דף יג - ב
ג. ואם חלצו הצרות של העריות מן האחים
בית שמאי, הסוברים שצרות ערוה מתייבמות וחולצות - פוסלין את צרות הערוה שחולצות מן הכהונה, לפי שחליצתן חליצה. והחלוצה אסורה לכהן, מדרבנן.
ובית הלל מכשירין אותן לכהונה, לפי שהן פטורות מן החליצה, ואין חליצתן נחשבת חליצה לפסלן לכהונה.
ד. ואם נתייבמו צרות הערוה לאחים -
בית שמאי מכשירין אותן, אם נתאלמנו, להנשא לכהנים.
ובית הלל פוסלין אותן להנשא לכהונה [מיד!], לפי שהן ערוה על יבמיהן, ואם באו עליהן לא קנו אותן, אלא פסלו אותן לכהונה, כדין כל חייבי כריתות, שפוסלים בת ישראל להנשא כהונה אם באו עליה.
ה. אע"פ שאלו, בית הלל, אוסרים את צרות הערוה להתייבם, ואילו אלו, בית שמאי, מתירין אותן להתייבם.
ואע"פ שאלו, בית הלל, פוסלין את צרות הערוה לכהונה את בא עליהן היבם, ואילו אלו, בית שמאי, מכשירין אותן לכהונה.
בכל זאת, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל.
ולא נמנעו בית הלל לישא נשים מבית שמאי.
זאת, על אף שבני צרות הערוה שהתייבמו לבית שמאי, הם ממזרים לבית הלל.
לפי שהיו מודיעים זה לזה מי הם אותם ממזרים, לשיטתם.
וכמו כן בכל אותן ההטהרות והטמאות, שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין - לא נמנעו בית שמאי ובית הלל מלהיות עושין טהרות, אלו על גבי אלו.
דהיינו, שהיו משאילים כליהם זה לזה, והיו מודיעים זה לזה, באם היה הכלי טמא לשיטת זה שמשאילים לו את הכלי.
גמרא:
אמר רבי שמעון בן פזי: מאי טעמא דבית שמאי שאינם אוסרים את הצרות, ואינם דורשים "לצרור"?
דכתיב: [דברים כה] "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר".
ומדייקים בית שמאי את לשון הכתוב:
מזה שנקט הכתוב בלשון "לא תהיה אשת המת חוצה", משמע שמדבר הכתוב באשה שהיא "חוצה", דהיינו, שהיא נכרית לו, ולכן אינה ערוה לו, ועליה אמר הכתוב שלא תהיה לאיש זר, אלא תתייבם לו.
ויש ללמוד מכלל זה שקרא לה הכתוב "חוצה", בלשון "חיצונית" [נכרית], דאיכא, שנופלת עמה ליבום עוד יבמה, אשת המת, שהיא "פנימית", הקרובה ליבם, והיא ערוה לו!
ואמר רחמנא, שאותה אשה "חיצונית", שהיא צרת ערוה של ה"פנימית" - "לא תהיה" לאדם זר, אלא תתייבם ליבם!
ובית הלל - מיבעי להו, צריכים הם פסוק זה, לכדרב יהודה אמר רב.
דאמר רב יהודה אמר רב: מנין שאין קידושין תופסין לאדם זר ביבמה?
לפי שנאמר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר".
לא תהיה בה הויה לזר!
ומלמד הכתוב, שאף על פי שאיסור יבמה לשוק אינו אלא איסור לאו, וקידושין תופסים בחייבי לאוין, כאן אין הקידושין תופסים, מגזירת הכתוב "לא תהיה".
ובית שמאי סוברים: מי כתיב "לא תהיה לחוץ?"
"חוצה" כתיב! ומשמעותו שיש כאן אשה חיצונית ואשה פנימית, ואמר הכתוב שלא תהיה החיצונית לאיש זר, אלא תתייבם ליבם.
ובית הלל סוברים: כיון דכתיב "חוצה", כמאן דכתיב "לחוץ" דמי.
דתניא, רבי נחמיה אומר: כל תיבה שצריכה את האות למ"ד בתחלתה - הטיל לה הכתוב את האות ה"א בסופה.
ותנא דבי רבי ישמעאל: כגון: אלים [שמות טו] - אלימה. מחנים [שמואל ב יז] - מחנימה. מצרים [בראשית יב] - מצרימה.
וכן: דבלתימה [במדבר לג]. ירושלימה [יחזקאל ח]. מדברה [דברי הימים א ה].
והוינן בה: ובית שמאי, הא דאמר רב יהודה אמר רב, שאין קידושין תופסים ביבמה לשוק - מנא להו?
מ"לאיש זר" נפקא. מלמד הכתוב שכל אדם "זר" הוא אצלה, ואינו יכול להיות בעלה, אלא רק יבמה יכול לקחתה לאשה.
והוינן בה: ובית הלל נמי, תיפוק להו, שילמדו את הדין שאין קידושין תופסים ביבמה לשוק מ"לאיש זר"!?
ומשנינן: אין הכי נמי שגם בית הלל דורשים זאת מ"לאיש זר".
אלא שלפי זה תיקשי, "חוצה" לבית הלל - למה לי?
ומשנינן: לרבות את היבמה הארוסה ליבום, על אף שעדיין לא נישאה לאחיו המת, והיתה עוד בגדר "חיצונה" אצלו, לפי שעדיין לא נשאה לו.
ואידך, בית שמאי, למדו זאת, מיתור האות ה"א: "חוצה - החוצה".
ואידך, בית הלל, דרשת "חוצה - החוצה", לא משמע להו לדרוש ליבמה ארוסה! רבא אמר: טעמייהו דבית שמאי הוא משום שהם סוברים שאין חל איסור אשת אח על איסור ערות בתו או על איסור ערות אחות אשתו, ונמצא שהערוה כלל לא עומדת במקום יבום. וממילא, אין צרתה צרת ערוה במקום יבום.
ומניחים בית שמאי [מסברא!], שבתו הנשאת לאחיו, כיון שלא חל עליה כלפי אביה איסור אשת אח, היות ולשיטתם "אין איסור חל על איסור", אין היא בכלל פרשת יבום.
כי לדעת בית שמאי נאמרה מצות יבום רק במקום שיש איסור ערוה של אשת אח, שלצורך יבום התירה אותו התורה.
אך במקום שאין משמעות להיתר זה, כגון שנשאת בתו לאחיו, ולא חל כלל איסור אשת אח על בתו - לא אמרה תורה פרשת יבום, על אף שהיא אשת אחיו לכל דבר, ולכן אין צרתה נחשבת לצרת ערוה במקום מצות יבום.
ושלא במקום מצות יבום - אין לנו מקור שערוה אוסרת צרתה.
כך הוא ביאור שיטת בית שמאי לפי רבא, למסקנה.
אך בתחילה, הניחה הגמרא, שרבא מסביר את טעמם של בית שמאי אחרת:
עתה הניחה הגמרא, שרבא בא להסביר את הטעם שלהם באחות אשה, שאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח, ולכן, לשיטתם, אין כלל אפשרות של "צרת ערוה".
ולדעתם, אי אפשר לפרש את הפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור" לאיסור צרת ערוה, היות והם סוברים ד"אין איסור חל על איסור", ולא חל איסור אחות אשה על איסור אשת אח. [1]
ואם כן, אין צרתה נחשבת לצרת ערוה של אחות אשה.
ומדובר, בכגון שתחילה נשא אחיו המת את אחת האחיות, ואז היא נאסרה על האח החי באיסור "אשת אח".
ולאחר מכן נשא האח החי את האחות שלה. ואז, אין אשת אחיו נאסרת עליו משום "אחות אשתו", הואיל והיא כבר אסורה עליו קודם לכן, באיסור אשת אח, ואין איסור חל על איסור.
וכיון שאחות אשתו אינה נאסרת עליו משום ערות אחות אשה, אלא ממשיכה להיות אסורה עליו רק מצד איסור אשת אח, הרי כשימות אחיו, ותיפול היא וצרתה לפניו ליבום, אין צרתה אסורה משום צרת ערוה של אחות אשתו, לפי שאחות אשתו אינה אסורה עליו באיסור ערוה של אחות אשתו, היות וכאמור, סוברים בית שמאי שאין איסור אחות אשתו חל על איסור אשת אח.
ושמא תאמר: תפטור צרתה משום צרת ערוה של אשת אח, שלא הותר כאן ליבום.
תשובתך: כיון שאין ערות אשת אח הסיבה הגורמת למניעת היבום, אלא רק איסור אחות אשה [העומד מוכן לחול עליה במידה ונתיר את איסור אשת אח ליבום], הרי אין ערות אשת אח פוטרת צרתה.
ובית הלל סוברים, שאין צורך בהחלת האיסור בפועל על הערוה כדי שתחשב צרתה לצרת ערוה, אלא די בכך שאשת המת היא אחות אשתו כדי לאסור את הצרה שלה מדין צרת ערוה.
אך מקשינן: תינח, ההסבר הזה של רבא בשיטת בית שמאי הוא טוב, רק היכא, אם אירע, דנשא האח המת תחילה את האחות, ונאסרה על האח החי באיסור אשת אח, ואחר כך נשא האח החי את אחותה השניה.
שאז שפיר אמרינן: לא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח, לפי שאיסור אשת אח קודם.
אלא, אבל, אם אירע שנשא האח החי תחילה את אחת משתי האחיות, שאז נאסרת עליו אחותה מדין אחות אשתו. ורק אחר כך נשא האח המת את האחות השניה -
הרי באופן שכזה, איסור אחות אשה קדים, ויכול לחול עליה.
ואם כן, כשנא אחר כך אחיו את אחותה, ומת, ונופלת לפניו ערות אחות אשתו וצרתה ליבום, מדוע שלא תחשב צרתה לצרת ערוה!?
ומשנינן: אם קדם איסור אחות אשה לאיסור אשת אח, הרי כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה, לפי שאין איסור חל על איסור - הויא לה הצרה "צרת ערוה שלא במקום מצוה", ושריא.
והיינו, לפי בית שמאי, לא נאמרה הפרשה של מצות יבום אלא באשת אח האסורה עליו באיסור אשת אח.
אבל אשת אח שלא חל עליה איסור אשת אח, היות וחל עליה קודם איסור אחות אשה - אין היא כלל בפרשת יבום.
וממילא, אין צרתה נחשבת כצרת ערוה במקום מצוה, אלא הרי היא ככל צרת ערוה שלא במקום מצוה, שהכל מודים בה שהיא מותרת.
ובית הלל חולקים בנקודה זו, וסוברים: כיון שהיא במציאות אשת אח, לא אכפת לנו מזה שלא חל עליה איסור של אשת אח.
והיות ויש עליה איסור ערוה, שפיר נחשבת צרתה "צרת ערוה במקום מצוה".
שנינו במשנה: חלצו צרות ערוה - בית שמאי פוסלים אותן לכהונה, ובית הלל מכשירים.
ופרכינן: היות ולבית שמאי צריכות צרות ערוה חליצה, ולבית הלל הן אינן צריכות חליצה, מדוע הוצרכה המשנה לשנות את המחלוקת הזאת ביניהם?
והרי פשיטא, שלבית שמאי הן פסולות לכהונה, כדין כל חלוצה שפסולה לכהן, ולבית הלל הן כשרות לכהונה לפי שאין בהן דין חליצה כלל!
ומשנינן: באה המשנה להשמיענו מחלוקת זאת כדי לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי לקמן.
דאמר: בואו ונתקן להם לצרות של עריות שיהו חולצות ולא מתייבמות, כדי שלא יבואו לידי תקלה, אם ישאו את הבנים הנולדים מהן, היות שלבית שמאי הם כשרים, ולבית הלל הם ממזרים.
ולפיו, כיון שחולצים להן מכח התקנה הן נפסלות לכהונה.
קא משמע לן דבית הלל מכשירים, היות ולדעתם אין כל צורך בתקנת החליצה.
שנינו במשנה: נתייבמו צרות הערוה - בית שמאי מכשירין אותן לכהונה, ובית הלל פוסלין. [2]
והוינן בה: הא תו - למה לי?
למה לי לחזור ולשנות את מחלוקתם בצרת ערוה בין בחליצה ובין ביבום, והרי מחלוקת אחת היא, אם צרת ערוה מתייבמת או פטורה.
ומשנינן: איידי דתנא "חלצו" צרות הערוה, תנא נמי "נתייבמו".
ומבארת עתה הגמרא כיצד היו נוהגים חלק מהאנשים כבית שמאי וחלק כבית הלל, והרי יש על כך איסור של "לא תתגודדו", שלא להחלק לאגודות אגודות בהנהגת המוות והאיסורים!
תנן התם במסכת מגילה [ב א]:
מגילה נקראת באחד עשר לחודש אדר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר - לא פחות מיום אחד עשר, ולא יותר מיום חמשה עשר.
אמר ליה, שאל ריש לקיש לרבי יוחנן, כיצד נוהגים לקרוא את המגילה בזמנים חלוקים, והרי איקרי כאן את הלאו [דברים יד] "לא תתגודדו", שמשמעותו היא:
לא תעשו אגודות אגודות, לנהוג חלק מהציבור כך וחלק מהציבור אחרת, כאילו יש לכם שתי תורות שונות.
וכגון קריאת המגילה בזמנים חלוקים, שהללו קוראים את המגילה ביום אחד, והללו ביום אחר!
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: האי "לא תתגודדו" - מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת!
ולשון "לא תתגודדו" משמעותו היא איסור עשיית חתכים וחבורות בגוף, כסימן צער ואבלות על מת, ואין משמעות הכתוב לאסור לנהוג אגודות אגודות.
אמר ליה ריש לקיש: אם כן, שבא הכתוב לאסור התגודדות על מת בלבד, לימא קרא לא "תגודדו על המת", שמשמעותו היא לשון גדידה וחבורה.
מאי, מדוע נקט הכתוב בלשון "תתגודדו"?
שמע מינה, להכי הוא דאתא, לאיסור הנהגה של אגודות אגודות.
ועתה דנה הגמרא בדברי ריש לקיש:
ואימא: כוליה "לא תתגודדו" רק להכי הוא דאתא, לאיסור אגודות אגודות, ומנין אנו יודעים איסור גדידה על מת?!
ומשנינן: אם כן, לימא קרא "לא תגודו!", שמשמעותו אגודה.
מאי "לא תתגודדו"?
שמע מינה, תרתי, גם איסור גדידה על מת, וגם איסור אגודות.
ולא ענה רבי יוחנן על שאלתו של ריש לקיש מדוע אין איסור של "לא תתגודדו" בענין קריאת מגילה במקומות חלוקים. [וטעמו של דבר עיין בריטב"א].
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: מדוע שואל אתה על אגודות אגודות בזמנים של מקרא מגילה, ואינך שואל על אגודות אגודות בזמנים החלוקים בערב הפסח לעשיית מלאכה?
וכי עד כאן לא שנית את המשנה במסכת פסחים [נ א]:
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין.
מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין!
ומכאן היית צריך לשאול אותי כיצד עושים אגודות אגודות.
אמר ליה ריש לקיש: אמינא לך אנא, אני שאלתי אותך על ענין של איסורא, שאסרו חכמים לשנות את זמני הקריאה שקבעו, וחייבים בכל מקום לקרוא דוקא לפי הזמן שקבעו לו חכמים, ובכך נראה הדבר כאגודות אגודות, שכל מקום מחוייב בשינוי הזה, ואסור לו לנהוג כמקום אחר.
דאמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [אסתר ט] "לקיים את ימי הפורים בזמניהם" - מלמד הכתוב שזמנים הרבה תיקנו להם חכמים לקריאת המגילה, ואסור לשנותם.
ואילו את אמרת לי, שיש לי לשאול על מנהגא, שנהגו באי עשיית מלאכה ערב פסח לפני חצות, כיצד זה נוהגים אגודות אגודות!?
והרי השאלה על דבר שאסרו חכמים לנהוג בו בשוה, וחייבו לקרוא בזמנים חלוקים, היא עדיפה על השאלה כיצד נהגו במנהג חלוק!?
ותמהה הגמרא על דברי ריש לקיש:
וכי התם, בערב פסח, לאו איסורא הויא לעשות בו מלאכה גם לפני חצות? והרי אין זה מנהג גרידא?
והתנן: הלילה, של אור לארבעה עשר בניסן, שהוא ליל בדיקת חמץ - בית שמאי אוסרין אותו במלאכה, ובית הלל מתירין!
ונוהגים בו אגודות אגודות, חלק כבית שמאי, וחלק כבית הלל.
והנוהגים שלא לעשות בו מלאכה כבית שמאי, עושים זאת לא כמנהג, אלא כאיסור!
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: התם, באיסור מלאכה, אין בכך חשש של אגודות אגודות, כי הרואה אותו בטל ממלאכה, אומר: מלאכה הוא דלית ליה.
וכל האיסור של לא תתגודדו, הוא שלא תראה תורתנו כשתי תורות, וכאן אין היא נראית כשתי תורות, ולכן שאלתיך מקריאת מגילה, שהכל רואים את המנהג החלוק.
וכאמור, לא ענה לו רבי יוחנן על שאלתו ממגילה.
ועתה דנה הגמרא בענין יבמה שהיא צרת ערוה, כיצד נהגו בית שמאי ובית הלל, כל צד לפי דבריו, והרי יש בכך איסור של אגודות אגודות:
והא שנינו במשנתנו שבית שמאי מתירין הצרות לאחים,
ובית הלל אוסרים!
ונהגו בית שמאי כדבריהם, ובית הלל כדבריהם. ותיקשי, מדוע אין כאן איסור של אגודות אגודות!?
הערות
[1] בביאור שיטת בית שמאי, שהיות ואין איסור אשת אח חל על אחות אשה, אין איסור צרת ערוה, כתב רש"י: הלכך לא רמיא קמיה לייבום, והוה כמאן דליתא. והדברים צריכים ביאור, שהרי אשתו של אחיו היא, אלא שלא חל עליה איסור אשת אח, כיון שקדם לה איסור אחות אשה, ולמה שלא תיפול כלל לפניו לייבום עד שאי אפשר לאסור את צרתה כצרת ערוה הנופלת יחד עמה לייבום? ועיין בחידושי רבי נחום, אות רל"ט, שביאר את הענין לפי דברי הברכת שמואל, שהנפילה ליבום של ערוה אוסרת את האשת אח שבה בתור ערוה. ולדבריו, זהו יסוד הדין שערוה פוטרת את צרתה, שנפילתה ליבום באיסור ערוה, אוסרת את האשת אח שבה כאשת אח שיש לה בנים, שאין בה היתר יבום. ומכח איסור האשת אח של הערוה, נאסרת גם האשת אח של צרתה! כי הרי בצרת ערוה אין איסור אחר מאשר אשת אח, וזה נאסר במקביל לאיסור אשת אח של הערוה. ולכן, סוברים בית שמאי, שאם קדם איסור אחות אשה לאשת אח, הרי לא אסורה הערוה באיסור אשת אח. ונמצא, שבנפילתה ליבום היא לא אסרה את האשת אח שלה כאשת אח שיש לה בנים, שהרי איסור האשת אח עדיין לא חל עליה! ולכן, אין היא יכולה לאסור במקביל את האשת אח של צרתה, שהרי היא עצמה אינה נאסרת עתה בתורת אשת אח שיש לה בנים, כיון שאין איסור אשת אח חל עליה.
[2] רש"י כתב שפסול זונה לכהונה אינו אוסר אותה אלא להנשא לכהן אך אינו פוסלה לאכול בתרומה. וכתבו התוס' שרש"י עצמו חזר בו, וסובר גם הוא כי אשה שנבעלה לחייבי כריתות ויש לה פסול זונה לכהונה, אינה אוכלת בתרומה.
בגמרא ובית הלל מבעי לי' לכדריא"ר: ק"ק דקרי לי' מאי קרי לי' ריק דב"ש מחוצה יליף א"כ מאי צריך זה לכדריא"ר וכדאמרינן באמת לקמן, ואולי י"ל כיון דלרב תרתי הוי ביבמה לשוק שלוקין עלי' מלאו דלא תהי' ושגם אין תופסין בה קידושין כמש"כ התוספ' (מ"ט:) א"כ י"ל דלא תהי' אתיא ללאו וחוצה אתיא להך דאין תופסין בה קידושין דמשמע החוצה לאיש זר לזר היא לעולם חוצה ולא פנימית דלא תפסו בה קידושין, וכן נראה ממה שהקשה הרשב"א דלשמואל מא"ל והרי לשמואל צריך ג"כ ללאו אע"כ דהקושיא היא דהא חוצה לא מצרכינן לזה, וכזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' למה נקט דוקא כריא"ר ולא כשמואל, אבל לפי מה דאסיק דלשון איש זר משמע דלא תפיס קידושין לב"ש פריך לב"ה ג"כ דנילף מזה ול"צ חוצה לזה:
שם רבא אמר טעמייהו דב"ש דאאחע"א: ק"ל שהרי לפי המבואר בכריתות (דף י"ד) איסור אשת אח אאיסור אחות אשה הוא מוסיף וכ"כ גם התוספ' בשבועות (דף כ"ד) בפשיטות ולפ"ז כיון דאמרינן לב"ש דלית לי' אחע"א לחול אשת אח אאחות אשה ע"כ לית לי' לב"ש אחע"א ע"י מוסיף וא"כ כש"כ דכולל לית לי' דהא מאן דלית לי' כולל אית לי' מוסיף כדאמרינן בשבועות (שם) והשתא איך אמרינן בביצה (דף י"ב) הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא איך אפשר דב"ש היא הא לב"ש לא יתחייב שתים משום אוכל גיד ומשום אוכל בשר בחלב דאיסור בב"ח לא יחול על איסור גיד דאע"ג דבב"ח על גיד מוסיף הוא דמוסיף איסור הנאה וכדאמרינן לענין גיה"נ של עולה ושל שוה"נ בחולין (דף ק"א) מכ"מ הרי מוכח הכא לרבא דב"ש לית לי' איסור מוסיף, ואין לומר דדלמא רבא באמת ס"ל הבערה ובשול אינה משנה ור"י דאמר שם ואת"ל משנה ב"ש היא לא סבר כתירוץ דרבא אלא מפרש טעמא דב"ש הכא כר"ש בן פזי, אכתי קשה מהא דאמרינן מכות (דף כ"א) אמר רבא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט איתבי' אביי וכו' ועייל גיה"נ של נבלה ולפי המסקנא עייל עצי אשירה או עצי הקדש ע"ש והשתא מאי פריך לרבא מהך דהבערה ובשול הא לרבא לשיטתו בלא"ה צ"ל דהבערה ובשול אינה משנה דמותר מכח מתוך כיון דלדידי' ליכא למימר ב"ש היא ולא עוד אלא גם לפי מה שתירץ אליבי' דרבא לא אפיק רק הבערה ועייל תחתי' או גיה"נ של נבלה או עצי אשירה או עצי הקדש אבל בשול משמע דקתני והרי לרבא ע"כ מפיק בשול ג"כ, והן אמת שלכאורה יהי' מזה ראי' לשיטת הרמב"ם (ה' י"ט פ"א) דלא אמרינן מתוך רק בשחיטה והבערה, דלפ"ז יתחייב אבשול גם לב"ה, ושפיר י"ל דברייתא דב"ה אתיא לרבא לפי המסקנא, אכן אכתי קשה לשיטת שאר הראשונים שחולקים על הרמב"ם וס"ל דאמרינן מתוך גם בבשול וכפשטי' דסוגיא דביצה, ואפילו לשיטת הרמב"ם אכתי יקשה מה הקשה אביי לרבא הא ע"כ ידע דרבא לא תני הבערה דמותר מכח מתוך ולדידי' ליכא למימר דב"ש היא דא"כ לא יתחייב משום בב"ח דלא יחול על איסור גיד, ואין לומר דלרבא לשיטתו בלא"ה יש ליישב הברייתא אפילו לא נימא דב"ש היא שהרי בפסחים (דף ה') דייק מדברי ר"ע דלית לי' מתוך וא"כ י"ל דלדידי' הברייתא ר"ע היא שהרי גם על הברייתא דשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה דמוקי הש"ס בביצה (דף י"ב) כב"ש כתבו התוס' דה"ה שי"ל ג"כ דר"ע היא, דז"א דהך ברייתא דהמבשל גיד גם כר"ע לא מתוקמי לרבא לשיטתו על פי מה שכתבו התוספ' בחולין (דף ק"א) ד"ה ר"ט דלפי מה דמסיק רבא דהוי בת אחת לא אמר איפוך ע"ש דמוכח מדבריהם דלמסקנא דרבא לית לי' לר"ע איסור בת אחת וא"כ ע"כ גם כולל ומוסיף לית לי' דגריעי מבת אחת כמו שכתבו התוספ' (שם) וכ"כ ג"כ לקמן (דף ל"ג) ולכן לרבא לשיטתו אין לומר דברייתא ר"ע היא כיון דגם ר"ע לית לי' אחע"א וא"כ קושיתנו במקומה עומדת דלרבא הך ברייתא דהמבשל גיה"נ דתני הוא בה הבערה ובשול או למסקנא בשול לחוד כמאן אתיא לא כב"ש ולא כר"ע: והנה אמת שמדברי רש"י בפסחים (דף מ"ז) מוכח דגרס במכות שהמ"ד שאין חילוק מלאכות בי"ט הוא רבה ולא רבא וכן נראה מדברי התוספ' שם, ולפ"ז לא יקשה לרבא די"ל דהוא באמת לא תני בברייתא הבערה ובשול, אכן בכל נוסחאות הש"ס במכות גרסינן רבא וכן נראה גם גרסת הראשונים שם, ובלא"ה כתבתי בחדושי שם ראי' להך שיטה דרבא גרסינן ולא רבה דאי רבה גרסינן למה צריך לתרץ אקושיא דלילקי נמי משום זורע בי"ט דאין חילוק מלאכות לי"ט הרי לרבה לשיטתו בלא"ה לא קשה קושיא זו כיון דהוא ע"כ פליג אר"י וס"ל דבמחפה ליכא משום זורע רק משום מקיים כלאים כדמוכח במועד קטן (ב':) ע"ש, ועוד ראי' דאי רבה גרסינן מה מקשה לי' אביי מברייתא דהמבשל גיד הא אביי גופא כבר הקשה לרבה כן בפסחי' (דף מ"ז) דאהבערה לא ליחייב מטעם הואיל ותירץ לו כבר שם דאפיק הבערה, ואם הקושיא דהכא הקשה לו תחלה יקשה אפכא מאי מקשה לו שם כיון דע"כ כבר ידע דרבה אפיק הבערה אע"כ דבמכות רבא גרסינן ומה דקאמר אביי לרבה בפסחים והא את הוא דאמרת אין חילוק מלאכות בי"ט ופי' רש"י דבמכות קאמר כן, לענ"ד מזה אין ראי' דהכא במכות רבה גרסינן די"ל דכוון אביי להא דרבה במ"ק (שם) שהקשה שם אביי גופא לרבה ממימרא דרב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתים וכתב שם הריטב"א דלכך קאמר קשיא ולא תיובתא די"ל דרבה לשיטתו קאי דאית לי' בפסחים דאין חילוק מלאכות בי"ט ע"ש, וא"כ י"ל דמדבריו שם קאמר אביי בפסחים והא את הוא דאמרת דע"כ אתה סובר כן כדמוכח ממה דאתה סובר בהך פלוגתא דמ"ק, אבל לעולם י"ל לפ"ז דבמכות רבא גרסינן כדמוכח מכח ראיות הנ"ל, אכן לפ"ז קושיתנו לרבא לשיטתו במקומה עומדת, ותירץ לי אדוני אבי מ"ו נר"ו די"ל דרבא ס"ל כתירוץ הגמרא דמתרץ אליבי' דשמואל בחולין (דף קי"ג) דלעולם אאחע"א ושאני הכא דרבי רחמנא גדי שהרי לפי מש"כ התוספ' אהיא חלב ומתה מחד גדי כיון דתרווייהו מין גדי הם וא"כ ה"ה דחל מטעם זה בב"ח על איסור גיד ודפח"ח, ומצאתי ראי' לזה לרבא לשיטתו שהרי שם (דף ק"א) הקשו התוספ' על תירוץ זה דליגמר מבב"ח דאיסור חע"א ותרצו דבב"ח חדוש הוא ורבא הוא המ"ד דס"ל בב"ח חדוש הוא שם (דף ק"ח) ולכן רבא לשיטתו מתרץ שפיר אליבי' דב"ש דטעמם משום דאאחע"א:
שם דאין איסור חל על איסור: כבר כתב רש"י דלפי סברת המקשה לא התיר ב"ש רק צרת ערו' דמחמת קידושין ולא הנך דבתו ובת בתו דקורבה ננהו, אכן ק"ק דלפ"ז יקשה מברייתא דמייתי לקמן (דף ט"ז) אמרו לי' צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת ב"ש וב"ה ע"ש, הרי בפי' דגם בצרת הבת התיר ב"ש, וצ"ל דבאמת הוי מצי למיפרך מברייתא אלא דבלא"ה פריך שפיר: ובזה מתורץ מה שהקשה הרשב"א דמאי פריך נשא חי ואח"כ נשא מת מא"ל דלמא באמת בזה לא שרי ב"ש, ולפ"ז א"ש דמה בכך אכתי יקשה מברייתא דלקמן די"ל דעל זה סמך המקשן רק דרצה להקשות מאחות אשה גופא ואם ידחוק דבזה לא התיר ב"ש בכל גוונא יקשה לו מברייתא דלקמן אבל התירצן תירץ לו האמת כיון דלא חל אשת אח ה"ל צרת ערו' שלא במקום מצו' שזה שייך בכל העריות: והנה הרשב"א תירץ על קושיתו דלא משמע לי' דמודה ב"ש בזה דה"ל למיתני הכי בהדיא ולא ליתני סתם ב"ש מתירין את הצרות, ומזה נלענ"ד דאף דקאמר רבא טעמא דב"ש דאאחע"א דמשמע דוקא היכי דאחד קודם לחבירו מכ"מ גם היכי דחלים בבת אחת ג"כ לית לי' לב"ש שיחולו ב' האיסורים רק א' מהם ולכן ממנ"פ ליכא איסור צרה אם אשת אח בלבד חל ליכא צרת ערו' ואם איסור ערו' בלבד חל ה"ל צרת ערו' שלא במקום מצו' ומוכח כן שהרי לפי המבואר לקמן (דף ל"ג) היכא שהאיסורים כבר היו קודם שהביא ב' שערות אזי נקרא איסור בת אחת ע"ש, וא"כ היאך קתני סתמא ב"ש מתירין את הצרות הא משכחת לפעמים דאסורים היכי דאיסור אשת אח ואיסור ערו' חלין כאחת כשהיו קודם שהביא ב' שערות וזה משכחת לא בלבד באחותו מאמו ואחות אמו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא הי' בעולמו כשהיו נשואות לאחיו קודם שהביא ב' שערות אלא אפילו בשאר עריות שמחמת קורבה כגון בתו ובת בתו ובת בנו וכלתו משכחת כן לרבה דס"ל בסנהדרין (דף ס"ח) דקטן מוליד דלפ"ז אפשר שאפילו בנו ובתו כבר הולידו קודם שנעשה גדול בר מלו' דבלא הביא סימני סריס ולא שתי שערות הוא קטן עד ל"ה שנה כדאמרינן נדה (דף מ"ז), ואף דלפי מש"כ הרשב"א בשם הר"א אב"ד אי לא משכחת איסור צרה באחות אשה א"כ לא שייך למידרש לצרור וממילא בכל ט"ו עריות ליכא איסור צרה, הרי רש"י ע"כ לא ס"ל כן כנראה מדבריו הנ"ל וכנראה מדברי הרשב"א שהביא תי' הר"א כחולק על פי' רש"י, ועוד דלרש"י דס"ל קידושין (דף י"ט) דקטן שייבם קידושין שלו הם דאורייתא ורק לענין אשת איש ממעטינן אפילו באחות אשה ובכל עריות שעל ידי קידושין משכחת איסור בת אחת בכה"ג שבשעה שהביא ב' שערות כבר היתה אחות אשתו או חמותו ותלו האיסורים עם אשת אח עליו כאחד כשהביא ב' שערות, וגם בלא"ה משכחת בעריות שע"י קידושין בקדש ע"י שליח ופגע שליח בשליח וכעין מה דאמרינן לקמן (דף ל"ד) וכיון דכן דמשכחת בכל העריות איסור בת אחת שבהן צרה אסורה היאך קפסק ותני סתמא ב"ש מתירין הצרות לאחים אע"כ דלתירוץ רבא ב"ש אפילו בת אחת לית לי' ואין בזה תימא שהרי לקמן (דף ל"ג) לחד תירוץ אמרינן גם לר"ש דלית לי' איסור בת אחת וכן בחולין (דף ק"א) יש תנא דסובר כן. וכעת נדפסו המשניות עם תוספ' ר"ע וראיתי להרב זלה"ה שפשיטא לי' דפגע שליח בשליח לב"ש צרות ערו' אסורות דאע"ג דסתמא קתני מכ"מ דחיק ומוקי אנפשי' ע"ש, ולא ידעתי איך שייך זה דמי דחיק לן לומר שב"ש אית לי' איסור בת אחת ועוד לפי מה שכתבתי שייך איסור בת אחת בכל העריות וא"כ ודאי יקשה הרבה היאך קתני ב"ש מתירין סתמא אע"כ כדכתבנו:
שם בתוספ' ד"ה מאי טעמא דב"ש. ועלי' לכדרבי: כן הקשו גם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א רק שהוסיפו דדלמא ולקחה דרשי ב"ש כרבנן וע"כ גם התוספ' כוונו לזה דאל"כ אכתי יקשה הא לב"ש יש דרשה לאסור צרה מולקחה כמו לרבי. ולכן לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו לפי מה שבארתי לעיל (ח:) דרבי ורבנן פליגי דלרבי הא דמגרשה בגט ומחזירה תרווייהו מלאשה נפקא ולרבנן אתיא ולקחה להא דמגרשה בגט ולאשה להך דרשה דמחזירה כמבואר לקמן (ל"ט.), ולפ"ז לרבנן אי לא מצרכינן לאשה להך דרשא דמחזירה ע"כ אתיא להא דמגרשה בגט ולקחה אתיא לצרת ערו', והשתא לבית שמאי דס"ל (סוף גטין) לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר לא משכחת מחזירה לעולם דהא אסור לגרש אלא משום דבר ערו' ואז אסור להחזירה וכקושית הירושלמי שהביאו התוספ' שם ובזה לא שייך תירוץ הירושלמי, וגם בדאי עבר וגירש בלא דבר ערו' ליכא לאוקמי' קרא דבדאי להתירה לא כתיב קרא כדאמרינן לקמן (ע"ח.) וא"כ ב"ש ע"כ מוקי קרא דלאשה להא דמגרשה בגט ואיתר לי' ולקחה לצרת ערו' והיינו דפריך בש"ס מ"ט דב"ש ומתורץ קושית התוספ', ולפי האמת צ"ל לב"ש לפי מה שכתבו התוספ' לעיל (ח':) דדלמא אתיא ולקחה שייבם הצרה ולא הערו' ותירצו דלמ"ד דערו' לא צריך קרא ניחא ע"ש, וא"כ י"ל דלב"ש לפי האמת ס"ל דערו' צריך קרא ומוקי ולקחה רק לאסור ערו' כקושית התוספ', ואולי י"ל שקושית התוספ' היא כאן לא שנימא דולקחה דרשי ב"ש כרבנן אלא שדרשי לאסור ערו' ודלמא ס"ל דערו' צריך קרא: ובזה א"ש מה דדייקו התוספ' בקושיתם ועלי' לכדרבי וזהו לכאורה שלא לצורך דגם אי עלי' לערו' אתיא מכ"מ מקשו שפיר אי דרשינן לצרור לכדר"ש, אכן לפ"ז א"ש דאי עלי' לערו' אתיא א"כ ע"כ ולקחה אתיא לאסור צרה ולכן הקשו דנימא לב"ש דעלי' לכדרבי אתיא ולקחה לאסור ערו' כן יש לפרש קושית התוספ', אכן להראשונים הנ"ל נראה שהי' דוחק להקשות כן לר"ש בן פזי דדלמא ס"ל ערו' ל"צ קרא ולכן הוסיפו דלמא ולקחה דרשי ב"ש כרבנן אבל על זה שייך שפיר מה שתירצנו דע"כ ליכא למימר לב"ש כן:
בא"ד. לדרוש לצרור לענין צרות: והשתא דכתיב החוצה ע"כ שב"ש סוברים כר"ש ולצרור לכדר"ש אתיא וכן כתוב בפי' בתוספת הרא"ש, אכן ק"ל דהנה לכאורה יש להבין מאי מקשו התוספ' דאימא דלב"ש אתיא לצרור לכדר"ש איך אפשר לומר כן דהרי לקמן (כ"ו.) אמרינן ד' אחים וכו' ב"ש אומרים יקיימו ע"ש, ואי ס"ל כר"ש איך אפשר לומר יקיימו או יוציאו הא אחות זקוקתו ערו' גמורה היא ולא תפסו בה קידושין כלל, אכן בזה י"ל לפי מה שכתבו התוספ' שם (כ"ח:) ד"ה שנעשו צרות דגם ר"ש לא אמר רק באח אחד אבל בשני יבמים מודה ע"ש והרי במתניתן ג"כ בב' יבמים איירי ולכן הקשו התוספ' שפיר, אכן לפ"ז קשיא לפי תירוצם מאי מקשה שם (דף כ"ח) אי הכי תלתא נמי דהא בתלתא לא הוי שייך למיתני פלוגתייהו דב"ש וב"ה לר"א דאיך אפשר לומר בתלתא ב"ש אומרים יקיים הא ערו' גמורה היא כיון דע"כ כר"ש ס"ל וצ"ע:
בד"ה כיון דכתיב חוצה. כמו המדברה: מחוצה גופא הוי מצי להביא ראי' דכתיב גבי לבן החוצה אל העין, ועיין במהרש"א ח"א שהביא הירושלמי שהקשה מישובו רשעים לשאולה, ומדברי המהרש"א נראה שמפרש הקושיא כיון דכאן כתב הלמד ל"ל ה' בסוף, ולכאורה אין זה קושיא דהא בכמה מקומות מצינו ה' נוספת לתפארת הקריאה והרי כל נתתה ונתתה שבספר במדבר ודברים כתוב ע"פ המסורה בהא נוספת ורבים כדומה, אכן ביאור קושית הירושלמי נ"ל ע"פ דברי הרשב"א כיון דעכ"פ כתיב ה' אף דלתפארת הקריאה היא מכ"מ ל' דלשאולה מיותרת, ובזה נסתר מה שכתב המהרש"א לפרש תירוץ הירושלמי אבל כבר פירש הרשב"א בשמעתין תירוץ הירושלמי דכתוב למד והא לחוזק הענין והמהרש"א לא הי' לו פי' הרשב"א:
בד"ה לרבות, ובפ"ק דיומא משמע: לא ידעתי למה כתבו כן בלשון משמע דהא מפורש אמרינן בגמרא שם דמצרכינן החוצה משום דבית אשה נשואה משמע וכמו שכתבו באמת הראשונים, ואולי י"ל כיון דהרשב"א הביא בשם הירושלמי עוד טעם אחר למה דמצרכינן לרבות ארוסה מדכתיב ובין אין לו ע"ש, וא"כ אין ראי' דלמא באמת גם ש"ס דילן סובר כן, רק דלפ"ז יקשה כי פריך ביומא שם דארוסה לא תתייבם דנמעט מביתו לימא לי' וליטעמיך אפילו ביתו ארוסה בכלל נמעט מובן אין לו אע"כ דה"ט דכתיב חוצה אבל כבר כתבו התוספ' בכמה דוכתי' דהמ"ל וליטעמיך ולא קאמר לכן לא כתבו התוספ' רק דמשמע כן מדלא קאמר וליטעמיך משמע דרק מדכתיב ביתו מצרכינן חוצה, אכן לענ"ד יש ראי' לטעם הירושלמי דאי רק משום דכתיב ביתו מצרכינן חוצה וקשה דבאמת לא לכתוב לשון בית רק אשת וממילא לא מצרכינן חוצה:
בד"ה דלא אתי איסור. וא"ת כיון: עיין במהרש"א שתמה על התוספ' שהקשו קושית הגמרא ותירצו תירוץ הגמרא ולא הבנתי תמיהתו דהרי לקמן לאו אליבי' דב"ש אלא אליבי' דר"ש קאמרי' כן וע"כ פליג ר"ש אב"ש דלר"ש מטעם אין איסור חע"א הצרה אסורה להתיבם וכמש"כ התוספ' שם ע"פ פי' לקמן (דף ל"ב) ולב"ש מותרת הצרה א"כ ע"כ לאו טעמם שוה ושפיר הקשו התוספ' לב"ש דתתיבם הערו' גופא דא"ל דמתלי תלי דא"כ גם הצרה לא תתיבם כמו לר"ש ותירצו אעפ"כ דגם לב"ש אמרי' סברא זו וע"כ צריך לחלק בין ב"ש לר"ש וכן משמע דעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש שכתבו ג"כ דברי התוספ' והביאו ראי' מש"ס דלקמן אלמא דלאו היינו הך דלקמן בפירוש:
בד"ה וב"ה פוסלים. ורש"י עצמו חזר: מה שי"ל בזה כתבתי לקמן (ל"ה.) ע"ש:
בד"ה דאמר. א"נ אתורה הי' מצטער: בסנהדרין לא הביאו התוספ' רק תירוץ זה גם הטור י"ד (סי' ק"פ) לא הביא בשם התוספ' רק תירוץ זה והתירוץ הראשון הביא בשם הרמב"ן והוא מדברי הרא"ש במ"ק (פ' ג') ומזה נראה שלא הי' להם תירוץ זה בשם הרבינו יצחק אבל בתוספ' הרא"ש כאן הביא תירוץ קמא ג"כ רק שהביאו בסתם ולא בשם ר"י. והנה הפוסקים הוכיחו מכח קושיא זו דאם עושה בשביל תורה מותר, אכן לענ"ד קשה על ב' התירוצים של התוספ' דמה בכך דאין בזה משום שורט לנפש מכ"מ היאך עשה ר"ע כן הא הוא בעצמו אמר בב"ק (דף צ') דאין אדם רשאי לחבול בעצמו וא"כ בלא איסור שריטה יש איסור משום חבלה בעצמו, ואף דלפי מש"כ התוספ' שם (דף צ"א ד"ה אלא תנאי) מסקינן דתרי תנאי אליבי' דר"ט דלחד תנא סובר ר"ע דמותר לחבול בעצמו, מכ"מ דוחק גדול לומר דתנא אליבי' דר"ע דאין אדם רשאי לחבול בעצמו יחלוק על המעשה דהכה ר"ע על בשרו עד שדמו שותת לארץ, ואולי י"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' ע"ז (דף י"א) דלכך עוקרין על המלכים ואין בזה משום בל תשחית כיון דלכבודו של מלך עושה כן ליכא השחתה ע"ש, ולכן כיון דטעם דאסור לחבול בעצמו הוא משום בל תשחית כנראה בב"ק (שם) כל שעושה מפני הכבוד לא שייך בל תשחית ולכן משום חבלה בעצמו ג"כ לא הי' איסור אצל ר"ע, אכן לולא דברי הראשונים הי' נלענ"ד לומר דמה שנאמר בר"ע שהי' מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ לא במתכוון חבל בעצמו אלא מתוך רב צערו על אבדת ר"א היה מכה עצמו כ"כ עד שמעצמו ושלא ברצונו דמו שתת לארץ וכשהרגיש בדבר באמת הפסוק מלהכות אבל לעולם י"ל דבמתכוון אסור לחבול בעצמו אפילו עושה מפני צער וכבוד התורה, ואין לומר דאם יש איסור לא שייך שנעשה לר"ע שלא במתכוון דאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם דזה לא שייך רק באכילת איסור כמש"כ התוספ' לקמן (דף צ"ט), וראי' לזה דכה"ג מצינו גם ברבא בשבת (דף פ"ח) דקמייץ בהו וקא מבען אצבעתי' דמא ע"ש, הרי שחבל בעצמו ג"כ שלא במתכוון אף דבמתכוון בכה"ג ודאי יש איסור ולכן י"ל גם בר"ע הי' החבלה שלא במתכוון, וכן משמע באבות דר' נתן (פ' כ"ה) דמייתי שם ג"כ המעשה דמיתת ר"א כמו בסנהדרין וכתוב שם לאחר שבת בא ר"ע ומצאו באריסרט' שבא מקסרי ללוד מיד קרע את בגדיו ותלש בשערו והי' דמו שותת ונופל לארץ והי' צועק ובוכה וכו' ע"ש, ולא כתוב שם הלשון שהי' מכה על בשרו וזה ראי' דגם בסנהדרין לא נאמר כן שהכה בכוונה בבשרו למען יהי' דמו שותת, ולכן מה שהביא הש"ך בי"ד (שם) בשם הראשונים להלכה להתיר לחבול בעצמו על אדם גדול אם עושה מפני צער וכבוד התורה לענ"ד צ"ע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0