דלג לתוכן

יבמות כא ע"א - Steinsaltz

As for a widow from marriage, everyone agrees that this does not exempt the rival wife, as a positive mitzva does not override a prohibition and a positive mitzva together. When they disagree, it is in the case of a widow from betrothal. The one who said that it exempts the rival wife holds that the positive mitzva of levirate marriage comes and overrides the prohibition against a High Priest marrying a widow. And the one who said that it does not exempt the rival wife held that a positive mitzva does not come and override a prohibition, since it is possible to perform ḥalitza.

The Gemara raises an objection to the opinion that the rival wife would not be exempt, from the previously cited baraita: If one of those yevamin engaged in intercourse, he acquired her as a wife. This shows that the act of levirate marriage is valid, even when prohibited. If so, in the case of the High Priest and a widow as well, her rival wife should be exempt. This is a conclusive refutation, and that opinion is rejected.

The Gemara asks: Shall we say that this is also a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish and therefore reject his principle? The Gemara answers: Reish Lakish could have said to you: When I say that in every place that you find a positive mitzva and a prohibition applying to the same matter, if you can fulfill both of them together without transgressing the prohibition, this is best, and the positive mitzva does not override the prohibition, this is applicable only when the mitzva is fulfilled properly; but here, ḥalitza in place of levirate marriage is not considered a proper fulfillment of the mitzva.

§ Rava said: Where is the prohibition against secondary forbidden relationships hinted at in the Torah? As it is stated at the end of the portion discussing forbidden incestuous relations: “For all these abominations have the men of the land done” (Leviticus 18:27). “These” must be understood to mean the harsh ones, i.e., the severe transgressions. This proves by inference that there are also lesser transgressions that are, as it were, soft ones. And what are those soft ones? They are secondary forbidden relationships.

The Gemara asks: From where may it be inferred that the word “these” [ha’el] is an expression meaning harsh? As it is written: “And the mighty [eilei] of the land he took away” (Ezekiel 17:13). The similarity of these words implies that “these” also has connotations of mighty or harsh.

The Gemara asks: Shall we say that this statement contradicts the opinion of Rabbi Levi? As Rabbi Levi said: The harshness of the punishment for using dishonest measures is more than the punishment for transgressing the prohibition of forbidden relationships, as with regard to this, forbidden relations, it is stated only: “These [el],” whereas with regard to that, dishonest measures, it is stated: “These [eleh]” with an additional letter heh as a suffix: “For all that do these [eleh] things, even all that do unrighteously, are an abomination unto the Lord your God” (Deuteronomy 25:16). This implies that the word eleh indicates harshness and not the word el. The Gemara answers: This does not contradict his opinion. The word el has the connotation of harsh, but eleh has the connotation of even harsher than el.

The Gemara asks: With regard to forbidden relationships the word eleh is also written: “For whosoever shall do any of these [eleh] abominations, even the souls that do them shall be cut off from among their people” (Leviticus 18:29). If so, why is the punishment for using dishonest measures considered harsher? The Gemara answers: That expression meaning these [eleh] in the context of forbidden relations does not emphasize their severity; rather, it comes to exclude one who uses deception in measures from the penalty of karet.

The Gemara asks: Rather, in what way is deception in measurements more severe than forbidden relations? The Gemara answers: Those who engage in forbidden relations have the possibility of repentance. If one engaged in relations with a forbidden relative he can rectify the sin through repentance. In the case of those who deceive the public with dishonest measures, it is not possible to repent fully because, having deceived the general public, they have no way of returning the money. Whereas generally a thief can return stolen property to its rightful owner, one who used dishonest measures with multiple customers has no way to track them all down in order to return the money.

Rav Yehuda said that the prohibition of secondary forbidden relationships is learned from here: As it says with regard to King Solomon: “He weighed [izzen] and sought out, and set in order many proverbs” (Ecclesiastes 12:9), and Ulla said that Rabbi Elazar said: Before Solomon came, the Torah was like a basket [kefifa] without handles [oznayim], until Solomon came and made handles for it. By means of his explanation and proverbs he enabled each person to understand and take hold of the Torah, fulfill its mitzvot, and distance himself from transgressions.

Rabbi Oshaya said that the prohibition of secondary forbidden relationships is learned from here: “Avoid it, pass not by it; turn from it, and pass on” (Proverbs 4:15). One must distance oneself from any prohibited act and not pass near a place of forbidden objects or situations.

Rav Ashi said a parable: To what is this matter, the opinion of Rabbi Oshaya, comparable? It is comparable to a man guarding an orchard; if he guards it from the outside, all of it is guarded. But if he guards it from the inside, only that which is in front of him that he can see is guarded, while that which is behind him is unguarded. The Gemara comments: And this parable of Rav Ashi is a mistake [beduta] and is not accurate. There, in his metaphor, that which is in front of him at least is guarded; here, in the case of forbidden relationships, were it not for the rabbinic decree against secondary forbidden relationships one would eventually encounter and transgress the biblically forbidden relationship itself. Guarding from the outside is not only preferable, it is essential.

Rav Kahana said that the prohibition of secondary forbidden relationships is alluded to from here, in the verse stated at the conclusion of the verses discussing the halakhot of forbidden relationships: “Therefore shall you protect [ushmartem] My prized possession [mishmarti], that you do not any of these abominable customs” (Leviticus 18:30). This means: Establish a safeguard [mishmeret] for My prized possession.

Abaye said to Rav Yosef: If the prohibition against secondary forbidden relationships is learned from here then it would be by Torah law, yet the prohibition against secondary forbidden relationships is by rabbinic law. He answered him: The requirement to add an additional safeguard itself is in fact by Torah law, and the Sages interpreted and defined where and when to apply this law. Abaye objected: But isn’t all of the Torah also interpreted by the Sages and yet has the force of Torah law? In that case, why are these laws considered to be rabbinic? Rather, the prohibition of secondary forbidden relationships was decreed by rabbinic law, and the verse is a mere support but does not indicate a Torah law.

§ The Sages taught in a baraita: What are the secondary forbidden relationships that were prohibited? His mother’s mother, and his father’s mother, and his father’s father’s wife, and his mother’s father’s wife, and the wife of his father’s maternal half brother, and the wife of his mother’s paternal half brother, and his son’s daughter-in-law, and his daughter’s daughter-in-law. A man is permitted to take his father-in-law’s former wife, provided she is not the mother of his wife, and his stepson’s wife, if the stepson died or divorced her. And he is prohibited from marrying the daughter of his stepson. And it is permitted for one’s stepson to marry the stepfather’s wife or daughter.

Due to these rabbinic decrees concerning stepsons, unusual situations might arise. For example: And his stepson’s wife says to him, i.e., her husband’s stepfather, I am permitted to you, but my daughter is forbidden to you, since she is your stepson’s daughter.

The Gemara challenges that which is stated in the baraita: His stepson’s daughter is not a secondary relation by rabbinic law. She is forbidden by Torah law, since the daughter of his stepson is the daughter of his wife’s son, as it is written: “You shall not take her son’s daughter or her daughter’s daughter” (Leviticus 18:17). The Gemara answers: This case was included because the baraita wanted to teach the latter clause, which states: His stepson’s wife says to him: I am permitted to you, but my daughter is forbidden to you. And although my daughter is forbidden to you by Torah law, nevertheless the Sages did not issue a decree forbidding me. Therefore, the case of his stepson’s daughter was also taught in the first clause, even though she is forbidden by Torah law and is not a secondary relation.

The Gemara raises an objection: If so, that the baraita wished to teach this peculiarity, then why did it not teach: His father-in-law’s wife also says: I am permitted to you and my daughter is forbidden to you, as she is his wife’s sister. The Gemara answers: This matter is conclusive for him. In other words, his stepson’s wife is forever permitted and his stepson’s daughter is always forbidden to him. But as for the matter of his father-in-law’s wife’s daughter, this is not conclusive for him. This ruling is not final and might change, since if his wife dies her sister is permitted to him.

Rav said that he received a tradition with regard to secondary forbidden relationships that four women have a conclusion; i.e., the prohibition does not continue to later generations but applies only to those women who were mentioned explicitly. Rav held three of them in his hand; he knew with certainty three of the four categories. They were: The wife of his mother’s paternal half brother, and the wife of his father’s maternal half brother, and his daughter-in-law. And Ze’eiri adds: Also the wife of his mother’s father. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And your mnemonic for remembering who said what is as follows: Ze’eiri adds an extra generation on top of the prohibitions of Rav, i.e., the wife of his mother’s father, which Rav did not mention.

The Gemara asks: And what is the reason that Rav did not reckon this category mentioned by Ze’eiri to be among those who have a conclusion? The Gemara answers: In his opinion, this category might be mistakenly switched with the category of the wife of his father’s father, which does not have a conclusion. With regard to the wife of his father, the prohibition applies equally to the wife of all ancestors in the father’s line. Therefore, according to Rav, the Sages also included the ancestors of the mother’s father’s wife as secondary forbidden relationships.

The Gemara asks: And why is Ze’eiri not concerned that the two categories will become confused? The Gemara answers: He is often found there, in his father’s father’s home, and goes there frequently, but here, to his mother’s household, he is not commonly found to go. Since he goes to his father’s home frequently, he knows that his father’s relatives are forbidden to him, and he will not confuse them with his mother’s relatives.

Among the women enumerated by Rav is his daughter-in-law.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

ומבארת הגמרא: באלמנה מן הנשואין -

כולי עלמא לא פליגי דלא פטרה עצמה וצרתה, משום דאין עשה של יבום דוחה לא תעשה ועשה של אלמנה לכהן גדול.

כי פליגי - באלמנה מן הארוסין.

מאן דאמר פוטרת -

משום דאתי עשה ודחי את לא תעשה.

ומאן דאמר אינה פוטרת -

משום דלא אתי עשה ודחי את לא תעשה, כיון דאפשר בחליצה.

מיתיבי מהא ששנינו בברייתא: ואם בעלו חייבי לאוין - קנו!

ומוכח שהיא עומדת ליבום, כי אם אין עשה דוחה לא תעשה כיצד קנו, והרי אין היבמה נקנית ליבם אלא רק מכח מצות יבום.

ומסקינן: תיובתא למאן דאמר אינה פוטרת צרתה.

והוינן בה: לימא תיהוי ברייתא זו נמי תיובתא דריש לקיש!?

שהרי לפיו, כל מקום שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לא תעשה, וכאן אפשר לקיים שניהם, בחליצה! ומשנינן: אמר לך ריש לקיש: כי אמינא אנא - היכא שאפשר דמקיימי מצוה, בלא דחיית הלאו.

אבל הכא, חליצה במקום ייבום - לאו מצוה היא!

ולכן דוחה כאן עשה את לא תעשה.

אמר רבא: רמז לתקנת חכמים, לאסור "שניות" לעריות, מן התורה - מנין?

שנאמר: [ויקרא יח] "כי את כל התועבות האל, עשו אנשי הארץ"

ה"אל", שהוא לשון של חוזק, בא לומר שהם עשו תועבות "קשות", והזהיר אותנו הכתוב מלעשות כמותם.

ומכלל זה אתה למד דאיכא גם תועבות " רכות".

ומאי נינהו התועבות הרכות? -

"שניות" לעריות.

והיינו רמז מן המקרא שיש לאסור את קרובותיהן של העריות, שהן במדרגת "שניות" להן.

ומאי משמע דה"אל" - לישנא דקשה הוא?

דכתיב [יחזקאל יז] "ואת אילי הארץ [החזקים] לקח".

והוינן בה: לימא, פליגא הא דאמר רבא שה"אל" האמור בעריות הוא לשון של קושי וחוזק, על מה דאמר רבי לוי!?

שמצינו, לפי דברי רבי לוי, שאין נחשב לשון "אל" הנאמר בעריות כלשון קושי וחוזק.

דאמר רבי לוי: קשה עונשין של מזייפי מדות, יותר מעונשין של עריות

שזה, בתועבת העריות, נאמר בהן "אל".

ואילו זה, בתועבת מזייפי המידות, נאמר בהן "תועבת ה' כל עושה אלה".

והיינו, ש"אל" זה קל, ו"אלה" זה קשה!

ומשנינן: גם לשון "אל" הוא לשון קשה.

אלא שלשון "ואלה" הוא עוד יותר קשה מ"אל".

ועתה פרכינן: כיצד זה אמר רבי לוי שעונשן של מזייפי מידות חמור מעריות בגלל שנאמר בהן "אלה"?

והרי גבי עריות נמי, הא כתיב "מכל התועבות האלה, ונכרתו"!?

ומשנינן: ההוא "ואלה" האמור בעריות, אינו בא ללמד על חומרת העריות, אלא בא למעוטי מדות מעונש כרת.

ללמד, שרק על עריות חייבים כרת, ולא על זיוף מידות. למרות שענשן של מזייפי מידות קשה מעריות.

ותמהה הגמרא: אלא מאי חומרייהו של מידות מעריות? והרי עונש הכרת אינו נוהג בהן כמו שהוא נוהג בעריות!

ומשנינן: הני, עריות, אפשר לתקן את החטא בתשובה, אם לא הוליד מהן בן ממזר.

אבל הני, מידות, לא אפשר לתקן בתשובה, כיון שבמידות המזוייפות הוא הונה את הרבים, ואינו יכול לחזור ולתקן את החטא מבלי שישיב להם את ההונאה, ואינו יכול למצוא את כל אלו שהונה אותם.

רב יהודה אמר, מהכא יש ללמוד מקור לתקנת "שניות": דכתיב [קהלת יב] "ואזן וחקר, תקן משלים הרבה"

ואמר עולא אמר רבי אלעזר, בביאור פסוק זה:

קודם שבא שלמה, היתה תורה דומה לכפיפה, סל, קופה, שאין לה "אזנים", בית אחיזה, להחזיק אותה, שלא תיפול מידיו, וכך היא אינה משתמרת.

עד שבא שלמה, ועשה לה "אזנים". שתיקן תקנות שמכוחן אפשר להחזיק את התורה, ולשומרה שלא תיפגע. ובכלל תקנותיו של שלמה, היתה תקנת הגזירה של שניות לעריות, ובאמצעותה נשמרו הלכות איסורי הקירבה לעריות עצמן [ועיין ברש"י].

רבי אושעיא אמר, מהכא: [משלי ד] "פרעהו, הגדילהו לאיסור, והוסף עליו, ומכח הגדלת האיסור תזכה שאל תעבר בו, אלא שטה סטה מעליו של האיסור, וכך עבור!

אמר רב אשי: משל דרבי אושעיא - למה הדבר דומה?

לאדם שהיה משמר פרדס.

אם היה עומד ומשמרו מבחוץ - כולו משתמר.

אבל אם היה משמרו מבפנים - הרי רק חלק הפרדס שלפניו משתמר, אבל החלק שלאחריו - אינו משתמר.

ודוחה הגמרא: והא דרב אשי - בדותא היא! אין הדמיון נכון.

כי התם בשומר הפרדס מבפנים, לפחות מה שלפניו, מיהא משתמר

אבל הכא בעריות, אי לאו גזירת שניות לעריות - פגע בערוה גופה.

רב כהנא אמר, מהכא: דכתיב גבי עריות [ויקרא יח], "ושמרתם את משמרתי" -

עשו משמרת למשמרתי.

אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דאורייתא היא! שהרי פסוק מפורש הוא!

אמר לו רב יוסף, הלימוד הוא אכן דאורייתא, ופירשו אותו רבנן שהוא לגזירת שניות.

אמר לו אביי: הרי כל התורה נמי פירשו אותה רבנן! ולא קראו לזה "משמרת" בלבד!?

ומסקינן: אלא גזירת שניות מדרבנן היא, וקרא - אסמכתא בעלמא הוא!

תנו רבנן, מה הם איסורי ה"שניות", ששנינו במשנתינו שהם איסור מצוה, ורק מדברי סופרים גזרו עליהן? [1] אם אמו. אמו אסורה מדאורייתא, וגזרו סופרים לאסור גם את אמה של אמו, כסייג שלא יבא על אמו.

ואם אביו, נאסרה כאם אמו. ועל אף שטעם הגזירה לא שייך בה, גזרו בה מחמת הדמיון שלה לאם אמו, לפי ששתיהן נקראות "אימא רבתא".

ואשת אבי אביו, שגזרו עליה כסייג לאשת אביו, הכתובה בתורה.

ואשת אבי אמו אסורה, משום דמיונה לאשת אבי אביו, ששתיהן קרויות "אשת אבא רבא".

ואשת אחי האב מן האם אסורה, מפני שהיא מקבילה לאשת אחי אביו מן האב, שרק היא אסורה מן התורה [כדלקמן נד ב].

ואשת אחי האם מן האב, שגזרו עליה מפני שדומה לאשת אחי אביו מן האם, שאף היא שניה, כדלעיל, ואסרוה משום ששתיהן קורבתן היא על ידי האם.

וכלת בנו, שאסורה כגדר לאיסור כלתו, שהוא מן התורה.

וכלת בתו, גזירה משום כלת בנו.

ומותר אדם [2] באשת חמיו, באופן שהיא אינה חמותו.

ובאשת חורגו, דהיינו כלת אשתו, אשת הבן החורג שלו, שנולד לאשתו מבעלה הקודם.

ואסור בבת חורגו. ומפרש בסמוך שאיסורה מפורש בתורה, שהיא בת בנה של אשתו, ויתבאר להלן מדוע היא נמנתה בין השניות.

וחורגו, בנו החורג, הבן של אשתו מבעלה הקודם - מותר באשתו האחרת של אביו החורג, לפי שאינה אמו.

וכן מותר בנו החורג בבתו של אביו החורג, מאשה אחרת.

וכתוצאה מהלכות אלו, הרי אשת חורגו [אשתו של בנו החורג, שהיא כלת אשתו] אומרת לו, לבעל חמותה:

אני עצמי מותרת לך, ואילו בתי - אסורה לך, מדין בת בנה של אשתך.

ומקשינן: כיצד נמנית "בת בנו החורג" בכלל השניות?

והרי לשאת את בת חורגו - איסור דאוריתא היא! דכתיב "ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תקח".

ואיך כלל התנא אותה בין השניות, שהן אסורות רק מדברי סופרים!?

ומתרצינן: לא נקט התנא בת חורגו כדי לומר שהיא מכלל השניות.

אלא, משום דקבעי למתני סיפא, שרוצה התנא להמשיך ולהדגיש בסיפא חידוש מיוחד, את האופן שבו אשת חורגו אומרת לו, לבעלה של חמותה: אני מותרת לך, ואילו בתי אסורה לך!

וחידוש גדול הוא, שאף על גב דבתי אסורה לך מדאוריתא משום "אשה ובת בנה", בדידי - לא גזור ביה רבנן!

ולשם כך תנא ברישא נמי בת חורגו.

ומקשינן: אי הכי, שהתנא חפץ להדגיש ענין מיוחד זה, שיתכן מצב שבו האם מותרת והבת אסורה, ולא גזרו חכמים על האם, הרי אשת חמיו, כשאינה אם אשתו, נמי תימא, יכולה גם היא לומר לחתנו של בעלה:

אני עצמי מותרת לך, כדתניא בברייתא.

ואילו בתי, שנולדה לי מחמיך - אסורה לך, ואיסורה הוא מן התורה, היות דהויא "אחות אשתו" מאביו [ולא מן האם]!

ומתרצינן: הא, זה שבת חורגו אסורה לו - פסיקא ליה, דבר מוחלט הוא! שהרי לעולם אסור אדם בבת בן אשתו, מדין אשה ובת בנה.

ואילו הא, בת אשת חמיו, לא פסיקא ליה. אין איסורה מוחלט בכל ענין.

שהרי איסור אחות אשתו הוא רק בחייה של אשתו. וכיון ששייך אופן שמותר בבתה של חמותו, אחר מיתת אשתו, ששוב אין היא אסורה אז כאחות אשתו, לא נקט התנא ענין זה, לפי שהוא לא קיים לעולם.

אמר רב, ארבע נשים, שהם שניות לעריות יש להם הפסק!

והיינו, שאסרו רק אותן, ולא נתנו להם איסור דורות, את אמן או את בתן, ואינן כשאר השניות.

שבשאר השניות כשאסרו אם אמו, אסרו גם את כל הדורות שלפניה.

וכן כשאסרו את אשת אבי אביו, או את אם אבי אביו, נאסרו הדורות כל הקודמין, דהיינו, אשת אבי אבי אביו, ואם אבי אבי אביו.

ולמד רב מרבו, שארבע מן השניות - לא נאסרו לדורותיהן.

נקיט רב בידיה רק תלת, שלש נשים שיש להם הפסק.

ולא ידע רב מי היא האשה הרביעית שנאסרה רק היא, אך לא נאסרו דורותיה.

ואלו השלשה שידע רב מי הן:

אשת אחי האם מן האב, ואין אשת אחי אם אמו אסורה.

ואשת אחי האב מן האם, ואין אשת אחי אבי אביו אסורה.

וכלתו, ומבאר לקמן שהכוונה היא לכלת בתו, שיש לה הפסק. שכלת בת בתו מותרת.

והטעם שיש לאלו הפסק, הוא מפני שלא שייך ביניהן ערוה דאורייתא, ואיסורן הוא רק משום שהן מקבילות לנשים אסורות.

ואילו בשאר השניות לעריות, איסורן הוא מפני שהדור הראשון הוא אסור מן התורה, כמו אם אמו, שגזרו עליה משום אמו, שאסורה מן התורה.

ואשת אבי אביו אסורה משום אשת אביו, שאסורה מן התורה.

וכן גזרו בשניות המתחלפות, כגון אם אבי אביו, משום אם אם אמו.

אך בכלת בתו, ובאשת אחי האב מהאם, ואשת אחי האם מהאב - אין כל איסור דאורייתא אפילו בדור הראשון שגזרו עליו, ולא חוששין שיתחלפו במקבילות בדורות אחריהם, ולכן לא נאסרו בהן הדורות.

זעירי מוסיף אף אשת אבי אמו, שלדעתו היא הרביעית, שלא מנאה רב בכלל שניות שאין להם הפסק.

ורק היא אסורה, ואין דורותיה למעלה אסורים, שאין אשת אבי אבי אמו אסורה, כיון שאין בכל הדורות איסור דאורייתא.

אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך, הסימן המבהיר מה הוסיף זעירי על רב, הוא "דעלאי דרב". והיינו, שהוסיף להתיר זעירי דור אחד הגבוה יותר מרב.

שרב נקט רק את ההיתר של אשת אחי האם ואשת אחי האב, שהם הדור של אביו ואמו, ואילו זעירי התיר דור גבוה מזה, אשת אבי אמו.

והוינן בה, ורב, מאי טעמא לא חשיב ליה, והרי אין בהן איסור דאורייתא? ומבארינן: לדעת רב יש לה איסור דורות היות ומיחלפא ליה אשת אבי אמו באשת אבי אביו.

ולכן אם תתיר את אשת אבי אבי אמו, יאמרו שגם באשת אבי אביו יש לה הפסק.

ושם הרי בדור ראשון יש איסור דאורייתא של אשת אביו. ומפני חשש זה אסר גם באשת אבי אמו למעלה בלי הפסק.

ואילו זעירי סבר, שאין לחשוש להחלפה שכזאת.

כי להתם לבית אביו, שכיח ואזיל, ויודע שיש שם קורבה, יותר מאשר להכא, לבית אמו, שלשם לא שכיח ואזיל.

ולכן לא יבא להחליף ולהתיר אשת אבי אביו כמו שמתירים את אשת אבי אמו.


הערות

[1] בדרכי משה (אבה"ע ט"ו) דן אם איסור שניות הוא עריות דרבנן שאין תופסין בהם קידושין מדרבנן, או שהוא איסור חדש בפני עצמו. ונפקא מינה לענין המקדש קטנה שהיא שניה לעריות, והיא יתומה, שמדאורייתא אין לה קידושין, אלא שהשיאוה אחיה ואמה, וקידושיה מדרבנן. ותלוי בזה, שאם היא ערוה דרבנן לא חלו קידושיה, ואם היא איסור בעלמא תפסי בה קידושין. וסברתו היא כמו שכתב הגר"ש שקופ, שהדבר המפקיע את תפיסת הקידושין הוא השם ערוה ולא החומר של כרת. שהרי בערוה דרבנן אין כרת, ואולי בזה גופא הסתפק. ועוד נפקא מינה, אם קידשה הקרוב, ואחר כך קידשה אחר, שאם לא תפסי קידושי הראשון מדרבנן צריכה גט מדרבנן מהשני.

[2] התוס' וכל הראשונים הביאו דברי הירושלמי שאסרו חכמים אשת חמיו משום מראית העין, שנראית כחמותו. והביאו מעשה שרבינו תם הורה להפסיד סעודה של המקדש אשת חמותו. והרשב"א והריטב"א כתבו שאף שכבר קידשה, הורה לו ר"ת לגרשה. ובדברי התוס' דנו הב"ח (בסי' ט"ו) והיש"ש (בסימן ה'), האם דברו אף כשכבר קדשה או דוקא קודם קידושין, אך אינו חייב לגרש.

באלמנה מן הנשואין — כולי עלמא לא פליגי דלא פטרה [הכל אינם חלוקים שאינה פוטרת], כיון שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ולא הועילה ביאתה כלום, ולכך אין בה כדי לפסול את צרתה. כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה באלמנה מן הארוסין; מאן דאמר [מי שאומר] שביאתה פוטרת את צרתה, סובר: אתי [באה] מצוה עשה של ייבום ודחי [ודוחה] את לא תעשה של אלמנה. ומאן דאמר [ומי שאומר] שביאתה אינה פוטרת, לדעתו לא אתי [באה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה, כיון שאפשר בחליצה.

מיתיבי [מקשים] על שיטת האומר שאינה פוטרת, ממה ששנינו בברייתא: ואם בעלו — קנו, משמע שמצות הייבום חלה ויש לה תוקף אף שאסור מלכתחילה לעשותה, ואם כן תפטור גם את צרתה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו הדברים.

ושואלים: לימא תיהוי נמי תיובתא [האם נאמר שתהא זו גם כן קושיה] ודחיה לכלל שקבע ריש לקיש, שכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם — מוטב, ואם לא — יבוא עשה וידחה את לא תעשה?! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ריש לקיש: כי אמינא אנא [כאשר אומר אני] שבמקום שאפשר לקיים את עשה ולא תעשה מקיימים את שניהם ואין דוחים — הרי זה רק היכא דמקיימי [במקום שמקיימים] מצוה כתיקונה, אבל הכא [כאן], חליצה במקום שצריך היה להיות ייבום — לאו מצוה היא כל כך כמו ייבום.

א אמר רבא: רמז לאיסור שניות מן התורה מנין — שנאמר בסוף פרשת העריות: "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ" (ויקרא יח, כז), "האל" מתפרש כאן במובן: "קשות", העבירות החמורות, מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] גם עבירות מסוג "רכות", ומאי נינהו [ומה הן] הרכות — שניות.

ושואלים: ומאי משמע [ומה המשמעות], כיצד מובן שלשון "האל" לישנא [לשון] המורה על דבר קשה הוא — דכתיב [שנאמר] "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג), כלומר, החזקים והתקיפים.

ומציעים: לימא פליגא [האם לומר שאימרה זו חלוקה] על דברי ר' לוי, שאמר ר' לוי: קשה עונשין של מדות שאדם מרמה בהן, יותר מעונשין של עריות, שזה בעריות נאמר בהן רק "אל", וזה המידות נאמר בהן "אלה" ("כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה כל עושה עול". דברים כה, טז), משמע ש"אלה" הוא הלשון הקשה! ומשיבים: אין זו קושיה, "אל" קשה, ו"אלה" קשה מ"אל".

ושואלים: לגבי [אצל] עריות נמי הא כתיב [גם כן הרי נאמר] "אלה" ("כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות". ויקרא יח, כט)! ומשיבים: ההוא, הביטוי "האלה" האמור בדיני עריות, לא להדגיש את חומרתן בא, אלא כדי לצמצם ולהדגיש: על אלה ולא על אחרות, למעוטי [למעט] את מי שמרמה במדות מעונש כרת.

ושואלים: אלא, אם כן, שאין בהן עונש חמור זה מאי חומרייהו [מה חומרתן] של מידות? ומשיבים: הני [אלה, עריות], הבא עליהם אפשר שיחזור בתשובה, אולם הני [אלה] שמרמה את הרבים במידות — לא אפשר בתשובה, שהרי אינו יודע למי יחזיר.

רב יהודה אמר רמז לשניות מהכא [מכאן], ממה שנאמר בשלמה המלך: "ואזן וחקר תקן משלים הרבה" (קהלת יב, ט), ואמר עולא אמר ר' אלעזר: קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה (סל) שאין לה אזנים (ידיות), עד שבא שלמה ועשה לה אזנים ("אזן"). וכוונתו, שהוסיף שלמה המלך ותיקן כמה תקנות כדי שיהיו עזר וגדר לדברי התורה עצמם.

ר' אושעיא אמר מהכא [מכאן]: "פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבר" (משלי ד, טו), כלומר, שצריך להתרחק ולא לעבור בקירבת מקום שיש בו דבר איסור.

אמר רב אשי: משל לדברי ר' אושעיא למה הדבר דומה — לאדם המשמר פרדס, אם הוא משמרו מבחוץ — כולו משתמר. ואם משמרו מבפנים — מה שלפניו במקום שרואה — משתמר, אבל מה שלאחריו — אינו משתמר. ומעירים: והא [וזו] שאמר רב אשי בדותא [בדיה] היא, איננו נכון, ש המשל מכוון. כי התם [שם] במשל, מה שלפניו מיהא [לפחות] משתמר, הכא, אי לאו [כאן, אם לא] איסור השניות, פגע [היה פוגע] בערוה גופה [עצמה], והשמירה הזו "מבחוץ" היא הכרחית ולא רק שמירה מעולה יותר.

רב כהנא אמר רמז לשניות מהכא [מכאן], שנאמר: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ויקרא יח, ל) האמור בסוף דיני עריות. ופירושו: עשו משמרת (שמירה) נוספת למשמרתי.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אם מכאן למדים, הא דאורייתא [זו, מן התורה] היא שיש להוסיף משמרת לתורה, ומדוע אנו אומרים שהשניות הן מדברי סופרים? והשיב לו: עצם הדרישה להוסיף משמרת — דאורייתא [מן התורה], ופירשו רבנן (חכמים) כיצד לעשות משמרת זו. והקשה לו: אם כן, הלא כל התורה נמי [גם כן] פירשו רבנן (חכמים)! אלא כך יש לומר: איסור שניות כולו מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא אסמכתא בעלמא [והכתוב הוא רק סמך בלבד] ולא מצוה גמורה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה הם שניות שאסרו: אם אמו, ואם אביו, ואשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם (שאביו ודודו הם אחים רק מצד האם בלבד), ואשת אחי האם מן האב, וכלת בנו, וכלת בתו. ומותר אדם באשת חמיו אם איננה אם אשתו, ובאשת חורגו אשת בנו החורג, אם מת בן זה או גירש אותה. ואסור בבת חורגו (בנו החורג). וחורגו (בנו החורג) מותר באשתו ובתו שלו.

ומשום גזירות אלה בחורגים מתהווים מצבים תמוהים לכאורה, כגון: ואשת חורגו אומרת לו, לאבי בעלה, אני מותרת לך, ובתי אסורה לך, שהרי היא בת חורגו.

על הנאמר בברייתא תוהים: האם בת חורגו היא מהשניות שהן אסורות מדברי סופרים הלא דאורייתא [מן התורה] היא אסורה, שהרי בת בנו החורג היא בת בן אשתו, ובמפורש נאסרה, דכתיב [שכן נאמר]: "את בת בנה ואת בת בתה לא תקח" (ויקרא יח, יז)! ומשיבים: משום דקבעי למיתני סיפא [משום שרצה לשנות בסופה] של ברייתא זו: אשת חורגו אומרת לו: אני מותרת לך, ובתי אסורה לך, ואף על גב [ואף על פי] ש"בתי אסורה לך" מדאורייתא [מן התורה], בכל זאת בדידי [בי עצמי] לא גזור ביה רבנן [גזרו חכמים], לכן תנא רישא נמי [שנה בראשה גם כן] בת חורגו, אף על פי שאיננה מן השניות.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שרצה לשנות דבר שיש בו חידוש כגון זה, לגבי אשת חמיו נמי תימא [גם כן תאמר, תשנה]: אני מותרת לך ובתי אסורה לך, דהויא [שהרי היא] אחות אשתו! ומשיבים: הא פסיקא ליה [דבר זה פסוק, מוחלט, לו], כלומר, לעולם אשת חורגו מותרת ובת חורגו אסורה, אבל הא [זה] שבת אשת חמיו תהיה אסורה — לא פסיקא ליה [אינו פסוק לו] אין דינו קבוע תמיד, שהרי אם תמות אשתו תהיה אחותה מותרת, ולכן ציין אותה במפורש.

ג אמר רב, שקיבל במסורת כי ארבע נשים יש להן הפסק. כלומר, בארבע נשים שנאסרו משום שניות, אין האיסור הולך ונמשך גם לדורות אחרים, שלמעלה או שלמטה מהן, אלא רק באלה שנמנו במפורש. נקיט [החזיק] רב בידיה תלת [בידו שלוש] מאלה. כלומר, בשלוש מאותן ארבע היה בטוח. והן: אשת אחי האם מן האב שהיא לבדה אסורה, אבל אשת אחי אם אמו מותרת, ואשת אחי האב מן האם, שהיא עצמה שניה ואסורה, אבל אשת אחיו אבי אביו מן האם, מותרת, וכלתו. וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו. אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך [וסימנך] שתזכור מי אמר מה: דעילאי [שלמעלה, הראשונות], הם של רב כי זעירי מוסיף עוד דור אחד, אשת אבי אמו, שרב לא מנה.

ושואלים: ורב, מאי טעמא לא חשיב ליה [מה טעם לא מנה אותה] בין אלה שיש להן הפסק? ומשיבים: לדעתו מיחלפא ליה [מתחלפת היא], שאפשר לטעות ולהחליפה באשת אבי אביו, שאין לה הפסק ואיסור שבה נמשך לדורות אחרים, ולכן לא התירוה.

ושואלים: וזעירי מדוע איננו חושש לכך? ומסבירים: להתם שכיח ואזיל [לשם לבית משפחת אבי אביו הוא מצוי והולך] ולכן גזרו איסור זה שלא יבוא להתגרות בערוה, ואולם להכא לא שכיח ואזיל [לכאן, למשפחת אמו, אין זה מצוי שילך] ולכן הם לא חששו לכך.

בין הנשים שמנה רב כשניות, מצויה גם כלתו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

As for a widow from marriage, everyone agrees that this does not exempt the rival wife, as a positive mitzva does not override a prohibition and a positive mitzva together. When they disagree, it is in the case of a widow from betrothal. The one who said that it exempts the rival wife holds that the positive mitzva of levirate marriage comes and overrides the prohibition against a High Priest marrying a widow. And the one who said that it does not exempt the rival wife held that a positive mitzva does not come and override a prohibition, since it is possible to perform ḥalitza.

The Gemara raises an objection to the opinion that the rival wife would not be exempt, from the previously cited baraita: If one of those yevamin engaged in intercourse, he acquired her as a wife. This shows that the act of levirate marriage is valid, even when prohibited. If so, in the case of the High Priest and a widow as well, her rival wife should be exempt. This is a conclusive refutation, and that opinion is rejected.

The Gemara asks: Shall we say that this is also a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish and therefore reject his principle? The Gemara answers: Reish Lakish could have said to you: When I say that in every place that you find a positive mitzva and a prohibition applying to the same matter, if you can fulfill both of them together without transgressing the prohibition, this is best, and the positive mitzva does not override the prohibition, this is applicable only when the mitzva is fulfilled properly; but here, ḥalitza in place of levirate marriage is not considered a proper fulfillment of the mitzva.

§ Rava said: Where is the prohibition against secondary forbidden relationships hinted at in the Torah? As it is stated at the end of the portion discussing forbidden incestuous relations: “For all these abominations have the men of the land done” (Leviticus 18:27). “These” must be understood to mean the harsh ones, i.e., the severe transgressions. This proves by inference that there are also lesser transgressions that are, as it were, soft ones. And what are those soft ones? They are secondary forbidden relationships.

The Gemara asks: From where may it be inferred that the word “these” [ha’el] is an expression meaning harsh? As it is written: “And the mighty [eilei] of the land he took away” (Ezekiel 17:13). The similarity of these words implies that “these” also has connotations of mighty or harsh.

The Gemara asks: Shall we say that this statement contradicts the opinion of Rabbi Levi? As Rabbi Levi said: The harshness of the punishment for using dishonest measures is more than the punishment for transgressing the prohibition of forbidden relationships, as with regard to this, forbidden relations, it is stated only: “These [el],” whereas with regard to that, dishonest measures, it is stated: “These [eleh]” with an additional letter heh as a suffix: “For all that do these [eleh] things, even all that do unrighteously, are an abomination unto the Lord your God” (Deuteronomy 25:16). This implies that the word eleh indicates harshness and not the word el. The Gemara answers: This does not contradict his opinion. The word el has the connotation of harsh, but eleh has the connotation of even harsher than el.

The Gemara asks: With regard to forbidden relationships the word eleh is also written: “For whosoever shall do any of these [eleh] abominations, even the souls that do them shall be cut off from among their people” (Leviticus 18:29). If so, why is the punishment for using dishonest measures considered harsher? The Gemara answers: That expression meaning these [eleh] in the context of forbidden relations does not emphasize their severity; rather, it comes to exclude one who uses deception in measures from the penalty of karet.

The Gemara asks: Rather, in what way is deception in measurements more severe than forbidden relations? The Gemara answers: Those who engage in forbidden relations have the possibility of repentance. If one engaged in relations with a forbidden relative he can rectify the sin through repentance. In the case of those who deceive the public with dishonest measures, it is not possible to repent fully because, having deceived the general public, they have no way of returning the money. Whereas generally a thief can return stolen property to its rightful owner, one who used dishonest measures with multiple customers has no way to track them all down in order to return the money.

Rav Yehuda said that the prohibition of secondary forbidden relationships is learned from here: As it says with regard to King Solomon: “He weighed [izzen] and sought out, and set in order many proverbs” (Ecclesiastes 12:9), and Ulla said that Rabbi Elazar said: Before Solomon came, the Torah was like a basket [kefifa] without handles [oznayim], until Solomon came and made handles for it. By means of his explanation and proverbs he enabled each person to understand and take hold of the Torah, fulfill its mitzvot, and distance himself from transgressions.

Rabbi Oshaya said that the prohibition of secondary forbidden relationships is learned from here: “Avoid it, pass not by it; turn from it, and pass on” (Proverbs 4:15). One must distance oneself from any prohibited act and not pass near a place of forbidden objects or situations.

Rav Ashi said a parable: To what is this matter, the opinion of Rabbi Oshaya, comparable? It is comparable to a man guarding an orchard; if he guards it from the outside, all of it is guarded. But if he guards it from the inside, only that which is in front of him that he can see is guarded, while that which is behind him is unguarded. The Gemara comments: And this parable of Rav Ashi is a mistake [beduta] and is not accurate. There, in his metaphor, that which is in front of him at least is guarded; here, in the case of forbidden relationships, were it not for the rabbinic decree against secondary forbidden relationships one would eventually encounter and transgress the biblically forbidden relationship itself. Guarding from the outside is not only preferable, it is essential.

Rav Kahana said that the prohibition of secondary forbidden relationships is alluded to from here, in the verse stated at the conclusion of the verses discussing the halakhot of forbidden relationships: “Therefore shall you protect [ushmartem] My prized possession [mishmarti], that you do not any of these abominable customs” (Leviticus 18:30). This means: Establish a safeguard [mishmeret] for My prized possession.

Abaye said to Rav Yosef: If the prohibition against secondary forbidden relationships is learned from here then it would be by Torah law, yet the prohibition against secondary forbidden relationships is by rabbinic law. He answered him: The requirement to add an additional safeguard itself is in fact by Torah law, and the Sages interpreted and defined where and when to apply this law. Abaye objected: But isn’t all of the Torah also interpreted by the Sages and yet has the force of Torah law? In that case, why are these laws considered to be rabbinic? Rather, the prohibition of secondary forbidden relationships was decreed by rabbinic law, and the verse is a mere support but does not indicate a Torah law.

§ The Sages taught in a baraita: What are the secondary forbidden relationships that were prohibited? His mother’s mother, and his father’s mother, and his father’s father’s wife, and his mother’s father’s wife, and the wife of his father’s maternal half brother, and the wife of his mother’s paternal half brother, and his son’s daughter-in-law, and his daughter’s daughter-in-law. A man is permitted to take his father-in-law’s former wife, provided she is not the mother of his wife, and his stepson’s wife, if the stepson died or divorced her. And he is prohibited from marrying the daughter of his stepson. And it is permitted for one’s stepson to marry the stepfather’s wife or daughter.

Due to these rabbinic decrees concerning stepsons, unusual situations might arise. For example: And his stepson’s wife says to him, i.e., her husband’s stepfather, I am permitted to you, but my daughter is forbidden to you, since she is your stepson’s daughter.

The Gemara challenges that which is stated in the baraita: His stepson’s daughter is not a secondary relation by rabbinic law. She is forbidden by Torah law, since the daughter of his stepson is the daughter of his wife’s son, as it is written: “You shall not take her son’s daughter or her daughter’s daughter” (Leviticus 18:17). The Gemara answers: This case was included because the baraita wanted to teach the latter clause, which states: His stepson’s wife says to him: I am permitted to you, but my daughter is forbidden to you. And although my daughter is forbidden to you by Torah law, nevertheless the Sages did not issue a decree forbidding me. Therefore, the case of his stepson’s daughter was also taught in the first clause, even though she is forbidden by Torah law and is not a secondary relation.

The Gemara raises an objection: If so, that the baraita wished to teach this peculiarity, then why did it not teach: His father-in-law’s wife also says: I am permitted to you and my daughter is forbidden to you, as she is his wife’s sister. The Gemara answers: This matter is conclusive for him. In other words, his stepson’s wife is forever permitted and his stepson’s daughter is always forbidden to him. But as for the matter of his father-in-law’s wife’s daughter, this is not conclusive for him. This ruling is not final and might change, since if his wife dies her sister is permitted to him.

Rav said that he received a tradition with regard to secondary forbidden relationships that four women have a conclusion; i.e., the prohibition does not continue to later generations but applies only to those women who were mentioned explicitly. Rav held three of them in his hand; he knew with certainty three of the four categories. They were: The wife of his mother’s paternal half brother, and the wife of his father’s maternal half brother, and his daughter-in-law. And Ze’eiri adds: Also the wife of his mother’s father. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And your mnemonic for remembering who said what is as follows: Ze’eiri adds an extra generation on top of the prohibitions of Rav, i.e., the wife of his mother’s father, which Rav did not mention.

The Gemara asks: And what is the reason that Rav did not reckon this category mentioned by Ze’eiri to be among those who have a conclusion? The Gemara answers: In his opinion, this category might be mistakenly switched with the category of the wife of his father’s father, which does not have a conclusion. With regard to the wife of his father, the prohibition applies equally to the wife of all ancestors in the father’s line. Therefore, according to Rav, the Sages also included the ancestors of the mother’s father’s wife as secondary forbidden relationships.

The Gemara asks: And why is Ze’eiri not concerned that the two categories will become confused? The Gemara answers: He is often found there, in his father’s father’s home, and goes there frequently, but here, to his mother’s household, he is not commonly found to go. Since he goes to his father’s home frequently, he knows that his father’s relatives are forbidden to him, and he will not confuse them with his mother’s relatives.

Among the women enumerated by Rav is his daughter-in-law.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומותר אדם באשת חמיו. פירוש בדין הוא דלא ליתנינהו כלל דכל שלא שנאום חכמים לאסור מותרת אלא שלא תאמר דילמא תנא ושייר כדשייר שניות דבי רבי חייא דהאיך אפשר לומר שלא גזרו באשת חמיו שהרי אומרת לו בתי אסורה לך מן התורה משום הכי תנא ליה להיתירא והיינו דאמרינן משום דקבעי למיתני אשת חורגו אומרת וכו' כלומר לפיכך הוצרך לשנות היתר באשת חורגו מפני שיש איסור תורה בבתו ואקשינן באשת חמיו נמי ליתני הכי ומתרץ משום דלא פסיקא ליה למיתני בתי אסורה לך ומיהו כל עיקר לא שנאה אלא מפני שבתה פעמים אסורה וחורגו מותר בבתו ובאשתו דקתני משום דאיירי בחורגין מסיים להו.
ויש מפרש הא דאמרינן משום דקבעי למיתני אשת חורגו אומרת וכו' לומר שאע"פ שיש לה בת לא גזרו משום בתה ואם לא שנה כן הייתי אומר שמא לא התירו אלא כשאין לה בת.
ומדקתני ברייתא סתם ומותר באשת חמיו ולא מסיימין בה בגמרין שום איסורא לא סמכינן אמערבא דאמר ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל שלא כתב זה הירושלמי ויש לו סמך לדבר שאמרו עוד שם שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורים להנשא מפני מראית העין אתא עובדא קמיה דר' חנינא בריה דר' אבוה אמר יסבון באתר דלא חכמין להון ובגמרא דילן בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מ"ג) איתמר נמי חורגה הגדולה בין האחין אסורה מפני מראית העין ודחינן לה ואמרינן ולא היא דקלא אית לה ומכאן נלמוד שאין לנו כדעת הירושלמי שהוא מפני מראית העין בחורגין והוא הדין לאשת חמיו.
ובהלכות גדולות שלנו מצאתי ואשת חמיו אסורה לו מפני מראית עין ולא כך הלכה אלא מותרת לו אבל הרב ר' יעקב כתב בספר הישר בהלכות גדולות ותלמוד ארץ ישראל גרסי' אשת חמיו ואשת חורגו מותרות לו אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין ואעפ"כ אין כאן בית מיחוש.

ומותר אדם באשת חמיו. איכא למידק למה לי למתני אשת חמיו מותרת, לישתוק מינה דכל דלא אסר לה, בהיתרא קיימא. יש לומר משום דבתה אסורה לו אצטריך, סלקא דעתין אמינא כיון דבתו ערוה, בדידה ליגזור מדרבנן, והא דלא תנא לה תנא ושייר כדשייר שיתא דר' חייא (להלן יבמות כא, ב. כב, א) קא משמע לן שאף זו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך. ואף על גב דאמרינן דלא פסיקא ליה מכל מקום משום לתא דבתה דזמנין דהיא אסורה לו תנא לה להיתרא. ומדתנינן לה לאשת חמיו להיתרא ולא סיימינן בה ואסורה משום מראית העין שמעינן מינה דמשרא שרי לגמרי. בירושלמי (פ"ב ה"ד) גרסינן ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. עוד אמרו שם שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורין להנשא מפני מראית העין. אתא עובדא קומי דר' חנינא בריה דר' אבהו אמר יסבו באתר דלא חכמין לון. ואפשר דבדורות אחרונים גזרו עליהן ולא נגזרה גזירה בימי תנא דברייתא דשניות. ומיהו לא משמע הכין מדאמרינן במסכת סוטה פרק משוח מלחמה בסופו (מג, ב) חורגה הגדלה בין האחין אסורה מפני מראית העין, וזו כסברת רבי חנינא דירושלמי. ודחי לה ואמרינן ולא היא דקלא אית לה. אלמא לא גזרינן משום מראית העין. ומכאן ראיה נמי לאשת חמיו שהיא מותרת, דלמראית העין לא חיישינן דקלא אית לה. וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא כתבו לירושלמי. אבל רבינו תם ז"ל כתב בספר הישר (סי' לט), ובהלכות גדולות (הל' עריות) ותלמוד ארץ ישראל (שם) גרסי אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין עד כאן. ובתוס' (ד"ה ומותר) כתבו דמעשה היה בימי רבינו תם ז"ל שקדש אשת חמיו ועשה סעודה והפסיד רבינו תם את סעודתו. והרמב"ן נר"ו מן המתירין, ובודאי מדחזי רב הלל שיתסר לאיסורא ולא קשיא להו אלא אשת אחי אבי אביו ואחות אבי אביו כדאיתא לקמן (עמ' ב) שמע מינה שאין להוסיף על השניות שמנו כאן חכמים.

הא פסיק' ליה והא לא פסיק' ליה פי' בת חורגו פסיק. ליה לתנ' לאיסור' ולומר בת בתו אסורה לך שאין לה שום דבר התר אבל בת חמיו לא פסיק' ליה לאיסור' דזימנין דאי' ליה התר אם מתה אשתו וק"ל ולמ' ליה למיתני היתר' לאשת חמיו כלל ליתני האסורו' וממילא ידעי דכלהו שאר' מותרות וי"ל דנהי דלא פסיקא ליה למיתני בהדי' ואע"ג דבתו אסורה לו בדידיה לא גזרו בה רבנן רבותא אית בה בשל' אסורה ולהכי תניי' דלא נימ' גזרו מפני בתה ותנא תנא ושייר כדשייר בני ר' חיי' והא דקתני וחורגו מותר באשתו היינו משום דאצטריך למיתני שהוא מותר באשת חותנו ובירושלמי אמרו משמיה דר' חנינא דאשת חמיו אסורה מפני מראית העין וכ"פ ר"ת ז"ל ובה"ג ובתו' כתבו כי (מי) שקדש אשת חמיו ועשה סעודה וצוה ר"ת ז"ל לגרשה והפסיד הסעודה ורבי' הר"ם ז"ל ואחרי' התירו כיון דבגמ' דילן לא אידכר הכי כלל ותדע דבירוש' ג"כ אסרו משום מראית העין חורגין הגדלים בבית אחת ואתא עובד' קמיה ר"ח ואמר יסבון באתר' דלא חכמין לון ובגמ' דילן במס' סוטה פליג עליה בהדי' דהתם אמרי' בשילהי פי' משיח מלחמה חורגה הגדלה בין אחים אסורה מפני מראי' העין ואמרי' ולא היא דקל' אית לה הרי בגמר' דאמרו מעיקרא כר' חנינא ומחו לה אמוחא וה"ה דפליגי על ר' חנינ' באשת חמיו דאסר בירוש' מדלא אדכריה הכא ובחורגין דשייך למגזר טפי הוצרכו לומר דלא שייך ולא חיישי' דאילו באשת חמיו פשיטא להו דליכא למיחש מפני מראית העין וכ"מ וכן עושין בכל ספרד:

אמר רבא ד' נשים שניות יש להם הפסק פי' שלא אסרו בהם דורות כלל ונקיט רב בידי' תלת פי' גמיר דהוו ארבע ולא דכיר לפרושי מינייהו אלא תלת. אשת אחי האב מן האב פי' שהיא שניה כדאית' לעיל ולא גזרו בה דורות דאשת אחיו מן האב מותרת לו ואשת אחיו מן האב פי' דאשת אחי אבי האם מותרת וכלתו מפרש לק' כלת בתו אסורה כלת בת בתו שרינן זעירי מוסיף אף אשת אחי אמו פי' שיש הפסק דאשת אחי אבי אמו שריא:

וסימניך פי' למידע ההיא דמוסיף זעירי לעילא דרב פרשי' אותה שניה שהוסיף זעירי היא דור א' למעלה עלה' דמתני' שאמ' רב דרב אמ' בשניה אחרונה שלו אשת אחי האם וזעירי אשת אבי האם שהיא דור א' למעלה. ואחרי' פי' מה שהוסיף זעירי היא שנויה בברייתא דלעיל על הראשונה שאמר רב וזה יותר נכון:

אע"פ שכל הגזילות באזהרה גזילת המדות קשה ביותר מפני שאין להם הישבון ודרך הערה אמרו קשה ענשן של מדות משל עריות ולא ענשן ממש שהרי עריות בכרת ומדות בלאו אלא שעריות איפשר בתשובה ואע"פ שאם הוליד ממנה נעשה מעוות לא יוכל לתקון מכל מקום כל עבירות שבין אדם למקום איפשר בתשובה אבל מדות שיש בהן צורך השבה לבני אדם אי איפשר להם בתשובה שהרי גזילת רבים היא ואינו יודע השבתו למי ואע"פ שאמרו ביצה כ"ט א' בכיוצא בה יעשו בהם צרכי רבים אין זו תשובה מעולה כל כך ולא עוד אלא שאף הוא אינו יודע כמה ישיב:

משנה אסור מצוה עריות מדברי סופרים אסור קדושה אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין אמר הר"ם פי' אמרו מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים ואסור קדושה לאמרו יתברך קדושים תהיו והשניות עשרים ואלו הן אם אמו ושאחריה ואשת אבי אביו ושאחריו ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם וכלת בנו ושאחריו כלת בן בנו עד סוף כל הדורות וכלת בתו ובת בת בנו ובת בן בנו ובת בת בתו ובת בן בן אשתו ואב אב אם אשתו ואם אב אבי אשתו:

אמר המאירי איסורי עריות חלוקים לשבעה מדרגות והם סקילה שריפה חנק כרת לאו עשה איסור סופרים אותם שבסקילה הם ארבע נשים א' האם אע"פ שאינה אשת אביו ב' אשת אב אע"פ שאינה אמו ג' הבא על כלתו ד' הבא על נערה המאורסה ואותם שבשריפה הם עשר והם א' בתו אפילו מאנוסתו ב' בת בתו ג' בת בנו ד' בת אשתו אע"פ שאינה בתו ה' בת בנה ו' בת בתה ז' חמותו ח' אם חמותו ט' אם חמיו י' אשת איש שהיא כהנת ואותה שבחנק אחת והיא הבא על אשת איש ואותם שבכרת לבד הם שמנה א' אחותו מאביו או מאמו או משניהם אפילו אחותו מחייבי כרת חוץ מאחות הבאה משפחה ונכרית ב' אחות אביו בין מן האב בין מן האם ג' אחות אמו בין מן האב בין מן האם ד' אשת אחי אביו מן האב ה' אחות אשתו בין מן האב בין מן האם ו' אשת אחיו שלא במקום מצוה בין מן האב בין מן האם ז' צרת ערוה שבמקום מצוה ח' הנדה וכלם אף אותם שבמיתת בית דין דרך כלל בהכרת למי שלא הותרה ואותם שביארנו שהן בסקילה מפורשות במקרא וכן אשת איש שבחנק אבל אותם שבשריפה מהם שנתפרשו במקרא ומהם שיצאו בגזירה שוה או שהם בכלל אשה ובתה כמו שהתבאר בסנהדרין ואותן שביארנו שהם בכרת יצאו לנו מן המקרא אלא שמה שביארנו בקצתם והם אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואחות אשתו שאיסורן אף כשהן מן האם ואשת אחי האב שאינה אסורה מן התורה אלא מן האב יתבאר הכל במסכתא זו בפרק הבא על יבמתו נ"ד ב' ואותם שאינם אלא בלאו גרידא עשר והם א' אלמנה לכהן גדול ב' גרושה ג' וחללה ד' זונה ושלשתן אף להדיוט והחלוצה בכלל הגרושה מדברי סופרים ה' ממזרת אף לישראל ו' נתינה או אחת משבעה עממין ז' מחזיר גרושה משנתקדשה ח' סוטה ודאית בין לבעל בין לבועל ט' צרתה ואיני מונה ספק סוטה שהרי אין אסורה אלא עד שתשתה ותבדק י' יבמה לשוק ויש בכלל איסורי לאוין מין אחר והוא לזכרים לבד ולא לנקבות והם עמוני ומואבי ופצוע דכא וכרות שפכה ואותם שאינם אלא באיסור עשה הם שלש א' בעולה לכהן גדול ב' מצרית ראשונה ושניה ג' אדומית ראשונה ושניה:

אותם שבאיסור סופרים הם הנקראות שניות והם עשרים ושתים א' אם אמו ותמה על עצמך אם אמה של אשתו שזו היא אם חמותו מן התורה ואם אמו מדברי סופרים אלא ירדה תורה לסוף דעתן של בריות ומה שהוא מצוי לחטוא הפליגה באיסורו ואמו מכל מקום הוצרכה תורה להחמיר בה מתוך שהוא מצוי בקטנותו להיות עמה בקירוב בשר והרי מבן תשע נתחייבה היא בהעראתו ב' אם אביו ג' אם אבי אמו ד' אם אבי אביו ה' אשת אבי אביו ו' אשת אבי אמו ז' אשת אחי האב מן האם ח' אשת אחי האם הן מן האב הן מן האם ט' כלת בנו י' כלת בתו י"א בת בתו של בנו י"ב בת בנו של בנו י"ג בת בתה של בתו י"ד בת בנה של בתו ט"ו בתה של בת בתה של אשתו י"ו בתה של בת בנה של אשתו שהרי בת בנה ובת בתה מן התורה י"ז בתו של בן בנה של אשתו י"ח בתו של בן בתה של אשתו י"ט אמו של אם חמיו כ' אמה של אם חמותו כ"א אמו של אבי חמיו כ"ב אמו של אבי חמותו ולגדולי ספרד ראיתי שלא מנו אלא עשרים וחיסרו מן המנין אם אבי אביו ואם אבי אמו והן שנויות בתלמוד המערב פ"ב ה"ד והוא שאמרו שם בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו וגדולי המחברים ראיתי גם כן שלא מנו אלא עשרים וחיסרו מן המנין בתו של בן בנה של אשתו ובתו של בן בתה ושמא נכללים הם בבתה של בת בתה ובבתה של בת בנה וכן ראיתי לקצת מפרשים שלא מנו אלא חמש עשרה שניות כמו שנבאר:

שניות אלו שכתבנו יש מהן שאין להם הפסק אלא כשאסרנוה אסרנוה לעולם עד למעלה או עד למטה כגון אם אביו עד שרה אמנו למעלה או כלת בנו עד סוף כל הדורות למטה עד שאשת אחד ממנו אסורה לאברהם והוא שאמרו בתלמוד המערב אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל ויש מהן שיש להן הפסק ולא נאסרו אלא הן לבד כגון כלת בתו שהיא שניה וכלת בן בתו או בת בתו מותרת ודבר זה ראיתי בו מחלוקת גדולה והוא שקצת גאוני ספרד סוברים שכלם אין להם הפסק אלא ארבע שיש להן הפסק והן א' אשת אחי האם מן האב שהיא שניה ואשת אחי אבי האם מן האב או אשת אחי אם אמו מותרת ב' אשת אחי האב מן האם שהיא שניה ואשת אחי אבי האב מן האם מותרת ג' כלת בתו שהיא שניה וכלת בן בתו או כלת בת בתו מותרת ד' אשת אבי אמו שהיא שניה ואשת אביו של אבי אמו מותרת וכל השאר אין להם הפסק ואלו ארבע שהזכרנו הן שאמור עליהן בסוגיא זו ארבע דחשיב רב ואותן ששנה ר' חייא הם דנין אותן לחומרא מפני שנשאלה בגמרא ולא הובררה ואע"פ שבשל סופרים הלך אחר המיקל הני מילי היכא דאיכא בהדיא מאן דמיקל אבל הכא לא שהרי היו סבורים להתיר ונדחו ראיותיהם ולדעת גדולי המחברים כלם יש להם הפסק חוץ מארבע והן א' אם אמו ב' אם אביו ג' אשת אבי אביו ד' כלת בנו ונראה שהם פוסקים להקל באותם ששנה ר' חייא ואף באותם שהם מזרעו ויש אומרים ששתים עשרה יש להן הפסק ארבע דחשיב רב בסוגיא זו והן אשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בתו ואשת אבי אמו וארבע דתני ר' חייא והם שלישי שבבן אשתו ושבבת אשתו ורביעי שבחמיו ושבחמותו והן ארבע שהן שמנה כמו שיתבאר ששאלו בהן בסוגיא זו אם יש בהן הפסק אם לאו ולא נתברר ובשל סופרים הלך אחר המיקל ואע"פ שר' חייא מנה גם כן שלישי שבבנו ושבבתו שהן בת בתו של כנו ובת בתו של בתו וכן בת בן בתו ובת בן בנו הם סוברים שלא שאלוה במה שהוא מזרעו שכל שהוא מזרעו אין לו הפסק:

כל הקרובות שאינם מעריות שהזכרנו הן מאיסורי תורה הן מאיסורי סופרים מותרות מעתה מותר אדם באשת חמיו אע"פ שבתה אסורה לו בחיי אשתו ומכל מקום בתלמוד המערב פ"ב ה"ד אסרוה מפני מראית העין וכן הדין באשת חתנו ונוסח דבריהם ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין אין תימר תורה הרי דוד שנשא את רצפה בת איה וכתיב ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך ובצרפת היה מעשה במי שקדש אשת חמיו והוציאוה ומכל מקום הואיל ובגמרא שלנו התירוה אע"פ שאין הדבר נאה אין לחוש לירושלמי במקום בבלי והילכך אשת חמיו ואשת חתנו מותרות וכן חורגה הגדילה בין האחים אסרוה בתלמוד המערב משום מראית העין ובתלמוד שלנו במסכת סוטה פרק משוח מלחמה מ"ג ב' התירוה משום דקלא אית לה ואף בתלמוד המערב אמרו על זו אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר ייסבון באתר דלא חכמין לון ר"ל במקום שאין מכירים אותם אלא שלתלמוד שלנו אף במקום שמכירין מעתה מותר אדם באשת חורגו וחורגו מותר באשתו שאינה אמו ובבתו:

אע"פ שכתבנו כל מה שצריך לנו בסוגיא זו דרך פסק צריך אני להעירך בביאורה מעט כדי לידע עיקרי המחלוקות שכתבנו הן בענין המנין הן בענין ההפסק על מה הם נסמכים והוא שאמרו מה הן שניות ומנה מהם שמנה א' אם אמו שהרי אמו ערוה ולהתרחק ממנה עשו את אמה שניה לה ב' אם אביו ומשום גזירת אם אמו ואע"ג דגזירה לגזירה היא משום דכעין חדא מילתא היא דתרויהו אימא רבתי קרו לה ג' אשת אבי אביו שהרי אשת אביו ערוה ולהתרחק ממנה עשו לה אשת אבי אביו שניה ד' אשת אבי אמו ומגזירת אשת אבי אביו ואין כאן גזירה לגזירה דתרויהו בי אבא רבה קרו לה ר"ל אשת אביו רבה ה' אשת אחי האב מן האם שמן התורה אשת אחי האב מן האב ערוה דקרא דערות אחי אביך באשת אחי אביו מן האב הוא כמו שיתבאר בפרק הבא על יבמתו נ"ד ב' ולהתרחק ממנה עשו לה אשת אחי האב מן האם שניה ו' אשת אחי האם מן האב ואע"פ שאשת אחי אמו לא נזכר בתורה עשאוה שניה הואיל ואיכא צד אבות גזרו בה משום אשת אחי האב מן האב ואין כאן גזירה לגזירה דתרויהו בי דודי קרו להו ולמטה שאלו באשת אחי האם מן האם דליכא צד אב אם היא שניה והעלוה לאיסור וממה שאמרו כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו והא ודאי לאו כללא הוא דהא חמותו ערוה ואשת חמיו מותרת וכן בת חמיו או בת חמותו ערוה ואשת בן חמיו או אשת בן חמותו מותרת וכן חורגתו ערוה אשת חורגו מותרת וכן בת חורגו ערוה אשת בן חורגו מותרת אלא לא נאמרה אלא לרבות אשת אחי האם מן האב שאחות האם אף מן האם ערוה דהא דכתיב ערות אחות אמך לא תגלה פירושו בין מן האב בין מן האם כמו שיתבאר בפרק הבא על יבמתו ואשת אחי האם מן האם שניה ואין צריך לומר מן האב ואינה דומה לשאר שהזכרנו שבנקבה ערוה ובזכר לא עשו את אשתו שניה משום דהנהו לא מיקרבן אלא בתר קדושין שהרי אין קורבא עצמית לשם אלא שהקורבא מתחדשת על ידי קדושין הבאין משני צדדין אבל זו קורבא מתחדשת בקדושין שמצד אחד שהרי מצד אחר קורבת עצמו ולמדת בשנית אשת אחי האם שהיא בין מן האב בין מן האם ז' כלת בנו ומשום כלתו דהיא ערוה מ' כלת בתו ומשום כלת בנו דמשום כלתו לא שהרי תורה לא אסרה אלא כלתו של עצמו ובבתו ליכא כלה אלא דאסרוה משום כלת בנו ומצד הבנים שיש שם כלת בן וכלת בת והוא שאמרו כגון כלתא דבי פלוני ומתוך שיש מהן גדילות בבית אחד גזרו אף על השאר והרי לך בבריתא זו שמנה שניות:

ואמרו עליה בירושלמי בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו והרי כאן עשר ואל תשיבני הואיל ואם אביו וכן אם אמו אין להם הפסק הרי אלו בכלל ומה ענין בתוספת שלא אמרו אין להם הפסק אלא באימהות כלומר אם אמו ואם אביו שניות וכן אמותיהן ואמות אמותיהן עד סוף כל הדורות אבל אמות אבותיהן אינן בכלל וניתוספו בירושלמי ולדעת גדולי המחברים בהפסק ניתוספו ר"ל אם אבי אביו לבד ואם אבי אמו לבד ומכל מקום לשיטת גאוני ספרד שחיסרו מן המנין אלו השתים הם מפרשים שבכלל אם אמו ואם אביו הם ר"ל אם אמו ואם אביו שניות וכן אמותיהן ואמות אמותיהן ואמות אבותיהן עד סוף כל הדורות ונמצא לדבריהם שאם אבי אביו ואם אבי אמו אין להם הפסק:

ונשוב לדברי הבריתא והוא שאמרו שמותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו וכן חורגו מותר באשתו ובבתו ולמדת שאע"פ שבת חורגו ערוה משום בת בנה לא עשו את אמה שניה וזו היא שאמרו אשת חורגו צווחת ואומרת אני מותרת לך אף מדברי סופרים ובתי אסורה לך אף מן התורה ואף אשת חמיו יכולה לומר כן שהרי בתה אסורה לו משום אחות אשתו אלא דלא פסיקא ליה ר"ל שאין איסורה מוחלט שהרי אחות אשה אינה אסורה אלא בחיי הראשונה:

וקאמר רב משמיה דגמריה דארבע נשים מאותן שהוזכרו יש להן הפסק אלא דאיהו מדעתא דנפשיה לא סבר הכי אלא בשלש והן אשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלתו ומפרש לקמיה כלת בתו וזעירי מוסיף האי דעילאיה דרב ר"ל אותה השנויה בבריתא קודם לאותן של רב והיא אשת אבי אמו ובשל סופרים הלך אחר המיקל ולמדנו לשאר השנויות כאן שאין להם הפסק והן אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו וכלת בנו אבל שאר הנזכרות כאן שהן אותן ארבע שפירשנו יש להן הפסק ועל זה סמכו גדולי המחברים ופסקו בכל אותן שהוזכרו למטה כ"ב א' בבריתא דר' חייא ובאותן השתים שהוסיפו בירושלמי שכלן יש להן הפסק ולגאוני ספרד כל אותן של ר' חייא אין להן הפסק ואותם השתים שבתלמוד המערב כבר נכללו באותן שאין להן הפסק ונמצא שאין הפסק אלא לארבע ושיטה השלישית שהזכרנו למעלה תתבאר למטה:

דלא אפשר בתשובה דאין יודע למי משלם ואין להקשות יעשה מהן צרכי רבים דמ"מ אין זה תשובה כתיקונה כיון דאינו משלם לאותו שגזל:

הני אפשר בתשובה ובלבד שלא הוליד בן דאם הוליד בן הוי מעוות לא יוכל לתקון:

עד שבא שלמה ועשה לה אזנים. וא"ת התם פרק עושין פסין חשיב ערובין ונט"י דקאמר בשעה שתקן שלמה ערובין וידים ואמאי לא חשיב שניות דהכא וי"ל דלא חשיב אלא דבר התלוי בחכמה ובסברת הלב. אבל הכא אין הדבר תלוי בחכמה אלא להחמיר ולעשות סייג לתורה:

ת"ר מה הן שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האב מן האב וכלת בנו וכלת בתו, ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור ובת בחורגו מותר באשתו ובבתו באשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך פי' אמו כתיב וגזרו על אם אמו שיתרחק מאמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו, ואע"ג דהא גזירה לגזירה משום דתרוייהו אימא רבתא קרי להו, ואשת אבי אביו משום אשת אביו הכתובה ואשת אבי אמו ואע"ג דאינה אבי אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרו להו הלכך חדא נינהו, ואשת אחי האב מן האם דדאורייתא ערות אחי אביך כתיב ואמרי' לקמן בהבא על יבמתו דבאחי אביו מן האם שריא וגזרו עלה משום אשת אחי אב מן האב, ואשת אחי האם מן האם נמי גזירה משום אשת אחי אביו מן האם קא משתעי אבל אם הי' אחיו של אחיו מן האם שריא וגזר רבנן עלה משום אשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם נמי מן האב גזירה משום אשת אחי אביו מן האם דהיא נמי שני' ואיכא צד וכלת בנו גזירה משום כלתו וכלת בתו משום כלת בנו ואסור בבת חורגו.

בת חורגו דאורייתא דכתיב את בת בנה ואת בת בתה פי' והיכי תני לה בהדי שניות משום דקבעי למיתנא אשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך דאע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא מבדידי' לא גזרו רבנן תנא בת חורגו.

אמר רב ד' נשים יש להן הפסק ונקט רב בידי' תלת, אשת אחי האם מן האב, ואשת אחי האב מן האם וכלתו וכלת בנו וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו, פי' ד' נשים שניות יש להן הפסק שלמעלה מן ושלמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין לה הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הויא נמי שני' הוא ואמו מה"ת וכן אשת אבי אביו, הואיל אשת האב דאורייתא למעלה מהן אסור עד לעולם ונקיט רב בידי' תלת גמרא הוה גמיר דד' נשים שניות יש להן הפסק ולא הוה בידי' לפרושי אלא תלת אשת אחי האם מן האב לבדה שני' אבל אשת אחי אם אמו מותרת וטעמא משום דלא שייכי בהו ערוה מדאורייתא, אבל אם אמו דשכייכי בדורותי' ערוה דאורייתא כגון אמו, וכן אשת אבי אביו יש בדורותי' אשת אב דאורייתא ואם אביו נמי אע"ג דלא שייכא בה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמיחלפא באם אם אמו וכלת בנו שיש בדורותי' ערוה דאורייתא אין לה הפסק דתנאי כלתו ערוה כלת בנו שני הוכן אתה אומר בבנו ובבת בנו עד סוף כל העולם ולא אסרו כלת בתו אל אמשום כלת בנו מ"ה י"ל הפסק וזעירי מסיף אף אשת אבי אמו שי"ל הפסק מפני שאין בדורותי' ערוה דאורייתא, ורב מ"ט לא חשיב לה מיחלפא באשת אביו אביו:

תנו רבנן מה הן שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו פי' כל הני אין להן הפסק דאם אמו ואם אבי אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי (אבי) אמו [אסור] עד סוף כל הדורות. אמר רב [ארבע נשים] יש להן הפסק. ונקט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן (האב) [האם] וכלת בתו אבל כלת בנו וכלת בן בנו עד סוף כל הדורות אין להן הפסק. וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו. אבעיא להו אשת אחי האם מן האם מהו אשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב דאיכא צד אב הוא דגזור רבנן אבל היכא דליכא צד אב לא או דלמא לא שנא ופשיט לאסור דכי אתא רב שילא אמר אמרי במערבא כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שניה והא ודאי לאו כללא הוא דאילו חמותו ערוה אשת חמיו מותרת. בת חמותו ערוה אשת בן חמיו מותרת חורגתו ערוה אשת חורגו מותר' בת חורגו ערוה אשת בן חורגו מותרת. על כרחין דרב שילא לאתויי אשת אחי האם מן האם. אמימר אכשר באשת אחי [אבי] אביו ובאחות אבי אביו. הר' אלפס לא פסק בשניות כר' חייא. יש להן הפסק או אין להן הפסק ומסתברא לקולא דבשל סופרים הלך אחר המקל מסקנא דשמעתתא דל"ש אחותו מחייבי כריתות וכ"ש מחייבי לאוין וכ"ש אחותו מאנוסתו אסור אחותו היא. דולדה כמוה ולא תפסי בה קדושין ואפי' בשפחה שטבלה לשם עבדות דשייכא במצות דהא אמר בהא שמעתתא וצריכה דאי אשמעינן בעובדת כוכבים משום דלא שייכא במצות. ואם אנס ופתה אשה מותר לישא בתה ודוקא לאחר מיתת האשה אבל בחיי האשה אסור לישא בתה דתנן הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה דנשי לגבי נשי שכיחין דאזלן:

תוס' בד"ה א"ה אשת חמיו נמי מאם אם חמיו לא מצי פריך דתימא ליה אני כו' דבעיא היא כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה מאם אם אם חמיו וטעמו דאם אם חמיו לא תימא אני מותרת דהיא משניות דר' חייא ולפי הגהתו מקשינן הא בתה אינה אסורא מדאורייתא ואיך תאמר בדידי לא גזרו רבנן וכתב לתרץ וצ"ל אף דלמטה דידה ליכא ערוה דאורייתא מ"מ מאחר דבהאי דרי איכא ערוה דאורייתא עדיף לגזור כמו אשת חמיו כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ואין אלו אלא דברים דחוקים למבין דהא ודאי רבותא דאשת חורגו ואשת חמיו דתימא אני מותרת כו' אינו אלא משום דאע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא אפ"ה לא גזרו בדידי שאינו אלא דור א' למעלה משום שנייה אבל דלא נגזור דור אחד למעלה או למטה על השנייה משום השנייה אין זו רבותא דאי לא תימא הכי אין לדבר סוף בכל השניות ומא קמבעיא ליה לקמן בכל שניות דר"ח כדמשמע לקמן בתוס' אם יש להן הפסק הא ודא בשלישי שבבתו ושבבת אשתו אין להן הפסק מה"ט גם אם היה כוונת דברי התוס' כמ"שי מהרש"ל לא היה להם לסתום כוונתם אלא לפרש דאין אלו אלא דברי נביאות וע"ק לפי תירוץ התוספות דלכך לא מ"ל באם אם אם חמיו דתימא ליה אני מותרת כו' משום דבעיא היא לקמן כו' עכ"ל א"כ תפשוט מזה האבעיא דע"כ שניות דר"ח אין להן הפסק דאל"כ לתני באם אם אם חמיו דתימא ליה אני מותרת כו' וע"ק דאי אית ליה להאי תנא דברייתא דשניות דר"ח אין להן הפסק דמש"ה לא מצי למתני אם אם אם חמיו דתימא ליה כו' א"כ אכתי תקשי לן השתא דליתני כלת בת בתו דתימא ליה אני מותרת לך ובתי אסורה לך דהיא משניות דר"ח דהיינו שלישי שבבנו ושבבתו דאין להן הפסק וע"כ הנראה לקיים כל גירסת הספרים שלנו דבכולהו גרסינן אם אם חמיו וכוונתם כך הוא דעולה על דעתם בתחלת העיון דהאי תנא דמתני' לית ליה שניות כלל אלא הני דקתני בברייתא וכדבעי למפשט לקמן דלא גזרו באשת אחי אבי האב ובאחות אבי האב מדקתני מה הן שניות ולא קחשיב להו בהדייהו וא"כ הוא גם אם אם חמיו שהיא שנייה דר"ח מותרת להאי תנא ואהא קאמרי התוס' דתימא ליה אם אם חמיו שאע"ג דבתי אסורה מדאורייתא בדידי לא גזרו רבנן משום שנייה ותירצו מדבעי' לקמן לסתמא דתלמודא אם שניות דר"ח יש להן הפסק או לא מוכח מינה דליכא מאן דפליג להתיר שניות דר"ח דאי הוה מאן דלית ליה כלל שניות דר"ח לא הוה סתמא דתלמודא מסתפק בהו אם אפילו הפסק אין להן כיון דאיכא מאן דמתיר השניה גופה וכה"ג כתב המרדכי דמשמע מדבריו דבתחלת העיון היה עולה על הדעת לומר דהאי תנא לית ליה שניות דר"ח מדלא קחשיב להו בהדייהו וז"ל ושניות דר"ח לא איפשיטא אם יש להן הפסק או לא ואזלינן לחומרא כו' ותנא דמתני' אית ליה שניות דר"ח ותנא ושייר ור"ח מוסיף הוא עכ"ל והתוס' לא רצו להוכיח דהאי תנא אית ליה שניות דר"ח מדקמשני לקמן דתנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר שייר שאר שניות דר"ח משים דאיכא למימר דהאי שנויא אינו אלא דחייה בעלמא אהא דבעו למפשט להיתירא אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב ומש"ה ניחא להו לאתויי ראיה מדבעיא ליה לתלמודא אם שניות דר"ח יש להן הפסק דההיא ודאי ראיה נכונה היא וכמו שפירשנו דבריהם וכ"ז ברור ודו"ק:

גמ' אני מותרת לך ובתי כו' בשאר עריות כגון באם כלתו ואם אשת אחי כו' לא אצטריך למיסר אלא דוקא באשת חורגו ובתה דשניהן באין מחמת חורגו וכן אשת חמיו ובתו דשתיהן ה"ל למיסר מחמת חמיו אפ"ה שרי אע"ג דלמטה בבתו ערוה כו' ואנוסת אביו לרבנן דשרו אע"ג דלמטה ערוה אם נתעברה מביאת אונס לית בה קידושין ולא שום קורבא ובאשת אחי אם אביו נמי לא גזרו לקמן אע"ג באשת אחי אביו ערוה כו' עכ"ל:

בפרש"י ד"ה ואשת אחי האם מן האב כו' גזירה משום אחי אביו מן האם כו' ע"כ אבל משום אשת אחי אחי אם מן האב לא הוה גזרינן אשת אחי האם מן האב כדמוכח לקמן דלא גזרינן ליה אלא משום אחי אביו מן האם דאיכא בה נמי צד אב וק"ל:

בד"ה ארבע נשים כו' וכן אשת אבי אביו ואם אבי אביו למעלה כו' עכ"ל אע"ג דבאם אבי אביו לית ביה למטה ערוה דאורייתא נזרו ביה משום אם אם אמו השמיט בפירושו ואשת אבי אבי אמו דאסור נמי לעולם אע"ג דליכא ביה למטה ערוה דאורייתא יש למגזר משום אשת אבי אבי אביו כך משמע מדברי רב דלא קאמר אלא הני תלת יש להן הפסק אבל כל האחרות דקתני בברייתא אין להם הפסק מ"מ כיון דהרבועים לא ידע מאי הוא וזעירי מוסיף אותה לא נקיט לה רש"י במלתא דרב ודו"ק. בד"ה וסימן הא דאוסיף זעירי דעילאי דרב הוא דור א' למעלה כו' עכ"ל ובגליון שהוזכרה בברייתא עלוייהו דהכא דחשיב רב אשת אבי אמו מנ"ל:

דהאל לישנא דקשה הוא כו' קשה עונשן של מדות יותר כו' מבואר פרק הספינה בחדושינו שם:

ואיזן וחיקר כו' לכפיפה שאין לה אזנים כו'. לפי שלשון האזנה בכ"מ השומע מאחר כמו האזינו השמים גו' והאזינה תפלתי גו' אבל האי איזן וחיקר ותיקן גו' משמע שהוא בעצמו איזן בלי שומע מאחר וע"כ דרשוהו מלשון שעשה אוזן לכלי וק"ל:

פרעהו אל תעבור בו גו'. דלעיל מיניה כתיב באורח רשעים אל תבא גו' דהיינו אורח העריות אמר שתגדל ותוסיף אותו אורח לאיסור וק"ל:

רש"י בד"ה ארבע נשים שניות הס"ד:

תוס' בד"ה אי הכי כו' מאם אם אם חמיו כו' כצ"ל:

בא"ד אני מותרת לך. נ"ב י"מ הלא בתה אינה אסורה מדאורייתא ואיך תאמר בדידי לא גזרו רבנן וצ"ל אף דלמטה דידה ליכא ערוה דאורייתא מ"מ מאחר דבהאי דרי איכא ערוה דאורייתא עדיף לגזור כמו אשת חמיו דנהי דבתה אסורה היינו מכח קורבה שהיא אחותה והיא אינה קורבה כלל והכא היא ובתה בחד סוגנינא ודו"ק. (עי' במהרש"א):

גמרא ארבע נשים יש להן הפסק. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלה. מכלל דהאל לאו קשה הוא. כצ"ל:

רש"י ד"ה פרעהו. הגדילהו לאיסור כו'. כ"ה בע"י וישר:

רש"י ד"ה ואשת אחי האם מן האב. גזירה משום אחי האב מן האם כו' ואיכא צד אם כו'. כ"ה ברש"י שברי"ף ונכון:

תד"ה ומותר. הא דוד נשא רצפה בת איה. לכאורה מזה הירושלמי ראיה דפילגש הוה בקדושין (עי' רמב"ם פ"ד מהל' מלכים הל"ד ובכ"מ ולח"מ) דהא רצפה היתה פילגש שאול ובאמת ל"י מנ"ל להירושלמי דנשי אדוניך קאי על רצפה דוקא ואולי לפי שלא מצאנו לשאול נשים זולתה רק אחינעם (שמואל א' י"ד נ') והיא היתה חמותו ועי' בק"נ אות ד:

תד"ה א"ה. מה שהוגה בגליון הוא ממהרש"ל והמהרש"א קיים הגיר' שלפנינו ע"ש:

וּמַאי מַשְׁמַע, דְּהַאי 'אֵל' לִישְׁנָא דְּקָשֶׁה הוּא? דִּכְתִיב: (יחזקאל יז, יג) "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח". הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא הביא פסוק מן התורה אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב (שמות טו, טו)? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהתם הוה אמינא אֵילֵי מוֹאָב קאי על הכומרים של עבודה זרה דנקראו אילי על שם עבודה זרה שלהם שנקראת אלילים דכתיב כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים (תהלים צו, ה).

קֹדֶם שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, הָיְתָה תּוֹרָה דּוֹמָה לִכְפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם. נראה לי בס"ד נקיט לשון אזנים כי תורה שבעל פה תתייחס לאזנים כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרה בכתב, ותורה שבכתב תתייחס לעין דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה וכמו שאמרו הראשונים ז"ל על פסוק (משלי כ, יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה הֳ' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם, וכאשר תיקן שלמה המלך ע"ה שניות ועירובין ונטילת ידיים (עירובין כא:) נתחזקה תורה שבעל פה המתייחסת לאזנים. לכך אמר 'ועשה לה אזנים' שחיזק האזנים שהיא תורה שבעל פה גם עתה הלבבות של בני אדם יטו אזנים שלהם לתורה ללמוד ולא יפלו בעצות רשעים כי עתה הכין לפניהם כמה מאות טעמים לכל דבר ודבר מדברי סופרים.
ומה שנאמר וְאִזֵּן וְחִקֵּר וְתִּקֵּן (קהלת יב, ט) פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דהתורה יש בה ארבעה חלקים שהם ראשי תיבות פרדס ושלשה מהם פשט רמז דרש הם בנגלה של התורה והוא אזן בחלק הרמז וחקר בחלק הדרש ותקן בחלק הפשט עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' ומאי משמע דהאל לישנא דקשה הוא. עי' מדרש רבה פרשה תולדות פ' סד בפסוק את כל הארצות האל:

בגמרא כ"ע לא פליגי דלא פטרה: עיין במהרש"א שכתב דלכאורה משמע דדוקא צרתה לא פטרה אבל היא נפטרת בגט בלא חליצה דנעשית כאשתו לכל דבר ובשער המלך (פ"ו מהל' יבום) תמה על זה דא"כ מאי פריך מואם בעלו קנו, ונ"ל לישב קושיא זו דהנה כבר כתבתי לעיל לישב תמיהת התוספ' דרבא מקשה מברייתא דאם בעלו קנו ולבסוף אותבי' מינה, אכן נ"ל לישב קושיא זו עוד בדרך אחר דלכאורה קשה מאי פריך מברייתא דאם בעלו קנו דגם אי נימא דחייבי לאווין מדאורייתא לא רמיא ליבום מכל מקום למה לא יקנה אותה הא אמרינן בתמורה (דף ה') כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, אבל י"ל דלרבא לשיטתו פריך שפיר כיון דהוא ס"ל (שם) אי עביד לא מהני, אכן עוד יש לפרש ע"פ מה שהביא השער המלך (שם) פלוגתא בין הראשונים היכא דמדאורייתא לא רמיא ליבום אי הוי דינו כאשת אח דבכרת או לא וא"כ אי הוי דינו דבכרת פריך ג"כ שפיר דבזה לא שייך אי עביד מהני כיון דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות וכמש"כ השעה"מ, והנה כבר הוכחתי במקום אחר דפלוגתא אי עביד מהני או לא מהני לא שייך רק במה שאסרה התורה בפי' וכמו שמשמע מלשון כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אבל מה שאסור מן התורה רק שלא אסרה התורה בפי' בזה לא שייך פלוגתא זו וחילוק זה בעצמו הוא ג"כ הכא אם נימא דיבום אסרה התורה בחייבי לאווין מיבמתו שתעלה לחליצה ולא ליבום א"כ שייך בזה דאי עביד לא מהני שהרי אסרה התורה יבום בפירוש אבל אי רק משום דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה נאסר יבום ולא מיבמתו בזה גם רבא מודה דאי עביד מהני כיון דלא אסרה התורה יבום בפירוש ולכן רבא דאקשי' לעיל אתירוץ ר"ג א"ר דמיבמתו ממעטינן ח"ל מיבום בזה מקשה שפיר מברייתא דאם בעלו קנו דאי ס"ד דמיבמתו ממעטינן ח"ל ה"ל מלתא דאמר רחמנא ל"ת ואי עביד לא מהני ולכן קאמר רבא דלא מיבמתו ממעטינן ח"ל מיבום דיבמתו לחייבי ל"ת וע' קאתיא והא דח"ל לא מתייבמים ה"ט משום דאפשר בחליצה ובזה לא שייך משום אי עביד לא מהני ולכן ל"ק לדידי' מברייתא דאם בעלו קנו די"ל דס"ל כהך שיטה דליכא כאן משום אשת אח אף שאסור מן התורה לייבם אבל סתם גמרא דמקשה לדידי' מאם בעלו קנו י"ל דס"ל כהנך שיטות דאי מדאורייתא ליבום לא רמיא הוי א"א דבכרת ולכן פריך שפיר, ומתורצת קושית התוספ', וגם קושית השער המלך מתורצת עפ"ז דר"י ור"א דלא איירי רק מצרה דמשמע הא היא עצמה נפטרת ס"ל באמת דליכא כרת אבל סתם גמרא דפריך מואם בעלו קנו ס"ל כסתם גמר' דלעיל דאי מ"ה לא רמיא לייבום איכא כרת דאשת אח: ובזה א"ש מה שקשה על הירושלמי דמסיק (ריש יבמות) דממעטינן חייבי לאוין מיבמתו שאינן מתייבמים ולכאורה קשה עליו מברייתא דאם בעלו קנו כמו שהקשה בש"ס דילן, ולפ"ד א"ש די"ל דהירושלמי ס"ל כרבא דליכא איסור כרת בח"ל גם אי מדאורייתא לא רמיא ליבום וס"ל ג"כ דאי עבד מהני כאביי ולכן ל"ק מואם בעלו קנו, וראיתי בשער המלך שרצה לבאר גם דעת הרמב"ם כן שס"ל דפקע איסור אשת אח, אכן כבר הוכחתי לעיל (י"א:) מדברי הרמב"ם (הל' ממרים) שס"ל דהיכא דמדאורייתא אינה בת ייבום היא בכרת, ובמכ"ה נעלם זה מעיני הרב בעל שעה"מ:

שם למעוטי מדות מכרת: הרשב"ם בב"ב (דף פ"ח) פי' דהוי אמינא כיון דכתיב מכל התועבות ומדות נקראו תועבה שהן ג"כ בכלל כרת אבל א"ל דילפינן מגז"ש דאין אדם דן גז"ש מעצמו וגם א"ל דהוי ילפינן מק"ו דאין עונשין מן הדין ע"ש, ולענ"ד דוחק לומר דכל התועבות דכתיב גבי עריות הוי אמרינן ממשמעות דקאי גם אתועבה דמדות ועוד דא"כ ל"ל כרת גבי ע"ז כיון דע"ז מקרי תועבה הרי היא ג"כ בכלל כרת זה, ועיין בסנהדרין (דף ס"ד) דדרשינן ג' כריתות דגבי ע"ז ואמרינן חד לכדרכה, ולולא פי' רשב"ם הי' נלענ"ד לומר דודאי בגז"ש הוי ס"ד דגמרינן ע"פ מה דאמרינן בתמורה (דף כ"ט) כתיב הכא תועבה וכתיב התם כי כל אשר יעשה מכל התועבות וכו' ע"ש, הרי דתועבה דגבי עריות למסר למיגמר מיני' בגז"ש וה"א דגם הך תועבה דגבי מדות גמרינן מיני' לענוש כרת ולכן ל"ק דא"כ כרת בע"ז ל"ל די"ל דדבר הלמד בגז"ש טרח וכתב לי' קרא:

שם שלפניו משתמר שלאחריו אינו משתמר: ענין המשל היא כי גם אם ב"ד משמרים לבל יכשלו לעולם בעריות לא יכולים לשמור רק מה שהוא בימיהם אבל מה שהוא לאחריהם דהיינו מה שנעשה קודם ימיהם לא יכולים לשמור ועי"ז נעשה שיטמעו ממזרים בישראל שנולדו מאיסור עריות שקודם ימיהם אבל בגמרא הוסיף דרב אשי בדותא היא דאפילו עריות שבימיהם לא יכולים לשמור:

שם אם אמו ואם אביו: פי' מאנוסתו דאי מאשתו היינו אשת אבי אביו ואשת אבי אמו:

שם ברש"י ד"ה ואשת אחי האב. ואסורה אף אם אבי אביו: מזה משמע דהא דקתני אין להם הפסק אין הפי' באותו ענין דוקא כגון באם אביו אם אם אם אביו וכדומה אלא גם מענין לענין כגון מאם אביו אם אבי אביו, אבל מהרמב"ם לא משמע כן דפסק באם אם אביו ואם אם אמו שאין להם הפסק עד למעלה לעולם ולענין אם אבי אביו ואם אבי אמו פסק שהם לבדם אסורים אלמא דהם אינם בכלל אין להם הפסק והא דהם לבדם על כל פנים אסורי' היינו משום דבר קפרא ס"ל כן בירושלמי וכיון דבש"ס דילן לא פליג על זה לפי' הרמב"ם באין לו הפסק פסק כוותי', ועיין בבית שמואל (סי' ט"ו) שכתב ג"כ שיש פלוגתא בין הרמב"ם לרש"י בזה:

בא"ד. דמחלפא באם אם אמו: ק"ק לפ"ז מאי קמבעיא לי' לקמן (ע"ב) באשת אחי אבי האב אי גזרו בה אי לא הא מוכח מדרב דלא גזרו בה דאי גזרו למה אמר רב דאשת אחי אבי האם מן האב מותרת הא מחלפא באשת אחי אבי האב מן האב ויש בדרא דאורייתא אלא ע"כ דבאשת אחי אבי האב גופא לא גזרו משום דאיתפליג דרתא ועיין במהרש"ל ביש"ש:

שם בתוספ' ד"ה ומותר. וא"ת תורה היא לאסורה: לא מבואר מה"ת לאסרה מה"ת, וראיתי ביש"ש שרצה לפרש שיש סברא לאסרה מכח ארור שוכב עם חותנתו דכמו שאשת דודו נקראת דודתו כן אשת חותנו נקרא' חותנתו, ולענ"ד י"ל ג"כ דהו"א לאסור מק"ו מאשת אחיו דמה אחיו דמותר בבתו אסור באשתו חמיו דאסור בבתו משום אחות אשתו כש"כ דאסור באשתו וא"ל דאשת חורגו יוכיח דמותר בה ואסור בבתו דבאמת להך ס"ד גם אשת חורגו הוי ילפינן מק"ו לאיסור אבל השתא דגלי קרא מכח דוד דאשת חמיו מותרת תו ליכא למילף אשת חורגו מק"ו דנימא אשת חמיו יוכיח ואל תתמה דהוי ס"ד לאסור אשת חמיו מק"ו שהרי אין עונשין ואין מזהירין מן הדין דאיסור בעלמא שפיר נוכל לילף מק"ו שהרי גם קרבן עונשין מ"ה כמש"כ הריטב"א במכות (ד' י"ד) וגם ממון עונשין מן הדין כמש"כ התוספת ב"ק (ד': ד"ה ועדים) וע"כ צ"ל דרק לענין עונש ואזהרת לאו גלי קרא שלא נילף מק"ו אבל איסור ילפינן כמו קרבן וממון, שוב ראיתי כן בפי' במשנה למלך (הל' מאכלות אסורות פ"ב) שכתב כן בשם הב"י בכללי התלמוד דאיסורא שפיר ילפינן מק"ו:

בא"ד. הרי דוד נשא רצפה בת אי': לא ידעתי מנ"ל הא דדוד נשאה והרי בפסוק משמע שאבנר נשאה ושאיש בושת בן שאול הי' מתרעם עליו על כך כמבואר בשמואל (ב' ג') ועוד אפילו נאמר שמן התורה אסורה אשת חמיו מטעמים הנ"ל מכ"מ איך שייך שרצפה תאסר לדוד מטעם דהרי היא לא היתה רק פלגש שאול כמבואר בכתוב ופלגש היא בלא כתובה ובלא קדושין כדאמרינן בסנהדרין (פ"ב) ואיך ס"ד שתאסר מטעם חותנתו כמו אשת דודו מטעם דודתו או מכח ק"ו מאשת אחיו, ועוד הרי פסקינן כת"ק דרבי יהודה בסנהדרין (י"ח.) דאין נושא המלך אלמנתו של מלך ולר' יהודה דס"ל דנושא ויליף מקרא דנשי אדוניך בחיקך למה נקט רצפה בת אי' דוקא הא ע"כ יותר נשא דמיעוט נשי שנים, שוב ראיתי בירושלמי פ"ב דסנהדרין דאמר ר"י כן שנשא דוד רצפה ויליף מקרא דנשי אדוניך וא"כ י"ל דגם הכא יליף הירושלמי כן ומכ"מ קשה כנ"ל דהא כתיב נשי ל"ר, ועוד דרצפה פלגש היתה, ועוד אכתי לרבנן דר' יהודה מנ"ל דאשת חמיו מותרת וצ"ע:

בד"ה אי הכי אשת חמיו. מאם אם חמיו לא מצי לפרוך: לפמ"ש בתוס' הרא"ש בשם ר"מ לפרש אי הכי דפריך דליתני כן באשת חמיו דכבר קתני בברייתא ולא צריך למיתני בת חורגו ע"ש, בלא"ה א"ש הא דלא פריך מאם אם חמיו, אכן פי' ר"מ תמו' לי' דממנ"פ אי נימא דמצי למיתני הך דאני מותרת לך ובתי אסורה לך בלא דקתני האיסור דבתה בברייתא למה הוצרך למיתני הך דבת חורגו בברייתא ובפשטות ה"ל להקשות ואי צריך למיתני האיסור בברייתא מאי מקשה ל"ל למיתני בת חורגו ליתני הך דאני מותרת לך אאשת חמיו מאי מיתר בזה הא אז הי' צריך למיתני איסור דאחות אשתו בברייתא, ולולא פי' ר"מ הייתי מפרש כך דהכי קפריך א"ה אשת חמיו נמי דבשלמא אי הוי צריך למיתני בת חורגו אלגופא לא הוי ק' למה קתני הך דאני מותרת לך אאשת חורגו דמאוחר ולא אאשת חמיו דקדים די"ל כיון דע"כ צריך למיתני האיסור דבתה בברייתא למען יוכל למיתני אני מותרת לך וכו' ואי הוי נקט אאשת חמיו הוי צריך למיתני בת חורגו וגם אחות אשתו ניחא לי למינקט אבת חורגו אע"ג דמאוחר בברייתא כי היכי דלא יצטרך למיתני גם אחות אשתו אבל השתא דמתרץ דבת חורגו לא אצטריך לגופא רק משום הך דאני מותרת לך וכו' פריך אי הכי ליתני אאשת חמיו כן דמוקדם בברייתא וליתני אחות אשתו תחת בת חורגו, ואולי לזה כוון גם ר"מ ז"ל אלא שט"ס נפל בדבריו, ועכ"פ א"ש מה שישבנו לקושית התוספ':

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא ומ"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל"ת: משום דאפשר בחליצה. עי' בירושלמי דאמרינן התם דר' יוחנן הוא דאמר אינה פוטרת ואליביה יקשה אמאי לא קאמר משום דאפשר לקיים בצרתה. דהא ר"י ס"ל דצרת ח"ל מותרת להתיבם כמבואר לעיל גבי מח"ג. ועוד קשיא לי היכא דאיכא אחין אחרים שאין עליהם איסור לאו אמאי אם בעל מי שיש עליו האיסור לאו קנה. הא אפשר לקיים ע"י האחים האחרים. ולפמש"כ לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל דמודה ר"י דיש לו קצת קנין וליבם הצרה אסור אלא לחלוץ הוא דפליגי. יש לפרש הכי דברי הש"ס לא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר בחליצה עתה לחלוץ לצרתה. אבל לא משמע כן מהא דקאמר לימא תיהוי תיובתא דר"ל ואין להאריך עוד בזה:

ומה שדקדקתי לעיל מהא דפריך מהא דואם בעלו קנו לפי דברי המהרש"א ז"ל דהיא עצמה נפטרה עי' בתוספתא דמסיים קנו ופטרו את צרותיהן ע"ש:

והנה המהרש"א ז"ל לקמן (בדף קח) כתב דצרת שני' נמי אינה מתיבמת. ובעל חוסן ישועות הביא ראיה לדבריו מדברי התוספתא. ולפי מש"כ לעיל דהתוספתא ס"ל גם בח"ל דצרה אינה מתיבמת תו ליכא לאוכוחי לפי מה דמשמע בשיטת הש"ס דילן דח"ל צרתה מותרת א"כ ה"ה שניה. וכן פסקו כל הפוסקים:

ויש לחקור עוד בשמעתין למ"ד דמאמר קונה קנין גמור כמו לר"ש דמספקא אם אשת שני הוא. ומשמע דיוצאה בגט אחר מאמר. א"כ בח"ל למה לי קרא דיבמתו דבת חליצה היא פשיטא כיון דקרינן בה לקחת דיכול לעשות בה מאמר דבקדושין ליכא איסורא ולקמן בפלוגתא דב"ש וב"ה במאמר יתבאר יותר:

ויש להסתפק בהני ח"ל דביאתן מותר מה"ת אם נפסלו מן הכהונה ותרומה מחמת ביאה זו. וכן הולד אם פגום הוא או לא כיון דביאת היתר הוא. ולדעת התוס' ז"ל דלא שרי מה"ת אלא העראה לא קמיבעי לי כי קמיבעי לי לדברי הרשב"א ז"ל דאפי' גמר ביאה שרי מן התורה מי אמרינן כיון דביאה בהתירא הוא אין הולד פגום והיא ג"כ אינה מתחללת. או דילמא כיון דאסור לקיימה הולד פגום והיא מתחללת והויא בכלל כי תהיה לאיש זר. ולענין פסולי קהל כגון אשת ישראל שנפלה לפני ממזר לא מספקא לי דוודאי הולד ממזר מידי דהוי אגר בימי' הקדמוני' שנשא ממזר' דהולכין אחר הפגו' אע"ג דבהתירא הוא וכי קמיבעי לי לפוסלה מן הכהונה ומן התרומה. דאין לומר בזה השתא ממזר הוי מיפסל בביאתו מיבעי דלא אמרינן כן אלא אם נעשה ממזר מחמת ביאת איסור אבל הכא הא דהוי ממזר לאו מחמת ביאת איסור הוא. ושפיר מצינן למימר דאינה נפסלת מן הכהונה. ולדעת הרמב"ם ז"ל דהך דלאיש זר הוא בכלל זונה היה נראה דבביאת היתר ומצוה לא מסתבר למיחשבה זונה. אלא דגם זה אינו מוכרח דאיסור זונה לא תליא בביאת היתר ואיסור אלא כל שהוא זר אצלה חשיבא זונה:

ובקידושין (דף עח) איתא דר' יהודה יליף בת גר זכר מבת חלל ואלמנה לכה"ג. ופריך הש"ס התם מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה חלל יצירתו בעבירה אלמנה ביאתה בעבירה. והשתא אי נימא דע"י יבום נמי הולד פסול לכהונה. א"כ הא איכא אלמנה דאין ביאתה בעבירה. כגון אלמנה מן האירוסין והיתה מוכת עד דמתעבר' מביא' ראשונה. ור"י ס"ל דמוכת עץ כשרה לכה"ג. הרי דאין ביאתה בעבירה ואפ"ה הולד פגום. אלא די"ל דר' יהודה ס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאווין א"כ לאו בת יבום היא כלל וא"ש. ונראה דאינה נפגמת לא היא ולא וולדה ע"י ביאת היתר. אך לא מצאתי הדבר מפורש כעת בדברי הראשונים ז"ל:

והשעה"מ ז"ל נסתפק בממזר הבא על בת ישראל ע"י יבום אם הולד ממזר. ולדידי לא מספקא לי בזה דוודאי הוי ממזר דכל שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום. כיון דאסור לקיימה:

וצריך לבאר עוד דבר אחד בשמעתין לפי מש"כ לעיל דלכ"ע אין בח"ל אפי' אלו שאין מתייבמות מה"ת אלא האי לאו ועשה שמוזהר עליו ולא משום איסור אשת אח ויש לו בה קנין לפטור אותה משום דקדושין תופסין בח"ל. ויש לדקדק לעלמא מה דינן אי קדושין תופסין לעלמא משום דע"כ לא כתב רחמנא לא תהיה כו'. אלא היכא דקרינן בה יבמה יבא עלי'. אבל הכא דלא קרינן בה יבמה יבא עליה תפסי בה קדושין או דילמא כיון דע"פ אסורה לעלמא לא תפסי בה נמי קדושין. ולפי הנראה מסתבר דגם בח"ל לא תפסי בה קדושין לעלמא. וא"כ קצת קשה לפי מש"כ התוס' ז"ל בהחולץ בטעמא דלא הוי ממזר מיבמה לשוק משום דדמיא לכותי ועבד דאין להם קדושין כלל. וביבמה נמי ליכא קדושין לא לעלמא ולא להיבם. והשתא הכא בח"ל כיון דליבם איכא קדושין אמאי לא הוי ממזר אם בא עליה אחד מן השוק. וי"ל דזה לא חשיב בת קידושין כיון דאסור [לקיימה]. ועוד דביבמה לאו מתורת קדושין הוא דתפיס בה דלא שייכא קדושין ביבמה אלא בתורת ביאת יבמה הוא דקונה אותה ואפי' שוגג נמי קנה. וא"כ בח"ל נמי ליכא קדושין לא לדידי' ולא לאחריני. ובלא"ה נמי לא מסתבר דביבמה גמורה דאלים זיקתה לא יהיה ממזר. ובח"ל דלא אלים זיקתה יהיה ממזר. והיה אפשר לומר דזה תליא בפלוגתא דיש זיקה ואין זיקה. דלמ"ד ויש זיקה א"כ איסורא דלא תהיה הוא מחמת זיקת השני יש לומר דבח"ל דזיקת השני קלישא. שפיר תפסי בה קדושין. אבל למ"ד אין זיקה וא"כ איסורא דלא תהיה יש לומר דהוי מחמת זיקת הראשון דחל עלה עד שתתייבם או תחלוץ. א"כ בח"ל נמי לא תפסי קדושין. וכן נראה דבהו נמי לא תפסי קדושין ודו"ק:

גמרא ההוא למעוטי מידות מכרת: ופירש הרשב"ם ז"ל שם דהוא בבבא בתר' כתב רחמנא כי את כל התועבו' הייתי אומר דכרת נאמר על כל התועבות האמורות בתורה. ולהכי כתיב אלה לגלויי דעריות חמירי בזה לענין כרת. ואי כתב רחמנא בהאי קרא נמי האלה הוי ילפינן מידות בק"ו מעריות. אלא דאין מזהירין מן הדין וכמ"ש הרשב"ם ז"ל. וצ"ל דמש"ה כתב רחמנא אלה כיון דחמירי לענין כרת. ומאי דפריך הש"ס אלא מאי חומרייהו ג"כ קשה קצת דמאי ס"ד בתחילה מאי חומרייהו וכי לא ידע דבמידות ליכא כרת. ע"כ נראה דאי לאו דכתב רחמנא אלה דמיותר הוא למיעוטא ה"א דבמידות נמי איכא כרת. דמידות נמי כתיבי התם בפרשת קדושים סמוך לכל חייבי כריתות. וה"א דכי כל אשר יעשה קאי עלייהו ג"כ להכי כתב רחמנא אלה וק"ל:

תוס' ד"ה ומותר אדם באשת חמיו כו': וא"א תורה היא הא דוד נשא רצפה בת אי' יש לדקדק להך גירסא דנשים בכתובה וקדושין ופילגשים בלא כתובה ובלא קדושין. א"כ מאי ראי' היא זו מרצפה בת אי' הא פילגש שאול היתה כמבואר במקרא. ועי' בסנהדרין פ' כה"ג דר' יהודה יליף מואתנה נשי אדוניך בחיקך דמלך נושא אלמנותו של מלך. משמע דקרי לה אלמנותו של מלך ולא מצינו שנשא דוד אלא רצפה בת אי'. ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מהל' מלכים שנראה קצת דיש לו קנין בפילגש ע"י יחוד בלבד. ועי' בלח"מ שם מה שכתב בשם הרמב"ן ז"ל:

גמרא אם אמו אם אביו כו': ומסקינן דאלו אין להם הפסק ואם אם אמו נמי אסורה עד סוף כל הדורות. וכן אם אביו עד עולם אם אם אביו והיה נראה דגם אם אבי אביו בכלל אין להם הפסק הוא ואם אבי אבי אביו נמי אסורה. וכן באם אבי אבי אמו דכולהו בכלל אמא רבתא הם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאם אבי אמו לבד. וכן אם אבי אביו לבד. וכתב הלח"מ ז"ל דאף דבגמרא דילן לא מצינו את אלו מ"מ סמך אדברי הירושלמי. ואני לא אבין דבר קפרא הוא דמוסיף הני תרי אם אבי אמו ואם אבי אביו. ומשמע התם משום דס"ל דכולהו יש להם הפסק. ולהכי איצטריך לאוספינהו. אבל לדידן דקי"ל אלו אין להם הפסק אפי' אם אבי אבי אביו ואם אבי אבי אמו נמי אסורין וכמ"ש רש"י ז"ל בהדיא. ומש"כ הלח"מ ז"ל לסיועי להרמב"ם ז"ל מהא דנקיט רבינא שיתסר ש"מ דהני תרתי חשיב ג"כ קשה דא"כ אמאי לא שני ליה רב אשי הכי אלא ע"כ רב אשי לא ס"ל להני תרתי למיחתב בחושבנא והיינו כמ"ש דבכלל אין להם הפסק דאם אמו ואם אביו הם. וכן משמע מהא דזעירי מוסיף אשת אבי אמו דיש לה הפסק ואשת אבי אבי אמו מותרת משמע דאם אבי אבי אמו ואם אבי אבי אביו בכלל אלו דאין להם הפסק הם. אלא דבדברי הירושלמי אם נפרש כפשוטו דבר קפרא ס"ל דכולהו יש להם הפסק א"כ אמאי הוסיף אם אבי אבי אמו ואם אבי אבי אביו. ולא הוסיף אם אם אמו ואם אם אביו מזה משמע ליה להרמב"ם ז"ל דמצד האם אין להם הפסק עד לעולם. אלא דאכתי לרב דאמר התם בירושלמי זרע היוצא ממנו אסור לעולם משמע דס"ל דאם אבי אבי אבי אביו נמי אסורה וכן לעולם. והיינו דקאמר התם שרה אסורה בכל אנשי ישראל. ומש"כ הב"ש בסי' ט"ו דאיסור שרה הוא אשת אב א"א. לא משמע כן דרב משום זרע היוצא ממנו הוא דאסר לה וצ"ע. והיינו דקאמר התם כלת בנו יש לה הפסק משום דממקום אחר באת וס"ל לרב דזרע היוצא ממנו מסתבר טפי לאסור בין למעלה בין למטה. ועי' בש"ג ובב"ש שם:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ומותר באשת חמיו ירושלמי אשת אחיו אסורה משום מראית העין וכו' בתוספי הרא"ש למכילתין שנדפסו מקרוב יש טעות דמוכח ופשוט. ומ"ש דהא דוד נשא רצפה וכו' כבר ביארו מהרש"ל בים של שלמה סי' ה'. אבל הרב כנה"ג סוף א"ח בהגהותיו להר"מ ה' מלכים פ"ד צדד בזה כמה צדדים והביא דברי מהרש"ל הנז' שכת' כן בביאורי סמ"ג ושקיל וטרי עלה ע"ש ומ"ש לעיל פ"ג ומ"ש התו' ומעשה בפרובינציא באחד שהיה טבחו טבוח וכו' היינו שכבר קדש והיה טבחו טבוח לישא ואפסדיה ר"ת לסעודתיה והצריכו לגרשה כמבואר בחידושי הריטב"א והביא דבריו הרב הנמקי וכ"כ הרשב"א בחידושיו ולשון המרדכי שכתב דהיה טבחו טבוח לקדש וכו' לאו דוקא וכמ"ש הרב צמח צדק בתשובותיו סי' מ':
אמנם מ"ש שם הרב צמח צדק דדעת מרן בש"ע דנטה לאסור ולהחמיר שכתב דעת האוסרין באחרונה משמע שדעתו נוטה להחמיר ע"ש עמו הסליחה דמרן בש"ע כתב בסתם דמותרת ושוב כתב ויש מי שאוסר. ובכי הא הדבר פשוט ומבורר דפוסק כמו שסתם וכן כתב הרב בית חדש שהוא רבו של הרב צמח צדק בסוף פסק הנהגת אסור והתר דמ"ש מרן בסתם הוא העקר לדעתו ואשר כתב דיש חולק הוא טפל ע"ש וכבר מפורש זה בדברי הגאון הרמ"ע בתשובותיו סי' צ"ז שהיה בדורו של מרן וכ"כ כמה אחרונים כידוע. ושוב ראיתי שהעיר בזה הרב יד אהרן בח"ב הנדפס מחדש:
ועתה נדפס ס' שו"ת נודע ביהודה לאחד המיוחד הגאון מהר"ר יחזקאל נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק פראג ובא"ה סי' כ"ו ראיתי שנתעצם מאד בדברי התוס' הללו שכתבו ואע"ג דשמעתין שרי להו אשת חמיו וחורגו שמא אח"ך אסרום ותמה על זה מאד וכמעט שהיה דוחה דברי התוס' והרא"ש לולי כי כשל כחו דהרי מריה דהאי בירושלמי הוא ר' חנינא שהיה תלמידו של רבינו הקדוש. ובשמעתין דף זה עצמו מקשה רבא על ר"י בר שילא והרי חמותו ערוה אשת חמיו מותרת ורבא כמה דורות אחר ר' חנינא וא"כ איך כתבו התוס' דהירושלמי דאסר היינו שנגזר אחר כן ותלמודין מיירי קוךם ונהפוך הוא ואין לומר דר"י בר שילא כללא כייל על השניות וע"ז שפיר מקשה רבא מאשת חמיו דקתני בריתא דמותרת זה אינו שהתוס' עצמם כתבו שם דבהני גזרו בתר הכי וקים ליה בהנהו דשרו והאריך בזה ע"ש באורך ואפשר לישב דמאי דגזרו בתר הכי היינו משום שניות וקים ליה דהנהו שרו משום לתא דשניות והיינו דפריך אכלליה דר"י בר שילא. אבל כבר ידע רבא דאסרו מפני מראית העין והיינו מ"ש בירושלמי ומאי דאותביה היינו על כלליה בשניות דמאי דגזור קמאי ובתראי היינו משום שניות. ובחפשי באמתחות ספרי דבי רב חדשים מקרוב ראיתי להרב קרבן נתנאל שכתב על דברי הרא"ש וז"ל ושמא אח"ך אסרו היינו מפני מראית העין אבל בשמעתין לא קאמר אלא דאינו אסור משום אסור מצוה לחוד עכ"ל ונראה דכיוין למה שכתבנו לעקור תמיהת הרב הנז'. הגם הלום ראיתי בס' קרבן העדה פי' לירושלמי נשים שבא לידי מחדש שכתב בהדיא בתוספותיו וז"ל ובסמוך מסיק דאשת חמיו אסורה מפני מראית העין ובבריתא דתני מותר באשת חמיו היינו מטעם שניה. ונפקא מינה אי עבר ונשאה משום שניה יוציא ומשום מראית העין בדיעבד יקיים וכו' ובבלי דפריך מאשת חמיו היינו אהא דקאמר התם כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו משום שניות ודאי שפיר קשיא מבריתא דלא גזרו משום שניות עכ"ל וק"ק מ"ש דמשום מראית העין יקיים דהרי ר"ת אחר שקדש וטבח טבחו אפסדיה וגירשה. ועיין מ"ש הרב צמח צדק:
אמנם ראיתי למהרש"ל בים של שלמה שפירש בדברי התוס' והרא"ש שכתבו שמא אח"ך אסרום דכונתם דשמא אחר התלמוד אסרו הגאונים וכתב שסברתם ישרה דא"א שר"ת וה"ג יחלקו על התלמוד אם לא שנאסר במנין והביא מ"ש התוס' והרא"ש דבסוף פ' משוח מלחמה וכו' ופירשו יפה לפי דרכו עש"ב ותימא על הרב נודע ביהודה שהרעיש העולם ולא ראה דברי מהרש"ל והזכירו הוא בריש דבריו. דלפי דברי מהרש"ל אזדו להו כל קושיותיו כמבואר למעיין בתשובתו הנז':

דכתיב ואת אילי הארץ. הומ״ל נמי מקרא דתורה דכתיב יש לאל ידי. הא דאורייתא היא. עט״ז יו״ד סי׳ רכ״ח ובכ״מ לענין דבר המפורש בתורה להיתר וע׳ ברכות י״ט ב׳ בלאו דלא תסור ובמחלוקת הרמב״ם והרמב"ן בסהמ"צ ואכמ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ'. חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא. פשטות הגמרא ר"ל שמצות יבום קודמת למצות חליצה. ברם יעויין לקמן (דף לט:) דס"ל לאבא שאול שבזמן שהמייבם אינו מתכוון לשם מצוה, מצות חליצה קודמת למצות יבום. ולכאורה הרי זה כנגד מש"כ בגמרא שלפנינו. אמנם נראה שאין כאן סתירה, דדין דר"ל דבאפשר לקיים שניהם לא אמרינן עדל"ת חל רק כשאפשר לקיים אותה מצוה, כגון שהיה אפשר לקיים מצות יבום בלי לעבר על האיסור. משא"כ חליצה המהוה מצוה בפני עצמה ואינה קיום מצות יבום, ולפיכך האפשרות לקיים מצות חליצה במקום יבום אינה נוגעת לדין עדל"ת במצות יבום. ועוד נראה דאפילו אם ננקוט שחליצה ויבום מהוים אותה קיום מצוה ואינן ב' מצוות שונות מ"מ דין דר"ל אינו חל. דהנה קבענו בשיעורים117 שעיקר הדוחה בעדל"ת אינו קיום המצוה אלא מעשה המצוה. ולכן מאחר שיבום וחליצה מהוים שני מעשי מצוה שונים האפשרות דחליצה אינה מפקיעה את הדין דעדל"ת ביבום, כי רק כשאפשר לעשות אותו מעשה המצוה בלי האיסור לא חל דין עדל"ת, דהיינו כגון במקום שאפשר לעשות את מעשה היבום בלי איסור, אך בשאפשר בחליצה דהויא מעשה מצוה אחר שפיר חל דין עדל"ת לעשות את מעשה היבום118.
גמ'. רמז לשניות. בשיעורים למעלה119 חקרנו האם איסורי שניות חלין כאיסורי עריות מדרבנן או כאיסורי ביאה דעלמא. ויתכן לתלות שאלה זו בדרשות שבגמרא שלפנינו שאם דרשינן "כי את כל התועבות האל, האל קשות מכלל דאיכא רכות", שניות כלולות בעצם הפרשה דעריות, וחלין כאיסורי עריות. מאידך אם איסורי שניות נלמדים מ"ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי" יתכן דאיסורין בפני עצמן הן ולא נאסרו בחלות שם איסורי עריות.
רש"י ד"ה אם אמו. וז"ל אמו כתיבה וגזרו רבנן על אם אמו כדי שלא יפגע באמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו ואע"ג דגזירה לגזירה הוא כדאמר לקמן משום דתרוייהו אימא רבתא קרו להו עכ"ל. משמע מרש"י דחלות שם האיסור דאם אביו הוי אותו חלות שם איסור דאם אמו כי תרוייהו נאסרו מדרבנן בחלות שם איסור אמו, דאימא רבתא קרו להו.
רש"י ד"ה ואשת אבי אמו. וז"ל ואע"פ דאשת אבי אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרו להו הלכך חדא הוא עכ"ל. ה"נ משמע מרש"י דשתיהן נאסרו באותו שם איסור דערות אשת אביו דכולהו אבא רבא קרו להו.
שם. גמ'. אמר רב ד' נשים יש להן הפסק וכו'. דוקא אלו יש להן הפסק אבל האחרות אין להן הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הויא נמי שנייה. נראה שיסוד הדין דשניות אין להן הפסק הוא שהחכמים תקנו שכולם בכלל השם ערוה. ולכן אם אמו ואם אביו אין לה הפסק משום דאמרינן בגמ' לקמן (כא:) והובא ברש"י לעיל (כא. ד"ה אם אמו) שיסוד איסורן הוא משום דתרוייהו אימא רבתא קרו להו ומכיון דכולן נקראו בשם אמו, כולן אסורות בלי הפסק.
ברם יעויין להלן בסוגיא דבאשת אבי אמו פליג זעירי עם רב, דרב סבר דאשת אבי אמו אין לה הפסק למעלה, וזעירי סבר דאשת אבי אמו יש לה הפסק למעלה. ונראה דרב וזעירי פליגי ביסוד גזירת הרבנן דאשת אבי אמו, דאליבא דרב נאסרה בשם איסור ערות אשת אביו ולכן ס"ל דאין לה הפסק. ואילו לזעירי לא נאסרה בשם ערות אשת אביו אלא בשם איסור בפני עצמה, ולכן סבר שרק אשת אבי אמו עצמה נאסרה ולא למעלה ממנה. ויעויין ברמב"ם (פ"א מהל' אישות הל"ו) שפסק כזעירי ואילו ראשונים אחרים (עיי"ש בהגהת מיימונית בשם ראבי"ה) פסקו כרב. ולרמב"ם צריך לומר שלשון הגמ' לקמן (כא:) שמשמע שגדר האיסור הוא שנכללת מדרבנן בשם אשת אביו שכולן בי אבא רבא קרי להו, לאו דוקא.
117 עיין בשיעורים לעיל (דף ו א) תוס' ד"ה שכן הכשר מצוה.
118 צריכים לדחוק את כוונת רבינו זצ"ל במלים "חליצה במקום יבום לאו מצוה היא" ודו"ק.
119 (דף כ ב) ד"ה איסור מצוה כו'.

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

כי את כל התועבות האל. גבי עריות כתיב ומשמע התועבות הקשות: מכלל דיש רכות. וקלות מהן ואסורות: אלה. במדות כתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול ומדקאמר יותר משל עריות מכלל דהא לאו קשה הוא: הכתיב אלה. מכל התועבות האלה ונכרתו: עריות אפשר בתקנה. כל זמן שלא הוליד ממזר יפרוש הימנה ויתחרט אבל מדות גזל את הרבים הוא ואינו יודע למי יחזיר ואע''ג דקיימא לן יתקן בהם צרכי רבים לאו תשובה מעלייתא הוא: ואזן. לשון אזנים בית אחיזה כדאמר בעירובין לימד דעת את העם דאגמרה בסימני טעמא ואסברה בדדמי גמר מילתא ממילתא והזהיר על דברי סופרים כדכתיב ויותר מהמה בני הזהר הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וגזר על השניות: אזנים. של קופה לאחוז בהן הקופה ומשתמרת שלא תפול ה''נ ע''י שניות מתרחקין מן העריות: פרעהו. הגילהו לאיסור והוסיף עליו כדי שלא תעבור בו כמו גדל פרע: ושמרתם את משמרתי. גבי עריות כתיב: אם אמו. אמו כתיבה וגזרו רבנן על אם אמו כדי שלא יפגע באמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו ואע''ג דגזירה לגזירה הוא כדאמר לקמן משום דתרוייהו אימא רבתא קרו להו: ואשת אבי אביו. משום אשת אביו הכתובה: ואשת אבי אמו. ואע''ג דאשת אבי (אם) אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרו להו והילכך חדא הוא: ואשת אחי האב מן האם. דמן התורה ערות אחי אביך כתיב ואמרינן לקמן בהבא על יבמתו דבאחי אביו מן האב קמשתעי אבל אם היה אחיו של אביו מן האם שריא וגזרו רבנן עלה משום אשת אחי אביו מן האב: ואשת אחי האם מן האב. כגון נפתלי אחי יוכבד מאביה ונשא אשה אסורה לאהרן משום שניה דאע''ג דאשת אחי אמו לא כתיבא גזרו בה רבנן היכא דהוא אחי אמו מן האב גזירה משום אחי אביו מן האם דהויא נמי שנייה ואיכא צד אב אבל אם היה נפתלי אחי יוכבד מן האם ולא מן האב מיבעי לקמן בגמרא אי גזור רבנן עלה אי לאו: וכלת בנו. גזור משום כלתו: וכלת בתו. מפרש טעמא לקמן גזירה משום כלת בנו: חורגו. בן אשתו: ואסור בבת חורגו. לקמן פריך הא דאורייתא היא את בת בנה ואמאי תני לה בהדי שניות: הא פסיקא ליה. בת חורגו לעולם אסורה לו. הא לא פסיקא ליה. בת אשת חמיו האסורה לו משום אחות אשה הואיל ולאחר מיתת אשתו מותרת לו לא פסיקא ליה: ד' נשים שניות יש להן הפסק. שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין להם הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הויא נמי שנייה וכן אשת אבי אביו ואם אבי אביו למעלה מהן עד לעולם אסור כגון אשת אבי אבי אביו ואם אבי אבי אביו: ונקיט רב בידיה תלת. לפרושי תלת מהנך ארבעה אבל רביעית לא הוה ידע מה היא אבל גמרא הוה גמיר דארבע נינהו: אשת אחי האם מן האב. היא לבדה שנייה אבל אשת אחי אם אמו מותרת: ואשת אחי האב מן האם. לבדה שנייה אבל אשת אחי אבי אביו מן האם מותרת וטעמא משום דלא שייכא בהו ערוה דאורייתא אבל אם אמו דשייכא בדורותיה ערוה דאורייתא כגון אמו ואשת אבי אביו יש בדורותיה אשת אב דאורייתא ואם אביו נמי אע''ג דלא שייכא בדורה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמיחלפא באם אם אמו: וכלתו. יש לה הפסק ולקמן פריך היכי חשיב כלתו בהדי שניות הא דאורייתא היא ומתרץ אימא כלת בתו דחשבינן לה לעיל בשניות וקאמר רב דיש לה הפסק הואיל ולא שייכא בה איסור כלה דאורייתא הילכך כלת בת בתו שריא אבל כלת בנו אין לה הפסק וכלת בן בנו נמי אסירא הואיל ושייכא בדורות הללו איסור כלה דאורייתא: אשת אבי אמו. יש לה הפסק ושרינן אשת אבי אבי אמו הואיל ולא שייכא בדורות הללו אישות אב דאורייתא: וסימן. הא דאוסיף זעירי דעילאי דרב הוא דור אחד למעלה משניות דרב דחשיב אשת אחי האם וזו של זעירי דור אחד למעלה: אשת אבי אמו מחלפא באשת אבי אביו. דאי אמרת יש לה הפסק אתי למימר באשת אבי אביו יש לה הפסק והתם איכא באותם דורות אישות דאורייתא: התם שכיח דאזיל. למשפחת אביו אדם רגיל לילך ויודע שיש שם קורבה יותר מאמו הילכך לא מיחלפי:
רב יהודה אמר ואזן וחקר. והא דאמר פרק שני דעירובין (דף כא:) בשעה שתיקן שלמה נטילת ידים ועירובין יצאת בת קול ואמרה כו' ולא חשיב שניות שמא אחר בת קול תקנה: ומותר באשת חמיו. ירושלמי אשת חמיו אסורה משום. מראית העין וא''ת תורה היא לאסור' הא דוד נשא רצפה בת איה וקאמר נמי שני חורגין שגדלו בבית אסורה מפני מראית העין רבי חנינא אומר יסבון באתרא דלא חכימי להו ומעשה בפרובינציא באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדיה ר''ת לסעודתיה ואע''ג דשמעתין שרי להו אשת חמיו וחורגו שמא. אחר כך אסרום ומיהו בסוף משוח מלחמה מוכיח סוגיא דלא חיישינן למראית העין גבי חורגה הגדילה בין האחין: אי הכי אשת חמיו נמי. מאם אם חמיו לא מצי למיפרך דתימא ליה אני מותרת לך כו' דבעיא היא לקמן אם שניות דרבי חייא יש להן הפסק או לא:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד