דלג לתוכן

יבמות יד ע"א - Steinsaltz

Reish Lakish said to him: Do you hold that Beit Shammai actually acted in accordance with their own statement? Beit Shammai did not in fact act in accordance with their own statement, as the dispute was merely theoretical. And Rabbi Yoḥanan said: Beit Shammai certainly did act in accordance with their opinion. The Gemara comments: And this is also reflected in the dispute between Rav and Shmuel, as Rav says: Beit Shammai did not act in accordance with their own statement, and Shmuel said: They certainly did act in that manner.

The Gemara inquires: When does this question apply? If we say that it is referring to the period prior to the Divine Voice that declared that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel, then what is the rationale of the one who said that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion? But rather, if one would say it is referring to after the Divine Voice, what is the reason for the one who said that they did act in accordance with their opinion? After all, the Divine Voice established that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.

The Gemara answers: Neither of these options poses a difficulty. If you wish, say that it is referring to the period prior to the Divine Voice, and if you wish, say instead that it is after the Divine Voice. The Gemara elaborates: If you wish, say it is prior to the Divine Voice, and it is referring to the period when Beit Hillel formed the majority of the Sages. Therefore, according to the one who said that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion, the reason is that Beit Hillel was the majority, and the halakha is in accordance with the majority.

And the one who said that they did act in accordance with their opinion maintains that when do we follow the majority? It is in a case where the disputing parties are equal in wisdom to one another. Here, however, Beit Shammai are sharper than Beit Hillel, and therefore they acted in accordance with their own opinion despite the fact that they were in the minority.

And if you wish, say instead that it was after the Divine Voice. The one who said that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion would say that this was due to the pronouncement of the Divine Voice. And the one who said that they did do so, this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said, with regard to the Divine Voice that emerged and proclaimed that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer in the case of the oven of akhnai (Bava Metzia 59b), that one disregards a Heavenly Voice. Just as he disregarded the Divine Voice in his dispute with Rabbi Eliezer, so too, one disregards the Divine Voice that proclaimed that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.

And yet the question remains: According to the one who said that Beit Shammai acted in accordance with their opinion, we should read here: “You shall not cut yourselves” (Deuteronomy 14:1), which is interpreted to mean: Do not become numerous factions. Abaye said: When we say that the prohibition: “You shall not cut yourselves” applies, we are referring to a case where two courts are located in one city, and these rule in accordance with the statement of Beit Shammai and those rule in accordance with the statement of Beit Hillel. However, with regard to two courts located in two different cities, we have no problem with it.

Rava said to him: But the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is considered like a case of two courts in one city, as these two schools of thought were found everywhere, not in any specific place. Rather, Rava said: When we say that the prohibition: “You shall not cut yourselves” applies, we are referring to a case where there is a court in one city, a section of which rules in accordance with the statement of Beit Shammai and another section rules in accordance with the statement of Beit Hillel. However, with regard to two courts located in one city, we have no problem with it.

§ The Gemara cites other relevant sources. Come and hear: In the locale of Rabbi Eliezer, where his ruling was followed, they would cut down trees on Shabbat to prepare charcoal from them to fashion iron tools with which to circumcise a child on Shabbat. In Rabbi Eliezer’s opinion, not only does the mitzva of circumcision override Shabbat, but also any action required for the preparation of the tools necessary for the circumcision likewise overrides Shabbat. The baraita adds: In the locale of Rabbi Yosei HaGelili they would eat poultry meat in milk, as Rabbi Yosei HaGelili held that the prohibition of meat in milk does not include poultry.

The Gemara infers: In the locale of Rabbi Eliezer, yes, they would act in this manner, whereas in the locale of Rabbi Akiva, for instance, no, they would not do so, as it is taught in a baraita that a principle was stated by Rabbi Akiva: Any prohibited labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat even if it involves a mitzva. A mitzva whose proper time is on Shabbat overrides Shabbat only if its performance was impossible earlier, e.g., the act of circumcision itself, which cannot be performed earlier.

The Gemara asks: And what is this refutation? As stated above, it is different when dealing with numerous places, and the baraita explicitly states that this practice was followed in Rabbi Eliezer’s locale. Consequently, there is no violation of the prohibition against splitting into factions. The Gemara asks: He who asked it, why did he ask it, i.e., what is the basis for the question in the first place? It is obvious that the baraita is referring to a specific place.

The Gemara answers: It might enter your mind to say that due to the severity of Shabbat, it, i.e., the world, is considered like a single locale. In other words, one might have thought that the permission to tolerate diverse customs in different places applies only to other prohibitions, whereas the prohibition of Shabbat is so severe that it is unacceptable to allow different customs, as this might lead people to disrespect Shabbat. Therefore, the baraita teaches us that even in the case of Shabbat there can be different customs in various locales.

§ The Gemara cites another relevant case involving Shabbat: Come and hear that Rabbi Abbahu, when he happened to come to the place of Rabbi Yehoshua ben Levi, would move an oil lamp [sheraga] after the flame that had been lit for that Shabbat had burned out, as Rabbi Yehoshua accepted the ruling that it is permitted to carry items of this sort that had been set aside. But when he happened to come to the place of Rabbi Yoḥanan, who prohibited carrying items of this kind that had been set aside on Shabbat, he would not move an oil lamp. This indicates that divergent customs are followed in different places.

Again, the Gemara asks: And what is this difficulty? Didn’t we say that it is different when dealing with numerous places? The Gemara explains that this is what we are saying: With regard to Rabbi Abbahu himself, how could he act in this manner here and how could he act in that manner there?

The Gemara answers: Rabbi Abbahu holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi that it is permitted to carry this item. And when he happened to come to the place of Rabbi Yoḥanan he would not carry it, in deference to Rabbi Yoḥanan, so as not to act contrary to his ruling in the place where he was the authority. The Gemara asks: But there was a servant accompanying Rabbi Abbahu who would see him carrying these types of articles that had been set aside. Wasn’t Rabbi Abbahu concerned that the servant might carry them in Rabbi Yoḥanan’s locale? The Gemara explains that he would inform the servant and explain to him the reason for his change in behavior.

§ The Gemara continues to discuss the question of whether Beit Shammai followed their own rulings. Come and hear that which is taught in the mishna: Although Beit Hillel prohibit and Beit Shammai permit, and these disqualify the women and those deem them fit, Beit Shammai did not refrain from marrying women from Beit Hillel, nor did Beit Hillel refrain from marrying women from Beit Shammai. Granted, if you say that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion, it is due to that reason that they did not have to refrain from marrying women from Beit Hillel. However, if you say that they did act in accordance with their opinion, why didn’t they refrain from marrying one another?

The Gemara elaborates: Granted, Beit Shammai did not refrain from marrying into Beit Hillel, as even if Beit Shammai maintain in a certain case that a rival wife required levirate marriage or ḥalitza, if she went ahead and married another man their children are born to a union whose partners are liable by a regular prohibition: “The wife of the dead man shall not be married outside” (Deuteronomy 25:5). Since this transgression does not entail karet, the children of this relationship are not mamzerim.

However, why did Beit Hillel not refrain from marrying into Beit Shammai? In the opinion of Beit Hillel the children of these rival wives who entered into levirate marriage are born of a union whose partners are liable to receive karet, as the prohibition of a brother’s wife was never nullified in this case, which means that the children are mamzerim. If so, how could Beit Hillel allow these marriages?

And if you would say that Beit Hillel maintain that the child of a union whose partners are liable to receive karet is not a mamzer, as a mamzer is only one whose parents violated a prohibition that entails the death penalty, didn’t Rabbi Elazar say: Although Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to rival wives, they concede that a mamzer is only from a union whose prohibition is a prohibition of forbidden relations punishable by karet? Consequently, the children of rival wives are mamzerim according to Beit Hillel. Rather, isn’t it correct to conclude from here that Beit Shammai did not act in accordance with their own opinion?

The Gemara rejects this conclusion: No; actually, Beit Shammai did act in accordance with their opinion. As for the problem with these marriages, the answer is that they would inform Beit Hillel and Beit Hillel would withdraw from the match. When those who acted in accordance with the opinion of Beit Hillel would come to marry women from those who followed the rulings of Beit Shammai, they would be notified that certain children were born of rival wives and that those people were considered mamzerim in the opinion of Beit Hillel, who therefore declared them forbidden in marriage.

The Gemara comments: And so too, it is reasonable that this is the case, as the mishna teaches in the latter clause: With regard to all of the disputes concerning the halakhot of ritual purity and impurity, where those, Beit Hillel, rule an article ritually pure and these, Beit Shammai, rule it ritually impure, they did not refrain from handling ritually pure objects each with the other.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

ומשנינן: מי סברת, האם סבור אתה, שאכן עשו בית שמאי כדבריהם!?

לא עשו בית שמאי כדבריהם! [1]

ואילו רבי יוחנן אמר: אכן עשו ועשו בית שמאי כדבריהם.

ושאלה זו היא בפלוגתא דרב ושמואל.

דרב אומר: לא עשו בית שמאי כדבריהם.

ואילו שמואל אמר: עשו ועשו! והוינן בה: אימת? על איזה תקופה נחלקו רב ושמואל אם עשו בית שמאי כדבריהם אם לאו.

אילימא קודם שיצאה בת קול מהשמים והכריזה שהלכה כבית הלל -

תיקשי, מאי טעמא דמאן דאמר "לא עשו בית שמאי כדבריהם", והרי סברו שהלכה כמותם!

ואלא שמא תאמר שנחלקו על התקופה לאחר שיצאה הבת קול -

אם כן, תיקשי איפכא, מאי טעמא דמאן דאמר "עשו בית שמאי כדבריהם"?

ומשנינן: אי בעית אימא, נחלקו על התקופה קודם בת קול, ואי בעית אימא נחלקו על התקופה לאחר בת קול.

ומבארת הגמרא את שני האופנים:

אי בעית אימא נחלקו על התקופה קודם בת קול -

וכגון דבית הלל היו רובא, ובית שמאי מיעוטא.

למאן דאמר לא עשו בית שמאי כדבריהם, למרות שהיו סבורים שהם הצודקים, דהא בית הלל היו רובא, ויש ללכת בהכרעה במחלוקת אחר הרוב.

וגם המיעוט, שחולק על דעת הרוב, חייב לנהוג הלכה למעשה כדעת הרוב, אף על פי שהוא סבור שהרוב טועה!

ומאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם, ולא נהגו הלכה למעשה כדעת הרוב, היות וכי אזלינן בתר רובא - היכא דהחולקים כי הדדי נינהו, שהם שוים בהבנתם.

אבל במחלוקת של המיעוט והרוב הכא - בית שמאי הם מחדדי טפי.

שהיו חריפים ומחודדים בהבנתם יותר מבית הלל, ולכן לא מכריע הרוב את ההלכה למעשה.

ואי בעית אימא נחלקו בתקופה לאחר שיצאה בת קול והכריזה שהלכה כבית הלל.

מאן דאמר לא עשו בית שמאי כדבריהם - דהא נפקא בת קול והכריעה נגדם.

ומאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם על אף הכרזת הבת קול - שיטת רבי יהושע היא. דאמר: אין משגיחין בבת קול.

ועתה דנה הגמרא בשאלה של לא תתגודדו:

ומאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם, וכן עשו בית הלל כדבריהם, איך נהגו כך?

והא קרינן כאן: [דברים יד] "לא תתגודדו"

- לא תעשו אגודות אגודות!

אמר אביי: כי אמרינן "לא תתגודדו" - כגון שני בתי דינים בעיר אחת, שהללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי בית הלל.

אבל שתי בתי דינים המורים הוראות חלוקות בשתי עיירות - לית לן בה. לא איכפת לנו, כי אין בכך משום לא תתגודדו.

אמר ליה רבא: והא הוראתם של בית שמאי ובית הלל היא לכלל ישראל, וכהוראות חלוקות של שני בתי דינים בעיר אחת, דמי!

אלא, אמר רבא, כך יש לתרץ:

כי אמרינן "לא תתגודדו" - כגון בית דין בעיר אחת, אשר פלג חלק מדייני בית הדין מורין כדברי בית שמאי, ופלג מורין כדברי בית הלל.

אבל שני בתי דינין המורים הוראות חלוקות בעיר אחת - לית לן בה.

ומביאה הגמרא ראיה שהיו נוהגים בהוראות חלוקות, ולא חששו ל"לא תתגודדו".

תא שמע: במקומו של רבי אליעזר, הסובר שאפילו "מכשירי מילה", שהן מלאכות הצריכות להעשות לצורך האפשרות לקיים מצות מילה, דוחות את השבת, ולא רק מצות מילה עצמה - היו כורתים עצים בשבת, כדי לעשות פחמים בשבת, כדי לעשות ברזל לסכין של מילה.

במקומו של רבי יוסי הגלילי שהתיר בישול עוף בחלב, ואכילתו - היו אוכלים בשר עוף בחלב.

ומדייקת הגמרא: רק במקומו של רבי אליעזר, אין, היו נוהגים כמותו, אבל במקומו של רבי עקיבא, החולק עליו, לא היו נוהגים כרבי אליעזר!

דתניא, כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה לצורך קיום מצות מילה מערב שבת - אין דוחה את השבת!

ואיך נהגו במקומו של רבי אליעזר כמותו, ובמקומו של רבי עקיבא כרבי עקיבא, ולא חששו ל"לא תתגודדו"!? ותמהה הגמרא על זה שהקשה קושיה זו:

והאי, מאי תיובתא מכך שלא נהגו כולם באותה שיטה?

והרי מקומות מקומות, שאני.

שהרי כבר חילקנו לעיל שאין איסור לא תתגודדו בשני מקומות.

ועתה מסבירה הגמרא:

ודקארי לה - מאי קארי לה? זה שהקשה, מה עלה בדעתו להקשות כך!?

סלקא דעתך אמינא, משום חומרא דהלכות שבת, שהעובר עליהן דינו בסקילה - לכן כל המקומות כמקום אחד דמי.

קא משמע לן שגם בהלכות שבת אין כל המקומות נחשבים למקום אחד, ואין לחשוש לשינוי ההוראה במקומות שונים.

ומקשה הגמרא: תא שמע מהנהגתו של רבי אבהו:

דרבי אבהו, כי איקלע לאתריה, כשהיה מגיע למקומו דרבי יהושע בן לוי - הוה מטלטל בשבת שרגא, "נר", שהוא כלי, אשר בתוכו שמן ופתילה.

הנר עצמו הוא כלי שימושי, שאפשר להחזיק בו שמן, אך כיון שהיו מדליקים אש בפתילה, נמצא שהוא כלי המיועד על ידי האדם למלאכה שאסור לעשותה בשבת.

והיה רבי אבהו מטלטלו לנר בשבת, לאחר שכבתה האש, ולא היה חושש לאיסור טילטול מוקצה, היות ורבי יהושע סובר כרבי שמעון, ד"לית ליה מוקצה".

והיינו שאין הקצאת האדם מלהשתמש בכלי בשבת, אוסרת את הכלי באיסור מוקצה. לפי שאין "מוקצה" לרבי שמעון, אלא דבר שהוא מוקצה מחמת עצמו, כגון אבן או מת.

אך כלי שמצד עצמו הוא ראוי לשימוש של היתר בשבת, אלא שהאדם הקצהו מדעתו, מחמת שהוא משתמש בו למלאכה האסורה בשבת, אינו נהיה ל"מוקצה".

ואילו כי איקלע רבי אבהו לאתריה למקומו דרבי יוחנן, הסובר כרבי יהודה, ד"אית ליה מוקצה", והיינו, שהקצאת האדם משימוש בכלי בשבת מחמת שייעד אותו למלאכה האסורה בשבת, אוסרת אותו באיסור מוקצה - לא הוה מטלטל שרגא, היות והוא מוקצה!

ומוכח מהנהגתו של רבי אבהו שנהגו באופן שונה בהלכה למעשה, ומדוע אין כאן "לא תתגודדו".

ותמהה הגמרא על המקשה:

והאי - מאי קושיא!?

וכי לא אמרינן ש"מקומות מקומות", שאני!?

ומבארת הגמרא את הקושיה:

אנן, הכי קאמרינן: רבי אבהו - היכי עביד הכא הכי, והיכי עביד הכא הכי? איך הוא נהג בצורה שונה ממקום למקום!?

ומשנינן: רבי אבהו - כרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, שפסק הלכה כרבי שמעון, שאין הנר מוקצה.

אלא, וכי מקלע לאתריה דרבי יוחנן, החמיר על עצמו, ולא הוה מטלטל את הנר משום כבודו דרבי יוחנן שפסק כרבי יהודה, ואסר לטלטל את הנר.

ודנה הגמרא: והאיכא שמעא! הרי היה לרבי אבהו שמש, שהיה משרת אותו, והוא ראה שרבי אבהו מטלטל לנר. ואם כן, הוא היה מטלטלו גם לפני רבי יוחנן, שהרי לא היה יודע שרבי יוחנן פוסק להיפך, והיה בכך פגיעה בכבודו של רבי יוחנן.

ומבארת הגמרא: דמודע ליה לשמעא, שהודיע רבי אבהו לשמשו, שיש להחמיר ולא לטלטל את הנר במקומו של רבי יוחנן, מפני כבודו.

תא שמע ממשנתנו: אף על פי שאלו אוסרים את צרת הערוה, ואלו מתירים אותה - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי.

אי אמרת בשלמא לא עשו בית שמאי כדבריהם, משום הכי לא נמנעו בית הלל מלשאת נשים מבית שמאי.

אלא אי אמרת עשו בית שמאי כדבריהם, נמצא שיש ביניהם ממזרים מצרות הערוה - אמאי לא נמנעו בית הלל מלשאת נשים מבית שמאי?

וממשיכה ומבארת הגמרא:

בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו מלקחת נשים, למרות שלדברי בית הלל יוצאות צרות הערוה בלא יבום ובלא חליצה, בעוד שלבית שמאי אסור להן לצאת בלי חליצה, ונמצא שבניהם נולדו באיסור.

היות דבני "חייבי לאוין" נינהו, ואינם ממזרים.

אלא, בית הלל מבית שמאי - אמאי לא נמנעו מלשאת מהם נשים?

והרי בני צרות ערוה שהתייבמו הם בני חייבי כריתות, שהרי צרת הערוה היא אשת אח שלא הותר ליבום, והיא בכרת.

ובני חייבי כריתות - ממזרים נינהו!

וכי תימא לתרץ, שקסברי בית הלל דאין ממזר מחייבי כריתות, אלא רק מחייבי מיתות בית דין, ואיסור אשת אח של צרת ערוה הוא רק כרת.

והאמר רבי אלעזר: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים הם שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה, וענוש כרת!

אלא, לאו, שמע מינה שלא עשו בית שמאי כדבריהם!

ודוחה הגמרא: לא.

לעולם עשו בית שמאי כדבריהם.

אלא דמודעי להו, הם היו מודיעים לבית הלל מי הם בני צרות הערוה שהתייבמו, ופרשי, ובית הלל היו פורשים מהם מלשאתם לנשים.

והכי נמי מסתברא, שכך הוא הביאור במשנה.

דקתני סיפא: כל הטהרות וכל הטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו מלהיות עושים טהרות אלו, על גבי הכלים השאולים של אלו. על אף שבית הלל מחמירים בטהרות מבית שמאי.

ובהכרח, שהיו מודיעים בית שמאי לבית הלל אלו הם הכלים הטמאים שלהם לפי בית הלל, והוא הדין שהודיעום אלו הם הממזרים שלהם לפי בית הלל.

ומסבירה הגמרא את הראיה:


הערות

[1] מבאר הריטב"א שלא הקלו ליבמה לצרת ערוה, אלא הצריכוה חליצה, דבפחות מכן אי אפשר "כיון שעמדו בשמועה". אלא שעדיין קשה, שיש בכך משום אגודות אגודות. כי לפי בית הלל היא פטורה לגמרי מהחליצה, ולפי בית שמאי היא חייבת [אך התוס' כתבו שלא עשו בית שמאי כדבריהם ופטרוה אף מן החליצה!]. ותירץ הריטב"א, שסוברת עתה הגמרא, שגם בית הלל הצריכוה חליצה, כדי שלא יהיו אגודות.

מי סברת [האם סבור אתה] שעשו בית שמאי כדבריהם עצמם בפועל? לא עשו בית שמאי כדבריהם, ולא נחלקו אלא בסברה. ור' יוחנן אמר: עשו ועשו. ומעירים: ודבר זה שנוי בפלוגתא [במחלוקת] של רב ושמואל גם כן. שרב אומר: לא עשו בית שמאי כדבריהם, ושמואל אמר: עשו ועשו.

ומבררים: אימת [מתי] מדובר כאן? אילימא [אם תאמר] קודם שיצאה בת קול ואמרה כי הלכה כבית הלל — מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שלא עשו, ומדוע לא יעשו בית שמאי כדבריהם? ואלא לאחר שיצאה בת קול — מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם אם כן של מי שאומר] שעשו? הלא נפסקה הלכה על ידי בת קול!

ומשיבים: בשני המקרים אין קושי, שכן אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שהיה זה קודם בת קול, ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיה זה לאחר בת קול. ומפרשים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שהיה זה קודם בת קול, וכגון שהמצב היה כך: שבית הלל היו רובא [הרוב] במספר החכמים, ועל כן, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלא עשו — דהא [שהרי] בית הלל הם רובא [הרוב] ויש איפוא לנהוג כדעת הרוב, וכך אכן נהגו.

ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שעשו — סברו בית שמאי: כי אזלינן בתר רובא [כאשר הולכים אנו אחר הרוב] — הרי זה רק היכא דכי הדדי נינהו [במקום שהחולקים שווים זה לזה בחכמתם], אבל הכא [כאן], בית שמאי מחדדי טפי [מחודדים יותר] בחכמתם מבית הלל ולכן נהגו כדבריהם, אף שהיו מיעוט.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיה הדבר לאחר שיצאה בת קול, מאן דאמר [מי שאומר] שלא עשו בית שמאי כדבריהם — דהא נפקא [שהרי יצאה] בת קול, ומאן דאמר [ומי שאומר] שעשו — שיטת ר' יהושע היא, שאמר במקום אחר: אין משגיחין בבת קול לפסוק הלכה על פיה.

וחוזרת השאלה: ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שעשו, הרי קרינן [אנו יכולים לקרוא] ולדון שכאן יש איסור "לא תתגדדו", במובן — לא תעשו אגודות אגודות! אמר אביי: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] איסור "לא תתגדדו" — הרי זה כגון שתי בתי דינין הנמצאים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי, והללו מורים כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות — לית לן [אין לנו] בה איסור.

אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] בית שמאי ובית הלל כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי [הם נחשבים], שהרי מחלוקתם לא היתה במקום מסויים, ובית שמאי ובית הלל היו בכל מקום! אלא אמר רבא: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] איסור "לא תתגדדו" — הרי זה כגון בית דין בעיר אחת, שפלג (חלק) ממנו מורין כדברי בית שמאי, ופלג מורין כדברי בית הלל. אבל שתי בתי דינין נפרדים בעיר אחת — לית לן בה [אין לנו] איסור.

ומנסים להביא ראיות לענין זה שאמרנו, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: במקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות מהם פחמים בשבת, כדי לעשות ולתקן באמצעותם ברזל שישמש כסכין של מילה למול בו ביום. שלדעת ר' אליעזר לא רק מצות המילה עצמה דוחה שבת, אלא גם הכנתם ועשייתם של כל המכשירים הצריכים לה, אף הם דוחים את השבת. ועוד: במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב, שלדעתו אין איסור אלא בבשר בהמה בחלב, ולא בעוף.

ונדקדק: במקומו של ר' אליעזר — אין [כן], אולם במקומו של ר' עקיבא למשל — לא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר היה לעשותה מערב שבת — אין דוחה את השבת, גם אם יש בה מצוה. ואין השבת נדחית מפני מצוה שזמנה בשבת אלא כאשר אי אפשר להכינה קודם לכן (כגון המילה עצמה, שאי אפשר להקדימה).

ושואלים: והאי מאי תיובתא [וזו מה קושיה היא] הלא כבר אמרנו כי אם שינוי המנהגים הוא במקומות מקומות הרי זה שאני [שונה] ואין בכך משום "לא תתגודדו", ובפירוש נאמר כאן שנעשה הדבר במקומו של ר' אליעזר ואין בכך איפוא משום אגודות אגודות! ותוהים: ובאמת, ודקארי לה מאי קארי לה [ומי שהקשה אותה מה הקשה אותה], מה הוקשה לו? שהרי נאמר במפורש שהדבר נעשה במקומו של ר' אליעזר?!

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי משום חומרא [החומרה] שבשבת — כמקום אחד דמי [נחשב], שההיתר של שוני מנהגים במקומות שונים הוא באיסורים אחרים, אבל איסור שבת החמור אין ראוי לנהוג בו מנהגים שונים אף במקומות נבדלים כדי שלא יבואו לזלזל בו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם בזה אפשר לנהוג בדרכים שונות במקומות שונים.

ומנסים להביא ראיה אחרת מענין שבת, תא שמע [בא ושמע], שר' אבהו, כי איקלע לאתריה [כאשר היה מזדמן למקומו] של ר' יהושע בן לוי הוה [היה] ר' אבהו מטלטל בשבת שרגא [מנורה] לאחר שכבתה האש שהיתה דולקת בה באותה שבת, שר' יהושע בן לוי פסק כדעת האומר שמותר לטלטל מוקצה כזה. וכי איקלע לאתריה [וכאשר היה מזדמן למקומו] של ר' יוחנן שאסר טלטול מוקצה כזה בשבת, לא הוה [היה] מטלטל שרגא [מנורה].

ושוב תוהים: והאי מאי קושיא [ואף זו מה קושיה היא] וכי לא אמרינן [אומרים אנו] כי נוהג שונה במקומות שונים שאני [שונה]? ושינוי המנהגים כאן היה הלא בשני מקומות נבדלים! ומסבירים: אנן, הכי קאמרינן [אנחנו, כך אומרים אנו], זו היתה השאלה: ר' אבהו עצמו, היכי עביד הכא הכי והיכי עביד הכא הכי [איך עשה כאן כך ואיך עשה כאן כך]?

ומשיבים: לאמיתו של דבר ר' אבהו כר' יהושע בן לוי סבירא ליה [סבור הוא] ולשיטתו מותר טלטול מוקצה זה. וכי מקלע לאתריה [וכאשר היה מזדמן למקומו] של ר' יוחנן לא הוה [היה] מטלטל משום כבודו של ר' יוחנן, שלא רצה להראות שאינו סבור כדברי החכם הגדול הזה, כשהוא מצוי במקומו. ושואלים: והאיכא שמעא [והרי יש השמש] שהיה מלווה את ר' אבהו והיה רואה אותו נוהג לטלטל מוקצה כזה ולא חשש שהשמש יטלטל גם במקומו של ר' יוחנן! ומשיבים: דמודע ליה לשמעא [שהיה מודיע לו לשמש] ומסביר לו מדוע הוא משנה מנהגיו.

ומנסים להציע פתרון אחר לשאלה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים — לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי לא עשו בית שמאי כדבריהם, משום הכי [כך] לא נמנעו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שעשו כדבריהם, אמאי [מדוע] אם כן לא נמנעו מלשאת נשים אלה מאלה?

בשלמא [נניח] שבית שמאי מבית הלל לא נמנעו, שכן אף שלדעת בית שמאי הצרה היתה צריכה להתייבם או לחלוץ, אולם נישאה לאחר בלא חליצה, הרי גם כשנולדו ילדים מנישואין כאלה שבני חייבי לאוין בלבד נינהו [הם] (לאו של "לא תהיה אשת המת החוצה") ואין בכך איסור כרת, ואין הילדים ממזרים.

אלא בית הלל מבית שמאי אמאי [מדוע] לא נמנעו מלשאת? הלא לדעתם בני הצרות הללו שהתייבמו בני חייבי כריתות (שלא בטל מהן איסור אשת אח) וילדים כאלה ממזרים נינהו [הם], וכיצד יכלו לשאת נשים משם?

וכי תימא [ואם תאמר] כי קסברי [סבורים] בית הלל שאין ממזר מחייבי כריתות (אלא מחייבי מיתת בית דין בלבד) — והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת, הרי שבני צרות שהם חייבי כרת, ממזרים הם לבית הלל! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד ממנה] שלא עשו בית שמאי כדבריהם!

ודוחים: לא, לעולם תאמר שעשו, אלא דמודעי להו ופרשי [שהיו מודיעים להם לבית הלל והיו פורשים], שכאשר היו באים הנוהגים כבית הלל לשאת נשים מן הנוהגים כבית שמאי, היו מודיעים להם שילדים מסויימים הם בני צרות, ומכיון שלפי שיטת בית הלל ילדים אלה הם ממזרים ואסור לשאת אותם, לכך פרשו ולא נשאום.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שהיו מודיעים, דקתני סיפא [שכן שנה בסופה של משנתנו]: כל הטהרות וכל הטמאות, שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין — לא נמנעו מלהיות עושים טהרות אלו על גבי (על ידי, בעזרת) אלו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Reish Lakish said to him: Do you hold that Beit Shammai actually acted in accordance with their own statement? Beit Shammai did not in fact act in accordance with their own statement, as the dispute was merely theoretical. And Rabbi Yoḥanan said: Beit Shammai certainly did act in accordance with their opinion. The Gemara comments: And this is also reflected in the dispute between Rav and Shmuel, as Rav says: Beit Shammai did not act in accordance with their own statement, and Shmuel said: They certainly did act in that manner.

The Gemara inquires: When does this question apply? If we say that it is referring to the period prior to the Divine Voice that declared that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel, then what is the rationale of the one who said that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion? But rather, if one would say it is referring to after the Divine Voice, what is the reason for the one who said that they did act in accordance with their opinion? After all, the Divine Voice established that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.

The Gemara answers: Neither of these options poses a difficulty. If you wish, say that it is referring to the period prior to the Divine Voice, and if you wish, say instead that it is after the Divine Voice. The Gemara elaborates: If you wish, say it is prior to the Divine Voice, and it is referring to the period when Beit Hillel formed the majority of the Sages. Therefore, according to the one who said that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion, the reason is that Beit Hillel was the majority, and the halakha is in accordance with the majority.

And the one who said that they did act in accordance with their opinion maintains that when do we follow the majority? It is in a case where the disputing parties are equal in wisdom to one another. Here, however, Beit Shammai are sharper than Beit Hillel, and therefore they acted in accordance with their own opinion despite the fact that they were in the minority.

And if you wish, say instead that it was after the Divine Voice. The one who said that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion would say that this was due to the pronouncement of the Divine Voice. And the one who said that they did do so, this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said, with regard to the Divine Voice that emerged and proclaimed that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer in the case of the oven of akhnai (Bava Metzia 59b), that one disregards a Heavenly Voice. Just as he disregarded the Divine Voice in his dispute with Rabbi Eliezer, so too, one disregards the Divine Voice that proclaimed that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.

And yet the question remains: According to the one who said that Beit Shammai acted in accordance with their opinion, we should read here: “You shall not cut yourselves” (Deuteronomy 14:1), which is interpreted to mean: Do not become numerous factions. Abaye said: When we say that the prohibition: “You shall not cut yourselves” applies, we are referring to a case where two courts are located in one city, and these rule in accordance with the statement of Beit Shammai and those rule in accordance with the statement of Beit Hillel. However, with regard to two courts located in two different cities, we have no problem with it.

Rava said to him: But the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is considered like a case of two courts in one city, as these two schools of thought were found everywhere, not in any specific place. Rather, Rava said: When we say that the prohibition: “You shall not cut yourselves” applies, we are referring to a case where there is a court in one city, a section of which rules in accordance with the statement of Beit Shammai and another section rules in accordance with the statement of Beit Hillel. However, with regard to two courts located in one city, we have no problem with it.

§ The Gemara cites other relevant sources. Come and hear: In the locale of Rabbi Eliezer, where his ruling was followed, they would cut down trees on Shabbat to prepare charcoal from them to fashion iron tools with which to circumcise a child on Shabbat. In Rabbi Eliezer’s opinion, not only does the mitzva of circumcision override Shabbat, but also any action required for the preparation of the tools necessary for the circumcision likewise overrides Shabbat. The baraita adds: In the locale of Rabbi Yosei HaGelili they would eat poultry meat in milk, as Rabbi Yosei HaGelili held that the prohibition of meat in milk does not include poultry.

The Gemara infers: In the locale of Rabbi Eliezer, yes, they would act in this manner, whereas in the locale of Rabbi Akiva, for instance, no, they would not do so, as it is taught in a baraita that a principle was stated by Rabbi Akiva: Any prohibited labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat even if it involves a mitzva. A mitzva whose proper time is on Shabbat overrides Shabbat only if its performance was impossible earlier, e.g., the act of circumcision itself, which cannot be performed earlier.

The Gemara asks: And what is this refutation? As stated above, it is different when dealing with numerous places, and the baraita explicitly states that this practice was followed in Rabbi Eliezer’s locale. Consequently, there is no violation of the prohibition against splitting into factions. The Gemara asks: He who asked it, why did he ask it, i.e., what is the basis for the question in the first place? It is obvious that the baraita is referring to a specific place.

The Gemara answers: It might enter your mind to say that due to the severity of Shabbat, it, i.e., the world, is considered like a single locale. In other words, one might have thought that the permission to tolerate diverse customs in different places applies only to other prohibitions, whereas the prohibition of Shabbat is so severe that it is unacceptable to allow different customs, as this might lead people to disrespect Shabbat. Therefore, the baraita teaches us that even in the case of Shabbat there can be different customs in various locales.

§ The Gemara cites another relevant case involving Shabbat: Come and hear that Rabbi Abbahu, when he happened to come to the place of Rabbi Yehoshua ben Levi, would move an oil lamp [sheraga] after the flame that had been lit for that Shabbat had burned out, as Rabbi Yehoshua accepted the ruling that it is permitted to carry items of this sort that had been set aside. But when he happened to come to the place of Rabbi Yoḥanan, who prohibited carrying items of this kind that had been set aside on Shabbat, he would not move an oil lamp. This indicates that divergent customs are followed in different places.

Again, the Gemara asks: And what is this difficulty? Didn’t we say that it is different when dealing with numerous places? The Gemara explains that this is what we are saying: With regard to Rabbi Abbahu himself, how could he act in this manner here and how could he act in that manner there?

The Gemara answers: Rabbi Abbahu holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi that it is permitted to carry this item. And when he happened to come to the place of Rabbi Yoḥanan he would not carry it, in deference to Rabbi Yoḥanan, so as not to act contrary to his ruling in the place where he was the authority. The Gemara asks: But there was a servant accompanying Rabbi Abbahu who would see him carrying these types of articles that had been set aside. Wasn’t Rabbi Abbahu concerned that the servant might carry them in Rabbi Yoḥanan’s locale? The Gemara explains that he would inform the servant and explain to him the reason for his change in behavior.

§ The Gemara continues to discuss the question of whether Beit Shammai followed their own rulings. Come and hear that which is taught in the mishna: Although Beit Hillel prohibit and Beit Shammai permit, and these disqualify the women and those deem them fit, Beit Shammai did not refrain from marrying women from Beit Hillel, nor did Beit Hillel refrain from marrying women from Beit Shammai. Granted, if you say that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion, it is due to that reason that they did not have to refrain from marrying women from Beit Hillel. However, if you say that they did act in accordance with their opinion, why didn’t they refrain from marrying one another?

The Gemara elaborates: Granted, Beit Shammai did not refrain from marrying into Beit Hillel, as even if Beit Shammai maintain in a certain case that a rival wife required levirate marriage or ḥalitza, if she went ahead and married another man their children are born to a union whose partners are liable by a regular prohibition: “The wife of the dead man shall not be married outside” (Deuteronomy 25:5). Since this transgression does not entail karet, the children of this relationship are not mamzerim.

However, why did Beit Hillel not refrain from marrying into Beit Shammai? In the opinion of Beit Hillel the children of these rival wives who entered into levirate marriage are born of a union whose partners are liable to receive karet, as the prohibition of a brother’s wife was never nullified in this case, which means that the children are mamzerim. If so, how could Beit Hillel allow these marriages?

And if you would say that Beit Hillel maintain that the child of a union whose partners are liable to receive karet is not a mamzer, as a mamzer is only one whose parents violated a prohibition that entails the death penalty, didn’t Rabbi Elazar say: Although Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to rival wives, they concede that a mamzer is only from a union whose prohibition is a prohibition of forbidden relations punishable by karet? Consequently, the children of rival wives are mamzerim according to Beit Hillel. Rather, isn’t it correct to conclude from here that Beit Shammai did not act in accordance with their own opinion?

The Gemara rejects this conclusion: No; actually, Beit Shammai did act in accordance with their opinion. As for the problem with these marriages, the answer is that they would inform Beit Hillel and Beit Hillel would withdraw from the match. When those who acted in accordance with the opinion of Beit Hillel would come to marry women from those who followed the rulings of Beit Shammai, they would be notified that certain children were born of rival wives and that those people were considered mamzerim in the opinion of Beit Hillel, who therefore declared them forbidden in marriage.

The Gemara comments: And so too, it is reasonable that this is the case, as the mishna teaches in the latter clause: With regard to all of the disputes concerning the halakhot of ritual purity and impurity, where those, Beit Hillel, rule an article ritually pure and these, Beit Shammai, rule it ritually impure, they did not refrain from handling ritually pure objects each with the other.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שני בתי דינין בעיר אחת. פי' אביי לתרוצי למאן דאמר עשו אתא אבל מגילה לא מתרץ דהא איכא כפרים שמקדימין ליום הכניסה ונכנסין לכרכין וקורין כמו שפירש רש"י ז"ל במסכת מגילה (דף ב') ורבא פרכי' מטעמי' דב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר אחת דמו בודאי ממגילה מצי לפרוכי עלי' אלא ניחא ליה לפרוכי מילתא מינה ובה.
אי נמי לאביי בני כפרים ובני כרכין אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו ליה שמצויינין הם שם וקורין לעצמן.
והרב אב ב"ד ז"ל פירש בשם הרב רבינו משה ב"ר יוסף דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה בכפרין עצמן הן קורין ולא שיבואו לעיירות ויקראו שם. ואין ראיה זו ראיה.

ור' יוחנן אמר עשו ועשו. פי' עשו הם ועשו אחרים בהוראתן.

אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו שני בתי דינין בעיר אחת ואקשינן והא בית שמאי ובית הלל שתי בתי דינין בעיר אחת הן. ובדין היה דליקשי ליה והא מגילה שני בתי דינין בעיר אחת הוא, דהא כשמקדימין ליום הכניסה בעיירות הן קורין. וכן פרש"י (לעיל יבמות יג, ב) ד"ה לא תעשו וכו') אלא דאביי לא אתא השתא לתרוצי אלא למאן דאמר עשו בצרות, ומשום הכי פרכיה רבא מטעמא דבית שמאי ובית הלל גופא. אי נמי יש לומר דבני כפרים ובני כרכים אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו לפי שמצויין בעיר והן בעיר כבני עיר אחרת דמי. והר"א אב"ד פי' דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה בכפרים עצמן הן קורין, ולא שיבואו לעיירות ויקראו שם. ואינו מחוור (ועיין רמב"ן). ולי נראה דמגילה שפיר איתרצא בפירוקי דאביי משום דעיקר קושיא דר"ל מארבעה עשר וחמשה עשר הוא, דבדידהו הוא דאיכא איסורא למיקרי חד ביומא דחבריה כדאמרינן התם (מגילה ב, א) זמנו של זה לא זמנו של זה. אבל בני כפרים אלו רצו שלא להקדים ליום הכניסה שפיר דמי, קל הוא שהקלו להם חכמים להקדים ליום הכניסה, ותקנתא דידהו הוא כדאיתא התם (ד, א) במסקנא. ועוד דתניא התם (ב, א) אבל בזמן הזה שמסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, אלמא יום כניסה לבני כפרים לאו זמנן הוא, אלא קולא בלבד שהקלו להם אלו רצו לקרות ביום כניסה מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הלכך אי בעי למקרי בארבע עשר שפיר דמי וליכא איסורא של כלום. ור"ל לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא כדאמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (לעיל יבמות יג, ב ד"ה ואת אמרת וכו' ועיין רש"י מגילה ב, א ד"ה אלא שהכפרים וכו'). וטעמא דמלתא דהקדימה דיום כניסה לא מתחזי כשתי תורות ואין כאן אגודות, דכיון דקא חזו דהשתא קרו באחד עשר ואשתקד קראו בי"ב ושנה אחרת בשלש עשר ואחרת בי"ד, הא ודאי קא חזו דלאו זמן קבוע הוא להם, אלא שהקלו להם להקדים ליום הכניסה, ואי משיילי אינשי אמרינן להו משום דמספקי מים ומזון לאחים שבכרכין. והלכך לא קשיא ליה לר"ל אלא י"ד וט"ו. וכיון שכן בני י"ד ובני ט"ו שתי בתי דינין כשתי עיירות הן ושרי.

במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין כו' במקומו של ר' אליעזר אין במקומו של ר"ע לא. פר"ח ז"ל וקשיא ליה לאביי דקא סלקא דעתא דמשום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת הוא וכדאמרינן במסקנא. ואף על פי שכבר נדחו דברי אביי בקושיא דרבא זו שיטה בתלמודא בהרבה מקומות לומר לימא תהוי תיובתא מהא נמי. ולפי פירושו גרסינן במסקנא סד"א משום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת דמי. ויש ספרים דגרסי כב"ד אחת בעיר אחרת דמי וקושיא לרבא היא.

האי לישנא דאמרינן שבת אצטריכא ליה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל. קשיא ליה דלא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא דקארי לה מאי קארי לה משום חומרא דשבת ותו לא. אי נמי קסבר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי, ואמר ליה לא, מאי אצטריכא ליה דקאמר ומאי קמ"ל דקאמר, ואפשר לומר דכולה מלתא קושיא ופירוקא תלמודא הוא דקאמר לה, ולברורי אתא דלא תקשו לך מהא לא לרבא ולא לאביי דשני מקומות שאני אלא דנקיט לה בדרך קושיא ותירוץ לברורה שפיר. והוא מדרכי התלמוד וכמוהו רבים בתלמוד. ולפיכך קא מקשי' ודקארי לה לאשמועינן מאי קארי לה פשיטא, וליכא מאן דטעי בהא דהא שני מקומות שאני. ופריק אצטריך לה לאשמועינן דלא תטעה בה לומר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קא משמע לן דלא.

והא דפריק מאי תיובתיה מקומות מקומות שאני. הוא הדין דהוה מצי למימר התם הרואה אומר ברזל הוא דלא אשכחו, אלא דעדיפא מיניה קאמר. ודכותה נמי בהא דרבי אבהו הוה מצי למימר שרגא דלא אצטריך הוא ליה, אלא דעדיפא מיניה קאמר.

הא דאמרינן והא איכא שמעא ופריק דמודע ליה לשמעא. פרש"י ז"ל (בד"ה וה"א) והא איכא שמעא דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי ר' אבהו בעלמא דמטלטלי. פי' לפרושו, שהיה לו לרבי אבהו שלא לטלטל בשום מקום, כדי שלא יבא שמעא לטלטל באתריה דרבי יוחנן, ויחשבו הרואים שאין ר' אבהו מקפיד בכבודו של רבי יוחנן, ושמעא בהורמניה דר' אבהו הוא דעבד. ואינו מחוור שלא מצינו שיהא אסור להקל במקומו, כדי שלא יבא שמשו לזלזל בדבר במקום מי שמחמיר בו. ונ"ל דהכי קא מקשה, והאיכא שמעינן דחשיד ליה דכיון דחזי ליה דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן סבר דר' רבהו כר' יוחנן רביה ס"ל, וכי מטלטל במקומות של ר' יהושע בן לוי אקולי הוא דמיקל בה. ופריק דמודע ליה דכרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, והאי דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן משום כבודו של ר' יוחנן הוא דלא מטלטל כנ"ל.

אמר ליה ר"ל מי סברת עשו ב"ש כדבריהם לא עשו ב"ש כדבריהם פי' לא עשו כדבריה' להקל אלא שהצריכן חליצה דפחות מכן לא אפשר כיון שעמדו בשמועה וא"ת ואם ב"ה עשו כדבריהם לפוטרה שלא בחליצה עדיין יש אגודות אגודת י"ל דהשתא סבירא לן שאפי' ביה לא עשו כדבריהם להקל אלא שהצריכו חליצה א"נ דהשתא סבירא לן דלאחר בת קול הוה וסבירא לן דמשגיחין בבת קול ואין לעשות כדברי עצמן ואפי' להחמיר אלא פטורו' בלא חליצה והראשון יות' נכון בעיני מוהרר"ם ז"ל:

ורבי יוחנן אמר עשו ועשו פירוש בתוספות עשו הם ועשו אחרים כמותן אפי' להקל וכ"ש להחמיר:

ובפלוגתא רב אמר עשו אלימא קודם בת קול מאי טעמא דמ"ד לא עשו פי' דס"ד דשקולים הם בחכמה ובמנין וא"ת ולימא ליה דמשו' הכי לא עשו כדי שלא לעשות אגודות אגודות י"ל דהשתא בפלוגתא דרב ושמואל לא נחתו לדין אגודות אלא לעיקר הדין ממש דאינהו דקים להו דלית בה משום אגודות כדמפרשינן במסקנא והיינו דלבתר דפרישנ' טעמא דפלוגתא הדרינן למימר ולמ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו כנ"ל מ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא פי' מ"ה ז"ל דכיון דב"ה רובא לא עשו כדבריה' לקולא בעד המרובים אבל לחומרא עשו דכיון שעומדי' בשמועה לא סגיא בלאו הכי וכדאמר במסכת עדיות דעקביא בן מהללאל שהיה חולק עם חכמים בד' דברים ובשעת פטירתו אמר לבנו שיעשה כדברי חכמים להקל ואמר לו אתה למה לא חזרתה בך אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם אבל אתה שמעת מפי יחיד ומפי המרובי' ומוטב להניח דברי היחיד ולאחוז דברי המרובין בין לקולא בין לחומרא וכן יש ראיה ממה שנחלקו רבי אליעזר וחכמים גבי תנורו של עכנאי שעמד רבי אליעזר בשמועתו בעד המרובים והביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר בשמועתו ושרפום וברכוהו מפני שהפריז בדבריו להקל כנגד המרובים ושלא ירבו מחלוקות בישראל וגם הוא לא היה מפריז לטהר כדבריו אלמלא בית המדרש ואמת המים נחרבו בדבריו וגדול' מכולן בת קול:

ב"ש מחדדי טפי פי' וכיון דכן הוו להו כשקולי' ואלו עושים כדבריהם ואפי' להקל וגם מורים לאחרים ואלו מורים ועושים כדבריהם וכההוא דאמרינן נפקי שיפורי דמר ושרו שיפוריה דמר ואסרי ובההוא חתיכה גופא דמורו כל חד וחד הרשות ביד כל אדם לעשות כדברי מי שירצה כיון שהן שקולים דאי לאו היכי מפיק שיפורי מאן דשרי אבל בחתיכ' אחרת כיוצא בה קי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאית' פ"ק דעבודת כוכבי' ממוהר"ב הר"ם:

ולמ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודו' פי' קרי כאן בדב"ה וב"ש לא תעשו אגודות אגודות והא דלא נקט ההיא דמגילה שהקשה ר"ל י"ל דהשתא אשקלא וטרי' דרב ושמואל קיימי וכי מתבררא הא ממילא מתברר' הא דמגילה:

א"ל רבא והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר א' הם כך הגרסא בכל הספרים ותמיה לי מילתא מאי כשתי בתי דינים ה"ל למימר שתי בתי דינים הם ואביי נמי היכי טעי בהאי וי"ל דאביי סבר שאין אגודות אגודות בבעלי מחלוקת עצמן לעשות כפי מה שנראה שהוא אמת שכן התירה לו התורה וליכא למימר אגודות אלא באחרים הבאים לעשות כדבריהם כי אע"פ שיכולי' אלו לעשות כאלו ואלו כאלו כיון שהן שקולים מ"מ משום אגודות אגודו' יש לכולן לתפוס שיטה א' לחומרא כשהן בעיר א' והאי לישנ' דקאמ' שתי בתי דינים חד מורו כב"ש וחד מורו כב"ה ורבא אהדר לי' שאם יש לב' בתי דינים אלו שאתה אומר משום אגודות אגודות אף לב"ש וב"ה עצמה יש אגודות אגודות בב' בתי דינים אלא דלא שאני לן בין הא להא:

והקשו בתוס' ואמאי לא פריך ממגילה ובני כפרים כשמקדימי' לקרוא ביום הכניס' הרי בעירות הם קורים והוו להו ב' בתי דינים בעיר א' כי אלו קורין ביום הכניסה ואלו קורים בזמנם ויש שתרצו בזה תירוצים הרב' ובתוס' תירצו בכלל דבריה' דמגילה לית בה משום אגודות כלל דלא שייך אגודות ותורה כשתי תורות אלא בדבר של מחלוקת שאין אלו מודים אבל בדבר שכולן מודים אלו לאלו ולכל אחד ואחד יש טעם לדבר לעשות כמו שעושה אין בו משום אגודות אגודות הא למה זה דומה ללולב שניטל במקדש ז' ובמדינה יום אחד ותקיעת שופר שהיתה במקדש בחצוצרו' ובמדינה בלא חצוצרת וכיוצא בזה תירץ בירוש' בפ' מקום שנהגו וטע' נכון הוא ומוסבר מאוד אלא דקשה ליה דהא ר"ל פריך ממגיל' ולא אדכר ליה שום גבר' האי טעמא ואיהו נמי לא חזיא ליה וי"ל לפי שיט' זו דר' יוחנן ואמוראי מהאי טעמא לא חשו למיפרך מתני' דמגיל' ולא אדכרוה כלל ור"ל סבר דאע"ג דאיכא טעמא לכפרי' וכן לעריות וכן לכרכים לעשות כל א' לעצמו אין הטע' הכרחי כל כך וכיון שהדבר ביד אנשי כנסת הגדולה לתקן מוטב שיתקינו לכלם זמן א' או שיעשו בי"ד ובט"ו כנ"ל לפי שיטת התוס' הזאת ומ"מ המחוור בזה מה שנרא' מדברי רש"י ז"ל האמורים למעלה ור"ל לא פריך מבני כפרי' דכמנהגא דמי וכיון שאם רצו עושים כבני עיירות ועיקר קושייתו מכרכים ועיירות דהוו להו ב' בתי דינים לב' עיירות ותו לא קשיא פי' דאביי דפרכי בדכוותה משמו של הרשב"א ז"ל:

ת"ש במקומו של ר' אליעזר היו כורתים והא מאי תיובתא לאו מי אמרינן מקומות מקומות שאני פי' והא ב' בתי דינים ב' עיירות הן ובלאו הכי נמי מצי פריק דהשתא במקומו של ר' עקיבא הרואה אומר ברזל הוא דלית ליה אלא דאידך עדיפא ודקארי לה מאי קארי לה שבת אצטריכא ליה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל כן הגירסא בכל הספרים והלשון הזה מתמיה מאוד דאנן השתא אתינן למימר מאי ס"ד דמאן דמותיב מינה והוה לן למימר קסבר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי והיכי שייך לומר בהא דשבת אצטריכא ליה ותו מאי קא משמע לן ועל כרחינו בא לומר שהתלמוד ביאר לנו שלא הביאו ענין זה לקושיא אלא ללמדנו שאף זה מכלל דיננו שמותר לעשות אגודות אגודות וכ"ת דהא נמי פשיטא וליכא לאורוי בה הא לא לתיובתא ולא לסיוע הא ליתא דודאי צריכא לאשמועי' דלא נימא דמשום חומרא דשבת כמקום אחר דמי וכן הסכים מהרשב"א ז"ל ומסתברא דצריכותא בין לאביי הוה אמינא הוו כב' בתי דינים במקום אחד ולרבא ה"א דהו כב"ד אחד בעיר א' ולהכי סתים לה תלמודא ולא אדכר לא ב"ד א' ולא ב':

ת"ש דר' אבהו עד אנן הכי קאמר ר' אבהו היכי עביד הכא הכי והכא הכי פי' דס"ד דר' אבהו כר' יוחנן רביה ס"ל שהיה אוסר. וק"ל אי ה"ט הוא דק"ל מאי שיאטי' הכא בהא דאגודות דאיירי בה וי"ל דמייתו לה אגב אורחיה דזמנין דשרי למעבד דין אגודות מפני כבוד רבו והא דפרכי מעיקר ולא אמרת מקומות שאני ק"ל דגבי ר' אבהו דעביד הכי והכי לא שייך האי טעמא כלל ואינו מזה השם דאגודות אלו עושים כך ואלו עושים כך ואין א' מהם עושה כלל שתי תורות והוה לן לאתמוה מאי שייכי הא הכא כלל ומאי קארי לה ונ"ל דאנן ס"ד דקושיי' דמדר' אבהו שמעיד במקומו של ר' יוחנן עושים כך ובמקומו של ר' יהושע עושים בהפך וכדי שלא לשנות ממנה גם עושה ר' אבהו כמקום שהלך לשם ולהכי מהדרי' מאי קושיא דהא מקומות מקומות הם:

והא איכא שמעי' פרש"י ז"ל כשרואה לר' אבהו דמטלטל שרגא במקומו של ר' יהושע ר"ל ויעשה הוא כן במקומו של ר' יוחנן פי' ויקפיד ר"י רבו דהא ידע דמאי דעביד שמעי' דר' אבהו מיניה גמר ליה ופרקי' דמודע לשמעיה שלא יעש' כן בפני ר' יוחנן משום כבודו וי"מ והא איכא שמעי' דחשיד לר' אבהו כדחזי ליה דעבד הכא לקול' והכא לחומרא ואתי איהו נמי למסמך למעבד הכי במילי אחריני ופרקי' דמודע לשמעיה דלא ליטעיה ולא לחשדיה וזה יותר נכון:

לעולם עשו דמודעי להו פי' כי כשהיתה האשה ההיא מבני צרות היו מודעי' להם ופרשי ממנה וכדפרש"י ז"ל ובלשון מוכרח זה הפי' אבל הוא תמוה דאנן השתא פרכי' היכי נסבי מינייהו ועל הנשואות להם אנו שואלים והוה לן למימר דמודעי להו ונסבי פשיטא ומאי רבותא הוא אם עשו כדבריה' והרי יש להם עדות בדבר ואפי' למאן דסבר כי החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו דוקא חשוד אבל דבר שנאמר סבור להורות ולעשות כדין חס ושלום שיהא פסול להעיד בדבר הלכך רבותא דמתני' שאנו נושאים מן הסתם וסומכים על שתיקתם של ב"ש שאלו היתה אסורה להם היו מודעים להם ופרשי וכדאמרי' לקמן ואין נמנעים מן הסת' דמודעי' להו ופרשי והיינו דאמרי בסמוך סד"א צרה קלא אית לה כלומר ואינם סומכים על שתיקותם אלא על החזקה דאלו הות צרה קלא אית לה וזה ברור:

הנ"מ וכו' ורש"י ז"ל כתב דמחמרי בה' בטהרות טפי מב"ש ולפי פי' זה יש לגרוס בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דהא טהרות דב"ש לב"ה טומאות נינהו אלא לאו ש"מ דמודעי להו ופרשי ויש לרבי' ז"ל לפרש כן לפי שיטתו זו הנ"מ דאת"ל עשו טעמא דלא נמנעו היינו משום דמודעי להו ופרשי מדק' הטמאו' וב"ה היכי לא נמנעו מב"ש דהא טהרות דב"ש לב"ה טומאו' נינהו והרי ב"ש עשו כדברי עצמם כליהם טמאים אלא ע"כ טעמם משום דמודעי להו ופרשי ופרכי' ומאי אולמיה דהאי ברייתא מקמייתא פשיטא דאת"ל עשו הכא והכא טעמא משום דמודעי להו ופרשי הוא ואם באנו לומר לא עשו בשניהם י"ל דלא סמכי' אטעמא דמודעי להו ופרשי בשום דוכתא ופרק דאת"ל עשו לא הוה שמעי' מקמייתא שפיר דטעמא משו דמודעי להו ופרשי דדילמא טעמא משום דצרה קלא אית לה ולהכי נקטי אידך מתני' דלא אית לה טעמא דקלא זו שיטת רש"י ז"ל ואינה מחוורת לרבי' ז"ל חדא דלא אמרי הכי נמי מסתברא אלא היכא דאיכא הכרח לדעת לבעל דינו והכא ליכא שום הכרח דהא מצי בעל דינו למימר ליתא בתרוייהו:

זו שאמרה תורה לא תתגודדו גו' אע"פ שעיקרה בא שלא לעשות חבורה על המת כמו שהתבאר במקומו רמז יש בו שלא לעשות מצות אגדות אגדות ר"ל שיהו עושין אלו כדרך זה ואלו כדרך זה עד שיהו נראין כנוהגין שתי תורות במה דברים אמורים כשאין בעיר אלא בית דין אחד ואף אותו בית דין בעצמו חלוקין לפסוק מקצתו כשיטה אחת ומקצתו כשיטה אחרת אבל כל שהם שני כתי בתי דינין אע"פ שהן בעיר אחת ובית דין אחד נוהג לפסוק כשיטה זו ובית דין האחר כשיטה זו אין כאן אגדות אגדות שאי איפשר לעולם שיסכימו כלם על דעת אחת וכל שכן בדברים התלויים במנהג שאין קפידא אם הללו נוהגים כך ואם הללו נוהגים כך מעתה מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים על הדרך שביארנו במקומו שהרי יש כאן חלוק מקומות ושאין בעשייתה או במניעתה אלא מנהג והלילה ר"ל שמחרתו ערב פסח מותר בכל מקום:

וצרות של משנתנו אע"פ שבית שמאי עשו ועשו כדברי עצמם ר"ל שעשו הם ועשו אחרים על פי הוראתם אין כאן אגדות שהרי שני בתי דינין הם:

ומגלה שהיא נקראת בזמנים חלוקים לעיירות ולכפרים וכרכים כמו שהתבאר במקומו אין כאן אגדות שהרי חלוק מקומות הם שהרי אף בני הכפרים עצמם הם קורין כמו שהכרענו במקומו ועוד שאף לדעת המפרשים שבעיירות היו קורין הרי הענין כשתי בתי דינין בעיר אחת או שאף בעיר אחת כשתי עיירות הם שמצוינים הם בעיר והם בעיר כבני עיר אחרת ועוד אני אומר שדין מגלה אינה בדין אגדות כלל אף לדעת האומר כאן שאף בשני בתי דינין בעיר אחת איכא שום אגדות עד שיהו שני בתי דינין בשתי עיירות ואני מפרש אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו בדבר שהוא מצד מחלקת והם שני בתי דינין בעיר אחת ואצרות דמתניתין קא מהדר אבל קריאת מגלה אינה בדין זה כלל שאין הדבר מצד מחלוקת שיהו הללו עושין כדברי זה והללו עושין כדברי זה שהרי הללו מודים לבני כפרים שזהו זמנם והללו מודים לבני עיירות שזהו זמנם והרי הוא כענין קריאת שמע שזמנה בהנץ החמה והקלו ביוצא לדרך משיעלה עמוד השחר או שמא קריאת הכפרים אינה בכלל אגדות ולא היתה עיקר הקושיא אלא מי"ד וט"ו שהם זמנים מובהקים ושזה אסור לקרות בשל זה וכמו שאמר כאן זמנו של זה אינו זמנו של זה אבל כפרים אלו רצו לקרות בי"ד ניחא טפי אלא שהקלו עליהם להקדים ואיהו לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא וכמו שאמר אמינא לך איסורא כו' ועוד שקריאת כפרים אינה שוה אלא פעמים בי"א פעמים בי"ב פעמים בי"ג פעמים בי"ד ומאחר שהם רואים שאין להם זמן קבוע מכירים הם שאינו אלא קולא שהקלו בהם ואין הקושיא אלא מי"ד וט"ו ואף לאביי ניחא דהא חלוק מקומות הוא ומכל מקום עיקר הדברים שבמקומם היו קורין כמו שביארנו במקומו:

מאחר שביארנו שבית דין אחד בעיר אחת מיהא אין להם לעשות אגדות אגדות צריכים אנו לידע היאך יעשו תדע שהרבה טרחו בה המפרשים והנראה לברור מתוך דברי כלם הוא שאם הם שוים בחכמה ובמנין כלם הולכין אחר המחמיר בשל תורה ואם הם שוים בחכמה אלא שהמועטים חולקין עם המרובין אם המועטין מקילין אסור להם לנהוג היתר אף לעצמם וכמו שאמרו בתלמוד המערב דרך תימה על רבן גמליאל במסכת ברכות פ"א ה"א במשנה ראשונה פליג אדרבנין ועביד עובדא כנפשיה ואם המועטין מחמירים רשאים הם להחמיר לעצמם ולהורות כן לאחרים בחשאי אבל אין מורין בפרהסיא כדבריהם ואף האחרים שאין יודעין בדבר מצד עצמן אין להם לקבוע איסור אלא שיעשו כמרובים וזה שאמר עקביא בן מהללאל לבנו בשעת פטירתו שיחזור בו מארבעה דברים שהיה עקביא חולק עם המרובין כדאיתא בעדויות פ"ה מ"ז ואמר לו אני שמעתי מפי המרובין והם שמעו מפי המרובין אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים מוטב להניח דברי יחיד כו' ואפילו לקולא ומכל מקום דברים אלו דוקא להורות בכיוצא בה אבל באותה חתיכה עצמה שנחלקו עליה ואיתה קמן הרוצה לעשות כדברי אלו עושה וכדברי אלו עושה שמעולם לא חל שם איסור על החתיכה וזהו שאמרו ע"ז מ' א' נפקי שיפורי דמר ושרו נפקי שיפוריה דמר ואסרי וזהו עשו בית שמאי כדבריהם והיו מתירין צרת הבת לאחין שעל כל אחת ואחת היו מודים כן:

כל שנחלקו רבים באי זה דבר ויצאו עליו למנין ורבו בני המנין האחד על שכנגדו אם הם שוים הולכין אחר הרוב ומכל מקום אם המועטין מפולפלים ומופלגים בסברא יותר אין מכריעין בדבר והרי הם כשנים אף במנין ויראה כן ממה שאמרו בסוגיא זו מאן דאמר עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי:

אע"פ שהמילה דוחה שבת מכשיריה מיהא אינן דוחין אפילו הבאת האיזמל דרך רשות הרבים אינה דוחה שבת שהרי היה איפשר להביא מבערב וכל מלאכה שהיה איפשר לו לעשותה מערב שבת ופשע ולא עשאה אינה דוחה שבת ומעתה מה שהיה ר' אליעזר מתיר בהבאתו או אפילו לעשותה מתחלה ואפילו לכרות לו עצים לעשות מהן פחמים לעשות מהן ברזל לעשות ממנו איזמל אין הלכה כמותו ולענין ביאור מה שהקשו ממנה לאביי היו מקשים ואע"פ שכבר נדחו דבריו בקושיתו של רבא כך היא דרך התלמוד כלומר שאף זו קשה לו:

בשר עוף בחלב אין איסורו מן התורה שהרי כתוב בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם ומ"מ אסור הוא מדברי סופרים וגודרין בה אותם גדרים בעצמם שצריכים לגדור בבשר בהמה אלא שיש מקילין בקצת דברים שבו וכבר ביארנו הענין במקומו במסכת חולין פרק כל הבשר קי"ג א':

נר שהדליקו בה באותה שבת וכבתה אסור לטלטלה מתורת מוקצה ואע"פ שר' שמעון אינו אוסר במוקצה וכבר פסקנו ביצה ב' ב' כר' שמעון בשבת וכר' יהודה ביום טוב מוקצה מחמת איסור שאני וכבר ביארנו הענין במקומו במסכת שבת פרק כירה מ"ה א':

כל חכם שדעתו באי זה דבר להיתר ויש בעיר אחרת שכמותו או גדול ממנו שאוסר אם הלך זה המתיר למקומו של זה האוסר ראוי לו לנהוג בו איסור כדי לחוש לכבוד הלה שכנגדו והוא שאמרו כאן בר' אבהו כי מיקלע לאתריה דר' יוחנן לא מטלטל שרגא:

ולענין ביאור מה ששאלו והא איכא שמעא פירשו גדולי הרבנים מה הועיל ר' אבהו שהיה נשמר מזה במקומו של ר' יוחנן הא מכל מקום שמש שלו שהיה רואהו מטלטל במקומו לא יהא נזהר שלא לטלטלו במקום האוסרים והיה לו לר' אבהו להזהר בטלטול מקומו שלא ילמדו ממנו הרואים למקום האוסרים ותירץ דמודע ליה שאף הוא לא יטלטל לשם והדברים זרים וכי מאין לנו לאסור במקומו כדי שלא יבאו הרואים להקל במקום האוסרים ומפני כבוד האוסרים ומתוך כך פירשו גדולי הדור והא איכא שמעא שכשהוא רואהו במקומו של ר' יוחנן שאינו מטלטל סובר עליו שלא מצד הכבוד הוא נמנע אלא מצד שסובר כן וכשרואהו מטלטל במקומו מביאו לידי חשד ותי' דמודע לי' כלומר שזה שמטלטלו משום דהכי סבירא ליה וזה שאינו מטלטלו במקום האוסרים משום כבודם הוא:

כבר ביארנו במשנה שאע"פ שבית שמאי ובית הלל חולקין בצרות ושעשו אף בית שמאי כדבריהם עד שהיו בני צרות שנתיבמו ממזרים לבית הלל וכשרים לבית שמאי ובני צרות שלא חלצו ונישאו לזרים כשרים לבית הלל ולבית שמאי מיהא אע"פ שאינן ממזרים שאין ממזר אלא מאיסור ערוה שבכרת מכל מקום בני חייבי לאוין הם אעפ"כ לא נמנעו מלישא נשים אלו מאלו שמן הסתם אף הם מודיעין זה לזה ולפי דרכך למדת שכל ששנים חולקים אחד להיתר ואחד לאיסור אסור למתיר להעלימו לאוסר וליתן לו מן האיסור אלא צריך שיודיעהו שזהו דבר האסור לו לפי שיטתו וכל שאינו מודיעו מותר לאוסר לסמוך עליו וכל שכן אם יודיענו שהוא היתר ודבר זה במוחזקים בכשרות ובחסידות הא בשאר בני אדם אינו ראוי לסמוך מן הסתם ובעדותם מיהא סומך אלא אם כן הוא חשוד ושאותו דבר שלו כמו שהתבאר במקומו ומכל מקום אם הוא חשוד דרך כלל ומראה פנים בתורה ובדברי חכמים שלא כהלכה אף עדותו בשל אחרים אין ראוי לסמוך בו אלא הרי הוא כמין ואין צריך לומר שאין סומכין עליו וכן כתבוה חכמי ספרד והדברים מתקבלים:

תינח היכא דנשא מת וכו' המקשה היה סבור דרבא אמר למלתיה גבי אחות אשה ולהכי פריך ליה כדפריך ולפום מסקנא לגבי כלהו עריות מצי למימר טעמא שפיר אין משגיחין בבת קול. פי' בעירובין:

והא איכא שמעא. פ"ה דמטלטל ליה באתרי' דר' יוחנן ומשני דמודע ליה הזהר בכבוד ר' יוחנן ואל תהי מטלטל הנר במקומו ותימה מה ענין זאת הקושיא בכאן גבי אגודות אגודות בשבת הו"ל למפרך ועוד פשיטא דמודע לשמעא שיעשה כמוהו. ונראה לפרש והא איכא שמעא שיסבור דשרי לעשות אגודות אגודות לפי שראה רבו מטלטל במקום אחד ובמקום אחר לא היה מטלטל. ומשני דמודע ליה לשמעא ואומר אל תעשה אגודות. דהא שראית שאין אני מטלטלה במקומו של ר' יוחנן אין זה משום איסור טלטול אלא משום כבודו של ר' יוחנן:

בני חייבי לאוין כשרים נינהו. וא"ת משכחת לה דב"ה לב"ש חייבי כריתות לר' שמעון דפטר אחיות בזיקה מחליצה ומיבום כגון צרת בתו ויבמה אחרת דנפול קמי שמעון והם אחיות שנפלו משני אחין ור' שמעון אמר א) לקמן כיון שהם אחיות בזיקה לא יהא לו לקוחין אפילו באחת מהן דלב"ה מייבם שמעון יבמתו ראשונה אחות זקוקתו דצרת ערוה אינה זקוקה לו דהיא אסורה לו ולב"ש לא יוכל לייבמה שהיא אשת אח שלא במקום מצוה שהרי אחות זקוקתו היא דצרת ערוה שרי' לה אליבא דב"ש וי"ל דפריך הכי אפילו לרבנן תקשי לן אמאי לא נמנעו (ב"ש מב"ה) [ב"ה מב"ש] ואה"נ דלר' שמעון תקשי לן אף מב"ה לב"ש אמאי לא נמנעו הא בני חייבי כריתות נינהו כדפרי':

א"ל מי סברת עשו ב"ש כדבריהם פי' לא תימא דלא עשו ב"ש כקוליהון מפני שלא רצו לסמוך על דעתן אבל בחומריהון עשו. וכיון דחיישינן ללא תתגודדו אם עשו כחומרי' כדפרי' עוברים בלוא. לכך הוא אסור להחמיר בפני רבים בשום לא תתגודדו כמו שאסור להקל, הילככך לא עשו ב"ש לא קולי' ולא כחומרי' והכי מוכח בהל' דמ"ד לא עשו אפי' בחומריהון לא עשו. ור"י אמר עשו ועשו. כתנאי רב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ב"ש דבריהם אימת אלימא קודם ב"ק לא עשו מ"ט דמ"ד לא עשו ואלא לאחר ב"ק מ"ט דמ"ד עשו. איבע"א קודם ב"ק ואיבע"א לאחר ב"ק איבע"א קודם ב"ק מ"ד לא עשו הא ב"ה רובא, ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו, הכא ב"ש מחמירי טפי ואיבע"א לאחר ב"ק מ"ד לא עשו דהא נפיק קלא ומ"ד עשו ר"י הוא דאמר אי משגיחין בב"ק, ומקשא למ"ד עשו קרי כאן לא תגודדו ואסיק רבא כי אמרי' לא תתגודדו כגון ב"ד א' בעיר א' פלגי מורין כב"ש ופלגי מורין כב"ה אבל ב' בתי דינין בעיר א' לית לן בה:

ת"ש ואע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש אא"כ לא עשו מ"ה לא נמנעו אלא א"א עשו אמאי לא נמנעו, בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דחייבי לאוין נינהו ובני חייבי לאוין כשרים נינהו אלא ב"ה אמאי לא נמנע מב"ש בני חייבי כריתות נינהו אל אלאו ש"מ לא עשו. לעולם עשו דמודעי להו ופרש"י, ה"נ מסתברא דקתני סיפא כל הטהרות שהי' אלו מטהרין ואלו מטמאין כי אא"ב דמודעי להו מ"ה לא נמנעו אא"א דלא מודעי להו אמאי לא נמנעו אלא לאו ש"מ דמודעי להו:

ובפלוגתא רב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו מ"ד לא עשו דב"ה רובא מ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי ואב"א לאחר כך ואמר עשו ר' יהושע היא דאמר אין משגיחין בב"ק ומסיק עשו ב"ש כדבריהם ולא הוו מצות אגודות אגודות אלא ב"ד אחד בעיר אחת פלגו מורו כב"ש ופלגו מורו כב"ה אבל שתי ב"ד בעיר אחת לית לן בה:

בד"ה לא עשו ב"ש כדבריהם תימה כו' ותניא בפרק אלו טריפות כו' ומוקי לה קודם בת קול כו' עכ"ל פי' וקשה ללישנא דמוקי הכא פלוגתייהו בקודם בת קול אבל ללישנא דמוקי הכא בלאחר בת קול לא קשיא מידי ומיהו איכא התם חד לישנא דמוקי נמי ההיא דכל הרוצה לעשות כדברי ב"ש מיירי אפי' לאחר בת קול:

בתוס' בד"ה בשלמא ב"ש לא נמנעו כו' וא"ת אמאי לא נמנעו משום צרה כו' עכ"ל כיון דאכתי לא אסיק אדעתי' דמודעי להו אמאי לא נמנעו משום צרה עצמה ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו לעיל מיניה דקאמר בשלמא למ"ד לא עשו מש"ה לא נמנעו דמ"מ אמאי לא נמנעו ב"ש משום צרה עצמה דאפי' למ"ד לא עשו קאמרי' לקמן דנמנעו ב"ש מצרה עצמה ויש ליישב דהשתא למ"ד לא עשו לא אסיק אדעתיה למנוע משום צרה עצמה דאפי' היכא דב"ש לחומרא עשו לקולא כב"ה כמ"ש התוס' דלקמן ולקמן דאסיק לר"ש דאפי' למ"ד לא עשו נמנעו מצרה עצמה ולא עשו כב"ה לקולא יש ליישב דלא הצריכו אותה חליצה אלא שב"ש לא נשאו אותן ובהא ליכא משום אגודות דהרואה אומר לא משום דאסורה להם בלא חליצה אלא דלא נושאות חן בעיניו לינשא דומיא שכתבו התוספות לקמן גבי טהרות אגב כלים דליכא אגודות דהרואה אומר לא צריכי לכלים דידהו ודו"ק:

גמ' כי אזלינן בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו כו'. פרש"י בחכמה ואע"ג דסתמא כתיב בתורה אחרי רבים להטות אפשר דמוקמינן לה דוקא דכי הדדי נינהו מדכתיב לא תענה על רב חסר יו"ד דמשמע ביש חכמה דהיינו רב לא תלך אחרי רבים להטות ודע דכל זה אמרו בקודם בת קול אבל לאחר בת קול קאמר ואי בעית אימא מ"ד לא עשו דהא נפקא ב"ק ומ"ד עשו ר"י היא דאמר אין משגיחין בב"ק ועיין בכל זה בתוספת גם בחידושינו בהלכות וק"ל:

לא נמנעו ב"ש לישא וכו' לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו. הגם שא"א שיהיו שני הדעות אמת לאמתו מ"מ מצד השלום ואהבה שהיה ביניהם כולם אמת כמ"ש בחגיגה כי כולם דברי אלהים חיים נתנו מרועה א' וק"ל:

תוס' ד"ה מי סברת ובו' עד וי"ל דאין חושש לדקדק וכו' דממילא הוא מוקשה. ר"ל דאין חושש לדקדק אר"ל דתכלית הקושיא לא הוי אלא להוכיח לו דבלא קושייתו הוא מוכרח לומר דיש לחלק בין ב' בתי דינין בעיר אחת כדבסמוך וזה ממילא מכח קושיא שהקשה ר"ל בעצמו ממגילה:

ד"ה כי אמרינן ובו' עד וכן נראה דאמרינן בירושלמי דבן עיר מוציא בן כפר כצ"ל ור"ל א"כ ע"כ צ"ל שבני הכפרים בעצמם קראו להם דהא אין בן עיר יכול להוציאם ולכך ודאי היו קורין בעירם ועיין באשר"י דפי' בע"א:

ד"ה לא מטלטל וכו' עד אבל אין לפרש דהכא איירי במוקצה מחמת מיאוס וכו' עד ועוד דעל מוקצה מחמת מיאוס א"ר יוחנן בפרק כירה וכו' כצ"ל:

גמ' ובפלוגתא דרב ושמואל רב אומר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה היו כורתים כו' של מילה קסבר ר"א כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מי סברת כו' ר' יוחנן לר"ל כו'. נ"ב פי' לפי טעמא דר"ל דלא מחלק בין מקום א' כו' ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאין חושש לדקדק כו' כצ"ל:

בד"ה לא עשו כו' דעשו דהטה ר' טרפון כו'. נ"ב פי' דקאי אקריאת שמע בריש ברכות:

גמרא וריו"ח אמר עשו ועשו ושמואל אמר עשו ועשו. טעם כפל הלשון כבר כתבתי בזה בחדושי לס' נת"ע אות י"ג ע"ש ועוד נל"ל משום דאפי' למ"ד לא עשו היכא דלא מוכחא מלתא מודה דעשו כדלקמן גבי כלת שמאי הזקן ושוקת יהוא וכן הא דלקמן (צו ב) לענין לפסול על האחין כ"ע מודו דעשו כמאמר כדאיתא שם (בע"א) ולכן אמר עשו (היינו בגוונא דכ"ע מודו) ועשו (ר"ל אפי' במה שחולקין עליהם) וכן יתפרש הא דמנחות (דף מט א) דאמר רב עלו ועלו דאתא לאפוקי מדר"ח שם דאמר מסתברא כו' אבל כסבור כו' לא כו' דאפילו ר"ח גופיה מודה דלרב בכל ענין עלו דאל"כ יתרגם הא דרבה בב"ח בכה"ג ובזה מיושב פסק הרמב"ם כרבה (אשר הבה"ז נדחק בו) משום דרב ס"ל כן ואף דרב ע"כ ס"ל דגם אם עקרן במתכוון לשם אילים עלו מדלא מוקים הא דרבה בב"ח בזה בהא לא פסק כוותיה משום דר"ח ורבה וברייתא דרבב"ח דלא כוותיה ונכון בעז"ה:

שם היו כורתין עצים לעשות פחמים בשבת לעשות ברזל. בשבת איתא תיבת בשבת אחר תיבת ברזל והוא יותר נכון:

שם דתנן כלל אר"ע כו'. כצ"ל:

תד"ה מי. במקומו של ר' אליעזר כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דאין חושש לדקדק כו'. כצ"ל וכ"ה רש"ל:

תד"ה כי. דאמר בירושלמי דב"ע א"מ בן כרך. מהר"מ וב"ח הגיהו דצ"ל בן כפר במקום בן כרך וכ"ה ברא"ש אמנם בירושלמי לפנינו בפ"ב דמגילה ה"ג הגי' בן כרך וכ"נ מהר"ן ברפ"א שם בסוף המשנה שכ' דין זה דב"ע א"מ בן כפר מסברא:

גמ' ודקארי לה מאי קארי לה. כעין זה כתובות טז ע"א ולו ע"א:

בגמרא אלימא קודם בא קול מ"ט דמ"ד דלא עשו: א"ל דלמא מטעם לא תתגודדו דהא מטעם זה פריך לעיל למ"ד עשו כדבריהם, די"ל דהא ע"כ צריך לחלק דלא שייך לא תתגודדו בזה וכמו דמסיק באמת בגמרא דלקמן דהא קשיא ממתניתן דמגילה, אכן לפי' הרא"ש בסוגין דלר' יוחנן לא קשיא ממתניתן דמגילה גם לפי הס"ד ע"ש, (ובשיטה זו מתורץ מה שהקשו התוספ' לקמן בד"ה כי אמרינן) קושיא זו במקומה עומדת, שוב אחרי כתבי זה באו לידי חדושי הריטב"א וראיתי שהקשה כן ותירץ בדוחק, אכן לענ"ד י"ל ע"פ מה שהקשה הריטב"א אמה דמתרץ לעיל דלא עשו ב"ש כדבריהם דאכתי קשה דהיאך התירו ב"ה בלא חליצה לשוק ותירץ לחד תירוץ דס"ל דלאחר ב"ק הי' ולכן ב"ה עשו כב"ק וגם לב"ש יש לעשות כן אפילו להקל ע"ש, ולפ"ז י"ל דזה גופא היא קושית הש"ס אי קודם ב"ק מ"ט לא עשו דאין לומר משום לא תתגודדו א"כ יקשה מ"ט עשו ב"ה כדבריהם להתיר בלא חליצה אע"כ דלא שייך משום לא תתגודדו בזה וכמו שמוכיח באמת לקמן אבל תירץ דלעולם קודם ב"ק ולא עשו ב"ש משום דב"ה רובא אבל ב"ה עשו כדבריהם אפילו להקל משום דרוב הם, ועוד י"ל דהכי קפריך מדקאמר לא עשו משמע דעשו כב"ה לגמרי גם להתיר בלא חליצה ומ"ט הא בזה לא שייך משום לא תתגודדו לעשות לקולא ועל זה תירץ משום דב"ה רובא עשו אפילו לקולא כדבריהם, ומה שהריטב"א לא תירץ כן ז"ל דלשיטתו אזיל דפירש בשם מ"ה ז"ל דאף דב"ה רובא לא הותר לב"ש לעשות כדבריהם להקל ומביא ראי' מעקביא בן מהללאל דעדיות דמשום דשמע מפי המרובים לא חזר לעשות כדבר חכמים להקל ע"ש, אכן לפענ"ד אין משם ראי' לפי מה שפירש הראב"ד שם דעקביא וחכמים שמעו מפי מחצה על מחצה א"נ שעקביא אמר שהוא שמע מפי מרובים יותר מחכמים ע"ש בתוספ' י"ט ולכן ע"כ עמד בשמועתו כנגד רבים אבל היכי דפליגי כ"ש וב"ה בסברת עצמם או אפילו ע"פ מה שקבלו רק שלא אמרו ב"ש שקבלו ממחצה על מחצה או מפי רוב בזה שפיר י"ל דמותר או אפילו מחויבים לעשות להמועטים כהמרובים אפי' להקל:

שם אבל ב' ב"ד בב' עיירות לית לן בה: ק"ק מהא דאמרינן בסוכה (מ"ד.) לדדהו נמי לא דחי, ופרש"י הטעם שלא לעשות ישראל אגודות אגודות וכ"כ גם הרמב"ם והרי התם ודאי כב' בתי דינים בב' עיירות דמי, שוב א"ע ראיתי שבכפות תמרים הקשה כן בשם הרשד"ם ותירץ דהוי כב' ב"ד בעיר אחת משום עולי רגלים מח"ל שבאים לירושלים ששם נוטלים בשבת ע"ש, ותירוצו תמוה שהרי מה דאמרי' דלדדהו לא דחי היינו בזמן שאין ביהמ"ק קיים כמבואר בסוגיא דשם ואיך שייך משום עולי רגלים, ולענ"ד י"ל כיון דבשוא"ת יש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה משום גזירה כמו כן חששו לפעמים ללא תתגודדו גם בב' עיירות כפי הנראה להם צורך הענין ולכן ממה שחששו שם לל"ת באמת לא מן התורה אלא תקנת חכמים היא, ויש להביא ראיה לזה דהלחם משנה (ה' לולב פ"ז) הקשה דלמה לא גזרו גם לבני א"י שיעשו ב' ימים טובים משום לא תתגודדו ותירץ דבשלמא גבי לולב השוו אותם בשוא"ת אבל בקום וע' לא חשו להשוותם ע"ש ואי ס"ד שיש בזה משום לא תתגודדו מן התורה איך שייך לחלק בין שוא"ת ובין קום וע' אע"כ דמדאורייתא ליכא משום ל"ת דהוי ב' בתי דינים בב' עיירות ומה שחשו לענין נטילת לולב בשבת לא הוי רק תקנת חכמים:

שם משום חומרא דשבת כמקום אחד דמיא: זה לא שייך רק לענין מכשירי מילה דר"א אבל לא לענין בשר עוף בחלב דריה"ג ולכן לא פריך בש"ס רק מר"א כנראה ממה שהביא בר פלוגתא דר"א דהיינו ר"ע ולא ג"כ בר פלוגתי' דריה"ג. והנה כל עיקר הקושיא לא שייך רק לתירוץ אביי ולא לתירוץ רבא כמו שכתב הרשב"א בשם ר"ח, ומזה ראי' לפסק הרמב"ם דפסק כאביי מדשקיל וטרי בש"ס אליבי' ועיין במה שכתבתי בזה לקמן (ט"ו) ליישב דעת הרמב"ם:

שם והאמר ר' אלעזר אע"פ שנחלקו: ק"ק הא ר' יהושע דס"ל לקמן (ד' מ"ט) דאין ממזר מח"כ ודאי לא פליג על ב"ה וא"כ כי אמרי' הכא ופי תימא דסברי ב"ה אין ממזר מח"כ וכו' הכי קאמר דלמא הא דקתני במתני' דלא נמנעו אתיא כר' יהושע דלדידיה ליכא חשש ממזר וא"כ מאי השיב על זה והאמר ר"א וכו' הא ר"י ע"כ לא ס"ל הך דר"א דאל"כ הוי דלא כב"ה ואכתי מאי ראי' דמתני' לאו ר' יהושע היא:

שם בתוספ' ד"ה מי סברת. תימא שלא הקשה: לענ"ד י"ל שהרי למ"ד עשו שהוא ר' יוחנן מתרץ לקמן דב' ב"ד בב' עירות ליכא לא תתגודדו ואליבי' ל"ק מהא במקומו של ר"א דב' מקומות הם וכדמתמה באמת לקמן דקרי לי' מאי קרי לי' ואף דמתרץ דס"ד דמשום חומרא דשבת כמקום א' דמי הרי ר"י ע"כ לא ס"ל כן דאל"כ יקשה באמת אליבי' ואיך שייך שיקשה מזה לר"ל דדלמא גם ר"ל מודה דבב' מקומות לא שייך לא תתגודדו וקושיתו ממגילה הי' מכפרים ועירות דכפרים קראו בעירות ביום הכניסה כשיטת הרא"ש שחולק על רבינו חיים שס"ל לקמן בתוספ' דבני הכפרים היו קורין בעירם ולכן אף שהתוספ' לשיטתם הקשו שפיר מכ"מ לשיטת הרא"ש והרשב"א והריטב"א דס"ל כוותי' מתורצת קושיתם כנ"ל: עוד הקשו התוספ' למ"ד לא עשו יקשה מהא דר' טרפון קרא והטה, ומהא דהלל שאביא עולתו וחברו עליו תלמידי ב"ש, ומהא דאמרינן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה, והניחו בקושיא, ולענ"ד גם בקושיא זו התוספ' לשיטתם אזלו דס"ל לקמן דלמ"ד ב"ש לא עשו כדבריהם אפילו להחמיר לא עשו כדבריהם רק כדברי ב"ה להקל אבל לפי מה שבארו הרשב"א והריטב"א הסוגיא דאף למ"ד לא עשו מכ"מ להחמיר עשו ב"ש כדבריהם לא יקשה מכל הני, דמה שר"ט הטה הי' להחמיר דבענין אחר לא יצא ידי ק"ש לב"ש, וכן מה שמיחו בהלל שהביא עולתו הי' לשיטתם להחמיר שלא לחלל י"ט, וכן בהא דרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה י"ל דהיינו ג"כ במקום שב"ש מחמירים ועשו כדבריהם:

בד"ה ר' יהושע וא"ת ומאי שנא: לכאורה י"ל דהא גבי בת קול דר"א הקב"ה הסכים לבסוף עם הרבנן כדאמרינן התם דקאמר נצחוני בני נצחוני ומכ"מ מוכיח שפיר מר' יהושע דס"ל אין משגיחין בבת קול דהא קאמר ר' יהושע לא בשמים היא מקודם שידע שהסכים הקב"ה עמהם:

בא"ד מן השמים יוכיחו: א"ל הא ר"א מתלמידי ב"ש היא ולמ"ד עשו ע"כ ס"ל ב"ש אין משגיחין בבת קול ואיך קאמר ר"א גופא מן השמים יוכיחו, י"ל לשיטתם דרבנן שהיו תלמידי ב"ה רצה להוכיח מבת קול:

בא"ד משום דהוי ב"ה רובא: כתירוץ זה מוכח לכאורה בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר נמנו ורבו ב"ש על ב"ה וי"ח דבר גזרו בו ביום אלמא דהיכי דהוי ב"ש רובא קבעו הלכה כמותם וע"ש בפי' הברטנורה, אכן באמת אין משם ראי' די"ל דגזירה די"ח דבר קודם יציאת ב"ק הוי, ואדרבא ק"ל על תירוץ התוספ' מהא דפריך בעירובין (דף י"ג) מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם, ולפי תירוץ התוספ' ה"ל לתרץ משום דרוב היו:

בא"ד דבכל דוכתא אית לי' דאין משגיחין: ק"ק דהא בפי' קמפרש התם ר' ירמי' דמאי דקאמר לא בשמים היא היינו משום נתנה תורה שכתוב בה אחרי רבים להטות ע"ש אלמא דמטעם רוב לא סמך ר' יהושע אב"ק דר' אליעזר, וי"ל דלהך איבעית אימא דלאחר ב"ק מ"ד עשו באמת לא מפרש דברי ר' יהושע כמו ר' ירמי' שם אלא דר"י ס"ל סתמא ואין מקבלין הוראה מב"ק:

בד"ה כי אמרינן דבני הכפרים היו קורים בעירם: ק"ל דאכתי קשה ממה דאמרינן במגילה (י"ט) בן עיר שהלך לכרך קורא למקומו ע"ש, וכן פסק בא"ח (סימן תרפ"ח) הרי דבכרך קורא בי"ד ואכתי איכא לא תתגודדו, ואולי י"ל דמשום אחד שעושה שלא כמנהג העיר לא שייך לא תתגודדו דיכול לעשות בצנעה:

בא"ד. וכן נראה בירושלמי: עיין ברש"י (ריש מגילה) שכתב דבני הכפרים היו קורים להם בני העיר, ולפ"ז יקשה מהירושלמי, וצריך לחלק בין קריאת בני עיר לבני כרך דכבר יצאו מצות מגילה ושייך יותר אינו מחוייב בדבר ובין קריאת בני עיר לבני כפר דעדיין לא יצאו ומקרי מחוייב בדבר, אכן ברא"ש הביא בשם הירושלמי דבן עיר לא יקרא לבן כפר וכן הגי' המהר"ם בתוספ' וכ"כ המהרש"ל ביש"ש, וא"כ יקשה על רש"י מהירושלמי. שוב א"ע ראיתי שבט"א הקשה כן ותירץ בדוחק, אכן באמת יש לתמו' על הרא"ש ומהרש"ל ומהר"ם וט"א שראיתי בהירושלמי שהיא במגילה (פ"ב) שכתוב בפי' בן כרך כמו בתוספ' שלפנינו וא"כ פי' רש"י א"ש:

בד"ה במקומו במתכוון היו מביאין: נ"ל שהתוספ' הוצרכו לפרש כן דאל"כ מאי פריך דאפילו נימא משום חומרא דשבת כמקום א' דמי מכ"מ הרי במקומו של ר"א דס"ל כוותי' לא היו יכולים לבטל מצות מילה בזמנה דכיון דלדדהו שרי לכרות עצים לצורך מילה מחוייבים לעשות כן ובאתרא דר"ע פשיטא דאסור ואין זה דומה לשאר לא תתגודדו דבסוגיא שבכולם יש מקום לעשות בענין א' אבל הכא בכל צד שלא יעשה כדעתו יש בטול מצו' ולכן פירשו דהלשון משמע להגמרא שהיו מכוונים שהיו מביאין עצמם לכך ומזה פריך הלא הי' להם לעשות כן משום ל"ת, ועיין בתוספ' שבת (דף ק"ל) ד"ה שלא ברצון שהקשו היאך התיר ר"א להביא דרך ר"ה היכי שיכול להביא דרך גגות והניחו בקושיא וא"כ כש"כ שיקשה אהך ברייתא לפי פירושם הכא שהיו מביאין עצמם לידי כך להיות צריכים לחלל שבת בכריתת עצים:

בד"ה לא הוי. דהא מוקצה מחמת איסור חמיר טפי: וא"ל דלמא אכתי לא משום דדחיה בידים אלא הכא היינו טעמא שהי' נר של חרם שהדליקו באותה שבת והוי תרתי מוקצה מחמת איסור ומחמת מיאוס, די"ל לפי מש"כ התוספ' שבת (מ"ו) דלכך לא קאמר דר' יוחנן כר"מ ס"ל משום דר' מאיר לא שמעי' רק דאית לי' היכי דאיכא תרתי מחמת מיאוס ומחמת איסור ע"ש, ואי גם ר"י הכי איירי אכתי קשה דלימא ר"י כר"מ ס"ל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא ורבי אבהו היכי עביד הכא הכי כו': נראה לפרש דקושיא זו שייכא ג"כ להא דלא תתגודדו דכמו אסור פלג להורות כן ופלג להורות כן ה"נ אסור לאדם אחד לנהוג במקום הזה כן ובמקום הזה כן. דזה נמי כשתי תורות הוא לעשות פעם כן ופעם כן. ומשני דלא עשה כן אלא משום כבודו של ר' יוחנן. ופריך והא איכא שמעא שאינו יודע דמשום כבודו של ר"י הוא עושה. ולפניו נראה כשתי תורות ומשני דמודע ליה לשמעא ועי' רשב"א ז"ל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. הקשו התוספות אמאי לא קי"ל כב"ק דרבי אליעזר אלא אמרינן דשמותי הוא ואין הלכה כמותו וקי"ל כבת קול דהלכתא כבית הלל ותירצו ע"ש ולפי מ"ש בספר הקדוש קנה דמ"ש רבי יהושע לא בשמים היא כלומר בת קול אינו מבחינת השמים תורה שבכתב וכו'. אפשר לומר דכונת רבי יהושע דאמר לא בשמים היא היינו לומר דבת קול מבחינת השכינה שהיא גבורות וכתבו גורי האר"י ז"ל דב"ש הם מבחינת גבורות וב"ה מבחינת חסדים. ואע"ג דמוכח מסוגיין דרבי יהושע סבר דכל בת קול אין משגיחין בו. מ"מ לדידן דקי"ל כב"ק דבית הלל דהלכה כמותם ולא קי"ל כב"ק דרבי אליעזר יש לישב היטב דרבי אליעזר היה עושה כבית שמאי ואמרו בירושלמי דהיינו דאמרינן אין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא ר"ל שהיה עושה כבית שמאי ולא השגיחו בב"ק דרבי אליעזר דב"ש בחינת גבורות בחינת השכינה ובת קול בחינת השכינה ושפיר אמר רבי יהושע לא בשמים היא ר"ל בחינת תורה שבכתב בסוד ואתה תשמע השמים והוא בחינת חסדים ולכן בב"ק דרבי אליעזר אין משגיחין שהב"ק מבחינת הגבורות שהוא בחינת רבי אליעזר. אך ב"ק דבית הלל משגיחין דב"ה מצד החסדים והב"ק בחינת גבורות ואפ"ה אמר הב"ק הלכה כבית הלל לכך קי"ל הכי דזה הב"ק הוא בחינת ב"ש ואפ"ה אמר הלכה כבית הלל. ויש לצרף לזה מ"ש התוספות לחד שינויא דב"ק דבית הלל אתי כתורה דכתיב אחרי רבים להטות ומה טוב ומה נעים לפי האמור דלא בשמים היא היינו דב"ק אינו מבחינת שמים תורה שבכתב ולהכי לא קי"ל הכי. אבל ב"ק דאתי כתורה שבכתב בחינת שמים קי"ל כמותו:

מ"ט דמ"ד עשו וכו' ודברי התוס' ד"ה ר' יהושע היא דאין משגיחין בב"ק. בעניותי עמדתי על זה בס' הקטן ברכי יוסף בח"מ סי' ז' דף ז"ך ע"ד ודף כ"ח ע"א וע"ב בס"ד:

אין ממזר מח״כ וכדלקמן טו״ב.

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סימן יד

בדין לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות

גמ' דף י"ד, ומ"ד עשו קרינן כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורין כדברי ב"ש והללו מורין כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה, אמר לי' רבא והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי, אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון בי"ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינים בעיר אחת לית לן בה.

והנה הרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות עכו"ם הלכה י"ד ז"ל, ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולות, שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות עכ"ל. וכבר תמהו מדוע פסק כאביי ולא כרבא, הא בגמ' מסיק ת"ש דעשו ב"ש כדבריהם, וא"כ ע"כ מוכח דשני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה, דהא בית שמאי ובית הלל כשני בתי דינין בעיר אחת דמי.

א) והנראה לי. דהנה בגמ' פריך ולמ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו, ולכאורה קשה דמה יעשו ב"ש אם הם סוברים שהדין כמותם האם יעברו על דין תורה ואין לומר דהקושי' דהי' לב"ש להחמיר כדברי ב"ה, דהרי בגמ' פריך מהא דשוקת יהוא היתה בירושלם וכל טהרות שהי' בירושלם היו נעשים על גבה ושלחו ב"ש והרחיבוה, ומאי קושי' מלא תתגודדו הא לדברי ב"ש המקוה פסולה, שהרי הם סוברים עד שתפחת ברובה, ומה יעשו האם יטבלו עצמם במקוה שהיא פסולה לדבריהם, וכן מה דמקשה מצרת ערוה, דמה יעשו ב"ש האם יפטרוה לשוק בלא יבום או חליצה, דהרי אם יחלצו לה זהו ג"כ בכלל לא תתגודדו, שהרי לדברי ב"ה פטורה מן החליצה, ולפוטרה לשוק הא אי אפשר אחרי דלדבריהם היא יבמה וזקוקה ליבום או לחליצה, וכן הא דפריך מר"ע דנהג שני עישורין אחד כדברי ב"ש ואחד כדברי ב"ה, דמוכח דעשו ב"ש כדבריהם, דמה יעשו ב"ש האם לא יעשרו מעשר שהוא בחיוב לדבריהם מן התורה.

עוד קשה דקאמר אי קודם בת קול מ"ט דמאן דאמר לא עשו, וקאמר משום דב"ה רובא, ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכהדדי נינהו, הכא ב"ש מחדדי טפי, ע"כ, ולכאורה תקשה דא"כ איך פסקו דין בסנהדרין אחרי הרוב משום דכתיב אחרי רבים להטות, הא תמיד הי' מופלא שבסנהדרין שהוא לגבי אינך מחודד טפי, וא"כ תמיד הי' הדין נשאר בספק אם רובא אמרו נגד המופלא שבסנהדרין, האם לב"ש הי' המופלא שבסנהדרין מכריע תמיד.

ונראה לי, דהנה קיי"ל תמיד חד בתרי בטל, וזה ילפינן מדין דאחרי רבים להטות, ולכאורה קשה מאי ראי' היא זו מדין דאחרי רבים להטות לבטל חד בתרי, התם סברא היא כשבאנו לפסוק דין ואין אנו יודעים איך הדין נוטה עלינו לעשות כהרוב, אבל מנא לן דהמיעוט בטל לגבי הרוב.

וצריך לומר, דהנה התורה נתנה כח לבי"ד של עשרים ושלשה לפסוק הדין להרוג איש, אבל לפחות מעשרים ושלשה לא נתנה התורה את הכח לפסוק מיתה, ואף אם יהי' בי"ד של עשרים ושלשה נו"נ ובגמר הדין נשארו רק עשרים ושנים, ורק אחד לבד המזכה ועשרים ואחד מחייבים, לא יוכלו לפסוק באשר חסר להם אחד, והמה רק עשרים ושנים ולעשרים ושנים לא נתנה התורה הכח לפסוק מיתה, וא"כ תיקשה היכא שיש עשרים ושלשה, ושלשה עשר מחייבים, ועשרה מזכים, איך פוסקים הדין למיתה, הא רק שלשה עשר המה המחייבים, ולשלשה עשר הא לא נתנה התורה הכח לפסוק מיתה, ועכצ"ל דכשיש בי"ד של עשרים ושלשה, והרוב מהם היינו שלשה עשר מחייבים, הוי כאילו כל העשרים ושלשה מחייבים, דאף שיש להעשרה הרשות בעת משא ומתן בהדין לומר דעתם ולהוכיח כדבריהם, בגמר הדין כשרואים שהרוב נגד דעתם עליהם לבטל דעתם ולהיות גם המה מהמחייבים, שדעתם בטלה לדעת הרוב, ומשו"ה נחשב כאילו כל העשרים ושלשה מחייבים הרי חזינן דאמרה התורה דהמיעוט בטל לגבי הרוב.

והנה זה ודאי כשישבו סנהדרין ודנו כאחת בדין, אזלינן בתר רובא, אף אם המיעוט מחדדי טפי, דהרי כלל אמרה התורה אחרי רבים להטות, ולא חילקה התורה בין אם המיעוט כמותם, או מחודד טפי, ומי יכול לשער חכמת כל אחד, ואם צריך בי"ד או סנהדרין לפסוק דין הבא לפניהם, עליהם לילך בתר רוב, אכן היכא דהם שני בתי דינים או שני סנהדרין, או שאין הדבר נוגע עתה למעשה רק עלינו לידע איך לפסוק ההלכה, בזה עשו ב"ש כדבריהם, דכיון דמחדדי טפי אין ב"ה ב"ד עליהם שיהיו הם מוכרחים לפסוק הדין כב"ה נמצא דטעם דמחדדי טפי מועיל רק אם אינם מצורפים ויוכלו המה לפסוק הדין כסברתם, אחרי שהם מחדדי טפי אינם כפופים לפסוק הלכה כב"ה, אכן אם נאמר שיש איסור לא תתגודדו, שאסור להם להתחלק לפסוק זה הלכה כן וזה הלכה כן, א"כ צותה התורה שיהיו נחשבים כבי"ד אחד, ובב"ד אחד הא אמרה התורה אחרי רבים להטות דעתו, ולבטלה לרבים ולפסוק הלכה כמותם, אף בדיני נפשות אף לחייב אדם מיתה נגד דעתם, א"כ מכש"כ בדיני טומאה וטהרה שעל המיעוט לבטל דעתם ולפסוק הלכה כהרוב, אחרי דמפני דין דלא תתגודדו אינם מחולקים והרי הם כב"ד אחד.

משו"ה פריך שפיר איך עשו ב"ש כדבריהם להפחית המקוה ואיך ייבמו הצרה, כיון דעל זה נאמר לא תתגודדו שאסור להיות אגודות זה פוסק כן וזה פוסק כן, וא"כ חד ב"ד הוא ב"ש וב"ה, ובחד ב"ד אפילו אם המיעוט מחדדי טפי עליהם לבטל דעתם ולפסוק כהרוב, ומשו"ה משני רבא דבשני ב"ד לא נאמר לא תתגודדו, וכיון דאינם מצורפים, שוב הדרינן לזה דכיון דהם מחדדי טפי אינם כפופים לבי דינא דב"ה.

ב) והנה בפסחים דף נ' איתא במתניתין, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, ולא ישנה אדם מפני המחלוקת.

והנה ביורה דעה סימן רי"ד כתב המחבר ז"ל, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור. הותרו בהם אם אין דעתם לחזור ע"כ, לפי זה משמע מדברי המחבר, דהא דאמרינן במתניתין נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, הוא דוקא באם דעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור, אין עליו דין חומרי המקום שיצא משם, ולפי זה חומרי המקום שהלך לשם הוא אף בדעתו לחזור, והמחבר עצמו כתב באו"ח סימן תס"ח כלשון הרמב"ם ז"ל, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה בישוב מפני המחלוקת, אבל עושה הוא במדבר, וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה ונותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, ואעפי"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני איסור אל ישנה אדם מפני המחלוקת, וכן מי שדעתו לחזור נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום, הרי דהאי דינא דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, הוא באין דעתו לחזור, אבל אם דעתו לחזור נוהג כאנשי מקומו רק שלא יתראה בפניהם, ועיין בש"ך שם ביו"ד שהקשה זה.

אכן באמת הקשה כבר תוס' הסוגיות אהדדי דהנה בפסחים דף נ"א איתא, כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא כו', ורבה בר בר חנה לית לי' הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם כו', רב אשי אמר אפילו תימא מבבל לא"י הני מילי היכא דאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה, הרי דמתניתין מיירי דוקא מאין דעתו לחזור, ואילו בחולין איתא, כי סליק ר' זירא אכל מוגרמת, דרב ושמואל ור' זירא לית לי' נותנין עליו חומרי המקום שיצא וחומרי המקום שהלך לשם, ומשני רב אשי, הני מילי בדעתו לחזור, ור' זירא אין דעתו לחזור, והקשה תוס' בפסחים נ"א, א"כ לצדדין קתני, חומרי המקום שיצא משם בדעתו לחזור, וחומרי המקום שהלך לשם באין דעתו לחזור

והנראה לי לתרץ, דהנה בפסחים שם איתא, בשלמא ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם ואל ישנה מפני המחלוקת, אלא ממקום שאין עושין למקום שעושין, אל ישנה אדם מפני המחלוקת, ונעביד, הא אמרת נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם וחומרי המקום שיצא משם, אמר אביי ארישא, רבא אמר לעולם אסיפא, והכי קאמר אין בזו מפני שינוי המחלוקת, מאי אמרת הרואה אמר מלאכה אסורה, מימר אמר כמה בטלני איכא בשוקא, ע"כ, והנה לאביי הא חזינן דטעמא דאמרינן במתניתין דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, לא משום דלחומרא חל עליו האיסור של המקום שהלך לשם, אלא הטעם משו"ה נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, משום איסור דאל ישנה אדם מפני המחלוקת, אכן לרבא אפשר לומר דהאי דינא דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם הוא דין לא מפני המחלוקת, אלא שיש עוד דין דאל ישנה אדם מפני המחלוקת.

אכן הרמב"ם הא כתב דלא יעשה בישוב מפני המחלוקת, משום דסבירא לי' כיון דמרבא אין ראי' דפליג בזה על אביי, ורב ספרא הא ג"כ ס"ל בזה כאביי, שהרי אמר לר' אבא כגון אנא דידעינן בקביעא דירחא בישוב לא עבדינא מפני שינוי המחלוקת, הרי דהטעם דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם הוא מפני שינוי המחלוקת אכן עיקר הדין חל על האדם החיוב שחל עליו מקודם, היינו המקום שיצא משם, בין לקולא בין לחומרא, והנה מדקאמר רבא דלעולם אסיפא, פירוש בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, דלא ליעבד ואין כאן מפני שינוי המחלוקת דהרואה אומר מלאכה הוא דלית לי', ולכאורה אף אם יהי' שינוי המחלוקת, אטו בשביל זה יעבור על האיסור שחל עליו שלא לעשות, דהוי נדר ואסור לו לעשות, אכן כיון דיש שינוי המחלוקת הרי יש בזה לא תתגודדו, שלא יעשו אגודות אגודות שדבר זה גורם למחלוקת, וחל הדין עליו שהוא המיעוט לפסוק ולעשות כהרבים אף לקולא, אכן אם אין כאן שינוי מחלוקת, דהרואה אמר מלאכה דלית לי', נשאר עליו האיסור כהמקום שיצא משם.

לפי זה אפשר לתרץ הסוגיות הסותרות, דמחולין משמע דדינא דמתניתין דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם ושהלך לשם הוא בדעתו לחזור, ומסוגיא דפסחים הא מוכח דמיירי באין דעתו לחזור ולומר דלצדדין קתני, בודאי דקשה לומר, אכן לפי הנ"ל נאמר דהאי חילוקא דבין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, אין החילוק משום שאם דעתו לחזור נחשב כמהמקום שיצא משם, והיכא דאין דעתו לחזור נחשב כהמקום שהלך לשם, אלא האי חילוקא הוא ג"כ בדין דאל ישנה אדם מפני המחלוקת, דאם דעתו לחזור אז אם יעשה בצינעה לא יבא לידי מחלוקת אכן אם אין דעתו לחזור וישאר בקביעות ותמיד יעשה בצינעה ותברר הדבר ויבא לידי מחלוקת, משו"ה חל עליו הדין כמקום שהלך לשם, וזהו דוקא בקום ועשה אבל בדבר שהוא שב ואל תעשה במלאכה, דהרואה אומר מלאכה הוא דלית לי', אף אם הוא בקביעות לא יבא לידי מחלוקת, שהרואה יאמר תמיד מלאכה הוא דלית לי', וכיון דבכה"ג אין כאן משום לא תתגודדו, נשאר עליו האיסור כמקום שיצא משם, אכן במידי דאכילה דמצוי תמיד לבא בחבורה בסעודה של מצוה וכדומה, אם אין דעתו לחזור ותמיד לא יאכל יבא לידי מחלוקת, ע"ז נאמר לא תתגודדו, ומחויב לפסוק כאנשי המקום שהלך לשם אף לקולא.

ומעתה יתישבו הסוגיות, דבפסחים דהתם הי' הדבר בקום ועשה, היינו שאכל רבה בר בר חנה דאייתרא בבבל, אילו הי' רבה בר בר חנה דעתו שלא לחזור הי' אסור לו אף בצינעה לאכול שכיון שהי' נשאר בבבל, אם תמיד יאכל בצינעה יתברר הדבר ויבוא לידי מחלוקת, ובזה באופן דיבוא לידי מחלוקת הא נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, ע"ז משני דרבה בר בר חנה דעתו לחזור הוי, ובכה"ג אין כאן מפני שינוי המחלוקת אם אוכל בצינעה והאי דינא דנותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, הוא דוקא היכא דיהי' מפני זה שינוי המחלוקת, ובמלאכה אפילו בצינעה אסור בישוב אפילו בדעתו לחזור, דמלאכה יש לה קול ואי אפשר בצינעה, וכמו שכתבו בתוס' דף נ"ב בד"ה בישוב, ורק במדבר יותר לו, אכן בחולין מיירי דר' זירא עלה לארץ ישראל ואכל מוגרמת דלרב ושמואל אסור, ואילו הי' דעתו לחזור הי' אסור לו כדין שחל עליו המקום שיצא משם, אבל באין דעתו לחזור אם תמיד לא יאכל הרי יהי' בזה שינוי המחלוקת, שהרי הרבה פעמים בסעודת מצוה אם לא יאכל יהי' בזה שינוי, וע"ז נאמר לא תתגודדו, משו"ה הותר לו דין המקום שיצא משם, דעליו שהוא המיעוט לנהוג עתה כדעת הרוב משום לא תתגודדו, אבל אם הי' דעתו לחזור, מה שאינו אוכל בפעם אחד, הרואה אומר שעתה אין רוצה לאכול ולא יהי' שינוי המחלוקת, משו"ה קאמר דר' זירא אין דעתו לחזור הוי.

ולפי זה אפשר לתרץ גם בדברי המחבר, דביו"ד קאי היכא דקבלו עליהם איסור באכילה וכדומה בדבר הניכר, דאף שהוא בשב ואל תעשה, אם אין דעתו לחזור ותמיד יתנהג לבלי לאכול או לעשות דבר הניכר, יהי' שינוי המחלוקת, משו"ה הותר בדבר שהי' אסור אף לקולא, אכן באו"ח הא מיירי לענין מלאכה, כתב המחבר דמלאכה בישוב אף בדעתו לחזור אסור אם הוא כחומרי המקום שהלך לשם, דמלאכה לא שייך בצינעה, ואם לפי המקום שיצא משם אסור אף באין דעתו לחזור ואף במדבר לא יעשה, אבל אם דעתו לחזור ולפי המקום שיצא משם מותר לעשות, במדבר יוכל לעשות, אבל לא בישוב.

אמנם לפי זה יקשה, איך אמרינן דמשו"ה נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם, משום דאל ישנה אדם מפני המחלוקת, הא כיון שיש מחלוקת בין אמוראים בדין דאייתרא או במוגרמת, א"כ הוי כשני בתי דינין, שזה עושה כב"ד זה, וזה עושה כב"ד זה, ורבא הא קאמר דשני בתי דינין לית לן בה.

ונראה לי, דהנה בגמ' עירובין דף י"ג אמר ר' אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי א' חיים הן והלכה כבית הלל, ע"כ, ולפי זה מחלוקת דב"ש וב"ה לא הי' אלא ג' שנים, והדבר תמוה דהרי הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה, ומחלוקת דב"ש וב"ה הי' גם אחר החורבן, ובימי ר' אלעזר בן עזרי' ור' יהושע אחר החורבן נחלקו בצרת הבת, וראב"ע הי' בימי החורבן קטן, וצריך לומר, דהאי שלש שנים שנחלקו ב"ש וב"ה לא הי' כל מחלוקתם בכל התורה, אלא שנחלקו בזה גופא שבא לשאול הדין איך צריכים לעשותו אם כב"ה דהוי רובא, או כב"ש דמחדדי טפי, וב"ה אמרו הלכה כמותינו, היינו שאמרו שבכל מקום שאנו חולקים עם ב"ש הלכה כמותינו, וב"ש אמרו לא כך, ומחלוקתם בזה גופא איך הדין אם כב"ש או כב"ה, בזה נחלקו ג' שנים ובזה יצאה בת קול ואמרה שהלכה בזה כב"ה שהלכה כמותם.

ובזה יש לתרץ דברי הד"מ ביו"ד סימן רמ"ב שכתב שהיכא שיש מחלוקת בין שני גאונים, אם אחד גדול בחכמה ואחד במנין שהולכין בתר הגדול במנין, ולכאורה קשה הא אמרינן דהיכא דמחדדי טפי לא אזלינן בתר רובא.

אכן לפי דברינו הא בזה גופא נחלקו ב"ש וב"ה, שב"ש אמרו מאחר שמחדדינן טפי הלכה כמותינו, אבל ב"ה הא אמרו שהלכה כמותינו מפני שאנחנו הרוב, נמצא דכשיצא הבת קול ואמרה הלכה כב"ה נקבע הלכה דאזלינן בתר רוב אף נגד המחדדי טפי.

ג) והנה מה שאמרו ב"ש הלכה כמותינו, לא היתה דעתם שב"ה מחויבים לפסוק הלכה כמותם בכל מקום, דבודאי אין המיעוט דמחדדי טפי מכריע את הרוב דהרי חזינן דרובא עדיף ממחדדי טפי, שהרי בסנהדרין הרוב מכריע את המחודד טפי הרי מוכח דרוב עדיף מחודד טפי, וכן אף קודם בת קול לא נחלקו אם עשו ב"ה כדבריהם, דהמחלוקת הוא רק אם ב"ש עשו כדבריהם, אבל ב"ה ודאי עשו כדבריהם אף קודם שיצא הבת קול, והרי ב"ש מחדדי טפי, ע"כ דזה אין ספק דאין המיעוט יכול להכריע את הרוב אף אם המיעוט מחודד טפי, ורק ב"ש היו סוברים שכיון שהם מחודדים טפי אין ב"ה ב"ד עליהם, והם יכולים לעשות כסברתם.

נמצא דמה שאמרו ב"ה הלכה כמותינו, נחלקו בזה עם ב"ש, היינו שב"ה אמרו שאף ב"ש צריך לפסוק הלכה כמותם, ועליהם לבטל דעתם אף שהם המחדדי טפי, מפני שעליהם לפסוק הדין כרובא, ולכאורה מאי טעמא דב"ה הא ודאי סברא טובה היא מה שב"ש מחדדי טפי, ועכצ"ל דמשום דין דלא תתגודדו שאין להתחלק שב"ד זה יפסוק כן שדבר זה מביא לידי מחלוקת וא"כ משום לא תתגודדו נחשבים כב"ד אחד ועליהם לפסוק הדין, וממילא בטל המיעוט אף שהוא מחודד טפי לגבי הרוב. ובזה הי' מחלוקת ב"ש וב"ה, דב"ש אמרו הלכה כמותינו, היינו שאנחנו המחדדי טפי מותרים לעשות כמותינו, דאין כאן איסור דלא תתגודדו אחרי ששני בתי דינים אנחנו, וכיון שאנחנו מחדדי טפי אין ב"ה ב"ד עלינו, אכן ב"ה שאמרו הלכה כמותינו, שאסור ב"ש לעשות כדבריהם, שהיו ב"ה סוברים שגם בשני בתי דינין יש כאן לא תתגודדו, ממילא כב"ד אחד המה, והלכה כהרוב, ועל המיעוט לפסוק הלכה כהרוב אף לקולא, נמצא דכשיצא בת קול ואמרה הלכה כב"ה, נפסק הלכה דאף בשני בתי דינין יש דין דלא תתגודדו.

לפי זה לא קשה איך פסק הרמב"ם דשני בתי דינין ג"כ יש דין דלא תתגודדו, ולא קשה מה דקאמר בגמ' דבשני בתי דינין אין כאן דין דלא תתגודדו, דרבא קאמר קודם שיצאה הבת קול, ומפרש טעמא דב"ש דמשו"ה עשו כדבריהם ולא חששו לאיסור לא תתגודדו, שב"ש סברי דבשני בתי דינין אין כאן דין דלא תתגודדו, אבל כיון שיצאה הבת קול ואמרה הלכה כב"ה, היינו שב"ש מחויבים ג"כ לפסוק הלכה כב"ה, הרי פסקה הבת קול דאף בשני בתי דינין יש כאן דין דלא תתגודדו.

ולפי דברינו אפשר לישב קושית התוס' פסחים נ"א, אני ראיתי את ר"ש שאכל ספיחי כרוב וכתבו בתוס' ז"ל, תימא לר"י דאמר בירושלמי ר"ש חזא לההוא גברא מלקט ספיחי כרוב בשביעית, א"ל מאי האי, א"ל ולאו את הוא דשרית, א"ל ולאו חבראי פליגי עלי, קרי עלי' פורץ גדר ישכנו נחש, וכן הוה לי', והשתא כיון שבעצמו הי' אוכל, למה הי' כועס על אחרים שהיו אוכלין וסומכין על הוראתו, וי"ל דמ"מ לא הי' רוצה שעמי הארץ יסמכו עליו עכ"ל התוס'.

אכן לפי דברינו יתישב, דלאו משום שלא הי' רוצה שעמי הארץ יסמכו, אלא דינא הוא דר"ש וכן ר"ע היו מחודדים טפי, וא"כ רבנן לא ב"ד עליהו, ובכה"ג לעשות לעצמו בצינעה ובשביעית שאיננו דבר המצוי שנימא ע"ז אם יעשה תמיד יהי' מחלוקת שרי לו לעשות כדעת עצמו אחרי שהוא מחודד טפי, אבל מי שאין בידו להכריע הרי עליו החיוב לילך בתר רובא, דמי שאין בידו להכריע אם זה יעשה כדברי זה וזה יעשה כדברי זה, על זה נאמר לא תתגודדו, ולגבי אחרים שאינם מן החולקים, עליהם לפסוק הלכה כהרוב אף נגד מחדדי טפי, וא"כ על אחרים איסור גמור לעשות כדברי המיקל, שהרי אמרה תורה אחרי רבים להטות, נמצא דאותו האיש שסמך עצמו על הוראת ר"ש להתיר הרי הוא עובר איסור גמור שאף לדברי ר"ש עליו לעשות כדעת הרבים, משו"ה אמר לו שהוא פורץ גדר, דעליו לילך בתר הרוב.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

בת קול. בעירובין בפ''ק (דף יג.) יצאה בת קול ואמרה הלכה כב''ה: דכי הדדי נינהו. בחכמה: ר' יהושע היא. בפ' הזהב: היו כורתים עצים בשבת לעשות פחמים. לבו ביום כדי לעשות ברזל איזמל של מילה דקסבר ר''א מכשירי מצוה דוחין שבת כמצוה עצמה: בשר עוף בחלב. שהיה דורש בחלב אמו מי שיש לו חלב אמו יצא בשר עוף שאין לו חלב אם והכי אמרי' בפ' כל הבשר: כלל אמר ר''ע. לגבי מילה באיסור שבת: מאי קארי לה. הא כבר שנו לעיל כי אמרינן לא תתגודדו כו': מטלטל שרגא. נר שהדליקו בו בשבת וכבה דסבר לה רבי יהושע כר''ש דלית ליה מוקצה ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' שלא מחמת איסור: והא איכא שמעא. דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי לר' אבהו בעלמא דמטלטל: בני חייבי לאוין נינהו. הנך דב''ה שהצרות נישאות לשוק בלא חליצה אפי' לב''ש דאמרי חליצה בעי בלאו בעלמא נינהו לא תהיה אשת המת ואין ממזר אלא מחייבי כריתות כדאמרי' לקמן בהחולץ (דף מט.): חייבי כריתות נינהו. כיון דצרת הבת פטורה המייבמה עומד באיסור אשת אח בכרת: אין ממזר מחייבי כריתות. אלא מחייבי מיתות ב''ד כגון אמו וחמותו וכלתו וכיוצא בהן וכל הנך דאיסור אחוה לית בהו מיתה: דמודעי להו. ב''ש לב''ה דעו שהמשפחה זו מצרת ערוה שנתייבמה באה ופרשו: ע''ג אלו. משאילין כלים אלו לאלו וב''ה מחמירין בטהרות טפי:
מי סברת עשו וכו'. תימה שלא הקשה רבי יוחנן לר''ל מההיא דמייתי בסמוך במקומו של ר' אליעזר היו כורתין כו' וי''ל דאין חוששין לדקדק כל כך על דבריו דממילא הוה מוקשה ממגילה כמו שהקשה בעצמו: לא עשו ב''ש כדבריהם תימה הא אשכחן . דעשו דהטה ר' טרפון כדברי ב''ש (ברכות דף י:) והלל שהביא עולתו לעזרה וחברו עליו תלמידי שמאי (ביצה דף כ.) ותניא בפרק אלו טרפות (חולין דף מד.) הרוצה לעשות כדיברי ב''ש עושה ומוקי לה קודם בת קול ומיהו בלאו הכי מוכח בשמעתין דעשו: רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. וא''ת ומ''ש דלא קי''ל כבת קול דר''א אלא אמרינן בכל דוכתי דשמותי הוא ואין הלכה כמותו וכבת קול דב''ה קי''ל דהלכה כב''ה וי''ל משום דבת קול דר''א לא יצאה אלא לכבודו שאמר מן השמים יוכיחו כדאמר התם א''נ בההיא בת קול שהיתה כנגד רבים דרבנן הוו רובא דודאי אין הלכה אבל כבת קול דב''ה קי''ל משום דהוו ב''ה רובא אלא דב''ש מחדדי טפי וא''ת ודנמא רבי יהושע נמי דוקא התם קאמר דאין משגיחין כדפרשנו אבל בעלמא לא וי''ל מדנקט ר' יהושע האי לישנא ואמר לא בשמים היא ש''מ דבכל דוכתא אית ליה דאין משגיחין: כי אמרי' לא תתגודדו כגון שתי בתי דינין בעיר אחת כו'. וא''ת מה תירץ ממגילה דבעיר אחת היו קורין לבני העיר בי''ד ולבני כפרים היו מקדימים ליום הכניסה ואומר הרב רבי חיים דבני כפרים היו קורין . בעירם כדמוכח בירושלמי והשתא הוו שתי בתי דינים בב' עיירות דבכי האי גוונא לא שייך לא תתגודדו אפילו לאביי והא דקרי ליה יום הכניסה לפי שבעירם היו מתאספים לבא לבית הכנסת בשני ובחמישי לקרות התורה וכן נראה דאמר בירושלמי דבן עיר אין מוציא בן כרך דכל שאין מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתם וכיון שבני הכפרים היו בקיאים לקרות ודאי היו קורין בעירם: במקומו של רבי אליעזר כו'. במתכוין היו מביאים עצמם שיהיו צריכים לכך משום חיבוב מצוה: לא הוה מטלטל שרגא. וא''ת התם משום דהרואה אומר אין צריך לטלטל וי''ל דאפילו היה נופל על טליתו לא היה מטלטל: לא הוה מטלטל משום כבודו של רבי יוחנן. ואע''ג דבסוף שבת (דף קנו: ושם) פסיק רבי יוחנן כר''ש במוקצה מחמת איסור הכא בהדליקו בו אותה שבת איירי כדפיר' בקונטרס דחמיר טפי משום דדחייה בידים אבל אין לפרש דהכא איירי במוקצה מחמת מיאוס דהא מוקצה מחמת איסור חמיר טפי לפירוש ר''ת שפירש בספ''ק דשבת (דף יט: ושם) גבי כרכי דזוזי ועוד דעל מוקצה מחמת מיאוס א''ר יוחנן בפ' כירה (ד' מה:.) אנו אין לנו בנר אלא כר''ש: בשלמא ב''ש לא נמנעו כו'. וא''ת ואמאי לא נמנעו משום צרה עצמה כדאמרי' לקמן בשמעתין וי''ל דצרה עצמה לא שכיחא כולי האי כמו בני הצרות שהאחת יולדת כמה בנים:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד