דף טו - א
בואו ונתקן להן לצרות שיהו חולצות ולא מתייבמות, אלא ינשאו לאחר חליצה לשוק, ויהיו הן כשרות ובניהם כשרים, לדברי הכל.
לא הספיקו לגמור את הדבר, עד שנטרפה השעה.
אמר לו רבי שמעון בן גמליאל לרבי יוחנן בן נורי:
מה נעשה להם לצרות ערוה הראשונות, שכבר נתייבמו לפני התקנה לפי בית שמאי, מעתה, לאחר שנתקן להן שלא להתייבם.
דהיינו, נוכל לתקן רק מכאן ולהבא. אך מה תקנה תהיה לבניהם הממזרים של אותן צרות ערוה, לאחר שכבר התייבמו, לפי בית שמאי!? ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא עשו בית שמאי כדבריהם, היינו דקאמר: מה נעשה לתקן את הבנים הממזרים?
אלא, אי אמרת לא עשו כדבריהם - מאי, מה היתה שאלתו של רבי שמעון בן גמליאל "מה נעשה"?
והרי אין ממזרים שצריך לדאוג לתקנתם!?
אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה, המדובר כאן אינו בתקנת הממזרים, אלא לענין תקנת הצרה עצמה, לפי בית שמאי.
ושאלתו "מה נעשה?" - הכי קאמר:
הנך צרות ערוה דבית הלל, שלפי בית הלל אין צורך לחלוץ להן, אם הלכו ונישאו ללא חליצה -
לבית שמאי - היכי נעביד להו תקנה, שיהיו מותרות לבעליהן? שהרי לבית שמאי הן לא הותרו לשוק בלי חליצה, והן עומדות באיסור לאו, של "לא תהיה אשת המת חוצה", על בעליהן.
שמא תאמר, ליחלצו עתה,
אין זו תקנה, כי על ידי שנחייב אותן לחלוץ - מימאסי אגברייהו! הן ימאסו בכך על בעליהן.
וכי תימא מה איכפת לנו? - לימאסן! ומה בכך שימאסו על בעליהן, שהרי אסורות הן להם לפי בית שמאי.
תשובתך: אמר הכתוב [משלי ג] "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום"
וזה מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל: מה נעשה להן לצרות הראשונות, שנישאו ללא חליצה, ואסורות לבעליהן לפי בית שמאי, שאין לנו תקנה עבורן!
תא שמע, מהא דאמר רבי טרפון, מתלמידי בית שמאי: תאבני [כמו: תאב אני], מתי תבא צרת הבת לידי, שתפול אלי מנישואי אחי - ואשאנה בכך שאייבם אותה!
ומוכח שעשו בית שמאי כדבריהם!
ומשנינן: אימא כך אמר רבי טרפון: מתי תבוא צרת הבת לידי, ואשיאנה לשוק, בלי חליצה, כדברי בית הלל.
ופרכינן: והא רבי טרפון "תאבני" [תאב אני] קאמר! ומשמע מדבריו שהוא שואף לדבר חידוש, שאינו מצוי עתה. ואם הוא סבור כבית הלל, הרי אין בכך חידוש, לפי שכולם נוהגים כבית הלל!?
ומשנינן: רבי טרפון אמר שהוא תאב לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי, מתקנתו שתיקן לחלוץ לה.
ושאף רבי טרפון, להוציא מידי תקנה זו, ולהשיאה לשוק בלי לחלוץ לה, וכדברי בית הלל.
תא שמע: מעשה בבתו של רבן גמליאל, שהיתה נשואה לאבא, אחיו של רבן גמליאל.
ומת אבא, אחיו של רבן גמליאל, שהיה נשוי את בתו, בלא בנים, וייבם רבן גמליאל את צרתה, שהיא צרת בתו!
ומוכח מזה שרבן גמליאל ייבם את צרת בתו, שנהגו בית שמאי למעשה כדבריהם, כי אחרת לא היה רבן גמליאל מייבמה.
ודוחה הגמרא: ותסברא, וכי סבור אתה שאפשר לומר כך?
וכי רבן גמליאל, מתלמידי בית שמאי הוא? והרי מבני בניו של הלל הוא!.
אלא, שאני בתו של רבן גמליאל, דאילונית הואי. ולכן אין צרתה נחשבת לצרת ערוה. וכמו ששנינו במשנה הראשונה: וכולן שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות. היות ומתברר שקידושיה היו מקח טעות, ואין צרתה צרת ערוה.
ומקשינן: והא מדקתני סיפא של אותה ברייתא: אחרים אומרים: בתו של רבן גמליאל, אילונית היתה. ולכן ייבם רבן גמליאל את צרתה.
מכלל זה יש לנו להוכיח, דתנא קמא סבר, שבתו של רבן גמליאל לאו אילונית היתה, ובכל זאת ייבם רבן גמליאל את צרתה!
ומשנינן: לעולם, בין לפי תנא קמא ובין לפי אחרים, בתו של רבן גמליאל היתה איילונית.
ובשאלה האם הכיר בה אחיו של רבן גמליאל שהיא איילונית בשעת קידושיה, והאם לא הכיר בה בשעת קידושין - איכא בינייהו של תנא קמא ואחרים.
וכך היא המחלוקת בין תנא קמא לאחרים:
האם צרת בתו איילונית מותרת ליבום רק כשלא הכיר בה בשעת קידושיה שהיא איילונית, והיה מקחה מקח טעות, ולכן צרתה אינה צרת ערוה כלל, שהרי התברר למפרע שבתו האיילונית לא היתה נשואה כלל לאחיו המת. אך אם הכיר בה שהיא איילונית וקידש אותה, והיתה האיילונית בתו של היבם, הרי היא אוסרת צרתה.
וזו היא דעתו של תנא קמא.
או שאפילו אם הכיר בה שהיא איילונית בשעת קידושיה, ולא היה מקחה מקח טעות, אין צרתה נאסרת.
וטעם הדבר, היות ואיילונית, כיון שאינה יכולה לילד, היא אינה כלל בפרשת יבום. וצרתה נחשבת כ"צרת ערוה שלא במקום מצוה".
ושלא במקום מצוה לא נאסרת צרת ערוה.
וזו דעת אחרים. שהרי אמרו "בתו של רבן גמליאל, איילונית היתה", ומשמעות "היתה"
- שהכיר בה בשעת נשואיה שהיא איילונית.
כי אם היה זה מקח טעות, היה מתאים לומר ש"נמצאה איילונית".
ואיבעית אימא: אם כנס, נשא אחיו המת את בתו, והיתה יחד עם צרתה ביחד אצלו. ולבסוף, לפני מותו, גירש אחיו המת את בתו, ורק לאחר מכן מת האח, ונופלת לפניו עתה צרתה של בתו, שהיתה צרתה רק מחיים ולא בשעת נפילה ליבום - איכא בינייהו, בין תנא קמא לאחרים, האם יש לה פטור של צרת ערוה.
לדעת אחרים גם היא נחשבת כצרת ערוה, ולכן אמרו אחרים שרבן גמליאל ייבם אותה היות והיתה בתו איילונית, ואין האיילונית אוסרת צרתה.
אך לדעת תנא קמא, אין צורך לומר שהיא היתה איילונית. אלא אין זו צרת ערוה. היות ובשעה שמת אחיו היא לא היתה צרת ערוה [שהרי גירש אחיו את הערוה], ואין איסור צרת ערוה אלא אם היתה צרה לערוה בשעת מיתה, שאז היא שעת הנפילה ליבום.
איבעית אימא: יש תנאי בביאה - איכא בינייהו.
שעשה אחיו של רבן גמליאל תנאי עם בתו של רבן גמליאל, שכונסה לאשה בתנאי שאין בה מומים.
ונחלקו תנא וקמא ואחרים האם אומרים "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", והוא מחל על תנאו כדי שלא תהיה בעילתו בעילת זנות של פנויה. או שאינו מוחל, ואם יש בה מום היא אינה אשתו.
לדעת תנא קמא, תנאו קיים, ואינו מוחל לה, ולכן אין היא אשתו, שהרי איילונית היא מום, וממילא אין צרתה צרת ערוה, שהרי אינה צרה לה.
ולדעת אחרים הוא מוחל על תנאו, והיא אשתו, וצרתה היא צרת ערוה. אלא שצרת ערוה איילונית מותרת, כיון שאיילונית אינה נקראת נפילה במקום מצוה, ואין איסור צרת ערוה אלא במקום מצוה.
מתיב רב משרשיא: מעשה ברבי עקיבא, שליקט אתרוג באחד בשבט.
והיינו, בסוף שנת האילן השניה לשמיטה, ובתחילת השנה השלישית.
ונהג בו, מספק, ב' עשורין [מעשר שני ומעשר עני]:
מעשר אחד, מעשר עני, הוא עישר לפי דין המעשר שצריכים לעשר בשנת האילן החדשה, כדברי בית שמאי, האומרים שראש השנה לאילן הוא באחד בשבט.
ואילו מעשר אחד, מעשר שני, הוא עישר לפי המעשר הנוהג בשנה החולפת, כדברי בית הלל, הסוברים שראש השנה לאילן הוא בט"ו בשבט.
שמע מינה: עשו בית שמאי כדבריהם, ולכן נהג רבי עקיבא, מספק, כמותם!
ודחינן: לעולם לא עשו בית שמאי כדבריהם.
ורבי עקיבא, שעישר שני עישורין מספק, אליבא דבית הלל עשה זאת, היות וגמריה, לימודו שלמד אימתי הוא ראש השנה לאילן - אסתפק ליה.
ולא ידע רבי עקיבא בבירור אי בית הלל באחד בשבט אמור שהוא ראש השנה לאילן, או בט"ו בשבט אמור.
מתיב מר זוטרא: מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת שמאי את המעזיבה, שבר את טיח התקרה, ועשה בו פתח, וסיכך על גבי המטה, בשביל הקטן, כדי שיאכל בסוכה.
שמע מינה: עשו בית שמאי כדבריהם. שהרי לבית הלל קטן הצריך עדיין לאמו פטור מן הסוכה.
ומשנינן: התם, עשו כדבריהם ולא חששו לאיסור לא תתגודדו, כי מי שרואה את פתיחת התקרה אינו יודע שלצורך קיום מצות סוכה על ידי קטן שצריך עדיין לאמו עושים זאת.
אלא הרואה זאת, אומר:
לאפושי אויר קעביד. כדי להרבות את האויר בסוכה פיחתו את המעזיבה.
מתיב מר זוטרא: מעשה בשוקת יהוא, שהיתה בירושלים, והיתה השוקת חקוקה בסלע, ולא היו בה ארבעים סאה מים, שהוא השיעור למקוה.
והיתה אותה השוקת "נקובה" למקוה שהיה לידה.
שהיה נקב בין השוקת למקוה, ודרך הנקב התחברו מי השוקת למי המקוה.
ובזאת נעשו מי השוקת מחוברים למי המקוה להחשב כמקוה אחת, שיש בה ארבעים סאה.
וכל טהרות שהיו בירושלים - נעשים על גבה. על סמך הטבילה בשוקת הזו.
ושלחו בית שמאי והרחיבוה, לניקבה שבין השוקת והמקוה, כדי שיהיו מי השוקת מחוברים למי המקוה בחיבור רחב יותר.
לפי שבית שמאי אומרים: אין מי השוקת נחשבים כמחוברים למי המקוה, עד שתיפחת דופן השוקת שבצד המקוה ברובה, ויתערבו המים ברוב הרוחב שבין השוקת למי המקוה.
ואין די בעירוב מים דרך נקב שרוחבו כשפופרת הנאד [קוטר של שתי אצבעות].
ותנן: עירוב, חיבור שבין שני מקואות, נעשה באמצעות נקב שבין שתי המקואות, כאשר שיעור הרוחב של הנקב הוא כשפופרת הניתנת בפה הנוד. [1]
והרוחב הזה של השפופרת, נמדד הן בעובייה של דופן השפופרת העגולה, והן בחללה של השפופרת.
ובסך הכל, הוא בקוטר של כשתי אצבעות, המסתובבות סביב עצמן, וחוזרות למקומן.
דהיינו, נקב עגול [ולא צריך להיות מרובע] אשר קוטרו הוא כקוטר העיגול שיוצרות שתי אצבעות המסתובבות סיבוב שלם סביב עצמן.
שמע מינה: מכך שהרחיבו בית שמאי את החיבור של השוקת למים, שעשו בית שמאי כדבריהם.
ומשנינן: התם, שם עשו בית שמאי כדבריהם משום שאין לחשוש בכך ללא תתגודדו.
הערות
[1] שיעור מקוה הוא בארבעים סאה. אך ניתן לערב מקואות שאין בהם ארבעים סאה ולעשותם למקוה אחת, שיש בה ארבעים סאה, על ידי חיבור המקואות באמצעות "השקה" ביניהם. ההשקה צריכה להיות על ידי חיבור מי המקואות אלו לאלו, באמצעות נקב שבמחיצה ביניהם, ברוחב "שפופרת הנאד", שהוא שיעור קוטר של שתי אצבעות. ונחלקו הראשונים, האם כל רוחב הנקב צריך להיות מלא במים, או די בכך שיש נקב במחיצה שביניהם ברוחב כשפופרת הנאד, אבל אין צריך בו השקה של מים אלא בשיעור של "טופח על מנת להטפיח", שהוא שיעור מים מועט ביותר [עיין בתוס']. והגרי"ז בספרו [בפרק ו' מהלכות מקואות] מוכיח שאפילו לדעת הראשונים הסוברים שגם במים צריך כשפופרת הנאד, ולא די בנקב, אין השיעור הזה נאמר במים, שרק בהשקת מים בקוטר של שפופרת הנאד נוצר חיבור בין המקואות. אלא הוא שיעור ברוחב הנקב בלבד. אך אם אין המים ממלאים את הנקב, אין זה נקב שבין שני מקואות, אלא נקב שמחוץ להן או מעליהן! ולכן, לא נאמר שצריכים המים להיות בקוטר של שפופרת הנאד, אלא רק אם היה הנקב במחיצה שבין שני המקואות. אך אם היתה השקה של מים בין שני מקואות מעל המחיצה שביניהן, די בכך שיהיו שם מים בגובה מועט של טופח על מנת להטפיח מעל המחיצה. שהרי כאמור, אין צורך בשיעור של נקב, אלא בשיעור של חיבור מים, והשיעור של חיבור מים הוא בטופח על מנת להטפיח.
בגמרא וליחלצו: ק"ק לפי מה שכתב רש"י לעיל (ד"ה הולד פגום) דאם הי' כהן פסול לכהונה עכ"ל, הרי שרצה לפרש דהקלקול יהי' לדברי ב"ש בנשאת לשוק לכהן ובכה"ג קאמר רשב"ג מה נעשה לצרות שכבר נשאו וא"כ מאי פריך וליחלצו הא אכתי תפסל לבעלה כהן מטעם חלוצה:
שם תאבני מתי תבוא צרת הבת לידי: מה דרצה להוכיח מזה דעשו ב"ש כדבריהם לא שייך רק לאיבעית אימא ראשון דבגמרא דלעיל דרב ושמואל בקודם בת קול פליגי אי עשו או לא עשו דלמ"ד לא עשו קודם ב"ק כש"כ דלאחר ב"ק לא עשו וא"כ לא שייך הא דר"ט לא קודם ב"ק ולא אחר ב"ק אבל לאיבעית אימא בתרא דלאחר ב"ק פליגי לא מוכח מידי די"ל דר"ט קודם ב"ק אמר כן לעשות כב"ש אבל לאחר ב"ק מודה דאין לעשות כב"ש משום ב"ק א"נ אפילו ר"ט לאחר ב"ק אמר תאבני מכ"מ י"ל דהוא סבר כר' יהושע דס"ל דאין משגיחין בב"ק ולדידי' כ"ע מודו לפי תירוץ בתרא דעשו ב"ש כדבריהם כיון דאין משגיחין בב"ק וכש"כ שמה דדייק לקמן מר' יהושע דעשו ב"ש כדבריהם דזה לא שייך רק לתירוץ קמא דלתי' בתרא גם מ"ד לא עשו מודה דלר' יהושע עשו, וכן כל ההוכחות דמיתי בגמרא עד סוף הסוגיא כולם לא שייכי רק לתי' קמא דלעיל מהני טעמי דאמרנו אבל לאיבעית אימא בתרא לא מוכח מידי אי עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו, וכן מה דמסיק בגמרא ממה דהתיר אחיו דר"ד בן הרכינס צרת הבת דעשו ב"ש כדבריהם ליכא הוכחה רק לתירוץ קמא דאי לאחר ב"ק פליגי דלמא אחיו של ר"ד הי' סובר דאין משגיחין בב"ק אבל אכתי לא מוכח דכל תלמידי ב"ש עשו כדבריהם דדלמא סברי משגיחין בב"ק: ובהכי נ"ל לישב מה שפסק הרמב"ם (פ' י"ב מה' עכו"ם) דלא תתגודדו שייך גם בב' ב"ד בעיר א', והלח"מ הקשה עליו דזה כאביי ודלא כרבא, ומה שרצה לתרץ דהרמב"ם פסק כמ"ד לא עשו על זה השיב דהרי הש"ס מסיק ש"מ עשו ש"מ והניח בצ"ע ע"ש, אכן לפי הנ"ל י"ל דהא לא מסקינן עשו רק לתי' קמא אבל הרמב"ם פסק כתירוץ איבעית אימא בתרא כדרכו בכל מקום ולתי' זה לא מוכח מידי דעשו ושפיר י"ל דלא עשו מטעם לא תתגודדו וא"ל אי שייך לא תתגודדו גבי ב"ש וב"ה איך עשו ב"ש קודם בת קול כדבריהם די"ל דרק לאחר ב"ק שייך דב"ש לא יעשו כדבריהם משום לא תתגודדו אבל קודם ב"ק דאין סברא לפסוק כב"ה יותר מכב"ש מ"ש דב"ש לא יעשו כדבריהם משום ל"ת דלמא ב"ה לא יעשו כדבריהם ואי משום דב"ה רובא נגד זה ב"ש מחדדי טפי, וא"כ מאי דפריך לעיל אמ"ד עשו קרינן כאן ל"ת, קושיא זו לא שייך רק לתירוץ בתרא דלאחר בת קול פליגי ועל זה מתרץ רבא דלמ"ד עשו לא שייך לא תתגודדו בב' ב"ד בעיר א' אבל למ"ד לא עשו שפיר י"ל דגם בזה שייך לא תתגודדו, ומה דמסקינן דעשו ב"ש כדבריהם זה לא מסקינן רק לפי תירוץ קמא דלא שייך משום לא תתגודדו אבל לפי תי' בתרא שפיר י"ל דמסקינן לא עשו משום לא תתגודדו ושייך ל"ת גם בב' ב"ד בעיר א' כמו ב"ש וב"ה, וכפי שיטה זו של הרמב"ם מוכח בפי' בסוגין לפימ"ש רש"י לקמן (ע"ב ד"ה הרואה אומר) וז"ל אבל היכי דדמי לאגודות אגודות לא עשו ב"ש כדבריהם עכ"ל, ולכאורה ק' הרי מסקינן לעיל דבין לאביי בין לרבא לא שייך ל"ת גבי פלוגתא דב"ש וב"ה וטעמא דמ"ד לא עשו הוא או משום דב"ה רובא או משום ב"ק ואיך כתב רש"י משום ל"ת ושביק טעמא דגמרא אכן באמת לק"מ דטעמא דגמרא לא שייך רק שיעשו ב"ש לחומרא כב"ה אבל שיצטרכו לפסוק לקולא כב"ה בזה לא שייכי טעמי דגמרא רק משום ל"ת, וכן כתב בפירוש בתוספי הרא"ש דהא דלא עשו ב"ש לחומרא כדבריהם היינו משום ל"ת, וכ"נ מדברי התוספ' לעיל ד"ה בשלמא וכיון דהך תירוץ הגמרא דהתם הרואה אומר לאפושי מיא הוא דקעביד רוצה לתרץ דאפילו לחומרא לא עבדי ב"ש כוותייהו ע"כ היינו טעמא משום ל"ת ועוד דסברא דהרואה אומר לא שייך רק אי אמרינן דמשום לא תתגודדו לא עשו כדבריהם דאי משום רוב או ב"ק מה לי במה שיאמר הרואה כיון דמן הדין צריכין לעשות כב"ה, וא"כ מאי דאמרינן לעיל בין לאביי בין לרבא דבפלוגתא דב"ש וב"ה לא שייך לא תתגודדו הוא רק למ"ד עשו אבל למ"ד לא עשו שפיר שייך ל"ת וכיון דלרבא ב"ש וב"ה כב' ב"ד בעיר א' דמי וכוותי' פסקינן נגד אביי מזה שפיר הוכיח הרמב"ם דינו דשייך ל"ת גם בב' ב"ד בעיר א':
שם מתי תבא צרת הבת לידי: עיין בהרא"ש שמפרש דצרת הבת מאיש אחר קאמר, אכן לפי' זה ק"ק כיון דר' טרפון כהן הי' כדמוכח בפסחים (ע"ב:) א"כ מי דחקו להגמרא להגי' ואשיאנה לימא דה"ק מתי תבא צ"ה לידי ואשאנה אף שאני כהן וב"ש בחלצו פוסלים מן הכהונה כדאמרינן במתניתן אפילו הכי אשאנה דכב"ה אני עושה ולא צריכה חליצה, וא"ל דא"כ מאי תאבני די"ל ג"כ לאפוקי מדריב"נ דלר' יוחנן ב"נ ודאי אסורה לכהן כשחלצה דאל"כ מאי הועיל בתקנתא דחליצה דאכתי הילד חלל לב"ש, ואולי מטעם זה באמת לא פירש רש"י כן דמאיש אחר קאמר אף שדוחק קצת לפירושו לומר שר"ט תאב למיתת אחיו וכמו שהקשה באמת הרא"ש, ולפירוש רש"י יש ליישב גם זה דהכי קאמר כיון דע"כ הוא ואחיו ימותו ומסתמא באחד בחיי השני נתאו' שימות אחיו קודם לו למען הראות מעשה כב"ה. שוב ראיתי בירושלמי דהביא ר"ט בזה הלשון ואשיאנה לכהונה וזה ראי' לדברינו:
שם ופחת את המעזיבה בשביל קטן: ק"ק מאי פריך משמאי הזקן למ"ד לא עשו דמהיכי תיתי דשמאי לא יעשה דהא מפרשינן טעמא דמ"ד לא עשו בקודם ב"ק משום דב"ה רובא ובלאחר ב"ק משום ב"ק ותרוויהו לא שייך בשמאי גופא נגד הלל, וי"ל דמשום לא תתגודדו פריך דלא ה"ל למעבד מעשה בפרהסיא וכ"נ מדברי הריטב"א, ואף דאביי ורבא מסקי לעיל דלא שייך ל"ת גבי ב"ש וב"ה אי משום דחשיבי כב' ב"ד בעיר א' או בב' עירות זה לא הוו רק למ"ד עשו אבל למ"ד לא עשו שפיר שייך ל"ת וכדכתבינן לעיל לדעת הרמב"ם, וגם מזה ראי' לשיטתו, אבל ק"ל למה פריך מסיפא דמתניתן ולא מרישא דקאמר אמרו ב"ה לב"ש לא כך הי' מעשה וכו' אמרו להם ב"ש משם ראי' אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, הרי בפי' דעשו כדבריהם דאל"כ איך שייך שימחו למי שעושה כב"ה וכש"כ דה"ל למיפרך מרישא דלא שייך בזה תירוץ הגמרא וצ"ע:
שם כב' אצבעות חוזרות למקומן: יש להסתפק כיון דאצבעות דומות ליתדות דהיינו שמשופות כיתדות כדאמרינן בכתובות (דף ה') אם צריך שיעור זה בראשי אצבעות שאינן רחבות כ"כ שם או בחצי האצבע במקום חבור הפרקים שרחבין יותר, והנה לענין שיעור ד' אגודלים גבי ציצית שם כתב המרדכי הביאו המגן אברהם (בא"ח סי' י"א ס"ק ה') דמודדין במקום הרחב וכאן לא נתבאר ולהחמיר מספק בעינן גם הכא כן:
שם ברש"י ד"ה רבי טרפון. מתלמידי ב"ש הי': תמהתי אמה שכתבו התוספ' ב"מ (דף ל"ז ד"ה מודה אני בזה) וז"ל בצרת הבת סבר כב"ה דקאמר תמי' אני מתי תבא צרת הבת לידי וכו' ע"ש שהרי אדרבה מוכח הכא דר"ט מתלמידי ב"ש הי' בין להמקשן בין להתירצן, ועוד דהרי הכא ר"ט הוא והתם ר"ע ומאי ראי' מר"ט לר"ע, וראיתי בתוספ' ב"ב (דף קנ"ח) שבאמת לא הביאו ראי' זו אלא מסוגיא דלקמן (דף ט"ז) שר"ע מתלמידי ב"ה הי' שהרי פסק כמותם בצרת הבת, וכ"כ ג"כ בשיטה מקובצת בב"מ שם בשם הרא"ש, אבל דברי התוספ' בב"מ צ"ע, ולענ"ד מש"כ התוספ' דבפ"ק דיבמות בצרת הבת סבר כב"ה בזה כוונו ג"כ להראי' מדברי ר"ע דלקמן, אבל הדברים דקאמר תמי' אני מתי תבא צרת הבת לידי ואשיאנה והיינו כב"ה הוא תוספ' תלמיד טועה שהוסיף כן בדברי התוספ' ולא הבין דבריהם:
בד"ה שוקת. המקלח מים מן ההר: נ"ל שהוצרך לפרש שדרך המשכה באו לשוקת דאם היו שאובין היו פוסלים מקוה שבצדה כשנפלו לשם כיון דבמקוה שבצדה לא היו מ' סאה כדמשמע ממה שכתב רש"י דמקו' שלם הי' במים שבצדה משמע דשניהם בהצטרפם דוקא היו מ' סאה, ומה שכתב ומתערבין ממעין השוקת, נראה שצ"ל ומתערבין המעין והשוקת. אכן באמת הוי מצי לאוקמי' ג"כ דהי' מקוה כשר של מ' סאה בצדה ואז המים שבשוקת אפילו שאובים יכולים להיות דמקוה פסול נכשר ע"י מקו' כשר שבצדו אם מחובר לו בשפופרת הנאד כמבואר בש"ע י"ד (סימן ר"א ס' נ"ב) ע"ש, וראיתי בר"ש במקואות (פ"ד) שכתב באמת כן ואעפ"כ כתב כפי' רש"י דהכא שהמים באו בקלוח מן ההר לתוך השוקת, ולפי דברינו לא ידעתי למה הוצרך לכך דאפילו היו שאובין בשוקת ג"כ כשר, ודע שמה שכתב רש"י בד"ה ערוב מקואות מקוה חסר שבצד מקוה שלם עכ"ל, ה"ה ג"כ מקוה חסר שבצד מקוה חסר ושניהם בהצטרפם הם מ' סאה וכן כתב בפי' הר"ש (במקואות פ"ו), ולפי מה שפירשנו דברי רש"י לענין שוקת והוא גם היא לא הוכשרה רק ע"י הצטרפות מקוה חסר שבצדה:
שם בתוספ' ד"ה ונהג בו. בירושלמי מפרש: עיין במהרש"ל שכתב בשם התוספ' דר"ה טעם דירושלמי דאל"כ הי' צריך בפעם שניי' להרבות במעשרות, ולענ"ד ג"כ י"ל דמשמע לירושלמי כן מדנקט הך לישנא ונהג בו ב' עישורין ולא קאמר שנתן ב' מעשרות אלא משמע שלא הפריש רק מעשר א' ובו נהג חומרת ב' מעשרות וע"ש בר"ה בט"א שהקשה על פי' התוספ' שם קושיא עצומה דלא שייך שם חשש להרבות במעשרות:
בד"ה עירוב. ואין נראה לר"י דתנן: עיין בר"ש טהרות (פ"ח) שיישב קושיא זו לשיטת ר"ת דגם שם לא איירי בגובה המים אלא בשיעור הפירצה, ויש להסביר זה שהרי ע"כ סברת ר"ת היא דבעינן רוחב הנקב כ"כ אפילו ליכא מים רק טופח להטפיח משום דכל שיש שם נקב כ"כ דאם יגבהו המים ראויים להתחבר בכשפופרת הנאד סגי בכך כעין כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכמו כן הוא ג"כ בלמעלה דשם לא בעינן רק שיהיו ראויים להתחבר ברוחב כשפופרת הנאד אפילו ליכא גובה רק כקליפת השום אבל לעולם בין באמצע בין למעלה לא בעינן נגיעת המים רק בטופח להטפיח:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
דשכן היא עצמה מתחללת וי''ל דלר' יהושע איצטריך היא תועבה ואין בניה תועבין דלא תימא בניה תועבין משום דכתיב בה טומאה כעריות ואפי' לרבנן דרבי יוסי בן כיפר דמוקמי לה (לעיל ד' יא:) אסוטה הא אמרן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו למ''ד כיון דאיתעקר איתעקר מ''מ איצטריך היא תועבה דלא תימא אמחזיר גרושתו נמי קאי ועוד דאיצטריך ליה היא למעוטי דלא תדרוש מלשון תועבה שבניה תועבין וקצת קשה דקאמרי' לקמן דבעו מר' יהושע בני צרות דב''ה לב''ש מהו למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו והיכי איכא למיפשט מינה דלמא ולד מחזיר גרושתו יש לפסול מטעם טומאה דכתיב בה או משום תועבה ואי נמי בני יבמה לשוק פסולים יש להכשיר בני מחזיר גרושתו דהיא תועבה ואין בניה תועבין איכא למימר דאתא למידק דביבמה לשוק בניה תועבין וי''ל דאינהו לא מסקי אדעתייהו הנך דרשות ולא בעו אלא אי אמרינן ק''ו גבי יבמה לשוק או לא: ונהג בו שני עשורין. בירושלמי מפרש דהפריש מעשר שני ופדאו וחלק המעשר לעניים והמעות אכל בירושלים: גמריה איסתפק ליה. הוה מצי למימר וליטעמיך היכי עביד כחומרי דמר וכחומרי דמר והכתיב (קהלת ב) הכסיל בחשך הולך דהכי פריך עלה בפ''ק דעירובין (דף ז.) ובפ''ק דר''ה (דף יד:): וסיכך על גבי מטה ש''מ עשו. מכאן משמע דמ''ד לא עשו אפי' היכא דב''ש לחומרא היו עושים כב''ה לקולא: עירוב מקואות כשפופרת הנוד כו'. וא''ת והא תנן במס' טהרות (פ''ח מ''ט) ומייתי לה בריש פ''ב דגיטין (דף טז. ושם) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה אבל טופח להטפיח חיבור ואמר ר''ת דנקב בעינן כשפופרת הנוד אבל במים הבאים תוך הנקב סגי בטופח להטפיח ואין נראה לר''י דתנן במס' מקואות בפ' ששי (מ''ט) כותל שבין ב' מקואות שנסדק לשתי מצטרף לערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד רבי יהודה אומר חילוף הדברים נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום על רוחבו כשפופרת הנוד משמע דלמעלה כשאין דבר מפסיק צריך שיהא צף על רומו כקליפת השום וברוחב שפופרת ולא סגי בטופח להטפיח ובנקובה זו לזו ומפסיק הכותל משמע דצריך מים כשפופרת ועוד דאם אין במים הבאים דרך הנקב אלא טופח להטפיח אין כאן נקב רוחב מים כשפופרת שאין הנקב מרובע אלא עגול כדקאמרינן כשתי אצבעות חוזרות למקומן אלא ודאי נקב מלא בעינן וכשצפין למעלה סגי בקליפת השום כרוחב שפופרת ונראה לר''י דההיא דנצוק וקטפרס לא לענין חיבור מקואות איירי אלא לענין השקה דאם יש כאן מים טמאים ומשיקן בנהר ומחברן ע''י נצוק וקטפרס ומשקה טופח אין חיבור אבל בטופח להטפיח הוי חיבור והשתא הוי לטהרה דומיא דלטומאה ובהדיא מיתנייא לענין השקה במס' טהרות בסוף פרק שמיני ובריש פרק שני דגיטין (דף טז. ושם) מסיק עלה דלמא לענין מקואות ורבי יהודה היא מכלל דעד השתא לא הוי מוקי לה לענין מקואות והשתא נמי דמוקי לה לענין מקואות מוקי לה דוקא כר' יהודה אבל לרבנן לא הוי חיבור בטופח להטפיח ולר' יהודה נמי טופח להטפיח לא הוי חיבור אלא משום גוד אחית כההיא דאם היו רגליו נוגעות במים דאיירי בה רבי יהודה אבל היכא דלא שייך גוד אחית כמו בקרקע שוה לא הוי טופח להטפיח חיבור אלא בעי מים צפים כקליפת השום וכן משמע דנפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום אתי כרבי יהודה דהוזכר שם ברישא ומה שקשה על זה בכל שאר הדיבור פרשנו פרק שני דגיטין ואין להאריך כאן