דף כ - ב
ומשנינן: מסתברא שיש לחלק ביניהן.
כי חייבי לאוין, בעלמא, שלא במקום יבום, תפסי בהו קדושין.
ונעמיד את משמעות הכתוב "אם לא יחפוץ האיש לקחת", באותן נשים שבעלמא, שלא במקום יבום, קוראים בהן "לקחת". ובכללן, גם חייבי לאוין, שאני קורא בהן "לקחת" בדיעבד. שהרי בעלמא, שלא במקום יבום, קידושין תופסים בחייבי לאוין, בדיעבד.
ובא הכתוב לומר, שאף על פי שאינן מתייבמות, כי ביחס לייבום אין אני קורא בהן "לקחת", בכל זאת הן חולצות, מכח הריבוי של "ועלתה יבמתו השערה".
[אם כי במקום ייבום לא יהיה בחייבי לאוין כל קנין, היות ורק לחליצה הן התרבו מ"יבמתו", ולא ליבום]!
אבל חייבי כריתות - לא תפסי בהו קדושין אפילו בעלמא בדיעבד. ואי אפשר לקרוא בהן "לקחת" בשום ענין. ולכן, הן התמעטו מהכתוב "אם לא יחפוץ האיש לקחת", האומר שכל שאינה ליבום אינה עולה לחליצה
ונמצינו למדים, שזה שאין עשה של יבום דוחה את לאו של איסור כהן גדול באלמנה מן האירוסין, הוא כיון שאין אני קורא בה "לקחת" [לולי הדחיה]. ורק לחליצה התרבו חייבי לאוין מ"יבמתו", ולא ליבום.
וכיון שאין אני קורא בהן "לקחת", ואין בחייבי לאוין מושג של ייבום, הרי גם בדיעבד, אם יבוא היבם על יבמה שהיא חייבי לאוין, הוא לא יקנה אותה.
מתיב רבא על לימודו של רב גידל אמר רב, מברייתא:
דתניא: יבמה שהיא איסור מצוה ואיסור קדושה, אם בא עליה באיסור, או חלץ לה - נפטרה צרתה מהחליצה! ואי סלקא דעתך, שחייבי לאוין מדאורייתא רק לחליצה רמיא, עומדות הן, אבל לייבום לא רמיא, אינן עומדות -
תיקשי: כי בא עליה - אמאי נפטרה צרתה!? והרי כיון שהיא אינה נקנית ליבם, ולא מתקיים בביאתה מצות ייבום, כיצד נפטרה צרתה מן החליצה!?
הוא, רבא, מותיב לה, לקושיה מהברייתא, והוא גם מפרק מתרץ לה:
ברייתא זו - לצדדין קתני לה, שאין הברייתא אומרת כלל אחד, אלא דיניה מתפצלים:
"בא עליה" האמור בברייתא, הולך אאיסור מצוה, שהיא איסור "שניות" מדרבנן, ולכן הוא קונה אותה בביאתו, ומכח זה הוא פוטר את צרתה מן החליצה.
ואילו מה שאמור בברייתא "חלץ לה", הולך אאיסור קדושה, שהוא איסורי כהונה, שהם לאו מן התורה.
ואם יבוא עליה - אכן לא יקנאה, ולא יפטור את צרתה מהחליצה.
אך כיון שלמדנו מהריבוי של "יבמתו" שהיא חולצת, פוטרת היא את צרתה, בחליצתה.
ועוד מתיב רבא, על רב גידל אמר רב, מברייתא אחרת:
דתניא: מי שהיה פצוע דכא, שנפצעו ביציו.
וכן מי שהיה כרות שפכה, שנכרת הגיד שלו.
או שהיה סריס אדם, שאינו מוליד.
וכל אלו אסורים לבוא בקהל מן התורה.
וכן אם היה זקן שאינו ראוי להוליד.
אם מתו, והשאירו נשים -
או חולצין או מייבמין, וכפי שיתבאר.
כיצד?
ומבארת הברייתא שמדובר כאן בשני אופנים שונים:
האחד, כגון שמתו הפסולים, והנידון הוא על נשותיהם שהשאירו אחריהם.
והשני, כגון שמתו אחיהם הכשרים, והנידון הוא דינם של האחים הפסולים בנשותיהם של אחיהם הכשרים, שמתו.
האופן הראשון:
מתו [פצוע הדכא או כרות השופכה או סריס האדם או הזקן], ולהם אחים כשרים.
והיו להם [לכל הפסולים], נשים.
ומשמתו הפסולים, נפלו נשותיהם לפני אחיהם הכשרים.
ועמדו האחין הכשרים, ועשו מאמר [קידושי יבמה לפני ביאה] בנשותיהן של הפסולים. ונתנו אחר כך גט למאמרם, וחלצו -
מה שעשו - עשו.
ואם בעלו את הנשים - קנו, כמו בכל יבום.
האופן השני:
מתו האחים הכשרים.
ועמדו הם, הפסולים, ועשו מאמר בנשותיהן של אחיהם הכשרים.
ונתנו גט למאמרם, או שחלצו -
מה שעשו עשו.
ואם בעלו - קנו.
ואולם, אסור להם לפסולים לקיימן לנשות אחיהם אצלם, משום שנאמר [דברים כג] "לא יבא פצוע דכא בקהל ה'"!
ומדייק רבא: ואי סלקא דעתך, יבמה שהיא חייבי לאוין מדאורייתא, רק לחליצה רמיא, ואילו לייבום לא רמיא מן התורה.
אם בעלו הפסולים את יבמותיהן האסורות עליהן באיסור לאו - אמאי קנו אותן!?
והרי כלפיהם היא נשארה ערוה של אשת אח, שאין בה כל אפשרות של יבום או של תפיסת קידושין!?
ומכח קושיה זו, דוחה רבא את לימודו של רב גידל אמר רב, שאין אלמנה מן האירוסין מתייבמת מכח דרש הפסוק של "לקחת" ו"יבמתו".
אלא, אמר רבא: כך הוא ההסבר מדוע היא אינה מתייבמת:
אלמנה מן האירוסין נמי - עשה ולא תעשה הוא! ואין בכוחה של של מצות עשה של ייבום לדחות עשה ולא תעשה. [1]
דכתיב [ויקרא כא], בתחילת הפרשה העוסקת באיסורי כהונה: "קדושים יהיו לאלהיהם".
והרי זו מצות עשה, הנוספת ללאו שנכתב אחריה.
ממזרת ונתינה, שהיא חייבי לאוין אך אין בה את המצוה של הכהנים - מאי איכא למימר?
ומשנינן: כתיב: [ויקרא יא] "והתקדשתם".
ותמהינן: אי הכי, כל התורה כולה נמי, עשה ולא תעשה הוא! דהא כתיב "והתקדשתם" על כל המצוות!?
אלא, אמר רבא:
גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין.
וגם עליו יש לתמוה: ממזרת ונתינה, שאין בהן גזירה זו - מאי איכא למימר?
ומשנינן: גם בהן יש לגזור שלא תתייבמנה: גזירה במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה.
ותמהינן: אם יש מקום לגזירה שכזו, אלא מעתה - אשת אחיו מאביו לא תתייבם, גזירה משום אשת אחיו מאמו!
ומשנינן: ייבום - בנחלה תלא רחמנא.
מידע ידיע. ועוד תמהינן: אשה שאין לה בנים לא תתייבם, גזירה משום אשה שיש לה בנים!
ומשנינן: ייבום - בבנים תלא רחמנא.
מידע ידיע שאם יש לה בנים אינה מתייבמת.
ועוד תמהינן: אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתייבם, גזרה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו!
ומשנינן: ייבום - בישיבה יחד בעולם תלא רחמנא.
מידע ידיע.
ועוד תמהינן: כל הנשים לא תתייבמנה, גזרה משום אילונית שהתמעטה מייבום.
ומשנינן: איילונית לא שכיחא, ולא חששו לגזור בגללה.
ופרכינן: אם כך, הרי ממזרת ונתינה נמי לא שכיחא, ולמה גזרו בה שלא תתייבם, שמא יקחוה לאשה שלא במקום מצוה.
אלא אמר רבא: אסרו חכמים לייבם אלמנה מן האירוסין לכהן גדול, גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. כי בביאה שניה אין מצוה, ואין בה מצות עשה שתדחה לא תעשה.
תניא נמי הכי: אם בעלו חייבי לאוין קנו - בביאה ראשונה.
ואסור לקיימן - בביאה שניה.
הדר אמר רבא, ואיתימא רב אשי: לאו מילתא היא דאמרי, שאין מייבמים אלמנה מן האירוסין לכהן גדול משום גזירה. אלא, מעיקר הדין אי אפשר לייבם!
משום דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואז אין עשה דוחה לא תעשה.
ואם לאו, שאין אתה יכול לקיים שניהם, רק אז יבא עשה וידחה את לא תעשה.
והרי הכא נמי אפשר לקיים את שניהם, בחליצה, ללא צורך בדחיית הלאו, דמקיים בכך גם עשה וגם לא תעשה.
מיתיבי מהברייתא לעיל, ששנינו בחייבי לאוין: ואם בעלו - קנו!
ומוכח שמן התורה היא עומדת ליבום, ונדחה הלאו מפני מצות יבום.
ומסקינן: אכן תיובתא היא לרבא, ואיתימא רב אשי!
איתמר: ביאת כהן גדול באלמנה, יבמתו, מן האירוסין, וכפי שתבאר הגמרא, מיד -
נחלקו בדבר רבי יוחנן ורבי אלעזר.
חד אמר: אינה פוטרת צרתה.
וחד אמר: פוטרת את עצמה ואת צרתה מן החליצה.
והועילה הביאה לקנותה, ושוב אין היא צריכה חליצה, אלא מעתה היא יוצאת ממנו בגט בלבד.
הערות
[1] למסקנת הגמרא, שחייבי לאוין מתייבמות מן התורה, ואינן אסורות אלא גזירה אטו ביאה שניה, הרי לומדים את הריבוי של "יבמתו" לחייבי לאוין ועשה. ו"אם לא יחפוץ לקחת" לחייבי כריתות. [ריטב"א]. ונמצא, שחייבי לאוין ועשה חולצות מן התורה, אך אינן מתייבמות מן התורה. וכן כתבו התוס' ותוס' הרא"ש. והוסיף הרמב"ן שעל אף שלעיל [בדף ג א] אומרת הגמרא כל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה", אין זה אלא "לישנא דקרא", ולא משום מדרש.
הא דאקשינן ממזרת ונתינה מאי איכא למימר. ה"ה דמצי למימר גרושה וחלוצה מאי איכא למימר אלא משום דדלמא ה"א כל פסולי כהונה גזרו זה מפני זה אבל בשל ישראל מאי א"ל אי נמי איידי דאקשינן לאידך לישנא ממזרת ונתינה פריך נמי מינייהו להאי לישנא.
ודאקשינן אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזירה וכו'. לומר שנעקר לגמרי מצות יבום מדבריהם ונקיים מצות חליצה משום גזירה אי נמי הכי קאמר אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם וכשם שאי אפשר לחוש בזה שלא תעקור מצות יבום לא נחוש בזה.
ובתוספות מעיילי פילא בקופא דמחטא, ומפרשים הכי: אלא מעתה אשת אחיו מאביו שלא מאמו לא תתיבם עד שיהיו מיוחדין מן האב ומן האם גזירה משום אחים שאין מיוחדין אלא מן האם בנחלה תלי רחמנא ומידע ידיע דאח מן האם לאו בר נחלה הוא אשה שאין לה בנים עכשיו אלא היה לה ומתו בחיי בעלה לא תתייבם גזירה משום שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו אשת אחיו שהיה בעולמו כלומר יבם ואח"כ נולד לרבי שמעון לא דתייבם גזירה משום נולד ואח"כ יבם התם בישיבה תלי רחמנא ומידע ידיע שנאסרה עליו משעה ראשונה ושוב אין לה היתר כל הנשים לא יתיבמו כשלא היה להן בנים מעולם גזירה משום איילונית וזה לא הגיע לכלל פירוש מעולם.
גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. פירוש שאין מצות יבמה יבא עליה אלא על ביאה ראשונה ואע"פ שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולא מקיים להקים שם לאחיו כיון שאפשר למעך כתמר מצוה מביאה ראשונה איתא בין בבתולה בין בעולה בין שנתעברה בין שלא נתעברה ולפיכך ביאה ראשונה מותרת לו אף דמשעת העראה קונה את יבמתו וכשנעשית בעולה אשתו היא כבר ואע"פ שאמרו בקדושין (דף יוד) כל הבועל דעתו על גמר ביאה ואסור לכהן גדול לקנות בביאה שניה יבמה שאין הולכין בה אחר דעתו שבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג במזיד והעראה כגמר ביאה כדאיתא לקמן (יבמות דף נ"ד) דאע"פ שמשעה שהערה בה קנאה מ"מ איתא למצוה עד גמר ביאה דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע אלא שמרבה הכתוב אף העראה ובמסכת קידושין בפ"ק מפורש לנו יותר מזה.
הדר אמר רבא ואי תימא רב יוסף לאו מילתא היא דאמרי וכו'. הכא נמי אפשר בחליצה ואיתבי' ליה ואם בעלו קנו תיובתא ותימה היא דהא רבא הוא גופיה אקשי ליה לעיל ואיכא למימר מאן דקאמר הא דלעיל בדרבא אמר הך משמי' דרב יוסף ומאן דאמר הך בדרבא ההיא לא תני לה בדידי' והיינו ואי תימא רב יוסף אי נמי דריש לקיש אטעיתי' ולא הוה חייש לברייתא.
ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. ופרש"י ז"ל (לעיל בע"א בד"ה תפסי) הלכך בחייבי לאוין קרינן בהו לקחת את יבמתו בדיעבד, אבל בחייבי כריתות לא תפסי קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא. ואיכא מרבוותא (רמב"ן) דמקשו עליה דהא למאי דקא סלקא דעתא השתא דחייבי לאוין ליבום לא דמיאן, אם לא בעלו לא קנו, והיכא קרינא בה לקחת אפילו עבר ונסיב. ופירשו דהכי קאמר חייבי לאוין תפסי בהו קדושי וקרינא ביה יבמתו, חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ולא קרינא ביה יבמתו. הכין הוא פירושא דפירשו קמאי ז"ל. וקשיא ליה בהא טובא, חדא דהאי אי הכי חייבי לאוין נמי דקאמר משמע דהדר אחייבי כריתות ממש, כלומר שלא יהא חייבי לאוין עולין לחליצה כחייבי כריתות, ואם כן הוא מקשה הדרא קושיין לדוכתה מנא ליה דחייבי לאוין לא יעלה ליבום מיבמתו, הא מהתם נמי דרשינן דיעלו לחליצה, ואי לאו אחייבי כריתות ממש קאי אלא אדינא דכל העולה ליבום קאי, כלומר אם כן דכל העולה לזה עולה לזה וכל שאינה עולה לזה אינו עולה לזה, חייבי לאוין נמי או תעלה לזה ולזה או לא תעלה לא לזה ולא לזה. אם כן מאי קאמר רבי רחמנא יבמתו, דאטו מקשה לא ידע דרבינהו רחמנא ואנן טעמא קא קשיא לן מאי קאמר יבמתו מיעט, הוה ליה למימר דאי לאו יבמתו חייבי לאוין אף ליבום הוו עולין אלא דמעטינהו רחמנא מיבום מיבמתו. ועוד מאי קשיא ליה מה ראיתא לומר דנוקיה קרא דלא יחפוץ להתיר חייבי לאוין ביבום, והא לא משמע קרא דלא יחפוץ להתיר ליבום מי שהיא ראויה לחליצה, אלא או לפטור מן החליצה מי שאינה ראויה ליבום, או להתיר מן החליצה מי שראויה ליבום, דהכי משמע אם לא יחפץ ליבום יחלוץ, כלומר מי שתלוי בחפצו ליבם יחלוץ כשלא ייבם, אבל לא משמע מיניה מי שבחפצו לחלוץ ייבם, דהא לא כתיב ואם לא יחפוץ האיש לחלוץ את יבמתו ייבם. ואם להתיר לחליצה הראויה ליבום כפשטיה דקרא, הא לא צריכא קרא. ומיהו בזו איכא למימר דהכי דרשינן ליה לקרא, והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', וחלצה נעלו, לאשמועינן דיש לך אשה שהיה במשמע שתאסר ליבום שאינו כן אלא תלוי בחפצו אם ליבם אם לחלוץ ואיזו זו חייבי לאוין, מכל מקום מה ראית בכ"מ אינו לחדש ענין שלא דברנו בו כלל, אלא לומר שנהפך את האמור, כלומר שנפטר חייבי לאוין מן החליצה ומן היבום ונחייב חייבי כריתות בחליצה הפך מה שאמרנו בהם. ועוד דאם כן היתה [ה]שאלה, מאי קא מהדר מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי, אדרבה היא הנותנת דכיון דבעלמא תפסו בהו קדושי הוה לן למימר שתתייבם, דאטו מפני שתופסין קדושין בעלמא נאמר שלא תעלה ליבום, אדרבה כל שתופסין בה קדושין שייך למימר בה טפי אם לא יחפוץ, כלומר כל מי שתלוי בחפצו ליבם ייבם או יחלוץ, ובחייבי כריתות דלא מצי ליבם אף על פי שהוא חפץ ליבם יחלוץ דמרבינן ליה מיבמתו. ואם לומר דכיון דלא תפסי קדושין בחייבי כריתות לא שייך למיקרינהו יבמתו, אם כן לא הוה ליה למימר אלא מסתברא חייבי כריותו לא תפסו בהו קדושי ותו לא.
ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קא סמיך וכדפרש"י ז"ל, דאי כתב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה, היה במשמע דאינה עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא הכשרה גמורה, שאני קורא בה בעלמא לקחת, כלומר המותרת לינשא, אבל חייבי לאוין לא, דהא לא קרינא בה לקחת לכתחלה, להכי הדר כתיב יבמתו למימר דיש יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ אף על גב דאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה לקחת, ואיזו זו חייבי לאוין, ואקשינן ואימא חייבי כריתות נמי, כלומר ניליף מהכא דליבעו חליצה ואמאי פטרינן להו לגמרי, ופרקינן אמר קרא אם לא יחפוץ האיש אף על פי שרבה הכתוב עולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום מיבמתו, הא מיעט מאם לא יחפוץ לומר ויש שאינה עולה לחליצה כיון שאינה עולה ליבום ומאי נינהו חייבי כריתות. ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה כיון שאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה נמי לקחת כחייבי כריתות ומאי שנא הא מהא. ופרקינן הא רבי רחמנא יבמתו, כלומר אם כן יבמתו דכתב רחמנא למה לי אם לא לרבות לחליצה מקצת ממין שאין אני קורא בה לקחת, וכיון שריבה ומיעט נוקים מיעוט לחייבי כריתות ורבוייא לחייבי לאוין. ומה ראיתא כיון שזו וזו אין אני קורא בהן לקחת, וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות, דחליצה מאי נפקא מינה אי חלוץ אף לחייבי כריתות. ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, וכיון שכן קרינן ביה טפי לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד, אבל חייבי כריתות לא קרינן בה לקחת כלל דאפילו בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפילו בדיעבד, וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בה כלל לקחת לא ביבמה ולא בעלמא כנ"ל.
ובהאי פירושא סלקא לי נמי פירוקא למאי דקשיא לי לגירסת הספרים דגרסינן ברישא ואימא חייבי כריתות נמי, דלפום האי גירסא משמע דניחא ליה מיהא דרב גידל אמר רב בחייבי לאוין גרידי אמאי לא מיבמן אלא דחייבי כריתות הוא דקשיא ליה אמאי לא סלקן נמי לחליצה. ואיכא למידק דאדרבה הוה ליה לאקשויי ואימא חייבי כריתות כלומר נימא דלעולם חייבי לאוין גרידי אף ליבום סלקן וקרא דיבמתו לרבות חייבי כריתות לחליצה. ומקצת ספרים מצאתי דלא גרסי נמי אלא ואימא חייבי כריתות, אלא שבספרים מדוייקים מצאתי דגרסינן נמי, ושפיר דמי לפי הפירוש שפירשתי בחייבי לאוין ניחא ליה השתא דאלקחת סמיך. ואם תאמר נימא כי אתא קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום דוקא לחייבי לאוין שיש בהן עשה כגון אלמנה לכהן גדול ומצרית ראשונה שהיא גרושה לכהן הדיוט, אי נמי לחייבי עשה גרידי דאינן עולין ליבום, דאין עשה דוחה עשה ולא עשה ולא תעשה, אבל חייבי לאוין גרידי עולין אפילו ליבום דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר דכל דקרינא ביה לקחת במשמע, כלומר שאין בה לקוחין לכתחלה ושייך בה לקוחין בדיעבד. ולהדין פרושא דפרישנא קשה קצת דכיון דלקחת משמע הראויה לינשא לכתחלה, ואי לאו דרבי רחמנא יבמתו, חייבי לאוין אף לחליצה לא היו עולין, אם כן כי אקשינן אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה, הוה ליה לפרוקי שאני הכא דכתב רחמנא לקחת. ויש לומר דאי אהדר ליה הכי הוה ליה לאקשויי אי הכי חליצה נמי לא תבעי, ואצטריך להשיב הא רבי רחמנא יבמתו כדרב גידל אמר רב, ולא תיסוק ליה פירוקא למתניתין אלא בדרב גידל, ניחא ליה טפי לפרוקא ליה ברישא מאי דסליק ביה פירוקא לכולה מתניתין ולא לאורוכי ליה בהוי' ופירוקי. וקשיא לי כיון דבעינן השתא למימר דחייבי לאוין גרידי לא סלקן ליבום, אם כן נגמר מהכא דלא דחי עשה ללא תעשה וכדפרכינן לעיל בריש פרקין (יבמות ו, א), וניחא לי דשאני הכא דיבום חדוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל העריות, וכיון שכר מה שחדש והתיר התיר, מה שלא התיר נשאר בכלל האיסור הראשון, ואין להקשות למה לא התיר יותר, דאין לך בו אלא חדושו בלבד.
הא דאמרינן לצדדין קתני בא עליה אאיסור מצוה חלץ לה אאיסור קדושה, משום דברייתא נקט איסור מצוה ואיסור קדושה דחיק נפשיה רבא כולי האי, דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמה כולה באיסור מצוה.
אלא אמר רבא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין אי הכי ממזרת ונתינה מאי איכא למימר. הוא הדין דהוה מצי לאותביה מגרושה וחלוצה דכהן הדיוט וחדא מינייהו נקט. אי נמי משום דדלמא הוה אמינא כל איסורי כהונה גזרו זה מפני זה. והא דאמרינן בממזרת ונתינה גזרה במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה, הוא הדין דמצי לשנויי גזירה הני אטו אלמנה מן הנשואין לכהן גדול, אלא ההוא עדיפא דניגזור בה משום לתא דהיא עצמה.
אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזרה משום אשת אחיו מאמו וכו'. פירשו בתוס' ז"ל (בתוס' שלפנינו ליתא) אלא מעתה אשת אחיו מאביו שלא מאמו דצד אחד באחוה הוא לא תתיבם עד שיהו מיוחדין מן האב ומן האם, גזרה אטו אשת אחיו מאמו שלא מאביו. ומשני בנחלה תלה רחמנא ומידע ידיעה דאח מאם לאו בר נחלה הוא.
אשה שאין לה בנים. בשעת נפילה אלא היו לה בחיי בעלה ומתו לא תתיבם, ונעשה מתים כחיים גזרה אטו שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו לבסוף שאנו עושין מתים כחיים. ומשני בבנים בשעת מיתת הבעל תלה רחמנא דכתיב ומת ובן אין לו. מידע ידיע דכל שיש לה בנים בשעת מיתת הבעל אינה מתייבמת.
אשת אחיו שהיה בעולמו. כלומר יבם ואחר כך נולד לר' שמעון לא תתייבם. גזירה משום נולד ואחר כך ייבם דמודה ביה ר' שמעון. ומשני בישיבה תלה רחמנא ומידע ידיע דכל שלא יבם ואשכחה באיסורא מידע ידיע דכיון שנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה היתר.
כל הנשים לא יתייבמו. כשלא היו להן בנים מעולם.
גזירה משום איילונית איילונית לא שכיחא. ואין פירוש זה מחוור וקשיא ליה ביה טובא. חדא דלא הוה ליה למימר התם בבנים תלה רחמנא, אלא בבנים דבשעת מיתה תלה רחמנא. ועוד דלא הוה ליה לאפוקי ייבם ולבסוף נולד בלשון אשת אחיו שהיה בעולמו, דלא אשכחן דוכתא דמפיק ליה בהאי לישנא. ועוד דכיון דהאי בעיא לר' שמעון איתא לרבנן ליתא, וקיימא לן כרבנן, היכי סתים סתומי בעייה הוה ליה לפרושי לר' שמעון לא תתייבם. ועוד מאי קאמר כי ישבו אחים אמר רחמנא ומידע ידיע, מלתא דטעי בה ר' הושעיא ושקלו וטרו בה כמה אמוראי (לעיל יבמות יח, ב. יט, א) פשיטא לן השתא דלא טעו בה אינשי כלל ומידע ידיע לכל. ובתוס' אחרות (כ"ה בתוס' הרא"ש) ראיתי שפירשו אשת אחיו שהיה בעולמו, כגון שהיה לו אח במדינת היום והיו מוחזקין בו שאין לו אח ואחר מיתתו בא, ודמי למי שנולד לאחר מיתת אחיו. ומכל מקום אינו מחוור מן הקושיות האחרות. אלא הכי פירושו, אשת אחיו מאביו לא תתייבם ונעקור לגמרי מצות יבום, כיון דאפשר בחליצה משום גזירה. אי נמי הכא קאמר כשם שאי אפשר לחוש לזה כדי שלא תעקר מצות יבום לא נחוש בזה.
אלא אמר רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. כלומר, דליכא עשה אלא בביאה ראשונה, ובביאה ראשונה מצוה דרמיא עליה עבדא וקיימא עליה באיסור לאו. ואם תאמר ביאה ראשונה עצמה היכי שרי ליה לכהן גדול, דהא מכי הערה בה עשאה בעולה, דהעראה כביאה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד, א)) אם כן בגמר ביאה הויא לה בעולה עצמה דאסירא כדאיתא לקמן (יבמות כא, א). הא לאו מלתא היא, דכיון דהערה בה קנאה, ומהעראה ואילך הויא לה כאשתו, ואשתו הוא בועל. ואם תאמר והא אמרינן בפרק קמא דקדושין (י, א) שכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואסור לכהן לקדש בביאה. יש לומר שאני יבמה דלאו בדעתו תליא מלתא, שבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמזיד והעראה כגמר ביאה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דקדושין (שם ד"ה כל) בס"ד. ואם תאמר אם כן למה ליה משום ביאה שניה תיפוק ליה תחלת ביאה אטו גמר ביאה. הא ליתא, דאף על פי שקנאה משעת העראה מכל מקום מצוה עד גמר ביאה איתא, דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. אי נמי משום דכתיב להקים לאחיו שם, ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע, אלא שריבה הכתוב אף העראה. והשתא דדחי רבא הא דרב גידל אמר רב ואמר דחייבי לאוין אף ליבום רמיין דבר תורה, אלא דרבנן גזרו בהו. הני דרשי דרב גידל דדריש יבמתו יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, מוקמינן לה לחייבי לאוין שיש עמהן עשה וכלישנא דכתבינן לעיל דחליצת אלמנה מן הנשואין דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה. ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל בהלכות עריות כלשון הזה והא דרב גידל אמר רב מוקמא באלמנה מן הנשואין דאף על גב דמדאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה ע"כ. ופסק סוטה שחולצת ולא מתיבמת כדתנן בפרק קמא דמסכת סוטה (ב, א) נכנסה עמו לסתר או לחורבה וכו'. אם מת חולצת ולא מתיבמת וקא פריש רב יוסף התם (ה, ב) אינה מתייבמת מן התורה דכתיב והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם, וחולצת דאלו איתיה לבעל צריכה גט השתא דליתיה לבעל בעיא חליצה. איכא למימר דחולצת דבר תורה קאמר, דהא יש שעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום דבר תורה, וכן מחזיר גרושתו דפטורה מן היבום מקל וחומר וחולצת דבר תורה (לעיל יבמות יא, ב) איכא למימר דכלהו מיבמתו נפקי לן דעולות לחליצה אף על פי שאינן עולות ליבום.
הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מלתא היא דאמר ריש לקיש וכו'. איכא למידק והא רבא גופיה הוא דאותיב לעיל לרב גידל מברייתא דאם בעלו קנו, אלמא מידע ידיע לה, ואם כן היכי טעי בה השתא ואמר דליבום דמיין, ואיכא למימר דמאן דאמר ההיא דלעיל בדרבא אמר הא משמיה דרב אשי, ומאן דאמר הא בדרבא אמר ההיא דלעיל משמיה דאחרינא והיינו דאמרינן הכא אמר רבא ואיתימא רב אשי.
א"ה ממזרת ונתינה מאי איכא למימר חדא מינייהו נקט דה"נ מצי למפרך מגרושה דניחא ליה למפרך מהני משום דדילמא בכל איסורי כהונה גזרו זה מפני זה:
אלא מעתה אשה שאין לה בני' לא תתייבם גזירה אטו אשה שיש לה בנים ק"ל א"כ בטלת תורת יבמין ממצות יבום ועוד כיון דאי אמרת הכי כל הנשים לא יתייבמו אמאי נקט לישנא דבתרייתא טפי מאידך ובתוס' פי' דה"ק אשה שאין לה בנים עתה כשמ' בעלה והיו לה קודם לכן לא תתייב' מדרבנן ונעשה מתים כחיים גזירה אטו אשה שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו אח"כ שאינה מתייבמת ואנו עושי' מתים כחיים ופרקי' דבהא ליכא למגזר דלא טעו בה אינשי דהא ידעי דבבנים דבשעת מיתה תלה רחמנ'. ופרכי' אשת אחיו מאביו כלומר שלא מאמו לא תתייבם עד דמיחד באבא ואימא גזירה משום אחיו מאמו ולא מאביו דליכא אלא חד צד דאחוה ופרקי' דהא נמי מידע ידעי בעלמא דייבום בנחלה תלה רחמנא ואחיו מאמו אינו בן נחלה. ופרכי' אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתיבם גזירה משום אשת אחיו שהיה בעולמו הרבה פי' פירשו בזה לפי שיטתם והנכון שבהם מה שפי' בתוס' רב יהודה ז"ל אשת אחיו שהיה בעולמו אלא שהיה במדינת הים ולא היו מוחזקי' בו בשעת מיתה כלל ובא אחרי כן ניגזור ביה שלא תתייבם בו משום דדמי לאשת אחיו שלא היה בעולמו ופרקי דייבום בישיבה תלה רחמנ' ומידע ידעי ולא טעו בה ופרכי' כל הנשים שלא ילדו מעולם לא יתייבמו גזירה אטו איילונית שאינה בת לידה ופרקי' דאיילונית לא שכיח וליכא למגזר אמטולתה והפי' הזה היה נכון ומתוק אלא שהוא תימה היאך תפסו כל הקושיות הללו בגמ' סתומות ולא פי' באחת מהם הלשון שבו עיקר הקושיא ומתוך הדוחק י"ל דכיון דנקט בכל חדא וחדא לישנא דגזירה מידע ידיע דלא מיירי אלא בדכוותא דשייך בה גזירה ורש"י ז"ל ושאר המפרשי' תופסי' הדברי' כפשוטן ולא תיקשי לן היאך נבטל מצות יבמי' הא מבטלי' לה למ"ד מצות חליצה קודמת למצות ייבום ועוד כיון דבדידיה תלה רחמנ' ובידו לבטלה כדכתיב אם לא יחפוץ האיש מלמדי' אותו שיאמר איני חפץ ואין זו עיקר. ומעיקרא אקשי' בלשון קושי' פרטית משום דאיכא דדמי לה ממש בההוא עניינא וכי היכי דנימא גזירה הא אטו הא ובסיפא שהוא דבר כללי נקטינן כל הנשים והשתא לא נקטי' אשה פרטית מחמת שום טענה שיש בה דלא אשכחן בה טענה פרטית אלא דנימ' דניגזור בה משום דאילונות וכן מפר' מר"א הלוי להר"ם בשיטת רש"י בשם רבותי' ז"ל:
אמר רבא גזיר' ביאה ראשונ' אטו ביאה שני' פי' מדאורייתא מותרים בביאה ראשונה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואסורין בביאה שניה דהא איקיימא לה מצוה דרמיא עליה ואם תאמר כל יבמה נמי תיתסר בביאה שניה ותחזור לאיסור אשת אח דהא איקיים בה מצות ייבום מאי שנא הא מהא י"ל דביבמה דעלמא שאין בה אלא איסור אשת אח גזירת הכתוב היא שהתירו לגמרי במקום מצוה יבום וכדכתיב ולקחה לו לאשה כדי שלא יפקפק בדבר וגם שרוב נשים אינם מתעברות בביאה ראשונה אלא כשיש שם אחר לא התיר הכתוב כלום אלא שיהא כדינו וכיון דמשום דדחי עשה ללא תעשה הוא דאתי עלה אין לנו אלא בפחות ממה שאפשר לקיום מצותו הילכך לא שרייא אלא ביאה ראשונה ומיהו ביאה ראשונה כולה שריא דאע"ג דיבם קונה בהעראה כדאית' לקמן במכילתי' מ"מ אין הקמת זרע אלא בגמר ביאה וא"ת ובביאה ראשונה כלה ג"כ אין הקמת זרע דק"ל שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כלל ג"כ י"ל דהא אפש' להתעבר במיעוך כדאית' לקמן וכיון דאפשר בהא לא שריא ליה טפי:
מיתיבי אם בעלו קנו תיובתא ק"ל דהא רבא גופיה אותיב מינה לעיל והיכי לא רמי לעיל לה דעתיה דלא למיטעי ביה והנכון שאמרו בזה דמ"ד האי לישנא הכא משמיה דרבא לית ליה ההוא לישנא דלעיל ומאן דאית ליה האי לישנא דלעיל מוקים האי לישנא דלעיל משמיה דרב אשי תדע דאמרי הכא אמר רבא ואיתימ' רב אשי הני אפשר להו בתשובה פרש"י ז"ל כשלא הוליד בן דאי לא הא קרינן מעו' לא יוכל לתקון כדאי' לקמן:
מאחר שביארנו בחייבי לאוין שבנות יבום הן מן התורה ומפני שעשה של יבום דוחה את הלאו שבהן כל שנזדקקו לזה שתי יבמות או כמה מבית אחד ואחד מהן מחייבי לאוין ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה הואיל ומן התורה אף היא בת יבום או בת חליצה כחברותיה והלכך פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם שהוא בכללם והם אסורים לבא בקהל בלאו אע"פ שאין מיבמין לכתחלה מדברי סופרים ומגזירת ביאה שניה אם יבמו יבומן יבום ולא נתמעט הסריס מדין זה אלא סריס חמה שלא היתה לו שעת הכושר שהוא כאילונית באשה אבל אלו כלן היה להן שעת הכושר והוא שאמרו מתו ולהם נשים ועמדו אחיהם ועשו מאמר או נתנו גט ליפסל לשאר אחים שהגט פוסל את היבמה מדבריהם כמו שיתבאר לקמן נ' ב' או חלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו שמכל מקום אישותם היה אישות גמורה וזיקת נשותיהן לאחיהם זיקה גמורה ואם מתו אחיהן של אלו ועמדו הן ועשו מאמר או נתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ואף אם בעלו קנו שאף מצות יבום עליהם כמו שביארנו אלא שאסור לקיימן אחר ביאה ראשונה שנתקיימה בה המצוה ומוציאין בגט והזקן אע"פ שפסק מלידה אחיו מיבמין לו והוא מיבם להם ומותר לקיימה:
כל זה שביארנו בחייבי לאוין והוזכרה במשנתנו עמהם אלמנה לכהן גדול אין הדין שוה בה לשאר חייבי לאוין והענין הוא שאלמנה מן האירוסין שאין בה אלא לאו גרידא דינה כשאר חייבי לאוין לגמרי אבל אם היא מן הנשואין שכבר נבעלה ויש לו עליה לאו של אלמנה ועשה דבעולה אי איפשר לומר שיבא עשה של יבום וידחה לאו ועשה ואם כן אף מן התורה אינה בת יבום ואין לומר שאף היבום עשה ולא תעשה עשה דיבמה יבא עליה ולאו דלא תהיה אשת המת החוצה שהרי לאו זה לא בא למצות יבום אלא לאסרה לזר הא כל שרוצה להתעגן בלא יבם ובלא זר אין כאן חיוב לאו ומעתה ביאתה או חליצתה אינה פוטרת צרה ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמכל מקום אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופשין בה אי משום דבכלל חייבי לאוין היא אי משום דכהונה גדולה איפשר לאחותי מינה ויש אומרין שאף בכל צד שבבעילה צריכה גט מגזירה שמא יאמרו קנאה ויוצאה בלא גט ובדין הוא גם כן שלא תהא צריכה חליצה שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה וכן הדין דכל דלא רמיא קמיה ליבום חליצה למה והרי אין חליצה אלא סלוק הזיקה וכמו שאמרו בתלמוד המערב פ"א ה"א מה את סבור חליצה קנין אינה אלא פטור ואם אין זיקה אין חליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזירה משום אלמנה מן האירוסין מידי דהוה אמקדש אחות יבמה שאע"פ שנפטרה צרתה מן התורה אצרכוה רבנן חליצה גזירה שמא יאמרו יבמה נפטרת לשוק בלא חליצה ויש אומרים שאף מן התורה היא בת חליצה וממה שדרש רב גידל ועלתה יבמתו השערה שאין תלמוד לומר יבמתו שהרי כבר הוזכרה במקרא ומה תלמוד לומר יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואע"פ שרב גידל לחייבי לאוין אמרה לומר שאינן בנות יבום מכל מקום אנו שדחינוה לענין חייבי לאוין משאירין אותה לחייבי לאוין ועשה וכן כתבוה בהלכות גדולות לראשונים ומכאן כתבו רבים שאף ספק סוטה ומחזיר גרושה שאמרו עליהם לעיל י"א ב' חולצת ולא מתיבמת חולצת דבר תורה קאמר:
זה שכתבנו בביאה ראשונה שהיא מותרת מן התורה ומצוה שבה דוחה את הלאו אלא שביאה שניה אסורה יש שואלים בה ואף הראשונה היאך הותרה והרי משהערה בה קנאה ונתקיימה המצוה אין זה כלום שהרי המצוה להקמת זרע ואין הקמה אלא לגמר ביאה ואם אתה אומר בבתולה מיהא לישתרי בשניה דהא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה איפשר על ידי סבה כמו שאמרו לקמן ל"ד ב' תמר באצבעה מיעכה ויש מפרשים בה ביאה ראשונה הראויה לעבור:
וכן לענין סוגיא הרבה טרחו בתוספות במה שנאמר בסוגיא זו אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזירה כו' עד כל הנשים לא יתיבמו ודוחקים בה בפירושין ללא צורך ועיקר הדברים דכולהו כפשטייהו איתמר והאחרונה שבהם שהיא קשה לפרש להם יותר פירושה כל הנשים לא יתיבמו ונעקור מצות יבום הואיל ואיפשר לה בחליצה מגזירת אילונית ומאי פסקא דעקרת לה מהאי טפי מהאי וכשם שזו אינה שחששות רחוקות הן ואין חוששין להם כך גזירת מקום מצוה אטו שלא במקום מצוה חששא רחוקה היא ושאר הדברים אין צורך בהארכתם:
ואסור לקיימן לא קאי אזקן:
אי הכי כל התורה נמי כתיב והתקדשתם. אע"ג דבפ' אלו מציאות משמע דחשבינן ליה עשה גבי טומאה י"ל דהיינו דווקא לגבי מלתא דכתיבא בהאי פרשתא דכתיב והתקדשתם אבל לגבי כל התורה לא חשבינן ליה לעשה:
א) א"נ פריך הכא אפכא דקא פריך אשת אח כשהוא אחיו מאביו וגם מאמו לא תתייבם גזרה משום אשת אחיו מאמו ומצות יבום תתקיים באשת אחיו מאמו ומצות יבום תתקיים באשת אחיו מאביו בלבד דליכא בה צד אמהות ולא שייך למגזר משום אשת אחיו מאמו:
ב) א"נ יש לפרש דקא בעי תלמודא הכא היכא שיש אח אחד שהיה בעולמו ואח אחר שלא היה בעולמו לא תתייבם אותו שבעולמו משום גזרה (לא"א) [דאח] שלא היה בעולמו ומצות יבום תתקיים היכא שאין כאן אח שלא היה בעולמו:
תניא אסור מצוה או אסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרתה. פצוע דכא וכרות שפכה סריס וזקן או חולצין או מייבמין כיצד מתו ולהן נשים ועמדו אחים ועשו מאמר בנשותיהם נתנו גט או שחלצו מה שעשו עשו אם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבוא פצוע דכא אלמא מדאורייתא חייבי לאוין רמיין לייבום דאתי עשה ודחי לא תעשה. והא דקתני במתני' אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל חולצת ולא מתייבמת מדרבנן דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ותניא נמי [הכי] אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימן בביאה שנייה וביאת כ"ג באלמנה מן הנשואין אינה פוטרת צרתה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה אבל ביאה באלמנה מן האירוסין ובכל חייבי לאוין פוטרת צרתה כדתנינן אם בעלו קנו:
בא"ד ועיקר פירכא מחייבי עשה עכ"ל ה"ה דהמ"ל דעיקר פירכא מאלמנה מן הנשואין וכן בדיבור שאחר זה המתחיל מסתברא שכתבו נוקי קרא בחייבי עשה גרידא כו' עכ"ל ה"ה דהמ"ל נוקי קרא באלמנה מן הנשואין דהיינו חייבי לאוין ועשה וכ"כ התוס' לקמן במסקנא *):
בד"ה גזירה ביאה כו' דאלמנה מן הנשואין דעולה לחליצה נפקא לן נמי מיבמתו:
בפרש"י בד"ה תיובתא דרבא ותיובתא דר"ל דאמרו לעיל כו' עכ"ל נ"ל דצ"ל תיובתא דרבא ותיובתא דרב אשי דאמרו לעיל כו' ולאפוקי מר"ל דליכא תיובתא עליה כדמסיק לקמן:
גמ' ביאת כ"ג כו' פוטרת צרתה כו' לכאורה דבצרה דוקא פליגי באלמנה מן האירוסין ואיכא מ"ד אינה פוטרת צרתה כיון דאין עשה דוחה ל"ת והכא לא מקוים בה מצות ייבום כלל ועדיין צרתה זקוקה לייבם (א) אבל בהיא גופה כ"ע לא פליגי דסגי לה בגט דאפילו למ"ד אין עשה דוחה ל"ת והכא לא מקוים בה מצות ייבום מ"מ הרי היא כאשתו לכל דבר דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין וסגיא לה בגט ואפילו באלמנה מן הנשואין איכא למימר הכי לכ"ע דסגי לה בגט דקידושין תופסין בחייבי לאוין ועשה אבל מפרש"י שפי' פוטרת אותה ואת צרתה מחליצה וסגיא לה בגט עכ"ל משמע דלמאן דאמר דאינה פוטרת צרתה אינה פוטרת גם אותה ולא סגי לה בגט אלא בחליצה וצ"ע לפי' אדפליגי בצרתה ליפלגי בהיא גופה אי סגי לה בגט אי לא:
רש"י בד"ה לצדדין קתני כו' לפיכך פוטרת צרתה כו' כצ"ל:
בד"ה סריס אדם כו' מאליו והוי בלאו דבכלל פצוע כו' כצ"ל:
בד"ה תיובתא דרבא תיובתא דר"ל דאמר לעיל כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש אליבא דרבא הוי תיובתא לרבי שמעון בן לקיש אבל לרשב"ל גופא לא קשה מידי כדלקמן וק"ל:
תוס' בד"ה א"ה כו' מה ראית פי' דמהאי קרא כו' כצ"ל:
בד"ה פצוע דכא כו' שעת הכושר. נ"ב פירוש אף שכשר לבא בקהל ועדיף מפצוע דכא מ"מ לענין יבום גרע ולא חולץ ולא חולצין לאשתו כדאיתא בפרק הערל פרט לסריס ששמו מחוי אבל בידי שמים שהיה לו שעת הכושר דינו כמו זקן וק"ל וזהו מה שפרש"י ולא מחמת חולי כו' ודו"ק:
בד"ה גזירה כו' ואלמנה מן הנשואין כו' כצ"ל:
גמרא אלא א"ר אלמנה מהא"ר נמי עשה ול"ת כו'. לכאורה יקשה לפ"ז אמאי תני בברייתא לעיל פצוע דכא כו' ואם בעלו קנו לכתחלה נמי (עי' בתוס' שם) ואי משום והתקדשתם אפי' דיעבד נמי לא ואולי י"ל דס"ל לרבא הואיל דקדושין תופסין בח"ל ועשה להכי קנו וכסברת המהרש"א שאביא לקמן ואפי' למיפטרא צרתה (עי' לקמן מש"כ) וכ"מ בירושלמי פלוגתא בזה ואיכא מ"ד שם דנפטרה צרתה אף באלמנה מן הנשואין לכה"ג ע"ש בקה"ע ובש"ק והא דפריך לעיל בעצמו על ר"ג א"ר היינו למאי דדריש מקרא דיבמתו דאינה עולה ליבום לכן ס"ל דדינם כאיילונית לענין יבום דקיימא עליו באיסור אשת אח ובזה מתורץ היטב תמיהת התוס' בסה"ע (ובלא"ה יש לתרץ תמיהתם דרבא מוקי להא דאם בעלו קנו היכא דלאו בני חליצה נינהו כגון אלם או אלמת או דנחתכו רגליהם וכיוצא והא דקתני או שחלצו לצדדין קתני כדמשני רבא עצמו לעיל וא"ש לפ"ז טפי מה דחלק התנא ואם בעלו בפ"ע) והגמרא לקמן לא ס"ל כן ובזה מיושב ג"כ מה שאמר הש"ס לקמן תנ"ה אם בעלו קנו דלכאורה תמוה דהא מברייתא זו עצמה הוכיח רבא גופיה דאינו אסור מה"ת דנראה דזוהי הברייתא עצמה דפצוע דכא דאייתי רבא לעיל אלא דהש"ס הוסיף בה לביאור ביאה ראשונה בביאה שניה וזה י"ל בלא"ה דעיקר הסיוע הוא מדקתני בה ואסור לקיימן (בביאה שניה) דפשיטא אלא ע"כ דאתי לאורויי לן דטעמא דאסור בביאה ראשונה הוא משום שניה וכה"ג תמצא לקמן (קט) בגמרא עוד י"ל דלעולם אין בהם אלא לאו לחודא ומ"מ לכתחלה לא גזירה משום אלמנה מהא"ר מפני דהעשה שבה אינו מפורש להדיא וכמו דלפי האמת אין בה עשה:
שם אלא א"ר גזירה אלמנה מהא"ר כו'. ק"ק מדוע הדר ביה משנויא דקדושים יהיו ועמש"כ במשנה:
שם כה"נ כו' גזירה משום איילונית. לכאורה ה"ל לתרוצי בלידה תלי רחמנא מידע ידיע:
שם ביאת כ"ג באלמנה ח"א א"פ צרתה. עי' מהרש"א שרצה לפרש דהיא גופא לכ"ע סגיא בגט ולכאורה תמוה דא"כ מאי פריך מואם בעלו קנו וכן ראיתי בב"ש סי' קע"ד סק"ג שהוכיח מזה דגם היא עצמה אינה נפטרת בביאה זו אבל באמת ברייתא זו דפצוע דכא היא תוספתא במכלתין פי"א ושם הגי' קנו ופטרו את הצרות והש"ס קיצר או שנשמט ע"י שגגת המעתיק ועוד דומיא דקנו דרישא קתני והתם ודאי דנפטרו הצרות ודע דק"ל בסוגיא זו דמשמע דלכ"ע אם היה אפשר בלא דחיית הלאו דלא קנו וא"פ צרתה הא כיון דאיכא צרה אפשר לייבם אותה בלא דחיית הלאו:
רש"י ד"ה סריס אדם וד"ה ואסור לישא כו'. הד"א:
רש"י ד"ה ואסור לקיימן. ובעלו הן את יבמתן. כצ"ל:
תד"ה א"ה ח"ל נמי. פי' דמהאי קרא דלא יחפוץ כו'. כצ"ל:
תד"ה אטו. עי' כה"ד ומזה נראה ברור לפשוט ספיקתו של הב"ש בסי' ט"ו סעיף כ"ד באם נשא שניה ע"י אונס ועבר האונס דצריך לגרשה:
גמ' סריס אדם. ע' סוטה דף כו ע"א תד"ה אשת סריס:
שם גזירה ביאה ראשונה. ע' לקמן פד ע"א רש"י ד"ה והא כולה פירקין וצ"ע:
תוס' ד"ה אם בעלו וכו' כדמוכח לקמן. ע' לקמן דף פד ע"ב תד"ה שייר פצוע דכא:
ד"ה אטו ביאה שניה וכו' אלא היכא דשרי לי' בלא דחיי'. עיין לעיל דף ח ע"ב תד"ה מלמד:
גמרא, אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא, (ומש"ה אינה מתיבמת דאין עשה דיבום דוחה עשה ול"ת) קשה לי, מה הרוויח רבא בזה, הא עדיין יקשה בברייתא זו דפצוע דכא דקתני ואם בעלו קנו, דמשמע דלכתחילה אינו מיבם וכמ"ש רש"י, ואמאי לא אמרינן דליתי עשה ודחי ל"ת:
גמרא תני' נמי הכי אם בעלו קנה (בביאה ראשונה, אלמא מדאורייתא אלמנה מן האירוסין עולה ליבום אלא דרבנן אסרו אטו ביאה שניה).
לא זכיתי להבין, הא מזה עצמו הקשה רבא והוכיח דהוא רק דרבנן, ואיך שייך בזה לומר תני' נמי הכי:
בגמרא כיצד מתו ולהם אחים: א"ל מאי קמ"ל די"ל לאפוקי מדרבי אליעזר דס"ל לקמן (דף ע"ט) דסריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו וכן ס"ל לר"ע גם כן בסריס חמה:
שם אם בעלו אמאי קנו: ה"ה דמאו חולצין או מייבמין דרישא הוי מצי למיפרך, ואולי י"ל דמרישא לא רצה להקשות דהי' אפשר לפרש או חולצין כשהיבמות כשרות או מייבמין כשהיבמות פסולות לבא בקהל כגון שהן ממזרות אבל מסיפא פריך שפיר דמסיים ואסור לקיימן הרי דבכשרות איירי:
שם אטו אלמנה מ"ה ממזרת ונתינה מא"ל: עיין ברמב"ן ורשב"א וריטב"א שהקשו למה לא מקשה מגרושה וחלוצה דקדים במתניתן ונדחקו ביישוב קושיא זו, אכן לפענ"ד י"ל ע"פ מש"כ התוספ' לקמן (פ"ד.) דבחללה איכא ג"כ ע' דקדושים יהיו והיינו ע"פ מש"כ בב"מ (דף ל"ב) דלכך חשיב לענין טומאת כהן ע' דקדושים יהיו אף דבסוגיא דהכא חזר בו לענין אלמנה היינו טעמא משום דסבר לפי המסקנא דקדושים יהיו לא קאי רק אמה דכתיב בהאי פרשה ע"ש ולכן קאי אחללה ג"כ דכתיב ג"כ בהאי פרשה וא"כ ה"ה ג"כ בגרושה ובחלוצה דאתיא מגרושה הוי ע' דכתיב ג"כ בהאי פרשה ולכן לענין גרושה וחלוצה נשאר התירוץ הראשון דאיכא ע' ול"ת ולא יוכל למפרך רק מממזרת ונתינה:
שם בישיבה תלי רחמנא מידע ידיע: ק"ל דהאיך ס"ד דהך דרשא דיחדיו המיוחדים בנחלה (דפליג עלי' רבה לעיל ריש פרקין לפי פי' הרשב"א) וכן הך דרשא דבישיבה תלי רחמנא מידע ידע ומקרא מלא דלא יבא ממזר בקהל ד' לא ידע עד דנגזור במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה גבי בת ישראל לנתין וממזר, ונ"ל דמה דקאמר אטו שלא במקום מצוה אין הפי' דישא ממזרת ונתינה או ממזר ונתין בת ישראל דהאי באמת מידע ידע אלא ה"ק דזה ודאי אי אמרינן דמייבם ח"ל מטעם ע' דוחה ל"ת אם יש לממזר אח כשר דאסור לו לייבם אלא אחיו ייבם דהא אפשר לקיים שניהם ומה"ט רצה לומר לקמן דאסור משום דאפשר בחליצה רק דע"ז השיב דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא מה שאין שייך בשיש לו אח כשר אכן אם הוא הבכור בזה לא שייך אפשר לקיים שניהם שייבם אחיו הכשר שקטן ממנו כיון דאמרינן לקמן (דף כ"ד) דמצוה בגדול לייבם ויליף כן מוהי' הבכור אשר תלד א"כ חשיב קטן במקום גדול לאו מצוה כמו בחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא והכי אמרינן בפי' לקמן (דף ל"ט) דביאת קטן במקום גדול לאו כלום היא וא"כ כי פריך דח"ל יתייבמו היינו היכי דהם הגדולים דבזה הוי אצלם מצוה ושייך ע' דוחה ל"ת וע"ז מתרץ שפיר דגזרינן במקום מצוה דהיינו היכי דאצלו המצוה ליבם כגון שהוא הגדול אטו שלא במקום מצוה היכי שיש אחיו הכשר גדול ממנו לענין בת ישראל לממזר ונתין או היכי שיש לו אח גדול ממנו שהוא ממזר ומותר בממזרת ונתינה לענין ממזרת ונתינה ובזה לא שייך ע' דוחה ל"ת כיון שאפשר לקיים שניהם ובזה שפיר שייך טעות דלא כ"ע ידעי לחלק בכך וא"ש: והיוצא בזה לדינא אם יש ב' אחים הגדול ממזר והקטן כשר ונפלה בת ישראל לפניהם ליבום ודאי ע"פ הדין ייבם הקטן ולא הגדול כיון דאסורה לו מטעם גזירה ב"ר אטו ב"ש אכן אם קדם וייבם קנאה ופטור צרתה כדאמרינן בכל ח"ל וכדפסקי' אהע"ז (סי' קע"ד) וע"ש בבית שמואל ולא אמרינן כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י יבום קטן מדאורייתא לא רמיא קמי' דמדאוריי' קטן במקום גדול לאו מצו' הוא וכמו דלא אמרינן ג"כ אפשר לקיים שניהם ע"י חליצה ובפוסקים לא הוזכר דין זה, אכן יש להסתפק אם הקטן ממזר והגדול כשר וקדם הקטן וייבם אם קנאה ופטר צרתה או אי נימא כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י גדול לא קנה וכעת צ"ע:
שם אטו ביאה שניי': ק"ק דא"כ דרק אביאה ראשונה הי' קושיתו דליתי ע' ולידחי לל"ת א"כ בלאו הכי יקשה דיהי' מותר לייבם ח"ל לפמש"כ הרמב"ם (פ' ט"ז מהל' א"ב) דבכל ח"ל אינו לוקה עד שיבא עליהן אחר שקידשן והרי הכא לא קדמו קידושין ליבום ואף דהוי מאמר זה לא הוי רק דרבנן ובשלמא מאלמנה מן האירוסין א"ש דפריך מטעם ע' דוחה ל"ת דוקא דבאלמנה לכה"ג בבעל ולא קידש ג"כ לוקה כמש"כ הרמב"ם שם אבל מכ"מ מאי פריך מאם בעלו קנו דכרות שפכה דלמא ה"ט דמדאורייתא ליכא איסור כלל ביבום ורק בביאה שניי' אסור לקיימם דזה הוי אחר הקידושין, וי"ל שמה שכתב הרמב"ם דבעינן בועל אחר קידושין דוקא ה"ה ג"כ בקידש בביאה לח"ל ג"כ לוקה ולא בא למעט אלא בעל בלא קידש וא"כ הכא דע"י יבום נעשית אשתו שפיר הוי חייבי לאווין:
שם תניא נמי הכי: ק"ק איך שייך לומר כן דהא לא חדש בזה דמפני הך דקתני ואם בעלו קנו הקשה רבא אתירוץ רגא"ר, ועוד למה הביא ברייתא חדשה ולא הך ברייתא דמייתי רבא לעיל להקשות ממנה, וי"ל ע"פ מה שהקשה הריטב"א דגם ביאה שניי' תהי' מותרת באלמנה מן האירוסין כיון דאינה מתעברת בביאה ראשונה ותירץ כיון דאפשר ע"י מיעוך לא הותר יותר ולכן רבא דקאמר לענין אמ"ה אטו ביאה שניי' הוצרך ראי' מברייתא דאיירי לענין אמ"ה דאסור לקיימה בביאה שניי':
שם ה"נ אפשר: בחליצה יש לספק אם לפי תירוץ זה חזר לגמרי מהך תירוץ דגזירה ב"ר אטו ב"ש וא"כ במקום דלא שייך אפשר בחליצה כגון שהוא חרש או היא חרשת או אין לו רגל מותר לייבם חייבי לאווין או אי נימא דעכ"פ אסור מטעם גזירה דהגזירה קיימה לפי תירוץ זה ג"כ רק שהוסיף דבמקום דאפשר בחליצה אפילו מדאורייתא לא הותר:
שם מיתיבי ואם בעלו קנו: הרמב"ם (הל' יבום פ"ו) פסק דבין ח"ל בין חייבי ע' או שניות חולצין ולא מתיבמין וחליצתן פוטרת צרותיהן אבל אלמנה מן הנשואין לכה"ג דמן התורה לא חזיא ליבום דאין ע' דוחה ל"ת וע' אין חליצתה פוטרת צרתה והמהרש"ל ביש"ש תמה עליו דמאי שנא חייבי ע' מח"ל וע' דהא גם ע' אינה דוחה ע' מדאורייתא ולמה תפטר צרת חייבי ע' בחליצתה וסיים שם וז"ל אע"כ כשגגה היוצאה מלפני השליט ואין חולקין כבוד לרב במקום חלול השם להתיר צרתה של חייבי ע' לשוק בלא חליצה עכ"ל, גם השאגת אריה (בסימן ל"ו) תמה על הרמב"ם כן, ולענ"ד יש לבאר שיטת הרמב"ם ע"פ מה שהביא השיטה מקובצת כתובות (ד' מ') בשם הרשב"א דחייבי ע' דאיסורי ביאה שהם מצרי ואדומי ובעולה לכה"ג כיון שאינם רק לאוין הבא מכלל ע' עשה דוחה אותן ע"ש, וכ"כ בשמו ג"כ המשנה למלך (ה' נערה בתולה פ"א) וי"ל שגם דעת הרמב"ם כן ולכן שפיר פסק דבחייבי ע' כמו בח"ל דנפטרו צרותיהן כיון דמדאורייתא חזי ליבום דלאו הבא מכלל ע' שיש בהן נדחה מפני ע' דיבום: אכן לכאו' שיטה זו דרשב"א צ"ע מסוגיא דלעיל דקאמר בשלמא מן הנשואין וכו' ואין ע' דוחה ל"ת וע' ולמה כיון דע' דבתולה ולא בטולה היא לאו הבא מכלל ע' דינה כלאו בעלמא והרי ע' אחת דוחה לשני לאוין כמש"כ התוספת בנזיר (ד' מ"א) ד"ה ואי כתב ע"ש, והיה אפשר לומר ביישוב זה ע"פ מש"כ הר"ן בסנהדרין (ד' י"ט) ליישוב קושית התוספת שהבאתי לעיל דבאמת הגמרא דמקשה אלא מן האירוסין וכו' היה יכול להקשות ג"כ מן הנשואין מי ניחא דהא ע' דוחה ל"ת וע' שאינו שוה בכל אלא דהגמרא הניחה קושיא החלושה מפני החזקה ממנה ובתירוץ הגמרא דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה מתורץ ג"כ הקושיא מאלמנה מן הנשואין זה תוכן דבריו ע"ש, ולכן גם על קושיתנו י"ל כן שהגמ' הקש' הקושיא החזקה דגם למ"ד בנזיר (ד' מ"ח) שאין ע' דוחה לב' לאוין שלדידיה ניחא אלמנה מן הנשואין מ"מ מאלמנה מן האירוסין קשה ולאידך מ"ד באמת קשה גם מאלמנה מן הנשואין ובתירוץ דגזירה בראב"ש מתורץ הכל, ואין לומר דלפ"ז דבין חייבי ע' בין ח"ל וע' מדאורייתא ליבום רמיא דרשה דיבמתו למאי אתא דהא לפי המסקנא לא קאי רק לחייבי ע' וחייבי ל"ת וע' כמש"כ התוספ', די"ל דכבר כתב הר"ש בחלה (פ"א) בנדון כזה דדלמא יבמתו אתי לשום דרשא אחרינא ע"ש, אבל מ"מ דברי הר"ן תמוהין דאיך אפשר שלפי המסקנא אלמנה מן הנשואין מדאורייתא שריא ליבום שהרי אמרינן לקמן בסוגין אתמר ביאת כה"ג באלמנה וכו' באלמנה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא נפטרה צרתה כו' ע"ש הרי בפי' שגם לפי האמת אלמנה מן הנשואין ל"ש ליבום מדאורייתא וכיון ששיטת הר"ן היא פלא איך נייחס אותה גם להרמב"ם והרשב"א: והנה עוד היה נלענ"ד ביישוב שיטת הרשב"א בזה אחר שמדברי התוספת בנזיר נראה שתלי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע אם ע' דוחה לב' לאוין או לא דלר"י דאמר שם מה לי חד לא מ"ל ב' לאוין דחי ולר"ע דפליג עליו לא דחי וכיון דהלכה כר"ע מחבירו א"כ אליבא דהלכתא אין ע' דוחה לב' לאוין וכ"כ בפי' הר"ש בס' כריתות (שער ג' סי' קס"ד) ושום ע' אינה דוחה ב' לאוין עכ"ל, ולכן א"ש מה דקאמר בגמרא בפשיטות בסוגין דאלמנה מן הנשואין מדאוריי' לא חזיא ליבום ולרבי ישמעאל באמת רק מדרבנן לא חזיא מטעם גזירה כמו ח"ל לדידן: אבל באמת גם בזה עדיין לא נחה דעתי שעדיין יקשה לפ"ז מאי פריך דאלמנה מן האירוסין יבא ע' וידחה ל"ת דהא כשמייבם כה"ג אלמנה שמקדש אותה בביאה איכא ב' לאוין גם באלמנה מן האירוסין לא יקח ולא יחלל כמבואר קדושין (ד' ע"ח) אע"כ דמה דאמרינן דאין ע' דוחה לב' לאוין היינו דוקא בשני לאווין שהם מב' איסורין חלוקים כגון התם דפליגי בכה"ג ונזיר לענין מת מצוה או כמו בהנדון שהביאו התוספות בנזיר שם אבל כשיש משום שם א' ב' לאוין כגון הכא באלמנה בזה לכ"ע ע' אחת דוחה אותן וא"כ קשה על הרשב"א כנ"ל, ויש לחלק בדוחק, אכן עכ"פ כיון שהרשב"א כתב בפשיטו' כן דלאו הבא מכלל ע' יש לו דין לאו שנדחה מפני ע' שפיר י"ל שגם שיטת הרמב"ם כן ולכן א"ש מה שהשוה חייבי ע' לח"ל לענין פוטרת צרתה: והנה גם הטור והמחבר הביאו דין דחייבי ע' לענין יבום ולכאורה שלא לצורך הוא שהרי לפי דברי הרשב"א הנ"ל החייבי ע' לענין איסורי ביאה אינם רק מצרי ואדומי ובעול' לכה"ג ולפי המבואר באהע"ז (סי' ד') איסור דמצרי ואדומי לא שייך עוד אצלנו אחר שבא סנחריב ובלבל את כל האומות ובעולה לכה"ג פשיטא דל"ש בזה"ז, וא"כ לאיזה צורך הביאו הטור והמחבר דין דחייבי ע' אבל באמת מצינו עוד חייבי ע' חוץ מאותן שמנה הרשב"א וששייך גם בזה"ז דהיינו בבא על צרת יבמתו דאיכא ע' כמבואר באהע"ז (סי' קס"ב) ואם עבר א' מן האחים ונשא הצרה ומת היא אסורה על כל האחין בע' ואין מזה סתירה למש"כ לעיל דגם ע' זו היא לאו הבא מכלל ע' בין לדעת התוספת לעיל (ד' י"א) דילפינן מבית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים ובין לדעת הרמב"ם דיליף איסור ע' מיבמה ובא עליה ולא על חברתה ולכן שפיר כתב הרמב"ם סתמא דחליצת חייבי ע' פוטרות צרותיהן:
שם תיובתא: השער המלך (הל' יבום פ"ו) מסופק לפי המסקנא דח"ל מדאורייתא ליבום רמיא אם ייבם ממזרת אי הולד שבא מביאה ראשונה שהיא ביאת היתר דיבום ממזר הוי או לא והניח בספק, ולכאורה לא הבנתי ספקו שהרי לפי המבואר בתוספ' כאן לא הותר בח"ל רק העראה ולא גמר ביאה, ולפי מש"כ התוספ' לקמן (ד' נ"ה) בהעראה אינה ראוי' להתעבר וא"כ איך אפשר שיולד ממזר מביאת היתר דיבום, ול"ל דספיקת השעה"מ היא לדעת הרמב"ן והרשב"א דשמעתין דגם גמר ביאה מותרת בח"ל מדאורייתא, שוב ראיתי שמה שנסתפק להשעה"מ פשוט להמהרש"א לקמן (ד' ע"ז) בחדושי אגדות שהקשה אמה שהגואל השיב לבועז פן אשחית את נחלתי ולמה חש על פגם זרעו ולא על איסור לאו שבה לפי טעותו דמואבית אסורה, ותי' דמשום איסור ביאה ליכא דע' דיבום דוחה ל"ת דמואבית ולכן תלה הדבר על פגם הזרע דהולכין אחר הפסול ע"ש, הרי דפשיט' ליה אף דביאת היתר הוא מטעם ע' דוחה ל"ת מ"מ הולד פסול ולקמן (ע"ז.) אכתוב עוד בזה:
שם בתוספ' ד"ה אי הכי. לגמרי מצות יבום: עיין ברשב"א וריטב"א שהקשו על פי' התוספ' דהעיקר חסר מן הספר ולמה סתם קושיותיו, ולכן פירשו שבאמ' פריך כיון שיעקר לפי הגזירה מצות יבום לגמרי לכן לא נגזור כלל, אכן עדיין אין זה מספיק שהרי זה הי' נראה דוחק להתוספ', ועוד ק"ל לכל הפירושים היאך מדמי הני גזירות לגזירה דממזרת ונתינה אטו שלא במקום מצו' דשם הגזירה בו בעצמו אם נתיר לו כך ובא לידי כך אבל מנ"ל לגזור אם נתיר לו יבא אחר לידי איסור, ולכן לולא פירושיהם הי' נלענ"ד לפרש דהכי קפריך אשת אחיו מאחיו לא תתיבם היכי שיש לו ג"כ אח מאמו שלא מאביו שנגזור אם נתיר יבום בזו ייבם גם אשת אחיו מאמו כשימות ולכן לא שייך בכזה שיבטל מצות יבום לגמרי שהרי יש יבום בשאין לו אח מאמו וכן פריך אשה שאין לה בנים אטו אשה שיש לה בנים פי' כשיש לו אח שיש לו בנים ג"כ לא תתיבם אשת אח שאין לו בנים וכן א"א שהי' בעולמו אטו אותו שלא הי' בעולמו פי' כשיש לו אח ראובן שיבם אשת אחיו שלא הי' בעולמו משנולד הוא ויש לו אח אחר שמעון ג"כ שאז לא ייבם אשתו אטו שייבם גם אשת ראובן שהיא א"א שלא הי' בעולמו ותו פריך דנגזור בכל הנשים אטו איילונית, בזה י"ל דפריך לרבא לשיטתו דס"ל לעיל (דף י"ב) דצרת איילונית מותרת ואמאי נגזור בכל שאר נשי אחיו אטו איילונית, ובזה א"ש שאין קושיתו בכל הני שיתבטל מצות יבום לגמרי:
בד"ה ביאה שניי'. והמ"ל אטו גמר ביאה: יש להסתפק אם שייך בזה איסור בגמר ביאה לפי מה דאמרינן בכתובו' (דף נ"א) דחיישינן שתחלתה באונס וסופה ברצון דאימא יצר אלבשה וא"כ י"ל כיון דתחלת ביאה היתה בהיתר לא מחייב על סוף ביאה ולכן לא הוי יכול לומר אטו סוף ביאה ואפילו ניחא דלענין הבועל לא שייך סברא זו דיצר אלבשו רק לענין הנבעלת וכדמשמע קצת ברמב"ם (פ"א מהל' איסורי ביאה) מכ"מ י"ל דניחא לי' למימר גזירה ב"ר אטו ביאה שניי' דזה הוי חיוב לאו גם בדידה וחמיר האיסור אבל אטו סוף ביאה זה לא הוי איסור בה דאנוסה היא, אכן באמת אין סברא כלל לענין יצר אלבש לחלק בין הבועל לנבעלת ומהרמב"ם אין ראי' דמה שלא כתב כן רק אנבעלת היינו לפי מה שכתב שאין אונס בבועל, אבל לפי דברינו ששייך בכה"ג אונס בבועל ג"כ וכעין מה שכתב הראב"ד שם שפיר י"ל שגם הרמב"ם מודה בזה שאונס מקרי ולכן א"ש מה דלא נקט רק אטו ביאה שניי':
בד"ה מיתיבי ואם בעלו קנו. והשתא איתותב מינה: אולי י"ל דהיינו טעמא דלא חש רבא לזה כיון דאמרינן לקמן דלכך לא הוי תיובתא לר"ל משום וחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, ולכאורה זה תלי בפלוגתא דמשנה ראשונה ואחרונה לקמן (דף ל"ט) אי מצות יבום קודם למצות חליצה או לא, והשתא י"ל דרבא מפרש למתניתן דלכך ס"ל דבח"ל חולצין ולא מייבמין משום דלא שייך ע' דוחה ל"ת כיון דאפשר בחליצה ואף דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא היינו דוקא למשנה ראשונה אבל מתניתין סברה כמשנה אחרונה דבלא"ה תקנו דחליצה קודם לייבום ולכן לא שייך לומר ע' דוחה ל"ת כיון דאפשר בחליצה אבל ברייתא י"ל דאתא כמשנה ראשונה דהיינו כרבנן דאבא שאול דלעולם מצות יבום קודם למצות חליצה ולכן אם בעלו קנו דלא שייך אפשר לקיים שניהם ע"י חליצה דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא או אפילו ס"ל ג"כ כמשנה אחרונה מכ"מ כיון דע"פ דין תורה עכ"פ מצות יבום קודם לחליצה דמה שתקנו דחליצה קודם תקנת חכמים היא משראו דלא מייבמין לשם מצוה ולכן מן התורה אתיא שפיר הא דבעלו קנו ומכ"מ אתיא טעמא דמתניתן שפיר דלא מייבמין משום דאפשר בחליצה ע"פ מה שתקנו רבנן דמצות חליצה יקדם בכל הנשים למצות יבום, וא"ל דא"כ מה בין ח"ל לשאר נשים י"ל דבשאר נשים אף דאמרינן מצות חליצה קודם מכ"מ רק עלה טובה נותנים לו שיחלוץ אבל אם מכ"מ רוצה לייבם אין מוחין בידו אבל בח"ל אין שומעין לו דלא אמרינן ע' דוחה ל"ת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה אבל הגמרא לא רצה לחלק בכך ולכן אסיק רבא בתיובתא כן י"ל ליישב דעת רבא דלא תקשי' תמיהת התוספ', ועיין לקמן שכתבתי עוד יישוב לקושיא זו:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא מתיב רבא איסור מצוה כו': ואי ס"ד ח"ל מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא כי בא עליה אמאי נפטרה צרתה כו'. יש להקשות אפילו אי נימא דבעלמא מדאוריי' ליבומי משו' דעשה דוחה ל"ת הכא ודאי תיקשי אמאי בא עליה נפטרה צרתה הא ביאתה באיסור היא משום דאפשר לקיים המצוה בצרתה. וכל היכא דאפשר לקיומי ע"י אחר דלא עביד איסורא מיקרי אפשר לקיים שניהם. כדאמרינן בפ' ר"א דמילה. וא"כ הכא ודאי ביאתה ביאת איסור היא ואמאי נפטרה צרתה. וי"ל דסבירא לן השתא דבח"ל נמי צרתה כמותה ואם היא אסורה צרתה נמי אסורה. ומש"ה לא מצינן למימר דאפשר לקיים שניהם ע"י צרתה כיון דצרתה כמותה. ואי נימא דצרתה מותרת א"כ אמאי נפטרה צרתה דהא חליצתה חליצה פסולה היא לגבי צרתה. אלא ש"מ דצרתה כמותה. אע"ג דיש לחלק דודאי אי נימא דהיא אסורה בכל גוונא שפיר מסתבר לומר דצרה נמי אסירא. אבל היכא דהיא אינה אסורה אלא משום דאפשר לקיים ע"י אחרת. הי' נראה דצרתה מותרת. מ"מ ע"כ צ"ל דגם לענין זה שייך לומר כל שאין את מייבמני אין את מייבם צרתי. וכדאיתא בירושלמי. והשתא אי נימא דמדאורייתא שריא א"ש דנפטרה צרתה בין בחליצה בין ביבום. אבל אם מדאורייתא לא שריא ליבום אמאי נפטרה צרתה. וה"ה דהיא עצמה לא נפטרה. ומשני לצדדין קתני דבביאה באמת לא נפטרה אלא בחליצה ולא הויא חליצה פסולה כיון דצרה נמי לאו בת יבום היא וכי קתני בא עליה אאיסור מצוה. ומצינן למימר לפ"ז דבאיסור מצוה דוקא בא עליה נפטרה צרתה אבל חלץ לה לא נפטרה צרתה דהוי' חליצה פסולה דצרת שניה ודאי שריא ליבומי. ועפ"ז יש מקום קצת לישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בין בשניות בין בח"ל דבביאה נפטרה צרתה ובחליצה לא נפטרה והכא תני בהדיא דבחליצה נמי נפטרה צרתה. וע"פ הנ"ל י"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש דברייתא לצדדין קתני אפילו לפי המסקנא דח"ל אין איסורן אלא מדרבנן. דהא בכלל איסור קדושה הויא נמי אלמנה לכ"ג דאסירא מה"ת ליבומי. וע"כ לצדדים קתני ובא עליה אאיסור מצוה ודוקא בא עליה אבל חלץ לה לא נפטרה צרתה משום דהוי חליצה פסולה. וחלץ לה אאיסור קדושה משום דהך ברייתא ס"ל דצרתה כמותה ואסורה ליבומי. וכה"מ דכל שאין את מייבמני כו'. וא"כ לדידן דקי"ל דח"ל ג"כ צרתה מותרת. כדמוכח לעיל בסוגיא דמחזיר גרושתו. ואין איסור צרה אלא בערוה לפ"ז בח"ל ג"כ לא נפטרה צרתה אלא בביאה אבל לא בחליצה משום דהויא חליצה פסולה כיון דהצרה חזיא ליבום ג"כ. כן הי' נראה לכאורה לישב דעת הרמב"ם ז"ל:
אלא דאכתי קשה מה שהקשה הה"מ ז"ל. דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל חליצה פסולה אפילו אם שניהם פסולים צריכה לחזור על כולן. ואי הא דמיא לחליצה פסולה. אמאי נפטרה צרה ע"י חליצת ח"ל. ועוד מהנך ח"ל דמה"ת שריין ליבומי ומדרבנן אסירא. צרתה ודאי אפילו מדרבנן שריא ליבום כמו בשניות. וא"כ אמאי נפטרה צרתה בחליצה זו הא הויא חליצה פסולה כמו בשניות. ועוד לדברי הרמב"ם ז"ל הדק"ל מה שהקשיתי אמאי נפטרה צרה ע"י ביאתה. הא מדאורייתא אסור לייבמה כיון דאפשר לקיים ע"י אחרת. ולדידן הצרה מותרת. ולקמן בשמעתין אכתוב ישוב אחר לדברי הרמב"ם ז"ל:
גמרא אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא: קצת קשה למה לי' לרבא האי תירוצא. כיון דאיהו גופא הביא להך ברייתא דסריס אדם כו'. דמוכח מינה דבכל ח"ל נמי אסורה מדרבנן ליבומי כדקתני ואם בעלו קנו דוקא דיעבד. ולמה לא ניחא ליה לפרושי מתניתין נמי מהאי טעמא. ומאי קשיא ליה. וי"ל דמתניתין לא הוי ניחא ליה בהכי מדנקט אלמנה לכה"ג סתמא. וכי היכי דמן הנישואין איכא איסורא דאורייתא הוי משמע ליה דה"נ מן האירוסין. ויותר נראה מדקרי להו איסור קדושה משמע ליה דמה"ת אסירא דאל"ה בכלל איסור מצוה הם. ומש"ה הוי דחיק לאוקמא באיסור מה"ת עד דפרכי' הש"ס וע"כ מוקים לה באיסורא דרבנן:
תוס' ד"ה אי הכי כל הנשים כו': ומפרשי דלאו בכל הנשים קאמר. דא"כ יעקר מצות יבום אלא בדבר הדומה קאמר כמו אחיו מאביו לחוד אטו אחיו מאמו וכן כולהו. ולשיטתם א"ש לישנא דכל הנשים דקאמר משום דהני שכיחין יותר שלא יהיה לה בנים כלל. אבל לפי שיטתם אין קושיא זו דוקא אליבא דרבא, ולכ"ע תיקשי. כיון דדמיין להדדי נגזור הא אטו הא ואפילו אם לא נגזור במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה כיון דהכא איכא למיטעי. אלא ודאי הפי' הפשוט דנגזור הכא נמי אשת אחיו במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה וקחשיב כל איסורי אשת אחיו שאין בהן מצוה אשת אחיו מאביו משו' אשת אחיו מאמו. ומשני ההיכר שיש בכל אחת. ובתר הכי פריך כל הנשים כו' פי' בגזירה זו אין שום היכר בין כל הנשים. ועיין ברשב"א ז"ל דלא ניחא ליה גם כן בפירושם ז"ל:
תוס' ד"ה אטו ביאה שניה כו': ודעת הרשב"א ז"ל דנהי דניקנית לי' בהעראה מ"מ מצוה איכא בגמר ביאה. וכן נראה מהא דתניא אסור לקיימן בביאה שניה. משמע דביאה ראשונה כולה בהתירא היא. וכן משמע ממאי דס"ד מעיקרא לחדושי גזירה אחרינא ואי נימא דגמר ביאה אסור א"כ גזירה פשוטה היא. ועוד הי' נראה דאי נימא דלא שריא אלא העראה בזה ודאי לכאורה חליצה עדיף. כיון דביבום לא יוכל לבנות את בית אחיו. והלא אפילו בעצה ההוגנת לו מקדמינן לחליצה כדאמרינן לקמן בפ' מצות חליצה. ויבואר מזה עוד לקמן:
תוס' ד"ה אם בעלו כו': תימא דרבא גופא מותיב כו'. ובאמת תמי' גדולה היא. וגם מה שכתבו לעיל לשינויא דרבא דאלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא דצריך לאוקמא הברייתא דלעיל לצדדין קתני הוא ג"כ דחוק דרבא לא ניחא ליה לאוקמא לצדדין מדפריך מינה ברישא. ע"כ הי' נראה לומר דעיקר פירכא דרבא הוא על דרשת רב גידל מיבמתו דיליף מקרא דח"ל אינן עולין ליבום. וא"כ לא שייכא בהו מצות יבום כלל. לזה פריך אי ס"ד מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא כי בא עליה אמאי נפטרה צרתה. כיון דלאו בת יבום היא כלל ובאיסור אשת אח קאי. ומשני ליה לצדדים קתני. ופריך עוד מברייתא דסריס אדם כו' אם בעלו קנו. ומסיק אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת. פי' דרשא דיבמתו איפריכא. והא דאין מתיבמות הוא משום דעשה ול"ת הוא. ומ"מ א"ש דאם בעלו קנו דנהי דלכתחילה אסירא ליבם משום איסורא דלאו ועשה. מ"מ איסור אשת אח אין בהם ובדיעבד אם בעלו קנו כמו בכל ח"ל דקדושין תופסין. ובין בחייבי עשה ובין באלמנה לכ"ג בין מן הנישואין בין מן האירוסין בכולן אם בעלו קנו בדיעבד. ולפ"ז א"ש ג"כ מאי דקשיא לי לעיל הא אפשר לקיים שניהם ע"י צרתה דלענין דיעבד אין כאן נ"מ. ובכל גוונא בדיעבד קנה כיון דלית ביה אלא איסור הלאו או העשה לחוד. ולא איצטריך לן לפ"ז מש"כ התוספות ז"ל דאלמנה מן הנישואין וחייבי עשה ילפינן מיבמתו דעולין לחליצה דזה דחוק. דהא משמע לעיל דבאלמנה מן הנישואין בלא"ה הוי ניחא ליה דחולצת ולא מתייבמת ומש"כ התוספו' ז"ל שם דלא ניחא ליה אלא הא דלא מתייבמת הוא ג"כ דחוק. אבל לפי הנ"ל ודאי להא דאלמנה מן הנישואין חולצת לא איצטריך קרא. כיון דבדיעבד אפילו מתייבמת ואם בעלו קנו. ועיקר דרשא דרב גידל אתיא לכל ח"ל להפקיע אותה לגמרי מן היבום. וע"ז הא דפריך רבא כל הני תיובתא ואיפריכא הך דרשא לגמרי. והיינו דלא מסיק הש"ס תיובתא דרבא תיובתא משום דלא איתותב לגמרי. והי' אפשר לישב בזה נמי מה שפי' הרמב"ם ז"ל בח"ע דאם בעלו קנו משום דפסק כרבא אלא דלא משמע כן מלשונו ז"ל בפי' ע"ש. וכן יקשה מהא דבאלמנה מן הנישואין פסק דאין ביאתה פוטרת צרתה. וכדאמרינן לקמן דר"א ור"י כולהו מודו באלמנה מן הנישואין דאין ביאתה פוטרת צרתה. והיינו משום דס"ל כיון דאסורה ליבם תו ליכא בה כלל מצות יבום וקם ליה באיסור אשת אח. וה"ה דהוא עצמה לא נפטרה דאין לומר דהיא עצמה נפטרה ויוצאת בגט לחוד. דא"כ היכי אפשר לייבם צרתה. דא"כ מצינו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות. ועוד דמאי פריך מהא דואם בעלו קנו. וגם אין לומר דהיא נמי צריכה חליצה לזיקתה וגט לביאתה. דא"כ אכתי אמאי לא פליגי בהיא עצמה אם נפטרה לגמרי. אלא פשיטא דבאמת פליגי נמי בהיא עצמה. ועיין במהרש"א ז"ל. וע"כ משום דס"ל דקיימא באיסור אשת אח. וכן כתב הב"ש בסי' קע"ד ע"ש. עכ"פ אחר כל הנ"ל בין לרבא בין לר"י ור"א לא איצטריך לן דרשא דיבמתו. ודרשי לה למילתא אחריתי. וראיתי שם בב"ש שכתב ליישב דברי הה"מ ז"ל שכתב במחזיר גרושתו דחליצתה פוטרת צרתה אף על גב דבשאר ח"ל דעת הרמב"ם ז"ל דאין חליצתה פוטרת. וכתב הב"ש ז"ל דהיינו משום דילפינן מקרא דיבמתו דבת חליצה עדיפא טפי לפטור צרתה. וכ' שם דה"ה באלמנ' מן הנישואין דחליצת' פוטרת צרתה. והדב' מתמיה חליצת אלמנה מן האירוסין דבת יבום היא מה"ת אינה פוטרת וחליצת אלמנה מן הנישואין פוטרת. ועוד דכתיבנא לעיל דלא ס"ל כלל דרשא דיבמתו. ובמח"ג ודאי לא איצטריך דרשא דיבמתו דלא אלים ק"ו למידחי' לגמרי:
שוב העיר ה' עיני ועיינתי בדברי הרמב"ם ז"ל. וראיתי בדבריו מפורש דלמאן דאמר דאינה פוטרת צרתה נמי לאו משום דקם עלה באיסור אשת אח. אלא משום דאין לו בה קנין גמור. אבל קצת קנין יש לו בה ואסור ליבם הצרה אלא חולץ לה משום דאינה נפטרת לגמרי ע"י ביאה שאין לו בה קנין גמור. ולפ"ז יש לומר דהיא שפיר נפטרה לגמרי ויוצאת בגט. וכמו שנסתפק המהרש"א ז"ל. וא"כ תבנא לדידן דלפ"ז פשיטא דלא איצטריך קרא דיבמתו דבעיא חליצה. דהא מילתא דפשיטא כיון דיש לו בה קצת קנין. ויש ליישב בזה קצת מש"כ דבחייבי עשה קנה קנין גמור דאפילו באלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת יש לו בה קצת קנין. בחייבי עשה לחוד לא החמירו וקנה קנין גמור:
וכן משמע בירושלמי בשמעתין דאפי' בביאת איסור פליגי. ור"א ס"ל דפוטרת צרתה. דלשיטת הירושלמי כל ח"ל מה"ת לאו בני יבום נינהו. וכדאיתא שם בשמעתא קמייתא דמכילתין. והדברים שכתבתי לעיל לישב תמיהת התוס' ז"ל הוא ברור ואמת:
ועיין בספר חוסן ישועות שכתב לישב דברי הרמב"ם ז"ל בחייבי עשה. דע"כ לא אמרינן אין עשה דוחה עשה אלא היכא דבשניהם מקיים מצוה. אבל הכא בעשה דמצרי ואדומי לא מקיים מצוה אלא אם נשאה עבר עבירה וז"א דא"כ עשה דאלמנה ג"כ היא בתולה ולא בעולה ואי נימא דלא עדיפא מלאו מפורש א"כ הוי כמו תרי לאוי. ואמאי אין העשה דוחה הני לאוי. ועי' אבני מילואים שהאריכו בזה. ומצאתי שם מעין דברי ע"ש. וכבר הארכתי בזה עוד לעיל בפירקא קמא:
עוד נראה לי לישב מה שתמהו התוס' ז"ל מהא דרבא גופא מותיב כו'. ע"פ מאי דמוקמינן לקמן בפ' הערל לברייתא זו דסריס אדם כר"ע. וכגון שנפלה לפניו ואח"כ נפצע. ופריך התם ליתי איסור פצוע ולידחי עשה דיבום מי לא אמר ר"ג אם מיאנה כו' ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא משום אחות אשה אלמא דאיסור אחות אשה שבא אחר נפילה דוחה עושה דיבום. וה"נ איסור פצוע לר"ע. ולכאורה מאי קושיא הא רבנן פליגי עליה דר"ג וס"ל דאין איסור אחות אשה מדחה עשה דיבום. ודווקא ר"ג הוא דס"ל אין זיקה. וי"ל דר"ע נמי ס"ל אין זיקה דאמר לא יפר אפילו לאחד. ושפיר פריך מר"ג. אבל לרבא דאמר טעמא דר"ע גבי הפרה הוא משום דאין חייבין עליה סקילה א"כ לדידי' ליכא לאקשויי מר"ג. ושפיר מצינן לאוקמא כשנפלה ואח"כ נפצע. ותו לא תיקשי אמאי אלא אם בעלו קנו. אלא דא"כ מאי קמותיב רבא מינה לרב גידל אלא ע"כ לענין אם בעלו קנו לכ"ע לא מהני מה שנפלה תחילה. דמ"מ אין לו בה השתא שום קנין ע"י ביאה. והא דמותבינן לקמן מר"ג הוא לרווחא דמילתא אבל באמת לכ"ע יקשה מאם בעלו קנו. וע"כ צריך לאוקמי כרב יוסף שם דס"ל אליבא דר"ע דח"ל דלאו דשאר קידושין תופסין ותו לא צריכינן לאוקמא כשנפלה ואח"כ נפצע. והדק"ל בתחילה מאי קמותיב ולבסוף מאי ניחא ליה. וי"ל דלרב גידל וודאי אין נ"מ אם נפצע תחילה או נפלה תחילה. כיון דמדאורייתא לא חזיא ליבום אם בעלו אמאי קנו. אבל לרבא דאמר טעמא משום דאפשר לקיים ע"י חליצה י"ל דע"כ לא קאמר האי סברא אלא אם האיסור היה בשעת נפילה. ומתחילת נפילה הוזקקה לחליצה. אבל אם נפלה תחילה בכשרות מודה רבא דיבום עדיף ולא חשיב אפשר לקיים ע"י חליצה. וכ"ז הוא רק לפלפולא בעלמא אבל העיקר כמו שכתבתי לעיל לישב קושית התוס' ז"ל באורך. והא לא תיקשי למאי דמוקמינן להך ברייתא דפצוע דכא כר"ע. א"כ מנ"ל דעשה דיבום דוחה ל"ת. ואמאי לא נילף משאר ח"ל דאין עשה דיבום דוחה לא תעשה. וי"ל דליכא למילף ח"ל דתפסי בה קידושין מח"ל דלא תפסי בה קדושין. ודו"ק היטב בכל הנ"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תו' ד"ה מסתברא כו' דכיון דיבמתו אתיא לאסור יבום ולהצריך חליצה א״כ מאי פריך מה ראית דהא בח״כ לא אצטריך קרא לאסור היבום. ונראה ליישב לפמש״כ התו׳ בריש יבמות הא דאחות אשה דאינה זקוקה אף לאחר מיתת אשתו אינו דומה לנדה דזקוקה כשתטהר היינו משום דכתיב דרכי׳ דרכי נועם ואם תחזור להיות זקוקה אף אחרי מות אשתו לא הוי דרכי׳ דרכי נועם משא"כ לגבי נדה כיון דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר. ומעתה י"ל דקושית הגמ׳ מאי ראית קאי הכי דלמא כל ח"כ צריכין חליצה מריבוי יבמתו והא דאצטריך לאסור יבום קאי על ערוה דאחות אשה אם תמות אשתו דהא לאותו ס״ד דכל ח״כ צריכין חליצה א״כ שפיר הוי דרכי' דרכי נועם דהא תיכף לאחר מות הבעל היא זקוקה ליבם לענין חליצה ואם לא תחלוץ עד שתמות גם אחותה הרי היא אשתו של יבם דודאי לפ״מ דמסקינן דכל ח"כ א״ע לחליצה ואינה זקוקה כלל שפיר לא הוי דרכי' דרכי נועם אבל אי נימא דאחר מות אשתו תהא זקוקה היבמה ואז איתא סברת התו׳ דבכה"ג לא הוי דרכי' דרכי נועם אבל להס"ד דח״כ זקוקה לחליצה תיכף בודאי דרכי׳ דרכי נועם מיקרי ומיושב קוה״מ וכנ"ל:
תו׳ ד״ה אמר קרא כו' מ"מ אין תרי עשה כו'. ועבנמ״י לב״מ דף ל' לענין השבת אבידה שהביא ג"כ שאין עשה דוחה עשה וע' תו' פסחים נט"א: תו׳ ד"ה גזירה כו׳ וחייבי עשה נפק״ל מיבמתו. וק״ל מלקמן מד״א ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום וכו׳ ומסיק יבמתו יבמתו ריבה ומנ"ל להתו׳ דמוכח מיבמתו דאלמנה מן הנשואין דתחלוץ וע׳ תול"ע ד"ה אי הכי טובא אצטריך כו׳ ולדבריהם מוכח דס״ל דמפשטי׳ דקרא ממעטינן להו בהדדי. והנ"ל בסגנון זה דהאמת דאצטריך יבמתו כלימוד הגמ׳ וחייבי עשה מוכח ממילא דאיתא שם בתו׳ ד"ה כי איכא כו׳ תימא דא״כ ל״ל קרא דאינו חולץ לב' בתים. וצ״ל דס״ל דקרא דלא יבנה אצטריך לנתק החלוצה מכרת ללאו וכמ״ש התול"ע סה״ד ונייבם כו׳ וע״ש לא״ז רש״א ובתו׳ לעיל י׳ ע״ש ד״ה א״ה. ועבתול״ע י"א ע״א ד״ה חד אמר בעשה ובכתובות רד״ל מה שהקשו לפרש״י דמפיק מאשר לא יבנה לב׳ בתים דהא אצטריך לנתק ללאו וכן משמע מפרש״י בריש מכלתין במתני׳ ד"ה הלכה ולעיל רד"יט דמייתי נמי מהך קרא. וע׳ בדור״לצ די"ב מש״כ לקיים שיטת רש״י יעש"ב. ואולם יש להסביר לפרש"י דלל״ק בית חלוץ והא כבר ידעינן דכל העולה ליבום כו׳ מקרא דלא יחפוץ וצ״ל די"ל דבאמת הכ״ק קרא דאינו בונה ב׳ בתים ובשתים לא תתקיים מצות יבום כלל אבל כיון דכתיב בית חלוץ והא כבר ידעינן דכל העולה ליבום וע״כ דקרא אתיא לאשמעינן דהשני׳ מותרת לשוק בולא כלום ולזה תיקשי באמת כקו"התו דא״כ מאי מקשה הש״ס הכא והא כבר ילפינן מבית חלוץ. ואולם בעיקר קושית התו׳ לכאורא נ״ל דלק"מ דהא מקשה התם צ״צ היכי משכחת לה דכיון דלהס״ד דבתרתי ליכא מצות יבום כלל וא״כ לגבי אחיו השני דשניהם מותרות לו ליכא כלל מצות יבום מחמת שני בתים ושוב לא משכחת שתנשא הצרה לאחיו השלישי. וע״ש בתו' ד"ה אלמא די״ל דכשהעשה היא מחייבי עשה או ל״ת ועשה לכל האחין דלאו בת יבום היא וצרתה שריא. וע׳ בדר"לצ דרוש ו׳ מש״כ בישוב קו״התו. ואולם לפ״ז מיושב קו״התו בפשטות דאצטריך דאינו חולץ לב' בתים כגון שנפלו לפניו ב׳ נשים ואחת מהן מחייבי עשה או ל״ת ועשה דלאו בת יבום היא וחייבי עשה חולצות ולא מתייבמות ומש״ה אצטריך דאין חולץ לב׳ בתים. ולפ״ז ע״כ מוכח מיבמתו דחייבי עשה חולצות ולא מתייבמות דאל״כ ל״ל יבמתו דבב׳ איכא מצות יבום דהא ע״כ מוכח דאיכא מצות יבום דאלכ״ק קו״התו ל״ל קרא דאינו חולץ לב׳ בתים ואי משום חייבי עשה הא אית לן בסברא דלא חולצות אע״כ דחולצות ולא מתייבמות ומש״ה אצטריך יבמתו. וע׳ רש"י לקמן פד״א ד"ה והאי וצ״ל דלר״ע דס״ל דאין קדושין תופסין בח״ל א״כ ע"כ דמוקי לאלמנה מן הארוסין דאל"כ תיקשי לדידי׳ מה ראית לסברת הגמ׳ דלא מוקי קרא כלל לח״ע וכמשל״ע בתו׳ ד״ה מסתברא רק דח״ל יליף בק״ו מאלמנה מן הארוסין דתפסי בה קדושין ור"ע מלא יחלל. ובאמת בירושלמי ברפ"ק קאמרינן דלר"ע אלמנה לכה״ג שאין היתר לאיסורו ילפינן בק״ו מאחות אשה ולמ״ד מה אחות אשת מיוחדת דבר שחייבין על זדונה כו׳ הא ליכא וממילא לר"ע דלא תפסי קדושין בח"ל ילפינן בק"ו דלא הוי בת חליצה ויבום. וע׳ בתו״לע י' סע״א ודבריהם תמוהים למעיין. וע׳ רש"י סנהדרין נ״ג סע"א דמייתי דהא דאיסור מצוה ואיסור קדושה דתפסי בה קידושין מרבינן מיבמתו כו' וע׳ שאג״א סי׳ נ״ג שתמה שהוא כנגד המסקנא דגמ׳ וגם דבריהם סותרים למה שפי׳ שם בסמוך דלא מתייבמות דרבנן גזרו ב״ר אטו ב״ש וע׳ בשו"ת שבס״ס מקור חיים מ״ש בכוונת דרש״י ואין עת האסף כעת לפלפל בפרט זה: חליצה במקום יבום כו׳ על״ק נ״ט ב׳ ונדא׳.
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
סימן יז
בדין אם עבר וכנס יבמתו האסורה לו
דף כ. פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן (גירסת הגר"א חולצין ולא מיבמין ולא כמו שהוא לפנינו או חולצין או מיבמין) כיצד, מתו ולהם אחין ולהם נשים כו' מתו אחים ועמדו הם ועשו מאמר בנשותיהם ונתנו גט וחלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא ע"כ, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות יבום הלכה יוד ז"ל, לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או עשה ואין צריך לומר שני' ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט, והיא וכל צרותי' מותרת לזר שהרי נפטרה, וכתב ע"ז הלח"מ וא"ת אמאי לא חשבינן לה בביאה פסולה, דכיון דמדרבנן אסור לבא עלי' גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' כמו דחשבינן ביאה אחר גט ביאה פסולה אע"ג דלא הוי אלא גזירה אטו ביאה אחר חליצה, וי"ל דאין לדמות הגזירות להדדי כו', אבל ק"ק למה קרא רבינו לקמן בפ"ז חליצה פסולה משום הא דאסרו רבנן לבא עלי' אטו ביאה שני', הא אין לדמות הפסולים להדדי עכ"ל.
עוד קשה לי על דברי הרמב"ם שם בפ"ז מהלכות חליצה, שכתב שם בהלכה ט' ז"ל, ג' אחין ב' מהן נשואין לב' אחיות ויש לכל אחת משתיהן צרה, ומתו הנשואין את האחיות ונפלו האחיות וצרותיהן לפני יבם, אם חלץ לצרות נפטרו האחיות, אבל אם חלץ לאחיות לא נפטרו הצרות עד שיחלצו הצרות, מפני שחליצת אחיות חליצה שאינה מעולה, וחליצה שאינה מעולה אינה פוטרת הצרה כמו שביארנו, יראה לי שכך הדין בשתי יבמות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שני' או משום חייבי לאווין או מחיובי עשה, שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה חלץ לצרה הותרה האסורה עכ"ד הרמב"ם, והדברים תמוהים, שהרי הרמב"ם כשביאר דיני חליצה פסולה בפ"ה מהלכות יבום כתב בהלכה י"ב, נחלצה אחת מהן חליצה פחותה, הותרה להנשא לזר זו שנחלצה, אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן עכ"ד הרמב"ם, הרי שהרמב"ם מפרש הא דבגמ' אמר חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, היינו למפטר צרה, שאם היא קבלה חליצה מכל האחין אז נפטרה צרה, אבל אם קבלה חליצה מכל האחין אף חליצה פסולה הותרה הצרה, ואם כן היכא שאין אלא אח אחד הרי קבלה היא חליצה מכל האחין ונפטרה הצרה, א"כ הכא הא מיירי שאין אלא אח אחד, שהרי כתב הרמב"ם, ג' אחין ב' נשואין ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות, א"כ נשאר אח אחד, א"כ כשקיבלה היא חליצה הרי קבלה חליצה מכל האחין, והיכא שקבלה חליצה מכל האחין הרי סובר הרמב"ם דהותרה הצרה אף ע"י חליצה פסולה.
א) על קושיות הלחם משנה שהקשה אמאי סובר הרמב"ם בחייבי לאווין ועשה דהוי חליצה פסולה, כיון דבחייבי לאווין ובחייבי עשה הדין דאם בעלו קנו, א"כ איסור דרבנן בחייבי לאווין ועשה לא הוי כמו בגט וכדומה, וא"כ אמאי סובר הרמב"ם דחליצה של חיובי לאווין ועשה הוי חליצה פסולה, כיון דהביאה בדיעבד הוי ביאה ויבום מעליא א"כ נימא דגם החליצה הוי חליצה כשרה, נראה לי דהרמב"ם סובר כדהוה סבר הרשב"א שביארנו למעלה בסימן י"ב דכיון דכתיב בקרא אם לא יחפוץ האיש דמשמע הא אם חפץ יהי' מותר לו לייבם. דאם אסור לו ליבם הרי לא תלי הדבר בחפצו אלא בחפץ שמים ואף שבדיעבד אם יבם קנה, אבל הרי לכתחילה אסור לו ליבם, א"כ אין הדבר תלי בחפצו אלא בחפץ שמים וכמו דאיתא בירושלמי מאן יבמי ולא שמיאנו שמים, נמצא אילו הי' הדין הזה מן התורה שלכתחילה אסור אז החליצה הזאת לא היתה מדין חליצה מעליא, אלא מקרא דיבמתו דמרבינן אף שאינו עולה ליבום עולה לחליצה, אכן חליצה כזו אין עוקרת זיקה והויא חליצה פסולה, נמצא דרבנן כשאמרו חייבי לאווין מדרבנן לכתחילה לא ייבם, הרי מדרבנן לא תליא בחפצו, שהרי מיאנו שמים, ואף שבדיעבד קנה, אבל החליצה היא חליצה מדין יבמתו דהוי חליצה פסולה, משו"ה סובר הרמב"ם דחליצת חייבי לאווין ועשה החליצה פסולה אף שאם בעלו קנו.
אלא שיקשה על זה קושית הרשב"א שהבאנו, דמקשה מנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה היינו דכיון דבנודרת הנאה הרי הזיקה זיקה שלימה ואיך יפטור חליצה דהויא רק מדין יבמתו שהיא חליצה פסולה, זיקת יבום מעליא, דבשלמא באלמנה לכהן גדול הרי זיקתה אינה שלמה, שהרי רמיא רק לחליצה ולא ליבום, אבל בנודרת הנאה אם נימא דדין חליצה פסולה תליא באם חפצו שמים, אבל אם חפץ שמים מונעו מיבום אף שבדיעבד קנה הויא חליצה פסולה, א"כ אף היא עצמה לא תשתרי דאין חליצה פסולה עוקרת זיקת יבום מעליא, ע"כ דאם חפץ מייבם איננו דין באם לא חפץ שמים לכתחילה, אלא בדיעבד אם יהי' יבום, וא"כ תקשה על הרמב"ם דהוא ס"ל דדין דחליצה פסולה תליא אם אין חפץ שמים, ואף לכתחילה אין החליצה כשרה, א"כ תקשה בנודרת הנאה ובחייבי לאווין ועשה איך יותרו ע"י חליצה פסולה, הא אין חליצה פסולה עוקרת זיקתה זיקת יבום, ועלי' הרי זיקת יבום שהרי אם בעלו קנו.
אכן אפשר לומר לדברי הרמב"ם, דכמו באלמנה מצינו דגם לאחר מיתה קריא שאירו, כדאמרינן לקמן בדף נ"ה ע"ב, ואף דשם בתוס' כתבו דמהך דרשא אשמעינן דלאחר מיתה לא נקראת שאירו, הנה בב"ב דף קי"ד כתבו בתוס' דלפי האמת גם לאחר מיתה נמי מקריא שאירו, וכן מוכח מהא דצריך הבעל להטמאות לאשתו, והאשה הא ג"כ מחויבת לטמאות לבעלה, דדוקא ארוסה אין מטמאה לו, אבל נשואה מחויבת להטמאות לבעלה, דלאחר מיתה נמי מקריא שאירו ואגידא גבי', ואעפי"כ שריא להנשא דמיתה עשתה היתר להנשא לעלמא, דכתיב כי ימות והלכה והיתה לאיש אחר, א"כ אפשר דהא דקי"ל חליצה מפקעת זיקה מכל האחין, דעוקר זיקה מכל האחין, וקי"ל שליחותא דאחין עביד, הוא דוקא בחליצה כשרה, אבל חליצה כזו דילפינן מיבמתו, אף דשריא להנשא, דכיון שאחד מן האחין חלץ לה הותרה להנשא לזר, זיקא דאחין נשאר עלי', אלא אף שנשאר עלי' זיקת האחין אעפי"כ יש היתר בהאי חליצה להנשא.
וכדברינו שאפשר להיות שנשאר זיקה ואעפי"כ שריא להנשא, מפורש בתוס' לקמן דף נ"ג ד"ה רבינא, ז"ל התוס' ואר"י דלענין התירה לשוק לכו"ע הויא חליצה, כדקי"ל דאין תנאי בחליצה, אלא לענין דהויא חליצה פסולה דלא מפקע זיקה לגמרי שלא יועיל אחרי מאמר בלשון זיקת יבמין, קאמר דיש תנאי, שוב מצא ר"י בשם ר"ת עכ"ד התוס', ועיין בתוס' ישנים דמוכיח זה ממתניתין, עכ"פ חזינן מדברי התוס' דאף שנשאר זיקה שריא להנשא.
ב) ולבאר דברי התוס' דחילקו דלענין היתר לשוק אין מועיל התנאי ולענין עקירת הזיקה מועיל התנאי שלא תעקר הזיקה, נראה לי דהנה התוס' בנזיר דף י"א הקשו איך מועיל תנאי בנזירות, הא נזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח, דאמר בהמדיר דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן כו', וי"ל אחרי דיכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאלו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח עכ"ד התוס', וכמובן התירוץ הזה קשה מאד, דהרי התנאי הוא בתחילת הנזירות, וזה אי אפשר לקיים ע"י שליח, וגם הגרעק"א הקשה עוד מנדרים דאשכחן קונם רחיצת עולם אם ארחץ, והתם לא אפשר לקיים ע"י שליח.
ומה שהקשה הגרעק"א על תמיהת התוס' ז"ל, לא ידעתי מאי אולמיה דהאי מהאי ואדרבה טעמא דאי אפשר לקיים ע"י שליח לא ברירא דהא יש פלוגתא בזה ביבמות משו"ה נקט יותר משום מתנה על מה שכתוב בתורה דזה לכ"ע וצ"ע עכ"ל הגרעק"א, ודברי הגרעק"א צל"ע, דהרי לפי טעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה דוקא תנאי כזה שהוא מתנה ע"מ שכתוב בתורה אין מועיל, אבל תנאים אחרים כמו אם יש בכרי הזה מאה כור וכדומה מועיל, ולפי טעמא דאי אפשר לקיימו ע"י שליחו הא כל תנאי דעלמא אין מועיל וא"כ הרי קושית התוס' אלימא דאמאי מועיל תנאי בנזירות הא הוא דבר שאי אפשר לקיימו ע"י שליח, וגם הא התוס' ביארו דכו"ע מודו דלענין ביטול היתר החליצה אין מועיל תנאי, וא"כ הלא בדין דכל מילתא דאי אפשר לקיימו ע"י שליח אין כאן פלוגתא.
והנראה לי לתרץ קושית התוס', דהנה הא דקי"ל כל מילתא דאי אפשר לקיומו ע"י שליח אין מועיל תנאי, ביאור הדברים דכל היכא שהוא בעלים והוא הפועל הדבר, כל מילתא דאיהו עביד מצי משווי שליח, וכיון שהוא בעלים על הדבר ועל חלות הדבר בידו להתנות תנאי, אכן היכא דאין הוא הבעלים על הדבר ואין הוא העושה חלות הדבר, למשל בחליצה אילו הי' הוא החולץ את האשה, הוי אמרינן שהוא מתיר את האשה בחליצתו את נעלה, אבל הלא האשה עושה המעשה, היא חולצת נעלה מעל רגליו, א"כ אין הוא המתיר אותה, אלא המעשה בעצמה חליצת הנעל מעל רגליו ע"י האשה מתיר אותה, ובעינן רק כונה דידי' שהוא יכון, אבל אין הוא עושה את פעולת ההתרה, אלא המעשה בעצמה מתרת, משו"ה אין יכול לשלוח שליח לעשות המעשה, אחרי שהוא איננו פועל את ההתרה, וכיון דהמעשה בעצמה היא המתרת משו"ה אין יכול להתנות תנאי, דאימתי אמרינן תנאו מועיל, אלא היכא שהוא פועל את פעולת הדברים, כמו בגט וקדושין שהוא המגרש והוא המקדש, דאם מתנה תנאי דרק באופן זה הוא מקדש ומגרש, אם לא נתקיים התנאי ילפינן שאז בטל מה שהוא עושה, אבל דבר שאין הוא העושה, דהמעשה בעצמה פועל, ורק כונתו בעינן, לזה אין מועיל תנאי לבטל שלא יהי' כונה, דזה לא מצינו למילף מתנאי בני גד ובני ראובן.
אכן הא דפריך בכתובות והא ביאה דאי אפשר לקיומו ע"י שליח דלא יהי' מועיל תנאי, לכאורה קשה הא התנאי הוא על חלות הקידושין וחלות הקידושין הא אפשר לקיים ע"י שליח, שהרי יכול לקדשה בכסף או בשטר, ואף שהמעשה הזאת של הביאה אי אפשר לקיים ע"י שליח, אבל הא הקידושין הוי דבר שאפשר לקיים ע"י שליח ואטו אם יקדשה ברקידתו לא יוכל להתנות תנאי אחרי שלא יכול לשלוח שליח לרקוד, ועכצ"ל דהגמ' סבר מעיקרא דקדושי כסף או שטר עיקר הקידושין שהוא מקדש אותה, אלא במה הוא מקדש בכסף או בשטר, אבל ביאה אמר קרא נעשה לה בעל ע"י הבעילה, דבעילה היא האישות, והמעשה בעצמה פועל האישות, ושני קדושי ביאה מקדושי כסף ושטר דקדושי כסף ושטר הוא מקדש ע"י כסף וע"י שטר, אבל בביאה דאמר קרא בעולת בעל, שנעשה לה בעל ע"י בעילה, הביאה בעצמה היא האישות, ומשו"ה פריך והא ביאה דאי אפשר לקיומו ע"י שליח ויוכל להתנות תנאי, ומשני איתקש הויות להדדי.
ולכאורה א"כ נילף מכאן שיש להתנות תנאי אפילו על דבר שאי אפשר לקיום ע"י שליח, וכמו בשליחות דגירושין דילפינן מקידושין, ואפילו הכי הוי ילפינן מגירושין בעלמא, אכן לדברינו אפשר לפרש דהא דאיתקש הויות להדדי, הוא לאשמעינן דגם ביאה הוי כמו כסף ושטר שהוא מקדש אותה ע"י הביאה, לא שהביאה בעצמה עושה האישות, וא"כ שוב אין ראי' מכאן שיש להתנות תנאי אפילו על דבר שאי אפשר לקיימו ע"י שליח, היינו היכא שהמעשה בעצם פועלת, שהרי גם בביאה הוא המקדש והוא מתנה תנאי על הקדושין, והקדושין הא אפשר לעשות ע"י שליח.
לפי זה אפשר לתרץ קושית התוס' אמאי בנזירות יוכל להתנות תנאי, וקושית הגרעק"א מנדרים שאפשר להתנות תנאי, הא אי אפשר לעשות ע"י שליח, אכן לדברינו הא לא קשה כלל, דעד כאן לא אמרינן דהיכא דאי אפשר לקיים ע"י שליח לא יוכל להתנות תנאי, היינו היכא דהטעם שאין יכול לקיים ע"י שליח מפני שהמעשה בעצמה פועלת, והמעשה בעצמה היא הדבר, כמו בחליצה דאין הוא המתיר, שהרי היא החולצת נעלו ובביאה כדהוה דסבר דמעשה הביאה עושה הקדושין והאישות, ואין הוא בדעתו עושה הדבר, אבל נזירות ונדרים הא הוא מקבל ע"ע הנזירות והנדרים, והא דאי אפשר לקיים ע"י שליח משום שהקבלה ע"י מילי, ומילי לא מימסרן לשליח נמצא דהטעם בהנך מילי דאי אפשר לקיימם ע"י שליח לא מפני חולו דהמעשה, אלא אדרבה דהדבר שמקבלים על ידם הנזירות והנדרים הוא דיבור ודיבור אי אפשר למסור ע"י שליח, אבל הוא בעצמו עושה, א"כ אדרבה כיון דהמעשה שבזה הוא מקבל על עצמו כל כך חלש שאי אפשר לו למסור לשליח, בודאי דיכול להתנות תנאי, דאטו בשביל שהמעשה חלש לא יוכל להתנות תנאי.
ג) והנה בחליצה, הא דפוטר אותה ומפקיע הזיקה, החליצה בעצמה פוטרת ומפקיע הזיקה, והוא איננו בעלים כלל לא על הפקעת הזיקה ולא על הפטור, שהרי אין בידו לא לפטור ולא להפקיע הזיקה ע"י מעשה שלו, אכן מדרבנן הא מועיל גט להפקיע זיקה, שהרי אם נתן לה גט לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, אבל לפטור אותה לעלמא גם מדרבנן אין בידו.
לפי זה שפיר פירש הר"י דעל הפקעת הזיקה דמדרבנן, הוא הבעלים על הפקעת הזיקה, שהרי בגט יכול להפקיעו א"כ כשמתנה תנאי בהחליצה, על הפקעת הזיקה מועיל התנאי, שהרי מדרבנן הוא בעלים על זה וגם יהי' בידו מדרבנן לעשות שליח שיכתוב לה גט ויפקיע זיקתה מדרבנן, משו"ה מועיל מדרבנן תנאי על הזיקה, אבל לפטור לעלמא גם מדרבנן אין מועיל, נמצא דעל היתר שלה לשוק איננו בעלים, דרק מעשה החליצה יכול להתירה לשוק, וע"ז אין יכול להתנות תנאי, משו"ה אם התנה תנאי נפטרת לשוק, אבל זיקתה לא נפקעת מדרבנן, דעל הפקעת הזיקה הוא בעלים ומועיל תנאי.
ולפי זה לא קשה על הרמב"ם מנודרת הנאה ומחייבי לאווין, כיון דזיקתה זיקת יבום איך תותר לעלמא ע"י חליצה שהיא רק מריבוי מיבמתו שמפקעת רק זיקת חליצה ולא זיקת יבום, אכן לדברינו אף שנשאר זיקת יבום ועדנה קריא שאירו, אעפי"כ כיון שגם חליצה זו מריבוי דיבמתו מתרת לעלמא, וכיון שיש לה היתר, מותרת אף שנשאר זיקה מדרבנן,
ד) ובזה יש לתרץ התמיהה שתמהו הראשונים על דברי הרמב"ם דס"ל חליצה פסולה היא מותרת להנשא, אלא דצרתה אסירא עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה, דמאי יועיל שיחלצו לראשונה, אחרי שכבר הותרה, ומה יועיל לצרה מה שיחלצו כל האחין לראשונה.
אכן לדברינו ניחא, דהנה התוס' בדף י"ח ד"ה אומרים, הקשו, למה צריך לר' יהודה בן בתירה להמתין עד שיעשה האח מעשה, הא כיון דקדש לאחותה ונעשית היבמה אחות אשה, הרי פקע זיקה לגמרי כדאמרינן זה ועשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה, אכן יש לישב דאף עתה כשנעשית היבמה אחות אשה פקע זיקתה מפני איסור ערוה, אבל הא זיקתה נפקע עתה, ועד עכשיו הלא היתה היבמה זקוקה לו, וא"כ הוי עתה כנתגרשה היבמה ממנו, דהרי אחות גרושתו אסירא אף שעתה איננה אשתו, משום דכתיב עלי' בחי' וכל זמן שהיא חי' אסור באחותה, והא דאמרינן לקמן, זה יעשה מאמר וידחה, דכל דיני יבום מברר למפריע, כמו שביארנו כמה פעמים דחליצה מברר ועוקר זיקה למפריע, והנה הא דמהני מאמר לב"ש לקנות קנין גמור לאו מדין קידושין הוא, דאם הי' מדין קדושין דס"ל לב"ש דקדושין מועיל לו ביבמתו, היו חייבים עלי' סקילה, ועוד יקשה מאי פריך זה ועשה מאמר וידחה, הא הוא מבטל מצות יבמין, ועכצ"ל דהא דמועיל מאמר הוא מקרא דולקחה, דילפינן מזה דין מאמר ביבמה לב"ש, וכדאיתא בירושלמי, ולקחה זה המאמר, א"כ כשעושה מאמר וקונה דין יבמות ביבמתו, מברר למפריע שזו נפלה לפניו ולא נזקקה לו אחותה, אבל בקדושין דאין זה דין יבמות, אף שקידש אחותה, נפקע זיקה מדין ערוה רק מכאן ולהבא, ועד עכשיו היתה זקוקתו, וא"כ אשתו אחות זקוקתו בחיי', והויא כאחות גרושה דאסירא, משו"ה אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה וייבם או יחלוץ, ואז עוקר זיקה ממנה מאח זה למפריע, משו"ה מותרת אשתו לו, שהרי ע"י מעשה יבום או חליצה עוקר זיקה למפריע.
והנה הא דאם יבם או חלץ ליבמה אחת מותרת השני' להנשא, ילפינן מקרא דבית אחד הוא בונה, ומקרא דבית חלוץ דבית אחד הוא חולץ, אבל מנא לן שמותרת לעלמא, וכדביארנו לעיל דצריך עוד קרא דנקרא בישראל שמותרת לעלמא, אף שכבר אין לה דיני יבום וחליצה, וא"כ מנא לן דשריא השני' לעלמא.
אכן זה ילפינן מקרא דלא יבנה, שפירש הרמב"ם, דאם על אחת אין זיקה אז גם על השני' אין זיקה, וכיון שיבם אחת הרי כל זיקת המת נסתלק ממנה למפריע, וכן בחליצה, משום זה הותרה השני', נמצא דהיתר הצרה הוא רק משום זה שנפקע הזיקה מיבמה שחלצו לה, וזה הא ביארנו לדעת הרמב"ם, דחליצה דילפינן מקרא דיבמתו, היינו היכא שהיא רמיא לחליצה ולא ליבום לא הוי דינא כשארי חליצות כשירות, נמצא דחליצה פסולה אף שמתיר לעלמא, ובודאי דזיקת האח שיש עלי' זיקת חליצה מפקיע לגמרי למפריע, אבל מאח השני אין מפקיע זיקה, דאימתי אמרינן שליחותא דאחין עבד, דוקא בחליצה כשירה ולא בחליצה פסולה וכן איהי שליחותא דצרה, דוקא בחליצה כשירה ולא בחליצה פסולה, נמצא דאם ראובן חלץ ללאה חליצה פסולה אף שזיקתו עקר מלאה, אבל זיקתו מעל רחל לא עקר, וכן שמעון אחיו יש לו על לאה זיקה, אלא אף שיש עוד לשמעון זיקה על לאה, מותרת לאה לעלמא, כיון שהי' לה היתר, אבל רחל צרתה לא נפטרת לעלמא, דהרי שריותא דרחל רק אם לא יהי' על לאה זיקה, והכא הרי על לאה נשאר זיקת האח השני, אבל אם חלץ ללאה גם שמעון הרי נפקעת זיקת שני האחין מעל לאה, ואז גם רחל מותרת, דזהו הדין שאם אין על אחת מהן זיקה כלל וכלל, גם על השני' אין זיקה.
ה) ולפי זה יתישב קושיתינו שהקשינו על דברי הרמב"ם בהלכה ט', ג' אחין ב' מהן נשואין לב' אחיות ויש לכל אחת משתיהן צרה ומתו הנשואין את האחיות ונפלו האחיות וצרותיהן לפני יבם, אם חלץ לאחיות לא נפטרו הצרות עד שיחלצו הצרות כו', יראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שנייה או מחייבי לאווין ועשה כו', והקשינו הא הרמב"ם גבי חליצה פסולה הצריך רק שתחלוץ מכל האחין, והכא באין אלא אח אחד הא קבלה חליצה מכל האחין.
אכן לדברינו יתישב בפשטות, דהיכא דהחליצה פסולה שאינה רמיא אלא לחליצה, אז אף שאין החליצה עוקר זיקה מיבמה שני' ולא מהיבם השני, דבכה"ג לא נאמר איהו שליחותא דאחין עבד ולא איהי שליחותא דצרה עבדה, אבל הזיקה של האח החולץ שלא הי' לא רק זיקת חליצה, עוקר, וא"כ כשכל האחין חולצין הרי נעקרה ממנה זיקה לגמרי, אבל היכא דאמרו רבנן אם בעלו קנו הרי חזינן דלא עקרו זיקת יבום, דאם היו עוקרין זיקה לא הוי אמרינן אם בעלו קנו, וכמו בנתן גט דהדין הוא דאם בעלו צריכה גט וחליצה, וע"כ היכא דאם בעלו קנו, הזיקה אף מדרבנן זיקת יבום, ורק איסור לייבם יש, אלא אעפי"כ החליצה חליצה פסולה, דלדין דלחליצה כשירה בעינן דוקא שאם חפץ יהי' מותר לו לייבם ולא שמיאנו שמים, נמצא היכא דהיא חייבי לאווין ועשה או שניה דדין הוא אם בעלו קנו הזיקה היא זיקת היבום, והחליצה היא חליצה פסולה, דהרי מיאנו שמים, נמצא דאף מן האח החולץ ג"כ לא נפקע זיקה, דאין חליצה, דילפינן רק מיבמתו שיש לך יבמה אחרת עוקר זיקת יבום, ואעפי"כ שריא לעלמא, משום דכיון שיש לה היתר אף דאגידה גבי' שריא, אבל הזיקה לא נפקע ממנה אף זה שיש להאח החולץ, א"כ בכה"ג לא יועיל מה שיחלצו כל האחין, שהרי חליצתם אין עוקר זיקה, והיתר הצרה הוא רק אם נפקע זיקה מהיבמה, דמה שהוא מותרת אין מתיר חבירתה.
וכן באחות זקוקה, סובר הרמב"ם דלמסקנא דאמר רב אשי דלא אלימא זיקה דשוי' לצרה כערוה, לא אמרו רבנן כלל דאחות זקוקה יהי' לה דין ערוה מדרבנן, אלא באחות זקוקה אם בעלו קנו ורק אסור לקיימן משום קנס שעבר איסור, ולא מטעם שמדרבנן אין היבום מועיל, כמו בנתן גט, אלא אף מדרבנן אם בעלו קנו, שהרי במתניתין איתא רק, אם קדמו וכנסו יוציאו, ולא קתני דבעינן חליצה ג"כ, וכן מוכח בתוס' הנ"ל שהקשו מאי טעמא הכא בקידש אחיו את אחותה שרי לקיימה אף אליבא דר' יהודה בן בתירה, ולגבי ארבעה אחין אמרו רבנן יוציאו, ולכאורה מאי קושי' הא בקידש אחיו את אחותה דאיירינן באשתו, אף שבתחילה בקודם שעשה אחיו מעשה היתה אסורה, אבל כשהותרה הותרה אבל במשנה דארבעה אחין הא מיירי ביבמות, ואם נימא דמדרבנן אחות זקוקה אם בעלו לא קנו ואין מועיל היבום וצריכות עוד חליצה איך יקיימנה אחר החליצה, הא עבר על לא יבנה, ע"כ דתוס' ס"ל דגבי אחות זקוקה אם בעלו קנו ולא אלימה זיקה לשוי' כערוה מדרבנן, ויוציאו רק מטעם קנס שעברו על הנשואין, משו"ה הקשו בתוס' מ"ש מאם קידש אחות יבמתו דג"כ עבד איסור.
לפי זה שפיר אמר הרמב"ם באחות זקוקה דאף אם יחלצו כל האחין לא תותר צרה, דהרי זיקתה זיקת יבום וחליצתה פסולה, משום דמיאנו שמים, בכה"ג אף מאח החולץ לא נפקע זיקה אף שמותרת לעלמא, משו"ה צרתה אסורה אף אם יחלצו לאחות הזקוקה כל האחין.
סימן י"ח
בדין עשה דוחה לא תעשה ומצוה הבאה בעבירה
ד' כ: הדר אמר רבא ואי תימא רב אשי לאו מילתא היא דאמרי דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת ה"נ אפשר בחליצה דמקיים עשה ולא תעשה, מיתיבי ואם בעלו קנו והקשה בתוס', תימה דרבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא אתותב מינה.
א) והנראה לתרץ בדרך החדוד, דהנה מעיקרא אמר רבא, אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא כו' ממזרת ונתינה מאי איכא למימר כתיב והתקדשתם, ולכאורה קשה הא קושית רבא על הא דאמר רב יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואין עולה ליבום דמשו"ה חייבי לאווין חולצין ולא מיבמין, ע"ז הקשה רבא מברייתא דפצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן (חולצין ולא מיבמין, כן גרסת הגר"א) כו' ואם בעלו קנו כו', והשתא מאי תירץ רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת ומשו"ה חולצין ולא מייבמין, אבל חייבי לאווין גרידא מייבמין נמי לכתחילה, והשתא פצוע דכא מאי נינהו אם הוא חייבי לאווין ועשה, דגבי פצוע דכא נמי שייך והתקדשתם, א"כ אמאי אם בעלו קנו, הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואם פצוע דכא אינו בכלל והתקדשתם והוי חייבי לאווין גרידא, א"כ אמאי דוקא אם בעלו קנו אבל לכתחילה לא, ולפי גירסת הגר"א לא מייבמין, אמאי יבא עשה וידחה ל"ת, דהא השתא לא סבר עדנה גזירה דביאה שני', ורבא פריך מברייתא ולא משני מידי.
אכן אפשר להקשות על הא דאמרינן דבאלמנה לכה"ג מן הנשואין כו"ע לא פליגי דלא פטרה צרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, לדברי הריב"א דסובר בפסחים מ"ז דאם עבר ועשה העשה נדחה הל"ת, הרי דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, בדיעבד אם עבר ועשה קיים את העשה, א"כ נהי שעשה איסור, אבל מצות יבמה יבא עלי' קוים גם באלמנה לכהן גדול, וא"כ אמאי לא תפטר צרה.
והנה על דברי הריב"א הקשו מאי פריך בגמ' ב"מ, למה לי קרא דאיש אמו ואביו תראו דאם אמר לו הטמא לא ישמע לו, הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, וכן מאי דפריך בב"מ, למה לי קרא דוהתעלמת שאם הי' כהן והיא בבית הקברות דלא יחזור האבידה, פשיטא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומאי קושיא הא בלא קרא אילו הי' מחזיר האבידה לא הי' עובר את הלא תעשה, והשתא דכתיב קרא דלא יחזיר ולא ישמע אם עבר הא עובר בל"ת.
אכן אפשר להקשות על דברי הריב"א, איך סובר דאם עבר ועשה הל"ת נדחה, ע"כ דקיים העשה, כיון שעכ"פ עבר על העשה, הרי הוי מצות העשה שקיים מצוה הבאה בעבירה, ומצוה הבאה בעבירה הא לאו מצוה היא כלל, וא"כ הרי לא קיים כלל את העשה ואיך תידחה הל"ת.
ב) אכן בהאי דינא דמצוה הבאה בעבירה, יש לעיין אם הוי דאורייתא או דרבנן, והנה השאגת ארי' בסימן צ"ז הביא דברי הרמב"ם דאם אכל מצה שאסור לאוכלה לא יצא ידי מצוה, והקשה הא איתא בגמ' פסחים. ל"ה, יכול יצא אדם ידי חובתו בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, ואיסורה דחמץ להיכן אזלא, אמר רב ששת הא מני ר' שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור, ע"כ, והנה מהך ברייתא מוכח דבלא קרא דלא תאכל חמץ הוו אמינא דיצא, וע"כ או דהוו אמינא אף שעבר איסור טבל יצא משום דמצוה הבאה בעבירה הוי רק דרבנן, או כיון דאין לו אלא כזית מצה מטבל הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת, וא"כ הרמב"ם דפסק דאיסור כולל חייל, וא"כ מהאי קרא לא מצי למילף, ותקשה הא, או דאיסור מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא יוצאין, או היכא דאין לו אלא כזית מצה מטבל יוצאין ולא אמרינן אין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור ואמאי כתב הרמב"ם דאין יוצאין.
ונראה לי, דהרמב"ם ס"ל כיון דילפינן מכל מושבותיכם דאין יוצאין בביכורים בירושלים, משום דכתיב מושבותיכם בעינן מצה הנאכלת בכל מושבותיכם, א"כ הרי אמרה התורה דבאיזו מצה יוצאין, דוקא במצה המותרת לאכול בכל מושבות, אבל אם לא היתה בכל מושבות אין יוצאין, מכל שכן היכא דאסורה בודאי דאין יוצאין, שהרי היא אסורה, ואף דיוצאין במע"ש בירושלים משום דיש לה היתר שאם נטמאת פודין אותה, היינו דאפשר דיש היתר, אבל היכא דהיא אסורה לא שייך לומר יש לה היתר, דהרי כשהיא באיסורה אין לה היתר, דיש לה היתר שייך לומר רק היכא דעתה מותר לאכול שהרי היא בירושלים אלא דאין לה היתר במושבות, אמרינן גם במושבות יש היתר אם נטמאת, אבל כשהיא באיסורה. הרי להאיסור אין היתר ואין לומר דזה גופא יהי' ההיתר משום דאין לו אלא כזית הזה, ועשה דוחה ל"ת, דכיון דהטעם רק משום דיחוי לא שייך יש לה היתר דאם נימא משום דיחוי ג"כ היתר הוי, א"כ הרי גם לבכורים יש היתר בכל מושבות היכא דלא יהי' לו אלא כזית מצה, וא"כ היו יוצאין בבכורים בירושלים, ע"כ דמה שיודחה האיסור מפני העשה לא מקרי היתר, משו"ה אף באין לו אלא כזית אין יוצאין, דבמצה שאין לה היתר. בלא העשה דמצה אין יוצאין, והברייתא לא סבר לדרשא דבכל מושבות, משו"ה איצטריך ללמוד מקרא דלא תאכל חמץ. אבל בהברייתא ג"כ מיירי היכא דאין לו אלא מצה טבל, דאל"ה לא איצטריך קרא, דהא הוי מצוה הבאה בעבירה, והך ברייתא סברה לה כר"ע מקמי' דהדר בי' והי' סבר דילפינן דאין יוצאין בבכורים מקרא דמצה ומרור, ולא דריש בכל מושבותיכם, משו"ה איצטריך ללמוד מקרא דלא תאכלו חמץ, אבל לדידן דקי"ל דדרשינן בכל מושבותיכם דהקפידה תורה שיהי' היתר, א"כ אם אוכל בעת איסורו אין לזה היתר.
משו"ה כתב הרמב"ם דאין יוצאין במצה אסורה ואף היכא דאין לו אלא מצה אסורה, דאם היכא דיש לו מצה של היתר בודאי דאין יוצא. כיון דאפשר בהתירא, הרי הוא עובר על האיסור, והוי מצוה הבאה בעבירה. וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח, אין מביאין נסכים מן הטבל ומן החדש ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם דהוי מצוה הבאה בעבירה, והיינו משום שהמה איסור הנאה, ומה שהקשה שם בקונטרס אחרון, הא מצות לאו להנות ניתנו, נראה לי דזה לא אמרינן כי אם דוקא היכא שיש עליו רק חיוב מצוה לא דין ממון, אבל היכא שהחיוב ממון שנשתעבדו נכסיו לזה, בודאי דאם יביא איסור הנאה יהי' מצוה הבאה בעבירה, ואף דפורע חובו של חבירו מותר במודר הנאה היינו דוקא אם חבירו משלם בעדו, שאינו נותן לו אלא מסלק, אבל אם אחד יקח גוף דבר של איסור הנאה וישלם הוא בעצמו לבעל חובו בודאי אסור, והיכא דאביו הדירו מנכסיו, לוה ובע"ח בעצמו באין ונפרעין, אבל לו אסור ליקח ולשלם חובו, והכא היכא שהביא קרבן הרי נשתעבדו נכסיו להביא הנסכין, כדקי"ל האשה שהקריבה חטאתה יביאו יורשין עולתה, דנשתעבדו הנכסים, א"כ כשמביא נסכיו מכלאי הכרם, הרי הוא פורע חובו באיסור הנאה והוי מצוה הבאה בעבירה, עכ"פ מוכח מזה דהרמב"ם סובר מצוה הבאה בעבירה דאורייתא.
ג) ולכאורה יש להקשות למה לן קרא דקרבנו ולא הגזול, תיפוק לי' דהא גזל הוי מצוה הבאה בעבירה, אכן התוס' בב"ק דף ס"ה ד"ה דגזל, הקשו, למה לן קרא, אי בחטאת הא אפילו הוא עצמו אם אכל חלב והפריש קרבן אין מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום, ואי בעולה ושלמים הא אמרינן המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום.
ונראה לתרץ, דאילו לא הי' כתיב בקרא קרבנו, הוי אמינא דלא בעינן כלל שיהי' הקרבן שלו, דהחיוב רק להקריב קרבן ולא בעינן שיהי' שלו ובודאי הי' אז הדין דאף דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, אבל הלוקח והקריבו יצא, שהרי הקריב קרבן, אבל כיון דכתיב קרא קרבנו, א"כ בעינן דוקא שיהי' קרבנו, א"כ אם לקח עולה ושלמים של אחרים לא יצא שהרי לאו קרבנו.
לפי זה יש לתרץ קושיתינו, למה איצטריך קרא ללמוד דאין יוצאין בגזול תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה, אכן לדברינו למאן דמפרש בגזל והקדיש לאחר יאוש דהרי כשהקדיש הוי יאוש ושינוי השם, אלא דאיסורא הוי מטעם מצוה הבאה בעבירה, וכדאיתא בתוס' ד"ה אמר עולא, והנה אם הי' הדין דלא בעינן כלל שיהי' הקרבן שלו והמצוה רק ההקרבה, א"כ ההקדש איננו מהמצוה, וא"כ לא הוי כלל מצוה הבאה בעבירה שהרי המצוה ההקרבה, וההקרבה הא הוי לאחר שכבר קנה ביאוש ושינוי, אבל כיון דכתיב קרא קרבנו, א"כ המצוה שיהי' הקרבן שלו, נמצא דגם עצם ההקדש הוי מן המצוה, וכיון דבשעה שהקדיש הוי בעבירה, שהרי ע"י ההקדש קנה, משו"ה אין יוצאין.
נמצא למ"ד דברייתא מיירי בגזל והקדיש לאחר יאוש, שפיר יליף ברייתא דלא הגזול מקרא דקרבנו, דבלא האי קרא הוי אמינא דיוצאין, היינו דמה שיהי' קרבן שלו לא הוי כלל מן המצוה, אבל למאן דמפרש ברייתא דגזל קרבן חבירו קשה למה להברייתא למילף דאין יוצאין בגזל קרבן דחבירו, הא הוי מצוה הבאה בעבירה, וע"כ למאן דסבר דיאוש קנה וברייתא דקרבנו ולא הגזול מיירי בגזל קרבן דחבירו, ע"כ יסבור דמצוה הבאה בעבירה יוצאין, וא"כ רבה דסבר יאוש קנה, דלדידי' ע"כ ברייתא דקרבנו ולא הגזול מיירי דגזל קרבן דחבירו, ע"כ סובר דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא.
וא"כ הריב"א בפסחים דשם אזלה הסוגיא אליבא דרבה, שפיר פירש דלרבה היכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ועשה את העשה, הל"ת נדחה, שהרי קיים העשה, ואף דהוי עבירה אעפי"כ קיום המצוה, דמצוה הבאה בעבירה דרבנן אבל מדאורייתא יוצאין, אבל לדידן דס"ל מצוה הבאה בעבירה דאורייתא ואין יוצאין בה, בודאי כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אם עשה העשה לא נדחה הל"ת, שהרי לא קיים כלל העשה, שהרי הוי מצוה הבאה בעבירה.
לפי זה אליבא דידן לא קאמר כלל הריב"א דאם קיים העשה ידחה הל"ת, לפי זה לא קשה כל הנך קושיות מהא דפריך בב"מ למה לן קרא דאם אמר לו הטמא או שהי' בבית הקברות דלא יחזיר הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, והקשו הא איצטריך דלא נימא דנדחה הל"ת אכן לדברינו לדידן דס"ל מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא אין יוצאין, בלא קרא ידעינן דלא נדחה הל"ת, שהרי לא קיים המצוה שהרי הוי מצוה הבאה בעבירה וכן יתורץ קושית התוס' בחולין קמ"א ד"ה לא.
ד) ולפי זה אפשר לישב קושיתנו שהקשינו על דברי רבא שרצה לומר דאלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא, אבל חייבי לאווין גרידא מתיבמין נמי, ולא הי' סבר גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני', דא"כ תקשה ברייתא דפצוע דכא דאיתא דאם בעלו קנו, דממ"נ אם הוא נמי חייבי לאוין ועשה אמאי אם בעלו קנו ואם חיובי לאוין גרידא אמאי לא מיבם לכתחילה, אכן לדברינו ניחא. דהנה סברת רבא בדינא דמצוה הבאה בעבירה אם הוי דאורייתא, דהרי בב"ק ס"ז אמר, דרבא אמר דגזל קרבן חברי', וא"כ מוכח דס"ל מצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, משו"ה איצטריך ברייתא לפסול גזול מקרא דקרבנו, אכן קאמר שם, חד מיניהו רב פפא אמר, וכן בסוכה בפרק לולב הגזול דמשני מעיקרא דביו"ט שני ג"כ פסול גזול משום מצוה הבאה בעבירה, אכן רבא משני (וברא"ש הגירסא רב אשי) דמיירי דוקא ביו"ט ראשון, ופסול משום שאינו שלכם, אבל ביו"ט שני כשר, משמע דס"ל דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, דאם הוי מדאורייתא הי' לפסול גם ביו"ט שני, דתיקון דרבנן כעין דאורייתא בכה"ג.
לפי זה אפשר לומר דהאי סוגיא סברה אליבא דרבא מצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, א"כ רבא הקשה רק אם נימא דחייבי לאווין אין מתייבמין מקרא דיבמתו, ומדאורייתא אין עולין לחליצה, שפיר פריך אם בעלו אמאי קנו, אבל לסברתו דהוי רק מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, לדידי' אם בעלו קנו אף חייבי לאוין ועשה, שהרי אף שעבר אעפי"כ הא קיים העשה, כדברי הריב"א, משו"ה אם בעלו קנו, ויסבור דגם פצוע דכא הוא חייבי לאווין ועשה, דגם בפצוע דכא שייך והתקדשתם שלא יעבור על איסור ביאה, משו"ה לכתחילה אסור ליבם, ובדיעבד אם בעלו קנו, שהרי אף שעבר קיים העשה, דמצוה הבאה בעבירה הוי רק מדרבנן, והא דלדידן ביאת כה"ג באלמנה לא פטרה, או מטעם דס"ל דע"ז קאי קרא דיבמתו דלחליצה רמיא וליבום לא רמיא, או משום דהא ס"ל מצוה הבאה בעבירה דאורייתא ולא קיים כלל העשה.
ולפי זה לא קשה קושית התוס' הא רבא בעצמו פריך מברייתא והיך איתותב רבא מינה, אכן לדברינו לא קשה, דרבא (ולפי גרסת הרא"ש בסוכה רב אשי) לטעמי' דס"ל מצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, א"כ אף שמן התורה היכא שיכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת ואסור ליבם, בדיעבד אם בעלו קנו שהרי קיים מצות יבמה יבא עלי', אכן סתמא דגמ' סברה דמצוה הבאה בעבירה דאורייתא, וא"כ אם מדאורייתא כיון דאפשר לקיים בחליצה אין דוחה ל"ת, אם בעלו לא קנו, משו"ה פריך תיובתא דרבא ואי תימא רב אשי, אבל רבא (או לאי תימא רב אשי, לפי גרסת הרא"ש בסוכה הוא רב אשי) לטעמי' דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא, לא קשה כלל, והא דמשמע בר"ה כ"ח דרבא ס"ל היכא שיש איסור לא קיים המצוה, הוא ללישנא דחדא מיניהו רב פפא אמרה, ובסוכה הגירסא רב אשי, או דס"ל דמדרבנן היכא שיש איסור לא קיים מצוה ומדרבנן צריך לחזור ולתקוע, אבל ביבום כיון דמדאורייתא קנה לא גזרו שצריכה חליצה, דקנינים לא בטלו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמ'. חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. כבר דברנו על זה כמה פעמים דיתכן דיסוד דין הפקעת ערוה הוא משום שזיקה חלות אישות היא שלא תופסת בערוה. ועוד יתכן דיסוד הדין הוא שערוה מופקעת מיבום וחליצה מכח גזה"כ. ואמרנו שבחקירה הזו חלוקים הרמב"ם עם תוס'. ויעויין בשיעורים לתחילת מסכתין (דף ב.) ד"ה חמש עשרה נשים פוטרות וכו', (דף ב.) תוס' ד"ה ואחות אשתו, (דף ב:) ד"ה שיטת הרמב"ם ביבמתו נדה, (דף ג.) ד"ה ה"א מיחלץ, (דף ג.) ד"ה כל העולה ליבום, (דף ח.) ד"ה רבא אמר, (דף ח:) תוס' ד"ה כל, (דף יא.) ד"ה אמר רב יהודה כו', (דף יא.) תוס' ד"ה צרתה מהו.
גמ'. איסור מצוה כו' בא עליה או חלץ לה נפטרה צרתה. יבום וחליצת שניות מועלים בדיעבד ופוטרין את צרותיהן. ולכאורה צ"ע שהרי שניות עריות מדרבנן הן, וא"כ למה פוטרין יבומן וחליצתן אותן ואת צרותיהן שלא כמו דין עריות מן התורה דלאו בנות יבום וחליצה הן. ויתכן ששניות פוטרין את צרותיהן ממ"נ, דאילו מצד דינא דאורייתא הרי מייבמין וחולצין אותן ופוטרין את צרותיהן, ואילו מצד דינא דרבנן הרי הן ערוה ואף צרותיהן צרות ערוה הן שנפטרין לשוק בלי יבום וחליצה. ברם יעויין לעיל (דף יא.) בסוף דברי התוס' (ד"ה רבי שמעון) שדחו את הממ"נ הזו בסוטה דרבנן, ולכאורה ה"ה בשניות שהממ"נ הזו אינה מתקבלת.
ועוד הרי הרמב"ם פסק (פ"ו מהל' יבום הל"כ) דלכתחילה צרת שניה מתייבמת כמו שצרת חייבי לאוין מתייבמת לכתחילה. ואילו היה סובר הרמב"ם דשניה הויא ערוה מדרבנן היה בדין שצרתה לא תתייבם לכתחילה מפני האיסור דערוה מדרבנן.
ומכאן נראה בעליל דלרמב"ם לא גזרו על שניות חלות שם ערוה מדרבנן אלא שאסורין באיסור ביאה דעלמא. ולכן זיקתן לא הופקעה דאינן אלא איסורי ביאה דעלמא בדומה לחייבי לאוין ומשו"ה יבומיהן חל בדיעבד כמו היבום דחייבי לאוין. ונראה להביא סמוכים לכך מהרמב"ם שכלל את עיקר דיני השניות בהל' אישות (פ"א: הל"ו) ולא בהל' איסורי ביאה (פרק ב') בין דיני העריות. ונראה מכך דס"ל דעריות דעלמא שאינן בנות קידושין נאסרו באיסור ביאה ולא באיסור אישות ולכן כתבם בהל' איסורי ביאה. ואילו שניות שעיקר איסורן הוי איסור אישות, לכן הרמב"ם קבע מקומם בהל' אישות ולא בהל' איסורי ביאה. אמנם הרמב"ם סידר נמי את הדינים של חייבי לאוין דעלמא בהל' איסורי ביאה (פט"ו - ט"ז) ולא בהל' אישות, ואע"פ שבנות קדושין הן. והטעם הוא משום דסובר דלוקין עלה רק בביאה אחרי קדושין (רמב"ם פט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב) ומכיון דעיקר הלאו חל רק בקידושין עם ביאה ולא בקידושין לבדו לכן קבע הרמב"ם הלכות חייבי לאוין בהלכות איסורי ביאה. משא"כ שניות מדרבנן שאסורות בקידושין בלי ביאה כמו שאסורות בביאה בלי קידושין, ומאחר שנאסרו בקידושין בלבד בלי ביאה, לפיכך הרמב"ם קבע את רוב דיניהן בהל' אישות ולא בהל' איסורי ביאה103.
ויעויין בטור (אה"ע סי' ט"ו) שכתב וז"ל אלו שאינן בני קדושין מחמת ערוה מהן מן התורה ומהן מדרבנן, אותם שהם מן התורה לא תפסי בהו קדושין כלל ואותן שהן מדרבנן כו' צריכות גט עכ"ל. וכתב ע"ז בב"י וז"ל אין דברי רבינו מדוקדקים דאותן שהן מדרבנן בני קדושין הן שהרי קדושין תופסין בהם אלא שאסור לישא אותם ולכך ה"ל לכתוב אלו נשים אסורות משום ערוה עכ"ל. ולכאורה הטור עם הב"י פליגי בחקירתנו, דאליבא דהטור הרבנן גזרו חלות שם ערוה על שניות ולכן אינן בנות קדושין, ואילו אליבא דהב"י אינן עריות מדרבנן אלא איסורי ביאה בעלמא והויין בנות קדושין אף מדרבנן. ועיי"ש בדרכי משה שכ' וז"ל ול"נ דרבינו דקדק בלשונו לומר שאינן בני קדושין ר"ל שאין קדושין תופסין בהן כמו באחרים ואף בדבר שהוא מדרבנן אם בא אחר וקדשה צריכה ממנו גט הרי לך שאינן בני קדושין כמו נשים אחרות כנ"ל ליישב דברי רבינו אבל צ"ע על עיקר הדין אם אמת הוא דאם קידש אסור מדרבנן ובא אחר וקידש אם צריכה גט מן השני אחר דאינן קדושין מדאורייתא כלל אפשר דלא החמירו ביה רבנן וצ"ע דהא אפילו בחייבי לאוין קדושין תופסין ולא מצינו דאם קדשה אחר דצריכה גט מהשני כ"ש באיסורי דרבנן ולכן הדבר צ"ע עכ"ל. ובדבריו השאיר הרמ"א את הדבר בספק, דיתכן דשניות הויין עריות מדרבנן דאין קדושין תופסין בהן, ולפיכך אם אדם קדש שניה, ובא איש אחר ג"כ וקדשה, צריכה גט מהשני כי קדושי הראשון קדושי ערוה מדרבנן הן שאינן חלין. אך יתכן דלא צריכה גט כי שניות איסורי ביאה הן ולא איסורי עריות, וקדושי הראשון חלו וקדושי השני לא חלו.
ויעויין עוד ברמב"ם (פ"א מהל' יבום הלי"ב) שכתב וז"ל וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין, וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות, שמאחר שמת אחיו בלי ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקדושין כשניות עכ"ל. מפשטות לשונו משמע כב"י ושלא כטור דשניות בנות קדושין הן ואינן עריות מדרבנן.
גמ'. מתיב רבא וכו' ואם בעלו קנו וכו' ואי ס"ד ח"ל מדאורייתא לחליצה רמיא לייבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא דכתיב קדושים תהיו לאלהיהם ממזרת ונתינה מאי איכא למימר כתיב והתקדשתם אי הכי כו' אלא אמר רבא גזירה כו' הדר אמר רבא כו' מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא.
צ"ע לפי הה"א דמחמת מצות עשה ד"קדושים יהיו" ושל "והתקדשתם" יש לאו ועשה שאינם נדחים מפני העשה דיבום ולכן אלמנה מן הארוסין או ממזרת ונתינה לא מתייבמות וקשה א"כ למה תניא בפצוע דכא דאם בעלו קנו. הרי העשה ד"והתקדשתם" קאי על פצוע דכא נמי כמו דקאי על ממזרת שאין לחלק ביניהם, ונמצא שגם פצוע דכא אינו מייבם מן התורה משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, וא"כ למה אם בעלו קנו.
ונראה דאליבא דהה"א שישנו ללאו ועשה, דאפילו אם אין עשה דוחה ל"ת ועשה והיבום אסור, מ"מ אם בעלו קנו, דרק אליבא דרב גידל אמר רב שדרש את הפסוק ד"יבמתו" שיש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום אזי לא קנו, דס"ל דחייבי לאוין אינן זקוקין ליבום כלל אלא רק לחליצה בלבד, ולפיכך אם בעלו לא קנו דליכא זיקת יבום. משא"כ אליבא דרבא דס"ל דחייבי לאוין זקוקין ליבום אלא שהאיסור אוסר ומעכב את היבם מלייבם, דמכיון דזיקת יבום אכן חלה משו"ה אם בעלו קנו ואע"פ שעובר על איסור בשעה שמייבם.
ברם לפי"ז צ"ע במסקנת הגמרא שהקשה על רבא דס"ל דמשום דאפשר בחליצה אין עשה דיבום דוחה ל"ת למה אם בעלו קנו, והרי רבא ס"ל דביאת איסור קונה באופן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, וא"כ ה"ה שקונה ואע"פ שאפשר בחליצה.
ונראה שקיימת נ"מ בין דין "אין עשה דוחה ל"ת ועשה" לבין דין "אין עשה דוחה ל"ת במקום שאפשר לקיים שניהם". כי במקום שאין עשה דוחה ל"ת ועשה יש מצות עשה אלא שאינה דוחה ל"ת ועשה, ומשו"ה מכיון דעכ"פ יש מצות עשה אם עבר ובעלה קנה, דאע"פ שעבר על איסור מ"מ קיים מצות יבום ומשו"ה קנה104. משא"כ במקום שאפשר לקיים את שניהם דאזי עצם מצות העשה דיבום לא חלה, ומכיון דליכא מצות יבום כלל משו"ה אם בעלה לא קנה.
ברם בשיעורים למעלה105 הבאנו מחלוקת בראשונים בדין יבום דאלמנה לכ"ג אם קנה או לא. ורוב הראשונים ס"ל דלא קנה לגמרי וצריכה חליצה, כי ביאת איסור אינה גומרת בה. וקשה א"כ לפי הה"א דס"ל שישנן לעשי"ן ד"קדושים יהיו" ו"והתקדשתם" באלמנה מן האירוסין ובשאר חייבי לאוין ומפני כך אסור ליבמן כי אין עשה דוחה ל"ת ועשה ומ"מ אם בעלו קנו, צ"ע דמ"ש אלמנה מן הנשואין שאינה מתייבמת מפני שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואם בעלה לא קנה.
ויתכן שתלוי במחלוקת בין הראשונים שהבאנו לעיל106 בדין אין עשה דוחה ל"ת ועשה. דפליגי האם הלאו נדחה אלא שאין עשה דוחה עשה, או"ד שהעשה מחזק את הלאו ואף הלאו אינו נדחה. אם ננקט דהלאו נדחה אלא שאין עשה דוחה עשה ניתן לחלק בין אלמנה מן הנשואין (למסקנא) לבין אלמנה מן האירוסין (לפי הה"א). שהרי באלמנה מן הנשואין העשה היא מצות "והוא אשה בבתוליה יקח" האוסרת כ"ג מלבא על בעולה והויא איסור ביאה. משא"כ באלמנה מן האירוסין דהעשה היא מצות "קדושים יהיו" שאינה איסור ביאה אלא איסור כללי לא לחלל קדושת כהונה. ויתכן שרק כשעבר היבם על איסור ביאה אמרינן שאם בעלה לא קנה, משא"כ אם עבר על איסור אחר שאינו איסור ביאה אם בעלה קנה. ומפני כך באלמנה מן הנשואין היבם לא קנה ואילו באלמנה מן האירוסין קנה107.
ועפי"ז יתכן נמי לתרץ את מה שהקשינו לעיל מסיפא של הסוגיא דנקטה דאם אפשר לקיים את שניהם אם בעלו לא קנו דמ"ש מתחילת הסוגיא באלמנה מן האירוסין דסד"א שחל בה העשה ד"קדושים יהיו" ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואעפ"כ אם בעלו קנו. והתירוץ הוא דבאפשר לקיים את שניהם הלאו אינו נדחה והוי איסור ביאה, וכשיש איסור ביאה אינו קונה, משא"כ באין עשה דוחה ל"ת ועשה, דהל"ת נדחה ולא העשה והאיסור עשה ד"קדושים יהיו" אינו איסור ביאה אלא איסור אחר לא לחלל קדושת כהונה, שאיסור זו אינו מעכב את חלות היבום בדיעבד ומשו"ה אם בעלו קנו.
ברם עדיין יל"ע אליבא דהראשונים דס"ל שכשיש לאו ועשה אף הלאו התחזק ולא נדחה. דלכאורה יוצא שיש נמי איסור ביאה באלמנה מן האירוסין שהרי הלאו של אלמנה וכו' לא נדחה. ונראה שרק כשהעשה והלאו חלים מאותו שם א' אמרי' שהלאו התחזק מחמת העשה ואינו נדחה. משא"כ בסוגיין שהלאו הוי חלות שם איסור ביאה והעשה הוי חלות שם איסור שלא לחלל קדושת כהונה שאינן אותו חלות שם איסור דכאן הלאו לא התחזק ונדחה ונשאר רק העשה ד"קדושים יהיו" דאינו חלות שם איסור ביאה, ולפי' אם בעלו קנו.
ויוצא דס"ל לראשונים האלו שאין עשה דוחה עשה. אך צ"ע דהא בשיעורים הבאנו שהרמב"ם סובר דעשה דוחה עשה. ונראה לחלק דשם מיירי באיסור עשה שקיום מצות עשה דוחה אותו, משא"כ כאן דמצות "קדושים יהיו" מהוה קיום עשה, ואין קיום עשה דוחה קיום עשה.
גמ'. כל התורה כולה נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב והתקדשתם אלא אמר רבא וכו'. עלינו להבין מדוע לפי המסקנא באלמנה מן האירוסין וגם בכהת"כ המצוות של "קדושים יהיו" ושל "והתקדשתם" אינן מעכבות הדין עשה דוחה ל"ת, והרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומצוות העשה האלו חלין עם כל לאו ולאו.
ונראה דשאני מצות עשה של "קדושים יהיו" ושל "והתקדשתם" שאינן מצוות פרטיות אלא מצוות כלליות, ובכן אינן חלין אלא כדי לחזק את הלאוין הפרטיים, דהיינו במקום שחל הלאו חלין נמי מ"ע האלו. ואילו במקום שהלאו אינו חל מפני שמצות עשה דוחה אותו אף העשין הכללים האלו של "קדושים יהיו" ושל "והתקדשתם" נמי לא חלין. ומפני כך חל דין עשה דוחה ל"ת באלמנה מן האירוסין ובכהת"כ משום דהלאו נדחה וממילא העשה הכללי לא חל. משא"כ באלמנה מן הנשואין שהעשה "והוא אשה בבתוליה יקח" חל כחלות איסור פרטי האוסר כ"ג בביאת בעולה, שהעשה הזו חלה אפילו במקום דליכא הלאו, ולא פקעה מפני דחיית הלאו, ומשו"ה אסור לכ"ג לייבם אלמנה מאחר שאין עשה דוחה ל"ת ועשה.
ויעויין בתו"י (ד"ה אי הכי) שכ' וז"ל אע"ג דבפ' אלו מציאות (ב"מ דף ל.) משמע דחשבינן ליה עשה גבי טומאה י"ל דהיינו לגבי מילתא דכתיבא בהאי פרשתא דכתיב והתקדשתם אבל לגבי כל התורה לא חשבינן ליה לעשה עכ"ל. וכמו"כ תירצו התוס' לב"מ (דף ל. ד"ה הא) בנוגע למצות "קדושים יהיו". ברם תירוצם צריך עיון דס"ל דבגרושה לכהן הדיוט העשה ד"קדושים יהיו" חל מפני דכתיבא באותה פרשה (ויקרא כ"א: א' - ט'), ואילו בכ"ג שנשא אלמנה מצות "קדושים יהיו" לא חלה דלא כתיבא בפרשת כ"ג (שם פסוקים י' - ט"ו) אלא בפרשת כהן הדיוט, ובזה צ"ע דכ"ג קדוש יותר מכהן הדיוט ולכן בדין הוא דהעשה ד"קדושים יהיו" יחול אף בכ"ג ק"ו מכהן הדיוט108.
ולולא דמסתפינא נראה לומר דבנוגע לעשה ד"קדושים יהיו" שאני האיסור דטומאת כהן מאיסורי הנשים האסורות לכהן. דהיינו דבטומאת כהן העשה חל כאיסור פרטי האוסר במיוחד טומאה לכהן ואפילו בלי הלאו, ומשום כך העשה דטומאה מצטרף ללאו וחל הדין שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. משא"כ בנוגע לנשים האסורות לכהן, נהי דמצות "קדושים יהיו" אוסרתן אך רק כמצוה כללית התלויה בלאו, וכשהלאו נדחה מפני העשה דיבום אף העשה ד"קדושים יהיו" פקע, ומשום הכי לא חל דין אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ובביאור נראה שהוא משום דטומאת כהן מחללת ופוסלת אותו לעבודה, משא"כ איסורי הנשים האסורות - כגון איסורי גרושה לכהן הדיוט ואלמנה לכ"ג - שאינן מחללין את הכהן לעבודה ולא פוסלין אותו109. והמצוה ד"קדושים יהיו" חלה כמצוה פרטית האוסרת טומאה באיסור פרטי מפני שבטומאה חל פסול בגופו של הכהן המחלל את קדושתו. מאידך בנשים האסורות על הכהן המצוה ד"קדושים יהיו" מהוה מצוה כללית המחייבת אותו להזהר באיסורי הכהונה דעלמא, אך אין זו מצוה פרטית שהרי קדושתו לא נתחללה.
והנה במס' נזיר (דף נח.) איתא דהקפת הראש דכהן נאסרת בלאו ועשה ומשום כך חל במצורע כהן דין אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ואליבא דהנ"ל צ"ל שהעשה ד"קדושים יהיו" שחלה בהקפת ראש הכהן אינה מצוה כללית אלא מצוה פרטית. ויתכן לבאר זה לפי פירוש הרמב"ן עה"ת (דברים י"ד: א') שכתב שיתכן שכהן מקורח או מגודד פסול לעבוד ומחלל עבודתו. ויתכן איפוא דלרמב"ן הקפת הראש וגילוח הזקן נמי מחללים קדושת הכהן לעבודה כמו גדידה וקרחה. ומאחר שמחללים עבודת הכהן הרי הן דומים לטומאת כהן וחלה העשה ד"קדושים יהיו" כאיסור פרטי ולא כאיסור כללי. ויעויין במס' זבחים (דף יז.) דסד"א דקרחה וגילוח הזקן מחללים את עבודת הכהן אך למסקנת הגמרא שם אינם פוסלים בתרומה ואינם מחללים עבודה, וצ"ע110.
תוס' ד"ה גזירה. עיין בשיעורים למעלה (דף ב.) ד"ה משנה. חמש עשרה נשים כו', (דף ב.) תוס' ד"ה ואחות אשתו, (דף יא.) ד"ה אמר רב יהודה כו', ו(דף יא:) ד"ה מי אלים.
תוס' ד"ה אטו. ז"ל והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה עכ"ל. יעויין ברשב"א שחולק עם תוס' וז"ל וא"ת א"כ ל"ל משום ביאה שניה, תיפוק לי תחלת ביאה אטו גמר ביאה. הא ליתא דאע"פ שקנאה משעת העראה מ"מ מצוה עד גמר ביאה איתא דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. א"נ משום דכתיב להקים לאחיו שם ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע, אלא שריבה הכתוב אף העראה עכ"ל. הרשב"א התיר גמר הביאה ואע"פ שתחילת הביאה קנאה והביא שני פסוקים הקובעים שיש מצות יבום בגמר הביאה. ועלינו לבאר את המחלוקת בינו לבין תוס'.
א) ונראה דהרשב"א סובר שמצות יבום וקנין יבום אינם תלויים זה בזה, שאע"פ שהיבם קנה בתחילת הביאה מ"מ מוטלת עליו מצות יבום לגמור את הביאה, ומצוה זו דוחה את הלאו. ומאידך תוס' ס"ל שמצות היבום מתקיימת עם הקנין, וממילא אין מצוה בגמר הביאה.
ב) אמנם לולי דמסתפינא מהראשונים יש לתרץ קושייתם באופן אחר. דיעויין בשיעורים111 שקבענו שבעשה דוחה ל"ת עיקר הדוחה אינו קיום המצוה אלא מעשה המצוה. ולפי"ז י"ל שאע"פ שבודאי קיים את המצוה בשעת הקנין בתחילת הביאה עכ"ז עדיין עושה מעשה מצות יבום עד שגומר את הביאה, ומעשה המצוה דוחה את הלאו ואע"פ שכבר קיים את המצוה מלפני כן. ברם על תירוץ זה פליגי התוס' דס"ל שאין מעשה מצוה חל מאחר שכבר קיים את המצוה בחלות הקנין בתחילת הביאה112.
ועוד נראה לתרץ קושית הראשונים דיתכן שההיתר דמצוה שחל בתחילת הביאה בשעת הקנין מתיר אף את גמר מעשה הביאה, ואע"פ שאין בו חלות מעשה מצוה. דדין עשה דוחה ל"ת חל להתיר את כל מעשה העבירה ואפילו את גמר מעשה העבירה שעושה אחרי שקיים את המצוה. ובהתאם לכך ההיתר של מצות יבום חל להתיר את כל הביאה, ואע"פ שגמר הביאה אינו מעשה מצוה, מפני שההיתר של מצוה חל לכל מעשה העבירה מתחילתה ועד סופה113. ועל תירוץ זה פליגי התוס' והרשב"א דס"ל שאחרי שקיים את המצוה בתחילת הביאה א"א להתיר לו את גמר הביאה שאינה מצוה.
ג) צ"ע אליבא דתוס' דס"ל דההיתר דמצוה חל רק עד שקנאה, דלפי"ז לא רק גמר הביאה אסורה אלא אף היציאה באבר חי לכאורה אסורה, וכדין מי שבא על אשתו ופירסה נדה תחתיו שחייב לפרוש באבר מת כדי שלא תהיה לו הנאה ביציאתו כבביאתו (שבועות דף יז:), דה"ה הכא משקיים את המצוה בהעראה וקנאה בדין הוא שיפרש באבר מת מכיון דההיתר דמצוה נגמר בקנין שחל בשעת ההעראה, וקשה שלא הוזכר זה בתוס' שיש איסור זה ושמשום כך יש לגזור שמא לא ימתין לצאת באבר מת, וצ"ע114.
ד) עכשיו נבאר את מה שכתב הרשב"א שקיימת חובת מצוה להקים לאחיו שם, והוא נתקיים בגמר הביאה. דלפי"ז היבם מקיים מצות יבום בגמר הביאה בהקמת שם לאחיו, אלא שקנין היבום חל בתחילת הביאה בלי המצוה דהקמת השם. ולכאורה יוצא דלרשב"א קנין היבום ומצות היבום הרי הם שני דינים שאינם תלויים זה בזה.
ויש לעיין אליבא דהרשב"א אם נוקטים דס"ל שיש ביבום רק קיום מצות הקמת השם והקנין אינו מצוה כלל, דא"כ קשה עליו את קושית הריב"א שבתוס' (דף כ. ד"ה יבא) דלמה חל דין עדל"ת ביבום דאלמנה בתולה כשהיא מתיבמת לכ"ג שהרי חסרה בה המצוה דהקמת השם כיון דהויא בתולה ואין אשה מתעברת מביאה ראשונה115.
ונראה שאין הרשב"א מחייב ביאה הראויה בהיכי תמצי להקמת השם, דא"כ זקן וזקנה קטן קטנה ובתולה לעולם לא מקיימים מצות יבום, ופשיטא שמקיימים מצוה. אלא נראה דס"ל לרשב"א שכדי לקיים את המצוה דיבום חייב היבם לבעול היבמה בביאה שראויה להקמת שם דהיינו בביאה גמורה. אך דינו מוגבל למעשה הביאה ולא לטיב הגברא של היבם והיבמה, ולפיכך זקן זקנה ובתולה יכולים לקיים מצות יבום דאע"פ שבתורת גברא אינם ראוים להקמת שם מ"מ אין זה מעכב בקיום המצוה אלא רק שיבעלו בביאה בדרך הראויה להקמת שם.
וכ"ז שלא כשיטת התוס' והריב"א דס"ל דאין במעשה היבום מצוה דהקמת שם כלל, משום דהמצוה היא רק חלות הקנין, אלא שיש כמה אנשים הממועטים מיבום מפני שאינם ראוים להקים שם כמו סריס ואיילונית. עיין בתוס' ד"ה יבא (דף כ.).
ה) ברם יתכן לפרש את שיטת הרשב"א בדרך אחרת. דהיינו דלרשב"א ישנן שתי מצוות ביבום: א) מצות קנין שחלה בהעראה דהיינו מצות "ולקחה לו לאשה"; וב) מצות הקמת שם שחלה בגמר הביאה דהיינו מצות "להקים לאחיו שם". וחולקים התוס' עליו דס"ל שמצות יבום הוא רק הקנין בלבד שחל בתחילת הביאה, ואילו גמר הביאה רשות בעלמא היא ואינה מצוה כלל.
ולפי הפירוש השני הזה ס"ל לרשב"א שישנן שתי מצוות ביבום: א) מצות קנין; וב) מצות הקמת שם. ובכן קושית הריב"א אינה קושיה, שהרי אע"פ שבתולה אינה ראויה להקמת שם מ"מ בת יבום היא לענין קנין, וקנין היבום מהוה קיום מצות עשה ושפיר חל ביבומה דין עדל"ת.
אמנם יש לעיין שאם ננקוט אליבא דהרשב"א שיש שתי מצוות שונות ביבום, מצות קנין ומצות הקמת השם, א"כ למה קבעה הגמרא שאסור לייבם אלמנה מן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, הרי כדי לקיים מצות הקמת השם בדין הוא שהביאה השניה תהיה מותרת.
ונראה שיש חלות של יבום רק במעשה יבום א' שחל בביאה הראשונה בלבד וכפשטות דקרא "יבמה יבא עליה ותהיה לו לאשה", וא"א איפוא לעשות ביאה שניה כדי לקיים מצות הקמת השם, דרק הביאה הראשונה לבדה מהוה מעשה יבום ולא הביאה השניה. והרשב"א אינו סובר דיתכן ביאת יבום שנית בנוסף לביאה הראשונה דיבום אלא רק שבאותו מעשה יבום דהיינו בביאה הראשונה עצמה מתקיימות שתי מצוות - מצות הקנין ומצות הקמת השם. ואופן קיום מצות הקמת השם נמי אינה האפשרות של הקמת השם במציאות אלא שיבעול ביאה הראויה להקמת שם בצורתה דהיינו שיבעול ויגמור הביאה. ומ"מ רק ביאה אחת מהוה היבום ולא ביאה שנית.
ונראה שיסוד זה שיש רק מעשה יבום א' שחל בביאה הראשונה בלבד ולא בביאה שניה מרומז כבר בתוס' הנ"ל שכשמביאים את קושית הריב"א כתבו וז"ל הקשה ריב"א כו' דכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כו' היאך תתיבם דבביאה ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסורא ליה כדאמר לקמן כו' עכ"ל, ר"ל דא"א לומר שתתקיים מצות הקמת שם בביאה שניה שהרי הגמרא אסרה. ובאמת קשה ועלינו להבין למה אסרה הגמרא, אלא מוכרח שאין מקיימים מצות הקמת שם אלא בביאה הראשונה בלבד המהוה מעשה היבום, ולא בביאה שניה שאינה מעשה יבום כלל, ומפני כך הגמרא אסרה, ונראה שבדבריהם הקצרים רמזו בעלי התוס' ליסודנו. וע"ע בתוס' לעיל (דף ח:) ד"ה מלמד116.
103 עיין בשיעורים לעיל (כ א) ד"ה שניות ובהערה שם.
104 משום דלא חל כאן הדין דעלמא דמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה דדין זה חל רק בגזל, עיין ברשימות שיעורים לפ"ג דמס' סוכה. א"נ משום דחסרון מצוה אינו מעכב חלות קנין יבום. ועיין בשיעורים לתחילת מסכתין ד"ה מצות יבום וקנין יבום.
105 (דף כ א) ברש"י ד"ה תפסי.
106 (כ א) ד"ה גמ' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה.
107 ולפי"ז אמר רבינו זצ"ל אם היבם נדר הנאה מהיבמה דנאסרה בלאו ועשה דנדרים והיבם בא עליה קנה שהרי לא עבר על איסור ביאה אלא על איסור נדר.
108 ואולי י"ל דלתו"י העשה חל רק על חילול הקדושה היסודית של כהונה כשכהן נושא גרושה ולא על חילול תוספת הקדושה של כ"ג כשנושא אלמנה.
109 אלא שהרבנן אסרו אותו מלעבוד עד שידור הנאה ויגרשם.
110 עיין עוד בשיעורים לעיל (דף ה א) ד"ה שאני כהנים ואף בשיעורים שם ד"ה תוס' (ד"ה אכתי).
111 (דף ו א) תוס' ד"ה שכן הכשר מצוה.
112 עיין בפרש"י למס' שבת (דף קלג ב) בדין שחוזרין בשבת למול ציצין שאינן מעכבין את המילה, ברמב"ם (פ"ב מהל' מילה הל"ד) ובחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם (פ"ד מחנוכה הל"א). ובציור ההוא יש מעשה מצוה אף אחרי שקיים את המצוה. ברם שאני התם דיש הידור מצוה במילת הציצין, ולפי' מהוה נמי מעשה מצוה. ואע"פ שגם כאן לכאורה יש עכ"פ הידור מצוה לגמר את הביאה שהרי תהיה הביאה ראויה להקמת שם (עי' תוס' (כ א) ד"ה יבא), מכל מקום אין גמר הביאה מצטרפת לעיקר מעשה המצוה שהוא הקנין לבדו ותו לא, דגמר הביאה הויא הידור מצוה בעלמא בלי דין מעשה מצוה משום שאינו מוסיף הידור בקנין דהוא עיקר המצוה, וצ"ע.
113 לכאורה סברא זו יותר נכונה אם ננקוט שעדל"ת הותרה ולא דחויה, עיין בשיעור הראשון למסכת ובהערה 4.
114 ותירוץ שמעתי מהרה"ג ר' משה שפירא שליט"א מירושלים דשאני גמר הביאה מיציאה באבר חי. דהרי אפשר לבעול בהעראה בלי לגמור את הביאה, ולכן ס"ל לתוס' דמעשה מצות יבום נגמר בתחילת הביאה כשקנאה, ואין היתר בחייבי לאוין לגמור את הביאה. משא"כ ביציאת האבר דא"א לבעול בלעדה, ולכן היציאה הויא חלק ממעשה המצוה. והדוחה בעדל"ת הוי מעשה המצוה ולא קיום המצוה, ומשו"ה היציאה באבר חי נמי מותרת דעכ"פ הוי מעשה מצות יבום. משא"כ כשפירסה אשתו נדה בשעת תשמיש, דאנוס לפרוש, אך אינו אנוס לפרוש באבר חי ולהנות, ומשו"ה אסור לפרוש באבר חי וחייב לפרוש באבר מת. ומעין סברא זו איתא בפסקי התוס' למס' זבחים אות ס"ט. ועוד עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) ד"ה מצות יבום וקנין יבום אות יב הערה 44. אמנם לכאורה הניחא לפי שיטת אביי (שבועות יח א) דס"ל המשמשת מת בעריות חייב, ובכן בהכרח צריכים חלות היתר ליציאה אף באבר מת, ומדהויא מעשה מצוה משו"ה ההיתר חל לגמרי. משא"כ לרבא, דקי"ל כוותיה וגם סוגיין אליביה, הסובר דמשמשת מת פטור, דלכאורה אין צורך להיתר כלל דאפשר לקיים את שניהם, אלא רק שישמש מת ביציאה וצ"ע.
115 עיין במאירי.
116 אך בשיעורים לקמן (דף לה ב) ד"ה משנה: החולץ ליבמתו אות ב' מבואר אליבא דרש"י שאפשר לבעול מעוברת פעמיים בביאת יבום - פעם אחת לפני שמפלת ועוד פעם אחרי שמפלת - ושתיהן חלין כמעשי יבום, ושלא כדמבואר בפנים. ויתכן לחלק שלרש"י הביאה הראשונה במעוברת לא קנאה, ולכן אפשר לעשות ביאה שניה כדי לקנותה ואע"פ שהראשונה ג"כ נחשבת למעשה מצות יבום. משא"כ כאן שהוא להיפך, שהביאה הראשונה קנאה, ולכן א"א לעשות ביאה שניה לשם מעשה מצות יבום שמאחר שכבר קנויה לו כאשתו לכל דבר איזה יבמתו עוד לעשות איתה מעשה יבום.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
לצדדין קתני. בא עליה קאי אאיסור מצוה דהיינו שניות מדברי סופרים דמדאורייתא חזיא ליה וקמיה רמיא לפיכך נפטרה צרתה בביאתה חלץ קאי אאיסור קדושה דרמיא לחליצה הילכך חליצתה פוטרת צרתה: פצוע דכא וכרות שפכה. לקמן מפרש להו בפרק הערל: סריס אדם. שסירסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו והוי בלאו דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא ואסור לישא ישראלית דכתיב לא יבא פצוע דכא: או מייבמין. לאו לכתחלה קאמר אלא ייבומן יבום שאם בעלו קנו כדקתני ואזיל: והזקן. שפסק מלידה והאי לאו מחייבי לאוין הוא אלא קמ''ל דאע''ג דלאו בר אולודי הוא ביאתו ביאה לקנות יבמתו ויוצאה ממנו בגט: ונתנו גט. כלומר או נתנו גט או חלצו וגט ביבמה מהני למיפסל עליו ועל כל האחין דאי בעי לייבומי תו לא מצי דקם ליה בשוב לא יבנה: ואם בעלו קנו. ויוצאות בגט בלא חליצה: ואסור לקיימן. אסיפא קאי מתו אחין ובעלו הן את יבמתן ואפצוע דכא וכיוצא בו ולאו אזקן: אלא אמר רבא. חייבי לאוין נמי לייבום רמיא הלכך אם בעלו קנו ודקשיא לך באלמנה ארוסה שנפלה לכהן גדול תתייבם ויבא עשה וידחה את ל''ת אלמנה מן האירוסין נמי כו': גזירה ביאה ראשונה. דמקיים בה עשה ומצי למידחי: אטו ביאה שניה. דלא מצי למידחי דהא איקיים בה עשה: לאו מילתא היא דאמרי. דבביאה ראשונה הויא שרי לכתחילה אי לאו משום גזירת ביאה שניה דודאי אפילו ביאה ראשונה אסורה ולא אמרי' תדחה עשה את לא תעשה דהא אפשר להתקיים בחליצה בלא עקירת לא תעשה: אם בעלו קנו. אלמא מדאורייתא רמיא קמיה למידחי לא תעשה: תיובתא. דרבא ותיובתא דריש לקיש דאמרי לעיל אם אתה יכול לקיים את שניהם לא עקרנא ליה ללאו: באלמנה. יבמתו: פוטרת. אותה ואת צרתה מן החליצה וסגי לה בגט:
דאין עולין לייבום מהתם שמעינן דעולין לחליצה כדדרשינן יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ועוד דפריך מה ראית פי' דאימא איפכא ונוקי יבמתו לחייבי כרת ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין היכי מצי למעוטי מאם לא יחפוץ חייבי לאוין מחליצה הא קרינן בהו אם חפץ יבם דאתי עשה ודחי ל''ת כיון דמוקמינן יבמתו לחייבי כריתות וקצת היה נראה לפרש דה''פ א''ה חייבי לאוין נמי נשוה חליצה וייבום מהאי קרא ותו פריך מה ראית פירוש דמהאי קרא ולא יחפוץ נשוה חייבי לאוין לחליצה וייבום וליהוו בני חליצה וייבום ואין להקשות דלמה לן קרא להכי דלישתוק קרא מיני' דטובא איצטריך כדפרישית לקמן בפ' החולץ (דף מד.) ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אבל קשה דאם כן מאי קא משני מיסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין דמשמע מתוך התירוץ דהוא פריך שלא יעלו חייבי לאוין לחליצה וי''ל בדוחק דמחייבי לאוין וחייבי עשה פריך והכי פריך א''ה חייבי לאוין וחייבי עשה נשוה לחליצה וייבום מהאי קרא וחייבי לאוין יעלו גם לייבום וחייבי עשה לא יעלו גם לחליצה ועיקר פירכא מחייבי עשה: מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין. ותימה מנלן לאוקמי קרא בחייבי לאוין נוקי קרא בחייבי עשה גרידא דאע''ג דאין מייבמין מ''מ עולים לחליצה כיון דתפסי בהו קידושין אבל חייבי לאוין נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה ויעלו גם לייבום וי''ל דמשמע ליה השתא לדרוש מקרא דיבמתו לאסור יבום ולהצריך חליצה אבל קשה א''כ היכי הוה בעי לאוקמי קרא בחייבי כריתות והא ל''ל דהכי פריך ואימא חייבי כריתות נמי ליבעי חליצה מהאי קרא דהא קאמר בתר הכי ומה ראית דמשמע ואימא איפכא: פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם. פירוש סריס אדם לאפוקי בידי שמים שלא היה להם שעת הכושר: אם בעלו קנו. ה''ה דלכתחילה נמי שרי כדמוכח לקמן אלא איידי דנקט בסיפא לשון דיעבד נקט נמי ברישא לשון דיעבד: אמר קרא והתקדשתם. אע''ג דהאי עשה נמי הוה במצות יבום ואיכא תרי עשה מ''מ אין תרי עשה דוחה ל''ת ועשה: אי הכי כל הנשים לא יתייבמו. ... כל הני פירכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות ייבום והכי פי' אשת אחיו מאביו לא תתייבם כשאינו אחיו אלא מאביו לא תתייבם עד דמיחדי באבא ובאמא גזיר' משום אשת אחיו מאמו אשה שאין לה בנים לא תתייבם פירוש שאין לה עכשיו אבל היו לה בחיי הבעל ומתו גזירה משום אשה שיש לה בנים אשת אחיו שהיה בעולמו כגון שבא ממדינת הים והיה מוחזק לן דלית ליה אחים דדמי כמי שלא היה בעולמו כל הנשים לא יתייבמו פירוש אשה שלא היה לה בנים מעולם לא מזה ולא מאחר דדמיא לאילונית: גזירה ביאה ראשונה אטו כו'. אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע''ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה: אטו ביאה שניה. לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו''מ למימר גזירה אטו גמר ביאה ואין להתיר ביאה שניה מטעם דנעשית אשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחייה אבל חייבי לאוין אפילו ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה וביאה שניה דלית בה עשה לא דחיא אע''ג דבפרק הבא על יבמתו (לקמן סא.) לא מצריך קרא אלא לאירס ואח''כ נתמנה להיות כהן גדול אבל נשאה קודם שנתמנה משמע דלא צריך קרא שיכול לקיימה משום דנשאה בהיתר התם נמי משום דבהיתר בלא שום דחיית איסור נשאה אבל הכא ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה ביאה דמצוה דחיא דלאו מצוה לא דחיא: מיתיבי ואם בעלו קנו. תימה דרבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה: