דלג לתוכן

יבמות טו ע"א - Steinsaltz

that they should perform ḥalitza and not enter into levirate marriage. If they act in this manner, they will be permitted to marry others and the problem will be solved according to all opinions. They were unable to finalize the matter according to the proposition raised by Rabbi Yoḥanan ben Nuri before times of trouble arrived. Due to the outbreak of war they were unable to gather together to vote and establish an accepted halakhic ruling.

Sometime later, when they returned to discuss the issue, Rabban Shimon ben Gamliel said to the other Sages: What shall we do with those earlier rival wives from now onward? Since in the meantime some rival wives had entered into levirate marriage, if we issue a collective ruling that rival wives may not do so, their children will be declared mamzerim. Therefore, it is better not to establish this halakha at all.

The Gemara analyzes this episode in relation to the matter at hand. Granted, if you say that Beit Shammai did act in accordance with their own opinion, this is the meaning of what Rabban Shimon ben Gamliel said: What shall we do? Since these rival wives had already entered into levirate marriage, it was impossible to change the status of their children retroactively. However, if you say that they did not act in accordance with their opinion, what is the meaning of: What shall we do? If Beit Shammai did not act upon their ruling, they never actually permitted a yavam to take a rival wife in levirate marriage.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This amendment was necessary, not for the benefit of the children of rival wives, as Beit Shammai never in fact acted on their ruling; rather, it was necessary only for the rival wife herself. If these rival wives married others, in the opinion of Beit Shammai their marriages were flawed, as they did not perform ḥalitza. And as for the question: What shall we do, this is what Rabban Shimon ben Gamliel is saying: With regard to those rival wives who were entirely exempt according to Beit Hillel, what should we do with them according to Beit Shammai, as these rival wives had already married others without performing ḥalitza?

The Gemara elaborates: If you say let them perform ḥalitza, they will be repulsive to their husbands, as it will seem to the husband that the woman he has been living with for some time suddenly requires a permit for marriage. And if you would say, let them be repulsive to their husbands, as that is not our concern, this is not the case, as the Torah says: “Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace” (Proverbs 3:17).

§ The Gemara suggests further: Come and hear another source, as Rabbi Tarfon said: I yearn for the following scenario: When shall my daughter’s rival wife come before me and I will marry her? In other words, in this hypothetical case I would act in accordance with the opinion of Beit Shammai and take her in levirate marriage. This statement indicates that those who held by the traditions of Beit Shammai did indeed act upon their opinion. The Gemara amends this statement. Say: And I will marry her off, i.e., I shall act in accordance with the opinion of Beit Hillel and marry her off to others.

The Gemara asks: But he said: I yearn, and if he meant that he would follow the ruling of Beit Hillel, which is the common practice, what is the novelty of Rabbi Tarfon’s statement? The Gemara responds: Rabbi Tarfon comes to exclude the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who maintains that all rival wives perform ḥalitza. Rabbi Tarfon yearned for an opportunity to demonstrate that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri.

The Gemara suggests: Come and hear an incident involving Rabban Gamliel’s daughter, who was married to Abba, his brother, and Abba died childless, and Rabban Gamliel entered into levirate marriage with her rival wife. This is apparently conclusive proof that the rival wife of a daughter may enter into levirate marriage. The Gemara asks: And how can you understand it that way? Was Rabban Gamliel among the disciples of Beit Shammai? In fact, Rabban Gamliel, who was a descendant of Hillel himself, certainly followed the opinion of Beit Hillel.

Rather, the case of Rabban Gamliel’s daughter is different, as she was a sexually underdeveloped woman [aylonit], and therefore the prohibition against marrying her rival wife does not apply, as explicitly stated in the mishna. The Gemara asks: But from the fact that it is taught in the latter clause of the same baraita: Others say that Rabban Gamliel’s daughter was an aylonit, it can be derived by inference that the first tanna holds that she was not an aylonit.

The Gemara answers: The dispute between the tanna’im was not about whether or not she was an aylonit, as she certainly was. Rather, the practical difference between them is whether he knew that she was an aylonit at the time of marriage and decided to marry her regardless. Some maintain in general that if the husband was aware of her condition prior to marriage, her rival wife is forbidden, but if he did not know about her status, the rival wife is permitted.

And if you wish, say that the practical difference between them concerns a different case, that of one who married and ultimately divorced. This is referring to an issue discussed above of whether a woman is considered the rival wife of a forbidden relation simply by virtue of her marriage to the specific man or whether she must be married to him at the time when the mitzva of levirate obligation takes effect, i.e., at the time of the brother’s death.

And if you wish, say that the practical difference between them concerns a case where there is a condition in sexual relations. In other words, the first tanna holds that Rabban Gamliel’s daughter was married only conditionally, and since the condition was never fulfilled the marriage was nullified. Consequently, Rabban Gamliel could marry the other wife regardless of his daughter’s status as an aylonit, as she was never married to his brother at all. However, according to the other tanna, even if the marriage was dependent upon a condition that was not fulfilled, because the man engaged in sexual relations with her the act of intercourse itself serves to nullify the condition. Accordingly, he maintains that the only reason Rabban Gamliel could enter into levirate marriage with his daughter’s rival wife was not because of the condition, but due to the fact that his daughter was an aylonit. Whichever explanation is accepted, this case provides no proof with regard to the issue of whether or not Beit Shammai acted in accordance with their ruling.

§ Rav Mesharshiyya raised an objection against those who claim that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion. It is taught in a mishna: There was an incident involving Rabbi Akiva, who collected an etrog on the first of the month of Shevat and performed with it two tenths. In other words, he separated two tithes from the fruit, as though it belonged to two different tithing years. He removed both the second tithe and the poor man’s tithe at the same time, two tithes that should not be separated in the same year.

The mishna explains: One tithe he removed in accordance with the statement of Beit Shammai, who hold that the new year for trees occurs on the first of Shevat, which means that the etrog required tithing according to the regulations of the upcoming year. And one tithe was in accordance with the statement of Beit Hillel, who hold the new year for trees is on the fifteenth of Shevat, and therefore the etrog required tithing in accordance with the previous year. The Gemara infers: Conclude from here that Beit Shammai did act in accordance with their opinion, as Rabbi Akiva took care to act in accordance with the ruling of Beit Shammai.

The Gemara answers: Rabbi Akiva was uncertain as to his tradition, and he did not know if Beit Hillel said that the New Year for trees occurs on the first of Shevat or if they said it is on the fifteenth of Shevat. He did not act in accordance with the opinion of Beit Shammai at all; rather, he sought to act in accordance with the ruling of Beit Hillel but was uncertain about their opinion on this matter.

§ Mar Zutra raised an objection to this issue from a different source: There was an incident in which the daughter-in-law of Shammai the Elder gave birth to a son. In Shammai’s opinion this newborn baby is immediately obligated in the mitzva to sit in a sukka, and he therefore removed the mortar [ma’aziva] covering the ceiling and he placed sukka covering over the bed for the minor. Conclude from here that Beit Shammai did act in accordance with their opinions. The Gemara answers: There is no proof from there, as anyone watching would say that he did it merely to increase the air. Since people would not necessarily think that he removed the mortar as a ruling of halakha, this behavior is not considered the formation of a faction.

Mar Zutra raised a further objection: There was an incident involving the Yehu water trough in Jerusalem, which had a hole that connected it to a ritual bath, and all the ritual purifications in Jerusalem were performed in it, i.e., people immersed their utensils in this trough. And Beit Shammai sent messengers and they widened the opening in the water trough, as in the opinion of Beit Shammai the hole was not large enough for the trough to be considered connected to the adjacent ritual bath as Beit Shammai say: The two areas are not connected unless the majority of it is opened. In other words, they require the major portion of the barrier between the ritual bath and the nearby trough to be open.

And we learned in a mishna: Beit Hillel hold that a joining of ritual baths is effective if the hole has the width of the tube used to pour water in and out of a wineskin, and in its open space there is enough room for about two fingers that can return to their place. In other words, if it is possible to insert into the hole two fingers that can move around on all sides, the cavity is sufficiently large to be considered a connection. According to Beit Shammai, however, the hole must open up the majority of the barrier between the two areas. If so, conclude from this that Beit Shammai did act in accordance with their opinions. The Gemara rejects this contention: There,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

בואו ונתקן להן לצרות  שיהו חולצות ולא מתייבמות, אלא ינשאו לאחר חליצה לשוק, ויהיו הן כשרות ובניהם כשרים, לדברי הכל.

לא הספיקו לגמור את הדבר, עד שנטרפה השעה.

אמר לו רבי שמעון בן גמליאל לרבי יוחנן בן נורי:

מה נעשה להם לצרות ערוה הראשונות, שכבר נתייבמו לפני התקנה לפי בית שמאי, מעתה, לאחר שנתקן להן שלא להתייבם.

דהיינו, נוכל לתקן רק מכאן ולהבא. אך מה תקנה תהיה לבניהם הממזרים של אותן צרות ערוה, לאחר שכבר התייבמו, לפי בית שמאי!? ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא עשו בית שמאי כדבריהם, היינו דקאמר: מה נעשה לתקן את הבנים הממזרים?

אלא, אי אמרת לא עשו כדבריהם - מאי, מה היתה שאלתו של רבי שמעון בן גמליאל "מה נעשה"?

והרי אין ממזרים שצריך לדאוג לתקנתם!?

אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה, המדובר כאן אינו בתקנת הממזרים, אלא לענין תקנת הצרה עצמה, לפי בית שמאי.

ושאלתו "מה נעשה?" - הכי קאמר:

הנך צרות ערוה דבית הלל, שלפי בית הלל אין צורך לחלוץ להן, אם הלכו ונישאו ללא חליצה -

לבית שמאי - היכי נעביד להו תקנה, שיהיו מותרות לבעליהן? שהרי לבית שמאי הן לא הותרו לשוק בלי חליצה, והן עומדות באיסור לאו, של "לא תהיה אשת המת חוצה", על בעליהן.

שמא תאמר, ליחלצו עתה,

אין זו תקנה, כי על ידי שנחייב אותן לחלוץ - מימאסי אגברייהו! הן ימאסו בכך על בעליהן.

וכי תימא מה איכפת לנו? - לימאסן! ומה בכך שימאסו על בעליהן, שהרי אסורות הן להם לפי בית שמאי.

תשובתך: אמר הכתוב [משלי ג] "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום"

וזה מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל: מה נעשה להן לצרות הראשונות, שנישאו ללא חליצה, ואסורות לבעליהן לפי בית שמאי, שאין לנו תקנה עבורן!

תא שמע, מהא דאמר רבי טרפון, מתלמידי בית שמאי: תאבני [כמו: תאב אני], מתי תבא צרת הבת לידי, שתפול אלי מנישואי אחי - ואשאנה בכך שאייבם אותה!

ומוכח שעשו בית שמאי כדבריהם!

ומשנינן: אימא כך אמר רבי טרפון: מתי תבוא צרת הבת לידי, ואשיאנה לשוק, בלי חליצה, כדברי בית הלל.

ופרכינן: והא רבי טרפון "תאבני" [תאב אני] קאמר! ומשמע מדבריו שהוא שואף לדבר חידוש, שאינו מצוי עתה. ואם הוא סבור כבית הלל, הרי אין בכך חידוש, לפי שכולם נוהגים כבית הלל!?

ומשנינן: רבי טרפון אמר שהוא תאב לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי, מתקנתו שתיקן לחלוץ לה.

ושאף רבי טרפון, להוציא מידי תקנה זו, ולהשיאה לשוק בלי לחלוץ לה, וכדברי בית הלל.

תא שמע: מעשה בבתו של רבן גמליאל, שהיתה נשואה לאבא, אחיו של רבן גמליאל.

ומת אבא, אחיו של רבן גמליאל, שהיה נשוי את בתו, בלא בנים, וייבם רבן גמליאל את צרתה, שהיא צרת בתו!

ומוכח מזה שרבן גמליאל ייבם את צרת בתו, שנהגו בית שמאי למעשה כדבריהם, כי אחרת לא היה רבן גמליאל מייבמה.

ודוחה הגמרא: ותסברא, וכי סבור אתה שאפשר לומר כך?

וכי רבן גמליאל, מתלמידי בית שמאי הוא? והרי מבני בניו של הלל הוא!.

אלא, שאני בתו של רבן גמליאל, דאילונית הואי. ולכן אין צרתה נחשבת לצרת ערוה. וכמו ששנינו במשנה הראשונה: וכולן שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות. היות ומתברר שקידושיה היו מקח טעות, ואין צרתה צרת ערוה.

ומקשינן: והא מדקתני סיפא של אותה ברייתא: אחרים אומרים: בתו של רבן גמליאל, אילונית היתה. ולכן ייבם רבן גמליאל את צרתה.

מכלל זה יש לנו להוכיח, דתנא קמא סבר, שבתו של רבן גמליאל לאו אילונית היתה, ובכל זאת ייבם רבן גמליאל את צרתה!

ומשנינן: לעולם, בין לפי תנא קמא ובין לפי אחרים, בתו של רבן גמליאל היתה איילונית.

ובשאלה האם הכיר בה אחיו של רבן גמליאל שהיא איילונית בשעת קידושיה, והאם לא הכיר בה בשעת קידושין - איכא בינייהו של תנא קמא ואחרים.

וכך היא המחלוקת בין תנא קמא לאחרים:

האם צרת בתו איילונית מותרת ליבום רק כשלא הכיר בה בשעת קידושיה שהיא איילונית, והיה מקחה מקח טעות, ולכן צרתה אינה צרת ערוה כלל, שהרי התברר למפרע שבתו האיילונית לא היתה נשואה כלל לאחיו המת. אך אם הכיר בה שהיא איילונית וקידש אותה, והיתה האיילונית בתו של היבם, הרי היא אוסרת צרתה.

וזו היא דעתו של תנא קמא.

או שאפילו אם הכיר בה שהיא איילונית בשעת קידושיה, ולא היה מקחה מקח טעות, אין צרתה נאסרת.

וטעם הדבר, היות ואיילונית, כיון שאינה יכולה לילד, היא אינה כלל בפרשת יבום. וצרתה נחשבת כ"צרת ערוה שלא במקום מצוה".

ושלא במקום מצוה לא נאסרת צרת ערוה.

וזו דעת אחרים. שהרי אמרו "בתו של רבן גמליאל, איילונית היתה", ומשמעות "היתה"

- שהכיר בה בשעת נשואיה שהיא איילונית.

כי אם היה זה מקח טעות, היה מתאים לומר ש"נמצאה איילונית".

ואיבעית אימא: אם כנס, נשא אחיו המת את בתו, והיתה יחד עם צרתה ביחד אצלו. ולבסוף, לפני מותו, גירש אחיו המת את בתו, ורק לאחר מכן מת האח, ונופלת לפניו עתה צרתה של בתו, שהיתה צרתה רק מחיים ולא בשעת נפילה ליבום - איכא בינייהו, בין תנא קמא לאחרים, האם יש לה פטור של צרת ערוה.

לדעת אחרים גם היא נחשבת כצרת ערוה, ולכן אמרו אחרים שרבן גמליאל ייבם אותה היות והיתה בתו איילונית, ואין האיילונית אוסרת צרתה.

אך לדעת תנא קמא, אין צורך לומר שהיא היתה איילונית. אלא אין זו צרת ערוה. היות ובשעה שמת אחיו היא לא היתה צרת ערוה [שהרי גירש אחיו את הערוה], ואין איסור צרת ערוה אלא אם היתה צרה לערוה בשעת מיתה, שאז היא שעת הנפילה ליבום.

איבעית אימא: יש תנאי בביאה - איכא בינייהו.

שעשה אחיו של רבן גמליאל תנאי עם בתו של רבן גמליאל, שכונסה לאשה בתנאי שאין בה מומים.

ונחלקו תנא וקמא ואחרים האם אומרים "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", והוא מחל על תנאו כדי שלא תהיה בעילתו בעילת זנות של פנויה. או שאינו מוחל, ואם יש בה מום היא אינה אשתו.

לדעת תנא קמא, תנאו קיים, ואינו מוחל לה, ולכן אין היא אשתו, שהרי איילונית היא מום, וממילא אין צרתה צרת ערוה, שהרי אינה צרה לה.

ולדעת אחרים הוא מוחל על תנאו, והיא אשתו, וצרתה היא צרת ערוה. אלא שצרת ערוה איילונית מותרת, כיון שאיילונית אינה נקראת נפילה במקום מצוה, ואין איסור צרת ערוה אלא במקום מצוה.

מתיב רב משרשיא: מעשה ברבי עקיבא, שליקט אתרוג באחד בשבט.

והיינו, בסוף שנת האילן השניה לשמיטה, ובתחילת השנה השלישית.

ונהג בו, מספק, ב' עשורין [מעשר שני ומעשר עני]:

מעשר אחד, מעשר עני, הוא עישר לפי דין המעשר שצריכים לעשר בשנת האילן החדשה, כדברי בית שמאי, האומרים שראש השנה לאילן הוא באחד בשבט.

ואילו מעשר אחד, מעשר שני, הוא עישר לפי המעשר הנוהג בשנה החולפת, כדברי בית הלל, הסוברים שראש השנה לאילן הוא בט"ו בשבט.

שמע מינה: עשו בית שמאי כדבריהם, ולכן נהג רבי עקיבא, מספק, כמותם!

ודחינן: לעולם לא עשו בית שמאי כדבריהם.

ורבי עקיבא, שעישר שני עישורין מספק, אליבא דבית הלל עשה זאת, היות וגמריה, לימודו שלמד אימתי הוא ראש השנה לאילן - אסתפק ליה.

ולא ידע רבי עקיבא בבירור אי בית הלל באחד בשבט אמור שהוא ראש השנה לאילן, או בט"ו בשבט אמור.

מתיב מר זוטרא: מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת שמאי את המעזיבה, שבר את טיח התקרה, ועשה בו פתח, וסיכך על גבי המטה, בשביל הקטן, כדי שיאכל בסוכה.

שמע מינה: עשו בית שמאי כדבריהם. שהרי לבית הלל קטן הצריך עדיין לאמו פטור מן הסוכה.

ומשנינן: התם, עשו כדבריהם ולא חששו לאיסור לא תתגודדו, כי מי שרואה את פתיחת התקרה אינו יודע שלצורך קיום מצות סוכה על ידי קטן שצריך עדיין לאמו עושים זאת.

אלא הרואה זאת, אומר:

לאפושי אויר קעביד. כדי להרבות את האויר בסוכה פיחתו את המעזיבה.

מתיב מר זוטרא: מעשה בשוקת יהוא, שהיתה בירושלים, והיתה השוקת חקוקה בסלע, ולא היו בה ארבעים סאה מים, שהוא השיעור למקוה.

והיתה אותה השוקת "נקובה" למקוה שהיה לידה.

שהיה נקב בין השוקת למקוה, ודרך הנקב התחברו מי השוקת למי המקוה.

ובזאת נעשו מי השוקת מחוברים למי המקוה להחשב כמקוה אחת, שיש בה ארבעים סאה.

וכל טהרות שהיו בירושלים - נעשים על גבה. על סמך הטבילה בשוקת הזו.

ושלחו בית שמאי והרחיבוה, לניקבה שבין השוקת והמקוה, כדי שיהיו מי השוקת מחוברים למי המקוה בחיבור רחב יותר.

לפי שבית שמאי אומרים: אין מי השוקת נחשבים כמחוברים למי המקוה, עד שתיפחת דופן השוקת שבצד המקוה ברובה, ויתערבו המים ברוב הרוחב שבין השוקת למי המקוה.

ואין די בעירוב מים דרך נקב שרוחבו כשפופרת הנאד [קוטר של שתי אצבעות].

ותנן: עירוב, חיבור שבין שני מקואות, נעשה באמצעות נקב שבין שתי המקואות, כאשר שיעור הרוחב של הנקב הוא כשפופרת הניתנת בפה הנוד. [1]

והרוחב הזה של השפופרת, נמדד הן בעובייה של דופן השפופרת העגולה, והן בחללה של השפופרת.

ובסך הכל, הוא בקוטר של כשתי אצבעות, המסתובבות סביב עצמן, וחוזרות למקומן.

דהיינו, נקב עגול [ולא צריך להיות מרובע] אשר קוטרו הוא כקוטר העיגול שיוצרות שתי אצבעות המסתובבות סיבוב שלם סביב עצמן.

שמע מינה: מכך שהרחיבו בית שמאי את החיבור של השוקת למים, שעשו בית שמאי כדבריהם.

ומשנינן: התם, שם עשו בית שמאי כדבריהם משום שאין לחשוש בכך ללא תתגודדו.


הערות

[1] שיעור מקוה הוא בארבעים סאה. אך ניתן לערב מקואות שאין בהם ארבעים סאה ולעשותם למקוה אחת, שיש בה ארבעים סאה, על ידי חיבור המקואות באמצעות "השקה" ביניהם. ההשקה צריכה להיות על ידי חיבור מי המקואות אלו לאלו, באמצעות נקב שבמחיצה ביניהם, ברוחב "שפופרת הנאד", שהוא שיעור קוטר של שתי אצבעות. ונחלקו הראשונים, האם כל רוחב הנקב צריך להיות מלא במים, או די בכך שיש נקב במחיצה שביניהם ברוחב כשפופרת הנאד, אבל אין צריך בו השקה של מים אלא בשיעור של "טופח על מנת להטפיח", שהוא שיעור מים מועט ביותר [עיין בתוס']. והגרי"ז בספרו [בפרק ו' מהלכות מקואות] מוכיח שאפילו לדעת הראשונים הסוברים שגם במים צריך כשפופרת הנאד, ולא די בנקב, אין השיעור הזה נאמר במים, שרק בהשקת מים בקוטר של שפופרת הנאד נוצר חיבור בין המקואות. אלא הוא שיעור ברוחב הנקב בלבד. אך אם אין המים ממלאים את הנקב, אין זה נקב שבין שני מקואות, אלא נקב שמחוץ להן או מעליהן! ולכן, לא נאמר שצריכים המים להיות בקוטר של שפופרת הנאד, אלא רק אם היה הנקב במחיצה שבין שני המקואות. אך אם היתה השקה של מים בין שני מקואות מעל המחיצה שביניהן, די בכך שיהיו שם מים בגובה מועט של טופח על מנת להטפיח מעל המחיצה. שהרי כאמור, אין צורך בשיעור של נקב, אלא בשיעור של חיבור מים, והשיעור של חיבור מים הוא בטופח על מנת להטפיח.

שיהו חולצות ולא מתייבמות ויינשאו לאחרים. ועל ידי כך תיפתר השאלה לכל הדעות. לא הספיקו לגמור את הדבר כהצעתו של ר' יוחנן בן נורי עד שנטרפה השעה, שפרצה מלחמה, ולא יכלו להימנות ולקבוע הלכה.

לאחר זמן, כאשר שבו לדון באותו נושא אמר להם רבן שמעון בן גמליאל: מה נעשה להם לצרות הראשונות מעתה? שהרי בינתיים כבר היו צרות שהתייבמו ואם נקבע עתה כתקנה זו שאין מתייבמות, יוכרזו איפוא בניהן של אלה כממזרים — ולכן מוטב שלא נקבענה.

ולענייננו, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שעשו בית שמאי כדבריהם — היינו דקאמר [זהו שאמר] רבן שמעון בן גמליאל מה נעשה, שהרי כבר נעשה מעשה וצרות אלה נישאו ליבמים ואין אנחנו יכולים לתקן את בני הצרות שנתייבמו בעבר. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא עשו, מאי [מה] אם כן פירוש דבריו שאמר מה נעשה? הרי למעשה לא התירו בית שמאי אף פעם לייבם את הצרות!

אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה תקנה לבני הצרות, משום שלא עשו בית שמאי כדבריהם, אלא לצרה עצמה, כלומר, כיצד נוכל לתקן להבא את הצרות עצמן שנישאו לאחרים, שלדעת בית שמאי היה פסול בנישואיהן. וכך צריך לפרש: "ומה נעשה" — הכי קאמר [כך אמר], כך התכוון לומר: הנך [אותן] צרות שלפי בית הלל פטורות לגמרי, לשיטת בית שמאי היכי נעביד להו [איך נעשה להן], כיון שאותן צרות נהגו כבר כבית הלל ונישאו לאחרים בלא חליצה?

אם תאמר ליחלצו [שיחלצו] — מימאסי אגברייהו [ימאסו על בעליהן], שייראה לבעל שאשתו שהוא חי איתה זה מכבר צריכה עכשיו היתר לנישואין. וכי תימא לימאסן [ואם תאמר שימאסו] ולא איכפת לנו — הלא נאמר על התורה: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, יז).

ועוד מציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר, שאמר ר' טרפון (שהיה מתלמידי בית שמאי): תאבני (משתוקק אני), מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה, כלומר, אנהג בה כמנהג בית שמאי ואייבם אותה. משמע שהנוהגים כבית שמאי נהגו כשיטתם הלכה למעשה! ומתקנים: אימא [אמור] ואשיאנה. כלומר, אנהג בה כמנהג בית הלל, ואשיאנה לאחרים.

שואלים: והא [והרי] תאבני (משתוקק אני) קאמר [אמר], ואם כלל לא נהגו כדעת בית שמאי, מה חידש איפוא ר' טרפון במה שרצה לעשות מעשה כשיטת בית הלל, הלא הכל נוהגים כך! ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוחנן בן נורי, שהציע שכל הצרות יחלצו, רצה ר' טרפון שתהיה לו הזדמנות שיוכל להראות שאין הלכה למעשה כדבריו.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מעשה בבתו של רבן גמליאל שהיתה נשואה לאבא אחיו, ומת אותו אח בלא בנים, וייבם רבן גמליאל את צרתה. והרי מכאן הוכחה גמורה שמייבמים את צרת הבת הלכה למעשה! ותוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר לומר כך, שרבן גמליאל מתלמידי בית שמאי הוא? הלא רבן גמליאל היה מבני בניו של הלל, ובודאי החזיק בשיטת בית הלל בכל תוקפה!

אלא שאני [שונה] בתו של רבן גמליאל, שאילונית הואי [היתה], וכיון שהיתה אילונית ממילא לא חל איסור על צרתה, כמפורש במשנתנו. ושואלים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנויה בסופה] של אותה ברייתא, אחרים אומרים: בתו של רבן גמליאל אילונית היתה, מכלל הדברים אתה למד כי התנא קמא [הראשון] סבר כי לאו [לא] אילונית היתה! ומשיבים: המחלוקת ביניהם לא היתה לגבי עצם העובדה, שודאי היתה אילונית.

אלא השאלה היתה האם הוא הכיר בה בשעת נישואין שהיא אילונית ונשא אותה על דעת כן, והיו שאמרו (לפני כן) שאם הכיר בה צרתה אסורה, או שלא הכיר בה בשעת הנישואין שהיא אילונית וצרתה מותרת, ובנושא זה איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שלשיטת התנא הראשון רק אם לא הכיר בה מלכתחילה — הרי זה מקח טעות, אבל אם הכיר בה ומכל מקום נשאה — צרתה אסורה, ואילו לשיטת אחרים, גם אם הכיר בה צרתה מותרת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ההבדל בין אחרים לתנא הראשון, בענין כנס (נשא) את השניה ולבסוף גירש את בת אחיו ורק לאחר מכן מת איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שהרי כבר דנו בשאלה האם אשה נחשבת כצרת ערוה מעצם הנישואין לאותו אדם ואף שגירש את הראשונה שהיא ערוה לאחיו, אין בכך כדי להתיר את צרתה כיון שלזמן מסויים היו הן צרות זו לזו, או שדנים לפי הזמן שבו חלה חובת הייבום (עם מותו של האח), ומכיון שבשעת מותו כבר לא היתה ערות אחיו נשואה לו, הרי שצרתה מותרת. ובכך נחלקו, שלדעת התנא הראשון כיון שגרש את בת אחיו ובשעת מותו לא היו הן צרות — הריהי מותרת, ולדעת אחרים, מאחר והיו הן צרות לזמן מסויים, אף שגירש את בת אחיו טרם מותו, הרי הצרה אסורה ולכך אמרו שטעם ההיתר של רבן גמליאל היה בכך שהיתה בתו אילונית.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] שבשאלה אם יש תנאי בביאה איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שיש אומרים שהיתה בענין זה סיבה אחרת לביטול הנישואין, שלדעת התנא הראשון נשואה היתה בתו של רבן גמליאל בתנאי מסויים, והתנאי לא נתקיים וממילא נתבטלו הנישואין וצרתה אם כן מותרת לכתחילה. אבל לדעת אחרים, גם אם היה תנאי קודם בנישואין, ולא נתקיים התנאי, בכל זאת כיון שבא אותו איש על אשתו הרי עם הביאה כאילו ביטל את התנאי. ולכן לדעת אחרים יכול היה רבן גמליאל לייבם את צרת הבת, לא משום התנאי, אלא משום שהיתה בתו אילונית. ולענייננו אין איפוא מכאן כל הוכחה.

מתיב [מקשה] רב משרשיא על האומרים שלא עשו בית שמאי כדבריהם, ממה ששנינו במשנה: מעשה בר' עקיבא שליקט (קטף) אתרוג באחד בשבט בשנה השניה משנות השמיטה הנכנסת לשלישית, ונהג בו שני עשורין. כלומר, הפריש ממנו שני מעשרות, כאילו היה שייך לשתי שנות מעשר (מעשר שני ומעשר עני, שכל אחד מהם מפרישים בשנה אחרת).

מעשר אחד נהג כדברי בית שמאי שלדעתם ראש השנה לאילנות הוא באחד בשבט, ואם כן לשיטה זו צריך האתרוג להתעשר מעשר עני כדין השנה החדשה, ואחד כדברי בית הלל שלדעתם ראש השנה לאילנות הוא בחמישה עשר בשבט והריהו צריך להתעשר מעשר שני כדין השנה הקודמת. על כל פנים שמע מינה [למד מכאן] שעשו בית שמאי כדבריהם, שהרי ר' עקיבא שחשש לשיטת בית שמאי נהג הלכה למעשה כשיטה זו!

ומשיבים: ר' עקיבא גמריה אסתפק ליה [לימודו, מסורתו, היתה מסופקת לו] ואף שרצונו היה לנהוג כשיטת בית הלל ולא כבית שמאי, לא ידע אי [אם] בית הלל באחד בשבט אמור [אמרו] שהוא ראש השנה, או בחמשה עשר בשבט אמרו [אמרו] שהוא ראש השנה, שלא זכר במדוייק מהי שיטת בית הלל בזה.

ועוד: מתיב [מקשה] מר זוטרא לענין זה ממקור אחר: מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן בן, ולדעת שמאי אפילו תינוק שנולד חייב מיד בסוכה, ופיחת (הסיר) שמאי את המעזיבה (כיסוי הטיט שעל תקרת הבית) שבו דרה הכלה היולדת, וסיכך על גבי המטה בשביל הקטן. אם כן שמע מינה [למד מכאן] שעשו בית שמאי כדבריהם! ומשיבים: משם אין הוכחה, כי התם [שם] אין לחשוש לכלום, שכן הרואה שעושה כן ודאי אומר לעצמו כי לאפושי [להוסיף] אויר קעביד [הוא שעושה] כן, שהסרת המעזיבה היתה לא כדי לנהוג כשיטתו, אלא כדי להוסיף איוורור לבית, ובכגון זה מותר היה לנהוג כשיטתו, שהרי אין בכך משום עשיית אגודות אגודות.

ועוד מתיב [מקשה] מר זוטרא: מעשה בשוקת יהוא (שוקת מים שהיתה נקראת כך) שהיתה בירושלים, והיתה נקובה ומחוברת על ידי הנקב למקוה, וכל טהרות שהיו בירושלים נעשים על גבה, שהיו טובלים כלים בתוך שוקת זו. ושלחו בית שמאי והרחיבוה את הפירצה שבשוקת, משום שלדעת בית שמאי לא די בנקב כדי שייחשב כחיבור למקוה, לבית קיבול המים הסמוך לו, שהיו בית שמאי אומרים: עד שתיפחת ברובה שיהיה רוב החלל פתוח בין המקוה לבית השוקת הסמוכה,

ותנן [ושנינו במשנה] כמו כן שלדעת בית הלל, עירוב מקואות, שמקואות נחשבים מעורבים זה עם זה, כל שיש חור גדול כמו שפופרת הנוד (שפופרת ששמים בפי הנוד כדי לשפוך מתוכו ואליו) בעובייה ובחללה של שפופרת זו, והוא השיעור של כשתי אצבעות חוזרות למקומן, כלומר, אם אפשר להכניס באותו חור שתי אצבעות שתוכלנה להסתובב בו מכל צד — זהו השיעור. ואילו לדעת בית שמאי צריך שיהיה חור ברוב הדופן. ואם כן, שמע מינה [למד מכאן] שעשו בית שמאי כדבריהם! ודוחים: התם [שם]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that they should perform ḥalitza and not enter into levirate marriage. If they act in this manner, they will be permitted to marry others and the problem will be solved according to all opinions. They were unable to finalize the matter according to the proposition raised by Rabbi Yoḥanan ben Nuri before times of trouble arrived. Due to the outbreak of war they were unable to gather together to vote and establish an accepted halakhic ruling.

Sometime later, when they returned to discuss the issue, Rabban Shimon ben Gamliel said to the other Sages: What shall we do with those earlier rival wives from now onward? Since in the meantime some rival wives had entered into levirate marriage, if we issue a collective ruling that rival wives may not do so, their children will be declared mamzerim. Therefore, it is better not to establish this halakha at all.

The Gemara analyzes this episode in relation to the matter at hand. Granted, if you say that Beit Shammai did act in accordance with their own opinion, this is the meaning of what Rabban Shimon ben Gamliel said: What shall we do? Since these rival wives had already entered into levirate marriage, it was impossible to change the status of their children retroactively. However, if you say that they did not act in accordance with their opinion, what is the meaning of: What shall we do? If Beit Shammai did not act upon their ruling, they never actually permitted a yavam to take a rival wife in levirate marriage.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This amendment was necessary, not for the benefit of the children of rival wives, as Beit Shammai never in fact acted on their ruling; rather, it was necessary only for the rival wife herself. If these rival wives married others, in the opinion of Beit Shammai their marriages were flawed, as they did not perform ḥalitza. And as for the question: What shall we do, this is what Rabban Shimon ben Gamliel is saying: With regard to those rival wives who were entirely exempt according to Beit Hillel, what should we do with them according to Beit Shammai, as these rival wives had already married others without performing ḥalitza?

The Gemara elaborates: If you say let them perform ḥalitza, they will be repulsive to their husbands, as it will seem to the husband that the woman he has been living with for some time suddenly requires a permit for marriage. And if you would say, let them be repulsive to their husbands, as that is not our concern, this is not the case, as the Torah says: “Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace” (Proverbs 3:17).

§ The Gemara suggests further: Come and hear another source, as Rabbi Tarfon said: I yearn for the following scenario: When shall my daughter’s rival wife come before me and I will marry her? In other words, in this hypothetical case I would act in accordance with the opinion of Beit Shammai and take her in levirate marriage. This statement indicates that those who held by the traditions of Beit Shammai did indeed act upon their opinion. The Gemara amends this statement. Say: And I will marry her off, i.e., I shall act in accordance with the opinion of Beit Hillel and marry her off to others.

The Gemara asks: But he said: I yearn, and if he meant that he would follow the ruling of Beit Hillel, which is the common practice, what is the novelty of Rabbi Tarfon’s statement? The Gemara responds: Rabbi Tarfon comes to exclude the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who maintains that all rival wives perform ḥalitza. Rabbi Tarfon yearned for an opportunity to demonstrate that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri.

The Gemara suggests: Come and hear an incident involving Rabban Gamliel’s daughter, who was married to Abba, his brother, and Abba died childless, and Rabban Gamliel entered into levirate marriage with her rival wife. This is apparently conclusive proof that the rival wife of a daughter may enter into levirate marriage. The Gemara asks: And how can you understand it that way? Was Rabban Gamliel among the disciples of Beit Shammai? In fact, Rabban Gamliel, who was a descendant of Hillel himself, certainly followed the opinion of Beit Hillel.

Rather, the case of Rabban Gamliel’s daughter is different, as she was a sexually underdeveloped woman [aylonit], and therefore the prohibition against marrying her rival wife does not apply, as explicitly stated in the mishna. The Gemara asks: But from the fact that it is taught in the latter clause of the same baraita: Others say that Rabban Gamliel’s daughter was an aylonit, it can be derived by inference that the first tanna holds that she was not an aylonit.

The Gemara answers: The dispute between the tanna’im was not about whether or not she was an aylonit, as she certainly was. Rather, the practical difference between them is whether he knew that she was an aylonit at the time of marriage and decided to marry her regardless. Some maintain in general that if the husband was aware of her condition prior to marriage, her rival wife is forbidden, but if he did not know about her status, the rival wife is permitted.

And if you wish, say that the practical difference between them concerns a different case, that of one who married and ultimately divorced. This is referring to an issue discussed above of whether a woman is considered the rival wife of a forbidden relation simply by virtue of her marriage to the specific man or whether she must be married to him at the time when the mitzva of levirate obligation takes effect, i.e., at the time of the brother’s death.

And if you wish, say that the practical difference between them concerns a case where there is a condition in sexual relations. In other words, the first tanna holds that Rabban Gamliel’s daughter was married only conditionally, and since the condition was never fulfilled the marriage was nullified. Consequently, Rabban Gamliel could marry the other wife regardless of his daughter’s status as an aylonit, as she was never married to his brother at all. However, according to the other tanna, even if the marriage was dependent upon a condition that was not fulfilled, because the man engaged in sexual relations with her the act of intercourse itself serves to nullify the condition. Accordingly, he maintains that the only reason Rabban Gamliel could enter into levirate marriage with his daughter’s rival wife was not because of the condition, but due to the fact that his daughter was an aylonit. Whichever explanation is accepted, this case provides no proof with regard to the issue of whether or not Beit Shammai acted in accordance with their ruling.

§ Rav Mesharshiyya raised an objection against those who claim that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion. It is taught in a mishna: There was an incident involving Rabbi Akiva, who collected an etrog on the first of the month of Shevat and performed with it two tenths. In other words, he separated two tithes from the fruit, as though it belonged to two different tithing years. He removed both the second tithe and the poor man’s tithe at the same time, two tithes that should not be separated in the same year.

The mishna explains: One tithe he removed in accordance with the statement of Beit Shammai, who hold that the new year for trees occurs on the first of Shevat, which means that the etrog required tithing according to the regulations of the upcoming year. And one tithe was in accordance with the statement of Beit Hillel, who hold the new year for trees is on the fifteenth of Shevat, and therefore the etrog required tithing in accordance with the previous year. The Gemara infers: Conclude from here that Beit Shammai did act in accordance with their opinion, as Rabbi Akiva took care to act in accordance with the ruling of Beit Shammai.

The Gemara answers: Rabbi Akiva was uncertain as to his tradition, and he did not know if Beit Hillel said that the New Year for trees occurs on the first of Shevat or if they said it is on the fifteenth of Shevat. He did not act in accordance with the opinion of Beit Shammai at all; rather, he sought to act in accordance with the ruling of Beit Hillel but was uncertain about their opinion on this matter.

§ Mar Zutra raised an objection to this issue from a different source: There was an incident in which the daughter-in-law of Shammai the Elder gave birth to a son. In Shammai’s opinion this newborn baby is immediately obligated in the mitzva to sit in a sukka, and he therefore removed the mortar [ma’aziva] covering the ceiling and he placed sukka covering over the bed for the minor. Conclude from here that Beit Shammai did act in accordance with their opinions. The Gemara answers: There is no proof from there, as anyone watching would say that he did it merely to increase the air. Since people would not necessarily think that he removed the mortar as a ruling of halakha, this behavior is not considered the formation of a faction.

Mar Zutra raised a further objection: There was an incident involving the Yehu water trough in Jerusalem, which had a hole that connected it to a ritual bath, and all the ritual purifications in Jerusalem were performed in it, i.e., people immersed their utensils in this trough. And Beit Shammai sent messengers and they widened the opening in the water trough, as in the opinion of Beit Shammai the hole was not large enough for the trough to be considered connected to the adjacent ritual bath as Beit Shammai say: The two areas are not connected unless the majority of it is opened. In other words, they require the major portion of the barrier between the ritual bath and the nearby trough to be open.

And we learned in a mishna: Beit Hillel hold that a joining of ritual baths is effective if the hole has the width of the tube used to pour water in and out of a wineskin, and in its open space there is enough room for about two fingers that can return to their place. In other words, if it is possible to insert into the hole two fingers that can move around on all sides, the cavity is sufficiently large to be considered a connection. According to Beit Shammai, however, the hole must open up the majority of the barrier between the two areas. If so, conclude from this that Beit Shammai did act in accordance with their opinions. The Gemara rejects this contention: There,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יש תנאי בביא איכא בינייהו. פרש"י כגון המקדש על תנאי ובעל סתם ובפלוגתא דרב ושמואל בפרק המדיר (כתובות עג, א) פליגי, דמר סבר יש תנאי בביאה דאתנאי סמיך כשמואל, ומר סבר אין תנאי בביאה לפי שאין אדם עושה בעילת זנות גמר ובעל לשם קדושין כרב. והר"א אב"ד ז"ל פי' שהתנה עליה בקדושי ביאה ופליג בטעמא דאמרי בפרק המדיר (כתובות עד, א) מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן לה מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם דאפשר לקיומי על ידי שליח הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומי על ידי שליח לא הוי תנאה, ואקשינן התם והא ביאה נמי דלא אפשר לקיומה על ידי שליח והוי תנאה, א"ל התם משום דאיתקוש הויות להדדי. וה"נ בהא פליגי, מר סבר מקשינן הויות להדדי, ומר סבר לא מקשינן. ואיכא לעיוני דהתם לכולי עלמא יש תנאי בביאה ואקשויי הוא דמקשה מניה למאן דאמר אין תנאי בחליצה משום דאי אפשר לקיומה על ידי שליח, וכלהו ס"ל דמקשינן הויות להדדי.בהכי סליק לן פירקא דחמש עשר הנשים בס"ד

מאי מה נעשה פי' דבצרות שהתירו ב"ה לשוק בלא חליצ' ליכא למימר מה נעשה לבניהם שהרי כשרים הם לבא בקהל ישראל אף לרבי יוחנן שאינן אלא חייבי לאוין ודי להם תקנה בזה ומהדרינן אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרות עצמה פי' לעולם לא עשו ב"ה לדבריהם להקל אבל ב"ה עשו כדבריהם אפילו להקל ומה נעשה לצרות עצמן שהשיאו ב"ה לשוק בלא חליצה קאמר דרכיה דרכי נועם כתיב פי' ואע"ג דהא לאו מאיסור כולי האי הוא מדחי איסור' כדאי היא תקנת כיון דקי"ל דהלכתא כבית הילל:

תאבני אימתי תבא צרת הבת לידי ואשאנ' קס"ד שייבם אותה א"א עשו ב"ש כדבריהם ע"ד ר"ט כמאן פי' כמאן עביד מעשה אימא ואשיאנה כלומר ה"ק אימתי תבא צרת הבת של אחרים לידי ואשיאנה לעצמי בלא חליצה כב"ה ואי בעית אימא יש תנאי בביאה איכא ביניהו פרש"י ז"ל שקדש הערוה על תנאי שאין עליה נדרים דת"ק סבר אינה מקודשת דלא אחליה לתנאי ולפי' צרתה מותרת ואחרים סברי דאחליה לתנאי כשבעל וקדושיה קדושין ולא נפטרה צרתה אלא מפני שהיתה הערוה אילונית וקא מפליגי הני תנאי בפלוגתא דרב ושמואל שבפרק המדיר ומיהו לא אתי שפיר לישנא דיש תנאי בביאה להאי פי' ובחידושי פי' הראב"ד ז"ל כי התנה עם הערוה כשבעלה לשם קדושין ולא נתקיים התנאי ופליגי ת"ק ואחרים אם חל תנאי בקדושי ביאה מי אמרינן כיון שאי אפשר ע"י שליח אין תנאי חל עליו כדאמר גבי חליצה או דילמא שאני ביאה דאיתקוש הוויות להדדי וכדאית' בפר' המדיר ולקמן במכילתן ת"ק סבר יש תנאי ואחרים סברו אין תנאי וקדושין גמורי' ולא נפטרה צרתה אלא מטעם איילונית ואע"ג דהת' בכתובות ובמכילתין אמרי' בלא שום פלוגתא דיש תנאי בביאה דאיתקוש הוויות להדדי אליבא דההוא תנא דהתם אמרי' לה דס"ל כרבנן דהכא ונהג בו ב' פטורי' אחד כב"ש:

ש"מ עשו וא"ת והא אפי' למ"ד לא עשו היינו שלא עשו להקל אבל להחמיר עשו והכא להחמיר הוא י"ל דנהי דאינהו גופייהו עושים כדבריהם להחמיר לא היו מורים כדבריהם להחמיר וכ"ש בר"ע שהוא מדב"ה לא היה לו לעשות כדבריהם כלל ואפי' אם הוא מסופק הלכה כמאן ובדין הוא דמצי למפרך וליטעמיך הא תרתי דסתרן אהדדי הוא וכדפרכינן בפ"ק דר"ה אלא דלא חיישי' ופרקינן כדפרקי' התם דר"ע גמרי' אסתפק לי' ובדין הוא דמצי למימר דהא רבי יוסי בר יהודה פליג התם ואמר לא מנהג ב"ש וב"ה נהג בה אלא מנהג ר"ג ורבי אליעזר נהג בהא דהאי תירוצא ניחא ליה טפי וכי הוא מוכרח אליבא דהאי תנא וההוא נמי בדוחק בא שם דאמרינן כריך ותני כדאית' התם והא דמייתי מהא דפוחת את המעזיבה ומההיא דשוקת אלמא עשו משו' דאע"ג דלחומרא היא למ"ד לא עשו לא היו להם לעשו' בפרהסיא כ"כ כיון דסגיא להו בלאו הכי והיינו דפרקינן דלאו בפרהסיא היא כי הרואה אומר לאפושי אוירא או לאפושי מיא עבדי ומהאי פי' שמעינן דלמ"ד לא עשו עושים היו כדבריהם לחומר' בדרך צינעא ודרשי כשל ב"ש וב"ה שהם ב' בתי דינים ואפשר דמרן ז"ל לא נקטה אלא לומר שלא היה להם לעשות בפרהסיא אפילו להחמיר שלא יראה אדם במחלוקת ואגודות כן נראה מלשונו קצת:

שוקת יהוא פרש"י ז"ל אבן חלולה היתה ולא היה בה מ' סאה אלא עירוב מקו' שהיה לה בנקב כשפופר' עם מקוה טהורה ממעיין שבצדה וברייתא סתמא נקט אפילו בחקק' ולבסוף קבעה אי אורחא דמילת' וכיון שכן אף משום שאיב' יש בה אפילו כלי אבנים כלי גללים דטהורים פוסלים הם במקוה כשיש להם במקוה כדאיתא במתני' דהמניח כלים תחת הצנור ומיהו בעירובי מקואות זה יש לו טהרה מזה וכדאמרינן בפ' חומר בקדש מטבילין היו על גבי כלים ואוקימנא כשהיה סמוך להם עירוב כשפופרת הנאד ומיהו אם זה מעין היה כדברי רש"י ז"ל צריך היה כמוציא רמון בההיא דירוש' דמסכת יומא בים שעשה שלמה כדאיתא במסכת י"ט ודוכתי אחריני אלא שיש לפרש דההיא הצריכו התם כרימון כדי שלא יטמא מן הטבל בו כדפר"ת ז"ל והנכון דהכא נמי מקוה היה עירוב מקואות כשפופרת הנאד וכעבים וכחלל אשמועינן שישערו בנקב זה מפני שהוא חשוב בענין זה להוציא משקה ובתר הכי אשמועינן שיערו שהוא כב' אצבעות חוזרות בתוכו וכדפרש"י ז"ל:

כל שאיפשר להתיר את האשה בלא חליצה ראוי להתירה ואין לומר שתחלוץ לרוחא דמילתא דרך תקנה אחר שאין שום צורך בכך והוא שאמרו בסוגיא זו הנך צרות דבית הלל היכי נעביד להו ליחלצן מימאסן אגברייהו וכי תימא לימאסן דרכיה דרכי נועם כו':

אתרוג שוה לאילן לילך אחר חנטה לערלה ולרבעי ולשביעית אבל לענין מעשר הולכין בו אחר לקיטה כירק וראש השנה שלו חמשה עשר בשבט ואינו מעשר ממה שנלקט קודם חמשה עשר ואם היא שנה שניה הנכנסת לשלישית כל שנלקט קודם חמשה עשר בשבט דינו במעשר שני וכל שנלקט לאחר חמשה עשר בשבט דינו במעשר עני ואע"פ שבית שמאי אמרו באחד בשבט הלכה כבית הלל ואף למי שמוצא עצמו מסופק הלכה כמי ונלקט לו אתרוג מאחד בשבט עד חמשה עשר בשבט אין לו לנהוג שני עישורין אלא או בזה או בזה ומכל מקום אם דעתו לפסוק כבית הלל אלא שמסופק בעיקר דבריהם אם באחד בשבט אמרו אם בחמשה עשר בשבט רשאי להחמיר ולנהוג שני עישורין ואין בזה משום תרתי דסתרן אהדדי שדין כל הספקות כך הוא בכל כיוצא בזו אלא שבזו מיהא הלכה כבית הלל וחמשה עשר בשבט הוא כמו שביארנו במקומו ר"ה ב' א':

נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסכה אלא שכל קטן שאין צריך לאמו והוא כבן חמש וכבן שש חייב בסכה מדברי סופרים כדי לחנכו כמו שביארנו במקומו סוכה כ"ח א':

כבר ביארנו במסכת חגיגה כ"א ב' בשתי גומות מלאות מים בכל אחת מהם עשרים סאה ויש ביניהם תל חוצץ בין שניהם אלא שיש באותו תל נקב שעל ידו המים מתערבים הרי זה כשר ובלבד שיהא אותו הנקב רחב כשפופרת הנתון בפי הנאד ולא כחלל השפופרת לבד אלא כרחב חללה וכרחב עביה ושיערו חכמים שהוא מקום הכנסת שתי אצבעות בריוח ולא בגדל אלא שתי אצבעות הראשונות שבארבע אצבעות ובכך הם מצטרפין והרי זה מקוה שלם ואינו צריך שיפחת רובה שלא נאמר פחיתת רובה אלא לדעת בית שמאי ואבן חלולה היתה בירושלם תחת צנור המקלח מים מן ההר ולא היו בה ארבעים סאה והיתה נקראת שוקת יהוא והיו כל טהרות שבירושלם נעשין על גבה ר"ל שהיו טובלים ומטבילים בתוכה מפני שמקוה אחר היה בצדה שהיה מתערב עמו דרך נקב בשיעור שהזכרנו והיה משלימו ואע"פ ששלחו בית שמאי והרחיבוה עד שנפחתה רובה לא הוצרכו לכך כמו שביארנו ושוקת זו קבעו ולבסוף חקקו היה ואין בו משום מים שאובין ומכל מקום יש מפרשין שאפילו חקקו ולבסוף קבעו נקב המכשירו על ידי עירוב מפקיע תורת שאובה ממנו ומחלוקת בית שמאי ובית הלל משום מים שאובין הוא ובית שמאי מצריכין פחיתת רובה להפקעת שאובה ובית הלל אומרין שדיו בנקב המכשיר לעירוב וזה שהביא עליה זו של עירוב מקואות משום דהא בהא תליא כל שהוא נקב לענין עירוב הוא נקב לענין שאובה שמאחר שהוא מתחבר לענין שיעור מתחבר הוא גם כן למים שאינן שאובין והוא שאמרו במסכת מקואות פ"ד מ"ה השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה היתה כלי ר"ל מתחלה וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה נקבה מלמטה או מן הצד אם אינה יכולה לקבל מים כל שהן כשרה כמה יהא בנקב כשפופרת הנוד ומעשה בשוקת של יהוא כו':

ת"ש ר' טרפון אומר תאבני מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה אלמא עשו ב"ש כדבריהם. ומשני ואשיאנה לאחרים כב"ה. והא תאבני קאמר [ופ"ה] ואין זה חדוש לעשות כב"ה דפשיטא דהלכה כב"ה בכל מקום. ולא נהירא דמאי פריך הלא אשמעינן חדוש להורות דלא כב"ש שהרי ר' טרפון מתלמידי ב"ש הוא. לכך נראה דגרסינן אפכא ת"ש תאבני מתי תבא צרת הבת לידי ואשיאנה אלמא לא עשו וכו' ומשני אימא ואשאנה כב"ש. והא תאבני קאמר ואין זה חדוש לעשות כמו רבו ומשני לאפוקי מדר' יוחנן וכו':

ונהג בו שני עשורין וא"ת והא אמרינן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים משו' שהמעשר הוא טבל והכא נמי איכא טבל בגויהן. וצ"ל דמפריש על תנאי ואומר אם זה מעשר עני הרי הוא לעניים ואם זה מעשר שני הרי הן מחוללין על מעות הללו והמעות יביאם לירושלים ויקנה מהן צרכי סעודה וכן יעשה משני העשורין א):

תנן התם במסכת מקואות פ"ד השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשים בה ואין מזין הימנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה היתה כלי וחברתה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקו' נקובה מלמטה או מן הצד אם אינה יכולה לקבל המים כל שהוא כשרה כמה יהא בנקב כשפופרת [הנוד]. תני אר"י בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלי' כתבתי משנה זו מפני שהיא בקצת פירושי ר"ש ז"ל על לא נכון:

בפרש"י בד"ה לצרה עצמה כו' והאי ומה נעשה לאו אבנים קאי דהא אפילו לב"ש כשרים לקהל כו' עכ"ל ואע"ג דאיכא למימר דרשב"ג סבר לה כרבי יוחנן בן נורי דהולד פגום לדברי ב"ש מ"מ משום דהבנים פגומים לכהונה אי הוה כשר לקהל לא הוה אמר רשב"ג מה נעשה אי לאו משום צרה גופה:

תוס' ד"ה נעשה כדברי ב"ה הולד פגום וכו' עד וא"נ בני יבמה לשוק פסולים יש להכשיר וכו' ואיכא למימר דאתא למידק דביבמה מן השוק בניה תועבים. ר"ל והיכי איכא למפשט מבני צרת דב"ה דהוו בני יבמה לשוק לב"ש דלמא אע"ג דבני יבמה מן השוק כשרים יש לפסול בני מחזיר גרושתו מטעם דכתיב בה טומאה או משום דכתיב בה תועבה וא"נ בני יבמה לשוק וכו'. ר"ל וי"ל ג"כ אפכא א"נ בני יבמה מן השוק פסולין בני מחזיר גרושתו כשרים מדקדוק היא תועבה ואין בניה תועבים ואיכא למימר וכו'. כמו ועוד ר"ל ואיכא נמי לומר דהיא תועבה לא אצטריך לגופה להכשיר בני מחזיר גרושתו אלא למידק מיניה דביבמה לשוק בניה תועבים כמו שכתבו התוס' בדבור זה לעיל:

ד"ה עירוב מקואות וכו' עד רבי יהודה אומר חלוף הדברים. פי' נסדק לשתי אין מצטרף ונסדק לערב מצטרף:

גמ' ולא מתייבמות לא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה א"ל רשב"ג מה נעשה להם לצרות הראשונות מעתה אי אמרת כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל שהוא מהופך וכן בתוספתא ובירושלמי ודו"ק:

שם ר' טרפון תאבני כו' נ"ב צ"ל תאב אני וכן מצאתי בתוספתא ובס"א ג"כ:

שם בשביל קטן כו'. נ"ב פי' בשביל שהיה לה ג"כ בן קטן כבן חמש ולא היה יכול לפרוש מאמו וק"ל:

רש"י בד"ה לצרה עצמה כו' לשוק קאי והאי כו' כצ"ל:

בד"ה יש תנאי כו' מותרת ואחרים כו' הד"א:

תוס' בד"ה ונהג כו' וחלק המעשר לעניים כו'. נ"ב דאי לאו הכי היה צריך בפעם השניה להרבות במעשרות והמרבה במעשרותיו הן מקולקלין ומש"ה פי' כה"ג שוב מצאתי בגליון תוס' דפ"ק דר"ה ממש כדברי:

בד"ה עירבו מקואות כו' זו לזו ומפסיק הכותל משמע כו' כצ"ל:

גמרא לא הספיקו כו' א"ל רשב"ג כו'. עי' רש"ל:

שם היכי נעבד להו ליחלצו כו'. כצ"ל:

שם הרואה אומר לאפושי אויר קעביד. משמע דטעמא דמ"ד דלא עשו הוא משום אגודות ועי' רש"י לקמן ע"ב בראשו וכ"כ התוס' לעיל (יד ב) ד"ה בשלמא ולעיל (שם) בע"א אמר הש"ס משום דב"ה הוו רובא או משום בת קול:

רש"י ד"ה לצרה עצמה. עי' מהרש"א שכ' דעל פגומים לא הוה קפיד ולקמן (ע"ב) א"ר יהושע שמא ירוצו גלגלתי משום דיעשום פגומים:

רש"י ד"ה יש תנאי. דכיון דבעיל אחולי אחיל כו'. אין אדם עושה כו'. ארכבה אתרי ריכשי ושניהם סותרים זא"ז ע"ש ואולי צ"ל או דאין אדם כו' אבל שם מבואר דלא אחולי אחיל רק משום דאין אדם כו':

תד"ה נעשה (בסה"ד). וא"נ בני יבמה כו' ואין בניה תועבים ואיכא למימר כו'. כצ"ל:

תד"ה עירוב. ועוד דאם אין במים כו' אין כאן רוחב מים כו'. כצ"ל:

בגמרא וליחלצו: ק"ק לפי מה שכתב רש"י לעיל (ד"ה הולד פגום) דאם הי' כהן פסול לכהונה עכ"ל, הרי שרצה לפרש דהקלקול יהי' לדברי ב"ש בנשאת לשוק לכהן ובכה"ג קאמר רשב"ג מה נעשה לצרות שכבר נשאו וא"כ מאי פריך וליחלצו הא אכתי תפסל לבעלה כהן מטעם חלוצה:

שם תאבני מתי תבוא צרת הבת לידי: מה דרצה להוכיח מזה דעשו ב"ש כדבריהם לא שייך רק לאיבעית אימא ראשון דבגמרא דלעיל דרב ושמואל בקודם בת קול פליגי אי עשו או לא עשו דלמ"ד לא עשו קודם ב"ק כש"כ דלאחר ב"ק לא עשו וא"כ לא שייך הא דר"ט לא קודם ב"ק ולא אחר ב"ק אבל לאיבעית אימא בתרא דלאחר ב"ק פליגי לא מוכח מידי די"ל דר"ט קודם ב"ק אמר כן לעשות כב"ש אבל לאחר ב"ק מודה דאין לעשות כב"ש משום ב"ק א"נ אפילו ר"ט לאחר ב"ק אמר תאבני מכ"מ י"ל דהוא סבר כר' יהושע דס"ל דאין משגיחין בב"ק ולדידי' כ"ע מודו לפי תירוץ בתרא דעשו ב"ש כדבריהם כיון דאין משגיחין בב"ק וכש"כ שמה דדייק לקמן מר' יהושע דעשו ב"ש כדבריהם דזה לא שייך רק לתירוץ קמא דלתי' בתרא גם מ"ד לא עשו מודה דלר' יהושע עשו, וכן כל ההוכחות דמיתי בגמרא עד סוף הסוגיא כולם לא שייכי רק לתי' קמא דלעיל מהני טעמי דאמרנו אבל לאיבעית אימא בתרא לא מוכח מידי אי עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו, וכן מה דמסיק בגמרא ממה דהתיר אחיו דר"ד בן הרכינס צרת הבת דעשו ב"ש כדבריהם ליכא הוכחה רק לתירוץ קמא דאי לאחר ב"ק פליגי דלמא אחיו של ר"ד הי' סובר דאין משגיחין בב"ק אבל אכתי לא מוכח דכל תלמידי ב"ש עשו כדבריהם דדלמא סברי משגיחין בב"ק: ובהכי נ"ל לישב מה שפסק הרמב"ם (פ' י"ב מה' עכו"ם) דלא תתגודדו שייך גם בב' ב"ד בעיר א', והלח"מ הקשה עליו דזה כאביי ודלא כרבא, ומה שרצה לתרץ דהרמב"ם פסק כמ"ד לא עשו על זה השיב דהרי הש"ס מסיק ש"מ עשו ש"מ והניח בצ"ע ע"ש, אכן לפי הנ"ל י"ל דהא לא מסקינן עשו רק לתי' קמא אבל הרמב"ם פסק כתירוץ איבעית אימא בתרא כדרכו בכל מקום ולתי' זה לא מוכח מידי דעשו ושפיר י"ל דלא עשו מטעם לא תתגודדו וא"ל אי שייך לא תתגודדו גבי ב"ש וב"ה איך עשו ב"ש קודם בת קול כדבריהם די"ל דרק לאחר ב"ק שייך דב"ש לא יעשו כדבריהם משום לא תתגודדו אבל קודם ב"ק דאין סברא לפסוק כב"ה יותר מכב"ש מ"ש דב"ש לא יעשו כדבריהם משום ל"ת דלמא ב"ה לא יעשו כדבריהם ואי משום דב"ה רובא נגד זה ב"ש מחדדי טפי, וא"כ מאי דפריך לעיל אמ"ד עשו קרינן כאן ל"ת, קושיא זו לא שייך רק לתירוץ בתרא דלאחר בת קול פליגי ועל זה מתרץ רבא דלמ"ד עשו לא שייך לא תתגודדו בב' ב"ד בעיר א' אבל למ"ד לא עשו שפיר י"ל דגם בזה שייך לא תתגודדו, ומה דמסקינן דעשו ב"ש כדבריהם זה לא מסקינן רק לפי תירוץ קמא דלא שייך משום לא תתגודדו אבל לפי תי' בתרא שפיר י"ל דמסקינן לא עשו משום לא תתגודדו ושייך ל"ת גם בב' ב"ד בעיר א' כמו ב"ש וב"ה, וכפי שיטה זו של הרמב"ם מוכח בפי' בסוגין לפימ"ש רש"י לקמן (ע"ב ד"ה הרואה אומר) וז"ל אבל היכי דדמי לאגודות אגודות לא עשו ב"ש כדבריהם עכ"ל, ולכאורה ק' הרי מסקינן לעיל דבין לאביי בין לרבא לא שייך ל"ת גבי פלוגתא דב"ש וב"ה וטעמא דמ"ד לא עשו הוא או משום דב"ה רובא או משום ב"ק ואיך כתב רש"י משום ל"ת ושביק טעמא דגמרא אכן באמת לק"מ דטעמא דגמרא לא שייך רק שיעשו ב"ש לחומרא כב"ה אבל שיצטרכו לפסוק לקולא כב"ה בזה לא שייכי טעמי דגמרא רק משום ל"ת, וכן כתב בפירוש בתוספי הרא"ש דהא דלא עשו ב"ש לחומרא כדבריהם היינו משום ל"ת, וכ"נ מדברי התוספ' לעיל ד"ה בשלמא וכיון דהך תירוץ הגמרא דהתם הרואה אומר לאפושי מיא הוא דקעביד רוצה לתרץ דאפילו לחומרא לא עבדי ב"ש כוותייהו ע"כ היינו טעמא משום ל"ת ועוד דסברא דהרואה אומר לא שייך רק אי אמרינן דמשום לא תתגודדו לא עשו כדבריהם דאי משום רוב או ב"ק מה לי במה שיאמר הרואה כיון דמן הדין צריכין לעשות כב"ה, וא"כ מאי דאמרינן לעיל בין לאביי בין לרבא דבפלוגתא דב"ש וב"ה לא שייך לא תתגודדו הוא רק למ"ד עשו אבל למ"ד לא עשו שפיר שייך ל"ת וכיון דלרבא ב"ש וב"ה כב' ב"ד בעיר א' דמי וכוותי' פסקינן נגד אביי מזה שפיר הוכיח הרמב"ם דינו דשייך ל"ת גם בב' ב"ד בעיר א':

שם מתי תבא צרת הבת לידי: עיין בהרא"ש שמפרש דצרת הבת מאיש אחר קאמר, אכן לפי' זה ק"ק כיון דר' טרפון כהן הי' כדמוכח בפסחים (ע"ב:) א"כ מי דחקו להגמרא להגי' ואשיאנה לימא דה"ק מתי תבא צ"ה לידי ואשאנה אף שאני כהן וב"ש בחלצו פוסלים מן הכהונה כדאמרינן במתניתן אפילו הכי אשאנה דכב"ה אני עושה ולא צריכה חליצה, וא"ל דא"כ מאי תאבני די"ל ג"כ לאפוקי מדריב"נ דלר' יוחנן ב"נ ודאי אסורה לכהן כשחלצה דאל"כ מאי הועיל בתקנתא דחליצה דאכתי הילד חלל לב"ש, ואולי מטעם זה באמת לא פירש רש"י כן דמאיש אחר קאמר אף שדוחק קצת לפירושו לומר שר"ט תאב למיתת אחיו וכמו שהקשה באמת הרא"ש, ולפירוש רש"י יש ליישב גם זה דהכי קאמר כיון דע"כ הוא ואחיו ימותו ומסתמא באחד בחיי השני נתאו' שימות אחיו קודם לו למען הראות מעשה כב"ה. שוב ראיתי בירושלמי דהביא ר"ט בזה הלשון ואשיאנה לכהונה וזה ראי' לדברינו:

שם ופחת את המעזיבה בשביל קטן: ק"ק מאי פריך משמאי הזקן למ"ד לא עשו דמהיכי תיתי דשמאי לא יעשה דהא מפרשינן טעמא דמ"ד לא עשו בקודם ב"ק משום דב"ה רובא ובלאחר ב"ק משום ב"ק ותרוויהו לא שייך בשמאי גופא נגד הלל, וי"ל דמשום לא תתגודדו פריך דלא ה"ל למעבד מעשה בפרהסיא וכ"נ מדברי הריטב"א, ואף דאביי ורבא מסקי לעיל דלא שייך ל"ת גבי ב"ש וב"ה אי משום דחשיבי כב' ב"ד בעיר א' או בב' עירות זה לא הוו רק למ"ד עשו אבל למ"ד לא עשו שפיר שייך ל"ת וכדכתבינן לעיל לדעת הרמב"ם, וגם מזה ראי' לשיטתו, אבל ק"ל למה פריך מסיפא דמתניתן ולא מרישא דקאמר אמרו ב"ה לב"ש לא כך הי' מעשה וכו' אמרו להם ב"ש משם ראי' אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, הרי בפי' דעשו כדבריהם דאל"כ איך שייך שימחו למי שעושה כב"ה וכש"כ דה"ל למיפרך מרישא דלא שייך בזה תירוץ הגמרא וצ"ע:

שם כב' אצבעות חוזרות למקומן: יש להסתפק כיון דאצבעות דומות ליתדות דהיינו שמשופות כיתדות כדאמרינן בכתובות (דף ה') אם צריך שיעור זה בראשי אצבעות שאינן רחבות כ"כ שם או בחצי האצבע במקום חבור הפרקים שרחבין יותר, והנה לענין שיעור ד' אגודלים גבי ציצית שם כתב המרדכי הביאו המגן אברהם (בא"ח סי' י"א ס"ק ה') דמודדין במקום הרחב וכאן לא נתבאר ולהחמיר מספק בעינן גם הכא כן:

שם ברש"י ד"ה רבי טרפון. מתלמידי ב"ש הי': תמהתי אמה שכתבו התוספ' ב"מ (דף ל"ז ד"ה מודה אני בזה) וז"ל בצרת הבת סבר כב"ה דקאמר תמי' אני מתי תבא צרת הבת לידי וכו' ע"ש שהרי אדרבה מוכח הכא דר"ט מתלמידי ב"ש הי' בין להמקשן בין להתירצן, ועוד דהרי הכא ר"ט הוא והתם ר"ע ומאי ראי' מר"ט לר"ע, וראיתי בתוספ' ב"ב (דף קנ"ח) שבאמת לא הביאו ראי' זו אלא מסוגיא דלקמן (דף ט"ז) שר"ע מתלמידי ב"ה הי' שהרי פסק כמותם בצרת הבת, וכ"כ ג"כ בשיטה מקובצת בב"מ שם בשם הרא"ש, אבל דברי התוספ' בב"מ צ"ע, ולענ"ד מש"כ התוספ' דבפ"ק דיבמות בצרת הבת סבר כב"ה בזה כוונו ג"כ להראי' מדברי ר"ע דלקמן, אבל הדברים דקאמר תמי' אני מתי תבא צרת הבת לידי ואשיאנה והיינו כב"ה הוא תוספ' תלמיד טועה שהוסיף כן בדברי התוספ' ולא הבין דבריהם:

בד"ה שוקת. המקלח מים מן ההר: נ"ל שהוצרך לפרש שדרך המשכה באו לשוקת דאם היו שאובין היו פוסלים מקוה שבצדה כשנפלו לשם כיון דבמקוה שבצדה לא היו מ' סאה כדמשמע ממה שכתב רש"י דמקו' שלם הי' במים שבצדה משמע דשניהם בהצטרפם דוקא היו מ' סאה, ומה שכתב ומתערבין ממעין השוקת, נראה שצ"ל ומתערבין המעין והשוקת. אכן באמת הוי מצי לאוקמי' ג"כ דהי' מקוה כשר של מ' סאה בצדה ואז המים שבשוקת אפילו שאובים יכולים להיות דמקוה פסול נכשר ע"י מקו' כשר שבצדו אם מחובר לו בשפופרת הנאד כמבואר בש"ע י"ד (סימן ר"א ס' נ"ב) ע"ש, וראיתי בר"ש במקואות (פ"ד) שכתב באמת כן ואעפ"כ כתב כפי' רש"י דהכא שהמים באו בקלוח מן ההר לתוך השוקת, ולפי דברינו לא ידעתי למה הוצרך לכך דאפילו היו שאובין בשוקת ג"כ כשר, ודע שמה שכתב רש"י בד"ה ערוב מקואות מקוה חסר שבצד מקוה שלם עכ"ל, ה"ה ג"כ מקוה חסר שבצד מקוה חסר ושניהם בהצטרפם הם מ' סאה וכן כתב בפי' הר"ש (במקואות פ"ו), ולפי מה שפירשנו דברי רש"י לענין שוקת והוא גם היא לא הוכשרה רק ע"י הצטרפות מקוה חסר שבצדה:

שם בתוספ' ד"ה ונהג בו. בירושלמי מפרש: עיין במהרש"ל שכתב בשם התוספ' דר"ה טעם דירושלמי דאל"כ הי' צריך בפעם שניי' להרבות במעשרות, ולענ"ד ג"כ י"ל דמשמע לירושלמי כן מדנקט הך לישנא ונהג בו ב' עישורין ולא קאמר שנתן ב' מעשרות אלא משמע שלא הפריש רק מעשר א' ובו נהג חומרת ב' מעשרות וע"ש בר"ה בט"א שהקשה על פי' התוספ' שם קושיא עצומה דלא שייך שם חשש להרבות במעשרות:

בד"ה עירוב. ואין נראה לר"י דתנן: עיין בר"ש טהרות (פ"ח) שיישב קושיא זו לשיטת ר"ת דגם שם לא איירי בגובה המים אלא בשיעור הפירצה, ויש להסביר זה שהרי ע"כ סברת ר"ת היא דבעינן רוחב הנקב כ"כ אפילו ליכא מים רק טופח להטפיח משום דכל שיש שם נקב כ"כ דאם יגבהו המים ראויים להתחבר בכשפופרת הנאד סגי בכך כעין כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכמו כן הוא ג"כ בלמעלה דשם לא בעינן רק שיהיו ראויים להתחבר ברוחב כשפופרת הנאד אפילו ליכא גובה רק כקליפת השום אבל לעולם בין באמצע בין למעלה לא בעינן נגיעת המים רק בטופח להטפיח:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא והא תאבני קאמר כו': עי' בתוספתא דגרסינן ואשיאנה לכהונה ואין זה מובן. דמאי קמ"ל בזה (וע' לקמן מ"ש בזה):

גמרא הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו: ופי' רש"י ז"ל דאחרים ס"ל דאפילו הכיר בה צרתה מותרת. ובירושלמי איתא דר"מ ס"ל דצרת איילונית אסירא דכל שאין את מייבמני אין את מייבם צרתי ואחרים היינו ר"מ. ועוד לפי' רש"י ז"ל מאי קמ"ל בהאי מעשה הא מתניתין היא או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות. ע"כ נראה לפרש איפכא דת"ק ס"ל דאפילו הכיר בה מותרת צרתה ואחרים אומרים איילונית היתה היינו שנמצאת איילונית ולא הכיר בה ואתי לאיפלוגי את"ק דמתיר אפילו בהכיר בה. ולפ"ז הוי דברי אחרים לחומרא גם בהאי שינויא כמו לאידך שינויא וק"ל:

תוס' ד"ה מה לאלמנה כו': האריכו להקשות בזה דהיא גופא נילף דתתחלל בק"ו. וכן לקמן לענין חייבי כריתו' למה ליה להש"ס טעמ' דעשאה זונה תיפוק לי' מק"ו ותוכן דבריהם ז"ל בתירוצם הוא דלענין לפסול עצמה ליכא למילף בק"ו משום דמחללה יתירא ילפינן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה ולא ילפינן בק"ו. אלא פסול בניה ומש"ה שפיר פריך הש"ס האי פירכא שכך היא עצמה מתחללת אפי' לענין חייבי כריתות והא דמשני הש"ס התם כיון דעשאה זונה כו' אע"ג דאיסור חללה לא שייכא בח"כ מ"מ כיון דפסלה משום זונה תו ליכא חומר באלמנה לכה"ג דהתם ליכא אלא חללה לחוד והכא איכא איסור זונה. ושפיר ילפינן ק"ו לענין שיהיה ולדה פגום. ולפ"ז בח"ל הזרים אצלה דמיפסלא בביאתן נמי ילפינן בק"ו דבני' פגומין לכהונה ודווקא בהני תרי ולד יבמה וולד מח"ג דהיא עצמה כשירה לכהונה עלה הוא דפרכינן מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת:

והרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהל' א"ב כתב דמכל חייבי לאוין ששוין בכל נעשית זונה וגם יבמה לשוק בכלל. וא"כ קשיא טובא מאי פריך הש"ס מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת הא יבמה לשוק נמי נעשית זונה. וכבר עמד ע"ז השער המלך ז"ל. ואמאי פשיט להו ר' יהושע דבניה כשירים. ולפום ריהטא רציתי לומר דהא דאמרינן הכא בטעמא דמיבעי ליה בבני יבמה היינו משום דאין היא עצמה מתחללת סוגיא זו אזלא לר"ל דס"ל לקמן בפ' הערל דבת גר עמוני ומואבי ומצרי פסולה לכהונה מק"ו מאלמנה. וא"כ ע"כ הא דמיבעי ליה בבני יבמה היינו משום דהיא עצמה אינה מתחללת אבל לר' יוחנן דאמר לקמן דבת גר עמוני כשרה לכהונה. א"כ י"ל שפיר דהיבמה עצמה מתחללת ואפ"ה קמיבעי ליה על בני' אי נילף בק"ו מאלמנה או אמרינן גר עמוני יוכיח דאיסורה שוה בכל ובתה כשרה לכהונה כדיליף לה מקרא התם. אבל לענין פסול עצמה שפיר ילפינן בק"ו מאלמנה. והיינו טעמא דר"י בן נורי לעיל דאמר דבני יבמה נמי פגומים הם משום דס"ל דהיא עצמה ג"כ פגומה וליכא למיפרך מה לאלמנה כו':

אלא דלפ"ז קשה מהיכא פשיטא ליה לר"י דבני ח"כ פגומים הם מק"ו מאלמנה לכה"ג הא איכא למימר גר עמוני יוכיח דאע"ג דהיא נעשית זונה מ"מ בניה כשירים לכהונה. וה"נ חייבי כריתות ואפ"ל דמה לגר עמוני דקדושין תופסין בה. אבל בח"כ דאין קדושין תופסין אפילו לר"י שפיר ילפינן בק"ו מאלמנה. וכ"ת א"כ יבמה לשוק נמי ליפסלו בניה דהא כתיבנא להוכיח מקדושין פ' האומר דר' יהושע ס"ל דאין קדושין תופסין ביבמה דז"א דהשתא מצינן למימר דר"י נמי ס"ל דקדושין תופסין ביבמה והא דאין קדושין תופסין בח"כ יליף מאחות אשה משום דלחומרא מקשינן לענין שיהיה הולד פגום דאי קדושין תופסין אין הולד פגום משום דליכא למילף בק"ו מאלמנה דאיכא למימר גר עמוני יוכיח. והיינו טעמא דאמרינן בהחולץ דכולהו אמוראי מודו דמכותי ועבד הולד פגום משום דלא תפסי קדושין בהו. ועיין בסי' ד' בב"ש שכתב כן בשם הב"ח ז"ל:

אבל לפ"ז אכתי קשיא מאי דפשיטא ליה לר"י דבני יבמה לשוק כשירים הם הא לכ"ע הוי ספק אי קדושין תפסי בה. וא"כ יהיה פגום מספק. ועוד דהרמב"ם ז"ל דעתו דאפילו כותי ועבד הבא על בת ישראל אין הולד פגום אלמא דלא ס"ל האי ק"ו דאלמנה אפי' בהנך דלא תפסי בה קדושין. והמעיין בדבריו ז"ל בפי"ט שם בהל' א"ב נראה מבואר מדבריו ז"ל דפגום לכהונה לא הוי אלא דווקא מאיסורי כהונה לחוד. אבל מאיסור השוה בכל אפילו בא עליה כהן ועשאה זונה מ"מ אין הולד פגום מביאה זו ודווקא אם חזר ובא עליה נעשית חללה וולדה חלל. אבל מביאה זו שנעשית זונה ולא חללה אין הולד פגום. ונראה דמפרש הכי להך פירכא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת בביאה זו וכיון שהיא עצמה חללה ולדה חלל אבל כל שלא נעשית חללה אין ולדה חלל ופגום. ואפשר דסמך בזה על הא דר' יוחנן בגר עמוני. וכן בסתמא דהש"ס דבכותי ועבד הולד כשר עי' בפ' החולץ בדברי הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל. ולשיטה זו וודאי תיקשי מהיכא פשיטא ליה לר' יהושע דמחייבי כריתות הוי הולד פגום דהא זונה משוי לה חללה לא משוי לה:

ועל הטור ז"ל ג"כ יש לתמוה שכ' בסי' ה' דיבמה לשוק נעשית זונה משום דאין קידושין תופסין בה. וא"כ מה נעשה בעדותו של ר' יהושע דבניה כשירים. ואמאי לא נילף בק"ו מאלמנה כיון דעשאה זונה כמו חייבי כריתות לר"י. והלא מד' התוס' ורש"י ז"ל כאן מבואר דלא נפסלה משום דלא חשיבי זר אצלה מעיקרא ודווקא ח"כ דחמירי הוא דהוי בכלל לאיש זר. כמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן בפרק אלמנה. אבל יבמה לשוק אע"ג דאין קדושין תופסין בה כיון דלא הויא אלא בלאו אינה נפסלת מן הכהונה. וכדמוכח מסוגין ודברים אלו צ"ע גדול בד' הפוסקים:

והשער המלך ז"ל כתב דבמח"ג ג"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דעשאה זונה. ואין זה מוכרח די"ל דהרמב"ם ז"ל נמי ס"ל דרשא דלאיש זר מי שזר אצלה מעיקרא ומפרש דהיינו מתחילת נישואי' ליה. והיינו דלא מפקינן אלא מח"ג דלא הוי זרה לו מעיקרא בנישואין הראשונים. אבל יבמה לשוק שפיר הוי זרה אצלו בנישואי'. וכן הוא דעת הה"מ ז"ל דמודה הרמב"ם ז"ל במח"ג דלא נפסלה מן התרומה. אלא דלפ"ז קשה מאי קאמר הש"ס הכא למאי נפ"מ למיפשט ולד מח"ג והיכי מצינן למיפשטא ולד מח"ג דכשרה היא לתרומה מולד יבמה דפסולה היא לכהונה ולתרומה. וע' במשנה למלך שם בפ' הנ"ל שכתב ג"כ דהרמב"ם ז"ל ס"ל דרשא דלאיש זר. אלא שכתב דהכונס צרת כנוסתו לא הוי זרה אצלו מעיקרא דקודם היבום הויא חזיא ליה. ולפמש"כ גם זו חשיבא זרה אצלו מעיקרא כיון דתחילת הנישואין בעבירה הוא. ודוקא מחזיר גרושתו דמתחילה היתה נשואה לו בהיתר זו לא הויא זרה אצלו מעיקרא ולא קרינן בה לאיש זר:

אך אם נאמר דמח"ג נמי מיפסלא מן התרומה. יש לישב בזה קושית התוס' בנדה דקאמר ר"י התם דבני משולחת כשירים מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין ולמה ליה קרא הא ליכא למילף מאלמנה שכן היא עצמה מתחללת. אבל אם נימא דהיא נמי פסולה א"ש. אבל אין נראה כן כיון דבהדיא אמרו לקמן בפרק אלמנה דמח"ג לא הוי בכלל לאיש זר. וקצת ראיה נראה להביא למש"כ דאע"ג דהיא פסולה מ"מ בני' כשירים מהא דאמר ר"א לעיל אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות מודים שאין ממזר אלא מי שאיסורו איסור ערוה וע"כ אתי לאשמעינן דמש"ה לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה והשתא לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה א"כ ביבמה דאין קדושין תופסין בה היא עצמה נפסלה משום זונה כיון דאין בה קידושין ואכתי בניה פגומים הם. ולמה לא נמנעו. אלא ע"כ בניה כשירים הם לכ"ע. ויש לדחות:

ומפרק הערל לקמן (דף פ) ג"כ מוכח דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל והטור ז"ל דיבמה לשוק נפסלה מן הכהונה. מהא דדייקינן התם טעמא דבעלה הוא היינו הסריס. אבל אחר לא פסלה לימא תהוי תיובתא דרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם כו'. משמע דלדידן לא מיפסלא. ויתבאר בזה עוד לקמן במכילתין בס"ד:

ויש להסתפק בהני יבמות דאין זקוקות אלא לחליצה ולא ליבום מה דינן אם בא עליהן אחד מן השוק אם גם בהם אין קדושין תופסין ונפסלת מן הכהונה או לא כיון דאינה זקוקה אלא לחליצה. ולרב המנונא דאמר שומרת יבם נאסרה ליבמה ע"י ביאת אחר. משמע דאין קדושין תופסין דקרא סתמא כתיב לא תהיה דמשמע כל הויות אפי' אם קידשה בביאה אע"ג דנאסרה על יבמה. ואין כאן מקומו בזה:

שוב ראיתי בספר אבני מילואים שהאריך ג"כ בדברי הרמב"ם ז"ל בהא דיבמה נפסלה לכהונה. ומתוך דבריו נראה דאישתמיט ליה עיקר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בפי"ח. וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה. והוא דייק לה מדיוקא מדבריו שבפ' י"ט שהבאתי לעיל. ואחרי כל האריכות שם לא ביאר הדברים ככל הצורך. וע"כ צריכין אנו לומר כמו שכתבתי לעיל דאין הבנים פסולין אלא אם האם נעשית חללה. וכמבואר להדיא בדברי הרמב"ם ז"ל. וא"כ הסוגיא מתיישבת כפשטא. גם זה נראה לי ברור דיבמה לשוק הוא דהוי בכלל לאיש זר וכן נאמר ביבמה גופה לא תהיה כו' החוצה לאיש זר. ולמה לא תהיה ג"כ בכלל כי תהיה לאיש זר. ומה שהביא שם ונעשה פצוע דכה דלא הוי זר אצלה מעיקרא. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל. גם בזה נראה לענ"ד דלא דמי למח"ג דהכא נעשה בו השתנות בגופו ומה לי אם הוא פצוע דכה מתחילתו או אם נעשה אח"כ ודוקא מח"ג הוא דלא הוי זר אצלה מעיקרא. כיון שהיתה שלו ולא נאסרה עליו אלא ע"י גירושין. ודו"ק היטב (וע' בק"ע פ"ו דף י"ט בד"ה בלא כך שכ' בדברי הרמב"ם ז"ל דולד יבמה פסול הוא. ואישתמיט ליה דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ט שהבאתי):

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ת"ש דאמר רבי טרפון תאבני מתי תבא צרת הבת וכו'. פירש רש"י ז"ל רבי טרפון מתלמידי בית שמאי היה והקשה הרב חוות יאיר בהשמטות דף רנ"ח דלפי מ"ש דאין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא היינו דהוא מבית שמאי א"כ לא היה לנו לפסוק כרבי טרפון דהוא מב"ש ומסיק וצ"ע. ובמטו מיניה דמר הרי אמרו בירושלמי ריש פ"ד דשביעית בתרין מיליא עביד רבי טרפון כב"ש וסכין עצמיה אלמא כל מילי עביד כבית הלל ואמטו להכי פסקינן הלכה כרבי טרפון. והרי אמרינן בש"ס בסמוך דרבי יוחנן החורני תלמיד שמאי ועביד הכל כבית הלל ומעין דוגמא למ"ש הרא"ש הובא במקובצת מציעא על דף ל"ז דרבי אליעזר היה תלמיד ריב"ז וריב"ז תלמיד הלל ונטה אחרי ב"ש ע"ש וה"נ רבי טרפון מב"ש ונטה אחר בית הלל. ולפי הירושלמי הנזכר יצדק מאד מה שפירש הרא"ש בתוספותיו בסוגיין במ"ש ר"ט תאבני משם רבו ז"ל ומלבד מה שהכריח פירושו דלא כפירוש רש"י ז"ל עוד יכון מאד ע"פ הירושלמי הנזכר ולפירוש רש"י ז"ל ק"ק על הס"ד דהאמוראים היו בקיאים בתלמודא דבני מערבא כמ"ש הרי"ף ז"ל ושאר ראשונים ודוק היטב וק"ל ועמ"ש בככר לאדן דף קפ"ה קודם ראותי דברי הרא"ש:

יש תנאי בביאה על״ק קז"א. ונהג ב׳ עישורין כו׳. ואע״ג דהא דעשו כדבריהם להחמיר היכי דאיכא לתקן שינהגו לחלוץ דזה מהני גם לב"ה וממילא לא יהיו אגודות אבל הכא לגבי מעשר אם נתקן שיהיו נוהגין ב' עשורין הרי ע״כ דנוהגין ג״כ כדברי ב״ה ולכן בהא דפיחת המעזיבה משני שפיר הרואה אומר כו׳ וכפרש״י לקמן רע״ב וליכא ג"כ משום אגודות ומ"מ לדידן גם בכה"ג אסור להורות כדב״ש בזה ולא קאמר רק לענין לא תתגודדו ופשוט:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

שיהו חולצות. וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל: מה נעשה לצרות הראשונות. שנתייבמו ובניהם ממזרים אם נגמור הלכה שלא יתייבמו: לצרה עצמה. ואצרות דב''ה שנישאו לשוק קאי והאי ומאי נעשה לאו אבנים קאי דהא אפי' לב''ש כשרים לקהל אלא אצרה עצמה: רבי טרפון. מתלמידי ב''ש היה: מתי תבא צרת הבת. מאחי לידי: ואשאנה. אייבם אותה כדברי ב''ש: ואשיאנה. לשוק כדברי ב''ה: והא תאבני קאמר. ואם כב''ה מה חידוש כ''ע הכי נהגו: לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי. דאמר תקנתא דחולצות: מתלמידי ב''ש הוא. בתמיה והלא מבני בניו של הלל הוא: אילונית היתה. ותנן או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות: ה''ג הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו. ול''ג אלא לת''ק דוקא דלא הכיר בה הוא דהוי מקח טעות אבל הכיר בה צרתה אסור' ולאחרים אפי' הכיר בה מותר' דקתני היתה ולא קתני נמצאת: כנס ולבסוף גירש איכא בינייהו. לת''ק על ידי שגירש אחיו את בתו קודם מיתה אע''פ שכבר כנס הנכרית והיו צרות זו על זו מותרת הואיל וגירש את הערוה לבסוף ולאחרים הואיל וכנס את הנכרית קודם גירושין דערוה אסורה אלא בתו של ר''ג אילונית היתה: יש תנאי בביאה. הכונס אשה על תנאי שאין עליה מומין או נדרים ונמצא שיש עליה לת''ק מהני תנאי והוי מקח טעות ותנאי היה לו לאחיו של ר''ג בבתו ולא נתקיים הילכך לאו אשתו היא וצרתה מותרת ואחרים סברי דאין תנאי מועיל בביאה דכיון דבעיל אחולי אחיל כדאמרינן בכתובות בהמדיר (ד' עג.) אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא משום דאילונית היתה: באחד בשבט. ושנה שניה הנכנסת לשלישית היתה ונהג בה שני עישורין מעשר שני כב''ה דאמרי ט''ו בשבט ר''ה לאילנות ואכתי שניה היא ומעשר עני כב''ש דאמרי בא' בשבט ר''ה לאילנות ושלישית היא: מעזיבה. טיח טיט שעל התקרה: בשביל קטן. דסבירא לי' לשמאי קטן הצריך לאמו חייב בסוכה: שוקת. אבן חלולה שתחת צנור המקלח מים מן ההר והיתה נקראת שוקת יהוא: נעשים על גבה. מטבילים בתוכה ואין בה מ' סאה אבל מקוה שלם הוה במים שבצדה ומתערבין ממעיין השוקת דרך נקב כשפופרת הנוד: הרחיב לו את הנקב. הרחיבו ופיחתו רובה לערב המקוה יפה: עירוב מקואות. מקוה חסר שבצד מקוה שלם ומתערבים המים דרך חריץ ונקב ושיעור הנקב לצרף המקואות ולהכשיר החסר: כשפופרת הנוד. קנה שנותנים בפי הנוד שיהא שיעור חלל החריץ כעוביה וחללה של שפופרת דהיינו כשתי אצבעות: החוזרות למקומן. מתהפכות בחלל הנקב בריוח והיינו כבית הלל אבל לבית שמאי עד שתפחת רובה:
דשכן היא עצמה מתחללת וי''ל דלר' יהושע איצטריך היא תועבה ואין בניה תועבין דלא תימא בניה תועבין משום דכתיב בה טומאה כעריות ואפי' לרבנן דרבי יוסי בן כיפר דמוקמי לה (לעיל ד' יא:) אסוטה הא אמרן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו למ''ד כיון דאיתעקר איתעקר מ''מ איצטריך היא תועבה דלא תימא אמחזיר גרושתו נמי קאי ועוד דאיצטריך ליה היא למעוטי דלא תדרוש מלשון תועבה שבניה תועבין וקצת קשה דקאמרי' לקמן דבעו מר' יהושע בני צרות דב''ה לב''ש מהו למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו והיכי איכא למיפשט מינה דלמא ולד מחזיר גרושתו יש לפסול מטעם טומאה דכתיב בה או משום תועבה ואי נמי בני יבמה לשוק פסולים יש להכשיר בני מחזיר גרושתו דהיא תועבה ואין בניה תועבין איכא למימר דאתא למידק דביבמה לשוק בניה תועבין וי''ל דאינהו לא מסקי אדעתייהו הנך דרשות ולא בעו אלא אי אמרינן ק''ו גבי יבמה לשוק או לא: ונהג בו שני עשורין. בירושלמי מפרש דהפריש מעשר שני ופדאו וחלק המעשר לעניים והמעות אכל בירושלים: גמריה איסתפק ליה. הוה מצי למימר וליטעמיך היכי עביד כחומרי דמר וכחומרי דמר והכתיב (קהלת ב) הכסיל בחשך הולך דהכי פריך עלה בפ''ק דעירובין (דף ז.) ובפ''ק דר''ה (דף יד:): וסיכך על גבי מטה ש''מ עשו. מכאן משמע דמ''ד לא עשו אפי' היכא דב''ש לחומרא היו עושים כב''ה לקולא: עירוב מקואות כשפופרת הנוד כו'. וא''ת והא תנן במס' טהרות (פ''ח מ''ט) ומייתי לה בריש פ''ב דגיטין (דף טז. ושם) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה אבל טופח להטפיח חיבור ואמר ר''ת דנקב בעינן כשפופרת הנוד אבל במים הבאים תוך הנקב סגי בטופח להטפיח ואין נראה לר''י דתנן במס' מקואות בפ' ששי (מ''ט) כותל שבין ב' מקואות שנסדק לשתי מצטרף לערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד רבי יהודה אומר חילוף הדברים נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום על רוחבו כשפופרת הנוד משמע דלמעלה כשאין דבר מפסיק צריך שיהא צף על רומו כקליפת השום וברוחב שפופרת ולא סגי בטופח להטפיח ובנקובה זו לזו ומפסיק הכותל משמע דצריך מים כשפופרת ועוד דאם אין במים הבאים דרך הנקב אלא טופח להטפיח אין כאן נקב רוחב מים כשפופרת שאין הנקב מרובע אלא עגול כדקאמרינן כשתי אצבעות חוזרות למקומן אלא ודאי נקב מלא בעינן וכשצפין למעלה סגי בקליפת השום כרוחב שפופרת ונראה לר''י דההיא דנצוק וקטפרס לא לענין חיבור מקואות איירי אלא לענין השקה דאם יש כאן מים טמאים ומשיקן בנהר ומחברן ע''י נצוק וקטפרס ומשקה טופח אין חיבור אבל בטופח להטפיח הוי חיבור והשתא הוי לטהרה דומיא דלטומאה ובהדיא מיתנייא לענין השקה במס' טהרות בסוף פרק שמיני ובריש פרק שני דגיטין (דף טז. ושם) מסיק עלה דלמא לענין מקואות ורבי יהודה היא מכלל דעד השתא לא הוי מוקי לה לענין מקואות והשתא נמי דמוקי לה לענין מקואות מוקי לה דוקא כר' יהודה אבל לרבנן לא הוי חיבור בטופח להטפיח ולר' יהודה נמי טופח להטפיח לא הוי חיבור אלא משום גוד אחית כההיא דאם היו רגליו נוגעות במים דאיירי בה רבי יהודה אבל היכא דלא שייך גוד אחית כמו בקרקע שוה לא הוי טופח להטפיח חיבור אלא בעי מים צפים כקליפת השום וכן משמע דנפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום אתי כרבי יהודה דהוזכר שם ברישא ומה שקשה על זה בכל שאר הדיבור פרשנו פרק שני דגיטין ואין להאריך כאן
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד