דבר, ליורשו, ולהיטמא לו כשמת, ואפילו הוא כהן.

חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן העובדת כוכבים, [6] וכגון שבא אביו עליה, כיון שולדה של העובדת כוכבים והשפחה מתייחס אחריה, ואינו נחשב כאחיו.

ב. מי שיש לו בן מכל מקום, אפילו בן ממזר, הרי הוא פוטר את אשת אביו מן היבום, ואפילו את אשתו האחרת שאין לו בן ממנה.

וחייב הבן הממזר עונש מיתה על מכתו ועל קללתו, אם קלל או הכה את אביו.

וחשוב הוא בנו לכל דבר.

חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן העבודת כוכבים. שאין הוא מתייחס אחריו, ואינו פוטר את אשתו הישראלית מיבום, ואינו יורשו.

גמרא:

והוינן בהא דתנן: אחיו "מכל מקום" - לאתויי מאי?

אמר רב יהודה, לאתויי אח ממזר.

ותמהינן: וכי צריך להשמיענו שאף אח ממזר זוקק ליבום?

והלא הדבר פשיטא, [7] שהרי גם ממזר אחיו הוא!

ומבארינן: מהו דתימא, היה מקום לומר, לילף "אחוה - אחוה" מבני יעקב, כמו שלמדנו לעיל [יז ב] גזירה שוה:

כתיב ביבום "כי ישבו אחים יחדיו".

ובבני יעקב כתיב "שנים עשר אחים אנחנו".

ונלמד בגזירה שוה שאח ממזר אינו זוקק ליבום: מה להלן, בבני יעקב, מדובר באחים כשרים ולא פסולין.

אף כאן, בחיוב יבום, מדובר רק באחים כשרים ולא פסולין.

קא משמע לן משנתנו, שלענין זה לא לומדים מבני יעקב, ואף אח פסול זוקק.

ומקשינן: ואימא, הכי נמי! אכן נלמד מבני יעקב שלא יזקוק הפסול את אשת אחיו ליבום!?

ומתרצינן: כיון דלענין יבום מצינו שבן ממזר מיפטר נפטר את אשת אביו מיבום,


הערות

[1] רש"י ותוס' ביארו שהספק גם בשלישי שבבנו ושבבתו. אך הרמב"ן נקט שרק בשלישי ורביעי שבאשתו הסתפק רב אשי, שהרי אפילו על כלת בנו גזרו, וכל שכן על המשך הדורות של בנו ובתו ממש. והתוס' תירצו על ראיה זו, דכלת בנו היא בת ירושה, ושכיח גביה, וגזרו. ועיין במגיד משנה (פ"א מאישות ה"ו) ובבית שמואל (סי' ט"ו ס"ק י"א) שאין איסור עריות על פי סברא. ולכן אף שבכלת בנו אין לה הפסק, מיבעי לן בבת בן בנו. והט"ז כתב (שם) לתרץ, דכלתו שאסרה התורה רק דור אחד, הצריכו חכמים להרחיק הרבה דורות. אך בבתו ובת אשתו, שאסרה התורה שני דורות, וכן בחמותו ואם חמותו, שהן בכלל איסור אשה ובת בתה, לא הוסיפו חכמים אלא דור אחד, כיון שכבר התורה הרחיקה הרבה. ועיין עוד באור שמח פ"א מאישות ה"ו.

[2] כך פירש רש"י, ולשיטתו הראיה על בנו ועל חמיו. אך לפי פירוש הרמב"ן הספק רק על שלישי ורביעי שבאשתו. תמהו הריטב"א והמגיד משנה (שם) איך יפרש ראיה זו בגמרא, הרי גם בבנו ובתו אמרו שלישי ורביעי, והם לאו דוקא, שהרי אין להם הפסק. ותירצו שרק מפני שבסיפא השלישי והרביעי בדוקא, יכול התנא לכתוב ברישא, אף שהוא לאו דוקא.

[3] הריטב"א פירש דמדובר על הנוצרים שאוסרים אף בגיותן שניות לעריות, ולהן אסורות אף שניות, כדי שלא יאמרו שבאו מקדושה קלה לקדושה חמורה, ולקמן צז א פסק ההיפך, דאין עליהם שום איסור שלא היה אסור עליהן בגיותן מן התורה, ועיין בהגהות ר"א יפהן ז"ל.

[4] בהקדמה לשב שמעתתא הקשה על מה שמצינו (בשבת ק"ל) על הפסוק וישמע משה את העם בכה למשפחותיו, שדרשוהו שבכו על עסק משפחות שנאסרו בעריות. ולכאורה מן התורה היו מותרין, דכקטנים שנולדו דמי - והמשך חכמה תירץ שבכו על איסורן מכאן ולהבא בעריות, ועיין בסמוך. והביא בשם המהר"ל שבגירות בעל כרחו, כמו שהיה במתן תורה שכפו עליהן הר כגיגית, לא נעשים כקטן שנולד. והביאור על פי חגיגה (ג.) שגרים נקראו נדיבי עמים, ופרש"י שהתנדב עצמו לקבל מצוות, ומשמע שמי שנעשה בעל כרחו אינו ככל גרים. והגרנ"ט (בכתובות י"א) כתב לפי השיטות שהיה לעם ישראל שם ישראל קודם מתן תורה, הרי כל הגירות היתה רק לקבל קדושת ישראל, ואילו מה שגר נעשה כקטן שנולד הוא רק מפני שנעשה רק עתה ישראל, ולכן בגירות שבמתן תורה לא נעשו כקטנים שנולדו.

[5] החתם סופר כתב: מעולם נצטערתי לידע מהיכן המקור שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ובבעל הטורים (דברים כ"ד י"ז) דייק מדכתיב גר יתום, משמע שכל גר יתום הוא, כיון שאין לו אב כי הוא כקטן שנולד עתה. ובמשך חכמה (שמות) למד מדכתיב שובו לכם לאהליכם, ואף שהיו נשואין לקרובותיהן, הותרו לחזור להם. ומכאן ראיה שהם כקטנים שנולדו, ועיין בהערה לעיל.

[6] לענין אח משומד, דייק הריטב"א שזוקק את היבמה, שהרי לא הוזכר אח משומד במשנה יחד עם אחיו משפחה ונכרית. אך הביא משם רבי יהודאי גאון שהדבר תלוי, שאם היה מומר בעת נשואי אחיו הוא לא זוקק, אך אם השתמד אח"כ זוקק. וכן כתב במרדכי ובשפ"א ועוד. ובאור זרוע (סי' תר"ה) הסיק להלכה, דקי"ל מיתה מפלת, ולכן, אף כשהשתמד אח"כ אינו זוקק. ובחזו"א (קי"ח ב) נקט שאין הדבר תלוי במחלוקת לענין נאסרה. עיין במילואים לריטב"א (סימן י"ד) שהביא עשרה טעמים ושיטות להלכה.

[7] הרשב"א פירש דפשיטא, שהרי דרש לקמן בבן פסול דפוטר מיבום דדרשינן אין לו עיין עליו. אך הריטב"א הקשה דאדרבא, מדבעינן ריבוי לבן פסול, אם כן מאי פשיטא באח פסול שזוקק. ועוד הקשו הראשונים, דלקמן בעינן רבוי לאסור אחותו מחייבי כריתות, ומשמע שלא פשיטא שהיא אחותו. ועיין בתוס' וברמב"ן מש"כ ליישב.

הנך תרתי דדמיין להדדי [אלה השתים, אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב, שדומות זו לזו] כחדא חשיב להו [כאחת מונה הוא אותן], והא שיתסרי [והרי שש עשרה]. והוסיף: והא [והרי] מכל מקום לדידי חזיין לן דכתיבן לאיסורא [אני עצמי ראיתי אותן שהן כתובות לאיסור]! אמר ליה [לו]: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אי הוה כתיב להיתירא, מי הוות סמכת עלייהו [אם היה כתוב ברשימה ההיא להתיר, האם היית סומך עליהן]? שמר בריה [בנו] של רבנא מי חתים עלייהו [האם חתום עליהן]? שהרי היתה זו רק רשימה כתובה שייחסו לו. השתא נמי דכתיב לאיסורא [עכשיו גם כן שכתוב לאיסור] לאו [לא] מר בריה [בנו] של רבנא חתים עלייהו [חתום עליהם] ואין לסמוך על כך.

תני דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' חייא: דור שלישי שבבנו ושבבתו, כלומר, בת בן בנו, ובת בת בנו, וכן בנכדי בתו, ודור שלישי שבבן אשתו ושבבת אשתו — הרי זו אסורה משום שניה, וכן דור רביעי שבחמיו ושבחמותו אם אמו של חמיו, ואם אמה של חמותו — הרי הן אסורות משום שניה. שאיסור אשה ואמה חל מדברי סופרים גם על אם אם אמה, ארבעה דורות.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מאי שנא [מה שונה] בדרך מנייתו את הדורות למעלה (בחמיו וחמותו) דקחשיב לה [שהוא מונה אותה] את אשתו כאחד הדורות הללו (אשתו, אמה, אם אמה, אם אם אמה) ומאי שנא [ובמה שונה] למטה לגבי דור שלישי בבנו ובתו דלא קחשיב לה [שאיננו מונה אותה] את אשתו בחשבון דורות אלה ומונה את הדורות חוץ ממנה, דור שני ושלישי. ומשיבים: למעלה, דאיסורא [שהאיסור] מכח אשתו קא אתי [הוא שבא], שהרי אינן אסורות משום קירבת הדם שלו אליהן, אלא מצד קירבת אשתו — לכן קחשיב לה [מונה אותה], ואילו למטה, דאיסורא לאו [שהאיסור לא] מכח אשתו קאתי [הוא שבא] — לא קחשיב לה [אינו מונה אותה].

ומקשים: והא [והרי] בן אשתו ובת אשתו, שגם שם איסורא [האיסור] מכח אשתו קאתי [הוא שבא], ולא חשיב לה [ואינו מונה אותה]! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה] שלשה דורות למטה דידיה [שלו] של בנו ובתו ולא חשבה [מנה אותה] מהטעם שאמרנו, תנא נמי [שנה גם כך] שלשה דורות למטה דידה [שלה] ולא חשבה [מנה אותה] ביניהם כדי לשמור על סגנון אחיד בדברים.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אותן שניות שנשנו דבי [בבית מדרשו] של ר' חייא, האם יש להן הפסק או אין להם הפסק? כלומר, האם הכוונה שנאסרו רק אלה, או, שנאסרו גם דורות נוספים למעלה ולמטה מהן?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה לכך ממה שאמר רב: ארבע נשים יש להם הפסק, ותו לא [ולא עוד], משמע שלכל השאר אין הפסק. ודוחים: דלמא כי קאמר [שמא כאשר אמר] רב — היה זה רק לההיא מתניתא [לאותה ברייתא] שאליה התייחס, ולא לכל השניות. ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה מברייתא זו עצמה, שנאמר בה: שלישי שבבנו ורביעי שבחמיו, ונדייק: שלישי ורביעי — אין [כן], טפי [יותר] — לא! ודוחים: דלמא [שמא] הכוונה היא משלישי ואילך, מרביעי ואילך.

א בנושא קרוב אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: חזי מר האי מרבנן דאתא ממערבא [יראה אדוני אחד החכמים שבא מארץ ישראל] ואמר: בעו במערבא [שאלו שאלה זו בארץ ישראל] האם גזרו שניות בגרים או לא גזרו שניות בגרים?

אמר ליה [לו] רב נחמן: השתא [עכשיו, הרי] ומה ערוה גופא [עצמה] אי לאו [אם לא] מפני הטעם שלא יאמרו הגרים הללו בתמיהה שהם באין מקדושה חמורה לקדושה קלה, שלכאורה מותרים הם כיהודים בדברים שנאסרו בהם בהיותם גוים, לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] ומתירים לגר לשאת כל אשה מקרובות משפחתו שנתגיירו, משום שהגר שנתגייר נחשב כתינוק שנולד, וכל קשריו המשפחתיים הקודמים אינם נחשבים — שניות מיבעיא [נצרכה] לומר שלא גזרו בהן?! כיצד אפשר לומר שיגזרו בהן חכמים?

אגב כך אמר רב נחמן: גרים, הואיל ואתו לידן [ובאו לידינו], כלומר, כיון שעוסקים אנו בסוגיה זו של קירבת משפחה לגביהם, נימא בהו מלתא [נאמר בהם דבר] הלכה: אחין מן האם שהם שניהם גרים — לא יעידו יחד בבית דין, ואם העידו — עדותן עדות. גרים שהם אחין מן האב — מעידין לכתחלה משום שקירבה מצד האב איננה נחשבת כקירבה גמורה לגבי גויים. אמימר אמר: אפילו אחין מן האם נמי [גם כן] מעידין לכתחלה.

ואם תשאל ומאי שנא [ובמה שונה] הדבר מעריות, שאוסרים לגר לשאת את אחותו בת אמו? יש להבדיל: ערוה לכל מסורה, דיני עריות מסורים בידי הכל, שהרי כל אדם בוחר לעצמו אשה, ויש לחשוש שמא יבואו לבחור באותן נשים האסורות להם גם באותן שאינן גרות, ולא יבינו את ההבדל, מה שאין כן עדות, שלבית הדין היא מסורה, ובית הדין יודע להבחין בדברים ולא יבואו להחליף, כי לאמיתו של דבר גר שנתגייר — כקטן שנולד דמי [נחשב] וכל קשרי הקירבה הקודמים אינם נחשבים כלל.

ב משנה מי שיש לו אח מכל מקום מכל סוג שהוא — זוקק האח הזה את אשת אחיו ליבום, ואותו אח — אחיו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו אח שנולד מן השפחה או מן הגויה, שאיננו נחשב כאח. וכן מי שיש לו בן מכל מקום מכל סוג — אותו בן פוטר את אשת אביו מן היבום ומן החליצה, שהרי אין חיוב ייבום וחליצה אלא כאשר לא היו למת ילדים כלל. וחייב אותו בן על מכתו ועל קללתו של אביו, שאם היכהו או קיללו חייב מיתה, ובנו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה או מן הגויה, מפני שאינו נחשב כבנו.

ג גמרא שואלים: מה ששנינו שאח מכל מקום זוקק לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]? אמר רב יהודה: לאתויי [להביא, להוסיף] ממזר, שאם יש לו אח ממזר גם הוא נחשב אחיו. ותוהים: פשיטא [פשוט] הלא אחיו הוא! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר], לילף [ללמוד] אחוה אחוה מבני יעקב, וכמו שלמדנו לעצם דין הייבום, ומה להלן בבני יעקב — כשרין ולא פסולין, אף כאן לדיני ייבום נאמר שחייבים בכך רק כשרין ולא פסולים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאחיו הוא לייבום.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כן באמת גם כן] שאח פסול לא יזקוק את אשת אחיו לייבום? ומשיבים: כיון שלענין יבום מיפטר נפטר [פוטר] הוא את האשה, שאם היה לבעלה בן, אפילו ממזר, פטורה היא מייבום,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Those two, the wife of a father’s father’s brother and the sister of a father’s father, are similar to each other and are counted as a single case, and so there are sixteen. The Gemara restates Rav Hillel’s challenge to Ameimar’s opinion: But in any case I myself saw them written as prohibited. Rav Ashi said to Rav Hillel: And according to your reasoning, if in the list it was written that they were permitted, would you have relied on that? Is the signature of Mar, son of Rabbana, signed on it? Although you saw the list, you don’t know for certain who wrote it. Now too, that it is written that they are prohibited, the same holds true; the signature of Mar, son of Rabbana, is not signed on it, and so it cannot be relied upon to reject the opinion of Ameimar.

§ One of the Sages of the school of Rabbi Ḥiyya taught: The third generation from one’s son and one’s daughter, i.e., one’s great-grandchildren, and the third generation from his wife’s son and his wife’s daughter, i.e., one’s wife’s great-grandchildren, are all forbidden as secondary forbidden relationships. So too, the fourth generation from his father-in-law and from his mother-in-law, i.e., his wife’s great-grandmothers, are prohibited as secondary forbidden relationships.

Ravina said to Rav Ashi: What is different between the generations above, referring to his wife’s great-grandmothers, such that the Sage counts his wife as one of the generations and refers to them as the fourth generation, and what is different with regard to the generations below, referring to his great-granddaughters, such that he did not count his wife and referred to them as only the third generation? The Gemara answers: When counting above, the prohibition stems from his wife, as they are not his blood relatives but his wife’s. Therefore, she is counted. When counting below, however, the prohibition does not stem from his wife, as they are his own blood relatives, and so she was not counted.

The Gemara objects: But he includes the granddaughter of his wife’s son and his wife’s daughter in his list of those forbidden due to his wife, yet he does not count her and refer to this as the fourth generation. The Gemara answers: Since he already taught three generations below himself, i.e., his own great-granddaughter, and there he did not count from his wife because it is his own blood relative, he taught three generations below his wife and did not count her. Instead, he referred to her great-granddaughter also as three generations below to maintain the uniform style of his words.

Rav Ashi said to Rav Kahana: Do those secondary forbidden relationships taught by one of the Sages of the school of Rabbi Ḥiyya have a conclusion, or do they not have a conclusion? Are those specified cases alone forbidden, or are all generations above and below also forbidden?

Come and hear that which Rav said: Four women have a conclusion. This implies that it is only these four and no more. The Gemara rejects this: Perhaps when Rav said this he was referring only to the relationships listed in the baraita and not to all cases of secondary relationships. The Gemara suggests: Come and hear from the baraita itself, which states: The third generation from his son and his daughter and the fourth generation from his father-in-law and mother-in-law. This implies that with regard to the third and the fourth generations, yes, they are forbidden; but more than that, no. The Gemara rejects this: Perhaps this means from the third onward and from the fourth onward. The Gemara does not resolve this issue.

§ Rava said to Rav Naḥman: Did the Master see this one of the Sages who came from the West, Eretz Yisrael, who said: In the West they asked whether the Sages issued a decree prohibiting secondary forbidden relationships for converts, or whether they did not issue a decree prohibiting secondary forbidden relationships for converts?

Rav Naḥman did not answer whether he had seen this Sage, but said to him: Now, with regard to all the forbidden relationships themselves, were it not for the fact that if converts would find that as Jews they were permitted to enter into relationships that were forbidden to them as gentiles and would say that they went from a state of more stringent sanctity as gentiles to a state of lesser sanctity as Jews, then the Sages would not have decreed to prohibit these relationships. Without the rabbinic decree it would have been permitted for a convert to marry even a close female relative, even his twin sister, who also converted. This is because a convert has the legal status of a newborn, with no family ties. Is it necessary to state that the Sages did not extend that decree to include secondary forbidden relationships? The purpose of the rabbinic prohibitions is to protect the Torah prohibitions, but in the case of converts this particular Torah prohibition does not apply.

Rav Naḥman said: Since the issue of converts and their relatives has come to hand and is the topic of discussion, let us say a matter of halakha: Maternal half brothers who both convert may not testify together as a pair of witnesses before the court, but if they did testify, their testimony is valid. Although blood relatives are invalid as witnesses, converts are considered as though they have no relations. Paternal half brothers who both convert may testify together ab initio, since the halakha does not consider paternal half brothers of gentiles to be true relatives. Ameimar said: Even maternal half brothers may also testify together ab initio.

In what way is this case different from forbidden relations, where a convert may not marry his maternal sister due to rabbinic decree? The halakhot of forbidden relations are handed over to all, and every individual chooses his own wife. Therefore, the Sages issued a decree to prevent confusion between the status of a convert and that of a born Jew. However, testimony is handed over to the court, and the court knows to distinguish between the status of a born Jew and that of a convert. And the legal status of a convert who just converted is like that of a child just born, and all previous family ties become irrelevant.

MISHNA: In the case of anyone who has a brother of any kind, that brother creates a levirate bond causing his yevama to be required to perform levirate marriage if the first brother dies childless. And he is his brother in all respects, except for one who has a brother born from a Canaanite maidservant or from a gentile woman, as these do not have the legal status of brothers. Similarly, in the case of anyone who has a child of any kind, that child exempts his father’s wife from levirate marriage, since his father did not die childless. And that child is liable to receive capital punishment if he strikes his father or curses him. And he is his child in all respects, except for whoever has a child born from a Canaanite maidservant or from a gentile woman, as these do not have the halakhic status of children.

GEMARA: The Gemara asks: With regard to the statement that a brother of any kind causes his yevama to be required to perform levirate marriage, what additional case does this come to add? Rav Yehuda said: This adds the case of a mamzer, who, notwithstanding his status, is considered a brother. The Gemara wonders: But isn’t that obvious? He is his brother. The Gemara explains: This is necessary lest you say: Let us derive a verbal analogy between the word “brother” stated in the verse with regard to levirate marriage and “brother” stated with regard to the children of Jacob. Just as there, Jacob’s children are of unflawed lineage and not of flawed lineage and are not mamzerim, so too here, one might think that only brothers of unflawed lineage and not brothers of flawed lineage, i.e., mamzerim, obligate the yevama in levirate marriage. Therefore, this teaches us that a mamzer is considered a brother for the purposes of levirate marriage.

The Gemara asks: And say that is indeed the halakha. Perhaps a brother who is a mamzer does not obligate his yevama in levirate marriage. The Gemara answers: Since with regard to levirate marriage, if the husband had a child who was a mamzer he would exempt the wife from levirate marriage,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינן פשיטא אחיו הוא. קשיא לן, מאי פשיטותא הא איצטריך קרא לחייבי כריתות לקמן בשמעתין (יבמות דף כ"ג) וקס"ד נמי למעוטינהו משום בת אשת אביך ואיכא למימר ההיא לר' יוסי ב"ר יהודה דפריך דנדרוש בת אשת אביך הכי ומיעוטא לעריות דווקא הא לרבנן א"נ לר' יוסי בעלמא כגון זיקה דיבום פשיטא דאחיו הוא ומסברא ידעינן.
ולי נראה דהאי פשיטא לאו דווקא מנפשיה אלא פשיטא לענין יבום דכיון דאחיו הוא דקיימא לן בכל מקום כל מי שיש לה קדושין אין הולד כמוה כמו שהוא שנוי במשנה בסוף (פרק ג') דקדושין (דף ס"ז) והתם בכללא הוא וכיון דתנינא דאחיו הוא פשיטא דמיבם וכי הא פריך בפרק כל שעה בפסחים בדף כ"א ע"ב [גבי אסור בהנאה].
והאי דלא בעי אמתניתין דמי שיש לו בן מכל מקום וכו' פשיטא אלא בעיא מאי טעמא משום דלא פשיטא היא אלא מבן הוא דנפקא לן לאח ולא רצה לשנות את הלמד מבן ולהניח בן המלמד לאח ואלמלא קרא דבן הוה אמינא אח פסול לא זקיק מבני יעקב וכיון דמזקק לא זקיק לענין מפטר נמי לא פטר.

ובנו לכל דבר ליורשו וליטמא לו. ובירושלמי (ב,ו) אפילו לפריה רביה ולשניה, והאי דלא בעיא בה פשיטא כדבעינן גבי אחיו משום דאיידי דקתני רישא הכי תני סיפא אי נמי גבי בן לאו פשיטא הוא דכיון דבעבירה נולד לו סד"א לא קיים בו מצות פריה ורביה ושניות לא גזרו בו ואפילו ליורשו וליטמא לו לא יהא כבנו, קמ"ל.

הא דאיבעיא ליה לרב אשי בשניות דבי ר' חייא יש להן הפסק. נראה מדברי רש" ז"ל (ד"ה תא שמע) דאפילו אשלישי שבבנו ושבבתו קא מיבעיא ליה. ואינו מחוור דאם כן האיך לא פשט ליה לאיסורא מכלתו דאין לה הפסק כדתניא (לעיל יבמות כא, ב) וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סכוף כל הדורות. והשתא כלת רביעי שבבנו אסורא רביעי שבבנו ממש שריא. ונראין דברי הרמב"ן נר"ו (לעיל שם בד"ה כי קאמר), שפירש דשלישי שבבן אשתו ובת אשתו ורביעי שבחמיו וחמותו קא בעי הא דזרעו לאו, ובירושלמי גרסינן אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל. ואיכא מאן (ר"ח מובא ברמב"ן) דפסק בהו לכולא דשניות דרבנן נינהו וכיון דלא איפשיטא הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ובספר יראים (השלם סי"ט) פסקו לחומרא.

מתניתין מי שיש לו אחר מ"מ זוקק את אשת אחיו ליבום וכו'. לרבינו שרירא ז"ל יבמה שנפלה לפני מומר כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתענגא עד דחליץ לה אותו מומר. וכתב רב יהודה אי כדנסבא בעל הוה יבם מומר, לא בעיא חליצה מיניה, ואם היה בעל מומר וישבה תחתיו באונס ומת בהמרותו בלא בנים, אינה זקוקה ליבום, דהא לאו אחיו הוא, ואינה נמי זקוקה לחליצה (כ"ה בשמם בספר העיטור ח"ב שו). וצריך תלמוד דהא לא מפקינן אלא ולד שפחה ונכרית, ועוד דמומר אף על פי שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין, וכדאמרינן לקמן בפרק החולץ (יבמות מז, ב) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא אמר ר' יוסי בר חנינא דאי הדר ביה ישראל מומר הוי ואי קדיש בת ישראל קדושיו קדושין, ואמרינן נמי בשלהי פרקין קמא (טז, ב) עכו"ם שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרת השבטים הוא. והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים, לאו למימר דישראל שנעשה עכו"ם גמור ועובד עבודה זרה שאין חוששין לקדושיו, אלא אותן בלבד הוא שעשאום כעכו"ם גמורים מתחלתן והפקיעו קדושיהן. וכיון שיש להם קדושין, זיקה נמי יש להן כדמשמע בהרבה מקומות, דכל דקדושיו קדושין זיקתו זיקה. וכל שכן שאשתו הנשואה לו בקדושה, שאם המיר לאחר זמן זיקת האח הכשר לא נסתלקה ממנו ממנה. כנ"ל וצ"ע. (ועיין ריטב"א ומאירי כאן).

פשיטא אחיו הוא. פירוש לאו מנפשיה איפשטא להו, אלא מבן הוא דאיפשוט, דכיון דבבנו הוא דכתיב אין לו עיין עליו, אם כן פשיטא דאחיו הוא וכדאסיקנא מדפטר פטור מיזקק נמי זקוק והיינו דלגבי בנו (להלן בעמ' ב) איבעיא לן מאי טעמא והכא אמרינן פשיטא.

והא דאמרינן ואימא הכי נמי. כלומר דנגמר אחוה אחוה מבני יעקב הכי קאמר, ואימא ותיתי גזירה שוה ותיפוק דלאו אחיו הוא לענין יבום, ופרקינן דכיון דבנו הוא אפילו לענין יבום אחיו הוא נמי אפילו לענין יבום כן נ"ל.

שניות דר' חייא יש להם הפסק או לא נר' מפרש"י ז"ל שאפי' משלישי שבבנו ושבבתו מיבעי' ליה ואינו נכון בעיני רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דא"כ ליפשוט ליה לאיסור שהרי אפי' כלת בנו גזרו עד סוף כל הדורות כדאית' לעיל וכ"ש דורות של בנו ובתו ממש ועוד דהא למעלה אם אמו אין לה הפסק וכן אבי אביה לדידה והוא הדין למטה בבנים וכן אמר בירוש' אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל לכן פי' הוא ז"ל דאשלישי ורביעי שבאשתו מבעי' לי' וכיון דלא איפשיט' הוה לי' ספקא דרבנן ולקולא ולהאי פי' ק"ל הא דאמרי' ת"ש שלישי ורביעי שלישי ורביעי אין טפי לא היכי מצי דייק הכי דהא קתני רישא שלישי שבבנו ובתו וע"כ לא הוי דווקא ותלמודא נמי היכי דחי לה בלשון דילמא וי"ל דאדרב' מאן דקבעי לה סבר דאי לאו דשלישי ורביעי דסיפא דווקא לא הוה תני האי לישנא שאינו דוקא אלא משו' סיפ' דהוי דוקא נקט ג' דריש' בלאו דוקא ודחי דדילמא כל שלישי ורביעי דקתני לאו דוקא וסיפא דומיא דרישא שסמ' תנא בלישנא משום דברישא ע"כ לאו דווקא שמעינן לסיפא דלא הוי דוקא:

שניות מיבעיא ליה יש לפרש שהן רחוקות ולדידהו נמי שרי בעכו"מתן מיבעיא הא איכא דבעכו"מתן אסרי שניות כגון הנוצרים הללו אסרי להו עליהו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ויש לפרש שניות שהן רחוקות מאד ואין איסורן אלינו אלא משו' קדושה והרחק' מיבעיא דלא אסרי עלייהו ואפי' אסירי בעכו"מתן דאי בשניות אסירי מהאי טעמא שלא יאמרו באנו מקדושה חמור' לקדושה קלה ראוי היה לאסור עריות ממש עליהם בלאו האי טעמא והפי' הראשון נר' נכון יותר וכיון שלא גזרו שניות אפי' על הגרים עצמם כ"ש שלא גזרו בהם עלינו נושא אדם אשה גיורת ואם אמה או בת בתה ושאר כל השניות וכדכתב הרמב"ם ז"ל:

מאי שנא גיר שנתגייר כקטן שנולד דמי פי' אכולה מילת' יהבינן טעמא והא דשרי' בעריות היינו אפי' במה שנוהגי' שפוסלין להעיד בעכו"מתן דלגבי הא מילת' ליכ' למיחש שיאמרו באנו מקדושה חמורה לקדוש' קלה ובאיסור עריות הוא דאיכא למימר הכי ושורת הדין הוא דבעכו"מתן כשרין להעיד דבר תורה כדאמרי' בסנהדרין בן הנהרג מפני קרוב וכ"ש בממונו וכיון דכן אין לחוש בזה לעכומ"תן כשנתגיירו וכן דעת מהר"ם ז"ל וא"ת ומעיקר היכי פרכי' מ"ש הערו' דהא שנא ושנא דבעדות ליכא למי' שהא יאמרו באנו מקדוש' חמורה וכו' וי"ל דקושי' מאותם עריות דליתנהו בעכו"מתן וגזרו בהם בגירותן משום דילמא אתי לאחליפי בישראל כדאיתא בפ' נושאין וכן נראה מפרש"י ז"ל:

מתני' מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו לייבום ואין צריך לומר פי' אותו האח הממזר זוקק את אשת אחיו לייבום ואין צריך לומ' אם המת הזה ממזר והכי מוכח האי פי' מסיפא דקתני מי שיש לו בן ממזר פטר את אשת אביו וכי היכי דפוטר דסיפא קאי על הממזר ה"ה לזוקק דרישא ומיהו חייבי לאוין הוא דממזר אסור בבת ישראל וחולצת ולא מתייבמ' ואחיו היא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן בת העכו"מז וש"מ דדוק' אחיו' שיש לו מן השפחה ומן בת העכומ"ז דלא חשיב אחיו כלל דולד כמוה הא אחיו משומד זוקק את אשתו לחליצה ולייבום וזוקקי' ואעפ"י שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושי' (דאי) משום דפלח לעבודת כוכבי' ואי לאו דלאו אחיו הוא היה זוקק לייבום וכן כתבו מקצת הגאוני' ז"ל ומיהו הדבר מתמי' מי שעובד עבודת כוכבי' ובועל בת עכו"מז ועובר על כל התורה היאך מקיים זרע לאחרים והיאך מקיימי' לו זרע שלא ימחה שמו בישראל ראוי היה לומ' שלא תהא אשתו עולה לייבום ולא לחליצה כלל ואשכחן בפ"ק דגזרו עליהם שיהיו כעכו"מז לכל דבריהם משום בה' בגדו כי בנים זרים ילדו וכ"ש מי שכופר בכל התורה בפרהסיא אלא דהת' לא גזרו אלא על אותם עשרת השבטי' א"כ כ"ש באלו שהיה לנו לומר שאינם בבל הקמת זרע מן התורה ואע"ג דכתי' להקים לאחיו שם בישראל ההוא בישר' דרשי' לקמן במכילתי' לדרש' אחרינ' ובפ"ק דקדושי' אלא דאנן לית לן למדרש טעמא דקרא וכיון דמשומד שקדש את בת ישראל וקדושיו קדושי' וישראל זוקק חשיב לייבום וזוקקין לה צריך חליצה מיהת דחזינן לרב יהודה גאון ז"ל שכתב אי כד נסבא בעל הוה יבם משומד לא בעיא חליצה מיניה ואם היה בעל משומד וישבה תחתיו באונס ומת בשמדותו בלא בנים אינה זקוקה לייבום דהא לאו אחיו הוא ואינה זקוקה לחליצה ע"כ וראוי להחמיר ובנו לכל דבר אמר בירושלמי בנו הוא לכל דבר אפי' לפריה ורביה ולשניות פירוש שגזרו בבניו ובכלותיו משום שניות:

גמר' פשיטא אחיו תנן קשה להו לרבנן ז"ל היכי פשיט' לי דהא אצטריכי' לרבוייא בה פסול מדכתב בן אין לו עיין עליו ולקמן נמי באיסור אחותו אצטרי' מולדת חוץ לרבות אחותה מחייבי כריתות ויש מי שתירץ דלאו מסברא פשיטא לן משום דהא תנינן במ' קדושין דכל שיש לאחרים עליה קדושים הולד אחר הזכר ואשכחן בתלמודא דאמר פשיטא בה"ג ומהדברים דאצטריך דאע"ג דבן ואח הוא לשאר דברים הוה ס"ד דלענין ייבום לא חשיב אח ולא גמרי מבן אין לו נמי דאדרבה ניגמור אחוה אחוה מבני יעקב. ופי' תלמודא ואמ' ה"נ ופרקי' מדלענין ייבום מפטר פטר מיזקק נמי זקיק פירוש דסברא היא דלא נעביד הא ג"ש ונגמור מבן אין לו דכיון מקיש זרע דממזר הוי בר הקמה דיבם נמי שבא להקים זרע שאפי' הוא ממזר יהא בר הקמה:

ואחר כך בא ר' חייא והזכיר שש שניות שלא הוזכרו והם א' שלישי שבבנו והיא כוללת שתים בת בתו של בנו ובת בנו של בנו ב' שלישי שבבתו והיא כוללת גם כן שתים בת בתה של בתו ובת בנה של בתו וכל אלו דור שלישי לבנו ובתו ג' שלישי שבבן אשתו והיא כוללת שתים בת בתה של בן אשתו ובת בנה של בן אשתו ד' שלישי שבבת אשתו והיא כוללת גם כן שתים בת בתה של בת אשתו ובת בנה של בת אשתו ה' רביעי שבחמיו כלומר רביעי לאשתו למעלה והאי דקא חשיב הכא מאשתו ובאידך קא מני שלישי מבן אשתו או מבת אשתו והוה מצי למימר נמי רביעי מאשתו למטה משום דאיסורי דלמטה מיגו דתנא שלשה דורות למטה דידיה דלא אתי איסורא מכח אשתו אלא מדידיה ולא הוה ליה למיחשב מיניה תנא נמי שלשה דורות דידה דלא חשיב מינה אבל למעלה כל שבחמיו וחמותו מכח אשתו קא אתי וחשיב רביעי שבחמיו ר"ל רביעי לאשתו והוא כולל שתים גם כן והן אם אמו של חמיו ואם אביו של חמיו ו' רביעי שבחמותו והיא כוללת גם כן שתים אם אמה של חמותו ואם אביה של חמותו והוו להו י"ב ותמני דבריתא דלעיל הרי עשרין ותרין דירושלמי הרי כ"ב ומכל מקום גאוני ספרד כללו אותם שבירושלמי עם האחרות מפני שלדעתן נכללות הן באם אמו ואם אביו כמו שכתבנו למעלה ומן התימה מגדולי המחברים אחר שמנו שתים שברביעי שבחמיו ושתים שברביעי שבחמותו ושתים שבשלישי שבבנו ושבבתו למה לא מנו גם כן שתים שבשלישי שבבן אשתו ושתים שבשלישי שבבת אשתו:

ושאלו אחר כן באלו י"ב דר' חייא אם יש להן הפסק ולא הובררה ומכאן פסקוה רבים לקולא ואם כן כלן יש להן הפסק חוץ מארבע הנשארות בבריתא דלעיל דשבקינהו רב וזעירי ויש שפסקו זו של ר' חייא לחומרא ואם כן כלן אין להן הפסק אלא אותן ארבע הנזכרות למעלה לרב וזעירי ויש שפסקו בזו של ר' חייא לקולא אלא שלדעתם לא שאלו בהן אם יש להן הפסק אלא במה שמצד אשתו כגון שלישי שבבן אשתו ובת אשתו ורביעי שבחמיו וחמותו אבל שלישי שבבנו ושבבתו שהן ארבע ודאי לית להו הפסק דהא כלת בנו אמרינן עלה דאין לה הפסק ואם כלת רביעי שבבנו אסורה היאך רביעי שבבנו ממש מותרת ולדבריהם נמצאו י"ב בהפסק ארבע דרב וזעירי ותמני דר' חייא וכלל הדברים לשיטתם שכל שהוא מזרעו למטה או למעלה וכלתו שמצד הבן ואישות מצד האב אין לו הפסק והשאר יש לו הפסק ואף הם מונין השניות בחמשה עשר לבד מפני שאין מונין של ר' חייא אלא בשש ותמני דבריתא דלעיל והן ארביסר ומונין עוד אשת אחי האם מן האם והם חמיסר ומעתה הדברים ברורים לפניך בכל עיקרי המחלוקות שכתבנו חכם בני ושמח לבי:

בתלמוד המערב אמרו אשת אחי האב אסורה לו ובתו מותרת לו ואחי אביו מותר באשתו ובבתו אשת אחי אמו אסורה לו ובתו מותרת לו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו נושא אדם אשת בן אחיו ואשת בן אחותו ובת אחיו ובת אחותו המחזיר גרושתו משנשאת חולצת ולא מתיבמת וצרתה מתיבמת לעולם אין אדם פוסל באשתו אפילו בא על אמה או על אחותה או על בתה כל העריות האמורות בתורה הבא עליהן שוגג או מזיד פסלה לכהונה מה בין עריות לשניות ר"ל לשלמטה מהן עריות עבר ונשאה יוצאה בלא גט והולד ממזר שניות יוצאה בגט והולד כשר וזו וזו אין לה כתובה עריות פוטרות צרותיהן שניות חולצות ולא מתיבמות צרת שניה או חולצת או מתיבמת:

בבריתא תוספתא פ"ב ה"ד אמרו יש שחולצות או מתיבמות ויש חולצות ולא מתיבמות ויש מתיבמות ולא חולצות ויש לא חולצות ולא מתיבמות כיצד עריות שאמרו לא חולצות ולא מתיבמות מוסף עליהן אשת סריס חמה ואשת אנדרוגינוס ואשת גר או עבד משוחרר ואילונית החרשת והשוטה מתיבמות ולא חולצות איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות עקרה וזקנה ושאר כל הנשים חולצות או מתיבמות כלומר עקרה וזקנה כבר היתה להן שעת הכושר אע"פ שעכשו אין ראויות לילד שעקרה באשה כסריס אדם בזכר ואילונית בנקבה כסריס חמה בזכר וכן יש חולצין או מיבמין ויש מיבמין ולא חולצין ויש לא חולצין ולא מיבמין כיצד עריות שאמרו לא חולצין ולא מיבמין מוסף עליהן סריס חמה ואנדרוגינוס וגר ועבד משוחרר ר"ל שאם היו שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מיבמין אבל חייבים באשת אח החרש והשוטה מיבמין ולא חולצין הספיקות כגון שקדש אחת משתי אחיות ואין ידוע איזו או שנתערב ולדה בולד כלתה או מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים חולצות ולא מתיבמות וכן פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם חולצין ולא מיבמין ושאר כל אדם או חולצין או מיבמין:

הגרים אינם אסורים אף בעריות שנאסרו להם בגיותם שהגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו צד קורבא אפילו אמו שנתגיירה מותרת לו אלא שגזרו עליהם בעריות שנאסרו להם בגיותם שהם ארבע עריות אמו ואשת אביו ואשת איש ואחותו מאמו ומה שאמרו בסנהדרין שש עריות פירושו עם הזכור והבהמה וגזרו בהם על אלו ליאסר בהם שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ומכל מקום אם נישאו לו בגיותו אין מוציאין אותן חוץ מאמו ואחותו מאמו שלא גזרו עליו אלא בשאר אם ושאר עריות שלנו כל שבשאר אם אסורות לו עכשו וכל שבשאר אב מותרות לכתחלה ואין צריך לומר שכל השניות מותרות לו וכבר ביארנו דבר זה בשביעי של סנהדרין נ"ח א':

כבר ביארנו במסכת סנהדרין כ"ז ב' שלענין עדות אף קורבא שמצד האם פוסלת ומכל מקום לענין גרים מעידין שני אחים גרים בין שהם אחים מן האב בין שהם אחים מן האם ואע"פ שלענין עריות גזרו בהם עריות לכל מסורות והטעות מצויה בהם אבל עדות לבית דין לבד הוא מסור:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו ליבום ואחיו לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו לו לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית אמר הר"ם פי' אמרו מכל מקום ואפילו הוא ממזר אשר הוא אח פסול ואמרו לכל דבר ליורשה ולהטמא לו ואפילו היה אח פסול וכן דין הבן ואפילו הוא ממזר ואשר חייב שנוציא בן שפחה ונכרית ולא ייוחס אל האב אמרו יתברך האשה וילדיה תהיה לאדוניה כבר התבאר שבן שפחה נמשך אחר אמו והוא כמוה ואמר גם כן כי יסיר את בנך מאחרי כבר התבאר שהוא יסור מאחרי השם וימשך עם אמו וכן באה הקבלה האמתית בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי:

אמר המאירי מי שיש לו אח מכל מקום ר"ל אע"פ שהוא פסול ופירשו בגמרא לאיתויי ממזר זוקק את אשת אחיו ליבום דהואיל ומיפטר פטר אם יש לו בן ממזר כדכתיב ובן אין לו עיין עליו מיזקק נמי זקיק ואינו רשאי ליבמה שהרי מחייבי לאוין היא אלא חולצת ומעתה אין צריך לומר אם הממזר מת שאשתו זקוקה לכשר ומותרת לו ואין אומרין לבעל אסורה ליבם לא כל שכן שהרי זו לא נאסרה מצד עון אלא הא אסירא וקיימא והואיל ומותרת ליבם מותרת:

ואחיו לכל דבר פירשו בגמרא לירשו וליטמא לו אם הוא כהן ואע"פ שאין כהן מיטמא לאשתו פסולה וכמו שאמרו לא יטמא בעל בעמיו להחלו יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה התם הוא דלאפוקי קיימא אבל אחיו ודאי מיטמא אף לפסול:

חוץ מן האח הבא לו מן השפחה והנכרית שאין זה אחיו ששפחה ונכרית ולדה כמוה ואינו מתיחס אחר האב כמו שהתבאר במסכת קדושין ס"ח ב':

וגאוני הראשונים כתבו שיבמה שנפלה לפני משומד זקוקה לו ומתעגנת עד שיחלוץ וקצת גאונים חדשו בה דברים לומר שאם בשעה שכנסה בעל היה אחיו משומד אינה צריכה חליצה ממנו וכן אם היה הבעל משומד וישבה תחתיו ומת בשמדותו בלא בנים אינה זקוקה ליבום ולא לחליצה שאין זה אחיו ורוב מפרשים מתמיהים שהרי ישראל משומד קדושיו קדושין כמו שיתבאר במסכתא זו י"ז א' אלא שנראה לי שהם סומכים על מה שאמרו בסוף פרק ראשון ט"ז ב' על עשרת השבטים שבתי דינין שבדורם עשאום כגוים גמורים מרוב מה שניטמעו בהם והיו גאונים אלו דנין שאף בזמן הזה ניטמעים הם לגמרי וזה סעד למה שכתבו רבותי שם גם כן כמו שכתבנו שם:

מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום אפילו ממזר כדכתיב בן אין לו עיין עליו:

וחייב על הכאתו ועל קללתו ר"ל חייב מיתה ופירשוה בגמרא כשעשה האב תשובה ואע"פ שמאחר שהוליד ממזר הרי הוא בכלל מעוות לא יוכל לתקון מכל מקום הואיל ועכשו הוא עושה מעשה עמך חייב עליו אבל אם לא עשה תשובה אינו חייב עליו מיתה ומכל מקום איסורא איכא וכמו שאמרו סנהדרין פ"ה ב' לכל אין אדם נעשה שליח על אביו להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח:

ובנו לכל דבר אף זו כגון ליורשו וליטמא לו ובתלמוד המערב פ"ב ה"ו פירשו אף לפריה ורביה ולשניות ר"ל שהוא עולה לחשבון לקיום מצות פריה ורביה וכן שכל מה שגזרו בשאר הבנים לענין שניות גזרו בו:

חוץ מולד שפחה ונכרית שאינו קרוי בנו כלל וכבר ביארנו במסכת גיטין פ"א ב' שקצת גאונים כתבו בולד שפחה דוקא שנולד לו משפחה של אחרים אבל משפחה שלו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וודאי שחררה ואין אשתו מתיבמת ואינה צריכה חליצה ואם בא עליה חייב משום בתו או אחותו והוא יורשו ומיטמא לו ויש אומרים שהדבר ספק ומכל מקום לא תתיבם ואם נבעלה בעדים צריכה גט וכן דנין אותו כישראל לכל דיני חומרא ומביאין ראיה ממה שסמכו שפחה לנכרית מה נכרית שאין לו בה קנין אף שפחה שאין לו בה קנין וכתבנו שם שאין לסמוך על דברים אלו ולא אמרו חזקה אין אדם עושה וכו' אלא באשתו שגירשה או במקדש על תנאי ובעל סתם אבל שאר הנשים כל ביאתו בחזקת זנות אלא אם כן פירש ובשפחה ונכרית ולדה כמוה לגמרי ומה שהביאו ראיה לדבריהם אף אנו אומרין ממקום שבאו מה נכרית בין יש לו בה קנין בין אין לו בה קנין דאפילו אית ליה בה קנין אין בידו לגיירה על כרחה ועוד שהרי גר צריך שלשה אף לענין שפחה שהוטבלה לשם עבדות כן ואין בזה פקפוק:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לענין ביאור מה שאמרו על משנת מי שיש לו אח מכל מקום לאיתויי ממזר וקא בעי עלה פשיטא הרבה נתחבטו בה בחדושין ובתוספות ואיברא לא קאי שפיר ומהיכן פשוט כל כך להיות הממזר זוקק או פוטר עד שיאמר עליו פשיטא ומכל מקום עיקר הדברים דאדרשא דבן קא סמיך דדרשינן ביה ובן אין לו עיין עליו וקאמר השתא הואיל ובבן מוכחינן מקרא דפטר פשיטא דזקיק מדבן הוא לאביו אח הוא לאחיו והיינו דבמשנת הבן קא בעי מאי טעמא ולא קאמר פשיטא ומכל מקום מדאקדמיה תנא לאח קא בעי פשיטא וסמיך אדרשא דבן:

מעידין לכתחלה. ומ"ש מעריות ופי' הקונט' דלקמן אמרי' נשא אחותו מן האם יוציא והכא אמרי' מעידין לכתחלה. ותימה לשני שנא ושנא דגבי עדות לא שייך האי טעמא דשמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ולהכי מעידין אבל גבי ערוה יוציא שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וי"ל דקא בעי משום דאמרינן לקמן טעמא משום דאתי לאחלופי ואם כן היה לנו לגזור בעדות כמו ערוה:

יבום מפטר פטר. מדאמרינן לקמן ובן אין לו עיין עליו ואיירי הכא תלמודא כאילו ידע הדרשא דלקמן אע"ג דלקמן קאמר מכל מקום לאתויי מאי כן דרך התלמוד בכמה מקומות:

תני ר"ח שלישי שבבנו וששבתו וכן בבן אשתו ובבת אשתו שני', רביעי שבחמיו ושבחמותו שני' א"ל רבינא לר"א מ"ש למעלה דקחשיב לה לאשתו ומ"ש למטה דלא קחשיב לה לאשתו למעלה דאיסורא מכח אשתו קאתי חשיב לה למטה דאיסורא לא מכח אשתו קאתי לא קחשיב לה. והא בן אשתו ובת אשתו דאיסורא מכח אשתו קאתי ולא קחשיב לה. והא בן אשתו ובת אשתו דאיסורא מכח אשתו קאתי ולא קחשיב לה, איידי דתנא שלשה דורות למטה דידיה ולא חשבה תנא ג' דורות למטה דידה ולא חשבה:

א"ל ר"א לר"כ שניות דבי ר' חייא יש להן הפסק או לא ת"ש דא"ר ד' נשים יש להן הפסק או לא ת"ש דא"ר ד' נשים יש להן הפסק ותו לא, דילמא כי קאמר רב בשניות דהאי מתניתא קאמר, ת"ש שלישי ורביעי אין טפי לא, דילמא משלישי ואילך ולא איפשיטא וק"ל והא איכא בדורותיהן ערוה דאורייתא ומ"ש הני מאם אמו ומאשת אבי אביו ומכלת בנו דפשיטא להו ולא קא מבעי' להו ותו אמאי לא פשיט לי' ממאי דתניא כלתו ערוה כלת בנו שני' וכן אתה מוצא בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות והשתא י"ל כלת רביעית שבבנו דע"י קידושין מיקרבא לי' איסורא, ואין לה הפסק כלת רביעית שבבתו דקורבא דממולא לא כ"ש דאסורא ולא יהא לה הפסק:

א"ל רבא לר"נ חזי מרהאי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר בעי במערבא גזרו שניות בגרים או לא, פי' אם הי' נשוי אם אמו ונתגייר חייב להוציאה או לא, א"ל השתא ערוה גופא אי לאו שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא גזרו בהו רבנן שניות מבעי', פי' דגר שנתגייר קטן שנולד דמי ואפי' עריות דאורייתא שריין לי' אלא שחכמים גזרו שלא יאמרו דגוים מוזהרים על העריות כישראלים:

אר"נ גרים הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא אחים מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות, אחים מן האב מעידים לכתחילה פי' שאין אבות לבני נח דרחמנא אפקרי' לזרעי' כדכתיב וזרמת סוסים זרמתם מה' קורבת קרבת אב אינה ורבה אמימר אמר אפי' אחין מן האם נמי מעידין לכתחילה פי' דקס"ד גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומ"ש מערוה פי' דאמרינן לקמן בפ' הנושא גר שהי' נשוי אחותו מן האם יוצא עדות לב"ד מסורה ערוה לכל מסורה פי' שהכל נושאים נשים והילכך אי שרית לקיומה אתי למשרי עריות בישראל דכ"ע לא ידע דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי אבל עדות לב"ד מסורה וא"נ מכשרת עדות אחים גרים לא אתי לאכשורי אחים ישראל דב"ד יודעים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי:

מתניתין מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו לייבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הנכרית או שיש לו בן מ"מ פוטר אשת אביו מן ען היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית:

מ"מ לאתויי מאי אר"י לאתויי ממזר פשיטא אחיו הוא מ"ד נליף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרים ולא פסולים אף הכא נמי כשרים ולא פסולים קמ"ל ואימא ה"נ מדלענין יבום מיפטר פטר מיזקק נמי זוקק:

תוס' ד"ה ערוה לכל מסורה כו' והכא משמע דטעמא משום דאתי לאחלופי כו' עכ"ל פירוש דלענין עדות לא שייך טעמא דשמא יאמרו באנו מקדושה כו' דעדות קרוב מותר בעובד כוכבים כדאיתא בפרק ד' מיתות וכן פירש הנ"י בשמעתין:

בתוס' בד"ה ערוה לכל כו' מן האב ולא מן האם כ"ע כו' ואמאי שרי התם מן האב ומן האם כו' עכ"ל ומהא דאסור מן האם ולא מן האב ושרי מן האב ולא מן האם לכ"ע ל"ק להו דאכתי לא אסקי אדעתייהו איסורא דבתרוייהו אינו מן האם אלא מן האב לרע"ק אשת אביו ולר"א אחות אביו אבל הא ודאי קשיא להו שפיר דאי שייך שמא יאמרו במן האם ולא מן האב לכ"ע אמאי שרו התם מן האב ומן האם דמשום דגם הוא מן האב לא עדיף ושייך ביה ודאי שמא יאמרו אבל משום אחלופי ניחא כו' כמ"ש התוס' וק"ל:

רש"י בד"ה שפחה ונכרית וולדה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ערוה כו' מן האב ומן האם. ונ"ב פירוש אפילו תאמר דמן האב לא נאסרו בני נח ולא שייך ביה שמא יאמרו ומשום הכי אינה אסורה אלא כשהיא אשת אח מן האם ואם כן מן האב ומן האם שרי אלא בודאי משום איחלופי כו' ושייך לומר בתר אב שדי ומשום יאמרו ליכא למיסר לפי האמת משום דאשת אח שרי לבני נח בכל ענין וק"ל. בא"ד ומן האב יקיים כצ"ל:

בד"ה פשיטא כו' אישות לאביך בה. נ"ב אף שלפי האמת לא ממעטינן מכל מקום התנא בא להשמיע לנו שלא תטעה וק"ל:

גמרא אפילו אחין מן האם נמי מעידין לכתחלה ומ"ש מעריות כו'. לכאורה מכאן סתירה להרמ"א בחו"מ סי' ל"ג סעיף ב' דקרובי האם אינן פסולין לעדות אלא מדרבנן דא"כ שנא ושנא וכמו דל"ג בהם שניות מה"ט:

רש"י ד"ה שניה. הילכך אמם שניה. כצ"ל:

גמ' הואיל ואתו לידן. שבת פא ע"ב וש"נ:

בגמרא למטה דאסורא לאו מכח אשתו קאתיא: א"ל ודקרי לי' מאי קרי לי' וכי לא הבין קושית המקשן שהזכיר בפי' בקושיתו מ"ש למעלה דקחשיב לי' לאשתו ומ"ש למטה דלא חשיב ליה לאשתו אלמא דמבן ובת אשתו קפריך, די"ל דודאי הבין קושיתו רק שהשיב לו דלמטה לאו מכח אשתו קאתיא פי' ברישא לענין בן ובת בנו והוי רצה לפרש לו כיון דברישא לא אתיא מכח אשתו גם בסיפא לא תני לי' איידי דרישא אלא דהמקשן לא הניח לו לפרש דבריו ומקשה לי' מסיפא עד דלבסוף מסיק לי' למלתא כדבעי למימר מעיקרא:

שם ומ"ש מעריות: נ"ל דלאמימר פריך דא"ל דגם לרב נחמן פריך דבעדות אחים מן האם אית לי' דבדיעבד עדותן עדות ובנשוי אחותו מן האם אמרינן דיוציא דז"א דהתם שייך שפיר שיוציא דליכא איסור בזה אבל איך נאמר דאין עדותן עדות ונפסיד ממון אחרים מטעם גזירה כיון שמדאורייתא יכול להעיד וכבר נתחייב החייב ע"פ עדותו שהעיד כבר משא"כ בלהעיד לכתחלה דלא שייך עדיין הפסד כל זמן שלא נתקבל עדותו:

שם זוקק את אשת אחיו: בתוספ' י"ט דקדק דזוקק את אשתו הל"ל, ולענ"ד יש לומר דלא נקט כן דאז הי' אפשר לטעות ולפרש דהכשר זוקק אשתו של ממזר והרי עיקר מלתא דאתא לאשמעינן הוא שהממזר זוקק לאשתו של כשר כדאמרינן לקמן כיון דלענין ייבום מפטר נפטר מזקק נמי זקיק לכן נקט האי לישנא שאין לטעות בו ואשת אביו נקט איידי אשת אחיו:

שם מי שיש לו בן מכ"מ: כתב המרדכי כתב המיימוני (ספ"ג דהל' יבום) מי שזינה עם אשה בין פנוי' בין אשת איש ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו ואפילו הוא מודה לה אע"פ שהוא בנו לענין ירושה ה"ז ספק לענין יבום דכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר וחולצת ולא מתייבמת וצ"ל דמתניתן כגון שהיו חבושים בבית האסורים וכ"מ ס"פ אלמנה לכה"ג עכ"ל, והנה מדכתב המרדכי כן אסיפא דמתניתן דמי שיש לו בן ולא ארישא דמי שיש לו אח נלענ"ד לומר דלענין אח אין ראי' דאיירי בחבושין בבית האסורים דבלא"ה משכחת שהוא אחיו ודאי כגון שנולדו תאומים וכענין מה דאמרינן לקמן (דף צ"ח) דבזה אחיו ודאי הוא, ואף דלפ"ז נסתר תירוץ התוספ' (ד"ה מי) שכתבו דהכא קמ"ל אפילו כשאחיו המת כשר שהרי לפי דברינו דבתאומים איירי ע"כ גם אחיו ממזר הי', מכ"מ אין מזה קושיא על הרמב"ם דבלא"ה אכתוב לקמן עוד ישוב על קושית התוספ', וא"כ י"ל דהרמב"ם באמת לא מתרץ כתירוץ התוספ': וראיתי בתוספ' ר"ע שהקשה על המרדכי דלפ"ז לקמן פ' אלמנ' למה לא מקשה ממתניתן דהכא הקדומה, ולענ"ד י"ל דבלא"ה י"ל על המרדכי למה כתב דצ"ל בחבושים בביהא"ס דמנ"ל כן דלמא איירי הך ממזר דהכא שנולד מממזרת שהרי עיקר החדוש דבן פסול מקרי בן וזה שמעינן שפיר גם בזה ובזה ליכא למימר כשם שזינתה וכו' שהרי י"ל דאיירי שנשא הממזרת, וצ"ל כמו שאכתוב לקמן בתוספ' דמפני דקתני בן מכ"מ חוץ ממי שיש לו וכו' משמע דבכל גווני ממזר איירי אפילו באותן שנולדו מח"כ, אכן מפני שזה רק דיוקא הוא ולא נכתב בפירוש ניחא ליה להש"ס לקמן להקשות ממתניתן המאוחרת דמפורש יותר:

שם ובנו לכל דבר: על מה דקאמר ואחיו לכל דבר קאמר בגמרא למאי הלכתא ומתרץ אבל אבנו לכל דבר לא מפרש מידי ולכאורה ק' למאי הלכתא, והנה ברשב"א הביא הירושלמי דקאמר ובנו לכל דבר אפילו לפרי' ורבי' ולשניות ע"ש, וא"כ לכאורה זה מרבה בובנו לכל דבר ולכן הביא הב"י בשם הרשב"א דבבן ממזר קיים פו"ר וכן פסק הרמ"א אחריו באהע"ז (סי' א'), אכן הוקשה לי וא"ע ראיתי שגם המפרש בירושלמי הקשה כן שהירושלמי לא קאמר בפשיטות כן רק היא שם אבעיא ולא אפשטה, גם במה שכתב הרשב"א ולשניות לא כתוב בירושלמי כן אלא ולא שנייא ונראה מדברי הירושלמי שם שאלמטה קאי ופירושו כמו ולא שנא ואפילו לפי גירסה ופירוש הרשב"א אין זה תירוץ על קושיתנו דעכ"פ ה"ל להש"ס דילן ג"כ לפרש גבי בנו לכל דבר למאי הלכתא כמו דמפרש כן לגבי אחיו, ולכן לקמן בגמרא נכתוב יישוב לקושיא זו בס"ד, אבל פסק הרמ"א קשה שכתב בפשיטות דבבן ממזר קיים פו"ר דהרי בירושלמי היא אבעי' דלא אפשטה והוי ספק כדאורייתא דצריך לפסוק לחומרא, ועוד שהרי גם מדברי הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו דברי הירושלמי נראה כן דהירושלמי לא מפרש למתניתן כן אלא דהיא אבעי' לעצמה לענין דינא דאל"כ ודאי ה"ל להרי"ף ולהרמב"ם והרא"ש להביא דין המשנה, ובלא"ה ק' לענ"ד איך אפשר דבממזר קיים מצות פו"ר הרי מצו' זו מקיים בשעת ביאה שמוציא זרע כמש"כ התוספ' בפסחי' (דף פ"ח) והרי אז עובר על איסור כרת דערו' שהרי אין ממזר אלא מח"כ וא"כ הוי מצו' הבאה בעבירה ולא מבעי' להנך שיטות דמה"ב דאורייתא כנראה מדברי התוספ' סוכה (דף ל') והיא דעת רוב הפוסקים אלא אפילו לדעת הפוסקים דמה"ב דרבנן וכחד תירוץ התוספ' שם (דף ט') הרי עכ"פ מדרבנן אינו יוצא והיאך כתב הרמ"א בפשיטות דיוצא, אכן באמת אי כזה נחשב מה"ב תלי בפלוגתת הראשונים והארכתי בזה במ"א, ואפילו להנך שיטות דחשיב זה מה"ב ג"כ י"ל דאפילו לא קיים מ"ע דפו"ר בשעת ביאה מכ"מ יצא ידי פו"ר בבן ממזר כיון דמיוחס אחריו וכדאמרינן לקמן (דף ס"ב) לענין היו לו בנים ונתגייר ע"ש בתוספ', ואפשר שכל זה נכלל באבעית הירושלמי דאל"כ מאי מבעי' לי' מהיכי תיתי שלא יצא ידי פו"ר בבן ממזר, אבל מכ"מ דעת הרמ"א שכתב כן בפשיטות צ"ע מכח קושיות הנ"ל:

שם ברש"י ד"ה בגרים. נשוי אם אמו יוציא: הא דפי' כן ולא פירש אם לכתחלה יוכל לישא שניי' י"ל דרש"י ס"ל כדעת הראב"ד (פ' י"ד מהל' איסורי ביאה) דקרובות מן האב אף דלא שייך בהו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה אסור לישא לכתחלה רק שאם נשאן בגיותן לא יוציא וא"כ כשאמר מה ערוה גופא אי לאו משום שלא יאמרו וכו' שניי' מבעי' ע"כ היינו לענין להוציא דאי לינשא לכתחלה מאי מייתי מערוה הא בערוה דלא שייך באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ג"כ אסור לנשא לכתחלה אע"כ לענין אם יוציא מבעי' וזה קפשיט שפיר:

שם בתוספ' ד"ה שניות דר"ח. וי"ל דכלת בן בנו: לפ"ז הירושלמי פליג עם גמרא דילן מהיפך להיפך דלהירושלמי כלת ב"ב מותרת דכלת בנו יש לה להירושלמי הפסק וכנ"ל ובת אסירא דאמר בירושלמי דאברהם אסור בכל בנות ישראל וכמש"כ הראשונים:

בד"ה ערו'. ואי משום שמא יאמרו אמאי שרי: ק"ק למה תאסר הא ב"נ מותר באשת אחיו ולא שייך שמא יאמרו ואדרבא אפכא ה"ל להוכיח אמאי אסר במן האם אי לאו משום אחלופי וצ"ע:

בד"ה מי שיש. וי"ל דאי מהתם: לענ"ד תירוץ זה דוחק קצת דהא אכתי שמעינן דלא ילפינן אחו' אחו' דאי ילפינן בעינן שניהם כשרים כמו בבני יעקב ומה לי אחד פסול מה לי שניהם פסולי' דהא אכתי לא דמי לבני יעקב דשניהם כשרים היו, ולכן נלענ"ד בישוב קושיתם ע"פ מש"כ התוספ' לקמן (ד"ה פשיטא) שיש סברא דממזר לא מקרי אחיו כיון שאין לאביו אישות בה ושהגמר' באמת הוי מצי לשנוי אקושיא פשיטא הכי רק דבלא"ה משני שפיר או דהקושיא פשיטא קאי אחר דתני אחיו לכל דבר, ולפ"ז טובא קמ"ל במתניתן דהכא דלכאורה יש להבין אדברי התוספ' שפשיטא להו דבממזר כיון שנולד מח"כ אין לאביו אישות בה דדלמא הך לאתויי ממזר דקתני לא איירי שנולד הוא מח"כ אלא שנולד מממזרת שהי' לאביו קידושין בה, אבל י"ל שהתוספ' דייקו שפיר כיון דקתני אח מכל מקום חוץ מן הבא מן השפחה וכו' א"כ ע"כ כל מיני ממזרים בכלל אפילו הנולדים מח"כ, ולכן שפיר מיושבת קושית התוספ' דקמ"ל טובא במתניתן דאי ממתניתן דלעיל ה"א דבת ישראל לנתין ולממזר איירי בשנולד מן הממזר או מן הממזרת אבל בנולד מח"כ באמת לאו אחיו הוא כיון שאין לאביו אישות בה לכן קמ"ל הכא אח מכ"מ לאתויי ממזר דאפילו ממזר הנולד מח"כ מקרי אחיו: ובזה א"ש ג"כ מה שיש להקשות לכאורה למה נקטו ממזר דוקא ולא ג"כ נתין ושאר פסולים, אבל לפ"ד א"ש דשאר פסולים כבר שמענו ממתניתן דלעיל כיון שיש לאביו בהן אישות: עוד י"ל ביישוב קושית התוספ' דהנה הרי"ף והרא"ש כתבו דשמעינן ממתניתן דהכא דחייבי לאווין דאורייתא בני ייבום ננהו פי' מדקאמר זוקק ליבום והקשה בתוספות רבי עקיבא דא"כ יקשה לס"ד דסוגיא (דף כ') דלעיל דת"ל מדאורייתא לא מייבמין היכי קתני הכא שזוקק ליבום אע"כ דמהכא אין ראי' דמשכחת יבום במותרת לו כגון שהיא גיורת או שהיא ג"כ ממזרת והניח בצ"ע, ולענ"ד דהרי"ף והרא"ש באו לתרץ קושי' התוספ' דהרי שממזר זוקק כבר שמעינן ממתניתן דלעיל ולכן כתבו דודאי משמעות דמתניתן דמדאורייתא ח"ל בני יבום דאי בממזרת וגיורת איירי יקשה למה באמת קתני זוקק ליבום ליתני זוקק לחליצה כמו במתניתן דלעיל דקתני בח"ל חולצין ולאשמעינן בסתם אשת ממזר שזקוקה אע"כ דמלתא אגב אורחא רצה להשמיענו דס"ל מדאורייתא בני יבום ולכן נקט מתניתן זוקק ליבום אבל זה דוקא אחר דשמעינן מברייתא דאם בעלו קנו ג"כ הכי דאי לאו הכי מדיוקא דקתני זוקק ליבום לא הי' מוכח כן כיון דאיכא לדחוקי דאיירי בגיורת וממזרת:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה מי שיש לו אח מ"מ כו': דאי מהתם הוה אמינא כששניהם ממזרים כו'. יש לדקדק בדבריהם ז"ל הא עיקר הרבותא דמתניתין דלא נילף אחוה מבני יעקב א"כ בשניהם ממזרים ג"כ לא ליזקקו ליבום ונילף מבני יעקב דאין אחוה אלא בכשרים. וכ"ת דמבני יעקב לא ילפינן אלא כשר עם פסול דלאו אחים הם. אבל שניהם פסולין שפיר מיקרי אחוה. א"כ למ"ד אין קדושין תופסין בח"ל ליכא לאשכוחי במצות יבום בכשר עם פסול. דממ"נ חד חייבי לאוין הוא או הבעל או היבם ותו לא שייך למילף אחוה אחוה מבני יעקב וא"כ למה לי קרא דובן אין לו עיין עליו דממזר פוטר מן היבום. ואי משום דלא נילף אחוה מבני יעקב הא בלא"ה לא שייך למילף אחוה מבני יעקב כיון דבכשר עם פסול ליכא יבום כלל. וי"ל דמ"מ הוי ילפינן דליכא אחוה בכשר עם פסול ונ"מ דבנו נמי לא מיקרי כיון דאביו כשר הוא ועוד בלא"ה קרא דובן אין לו אינו מיותר דאיצטריך למילף דבת פוטרת. ועוד נראה דכוונתם דמ"מ בכשר עם פסול הוי רבותא טפי ולקמן אכתוב ישוב אחר לקושית התוס' ז"ל:

הרשב"א ז"ל הביא כאן דברי הגאון דאחיו מומר אינו זוקק ליבום. והשיג עליו. וכתב דמהא דאמרינן לעיל לא זזו משם עד שעשאום כעובדי כוכבים אין ראיה דלא קאי אלא על אותם שנתערבו אז ואפקעינהו לקידושין מינייהו. ואני כתבתי לעיל דמקרא דבנים זרים ילדו. משמע דלכל הדינים עשאום כעובדי כוכבים. וכתבתי שם לצדד דכל שנטמע בימים הקדמוני' ונשכח שם ישראל ממנו ח"ו בכל דור כך היה הדין. והדבר ספק עד יבא מצרף ומטהר:

תוס' ד"ה פשיטא תימא אמאי פשיטא הא איצטריך שפיר כו': ולא ממעטינן ליה מבת אשת אביך למי שיש אישות לאביך בה כו'. ויש לדקדק דע"כ לא פריך הש"ס לקמן ואימא ח"כ אלא לר"י בר"י דדריש בת אשת אביך למי שיש לו אישות לאביך ולמעט וולד שפחה וכותית להכי פריך ואימא ח"כ אבל לרבנן דדרשי בת אשת אביך לחייבו משום בת אשת אביו וודאי ליכא רבותא כלל בח"כ דאחיו הוא ומילתא דפשיטא הוא דמנ"ל למעוטי. ומאי קשיא להו להתוס' ז"ל לימא האי רבותא. ונראה דמשמע להו דלרבנן נמי אי לאו דכתיב מולדת בית או מולדת חוץ בין שאומרים לאביך קיים כו'. דרשינן בת אשת אביך למאי דמסתבר היינו למעוטי ח"כ דאין אישות לאביך בה. אלא דהשתא דכתיב מולדת בית או מולדת חוץ דרשי לה רבנן לחייבו משום בת אשת אביו. וא"כ אפי' לרבנן איצטריך לאשמעינן דאחיו הוא:

אלא דא"כ קצת קשה למה ליה להש"ס למימר דר"י בר"י יליף מאחותך היא למעוטי דאינו חייב אלא משום אחותו. הא בלא"ה נמי א"ש דר"י בר"י דריש ליה אמסתבר למעט מי שאין לו אישות לאביך בה. וי"ל דהשתא דכתב רחמנא מולדת חוץ דאפי' אם אומרים לאביך הוצא נמי אחותו היא. א"כ מסתבר יותר למידרש בת אשת אביך לחייבו משום בת אשת אביו ולא למעט ולד כותית דמה ראית. להכי קאמר הש"ס דר"י בר"י דריש מיעוטא מאחותך היא דאין לחייבו אלא משום אחותו לחוד:

אלא דאכתי לדבריהם ז"ל צ"ע. דמשמע מדבריהם ז"ל דאם נדרוש מי שיש אישות לאביך בה למעוטי חייבי כריתות. תו לא חשיב אחוה כלל. א"כ למה ליה להש"ס למימר דממולדת חוץ ילפינן דאין למעוטי ח"כ תיפוק ליה מדכתיב ובן אין לו עיין עליו דממזר נמי חשיב בנו. וכי היכי דחשיב בנו ה"ה דהוי אחיו ואחותו. ועוד למאי דבעי הש"ס למימר ואימא למעוטי אחותו מאנוסה. אטו לכל מילי בעי למימר דלאו אחיו ואחותו הוא זה לא מסתבר אלא ע"כ להך מילתא לחוד הוא דקאמר דאינו חייב עלי' משום אחותו דלא אסרה תורה אלא אחותו שע"י אישות. וה"נ למאי דבעי למעוטי ח"כ לא ממעט להו אלא לאיסור אחותו אבל לא לשאר מילי דאחוה. וכן משמע מהא דקאמר הש"ס ואימא למעוטי ח"ל אמר רב פפא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין כו'. ואמר רחמנא כי תהיין ולמה לי לאסוקי דח"ל תפסי בהו קדושין בלא"ה תיפוק ליה דהוא בנו מגוף הפרשה דכתיב לא יוכל לבכר כו' על פני בן הנשואה אלמא דבנו הוא. אלא ש"מ דמזה אין ראיה דנהי דבנו הוא לכל מילי מ"מ אי לא תפסי בה קדושין הוי ממעטינן להו לאיסור אחותו מאשת אביך דאחות לא נאסרה אלא זו שבאת ע"י אישות. וא"כ ה"נ בח"כ לא ימעט להו אלא לאיסור אחות. אבל לשאר מילי שפיר יש בהו אחוה:

ועוד לשיטתם ז"ל יקשה פריך הש"ס ואחיו הוא לכל דבר עוד למאי הילכתא ליורשו ולטמא לו פשיטא אחיו הוא. ומאי פשיטותא דילמא דווקא לענין יבום הוא דרבי רחמנא מבן אין לו עיין עליו דאפילו ממזר חשיב בנו ואחיו. אבל לירושה וליטמא לו דילמא ממעטינן מקרא דבת אשת אביך. אלא וודאי משמע דלכל מילי מסברא פשיטא לן דחשיב אחיו בין מח"ל בין מח"כ וקראי לא איצטריכא אלא גבי איסור אחותו דלא נדרוש מי שיש אישות לאביך בה. וכן לענין יבום דלא נילף אחוה אחוה מבני יעקב:

וראיתי בדברי הרשב"א ז"ל שפי' על הא דפריך הש"ס הכא פשיטא דלאו מסברא דנפשיה פריך הכי. אלא סמיך אקרא דובן אין לו. ומדבריו ז"ל נראה דמסברא ה"א דלאו בנו ואחיו הוא ע"ש. ולענ"ד נראה כמ"ש:

ואכתי יש לדקדק דא"כ לר"י בר"י דיליף מבת אשת אביך לולד כותית מנ"ל דהולד כמותה לענין כל מילי דילמא נמי לא ממעט ליה קרא אלא מאיסור אחותו כי היכי דס"ד למעוטי חייבי כריתות. אבל לכל מילי שפיר יש לו דין ישראל ואחיו הוא. וי"ל דהשתא דקי"ל דמח"כ חשיבא אחותו מסתבר לומר בטעמא דממעט ולד כותית הוא מטעם דבתרה שדינן ליה. ואין לו דין ישראל כלל. ועוד י"ל כיון דבשפחה יליף מוהאשה וילדיה כו' דבתרה שדינן ליה ה"נ בכותית. אע"ג דאי לא כתיב בת אשת אביך לא הוי ילפינן כותית משפחה מ"מ השתא דכתי' מיעוטא ילפינן שפיר מהדדי והיינו טעמא דולד יבמה לשוק שפיר חשיב אחיו אע"ג דלית בה קדושין ככותית ושפחה כמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן בהחולץ משום דהכא היינו טעמא דבתרה שדינן ליה. וא"ש בזה קושית התוס' ז"ל לקמן (דף כג) בד"ה ור"י בר"י ע"ש:

ומכאן קשה על דברי שלטי הגבורים ז"ל שכתב דממזר אינו נוטל חלק בכורה. דא"כ מאי פריך פשיטא כיון דכתיב והיה הבכור אשר תלד ה"א מאן דשייך בבכורה זוקק את אשת אחיו. אבל ממזר דלא שייך בבכורה אינו זוקק. ולקמן בשמעתין יתבאר באורך בזה:

איתא בירושלמי בשמעתין ר' אבין בעי ובנו לכל דבר אפ' לפרי' ורביה והביאו הרשב"א ז"ל. וכן פסק הרמ"א ז"ל בש"ע דבממזר יוצא בפריה ורביה. ותמה בעל ק"ע דהא ר' אבין מיבעי ליה. ובאמת טעמא איכא להא דקמיבעי ליה. כיון דממזר אסור לבא בקהל יש לומר דלא קיים. ומ"מ נראה כפסק רמ"א ז"ל דע"כ ובנו הוא לכל דבר דמתניתין לא אתי לאתויי אלא לפרי' ורביה דליורשו כבר שמעינן לה מרישא דאחיו הוא לכל דבר. ואי משום דאין ראוי לבא בקהל. מ"מ כיון דבר מצוה הוא וגם הוא מחויב לפרות וליקח את שכמותו גם האב יוצא בו ומצינו בירושלמי בכמה מקומות דבעי אינו אלא בירור דברים ולא לשון בעיא. ומשמע דבנו מן השפחה וכותית אינו יוצא ואפי' לר' יוחנן דאמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר בימים הקדמונים יוצא בהם משום דעביד לה שבת. היינו משום דקודם שנתגייר ג"כ קיים לשבת יצרה. אבל הכא לא קיים כלל. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דבהא דהיו לו בנים בגיותו לא קיי' אלא אם נתגיירו הבני ג"כ היה נראה דבבנו (משפח') וכותי' ונתגיי' אח"כ ג"כ יוצא. או אפשר דלהרמב"ם ז"ל ג"כ דווקא בהיו לו בהיותו כותי שנתייחסו אחריו. אבל בבן ישראל מכותית כיון דאינו מתייחס אחריו כלל אפי' נתגייר אח"כ לא קיים כמו בולד מן השפחה (ועבד) דלא קיים. וכן משמע בירושלמי בשמעתין דאמרינן התם ולא שניא בין כותי שבא על בת ישראל וילדה ובין ישראל שבא על כותית וילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. וע"כ צריך לפרש דעל ולד שני קאמר אם נתגייר הכותי או הכותית ונשאו זל"ז. וכמו שפי' הק"ע ג"כ. אלמא דלא קיים בו פריה ורביה ג"כ דאם נימא דקיים בו בולד ראשון פריה ורביה אמאי הוי השני בכור לנחלה. דהא בהיו להם בגיותן ס"ל לר' יוחנן דהשני לאו בכור לנחלה הוא. ולטעמי' אזיל דס"ל נמי דקיים בו פו"ר. אלא ש"מ דבין בן כותי שבא על בת ישראל. ובין ישראל שבא על כותית אין הולד מתייחס אחר האב כלל ולא קיים בו פריה ורביה וצ"ע בדברי הפוסקים ז"ל. ולפ"ז כי פריך הש"ס לר"י בבכורות (דף מד) להא דתנן התם עודה שפחה ונשתחררה עודה כותית ונתגיירה בימים הקדמונים ואח"כ ילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ודייק לאוקמא התם דילדה מישראל שאין לו בנים ומשום סיפא דאינו בכור לכהן איצטריך ליה. ולפי הנ"ל הוי מצי לאוקמי דילדה תחילה מישראל זה שנשאת לו אח"כ. דר' יוחנן ג"כ מודה דהשני הוי בכור לנחלה וכו':

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ובנו לכל דבר כתב הרשב"א בחידושיו גרסי' בירושלמי בנו הוא לכל דבר אפי' לפריה ורביה ולשניה לומר שאעפ"י שנולד בעבירה גזרו ביה שניות וקיים ביה נמי מצות פריה ורביה עכ"ל וכ"כ מור"ם בא"ה סי' א' דהיה לו בן ממזר קיים פריה ורביה:
ודע דנסחת הירוש' שבידינו כך היא ר' אבון בעי ובנו לכל דבר אפי' לפריה ורביה ולשניה. וראיתי להרב קרבן העדה פי' נשים מהירושלמי שבא לידי מקרוב וז"ל כתב הרמ"א הי"ל בן ממזר וכו' וקשה הא מיבעיא ליה לר' אבון וספיקא דאוריתא לחומרא ולא קיים ה"ל למפסק וגרם לו שלא עיין בירושלמי רק בב"י שכתב סוף דברי הירושלמי ולא כתב ראשיתו דמיבעיא ליה לר' אבון גם הרשב"א בחידושיו וכו' ולא כתב שאבעיא היא ואפשר שלא בא אלא לפרש דברי הירושלמי וצ"ע עכ"ל ולי ההדיוט הדבר פשוט דהרשב"א והריטב"א ודעמיהו לא גרסי בירושלמי ר' אבון בעי רק גרסי בפשיטות ובנו לכל דבר אפי' לפריה ורביה ולשניה. ותו לא וכן מוכח בבירור מדברי הרשב"א בחידושיו וגם מדברי הריטב"א שהביא מרן [ובחידושיו שנדפסו מקרוב אין הלשון כמו שהביא מרן ע"ש] מוכח הכי בהדיא, ומור"ם תנא דווקנא הוא ולא חש לנסחת הירושלמי שבידינו כאשר מרן ז"ל לא חש לה דנסחת רבוואתא קמאי עיקר. ומכאן תשובה על הרב הנז' במאי דשפר קדמיה לדחות גירסת הרשב"א בחידושיו והריטב"א שהביא מרן דגרסי בירושלמי ולשניה ופירשו דגזרו ביה שניות כלומר דסד"א דרבנן לא גזרו בנולד בעבירה והרב הנז' הקשה ובחר לגרוס לא שאניא בין וכו'. ואין לנו אלא נסחי דווקני של הראשונים כי נסחתנו ובפרט בירושלמי מוטעית כידוע. ומה שהקשה לק"מ ופשוט ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף שם בא"ה סימן א' בס"ד. והרי"ף והרא"ש שלא הביאו הירושלמי הזה אפשר דהיה פשוט בעיניהם דכיון דתנן ובנו לכל דבר ממילא ידענו דקיים פריה ורביה. ואפשר שזה טעם הרב הנמקי שהוא מחבב דברי הריטב"א והכא השמיטם להיות הדבר פשוט ועמ"ש וצדדתי שם בברכי יוסף בס"ד:

רש"י ד״ה שני׳ כו' הלכך אמם שני׳ כצ״ל. גמ׳ פשיטא אחיו הוא. ויש להבין הא דלא פריך הגמ׳ פשיטא אחיו הוא מיד ארישא דקאמר בת ישראל לנתין ולממזר דחולצת ולא מתייבמת דהא הכ"נ הוא זקוק לחליצה ולא ליבום. וי״ל דהא לכאורא קושית הגמ׳ במק"ע פשיטא אחיו הוא ואי דהו"א אחוה אחוה מבני יעקב אכ״ק קו״התו דהא מרישא שמעינן לה ואפי׳ לתי' התו' מדמיירי בשניהם ממזרים מוכח דלא ילפינן מיעקב דהא התם כשרים ולא פסולים הוי. וי״ל דלכאורא אין פירוש בדבריהם דמהתם הו"א בשניהם ממזרים דמה חילוק יש בזה וע"כ דזה ודאי הוי ילפינן מיעקב אלא דאמינא דהכי ילפינן ומה התם שניהם כשרים אף כאן שניהם שוין דפסולין תרויהו ולפ״ז מיושב קושית תו׳ ד"ה פשיטא דהא אצטריך לאשמעינן דמח״כ הוי אחיו. ז״א דהא מרישא שמעינן לי' ואפי׳ לתי' התו׳ בששניהם ממזרים הוי מוכח שפיר. ובהכי ניחא דאמתני׳ דלעיל לא הומ״להק פשיטא דאצטריך לאשמעינן דמח״כ הוי אחיו כתימא של התו׳ אבל השתא מקשה שפיר פשיטא ואי משום דמח״כ הוי אחיו הא ממתני׳ דלעיל מוכח אפי׳ בששניהם ממזרים וכנ״ל: רש"י ד"ה מיזקק כו' לחליצה ואע״ג דילפינן מקרא דכל העולה ליבום כו׳ מ״מ הוי מפקינן מיבמתו וכלעיל כ׳:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סימן ט"ז

בענין בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העכו"ם קרוי בנך אלא בנה

דף כ"ב. במתניתין, חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הכותית כו' ובגמ' בד' כ"ג, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העכו"ם קרוי בנך אלא בנה כו', האי בשבעה אומות כתיב, כי יסיר לרבות כל המסירים, הניחא לר' שמעון דדריש טעמא דקרא אלא לרבנן מנא להון מאן תנא דפליג עלי' דר' יוסי בר' יהודה ר' שמעון היא ע"כ, והקשה הלח"מ בפרק ג' מהלכות מלוה ולוה, כיון דהרמב"ם פסק דאלמנה בין שהיא עני' בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, הרי דפסק כר' יהודה דלא דרשינן טעמא דקרא, ואיהו פסק דלא כר' יוסי בר' יהודה, וקרא דבת אשת אביך לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו, א"כ מנא לי' דבשאר אומות ולדה כמותה, וגם אין לומר דס"ל כסוגיא דקדושין דף ס"ח דולדה כמותה נפקא לן מקרא דכי תהיינה וילדו לו דכל היכי דלא קרינן כי תהינה לא קרינן וילדו לו, דא"כ הא אייתר קרא דוהאשה וילדי' דהאומר לשפחתו הרי את בת חורין ולדך עבד הולד כמותה, והרמב"ם פסק כחכמים דדבריו קיימין.

א) והנראה לי לתרץ, דהנה בתוס' דף ט"ז הקשו על פרש"י דפירש דטעמא דרב יהודה דאמר עכו"ם שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין, דקסבר עכו"ם שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקדושי ממזר, ע"ז כתבו בתוס', תימה, דבכמה משניות מוכח דאין מתיחס אלא אחרי', דתנן לקמן בפ"ב, מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן היבום, חוץ ממי שיש לו בן השפחה והכותית, ותנן נמי בפרק האומר, דולד שפחה ועכו"ם כמותה ולא הוי ממזר, עוד הקשה בתוס', דאיך אמר ר' יוחנן וכולן לפסול, דהא בפ"ב קאמר ר' יוחנן גופא כשמואל דאין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך.

והנה השער המלך הקשה על הא דמיבעא לקמן בדף ס"ב, מנא הא מילתא דאמרי רבנן בני בנים הרי הם כבנים, ופירש"י דקאי אבני בתו, והקשה השעה"מ, הא מהאי קרא דכי יסור את בנך מוכח בנך הבא מישראלית קרוי בנך, הרי דגם בן בתך קורא בנך.

ונראה לי, דהנה בבכורות בדף מ"ז איתא, אמר רב אדא בר אהבה, לוי' שילדה, בנה פטור מחמשה סלעים, דאיעבר ממאן, אילימא דאיעבר מכהן ולוי מאי אריא לוי' אפילו ישראלית נמי, אלא דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיבי אמר רב פפא דאיעבר מעכו"ם ע"כ, הרי חזינן דאם נתעברה מישראל אז הוא מתיחס אחרי אביו ואיננו נחשב לוי אף שהיא לוי', אבל אם נתעברה מעכו"ם כיון שהעכו"ם אין לו יחס בבא על ישראלית, אז נחשב הבן כאמו, אחרי שאין לו אב שמושך יחוסו מן אמו.

לפי זה מהאי קרא דבנך הבא מישראלית קרוי בנך אין להביא ראי' דבן בתו קרוי בנו, דהכא הא קאי באין לו אב שיתיחס אחריו, דהרי מיירי בעכו"ם שבא על בת ישראל דאז אין מתיחס אחר האב, אבל מיבעא להגמ' היכא שיש להבן אב שמתיחס אחריו, דאיעברה מישראל שם מיבעא להגמ' אם בן בתו קרוי בנו, וכן איתא לקמן דף ע"ח דקאמר בגמ', ואיצטריך למכתב להם, ואיצטריך למכתב אשר יולדו, דאי כתב רחמנא אשר יולדו הו"א מבניהם מנה, כתב רחמנא להם, ואי כתב רחמנא להם הוי אמינא מצרית מעוברת שנתגיירה היא ובנה חד, כתב רחמנא אשר יולדו ע"כ, הרי מכאן ג"כ מוכח דבלא קרא דאשר יולדו, הו"א היכא שיש לו אב אז הבן שנולד מהמצרית נחשב דור שני, אבל אם נתגיירה מעוברת שאין לו אב שיתיחס אחריו אז הבן והאם דור אחד הוא, שנחשב חלק מאמו.

לפי זה אפשר עוד לומר, דהא דאמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך, והקשה בתוס' ד"ה ואין, מאי מייתי להא דרבינא, מה הוסיף רבינא על דברי שמואל, הא הן הן דברי שמואל, אכן לדברינו רבינא הוסיף דבר חדש דבן בתך שאין לו אב שיתיחס אחריו, היינו שבא מן העכו"ם אז בנך ממש הוא, משום דהוא ואמו חד גופא הוא, ונ"מ, דהנה בת בן בתו הא הוי שני', אבל הכא יהי' אף בת בן בתו ערוה מדאורייתא דדוקא בבן בתו הבא מישראל נחשב הבן דור שלישי, משום דבתו ובנה שיש לו אב שיתיחס אחריו נחשבים שני דורות לו, והוא שלישי, אבל אם בתו ילדה בן מעכו"ם נחשב הבן דור שני לו, משום דכיון דאין לו אב שיתיחס אחריו, הוא ואמו חדא נינהו, ובתו של הבן הזה תהי' ערוה גמורה, דבן בתך הבא מן העכו"ם נחשב בנו ממש.

ובזה יתישב מאי דבעי בגמ' סנהדרין דף ס"ד, מעביר בן הבת אי חייב, ופשיט לה מדכתיב זרעו, אבל מקרא דמעביר בנו לא נפקא לן, וכן בב"ב קט"ו איתא, בן, אין לי אלא בן, בן הבן ובת הבן מנין כו', ועיין שם בתוס' דזרעו הוי אפילו בן הבן, אבל בן הוי דוקא בנו, ולכאורה תקשה מקרא דהכא דאף בן הבת קרוי בן. אכן לפי דברינו ניחא, דדוקא היכא שאין לו אב שיתיחס אחריו קרוי בנך אבל ביש לו אב שיתיחס אחריו שם בעי דרשא דזרעו, ובב"ב דרשא דאין לו עיין עליו.

והנה בתוס' סברי, דמשו"ה נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר משום שהולד נחשב בתר האב ולפי זה לר"ע דאית לי' הולד ממזר נחשב בתר האב והוי ישראל, ואם ישראל בא על כותית הוי ישראל ואם קידש חוששין לקידושין, ולכאורה קשה דהתינח בעכו"ם שבא על בת ישראל אפשר דאף בישראלית יש לעכו"ם יחס, דהרי עכו"ם יש לו יחס, ומצי סבר דאף אם בא על ישראלית הולד מתיחס אחריו, ומשו"ה הוי ממזר, אבל עבד הא אין לו כלל יחס כדאיתא לקמן בגמ' דף כ"ג, ולקמן בדף ס"ב, אמר רב הכל מודים בעבד שאין לו יחס, אמאי בעבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, ועכצ"ל דנהי דאמרה התורה דעבד אין לו יחס, היינו שיהי' נחשב שהעבד יש לו בן, והבן יש לו אם, זה הדין לא נתנה התורה בעבדים, אבל עכ"פ הולד הוא עבד מטעם שהוא בא מן העבד, ובהבן עצמו יש בו עבדות מצד אביו, וישראליות מצד אמו ומשו"ה הוי ממזר,

לפי זה נוכל לתרץ קושית התוס' על רב יהודה דאית לי' עכו"ם שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין, הרי דנחשב ישראל אם בא ישראל על הכותית, דהרי בנתא דההוא דרי אצטרויי איצטרוי, ולפי רש"י גם רב יהודה ס"ל כן, ויקשה ממתניתין דחוץ מי שיש לו בן מן השפחה והכותית, אכן לדברינו שחלקנו בין דין דיחס, ובין דין מה נחשב הולד, היינו דאף אם אין לו יחס אעפי"כ הולד יש בו דין בא מהאב ומהאם, לפי זה נוכל לומר דהלימוד דבת אשת אביך, הוא דדוקא אם בא ממי שיש אישות לאביך, אז הבת נחשבת בתו, וממילא היא אחותו, אבל ממי שאין אישות לאביך, היינו אם בא על נכרית ושפחה אז אין הבת נחשבת בתו ואחותך, דאם בא מי שאין לו אישות אין לו יחס, אבל הולד בעצמו יש בו ישראליות ועכו"ם והוא ממזר, ואם קידש בת ישראל חוששין לקידושין וכן הא דאיתא בקידושין ס"ו, וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה, ואיזה זה הולד שפחה ונכרית, הפירוש, ולד כמותה שאין נחשב בנו דאין לו יחס, אבל הבן הוא ישראל ואין להקשות הא לשון ולד כמותה משמע דנחשב עכו"ם, דעיין בתוס' בדף ס"ח ד"ה ולדה כמותה דמפרשי בפירוש דלשון הולד כמותה הוא רק דאינו נחשב כבנו.

ולשון התוס' שם קשה קצת, שכתבו ז"ל, וכי תימא דאתא לאשמעינן דאפילו בא עלי' ממזר הולד כמותה ויש לו תקנה בשחרור, הא ליתא אלא לר' טרפון, אבל לרבנן לא, עכ"ד התוס', ולכאורה הדברים תמוהים, דהא רק ר"א פליג, אבל לרבנן בודאי דאף אם בא עלי' ממזר כיון שהולד נחשב כמותה הרי הוא עכו"ם ומעכו"ם או עבד לא שייך ממזרות, וגם הלכה כר' טרפון, ובגמ' אמר מאי טעמא דר' אליעזר כו' ורבנן, הרי דרבנן פליגי אדר"א, וחידושא דר' טרפון הוא שמותר לכתחילה, וצריך לומר דכונת התוס', מנא להגמ' להקשות ולדה כמותה מנא לן, והיינו שאף אם בא עלי' ממזר יהי' כשר מטעם שהוא עכו"ם, דילמא רק לפסלות הוא כמותה, אבל אם בא עלי' ממזר הולד ממזר, דמנא לן דרבנן סבירא להו כר' טרפון, דילמא רק ר' טרפון ס"ל כן, ומה דאיתא במתניתין הולד כמותה, אין הפירוש שיהא נחשב כעכו"ם רק לפסולת, ותירצו התוס' דכיון דאיתא במתניתין ולדה כמותה, א"כ אין נחשב כלל כבנו לא לענין יבום ולא לענין ירושה, וע"ז פריך מנא לן, עכ"פ חזינן מדברי התוס' שיש לפרש מתניתין דולדה כמותה רק לענין זה שאין לו יחס.

ודברי התוס' הכא שתירצו ז"ל, ונראה דלא קשיא כל כך דהנהו משניות סברי דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וה"ה איפכא, ורב אסי סבר כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאווין והולד ממזר מעכו"ם ועבד, והוא הדין הבא על שפחה ועכו"ם ע"כ, לכאורה תמוה מאד, כיון דהאי דינא אם הוי ממזר תלוי בזה, אם מתיחס אחרי האב אם בא על שפחה ועכו"ם הוי ממזר, ואם אין מתיחס אחרי האב והוי עכו"ם ועבד בבא על הכותית והשפחה אינו ממזר, וא"כ מאי תלוי זה בפלוגתא דר' עקיבא ורבנן דפליגי בדין אם יש ממזר מחייבי לאוין או לאו, הא הטעם דאינו ממזר בבא ישראל על כותית ושפחה משום דאין נחשב כבנו ואין מתיחס אחר האב והוא כמותה, וא"כ מאי שייכא זה בפלוגתא דר' עקיבא ורבנן.

וצריך לומר דגם דעת התוס' לפרש אליבא דר"ש, דאף דאין יחס לישראל הבא על הכותית ושפחה, אבל הולד נחשב ליוצא מישראל ומעכו"ם, ולפי שביארנו למעלה בסימן א' לר"ע הדין דממזרות תלוי בדין דשני מינים, וכיון דבהולד מעורב ישראליות וכותית, משו"ה הוי ממזר, אכן לרבנן תלוי באיסור הביאה, דסבירא להו אין ממזר אלא מחייבי כריתות, וא"כ אף אם יש בהולד ישראליות וכותית, ואיסור הביאה הוא איסור דאין תופס קידושין כיון שאין הולד נחשב אחר האב הרי אין מתיחס אחר הביאה, משו"ה אין הולד ממזר, דאין יחס לא ישראל הבא על כותית ושפחה, ולא לעכו"ם הבא על בת ישראל, וכיון דאין נחשב אחר הביאה, משו"ה הולד כשר, דלרבנן תלוי ממזרות באיסור הביאה, וזה דוקא אם הולד מתיחס אחר הביאה כן אפשר לישב דברי התוס' דלכאורה תמוה.

ב) ולפי דברינו יש לישב קושית הגרעק"א שם בגליון על דברי התוס' דמפרשי דהוא הדין הבא על שפחה וכותית הולד ממזר, ממתניתין לקמן דאיתא, העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע, כיצד בת ישראל לכהן בת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, בת כהן לישראל תאכל בתרומה, ומסיק הגרעק"א דצע"ג, וכונתו להקשות, דהרי מתניתין סברה כר' עקיבא שהרי בסיפא דמתניתין איתא, הלכה הבת ונשאת לעכו"ם ועבד וילדה הימנו בן הרי זה ממזר כו', הרי דמתניתין סברה דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ואעפי"כ בישראל הבא על השפחה וכותית אין נחשב זרע לאביו.

אכן לדברינו לא קשה כלל, וזה ילפינן בודאי מקרא דאשת אביך דממי שאין אישות לאביך אין להאב יחס, ואעפי"כ הבן יש בו ישראליות אחרי שהוא בא מישראל אלא שהוא ג"כ עבד מצד אמו, וקמ"ל מתניתין דאף שהוא עבד אין פוסל את אביו משום זרע, דלהאב אם בא על שפחה אין לו זרע, שאינו נחשב כבנו, ואף דעבד פוסל משום ביאה, משום זרע אין פוסל.

אכן כל זה לא הוצרכנו אלא אליבא דתוס' דמשווי בא על שפחה לבא על כותית, אבל באמת אפשר לומר דלר' יוסי בר' יהודה דיליף בא על כותית דאינו נחשב כבנו מקרא דאשת אביך, ושפחה יליף מקרא דוהאשה וילדיה תהי' לאדוני', א"כ אפשר דלר' יוסי בר' יהודה אם בא ישראל על כותית ילפינן רק דאין לו יחס, דאמר קרא אם בא האב על מי שאין אישות לאביך והיינו כותית, אז הולד אינה אחותך, משום דאינה נחשבת בת לאביך, אבל הולד יש בו ישראליות, אבל הא דבא על השפחה אין לו יחס ילפינן מקרא דוהאשה וילדי' תהי' לאדוני', א"כ אמר קרא דהבנים הנם עבדים גמורים, ובעבד לא שייך ממזרות, וא"כ מתניתין דהתם דקאמר עבד פוסל כו' הא מיירי בבא על שפחה, ובשפחה הולד עבד גמור ולא ממזר, ואדרבה יהי' מדויק לשון המשנה דקאמר העבד פוסל משום ביאה ואין פוסל משום זרע כיצד כו' הלך הבן ונכבש על השפחה, ובסיפא דמתניתין והלכה הבת ונשאת לעבד או לעכו"ם, ואמאי לא קתני ברישא, העכו"ם ועבד פוסלין משום ביאה ואין פוסלין משום זרע כיצד הלך הבן ונכבש על השפחה או כותית, כמו בסיפא דקתני תרויהו עכו"ם ועבד, אכן לדברינו יהי' מדויק, דלא מצי למימר העכו"ם אין פוסל משום זרע, דהרי ישראל הבא על כותית אף שאין נחשב כבנו אעפי"כ לאו עכו"ם הוא אלא יש בו ישראליות, משו"ה קתני רק עבד, דזה ילפינן מקרא דוהאשה וילדי' תהי' לאדוני' דבן משפחה הוא עבד גמור.

ג) ולפי דברינו יש לישב התמיהה שיש לכאורה בדברי התוס', דהתוס' מתרצי דרב יהודה ס"ל כר' עקיבא דאין קידושין תופסין בחייבי לאווין, וא"כ איך אמר עכו"ם שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין, ממ"נ אם עכו"ם הוא אין קידושין תופסין, ואם ישראל הוא אין קידושין תופסין, והא"מ תירץ משום דממזר ספק מותר מן התורה, דממזר ודאי ולא ממזר ספק, אכן הדבר תמוה, דא"כ אם ממזר שלא נודע לנו ולא לו קידש אשה ואח"כ יתברר שהי' ממזר ע"י עדים, האם יהי' הבא על אשתו חייב לר"ע, ע"כ דאף שהוא מותר אבל המציאות לא נסתר, וכיון דאם יבא אלי' ויאמר שהוא ממזר לא יתפוס קידושין, א"כ מה שהוא מותר הוא רק מפני שלא אסרה התורה היכא שלא נדע אבל בודאי דלא יתפוס קידושין לר"ע.

אכן לדברינו יהי' ניחא, דהנה לדברינו בבא ישראל על הכותית יש בהולד ישראליות וכותית ועל חציו דישראל שייך ממזרות, אבל על חציו עכו"ם לא שייך ממזרות, והנה בחלב חזינן דאמרה התורה דכוי הוי רק עשה ואין חייבין על חלבו כרת, כדאיתא ביומא בפרק יום הכפורים נמצא הכא דהוי חציו ישראל וחציו עכו"ם הוא רק חצי ממזר ואיסורו אינו בלאו וסבר ר' יהודה דכיון דאינו בל"ת רק באיסור גם ר"ע מודי דתפיס קידושין, ור' ישבב לאפוקי מדר' סימאי קאתי.

ד) ולפי דרכינו שיש חילוק בין דין יחס, ובין דין מה נחשב הולד, אפשר לישב התמיהה שהקשו על הרמב"ם שפסק בפי"ב מהלכות שחיטה שהעז שבא על הצבי וילדה בת ובת ילדה בן ושחט את הנקבה בת הצבי ובנה לוקה משום אותו ואת בנו, והנה בגמ' חולין דף ע"ח תלי דין זה בדין דחוששין לזרע האב דלחנני' דס"ל דחוששין לזרע האב אם שחט האב והבן לוקה, בתיש הבא על צבי' וילדה בת ושחט הבת והבן לוקה, משום דשה ואפילו מקצת שה, והרי יש בהבת צד שיות מצד האב. אבל למ"ד אין חוששין לזרע האב אין כאן אפילו מקצת שה, והרמב"ם, הא פסק דספק אם נוהג בזכרים, ואיך פסק דאם שחט את בת הצבי' הזאת עם בנה לוקה הי' לו לפסוק שהוא ספק.

אכן לדברינו מיושב דהתם הא רב פפא הוא דקאמר לה. ורב פפא הא סבר בבכורות דהיכא דאין להבן יחס כגון לוי' דאיעברה מעכו"ם, הוי הולד כולו כהאם, והוי לוי, משו"ה לדידי' אם אין חוששין לזרע האב הוי כולו כהאם, ואם תיש בא על הצבי, אם אין חוששין לזרע האב הוי כולו הולד צבי, משו"ה לדידי' אם אין חוששין לזרע האב אינו לוקה, אבל לדידן דס"ל כמר ברי' דרב יוסף משמי' דרבא, אפשר דאף אם אין להאב יחס אעפי"כ הבן נחשב יש בו מישראליות ויש בו מעכו"ם, לפי זה אף שפסק הרמב"ם דספק שמא אין לבהמה יחס להאב שנימא שהשור יש לו בן ומשו"ה אינו נוהג בזכרים, אכן אין שייך זה לדין הולד, דהולד יש בו מקצת מין של האב אף אם אין נוהג אותו ואת בנו בזכרים, וכיון דשה ואפילו מקצת שה, משו"ה אם שחט את בת הצבי' שבא עלי' העז ובנה לוקה, שהרי בהאם יש בו מקצת שיות מטעם שבא מן האב שהוא עז.

אכן באשר עוד יקשה שהרמב"ם כתב בפי"ג מהלכות שחיטה דהבא מבהמה וחי' צריך לכסות דמן ואינו מברך, ואם לפי דברינו דודאי יש בו מקצת שיות אמאי לא יברך, הא צבי ואפילו מקצת צבי, ועוד קשה מה שהקשה הש"ך מהא דפסק הרמב"ם רפ"ט מהלכות ביכורים, צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה ואפילו מקצת שה, תיש הבא על הצבי' הולד פטור מן המתנות, ולפי דברינו ג"כ לכאורה עוד קשה.

לכן נראה לי עוד, דהרמב"ם מפרש הא דקאמר בחולין דף פ', אמר רב יהודה כוי ברי' בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חי' היא, רב נחמן אמר כוי זה איל הבר, כתנאי, כוי זה איל הבר, וי"א זה הבא מן התיש ומן הצבי', ר' יוסי אומר כוי ברי' בפני עצמה הוא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חי' אם מין בהמה, רשב"ג אומר מין בהמה, ושל בית דושאי היו מגדלין ממנו עדרים, וכתב רש"י וכן בתוס', דרב יהודה לא קאי כלל אפלוגתא דר"א ורבנן, דאינהו ודאי סבירא להו דמכלאי בהמה וחי' הוא, אלא מילתא באפא נפשה הוא, והרמב"ם סבירא לי' שהוא דוחק, שהרי לכאורה רב יהודה קאי על מילתא דר"א ורבנן, ומה שאמר רב יהודה ורב אסי שהוא ברי' בפני עצמה, כתבו בתוס' יומא דף ע"ז שאין זה פירוש כמו הא דאמר ביומא דכוי ברי' בפני עצמה ואינו ספק חי' ספק בהמה, והא דקאמר ר' יוסי ברי' בפני עצמה ע"כ דספק הוא שמא חי' שמא בהמה, דאם סבירא לר' יוסי דאינו לא חי' ולא בהמה, אמאי אמר ר' יוסי כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו, אם בריר לן שהוא מין אחר יהא מותר לכתחילה לשוחטו וכמובן הוא דחוק,

לכן נראה לי דהרמב"ם סובר, דהא דאמר ר' יהודה כוי ברי' בפני עצמה קאי באמת על פלוגתא דר"א ורבנן, אלא דרב יהודה פליג על הא דאמר רב פפא וכל הסוגיא, דמחלוקת של ר"א ורבנן הוא אם חיוב על מקצת השה או שהוא חיוב משום חוששין לזרע האב, דבאמת כוי ס"ל דהוא כיון שבא מן החי' והבהמה נעשה עתה מין אחר, אלא דספק לחכמים מין כזה מה הוא, אם המין הזה שנהי' מין הבהמה והחי' הוא מין בהמה דהכל היו בכלל בהמה, וחי' מקרי מה שאין בהמה, או אדרבה הכל הי' בכלל חי', וחי' נקרא מה שאינה בהמה, ורב נחמן אמר שכוי זה איל הבר, היינו שהוא סובר שיש עתה מין שתחלת יצירתו הי' מין חי' ובהמה ונעשה עתה המין שהוא איל הבר, וגם תנאי פליגי בזה אם איל הבר תחלת יצירתו מן חי' ובהמה, או דאיל הבר הוא מין בפני עצמו, וכוי שנחלקו ר"א ורבנן הוא, שבא עתה מן התיש והצבי', אבל איל הוא מין בפני עצמו, ומפרש ר' יוסי דכוי שנחלקו בו ר"א ורבנן הטעם מפני שמין שבא מחי' ובהמה נהי' מין בפני עצמו.

והנה באותו ואת בנו כתיב שור או שה, ולכאורה הי' לן למילף שור שור משבת, מה התם כל בהמה וחי' בכלל אף כאן כל בהמה וחי' בכלל, אך מדכתיב שה דאייתר, ע"כ דדוקא שור ושה, ואין להקשות דהא בדין דטבחו או מכרו נמי כתיב שור או שה ואפילו הכי הוו מרבינן כל חי' ועוף כיוצא בהן, וממעטינן רק מדכתיב שור ושה שני פעמים, אבל אילו הי' כתוב רק פעם אחד שור או שה הוי אמינא דחי' ועוף כיוצא בהן, אכן לא קשה, דגבי דין דטבחו או מכרו הא חלוק שור משה, דשור משלם חמשה ושה משלם ארבע, משו"ה איצטריך, דאילו הי' כתיב רק שור ושה פעם אחד הוי מרבינן חי' ועוף כיוצא בהן, משו"ה איצטריך שור ושה שני פעמים, אבל גבי אותו ואת בנו דשה מיותר בודאי למעט אתא, וממעטינן בתורת כהנים שור ולא חי', שה ולא עופות ולדברי רב יהודה פליגי בזה ר"א ורבנן, דרבנן סברו דממעטינן רק מין שהוא חי' ממש, אבל המין הזה שהוא ברי' בפני עצמו לא ממעטינן, וממילא הוא בכלל שור שור משבת, דילפינן כל מילי, ור"א סבר דכוי מין חי' ממש הוא וממעטינן אותו, ומשו"ה פסק הרמב"ם כרבנן דכוי היינו שבא מבהמה וחי' אף אם רק האב בהמה, ואף דספק לן אם נוהג בזכרים, היינו לענין יחס אבל הולד יש בו שיות וצביות ונעשה מין ברי' בפני עצמו, והלכה כחכמים דמין הזה שאינו חי' ממש לא מיעטו קרא, והוו בכלל שור דילפינן חי' כיוצא בו, והמיעוט הוא רק על חי' ממש.

אכן בכיסוי הדם כתוב בקרא דחי' מחויבת בכיסוי, ופריך בגמ', אימא בהמה בכלל חי' לכיסוי, ושני אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים א"כ גלי קרא דבבהמה אינו מחויב בכיסוי, והשתא מספקא לן בזה המין הבא מבהמה וחי' שנעשה ברי' בפני עצמו, להיכי מדמינן לה, ובזה מספקא להו לרבנן, שהרי סתם משנה הוא, ולר' יוסי ורב יהודה הך משנה דכוי אין שוחטין אותו לא תליא כלל בפלוגתא דר"א ורבנן, דהיכא ספק לן לרבנן מין הזה שהוא אינו לא חי' ולא בהמה אם הוא בכלל חי', שהרי הכל בכלל חי', או בכלל בהמה, שהרי הכל בכלל בהמה אכן גבי חלב רבי קרא דכל חלב דהמין הזה שהוא ברי' בפני עצמו שבא מן שה וחי' יש בו איסור ואין בו כרת, דכן רבתה התורה מין הזה, נמצא דבהנך דינים כוי נקרא ברי' בפני עצמו.

אכן גבי הזרוע והלחיים והקיבה דאמרינן לקמן בגמ' דף קל"ב, אם שה לרבות הכוי, הרי דכאן גלתה התורה דאפילו מקצת שה, ושלענין זרוע ולחיים וקיבה לא נחשב את הכוי לברי' בפני עצמו, אלא לדין דיש בו מקצת שיות, ורב הונא בר חייא אמר מאי חייב חייב בחצי מתנות, ור' יוחנן אמר חייב בכולהו מתנות, והשתא מספקא לן מאי דגלתה התורה גבי כוי דמקצת שה, וגם גלי רחמנא דלגבי זרוע ולחיים והקיבה לא נחשב לברי' בפני עצמו, מהו הפירוש, אם רבתה התורה דאפילו אם יש בו מקצת השה הוא חייב בכל המתנות כר' יוחנן ובין בעז הבא על הצבי בין בצבי הבא על העז חייב בכולהו מתנות, ואף אם אין נוהג בזכרים, דאין יחס להזכר שיהי' הולד בנו, אבל עכ"פ יש בו מקצת שיות, ואפילו בצבי הבא על העז, או דרבי רק רחמנא דמקצת השיות שיש בו חייב. ולא כל המתנות, ועוד ספק מה דחדית רחמנא דהכא לא נחשב ברי' בפני עצמו, דילמא החידוש רק על הך דמצד האם הוא שה, היינו בצבי הבא על העז והוי רק מקצת אף אם נימא אין נוהג בזכרים, משום דמקצת נחשב לצבי, אבל דהך מחצה שהוא מן האב גם בזרוע ולחיים והקיבה נחשב לברי' בפני עצמו, ורק בצבי הבא על העז רבי רחמנא דאפילו מקצת שה, אבל בעז הבא על השה שם נשאר הדין שהוא ברי' בפני עצמו, ולפי זה כתב הרמב"ם, הכוי מפרישין כל המתנות, פירוש דאפילו בעז הבא על הצבי ספק שמא מחויב בכל המתנות, דדילמא איננו ברי' בפני עצמו ויש בו מקצת שיות, אכן מספק אין מחויב ליתן, דדילמא לא חדית רחמנא אלא בבא צבי על עז ולא בעז הבא על הצבי, ומספק פטור.

והא דצריך להפרישה שהקשה הטור הא מתנות אין טובלין דהרי אין הלכה כר' יוחנן דאמר האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותי' כאילו אוכל טבלים, נראה לי, דהרמב"ם סובר דאף דפסקינן בזה דלא כר' יוחנן דס"ל דטובל, וקי"ל דאינו טובל, היינו טעמא מפני שאין המתנות מעורבין, וכמו שכתב הרמב"ם הטעם הזה בפ"ט מהלכות בכורים, אבל המתנות בעצמן אסור לישראל לאוכלן אף שאין בהם קדושה, אבל כיון שהכהן בעצמו אסור לאוכלן אלא צלי, א"כ נתנה התורה דין באכילתן לאכלם כדין, אלא דברשות כהן מותר לישראל לאכלם, דזהו הדין ג"כ למשחה, וכן הוא לשון הרמב"ם שם בהלכה י' דישראל עצמו אסור לאכלן אלא ברשות כהן, ובגמ' בכורות דף כ"ז איתא, מ"ט לא תני מתנות, אמר לך. תרומה דקדושת הגוף, דכיון דלא מתחלא לא אתי למטעי, הני דקדושת דמים נינהו אתי למטעי בהון דבר מתחל קדושתיהו אארבעי זוזי ואתי למנהג בהו מנהג דחולין, הרי דגזרינן שמא יטעה הכהן ולא יאכל כדרך שהוא מחויב לאכול המתנות, הרי דדין תורה לאכלם כדינם, והא דאם אין שם כהן שם דמיהן, היינו משום דכיון דקדושת דמים הוא מתחלל האי דינא שלהם על הדמים, משא"כ באומר הא לך דינר ותן לבן בתי כהן, הא לא נתחלל, שהרי לא נתן הדמים בעד עצם הדבר, משו"ה אמר הרמב"ם דחייב להפריש כל המתנות היינו שלא יאכלם, אבל אין מחויב ליתן לכהן משום ספק, ויהי' דינם שימכרם לכהן או שיחללם על דמים לישתמש בהדמים, כמו האי דינא דמפריש טלה לעצמו, והאי דינא דמספק אין נותן כלל הוא בעז הבא על הצבי, אבל צבי הבא על העז נותן חצי המתנות שהרי רבתה התורה אפילו מקצת שה, ומחצה נותן לכהן ומחצה אינו נותן, דדילמא מאי דרבי שה הוא לחייב בחצי המתנות, אכן ר"א סובר דודאי מין חי' הוא, וברי' בפני עצמה, ופטור בכל גווני, ולית לי' דרשא דאם שה אפילו מקצת שה.

ה) הדרן לדברינו, שיש שני דינים, דין היחס אם נחשב כבנו, ודין מה נחשב הולד, והנה הא דילפינן מכי יסיר את בנך, דבנך הבא מן הנכרית אין קרוי בנך, יש בזה שני פרושים, רש"י פירש דהלימוד הוא מדכתיב כי יסיר ולא כתיב כי תסיר, ש"מ דקאי על את בתך לא תתן לבנו, אבל על בתו לא תקח לבנך לא קאי, דאי נמי יולדת בן לעבודת כוכבים, לאו בנך הוא, אכן ר"ת פירש דהלימוד הוא מדכתיב כי יסיר את בנך מאחרי, היינו שהחיתון מסיר את הבן מאחרי ה', שאינו מתיחס הזרע אחר ה' אלא שעכו"ם הוא, וכן הרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ז' ז"ל, עון זה אעפ"י שאין בו מיתת ב"ד אל יהי' קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן הבא מהערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אעפ"י שהוא ממזר, והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה' עכ"ל הרמב"ם, הרי שהרמב"ם מפרש כר"ת דהלימוד הוא מכי יסיר, היינו שזהו הסרה שאינו נחשב אחרי ה'.

אכן לכאורה קשה, דלפי זה מאי קאמר, אשכחן שבעה אומות. שאר עכו"ם מנא לן, כי יסיר לרבות כל המסירים, הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא, פירש דלר"ש דדריש טעמא דקרא בלא קרא היינו יודעים דבר זה, וכיון דלדברי הרמב"ם והר"ת אין כי יסיר טעם אלא ידיעה, שהודיעה לנו התורה שבן הבא מהכותית אינו נחשב אחרי ה', א"כ היכי היינו יודעים דבר זה מעצמינו, הלא זהו חידוש גדול שחידשה התורה ומאין היינו יודעים דבר זה מעצמינו, ועוד הרי אדרבה מוכח שאין הטעם שאיסור החיתון הוא בשביל זה, שהרי אף אם נותן בתו לבנו הרי שם הולד מתיחס אחרי ה' שנקרא בנך, ואעפי"כ אסור, ע"כ דלכולי עלמא, היינו אף להר"ת והרמב"ם, האי סוגיא סברא כפירוש רש"י, דהלימוד הוא מדכתיב יסיר, קאי על בתך לא תתן לבנו, משום שהבן של עכו"ם יסיר את בנך שלך שהוא בא מבתך מאחרי ה', שיעבוד עבודה זרה.

ולפי זה אפשר לומר דבזה פליגי שמואל ור' יוחנן, שמואל סבר דקרא דכי יסיר הוא לאשמעינן שבן הבא מכותית אינו מתיחס אחרי ה', שהוא עכו"ם, ולדידי' ישראל הבא על כותית אין הולד ממזר, שהרי עכו"ם הוא ובעכו"ם לא שייך ממזרות, אכן רב יהודה בשם רב אסי וכן ר' יוחנן, סברי דהלימוד הוא מדכתיב כי יסיר ולא כתיב כי תסיר, ש"מ דבנך הבא מן הכותית אין קרוי בנך, ואי אפשר לכתוב שהיא תסיר את בנך שהרי באופן שתקח בתו של עכו"ם לבנך, איננו בנך. א"כ לרב אסי ורב יוחנן ילפינן רק שאיננו בנו. היינו שאין נחשב בן של אבי הבן, ויחס אין לו, אבל הוא ישראל, ואדרבה מוכח שהוא ישראל שהרי האיסור שאסרה התורה הוא מפני שיעבוד ע"ז, א"כ גם האיסור של בתו לא תקח לבנך הוא ג"כ מפני איסור ע"ז, דאף שאיננו בנו, אבל ישראל הוי, והוא בכלל ועבדו אלהים אחרים, וילפינן רק מהאי קרא דיחס אין לו, אבל לא שהוא נחשב עכו"ם, (ואפשר דבדברי ר' יוחנן לא גרסינן תיבות אלא בנה ורק בדברי שמואל גרסינן זה), משו"ה לר' יוחנן ורב אסי ישראל הבא על הכותית הולד הוא ישראל והוי ממזר, משו"ה לקמן דקאי אליבא דר' יוחנן פריך דלמאן דס"ל דרשינן טעמא דקרא תקשה למה לן קרא דכי יסיר, דמעצמינו היינו יודעים שהטעם משום איסור ע"ז ואייתר כי יסיר לרבות כל המסירים, ולמאן דלא דריש טעמא דקרא אדרבה אשמעינן קרא דטעם מפני עבודה זרה, וא"כ האי קרא דוקא בשבעה אומות שהם עובדי עבודה זרה, א"כ בשארי אומות אפשר דאין זה הדין.

אכן הרמב"ם פסק כשמואל דס"ל כי יסיר הוא ידיעה, שאמרה התורה שאם תקח בת עכו"ם לבנך יסיר החיתון את הולד מאחר ה', א"כ הולד הוא עכו"ם, ואמרה התורה הטעם של איסור לקיחת הבת לא משום איסור עבודה זרה, אלא מפני שאז אין מתיחס אחר האב א"כ לא שייך כלל לחלק בין שבעה אומות לשארי אומות, אחרי שאין הטעם משום עבודה זרה, והרמב"ם שפסק דאין הולד ממזר, שהוא פסק כשמואל, לא שייך כלל לחלק בין שבעה אומות לשארי אומות.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה שניות. תימה כו' וי"ל דכלת בן בנו יש לאוסרו שהן בני ירושה ושכיחא גביה אבל בת בני בנים לאו בת ירושה היא ולא שכיחא גביה עכ"ל. נראה בכוונתם דר"ל דבנוגע לאיסורים האלה החכמים החמירו לאסור בני בנים כבנים עד סוף כל הדורות רק בבני בנים הראוים לירושה כי מקור הדין דבני בנים הרי הם כבנים הוא בהלכות ירושה וכדאיתא בב"ב (דף קנט א)122,
ויעויין ברמב"ם שפסק כתוס' שכלת בנו אסורה בלי הפסק עד סוף כל העולם (פ"א מהל' אישות הל"ו אות ט') ומאידך אסר רק את בת בת בנו בלבד דיש לה הפסק (שם אות י"א), ויתכן לבאר את פסקיו כפי ההסבר שבתוס'. אך נראה דיתכן אף ביאור אחר, דהנה כלל גדול יסדו האחרונים (עיין בט"ז יו"ד קי"ז: א') דלא גזרו הרבנן לאסור דברים שהתורה התירם במפורש. ובכן יש לומר דבשלמא בכלתו שהתורה אסרה רק את אשת בנו ולא דורותיו החכמים אסרו את כלת בנו בלי הפסק עד סוף כל הדורות מדין בני בנים הרי הם כבנים כי התורה לא דיברה על בני בנים. משא"כ בתו, בת בתו, ובת בנו כי התורה עצמה אסרה במפורש את דור נכדותיו, אך רק לדור אחד בלבד דהיינו בת הבת ובת הבן שנאסרו כמו בתו ולא דורות אחרים, ולפיכך החכמים לא יכלו לגזור שעוד דורות של נכדותיו תאסרנה מדין בני בנים הרי הם כבנים מאחר שהתורה התירן, ואסרו רק את בת בת בנו בלבד כאיסור שניה מיוחד ולא מדין בני בנים הרי הם כבנים. שהרי כבר גילתה תורה בהדיא שהכלל שבני בנים כבנים רק אוסר דור אחד של בני בנים ולא אוסר עד סוף כל הדורות.
ולפי"ז צ"ל שבעצם חלות איסוריהם מדאורייתא בתו, בת בתו, ובת בנו מהוין אותו חלות שם איסור דבתו, ולכן מדאורייתא חל דין בני בנים הרי הם כבנים לאסור את בת הבן ובת הבת באותו שם איסור דבתו, אך לא דורות נוספים למטה. ברם יעויין ברמב"ם (במנין המצוות ריש הל' איסורי ביאה) שמנה הבת, בת הבת, ובת הבן כשלשה לאוים נפרדים (לאוין ה' ו' וז' שם), ולפי ביאורנו היה בדין שימנם בלאו אחד מפני דכולן אסורות מדין ערות הבת ומדין בני בנים הרי הם כבנים. ומשמע דס"ל להרמב"ם שאין בת הבת ובת הבן אסורות באותו שם איסור דערות הבת מדין בני בנים כבנים אלא דכל א' וא' נאסרה בשם איסור בפני עצמה. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא מאחר דלפי הרמב"ם התורה לא השתמשה פה בדין בני בנים הרי הם כבנים, אזי החכמים היו יכולים לגזור איסור בני בנים הרי הם כבנים עד סוף כל הדורות בלי הפסק, וקשה למה לא גזרו כן.
אמנם בחידושי הרמב"ן חולק על תוס' והרמב"ם וסובר שיש הפסק בשניות דר' חייא רק בנכדות אשתו אבל לא בנכדות בנו דהרי הן אסורות בלי הפסק לכ"ע. ולפי הרמב"ן י"ל שבתו, בת הבת, ובת הבן מהוין ג' חלותי שמות דעריות בפני עצמן ולא שחל בהן דין בני בנים הרי הם כבנים מדאורייתא, ומשו"ה יכלו החכמים לגזור איסורי שניות מדין בני בנים הרי הם כבנים עד סוף כל הדורות, וגזרו ואסרו בת בת הבן עד סוף כל הדורות.
גמ'. שניות מיבעיא. קצת קשה, מאחר שגזרו איסורי עריות על גרים למה לא גזרו איסורי שניות מחמת איסורי העריות. ונראה שניתן לבאר את ההיתר דשניות לגר בשני אופנים:
א) י"ל שלא גזרו איסורי שניות על גר דאסור בעריות מדרבנן דהו"ל גזירה לגזירה, וגזרו איסורי שניות לעריות רק על ישראל הנאסר בעריות מדאורייתא.
ב) א"נ הגזירה שאסרה גר בעריות שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה או שלא יחליפנו בישראל (עיין בתוס' ד"ה ערוה) חלה רק לאוסרו באיסורי ביאה דעריות אך לא ליצור חלות קורבה ושאר בשר בינו לבין העריות שנאסרו עליו. וגזירת שניות נגזרה במקום שיש חלות קורבה בין הגברא האסור לבין הערוה. ומשו"ה לא גזרו איסורי שניות על גרים משום שנאסרו רק באיסורי ערוה בלבד בלי חלות קורבת שאר בשר.
גמרא. אמר רב נחמן גרים הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא וכו'. אליבא דרב נחמן אחין מן האם לכתחילה אסורים להעיד לגר ובדיעבד הרי הם כשרים. ואילו לאמימר אחין מן האם כשרים להעיד לכתחילה. ונראה שהמחלוקת בדין עדות בגרים נוגעת לגדר התקנה באיסורי עריות בגרים. דהרי כ"ע סבורים דעדות אחין כשרה בדיעבד, ומשמע דס"ל שהרבנן לא גזרו קורבה ממש דשאר בשר בין הגר לבין העריות האסורות עליו אלא שגזרו שיאסר באיסורי עריות דעלמא בלי חלות קורבת שאר בשר. ולכן סובר רב נחמן שמשום שאינם קרובים הרי הם כשרים לעדות בדיעבד, ומ"מ גזרו שלא יעידו לכתחילה שלא יחליפנו בישראל (עיין בתוס' ד"ה ערוה). ואמימר סובר שמעידים גם לכתחילה משום שאינם קרובים ואין טעם לגזור עליהם פסול עדות אפילו לכתחילה, כי עדות לבית דין מסורה ולא יחליפנו בישראל.
אמנם לכאורה נראה שהשאלה אם הרבנן גזרו חלות קורבת שאר בשר בין הגר לבין העריות האסורות עליו או שגזרו איסורי ביאה בלי חלות קורבת שאר בשר תלויה במחלוקת בין הרמב"ם לבין תוס'. דיעויין ברמב"ם (פי"ד מהל' איסורי ביאה הל"י - י"ג) שכ' וז"ל העכו"ם אין אסורים עליהם משום ערוה אלא אמו ואשת אביו ואחותו מאמו כו' אבל שאר העריות מותרין להן. עכו"ם שנתגייר כו' הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא עכו"ם כו' אינן שאר בשר. ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערוה כלל. דין תורה שמותר לעכו"ם שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אבל חכמים אסרו דבר זה כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שאמש היתה לו זו אסורה והיום מותרת וכן גר שבא על אמו או אחותו והיא בגיותה ה"ז כבא על הנכרית. כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר, אם היה נשוי כשהוא עכו"ם לאמו או לאחותו ונתגיירו מפרישין אותן כמו שביארנו. ואם היה נשוי לשאר עריות ונתגייר הוא ואשתו אין מפרישין אותן. גר אסור בשאר האם אחר שנתגייר מד"ס, ומותר בשאר האב אע"פ שיודע בודאי שזה שארו מאביו, כגון תאומים שדבר ברור שאביו של זה הוא אביו של זה אעפ"כ לא גזרו על שאר אביו. לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ואשת אביו ואשת בנו אע"פ שנשאת לאחיו או לאביו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו. וכן אחות אמו מאביה ואחותו מאביו ובתו שנתגיירה מותרת לו. אבל אינו נושא לא אחותו מאמו ולא אחות אמו מאמה ולא אשת אחיו מאמו שנשאה אחיו אמו אחר שנתגייר, אבל אם נשאה אחיו כשהוא עכו"ם ה"ז מותרת לו עכ"ל. וכשנדייק בהלכות הרמב"ם נוודע (וכ"כ בכסף משנה) שהרמב"ם אסר עריות מצד האם של הגר אע"פ שעריות אלו היו מותרות לו כשהיה נכרי שהרי כשהיה נכרי הרמב"ם אסר כעריות מצד האם רק את אמו ואת אחותו מאמו, ואילו אחרי שנתגייר הרמב"ם אסר עליו כל העריות דשאר בשר מצד האם כולל גם את אחות אמו ואת אשת אחיו מאמו. וצ"ע שהרמב"ם לא הביא בהלכותיו כטעם לגזירה אלא הטעם "כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה", וא"כ קשה למה אסר שאר העריות. ונראה דס"ל לרמב"ם דמטעם "שלא יאמרו וכו'" הפקיעו הרבנן את הדין דגר שהתגייר כקטן שנולד דמי, וגזרו על הגר את הקורבה דמקודם גירותו שהיתה לו בגיותו בינו לבין אמו. ולפיכך הגר אסור בכל העריות של בן ישראל מצד שאר בשר אמו ואפילו באלו הקרובות שהיו מותרות לו בגיותו, שהרי לא גזרו שהאיסורים שאסרוהו בהיותו גוי יאסרוהו עכשיו שהוא גר, אלא גזרו חלות קורבה בין הגר לבין אמו, ולכן כל קרובות אמו הרי הן עתה קרובותיו, ולכן אחרי הגיור הרי הוא אסור בכל קרובות האם האסורות על כל אחד מישראל, ובהתאם לכך הגר אסור באחות אמו ובאשת אחיו מאמו ככל איש מישראל, ואע"פ שהיה מותר בהן כשהיה גוי123. ויעויין בתוס' שכתבו שיש שני טעמים לגזירת דיני העריות על הגר, א) שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה; ב) שלא יחליפנו בישראל. והסבירו דגזירת "שמא יאמרו" חלה רק כשהיה חלות איסור ערוה בגיותו, ובמקום שלא היה חלות איסור מקודם אסרו קרובי האם מחשש שלא יחליפנו בישראל. אליבא דהתוס' גזירת "שמא יאמרו" חלה רק כשהיה חלות איסור בגויותו, וממילא אין הכרח לומר כפי שאמרנו ברמב"ם דחלה חלות קורבה, דיתכן דחל חלות איסור בלבד.
ברם יש לעמוד על עוד נקודה - הרמב"ם ס"ל דהרבנן גזרו על גר רק קורבת אם בלבד ולא קורבת אב, ולפיכך פסק שגר מותר בכל הנשים שהרי הן שאר בשרו מצד האב אפילו באשת אביו שהיתה אסורה לו קודם הגירות. מאידך התוס' בסוגיין (ד"ה ערוה) פליגי עם הרמב"ם וסוברים שגזרו על קרובי אביו שהיו אסורות עליו לפני הגירות כמו אשת אביו מגזירת שמא יאמרו. ונראה שהרמב"ם אזיל לשיטתו שגדר האיסור של "שמא יאמרו" הוא שתקנו שמדרבנן יש קורבה גם אחרי גירות והיינו דוקא קורבת האם ולא קורבת האב. ומאידך תוס' סוברים שגזירת שמא יאמרו היא תקנת איסור בעלמא ולכן שפיר חלה אף בקרובי האב. ועוד משמע מתוס' דס"ל דאף גזירת שמא יחליפנו גזירת איסור בעלמא הוא ולא שגזרו דין קורבה על הגר שהרי ע"י גזירת שמא יחליפו הסבירו נמי את הדין שאחין גרים לא יעידו זה לזה ושבדיעבד עדותן כשרה, ובפשטות כוונתם כהנ"ל במחלוקת שבין רב נחמן לבין אמימר דלכו"ע לא גזרו קורבה, ולכן בדיעבד עדותן כשרה וחלוקים רק אם יש איסור בעלמא לכתחלה.
אמנם לפי הרמב"ם צ"ע שהרי ס"ל שכשגזרו עריות על הגר גזרו חלות קורבה בינו לבין אמו ובין קרובותיה, וא"כ קשה היאך מבארים אליביה את המחלוקת שבין ר"נ לבין אמימר בהגדת עדות דגר לקרוביו, ובמיוחד אליבא דהרמב"ם צריכים להבין מדוע עדות גרים שהם אחים כשרה בדיעבד, שאם קרובים הם מדרבנן בדין הוא שעדותן תהיה פסולה.
והנה יעויין ברמב"ם (פי"ג מהל' עדות הל"א) שכתב וז"ל הקרובים פסולים לעדות מן התורה כו' אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד כו' אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות כולן פסולין מדבריהן עכ"ל. וצ"ע מדוע פסק הרמב"ם בעלמא שקרובים מצד האם פסולים להעיד מדרבנן אפילו בדיעבד, ואילו לר"נ אחים גרים פסולים להעיד מדרבנן רק לכתחילה אבל בדיעבד כשרים.
ונראה לחלק בין דין קרובי האם דעלמא לבין דין קרובי הגר, כי קרובי האם קרובים מדאורייתא וכדחזינן מפרשת העריות שאסרה אף עריות דשאר בשר מצד האם, אך פסולים לעדות רק מדרבנן. ולכן מאחר שהרי הם קרובים מדאורייתא, הרבנן פסלום לעדות גם בדיעבד. משא"כ קרובי הגר, שעצם הקורבה חלות קורבה מדבריהם הוא ולא מדאורייתא, ולפיכך לא פסלום הרבנן להעיד בדיעבד. ולאמימר מפני שעדות מסורה לבי"ד אין גזירה כלל וכשרים אף לכתחילה.
ועוד נראה לומר אליבא דהרמב"ם דיתכן שהרבנן גזרו שחלה קורבת שאר בשר בין הגר ובין אמו וקרובותיה אך לא גזרו שחל יחוס ביניהם, דמשנתגייר הגר אינו מתייחס אחרי אמו שהולידה אותו בגויותה. איסורי ערוה חלים מחמת חלות דין שאר בשר שחל מדרבנן בין הגר ובין אמו וקרובותיה, ואילו פסול עדות תלוי בדין יחוס שחל בין קרובים124, וגר אף מדרבנן אין לו יחוס לאמו הנכרית. ונראה להביא סמוכין שחלות דין יחוס אינו תלוי בחלות דין שאר בשר ממה שמסופקים בתוס' (סנה' דף סח: ד"ה קטן) אם גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אמו. ולכאורה קשה להבין את ספקם שהרי גמרא מפורשת (לקמן דף צח:) ששני אחין תאומים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה חייבים משום אשת אח מן האם מדאורייתא דקרובים הם מהאם, וא"כ צ"ע מ"ש דין ירושת האם שמסתפקים בו תוס' מאיסורי עריות מצד האם שבודאי חלים. ונראה שדין העריות תלוי בחלות שם שאר בשר שחל מדאורייתא בין הוולד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לבין אמו, משא"כ דין ירושת נחלה שאינו תלוי בחלות שם שאר בשר אלא בחלות דין יחוס שחל בין האם לבין בנה, ומאחר שהוולד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה התגייר בבטן אמו מסופקים בתוס' האם הוא מתייחס אחריה ויורשה או שאינו מתייחס אחריה שהרי הוא גר, ואע"פ שחל בינו לבינה דין שאר בשר.
ובדרך זה י"ל אליבא דהרמב"ם אף בנוגע לגר, שאע"פ שהרבנן גזרו חלות דין שאר בשר בינו לבין אמו שילדתו בגויותה ואסרוהו באיסורי עריות מחמתה, מ"מ לא תקנו יחוס בינו לבין אמו הנכרית, ולפיכך קרובי הגר מן האם כשרים לעדות בדיעבד לר"נ ולכתחילה כשרים הם לאמימר, ואינם פסולים לעדות מדרבנן, כי חסר ביניהם ובין הגר חלות דין יחוס שהוא הפוסל קרובים לעדות125. ולפי"ז יתכן שאף שני תאומים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה כשרים לעדות, ונראה שתלוי בספק התוס' בירושת האם, האם מי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אמו או לא, שביארנו שהספק הוא האם הוולד מתיחס לאמו או לא, ולכן כמו שיש ספק לתוס' בדין ירושת אמו ה"ה שיש ספק בדין פסול עדות לקרוביו מצד אמו כי דין פסול עדות תלוי ביחוס שחל בינו לבין אחיו ולא בחלות דין שאר בשר.
ונראה להביא עוד ראייה דהרמב"ם ס"ל דהגזירה "שלא יאמרו וכו'" חידשה חלות קורבה בין הגר לבין אמו ממש"כ בפ"ה מהל' ממרים (הלי"א) וז"ל הגר אסור לקלל אביו הגוי ולהכותו ולביזהו כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו ונוהג בו מקצת כבוד עכ"ל, ואם ננקוט כתוס' שגזרו רק איסורי ערוה בלבד בלי חלות קורבה בין הגר לבין אמו אין כאן מקום לחייבו בכיבוד אב ואם. ומוכח דהרמב"ם ס"ל דהרבנן גזרו חלות דין קורבת שאר בשר בין הגר לבין אמו, ולכן חלים דיני קורבה אף לענין איסורי קללה ובזיון דאביו ואמו הנכרים. ברם צ"ע ברמב"ם המחייב אף כיבוד אב מחמת גזירת שלא יאמרו וכו' שהרי הוא פסק דבגזירה זו אסרו הרבנן רק עריות מצד האם ולא מצד האב. ובפשטות גזרו לגר חלות קורבה לאמו בלבד ולא לאביו, וצ"ע מדוע מחייב הרמב"ם את הגר בכבוד אביו מאחר שאינו קרוב לאביו כלל, וצע"ג126.
תוס' ד"ה נשא. וז"ל וריב"א פי' דלהכי נקט הורתו שלא בקדושה דאי בקדושה הרי הוא כישראל גמור ומותר באחותו שנולדה בהיותה נכרית כיון דלית ביה צד נכרית כלל ולא שייך בה שמא יאמרו עכ"ל. ונראה בביאור שיטת הריב"א דס"ל שהגזירה "שמא יאמרו באנו כו'" חידשה חלות קורבה בין הגר לבין קרובותיו הנכריות. וכל זה גזרו הרבנן בגר שפעם היה לו חלות שם נכרי עם קורבה לנכריות ומפני כך גם אחרי שנתגייר גזרו רבנן חלות שם קורבה לנכריות מצד אמו, משא"כ בהורתו ולידתו בקדושה, דישראל גמור הוא ואינו גר, שלא שייך לו כלל חלות שם נכרי, ולכן אינו בר קורבה עם נכריות מצד אמו אף מדרבנן, ובהתאם לכך מותר הוא בכל קרובות אמו הנכריות.
בא"ד. וה"ר חיים פירש דדוקא נקט ולידתו בקדושה דאז מן האב יקיים שלא ראה עצמו בנכריות וליכא למימר ביה שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה אבל אם גם לידה שלא בקדושה אפי' מן האב יוציא דכיון שראה עצמו בנכריות אתי למימר באנו מקדושה חמורה כו'. ר"ל שבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה מעולם לא חל בו קורבה ודין ערוה עם נכריות ולכן אין גזירה לאסור אותו אח"כ משום שמא יאמרו. ויש לעיין בדבריהם שהרי מדובר גם בקרובותיו שחיו כשהיה עובר במעי אמו לפני שטבלה, וא"כ כשהיה אז עובר נכרי במעי אמו אכן היה אסור בקרובותיו הנכריות מדאורייתא.
ונראה דס"ל לתוס' שאין איסורי עריות חלין על עובר שבמעי אמו אלא רק משנולד, ומשו"ה קבעו שהעובר שנולד בקדושה מעולם לא נאסר מדאורייתא בקרובותיו הנכריות. ועיין בשו"ת הגרע"א זצ"ל (סי' קע"ב) שחולק ע"ז וס"ל שאיסורי ערוה חלין על עובר שבמעי אמו, והגר"ח זצ"ל חלק עליו בתוקף וסבר שאיסורי ערוה חלין בלידה בלבד ולא חלין על עובר שבתוך מעי אמו127. ומתוס' מוכח כגר"ח ז"ל. ועוד יש להביא ראייה לגר"ח זצ"ל משיטת ר' שמעון (לעיל דף יח: - יט:) המתיר איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו ביבם ולבסוף נולד דהואיל ומצאה בהיתר הותרה, ואם נאמר שאיסורי ערוה חלין על עובר במעי אמו הרי נאסר לפני היבום כשהיה עובר, אלא מכאן שעובר אינו נאסר באיסורי ערוה שחלים דוקא כשנולד.
בא"ד. ומיהו נראה לר"י כו' משמע דבהאי דלידתו בקדושה שייך שפיר טעמא שמא יאמרו אע"פ שלא ראה עצמו שעה אחת בנכריות כו' עכ"ל. אליבא דה"ר חיים הרבנן גזרו "שמא יאמרו" רק כשחלה קורבה בהיותו נכרי דהמשיכו הקורבה מגויותו לאוסרו גם בגירותו. מאידך הר"י סובר דגזירת "שמא יאמרו" חידשה קורבה בין הגר לקרובותיו הנכריות ואינה תלויה באם חלה קורבה כשהיה נכרי או לא, ואף בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה גזרו קורבה בינו לבין אביו ואמו הנכרים. וכבר הבאנו ששיטת הרמב"ם ממוצע היא בין הר"ח ובין הר"י דס"ל שגזרו הרבנן קורבה לגר רק בינו לבין אמו ולא בינו לבין אביו. ונראה שטעמו משום גזיה"כ "זרמת סוסים זרמתם" המובאה בסוגיין (דף צח.) המפקיעה את הקורבה שבין גר ישראל לבין אביו נכרי אך לא בינו לבין אמו הנכרית, ומשום "שמא יאמרו" הרבנן ביטלו את הדין של כקטן שנולד דמי אך לא את הדין דזרמת סוסים זרמתם, ולכן מדרבנן קרוב הוא לאמו ולא לאביו.
ע"כ ענין שניות
משנה. מי שיש לו אח מ"מ. יעויין ברשב"א שהביא מחלוקת בין הגאונים אם משומד נחשב כאח לענין יבום וחליצה. והרשב"א הקשה מהגמרא לקמן (דף מז:) שישראל מומר קידושיו קידושין. ולכאורה אין כאן קושיא שאע"פ שישראל הוא וקידושיו קידושין מ"מ יתכן דאינו אחיו ליבום דיבום צריך אחיו במצוות128.
122 קצת קשה שהרי בת בני בנים יורשת במקום שאין לה אחים ולכאורה גם בה נאמר מכח אבוה דאבא קאתינא (ונ"מ לבעלי חובות כדאיתא בב"ב שם). והגם שזה מילתא דלא שכיחא אבל יש בה עיקר חלות דין דבני בנים כבנים.
123 קצת קשה, למה לפי"ז חילק הרמב"ם בין גר שהיה נשוי לאמו ובין גר שהיה נשוי לשאר עריות בנוגע לבדיעבד, הרי תרוייהו בכלל חדא גזירה שגזרו שיש לו קורבת אם אחר גירות.
124 והא ראייה מפסול עדות דאורייתא שחל רק ביחוס דמשפחת אב, והפסול מדרבנן בקרובי האם כמו"כ חל נמי מדין יחוס משפחתה ולא מדין שאר בשרה.
125 ויתכן שהטעם הוא משום שרק כשחלים קורבת יחוס יש קורבה בדעת שהוא גופו ועיקר הפסול של קרוב.
126 אולי י"ל דבשלמא בעריות, דעריות מצד האב ועריות מצד האם מהווין איסורים ושמות שונים, חילקו הרבנן ביניהן וגזרו קורבה ועריות על גר מצד אמו בלבד. משא"כ במצות כיבוד אב ואם, דמצוה ואזהרה אחת היא, ולפיכך לא רצו הרבנן לחלק בגר בין כיבוד אם לבין כיבוד אב, וכמו שהתורה עצמה לא חילקה בישראל במצות כיבוד בין אב לבין אם.
127 הגרע"א זצ"ל דן בהיתר של בעל לבא על אשתו מעוברת דלכאורה בא על בתו הוא. ואמר הגר"ח זצ"ל לבנו הגר"מ זצ"ל שבכל דברי הגרע"א זצ"ל בחידושיו ושו"ת הרבים תמיד נקט הגרע"א זצ"ל בסברא הישרה שקשה לחלוק עליה חוץ מבשלש מקומות שסברות הגרע"א זצ"ל קשה מאד להולמן, וכאן הוא אחד מהמקומות שסברת מרן הגרע"א זצ"ל צריכה עיון רב משום דעובר אינה ערוה כדמבואר בפנים. ויעויין בחדושי רבנו חיים הלוי (פ"ז מהל' אישות הלט"ז) שקבע שאע"פ שקנין קדושין תופסין בעובר נקבה מ"מ לא חלה בה חלות אישות ולא שם ערוה - לא בה ולא בקרובותיה. ויעויין בדברי הגאון בעל תפארת ישראל לתמורה (פ"ו מ"ה), וע"ע בחדושי הגר"ח פ"ז מהל' עבדים (הל"ה).
128 עיין גמרא ב"ק (דף פח א) ז"ל אחיו הוא במצוות עכ"ל.

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

הנך תרתי דדמיין להדדי. אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב שהן צד אחוה דאב ולמטה דידהו ערוה: שלישי שבבנו. בת בן בנו דהא בת בנו ערוה: ושבבתו. בת בן בתו שהרי בת בתו ערוה הלכך בת בן בתו שניה וכן בת בן בנה של אשתו או בת בן בתה: רביעי שבחמיו. דור רביעי שבחמיו היינו אם אם חמיו והוא דור רביעי לאשתו ואשתו בכלל: ושבחמותו. אם אם חמותו: שניה. דאם חמיו ואם חמותו ערוה שהן בכלל אשה ובת בנה אשה ובת בתה הלכך אמו שניה: מאי שנא למעלה. דקרי לאם אם חמיו ואם אם חמותו רביעי וקא חשיב לאשתו בחושבנא דדרי: ומאי שנא למטה. דקרי לבת בן בנו דור שלישי ולא חשיב אשתו דתהוי רביעי: לאו מכח אשתו קאתי. אלא מכח דידיה דבבנו מאנוסה עסקינן: לההיא מתניתא. הא דקתני לעיל מה הן שניות בההיא איירי רב ואמר ארבע יש להן הפסק ותו לא אבל בהנך דר' חייא איכא: ת''ש. דתני בשניות דר' חייא שלישי שבבנו ורביעי שבחמיו ותו לא אלמא יש להם הפסק: בגרים. גזרו שניות שאם היה גר נשוי אם אמו יוציא: מקדושה חמורה. שהעובדי כוכבים מוזהרין על העריות: לא גזרו בהו רבנן. דכקטן שנולד דמי ואין לו קורבה: לא יעידו. לכתחלה דקורבת אם בגרים קורבה היא דהא ודאי אמו היא: ואם העידו עדותן עדות. דכקטן שנולד דמי: מעידין לכתחלה. דרחמנא אפקריה לזרע מצרי דכתיב זרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג) הלכך קורבת אב אינה קורבה: מאי שנא. עדות מעריות דאמר לקמן בפרק נושאין (דף צח.) גר שהיה נשוי אחותו מן האם יוציא: לכל מסורה. הכל נושאין נשים הלכך אי שרית לקיומה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכולי עלמא לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי: לבית דין מסורה. ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתיא לאכשורי אחין ישראל דבית דין ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: מתני' אח מכל מקום. בגמרא מפרש: ואחיו לכל דבר. מפרש בגמ': שפחה ועובדת כוכבים ולדה כמוה. ובתרה אזיל כדיליף בגמ': על מכתו ועל קללתו. אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה: גמ' מדלענין יבום מיפטר. את אשת אביו מיבום פוטר כגון אם היה לו בן ממזר ונשא אשה ומת ולא ילדה לו פטורה מן היבום בשביל הממזר בן בעלה כדיליף לקמן בן אין לו עיין עליו:

שניות דרבי חייא יש להן הפסק או לא. תימה דלעיל תנא דכלת בן בנו אסורה עד סוף כל הדורות ודומה דכ''ש בת בן בנו עד סוף כל הדורות שהן קורבי עצמו ולא מחמת קדושין וי''ל דכלת בן בנו יש לאוסרו שהן בני ירושה ושכיחא גביה אבל בת בני בנים לאו בת ירושה היא ולא שכיחא גביה: ערוה לכל מסורה. תימה דלעיל קאמר דטעמא דגרים שלא יאמרו באנו מקדושה כו' והכא משמע טעמא משום דאתיא לאיחלופי בישראל כדפי' בקונטרס וכן בפ' נושאין (לקמן דף צז: ושם) משמע דטעמא משום איחלופי גבי בני יודן אמתא אישתחרור שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי וקאמר מן האם ולא מן האב כולי עלמא לא פליגי דאסור [מן האב ולא מן האם כולי עלמא לא פליגי דמותר כי פליגי מן האב ומן האם] ואי משום שמא יאמרו אמאי שרי התם מן האב ומן האם אבל אי משום איחלופי ניחא דכיון דאיכא נמי צד אב לא אתי לאיחלופי דבתר אב שדי להו ומצרים אין להם קורבת אב דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ולא שייך למיגזר אטו ישראל ויש לומר דהני תרי טעמי צריכין דבקורבת אב שהיו אסורין קודם לא שייך טעמא לאיחלופי שהכל יודעים דרחמנא אפקריה לזרעיה כגון אשת אביו לרבי עקיבא ואחות אביו לרבי אליעזר דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נח.) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ר' אליעזר אומר אחות אביו ור''ט אומר אשת אביו הוי טעמא שלא יאמרו כו' אבל אשת אביו לרבי אליעזר ואחות אביו לרבי עקיבא שרי דלא משום שמא יאמרו איכא ולא משום איחלופי איכא אבל עריות שמצד אם שלא היו אסורות קודם יש לאסור משום איחלופי דמשום שמא יאמרו ליכא והא דאמר בפרק ד' מיתות (ג''ז שם) נשא אחותו מן האם יוציא היינו משום איחלופי דשמא יאמרו ליכא שלא היו נאסרות בגיותם ומן האב יקיים דמשום איחלופי ליכא בצד אב כדפרישית והיינו טעמא נמי דאמר אחין מן האם לא יעידו לכתחלה דלמא אתי לאיחלופי אבל מן האב יעידו לכתחלה: מי שיש לו אח מ''מ זוקק אשת אחיו. בגמרא מפרש לאתויי ממזר וא''ת מרישא שמעינן לה בת ישראל לנתין וממזר דחולצת ולא מתייבמת ויש לומר דאי מהתם הוי אמינא כששניהם ממזרים אבל כשאחיו המת כשר אין אחיו ממזר זוקק אשתו: פשיטא אחיו הוא. תימה אמאי פשיטא ליה הא איצטריך שפיר לאשמועינן דמחייבי כריתות הוי אחיו ולא ממעטינן ליה למי שיש אישות לאביך בה כדפריך לקמן (דף כג.) לרבי יוסי בר יהודה ואימא למי שיש אישות לאביך בה למעוטי חייבי כריתות וי''ל דה''מ לשנויי הכי אלא דניחא ליה לשנויי דאיצטריך משום דהוה ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דמשום האי טעמא איצטריך בן אין לו עיין עליו דממזר פוטר מן היבום דלא נימא דנילף אחוה אחוה מבני יעקב דלא זקיק ומדלא זקיק מיפטר נמי לא פטר ועוד אור''י דהכי פריך פשיטא כיון דתני אחיו הוא לכל דבר פשיטא דזוקק נמי ליבום ומשני דס''ד אע''ג דאחיו הוא לכל דבר ה''א [ליבום] לא זוקק משום דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב ובתר הכי פריך ואחיו הוא לכל דבר דהיינו ליורשו וליטמא לו פשיטא כיון דזוקק ליבום אף על גב דהוה ס''ד למילף מבני יעקב כ''ש לשאר דברים:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד