דלג לתוכן

יבמות כ ע"א - Steinsaltz

that he must divorce his yevama with a bill of divorce and she does not also require ḥalitza. And he may remarry her, if he wishes, after the divorce; as the halakha is not ruled in accordance with the opinion that after he performs the mitzva she is once more forbidden to him as his brother’s wife. Why? There, too, let the halakha say that the verse states: “And consummate the levirate marriage [veyibbema],” as explained above, meaning that the first levirate bond is still upon her and she should also require ḥalitza.

The Gemara answers: It is different there, as the verse states: “And take her to him to be his wife” (Deuteronomy 25:5) to teach that once he has taken her, her legal status is that of his wife in every sense. The Gemara objects: If so, here too, in the case of a brother born after the levirate marriage, according to the opinion of the Rabbis this same principle should apply. The Gemara answers that The Merciful One states: “And consummate the levirate marriage [veyibbema],” that is, even after the marriage she is still considered to be the wife of the deceased brother [yevama] with respect to any brothers who are born later.

The Gemara asks: What did you see to distinguish in this way and say that once she is married the levirate obligation is totally abrogated with regard to ḥalitza, but that she remains prohibited as the wife of a brother with whom one did not coexist with respect to any brothers born in the future? The Gemara answers: It stands to reason to say: Toss that which is permitted on that which is permitted, and toss that which is prohibited on that which is prohibited. In other words, in cases where the woman becomes permitted to her yavam through levirate marriage, it stands to reason that this permitted state is absolute, but with regard to the prohibition against taking the wife of a brother with whom one did not coexist, it stands to reason that the verse comes to teach that she retains her prohibited status with respect to any brothers born in the future.

The Gemara suggests: But according to Rabbi Shimon, who said that since he came and found her in a permitted state a brother born subsequently may perform levirate marriage since she was never for a single moment prohibited to him; however, if that is so, consider the case of one’s maternal half sister, who married his paternal half brother; their marriage was fully permissible since the husband and wife were in no way related to each other. And then his brother was born and the married brother died; in that case, let the sister enter into levirate marriage with her newly born half brother for the same reason, i.e., since he came and found her in a permitted state, as when he was born she was already his brother’s wife.

The Gemara challenges this suggestion: How can you say that? What happened to the prohibition against marrying his sister, to where did it go? This widow is the maternal sister of the newly born brother and is therefore forbidden to him. The Gemara objects: If so, here too, one could have said: What happened to the prohibition against marrying the wife of a brother with whom one did not coexist, to where did it go? In this case as well, the prohibition against marrying the wife of a brother with whom he did not coexist already applied from the first brother, so why does Rabbi Shimon see this as abrogated by marriage? The Gemara answers that the comparison is unsound. This prohibition against marrying one’s sister has no case where it is permitted and so in this case is also not canceled, whereas that prohibition against marrying a brother’s wife has a case where it is permitted, when the mitzva of levirate marriage applies to a second brother and is therefore removed completely before the third brother is born.

MISHNA: The Sages stated a principle about a yevama: Whoever is forbidden by a prohibition of forbidden relations to her yavam neither performs ḥalitza nor enters into levirate marriage and is completely exempt. If she is forbidden by a prohibition resulting from a mitzva or by a prohibition stemming from sanctity, as will be explained later, then since in these cases the obligation of levirate marriage is not fundamentally nullified she performs ḥalitza in order to become free of the levirate bond, and due to her prohibition she does not enter into levirate marriage.

The Sages stated another principle: If two sisters who had been married to two brothers who subsequently died happened before the third brother for levirate marriage, and one of those sisters is a close relation to this third brother and is therefore forbidden to him, she is exempt from levirate marriage. But the other, her sister who is her yevama, i.e., her sister-in-law, performs ḥalitza or enters into levirate marriage. In this case, they are not ruled to be two sisters who happened before him simultaneously for levirate marriage, since one of them is prohibited to him as a forbidden relation, and therefore she never actually happened before him at all.

The mishna explains: A prohibition resulting from a mitzva is referring to secondary forbidden relationships, which are prohibited by rabbinic law. The Sages prohibited marriage to certain women who were not forbidden by the Torah but were nevertheless deemed forbidden incestuous relations. A prohibition stemming from sanctity is referring to marriage of a widow to a High Priest, a divorcée or a woman who has performed ḥalitza [ḥalutza] to a common priest, a daughter born from an incestuous or adulterous relationship [mamzeret] or a Gibeonite woman to an Israelite, and also an Israelite woman to a Gibeonite or to a son born from an incestuous or adulterous relationship [mamzer].

GEMARA: The Gemara asks: This principle stated in the mishna about yevamot, what other cases does it add? Since the entire list of cases involving a forbidden relation was already detailed in the first chapter, what is this mishna adding? Rafram bar Pappa said: It comes to include the case of a rival wife of a sexually underdeveloped woman [aylonit], who is incapable of bearing children. Not only does an aylonit herself not enter into levirate marriage, since she is unable to give birth, but her rival wife is exempt as well. And this is like the principle of Rav Asi, who said that the rival wife of an aylonit is forbidden because the aylonit herself remains prohibited to the yavam as the wife of his brother, as she was never rendered permitted by the obligation of levirate marriage. Therefore, her rival wife is the rival wife of someone prohibited as a forbidden relation.

And there are those who say that Rafram bar Pappa’s statement was made in a different context. It was taught in the mishna: Whoever is forbidden to her yavam by a prohibition of forbidden relations is completely exempt, which implies that it is specifically in such a case that her rival wife is forbidden. But any case when one wife is not forbidden by a prohibition of forbidden relations but is instead forbidden for some other reason, then her rival wife is not forbidden. This case comes to exclude what? Rafram said: It excludes the rival wife of an aylonit, who requires levirate marriage or ḥalitza because the aylonit is not prohibited as a forbidden relation. And this statement is not in accordance with the opinion of Rav Asi.

The mishna states: Her sister who is her yevama performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara clarifies this: Whose sister? If we say it is the sister of one who is forbidden due to a prohibition resulting from a mitzva, since by Torah law she is cast before him for levirate marriage, then this would in fact simply be a case of two sisters who fell simultaneously before him, both requiring levirate marriage, since according to Torah law there is no prohibition against entering into levirate marriage with such a woman. If so, it turns out that he encounters the sister of the woman with whom he has a levirate bond; but that case has already been taught. Rather, it must refer to the sister of a woman who is forbidden to him by a prohibition of forbidden relations, and since he may not enter into levirate marriage with a forbidden relation, her sister is not considered to be the sister of a woman with whom he has a levirate bond. Therefore, the sister may be taken in levirate marriage.

The mishna states that a prohibition resulting from a mitzva is referring to secondary forbidden relationships, which are prohibited by rabbinic law. The Gemara asks: Why is this called a prohibition resulting from a mitzva? Abaye said: This is because it is a mitzva to listen to and obey the words of the Sages.

The mishna states: A prohibition stemming from sanctity is referring to a marriage of a widow to a High Priest, or a divorcée or a ḥalutza to a common priest. The Gemara asks: Why are these called a prohibition stemming from sanctity? As it is written with regard to the priests: “They shall be sacred to their God…they shall not take a woman that is a harlot, or profaned; neither shall they take a woman divorced by her husband” (Leviticus 21:6–7).

It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda switches the terms: A prohibition resulting from a mitzva is referring to a widow to the High Priest, or a divorcée or a ḥalutza to a common priest. And why is this called a prohibition resulting from a mitzva? As it is written in summarization at the end of Leviticus: “These are the mitzvot that the Lord commanded Moses for the children of Israel in Mount Sinai” (Leviticus 27:34).

A prohibition stemming from sanctity is referring to secondary relationships forbidden by rabbinic law. And why is this called a prohibition stemming from sanctity? Abaye said: Whoever fulfills the words of the Sages is called sacred. Rava said to him: The language you use is not precise, since if so, whoever does not fulfill the words of the Sages is not called sacred, which implies that he is also not called wicked. However, anyone who transgresses the words of the Sages is in fact referred to as wicked. Rather, Rava said that the reason why this is called a prohibition stemming from sanctity is that the term sanctity indicates differentiation or separation, and there is a principle that you must sanctify yourself by refraining from that which is permitted to you by Torah law. The Sages decreed against secondary forbidden relations so that one would not eventually come to transgress Torah law.

The mishna states that the levirate bond of a widow to a High Priest requires her to perform ḥalitza, and she may not enter into levirate marriage. The Gemara comments: The halakha that a widow does not enter into levirate marriage with a High Priest is taught categorically, merely in a general manner. It is no different whether she is a widow from marriage or she is a widow from betrothal alone.

Granted, she certainly may not enter into levirate marriage if she is a widow from marriage, since she is forbidden to the High Priest by the positive mitzva stated in the verse: “And he shall take a wife in her virginity” (Leviticus 21:13), and by the prohibition stated in the verse: “A widow, or one divorced…these he shall not take” (Leviticus 21:14). And a positive mitzva, levirate marriage, does not override both a prohibition, not marrying a widow, and a positive mitzva, marrying a virgin, together. However, if she is a widow from betrothal, then there is only a prohibition, as she is still a virgin. In that case, why not say that the positive mitzva of levirate marriage should come and override the prohibition against marrying a widow from betrothal?

Rav Giddel said that Rav said in response: The verse states: “His yevama shall ascend to the gate to the Elders and say: My brother-in-law refused to establish a name for his brother in Israel, he did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7). As there is no need for the verse to state: “His yevama,” since it is clear to whom the verse refers and no new information is added by this word, what is the meaning when the verse states: “His yevama”? It comes to teach that there is one yevama who ascends for ḥalitza but may not ascend for levirate marriage, and her brother-in-law is not given a choice. Who is this? This is a woman with whom it is prohibited for her yavam to enter into levirate marriage, as he would be liable for the violation of a prohibition, and the positive mitzva of levirate marriage does not override the prohibition.

The Gemara asks: Say that this is referring to those women who are forbidden and would be liable to receive the penalty of karet as well, i.e., that these too may not enter into levirate marriage but nevertheless require ḥalitza. The Gemara answers: The verse states: “And if the man does not wish to take his yevama” (Deuteronomy 25:7). This implies that if he wishes, he takes her in levirate marriage; it depends upon his wishes. However, one who is eligible for levirate marriage is eligible for ḥalitza. And conversely, one who is ineligible for levirate marriage is ineligible for ḥalitza and therefore does not require ḥalitza at all. Since those relations that carry a penalty of karet have no possibility of entering into levirate marriage, they do not require ḥalitza either.

The Gemara asks: If so, those relations who are forbidden as he would be liable for the violation of a standard prohibition also should not require ḥalitza, as they may not enter into levirate marriage. The Gemara answers: But the Merciful One included one category of yevama who is eligible for ḥalitza alone and not levirate marriage through the term: “His yevama.” The Gemara asks: And what did you see to conclude that the additional term is referring to relations who are forbidden and with whom he would be liable for the violation of a prohibition and not those who are liable to receive karet?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

ואמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד  שמגרשה היבם בגט, ומחזירה לאחר גירושיה, ואין היא אסורה עליו עוד באיסור אשת אח, על אף שהאישות החדשה שהוא עושה לאחר הגירושין אין בה משום מצות יבום.

לדבריך, התם נמי לימא "ויבמה" - עדיין יבומין הראשונים עליה, גם לאחר שיבמה היבם להיות לו לאשה, ותיבעי חליצה בנוסף לגט כדי שתהא מותרת להנשא לכל אדם!

וכמו כן, אם בא הוא עצמו להחזירה אליו לאחר שגירשה, הוא אינו יכול, כיון שעדיין שם אשת אח עליה, ולא הותר לו אשת אח אלא לצורך אישות של יבום, ולא לצורך אישות שאין בה קיום מצות "ולקחה לו לאשה".

ומשנינן: שאני התם, שונה הדין שם, לענין היתרה של אשה לאחר שהתייבמה, לצאת מהיבם בגט בלבד שלא תצטרך לחלוץ, או לחזור ולהנשא ליבם שלה מחדש.

משום דאמר קרא [דברים כה] "ולקחה לו לאשה", מלמד הכתוב: כיון שלקחה - נעשית כאשתו לכל דבר.

וכיון שהיא נעשית כאשתו לכל דבר, היא יוצאת בגט בלבד, ככל אשה, ומותרת לחזור לו לאחר גירושיה, ככל אשה.

אבל עדיין יש לה שם "אשת אח" של אחיו שלא היה בעולמו, לגבי האח השלישי שנולד אחר מיתת האח הראשון.

ופרכינן: אי הכי, שנעשית כאשתו של היבם לכל דבר, ופקע מעליה איסור אשת אח של הראשון -

הכא נמי, גם כאן, לגבי אחיו שלא היה בעולמו נאמר אותו דבר, שהיות ופקע ממנה [אצל האח המייבם] איסור אשת אח, והרי היא כאשתו לכל דבר, גם שלא לצורך קיום מצות יבום, הרי שוב איננה אסורה משום אשת אח של הראשון, ולכן פקע איסורה גם לגבי האח שלא היה בעולמו!

ומשנינן: הא כתב רחמנא "ויבמה", שעדיין יבומין הראשונים עליה, ונשאר עליה שם אשת אח של הראשון.

והוינן בה: כיון שיש לנו דרש אחד לאסור, ודרש אחר להתיר - מה ראית לדרוש את "ולקחה לו לאשה" כדי להתיר ליבם לגרשה בגט ולהחזירה, ומצד שני לדרוש את "ויבמה" כדי לאוסרה לאחיו שלא היה בעולמו.

ומדוע לא נאמר להיפך, שתהיה מותרת לאחיו שלא היה בעולמו, היות ובשעה שנולד הוא מצאה כאשת אח של השני, ואני קורא בה "ולקחה לו לאשה", שהרי היא לגביו כאשתו של השני ולא של הראשון, ואם ימות השני יהיה מותר לו ליבמה.

ואילו מ"ויבמה" נלמד שעדיין ייבומים הראשונים עליה אם בא לגרשה, ותצטרך גם חליצה, ותהיה אסורה לשוב אליו אחר גרושיה!?

ומשנינן: מסתברא לומר כמו שאמרנו, כי:

שדי, הטל היתירא של "ולקחה לו לאשה", אהיתירא, על היבם שהותרה לו בתחילה.

ושדי, והטל איסורא של "ויבמה", אאיסורא, על אחיו שלא היה בעולמו, שמצד נפילתה מאחיו שלא היה בעולמו הוא אסור בה.

ומבררת הגמרא את שיטתו של רבי שמעון, כיצד זה פוקע איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו על ידי ייבומו של האח השני לפני לידתו של השלישי, בעוד ששאר איסורים אינם פוקעים באופן שכזה.

ולרבי שמעון, דאמר "ייבם ובסוף נולד" מותרת, הואיל:

א. ובא האח השלישי, שלא היה בעולמו של הראשון, ו"מצאה בהיתר", כשהיא מיובמת לאחיו שהיה בעולמו, ומותרת לו.

וההיתר של השני עובר עתה לשלישי, כאשר הוא בא לייבמה מנפילתה מהשני, היות ובאמצעות הייבום עוברת אישות המת של השני אל השלישי על כל היתריה.

ב. ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מחמת נפילה של האח שלא היה בעולמו.

כי אילו היתה נופלת לפניו [אם לא היתה מיובמת בשעת לידתו] והיתה נאסרת עליו אז מצד "אשת אחיו שלא היה בעולמו", שוב לא היה מועיל לו הייבום של השני כדי להתירה מאיסור זה. כיון שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבוא עליה", הרי זו נאסרת עליו עולמית, כאשת אח שיש לה בנים, והייבום מכח השני אינו יכול להפקיע את האיסור של אשת אח שיש לה בנים.

הרי אם נבאר לפי רבי שמעון שמצות ייבום מעבירה ליבם את אישות המת יחד עם כל ההיתרים שלו -

אלא מעתה, אחותו מאמו, שלפני לידתו נשאה אחיו מאביו, ורק אחר כך נולד האח הזה, והיה עמו בעולמו, ומת האח שהיה נשוי לאחותו מאמו, גם היא תתייבם לו, על אף היותה עליו באיסור ערות אחותו מאמו, הואיל ובא ומצאה בהיתר לאחיו המת.

כי נאמר, שכל ההיתרים שהיו לאחיו, יעברו אליו עתה, באמצעות הייבום, היות ומשמעות הייבום היא: העברת אישות המת אל המייבם, על כל היתיריה!

ודוחה הגמרא: כיצד ניתן לומר זאת?

והרי איסור אחותו - להיכן אזל הלך!?

ועונה הגמרא בתמיהה: הכא נמי, בייבם האח השני ולבסוף נולד האח השלישי, מדוע שלא נתמה את אותו התמיהה: איסור "אשת אחיו שלא היה בעולם", שיש על האח השלישי - להיכן אזל!? ומחלקת הגמרא ביניהם:

האי, איסור אמו, הוא איסורא דלית ליה היתירא, שלא הותר איסור זה לאף אחד.

שהרי לא הותר איסור אחותו מאמו לאחיו שמת, שהרי היא אינה אחותו.

ולכן אי אפשר להתיר את איסור אחותו ליבם מכח אישות המת המועברת אליו, כי כאמור, לאח שמת לא היה כל "היתר" לאיסור אחות אמו.

אבל האי, איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו, הוא איסורא דאית ליה היתירא.

שהרי לאחיו השני, שהיה בעולמו, הותר איסור אשת אח של הראשון, ומה שלא הותר לשלישי הוא רק בגלל שלא היה בעולמו.

אבל כיון שבשעה שנולד השלישי הוא מצאה מיובמת לשני, וכבר עתה היא מיועדת לו ליבום לאחר מיתת האח השני, וביבום הוא מקבל את אישות המת, הרי היתר אשת אח של הראשון שהיה לשני, עובר לשלישי, היות והשלישי - מכח השני הוא בא! [לשון רש"י]. [1]

מתניתין:

עד עתה שנינו במשנה את דין העריות שאסורות באיסור כרת ופוטרות את צרותיהן מן החליצה ומן היבום, ועתה מבארת המשנה את דין היבמה שאסורה ליבם באיסורי לאו או עשה גרידא, או שאסורה עליו באיסור דרבנן:

כלל אמרו ביבמה:

א. כל יבמה שאיסורה על יבמה הוא "איסור ערוה", שיש בה כרת -

צרתה של הערוה לא חולצת, ולא מתייבמת

וכל שכן שהערוה עצמה פטורה מהחליצה ומן היבום.

ב. היתה היבמה אסורה ליבם ב"איסור מצוה", שהוא איסור מדרבנן של "שניות לעריות", שאסרו חכמים גם את קרובותיהן של העריות, וכמו שתבאר המשנה בסמוך.

וכן אם היתה אסורה ב"איסור קדושה", שהוא איסור כהונה, כגון גרושה לכהן, כפי שתבאר המשנה בסמוך -

הרי היא עצמה חולצת, ולא מתייבמת.

ג. כמו כן, אסרו חכמים, את קרובותיה של היבמה הנופלת לפניו, ו"זקוקה" לו ליבום.

ולכן, אם נפלו לפני היבם שתי אחיות, משני אחיו, אסור לו לייבם אף אחת מהן, היות וכל אחת מהן אסורה עליו באיסור "אחות זקוקתו".

אך אם אירע שאחת משתי האחיות שנפלו לפניו היתה אסורה עליו באיסור ערוה, הרי אין הערוה נחשבת "זקוקתו", ואין אחותה המותרת לו נחשבת "אחות זקוקתו", ולכן:

אחותה של ערוה, שהיא, כאשר היא "יבמתה", שנופלת ליבום יחד עמה,

חולצת או מתייבמת.

לפי שכאמור, אין זיקה בין האחות שהיא ערוה אל היבם, ונמצא שהאחות המותרת אינה נחשבת ל"אחות זקוקתו".

ועתה מבארת המשנה מהו איסור מצוה, ומהו איסור קדושה:

"איסור מצוה" - "שניות לעריות", שאיסורן הוא מדברי סופרים, ויבואר גדרן בגמרא. [2]

"איסור קדושה" - אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, ובת ישראל לנתין וממזר.

וכגון שנשאן אחיו באיסור, וקידושין תופסים בנשים האסורות על המקדש, כשאינן אסורות עליו באיסורי ערוה שיש בהן כרת.

ונשים אלו אינן מתייבמות, כיון שהן אסורות ליבם, אך הן טעונות חליצה, לפי שאינן דומות לאחות אשה, שממנה נלמד פטור ערוה מיבום ומחליצה.

גמרא:

לשון "כלל אמרו ביבמה", משמעותו שיש דברים נוספים על מה שמפרטת המשנה, שאותם לא פירטה המשנה, אלא משייכת אותם ל"כלל" הזה.

והוינן בה: "כלל", שאמרה משנתנו - לאתויי מאי, מה הוא בא להוסיף?

אמר רפרם בר פפא: לאתויי צרת אילונית. לומר שגם איילונית, שאינה ראויה להוליד, ולכן היא פטורה מהיבום - פוטרת צרתה מהחליצה ומהיבום.

וכדרב אסי, הסובר שצרת איילונית פטורה מן החליצה והייבום.

ואיכא דאמרי, שכך הוינן בה:

זה ששנינו במשנתנו כלל: כל שהיא איסור ערוה [צרתה, וכל שכן היא] לא חולצת ולא מתייבמת.

הרי יש לנו לדייק מהכלל הזה, ש"כל שאיסורה איסור ערוה" - הוא דאסירא צרתה.

הא, אם לא היה איסורה איסור ערוה - צרתה לא אסירא.

ואם כן, המילה "כל" [כל שאיסורה איסור ערוה] - למעוטי מאי, איזה צרה היא באה למעט?

והרי גם מבלעדי המילה "כל" יודעים אנו כי כל יבמה שאין איסורה איסור ערוה, צרתה אינה אסורה!

אמר רפרם: למעוטי צרת אילונית, שאינה נחשבת צרת ערוה, והרי היא מתייבמת, למרות שהאיילונית עצמה היא ערות אשת אח שאין לה היתר יבום, ונמצא שצרתה היא צרת ערוה שאין לה היתר ליבום.

והטעם שאין צרתה נפטרת מכח היותה צרה של ערות אשת אח, הוא משום שאין ערות אשת אח של האיילונית מונעת את היבום. אלא היותה איילונית, שאינה יולדת, היא שמונעת את היבום שלה.

ולכן אין היותה של האיילונית ערות אשת אח פוטרת את צרתה מהיבום.

ודלא כרב אסי, הסובר שאיילונית אכן פוטרת צרתה מהייבום ומהחליצה.

ועתה מבארת הגמרא, את מה ששנינו במשנתנו: אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת.

אחותה שהיא יבמתה - דמאן? באיזה אחות המדובר?

אילימא אחות דאיסור מצוה [אחות לאיסור "שניות" מדרבנן].

לא יתכן שתהיה מותרת להתייבם.

כיון דמדאורייתא רמיא קמיה, [3] כיון שמן התורה אחותה, שהיא איסור מצוה, נופלת ליבום, הרי האחות שאין בה איסור מצוה, נחשבת לאחות זקוקתו, ואם יבוא עליה - פגע באחות זקוקתו!

אלא, בהכרח, שמדברת המשנה באחותה דאיסור ערוה.

כיון שאחותה היא ערוה ליבם, אין היא זקוקה לו, ולכן אינה נחשבת אחות זקוקה, והיא חולצת או מתייבמת.

שנינו במשנה: איסור מצוה - "שניות".

והוינן בה: אמאי קרי ליה התנא ל"שניות"

- "איסור מצוה"?

אמר אביי: על שם "מצוה לשמוע דברי חכמים".

שנינו במשנה: איסור קדושה: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והוינן בה: ואמאי קרי להו לאיסורי אישות לכהונה "איסור קדושה"?

ומשנינן: דכתיב בכהנים [ויקרא כא] "קדושים יהיו לאלהיהם", לפני הפסוק האוסר עליהם לקחת גרושה וחללה.

תניא, רבי יהודה מחליף את ההגדרות ששנינו במשנתנו לאיסור מצוה ולאיסור קדושה.

איסור מצוה - אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

ומבארת הגמרא: ואמאי קרי ליה איסור מצוה?

דכתיב בסוף ספר ויקרא, הנקרא "תורת כהנים" [כז לד] "אלה המצות".

וממשיכה הברייתא את ההחלפה של רבי יהודה:

"איסור קדושה" - שניות מדברי סופרים.

ומבארת הגמרא: ואמאי קרי ליה "איסור קדושה"?

אמר אביי: כל המקיים דברי חכמים נקרא "קדוש"

אמר. ליה רבא: וכי כל שאינו מקיים דברי חכמים, רק "קדוש" הוא דלא מקרי, ואילו "רשע" נמי - לא מיקרי!?

אלא, אמר רבא: "איסור קדושה" הוא מלשון "קדש עצמך במותר לך".

שנינו במשנה: איסור קדושה: אלמנה לכהן גדול, חולצת ולא מתייבמת.

והוינן בה: קפסיק התנא בדבר פסוק ומוחלט, ותני "אלמנה לכהן גדול" - לא שנא אלמנה מן הנשואין, ולא שנא אלמנה מן האירוסין, אינה מתייבמת, אלא חולצת.

בשלמא אלמנה מן הנשואין שפיר אינה מתייבמת לכהן גדול, היות ואסורה עליו גם באיסור עשה "והוא אשה בבבתוליה יקח", וגם בלא תעשה "אלמנה לא יקח".

ואין מצות עשה של יבום דוחה איסורי לא תעשה ועשה של כהן גדול באלמנה.

אלא אלמנה מן האירוסין, שאיסורה לכהן גדול, איסור "לא תעשה" גרידא הוא, שהרי אין בה איסור עשה של בעולה, לפי שהיא בתולה.

אם כן, יבא עשה של ייבום, וידחה את לא תעשה של אלמנה מהאירוסין לכהן גדול, ויהיה מותר לו לייבמה!?

אמר רב גידל אמר רב, אלמנה מן האירוסין לכהן גדול, התמעטה מלימוד מיוחד, שאינה מתייבמת אלא חולצת: אמר קרא בפרשת יבום: [דברים כה ז]

"והיה אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו - ועלתה יבמתו השערה ... וחלצה נעלו".

פעמיים נכתבה בפסוק הזה המילה "יבמתו", והפעם השניה - מיותרת היא!

שאין תלמוד, אין צורך לומר, לכתוב פעם נוספת, "יבמתו".

שהרי מתחיל הפסוק ואומר: "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו", והיה יכול להמשיך ולומר "ועלתה השערה", ולא היה צריך לומר "ועלתה יבמתו השערה".

שהרי דבר ברור הוא ש"יבמתו" האמורה בתחילה, שלא חפץ היבם לקחת אותה, היא זאת שעולה השערה לחלוץ.

ואם כן, מה תלמוד לומר "יבמתו"? מה בא יתור המילה הזאת ללמד?

לרבות יבמה שלא היתה נכללת עד עתה בפסוק, ולומר, שגם היא חולצת, על אף שאינה מתייבמת:

יש לך יבמה אחרת, שעולה השערה לחליצה, ואינה עולה לייבום.

ואיזו היא?

זו היא היבמה שאסורה ליבם מחמת שהיא "חייבי לאוין".

ומלמד ייתור הכתוב של המילה "יבמתו", שגם יבמה שהיא מחייבי לאוין, ואינה עולה ליבום, בכל זאת היא צריכה לחלוץ.

ומוכח, שבלעדי הייתור הזה, לא רק שלא היה כח בידי מצות הייבום לדחות את הלאו של איסור כהונה, ולא היתה מתייבמת, אלא היא לא היתה צריכה אפילו חליצה!

וכך הוא הלימוד מהכתוב [לפי רש"י! ועיין תוס']:

אילו היה הכתוב אומר רק "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו - ועלתה השערה, וחלצה", היתה משמעות הכתוב הזה, שיבמה האסורה בלאו, אינה צריכה אפילו חליצה!

לפי שכך היתה משמעותו:

רק מי שקוראים בה "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו", שאפשר לו "לקחת" את יבמתו אם רצונו בכך, והוא יכול שלא לחפוץ בכך, רק בה אני קורא את המשכו של הכתוב - "ועלתה השערה, וחלצה".

אבל כל יבמה שאין אני קורא בה את תחילת הכתוב "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו", ובכלל זאת יבמה האסורה באיסור לאו, שאינו יכול "לקחת" אותה מחמת איסור הלאו [לולי דחיית העשה ללאו!] - אין אני קורא בהן גם את המשך הכתוב, "ועלתה השערה, וחלצה".

ולפיכך, הוסיף הכתוב את המילה "יבמתו", וכתב "והיה אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה ... וחלצה", ללמדך, כי גם יבמה שאין אני קורא בה את תחילת הפסוק "ואם לא יחפוץ לקחת", שהרי גם אם חפץ בה אינו יכול לקחתה, בכל זאת היא נקראת "יבמתו", וגם היא זקוקה לעלות השערה, לחליצה.

ומוכח מכאן, שאין עשה של יבום דוחה לא תעשה בחייבי לאוין, ורק מכח הייתור של "יבמתו" היא עולה לחליצה.

וטעם הדבר, לפי שגם בחייבי לאוין אין אני קורא בהן "ואם לא יחפוץ האיש לקחת".

כי אם היה עשה דוחה לא תעשה, והיינו קוראים בה "לקחת", והיתה אף מתייבמת, הרי לא היה כל צורך בייתור המילה "יבמתו" ללמד שהיא צריכה חליצה, שהרי אם עשה דוחה כאן לא תעשה, היא אף מתייבמת!

ומקשינן: לדבריך, שבא יתור המילה "יבמתו" לחדש שאפילו אם אין אני קורא ביבמה את תחילת הפסוק "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו" [שאין הדבר תלוי בחפצו, אלא אסור לו לקחתה], בכל זאת היא עולה לחליצה, מהריבוי של "ועלתה יבמתו השערה, וחלצה" -

תיקשי: ואימא, נאמר שייתור המילה "יבמתו", בא לרבות אפילו חייבי כריתות, שיצטרכו חליצה, על אף שאין אני קורא בהן את תחילת הפסוק "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו"!

והיתור "יבמתו" בא לומר חידוש, שכל יבמה, אפילו אם היא ערוה מחייבי כריתות, שאינה יכולה להתייבם, ואין אני קורא בה "לקחת", בכל זאת חייבת היא לעלות השערה לחלוץ.

ומשנינן: אי אפשר לומר שחידש הכתוב בייתור של "יבמתו", שאפילו חייבי כריתות צריכות חליצה.

כי מנגד, יש לנו דיוק מלשון הכתוב, שיבמה אשר איננה מתייבמת, פטורה היא אף מהחליצה:

אמר קרא [דברים כה] "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה ... וחלצה נעלו".

וכך יש לנו לדייק ממשמעות הכתוב:

אם לא יחפוץ לייבם - אז יחלוץ.

הא אם חפץ לייבם - מייבם!

ומכאן למדנו כלל:

כל [רק] יבמה העולה לייבום [שאני קורא בה "ואם לא יחפוץ האיש לקחת", הא חפץ לייבם, מייבם] - עולה לחליצה.

ורק בה אני קורא את המשך הפסוק "ועלתה יבמתו השערה, וחלצה נעלו".

ואולם, כל יבמה שאין עולה לייבום [שאין אני קורא בא "אם לא יחפוץ, וחלצה נעלו", הא אם חפץ לייבם מייבם] - אינו [אינה] עולה לחליצה.

ולכן, אי אפשר לומר שהייתור של "יבמתו" בא לרבות אפילו ערוה של חייבי כריתות לחליצה.

ומקשינן: אי הכי, שיש לנו ללמוד משמעות מהפסוק כלל, שכל מי שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה - יבמות שהן חייבי לאוין, נמי ייפטרו מחליצה, לפי הכלל הזה. שהרי הן אינן עולות ליבום!? ומשנינן: הא, הרי מנגד רבי רחמנא [יש לנו את הריבוי של] "יבמתו", האומר שיש יבמה שאינה עולה ליבום, ובכל זאת היא חייבת חליצה!

וכיון שיש לנו שני לימודים מנוגדים, יש לנו לומר, שהכלל "כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה", בא למעט חייבי כריתות מן החליצה.

ואילו הריבוי של "יבמתו", מלמד שחייבי לאוין חייבים בחליצה!

ופרכינן: ומה ראית?

והיינו, מנין לך לחלק בין חייבי לאוין לחייבי כריתות!?

והרי בשתיהן אין אני קורא "לקחת" לכתחילה.

ואם כן, מדוע מלמד הריבוי של "יבמתו" דוקא על חייבי לאוין, שהן חולצות על אף שלא קוראים בהן "לקחת", ולא על חייבי כריתות, שיתחייבו חליצה על אף שלא קוראים בהן "לקחת".

וזה שיש לנו לימוד נגדי, ש"כל מי שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה", עדיין לא מחייב ולא מסביר את החלוקה בין חייבי כריתות לחייבי לאוין.


הערות

[1] רש"י מבאר, בד"ה איסור אחותו שהיתרו של השלישי הוא משום שהוא בא מכוחו של השני, ולגבי השני פקע איסורו של הראשון בשעת מיתת הראשון, ולכן יכול השלישי לייבמה, מכח השני. אך תוס' מבארים כי כמו שפקע איסור אשת אח כלפי האח השני המייבם, הוא פקע גם כלפי השלישי. והיינו, שלצורך הייבום הפקיעה התורה איסור אשת אח ממנה, ולכן בשעה שמייבם פוקע האיסור גם כלפי אותו שלא היה בעולמו.

[2] האם גזרו חכמים על שניות שיהיה להן דין "ערוה" מדרבנן, או שרק אסרו אותם חכמים כסייג, ואינן אלא בגדר איסור, כמו חייבי לאוין, מן התורה, שאינן בגדר "ערוה". אך הדרכי משה באבן העזר ט"ו דייק מהטור שאם קידש אדם אשה שאסורה לו באיסור שניות, ובא אדם אחר וקידשה גם הוא, הרי למרות שקידושי הראשון תפסו בה מן התורה, כיון שאסרו חכמים את קידושיו כאיסור ערוה, הרי מדרבנן נחשב הדבר כאילו לא תפסו קידושיו, ולכן היא צריכה, מדרבנן, גט מהשני! והקשה הדרכי משה, איך יתכן שיהיו איסורי שניות מדרבנן חמורים מאיסורי לאו מן התורה, שאם יקדש אדם חייבי לאוין, ויבוא אחר ויקדשנה, לא תצטרך גט מהשני, בכלל. ומבאר הגר"ש בספר חידושי רבי שמואל, [ח"ב ג] שיש חילוק מהותי לפי הטור בין איסורי לאוין מן התורה, שלא נאסרו בגדרי ערוה [ולכן, אם יקדש אותה ויבוא אחר ויקדשנה אינה צריכה גט מהשני] ובין איסורי שניות, שאסרום חכמים בגדר "ערוה", כי "ערוה" שוללת את הקידושין, מדרבנן, ואינה בגדר איסור.

[3] האם נאסרה גם אחות חייבי לאוין ועשין, שעולים רק לחליצה ולא ליבום מדין "אחות זקוקתו", או שמא לא נאסרה אלא אחותה של יבמה העולה ליבום, אך זאת שאינה אלא לחליצה, יתכן ולא נאסרו קרובתיה לפי שאין זיקתה זיקת יבום אלא זיקת חליצה. ומלשון הגמרא, משמע, שרק משום שאיסור מצוה "רמיא קמיא" לייבום, נאסרת אחותה. [עיין שיעורי רבי שמואל]. והאור שמח פ"ז מיבום וחליצה כתב שמסתם לשון המשניות משמע שיש איסור אחות זקוקה גם בחייבי לאוין ועשה, על אף שזיקתם אינה ליבום אלא רק לחליצה. והים של שלמה כתב שלשון הגמרא "מדאורייתא רמיא קמיה", הוא לרווחא דמילתא [פרק ב סימן ג].

שמגרשה את היבמה בגט ואינה צריכה חליצה, ומחזירה, שאם רוצה רשאי להחזירה לאחר גירושיה, ואין אומרים שלאחר שקיים בה את המצוה, שוב נאסרה עליו כאשת אח. ומדוע? התם נמי לימא [שם גם כן נאמר] "ויבמה" כפי שפירשנו: עדיין יבומין הראשונים עליה, ותיבעי [ותצטרך] חליצה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] "ולקחה לו לאשה" (דברים כה, ה), לומר לנו: כיון שלקחה — נעשית כאשתו לכל דבר. ומקשים: אי הכי הכא נמי [אם כך כאן גם כן] נאמר כך מכיון שנעשתה אשתו לכל דבר שוב לא תיאסר על האח שנולד לאחר הייבום! ומשיבים: הא כתב רחמנא [הרי כתבה התורה] "ויבמה", לומר שאף לאחר נישואיה עדיין נחשבת היא כיבמה ואסורה לו.

ושואלים: ומה ראית לחלק ולומר שאחר נישואין בטל דין יבמה לגמרי, ואיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו לא בטל אחר ייבום? ומשיבים: מסתברא, שדי היתירא אהיתירא ושדי איסורא אאיסורא [מסתבר לומר כך, כי הטל היתר על היתר והטל איסור על איסור], כלומר, במקום שהותרה כבר האשה על ידי נישואין, נראה לומר שיהא היתר מוחלט, ובמקום שיש חשש איסור של אשת אחיו שלא בעולמו — מן הסתם בא הכתוב להחמיר ולצמצם.

ושואלים: ולשיטת ר' שמעון, שאמר בטעם שיטתו, הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, אלא מעתה, אם היתה אחותו מאמו שאיננה אחותו מאביו שנשאה אחיו מאביו שאיננו אחיו מאמו, ונשא איפוא בהיתר גמור ואחר כך נולד לו אח מאב ואם, ומת אותו שנשא את האשה, תתייבם האחות לזה שנולד מאותו טעם: הואיל ובא ומצאה בהיתר, שהרי כשנולד כבר היתה אשת אחיו!

על קושיה זו תוהים: איך אפשר לומר כך, שכן איסור אחותו להיכן אזל [הלך]?! הרי לגבי האח הנולד היא אחותו מאמו, ואסורה עליו! ומקשים: אם כן, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר היה לומר: איסור אחיו שלא היה בעולם להיכן אזל [הלך] והרי אף כאן כבר חל איסור אשת אח על אשה זו מאחיו הראשון ולמה אומר ר' שמעון שבטל על ידי הנישואין? ודוחים: אין מקום להשוואה זו, כי האי איסורא דלית ליה היתירא [זה, איסור אחותו, הוא איסור שאין לו היתר] בשום מקרה ולא בטל, ואילו האי איסורא דאית ליה היתירא [זה איסור אשת אח, הוא איסור שיש לו היתר] כשיש מצות ייבום ולכן בטל.

א משנה כלל אמרו ביבמה: כל שהיא אסורה איסור ערוה על היבם — לא חולצת ולא מתייבמת ונפטרת לגמרי. ואם היתה אסורה עליו רק איסור מצוה או איסור קדושה (כפי שיבואר להלן מה עניינם), כיון שלא בטל מיסודו חיוב הייבום — הרי זו חולצת כדי להשתחרר מן הזיקה, ואולם לא מתייבמת בגלל האיסור.

ועוד כלל אמרו: מי שנפלו לפניו לייבום שתי אחיות שהיו נשואות לשני אחיו שמתו, אלא שאחת מן האחיות היא קרובה לו ואסורה עליו איסור ערוה מצד אחר, וכגון שהיא חמותו או שהיתה כלתו — הרי זו פטורה מייבום, והאחרת, אחותה שהיא יבמתה (גיסתה) — חולצת או מתייבמת. ואין דינן כשתי אחיות שנפלו כאחת לייבום שהרי אחת מהן כלל לא נפלה לפניו — משום איסור ערוה.

ומסבירים: איסור מצוה הוא שניות מדברי סופרים, שחכמים גזרו איסור נישואין לגבי כמה נשים שאינן קרובות עד כדי שתהיינה אסורות מן התורה, ובכל זאת אסרו אותן כקרובות. איסור קדושה מהו — אלמנה לכהן גדול, גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, ממזרת או נתינה (בת מבנות הגבעונים) לישראל, וכן בת ישראל לנתין וממזר.

ב גמרא שואלים: כלל זה שאמרו ביבמה — לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]? שהרי לכאורה כבר נמנו ונתפרטו בפרק ראשון כל המקרים של איסור ערוה. אמר רפרם בר פפא: לאתויי [להביא, להוסיף] צרת אילונית. כלומר, לא רק אילונית עצמה אינה מתייבמת (מטעם אחר, לפי שאינה ראויה ללדת ואין בייבומה משום הקמת שם לאחיו), אלא גם צרתה פטורה, וכדרב אסי שאסר צרת אילונית, משום שהאילונית אסורה עליו כאשת אח (שהרי לא הותרה בייבום) ולכן צרתה היא צרת ערוה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את דברי רפרם בר פפא אלה באופן אחר לגמרי: שנינו במשנה כי כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת, ונדייק: דווקא זו הוא דאסירא [היא שאסורה] צרתה, הא [הרי] אם לא היה איסורה איסור ערוה אלא נאסרה מטעם אחר — צרתה לא אסירא [אסורה], ולמעוטי מאי [למעט את מה] בא הדבר — אמר רפרם: למעוטי [למעט] צרת אילונית, ואם כן הרי זה שלא כשיטת רב אסי.

ג נאמר במשנה כי אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת. ומבררים: אחותה דמאן [של מי]? אילימא [אם תאמר] אחותה של זו שהיא אסורה עליו איסור מצוה, אולם כיון דמדאורייתא רמיא קמיה [שמן התורה היא מוטלת לפניו] לייבום, שאין איסור מן התורה לייבם אותה שאיננה ערוה, ולפי התורה שתי האחיות נופלות לייבום כאחת, ושתיהן זקוקות לו לייבום, ונמצא שפגע באחות זקוקתו, וכבר אמרנו שאת אחות זקוקתו איננו יכול לייבם! אלא, יש לומר שהכוונה היא אחותה של זו שאסורה עליו איסור ערוה וכיון שאת הערוה לא יכול הוא לייבם, אין אחותה נחשבת לאחות זקוקתו, ויכול ליבמה.

ד שנינו במשנה כי "איסור מצוה" הכוונה לשניות. ושואלים: אמאי קרי ליה [מדוע קורא לו] "איסור מצוה", מה הטעם ללשון זו? אמר אביי: הכוונה היא משום שמצוה לשמוע דברי חכמים, ואלה אינן אסורות אלא מדברי חכמים.

ה שנינו במשנה כי "איסור קדושה" הוא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ושואלים: ואמאי קרי להו [ומדוע קורא להם] "איסור קדושה" — דכתיב [שנאמר] בענין זה: "קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אישי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש. אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו" (ויקרא כא, ו-ז).

תניא [שנויה ברייתא]: ר' יהודה מחליף את המונחים: "איסור מצוה" הוא אלמנה לכהן גדול, וכן גרושה או חלוצה לכהן הדיוט. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "איסור מצוה" — דכתיב [שנאמר] בסוף ספר ויקרא בסיכום כל הדברים האמורים בו "אלה המצות" (שם כז, לד).

ו"איסור קדושה" לדעתו אלה שניות האסורות מדברי סופרים, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לזה] "איסור קדושה"? אמר אביי: שכן כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש. אמר ליה [לו] רבא: לשון זו אינה מדוייקת, משום שלפי זה יצא שכל שאינו מקיים דברי חכמים — קדוש הוא דלא מיקרי [שאינו נקרא], רשע נמי לא מיקרי [גם כן איננו נקרא], והרי אנו יודעים שהעובר על דברי חכמים נקרא רשע! אלא אמר רבא: הטעם שקוראים לזה "איסור קדושה" הוא משום ש"קדושה" משמעה הפרשה והבדלה, ולענין זה קדש עצמך והיזהר גם בדבר שמן התורה הוא מותר לך, כדי שלא תבוא להיכשל בסופו של דבר בערוה מן התורה.

ו שנינו במשנה בין השאר שאלמנה לכהן גדול שהיא לשיטת המשנה "איסור קדושה", חולצת ולא מתייבמת. ומעירים: קפסיק ותני [פסק ושנה] בהכללה, שאלמנה לכהן גדול אינה מתייבמת, לא שנא [אינו שונה] אם היתה אלמנה מן הנשואין ולא שנא [ואינו שונה] אם היתה אלמנה מן האירוסין בלבד.

ומעתה, בשלמא [נניח] כשהיא אלמנה מן הנשואין, הרי אסורה היא על הכהן הגדול גם משום מצות עשה של "והוא אשה בבתוליה יקח" (שם כא, יג), ומצות לא תעשה של "אלמנה וגרושה... לא יקח" (שם יד) ואין עשה של ייבום דוחה את לא תעשה של אלמנה ועשה של בתולה. אלא, אם היתה אלמנה מן האירוסין, אם כן לא תעשה גרידא [בלבד] הוא, שעדיין בתולה היא, ומדוע לא נאמר כי יבא עשה של ייבום וידחה את לא תעשה של אלמנה!

אמר רב גידל אמר רב, אמר קרא [הכתוב]: "ועלתה יבמתו השערה" (דברים כה, ז), שאין תלמוד לומר, שאין למדים דבר מן המלה "יבמתו", שהרי בה מדובר, ומה תלמוד לומר "יבמתו", להדגיש: יבמתו שלו, ולומר כי יש לך גם יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום, שבה אין הדבר תלוי בהחלטתו כלל, ואיזו זו — זו שהיא עליו חייבי לאוין. שהנשים שאסור לשאתן, משום שיש מצות לא תעשה על כך, כולן חולצות ואין בהן ייבום.

ושואלים: ואימא [ואמור] שמדובר כאן גם בחייבי כריתות, שאף אלה, עם שאינם רשאים לייבם אותן, אבל הם צריכים לחלוץ להן! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו" (שם), לומר: הא [הרי] אם חפץ — מייבם, כלומר כאשר הדבר תלוי ברצונו. ולפיכך, כל העולה לייבום כלומר שהיתה יכולה להגיע לידי ייבום — עולה גם לחליצה, וכל שאין עולה לייבום — גם אינו עולה לחליצה ואין צריך כלל לחלוץ לה, וכיון שחייבי כריתות אינם יכולים לייבם בשום מקרה, אף אינם צריכים לחלוץ.

ושואלים: אי הכי [אם כך] חייבי לאוין נמי [גם כן] נאמר שאין צריך לחלוץ להן כיון שאינו יכול לייבמן! ומשיבים: הא רבי רחמנא [הרי רבתה התורה] "יבמתו" לומר שיש יבמה כזו שעולה לחליצה בלבד ולא לייבום. ושואלים: ומה ראית לומר שהריבוי בא לחייבי לאווים ולא לחייבי כריתות?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that he must divorce his yevama with a bill of divorce and she does not also require ḥalitza. And he may remarry her, if he wishes, after the divorce; as the halakha is not ruled in accordance with the opinion that after he performs the mitzva she is once more forbidden to him as his brother’s wife. Why? There, too, let the halakha say that the verse states: “And consummate the levirate marriage [veyibbema],” as explained above, meaning that the first levirate bond is still upon her and she should also require ḥalitza.

The Gemara answers: It is different there, as the verse states: “And take her to him to be his wife” (Deuteronomy 25:5) to teach that once he has taken her, her legal status is that of his wife in every sense. The Gemara objects: If so, here too, in the case of a brother born after the levirate marriage, according to the opinion of the Rabbis this same principle should apply. The Gemara answers that The Merciful One states: “And consummate the levirate marriage [veyibbema],” that is, even after the marriage she is still considered to be the wife of the deceased brother [yevama] with respect to any brothers who are born later.

The Gemara asks: What did you see to distinguish in this way and say that once she is married the levirate obligation is totally abrogated with regard to ḥalitza, but that she remains prohibited as the wife of a brother with whom one did not coexist with respect to any brothers born in the future? The Gemara answers: It stands to reason to say: Toss that which is permitted on that which is permitted, and toss that which is prohibited on that which is prohibited. In other words, in cases where the woman becomes permitted to her yavam through levirate marriage, it stands to reason that this permitted state is absolute, but with regard to the prohibition against taking the wife of a brother with whom one did not coexist, it stands to reason that the verse comes to teach that she retains her prohibited status with respect to any brothers born in the future.

The Gemara suggests: But according to Rabbi Shimon, who said that since he came and found her in a permitted state a brother born subsequently may perform levirate marriage since she was never for a single moment prohibited to him; however, if that is so, consider the case of one’s maternal half sister, who married his paternal half brother; their marriage was fully permissible since the husband and wife were in no way related to each other. And then his brother was born and the married brother died; in that case, let the sister enter into levirate marriage with her newly born half brother for the same reason, i.e., since he came and found her in a permitted state, as when he was born she was already his brother’s wife.

The Gemara challenges this suggestion: How can you say that? What happened to the prohibition against marrying his sister, to where did it go? This widow is the maternal sister of the newly born brother and is therefore forbidden to him. The Gemara objects: If so, here too, one could have said: What happened to the prohibition against marrying the wife of a brother with whom one did not coexist, to where did it go? In this case as well, the prohibition against marrying the wife of a brother with whom he did not coexist already applied from the first brother, so why does Rabbi Shimon see this as abrogated by marriage? The Gemara answers that the comparison is unsound. This prohibition against marrying one’s sister has no case where it is permitted and so in this case is also not canceled, whereas that prohibition against marrying a brother’s wife has a case where it is permitted, when the mitzva of levirate marriage applies to a second brother and is therefore removed completely before the third brother is born.

MISHNA: The Sages stated a principle about a yevama: Whoever is forbidden by a prohibition of forbidden relations to her yavam neither performs ḥalitza nor enters into levirate marriage and is completely exempt. If she is forbidden by a prohibition resulting from a mitzva or by a prohibition stemming from sanctity, as will be explained later, then since in these cases the obligation of levirate marriage is not fundamentally nullified she performs ḥalitza in order to become free of the levirate bond, and due to her prohibition she does not enter into levirate marriage.

The Sages stated another principle: If two sisters who had been married to two brothers who subsequently died happened before the third brother for levirate marriage, and one of those sisters is a close relation to this third brother and is therefore forbidden to him, she is exempt from levirate marriage. But the other, her sister who is her yevama, i.e., her sister-in-law, performs ḥalitza or enters into levirate marriage. In this case, they are not ruled to be two sisters who happened before him simultaneously for levirate marriage, since one of them is prohibited to him as a forbidden relation, and therefore she never actually happened before him at all.

The mishna explains: A prohibition resulting from a mitzva is referring to secondary forbidden relationships, which are prohibited by rabbinic law. The Sages prohibited marriage to certain women who were not forbidden by the Torah but were nevertheless deemed forbidden incestuous relations. A prohibition stemming from sanctity is referring to marriage of a widow to a High Priest, a divorcée or a woman who has performed ḥalitza [ḥalutza] to a common priest, a daughter born from an incestuous or adulterous relationship [mamzeret] or a Gibeonite woman to an Israelite, and also an Israelite woman to a Gibeonite or to a son born from an incestuous or adulterous relationship [mamzer].

GEMARA: The Gemara asks: This principle stated in the mishna about yevamot, what other cases does it add? Since the entire list of cases involving a forbidden relation was already detailed in the first chapter, what is this mishna adding? Rafram bar Pappa said: It comes to include the case of a rival wife of a sexually underdeveloped woman [aylonit], who is incapable of bearing children. Not only does an aylonit herself not enter into levirate marriage, since she is unable to give birth, but her rival wife is exempt as well. And this is like the principle of Rav Asi, who said that the rival wife of an aylonit is forbidden because the aylonit herself remains prohibited to the yavam as the wife of his brother, as she was never rendered permitted by the obligation of levirate marriage. Therefore, her rival wife is the rival wife of someone prohibited as a forbidden relation.

And there are those who say that Rafram bar Pappa’s statement was made in a different context. It was taught in the mishna: Whoever is forbidden to her yavam by a prohibition of forbidden relations is completely exempt, which implies that it is specifically in such a case that her rival wife is forbidden. But any case when one wife is not forbidden by a prohibition of forbidden relations but is instead forbidden for some other reason, then her rival wife is not forbidden. This case comes to exclude what? Rafram said: It excludes the rival wife of an aylonit, who requires levirate marriage or ḥalitza because the aylonit is not prohibited as a forbidden relation. And this statement is not in accordance with the opinion of Rav Asi.

The mishna states: Her sister who is her yevama performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara clarifies this: Whose sister? If we say it is the sister of one who is forbidden due to a prohibition resulting from a mitzva, since by Torah law she is cast before him for levirate marriage, then this would in fact simply be a case of two sisters who fell simultaneously before him, both requiring levirate marriage, since according to Torah law there is no prohibition against entering into levirate marriage with such a woman. If so, it turns out that he encounters the sister of the woman with whom he has a levirate bond; but that case has already been taught. Rather, it must refer to the sister of a woman who is forbidden to him by a prohibition of forbidden relations, and since he may not enter into levirate marriage with a forbidden relation, her sister is not considered to be the sister of a woman with whom he has a levirate bond. Therefore, the sister may be taken in levirate marriage.

The mishna states that a prohibition resulting from a mitzva is referring to secondary forbidden relationships, which are prohibited by rabbinic law. The Gemara asks: Why is this called a prohibition resulting from a mitzva? Abaye said: This is because it is a mitzva to listen to and obey the words of the Sages.

The mishna states: A prohibition stemming from sanctity is referring to a marriage of a widow to a High Priest, or a divorcée or a ḥalutza to a common priest. The Gemara asks: Why are these called a prohibition stemming from sanctity? As it is written with regard to the priests: “They shall be sacred to their God…they shall not take a woman that is a harlot, or profaned; neither shall they take a woman divorced by her husband” (Leviticus 21:6–7).

It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda switches the terms: A prohibition resulting from a mitzva is referring to a widow to the High Priest, or a divorcée or a ḥalutza to a common priest. And why is this called a prohibition resulting from a mitzva? As it is written in summarization at the end of Leviticus: “These are the mitzvot that the Lord commanded Moses for the children of Israel in Mount Sinai” (Leviticus 27:34).

A prohibition stemming from sanctity is referring to secondary relationships forbidden by rabbinic law. And why is this called a prohibition stemming from sanctity? Abaye said: Whoever fulfills the words of the Sages is called sacred. Rava said to him: The language you use is not precise, since if so, whoever does not fulfill the words of the Sages is not called sacred, which implies that he is also not called wicked. However, anyone who transgresses the words of the Sages is in fact referred to as wicked. Rather, Rava said that the reason why this is called a prohibition stemming from sanctity is that the term sanctity indicates differentiation or separation, and there is a principle that you must sanctify yourself by refraining from that which is permitted to you by Torah law. The Sages decreed against secondary forbidden relations so that one would not eventually come to transgress Torah law.

The mishna states that the levirate bond of a widow to a High Priest requires her to perform ḥalitza, and she may not enter into levirate marriage. The Gemara comments: The halakha that a widow does not enter into levirate marriage with a High Priest is taught categorically, merely in a general manner. It is no different whether she is a widow from marriage or she is a widow from betrothal alone.

Granted, she certainly may not enter into levirate marriage if she is a widow from marriage, since she is forbidden to the High Priest by the positive mitzva stated in the verse: “And he shall take a wife in her virginity” (Leviticus 21:13), and by the prohibition stated in the verse: “A widow, or one divorced…these he shall not take” (Leviticus 21:14). And a positive mitzva, levirate marriage, does not override both a prohibition, not marrying a widow, and a positive mitzva, marrying a virgin, together. However, if she is a widow from betrothal, then there is only a prohibition, as she is still a virgin. In that case, why not say that the positive mitzva of levirate marriage should come and override the prohibition against marrying a widow from betrothal?

Rav Giddel said that Rav said in response: The verse states: “His yevama shall ascend to the gate to the Elders and say: My brother-in-law refused to establish a name for his brother in Israel, he did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7). As there is no need for the verse to state: “His yevama,” since it is clear to whom the verse refers and no new information is added by this word, what is the meaning when the verse states: “His yevama”? It comes to teach that there is one yevama who ascends for ḥalitza but may not ascend for levirate marriage, and her brother-in-law is not given a choice. Who is this? This is a woman with whom it is prohibited for her yavam to enter into levirate marriage, as he would be liable for the violation of a prohibition, and the positive mitzva of levirate marriage does not override the prohibition.

The Gemara asks: Say that this is referring to those women who are forbidden and would be liable to receive the penalty of karet as well, i.e., that these too may not enter into levirate marriage but nevertheless require ḥalitza. The Gemara answers: The verse states: “And if the man does not wish to take his yevama” (Deuteronomy 25:7). This implies that if he wishes, he takes her in levirate marriage; it depends upon his wishes. However, one who is eligible for levirate marriage is eligible for ḥalitza. And conversely, one who is ineligible for levirate marriage is ineligible for ḥalitza and therefore does not require ḥalitza at all. Since those relations that carry a penalty of karet have no possibility of entering into levirate marriage, they do not require ḥalitza either.

The Gemara asks: If so, those relations who are forbidden as he would be liable for the violation of a standard prohibition also should not require ḥalitza, as they may not enter into levirate marriage. The Gemara answers: But the Merciful One included one category of yevama who is eligible for ḥalitza alone and not levirate marriage through the term: “His yevama.” The Gemara asks: And what did you see to conclude that the additional term is referring to relations who are forbidden and with whom he would be liable for the violation of a prohibition and not those who are liable to receive karet?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כלל לאיתויי מאי אמר רפרם לאיתויי צרת איילונית וכדרב אסי. האי דלא אמר מחזיר גרושתו משום דהתם לכולי עלמא חולצת ולאו ערוה היא ומתניתין ערוה קתני ולא חולצת ולא מתיבמת קתני וצרת סוטה נמי לא אתיא דלאו איסור ערוה היא ולא ממעטא משום דטומאה כתיב בה כעריות אבל איילונית כיון דלא שייך בה יבום אשת אח שלא במקום מצוה היא ואיסור ערוה קרינן לה.
ויש שמפרשים דלא אתיא מכללא משום דכיון דטומאה כתיב בה כעריות איסורה איסור ערוה היא ובלא כלל איתא במתניתין ומיהו ללישנא בתרא איכא למימר מיעוטא אפילו לצרת סוטה ואע"ג דאיסורה איסור ערוה היא דהא מצינן למידק כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהו דאסירה כלומר כולהו אבל צרתה לא אסירה כולהו אלא איכא מינייהו דשריא והיינו צרת איילונית וה"ה לצרת סוטה אלא משום דסבירא לן כרב לא אמרינן הכי וסוגיין כהלכתין.
ויש מפרשים דלהכי לא מרבינן ולא ממטעינן צרת סוטה מכלל דמתניתין משום דמתניתין כלל לערוה ליבם וסוטה ערוה לבעל, וכן מחזיר גרושתו.

אחותה דמאן אלימא אחותה דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו.נראה לי דה"ק: על כרחין מדקתני מתני' אחותה דאיסורא ש"מ סבירא ליה יש זיקה דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אעפ"י ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה וכיון דסבירא ליה לתנא דמתניתין יש זיקה אחותה דאיסור מצוה האיך מתייבמת כיון דמאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו אי נמי טעמא דמתניתין משום דאסור לבטל מצות יבמין באחותה דאיסור מצוה נמי אסור ליבם משום דפטר לה ממצות חליצה.
וראיתי מפרשין מכאן שאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול בתחילה ולפגוע באחות זקוקתו. ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל (יבמות דף י"ח) ואי ס"ד סבר ר"מ אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין האי ליבם חדא והאי ליבם חדא וא"ת בשני יבמין מותר אבל ביבם א' נראה כפוגע באחות אשתו והתנן אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול ותצא הלזו משום אחות אשה אלא שיש לדחות התם נמי כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו אעפ"י שהיא קטנה אין כאן מפני מראית העין ואין זה לדעתנו נכון.

והא דאקשינן אילימא אחותה דאיסור מצוה. ולא אקשינן נמי ודאיסור קדושה אלומי אלים למימרי' ונקיט חדא וה"ה לאידך ומפרקינן לה אאיסור ערוה דווקא אבל איסור מצוה וקדושה אחותה שהיא יבמתה אסורה והכי תנן עלייהו בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ו) חולצת ולא מתיבמת ובדין הוא דלירמי מתניתין אלא משום דטעמא ברירא הוה לא בעי לאיתויי מדוכתא אחריתי.

קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין. פירוש רישא דייק ומסיפא להדיא פירכא דקתני סיפא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דחייבי לאווין גרידא נינהו ולא אתי עשה ודחי להו.
ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא כיון דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אמאי חולצת הוי ליה כחייבי כריתות ואיכא למימר סבירא לן זיקה בכדי לא פקעה דחייבי לאוין לא מפקע קידושין.
אי נמי איכא למימר גזירה משום חייבי לאוין וא"ת ונגזר אם אתה אומר חולצת מתיבמת הך גזירה שכיחא טפי אבל חייבי כריתות כחייבי לאוין לא אתי לאחלופי דלימא היינו טעמא דאינה מתיבמת משום גזירה דחייבי כריתות.אי נמי נצריך בחייבי כריתות חליצה משום לאוין גרידא וטפי שכיח למגזר בהא מדנגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת.
והא דתניא (לקמן בדף זה ובדף ע"ט) בחייבי לאוין ואם בעלו קנו דווקא בחייבי לאוין גרידא אבל חייבי לאו ועשה אלמנה מן הנשואין לכהן גדול אם בעלו לא קנו כדאמרינן לקמן בשמעתין שאינה פוטרת.
ולא דאיק האי לישנא דאי חייבי לאוין ועשה חולצין משום גזירה חייבי לאוין גרידי נימא דאין מייבמין משום גזירה דחייבי לאוין ועשה ומאי קשיא לך ואיכא למימר חייבי לאוין גרידא שכיחא למיגזר משום ליתא דידהו והנך לא שכיחי כל כך.

והא דאקשינן ואימא חייבי כריתות. פירוש ולא בא ללמד שאינה מתיבמת דההיא מדרשה דפרקין קמא נפקא אלא לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת אמר קרא ואם לא יחפוץ וכו'.

אי הכי חייבי לאוין נמי. איכא למידק חייבי לאוין מנא לך דלא מיבמא דדרשת יבמתו מהתם נמי תיפוק לך דחולצת ועוד היכא אקשינן ומה ראית הא אם מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות חייבי לאוין או חולצין או מיבמין וליכא למעוטינהו מואם לא יחפוץ ואיכא למימר דהכי פירושו אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה עולין ליבום אם אין עולין ליבום לא יעלו לחליצה.
ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות ורבויא לחייבי לאוין.
ואקשינן ומה ראית נוקי קרא דלא יחפוץ לחייבי לאוין לומר שעולה ליבום וחליצה ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ"י שאינה מתיבמת חולצת וא"ת חייבי לאוין למה לי לרבויינהו ליבום פשיטא דאתי עשה ודחי לא תעשה איכא למימר כיון דכתיב יבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ"י שאין עולין ליבום עולין לחליצה קס"ד כל שביאתה אסורה לו בכלל קמל"ן.
ומפרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. פרש"י ז"ל הילכך קרינא בה לקחת את יבמתו בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסו בהו קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא וקשיא לן הא למאי דס"ד השתא דחייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו נמי לא קנו והיכי קרינן בי' לקחת אפילו בדיעבד אלא מסתברא חייבי לאוין תפסו בהו קדושין וקרינא ביה יבמתו חייבי כריתות לא תפסו בהו קדושי ולא קרינן ביה יבמתו.
לשון אחר יש לפרש: אי הכי חייבי לאוין נמי נימא שלא יעלו לזה אלא אם כן עולין לזה הא רבי רחמנא יבמתו שיש לך אחרת שעולה לחליצה ורוינה עולה ליבום.
ומה ראית נימא יבמתו לחייבי כריתות ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין וכיון דקרא יתירא הוא לומר שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה מכלל שמענו שכל שביאתה באיסור אינה ראויה ליבום ולא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ובא הכתוב ללמדנו עוד שכיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.
ופרקינן מסתברא כיון דחייבי לאוין תפסי בהו קידושין חליצה בכדי לא פקעי וחייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ופקע זיקא מינייהו וזה להלשון שפרשתי למעלה שאף חייבי לאוין שיש עמהן עשה חולצין מסברא מן התורה ואעפ"י שאם בעלו לא קנו משום שביאתן באיסור.
אלא שקשה לי נימא כי אתי קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום לחייבי לאוין שיש בהן עשה אתי אבל לחייבי לאוין גרידא אתי עשה ודחי לא תעשה ואיכא למימר כל דקרינן ביה יבמתו במשמע אי נמי קסבר רב גידל להנהו לא צריך קרא אם לומר שאין מיבמין פשיטא אם לומר שחולצין כיון דתפסי בהו קידושי פשיטא דזיקה בכדי לא פקעי ואי נמי שתיק מינייהו קרא לא מוקמינן אם לא יחפוץ אלא לחייבי כריתות בלחוד כי איצטריך קרא לשאר חייבי לאוין לומר שחולצין ולא מיבמין.
ומסקנא דחי רבא להאי דרב גידל אמר רב ופריש לה משום גזירה ויש לומר דלא סבירא ליה כלל הני דרשי אלא זיל בתר טעמא התם תפסי קידושין ולא פקעי זיקה הכא הא תפסי קידושין ופקעי זיקה ודאמרינן בריש מכילתין (דף ג') קמ"ל כל שעולה ליבום עולה לחליצה כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה לישנא דקרא נקיט ולאו משום מדרש.
ואיכא למימר רבא מוקים דרשא דיבמתו בחייבי לאוין שיש עמהן עשה ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות ובהלכות גדולות בהלכות עריות מצאתי כן והא דרב גידל אמר רב מקיימא באלמנה מן הנשואין דאע"ג דמאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה מכל מקום מעיקרא מקמי דתיתי דרב גידל דאמרינן בשלמא מן הנשואין קס"ד דזיקה משום איסור לאו לא פקעי אי נמי כדאמרין לעיל דחליצה דרבנן היא (ודומיא דאיסור קדושה קתני.

האי איסורא דאית ליה היתרא כו'. פירשו בתוס' (ד"ה האי) דלאחר שנשאה יבם פקע מינה איסור אשת אח ויכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע לגבי דידיה פקע נמי לגבי אח הנולד והויא לה אשת אחיו שהיה בעולמו.

כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי. והא דלא אמר לאתויי [צרת] מחזיר גרושתו משום דההיא לכולי עלמא חולצין ומתניתין לא חולצת ולא מתיבמת קתני. ואם תאמר לימא לאתויי צרת סוטה וכדרב וכדמשמע בפרקין קמא (ג, ב) דפטורה מן החליצה ומן היבום. יש לומר דלא מרבינן ולא ממעטינן מכללא דמתניתין דערוה אלא ערוה ליבם וכשרה לבעל, וסוטה אסורה היא בין לבעל ובין ליבם. והיינו דכי ממעטינן מכללא דמתניתין צרת אילונית ודלא כרב אסי לא ממעטינן צרת סוטה דלאו דומיא דמתניתין היא. ועוד יש מפרשים (רמב"ן) דסוטה לאו משום ערוה היא והיא בת יבום, אלא שמעשיה הרעים גרמו לה, וכתיב בה טומאה כעריות, אבל איילונית כיון דלאו בת יבום היא, אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואיסור ערוה קרינא בה.

והא דאמרי באיכא דאמרי כל שאיסורה איסור ערוה כו' למעוטי צרת איילונית. הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי צרת סוטה, דכל שכן זו שאינה ערוה, אלא משום דקיימא לן כרב אמרינן הכי. ומתניתין כללא הוא לכל איסורי ערוה דהיא ניהי דאסירא וליכא חדא מינייהו דשריא, אבל צרותיהן איכא מינייהו דשריא ולמעוטי צרת איילונית דאף על פי שהיא ערוה צרתה שריא, וכל שכן צרת סוטה דאיכא למימר דאיהי גופה לאו איסור ערוה. ומיהו ר"ח ז"ל גריס כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהי דאסורה צרתה הא לאו הכין דאין איסורה איסור ערוה לא אסירא צרתה למעוטי צרת איילונית, פירוש דאיילונית לאו איסור ערוה היא ולפיכך צרתה שריא. וכן הגירסא בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל. וקשיא ליה דהא ללישנא קמא קרינן ליה איסור ערוה ואפילו תמצא לומר דהשתא הדר ביה, מכל מקום קשיא דבמתניתין לאו בצרות איירינן אלא בעריות גופייהו ומאי קאמר הוא ניהו דאסורה צרתה.

אחותה דמאן אילימא אחותה דאיסור מצוה [וכו'] והא קא פגע באחות זקוקתו. ולאו דוקא איסור מצוה הוא דקשיא ליה, אלא הוא הדין לאיסור קדושה דאף היא חולצת ולא מתיבמת, וכדתנן לקמן בפרק ארבעה אחין (יבמות כח, ב) היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות, ובדין הוא דלירמי עליה ממתניתין, אלא משום דמלתא דפשיטא היא לא חש לאותביה ממתניתין. ואם תאמר היכי קא מקשה הכי להדיא כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו, דלמא תנא דמתניתין סבירא ליה אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ויש מדקדקין מכאן (עיין רמב״ן) דאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול לכתחלה ולפגוע באחות זקוקתו, משום דנראה כפוגע באחות ארוסתו. וקשיא לי דהא אמרי בריש פרקין (יבמות יח, ב) א״ר הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי אבל בחד יש זיקה קא משמע לן, ואקשינן תו ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה ואפילו בחד, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא אפילו מחיים קא משמע לן דוקא לאחר מיתה אבל מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין, אלמא למאן דאמר אין זיקה אפילו בחד אי לאו דאסור לבטל מצות יבמין שרינן ליה לישא לכתחלה, ולא חיישינן למראית העין. ועוד דאם אתה אומר כן, היכי פשטינן (שם) מדר' יהודה בן בתירא דאמר אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה דקסבר יש זיקה, דלמא אין זיקה סבירא ליה ולכתחלה לא ישא משום דנראה כפוגע בארוסתו. ויש לומר בזו דשאני התם דנפלה ארוסתו קמי תרי, ובתרי לא מיחזי כולי האי כאחות אשתו, ועוד דקאי גדול דמצוה עליה דידיה רמיא. ומדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, נמי ליכא לאקשויי מהאי טעמא דשאני שני יבמין מיבם אחד, ומהאי טעמא נמי ליכא לאקשויי מהא דאמרינן לעיל (יבמות יח, א) ואי סלקא דעתך אמר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין היא ליבם חדא והאי ליבם חדא, דשאני התם דנפלין קמי תרי.
והא דתנן (לעיל שם) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול והויא מקודשת דאורייתא ותצא הלזו משום אחות אשה, דאלמא מותר לבעול לכתחלה ואפילו ביבם אחר, איכא לדחויי דהתם כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו קודם שמת אחיו אף על פי שהיא קטנה ליכא משום מראית העין. אבל ההיא דרב הויא תיובתיה כדכתיבנא. ועוד דאמרינן בפרק בית שמאי (להלן יבמות קט, ב) גבי הא דרבן גמליאל קסבר רבן גמליאל המקדש אחותה יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אלמא אפילו כשאינה כנוסה אצלו אמרה רבן גמליאל. ולעיקר קושיין איכא למימר דאורחא דתלמודא היא לאקשויי אליבא דהלכתא, ואיהו ודאי הוה מצי לדחויי ליה קסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, אלא דניחא ליה לאוקמה למתניתין אליבא דהלכתא. אי נמי איכא למימר משום דלא אשכחן תנא דסתים כרבן גמליאל דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ועוד דהא סתים לן תנא בפרק ארבעה אחין יש זיקה. ואי נמי אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרקין (יבמות יח, א) ואי מוקמת האי סתמא דמתניתין כמאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין קשיין סתמי דמתניתין אהדדי. ובכדי לא נרמי פלוגתא ביני סתמי כנ״ל. אבל הרמב״ן נר״ו פירש דעל כרחין מתניתין כמאן דאמר יש זיקה, מדנקט לה באחותה דאיסור, דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אף על פי ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה.

הא דאמר רבא ומאן דלא מקיים דברי חכמים קדוש האו דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי. קשיא לי ומאן דמיקרי רשע כי לא מקיים קדוש לא מיקרי כי מקיים. והא אמרינן (ירושלמי פ"ב ה"ד) למה נסמכה פרשת קדושים תהיו לפרשת עריות לומר לך כל הפורש מן הערוה נקרא קדוש, (וכן) [שכן] השונמית אומרת לאישה איש אלקים עובר עלינו קדוש הוא, שלא נסתכל בה מעולם. ויש לומר דהפורש מן האיסור ודאי הוא דנקרא קדוש, אבל המצוה עצמה לא מיקריא מצות קדושה, דמינה משמע דאין בקיומה אלא מחמת קדושה, הא מאן דלא מקיים לא מיקרי רשע, אלא קדוש הוא דלא מיקרי כנ"ל.

אלמנה לכהן גדול קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין. ובדין הוא דליקשי הכי מדקתני בהדיא במתניתין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דאיסורי לאו גרידא נינהו, אלא ניחא ליה לאקשויי מדוקיא דרישא דמתניתין ולא לאקשויי מסיפא בהדיא, ואורחא דתלמודא בהכי בהרבה מקומות. ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא, והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, ואמאי חולצת תפטר אף מן החליצה דכחייבי כריתות היא. ויש לומר דצריכה חליצה מדרבנן גזרה אטו שאר חייבי לאוי גרידא. ואם תאמר נגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, איכא למימר הך גזרה שכיחא טפי. ואם תאמר אם כן אף חייבי כריתות כן, ליתא דחייבי לאוין בחייבי כריתות לא אתו לאחלופי דילמא נצריך חליצה בחייבי כריתות משום לאוין גרידי, ובדידהו איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, אי נמי איכא למימר דאף חייבי לאוין ועשה חולצת דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה, כיון דבעלמא תפסי בהו קדושי וזיקה כעין קדושין היא. אי נמי יש לומר דבדין הוא דליקשי ליה הכין, אלא דמעיקרא אקשינן בלאוין גרידי אמאי אינה מתיבמת, ובפירוקא דפרקינן בהא סלקא פירוקא נמי במסקנא באלמנה מן הנשואין אמאי חולצת. זה נראה לי יותר.

אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה. ואם תאמר מאי קושיא דלמא אינה מתיבמת מדרבנן גזרה אטו חייבי לאוין ועשה שלא יתיבמו, כדגזרינן בחייבי לאוין ועשה שיחלצו גזרה אטו חייבי לאוין גרידי, יש לומר חייבי לאוין ועשה לא שכיחי דנגזר משום לתא דידהו, אבל חייבי לאוין שכיחי ונגזור הנך משום לתא דידהו.

ואימא חייבי כריתות נמי. כלומר, דלמא האי קרא אתא להצריך כל היבמות חליצה, ולמד על חייבי לאוין שלא תתייבם, ואף על פי שאינה מתיבמת חולצת, והוא הדין לחייבי כריתות, שאף על פי שאינה מתיבמות חולצות. ופרקינן אמר קרא והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', כל העולה ליבום עולה לחליצה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.

אי הכי חייבי לאוין נמי. פירש, לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום. קשיא לן מאי קא מקשה חייבי לאוין לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום, ושאינן עולין ליבום מנא ליה מיבמתו, אם כן מהתם נמי תיפוק ליה דחולצות. ועוד מאי קא מקשה ומה ראית, כלומר ומה ראית למעט חייבי כריתות מן החליצה מוהיה אם לא יחפוץ ולרבות חייבי לאוין לחליצה מועלתה יבמתו, איפוך אנו ונוקי יבמתו לחייבי כריתות להצריכן חליצה ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין לפוטרו אף מן החליצה, דהא אי מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות, חייבי לאוין עולין הן בין ליבום בין לחליצה, דאם לא יחפוץ לא בא למעט אלא אותן שכבר נתמעטו מן היבום שלא יעלו אף לחליצה. ואיכא מרבוותא (רמב"ן) דפירשו דהכי קאמר אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה אף ליבום יעלו, אם אינן עולין ליבום אף לחליצה לא יעלו, דהא אמרת דאם לא יחפוץ אתי ללמד שהעולה לחליצה עולה ליבום, אם כן אין לך יבום בלא חליצה וחליצה בלא יבום. ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו. ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט, מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות וריבוייא לחייבי לאוין. ואקשינן תו ומה ראית לומר דאם לא יחפוץ למעט ויבמתו לרבות, אדרבה נוקים קרא דלא יחפוץ לרבות חייבי לאוין בין ליבום בין לחליצה, ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת. ואם תאמר חייבי לאוין למה לי קרא לרבינהו ליבום, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר אחר שמיעט הכתוב חייבי כריתות מן היבום וריבה לחליצה מיבמתו, הוה אמינא דיבום וחליצה כי הדדי נינהו, וכיון שאתה יכול לקיים עשה בחליצה אף חייבי לאוין לא יעלו ליבום אלא לחליצה וכסברא דרבא לקמן, קא משמע לן אם לא יחפוץ האיש.

תו כתב רחמנא ויבמה כלומר ומיותר הוא לדרשה זו ובמאי מוקמי' ליה ומה ראית כלומר כיון שמקרא א' מרבה ומקרא ממעיט מה ראית לדרוש ויבמה לגבי אח הנולד ולמדרש ולקחה לו לאשה לגבי האח המייבמה אדרבה כיון דאיסור אשת אח שלא היה בעולמו חדוש הוא נימא דשריותא לגבי דידיה היא דכל שמצאה בהתר שריא ליה ולגבי יבם החמיר הכתוב מפני שבא להפקיע זיקתו הראשונה ולא חפץ במצוה ותברח ממנו ופרקי מסתברא שדי התירא (וכו') :

אלא מעתה פי' דאע"ג דלנולד לא הותרה כלל מחמת הראשון ומפני יבמתו של שני הוא שהותרה לו ולא חיישי' לאיסור אשת אח הראשון. אחותו מאמו ונשאה אחיו מאביו קודם לידתו נימא דלא תיחול עליה איסור אחותו הואיל ומצא' בהתר לגבי אחיו וכן אשת אחיו מאמו והא ודאי בחדא מינייהו סגי למפרך דתרווייהו חדא היא אלא נקטי להו תרוייהו לגזמי מילתא ואומ' פירכא דאיתא לר"ש מדברי' הרבה שהן אסורין והיה לנו להיתר:

האי איסורא דאית ליה היתרא פי' דאיסור אשת אח הוה ליה התירא לגבי היבם הזה והואיל ואשתרו ליבם לגבי חשבינן ליה ראשון נדח' לגמרי של' יחול על הנולדי' והואיל ואישתרי ליבם אשתרי להאי כיון שמצא' בהתר ולא מצאה באיסור מחמת ראשון אבל איסור אחותו מאמו לא אשתרי כלל לגבי יבם כי היכא דנימא דאשתרי לאידך כי לא הותר לייבם איסור אחות כן פי' בתוס' והוא הנכון ולא כדפרש"י ז"ל:

מתניתין כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת פרש"י ז"ל אפי' צרתה וכ"ש היא ובודאי הכי מוכח בגמ' דמתני' פטורא דצרתה מיירי מדאמרי' כללא לאתויי צרת איילונית וכדרב אשי ומיהו ק"ל דסיפא דקתני איסור מצוה ואיסור קדוש' חוללת ולא מתייבמת בדידה בלחוד מיירי דאלו צרתה מתייבמת שאין צרתה פטורה אלא מערוה וכדנפקא לן מאחות אשה דכתי' בם לצרור וכן פירוש בירוש' בהדיא ובפ"ק לא פטרו צרת סוטה לרב אלא משום דכתיב בה טומאה כעריות ובמחזיר גרושתו אמרי היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת ומשו' טומא' דכתב בההוא דמספקא לן וכיון דכן לא אתו רישא וסיפא בחד גוונא וי"ל דברישא גבי ערוה מצי למכלל באיסו' ערוה אפי' לצרתה שאף היא ערוה היא ויש בה כרת וכדאית' בפ"ק אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה אין צרת' בכלל שלא עשה צרתה כמותה שתהא בא איסור מצוה ואיסור קדושה:

גמרא כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי פי' דכיון דלא חזיא לייבום הויא ליה כאשת אחים שיש לה בנים והויא ליה היא וצרתה ערוה גמורה ולא נקט צרת מחזיר גרושתו דההיא אפי' לר' יוסי בן כפר חולצת אבל קשי' לי אמאי לא נקט נמי צרת סוטה אליבא דרב לפי' רש"י ז"ל שכת' במקומו ומדל' נקטי' אלא מאי דדמי' לט"ו נשים שהם ערוה לייבם ולא לבעל ולאפוקי צרת סוטה שנעשת צרת ערוה ונכתב בה ערוה וטומאה גם לבעל ואחרים פירשו דלא קרי ערוה אלא לאיילונית שלא נראית מעולם ליבם דמגופ' אסור' אבל סוט' שדבר אחר גרם לה לעשותה ערוה ולהעמידה באיסור אשת אח דלא קרי לה ערוה דנרבי לה ממתני' ולאידך לישנא למעוטי צרת איילוני' השתא חשבי' דכללא דמתני' סימנא בעלמא הוא ולא לרבות כלום אלא למעט דכל שאיסורה איסור ערוה בעריות של ט"ו נשים שאינם מחמת אשת אח חשבי' ערוה גמורה לה ולצרתה דדמיא לאחות אשה דכתיב בה לצרור אבל כשהאיסור ערוה שיש בה אינו אלא משום אשת אח דלא חזיא לייבום לא חשיב ערוה לעשות צרתה כמותה ואתא למעוטי צרת איילונית שהיא מותרת ולא חשבי לה צרת ערוה וכ"ש דמעטי צרת סוטה שהיה לה שעת הכושר ונאסרה נעשת ערוה לבעל כמו לייבם ואפשר דבלישנא דכתב דוקא נקט צרת איילונית דאילו צרת סוטה שהיה לה שעת הכושר כיון דטומאה כתיב בה כעריות הרי עשאה הכתוב כערוה דט"ו נשים והאי איפסיקא בפ"ק הלכתא דלא כרב אסי בהדיא ופסקו רבנן ז"ל הלכתא כרב וכדכתיבנא התם אחות היא דמאן אילמא באיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה פגע באחות זקוקתו חדא מינייהו נקט הוא הדין דתיקשי איסור קדושה דהא חייבי לאוין חזו לייבום בביאה ראשונה וכדאמרי' לקמן וקא פגע באחות זקוקתו הקשו בתו' מאי קושיא דדילמ' תנא דמתני' סבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמים ותרצו בזה הרבה והנכון כמו שפי' הר"ם ז"ל דכיון דקתני אחותה משמע דוקא אחותה של ערוה או של איסורי מצוה וקדוש' הא שתי יבמות אחיות כשרות אין אחת מתייבמת וכיון שכן ע"כ ס"ל דיש זיקה או דאיסור לבטל מצות יבמי' ולהכי פרכי' דכיון דהכי ס"ל באיסור מצוה ואיסור קדושה נמי למה מתייבמת אחותה דהא חזיא ליה הא מדאורייתא ופגע באחות זקוקתו דאסור משום זיקה אז מבטל מצוה יבמית שנפטרה היבמה האחת והלכה לה:

אלא אחותה כערוה. וק"ל אדמייתי לה מהאי קושי' תיפוק ליה דמתני' היא בפ"ד אחים אסור בה ומותר באחותה:

איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתייבמות י"ל דטפי ניחא לי' לאכרוחי מסברא ודכוותא בתלמודא אמר רבא כל שאילו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע לא מיקרי הקשה רבי' ז"ל מאי קושי' דהא אע"ג דכי לא מקיים נקרא רשע כי מקיים שפיר מיקרי קדוש שהרי אמרו במדרש למה נסמכה פרשת קדושים לפרשת עריות שכל הפורש מן הערוה נקרא קדוש ותי' דאיהו נקרא קדוש אבל אין ראוי לקרא למצות איסור קדושה דמשמע שאין בה איסור אלא משום דרך קדושה בלבד ומאן דלא מקיים (לא) נקרא רשע ואינו עושה רשעות:

אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לן פירש שלא נקראת איסור קדושה לומר שאין בה אלא דרך קדושה אלא לומר שזו מן הדברים שנאסרו לקדש ישראל במותר להם דלא ליגעו באיסור דאורית' ומיהו מאן דלא עביד הכי עובר על דברי חכמי' ורשע מיקרי:

קפסיק ותני לא שנא מן הארוסין ולא שנא מן הנשואים בשלמא מן הנשואים אין עשה דייבום דוחה ל"ת ועשה פי' ואע"ג שאינם שוים בכל סבי' לן דלא אתי עשה השוה בכל ודחי להו וי"א שכתבו דודאי עשה השוה בכל דחי לא תעשה ועשה דאינם שוים בכל והכא לרוחא דמילתא אמרי לה ויש קצת הוכחה לזה בפ' שני נזירים ויש מקשי' הא נמי תקשי ליה למה חולצת כיון דלא חזיא לייבום הויא לה כחייבי כריתות ומתרצי' דקס"ד דמדרבנן הוא דחולצת גזירה משום חייבי לאוין והנכון דהשתא לא נחית למפרך מידי בחליצה דאפשר הוא דאיכא דסלקה לחליצה ולא לייבום ויבום הוא דקשי' ליה וכי איפרקה כולה מסקנא אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידח' לא תעשה וחדא מינייהו נקט דהוא הדין דקשיא ליה גרושה וממזרת ונתינה וא"ת ואמאי לא ניחא ליה ודילמא מדרבנן הוא דאינה מתייבמ' גזירה אטו חייבי לאוין ועשה י"ל דלא שכיחי חייבי לאוין ועשה דניגמור חייבי לאוין גרידי אמטולייתיהו א"נ דאיהו עיקר טעמא בעי' למידע אם אסרנום לייבום מן התורה או מדרבנן לכן סתם לן קושיי' סתומי:

א"ר גידל א"ר ועלתה יבמתו דיבמתו הוא כתוב מיותר לדרש' כדפרש"י ז"ל:

גרסי' והיא ג"ה ואימא חייבי כריתות נמי כלומ' דיבמתו ריבה כל שאינם עולים ליבום דיעלו לחליצה בין חייבי לאוין בין חייבי כריתות וקשי' לי דטפי הוה עדיף ליה למפרך דדילמא קרא לחייבי כריתות דוקא דקי"ל שאינן עולות ליבום וריבה אותם הכתוב לחליצה אבל חייבי לאוין עולים הם בין לייבום בין לחליצה ותו ק"ל דכי פרקי בהא אמר קרא אם לא יחפוץ אקשי א"ה חייבי לאוין נמי ותמיה לן טובא דהא מקרא דאם לא יחפוץ לא מוכח מי עולה לייבום מי לא עולה אלא דכייל לקרא כי העולה לייבום עולה לחליצה ומי שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה וכיון שכן אם אין משגיחים אנו בקושי' זו על ייתור ביבמתו למה נאמר בחייבי לאוין שלא יעלו לחליצה ולייבום אדרבא כיון שהם עולים לייבום דאתי עשה ודחי ל"ת שיעשו גם לחליצה ואם אנו משגיחין על יתור יבמתו ושמעי' מי' לחייבי לאוין שלא יעלו לייבו' התם תיפוק לן שיעלו לחליצה מיהת ועוד כי פרכי' ומה ראית איבעי לומר דנימ' איפכ' ונדרוש יבמתו לחייבי כריתו' שיעלה לחליצה ונדרוש אם לא יחפוץ לחייבי לאוין שלא יעלו לייבום ולא לחליצה וזה היאך איפשר דכיון דלר' דרשי' יבימתו על חייבי לאוין הרי הן עולים בין לחליצ' בין ליבו' וכדאמרן:

ויש שפירש דלא גרסינן א"ה חייבי כריתות נמי אלא ה"ג א"ה חייבי כריתו' כלומר נוקים קרא בחייבי כריתו בלחוד וכן הגרסא במקצת נוסחאות והא דפרכי' א"ה חייבי לאוין נמי אם עולים לייבו' יעלו לחליצה כדדייק מלא יחפוץ ופרקי דאם כן יבמתו למה לי הרי מקרא א' מרבה לחליצ' שלא במקום ייבם ומקרא א' ממעט חליצה שלא במקום ייבום מוקמיה מיעוט' לחייבי כריתות ורבוי לחייבי לאוין ופרכי' מה ראית לומר דאם לא יחפוץ בא למעט יבימתו לרבות' אדרבא נימא דשניהם לרבות וקרא דיבימתו בחייבי כריתות שאינם עולים לייבום ודאי שיעלו לחליצה ואם לא יחפוץ לרבו' חייבי לאוין בין לייבום בין לחליצה משום דדילמא ממעטי' להו מייבו' מקר' דיבמתו ואתא אם לא יחפוץ ואוקימנא אדינייהו שיעלה לייבום ולחליצה ופרקי מסתברא בחייבי לאוין תפשי בהו קדושין וקרינן ביה יבימתו דאתא למעט ייבום ולאוקומי בחליצה וחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין ליתא זיקה כלל ולא קרי' בהו יבימתו ודרשי' להו מאם לא יחפוץ שלא יעלו לא לייבום ולא לחליצה והפי' הזה יש בו כמה גמגומי' חדא דלישנא דפרכי א"ה חייבי לאוין ודאי משמע שיהא דינם כחייבי כריתות ממש ושלא יעלו לא לייבום ולא לחליצה והדרא קושיא קמייתא לדוכתא ועוד מאי קשיא ליה מה ראי' לומר דנוקים קרא דלא יחפוץ להתיר חייבי לאוין דייבום דהא מאם לא יחפוץ ליכא שום משמעות להביא שום אשה לייבום אלא שבא לתת חליצ' במקו' ייבו' או לסלקה ממי שאינה בן ייבום ועוד דלשון מה ראית בשום מקום אינו בא לחדש ענין שלא דברנו בו אלא לומר שנהפוך את האמור בזה לזה:

והנכון בשמועה זו מה שנראה מפרש"י ז"ל דכולה דרשא דקרא על לקח' את יבימתו סמוך ומעיקרא דרשי מייתורא דיבמתו דיש לך שאינ' עולה לייבום משום דלא קרי' ביה לקחת פי' דלא שייכא בה קיחה בעלמ' שאסור לישא אותה וא"ה עולה לחליצה והיינו חייבי לאוין להכי פרכי דא"ה דיבמתו להאי אתא אפי' חייבי כריתות נמי דלא קרי' בהו לקחת נשמע מהכ' שיהו עולי' לחליצה ונוקים קרא בין לחייבי לאוין בין לחייבי כריתו' דהא שקולי' הם ויבאו שניהם ופרקי' דהא איכא קרא אחרינא דמרבה שכל שאינו עולה לייבום דלא קרי' ביה בעלמא לקחת לא יעלו לחליצה ומרבי' חייבי כריתות ופרכי' שפיר דהא קרא נמי יכול לרבויי חייבי לאוין דכיון דבעלמ' לא קרי' בהו לקתת שאסור לקדשם שלא יעלו אף לחליצה ומהדרי' הא כתב רחמנא יבמתו כלומר דאם כן יבמתו דמיותר מאי דרשי' ביה ופרכי' ומה ראית למידרש חייבי לאוין ואם לא יחפוץ חייבי כריתות שהרי אין באחד מן הכתובים הכרע לזה יותר מזה וה"נ מצי' למימר איפכא ופרקי מסתברא דחייבי לאוין דתפסי בהו קדושי' בעלמא וקרי' בהו בעלמא לקחת בדיעבד דליעבד הכא זיקה קצת להצריכם לחליצה ולא ליפקו בכדי אבל חייבי כריתות בעלמא לא תפסי בהו קדושי' ואפי' בדיעבד לא קרי בהו לקחת דלא תפסי בהו שום זיקה ושירבה אותם הכתוב לפטרם מן החליצה מאם לא יחפוץ והוו להו ג' דינים כל היכא דקרי' בהו לקחת אפי' לכתחלה עולים לייבום ולחליצה כפשטיה דקרא שאין אני קורא בהם לקחת בעלמא ואפי' בדיעבד כגון חייבי כריתות אינם עולים אפי' לחליצה מדוקיי' דאם לא יחפוץ וכי קרי בהו לקחת בדיעבד מיהת ולא לכתחלה כגון חייבי לאוין אין עולי' לייבום ועולי' לחליצה מייתורא דיבמתו וזה מה שפי' רש"י מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי' וקרי' בהו לקחת אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושי' ואפי' דיעבד. הא ייבם ונסב' לאו קיחה היא עכ"ל ויש שהקשה עליו דלמאי ס"ד השתא בחייבי לאוין לאו דמיין לייבום אם בעלו לא קנו והיכי קרינן בהו ולקחה ואפי' דיעבד ואינה קושי' לפי מה שכתבנו דמר"ן ז"ל הק' דכיון דבעלמא קרי' ביה לקחת בדיעבד שפיר איכא למיקרי בה ולקחת למעבד נמי זיקה להצריך חליצה מש"כ בחייבי כריתות דלית בהו שום לקוחי' לא ביבמה ולא בעלמא וכן פי' קצת רבותי' ז"ל ומיהו עדין קשה לפי' זה שהרי לא הזכיר התלמוד בדרשא קמייתא דיבמתו הא דלקחה כלל אלא כולי דריש ליה מייתורא דיבימתו וכדאמרי' מה ת"צ יבמתו. וא"ת ולמה לי דמייתי עלה מהא טעמא דתפסו בהו קדושי' לימא ליה דסברא היא לאוקומי זיקת חליצה בחייבי לאוין דקילי ולמעוטי מחייבי כריתות דחמירי וי"ל דהא לאו טעמא הוא דמאי קולא איכא בחליצה דנמעטינן מחייבי כריתות ומאי מקילנ' בחייבי כריתות כדמצרכי בהו חליצה הא ודאי אידך טעמא דנקטי עדיף טפי וא"ת ולמאי דאסקי' דחייבי לאוין עולין הן מן התורה בין לייבום בין לחליצ' קראי היכי דרשי להו וי"ל דהשתא ודאי הוה מוקמי' ביבמתו בין לחייבי לאוין ועשה דאינהו נמי קרי' בהן לקחת בדיעבד ולמסקנ' מוקמי' לה לחייבי לאוין ועשה בלחוד וקרא דאם לא יחפוץ לחייבי כריתות כדאמרי' השתא לצדדים קתני אבל לא מצי למימר דכלהו באיסור מצוה דבני חליצה וייבום מדאוריית' לדברי הכל דהא בהדיא קתני ברייתא איסור מצוה ואיסור קדושה ומיהו וכו' לעיל:

לענין ביאור זה שאמרו בכאן שדי היתירא אהיתירא ואיסורא אאיסורא פירושו שדי ויבמה דדייקת מיניה איסורא אאשת אחיו שלא היה בעולמו דאסירא ושדי ולקחה דדייקת מיניה היתירא איבמה דעלמא דשריא ומה שהקשו לר' שמעון דקאמר הואיל ומצאה בהיתר כו' אלא מעתה אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו ומת תתיבם דהא אי אמרת איסור אחוה היכן אזל אף אני אומר איסור אשת אח שלא היה בעולמו היכן אזל ותירץ לו האי איסורא דאית ליה היתירא האי איסורא דלית ליה היתירא פירושו איסור אשת אח יש לה היתר לפעמים ואי אתה אוסרה אלא מפני שלא היה בעולמו וכיון שכנסה שמעון שהיה בעולמו אזל ליה איסורא לר' שמעון אבל איסור אחוה לית לה היתירא לעולם ובתוספות פירשו האי איסורא דאית ליה היתירא שאחר שנשאה יבם פקע איסור אשת אח עד שאם גירשה יכול להחזירה ומכיון דפקע לגבי דידיה פקע נמי לגבי אח הנולד והוה ליה אשת אחיו שהיה בעולמו:

המשנה השנית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר כלל אמרו ביבמה כל שהיא אסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת אמר הר"ם פי' איסור ערוה הן ט"ו וצרותיהן וצרות צרותיהן כמו שבארנו וכן איילונית לא חולצת ולא מתיבמת למאמר השם והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת ואשת סריס חמה ואשת אנדרוגינוס לא חולצת ולא מתיבמת לאמרו ומת אחד מהן ובן אין לו מי שהיה ראוי להיות לו בן פרט לאלו שאינן ראויין להיות להם בן וכן אשת גר ואשת עבד משוחרר מפני שאין אחוה לא לגוים ולא לעבדים איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת ואולם עקרה וזקנה או חולצת או מתיבמת ואף אם אינן ראויין לולד וכל אשר לא תחלוץ ולא תתיבם או תחלוץ ולא תתיבם צרתה או חולצת או מתיבמת זולת צרת ערוה וצרות צרותיהן כמו שביארנו:

אמר המאירי כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה ערוה אצל היבם ר"ל מחייבי כריתות או מיתות בית דין כגון בתו או אחותו או אחת מחמש עשרה נשים הנזכרות במשנה לא חולצת ולא מתיבמת ר"ל צרתה שהערוה פוטרת צרתה והרי היא ממילא באיסור אשת אח ואין צריך לומר ערוה עצמה:

וכל שהיבמה איסור מצוה אצל היבם ר"ל שניות שמדברי סופרים והוא קורא להם איסור מצוה מפני שמצוה לשמוע דברי חכמים או איסור קדושה ר"ל מחייבי לאוין חולצת ולא מתיבמת ר"ל היבמה עצמה שמאחר שאף חייבי לאוין קדושין תופסין בהן הרי הן בנות חליצה ויבום אלא שגזרו ביבום משום ביאה שניה שכבר נתקיימה מצות יבום והויא לה בתר הכי ביאת איסור ומכל מקום צרותיהן של אלו מתיבמות שאין צרה פטורה אלא צרה שמצד ערוה ואפילו איסור חכמים אין כאן זו היא שיטתנו ואף בתלמוד המערב אמרו כן להדיא ומכל מקום יש פוסקין שאף צרותיהן חולצות ולא מתיבמות וממה שאמרו למטה שביאת איסור מצוה ואיסור קדושה או חליצתה פוטרת צרה ואם צרותיהן מותרות ביבום הא קיימא לן דחליצה פסולה לא פטרה צרה דאלימא זיקה דידה ולדעתם זו שבתלמוד המערב שאמרו צרת שניה חולצת או מתיבמת ר' נחמיה היא שסובר שאף חליצה פסולה פוטרת ואין הלכה כן:

אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת פי' כבר ביארנו שכל שנזדקקו שתי נשים קרובות זו לזו לפני יבם שאינן מתיבמות מפני שהזקוקה כעין ארוסה וכל אחת אצל היבם קרובת זקוקתו ואומר עכשו שאחותה של ערוה שהיא יבמתה ר"ל נשואה לאח האחר עד שהיא ואחותה שתי יבמות הבאות משני בתים והאחת ערוה לזה היבם מותר באחותה ואין כאן אחות זקוקתו שהרי האחרת ערוה עליו ואינה זקוקתו כלל מעתה שתי אחיות נשואות לשני אחים ומתו שניהם ולהם אח שלישי ונזדקקו שתיהן לפניו אם האחת ערוה עליו כגון שהיתה חמותו הרי זה מותר באחותה ואינה קרויה אחות זקוקתו אבל אם היתה האחת עליו איסור מצוה או קדושה הואיל וקדושין תופסין בהן זקוקה היא ואחותה אחות זקוקתו שכל חייבי לאוין בני יבום נינהו דאתי עשה דיבום ודחי לא תעשה אלא שמביאה ראשונה ואילך שנתקימה מצות יבום עומדת באיסור וחייב להוציאה בגט ושמא תאמר היאך עשה זה דוחה לא תעשה והרי איפשר לקיים העשה בחליצה אין זה כלום שחליצה מצוה אחרת היא ובמקום יבום לא נחשבה ומתוך כך גזרו חכמים שלא יתיבמו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אלא יחלצו ועכשו מפרש איסור מצוה עריות שמדברי סופרים והם השניות איסור קדושה חייבי לאוין והם אלמנה לכהן גדול או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שעבר אחיו ונשאן וכן ממזרת ונתינה לישראל או בת ישראל לנתין ולממזר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

צרת אילונית כבר ביארנו לעיל י"ב ב' שמותרת ולענין ביאור זה שהוזכרה כאן להיתר יותר מצרת סוטה וצרת מחזיר גרושתו שמותרת גם כן משום רישא נקט לה דהוה מרבה לה לאיסורא וכדקאמר לאיתויי צרת אילונית וכדרב אשי וההוא ודאי צרת אילונית משום דהויא לה צרת ערוה שהרי אילונית הואיל ואינה בת יבום הויא לה אשת אח שלא במקום מצוה ובתוספות האריכו בה הרבה:

וכן לענין ביאור זה שאמרו אחותה דמאן אילימא דאיסור מצוה ר"ל ודאיסור קדושה והא כיון דמדאוריתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו:

יש שואלים היאך הדבר פשוט לו כל כך להקשות ממנה ושמא תנא דמתניתין סבר אין זיקה ומכל מקום אינה קושיא דאיהו אליבא דהלכתא קא מקשי ועוד דתנא דמתניתין על כרחין יש זיקה סבירא ליה מדנקט אחותה דאיסור דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אפילו שתיהן של היתר מיבם לאי זו שירצה אלא ודאי יש זיקה ואם כן קשיא ואוקמה באחותה דערוה על הדרך שביארנו במשנתנו:

א) ואע"ג דלקמן אצטריך קרא לקטן למימר שתגדלנו שמא מיניה ילפינן בעלמא א"נ שאני קטן דאינו בר הקמת שם כלל בעודנו קטן אבל אותה הבתולה לאחר ביאה ראשונה איכא בה הקמת שם. וא"ת היכי קאמר בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. הא ודאי יש לנו לומר דהכא דחי ל"ת ועשה אע"ג דבעלמא לא דחי משום דהוי לאו שאינו שוה בכל. וי"ל דפריך הכי אפי' אי אמרינן דאין חלוק בין לאו השוה בכל ללאו שאינו שוה בכל (מ"מ) ולא תקשי לך מידי מן הנשואין מ"מ תקשי לך מן האירוסין דיבא עשה וידחה ל"ת:

ומשני רבי רחמנא יבמתו. וא"ת א"כ מנלן דחייבי לאוין גרידי דלא מייבמה נוקי יבמתו בלאו ועשה וחייבי לאוין גרידי עדיין לא שמעינן וי"ל דמסתבר דאתא יבמתו לחדש ולאסור ליבם ואי לחייבי לאוין ועשה לא אצטריך דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א) וא"כ אתא לאסור חייבי לאוין גרידי מיבום. וא"ת ונימא דחייבי לאוין ועשה אפי' חליצה לא צריכי ותפטר ונוקי יבמתו דמשמע דחליצה [מיהו צריך] בחייבי לאוין גרידי די"ל דסברא הוא לאוקמי יבמתו בכל הנך דתפסי בהו קדושי:

ואר"י ב"ח לומר שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי נימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים ותבעי חליצה שאני התם כתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו א"ה ה"נ הא כתיבי רחמנא ויבמה ומה ראית מסתברא שדי איתרא דולקחה לו לאשה בהיתרא דכל מייבם אשת אחיו שאין זה שום איסור למידרש דלא תבעי חליצה בהיתרא היכא דכולה מילתא היתר כגון מייבם א"א ושדי איסורא ביבמה למידרש עדיין יבומין הראשונים עליו אאיסורא היכא דאיכא צד איסור כמו א"א שלא הי' בעולמו:

ואמרי' א"א שלא הי' בעולמו היכא כתיבי, פי' לאיסורא, אר"י דא"ק כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לא"א שלא הי' בעולמו, יחדיו המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם, פי' הראוים לירש זא"ז פי' אחר שחולקים נחלה א' ואין הלכה כר"ש דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והלכך לא מבעי נולד ואח"כ יבם אלא אפי' יבם ואח"כ נולד אסורי' כרבנן:

מתניתין כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ול אמתיבמת אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת איסור מצוה שניות מדברי סופרים, איסוק קדושה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר פי' כל יבמה שהיא אסורה לו איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת לא היא ולא צרתה כדאמר בפ"ק שאם היא אסורה ליבם כ"ש צרתה, איסור מצוה כגון שני' שהוא מדרבנן או א' איסור קדושה שהן חייבי לאוין חולצות דאין איסור חזק להפקיע זיקתה לגמרי דקדושין תופסין בחייבי לאוין ואנן בעינן דומיא דאחות אשה שהוא בכרת ולא תפסי בה קדושין, ולא מתיבמות מפני האיסור שבה ואם היבמה היא אחות ערוה גם יבמתו או חולצת או מתיבמת, כגון ראובן ושמעון שהיו נשואים שתי אחיות ומתו ונפלו ב' לפני לוי והיתה א' מהן ללוי איסור ערוה כגון שהיתה אחותו או כלתו מותרת ליבם אחותה דהשתא אינה רחל אחות זקוקתו שהרי לאה היא ערוה ואינה זקוקה לו ויוצאת בלא כלום, הלכך רחל אחותה או חולצת או מתיבמת, אלמנה לכ"ג שמת אחיו ההדיוט ונפלה אלמנתו לפניו גרושה וחלוצה כ"ה שעבר אחיו המת ונשא גרושה או חלוצה וכשמת בלי בנים צריכה חליצה שהרי קדושין תפסין בח"ל, אלב יבמוי לא משום שאסורה לו משום דהוה כהן ולא יפטורי בלא כלום לא, דלא אלים להו דכהן למיפטרי' דילפי' מאחות אשה בפ"ק:

ואמרי אחותה שהיא יבמתו דמאן, אי לימא אחותה דאיסור מצוה ואיסור קדושה כיון דמדאורייתא רמיא קמי' קא פקע באחות זקוקתו' אלא אחותה דאיסור ערוה:

איסור מצוה שניות מדברי סופרים ואמאי קרי להו איסור מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים איסור קדושה דכתי' קדשים יהיו לא':

קא פסיק ותני אלמנה לכ"ג ל"ש מן הנישואים ל"ש מן האירוסין, בשלמא מן הנישואין עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת אר"ל א"ר א"ק ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו ומה ת"ל יבמתו אלא יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזוהי זו חייבי לאוין ואימא חיובי כריתות א"ק ואם לא יחפץ הא חפץ יבם וכל העולה יבום עולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזוהי זו חייבי לאון ואימא חיובי כריתות א"ק ואם לא יחפץ הא חפץ יבם וכל העולה יבום עולה לחליצה א"ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו מה ראית מסתברא ת"ל תפסי בהן קדושין ח"כ לא תפסי בהו קדושין:

מתיב רבא איסור מצוה ואיסור קדושה בא עלי' או שחלץ לה נפטרה צרתה, פי' ואי מדאורייתא אסורה ליבם כדילפי' מיבמתו הכי פטרה ביאתה צרתה אפי' היא גופא לא תפטר ואסיק רבא גזירה ביאה ראשונה דאית בה מצוה אטו ביאה שני' דדלית בה מצוה, פי' מדאורייתא אסורה ליבם כדילפי' מיבמתו הכי פטרה ביאתה צרתה אפי' היא גופא לא תפטר ואסיק רבא גזירה ביאה ראשונה דאית בה מצוה אטו ביאה שני' דלית בה מצוה, פי' מדאורייתא שרי ח"ל ליבמה דאתי עשה ודחי את ל"ת אלא הא דתנן דכל ח"ל אינן מתיבמות גזירה ביאה ראשונה דאיכא מצוה אטו ביאה שני' דליכא מצוה, תנ"ה אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימן בביאה שני' ואע"ג דכל ח"ל מדאורייתא בני יבום נינהו וקרינהו בהו אם חפץ יבם אפ"ה איצטריך לן דרשא דרב גידל מיבמתו לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת מדאורייתא בני יבום נינהו וקרינהו בהו הא אם חפץ יבם אפ"ה איצטריך לן דרשא דרב גידל מיבמתו לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת ומדאורייתא לאו יבום היא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וה"א דלא תחלוץ קמ"ל יבמתו, ואע"ג דח"ל אפשר בחליצה ואל לידחי עשה את ל"ת ועשה חליצה במקום יבום לוא מצוה היא והלכך אתי עשה ודחי את ל"ת אי לאו גזירה:

תוס' בד"ה א"ה חייבי לאוין נמי פי' כיון דאין עולין לייבום לא יעלו לחליצה ותימה כו' עכ"ל ביאור דבריהם דלפי פירוש זה דגם המקשה סבר בחייבי לאוין דאין עולין לייבום יפול בו התימה דכיון דמהסברא עולה לייבום דעשה דוחה ל"ת גרידא ע"כ הא דסבר המקשה דאין עולה הוא מקרא דיבמתו וא"כ מהתם נמי שמעינן דעולה לחליצה אבל לפי מה דבעו התוס' לפרש דה"פ א"ה חייבי לאוין נמי נשוה חליצה וייבום מהאי קרא איכא למימר דסבר המקשה דיבמתו לא אתא כלל לחייבי לאוין ושפיר נשוה חליצה וייבום דעולה מהאי קרא והמתרץ השיב דא"כ יבמתו דכתב רחמנא למאי אתא:

תד"ה לאתויי צרת איילונית כו' והא דלא קאמר לאתויי צרת סוטה כו' עכ"ל וכן לאיכא דאמרי למעוטי איילונית כו' צ"ל כן דאתי המיעוט לאיילונית דדמי לעריות שמודר המ"ל ללישנא לאתויי צרת ממאנת וללישנא למעוט צרת ממאנת ובריש מכילתין נמי משוה להו דקאמר למעוטי דרב ודרב אסי אלא דהכא חדא מינייהו נקט ודו"ק:

בד"ה יבא עשה כו' דאל"כ תקשה היאך קטנה כו' אע"פ שאינה מתעברת כו' עכ"ל ולולי דבריהם אין ראייתם זאת מכרעת דהתם אע"ג דבביאה זו לא תתעבר מ"מ תבא אחר כך לידי כך בשהגדיל ותגדלנו ובביאה כדרכה שאחר כך משא"כ הכא שגם אחר כך לא תבא לידי הקמת שם כיון דביאה שניה אסורה ודו"ק:

קדש עצמך במותר לך כו'. דזה ודאי נקרא קדוש כמ"ש בנזיר קדוש יהיה גו' ע"ש שהזיר עצמו מדבר המותר וק"ל:

גמ' ותיבעי לך חליצה כו'. נ"ב נ"ל לפי גירסא זו פריך ב' קושיות חדא למה מחזיר נימא מצוה רמיא רחמנא כו' ועוד תיבעי חליצה ודו"ק:

גמרא האי איסורא דאית ליה התירא. נל"פ דאיסור אשת אח מאב התירה התורה במקום מצות יבום רק בשלהב"ע אמרה תורה דליכא מצות יבום לכן ממילא קמה עליה באיסור אשת אח ועתה כשנפלה מאחיו השני שהיה בעולמו דאיכא מצות יבום הרי היא דוחה איסור דאשת אח ול"ל דתיאסר משום דעתה עליה שני פעמים איסורי אשת אח דא"כ ליתסר נמי כל יבמה שנפלה שתי פעמים ונכון בעז"ה:

במשנה כל שאיסורה איסור ערוה כו'. כצ"ל וכ"נ להדיא מתד"ה לאתויי וכ"מ בגמרא שם וכן העתיק רש"י לעיל (ט א) ד"ה והרי:

שם איסור מצוה כו' חולצת ול"מ. בס' חוסן ישועות בר"מ האריך להוכיח דצרת א"מ ג"כ ל"מ והוא נגד גדולי הפוסקים עמודי הוראה וגם נגד מס' ד"א ומה שדחה ראיית היש"ש ממתניתין דלפנינו מדלא תני גבי א"מ שאיסורה כמו גבי ערוה שפי' התוס' דהיינו הצרה משמע דאיירי דוקא בא"מ עצמה אבל צרתה מתייבמת ג"כ והרב הנזכר כ' דתיבת שאיסורה מושך עצמו ואחר עמו ע"ש ותמוה דלפ"ז גם איסור קדושה דהיינו ח"ל אסורה הצרה להתייבם וזה ודאי אינו דלכ"ע ח"ל צרתן מתייבמת כמש"כ המחבר בעצמו ומה שהביא המחבר ראיה לשיטתו מהתוספתא דאיתא שם דבאשה שיש בה קדושין צרותיהן חול"מ ופי' הוא דהכוונה על שניות דח"ל הצרות מתייבמות ג"כ פירושו דוחק גדול אבל נראה יותר גי' הגר"א ז"ל בא"ע סי' קע"ד סק"ב צרותיהן חולצות או מתייבמות וגירסתו זאת נעלמה ג"כ מהמחבר פי' החדש על התוספתא ומה שהביא עוד מהתוספתא גבי מתניתין דשש עריות חמורות דקתני נשאו לאחיו שלא בעבירה צרותיהן פטורות ופי' דהכוונה הוא על שניות דקדושין תופסין בהן ופטורות מן היבום דא ודאי טעותא היא חדא היאך קרי להו שלא בעבירה וזאת שנית דלשון פטורות משמע אף מן החליצה ובירושלמי הלכה א' וה' מייתי לה להדיא פטורות מן החליצה ומן היבום אבל נעלם ממנו שבירושלמי שם הלכה א' מסיים אחריה ומכולן אין לך אלא אמו אנוסת אביו כו' ע"ש ומה שהקשה מ"ש מהא דאסור בצרת קרובת חלוצתו (ה"ל להקשות ג"כ מצרת אחות זקוקתו דפשיטא ליה להש"ס לקמן (כז) דאסורה ואפי' לתירוצא דר"א שם מדמקשה שם אדר"א בר ממל א"ה יבומי נמי כו' משמע דלר"א ניחא וכ"נ מפרש"י שם ברה"ע וכן מתד"ה אחריו ודלא כדמשמע קצת מפרש"י שם דלר"א מותרת אפי' להתייבם וכמו שהעירותי שם בדבריו ע"ש. ומצאתי להרשב"א שהעיר עליו בזה) אבל לק"מ דאנן דוקא בשניות אמרי' דצרותיהן מותרות ואחות חלוצה (וזקוקה) אינן בכללן דהרי לא חשבן בהדי שניות לקמן וכי פריך שם (כא ב) מאי שייר כו' לא משני דשייר אותן וכן מר בריה דרבנא דעמד למנין שם לא הכניסן במנין. ואין דנין דברי סופרים מד"ס (ידים פ"ג מ"ב) וראיה דקרובת חלוצתו חמירא משניה דהא מבואר בר"פ ד' אחין דקרובת חלוצתו אי חלץ לה מיקריא חליצה פסולה ואינה פוטרת צרתה ובשניה תניא לקמן (בע"ב) דבחליצתה נפטרה צרתה ועי' לקמן (כו ב) תד"ה חליצה ונ"ל ראיה דצרת שניה מתייבמת מהא דלקמן (צו ב) במשנה וכפי פי' התוס' (בדף לב א) בד"ה מדרבנן ע"ש וענ"ל ראיה מהא דפריך לקמן (ר"ד כט) אחותה מא"ל ע"ש וא"ת דגזרו בצרת שניה אטו צרת ערוה נימא נמי דגזרינן אחות שניה אטו אחות ערוה אלא ודאי דל"ג אלא על השניה עצמה משום ערוה אבל לא על צרתה וה"נ על אחותה לא ה"ל למיגזר ולכן פריך שפיר ועמש"כ לקמן (קח ב) בס"ד:

גמרא אילימא דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא כו'. עי' לקמן (כו) במשנה כ"ח ובגמרא (כח ב) ובמשנה שם:

שם פיסקא איסור קדושה כו' ואמאי ק"ל איסור קדושה דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם. ק"ל הא לפי המסקנא לקמן לא קאי קדושים יהיו על איסור אלמנה לכ"ג וכמש"כ התוס' בב"מ (ל א) ד"ה הא דלא קאי רק אמאי דכתוב באותה פרשה ולדעת רש"י לקמן (פד א) ד"ה והא כוליה לא קאי נמי על גרושה לכהן הדיוט והתוס' שם חלקו עליו וכשיטתם בב"מ דקאי על כל הכתוב באותה פרשה ונ"ל ראיה לשיטת התוס' מלקמן (בע"ב) אלא א"ר גזירה אלמנה מהא"ר כו' ממזרת כו' מא"ל ולא פריך מגרושה כו' לכ"ה דאף מן הנשואין דנעשה חללה ג"כ וחלה על איסור גרושה כדאיתא קדושין (עז ב) מ"מ עשה דיבום דחי להו כדמשמע בתוס' פסחים (מז ב) ד"ה כתישה וכמו שהערותי שם אולם יש לחלק דשם א"ע על הב' לאוין בב"א אבל הכא כשיבא עליה יהי' עובר על הב' לאוין דגרושה וחללה בב"א ונ"ל דע"כ לא כתבו התוס' שם אלא לרבה (דאזלא הסוגיא שם אליבי') דס"ל אין חילוק מלאכות ליו"ט ולכן לא נחשבו אלא ללאו אחד ועמש"כ בזה בנזיר (מא ב) בתד"ה ואי כתב בס"ד ועי' בתוי"ט ואנכי תמה על הפוסקים שלא הביאו מחלוקת רש"י והתוס' בהא דגרושה כו' לכ"ה אי קאי עלייהו הא דקדושים יהיו (בא"ע סי' קע"ד) דנ"מ לענין אם בעלו קנו או לא:

שם קפסיק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מהאירוסין. בריש כתובות דתנן ואלמנה ליום החמישי הביא התור"ע מהירושלמי דדוקא בעולה אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה נשאת בד' וכש"כ מן האירוסין וכן שם (נז א) במשנה ולאלמנה ל' יום כתב הרמב"ם בחבורו וש"פ דדוקא בעולה ואולי י"ל דלפי דתני שם ושם קודם בתולה ומשמע דאלמנה היא הפוכה דהיינו בעולה וכ"מ מלשון הר"ן שם בפ' אע"פ אבל לכאורה בהך דפ' אע"פ ה"נ דגם נכנסה לחופה ול"נ דיה בל"י לפי הטעם שכתב רש"י שכבר יש בידה וצ"ע על הפוסקים שכ' בעולה אבל נראה דהכא דפריך קפסיק כו' הוא מטעם שכתבתי בס"ד בגיטין (כו ב) ע"ש:

רש"י ד"ה גרושה. שעבר אחיו המת כו'. וכ"צ לפרש לדברי התוס' לקמן (כב א) בד"ה מי כו' בב"י לנתין וממזר ולעיל (י) אמרי' דאי לא קתני וגם הכא דומיא דאיסור ערוה תני דע"כ לאחיו המת לא היתה ערוה לכן נלע"ד לפרש שאחיו המת היה חלל והא דתני ב"י לנתין אגב ממזר תני ליה עי' תוס' ר"פ אלו נערות:

רש"י ד"ה קדש עצמך. לעמוד ולהזהר. כצ"ל:

רש"י ד"ה יש לך יבמה. דאם כתב ואם לא יחפוץ כו'. כצ"ל:

תד"ה לאתויי. דמשמע שאיסורה בא מחמת ערוה דהיינו הצרה. לפ"ז אינו מכוון לשון הגמרא הוא דאסירה צרתה דתיבת צרתה מיותרת כיון דבה איירינן:

א"ל רבא וכל שאינו כו' נ"ב כיוצא בה אמר נדה די"ב א׳:

כָּל הַמְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים נִקְרָא קָדוֹשׁ. נראה לי בס"ד הטעם כי מצות דרבנן הם ביסוד הנקרא יוסף הצדיק [365] שהוא מספר שס"ה והמקיים דברי חכמים נקרא אדם כמו שאמרו (שבת קיב:) 'אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם' ופירשו הכונה אם נראה בעינינו החכמים הראשונים כמלאכים לשמוע ולקיים דבריהם אז אנו חשובין בני אדם. ואם תוסיף מספר אדם [45] על שס"ה יעלה מספר קדוש [410] לכך המקיים דברי חכמים נקרא קדוש!

מתני' חולצת ולא מתייבמת. עיין בר"ש פ"ב דחלה:

בגמרא נעשית כאשתו לכל דבר: והכי אמרינן לקמן (דף ל"ט), אכן מה שכתב רש"י שם לפי המסקנא דויבמה אתיא או לכדרבי או ליבום בע"כ ק"ל דהא ע"כ אליבי' דרבנן דר"ש איירי התם מדאמר דה"א עדיין ייבומי הראשונים עלי' בחליצה אין בגט לא והרי לפ"ז שפיר צריך ויבמה להך דרשא דרבנן דהכא דנישואין הראשונים עלי' וצ"ע:

שם ושדי איסורא אאיסורא: פי' רש"י בזה לפענ"ד דחוק קצת דהא אהך דבר גופא קיימינן השתא אי איכא איסורא דא"א שלא הי' בעולמו הכא וכמו כן היינו נוכל לומר אפכא שנקרא איסורא הא דלא מותרת בלא חליצה ונאמר דשדי איסורא אאיסורא, ולולא דמסתפינא הייתי מפרש דשדי היתירא דולקחה אהיתרא אשעת היתר שלה דהיינו לאחר שגירשה דליכא עוד איסור דאשת איש ומותרת לעלמא ושדי איסורא דויבמה אשעת לקוחין שלה שבלאו הכי אסורה לעלמא מטעם אשת איש ולכן כשמת אף דעתה אזיל איסור אשת איש מכ"מ לא אמרינן בא ומצאה בהיתר דבשעת לידתו היתה עלי' זיקת ייבומי הראשון:

שם לאתויי צרת אילונית וכדרב אסי: ק"ל לפי מה דאמרינן לעיל (דף ג') למעוטי דרב ודרב אסי א"כ מתניתן דהכא היכי מוקמינן לי' אי כלישנא קמא לאתויי דרב אסי א"כ סתרי תרי סתמי אהדדי דמסתמא דלעיל ממעטינן דר"א ובפרט דלפי מש"כ התוס' מתניתן דהכא אפרקין דלעיל קאי והוי כמו רישא וסיפא דסתרי אהדדי ואי כלישנא בתרא למעוטי דרב אם לא מצרכינן מתניתן דהכא דממתניתן דלעיל כבר שמעינן הכי, וגם א"ל לרבויי' צרת סוטה או מחזיר גרושתו דלפי מה שכתבו התוספ' לא שייך לרבוי' הני ממתניתן דלא דמיא לאיסור ערוה, וי"ל דלעולם כלישנא בתרא ס"ל ולא לצרת איילונית אלא למעוטי צרת מחזיר גרושתו לפי מש"כ הרשב"א דלמעוטי שפיר י"ל גם צרת סוטה דכש"כ דשייך למעוטי כיון דאינן ערוה רק דכתב דהגמרא לא רצה לומר למעוטי צ"ס משום דפסקינן כרב ולסוגיא דלעיל ג"כ א"ל כן דהא ממעטינן דרב מלעיל אבל צרת מ"ג שפיר י"ל דממעטינן מהכא, ולא ידעתי למה שביק הרשב"א צרת מ"ג דבזה לא שייך תירוצו והוי מצי למימר בגמרא למעוטי צרת מ"ג:

שם דכתיב קדושים יהיו: עיין בתוספת י"ט שהקשה בממזרת ונתינה היכי כתיב קדושה והניח בצ"ע, ולענ"ד לפי סוגיא דלקמן א"ש דהא מסקינן דבכל מצות התורה כתיב קדושה דוהתקדשתם רק דלע' לא חשבינן לי' אכן לענין כהן דאיירי בתחלה נקט קרא דקדושים יהי' דכתיב בגופי' וגם לר' יהודה דקרי לי' איסור מצוה משום דכתיב אלה המצות ל"ק מממזר ונתין דגם במשנה תורה בפ' כי תבא קרי מצותיו אשר אנכי מצוך היום לכל מצות שבמשנה תורה ונתין וממזר במשנה תורה כתיבי לא תתחתן בפ' ואתחנן וממזר בכי תצא:

שם בשלמא מן הנישואין ע' ול"ת: בתוספ' הרא"ש הקשה אמאי לא דחי כיון דע' אינה שו' בכל נילף ממצורע דדחי ע' דגלוח לע' ול"ת משום דאין שו' בכל, ותירץ דע' וכה"ג מקרי שו' בכל כיון דנוהג גם בנשים, ועוד תירץ דשאני ע' דמצורע דחמיר משום שלום בית ע"ש וכ"כ גם התוספ' לעיל (דף ה') ובב"מ (דף ל'), ומזה הקשה השער המלך (בה' יבום פ"ו) אמה שכתבו התוספ' במכות (דף ט"ו) אמה דאמרינן שם אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר וז"ל וליכא למימר דאתי ע' ודחי ל"ת וע' שאינה שו' בכל דהא אי אמרה לא בעינא מי איתא לע' כלל עכ"ל, והקשה דממנ"פ לא מקשו התוספ' אי ס"ל כתירוץ קמא דיבמות דע' דכהן חשיב שו' בכל כיון דהאשה עושה האיסור כמו האיש פשיטא דלא קשה קושיתם במכות שהרי ל"ת וע' דגרושה שו' בכל ואי ס"ל כתירוץ י"מ דלא ילפינן ממצורע דשאני מצורע דחמיר משום שלום בית הרי ג"כ לא קשה קושיתם שלתירוץ זה לא אמרינן דע' דוחה ל"ת וע' שאינה שו' בכל והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל ע"פ מה שראיתי בר"ן בסנהדרין (דף י"ח) שהביא עוד תירוץ אחר אקושית התוספ' והרא"ש דכאן שכתב וז"ל אבל בתוספ' ז"ל הוקשו להם למה אמרו כאן שאין ע' דוחה ל"ת וע' שהרי הע' אינה שו' בכל, ומתרצים וסוברים דע' דיבמה לא מקרי ע' השו' בכל מפני שהמלך אינו מיבם עכ"ל, ולפ"ז י"ל דאליבי' שיטה זו אזיל ג"כ דבורם דמכות שהרי לתירוץ זה לא חשבינן שו' בכל אף ששו' בנשים וגם לא אמרינן דלא ילפינן ממצורע משום דחמיר. והנה מה שלא ניחא להו להתוספ' ביבמות וב"מ בהתירוץ שכתב הר"ן י"ל דלכאורה נסתפקתי במלך דאמרינן לא חולץ ולא מייבם אי אמרינן דיבמתו מותרת לשוק בשאין שם אח אלא הוא או לא, שוב ראיתי שהדבר מפורש ברמב"ם (הל' מלכים פ"ב) שכתב שתשב לעולם בזיקתה ויש לחקור מ"ש מחייבי כריתות שלא אשמעינן מקרא רק דאסורה להתייבם ומדלא עולה ליבום ג"כ אינה עולה לחליצה אבל לא אשמעינן דגם לאו דלא תהי' לאיש זר ליכא בה ואעפ"כ אמרינן מדלית בה יבום וחליצה ממילא אין כאן זיקה וא"כ למה אמרינן במלך דיש בה זיקה וצריך לחלק דבשלמא ערו' היא מצד עצמה אינה ראוי' לייבום אבל ביבמת מלך ראוי' רק הוא מפני כבודו אינו יכול לייבם וכיון שאפשר לבא חיוב כשיעבור מנשיאותו דאז דינו כהדיוט כדאמרינן בהוריות (פ' ב') לכן לא אזיל בה לאו דלא תהי' לאיש זר ולכן י"ל דלא מקרי ג"כ ט' דיבום אינה שו' בכל דזה לא שייך רק אם באיש א' או אנשים הרבה לא תנהוג מצו' כזה לעולם משא"כ במלך שאפשר לבא לידי מצו' זה אם יעבור מנשיאותו ולא דמי לאחות אשה דאינה מתייבמת אפילו מתה אשתו מטעם דכל יבמה שאין אני קורא בה בשע' נפילה יבמה יבא עלי' ה"ז כא"א שיש לה בנים כדאמרינן לקמן (דף ל"ב) דהתם היא אינה ראוי' אבל במלך שפיר קרינן בה מצד עצמה יבמה ובא עלי' ועדיין צ"ע: א"נ י"ל דמשום אחד מכלל ישראל שאין נוהג בו המצו' לא מקרי אינה שו' בכל:

שם יבא ע' וידחה ל"ת: ראיתי בשו"ת הרשב"א (סי' י"ח) שהביא תשובה שהשיב הרב רבי יוסף אבן פלט להראב"ד וכתוב שם ואין מברכים על מצו' שעיקרה אינה מצו' כגון חליצה ויבום שהעיקר משום פרי' ורבי' והיא אינה מצו' על פרי' ורבי' עכ"ל, ומזה נראה שדעתו דמצות יבום אינה רק על הבעל ולא על האשה שאינה רק משום פו"ר והיא אינה מצו' על זה ולכן קאמר דאינה מברכת על החליצה דחליצה היא משום יבום ויבום אין בה וכן ביאר דעתו ג"כ בברכי יוסף י"ד (סי' של"ה) והביא שם התשובה הנ"ל הועתק' באבודרהם שכתוב שם בפי' כן שהאשה אינה מצו' על מצות יבום, ולענ"ד יש להוכיח שדעת התוספ' והראשונים אינה כן שהרי הקשו אקושית הש"ס דהכא דאלמנה מן הנישואין מי ניחא הרי הוי בכה"ג ל"ת ועשה שאינה שו' בכל ונדחה מפני ע' וכמו שהבאתי לעיל בשמם ואי ס"ד דיבום אין מצו' בנשים א"כ ע' דיבום גופא הוי אינה שו' בכל כיון דאינה בנשים ואיך ס"ד דידחה ע' ול"ת מפני דקיל שאינה שו' בכל אע"כ דדעתם דעשה דיבום הוי באשה ג"כ, ולכאורה יש להביא ראי' לשיטה זו מסוגיא דלפנינו דאי ס"ד דאין ע' דיבום נוהג בה מאי פריך דיבא ע' וידחה ל"ת דלמא אסור משום דידה וכמו שתרצו התוספ' בפסחים (דף פ"ח) אמה שהקשו שם דליתי ע' דפרו ורבו ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש דמשום דידה לא דחי כיון דבה ליכא ע' ע"ש, והנה יקשה ג"כ הכי אמה דאמרינן לעיל (דף ג') דאצטריך עלי' למיסר יבום בעריות משום דה"א דעשה דוחה ל"ת שי"ב כרת ואיך ס"ד כן הא לא דחי משום דידה ואכתי עלי' ל"ל, אבל באמת זה יש ליישב דהא קטנה מתייבמת לכ"ע מדאורייתא וכמו שכתבו התוספ' הכא ובקטנה ליכא איסור ערו' בה דלהזהיר גדולים על הקטנים ליכא רק בטומאת כהן ודם ושרצים כדאמרינן לקמן (דף קי"ד) ולכן שפיר אצטריך עלי' דלא ליבם קטנה שהיא ערו' עליו דבו יש חיוב ג"כ בערו' קטנה מבת ג' שנים וי"א ולמעלה כדאמרינן נדה (דף מ"ד) ומשום דידה לא שייך איסור, אכן אהכא קשה דליכא לאוקמי' בקטנה שהרי קטנה אסורה לכה"ג כדיליף לקמן (דף ס"א) מאשה וכן פסק גם הרמב"ם (הל' א"ב פ' י"ז) ולכן ממה נפשך לא מקשה מידי דמן האירוסין יבא ע' וידחה ל"ת דאי קטנה היא א"כ גם באלמנה מן האירוסין איכא ע' ול"ת דגם קטנה היא בעשה כמו בעולה דכמו דמממעטינן בעולה מבתולה ממעטינן קטנה מאשה ואם גדולה היא א"כ דלמא לא דחי משום דידה: הן אמת שלכאורה נראה שאין הסברא פשוטה כ"כ דאם אין בה העשה שגם בו לא ידחה שהרי בכתובות (דף מ') מקשה באונס שיבא ע' וידחה ל"ת ומתרץ דאי אמרה לא בעינא ליכא ע' כלל ופירשו התוספ' ישנים שם דכיון דיכולה לומר לא בעינא א"כ ליכא בה עשה ומשום דידה לא דחי, אכן רש"י והתוספ' שם לא פירשו כן ע"ש, וא"כ מדלא מתרץ באמת הכי משמע דשייך דחיי' אפילו אין בה ע', אבל לפי דברינו אין ראי' משם דיש פלוגתא בזה דודאי הסברא נותנת כן דלא אמרינן לה לעבור על ל"ת משום קיום עשה דידי' ומה דלא תירץ שם כן משום דאכתי יקשה דכל זמן שהיא קטנה יהי' רשאי לקיימה דבו ע' דוחה ל"ת ובה ליכא איסור ולכן ניחא לי' לתרץ אי אמרה לא בעינא דזה שייך גם גבי קטנה דהיינו לרבנן דס"ל דקטנה יש לה קנס א"כ פרשה דאונס איירי בקטנה ג"כ ופסקינן כוותייהו ולכן שפיר קשה אשיטה שהביא הרשב"א בתשובה דאין בה מצות יבום מה פריך הכא דידחה ע' לל"ת דלמא אינה מתייבמת משום דידה, ולענ"ד י"ל בזה ע"פ מה דאמרינן לקמן (דף פ"ד) לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ומפרש דכל היכי דהוא לא מוזהר היא לא מזדהרא ע"ש ולכן כיון דבו ליכא איסור מטעם ע' דוחה ל"ת ממילא גם בה ליכא איסורא דהיא לא מוזהרת אלא על ידו ועיין לקמן (דף כ"ד ע"ב) שכתבתי ראי' לסברא זו מדברי הרשב"א דנדרים, ולפ"ז א"ש שאין מסוגיא זו ראי' נגד שיטת הרשב"א בתשובה אבל מכ"מ על הסברא ק"ל דמה שייכות יש למצות יבום עם מצות פו"ר לא ביבם ולא ביבמה ולא במת שהרי אפילו יש בנים להיבם והיבמה שכבר קיימו מצות פו"ר גם לריב"ב דס"ל לקמן (דף ס"ה) שגם היא מצוה על פו"ר מכ"מ עדיין מצוה יבום מוטלת עליהם שמצות יבום לא תלי רק באין לו בנים לאח המת וכן משום פו"ר דאח המת לא שייך יבום שהרי אם הניח רק בן או בת או בן הבן ובת הבת אף שלא קיים מצות פו"ר מכ"מ אשתו אינה מתייבמת כדילפינן מובן אין לו לקמן (דף ע') ולכן שיטה זו צ"ע וכבר הוכחתי שדעת התוספ' ושאר הראשונים אינה מסכמת לה ממה שהקשו דלדחי ע' לל"ת וע' שאינה שו' בכל:

שם ברש"י ד"ה גרושה וחלוצה שעבר אחיו המת ונשא: לא ידעתי למה הוצרך לכך ולא כתב בקיצור שאחיו חלל הי' וכדלקמן (ר"פ יש מותרות) ועיין בתוספ' קידושין (י"ג:) ומש"כ מהרש"א שם שלכאורה דבריו צ"ב דלא מסתבר לו לאוקמי' קרא שנשאן האח באיסור ולכן תירץ דאיירי שאביו נשא מפסולי כהונה ע"ש ומ"ש אם האב עשה האיסור או האח, אכן כוונתו נראה משום דאי נימא דגרושה זונה וחללה הכל מיירי שנשא באיסור זה דוחק הוא אבל אי מיירי שנשא אביו אשה באיסור בזה לא צריך לומר רק דמחדא איסור איירי תורה ועי"ז נעשה הבן חלל ונשא כל פסולי כהונה בהיתר, א"נ בנעשה חלל משכחת בלא עביד איסורא במזיד וכגון שאביו נשא פסולה ולא הכיר בה אבל בשאחיו נשא פסולי כהונה לא משכחת רק בעביד איסורא במזיד דאי בשוגג ולא הכיר בהן א"כ הוי באחיו קדושי טעות ולא תפסי כלל ולא הוי יבמות וא"כ פשיטא דמהני תרי טעמא ה"ל לרש"י לפרש הכא שאחיו חלל הי' ועיין בשער המלך (פ"ו מהל' יבום) מה שרצה לישב קושית התוספ' דלעיל (דף ט') שהקשו מנ"ל דלר"ע חייבי לאווין אינם בני חליצה דלמא ע' דחי ל"ת ותירץ השעה"מ דמוכח דמתניתן לאו ר"ע דלר"ע אין קידושין לאחיו בגרושה וחלוצה ע"ש, אכן על פי מה שכתבנו זה אינו דהא משכחת דאחיו חלל וכן בממזרת ונתינה משכחת שאחיו ממזר:

בא"ד. דילפינן מאחות אשה: לכאורה אין צריך ילפותא לזה דצריך חליצה כיון דאין לנו קרא אפכא לפטור ואי משום כל העולה ליבום עולה לחליצה וגו' הא נגד זה כתיב יבמתו וא"כ מיבמתו ילפינן ולא מאחות אשה, ונ"ל שרש"י רצה לתרץ בזה מה שהקשו התוספ' דמן הנשואין מי ניחא אכתי נימא לפי הס"ד דיפטור מחליצה דומיא דח"כ ועל זה מתרץ רש"י כיון דפטור כל העריות מיבום וחליצה מאחות אשה ילפינן א"כ בעינן דומיא דאחות אשה דוקא עריות שהם בכרת כמותה אבל חייבי לאוין לא ילפינן לפטור לגמרי אלא בעו חליצה כן הי' ס"ד דהמקשן וע"ז מתרץ דפטור יבום וחיוב חליצה ילפינן מיבמתו וע"ז פריך א"כ ח"כ גופא מנ"ל דלא בעו נמי חליצה:

שם בתוספ' ד"ה יבא ע'. דבביאה ראשונה ליכא ע': א"ל דא"כ היאך קפסיק ותני דמן האירוסין לא מיבמת הא אפשר ע"י מיעוך אצבע שתתעבר מביאה ראשונה כדאמרינן לקמן (דף ל"ד) די"ל דאכתי לא הוי פריך מידי דהא י"ל דמתניתן אתיא כמ"ד לקמן (דף ס') דכה"ג לא ישא את מוכת עץ:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא אלא מעתה אחותו מאמו כו': יש לדקדק הא רבנן נמי הוי מודו ליה לר"ש אי לאו קרא דויבמה דעדיין יבומים הראשונים עליה. וא"כ באחותו מאמו אפילו לרבנן תיקשי הא מצאה בהיתר. וי"ל דילפינן לה בק"ו מאשת אחיו מאביו דיש לה היתר ואפ"ה אם נאסרה עליו פ"א אפילו קודם שנולד אסורה עליו כש"כ אחותו מאמו. ולר"ש עדיפא הוי מצי לאקשויי צרת אשת אחיו מאמו שנפלה לפני אחיו ויבמה ואח"כ נולד לו אח ומת השני לישתרי לשלישי דהא אין אסורה עליו אלא משום אחיו מאביו. והרי מצאה בהיתר. ובירושלמי בעי לה הכא ולא איפשיטא. וצ"ל דצרה כערוה חשיבא. ומאי דאיבעי לן התם בירושלמי בגרושה ונעשית אלמנה לא הבנתי דמי שייך בזה בא ומצאה בהיתר. ומה לי אם מצאה כשהיא פנויה או אם נישאת ונעשית אלמנה. וכן מה דמיבעי לן התם בנישאת לאחד מן השוק ע"ש:

גמרא לאתויי צרת איילונית כו': עיין בק"ע (דף יב) בד"ה דר"מ שתמה על רש"י ז"ל מנ"ל דצרת איילונית לא בעי חליצה. והוא פלאי דמבואר בסוגין דלא בעי חליצה. ומה שכתבו התוספות ז"ל הא דלא קאמר צרת מח"ג אינו מובן דבצרת מח"ג לכ"ע בעיא חליצה. כמבואר לעיל בשמעתין. ולר"י ב"כ הוא דמיבעי לן לעיל אי צרתה יוצאת בלא חליצה. וגם זה לשיטת התוס' ז"ל לבד כמ"ש לעיל באריכות:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

א"ל רבא וכל מי שאינו מקיים דברי חכמים וכו'. הרב עיון יעקב כתב דאזלי לשטתייהו דרבה אזיל לטעמיה דאמר פ' הרואה כגון אנו בינוניים וכו' ע"ש ועמו הסליחה דהתם הוא רבה בר נחמני רבו ודודו של אביי דאמר כגון אנו בינוניים וא"ל אביי לא שבק מר חיי לכל בריה. ואלו הכא הוא רבא חבירו של אביי וכן תראה בכל נסחי הש"ס ועין יעקב דהגירסא התם רבה בה"א. והכא יהיה לאל"ף וזה פשוט:
אבל ליכא לאוכוחי מדקאמר אביי התם לא שבק מר דהוי רבה בר נחמני דאם היה רבא חבירו לא קאמר ליה מר וכמ"ש התוס' פ"ק דערובין. דכבר בעלי הכללי' הסכימו דאין זה הוכחה דאשכחן בכמה דוכתי איפכא ומהם בפסחים דף ק"ד ובפ' הפועלים ובשילהי ביצה קאמר מר מדידיה קא ממלא אאיניש דעלמא. ומהכא ק"ק על הרב פני יהושע בשיטתו לברכות דף ז' שכתב דמדקאמר לימא לן מר משמע שהיה גדול ממנו. ואין זה ראיה. והתוס' בשבועות דף מ"ז כתב דהרב קורא לתלמידיו רבותנו ועיין בתוס' בתרא דף ל"ד שכתבו דלגדול ממנו קורא רבי. ועמ"ש הרב הליכות אלי דף ס"ג ע"א ובס' קול בן לוי ע"ש .
אחר זמן רב עמדתי בסוגיא זו ודברי הראשונים והאחרונים וביחוד על דברי שארנו הרב הגדול מהר"י זאבי בדרשותיו פ' קדושים ועמ"ש בס' הקטן דברים אחדים דף ק"ל ע"ב בס"ד:

דרב אסי על״ע ג"ב. ל"ש מן הנשואין כו׳ על"ק נ"ט א׳ וע׳ בגיטין כו"ב. בפרש״י ד"ה יש לך יבמה כו׳ ואע״ג דלא כתיב בה לקחת. ודבריו תמוהים דבאלמנה מן הארוסין אצטריך קרא שיהי׳ עולה ליבום ולפירושו לא מוכח כ"א באלמנה מן הנשואין שיהי׳ עולה לחליצה ואף שאין עולה ליבום. שוב ראיתי במפ׳ מעין זה וע׳ בלקו׳ מוהרמ״ש ומהתימא מסוגיא דהכא עהר״נ בחדושיו לסנהדרין י"ט וע׳ תו׳ לע' ה"א ד״ה ואכתי ובתו' ב״מ דף ל׳ ד"ה הא. רש״י ד״ה תפסי כו׳ לקחת בדיעבד. ר"ל אע"ג דלא כתיב בה לקחת וכדלעיל מ״מ ע״כ קאי בהא דסליק מיני׳ ומשום דבדיעבד הוי בר לקיחה. תו׳ ד"ה יבא עשה כו' הא בב״ר ליכא הקמת שם כו׳. וע׳ שו״ת נוב״י מ"ת חאהע"ז סי' קמ״א שהאריך בכוונתם דממילא בב״ר אסור כיון דלא הוי בעידנא לדעת כמה ראשונים:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ'. לימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים עליה ותיבעי חליצה. כלומר, דבדין הוא דההיתר דיבום יחול רק בשביל ובשעת האישות דיבום, ואילו לאחר שגירשה בדין הוא שתחזור לאיסורה דאשת אח, ותצטרך חליצה להתירה לשוק.
גמ'. ולקחה כו' שדי היתירא אהיתירא. כלומר שמעשה היבום מתיר האיסור דאשת אח ליבם לעולם וההיתר אינו מוגבל לחלות האישות דיבום בלבד. וכל זה ליבם שנפלה לו. מאידך לאח הנולד אח"כ אסורה כיון שלא נפלה לפניו ליבום.
גמ'. אלא מעתה אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו כו' איסור אחותו להיכן אזלא כו' האי איסורא דאית ליה היתירא. קושית הגמרא תמוהה, דמהיכי תיתי שיפקע איסור אחותו משום שנולד לאחר היבום, דהפקעת השם אשת אח מפני היבום אינו שייך לאיסור אחותו ולמה יפקע, ואף שזהו תירוץ הגמרא אך מ"מ הה"א מרפסין איגרי.
ויתכן שהמקשה ס"ל דטעמא דר"ש הוא משום דס"ל שהנפילה השניה מהיבם שמת לנולד מתירה לו את האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו. וא"כ ה"ה בכל העריות שמאחר שהאח נולד בשעת היתר הותר לו אף שאר איסורי ערוה כגון איסור אחותו כמו שהותר האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו. סברת ר"ש היא שמותר משום שנולד בשעת היתר נפילה ולא נאסר מעולם באיסור ערוה דאשת אחיו שלא היה בעולמו בלי חלות היתר נפילה מהיבם, ואינו דומה לנולד ולבסוף יבם שנאסר מקודם ליבום באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו וחל עליו איסור הערוה בלי היתר נפילה, משא"כ ביבם ולבסוף נולד, שבשעת לידתו מצאה בהיתר נפילה, ומשו"ה ס"ל דהותר אף איסורי ערוה אחרים. והוי מעין דין הואיל ואשתרי אשתרי81.
והגמרא מסיקה שלא להשוות איסור אחותו לאיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו, דאשת אחיו של היבם שמת ואשת אחיו שלא היה בעולמו מהווים שם אחד דאיסור אשת אחיו ומשו"ה חל בם דין הואיל ואשתרי אשתרי. משא"כ איסור אחותו המהוה שם איסור בפני עצמו ומשו"ה לא הותר ביחד עם ההיתר שחל לאיסור אשת אחיו.
ברם לפי"ז קשה המשך הסוגיא דבראשונה הסוגיא ביארה את שיטת ר"ש מדין הפקעת השם דאשת אח, ולבסוף הסוגיא ביארה את דינו מדין מתיר.
ונראה דלר"ש שני דינים חלים: א) דין מפקיע; ב) דין מתיר. ובכך הסוגיא מבוארת דלכתחילה דנה בדין המפקיע ולבסוף דנה בדין המתיר.
והנה למעלה82 ביארנו בשם הגר"ח זצ"ל שיש שני דינים באיסורי ערוה: א) עצם שם ערוה שחל בגברא שאוסרה; ב) גופו של מעשה הקידושין שאוסרה. ונראה דחלות שם הערוה שחל בגברא אוסרה כל זמן שחל בה שם הערוה, ואילו מעשה קידושין אוסרה לעולם. ולפיכך זקוק ר"ש לשני דינים - בין לדין של מפקיע ובין לדין של מתיר - כדי להתירה לאח הנולד. כי בנוגע לשם ערוה דאשת אחיו שלא היה בעולמו שחל בגברא זקוק ר"ש לדין מפקיע, דהיינו ששם הערוה דאשת אחיו שלא היה בעולמו פקע עם היבום. ובנוגע לדין השני שמעשה הקידושין אוסר, זקוק ר"ש לדין מתיר, דהיינו שהנפילה השניה מתירתה. וצריכא, דדין ההפקעה דשם אשת אחיו אינו מפסיק להתיר את הנולד, דאע"פ ששם הערוה שבגברא פקע ביבום מ"מ בדין הוא שתאסר היבמה על הנולד מפני האוסר דמעשה הקידושין דאסרה על כל האחים לעולם ואף לזה שיולד אחרי היבום. ומשום הכי זקוק ר"ש נמי לדין מתיר דהיינו שהנפילה השניה מהיבם שהיה בעולמו מתיר אף את האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו עם האיסור אשת אחיו שחל מחמת היבם. ברם דין המתיר לבדו נמי לא הועיל משום שאם לא היה פקע שם הערוה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, לא היה חל המתיר בנפילה מהיבם, שהרי חלו בה שני שמות דערוה מופרדות. והנפילה מחמת האח היבם שמת לא היתה יכולה להתיר את איסור הערוה שחל בגברא מהאח הראשון, ובדין הוא שתאסר. אבל עכשיו ששם הערוה שבגברא פקע, אזי הנפילה מהיבם אכן מתרת אף את האיסור אשת אח שחל בה מחמת הקידושין הראשונים, משום דהו"ל איסור אשת אחיו בעלמא בלי חלות שם ערוה בגברא, דאזי הנפילה מהיבם מתרת כל חלות איסור אשת אח דהיינו את האיסור שחל מהיבם וגם את האיסור שחל מהאח שלא היה בעולמו.
ולפי"ז מובן למה הגמ' אינה מבארת מדוע הרבנן חולקים על הסברא השניה של ר"ש שיש דין מתיר. שהרי כבר ביארה הגמ' דהרבנן למדו מויבמה שהשם של ערות אשת אחיו נשארת בגברא אחרי היבום. ומשו"ה ס"ל שהנפילה מהיבם אינה יכולה להתיר את האיסור של אשת אח שלא היה בעולמו שהרי שם הערוה שבגברא לא פקע. משא"כ אליבא דר"ש הסובר ששם הערוה שבגברא פקע עם היבום, לפיכך ס"ל שכשהיבם מת הנפילה השניה מתרת אף את האיסור של אשת אח שלא היה בעולמו שחל מחמת הקידושין. ובכך ניחא תחילת הסוגיא וסוף הסוגיא, והדברים מאירים לעינים בעזה"י.
רש"י ד"ה גרושה. ז"ל אבל יבומי לא שהרי אסורה לו לזה שהוא כהן ואפטורי בולא כלום לא דלא אלים לאו למיפטרה דילפינן מאחות אשה בפ"ק עכ"ל. מרש"י משמע שכ"ג אינו קונה אלמנה משום דהסברא נותנת שביאת איסור אינה קונה (והגמ' לקמן רק מבארת למה הוי' ביאה אסורה). והא דחולצת ג"כ מסברא משום שאיסור ביאה אינה סתירה לזיקה דרק ערוה מופקעת מזיקה. מאידך תוס' (לקמן דף כ: ד"ה גזירה) כתבו שאלמנה לכ"ג חולצת ולא מתייבמת מגזיה"כ.
תוס' ד"ה לאתויי. ז"ל אע"ג דמתני' לא קתני צרה מ"מ הוי בכלל דכל שאיסורה איסור ערוה דמשמע שאיסורה בא מחמת ערוה דהיינו הצרה עכ"ל. מלישנא דתוס' משמע שצרת ערוה אינה פטורה בפטור בעלמא אלא שנאסרה באיסור ערוה בפני עצמה ונפטרה מדין ערוה.
גמרא. שניות. הרמב"ם הביא דיני שניות בהל' אישות (פ"א הל"ו) וז"ל ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות מפני שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שנייה, ועשרים נשים הן ואלו הן כו' עכ"ל. וצע"ק למה לא סידר הרמב"ם את איסורי השניות לעריות אצל איסורי העריות דאורייתא עצמן בהל' איסורי ביאה (פ"א - פ"ג).
והנה שיטת הרמב"ם שלוקין על חייבי לאוין רק אם קידש ובעל (פט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב), דס"ל שעיקר חלות האיסור בחייבי לאוין הוי איסור אישות, ולפיכך צריך לקדשה לפני שבעלה. ומאידך אין קידושין תופסין בעריות, ופשיטא שעיקר חלות האיסור בעריות הוא איסור ביאה ולא איסור אישות. ונראה שמשו"ה הביא הרמב"ם את דיני השניות בהל' אישות ולא בהל' איסורי ביאה שסובר שבדומה לחייבי לאוין המהוים איסורי אישות ה"ה בשניות דעיקר חלות איסורן מהוים איסורי אישות ולא איסורי ביאה בלבד, ושונים מאיסורי עריות דאורייתא המהוים איסורי ביאה ולא איסורי אישות. ולפי"ז יתכן שהמקדש שניה ילקה במכת מרדות מדרבנן על הקידושין עצמן בלי ביאה שהרי עבר על איסור האישות, ולכן הרמב"ם קבע את דיניהם בהלכות אישות. אמנם חייבי לאוין אינם לוקין עד שיבעול כמו שכתב הרמב"ם (שם) וז"ל קידש ולא בעל אינו לוקה עכ"ל ולכן קבעם בהלכות איסורי ביאה. ועיין בשיעורים לקמן (כ:) שנאריך יותר בגדר איסור שניות83.
גמ'. אמר רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי לא מקרי אלא וכו'.
א
פשטות הגמרא מוכחת שהעובר על איסור דרבנן כגון שניות נקרא רשע מדרבנן. ולכאורה נ"מ לענין הלכות עדות שיש פסול רשע שנאמר (משפטים כג, א) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וילפינן אל תשת רשע עד (סנהדרין כז. ורמב"ם פ"י מהל' עדות ה"א). וכן פסק הרמב"ם (פי"א מהל' עדות הל"ו) שכל העובר על עבירה שחיובה מדבריהם הרי זה פסול לעדות מדבריהם, ודלא כראשונים שהביא הרמ"א בשו"ע (סי' לד סעיף ג') דבדבר דדבריהם בעינן שיעבור משום חימוד ממון84.
והנה הדין הוא שאם נמצא אחד קרוב או פסול עדות כולם בטלה. ולפי"ז נראה שמי שעבר על לאו מדרבנן כגון שניות שחל עליו שם רשע ופסול גברא שעדות כולן בטלה.
דהנה בין הפסולים מדרבנן הנמנים ברמב"ם (פי"א מהל' עדות הל"א - ה) יש פסולי עם הארץ והבזוי. ולכאורה אינם רשעים גמורים אלא שהחכמים הפקיעו את נאמנותם בלי להטיל עליהם חלות שם רשע בגברא. ונראה דנ"מ לענין דין נמצא א' מהן קרוב או פסול שכולם פסולים שדין זה חל רק בפסולי גברא ולא בהפקעת נאמנות בעלמא. וכן קבע הרא"ש (פ"ק דמכות סי' י"ג) בשם הראב"ד וז"ל שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דיבורא, דהא לא פליג בה רחמנא דאמר מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותם בטילה אף שלשה, אלמא לא פלגינן עדותם. והא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע היינו דוקא כשמעיד על עצמו שאין זה עדות כלל אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כו' וכי היכי שאין ההורג פוסל את שאר העדים מפני שאין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה"נ כשהוא מעיד על עצמו ועל אחר בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לפי שאין עליו שם עד כלל, ומוכח כדבריו בפ"ק דסנהדרין (דף י.) דקאמר פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה פשיטא סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל, פי' ס"ד אין אדם קרוב כל כך אצל אשתו שלא תהא עדותו שהוא מעיד עליה עדות פסולה ולבטל כל העדות מפני שבטלה מקצתה בטלה כולה קמ"ל דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל הילכך פלגינן דיבורא כדפלגינן בגופו כו' עכ"ל. אליבא דהראב"ד והרא"ש אדם שהעיד על עצמו אינו נאמן, ומ"מ לא חל בו חלות שם פסול בגברא, ולפיכך לא חל מחמתו דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וה"ה כשבעל מעיד על אשתו שפסול מדין אשתו כגופו אין הבעל פסול בפסול גברא אלא שנאמנותו פקעה מעיקרא. ומסתבר דה"ה בעם הארץ ובבזוי שמופקעים מנאמנות הם אך עכ"ז לא חל בגברא שם פסול רשע, ולא חל בם דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. מאידך במי שעבר על איסור מדרבנן חל בו שם פסול רשע בגברא וחל בו דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
אמנם עיין בפסק הרמב"ם (פ"י מהל' עדות הל"ב - ג) שרשע שפסול לעדות מדאורייתא הוא מי שעבר על עבירה שחייבין עליה מלקות, כגון שאכל בשר בהמה בחלב. ומי שפסול מדרבנן הוא מי שעבר על אותו האיסור מדרבנן וכגון שאכל בשר עוף בחלב. ועלינו להתבונן בדין זה, שהרי מדברי הרמב"ם משמע שמי שעבר אלאו שאין בו מלקות כגון אלאו שאין בו מעשה כשר לעדות ואינו רשע אפילו מדרבנן, ואילו מי שעבר על איסור בשר עוף בחלב הוי רשע מדרבנן ופסול, וקשה היאך שייך שאיסור דרבנן יהיה חמור להטיל שם פסול רשע בגברא מאיסור דאורייתא שמשום שאינו לוקה עליו אינו רשע85.
ובפשטות הביאור הוא דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו. ולכן הטילו חלות פסול רשע על מי שאכל בשר עוף בחלב, דמדרבנן הרי הוא כמי שעבר על הלאו של בשר בחלב מן התורה שפסול בשם רשע דאורייתא. ואילו מי שעבר על לאו שאין בו מלקות שכשר מדאורייתא לא נפסל אפילו מדרבנן. אך עדיין יש לעיין בזה שהרי בשר עוף בחלב אסור מדרבנן באכילה בלבד ומאידך מותר בבישול ובהנאה (עיין רמב"ם פ"ט ממאכ"א הל"ד), ומשמע דמדרבנן הוי חלות שם איסור לעצמו ואינו אותו חלות שם איסור דבב"ח דאורייתא.
ויתכן שאף לפי הרמב"ם הפוסל בכל עבירה דרבנן, אינו כדמשמע מלשון הגמרא לפנינו דהוי פסול רשע, כי באיסור דרבנן לא חל פסול רשע בגברא אלא חלה הפקעת נאמנות דעלמא כמו בבזוי. ולכן יתכן שגזרו הפקעת נאמנות ממי שעבר על איסור בשר עוף בחלב מדרבנן אטו מי שעבר על איסור בשר בהמה בחלב מדאורייתא, אבל לא גזרו כן בלאו שאין בו מלקות, ואין סתירה מכיון שאין גזירתם חלות פסול רשע אלא גזירה דעלמא. ויתכן דמשו"ה הצריכו החכמים הכרזה בכל הפסולים דרבנן וכפי שפסק הרמב"ם (פי"א מהל' עדות הל"ו) וז"ל מה בין פסול לעדות מן התורה לפסול מדבריהם, שהפסול מן התורה שהעיד עדותו בטלה אע"פ שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות והפסול מדבריהם צריך הכרזה. לפיכך כל עדות שהעיד קודם שהכריזו עליו מקבלין אותם כדי שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו שהוא פסול ואין פסולו אלא מדבריהם עכ"ל. והביאור דמכיון דבאיסורי דרבנן לא חל חלות שם רשע בגברא, לפיכך צריכים הכרזה להפקיע את נאמנותם, דאילו מי שהוא רשע בגברא נפסל מיד משעת מעשה העבירה אף בלי הכרזה.
והנה משחק בקוביא נפסל לעדות מדין גזלן מדרבנן (רמב"ם פ"י מהל' עדות הל"ד). ויעויין ברשב"א למס' שבועות (דף לא.) שצדד שתפיסה מועלת בעדות המשחק בקוביא ובשאר פסולי דרבנן, ומשום כך אליבא דחד מ"ד (שם במס' שבועות) המשחק בקוביא חייב בשבועת העדות שכן עדותו מועלת לענין תפיסה. ועלינו להבין שאם הרבנן פסלוהו למה תועיל עדותו לענין תפיסה. ונראה שלפי הרשב"א הרבנן לא הטילו על המשחק בקוביא שם רשע ופסול גברא כמו שחל ברשע מדאורייתא, אלא שגזרו שבי"ד לא יגבו על ידו. ומאידך לענין תפיסה הואיל ואין מזקיק ב"ד לגבות, עדות המשחק בקוביא מועלת. ולאור זה יל"ע לפי הרשב"א בדין כת עדות שנמצא א' מהן משחק בקוביא האם עדות כולן בטלה או לא. ומסתבר לפי סברת הראב"ד והרא"ש הנ"ל שלא נתבטלה עדות שאר הכת מאחר שאין כאן שם פסול שחל בגברא. אך כ"ז לכאורה כנגד פשטות הגמרא שלפנינו שקבעה שמי שעבר על איסור מדרבנן נקרא רשע, וצ"ע.
ב
בנוגע לדין מלך בעדות כתב רש"י (בשבועות דף לא. ד"ה כל שכן מלך) וז"ל דמדאורייתא לא חזי דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין כדאמרן לעיל ודרך בזיון הוא לו עכ"ל. ועלינו לבאר האם דין המלך הוא שמלך פטור מלהעיד, או"ד שאף פסול הוא להעיד. והנה מדברי המשנה שם בשבועת העדות "אינה נוהגת אלא בראוין להעיד" ומלשונו של רש"י "לא חזי" משמע שמלך אף פסול לעדות מן התורה. ולפי"ז יש לברר יסוד פסולו - שהרי רש"י ביאר שנלמד מגזיה"כ שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ודרך בזיון הוא לו להעיד - ולכאורה מטעם זה מלך רק פטור מלהעיד, והיאך יוצא מכך שמלך פסול.
ונראה שעיקר חלות פסול המלך לעדות הוי בנוגע לקבלת עדותו בב"ד - כלומר שאין לב"ד רשות לקבל את עדותו. פסול זה הוא דין במעשה הגדת העדות ואינו פסול גברא. מלך לא חזי להגיד עדות בפני ב"ד כי אין מקבלים את עדותו, ולזה התכוון רש"י באומרו "לא חזי".
אך לפי"ז מהראוי שהמלך יהיה כשר לעדות שבשטר, שכן הגר"ח זצ"ל כתב (בס' חדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם פ"ג מהל' עדות הל"ד) וז"ל דזה דקאמר הגמ' עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, זהו כל עיקר גזה"כ דשטרות, דלא שייכי גבייהו כל דיני קבלת עדות והגדת עדות, והרי עיקר יסוד קבלת עדות היא דוקא בפני ב"ד, והכא בשטרות לא בעינן ב"ד כלל, וממילא כיון דלא בעינן ב"ד לא בעינן דרישה וחקירה ולא בעינן דוקא ביום, דכל זה לא נאמר אלא בב"ד איך יקבלו עדות, אבל מאחר דבשטרות לא בעינן ב"ד, לא בעינן כל הדינים הנאמרים בקבלת עדות, וזהו הדין דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, דלא בעינן בשטרות כל דיני קבלת והגדת עדות עכ"ל. ומאחר שהמלך מופקע רק מקבלת עדות בב"ד ואליבא דהגר"ח זצ"ל אין עדות שבשטר זקוקה לקבלת עדות בב"ד, מסתבר שמלך יהיה כשר לעדות שבשטר.
ואולי תהיה עוד נ"מ בנוגע לנמצא א' מהן קרוב או פסול שעדות כולן בטלה. דמאחר שמלך אינו פסול גברא להיות עד, אלא שאינו ראוי לקבלת עדותו והגדה בב"ד, ולכן כשר לעדות שבשטר, יתכן שאינו פוסל עדים אחרים שבכת. שרק מי שנפסל לעדות בחלות שם פסול גברא פוסל את שאר העדות שבכת, אך לא מלך מכיון שאינו גברא שהוא פסול להגדת עדות אלא שאינו בר קבלת עדות בב"ד, וכדקבענו שמלך אכן כשר לעדות שבשטר.
אמנם תוס' במס' סנהדרין (ט: ד"ה לרצונו וכו') כתבו שטריפה הואיל והוא פסול לעדות פוסל את שאר העדות שבכת. והרי טריפה פסול מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, דלכאורה הוי פסול קבלת העדות בב"ד. והא ראייה עדות שבשטר כשרה מן התורה בלי זמן ואף דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה, ברם מאחר שעדי השטר אינם זקוקים לקבלת עדותם בב"ד ולא לדרישת ולחקירת הדיינים הרי הם כשרים אף כשאי אתה יכול להזימן (עיי"ש בחידושי הגר"ח זצ"ל). ומוכח איפוא שאף מי שפסול לקבלת עדות בלבד פוסל את שאר הכת, וה"ה למלך.
ברם ניתן לחלק בין פסול טריפה לבין פסול מלך. הרי דין הזמה חל כדין בעיקר כשרות העדים דעלמא, דחייבים להיות עדים הראוים להזימם, ומשו"ה דין טריפה, שאינו בר הזמה, חל כפסול גברא. לעומת זה דין יראת המלך, שאינו בעצם העדות שלו אלא מעכב בי"ד בהיכי תמצי מלקבל את עדות המלך בב"ד. ולכן דין מלך אינו חלות בפסול גברא, ובהתאם לכך אינו פוסל את שאר העדים שבכת מדין נמצא א' מהן פסול - שלא כדין הטריפה.
גמ'. קדש עצמך במותר לך.
א
יעויין ברש"י שכ' וז"ל קדש עצמך לעמוד ולהזהר אף במותר לך, להוסיף עליהם שניות המותר לך על העריות כדי שלא תבא לידי עריות האסורות מן התורה עכ"ל. ונראה שרש"י כאן אזיל לשיטתו בפירושו לתורה (ויקרא י"ט: ב) ד"ה קדושים תהיו שכתב וז"ל הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כו' עכ"ל. אליבא דרש"י בפסוק "קדושים תהיו" נמצאת האזהרה לב"ד לגזור איסורים מדרבנן כגדר לעריות דאורייתא. וכמו"כ פרש"י כאן בכוונת רבא "קדש עצמך במותר לך" - שעל הב"ד לגזור גזירות דשניות לעריות כדי לקדש את בני ישראל בדיני ערוה ולהוסיף על איסורי העריות דאורייתא.
ב
פסק הרמב"ם (בפ"א מהל' ממרים הל"ב) שמי שעובר על איסור מדרבנן עובר נמי מדאורייתא על הלאו ד"לא תסור" ועל העשה ד"על פי התורה אשר יורוך תעשה". וכן פסק (בפ"ד מהל' ממרים הל"א) שזקן שחולק על ב"ד הגדול בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בשגגתו מדרבנן חטאת ובזדונו כרת כגון מי שהתיר חמץ ביום י"ד בניסן בשעה ששית הרי הוא זקן ממרא וחייב מיתה. ומאידך הרמב"ן לסה"מ (שרש ראשון) חולק עליו בשניהם וסובר שמי שעובר על איסור דרבנן אינו עובר על הלאו ועשה ואף אינו נעשה זקן ממרא. ברם צ"ע לפי הרמב"ן דס"ל דלא עוברים על האיסורים ד"לא תסור" ו"על פי התורה אשר יורוך תעשה" מהו המקור בתורה לכחם של החכמים לגזור גזירות ולהתקין תקנות על הציבור. ויתכן שהמקור הוא בפסוק "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט: ב) וכדאיתא בסוגיין "קדש עצמך במותר לך" המחייב ב"ד לגזור סייגים כגדר לעריות דה"ה שחל עליהם חיוב לחזק שאר מצוות התורה בגזירות וסייגים86.
ג
הרמב"ן לסה"מ (שרש ראשון) הקשה על הרמב"ם דס"ל שדינים דרבנן כלולים בלאו ד"לא תסור" דא"כ למה קי"ל שספק דרבנן לקולא ואילו ספק דאורייתא לחומרא, והרי כל דין דרבנן הוי נמי דין דאורייתא87.
ונראה דהרמב"ם סובר שחלות חיוב דרבנן שונה בעצם חלות שמו מדינים דאורייתא. דנהי דחיוב דרבנן מהוה נמי חיוב דאורייתא מלאו ד"לא תסור" מ"מ חיוב דרבנן מהוה חלות שם לעצמו ששונה בדיניו ממצוות דאורייתא דעלמא. ומפני שדינים דרבנן מהוים חלות שם בפני עצמם, התורה נתנה לחכמים הכח לקבוע בהם שספק דרבנן לקולא ושתולין בהם להקל.
ונראה דלכ"ע דיני דרבנן מהווים חפצא של תורה שבעל פה מדאורייתא. כי לא שמענו מעולם שיש עדיפות במצות תלמוד תורה ללמוד דינים דאורייתא מללמוד דינים דרבנן. דהמצוה ללמוד דינים דרבנן מהווה אותה מצות תלמוד תורה שמקיימים אותה בלימוד דיני מצוות דאורייתא. ולפי"ז י"ל דבנוגע לחיוב זקן ממרא אין נ"מ בין שהמרה בדין דאורייתא או שהמרה בדין דרבנן כי עכ"פ המרה על כחם של הסנהדרין הגדול מדאורייתא להורות וללמד בדיני התורה. ולפיכך פסק הרמב"ם שזקן שהמרה בדין דרבנן נמי הו"ל זקן ממרא מדאורייתא שהרי הכחיש במסורת התורה שבעל פה מדאורייתא וכפי שנמסרת ע"י הסנהדרין הגדול כשהורו בדין דרבנן.
ולפי"ז מסתבר שכשהרמב"ם פסק שחל הלאו ד"לא תסור" והעשה ד"ככל אשר יורוך" בדיני דרבנן כוונתו שחל דין זקן ממרא על זקן שהכחיש בחפצא של תורה דאורייתא שחל בדיני דרבנן כפי שנמסרה ע"י הסנהדרין הגדול, ומשום שהזקן הזה סובר שאין בדיני דרבנן חלות שם וחפצא של תורה מדאורייתא, ומשו"ה עובר על "לא תסור", ועל "ככל אשר יורוך". מאידך זקן שאינו מכחיש בכחם של הסנהדרין הגדול לקבוע חלות שם וחפצא של תורה דאורייתא בדיני דרבנן אלא שהמרה על איסור דרבנן מטעם אחר אינו עובר על "לא תסור" ועל "ככל אשר יורוך". ובהכי ניחא נמי למה בספק דרבנן אזלינן לקולא ואינו נחשב לספק דאורייתא88.
גמ'. ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. יש לבאר את הדין שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה בשני אופנים: י"ל שמצות העשה דוחה את הל"ת אלא שאינה דוחה את העשה מפני שאין עשה דוחה עשה. ומאידך י"ל שאיסור העשה מחזק את הל"ת ולכן גם הל"ת אינו נדחה. ונ"מ לענין מלקות שאם העשה דוחה את הל"ת אלא שעובר על העשה אינו לוקה89. ומאידך אם העשה אינו דוחה אף את הל"ת הרי הוא לוקה. ונראה שבסוגיין קיימת בזה מחלוקת בין הראשונים.
דיעויין ברמב"ם שכתב בפ"ו מהל' יבום (הל"י) וז"ל היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שנייה הרי זו חולצת ולא מתייבמת. ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה לקוחין הואיל וקידושין תופסין בהן הרי הן זקוקות ליבם. ומן הדין היה שיתייבמו שהיבום מצות עשה וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת יבא עשה וידחה את ל"ת. אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין ולא שניות גזרה שמא יבוא עליה פעם שנייה והרי ביאתה אסורה ואין שם מצוה שאין מצות עשה אלא ביאה ראשונה בלבד, לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה וא"צ לומר שנייה ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטרו עכ"ל. ומפורש ברמב"ם שדין איסור עשה שוה לדין איסור לאו, דמדאורייתא יבום קונה משום שמצות העשה דיבום דוחה את איסור העשה דביאה מדאורייתא. ומוכרח אליבא דהרמב"ם שביאור הדין שאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא משום שאיסור העשה מחזק את הלאו ומשו"ה שניהם בין הלאו ובין העשה אינם נדחים, דאילו היה העשה דיבום דוחה את איסור הל"ת דאלמנה היה דוחה נמי את איסור העשה דבתולה כי לפי הרמב"ם מצות עשה דוחה איסור עשה90.
ומאידך יעויין בתוס' (דף כ: ד"ה גזירה) שכתבו וז"ל אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע"ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה עכ"ל. התוס' השוו את דין חייבי עשה לדין חייבי ל"ת ועשה. ויוצא ששיטתם דמדאורייתא אין מצות עשה דוחה איסור עשה ולכן מדין תורה חייבי עשה חולצין ולא מתייבמין. ויתכן אליבא דהתוס' דביאור הדין שלא מייבמין חייבי לאוין ועשה הוא משום דאע"פ דהעשה דיבום דוחה את הל"ת מ"מ אין מצות העשה דוחה את איסור העשה.
ויעויין נמי בתוס' לעיל (דף ה: ד"ה טעמא) שאף הם כתבו כן וז"ל דהשתא דילפינן דבעלמא דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ גרע מל"ת ועשה דאי אפשר שידחה עשה ל"ת ועשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה עכ"ל. אליבא דהתוס' בהאי תירוצא הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא משום שאין עשה דוחה עשה ומשמע דהל"ת אכן נדחה. מאידך לפי הקושיא שם בתוס' משמע דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא משום דהעשה מחזק את הלאו והלאו עצמו חמור הוא עיי"ש.
ויעויין נמי בתוס' קידושין (דף לד. ד"ה מעקה) דפליגי ב' הדיעות שבתוס' בנידון דידן, דהנה בגמרא שם איתא דנשים חייבות במצוות עשה שלא הזמן גרמא כגון במצוות מעקה אבידה ושילוח הקן. וכ' בתוס' וז"ל תימא לרבי בכל הני כתיב לאו כו' וי"מ דמ"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה דאי ה"א דנשים פטורות מעשה דלאו הזמן גרמא כמו כן יהיו פטורות מן הלאוין דאיכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת אבל כשהן חייבות בעשה דלאו הזמן גרמא אז לא יבא עשה אחר וידחנו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אך הקשה הר"ר יוסף מארץ ישראל על פירוש זה א"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דיו"ט עשה ולא תעשה ושריפת קדשים אינה אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה דיו"ט דהוי זמן גרמא וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט, וכ"ת אין ה"נ אמאי לא לישתמיט תנא דלא אמר לך אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה אף הכא הלאו אלים עכ"ל. אליבא דהי"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה מפני שאין עשה דוחה עשה וכשיטת התוס' ביבמות הנ"ל. מאידך שיטת הר"ר יוסף היא שהלאו עצמו אלים וחזק ומשו"ה אינו נדחה וכשיטת הרמב"ם.
וע"ע בגמרא חולין (דף קמא א) שדנה במצות עשה דשילוח הקן כשלקח את האם לדבר מצוה כגון לטהרת מצורע וז"ל הגמרא: כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא, וליתי עשה ולידחי עשה, ומאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, סלקא דעתך הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה כו' מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשילוח הקן קמ"ל, עכ"ל. וצ"ע דבסוגיא זו בחולין מבואר דבעלמא אמרינן אין עשה דוחה עשה דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, ולכאורה הוא שלא כרמב"ם בהל' יבום שפסק דעשה דוחה עשה.
ונראה שהתירוץ הוא פשוט דהרמב"ם מיירי באיסור עשה שנדחה ע"י קיום עשה, ובזה ס"ל דאתי קיום מצות עשה דיבום ודוחה את איסור העשה דביאת איסור, וכמו שעשה דוחה איסור לא תעשה. מאידך מצות שילוח הקן מהוה קיום מצות עשה ולא איסור עשה, ולכן אמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, דהיינו דקיום מצות העשה דמצורע אינה אלימתא מקיום מצות העשה דשילוח הקן ואינה דוחה אותה, דהדין דעשה דוחה עשה מועיל רק לדחות איסור עשה ולא לדחות קיום עשה.
אך עלינו להבין לפי שיטת הרמב"ם דס"ל שאין עשה דוחה ל"ת ועשה משום שהעשה מחזק את הלאו ולכן אף הלאו עצמו אינו נדחה, דכ"ז ניחא כגון באיסורי שבת דהעשה ד"שבתון" מחזק את הלאוין דשבת, כגון הלאו דמחמר אחרי בהמתו בשבת, כיון דבכל אופן שעובר על הלאו עובר נמי על העשה, ולכן הרי הם חלות שם איסור אחד שהוא חמור. אך באלמנה לכ"ג צ"ע מכיון דהעשה ד"אשה בבתוליה יקח" אינו חל בכל גוונא דחל הלאו דאלמנה, כגון באלמנה מן הארוסין שחל הלאו ולא העשה, ויוצא דאיסור אלמנה ואיסור בתולה מהווים שני איסורים שונים ואינם חלות שם איסור אחד, אלא שבמקרה בעלמא שניהם חלים באלמנה מן הנישואין, וא"כ צ"ע איך אמרינן דבכהאי גוונא העשה דבתולה מחזק את הלאו דאלמנה, וצע"ג.
תוס' ד"ה יבא. ז"ל הקשה ריב"א כו' היאך תתיבם דבביאה ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסירא ליה כו' ואור"י כו' דלא בעינן ביאה שתהא ראויה להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהו ראוין להקמת שם כו' עכ"ל. אליבא דהתוס' ישנו רק דין אחד ביבום דהיינו קנין היבום, ומקיימין את המצוה עם הקנין כי מצות יבום אינה הקמת השם אלא הקנין. מאידך הרשב"א (דף כ: ד"ה אלא) כ' וז"ל וא"ת א"כ למה משום ביאה שניה תיפוק ליה תחלת ביאה אטו גמר ביאה, הא ליתא דאע"פ שקנאה משעת העראה מ"מ מצוה עד גמר ביאה איתא דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. א"נ משום דכתיב להקים לאחיו שם וגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע אלא שריבה הכתוב אף העראה עכ"ל. אליבא דהרשב"א ישנם שני דינים ביבום: א) קנין יבום שחל בהעראה; ב) מצות יבום שמקיימין בגמר הביאה הראויה להקמת שם. ואילו אליבא דהתוס' מקיימין אף את מצות היבום עם הקנין שחל בתחילת הביאה. וע"ע בתוס' לקמן (דף כ: ד"ה אטו) שכ"כ וז"ל אטו ביאה שניה לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה עכ"ל. והתוס' שם לשיטתם כאן שאחרי קנין היבום אין מצוה91.
רש"י ד"ה תפסי. ז"ל הילכך קרינן ביה לקחת בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין ואפי' עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא עכ"ל. מרש"י משמע שיבום דאלמנה לכ"ג קונה אותה בדיעבד92. ויעויין לקמן במהרש"א (דף כ: ד"ה ביאת כ"ג) שסובר דביאת יבום דאלמנה לכ"ג קונה וסגי לה בגט אלא שיבומה אינו פוטר את צרתה. ולכאורה שיטתו תמוהה שאם היבום קונה את האלמנה מדוע לא נפטרת צרתה.
ונראה דס"ל למהרש"א שבאלמנה לכ"ג חל קנין יבום אך בלי קיום מצות יבום. ובהתאם לכך קנתה ויוצאת בגט. ואילו פטור הצרה תלוי בקיום המצוה, ומכיון דליכא קיום מצות יבום הצרה זקוקה לחליצה93.
ברם יעויין ברש"י לקמן (דף כ: ד"ה פוטרת) שכתב וז"ל פוטרת אותה ואת צרתה מן החליצה וסגי לה בגט עכ"ל. ומרש"י משמע דלמ"ד דאינה פוטרת צרתה לא סגי לאלמנה בגט אלא שצריכה גט וחליצה, וכן דייק המהרש"א (שם) בדבריו.
ונראה שיש ב' דרכים בביאור שיטת רש"י:
א) י"ל דביאת אלמנה לכ"ג קנתה אך הכ"ג עוד לא קיים בכך את מצות היבום ומשו"ה לענין המצוה נשארת מקצת זיקה. ולכן צריכה גט וחליצה - גט משום הקנין שחל ביבומה וחליצה משום שזקוקה למצות יבום שעדיין לא נתקיימה94. ואף צרתה חולצת ולא מתייבמת משום שמאחר שקנה הכ"ג את האלמנה חל איסור "בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים" על הצרה שאסורה ביבום וצריכה חליצה כדי להפקיע את הזיקה של מצוה.
ב) א"נ י"ל דהיבום דאלמנה לכ"ג דהוי מעשה קנין בלי מצוה חל מדין תרתי דסתרי - כלומר שדינה הוי כאילו הכ"ג קנה אותה ואף כאילו לא קנה אותה. ומשו"ה דינה לחומרא וצריכה גט וחליצה לחומרא ואף צרתה צריכה חליצה לחומרא95.
ונמצא שבדין יבום של אלמנה לכ"ג, למהרש"א האלמנה סגי לה בגט ואילו צרתה צריכה חליצה, ולרש"י האלמנה צריכה גט וחליצה והצרה צריכה חליצה.
אמנם בדין יבום של אלמנה לכ"ג יש שיטה שלישית בראשונים96 הסוברת שאינו קונה אותה כלל וצריכה חליצה בלבד בלי גט כדין צרתה. אך משמע לפי שיטה זו שביאת האלמנה אוסרת את צרתה ליבום מדאורייתא מדין "בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים". ונראה שהוא משום שאע"פ שהכ"ג אינו קונה את האלמנה מ"מ כשבעלה לא עבר על האיסור דאשת אח מאחר דהאיסור הותר בנפילה, וביאתו מהוה חלות שם מעשה ביאת יבום, ואע"פ שאינו קונה אותה ולא מקיים מצוה, מ"מ עצם חלות מעשה יבום אוסרת צרתה עליו באיסור "בית א'", והוא חידוש97.
ויעויין ברמב"ם (פ"ו מהל' חליצה הל"י - י"א) שכתב וז"ל היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו כו' הרי זו חולצת ולא מתייבמת כו' ומן הדין הוה שיתייבמו שהיבום מצות עשה וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת יבא עשה וידחה ל"ת. אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין כו' לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו כו' ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטור. ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עליה כ"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ עכ"ל. ויש מהאחרונים98 שדייקו מסוף דברי הרמב"ם דס"ל כמהרש"א שביבום דאלמנה לכ"ג האלמנה עצמה סגי לה בגט בלי חליצה אלא שצרתה צריכה חליצה. אבל נראה שניתן נמי לדייק להפך שהרי בחייבי לאוין גרידא כתב הרמב"ם שקנה קנין גמור ומוציאה בגט, ומשמע שבאלמנה לכ"ג שלא קנה אותה קנין גמור לא סגי לה בגט אלא צריכה גט עם חליצה וכשיטת רש"י, וצ"ע.
ונראה שיש סמוכין לשיטת רש"י שיבום דאלמנה לכ"ג חל במקצת להצריך גט וחליצה משיטת ב"ש אליבא דרב אשי ור"א (לקמן דף כט:) שמאמר דוחה ומשייר וצריכה גט וחליצה. ובביאור שיטתם נראה דס"ל שמאמר קונה קנין יבום אך חסרה מצות יבום, ולפיכך אף שמאמר קונה מ"מ הקנין אינו גמור והרי היא זקוקה עוד לחליצה כי חסרון בקיום המצוה פוגם את הקנין. וה"ה אליבא דרש"י ביבום אלמנה לכ"ג שאע"פ שהקנין חל אך מ"מ מדליכא מצוה הקנין חל רק במקצת ולא בכולו.
ויעויין במאירי שהביא כמה דיעות בראשונים וז"ל ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמ"מ אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופשין בה כו' וי"א שאף בכל צד שבבעילה צריכה גט מגזירה שמא יאמרו קנאה ויוצאה בלא גט ובדין הוא ג"כ שלא תהא צריכה חליצה שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה וכן הדין בכל דלא רמיא קמיה ליבום חליצה למה והרי אין חליצה אלא סילוק הזיקה כו' ואם אין זיקה אין חליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזירה משום אלמנה מן האירוסין כו' וי"א שאף מן התורה היא בת חליצה וממה שדרש רב גידל ועלתה יבמתו השערה כו' ואע"פ שרב גידל לחייבי לאוין אמרה לומר שאינן בנות יבום כלל מ"מ אנו שדחינוה לענין חייבי לאוין משאירין אותה לחייבי לאוין ועשה כו' עכ"ל. אליבא דדיעה הראשונה במאירי אלמנה לכ"ג פטורה מדאורייתא מיבום ומחליצה. ואליבא דהדיעה האחרונה הרי היא חייבת בחליצה מדאורייתא. ולכו"ע כתב המאירי שאם הכ"ג קידשה בקידושי ביאה הרי היא מקודשת כדין חייבי לאוין דבת קדושין היא. והנה באחרונים99 דנים בביאת אלמנה לכ"ג לשם יבום אליבא דהשיטה שלא קונה כלל האם עובר היבם על האיסור דאשת אחיו או לא. ולכאורה ביאור ספקם הוא האם חל הדין שלא קנאה משום שחסרה עיקר זיקת יבום, ואסורה באיסור אשת אח או"ד שנפלה בזיקה גמורה והותר איסור אשת אח אלא שנאסרה באיסור אלמנה לכ"ג המונע את קיום היבום, ואם יבמה אינו עובר על איסור אשת אח. ולכאורה אם כ"ג קידשה בקידושי ביאה נמי תלוי בספק זה - שאם עדיין אסורה באיסור אשת אחיו הרי היא ערוה ואינה בת קדושין, ואילו אם איסור אשת אחיו הותר בנפילה לזיקה איננה ערוה וקידושין תופסין בה. והנה המאירי חידש את דינו דקדושין תופסין בה אליבא דהדיעה הראשונה דס"ל שמן התורה אינה עולה לא ליבום ולא לחליצה ופטורה לשוק. ובע"כ דס"ל דאלמנה לכ"ג נפלה לזיקת יבום ובשעת נפילה הותר איסור אשת אח, אלא דמכיון שאינה ראויה לקיום יבום פטורה אף מחליצה ונפטרה לשוק, ומ"מ חל היתר אשת אח בנפילה. דשאני מערוה שלא נפלה להיתר ונאסרה בשעת הנפילה100. דאע"פ שיש חלות נפילה בערוה, שלא כאיילונית שאינה נופלת ליבום וחליצה כלל וכדמבואר בשיעורים (לעיל דף יב), היינו דערוה נופלת בחלות שם נפילה בעלמא, אך בלי חלות היתר וזיקת יבום. משא"כ אלמנה לכ"ג שנופלת בנפילה גמורה אף להיתר וזיקת יבום, אלא דאינה בת מעשה וקיום יבום וממילא נפטרת. ולכן הותר איסור אשת אח דידה ובת קידושין היא. ובכך מבואר את החילוק שבין צרת אלמנה לכ"ג שמתייבמת לבין צרת ערוה הנפטרת, והוא משום דאלמנה נופלת לזיקת יבום, ואיסור אשת אח שלה הותר, ומשו"ה אינה אוסרת את צרתה. ואילו ערוה לא נופלת לזיקת יבום ולא הותרה אלא אדרבא נאסרה בשעת נפילה, ומשו"ה אף צרתה נאסרה.
ברם יל"ע לפי הדיעה השניה במאירי דס"ל דאלמנה לכ"ג צריכה חליצה מדאורייתא מהו הדין באם קידשה הכ"ג בקידושי ביאה. והרי דין יבמה דעלמא שאין קדושי יבם תופסין בה מדאורייתא ואף מאמר חל רק מדרבנן בעלמא וכדאיתא במס' קדושין (דף יד.): יכול יהו כסף ושטר גומרים בה כדרך שהביאה גומרת בה ת"ל ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה ע"כ, וע"ע בגמרא לקמן (דף נ:), ולכאורה ה"ה באלמנה לכ"ג. אמנם מסתימת דברי המאירי משמע שכתב את דינו אף לפי הדיעה דס"ל דאלמנה לכ"ג צריכה חליצה, ובכן קשה דמ"ש אלמנה לכ"ג שקדושין תופסין בה מיבמה דעלמא שאין קידושי היבם תופסין בה.
ויתכן דס"ל דהפקעת קידושי היבם ביבמתו חלה מפני שראויה היבמה ליבום, ואילו אלמנה לכ"ג מפני שאינה ראויה ליבום ראויה היא לקידושי ביאה. אך ביאור זה קצת קשה דלפי"ז האלמנה צ"ל ראויה אף לקידושי כסף ושטר ולמה כתב המאירי שאם בא עליה הכ"ג בביאה לשם קדושין שקנאה ולא כתב שקנאה כשקידשה בכסף ובשטר. ומשמע דס"ל למאירי דגזיה"כ המפקיעה יבמה מקידושין חלה רק להפקיעה קידושי כסף ושטר (וכלישנא דגמרא שם במס' קידושין), ואילו קידושי ביאה קונים ביבמה דעלמא. ונראה דס"ל דעיקר חלות הקנין דביאת יבום חל מדין קידושין ונשואין, אלא דגזיה"כ שקנין הקידושין ונשואין שביבום חלין בין ברצון ובין באונס שלא כמו בקידושין דעלמא דזקוקין לדעת האיש והאשה101. ולכן כל יבמה נקנית בקידושי ביאה אך לא בקידושי כסף ושטר. ומאחר שכל יבמה דעלמא ראויה לקידושי ביאה ה"ה ביבמה שהיא אלמנה לכ"ג. אך עדיין תמוה, דבשלמא יבמה דעלמא נקנית בביאת קידושין ליבם ולא בכסף ובשטר, שהרי ביאה מהוה עצם חלות דין היבום שלא מתקיימת בכסף ובשטר. ואילו אלמנה לכ"ג אינה בת מצות יבום, ובהתאם לכך אינה נקנית לכ"ג ע"י ביאת יבום, וא"כ מהיכי תיתי שתיקנה ליבם בקידושי ביאה כיון שהביאה אינה חלה כקנין יבום אלא כקידושין דעלמא שאינן יבום, ואם קידושין ביאה חלין למה איפוא לא יחולו נמי קידושי כסף ושטר וצ"ע102.
81 עיין לעיל (דף ז ב) ובדין נישואין ראשונים מפילים.
82 בשיעורים (דף יח ב) ד"ה ענין דר"י בן בתירא ואף (דף ד א) ד"ה אנוסת בנו.
83 לפי"ז מסתבר שגם בחייבי לאוין יש איסור דרבנן לקדשן דלא גרועות הן משניות, אבל מאחר שעיקר איסורן מדאורייתא תלוי בביאה משו"ה קבעם הרמב"ם בהל' איסורי ביאה. וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם שכתב שקידש ולא בעל אינו לוקה דמשמע אבל איסורא מיהא איכא. ועיין בתוס' לעיל (י א ד"ה לר"י) שמסופקים האם יש איסור דרבנן לקדש חייבי לאוין או לא.
84 ועי' בפתחי תשובה (שם סוף אות ז') מהברכי יוסף (שם אות יב) שהביא ראייה מלשון הגמ' שלנו לגבי הלכות עדות בשם הרב חוט השני (סי' יח).
85 עיין בב"י (סי' לד) שדן בזה וז"ל ובמרדכי פרק ז"ב וכו' וצ"ל דהעובר על לא תעשה שאין בו מלקות פסול מדרבנן. ואף על פי שמדברי הרמב"ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן, משמע דכל שכן הוא לעובר על דברי תורה שאין בהם מלקות עכ"ל. ועיין בשו"ע שם סעיף ב' בדברי המחבר והרמ"א ובביאור הגר"א (סק"ב).
86 ודו"ק בלשון רש"י שם וז"ל הוו פרושים מן העריות ומן העבירה עכ"ל הכולל עבירות אחרות עם עריות, ועע"ש בפי' הרמב"ן עה"ת.
87 באמת על הרמב"ן נמי קשה מהי הנ"מ בין אם תקנות דרבנן הן בכלל "לא תסור" או לא, הרי פשיטא דמקורם מן התורה, וא"כ הדרו כל הקושיות לדוכתן דלמה מקילין בדיני דרבנן. ועיין בקונטרס דברי סופרים בקובץ שיעורים בשם הגר"ח זצ"ל דביאר דהרמב"ן ס"ל דלרמב"ם איסורי דרבנן הם איסורי חפצא גמורים ולרמב"ן אינם אלא איסורים בעלמא, ולפיכך הרמב"ן הקשה על הרמב"ם דבדין היה להחמיר בספקם.
ועוד י"ל דכך הקשה הרמב"ן: דבשלמא לדידי הסובר דהמקור לדיני דרבנן בתורה הוא בפרשה בפני עצמה משו"ה יש לדינים דרבנן דינים מיוחדים כמו ספק דרבנן לקולא, אך על הרמב"ם קשה שהרי הוא כולל דינים דרבנן בפרשה אחת עם דיני דאורייתא דהיינו בלאו דלא תסור, דא"כ צ"ע למה מהוים דינים דרבנן חלות דינים מיוחדים שאינם כשאר דיני דאורייתא, ודו"ק.
88 כן איתא נמי בהשגת הרמב"ן לסה"מ דאיסור לא תסור חל רק למי שהמרה נגד סמכות הסנהדרין להורות בדיני התורה ומכחיש את כחם, אך לא חל במי שחטא בעלמא נגד פסקם. וע"ע בשיעורים לזכר אבא מרי ז"ל בענין שני מיני מסורת.
89 וכן כתבו התוס' בחולין (קמא א ד"ה ל"צ) בשם הריב"א וז"ל מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתיה דעשה דחי ליה וכו' עכ"ל.
90 עי' ברשב"א.
91 וע"ע בשיעורים לקמן (דף כ ב) תוס' ד"ה אטו שהאריך רבינו זצ"ל בביאור המחלוקת שבין התוס' ובין הרשב"א.
92 כן הבין הרמב"ן ברש"י ותמה עליו. אמנם ברשב"א וריטב"א פירשו שרש"י ר"ל דקרינן בה לקחת בדיעבד בעלמא שלא במקם יבום. אמנם מסוף דברי רש"י שלפנינו משמע דקאי במקום יבום. וע"ע בתוס' הרא"ש.
93 אמנם נראה דלמהרש"א אסור לייבם את הצרה מדין בית א' הוא בונה ואינו בונה שני בתים, והצרה זקוקה למצות חליצה בלבד בלי מצות יבום, וכמו שאמר רבינו בסמוך בדעת רש"י. ויל"ע למ"ד יש זיקה (דף יז ב) מהו דין הצרה בדין זיקה. ומסתבר דלכ"ע אמרינן בה אין זיקה מכיון דאינה זקוקה אלא למצות חליצה בלבד שקנין היבום כבר חל באלמנה.
94 ויל"ע האם לרש"י הקנין חל כקנין גמור שאין המצוה מעכבת בחלות הקנין כלל או"ד שהמצוה מעכבת קצת בחלות הקנין ואינו קונה אותה קנין גמור אלא שקנה אותה במקצת קנין בלבד.
95 עיין בשיעורים לעיל (יח: בעינן דברי ר"י בן בתירה אות ג') שהבאנו עוד דוגמאות למושג זה.
96 עיין במגיד משנה (פ"ו מהל' יבום הל"י) בשם בעל הלכות גדולות ובמאירי כאן. וכן מבואר ברמב"ן רשב"א וריטב"א כשדנים על דברי רש"י והבאנום בהערה לעיל. וע"ע בהל' הרא"ש (פ"ק אות ב') שדן בדין יבום דנדה האם קונה או לא, ובפשטות מצדד לומר שאינו קונה כלל ומשמע שאם אין דחייה לאיסור ביאה לא קנה וא"כ ה"ה בחייבי לאוין ועשה, וע"ע בשיעורים (דף ב א) על התוס' ד"ה ואחות אשתו.
97 יש להעיר דאם האיסור דאשת אח פקע למה אינה צריכה גט בתורת קידושין.
וצ"ל שמגזה"כ של ויבמה המלמדת שאין כסף ושטר גומרים בה למדים שאין קידושי היבם חלין ביבמה. אך אין זה קשה שקידושי ביאה דאיש אחר תופסין בה ודוקא קידושי ביאת היבם אינן תופסין בה, שהרי בכל יבמה נמי קידושי כסף ושטר דאחר תופסין בה ולא קידושי כסף ושטר דהיבם, וה"ה כאן בקידושי ביאה דאלמנה לכ"ג, שקידושי היבם לא תופסין.
א"נ יתכן שאע"פ שהאיסור של אשת אחיו פקע בנפילה, אך השם ערוה של אשת אחיו לא פקע, שהרי יבמה היא, ויבמה הריהי חפצא דאשת אחיו. ומאחר שחפצא דאשת אחיו היא אע"פ שהאיסור פקע, מ"מ השם דערות אשת אחיו לא פקע, לענין שאין קידושין היבם תופסין בה דעדיין ערוה היא עליו. וע"ע בסמוך בשיעורים בנוגע לשיטת המאירי.
98 עיין בב"ש (סי' קעד) ובקרני ראם כאן על המהרש"א.
99 עיין במל"מ דרך מצותיך חלק ג' (סט ב) ובשער המלך על הרמב"ם (פ"ז מהל' יבום הל"י).
100 ועיין במשנה לקמן (דף ל א) ובשיעורים בדין נאסרה (לעיל יג. ועוד).
101 עיין בשיעורים לעיל (יט ב) בשם הגר"ח זצ"ל בענין מחלוקת רבי ורבנן במאמר.
102 ויתכן דס"ל למאירי דאלמנה לכ"ג אינה בת מצות יבום מפני שביאתה אסורה, ומשו"ה יבום בע"כ לא קונה, דיבום בע"כ קונה משום דמקיים מצות יבום, ומ"מ אלמנה לכ"ג בת קנין יבום היא, וקנין יבום חל רק בביאה לא בכסף ושטר, וחל מדין קנין קידושין מדעתה, וצ"ע.

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

שמגרשה בגט. ואינה צריכה חליצה ואם רצה להחזיר מחזירה ולא אמרינן מצוה רמיא רחמנא עליה ועבדה ומהשתא תיקו עליה באיסור אשת אח: לימא. עדיין יבומין הראשונים עליה ותיבעי חליצה: שדי היתרא. למדרש ולקחה דלא תיבעי חליצה: אהיתרא. היכא דכולה מילתא היתר כגון במייבם אשת אח: ושדי איסורא. למדרש ויבמה עדיין יבומין עליה: אאיסורא. היכא דאיכא צד איסור כמו באשת אחיו שלא היה בעולמו: אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו. קודם לידתו של זה וכשנולד זה מצאה נשואה לאחיו תתייבם לו כשימות זה דהא מצאה בהיתר ייבום: איסור אחותו לית ליה היתר. אבל איסור אשת אח אית ליה היתר כשאין לו בנים הילכך כשמת ראשון בלא בנים פקע איסורו לגבי שני ונשאה והשלישי מכח שני בא: מתני' לא חולצת ולא מתייבמת. צרתה וכ''ש היא: איסור מצוה. מפרש להו ואזיל: אחותה. של ערוה כשהיא יבמתה כגון שנפלו שתי אחיות משני אחין האחת אסורה משום ערוה כגון שהיא כלתו או חמותו: או חולצת או מתייבמת. אחות הערוה דלא פגע באחות זקוקתו משום דערוה לאו זקוקתו היא: שניות. שניות לעריות שגזרו סופרים עליהם ובגמ' מפרש לה: לשון מצוה וקדושה מפרש בגמרא: אלמנה לכ''ג. שמת אחיו ההדיוט ונפלה אלמנתו לפניו: גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. שעבר אחיו המת ונשא חלוצה וגרושה וכשמת צריכה חליצה שהרי תופסים לו בה קידושין דקידושין תופסים בחייבי לאוין אבל יבומי לא שהרי אסורה לו לזה שהוא כהן ואפטורי בולא כלום לא דלא אלים לאו למיפטרה דילפי' מאחות אשה בפ''ק (דף ג:): גמ' לאיתויי צרת אילונית כרב אסי. בפ''ק (דף יב.) דלא חולצת ולא מתייבמת דערוה קרינן בה באילונית דמיעטה קרא מאשר תלד וקיימא עליה באיסור אשת אח הילכך צרתה צרת ערוה: אלה המצות. בסוף ספר תורת כהנים ומשמע דאכול' ספרא קאי וכל אזהרת כהנים התם כתיבא: קדש עצמך. לעמוד ולהזהר: אף במותר לך. להוסיף עליהם שניות המותר לך על העריות כדי שלא תבא לידי עריות האסורות מן התורה: קפסיק ותני. אלמנה לכ''ג לא שנא נפלה לפניו מן הנשואין דהיינו תרתי לגריעותא חדא דאלמנה היא ואיכא לאו דאלמנה לא יקח ועוד דבעולה היא ואיכא איסור עשה לגביה דכתיב אשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה: ולא שנא. נפלה לפניו מן האירוסין ועודה בתולה דליכא אלא לאו דאלמנה: יבא עשה. דיבמה יבא עליה: ועלתה השערה מצי למכתב. דהא כתיב ברישא דקרא לקחת את יבמתו מה ת''ל יבמתו: יש לך יבמה כו'. דאם כתב ולא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה הוה משמע דההיא דקרינא ביה לקחת הוא דקא מצרכה רחמנא ועלתה השערה לחלוץ אבל חייבי לאוין דלא קרינן בהו לקחת לא קרינן בה ועלתה להכי הדר כתב יבמתו למימר דיש לך יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ ואע''ג דלא כתיב בה לקחת שאין עולה לייבום: אימא חייבי כריתות. נמי לילף מהכא דליבעי חליצה ואמאי פטרינן לגמרי: תפסי בה קידושין. הילכך קרינן ביה לקחת בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין ואפי' עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא:

האי איסורא דאית ליה התירא. דפקע איסור אשת אח דיכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע ליה לגבי דידיה איסור אשת אח פקע נמי לגבי אחיו הנולד וה''ל אשת אחיו שהיה בעולמו: לאתויי צרת אילונית. אע''ג דמתני' לא קתני צרה מ''מ הוי בכלל דכל שאיסורה איסור ערוה דמשמע שאיסורה בא מחמת ערוה דהיינו הצרה ולא הוצרך להזכיר הצרה בהדיא משום דאפירקין דלעיל קאי והא דלא קאמר לאיתויי צרת סוטה וצרת מחזיר גרושה משום דאילונית דמיא טפי לעריות שמותרות למת ואסורות לייבם: בשלמא מן הנשואין כו'. תימה דמן הנשואין נמי תיקשי ליה דאמאי חולצת כיון דאין עולה לייבום דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ותיהוי כי חייבי כריתות וי''ל דלא קאמר בשלמא אלא ממאי דאין מתייבמת: יבא עשה וידחה לא תעשה. הקשה ריב''א בפ''ב דסנהדרין (דף יט. ושם) דכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כדאמר בסוף פ' ד' אחין (לקמן ד' לד. ושם) היאך תתיבם דבביא' ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסירא ליה כדאמר לקמן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואר''י דלא קשה מידי דלא בעינן שתהא ראויה להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהו ראוין להקמת שם ולא ממעטינן אלא אילונית וסריס שאינן ראוין לילד לעולם אבל ביאה שאין יכולה להתעבר בה לא ממעטי כיון שהאשה או היבם ראוין לבסוף להוליד דאל''כ תיקשה היאך קטנה מתייבמת לרבנן וגם לרבי מאיר היתה מתייבמת אי לאו חששא דשמא תמצא אילונית ובפרק ב''ש (לקמן דף קיא:) תנן קטן הבא על הגדולה תגדלנו ובפ' הבא על יבמתו (לקמן נה:) נמי מרבינן דנקנית בביאה שלא כדרכה והעראה אע''פ שאין מתעברת בה: אי הכי חייבי לאוין נמי. פי' כיון דאין עולים לייבום לא יעלו לחליצה ותימה לר''י היכי מצי למימר דלא יעלו לחליצה הא מיבמתו דשמעינן

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד