דף יד - ב
אי אמרת בשלמא דמודעי להו בית שמאי לבית הלל מה הם הכלים הטמאים.
משום הכי לא נמנעו בית הלל מלשאול כלים מבית שמאי כדי לעשות בהם את טהרותיהם.
אלא, אי אמרת דלא מודעי להו -
בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו מלשאול כלים, ולא חששו שמא בית הלל מקילים בדבר שהם מחמירים, היות דטמאות דבית הלל -
לבית שמאי, טהרות נינהו!
והיינו, שבית הלל מחמירים במחלוקתם עם בית שמאי בעניני טהרות.
אלא, בית הלל מבית שמאי - למה לא נמנעו מלשאול כליהם?
והרי טהרות דבית שמאי - לבית הלל, טמאות נינהו!
אלא לאו, דמודעי להו בית שמאי לבית הלל מה הם הכלים הטמאים לדברי בית הלל.
ומסקינן: שמע מינה שהיו מודיעים.
והוינן בה: ומאי אולמיה, מה היא העדיפות דהך, הראיה שהבאנו עתה, מטומאות של בית שמאי לבית הלל, שבהכרח הודיעום, מהך, מהראיה שהבאנו מהממזרים של בית שמאי, בני צרות ערוה, שבהכרח הודיעום. שהרי אמרנו "הכי נמי מסתברא", וזו היא לשון הבאת ראיה, העדיפה על הקודמת!?
ומשנינן: מהו דתימא, היה מקום לומר, כי צרה של ערוה - קלא אית לה, ובניה ידועים כממזרים, ולא ראו בית שמאי צורך להודיע זאת לבית הלל. ואם כן, אין ראיה שבמקרים אחרים הם כן היו מודיעים להם.
לכן קא משמע לן הראיה מטומאות, שהיו בית שמאי נוהגים להודיע להם.
גופא, אמר רבי אלעזר: אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים שאין ממזר - אלא ממי שאיסורו איסור ערוה, וענוש כרת.
והוינן בה: מאן, מי הם ה"מודים" למי?
אילימא מודים בית שמאי לבית הלל שבני צרות ערוה, שיצאו לשוק בלי חליצה [כשיטת בית הלל], אינם ממזרים -
פשיטא! שהרי בני חייבי לאוין [בני יבמה שיצאה לשוק ללא חליצה, לפי בית שמאי] - כשרים נינהו! שהרי אין ממזר אלא מחייבי כריתות.
אלא שמא תאמר, מודים בית הלל לבית שמאי, שבני צרות ערוה המתייבמות אינם ממזרים, היות ואין ממזר אלא מחייבי כריתות.
אי אפשר לומר כן! שהרי היא גופא, צרת ערוה - חייבי כריתות היא ליבם! שהרי היא עומדת עליו באיסור ערוה של אשת אח שלא הותר ליבום, והבן שלה הוא ממזר.
ומשנינן: לעולם מודים בית שמאי לבית הלל, שאין הבנים הנולדים מצרת ערוה שיצאה לשוק בלי חליצה [כדברי בית הלל], ממזרים.
ומה שהקשינו "פשיטא", שהרי בני חייבי לאוין הם -
תשובתך: ולאפוקי, להוציא מדרבי עקיבא, דאמר יש ממזר אפילו מחייבי לאוין.
קא משמע לן, דאין ממזר מחייבי לאוין, אלא רק מחייבי כריתות!
ומביאה עתה הגמרא ראיה מברייתא בתוספתא:
תא שמע מהא דתניא: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל:
א. בצרות ערוה, האם הן מותרות להתייבם או אסורות.
ב. ובשתי יבמות שהן אחיות, ונפלו משני אחים, וכל אחת אסורה ליבום מחמת "אחות זקוקתו", מה הדין אם קדמו היבמים וכנסו אותן, האם צריך להוציאן [לקמן כו א].
ג. בגט "ישן", שכתב גט לאשתו, ועדיין לא נתנו לה, והתייחד עמה אחר כתיבת הגט, האם אפשר לגרש בו.
ד. ובספק אשת איש [עיין שתי לשונות ברש"י].
ה. ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, האם יש לחוש שבא עליה לשם קידושין.
ו. בקדושי אשה:
לבית שמאי צריך לקדשה בכסף שהוא דינר, ובשוה כסף, בשווי של דינר.
ולבית הלל אפשר לקדשה אפילו בפרוטה של נחושת, ובשוה פרוטה של נחושת.
בכל זאת, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל.
ולא נמנעו בית הלל מלשאת נשים מבית שמאי.
ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה.
לקיים מה שנאמר: [זכריה ח] "האמת והשלום אהבו".
רבי שמעון אומר: נמנעו הן מן הודאי.
ולא נמנעו מן הספק.
והניחה עתה הגמרא שנמנעו באיסור ספק, כגון במגרש אשתו ולנה עמו בפונדק, שיש ספק אם קידשה בביאה.
ולפיכך מקשה הגמרא:
אי אמרת בשלמא עשו כדבריהם, משום הכי, לפי רבי שמעון, נמנעו מן הודאי [ומה שלא נמנעו מן הספק יתבאר להלן].
אלא אי אמרת לא עשו כדבריהם - אמאי נמנעו? ומקשה הגמרא על ראיה משם: ותסברא, האם סובר אתה שיתכן ללמוד כך?
נהי נמי דעשו כדבריהם, עדיין קשה - מהו "בשלמא" שאמרת!?
והרי בשלמא בית הלל נמנעו מבית שמאי, היות דצרות ערוה חייבי כריתות נינהו, ובניהם - ממזרים הם, לבית הלל
אלא בית שמאי - אמאי נמנעו מלשאת נשים מבית הלל?
והרי יבמות לשוק בלי חליצה - בני חייבי לאוין נינהו, ובניהם כשרים נינהו!
ומשנינן: כדאמר רב נחמן בר יצחק לקמן: לא נצרכה, אלא לצרה עצמה
הכא נמי, לא נצרכה אלא לצרה עצמה.
שגם בית שמאי נמנעו מלקחת מבית הלל צרת ערוה ללא חליצה, והיא אסורה להם בלאו של יבמה לשוק, לפי שאינה נחלצת לבית הלל. ואין החשש אודות בניה של צרת ערוה.
ועתה באה הגמרא לברר את האמור בברייתא, שנמנעו מן הודאי ולא נמנעו מן הספק.
והוינן בה: ומאי שנא מן הודאי, שנמנעו מלשאת, היות דאיסורא הוא.
והרי ספק, נמי - איסורא הוא!?
ומשנינן: לא תימא "לא נמנעו לשאת מן הספק"
אלא. אימא כך: לא נמנעו לשאת מן הסתם, כל עוד לא הודיעום שהן אסורות להן, היות דמודעי להו על מה שאסור לשיטתם, ופרשי מהם.
אך עדיין תיקשי: ומאי קא משמע לן בכך? - דאהבה וריעות נוהגים זה בזה.
אם כן, היינו רישא!?
ומשנינן: הא קא משמע לן - דכולה ברייתא בשיטת רבי שמעון היא.
תא שמע, מהא דאמר רבי יוחנן בן נורי:
היאך הלכה זו של צרת ערוה רווחת, נוהגת, בישראל?
אם נעשה כדברי בית שמאי - הולד ממזר לדברי בית הלל!
ואם נעשה כדברי בית הלל - הולד פגום לכהונה, מדין חלל, לדברי בית שמאי! וכפי שיתבר לקמן שלומדים זאת מקל וחומר מאלמנה לכהן גדול, שבנה חלל.
ה"ג בנוסחי דוקי וכך היא גירסת ר"ח: בשלמא ב"ה מב"ש לא נמנעו דטומאות דב"ש לב"ה טהרות וכו'. ורובא דנוסחי גרסי איפכא בשלמא ב"ש מב"ה וכו'. ופירש רש"י דב"ה מחמרי בטהרות טפי מב"ש ודברי תימה הם דהא בכולהו תלמודא ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין ובכולה אהלות ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ולקמן בשמעתין (יבמות דף ט"ו) בשוקת יהוא היו כל טהרות דב"ה לבית שמאי טמאות ותדע נמי שהרי שנינו במסכת עדיות (פרק ד') אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וקא חשיב חביות של זיתים מגולגלין וכו' ואדם שהיה נתון תחת הסדק בית שמאי אומרין אינו מביא את הטומאה וכו' ודם נבילות בית שמאי מטהרין וב"ה מטמאין הא למדנו שבאילו בלבד בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא בטהרות.
ופירש הכי נמי מסתברא לדבריו [של רש"י] הכי נמי מסתברא דמודעי דאי עשו ולא מודעי קשיא טהרות ומקשינן ומאי אולמיה דהך ראייה דטהרות מרישא פשיטא דאי עשו על כרחין מודעי אלא שיש לומר שלא עשו בין ברישא בין בסיפא ואין זה נכון דלא איתמר בה הכי נמי מסתברא כלל כיון דליכא ראייה מינה דעשו ומודעי אבל לדידן ה"פ דהכי נמי מסתברא דמתניתין משום דמודעי להדדי לא נמנעו דקתני סיפא בטהרות דלא נמנעו ונהי דב"ה מב"ש לא נמנעו בין עשו בין לא עשו משום דב"ש לחומרא אלא ב"ש אמאי לא מימנעו מב"ה דודאי ב"ה עשו כדבריהם וטהרות דב"ה לב"ש טמאות נינהו ואפי' כשתמצא לומר לא עשו נהי דלא היו מקילין כדבריהם ולא מורין כדבריהם בין לקולא בין לחומרא כדי שלא יעשו אגודות אגודות מכל מקום מחמירין הן על עצמן כדבריהם וכך אמרו בירושלמי מודים בית שמאי לב"ה לחומרין וכדאמרינן לקמן (יבמות דף ט"ו) גבי סוכה ושוקת יהוא הרואה אומר וכו' דשמעת מינה דוודאי מושכין היו ידיהם מן האיסור כדבריהם ולמה לא היו מושכין ידיהן מן טהרות של ב"ה אלא שמע מינה שאילו מודיעים לאלו ואלו לאלו שמע מינה.
ואקשינן ומאי אולמיה דהך מהא, כלומר אי הכי מתניתין אמאי קתני להני תרתי בבא פשיטא הואיל ועשו ומשום שמודיעין נושאין נשים אלו מאלו אף בטהרות סומכין אלו על אלו דבשלמא אי לאו עשו מתניתין תרתי קתני נושאין נשים משום שלא עשו ועושין טהרות משום שמודיעין אותם אלא אי אמרת עשו ותרווייהו משום מודיעין תרתי למה לי.
ומפרקינן מהו דתימא לא סמכינן אהודעה וצרה קלא אית לה קמ"ל טהרות
ואיכא דגרסי וכיון דסבירא ליה דעשו מאי אולמיה דהך מהך.
הא דתניא אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות ובאחיות ובספק אשת איש וכו'. פירש רש"י ז"ל ספק אשת איש אילו כולן ששנינו לקמן (יבמות דף ק"ז) ב"ש אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ובבעל ובפניו ובב"ד וארבעה וחמשה פעמים וב"ה אומרים בכולהון ממאנין ואעפ"י שמיאון אינו אלא מדבריהם ואין ממזר בא מפני מחלוקת זה וכן גט ישן שאעפ"י שב"ה פוסלין הא קיימא לן שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אלא משום שארא נקט הני.
ושמעתי שהר"ח ז"ל גורס ובספק אשת איש בגט ישן ובמגרש את אשתו וכו' ופירש הרב ז"ל דפרושי מפרש ואזיל בצרות ואחיות ליבום ובספיקות דאשת איש כגון גט ישן ופונדקי וכסף ופרוטה וכן עיקר מכל מקום גט ישן אגב שארא נקט ליה.
והא דאקשינן אלא ב"ש מב"ה אמאי נמנעין בני חייבי לאוין כשירין נינהו. הוי לי' למימר ב"ש מב"ה נמנעין אמגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף דאתי לידי חייבי כריתות וב"ה מב"ש אף אצרות אלא ניחא לי' לאשכוחי בתרוייהו נמנעין אף אצרות. והא דאקשינן ומאי שנא ודאי דאיסורא ספק נמי אסורה. פי' רש"י ז"ל קא סלקא דעתך באיסור ספק כגון מגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דליכא אלא ספק שמא בא עליה לשם קידושין.
ולי נראה מן הספק שאינו נודע אם זו האשה מאותן שנחלקו בהן והכי אקשינן מאי שנא ודאי דאיסורא היא לדידהו ספק נמי איסורא הוא וצריכין לבדוק שהרי מפני ספק אחר שנתערב במשפחה נדמעה כולה ונעשית עיסה כל שכן משפחות ב"ש לב"ה שהרבה נדמעו בהן על פי הוראתן שאסור לו לישא עד שיבדוק ומתרץ אימא מן הסתם דמודעי להם ופרשו.
הגרש"י ז"ל (ליתא ברש"י שלפנינו, ועי' ריטב"א שלפי פי' רש"י דלהלן יש לגרוס כן) וכן היא ברוב הספרים בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו דטמאות דבית הלל לגבי בית שמאי טהרות נינהו. ופירש הוא ז"ל דבית הלל מחמרי בטהרות טפי מב"ש (עי' רש"י לעיל בע"א ד"ה ע"ג אלו). ולפי פירושו הא דאמרינן ה"נ מסתברא ה"ק, הכי נמי מסתברא דלבית שמאי תמצא לומר דעשו מעשה, הא דאין נמנעין משום דמודעי להו ופרשי הוא, דאי עשו מעשה ולא מודעי להו קשיא טהרות אמאי לא נמנעו בית הלל מטהרות דבית שמאי, ואקשינן ומאי אולמא דהא מהך, כלומר, מאי אולמא האי ראיה דטהרות מהך דצרות, פשיטא דאי עשו מעשה טעמא משום דמודעי להו ופרשי הוא. ואלא מיהו בין ברישא בין בסיפא איכא למימר דלא עשו מעשה ומשום הכי לא נמנעו, הא עשו לא סמכי אהודעה. ואין זה מחוור, חדא דבכלהו טהרות בית שמאי לחומרא ובית הלל להקל. וכן בכל מסכת אהלות, ולקמן (יבמות טו, א) נמי גבי שוקת יהו ב"ש לחומרא ובית הלל להקל. ובמס' עדיות (פ"ד) שנינו אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וקא חשיב (שם מ"ו) חבית של זתים מגולגלין ואדם שהוא נתון תחת הסדק בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה (שם מי"ב) ודם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין (פ"ה מ"א) שמע מינה באלו בלבד בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, הא בכלהו טהרות לבר מהני בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא ומיהו מסתברא דאי משום הא ל"ק לרש"י, דמכל מקום הא איכא הני תלת דבית הלל לחומרא אלא דאכתי קשה אמאי נסיב לה הכין ולא איפכא, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו הואיל וברובן בית הלל לכולה. ועוד דלא אתמר ה"נ מסתברא אלא בדבר מוכרח, והאי כיון דליכא ראיה מינה דעשו ומודעי, לא אמרינן בכי הא הכי נמי מסתברא.
והגירסא הנכונה כגר"ח ז"ל והיא במקצת הספרים, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו כו', וה"פ ה"נ מסתברא דמודעי להו ופרשי ממאי דקתני סיפא כל הטהרות כו', ובדואי בית הלל עשו מעשה כדבריהם, ואפילו הכי בית שמאי לא נמנעו מבית הלל. ונהי דבית שמאי לא היו עושין מעשה כדברי עצמן ואפילו להחמיר, מכל מקום לא היו מקילין לעשות כדברי בית הלל, וטהרות דבית הלל לבית שמאי טמאות נינהו, ומחמירין היו על עצמן להחמיר כדברי עצמן וכדאמרינן לקמן (יבמות טו, א) גבי שוקת יהוא ששלחו והרחיבוה, וגבי סוכה נמי דפחת שמאי את המעזיבה. אלא מושכין היו ידיהן מלהקל כדברי בית הלל, וכדאמרינן נמי בירושלמי (פ"א ה"ו) מודים בית שמאי לבית הלל לחומרין, א"ו ש"מ ומודיעין אלו לאלו דפרשי. ואקשינן ומאי אולמיה דהא מהך, פירוש, אי אמרת בשלמא דרישא לא עשו היינו דקתני תרי בבי, רישא לאשמועינן דלא עשו מעשה כדי שלא יעשו כאגודות אגודות, והיינו דלא נמנעו בית הלל מבית שמאי. וסיפא אשמועינן דאף במקום שעשו בית הלל להקל שלא כדברי בית שמאי, אהבה וריעות היו נוהגין זה בזה, ומודיעין הן זה לזה ופרשי. אלא אי אמרת עשו מעשה וטעמא דרישא נמי משום דמודעי להו למה לי תרי בבי, הא אשמועינן בבבא דרישא ומאי אולמיה דסיפא ומאי קא משמע לן בה טפי מדאשמועינן ברישא. ופריק מהוא דתימא צרה קלא אית לה ולעולם לא סמכינן אהודעה ושאני צרה משום דאם איתא דהות קלא אית לה קמ"ל.
אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות ובספק א"א כו'. אף על פי שאין באחיות ובספק אשת איש ובגט ישן משום כריתות, הני משום צרות ומגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכסף ושוה כסף דאפשר דאתו לידי כרת הוא דמייתי להו.
הא דאקשינן אלא בית שמאי אמאי נמנעין מבית הלל בני חייבי לאוין נינהו. בדין הוא דמצי למימר ליה דבית שמאי נמנעין מבית הלל במקדש בפרוטה ובשוה פרוטה דאתי לידי כרת כשבא אחר וקדשה בכסף ובשוה כסף, דהוה ליה הולד מראשון ממזר, ובית הלל נמנעין מבית שמאי במגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף ובצרות נמי, אלא דניחא ליה לאשכוחי נמי נמנעין אף אצרות.
מאי שנא ודאי דאיסורא ספק נמי איסורא. פרש"י ז"ל, (ד"ה מן הספק) ספק כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקית דמספקא לן אם בא עליה אם לאו ואי נמי לשם קדושין או לאו.
ופריק אימא מן הסתם. כלומר, לאו מן הספק דלנה עמו קאמר אלא מן הסתם דצרות וקשה קצת לפירושו היכי סתים סתומי כולו האי ומדכר לה ללנה עמו בפונדקי בשם ספק ולספק צרות בשם סתם. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר (בד"ה והא) שפירש לה כולה בצרות וספק היינו שאינו יודע אם זו מאותן שנחלקו בהן, והכי אקשינן מאי שנא ודאי דאיסורא הוא לדידהו ספק נמי ספק אסורה הוא, וצריכין לבדוק שהרי מפני ספק אחד שנתערב במשפחה נדמעה כולה ונעשית עיסה, כ"ש משפחות ב"ש וב"ה, שהרי הרבה נטמעו בהן על פי הוראתן, ואסור להן לבית הלל לישא מהן אלא בבדיקה. ומתרץ אימא מן הסתם דמודעי להו ופרשי.
נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש. ור' יוחנן בן נורי אית ליה קל וחומר דאלמנה כדאיתא לקמן (יבמות טו, ב) ולית ליה פירכא דמה אלמנה לכהן גדול שהיא עצמה מתחללת. ומעשה דר' יהושע דלקמן (שם) דהעיד על שתי משפחות בירושלים שהן בני צרות ומהן כהנים גדולים, דלמא סבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דשלא כרצון בית שמאי היו עושין, אלא שידן דבית הלל תקפה וקבעו הלכה כמותן. אי נמי ר' יהושע חזא ר' יוחנן בן נורי לא חזא.
לא עשו ב"ש כדבריהם ותו ליכא למשמע כלל טעמא דמודעי ופרשי והק' בתוס' דלהאי פי' ב"ה מחמרי טפי בטהרות והא ליתא דבכל דוכתא מחמרי ב"ש בטהרות טפי וכדאיתא במס' עדיות שלא שנו שם כחומרי ב"ה אלא ג' חבי' של מים מגולגלי' ומשנת אדם נתון תחת הסדק ומשנ' דם נבלות וכלהו אידך ובמס' אהלות כולה ב"ש לחומר' וב"ה לקולא והא דשוקת יהוא ג"כ בכללה לפי' גורסי' כגירסת הספרים דגרסי בשלמ' דב"ה מב"ש לא נמנעו דטמאות דב"ש לב"ה טהורות נינהו אלא דב"ש אמאי לא נמנעו מב"ה דהא טהרות דב"ה לב"ש טמאות נינהו ובהא ליכא למימר לא עשו דהא לד"ה ב"ה עשו כדבריהם וכליהם טמאי' לב"ש הילכך ע"כ יש לך לומר דטעמא משום דמודעי להו ב"ה לב"ש ופרשי ה"נ מודעי להו ב"ש לב"ה ופרשי והשת' אתי שפי' דאמרי' הנ"מ דהא איכ' הכרח כיון דב"ה לדברי הכל עשו כדבריה' ופרכי' ומאי אולמיה דהא מהא כלומ' אי כדבריך הוא דב"ש נמי עשו כדבריה' וטעמא דלא נמנעו ב"ה משום דמודעי להו ב"ש ופרשי ל"ל לתנא למיתני תרתי לאשמיעינן דינו דמודעי להו ופרשי ופרקי דמקמיית' לא הוה שמעי' שפיר טעמא דמודעי להו ופרשי דהא טעמ' משום דצרה קלא אית לה הלכך תנא אידך לברורי ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה וצ"ע:
מאן מודי אלימא ב"ש לב"ה פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו פי' דעל כרחין האי הודאה מעין המחלוק' היא ולא שמעינן כי אעפ"י שנחלקו בניהם בדין הצרות מודים הם לענין בניהם של צרות שהם כשרי' דב"ש לב"ה אודו לב"ש ולהכי פרכי דאי ב"ש מודו לב"ה שבני צרותיהם כשרי' מאי קא משמע לן לר' אליעזר ואי ב"ה מודו לב"ש שבני צרותיהם כשרים להני הא ליתא דחייבי כריתות נינהו לב"ה:
ת"ש אעפ"י שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות האי ת"ש מהדר לברורי סוגייא דלעיל אם עשו ב"ש כדבריהם או לא אלא שהכניס התלמוד בנתים גופא דר' אליעזר דאייתי' לעיל ולא בעא למנטר עד סופא דשמעתא דאורחא דתלמודא משום דשמעתי' אדי ואדי איכא טוב' וזמני' דעביד תלמודא הכי בצרות ובאחיו' הא דאחיות בפ"ד אחים אפליגו בו בתרתי גווני כדאיתא התם. ובספק אשת איש ובגט ישן ומגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף רש"י ז"ל פי' בספק אשת איש ב' פירושי' ואין א' מחוור כל הצורך דבשום דוכת' לא קאמרי לממאנת ספק אשת איש אלא כשמה נסיב לה ומאי דפריש דשכיב מרע שנתן את הגט במהיום אם מת ונתייחד עמה בפני עדים הרי זו בכלל ומגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי כי שם נחלקו בפי' ואידך מכללא נפקא והכי פריש לה באנפיה נפשיה ואקדים לה נמי ויותר נר' לרב"ה ז"ל כפר"ח ז"ל דכלל ופרט קתני בספק אשת איש כגון המגרש את אשתו ולנ' עמו בפונדקי וגט ישן כדי נסבא ובדידיה ליכא ספק אשת איש שאין בו אלא משום שמא יאמרו גטה קודם לבנה ואם נתגרשה בו תנשא לכתחלה לד"ה כדאי' התם ספק אשת איש לשון מושאל הוא דלגבי גט ישן מפני שהולד הזה מסופק אם היה מבעלה כשהיתה אשת איש או אחר שנתגרש' ממנו בדרך זנות וכיילי אגב אידך ספק איש דנקט בדוקא:
אא"ב עשו מ"ה נמנעים פי' מדר' שמעון מייתי ראיה דאלו מתנא קמא דילמ' משום דמודעי להו ופרשי וזה היא אהבה וריעות שביניה' שלא היו שותקין מהם כ"ש להניחם לעשות מה שהוא אסור להם לפי דעתם של ב"ה ואעפ"י שהוא התר גמור לדעת דידם ואין לך אהבה וריעות גדולה מזאת וכדאמרינן בסמוך:
ג"ה המדוייקים ותסברא בשלמא ב"ה מב"ש נמנעו דבני חייבי כריתות נינהו אלא ב"ש מב"ה למה נמנעים בני חייבי לאוין כשרים נינהו והכי פירושו ותסברא דהא מתני' מתרצתא היא דניגמר מינה והא קתני שנמנעו אפי' ב"ש מב"ה דהא אסיפא דרישא קאי ואלו ב"ש מב"ה למה נמנעו ופרקי' כדאמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרת עצמה ולא גרסי' אלא כדאמר וליתיה בשום נסחאות דמייתי לה מעיקרא הוא דקאמר דלעולם מתני' מתרצתא ותפשוט מינה דעשו ב"ש כדבריהם ודקא קשיא לך למה נמנעו ב"ש מב"ה מן הצרות עצמן היו נמנעים שלא להנשא לאחת מהם אלא בחליצה וא"ת בלא הכי נמי לימא ליה דהא נמנעו ב"ש מב"ה היינו מההיא דאפליגי בדינר (ובשוה דינר) כגון אשה שנתקדשה לראובן וחזרה ונתקדשה לשמעון בדינר דלב"ש אסורה לשוק משום אשת איש גמור' דשמעון ולב"ה מותרת לגמרי י"ל דאין הכי נמי דאפשר לשנויי הכי משום פשיטותא דמתני' משמע דאכולה מתני מהדר במאי דאיכא טעם מניעה מיהת דאלו בגט ישן ואחיות ליכא טעם מניעה ולהכ' אתמה מעיקרא ותסברא ותלמוד בעי נמי לתרוצי לה לפום קושיי' כגון דאפשר ומ"מ אפשיטא מהא מתניתא דכיון דקתני שנמנעו ב"ה מב"ש מפני הצרות וספק אשת איש שביניהם כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ודינר ושוה דינר מכלל דעשו ב"ש כדבריהם להקל שאם לא כן למה נמנעו וליכא למימר שנמנעו מן הצרות עצמן שלא לייבם אותם דכיון דאמרת ב"ש לא עשו כדבריהם להקל לייבם אותם פשיטא דב"ה נמי לא עשו כדבריהם לייבמם אלא ודאי שמעת ומיהו משום דאי פשיטא בשנויי דחיק כדרב נחמן בר יצחק ולומר דכולה ר' שמעון היא לא חשבי לה פשיטתא שפירת' ושקלינן וטרינן בה ותו דלא אפשיטא אלא לר' שמעון בלחוד ודילמא דרבנן פליגי ומכלל דברינו אתה למד דליתא לההיא נוסחא דלא גרסי' ותסברא ונר' לאלתר כדאמר רב נחמן בר יצחק כלומר לעולם לא עשו ומתניתא כדאמ' רבי נחמן בר יצחק דוק ותשכח כנ"ל וכן דעת מ"ה הר"ם ז"ל:
ומ"ש ודאי דאסור ספק נמי איסורא פרש"י ספק כגון אשת איש דמגרש את אשתו דהוי ספק אם בא עליה לשם קדושין ופרקי' לא תימא מן הספק אלא מן הסתם כלל מסתם צרות ושאר נשי' דנסבי להו סתם דנסבי עלייהו דאי איסורה להו מודיעי להו ופרשי ובתוס' פי' וכן הרמב"ן ז"ל מ"ש ודאי צרה או ודאי אשת איש לדידהו דנמנעים משום איסור ודאי אפילו כשהדבר ספק להם אם יש במשפחה זו מאותה שהתירו ב"ש או ב"ה היה להם לימנע דכל משפחותיהם בחזקת נטמעות הן אלא אימ' מן הסתם וכדפרש"י ז"ל ומאי קמ"ל פי' בראשונה דסמכי על שתיקותה ויודעים להם דלא שבקו להו למיספי מידי דחשיבי להו איסור' דאהבה וריעות היו נוהגים זה בזה פי' דאלו מדינא נהי דאסיר למיספ' להו בידי' כדאמר בחולין חס ליה לזרעי' דאב' בר אבא למיספי מידי דלא ס"ל מ"מ כד ספו אינהו מנפשייהו לא מחייבי לאפרושינהו כיון דלדיהו התר גמור הוא אלא דאהבה וריעות נוהגים זה בזה ומאי דסני להו לחברינהו לא עבדי:
הקמ"ל דכלה ר' שמעון הי' פי' הקמ"ל תנא דהא בריי' ואיכא דלא גרסי דהא קמ"ל הולד פגום לב"ש פי' פגום מן הכהונה מק"ו דעבדי לק' מאי דפרכי עליה מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת לכהונה ואף לתרומה לא חשיב לה פירכא:
ולענין ביאור זה שכתוב בקצת ספרים בענין הטהרות בשלמא בית שמאי מבית הלל לא מימנעי דטמאות דבית הלל טהורות הן לבית שמאי יש שאין גורסין אותה כלל מפני שלנוסח זה בית הלל מחמירין בטהרות יותר מבית שמאי והרי ברובן מצינו בית הלל מקילין ויש גורסין אותה ומהפכין בשלמא בית הלל מבית שמאי לא מימנעי כו':
כשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות כך נחלקו באחיות והוא שאם יש כאן ארבעה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו הרי נשותיהם חולצות ולא מתיבמות מפני שכל אחת היא אצל כל אחד מהם אחות זקוקתו ואם כנסו יוציאו לדעת בית הלל ולבית שמאי לא יוציאו והלכה כבית הלל לענין שאם כנסו כל אחד בזיקה ר"ל שכל אחד מהם כשכנס כנס אחות זקוקה יוציאו ומכל מקום יש צדדין שאחד חולץ תחלה ואחר כך מיבם השני כמו שיתבאר בפרק שלישי כ"ז ב':
קטנה הראויה למאן נקראת בסוגיא זו ספק אשת איש שמא תמאן ותעקור נשואיה במיאוניה ונתגלה הדבר למפרע שלא היתה אשת איש מעולם וממאנת היא בין נשואה בין ארוסה בין בפני הבעל בין שלא בפני הבעל בין בבעל בין ביבם ובית שמאי חולקים לומר דוקא בנשואה ובפני הבעל והלכה כבית הלל כמו שיתבאר בפרק בית שמאי ק"ז ב':
התבאר בגיטין פרק הזורק ע"ט ב' שלדעת בית הלל אין אדם פוטר את אשתו בגט ישן והוא שנתיחד עמה בין כתיבה לנתינה שמה ישהא בין כתיבה לנתינה ויהיו לו בנים ממנה בתוך הזמן ואחר כך יגרשנה והרואים זמן הגט שהוא קודם ללידת הבן יהו סבורים שמשעת כתיבה ניתן ומן הפנויה נולד ונמצא הולד פגום ובדיעבד מיהא מגורשת ותנשא בו לכתחלה ובית שמאי מקילין לפטור בגט ישן אף לכתחלה והלכה כבית הלל וכן נחלקו במגרש את אשתו מן הנשואין ולנה עמו בפונדקי שלדעת בית שמאי אין צריכה הימנו גט אע"פ שיש שם עידי יחוד ולדעת בית הלל צריכה הימנו גט שני אחר שנתיחדה בעדים שמאחר שכבר היתה נשואה לו לבו גס בה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה והלכה כבית הלל כמו שביארנו שם:
אף לענין קדושי כסף נחלקו בראשון של קדושין ב' א' שלדעת בית שמאי אין קדושי כסף אלא בכסף ובשוה כסף ר"ל בדינר ובשוה דינר ולבית הלל בפרוטה ובשוה פרוטה והלכה כבית הלל:
ולענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו ותסברא בשלמא בית הלל מבית שמאי חייבי כרת נינהו וכו' משום צרות ומגרש את אשתו ולנה עמו וכסף ושוה כסף הוא אומר כן שאיפשר שיבאו לידי כרת אבל אחיות וספק אשת איש וגט ישן אין בהן חשש כרת:
כבר ביארנו לעיל י"ב ב' שכל שנמצאת הערוה אילונית צרתה מותרת אפילו הכיר בה וכן ביארנו שם י"ג א' באם מתו שצרותיהן מותרות שלא סוף דבר בגירש ולבסוף כנס אלא אפילו בכנס לבסוף גירש וכל שכנס אשה על תנאי ובעל סתם נמחל התנאי ואין תנאי בביאה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמו שביארנו בפרק המדיר ע"ג א':
א) ומאי דפריך [מאי] אולמיה דהך מהך א) דהא מההיא דלעיל נמי דייקי' שפיר (ע"פ) דמודעי להו אפי' אי אמרינן דלא עשו דאל"ה קשיא לן ב"ש מב"ה אמאי לא נמנעו דאין לנו לומר (דלמא) דהאי דלא נמנעו ב"ש משום דלא עשו כדבריהם דהיכא אמרינן דלא עשו היכא דשייך אגודות אגודות אבל הכא לא שייך דהרואה יאמר לאתתא לא צריכי שהרי הרבה נשים אחרות ימצאו וא"כ אפי' לא עשו ב"ש כדבריהם צ"ל דמודעי להו וא"כ פריך שפיר מאי אולמיה דהך מהך ומשני מהו דתימא צרה קלא אית לה ולא צריכי למימר לעיל [גבי] צרה דמודעי (נהי) דליכא למפרך אמאי לא נמנעו היה להם להמנע משום הצרות דהתם ודאי עשו ב"ש כדבריהם דלא שייך אגודות אגודות דהרואה יאמר לאתתא לא צריכי דזה לא קשה מידי דהיינו משום דצרה קלא אית לה ולהכי לא נמנעו קמ"ל מההיא דטהרות דצ"ל ע"כ דמודעי להו אפי' אי אמרי' לא עשו:
בספק אשת איש. י"מ ספק אשת איש היינו מגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי וחדא מלתא היא דמגרש אשתו וכו' ספק אשת איש היא ופליגי ב"ש וב"ה אי צריכא גט שני:
ת"ש בית ר"ד בן הורקנוס הותרה צרת הבת לאחין ש"מ עשו ש"מ, ואין כל הל' אלא כי האי דאמרי', גופא בית ר"ד בין הורקנוס הותרת צרת הבת לאחין והי' הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול הי' ועיניו קמו מלבוא לבהמד"ר אמרי מי ילך ויודיענו א"ל ר"י אני אלך ואחריו מי ר"א בן עזריה. ואחריו מי ר"ע הלכו ועמדו על ביתו נכנסה שפחתו וא"ל רבי חכמי ישרלא באים אצלך א"ל יכנסו כו' התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת כיון שהגיעו לצ"ה א"ל הצרת הבת מה הוא א"ל מחלוקת ב"ש וב"ה והל' כדברי מי א"ל הל' כב"ה והלא משמך אמרו הל' כב"ש א"ל דוסא שמעתם או בן הורקנוס שמעתם א"ל חייך סתם שמענו א"ל אח קטן יש לי ויונתן שמו ובכור שטן שמו ומתלמידי ב"ש הוא ושלש מאות תשובות יש לו להשיב על צרת הבת. הזהרו שלא יקפח אתכם בהל' אבל אני מעיד עלי שמים וארץ על מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מ"ע בשביעית ומקבלים גרים מן הקרדויי' ומן התמרודיים:
בתד"ה בשלמא ב"ש כו' דאודועי מודעי להו אפי' למ"ד לא עשו כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל י"א לפי גירסא זו ל"ג נמי מאי אולמיה דהך כו' ואני ראיתי כו' ואין לומר לפי גירסת ר"ת הוא מדברי תרצן לחוד כו' דהא אפי' למ"ד לא עשו קשה זה אינו דא"כ הל"ל ולטעמיך ולא בלשון הנ"מ עכ"ל לא ידעתי הכרע מזה דודאי מצינו הנ"מ בכה"ג גם תירוצו לקיים גירסת הספרים הוא דחוק ואין להאריך כי לפי הנראה דלגירסת ר"ח נמי אין כאן קושיא דהא דקאמר ש"ס ומאי אולמיה דהך מהך כו' לא קאי אדברי המתרץ דודאי הוא מחזיק התירוץ דאפילו למ"ד לא עשו אית לן למימר ע"כ אודעי להו אלא דבא ליישב למ"ד עשו ל"ל דתני במתני' תרתי חדא לענין צרות דלא נמנעו זה מזה וחדא לענין טומאה וטהרה דלא נמנעו זה מזה דלמ"ד לא עשו ניחא דלא שמעינן מרישא דאהבה ורעות נוהגין זה מזה והוו אודעי מודעי להו אבל למ"ד עשו ל"ל דתנא בסיפא כיון דמרישא נמי ע"כ שמעינן ליה דאודעי מודעי להו וקאמר דאולמי' ליה הסיפא דמרישא ס"ד דצרה קלא אית לה ולא שמעינן מינה דאודעי מודעי אי לאו הסיפא:
תוס' ד"ה בשלמא וכו' עד אלא למ"ד עשו וכו'. ר"ל ולא הוי האי ה"נ מסתברא ככל ה"נ מסתברא שבגמרא דאתי להכריח התירוץ של המתרץ דאיכא למימר דלעולם לא מודיע להו והא דלא נמנעו מלעשות טהרות וכו' משום דלא עשו כדבריהם:
בא"ד והשתא לפי גירסא זו מוכח שפיר וכו' כצ"ל דלפי גירסת ר"ח ל"ג בגמרא ומאי אולמיה דהך וכו' דהא אולמא ואולמא היא דהא מההיא דטהרות בא להוכיח דאפילו למ"ד דלא עשו צ"ל דאודועי מודיעו להו והוי האי ה"נ מסתברא ככל ה"נ מסתברא שבגמ':
בא"ד בסופו א"נ נקט בשלמא משום אליביה דמ"ד לא עשו. ר"ל דהא השתא בא לומר ולהוכיח דאפילו למ"ד לא עשו צריך לומר דמודעי להו ולדידיה אמר בשלמא וכו':
רש"י בד"ה ובספק א"א כו' (כדתנן) [כדתניא] בפרק מי שאחזו מה היא כו' כצ"ל [והד"א]:
בא"ד בעילתו תלויה כו'. נ"ב פי' אם ימות מחולי זה הוי גט למפרע ואם לא הויא אשת איש:
בא"ד צריכה הימנו גט שני ושם איפליגו בה כו'. נ"ב פי' בשכיב מרע שנתייחד עם אשתו אם צריכה לגט אחר:
בא"ד המגרש ולנה עמו בפונדקי הוא דאיפליגו בה כו' כצ"ל:
בד"ה גט ישן והמגרש את כו' כצ"ל. ונ"ב פי' שנתייחד עמה בין כתיבה לנתינה:
תוס' בד"ה בשלמא לב"ש כו' אודועי הוו מודעי להו אפי' למ"ד כו'. נ"ב י"א א"כ לגירסא זו לא גרסינן מאי אולמא דהך כו' ואני ראיתי בס"א כגירסת ר"ח ושפיר גרסינן ליה ונ"ל דבע"כ אפילו לפי גירסא שלנו צ"ל מאי דקאמר ה"נ מסתברא אינו בא לחזק תירוץ שלו כדי שלא תקשה עליו עוד דא"כ מאי מסיק ה"א צרה קלא אית לה מאי נ"מ סוף סוף מתורץ הקושיא אלא מדברי התלמוד לחזק הסברא דאמרינן אודועי מודעי ונפקא מינה לכל שאר דברים כדאיתא במרדכי וא"כ אפי' לפי גירסת ר"ח שפיר פריך מאי אולמא כו' כלומר מאחר שאינו אלא להוכיח דאמרינן אודועי מודעי א"כ מאי נ"מ אי דייק מחד מאן דאמר או מתרוייהו בפרט מאחר דהמסקנא לקמן כמ"ד עשו ואין לומר דשמא לפי גירסת ר"ח הוא מדברי התרצן לחזק התירוץ שלו שלא תקשה על מ"ד עשו דהא אפי' למ"ד לא עשו נמי קשה זה אינו דא"כ הל"ל וליטעמיך ולא בלשון הכי נמי מסתברא ודו"ק:
בד"ה פשיטא כו' חילוף היה הדברים תצא והולד ממזר משמע דהוי ממזר כו' כצ"ל:
גמרא נעשה כב"ש הולד ממזר לדב"ה נעשה כו' הולד פגום כו'. הא דל"ק דאם נעשה כב"ש ה"ז עובר מיד לדברי ב"ה על איסור כרת וכן אם נעשה כב"ה ה"ז בא מיד על יבמה לשוק לדברי ב"ש וכן לקמן (לז ב) נמצא אב נושא את בתו כו' ונתמלא כה"ע כולו ממזרים ולא חששו משום איסור דאב נושא את הבת וכו' גופייהו צ"ל דלהרבות פסולים בישראל חמירא להו טפי ממה שאיזו יחידים יעשו איסור וגם שמא יטמעו בהם אח"כ ויתרבו פסולים כדאמר שם ונתמלא כה"ע כו':
רש"י ד"ה ובספק א"א. כדתנן כו' רי"א בעילתה ספק רמ"א בעילתה תלויה. כ"ז אינו במשנה אלא בברייתא שם וע"ש:
רש"י ד"ה גט ישן. והמגרש כו'. כצ"ל:
תוס' ד"ה אלא. ומשום ההיא דשוה כסף וכסף כו'. כצ"ל:
לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאַהֲבָה וְרֵעוּת נוֹהֲגִין זֶה בָּזֶה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (זכריה ח, יט) "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". נראה לי בס"ד דהתנא אמר (משנה אבות א, יח) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, ופרשנו בס"ד דין אלו דברי תורה דכתיב בה (תהלים עו, ט) מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, ואמת דברי סופרים וזו היא משנת חכמים ושלום זו משנת חסידים. ואמר כאן הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם כלומר בעלי משנת חכמים ובעלי משנת חסידים כולם אוהבים זה לזה ולא ירצה אחד לעבור על דברי חבירו.
ועוד נראה לי בס"ד יש שלום נעשה בין אדם לחבירו על ידי השקר שזה המתווך השלום יהיה מוכרח לשקר אצל זה ואצל זה כדי לעשות שלום ביניהם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (אבות דרבי נתן יב, ג) על אהרן המלך ע"ה שהיה אוהב שלום ורודף שלום שישנה דבריו אצל זה ואצל זה ואז כשיתראו זה בזה נעשים אוהבים וכהאי גונא השקר מותר דעל זה אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סה:) מותר לשנות מפני השלום דמצינו שהקדוש ברוך הוא שינה מפני השלום בין אברהם אבינו עליו השלום ובין שרה אמנו עליה השלום.
אך יש אדם שהוא נח לרצות ואין צריך לשנות ולשקר לפניו כדי לעשות שלום אלא השלום יהיה על פי דברי אמת ובודאי זה משובח יותר מהיות השלום על ידי השקר, ועל זה נאמר וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ כלומר יהיו נצמדים האמת והשלום יחדיו שלא יצטרכו לעשות שלום על ידי השקר.
וכן הענין במחלוקת שיהיה בין החכמים בדבר הלכה זה מכשיר וזה פוסל זה אוסר וזה מתיר ואף על פי שהם מריבים זה בזה בהלכה אין עומדים משם עד שיעשו שלום ביניהם כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר כא, יד) אֶת וָהֵב בְּסוּפָה.
אך אל תחשוב שעושין שלום מחמת שאחד מהם הטעה את חבירו באותה מעשה שהיו חולקים בה זה בזה ששינה באיזה דברים וחשב חבירו דלא הוה עובדא הכי אלא הוה הכי ולכן הודה לו ונשתווה עמו, לא כן! אלא זה וזה מדברים דברי אמת באותו ענין ואין מטעין זה את זה ועם כל זה סוף עושים שלום ביניהם!
ולזה אמר ללמדך שאהבה ורעות נוהגין זה בזה לקים מה שנאמר 'וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ' שיהיו האמת והשלום שלהם נצמדים יחד ולא שיהיה השלום על ידי שקר להטעות אחד את חבירו בדבר שקר חס ושלום כדי להשוותו עמו.
בגמרא אלא ב"ש אמאי נמנעו מב"ה בני חייבי לאווין: ק"ק דאימא ב"ש ס"ל כר"ע דיש ממזר מחייבי לאווין, ואף דר"א קאמר לעיל מודים ב"ש וב"ה שאין ממזר אלא מאיסור ערו' וענוש כרת דלמא ר"ש דאליבי' קיימינן השתא לא ס"ל כר"א:
שם ברש"י ד"ה מן הספק. כגון מגרש ולנה עמו בפונדקי: הקשה הרשב"א היכי סתים סתומי לקרוא זה בשם ספק ולספק צרות בשם סתם, ולכן כתב דנראה לו יותר פי' הרמב"ן, ולענ"ד רש"י בפירושו א"ש שרצה לתרץ ב' קושיות דהיינו מה שהקשה כבר הריטב"א לס"ד דמקשן מ"ט דת"ק דלא פירשו מן הודאי ומה שהעירו כבר התוספ' (בד"ה ומאי שנא) למה פריך קושיא זו אתירוץ רנב"י ולא בפשטות אברייתא, אבל לפי' רש"י הכל א"ש דהמקשן הי' ס"ד דת"ק ור"ש בהא פליגי דת"ק ס"ל דאהבה ואחו' נוהגין זה בזה ולכן הי' נושאים זה מזה אף שהיו יודעים שנעשה מעשה שעושה איסור אשת איש לב"ה אבל ר"ש סובר דמן הודאי דהיינו אם נטמעו מה שהוא ודאי אשת איש לב"ה כגון שידעו שנתקדשה אשה בשו' פרוטה ואח"כ בדינר מאחר וב"ה הורו שמקודשת לראשון וב"ש הורו שמקודשת לשני ממשפחה זו היו פורשים ב"ה ולא סמכו שב"ש יודיעו להם אם היא מזרע אותה האשה אבל כשלא נעשה רק מה שלב"ה עצמם הוא ספק אשת איש כגון לנה עמו בפונדקי ממשפחה כזו לא היו פורשים כלל דהוי ספק ספקא שמא לא בא עלי' לשם קידושין ואת"ל בא שמא אשה זו אינה מזרעה וכמו דהתיר ר' יהושע מטעם ספק ספקא אלמנת עיסה בעדיות (פ"ח), ולכן פריך הרי עכ"פ מוכח דעשו ב"ש כדבריהם, ותירץ דלא נצרכה אלא לצרה עצמה פי' דהך ודאי אין הפירוש השתא שהאיסור שנטמע הוא איסור ודאי אלא שפירשו מן הצרה שהיא להם ודאי איסור ולכן פריך שפיר ומ"ש מן הודאי וכו' ספק נמי איסורא הוא, פי' דלפי פירושו השתא אי נפרש ספק דהיינו לנה עמו בפונדקי צריך לפרש ג"כ כמו במן הודאי שמן הלנה עמו עצמה לא נמנעו ב"ה ואמאי הא זה לדדהו הוא ספק אשת איש ולכן מתרץ דהך מן הספק אין פירושו שהאיסור מצד עצמו הוא ספק אלא מן הסתם וקאי באמת אכולי איסורי דקחשיב הכא ולא נמנעו לא מטעם ספק ספקא דהא באיסורי ודאי ליכא בטימוע רק חד ספק אלא מטעם דמודעי להו ור"ש באמת לא חולק את"ק אלא כולה ר"ש היא:
שם בתוספ' ד"ה בשלמא. אלא תרי מילי דטומאה וטהרה: הרמב"ן והרשב"א והריטב"א כתבו ג' דברים דהיינו חבית של זיתים מגולגלים ואדם שהוא נתון תחת הסדק ודם נבלות והקשו מזה על רש"י שכתב דב"ה מחמרי בטהרות טפי מב"ש, ולענ"ד י"ל דרש"י לשיטתו אזיל דלכאורה קשה אתוספ' והראשונים דלא חשבו אלא תרי ותלת והא איכא טובא עוד דשנינו בעדיות (פ"ה) דהיינו ד"נ ודם טהרה של מצורעת וחמת צרורה וטבילה בחרדלית ומי חטאת שעשו מצותן והקצח לענין טומאת אוכלין ודם יולדת שלא טבלה ביבש דבכולהו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא, אבל י"ל דכבר כתב הראב"ד (שם) דכל השנויים שם מקולי ב"ש הם תנאים יחידים אבל ת"ק דלא חשיב (פ"ד) רק הני תרי מילי דחבית ואדם שהוא נתון תחת הסדק חולק עליהם וס"ל בכל הני ב"ה לקולא, ולכן שפיר כתבו התוספ' דליכא רק תרי מילי (ואף שיש עוד פלוגתא (שם) דלכ"ע ב"ה לחומרא דהיינו הסך בשמן טהור ונטמא, י"ל דזה לא חשבו הראשונים דבזה ליכא חשש טומאה לב"ה בכלים דב"ש כיון דאין שם רק טומאת ידים כמבואר בתוספ' י"ט שם וספק ידים טהור לכ"ע) אבל רש"י חולק על הראב"ד שכתב בשבת (דף ע"ז) אהא דר' יהודה העיד ו' דברים לאו דאיכא הני ותו לא דאכתי טובא איכא אלא כל א' מהתנאים העיד על אותן שבידו ע"ש, הרי דס"ל דהתנאים לא פליגי אהדדי, ועיין בתוספ' י"ט (רפ"ה דעדיות) שכתב ג"כ שרש"י חולק על הראב"ד, ולכן רש"י לשיטתו כתב שפיר דב"ה מחמרי בטהרות טפי מב"ש כיון דאיכא כל הני ג"כ אבל התוספ' י"ל דס"ל כהראב"ד ולכן כתבו דליכא רק תרי מילי דהיינו חבית ואדם תחת, הסדק דקחשיב גם הת"ק (בפ"ד) מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, ולכן א"ש ג"כ דלא קחשבי התוספ' השלישי שחשבו מראשונים דהיינו דם נבלות כיון שזה ר' יהודה הוא דתני ות"ק חולק עליו לדעת הראב"ד, אבל מכ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א צ"ע דאי ס"ל כרש"י ה"ל למיחשב כל הני דמייתינן ולמה כתבו ג' דוקא ואי ס"ל כהראב"ד היאך קחשבו דם נבלות וצריך עיון:
בד"ה ובספק. לא נהירא דבהדיא: לענ"ד י"ל דקמ"ל טובא דגם בהא פליגי ב"ש דה"א דוקא במגרש ולנה עמו בפונדקי בזה ס"ל לב"ש דלא אמרינן שבא עלי' לשם קידושין כיון שגירשה ודאי ולא אגידי בי' עוד אבל בספק א"א שלא גירש רק בספק ועדיין אגידי בי' שהרי אם לא ימות מחולי זה עדיין היא אשתו ה"א שמודו ב"ש שבא עלי' ודאי וכן יש סברא אפכא לב"ה דה"א דהכא בספק אפילו ב"ה מודו דאפילו בא עלי' לא אמרינן שבא עלי' לשם קידושין מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דלא הוי ודאי בעילת זנות שהרי אם לא ימות אפילו לא בא עלי' לשם קידושין מכ"מ אין בעילתו ב"ז שהרי אשתו היא לכן קמ"ל דאפילו בהא פליגי ב"ש וב"ה:
בד"ה בגט ישן. תימא למ"ד: לפי מה שכתב רש"י בגיטין שם הך תנשא לכתחלה אינו רק בהלך הבעל למדינת הים ע"ש, ולפ"ז לא יקשה קושית התוספ' ספ' די"ל דהי' להם למנוע דדלמא יבואו לישא אשה שנתגרשה בגט ישן והרי לכתחלה עכ"פ לא תנשא כל זמן שהבעל כאן ויכול לגרשה בגט מעליא, אכן כבר כתב הב"י אהע"ז (סימן קמ"ח) שהרמב"ם והרא"ש חולקין על רש"י וס"ל דאפילו הבעל כאן תנשא וכ"כ הבית שמואל שם ולכן י"ל דגם התוספ' ס"ל הכי. אבל עכ"פ לשיטת רש"י והר"ן דס"ל כוותי מתורצת קושית התוספ':
בד"ה נעשה כדברי ב"ה. ולית לי' פירכא וכו': ק"ק לפ"ז לקמן (מ"ד:) דפריך לר"ש בר רבי הנך ב' קושיות דמה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת ועוד דהיא תועבה ואין בניה תועבין ומכח קושיא זו חזר בו דר"ש ברבי כר' יהושע אמר לענין חייבי כריתות, והשתא לפ"ז מי דחקו לזה לימא דר"ש בר רבי כרבי יוחנן בן נורי דשמעתין ס"ל דלית לי' הפירכא ובשלמא לתירוץ שני דהתוספ' א"ש די"ל דמפרש טעם דריב"נ דיליף מדאצטריך היא תועבה אבל התם דאמחזיר גרושה גופא קאי פריך ממנ"פ אבל לתירוץ קמא קשה:
בא"ד. דהיינו יבמה לשוק בני' תועבין: עיין בנדה (דף ע') שהקשו התוספ' ג"כ הקושיא דלקמן ל"ל לר' יהושע היא תועבה הא הק"ו אית לי' פירכא ותירצו דה"א דילפינן מאלמנה ונכ' ועבד במה הצד שמתחללת כר' יהודה ע"ש, ולפ"ז בלא"ה מתורץ קושית התוספ' לר' יוחנן בן נורי די"ל דכר' יהודה ס"ל ולא איפרך ק"ו:
בא"ד. דאתא למידק דביבמה לשוק בני' תועבין: הא דלא הקשו בפשטות דלענין יבמה לשוק אמרינן ק"ו יש לומר שרצו להסיר בזה מה שכתב בתוספי הרא"ש שהקשה באמת כן לתרץ קושיא זו דהק"ו לא שייך לענין יבמה לשוק אי מחזיר גרושתו הולד כשר כיון די"ל על הק"ו דמ"ג יוכיח ששוה בכל ואעפ"כ הולד כשר ולכן הקשו דלא ע"י הק"ו יפסל ולד יבמה לשוק אלא מכח דיוקא דהיא תועבה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה בשלמא כו': ולגירסת ר"ח פריך מהא דב"ש לא נמנעו מב"ה ואפילו למ"ד לא עשו היינו היכא דשייך אגודות. אבל היכא דליכא אגודות וודאי עשו והיה להם לב"ש למנוע מלעשות טהרות בכלים דב"ה. ונראה מדבריהם דמ"ד לא עשו הוא מחמת לא תתגודדו. ולפמש"כ לעיל אין זה מוכרח אלא אפי' אי נימא דלא שייך לא תתגודדו בב' בתי דינים מ"מ ס"ל לב"ש דלא עשו משום בת קול וכמ"ש לעיל. אלא דלקמן בכולה שמעתין וודאי משמע כדברי התוס' ז"ל. ועי' תוס' לעיל שהקשו מהא דהלל שהביא עולתו כו' וחברו עליו תלמידי ב"ש אלמא דעשו. ואין זה מוכרח דסמיכה מחלוקת ישנה היא בין הזוגות ולא שייך בזה טעמא דבת קול או רובא:
גמרא פשיטא בני ח"ל כשרים נינהו: עיין תוס' ז"ל. וי"ל דהוי פשיטא ליה דב"ש ס"ל דלא כר"ע משום דאי כר"ע ס"ל א"כ לרבא דאמר בטעמא דב"ש דמתירין הצרות לאחין הוא משום דאין איסור חל ע"א ולא הוי צרת ערוה או הויא שלא במקום מצוה. וא"כ התינח צרת ערוה אבל צרת חל ליתסרי דהא תרווייהו איתניהו דאיסור חמור דאשת אח חל על איסור קל דח"ל אלא וודאי לא ס"ל לב"ש כר"ע. ויש לדחות. ועי' מש"כ לעיל:
תוס' ד"ה בגט ישן למה שהקשו למ"ד בהזורק דתנשא לכתחיל' למה היה להם למנוע: ולפי מה שפי' רש"י ז"ל התם בהזורק דדווקא אם הלך למדינת הים הוא דתנשא לכתחילה. אבל אם הוא כאן צריכה גט אחר א"ש וקצת סיוע מכאן לשיטת רש"י והר"ן ז"ל. ועי' ב"ש בסי' קמ"ח:
בד"ה נעשה כדברי ב"ה כו'. ועוד י"ל דשפיר כו'. ומ"מ הולד פסול מדאיצטריך במחזיר גרושתו היא תועבין דלגופה לא איצטריך אלא למידקי הא כיוצא בזאת בניה תועבין. ויש לדקדק לב"ש דאמרי לא יגרש את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר. א"כ דילמא כיוצא בה דווקא דומיא דמחז"ג דהיא עצמה נמי פסולה דהא הוי' זונה. אבל יבמה לשוק מנ"ל. ועוד דילמא איצטריך לגופא למח"ג דליכא למימר מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת דהא מחזיר גרושתו נמי חלולה ועומדת היא. ועוד דלכאורה מסתברא דב"ש ס"ל כר' יוסי בן כיפר דטומאה במח"ג הוא דכתיב דלדידהו שפיר שייך לישנא דאחרי אשר הוטמאה גם אמח"ג. ועי' בזה בתוס' שם בסוף גיטין שהביאו דברי הירושלמי דפריך לב"ש למה לי קרא דלא יוכל בעלה הראשון ע"ש בתוספות ובגירסת הירושלמי. וא"כ שפיר איצטריך היא תועבה לגופא דבניה כשירים אע"ג דכתיב בה טומאה וצ"ע:
בא"ד וק"ק דקאמרינן לקמן כו': והיכי איכא למיפשט מינה כו'. ונ"ל דשפי' איכא למיפשט דאי נימא דבני יבמה לשוק פסולין ולא ס"ל האי פירכא שכן היא עצמה מתחללת. א"כ ה"נ בני מח"ג פסולין והיא תועבה דרשינן דאין צרתה תועבה. אבל אי בני יבמה לשוק כשירים ולא ילפינן מאלמנה לכה"ג משום האי פירכא שכן היא עצמה מתחללת ניחא לן לאוקמא טפי היא תועבה למעט בניה מצרתה דצרה לא הוזכרה כאן. אבל לעיל לב"ש כתבו שפיר דהיא תועבה אתי לדיוקא משום דלב"ש לא איצטריך לצרה דאפי' צרת ערוה מותרת לב"ש ודו"ק:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
לא נמנעו ב"ש לישא נשים מב"ה וכו' ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו. אפשר לומר כפי מ"ש הריטב"א ז"ל בשם רבני צרפת ז"ל דמ"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים הוא כפשטו דהשם יתברך אמר למשה רבינו השני סברות וא"ל דההכרעה כפי חכמי הדור עכ"ד וא"כ בית שמאי כבר ידעו דסברתם אמת והם דברי אלהים חיים רק דב"ה רוב ולכן בחילוק שיש דמחדדי טפי עשו כדבריהם והיו נוהגים חיבה ואהבה וז"ש לקיים מ"ש האמת והשלום כלומר מה שאנו עושים היינו שסברתנו אמת. ובהיות דב"ש בחינת גבורות בחינת השכינה לזה היו מכוונים לקיים האמת ת"ת והשלום יסוד עם המ' וגם ב"ה זו כונת' כי תורה שבע"פ בחינת השכינה ונוהגים אמת ושלום ת"ת ויסוד ליחדם עם המלכות כי זה כל פרי התורה ועוד יש ציצים ופרחים ודוק ועמ"ש בככר לאדן דף קפ"ה ע"א:
לב"ש טהורות וק״ק דמשכחת כשיש סאה א׳ של תרומה טהורה ו״א' של טמאה ונפלו בהם שני סאין דאם אחת טהורה ואחת טמאה תולין דהיתר לשל היתר נפל וא״כ למה לא נמנעו ג״כ ב״ש מטמאות דב״ה דהא שפיר משכחת כשיפלו לתוכם סאה של טהורה וטמאות דחולין להיתר לב״ה ולב״ש לא שייך לתלות כיון דשניהם טהורות וע׳ תו׳ סנהדרין לג״א ד״ה מה שעשה ובחי׳ לסוף ברכות מש״ש להעיר בענין זה. תו' ד"ה אלא ב״ש כו' דאם נתקדשה עתו׳ ריש קדושין ד"ה בש"א. כדארנב״י לקמן טו״א. הא קמ"ל דכולה ר״ש וכה״ג לקמן סז"ב וע׳ חולין קד"ב הא קמ״ל מאן ת״ק כו׳ ובפרש״י שם וכן בגיטין סג״ב ובנדה יט״ב וע׳ שבת קג"א ובהגרי"ב ועבדא״ר פ"ח ואראב"י ג׳ נפשות כו׳ וע״כ דמאן ת״ק ראב"י וע"ע בשבת ע״ה ובערובין י״ג ובע״א דמ״ה וכריתות כ״ג:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ומאי אולמיה דהאי מהאי. דקאמר ה''נ מסתברא דמודעי להו מהאי היכי מסתברא טפי: קלא אית לה. ולא צריך לאודועי ומהתם לא תילף דמודעי: ה''ג פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו: מדר''ע. לקמן בפרק החולץ (דף מט.): בצרות. במתני': ובאחיות. בפרק ד' אחין (לקמן כו.): ובספק אשת איש. בפרק ב''ש (לקמן קז.) דתנן בש''א אין ממאנים אלא ארוסות וכו' והקטנה בת מיאון קרי ספק אשת איש דלמא ממאנת ונפקא לישנא אחרינא נראה שכיב מרע שכתב לאשה זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה כל אותם הימים נקראת ספק אשת איש כדתנן (גיטין דף עד.) מה היא כל אותן הימים ר' יוסי אומר בעילתו ספק ר''מ אומר בעילתו תלויה ותנן לא תתייחד עמו אלא ע''פ עדים אע''פ שלא שנינו בה מחלוקת ב''ש וב''ה על כרחך נחלקו בה אותו מחלוקת שנחלקו במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק (שם דף פא.) לב''ש דאמרי לא אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אינה צריכה הימנו גט שני ולב''ה דאמרי הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה צריכה הימנו גט שני ובפ' מי שאחזו קורדייקוס (שם עג:) איפליגו בה ר' יוסי בר' יהודה ורבנן דקתני ראוה שנתייחדה עמו באפלה כו' ומוקמינן התם דאליבא דב''ה דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי הוא דאיפליגו בה דאמר כמאן אזלא הא דא''ר יוחנן מחלוקת כשראוה כשנבעלה כו' וההיא דר' יוחנן גבי פלוגתא דב''ש וב''ה איתמר: גט ישן. המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי במס' גיטין בהזורק (ד' פא.): בכסף ושוה כסף בפרוטה ושוה פרוטה. לענין קידושי אשה ב''ש אומרים בדינר ושוה דינר ובה''א בפרוטה ושוה פרוטה ודינר הוא כסף צורי ופרוטה היא של נחושת וה''ק הכא בכסף ובשוה כסף לב''ש בפרוטה ובשוה פרוטה לב''ה ובפ''ק דקדושין (דף יא.) קרי לדינר דב''ש כסף דאמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ואותבינן והרי קידושי אשה כו' לימא רב אסי דאמר כב''ש: מן הספק. קא ס''ד השתא באיסור ספק כגון מגרש ולנה עמו בפונדקי דליכא אלא ספק דשמא בא עליה לשם קידושין: לצרה עצמה. הא דקתני נמנעים מצרה עצמה ולעולם ב''ש נמי נמנעים מב''ה מלישא צרת הבת בלא חליצה: מן הסתם. כל כמה דלאו מודעי להו לא היו פרשי מסתמא דודאי אי הוי מהנך דלא סבירא להו הוו מודעי להו: הולד פגום לדברי ב''ש. דאם היה כהן פסול לכהונה ואע''ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתא בק''ו מאלמנה לכ''ג לקמן בשמעתין:
בשלמא ב''ש לא נמנעו מב''ה כו'. להאי גירסא לא מוכח מהכא אלא דלמ''ד עשו אודועי מודעי להו אבל ר''ח גריס איפכא בשלמא ב''ה לא נמנעו מב''ש דטומאות דב''ש לב''ה טהורות נינהו וזאת הגירסא נראית דבכל מקום ב''ש מחמיר לענין טומאה דכי חשיב בעדיות (פ''ה) קולי דב''ש וחומרי דב''ה לא חשיב אלא תרי מילי דטומאה וטהרה אבל כל שאר מילי דטומאה וטהרה כגון שדרה וגולגולת ושוקת יהוא הוו ב''ש לחומרא והשתא לפי האי גירסא מוכח שפיר דאודועי מודעי להו [אפי' לא עשו] דליכא למימר דלא נמנעו ב''ש מב''ה משום דלא עשו ב''ש כדבריהם והיו עושין בכל דבר כב''ה ואפי' לקולא כדמוכח לקמן דהא טעמא דלא עשו משום אגודות ובטומאה ובטהרה דב''ש לחומר' היה להם לב''ש למנוע מלעשו' טהרות אגב כלים דב''ה דליכא אגודות דהרואה אומר לא צריכי לכלים דידהו כדאמר גבי שוקת בית יהוא הרואה אומר לאפושי מיא הוא דעבדי אלא ודאי ע''כ אודועי הוו מודעי להו אפילו למ''ד לא עשו והא דקאמר בשלמא בית הלל לא נמנעו מב''ש דטומאות דב''ש לב''ה טהורות נינהו ואע''ג דבתרי מילי ב''ש לקולא הני תרי מילי לא שכיחי א''נ נקט בשלמא משום אליבא דמ''ד לא עשו: פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו. תימה דלא מסיק אדעתי' דאתא לאפוקי מדר''ע ואי הוה האי ר' אלעזר אמורא הוה א''ש דפשיטא ליה דאין הלכה כר''ע אבל הוא רבי אלעזר בן שמוע שהוא תנא כדמוכח בעשרה יוחסין (קדושין עה:) ונראה דס''ד דלשום תנא לא הוי ממזר מיבמה לשוק אלא דוקא מחייבי לאוין דשאר כדתנן בהחולץ (לקמן מט. ושם) איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא והא דתנן בהאשה רבה (לקמן ד' צב. ושם) האשה שהלך בעלה ובנה למד''ה ואמרו מת בעלה ואח''כ מת בנה ונשאת ואח''כ אמרו לה חילוף היו הדברים תצא (מזה ומזה) והולד ממזר (מזה ומזה) משמע דהוי ממזר מיבמה לשוק קס''ד דקנסא בעלמא הוא אע''ג דתניא בגמ' זו דברי ר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ההיא ברייתא לא שמיע ליה: ובספק אשת איש. לשון אחר שפי' בקונט' דהיינו שכיב מרע שכתב גט לאשתו ואע''ג דאין שם מחלוקת ב''ש וב''ה הא נחלקו במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי לא נהירא דבהדיא חשיב הכא ההיא פלוגתא דהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי: בגט ישן. תימה למ''ד בפ' [הזורק] בגיטין (ד' עט: ושם) דאם פטרה בגט ישן תנשא לכתחלה למה היה להם למנוע דמשמע דלא נמנעו משום דלא עשו כדבריהם או משום דהוו מודעי להו ופרשי: אלא ב''ש אמאי נמנעים מב''ה. וא''ת ודלמא משום ממאנת ומשום ההיא דשוה כסף ככסף היו נמנעים דאם נתקדשה לראשון בפרוטה ולשני בדינר לב''ש מקודשת לשני ובניה מן הראשון ממזרים ואומר ר''י דעיקר הך ברייתא משום צרות קתני לה [ולכך קתני לה גבי מתני' דהכא] דלגבי הכי קתני לה מתני' ומשמע משום צרות גרידא היו נמנעים: ומאי שנא ודאי כו'. לא. אשנוייא קאי אלא בתר דאסיק קושייתו בא לפרש הברייתא: נעשה כדברי ב''ה הולד פגום לדברי ב''ש. פי' בקונט' דאע''ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתי בק''ו מאלמנה כדלקמן ופליג אדר' יהושע ולית ליה פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ועוד י''ל דשפיר אית ליה הך פירכא ומ''מ הולד פגום מדאיצטריך במחזיר גרושתו היא תועבה ואין בניה תועבין (קידושין דף עז.) ול''ל קרא דהא לא אתי מק''ו דאלמנה דאיכא למיפרך שכן היא עצמה מתחללת אלא דאתי למידק הא כיוצא בזאת דהיינו יבמה לשוק בניה תועבין אבל קשה דבסוף נדה (ע. ושם) מסיק ר' יהושע דולד מחזיר גרושתו כשר משום היא תועבה ואין בניה תועבין ול''ל קרא דליכא למימר דאתי למידק אבני יבמה לשוק דהא לקמן קאמר רבי יהושע בני צרות מעיד אני לכם דכשרים לכהונה לב''ש משום פירכא