דלג לתוכן

יבמות יג ע"ב - Steinsaltz

If any of the rival wives of the brother performed ḥalitza, Beit Shammai disqualify her from marrying into the priesthood, as in their opinion these rival wives were fit for levirate marriage, which means that the ḥalitza was fully valid. Consequently, they are disqualified from marrying a priest, like all other women who perform ḥalitza. And Beit Hillel deem them fit, as they maintain that no legal act of ḥalitza was performed here at all. If they entered into levirate marriage, Beit Shammai deem them fit for the priesthood, as in their opinion, this is a fully legal levirate marriage. And Beit Hillel disqualify them, because they engaged in licentious sexual relations as the rival wives of a forbidden relative.

§ The mishna comments: Although Beit Hillel prohibit the rival wives to the brothers and Beit Shammai permit them, and although these disqualify these women and those deem them fit, Beit Shammai did not refrain from marrying women from Beit Hillel, nor did Beit Hillel refrain from marrying women from Beit Shammai. Furthermore, with regard to all of the disputes concerning the halakhot of ritual purity and impurity, where these rule that an article is ritually pure and those rule it ritually impure, they did not refrain from handling ritually pure objects each with the other, as Beit Shammai and Beit Hillel frequently used each other’s vessels.

GEMARA: Rabbi Shimon ben Pazi said: What is the reason for the opinion of Beit Shammai? As it is written: “The wife of the dead man shall not be married outside of the family to one not of his kin” (Deuteronomy 25:5). The term “outside” indicates by inference that there is a woman who is considered inside, i.e., a close relative of the yavam, who is inside his family. And the Merciful One states: “Shall not be married” and also “to one not of his kin.” In other words, even when one of the wives is a forbidden relative, the rival wife who is outside the family of the yavam is obligated in levirate marriage.

And how do Beit Hillel respond to this argument of Beit Shammai? They require these passages for that which Rav Yehuda said that Rav said, as Rav Yehuda said that Rav said: From where is it derived that betrothal is not effective in the case of a yevama who did not perform ḥalitza, if the betrothal is performed by an unrelated man and not a yavam? This betrothal is not valid at all, as it is stated: The wife of the dead man shall not be married outside of the family to one not of his kin” (Deuteronomy 25:5). This verse indicates that there shall not be in her case the becoming married to one not of his kin.

And how do Beit Shammai respond to this claim? They ask: Is it written: To the outside [laḥutz], which might indicate betrothal to an unrelated man? It is actually written “outside [ḥutza],” which is an adjective describing this woman as one who is from the outside. And Beit Hillel, what is their response? They maintain that since it is written “outside,” it is considered as though it is written: To the outside.

As it is taught in a baraita: Rabbi Neḥemya says that with regard to any word that requires the letter lamed at its beginning, meaning: To, the verse at times placed a letter heh at its end, but the meaning is the same. And the school of Rabbi Yishmael taught: For example, the term: To “Elim” (Exodus 16:1) can be rendered as “Elima” (Exodus 15:27) instead of le’Elim; “Maḥanaim” (I Kings 2:8) becomes “Maḥanaima” (II Samuel 17:24); “Mitzraim” (e.g., Genesis 13:1) into “Mitzraima” (Genesis 12:10); Divlatayim is “Divlataima” (Numbers 33:46); to Yerushalaim is “Yerushalaima” (Ezekiel 8:3); and “midbara” (Joshua 18:12) means: To the wilderness [midbar]. All these words that contain the letter heh at the end mean the same as if there were a lamed at the beginning.

The Gemara asks: And Beit Shammai, from where do they derive that halakha that Rav Yehuda said that Rav said? The Gemara answers: They derive it from the phrase: “To one not of his kin” (Deuteronomy 25:5). This phrase indicates that marriage is invalid with an unrelated man. However, they learn another matter from the term “outside.”

The Gemara asks: But if so, let Beit Hillel, too, derive this halakha from: “To one not of his kin.” The Gemara answers: Yes, it is indeed so. They, too, infer it from this source. Then why do I need the term “outside”? This word was necessary to include a betrothed woman. With regard to a woman who was betrothed but not yet married to the deceased brother, although she is still technically outside his house, she is nevertheless obligated in levirate marriage.

And the other one, Beit Shammai, infers this halakhic ruling from a single superfluous letter, as instead of “outside” being written as ḥutza it is written as haḥutza. And as for the other one, Beit Hillel, they do not derive a halakha from the linguistic difference between ḥutza and haḥutza, as they maintain that this is not a significant enough difference.

§ Rava said: The rationale of Beit Shammai for their opinion that rival wives are permitted in levirate marriage is not due to a specific verse. Rather, Beit Shammai apply the well-known halakhic principle that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists. Since the first wife was already a prohibited relation to her brother-in-law during his brother’s lifetime, the second prohibition of a wife’s sister does not apply to her. Accordingly, her presence is entirely disregarded, as though there is no forbidden relative here to exempt the rival wife.

The Gemara raises a difficulty: This works out well where the deceased brother had first married one sister and afterward the surviving brother had married another sister, as in this case it is possible to say that the prohibition of a wife’s sister does not come and apply in addition to the prohibition of a brother’s wife. However, if the surviving brother had married one sister and afterward the deceased brother had married another sister, in this case the prohibition of a wife’s sister precedes that of a brother’s wife. How can it be said in this situation that this prohibition of a forbidden relative does not take effect where another prohibition already exists, if actually it came first?

The Gemara answers: Since the prohibition of a brother’s wife does not come and apply in addition to the prohibition of a wife’s sister, the status of a brother’s wife does not pertain to her and she is not obligated in levirate marriage with him at all. This means that the other wife is a rival wife of a forbidden relative where no mitzva applies, and she is therefore permitted.

§ The mishna taught: If any of the rival wives of the brother performed ḥalitza, Beit Shammai disqualify her from marrying into the priesthood, as they hold that the ḥalitza was fully valid. The Gemara asks: If the rival wives are obligated in the mitzva of levirate marriage and they performed ḥalitza, it is obvious that the status of a woman who had undergone ḥalitza applies to them.

The Gemara answers: This statement comes to exclude the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who said: Come and let us institute for rival wives of women with whom relations are forbidden that they should perform ḥalitza and not enter into levirate marriage. If this ordinance were accepted, these rival wives would be disqualified by rabbinic law, even according to the opinion of Beit Hillel. The mishna therefore teaches us that Beit Hillel deem the rival wives fully fit to marry into the priesthood, as no ḥalitza was instituted for rival wives and any ḥalitza performed with them is entirely meaningless.

§ The mishna further taught: If they entered into levirate marriage, Beit Shammai deem them fit for the priesthood and Beit Hillel disqualify them. The Gemara asks: Why do I need this as well, as this halakha follows logically from the previous statement concerning ḥalitza? The Gemara answers that since the mishna taught: Performed ḥalitza, it also taught the case of: Entered into levirate marriage, despite the fact that this was not necessary, as even without this ruling the matter would have been understood.

§ Apropos the mishna’s comments concerning the details of the relationship between Beit Shammai and Beit Hillel, the Gemara discusses the issue of disputes in general. We learned in a mishna there, in tractate Megilla (2a): The Megilla, the Scroll of Esther, is read on the eleventh of Adar, on the twelfth, on the thirteenth, on the fourteenth, or on the fifteenth, in cities surrounded by a wall, no earlier and no later than this. The obligation to read the Megilla on the fourteenth or fifteenth of Adar is stated in the Megilla itself, while the additional days were instituted by the Sages to allow residents of villages, who would come to the cities on Mondays and Thursdays and supply water and rations to the residents of the cities, to hear the reading of the Megilla at that opportunity.

Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: I should read here the verse: “You shall not cut yourselves [titgodedu]” (Deuteronomy 14:1), which is interpreted as meaning: Do not become numerous factions [agudot]. In other words, the Jewish people should be united, rather than divided into disparate groups that act in different ways. Before analyzing this issue, the Gemara asks: This verse: “You shall not cut yourselves,” is required for the matter itself, as the Merciful One is saying: Do not cut yourselves over the dead. How is the halakha concerning factions derived from this apparently straightforward verse?

The Gemara answers: If so, that the verse comes to teach only about the practices of mourning, let the verse state only: You shall not cut. What is the meaning of: “You shall not cut yourselves”? Learn from this that it comes for this purpose as well, to teach the prohibition against splitting into factions. The Gemara asks: But in that case, one can say that the entire verse comes for this purpose and does not refer to cutting for the dead at all. The Gemara answers: If so, let the verse state: Lo tagodu, rather than lo titgodedu, both of which mean: You shall not cut. What is the meaning of: “Lo titgodedu”? Conclude two conclusions from it: Both the simple prohibition against making cuts for the dead and the matter of dividing into factions.

After this incidental discussion, the Gemara returns to the basic question raised by Reish Lakish: Why doesn’t the reading of the Scroll of Esther in different places at different times violate the prohibition against breaking into factions? Rabbi Yoḥanan said to him: Have you not taught until now: In a place where the people were accustomed to perform labor on Passover eve until midday, one may do so on that day; in a place where the people were accustomed not to perform labor, one may not do so? This shows that different places can have different customs without violating the prohibition against dividing into factions.

Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: I speak to you of a prohibition, as residents of villages are prohibited from reading the Megilla with a blessing on the fifteenth of Adar, as Rav Shemen bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The verse “to confirm these days of Purim in their appointed times” (Esther 9:31) teaches that the Sages instituted many times for their reading, and it is prohibited to deviate from these dates. And you speak to me about a custom that does not involve a prohibition. How can a prohibition be established in a manner that involves the formation of factions among the people?

Rabbi Yoḥanan replied: And in that case there, on Passover eve, is there no prohibition involved? But didn’t we learn in a mishna: On the night before the fourteenth of Nisan, Beit Shammai prohibit the performance of work and Beit Hillel permit it. Evidently, there is indeed a prohibition involved, and yet some perform work while others do not, which splits the people into factions.

Reish Lakish said to him: In that case there, the different factions are not noticeable, as one who sees another idle says: It is because he has no labor to perform. Therefore, refraining from work does not have the appearance of breaking off into factions. Rabbi Yoḥanan raises a difficulty: But Beit Shammai permit rival wives to the brothers, and Beit Hillel prohibit this practice. This is an example of a clear prohibition, and yet two different traditions were followed.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - ב

ג. ואם חלצו הצרות של העריות מן האחים

בית שמאי, הסוברים שצרות ערוה מתייבמות וחולצות - פוסלין את צרות הערוה שחולצות מן הכהונה, לפי שחליצתן חליצה. והחלוצה אסורה לכהן, מדרבנן.

ובית הלל מכשירין אותן לכהונה, לפי שהן פטורות מן החליצה, ואין חליצתן נחשבת חליצה לפסלן לכהונה.

ד. ואם נתייבמו צרות הערוה לאחים -

בית שמאי מכשירין אותן, אם נתאלמנו, להנשא לכהנים.

ובית הלל פוסלין אותן להנשא לכהונה [מיד!], לפי שהן ערוה על יבמיהן, ואם באו עליהן לא קנו אותן, אלא פסלו אותן לכהונה, כדין כל חייבי כריתות, שפוסלים בת ישראל להנשא כהונה אם באו עליה.

ה. אע"פ שאלו, בית הלל, אוסרים את צרות הערוה להתייבם, ואילו אלו, בית שמאי, מתירין אותן להתייבם.

ואע"פ שאלו, בית הלל, פוסלין את צרות הערוה לכהונה את בא עליהן היבם, ואילו אלו, בית שמאי, מכשירין אותן לכהונה.

בכל זאת, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל.

ולא נמנעו בית הלל לישא נשים מבית שמאי.

זאת, על אף שבני צרות הערוה שהתייבמו לבית שמאי, הם ממזרים לבית הלל.

לפי שהיו מודיעים זה לזה מי הם אותם ממזרים, לשיטתם.

וכמו כן בכל אותן ההטהרות והטמאות, שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין - לא נמנעו בית שמאי ובית הלל מלהיות עושין טהרות, אלו על גבי אלו.

דהיינו, שהיו משאילים כליהם זה לזה, והיו מודיעים זה לזה, באם היה הכלי טמא לשיטת זה שמשאילים לו את הכלי.

גמרא:

אמר רבי שמעון בן פזי: מאי טעמא דבית שמאי שאינם אוסרים את הצרות, ואינם דורשים "לצרור"?

דכתיב: [דברים כה] "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר".

ומדייקים בית שמאי את לשון הכתוב:

מזה שנקט הכתוב בלשון "לא תהיה אשת המת חוצה", משמע שמדבר הכתוב באשה שהיא "חוצה", דהיינו, שהיא נכרית לו, ולכן אינה ערוה לו, ועליה אמר הכתוב שלא תהיה לאיש זר, אלא תתייבם לו.

ויש ללמוד מכלל זה שקרא לה הכתוב "חוצה", בלשון "חיצונית" [נכרית], דאיכא, שנופלת עמה ליבום עוד יבמה, אשת המת, שהיא "פנימית", הקרובה ליבם, והיא ערוה לו!

ואמר רחמנא, שאותה אשה "חיצונית", שהיא צרת ערוה של ה"פנימית" - "לא תהיה" לאדם זר, אלא תתייבם ליבם!

ובית הלל - מיבעי להו, צריכים הם פסוק זה, לכדרב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה אמר רב: מנין שאין קידושין תופסין לאדם זר ביבמה?

לפי שנאמר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר".

לא תהיה בה הויה לזר!

ומלמד הכתוב, שאף על פי שאיסור יבמה לשוק אינו אלא איסור לאו, וקידושין תופסים בחייבי לאוין, כאן אין הקידושין תופסים, מגזירת הכתוב "לא תהיה".

ובית שמאי סוברים: מי כתיב "לא תהיה לחוץ?"

"חוצה" כתיב! ומשמעותו שיש כאן אשה חיצונית ואשה פנימית, ואמר הכתוב שלא תהיה החיצונית לאיש זר, אלא תתייבם ליבם.

ובית הלל סוברים: כיון דכתיב "חוצה", כמאן דכתיב "לחוץ" דמי.

דתניא, רבי נחמיה אומר: כל תיבה שצריכה את האות למ"ד בתחלתה - הטיל לה הכתוב את האות ה"א בסופה.

ותנא דבי רבי ישמעאל: כגון: אלים [שמות טו] - אלימה. מחנים [שמואל ב יז] - מחנימה. מצרים [בראשית יב] - מצרימה.

וכן: דבלתימה [במדבר לג]. ירושלימה [יחזקאל ח]. מדברה [דברי הימים א ה].

והוינן בה: ובית שמאי, הא דאמר רב יהודה אמר רב, שאין קידושין תופסים ביבמה לשוק - מנא להו?

מ"לאיש זר" נפקא. מלמד הכתוב שכל אדם "זר" הוא אצלה, ואינו יכול להיות בעלה, אלא רק יבמה יכול לקחתה לאשה.

והוינן בה: ובית הלל נמי, תיפוק להו, שילמדו את הדין שאין קידושין תופסים ביבמה לשוק מ"לאיש זר"!?

ומשנינן: אין הכי נמי שגם בית הלל דורשים זאת מ"לאיש זר".

אלא שלפי זה תיקשי, "חוצה" לבית הלל - למה לי?

ומשנינן: לרבות את היבמה הארוסה ליבום, על אף שעדיין לא נישאה לאחיו המת, והיתה עוד בגדר "חיצונה" אצלו, לפי שעדיין לא נשאה לו.

ואידך, בית שמאי, למדו זאת, מיתור האות ה"א: "חוצה - החוצה".

ואידך, בית הלל, דרשת "חוצה - החוצה", לא משמע להו לדרוש ליבמה ארוסה! רבא אמר: טעמייהו דבית שמאי הוא משום שהם סוברים שאין חל איסור אשת אח על איסור ערות בתו או על איסור ערות אחות אשתו, ונמצא שהערוה כלל לא עומדת במקום יבום. וממילא, אין צרתה צרת ערוה במקום יבום.

ומניחים בית שמאי [מסברא!], שבתו הנשאת לאחיו, כיון שלא חל עליה כלפי אביה איסור אשת אח, היות ולשיטתם "אין איסור חל על איסור", אין היא בכלל פרשת יבום.

כי לדעת בית שמאי נאמרה מצות יבום רק במקום שיש איסור ערוה של אשת אח, שלצורך יבום התירה אותו התורה.

אך במקום שאין משמעות להיתר זה, כגון שנשאת בתו לאחיו, ולא חל כלל איסור אשת אח על בתו - לא אמרה תורה פרשת יבום, על אף שהיא אשת אחיו לכל דבר, ולכן אין צרתה נחשבת לצרת ערוה במקום מצות יבום.

ושלא במקום מצות יבום - אין לנו מקור שערוה אוסרת צרתה.

כך הוא ביאור שיטת בית שמאי לפי רבא, למסקנה.

אך בתחילה, הניחה הגמרא, שרבא מסביר את טעמם של בית שמאי אחרת:

עתה הניחה הגמרא, שרבא בא להסביר את הטעם שלהם באחות אשה, שאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח, ולכן, לשיטתם, אין כלל אפשרות של "צרת ערוה".

ולדעתם, אי אפשר לפרש את הפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור" לאיסור צרת ערוה, היות והם סוברים ד"אין איסור חל על איסור", ולא חל איסור אחות אשה על איסור אשת אח. [1]

ואם כן, אין צרתה נחשבת לצרת ערוה של אחות אשה.

ומדובר, בכגון שתחילה נשא אחיו המת את אחת האחיות, ואז היא נאסרה על האח החי באיסור "אשת אח".

ולאחר מכן נשא האח החי את האחות שלה. ואז, אין אשת אחיו נאסרת עליו משום "אחות אשתו", הואיל והיא כבר אסורה עליו קודם לכן, באיסור אשת אח, ואין איסור חל על איסור.

וכיון שאחות אשתו אינה נאסרת עליו משום ערות אחות אשה, אלא ממשיכה להיות אסורה עליו רק מצד איסור אשת אח, הרי כשימות אחיו, ותיפול היא וצרתה לפניו ליבום, אין צרתה אסורה משום צרת ערוה של אחות אשתו, לפי שאחות אשתו אינה אסורה עליו באיסור ערוה של אחות אשתו, היות וכאמור, סוברים בית שמאי שאין איסור אחות אשתו חל על איסור אשת אח.

ושמא תאמר: תפטור צרתה משום צרת ערוה של אשת אח, שלא הותר כאן ליבום.

תשובתך: כיון שאין ערות אשת אח הסיבה הגורמת למניעת היבום, אלא רק איסור אחות אשה [העומד מוכן לחול עליה במידה ונתיר את איסור אשת אח ליבום], הרי אין ערות אשת אח פוטרת צרתה.

ובית הלל סוברים, שאין צורך בהחלת האיסור בפועל על הערוה כדי שתחשב צרתה לצרת ערוה, אלא די בכך שאשת המת היא אחות אשתו כדי לאסור את הצרה שלה מדין צרת ערוה.

אך מקשינן: תינח, ההסבר הזה של רבא בשיטת בית שמאי הוא טוב, רק היכא, אם אירע, דנשא האח המת תחילה את האחות, ונאסרה על האח החי באיסור אשת אח, ואחר כך נשא האח החי את אחותה השניה.

שאז שפיר אמרינן: לא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח, לפי שאיסור אשת אח קודם.

אלא, אבל, אם אירע שנשא האח החי תחילה את אחת משתי האחיות, שאז נאסרת עליו אחותה מדין אחות אשתו. ורק אחר כך נשא האח המת את האחות השניה -

הרי באופן שכזה, איסור אחות אשה קדים, ויכול לחול עליה.

ואם כן, כשנא אחר כך אחיו את אחותה, ומת, ונופלת לפניו ערות אחות אשתו וצרתה ליבום, מדוע שלא תחשב צרתה לצרת ערוה!?

ומשנינן: אם קדם איסור אחות אשה לאיסור אשת אח, הרי כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה, לפי שאין איסור חל על איסור - הויא לה הצרה "צרת ערוה שלא במקום מצוה", ושריא.

והיינו, לפי בית שמאי, לא נאמרה הפרשה של מצות יבום אלא באשת אח האסורה עליו באיסור אשת אח.

אבל אשת אח שלא חל עליה איסור אשת אח, היות וחל עליה קודם איסור אחות אשה - אין היא כלל בפרשת יבום.

וממילא, אין צרתה נחשבת כצרת ערוה במקום מצוה, אלא הרי היא ככל צרת ערוה שלא במקום מצוה, שהכל מודים בה שהיא מותרת.

ובית הלל חולקים בנקודה זו, וסוברים: כיון שהיא במציאות אשת אח, לא אכפת לנו מזה שלא חל עליה איסור של אשת אח.

והיות ויש עליה איסור ערוה, שפיר נחשבת צרתה "צרת ערוה במקום מצוה".

שנינו במשנה: חלצו צרות ערוה - בית שמאי פוסלים אותן לכהונה, ובית הלל מכשירים.

ופרכינן: היות ולבית שמאי צריכות צרות ערוה חליצה, ולבית הלל הן אינן צריכות חליצה, מדוע הוצרכה המשנה לשנות את המחלוקת הזאת ביניהם?

והרי פשיטא, שלבית שמאי הן פסולות לכהונה, כדין כל חלוצה שפסולה לכהן, ולבית הלל הן כשרות לכהונה לפי שאין בהן דין חליצה כלל!

ומשנינן: באה המשנה להשמיענו מחלוקת זאת כדי לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי לקמן.

דאמר: בואו ונתקן להם לצרות של עריות שיהו חולצות ולא מתייבמות, כדי שלא יבואו לידי תקלה, אם ישאו את הבנים הנולדים מהן, היות שלבית שמאי הם כשרים, ולבית הלל הם ממזרים.

ולפיו, כיון שחולצים להן מכח התקנה הן נפסלות לכהונה.

קא משמע לן דבית הלל מכשירים, היות ולדעתם אין כל צורך בתקנת החליצה.

שנינו במשנה: נתייבמו צרות הערוה - בית שמאי מכשירין אותן לכהונה, ובית הלל פוסלין. [2]

והוינן בה: הא תו - למה לי?

למה לי לחזור ולשנות את מחלוקתם בצרת ערוה בין בחליצה ובין ביבום, והרי מחלוקת אחת היא, אם צרת ערוה מתייבמת או פטורה.

ומשנינן: איידי דתנא "חלצו" צרות הערוה, תנא נמי "נתייבמו".

ומבארת עתה הגמרא כיצד היו נוהגים חלק מהאנשים כבית שמאי וחלק כבית הלל, והרי יש על כך איסור של "לא תתגודדו", שלא להחלק לאגודות אגודות בהנהגת המוות והאיסורים!

תנן התם במסכת מגילה [ב א]:

מגילה נקראת באחד עשר לחודש אדר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר - לא פחות מיום אחד עשר, ולא יותר מיום חמשה עשר.

אמר ליה, שאל ריש לקיש לרבי יוחנן, כיצד נוהגים לקרוא את המגילה בזמנים חלוקים, והרי איקרי כאן את הלאו [דברים יד] "לא תתגודדו", שמשמעותו היא:

לא תעשו אגודות אגודות, לנהוג חלק מהציבור כך וחלק מהציבור אחרת, כאילו יש לכם שתי תורות שונות.

וכגון קריאת המגילה בזמנים חלוקים, שהללו קוראים את המגילה ביום אחד, והללו ביום אחר!

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: האי "לא תתגודדו" - מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת!

ולשון "לא תתגודדו" משמעותו היא איסור עשיית חתכים וחבורות בגוף, כסימן צער ואבלות על מת, ואין משמעות הכתוב לאסור לנהוג אגודות אגודות.

אמר ליה ריש לקיש: אם כן, שבא הכתוב לאסור התגודדות על מת בלבד, לימא קרא לא "תגודדו על המת", שמשמעותו היא לשון גדידה וחבורה.

מאי, מדוע נקט הכתוב בלשון "תתגודדו"?

שמע מינה, להכי הוא דאתא, לאיסור הנהגה של אגודות אגודות.

ועתה דנה הגמרא בדברי ריש לקיש:

ואימא: כוליה "לא תתגודדו" רק להכי הוא דאתא, לאיסור אגודות אגודות, ומנין אנו יודעים איסור גדידה על מת?!

ומשנינן: אם כן, לימא קרא "לא תגודו!", שמשמעותו אגודה.

מאי "לא תתגודדו"?

שמע מינה, תרתי, גם איסור גדידה על מת, וגם איסור אגודות.

ולא ענה רבי יוחנן על שאלתו של ריש לקיש מדוע אין איסור של "לא תתגודדו" בענין קריאת מגילה במקומות חלוקים. [וטעמו של דבר עיין בריטב"א].

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: מדוע שואל אתה על אגודות אגודות בזמנים של מקרא מגילה, ואינך שואל על אגודות אגודות בזמנים החלוקים בערב הפסח לעשיית מלאכה?

וכי עד כאן לא שנית את המשנה במסכת פסחים [נ א]:

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין.

מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין!

ומכאן היית צריך לשאול אותי כיצד עושים אגודות אגודות.

אמר ליה ריש לקיש: אמינא לך אנא, אני שאלתי אותך על ענין של איסורא, שאסרו חכמים לשנות את זמני הקריאה שקבעו, וחייבים בכל מקום לקרוא דוקא לפי הזמן שקבעו לו חכמים, ובכך נראה הדבר כאגודות אגודות, שכל מקום מחוייב בשינוי הזה, ואסור לו לנהוג כמקום אחר.

דאמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [אסתר ט] "לקיים את ימי הפורים בזמניהם" - מלמד הכתוב שזמנים הרבה תיקנו להם חכמים לקריאת המגילה, ואסור לשנותם.

ואילו את אמרת לי, שיש לי לשאול על מנהגא, שנהגו באי עשיית מלאכה ערב פסח לפני חצות, כיצד זה נוהגים אגודות אגודות!?

והרי השאלה על דבר שאסרו חכמים לנהוג בו בשוה, וחייבו לקרוא בזמנים חלוקים, היא עדיפה על השאלה כיצד נהגו במנהג חלוק!?

ותמהה הגמרא על דברי ריש לקיש:

וכי התם, בערב פסח, לאו איסורא הויא לעשות בו מלאכה גם לפני חצות? והרי אין זה מנהג גרידא?

והתנן: הלילה, של אור לארבעה עשר בניסן, שהוא ליל בדיקת חמץ - בית שמאי אוסרין אותו במלאכה, ובית הלל מתירין!

ונוהגים בו אגודות אגודות, חלק כבית שמאי, וחלק כבית הלל.

והנוהגים שלא לעשות בו מלאכה כבית שמאי, עושים זאת לא כמנהג, אלא כאיסור!

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: התם, באיסור מלאכה, אין בכך חשש של אגודות אגודות, כי הרואה אותו בטל ממלאכה, אומר: מלאכה הוא דלית ליה.

וכל האיסור של לא תתגודדו, הוא שלא תראה תורתנו כשתי תורות, וכאן אין היא נראית כשתי תורות, ולכן שאלתיך מקריאת מגילה, שהכל רואים את המנהג החלוק.

וכאמור, לא ענה לו רבי יוחנן על שאלתו ממגילה.

ועתה דנה הגמרא בענין יבמה שהיא צרת ערוה, כיצד נהגו בית שמאי ובית הלל, כל צד לפי דבריו, והרי יש בכך איסור של אגודות אגודות:

והא שנינו במשנתנו שבית שמאי מתירין הצרות לאחים,

ובית הלל אוסרים!

ונהגו בית שמאי כדבריהם, ובית הלל כדבריהם. ותיקשי, מדוע אין כאן איסור של אגודות אגודות!?


הערות

[1] בביאור שיטת בית שמאי, שהיות ואין איסור אשת אח חל על אחות אשה, אין איסור צרת ערוה, כתב רש"י: הלכך לא רמיא קמיה לייבום, והוה כמאן דליתא. והדברים צריכים ביאור, שהרי אשתו של אחיו היא, אלא שלא חל עליה איסור אשת אח, כיון שקדם לה איסור אחות אשה, ולמה שלא תיפול כלל לפניו לייבום עד שאי אפשר לאסור את צרתה כצרת ערוה הנופלת יחד עמה לייבום? ועיין בחידושי רבי נחום, אות רל"ט, שביאר את הענין לפי דברי הברכת שמואל, שהנפילה ליבום של ערוה אוסרת את האשת אח שבה בתור ערוה. ולדבריו, זהו יסוד הדין שערוה פוטרת את צרתה, שנפילתה ליבום באיסור ערוה, אוסרת את האשת אח שבה כאשת אח שיש לה בנים, שאין בה היתר יבום. ומכח איסור האשת אח של הערוה, נאסרת גם האשת אח של צרתה! כי הרי בצרת ערוה אין איסור אחר מאשר אשת אח, וזה נאסר במקביל לאיסור אשת אח של הערוה. ולכן, סוברים בית שמאי, שאם קדם איסור אחות אשה לאשת אח, הרי לא אסורה הערוה באיסור אשת אח. ונמצא, שבנפילתה ליבום היא לא אסרה את האשת אח שלה כאשת אח שיש לה בנים, שהרי איסור האשת אח עדיין לא חל עליה! ולכן, אין היא יכולה לאסור במקביל את האשת אח של צרתה, שהרי היא עצמה אינה נאסרת עתה בתורת אשת אח שיש לה בנים, כיון שאין איסור אשת אח חל עליה.

[2] רש"י כתב שפסול זונה לכהונה אינו אוסר אותה אלא להנשא לכהן אך אינו פוסלה לאכול בתרומה. וכתבו התוס' שרש"י עצמו חזר בו, וסובר גם הוא כי אשה שנבעלה לחייבי כריתות ויש לה פסול זונה לכהונה, אינה אוכלת בתרומה.

חלצו הצרות מן האחים — בית שמאי פוסלין מן הכהונה, כיון שלדעתם הצרות ראויות לייבום, ועל כן חליצתן היתה חליצה גמורה, וככל שאר החלוצות הרי הן פסולות לכהונה כגרושות. ובית הלל מכשירין, שלדעתם לא היתה כאן חליצה בעלת משמעות וכאילו לא נחלצו כלל. אם נתייבמו הצרות — בית שמאי מכשירין אותן לכהונה, שלדעתם הרי זה ייבום כדינו. ובית הלל פוסלין, משום ביאת איסור של צרת ערוה.

ומעירים: אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין — לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, אף על פי שלשיטת בית הלל, בני צרות ערוה שנתייבמו, ממזרים הם. ועוד: כל הטהרות והטמאות שנחלקו ביחס להם בית שמאי ובית הלל בהלכה, שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין — לא נמנעו מלהיות עושין טהרות אלו על גבי (על ידי, בעזרת) אלו, שהיו שואלים כלים אלו מאלו.

א גמרא אמר ר' שמעון בן פזי: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי — דכתיב [שנאמר]: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" (דברים כה, ה), וכיון שנאמר "חוצה", יש להבינה במשמעות: החיצונה, ולדייק: מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] גם אחת מנשי האח המת שהיא פנימית, כלומר, קרובת משפחה של היבם, שהיא מתוך משפחתו ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא תהיה... לאיש זר". כלומר, שזו שהיא "חוצה" ליבם, שאינה מתוך משפחתו, חייבת בייבום.

ואילו בית הלל — מיבעי להו [צריך להם] כתוב זה לכ מו שאמר רב יהודה אמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שלא חלצה, שאם קידש אותה אחר (שאינו היבם שלה), אין הקידושין תופסים כלל — שנאמר: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", לומר: לא תהיה בה הויה לזר, שההויה, הקידושין, לא יחולו כלל כאשר מקדשה איש זר.

ובית שמאי טוענים כנגד זה: מי כתיב [האם נאמר] "לחוץ", שמשמעו לאיש זר? "חוצה" כתיב [נאמר], והוא שם תואר שפירושו כמו חיצונה. ובית הלל סבורים: כיון דכתיב [שנאמר] "חוצה" הרי זה כמאן דכתיב [כמו שנאמר] "לחוץ" דמי [הוא נחשב].

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר כלל: כל תיבה (מלה) שצריכה להבנת משמעותה שתהיה האות למ"ד בתחלתה, לפעמים הטיל לה הכתוב במקום זה את האות ה"א בסופה, ומשמעותן שווה לגמרי. ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כגון המלה "אלים" (שמות טז, א) שנקט הכתוב מאוחר יותר בלשון "אילמה" (שם טו, כז), וכן "מחנים" (מלכים א' ב, ח) — "מחנימה" (שמואל ב' יז, כד), "מצרים" — "מצרימה" (בראשית יב, י), "דבלתיים" — "דבלתימה" (במדבר לג, מו), "ירושלים" — "ירושלימה" (יחזקאל ח, ג), "מדבר" — "מדברה" (יהושע יח, יב), שכל אלה מילים שה"א בסופן פירושן כאילו היתה למ"ד בתחילתן.

ושואלים: ובית שמאי, הלכה זו של רב יהודה אמר רב שאין קידושי זר תופסים ביבמה לפני שחלצה, מנא להו [מניין להם]? ומשיבים: מ"לאיש זר" נפקא [יוצא] הדבר, שמשמעות הדברים לשיטה זו, שאין הוויה של נישואין חלה לגבי איש זר, ומן המלה "החוצה" למדים הם דבר אחר.

ושואלים: אם כן, ובית הלל נמי תיפוק להו [גם כן תצא להם] הלכה זו מ"לאיש זר"? ומשיבים: אין הכי נמי [כן הוא גם כן] ואף הם למדים מכאן. אלא אם כן המלה "חוצה" למה לי, ולמה נאמרה — לרבות את הארוסה. שאף הארוסה שעדיין לא נישאה לאח שמת והיא עדיין מחוץ לביתו — גם היא חייבת בייבום.

ואידך [והאחר, בית שמאי] — למדים הם הלכה זו מייתור האות, ממה שנאמר במקום "חוצה" — "החוצה". ואידך [והאחר, בית הלל] — ההבדל בין "חוצה" ל"החוצה" לא משמע להו [אינו משמיע, מלמד, להם], אינם סבורים שאפשר ללמוד מצורה לשונית זו.

רבא אמר: טעמייהו [טעמם] של בית שמאי אינו מן הכתוב, אלא על סמך הנחה הלכתית ידועה: שאין איסור חל על איסור, שכיון שאשה זו נאסרה על היבם עוד בחיי אחיו מדין אשת אח, לא יחול עליה עוד איסור אחות אשה או כל איסור ערוה אחר, ומתוך שאין כאן איסור ערוה, אין לפטור את צרתה.

ומקשים: תינח היכא [נניח שדבר זה נכון במקום] שנשא קודם האח המת אחות אחת, ואחר כך נשא האח החי את אחותה, שאז אפשר לומר כי לא אתי [בא] איסור אחות אשה וחייל [וחל] על איסור אשת אח. אלא כאשר נשא האח החי אחות אחת ואחר כך נשא זה שמת אחות אחרת, הלא איסור אחות אשה קדים [קדם, הקדים]! ואם כן יש בה רק איסור זה, ולא איסור אשת אח, ותפטור איפוא את צרתה?

ומשיבים: כיון שכך, שלא אתי [בא] איסור אשת אח וחייל [וחל] על איסור אחות אשה, יש לומר שלא חל עליה כלל דין אשת אחיו, ואינה נחשבת כלל כיבמתו, והויא לה [והרי היא] הצרה, לפי זה, צרת ערוה שלא במקום מצוה, וצרה כזו שריא [מותרת] לגמרי.

ב שנינו במשנה: חלצו — בית שמאי פוסלים אותן מלהנשא לכהן. ושואלים: פשיטא [פשוט] שהוא כך, שאם יש בצרות מצות ייבום, אם חלצו להן — דינן כשאר חלוצות!

ומשיבים, כי זה בא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוחנן בן נורי, שאמר: בואו ונתקן להם לצרות של עריות שיהו חולצות ולא מתייבמות. שאם היו מתקנים תקנה קבועה כזו, היו צרות אלה נפסלות (מגזירת חכמים) אף לבית הלל כשאר חלוצות, ועל כן קא משמע לן [השמיעה לנו המשנה] שבית הלל מכשירים לגמרי, שלא תיקנו לשיטתם חליצה בצרות ערוה, ולכן אין להחשיב כלל חליצה כזו.

ג שנינו במשנה: אם נתייבמו — בית שמאי מכשירין ובית הלל פוסלין. ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי, שהרי אף דבר זה נובע ממה שאמרנו קודם לכן לגבי חליצה! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה במשנה] מחלוקת בהלכה ביחס לחלצו, תנא נמי [שנה גם כן] ביחס לנתייבמו אף שאינו נחוץ ואפשר היה להבינו מן הענין.

ד מתוך שנגענו כאן במחלוקת בית שמאי ובית הלל, ואף הוספנו דברים כיצד היו נוהגים זה בזה, דנים בשאלת המחלוקת בכללה. תנן התם [שנינו שם במשנה] במסכת מגילה: מגילה נקראת באחד עשר, או בשנים עשר, או בשלשה עשר, או בארבעה עשר, או בחמשה עשר באדר בערים המוקפות חומה, לא פחות ולא יותר. בארבעה עשר ובחמישה עשר — הוא כפי שנאמר במפורש במגילת אסתר, ואת הימים הנוספים לקריאת המגילה תיקנו חכמים עבור אנשי הכפרים שאינם בקיאים בקריאת המגילה ובאים לעיר כדי לשומעה, וכיון שממילא באים הם לעיר בימי שני וחמישי כדי לעסוק בהספקת מים ומזון לבני הכרכים, לכך תיקנו שאם יצא אחד מן התאריכים הללו ביום שני או חמישי, שייצאו בקריאתה בו ביום, כדי שלא להטריחם לבוא לעיר פעם נוספת לצורך קריאת המגילה.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: מדוע לא איקרי [אקרא] כאן, כלומר, לא אדון בענין זה את הכתוב "לא תתגדדו" (דברים יד, א) שפירשוהו: לא תעשו אגודות אגודות, אלא על כל ישראל להיות כיחידה אחת, ולא להיעשות חבורות חבורות הנוהגות בדרכים שונות. לפני בירור השאלה העיקרית, שואלים: הרי האי [הכתוב הזה] "לא תתגדדו" מיבעי ליה לגופיה [נצרך הוא לו לגופו של מקרא], דאמר רחמנא [שאמרה התורה] כפשט הדברים במקרא: לא תעשו חבורה כאות אבילות על מת, שהוא איסור גדידה!

ומשיבים: אם כן שלזה בלבד היתה הכוונה, לימא קרא [שיאמר הכתוב] בלשון "לא תגדדו", מאי [מהו] לשון "לא תתגדדו" — שמע מינה להכי [למד מכאן שלכך] הוא דאתא [שבא], ללמוד מכאן גם איסור עשיית אגודות אגודות. ושואלים: אם כך אנו מפרשים, ואימא כוליה להכי [ואמור שפסוק זה כולו לכך] הוא דאתא [שבא] ולא לאסור בעשיית חבורה! ומשיבים: אם כן, לימא קרא [שיאמר הכתוב] "לא תגודו", מאי [מהו] לשון "לא תתגדדו" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], הן לעניינו כפשוטו, איסור עשיית חבורה על מת, והן לענין אגודות אגודות.

פירשנו בדרך אגב את הכתוב, אך עדיין עומדים אנו בשאלתו של ריש לקיש: מדוע אין אומרים שקריאת המגילה במקומות ובזמנים שונים יש בכך משום עשיית אגודות אגודות?! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: וכי עד כאן לא שנית כי במקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות היום — עושין, מקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין. משמע שיש מקום למנהגים שונים, ואין אומרים שיש בשינוי מנהג משום "לא תתגודדו".

אמר ליה [לו]: אמינא לך אנא איסורא [אומר אני לך דבר שיש בו איסור], שאסור לבני הכפרים לקרוא ביום חמישה עשר ולברך, וזאת לפי מה שאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן, נאמר: "לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם" (אסתר ט, לא), לומר: זמנים הרבה תיקנו להם חכמים, וקבעו זאת כחובה, שאסור לסטות ממנה, שעל בני ארבעה עשר לקרוא ביומם ואינם יכולים לקרוא בחמישה עשר, ולהיפך — ואת אמרת לי מנהגא [ואתה אומר, מוכיח לי ממנהג] שאין בו איסור ממש, ובכן, איפוא, כיצד קובעים בדבר שיש בו משום איסור אגודות אגודות?!

אמר לך ר' יוחנן: והתם לאו איסורא הויא [והאם שם בענין איסור עשיית מלאכה בערבי פסחים אין איסור]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בלילה, כלומר, ליל ארבעה עשר בניסן, בית שמאי אוסרין לעשות בו מלאכה, ובית הלל מתירין. משמע שלשיטת בית שמאי זהו איסור גמור ובכל זאת יש העושים מלאכה ויש שאינם עושים, והרי יש בכך משום "לא תתגודדו"!

אמר ליה [לו] ריש לקיש: שם אין ניכר שעושים אגודות שונות, כי התם [שם], הרואה שאדם איננו עושה מלאכה אומר: שזה שאינו עושה מלאכה בשעה זו, הרי זה משום שבדיוק מלאכה הוא דלית ליה [שאין לו], ולכן ביטול המלאכה אינו נראה כעשיית אגודות אגודות. הקשה לו ר' יוחנן: והא [והרי] בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים, שיש כאן ענין של איסור גמור, ובכל זאת רואים שנהגו בשני מנהגים שונים, מנהג בית שמאי ומנהג בית הלל ומדוע לא חששו ל"לא תתגודדו"?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If any of the rival wives of the brother performed ḥalitza, Beit Shammai disqualify her from marrying into the priesthood, as in their opinion these rival wives were fit for levirate marriage, which means that the ḥalitza was fully valid. Consequently, they are disqualified from marrying a priest, like all other women who perform ḥalitza. And Beit Hillel deem them fit, as they maintain that no legal act of ḥalitza was performed here at all. If they entered into levirate marriage, Beit Shammai deem them fit for the priesthood, as in their opinion, this is a fully legal levirate marriage. And Beit Hillel disqualify them, because they engaged in licentious sexual relations as the rival wives of a forbidden relative.

§ The mishna comments: Although Beit Hillel prohibit the rival wives to the brothers and Beit Shammai permit them, and although these disqualify these women and those deem them fit, Beit Shammai did not refrain from marrying women from Beit Hillel, nor did Beit Hillel refrain from marrying women from Beit Shammai. Furthermore, with regard to all of the disputes concerning the halakhot of ritual purity and impurity, where these rule that an article is ritually pure and those rule it ritually impure, they did not refrain from handling ritually pure objects each with the other, as Beit Shammai and Beit Hillel frequently used each other’s vessels.

GEMARA: Rabbi Shimon ben Pazi said: What is the reason for the opinion of Beit Shammai? As it is written: “The wife of the dead man shall not be married outside of the family to one not of his kin” (Deuteronomy 25:5). The term “outside” indicates by inference that there is a woman who is considered inside, i.e., a close relative of the yavam, who is inside his family. And the Merciful One states: “Shall not be married” and also “to one not of his kin.” In other words, even when one of the wives is a forbidden relative, the rival wife who is outside the family of the yavam is obligated in levirate marriage.

And how do Beit Hillel respond to this argument of Beit Shammai? They require these passages for that which Rav Yehuda said that Rav said, as Rav Yehuda said that Rav said: From where is it derived that betrothal is not effective in the case of a yevama who did not perform ḥalitza, if the betrothal is performed by an unrelated man and not a yavam? This betrothal is not valid at all, as it is stated: The wife of the dead man shall not be married outside of the family to one not of his kin” (Deuteronomy 25:5). This verse indicates that there shall not be in her case the becoming married to one not of his kin.

And how do Beit Shammai respond to this claim? They ask: Is it written: To the outside [laḥutz], which might indicate betrothal to an unrelated man? It is actually written “outside [ḥutza],” which is an adjective describing this woman as one who is from the outside. And Beit Hillel, what is their response? They maintain that since it is written “outside,” it is considered as though it is written: To the outside.

As it is taught in a baraita: Rabbi Neḥemya says that with regard to any word that requires the letter lamed at its beginning, meaning: To, the verse at times placed a letter heh at its end, but the meaning is the same. And the school of Rabbi Yishmael taught: For example, the term: To “Elim” (Exodus 16:1) can be rendered as “Elima” (Exodus 15:27) instead of le’Elim; “Maḥanaim” (I Kings 2:8) becomes “Maḥanaima” (II Samuel 17:24); “Mitzraim” (e.g., Genesis 13:1) into “Mitzraima” (Genesis 12:10); Divlatayim is “Divlataima” (Numbers 33:46); to Yerushalaim is “Yerushalaima” (Ezekiel 8:3); and “midbara” (Joshua 18:12) means: To the wilderness [midbar]. All these words that contain the letter heh at the end mean the same as if there were a lamed at the beginning.

The Gemara asks: And Beit Shammai, from where do they derive that halakha that Rav Yehuda said that Rav said? The Gemara answers: They derive it from the phrase: “To one not of his kin” (Deuteronomy 25:5). This phrase indicates that marriage is invalid with an unrelated man. However, they learn another matter from the term “outside.”

The Gemara asks: But if so, let Beit Hillel, too, derive this halakha from: “To one not of his kin.” The Gemara answers: Yes, it is indeed so. They, too, infer it from this source. Then why do I need the term “outside”? This word was necessary to include a betrothed woman. With regard to a woman who was betrothed but not yet married to the deceased brother, although she is still technically outside his house, she is nevertheless obligated in levirate marriage.

And the other one, Beit Shammai, infers this halakhic ruling from a single superfluous letter, as instead of “outside” being written as ḥutza it is written as haḥutza. And as for the other one, Beit Hillel, they do not derive a halakha from the linguistic difference between ḥutza and haḥutza, as they maintain that this is not a significant enough difference.

§ Rava said: The rationale of Beit Shammai for their opinion that rival wives are permitted in levirate marriage is not due to a specific verse. Rather, Beit Shammai apply the well-known halakhic principle that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists. Since the first wife was already a prohibited relation to her brother-in-law during his brother’s lifetime, the second prohibition of a wife’s sister does not apply to her. Accordingly, her presence is entirely disregarded, as though there is no forbidden relative here to exempt the rival wife.

The Gemara raises a difficulty: This works out well where the deceased brother had first married one sister and afterward the surviving brother had married another sister, as in this case it is possible to say that the prohibition of a wife’s sister does not come and apply in addition to the prohibition of a brother’s wife. However, if the surviving brother had married one sister and afterward the deceased brother had married another sister, in this case the prohibition of a wife’s sister precedes that of a brother’s wife. How can it be said in this situation that this prohibition of a forbidden relative does not take effect where another prohibition already exists, if actually it came first?

The Gemara answers: Since the prohibition of a brother’s wife does not come and apply in addition to the prohibition of a wife’s sister, the status of a brother’s wife does not pertain to her and she is not obligated in levirate marriage with him at all. This means that the other wife is a rival wife of a forbidden relative where no mitzva applies, and she is therefore permitted.

§ The mishna taught: If any of the rival wives of the brother performed ḥalitza, Beit Shammai disqualify her from marrying into the priesthood, as they hold that the ḥalitza was fully valid. The Gemara asks: If the rival wives are obligated in the mitzva of levirate marriage and they performed ḥalitza, it is obvious that the status of a woman who had undergone ḥalitza applies to them.

The Gemara answers: This statement comes to exclude the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who said: Come and let us institute for rival wives of women with whom relations are forbidden that they should perform ḥalitza and not enter into levirate marriage. If this ordinance were accepted, these rival wives would be disqualified by rabbinic law, even according to the opinion of Beit Hillel. The mishna therefore teaches us that Beit Hillel deem the rival wives fully fit to marry into the priesthood, as no ḥalitza was instituted for rival wives and any ḥalitza performed with them is entirely meaningless.

§ The mishna further taught: If they entered into levirate marriage, Beit Shammai deem them fit for the priesthood and Beit Hillel disqualify them. The Gemara asks: Why do I need this as well, as this halakha follows logically from the previous statement concerning ḥalitza? The Gemara answers that since the mishna taught: Performed ḥalitza, it also taught the case of: Entered into levirate marriage, despite the fact that this was not necessary, as even without this ruling the matter would have been understood.

§ Apropos the mishna’s comments concerning the details of the relationship between Beit Shammai and Beit Hillel, the Gemara discusses the issue of disputes in general. We learned in a mishna there, in tractate Megilla (2a): The Megilla, the Scroll of Esther, is read on the eleventh of Adar, on the twelfth, on the thirteenth, on the fourteenth, or on the fifteenth, in cities surrounded by a wall, no earlier and no later than this. The obligation to read the Megilla on the fourteenth or fifteenth of Adar is stated in the Megilla itself, while the additional days were instituted by the Sages to allow residents of villages, who would come to the cities on Mondays and Thursdays and supply water and rations to the residents of the cities, to hear the reading of the Megilla at that opportunity.

Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: I should read here the verse: “You shall not cut yourselves [titgodedu]” (Deuteronomy 14:1), which is interpreted as meaning: Do not become numerous factions [agudot]. In other words, the Jewish people should be united, rather than divided into disparate groups that act in different ways. Before analyzing this issue, the Gemara asks: This verse: “You shall not cut yourselves,” is required for the matter itself, as the Merciful One is saying: Do not cut yourselves over the dead. How is the halakha concerning factions derived from this apparently straightforward verse?

The Gemara answers: If so, that the verse comes to teach only about the practices of mourning, let the verse state only: You shall not cut. What is the meaning of: “You shall not cut yourselves”? Learn from this that it comes for this purpose as well, to teach the prohibition against splitting into factions. The Gemara asks: But in that case, one can say that the entire verse comes for this purpose and does not refer to cutting for the dead at all. The Gemara answers: If so, let the verse state: Lo tagodu, rather than lo titgodedu, both of which mean: You shall not cut. What is the meaning of: “Lo titgodedu”? Conclude two conclusions from it: Both the simple prohibition against making cuts for the dead and the matter of dividing into factions.

After this incidental discussion, the Gemara returns to the basic question raised by Reish Lakish: Why doesn’t the reading of the Scroll of Esther in different places at different times violate the prohibition against breaking into factions? Rabbi Yoḥanan said to him: Have you not taught until now: In a place where the people were accustomed to perform labor on Passover eve until midday, one may do so on that day; in a place where the people were accustomed not to perform labor, one may not do so? This shows that different places can have different customs without violating the prohibition against dividing into factions.

Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: I speak to you of a prohibition, as residents of villages are prohibited from reading the Megilla with a blessing on the fifteenth of Adar, as Rav Shemen bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The verse “to confirm these days of Purim in their appointed times” (Esther 9:31) teaches that the Sages instituted many times for their reading, and it is prohibited to deviate from these dates. And you speak to me about a custom that does not involve a prohibition. How can a prohibition be established in a manner that involves the formation of factions among the people?

Rabbi Yoḥanan replied: And in that case there, on Passover eve, is there no prohibition involved? But didn’t we learn in a mishna: On the night before the fourteenth of Nisan, Beit Shammai prohibit the performance of work and Beit Hillel permit it. Evidently, there is indeed a prohibition involved, and yet some perform work while others do not, which splits the people into factions.

Reish Lakish said to him: In that case there, the different factions are not noticeable, as one who sees another idle says: It is because he has no labor to perform. Therefore, refraining from work does not have the appearance of breaking off into factions. Rabbi Yoḥanan raises a difficulty: But Beit Shammai permit rival wives to the brothers, and Beit Hillel prohibit this practice. This is an example of a clear prohibition, and yet two different traditions were followed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר רב יהודה בריה דר' שמעון בן פזי מאי טעמייהו דב"ש. בדין הוא דמצינן למימר טעמייהו דב"ש דמפיק לצרור לכדר' שמעון ועלי' לכדר' ויבם ויבמה ולקח ולקחה כדרבנן אלא משום דניחא הוה לן לאוקמינהו לקראי בצרות מלאוקמינהו בהנך מילי אי ליכא טעמא אחרינא דמפיק הני דרשי מאונייהו.

ורבא אמר טעמייהו דב"ש משום דאין איסור חל על איסור. ואקשינן תינח היכא דנשא מת וכו'. ופרש"י ז"ל דהאי מקשה סבר דרבא אאחות אשה וכיוצא בה לחודייהו קאי שקורבתן על ידי קדושין אבל בקרובי עצמו לא שרי ב"ש ולהכי לא פרכינן בתו מאי איכא למימר. ואם תאמר א"כ מאי קושיא דלמא לא פטרי ב"ש באחות אשה אלא בשנשא מת ואח"כ נשא חי לא ניחא לי' לאוקמי למקשה בהכי משום דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ולא ליתני מתירין את הצרות סתם. ואין פי' זה מחוור.
והראב"ד ז"ל פירש טעמייהו דב"ש משום דאין איסור חל על איסור ועל ברחך לא יכלת למדרש לצרור לצרת אחות אשה דלא מיבמה וכיון דבטל צרור כולהו צרות דחמש עשרה נשים שריין דהא כולהו מאחות אשה ילפינן ומשום הכי אקשינן תינח דנשא מת ואח"כ נשא חי אלא נשא חי תחלה אחות אשה קדים ובה מקיימינן לצרור וממילא אתיין כולהו קרובי עצמו.
ואי תקשי אי הכי ערוה גופא תתייבם יבומי הא אמרינן לקמן בפרק ד' אחין (יבמות דף ל"ב) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חלה איסורא ואחות אשה לאו צרה לערוה היא וטעמא דב"ה לאו משום דאיסור חל על איסור אלא משום דלצרור גלי בה אי נמי אע"ג דאין איסור חל על איסור כי פקע איסור אשת אח אתי אחות אשה וחייל בין בערוה בין בצרה.

אמר ר' שמעון בן פזי מאי טעמייהו דב"ש אמר קרא לא תהיה אשת המת החוצה. והוא הדין דהוה מצי למימר משום דדלמא בית שמאי מפקי לצרור לכדר' שמעון (לעיל יבמות ח, ב) דאמר בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך לקוחין באחת מהן, ועליה לג"ז כדרבנן (לעיל יבמות ט, א) ויבם ויבמה ולקח ולקחה לכדרבנן (לעיל יבמות ח, ב) אלא דניחא ליה למיתני טעמייהו בקראי, משום דאי ליכא טעמא אחרינא דמפיק הני קראי מצרות, ודאי טפי הוה ניחא ליה לאוקומינהו בצרות מלאוקמינהו בהנך מילי.

וב"ה האי מיבעי ליה לכדרב יהודה אמר רב. ולשמואל דאמר קדושין תופסין ביבמה וקיימא לן כותיה לא קשיא דהא מוקמינן ליה במסקנא דמיבעי ליה לרבות את הארוסה.

כל תיבה שצריכה למד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה כגון אילימה מצרימה. והקשו בירושלמי (פ"א ה"ו) והא כתיב (תהלים ט, יח) ישובו רשעים לאולה, כלומר שאינה צריכה למ"ד בתחלתה, ואף על פי כן הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. ומשני לדיוטי התחתונה שבשאול, כלומר לחוזק הענין הטיל לה למ"ד וה"א.

אלא חוצה למה לי לרבות את הארוסה. קשיא לי לרבות ארוסה חוצה למה לי, דהא כתיב לה תהיה אשת המת, ואשה בין מן הנשואין בין מן הארוסין משמע, דאלו ארוסת אביו וארוסת אחיו מי שריין מדלא כתיב אלא ערות אשת אביך וערות אשת אחיך. וניחא לי דשאני הכא דכתיב ובן אין לו, דמשמע דוקא בראויה להיות לו ממנה בן, דהיינו מן הנשואין להכי אצטריך לרבות את הארוסה. וכי הא איכא בירושלמי (פ"א ה"ו) דגרסינן התם ר' סימון בשם ר' יוסי בן נהריי טעמון דב"ש לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, החיצונה לא תהיה לאיש זר ואתיא דב"ש כאילין כותאי שהן מיבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דרשין חוצה החיצונה, מה מקיימין דב"ש ובן אין לו א"ר יעקב דרומייה קומי ר' יוסא ובן אין לו מן הנשואה החיצונה לא תהי' לאיש זר. אלמא משמע להו מבן אין לו דבנשואה הכתוב מדבר, ומיהו בפ"ק דיומא (יג, ב) משמע דמשום דכתיב בית אחיו, כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא, דתנן התם (ב, א) אף אשה אחרת מהקינין לו דברי ר"י כו', אמרו לו א"כ אין לדבר סוף. ואמרינן עלה בגמרא ומי סגי ליה בתקנתא הא לאו אשתו היא דמקדש לה וכמה דלא כניס לה לאו ביתו היא דכניס לה כו' מתקיף לה רב עוירא ואי תימא רב שרביה אלא מעתה לא תתיבם, החוצה לרבות את הארוסה, אלמא הא דאצטריך החוצה לרבות את הארוסה, מדכתיב בית אחיו. (עי' רש"י שם ד"ה ארוסה).

רבא אמר טעמייהו דב"ש דאין אסור חל על אסור תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי. ואי קשיא לך אמאי לא איקשי ליה תינח אחות אשתו, אלא בתו ובת בתו ובת בנה דעריות דקורבה נינהו ולא מחמת קידושין מאי איכא למימר. כבר פרש"י (בד"ה אין איסור) דהאי מקשה עליה למאי דתריץ רבא דלא התירו ב"ש אלא בצרות ערוה דמחמת קדושין. וא"ת אם כן מאי קשיא ליה נשא חי ואחר כך נשא מת מאי איכא למימר, לימא דלא קא שרי בית שמאי היכא דנשא מת ואחר כך נשא חי, יש לומר דלא משמע ליה למקשה הכי, משום דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ולא ליתני סתם בית שמאי מתירין את הצרות, אבל הר"א אב"ד ז"ל (וכ"ה במאירי בשם גדולי קדמונינו, וברמב"ן) פירש דהכי קאמר טעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור והלכך על כרחין אי אפשר למדרש לצרורו לצרת אחות אשה דלא מיבמא, וכיון דבטיל לצרור כלהו צרות חמש עשרה נשים שריין, דהא כלהו מאחות אשה ילפן. ואקשינן תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי אלא היכא דנשא חי ואחר כך נשא מת מאי איכא למימר, דהא בכי הא איכא לקיומי לצרור משום דאחות אשה קדים וממילא אתיין כלהו קרובי עצמו, ופריק דאפילו הכי לא הויא צרת ערוה במקום מצוה כיון דלא נפלה ערוה קמיה, ואף על גב דנפלה קמי שאר אחין, מכל מקום לגבי דהאי מיהא הויא ליה כצרת ערוה שלא במקום מצוה דערוה ושריא. ובהא פליגי עליה ב"ה, דכיון דהיא גופה שריא לגבי שאר אחין צרת ערוה במקום מצוה דערוה היא ואסירא. ואי קשיא לך למאי דקאמר רבא דטעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור, אם כן ערוה גופה תשתרי, הא אמרינן לקמן בפ"ד אחין (יבמות לב, א) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלה תלי וקאי איפקע אשת אח אתי וחייל, אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חל איסור אחות אשה לאו צרת ערוה הוא.

ואימא כוליה להכי הוא דאתא. פרש"י ז"ל מדקאמר תתגודדו ולא כתיב לא תגודדו אימא כולה ללא תעשו אגודות אגודות הוא דאתא. ואינו מחוור דניעקריה לגמרי ממת דכתיב גביה ונימא דלא תעשו אגודות בלבד הוא דאתא. וראיתי בתשובה לרבינו שרירא או לרבינו האי גאון ז"ל דדברי ר' יוחנן הן, והכי קאמר מה בין לא תתגודדו ובין לא תגודדו למדרש ביה נמי לא תעשו אגודות אגודות, נימא כוליה להכי הוא דאתא למיסר גדידה על המת. וחזר רשב"ל מן תגודדו ואמר לו, היה לו לומר תגודו כעין גודו אילנא (דניאל ד, יא) והוא יגוד עקב, שאין בו בלישניה להדרש, וכיון שלא אמר תגודו אלא אמר תתגודדו שנה תי"ו ושנה דלי"ת לדרוש בא לא תעשו גדודים גדודים, ושמעית מינה תרתי (עי' ריטב"א).

מאי טעמא דב"ש א"ק וכו' יש מקש' למה לי' מה"ט לומר לצרור לכדר' שמעון ועליה לכדר' ולקחה ויבמה לכדר' יוסף ב"ח שמגרש' בגט ומחזירה. ולאו קושי' היא דרב אושעי' לאו מידי קשי' ליה אלא דניח' ליה לפרושי טעמא דב"ש מהאי טעמא טפי מדנימא דלית להו חדא מהנהו דרשי דלעיל:

וב"ה מיבעי ליה לכדר' יהודה אמר רב ק"ל הניחא לרב אלא לשמואל דאמר קדושי' תופסים ביבמה האי קרא מאי דרשי' ביה ב"ה י"ל דיכלין למפרק הכי אלא דניחא לן לאסוקה אליבא דרב וכמסקנא הא אוקימנ' לרבות הארוסה ותו לא קשה אפי' לשמואל:

החוצה מכלל דאיכ' פנימי פ' דקרא משמע לן תהא אשת המת החוצה שאינה קרובתך לאיש זר אלא הפנימי' שהיא קרובתיך מכלל דערוה אסיר' ליבם וצרתה מותרת:

כל תיב' שצריכ' למ"ד בתחילת' הטיל לה ה"א בסופ' הקשה בירושלמי והכתיב ישובו רשעים לשאולה ותירצו לדיוטא התתתונה שבשאול כלומר כאילו אמר לשאול לשאול ב' פעמים להורידם למטה למטה ויש שהקשו דכיון דכתיב הכא החוצה דאיכא ה"א בתחילתה היכי שייכי בה ה"ה בסופה במקום למ"ד ותימא שכן כתיב להחלונות כלו' מצינו בתחילתה למ"ד וה"א וה"ה לה"א בתחלתה וה"א בסוף:

לרבות את הארוסה יש מקשים למה לי קרא לרבות את הארוסה תיפוק לי' דאשת המת בין מן האירסין בין מן הנשואים משמע וקושי' זו מפורשת בפ"ק דיומא דאמרי התם ומתקינן לו אשה אחרת שמא תמות אשתו דברי ר' יהודה משום דכתיב וכפר בעדו וכו' ביתו זו אשתו ואמרי התם דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ופרכי' דארוסה לא תתייבם פי' דהא כתיב את בית אחיו ופרקי' החוצה לרבות הארוסה ואידך החוצה לא דריש פי' ואע"ג דב"ה וק"ל בכמה דוכתי דדרשי ה"א ל"ק שלא כל המקומות שוין זמנין דאתי ה"א לדרשא וזמנין שהוא מתיקון הלשון ודרכו כי הא דהכא ומסרו הכתוב לחכמים:

רבה אמר טעמא דב"ש לפי שאין איסור חל על איסור וקס"ד דהכי קאמר שאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח וליכא הכא צרת ערוה אלא צרת אשת אח בלחוד דלא חשיבא ערוה ולהכי פרכי' ניחא נשא מת ואח"כ נשא חי דקדים איסור אשת אח אלא נשא חי ואח"כ נשא מת איסור אחות אשה קדים. וק"ל דבלאו ה"נ תיקשה ניחא צרת אחות אשה וכיוצא בה דהוו קורבי דע"י קדושי' אבל צרת בתו וכיוצא בה שכן קורבי על עצמו מאי איכא למימר דהא אינהו קדמי לעולם לאיסור אשת אח י"ל דאה"נ דמצי למפרך הכי אלא דניחא לן למפרך מאחות אשה גופא דדילמא משני לה דאידך דב"ש מתירין את הצרות היינו צרות עריות שע"י קדושי' ובמסקנא לא תריץ רבא דאפי' קדם איסור עריות לאיסור אשת אח שרו ב"ש ובההיא מתרצי' כלהו פרכי וכדפרש"י ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פי' דכל היכא דתיקום לן דצרות אחות אשה שריא ממילא משתרו צרות דכלהו מאחות אשה ילפי' ולהכי פרכי' דניחא דשריא אחות אשה היכא דמת בתחלה אבל היכא דנשא חי מתחלתה הרי צרתה אסורה וילפי' מינה שאר צרות לאיסורא דמוקמי קרא דלצרור ועליה בהכי ונכון הוא:

ואכתי ק"ל נשא מת ואח"כ נשא חי היכי ניחא דאי אמרת דלא אתי איסור אחות אשה וחייל על איסור אשת אח ולהוי מיפטרא צרתה א"כ ערוה גופא תתייבם וי"ל דהא אמרינן לקמן בפ"ד אחים אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי איפקע איסורא דאשת אח כלומר דשריא לה להתייבם אתי איסור אחות אשה וחייל אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חל איסור אחות אשה לאו צרת ערוה היא ולפום האי טעמה לית להו לב"ש דרשא דעליה עליה למיסר צרת ערוה ולא דרשא דלצרור ומוקים להו לכדכ"ש ולכדר' כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל על אחות אשה הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה כלומר דחשיבי לה כאילו אין כאן אשת אח כלל לגבי הא מילתא וכן אתה דן לגבי בתו וכל קורבי עצמו וכדפי' לעיל ולב"ה כל היכא דקדי' איסור אחות אשה חייל איסור אשת אח עליה באיסור מוסיף דמגו דאיתסרה לגבי שאר אחים איתסר עליה ועוד דכיון דלגבי שאר אחים הויא אשת אח ושריא להו כצרת ערוה במקום מצוה חשיבא ואפי' לגבי דהאי וכל היכא דנשא מת וא"כ נשא חי דקדים איסור אשת אח לגבי ייבום שריא ר"ח ז"ל (רחמנא הילכך) לגבי יבום כמאן דליתיה וחייל איסור אחות אשה למיסריה לדידה ולמסרה לצרתה כנ"ל וי"א דלב"ה אע"ג דאין איסור חל על איסור בעלמא הכא אתא קרא דלצרור וקרא דעליה עליה לומר דחייל למיסר צרת ערוה במקום מצוה ולא מחוור לי דהא אפשר לפרושי הני קראי כדר' שמעון וכדר' וא"כ אמאי מוקמינן להו בחידוש שיהא איסור למסר צרה:

תהא מגילה נקראת וכו' א"ל ר"ל לרבי יוחנן קרי כאן לא תגודדו לא תעשה אגודות אגודו' פי' והוה להו לאנשי כנסת הגדולה לקבוע זמן אחד לכל ישראל יש ספרים שגורסים א"ל האי לא תתגודדו מיבעי ליה וכו' כלומר א"ל ר' יוחנן ולאו למימרא דר' יוחנן לא דריש לא תעשו אגודות אגודות שהרי זו הלכה רווחת היא אלא ברורי מילתא בעי ולחדודי לר"ל תלמידו ונוסחי דוקני לא גרסי א"ל והתלמוד הוא דמברר ליה להאי דרשא היכי נפקא לן הכין והכין אורחיה דמילתא:

א"כ לימא קרא לא תתגודדו פי' לפי' דאע"ג דכתיב ויתגודדו כמשפטם והוא לשון חבורה הכא שהגדידה על מת מסתייה דלכתוב לא' תגודדו כלומר לא תגודדו בשרכם על מת כדכתב ולא תשימו קרחה:

מאי לא תתגודדו שמא להכי נמי הוא כלומר למשמע מינה תרוייהו ופרכי' ודילמא כולה להכי הוא פי' שלא תעשו אגודות אגודות ומנא לן שלא לעשות חבורה על מת ומהדרינן אם כן לימא קרא לא תגדו כלומר אי לאגודות אגודות בלחוד אתא לימא קרא לא תגודו מלשון יגדו על נפש צדיק מאי לא תתגודדו ולא כתיב תגודדו אתיא כפל התיו לדרשא דאגודות אגודות ומדלא כתיב תגודו וכתיב תתגודו כפל הדלית לדרשה דחבורה זו שיטת רש"י זכרונו לבכרכה. ויש מרבותי מקשים על זה היכי מצי למימר דכולהו לאגודת בלחוד אתא דהא גבי מת כתיב והיכי עקרינן ליה מיניה ולפי' פי' דה"ק אימ' דכוליה לחבורה הוא דאתא כדאמינא לך מעיקרא ופריק א"כ לימא קרא לא תגדו כלומר לשון חתיכה וחבורה מדכתיב גודו אילנא ולפי' זה קשיא דנהי דעבדינן צריכותא דליכא למדרשיה כוליה לענין חבורה אכתי איכא למיקשה דדילמא כוליה לאגודות אגודות כיון דכוליה צריך וכיון דעקר מעניינ' דקרא עקר לגמרי ואי אתיא לפרושי דכי אמרינן א"כ לכתוב רחמנ' לא תגדדו ה"ק א"כ דלאגודות אתא לכתוב קרא לא תגודדו מלשון גדודים לא אתי שפיר א"כ למאי דפרכינן דמיבעי ליה לחבורה מהדרי ואמרי דא"כ לכתוב קרא לא תתגודדו וי"ל דאנן פשיטא לן דאתא כוליה לאגודות מכיון דכתיב תתגודדו ולא כתיב תאגדו ורגלים לדבר שהכתוב בענין מת ולא אצטריכי לומר דדילמה כוליה לגדידה וחבורה ומעיקרא אתינן למפשטיה מדלא קאמר תגודדו וכי לא ניחא לן בהאי תירוצא אתי למי' דילמא לא תגדו מלשון גודו אילנא וכן כתוב בשם רב האיי גאון ז"ל ואין פי' זה מחוור לפי הגמר' ועוד דהיכי לא ניחא לן במאי דאמרינן דלכתוב לא תגודדו לשון גדידה ושריטה וניחא לן במאי דאמרי דלימא קרא לא תגדו לשון גדו אילנא והנכון בעיני כפרש"י ז"ל ודקשיא להו היכי עקרי ליה ממת דכתיב גביה לא קשיא דהא שקלא וטריא דתלמוד' הוא לברורי מילת' כל היכ' דאפשר טפי ועוד דדילמא ה"ק קרא בנים אתם לה' אלהיכם וכיון שאתם בני אב א' ואל א' ראוי הוא לכם שלא תעשה אגודות אגודו' וכאלו יש כאן שתי תורות ושני אלהו' וראוי הוא ג"כ שלא תשימו קרחה בין עיניכם למת כיון שאתם עם קדוש לה' אלהיכם:

א"ל ר' יוחנן לריש לקיש עד כאן לא שנית מקום שנהגו וכו' נראים דברים דר' יוחנן לפום דעתיה דר"ל מהדר ליה לדידך דסבי' לך דכי הא דמגיל' הוי' אגודו' אגודות היכי לא תיקשי לך הא דבמקו' שנהגו והיכי לא תיקשי לך ההיא דב"ש וב"ה דצרות וריש לקיש אהדר ליה טעמ' דהנהו לא קשו ליה אבל ר' יוחנן סבר דאי קשי' הא הנהו דמקשינן ובודאי דכי היכי דהנהו לא קשו האי נמי לא קשי' ומי' לא פי' לנו ר' יוחנן אמאי לא קשי' הא דמגילה וההי' דב"ש וב"ה דצרו' כיון דסבר ר' יוחנן שעשו כדבריהם וליכ' למימר דרבי יוחנן לא דריש כלל לא תעשו אגודות אגודות חד' דהלכה רווחת הוא בכל התלמוד ושפיר מוכחינן לעיל מן המקר' ועוד היכי תהוי כוליה סוגיית דלקמן דלא כר' אבל הנכון דר' יוחנן מתרץ לה כדתרצי אביי ורב' וכי פירשו לה אליבא דר' יוחנן פי' לה:

אמינא לך איסורא ואמרת לי את מנהגא פרש"י ז"ל דההיא מנהג הוא שנהגו וקיימו חכמים דבריהם מפני המחלוקת וא"ת מאי טעמ' שקיימו חכמים דבריה' הא איכא איסורא ומפני המחלוקת שביניהם לא היה להם לעשות מחלוקת בין ישראל אגודות אגודות ותורה כשתי תורות ומוטב שיאמרו שיעשו בכל או שלא יעשו בשום אחד וי"ל דהכי אמרינן שאין לומ' אגודות אגודות ותורה כשתי תורות אלא במה שהיה תחלתו מנהג שנהגו העם ותקנו חכמים דבריהם שלא לנהוג היתר לפניהם מפני המחלוקת שהרי אלו לא רצו כל העיר לחזור ממנהגם לא היו חכמים מקפידים עליהם כ"כ והא דאמרינן דגבי מגילה איסורא הוא פרש"י ז"ל משום דבני י"ד לא מצו למקרי בט"ו וכן בני ט"ו לא מצו קרי בי"ד ולא נקט רבינו ז"ל בהא דין כפרים ויפה כיון דהנהו ודאי לאו איסורא נינהו דקולא הוא שהקלו עליהם מפני שמספיקים מים ומזון לחבריהם שבכרכי' כדאיתא התם ואם לא רצו להקדים ובאו לקרוא בי"ד הרשות בידם וגם אינה תקנה קבועה שהרי בזמן הזה אינה מפני שמסתכלין בהם כדאיתא התם ומיהו ק"ק דכי אתחיל ר"ל למיפרך ממתני' דמגילה פי' שם רבינו ז"ל גם בני כפרים כי שקורין בי"א בי"ב ובני עיירות בי"ד ובני כרכים בט"ו נעשת תורה כשתי תורות וי"ל דמעיקר' נקט מתניתין ריש לקיש פרכי מכולה אלומי קושיא ואף מכפרים ועוד לתת מקום לתשובתו של רבי יוחנן וכשבא רבי יוחנן וחילק בדברים או לר"ל ופי' וחזר רש"י ג"כ ופי' שאין עיקרה אלא מפני י"ד וט"ו דאיכא איסורא אבל יותר נראה דמעיקרא נמי מי"ד וט"ו הוא דפריך בלחוד בדבריו דהכא אלא דנקט ליה כולה מתני' משום מקצתה וכדבעינן לפרושי לקמן והתם לאו איסורה:

והא קתני הלילה ב"ש אוסרים וב"ה מתירין פי' ואיכא דעביד כב"ה והוו להו אגודות אגודות כדפרש"י ז"ל. תמיהא מילתא מאי קא מתמ' ר' יוחנן לריש לקיש דמ"מ דפריך ממנהגא שפיר אהדר ליה ר"ל ובדין תמה עליו אמינא לך אנא איסורא ואמרת לי מנהגא ונ"ל כי רבי יוחנן כי א"ל עד כאן לא שנית מקום שנהגו רישא דמתני' נקט ואין כוונתו אלא משום סיפא דאיסורה ור"ל הוה סבר דמריש' גופה הוה פריך ליה ולהכי א"ל רבי יוחנן ולא תנינן התם נהי איסורה שפיל לסיפא דמתניתין דמינה היא דאמינא לך:

ג"ה התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ולא גרסינן אלא דאע"ג דההוא תירוצא דהשתא מתרצא לן אפילו רישא דמתני' מ"מ תירוצא מתרצינן דבמנהגא ליכא למימר אגודו' תירוצא רויחא שפירא הוה וכדא"ל ר"ל בתמיהות' וצריכא ליה למילי דעלמא דליכא טעמא והרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ואלו הוה אמרינן אלא הוה משמע קצת דלא ניח' לן בההוא תירוצא והדרי מינה:

הדר א"ל ר' יוחנן לריש לקיש ב"ש מתירין את הצרו' לאחים וב"ה אוסרי פי' דסבר ר' יוחנן דכלן עשו כדבריה' ואפי' ב"ש כדמפרש בסמוך ואמאי לא חיישי לאגודו' ולאו למימרא דמשום אגודות אגודות עשו כב"ה לגמרי או ב"ה כב"ש דכיון דמאי דשרו הני הוי איסורא דאורייתא דהני וכל כת וכת מהן עומדים בשמועתם אי אפשר להו לנהוג היתר במה שאסור להני אלא הכי קאמרינן שהיה להם לומר שתהא צרת ערוה חולצת ולא מתייבמת מהאי טעמא דאגודות אגודות:

כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה כדכתיב מצרימה ירושלימה מדברה ובתלמוד המערב פ"א ה"ו הקשו והא כתיב ישובו רשעים לשאולה ותירצו דההיא לדיוטי התחתונה שבשאול ר"ל מדרגה התחתונה כלומר לחוזק הענין הטיל לה הכתוב למ"ד וה"א:

קדושין תופסין ביבמה כבשאר חייבי לאוין ומצות יבום וחליצה אע"ג דכתיב בה ובן אין לו שמשמען של דברים דוקא בראויה לבנים הינו כנוסה הא ארוסה לא אינו כן אלא אף הארוסה שמת ארוס שלה חייבת בחליצה ויבום:

כבר ביארנו בכמה מקומות שאין איסור חל על איסור אלא באחד משלשה דרכים או באיסור מוסיף או באיסור כולל או כששניהם באים בבת אחת ולענין ביאור סוגיא פירש רבא בכאן טעם בית שמאי במה שהיו מתירין צרת ערוה ליבם דלאו משום דלית להו דרשא דלצרור הוא דודאי אית להו ולמיסר צרה במקום מצוה ומיהו דוקא היכא דאיסור ערוה ואיסור אשת אח חלין כאחד ועריות של משנתנו הם מתירים את צרה מפני שאין שם אשת אח חל על הערוה דלא אתי איסור אשת אח וחייל על איסור ערוה דקדים ליה ואחר שאין לערוה שם אשת אח לענין שיחול עליה איסור אשת אח שהרי איסור ערוה קודם אף אין האחרת נקראת צרתה ואין לך לדון איסור צרה אלא באחות אשה שאיפשר להיות איסור אשת אח ואיסור אחות אשה באין כאחד כגון שקדש ראובן שתי נשים ושמעון אחיו אחת שהיא אחותה של אחת מאותן שנשא ראובן ונתקדשו שלשתן בבת אחת שנמצא איסור אשת אח ואיסור אחות אשה חלין בבת אחת והויא לה צרתה צרת ערוה ומתוך שאין הדבר מצוי להתקדש שלשתן בבת אחת אלא בזה אחר זה היות בית שמאי אומרים במוחלט להתיר את הצרה דמסתמא בזה אחר זה הן ומתוך שאיסור צרה יצאה לנו מצרת אחות אשה דכתיב בה לצרור ואיהו קאמר דלצרור נמי דריש אלא דמפקע ליה לאיסורא מפני שאין איסור חל על איסור היה מקשה סבור שיהא טעמן של בית שמאי מפני שאין איסור הערוה ר"ל אחות אשה חל על איסור אשת אח וכגון דקדים איסור אשת אח ואין איסור אחות אשה חל עליו עד שאין זו קרויה אחות אשה לענין איסור צרה ולפי סברתו הקשה לו תינח היכא דנשא המת את האחיות תחלה ואחר כך נשא החי את אחותה של אחת מהן דלא חייל איסור אחות אשה אאיסור אשת אח ואין כאן איסור אחות אשה לענין איסור הצרה ומכל מקום ליבומה אסיר אע"ג דלא חייל עלה איסור אחות אשה דכיון דמביאה ראשונה פקע איסור אשת אח מינה על ידי היבום ממילא חייל עלה איסור אחות אשה וכמו שאמרו בפרק שלישי ל"ב א' איסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי וחייל אלא נשא חי את האחת תחלה ואחר כך קדש מת את אחותה ואת צרתה דקדים לגבי האי יבם איסור אחות אשה קודם שיחול עליה איסור אשת אח על כרחך היא אחות אשה וצרתה צרת אחות אשה ותירץ לו שאף זו יש לך לומר בה אחר שאין איסור אשת אח חל על איסור אחות אשה כשם שאין אחות אשה נקראת אשת אח לענין שיחול עליה איסור אשת אח לא חייל עליה נמי שם אשת אח לענין זיקת יבום לאסור צרתה והויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה כמו שביארנו תחלה ומכל מקום לפי סברתו היה יכול להקשות גם כן תינח אחות אשה אלא בתו ובת בתו ובת בנו דעריות דקורבא נינהו ולא מחמת קדושין ועל כרחך איסור ערוה קדים מאי איכא למימר אלא דאלמא לקושיא דאפילו באחות אשה נמי קשיא:

וגדולי הרבנים פירשו שהמקשה היה סובר בתירוצו של רבא שלא יהו בית שמאי מתירין אלא בצרות ערוה שמחמת אישות ואין צורך בכך ושמא תאמר והא קיימא לן אין איסור חל על איסור ובצרות קיימא לן כבית הלל וקשיא הלכתא אהלכתא תדע דלא פליגי בית הלל אאיסור אשת אח דלא חייל אאיסור ערוה כגון עריות של משנתנו או אאיסור ערוה דלא חייל אאיסור אשת אח כגון נשא מת ואחר כך נשא חי לענין הוספת מלקויות או ללקות על הנוסף כלל הא להפקיע שם צרת ערוה מן האחרת בכך לא:

וגדולי קדמונינו מפרשים דלרבא בית שמאי לית להו דרשא דלצרור והכי קאמר טעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור ועל כרחין אי איפשר לדרוש לצרור לאיסור צרת אחות אשה והואיל ובטיל איסור צרה באחות אשה בטיל לה מכולהו עריות דמתניתין דהא כולהו מאחות אשה ילפינן והקשה לו תינח נשא מת ואחר כך נשא חי כו' דליכא לצרור אלא נשא חי כו' דהואיל ואחות אשה קדים איכא לקיומי לצרור ואתיין מינה אידך עריות כולהו ותירץ דאפילו הכי לא הויא צרת ערוה במקום מצוה הואיל ולא נפלה ערוה קמיה ואע"ג דנפלה קמי שאר אחים מכל מקום לגבי דהאי הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה דערוה ושריא ובהא פליגי עלייהו בית הלל דכיון דהיא גופה שריא לשאר אחים צרת ערוה במקום מצוה דערוה היא ואסירא ונראה שאין גורסין כיון דלא אתי איסור אשת אח כו' אלא הויא לה כצרת ערוה כו' ובטיל ליה טעמא דאין איסור כו'. ועיקר הדברים כמו שפירשנו תחלה:

כבר ביארנו במשנתנו שצרת ערוה אינה צריכה כלום ופטורה לגמרי ואם חלצה הרי היא כחולצת לזר שאין חליצתה אוסרתה כלל ולמדת לפי דרכך שאין הלכה כדברי האומר באו ונתקין להן לצרות שיהו חולצות ולא מתיבמות אלא אף מדרך תקנה אין בהן חליצה כלל:

א) וא"ת מ"ט דב"ה. וא"ל דסברי איסור חל על איסור משום דגלי קרא דלצרור דמשמע שהצרה אסורה דא"כ אמאי אמרינן בכולא תלמודא דאין איסור חל על איסור ניליף מהכא שיחול. ואין סברא לומר דנפלוג כלהו אמוראי דאמרינן אין איסור חל על איסור אבית הלל דסבירא לן הלכתא כוותייהו. וי"ל דודאי סברי ב"ה דאין איסור חל על איסור אכן ידחו ויאמרו דכיון דהך טעמא לא מהניא מידי גבי ערוה כדפרי' איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי וכו' מעתה יש לנו לומר צרתה כמו כן דהיא חשובה צרת ערוה מקרא דלצרור. וא"כ היא תיתסר מהאי טעמא דפרישית באחות אשה. ותימה לפי פירושא דפרישית לעיל דכל זמן דאיכא לאוקמי לצרור בצרות מוקמינן כיון דליכא קרא לאפוקי וא"כ קשה מאי טעמא דב"ש הלא אין זו רק סברא דאין איסור חל על איסור ומצינו למימר דחייל מקרא דלצרור דמשמע צרות דליכא לאוקמי במלתא אחריתי וליכא שום קרא למעט צרות ולהתירן כ"א אותה סברא דאין איסור חל על איסור. ואין סברא לומ' שאותה הסברא תדחה הפסוק כיון דליכא לאוקמי במלתא אחריתי ותירץ הקדוש מראי"ש דאיכא לאוקמי קרא דלצרור כשבאו בבת אחת אשת אח ואחות אשה וכלהו עריות דמתני' נמי משכחת לה בבת אחת כגון בתו שקדש בתו לאחיו פחותה מבת ג' שנים וחלו אשת אח ובתו יחד שאינה חשובה ערוה עד שתהא בת ג"ש וכלהו בכה"ג. ותימה דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ומ"ט דב"ש דהא ליכא למימר דאין איסור חל על איסור שהרי כשמת היתה אשת אח במקום מצוה וא"כ אתי איסור אחות אשה חייל. וי"ל בכי האי גוונא ב"ה נמי שרי דלא היו צרות ערוה מעולם:

מתניתין ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרין חלצו ב"ש פוסלין אותן מן כהונה וב"ה מכשירין נתיבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין ואעפ"י שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא מנמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש וכל הטהרות והטמאות שאלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו מלעשות טהרות אלו ע"ג אלו ואלו ע"ג אלו, אר"ש בן פזי מ"ט דב"ש א"ק לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר החוצה מכלל דאיכא פנימי ואמר רחמנא לא תהי' פי' החוצה הוא קרא יתירא דהו"ל למיכתב לא תהי' אשת המת לאשי זר למ"ל תו למיכתב אחוצה אלא למידרש החוצה כמו החיצונה זו היא הנכרית מכלל דאיכא פנימי בהדה דהיינו הקרובה שהיא ערוה, ואמר רחמנא אע"ג דפנימית נפקא ושריא לזר החיצונה לא תהי' לזר לא תתייבים, וב"ה האי לא תהי' החוצה מבעי' לכדר"י א"ר דאר"י א"ר מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהי' לא תהי' בי' הוי לזר פי' אע"ג דקי"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין דליכא כרת. ביבמה לשוק לא תפשי וב"ש הא דר"י א"ר מנ"ל נפקא להו מאיש זר, ולקמן בפ' האשה רבה אמרי' דפליג עלי' שמואל ואמר צריכה גט ופסיק התם אמימאר הל' כשמואל וב"ה נמי תיפוק לי' מלאיש זר, ה"נ אלא החוצה למ"ל לרבות את הארוסה. פי' שעדיין היא חיצונה לו לא נתקרבה עמו בביאה ומהכא מוכח טעמא דכ' החוצה הא לאו הכי אשת המת נשיאה משמע. וא"כ הכותב גט לארוסתו לא יכתוב אשתו אלא ארוסתו ואידך מחוצה החוצה, ואידך חוצה כחוצה לא דריש:

רב אמר טעמא דב"ש דאין איסור חל על איסור פי' אין איסור ערוה חייל על איסור אשת אח, ומיהו אין לומר דבר זה על הערוה דכי מייתי ופקע איסור אשת אח חייל איסור ערוה אלא זה ראוי לומר גבי צרה דערוה אסרה צרה דכותה, וכיון דלא חייל איסור ערוה על איסור אשת אח לא חייל איסור ערוה על הצרה וכי מייס אח דפקע איסור אשת אח חייל איסור ערוה אז אינה צרהת נמצא שאי כח בערוה לאסור צרהת, תינח נשא מת ואח"כ נשא חי דמעיקרא קדים איסור אשת אח ולא אתי איסור אחות אשה חייל על איסור אשת אח אלא נשא חי ואח"כ נשא מת איסור אחות אשה קדים ואע"ג דאיסור אחות אשה קדים כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל על איסור אחות אשה הו"ל צרת ערוה שלא במקום מושנה ושריא. פי' תחלה רצה רבא לומר שלא יחול איסור ערוה על איסור אשת אח כדי שלא תהא צרת ערוה ואחר שהשוהו חזר ואמר דאין איסור אשת אח חייל והוי צרת ערוה אבל מיהו לא הוי במקום מצוה וכל צרת ערוה שלא במקום מצוה שריא:

חלצו ב"ש פוסלין וב"ה מתירים פשיטא לאפוקי מדר"י ב"נ דאמר בואי ונתקן לצרות שיהי' חולצת ולא מתייבמות פי' דמספקא לי ה"ל קמ"ל דאפי' חליצה מדרבנן לא בעי, שאם הי' צריכות חליצה אפי' מדרבנן לא הי' כשרים לכהונה:

נתייבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין פי' אם נתייבמו ונתאלמנו ב"ש מכשירין אותה לכהונה דבכשרות נבעלו וב"ה פוסלין דלחייבי כריתות נבעלו וה"ל זונה ופסולה לכהונה ונפסלה מלאכול בתרומה דכארי' לקמן בפ' אלמנה לכ"ג ואמרי' הא תו למ"ל איידי דתני חלצו תני' נמי נתייבמו:

תנן התם מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר א"ל ר"ל לר"י קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות והאי לא תתגודדו מבע"ל לגופי' דאמר רחמנא לא תעשו חבורה למת. א"כ לכתוב רחמנא לא תגודדו מאי תתגודדו ש"מ להכי הוא דאתא, ואימא כולה להכי הוא דאתא פי' שלא יעשה אגודות אגודות מדלא כתיב תגודדו א"כ לימא קרא לא תגודו פי' שהוא לשון אגוד מאי תתגודדו ש"מ תרתי. א"ל ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרים פי' ואי חיישת אל אתתגודדו האיך הי' עושים אלו כדבריהם ואלו כדבריהם הו"ל לישא ונתון יחד עד שישוי לדעת א' מה יעמדו על הענין ויגמור ה"ל או להקל או החמיר ולא יהי' אלו מקילים ואלו מחמירים ואם לא יוכלו לגמור ה"ל לא יהי' סומכים על דבריהם אלא ה"ל עד שיגמור הל' אלא מדלא חשו לדבר ש"מ ליתא ללא תתגודדו ומהרבה חלוקות שנמצאו בין היהודים אין להקשות שי"ל לא הי' עושים הצבור כאלא כ"א מהן אבל אלו שהי' רבים יהי' נראים כאגודות ועל היחיד אין לחוש:

מתני' ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין לכהונה דנבעלה לפסול לה דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר [היא] בתרומת הקדשים לא תאכל כגון שנבעלה לזר אצלה פסלה לתרומה ולכהונה מק"ו דגרושה דמותרת בתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה [בתרומה] אינו דין שאסורה בכהונה והכי אי' בפ' אלמנה לכהן גדול והתם אסיק' דזר אצלו מעיקרא בעי' לאפוקי מחזיר גרושתו דלאו זר מעיקרא הוא ולא פסלה לא לתרומה ולא לכהונה דהא פסול כהונה מתרומה קאתי אבל בחייבי כריתות אע"ג דלאו זר מעיקרא הוה פסלה לתרומה ולכהונה מק"ו וה"נ אמרינן בשלהי פרקין נהי נמי דעשו והא"ר יהושע אין ממזר מחייבי כריתות ומאי מפסלא. והלכה כב"ה נהי דממזר לא הוי פגום מיהא הוי דאתי בק"ו מאלמנה ולא פריך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדפריך בהא שמעתתא גבי מחזיר גרושתו וש"מ דבחייבי כריתות היא עצמה מתחללת ואע"ג דלאו זר מעיקרא הוא:

בד"ה דלא אתי איסור אחות אשה כו' וא"ת כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם כו' וי"ל דאיסור אחות אשה מיתלא תלי כו' עכ"ל התימה מדבריהם שסתמו דבריהם כאילו מפיהם אנו חיין וזו הקושיא בעצמה ופירוקה גמרא ערוכה היא בפ' ד' אחין דפרכינן לר"ש כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם ומשני אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי כו' ע"ש:

ברש"י בד"ה והא קתני התם בלילה כו' ואיכא דעבדי כב"ה כו' עכ"ל. לא מצאתי התם דאיכא דעבדי כב"ה ואיכא דעבדי כב"ש ואי משום דפליגי אמאי לא פריך מכולהו פלוגתות דב"ש וב"ה דבכולהו ש"ס ולא הוצרך לפרש כן אלא דהכי פריך כיון דמצינו איסורא במלאכת ע"פ דפליגי ביה ב"ש וב"ה בלילה אבל לביום כ"ע מודו דאיסור' הוא במקום שנהגו שלא לעשות ומהדרין קושין לדוכתין מהך דמקום שנהגו:

גמ' כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה כו' כגון אלים אלימה כו'. אלו שמות כולם שמות העיר וכן היא המדה גם בשאר שמות כמו הרה נסו ביתה בתואל ארצה כנען וכדאמרינן בשמעתין בחוצה ולא נקט הכא אלא הני שהם שם העיר לפי שהם יותר פשוטים ומפורסמים לפרש כן וקאמר כל תיבה שצריכה כו' דהיינו כל תיבה מהשמות שהיא ודאי צריכה למ"ד בתחלתה במקום אל אבל שאר תיבות מלה ופועל לא יתכן בהם שצריכה למ"ד בתחלתה ובזה תפול מה שהקשה מהר"ן בביאורו בשם הר"א המדקדק. ודע דבב"ר פריך אהך דהכא והא כתיב ישובו רשעים לשאולה ומשני ההוא בדיוטא התחתונה שבשאול ועיין הפי' ברא"ם ועוד נראה לפרש כוונת הב"ר ע"פ מ"ש בפ' הקומץ שה"א פתוחה מתחתיה רמז שכל הרוצה לצאת יצא וה"ק שהה"א שבסוף מלת לשאולה הוא רמז שהיא פתוחה מתחתיה ששם ירדו הרשעים לדיוטא התחתונה שבשאול וכה"ג פרש"י בפ' בראשית שהעה"ז נברא בה"א רמז שירדו למטה לשחת כה"א שסתומה מכל צד ופתוחה למטה לרדת שם עכ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה ב"ש מכשירין אותן לכהנים כו' כצ"ל:

בד"ה מדלא כתיב תגודו לשון אגודה כצ"ל:

בד"ה אמינא לך כו' כאן אגודות הס"ד:

גמרא כל תיבה שצריכה למ"ד כו' כגון מדברה. הוא ביהושע י"ח מלכים א י"ט:

תד"ה כיון. ואע"ג דכתיב נמי ה"א בתחלה כו' כמו המדברה. ה"נ כתיב החוצה (בראשית טו ה) דפרושו אל החוץ וטובא דכוותיה:

תד"ה דלא. הלכך לא פקע. (מה שהעיר הגרי"פ כבר קדמו בזה המהרש"א) לכאורה קשה ס"ס ה"ל צרת ערוה משום איסור אשת אח מאביו עי' לקמן (לב א) תד"ה לא פקע ובמש"כ שם וי"ל דס"ל לב"ש כיון דאין איסורא אלא משום אשת אח שמת עתה אין סברא לאסור צרתה וכמש"כ לעיל (יב):

גמרא אמינא לך איסורא כו' זמנים הרבה תקנו כו'. מזה לא מוכח דאם קרא בזמן חבירו דלא יצא (עי' רש"י ד"ה אמינא לך) ויותר ה"ל לאתויי דרשה דזמנו של זה לא כזמנו של זה דאיתא התם:

גמ׳ כל תיבה כו׳ הטיל כו'. נ״ב אע"ג דאיכא זרים יוצאים מהכלל ורבים המה כידוע:

תוס' ד"ה מאי טעמא וכו' דלמא מוקמי לצרור וכו'. ק"ל על לשונם הזהב דלמא ולא הקשו ביותר דהא גם לפי האמת דיליף ב"ש מן החוצה ע"כ דרשי' לצרור לכדר"ש ועליה לכדר' וצ"ע:

תוס' ד"ה מאי טעמא דב"ש, וא"ת ומאי קבעי לה דלמא מוקי לצרור לכדר"ש.
תמוה לי במה דנקטו בדרך דלמא, ולא הקשו בחזקה דהא גם לפי האמת דיליף ב"ש מן החוצה ע"כ קרא דלצרור לכדר"ש אתי:

בגמרא ובית הלל מבעי לי' לכדריא"ר: ק"ק דקרי לי' מאי קרי לי' ריק דב"ש מחוצה יליף א"כ מאי צריך זה לכדריא"ר וכדאמרינן באמת לקמן, ואולי י"ל כיון דלרב תרתי הוי ביבמה לשוק שלוקין עלי' מלאו דלא תהי' ושגם אין תופסין בה קידושין כמש"כ התוספ' (מ"ט:) א"כ י"ל דלא תהי' אתיא ללאו וחוצה אתיא להך דאין תופסין בה קידושין דמשמע החוצה לאיש זר לזר היא לעולם חוצה ולא פנימית דלא תפסו בה קידושין, וכן נראה ממה שהקשה הרשב"א דלשמואל מא"ל והרי לשמואל צריך ג"כ ללאו אע"כ דהקושיא היא דהא חוצה לא מצרכינן לזה, וכזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' למה נקט דוקא כריא"ר ולא כשמואל, אבל לפי מה דאסיק דלשון איש זר משמע דלא תפיס קידושין לב"ש פריך לב"ה ג"כ דנילף מזה ול"צ חוצה לזה:

שם רבא אמר טעמייהו דב"ש דאאחע"א: ק"ל שהרי לפי המבואר בכריתות (דף י"ד) איסור אשת אח אאיסור אחות אשה הוא מוסיף וכ"כ גם התוספ' בשבועות (דף כ"ד) בפשיטות ולפ"ז כיון דאמרינן לב"ש דלית לי' אחע"א לחול אשת אח אאחות אשה ע"כ לית לי' לב"ש אחע"א ע"י מוסיף וא"כ כש"כ דכולל לית לי' דהא מאן דלית לי' כולל אית לי' מוסיף כדאמרינן בשבועות (שם) והשתא איך אמרינן בביצה (דף י"ב) הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא איך אפשר דב"ש היא הא לב"ש לא יתחייב שתים משום אוכל גיד ומשום אוכל בשר בחלב דאיסור בב"ח לא יחול על איסור גיד דאע"ג דבב"ח על גיד מוסיף הוא דמוסיף איסור הנאה וכדאמרינן לענין גיה"נ של עולה ושל שוה"נ בחולין (דף ק"א) מכ"מ הרי מוכח הכא לרבא דב"ש לית לי' איסור מוסיף, ואין לומר דדלמא רבא באמת ס"ל הבערה ובשול אינה משנה ור"י דאמר שם ואת"ל משנה ב"ש היא לא סבר כתירוץ דרבא אלא מפרש טעמא דב"ש הכא כר"ש בן פזי, אכתי קשה מהא דאמרינן מכות (דף כ"א) אמר רבא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט איתבי' אביי וכו' ועייל גיה"נ של נבלה ולפי המסקנא עייל עצי אשירה או עצי הקדש ע"ש והשתא מאי פריך לרבא מהך דהבערה ובשול הא לרבא לשיטתו בלא"ה צ"ל דהבערה ובשול אינה משנה דמותר מכח מתוך כיון דלדידי' ליכא למימר ב"ש היא ולא עוד אלא גם לפי מה שתירץ אליבי' דרבא לא אפיק רק הבערה ועייל תחתי' או גיה"נ של נבלה או עצי אשירה או עצי הקדש אבל בשול משמע דקתני והרי לרבא ע"כ מפיק בשול ג"כ, והן אמת שלכאורה יהי' מזה ראי' לשיטת הרמב"ם (ה' י"ט פ"א) דלא אמרינן מתוך רק בשחיטה והבערה, דלפ"ז יתחייב אבשול גם לב"ה, ושפיר י"ל דברייתא דב"ה אתיא לרבא לפי המסקנא, אכן אכתי קשה לשיטת שאר הראשונים שחולקים על הרמב"ם וס"ל דאמרינן מתוך גם בבשול וכפשטי' דסוגיא דביצה, ואפילו לשיטת הרמב"ם אכתי יקשה מה הקשה אביי לרבא הא ע"כ ידע דרבא לא תני הבערה דמותר מכח מתוך ולדידי' ליכא למימר דב"ש היא דא"כ לא יתחייב משום בב"ח דלא יחול על איסור גיד, ואין לומר דלרבא לשיטתו בלא"ה יש ליישב הברייתא אפילו לא נימא דב"ש היא שהרי בפסחים (דף ה') דייק מדברי ר"ע דלית לי' מתוך וא"כ י"ל דלדידי' הברייתא ר"ע היא שהרי גם על הברייתא דשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה דמוקי הש"ס בביצה (דף י"ב) כב"ש כתבו התוס' דה"ה שי"ל ג"כ דר"ע היא, דז"א דהך ברייתא דהמבשל גיד גם כר"ע לא מתוקמי לרבא לשיטתו על פי מה שכתבו התוספ' בחולין (דף ק"א) ד"ה ר"ט דלפי מה דמסיק רבא דהוי בת אחת לא אמר איפוך ע"ש דמוכח מדבריהם דלמסקנא דרבא לית לי' לר"ע איסור בת אחת וא"כ ע"כ גם כולל ומוסיף לית לי' דגריעי מבת אחת כמו שכתבו התוספ' (שם) וכ"כ ג"כ לקמן (דף ל"ג) ולכן לרבא לשיטתו אין לומר דברייתא ר"ע היא כיון דגם ר"ע לית לי' אחע"א וא"כ קושיתנו במקומה עומדת דלרבא הך ברייתא דהמבשל גיה"נ דתני הוא בה הבערה ובשול או למסקנא בשול לחוד כמאן אתיא לא כב"ש ולא כר"ע: והנה אמת שמדברי רש"י בפסחים (דף מ"ז) מוכח דגרס במכות שהמ"ד שאין חילוק מלאכות בי"ט הוא רבה ולא רבא וכן נראה מדברי התוספ' שם, ולפ"ז לא יקשה לרבא די"ל דהוא באמת לא תני בברייתא הבערה ובשול, אכן בכל נוסחאות הש"ס במכות גרסינן רבא וכן נראה גם גרסת הראשונים שם, ובלא"ה כתבתי בחדושי שם ראי' להך שיטה דרבא גרסינן ולא רבה דאי רבה גרסינן למה צריך לתרץ אקושיא דלילקי נמי משום זורע בי"ט דאין חילוק מלאכות לי"ט הרי לרבה לשיטתו בלא"ה לא קשה קושיא זו כיון דהוא ע"כ פליג אר"י וס"ל דבמחפה ליכא משום זורע רק משום מקיים כלאים כדמוכח במועד קטן (ב':) ע"ש, ועוד ראי' דאי רבה גרסינן מה מקשה לי' אביי מברייתא דהמבשל גיד הא אביי גופא כבר הקשה לרבה כן בפסחי' (דף מ"ז) דאהבערה לא ליחייב מטעם הואיל ותירץ לו כבר שם דאפיק הבערה, ואם הקושיא דהכא הקשה לו תחלה יקשה אפכא מאי מקשה לו שם כיון דע"כ כבר ידע דרבה אפיק הבערה אע"כ דבמכות רבא גרסינן ומה דקאמר אביי לרבה בפסחים והא את הוא דאמרת אין חילוק מלאכות בי"ט ופי' רש"י דבמכות קאמר כן, לענ"ד מזה אין ראי' דהכא במכות רבה גרסינן די"ל דכוון אביי להא דרבה במ"ק (שם) שהקשה שם אביי גופא לרבה ממימרא דרב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתים וכתב שם הריטב"א דלכך קאמר קשיא ולא תיובתא די"ל דרבה לשיטתו קאי דאית לי' בפסחים דאין חילוק מלאכות בי"ט ע"ש, וא"כ י"ל דמדבריו שם קאמר אביי בפסחים והא את הוא דאמרת דע"כ אתה סובר כן כדמוכח ממה דאתה סובר בהך פלוגתא דמ"ק, אבל לעולם י"ל לפ"ז דבמכות רבא גרסינן כדמוכח מכח ראיות הנ"ל, אכן לפ"ז קושיתנו לרבא לשיטתו במקומה עומדת, ותירץ לי אדוני אבי מ"ו נר"ו די"ל דרבא ס"ל כתירוץ הגמרא דמתרץ אליבי' דשמואל בחולין (דף קי"ג) דלעולם אאחע"א ושאני הכא דרבי רחמנא גדי שהרי לפי מש"כ התוספ' אהיא חלב ומתה מחד גדי כיון דתרווייהו מין גדי הם וא"כ ה"ה דחל מטעם זה בב"ח על איסור גיד ודפח"ח, ומצאתי ראי' לזה לרבא לשיטתו שהרי שם (דף ק"א) הקשו התוספ' על תירוץ זה דליגמר מבב"ח דאיסור חע"א ותרצו דבב"ח חדוש הוא ורבא הוא המ"ד דס"ל בב"ח חדוש הוא שם (דף ק"ח) ולכן רבא לשיטתו מתרץ שפיר אליבי' דב"ש דטעמם משום דאאחע"א:

שם דאין איסור חל על איסור: כבר כתב רש"י דלפי סברת המקשה לא התיר ב"ש רק צרת ערו' דמחמת קידושין ולא הנך דבתו ובת בתו דקורבה ננהו, אכן ק"ק דלפ"ז יקשה מברייתא דמייתי לקמן (דף ט"ז) אמרו לי' צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת ב"ש וב"ה ע"ש, הרי בפי' דגם בצרת הבת התיר ב"ש, וצ"ל דבאמת הוי מצי למיפרך מברייתא אלא דבלא"ה פריך שפיר: ובזה מתורץ מה שהקשה הרשב"א דמאי פריך נשא חי ואח"כ נשא מת מא"ל דלמא באמת בזה לא שרי ב"ש, ולפ"ז א"ש דמה בכך אכתי יקשה מברייתא דלקמן די"ל דעל זה סמך המקשן רק דרצה להקשות מאחות אשה גופא ואם ידחוק דבזה לא התיר ב"ש בכל גוונא יקשה לו מברייתא דלקמן אבל התירצן תירץ לו האמת כיון דלא חל אשת אח ה"ל צרת ערו' שלא במקום מצו' שזה שייך בכל העריות: והנה הרשב"א תירץ על קושיתו דלא משמע לי' דמודה ב"ש בזה דה"ל למיתני הכי בהדיא ולא ליתני סתם ב"ש מתירין את הצרות, ומזה נלענ"ד דאף דקאמר רבא טעמא דב"ש דאאחע"א דמשמע דוקא היכי דאחד קודם לחבירו מכ"מ גם היכי דחלים בבת אחת ג"כ לית לי' לב"ש שיחולו ב' האיסורים רק א' מהם ולכן ממנ"פ ליכא איסור צרה אם אשת אח בלבד חל ליכא צרת ערו' ואם איסור ערו' בלבד חל ה"ל צרת ערו' שלא במקום מצו' ומוכח כן שהרי לפי המבואר לקמן (דף ל"ג) היכא שהאיסורים כבר היו קודם שהביא ב' שערות אזי נקרא איסור בת אחת ע"ש, וא"כ היאך קתני סתמא ב"ש מתירין את הצרות הא משכחת לפעמים דאסורים היכי דאיסור אשת אח ואיסור ערו' חלין כאחת כשהיו קודם שהביא ב' שערות וזה משכחת לא בלבד באחותו מאמו ואחות אמו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא הי' בעולמו כשהיו נשואות לאחיו קודם שהביא ב' שערות אלא אפילו בשאר עריות שמחמת קורבה כגון בתו ובת בתו ובת בנו וכלתו משכחת כן לרבה דס"ל בסנהדרין (דף ס"ח) דקטן מוליד דלפ"ז אפשר שאפילו בנו ובתו כבר הולידו קודם שנעשה גדול בר מלו' דבלא הביא סימני סריס ולא שתי שערות הוא קטן עד ל"ה שנה כדאמרינן נדה (דף מ"ז), ואף דלפי מש"כ הרשב"א בשם הר"א אב"ד אי לא משכחת איסור צרה באחות אשה א"כ לא שייך למידרש לצרור וממילא בכל ט"ו עריות ליכא איסור צרה, הרי רש"י ע"כ לא ס"ל כן כנראה מדבריו הנ"ל וכנראה מדברי הרשב"א שהביא תי' הר"א כחולק על פי' רש"י, ועוד דלרש"י דס"ל קידושין (דף י"ט) דקטן שייבם קידושין שלו הם דאורייתא ורק לענין אשת איש ממעטינן אפילו באחות אשה ובכל עריות שעל ידי קידושין משכחת איסור בת אחת בכה"ג שבשעה שהביא ב' שערות כבר היתה אחות אשתו או חמותו ותלו האיסורים עם אשת אח עליו כאחד כשהביא ב' שערות, וגם בלא"ה משכחת בעריות שע"י קידושין בקדש ע"י שליח ופגע שליח בשליח וכעין מה דאמרינן לקמן (דף ל"ד) וכיון דכן דמשכחת בכל העריות איסור בת אחת שבהן צרה אסורה היאך קפסק ותני סתמא ב"ש מתירין הצרות לאחים אע"כ דלתירוץ רבא ב"ש אפילו בת אחת לית לי' ואין בזה תימא שהרי לקמן (דף ל"ג) לחד תירוץ אמרינן גם לר"ש דלית לי' איסור בת אחת וכן בחולין (דף ק"א) יש תנא דסובר כן. וכעת נדפסו המשניות עם תוספ' ר"ע וראיתי להרב זלה"ה שפשיטא לי' דפגע שליח בשליח לב"ש צרות ערו' אסורות דאע"ג דסתמא קתני מכ"מ דחיק ומוקי אנפשי' ע"ש, ולא ידעתי איך שייך זה דמי דחיק לן לומר שב"ש אית לי' איסור בת אחת ועוד לפי מה שכתבתי שייך איסור בת אחת בכל העריות וא"כ ודאי יקשה הרבה היאך קתני ב"ש מתירין סתמא אע"כ כדכתבנו:

שם בתוספ' ד"ה מאי טעמא דב"ש. ועלי' לכדרבי: כן הקשו גם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א רק שהוסיפו דדלמא ולקחה דרשי ב"ש כרבנן וע"כ גם התוספ' כוונו לזה דאל"כ אכתי יקשה הא לב"ש יש דרשה לאסור צרה מולקחה כמו לרבי. ולכן לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו לפי מה שבארתי לעיל (ח:) דרבי ורבנן פליגי דלרבי הא דמגרשה בגט ומחזירה תרווייהו מלאשה נפקא ולרבנן אתיא ולקחה להא דמגרשה בגט ולאשה להך דרשה דמחזירה כמבואר לקמן (ל"ט.), ולפ"ז לרבנן אי לא מצרכינן לאשה להך דרשא דמחזירה ע"כ אתיא להא דמגרשה בגט ולקחה אתיא לצרת ערו', והשתא לבית שמאי דס"ל (סוף גטין) לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר לא משכחת מחזירה לעולם דהא אסור לגרש אלא משום דבר ערו' ואז אסור להחזירה וכקושית הירושלמי שהביאו התוספ' שם ובזה לא שייך תירוץ הירושלמי, וגם בדאי עבר וגירש בלא דבר ערו' ליכא לאוקמי' קרא דבדאי להתירה לא כתיב קרא כדאמרינן לקמן (ע"ח.) וא"כ ב"ש ע"כ מוקי קרא דלאשה להא דמגרשה בגט ואיתר לי' ולקחה לצרת ערו' והיינו דפריך בש"ס מ"ט דב"ש ומתורץ קושית התוספ', ולפי האמת צ"ל לב"ש לפי מה שכתבו התוספ' לעיל (ח':) דדלמא אתיא ולקחה שייבם הצרה ולא הערו' ותירצו דלמ"ד דערו' לא צריך קרא ניחא ע"ש, וא"כ י"ל דלב"ש לפי האמת ס"ל דערו' צריך קרא ומוקי ולקחה רק לאסור ערו' כקושית התוספ', ואולי י"ל שקושית התוספ' היא כאן לא שנימא דולקחה דרשי ב"ש כרבנן אלא שדרשי לאסור ערו' ודלמא ס"ל דערו' צריך קרא: ובזה א"ש מה דדייקו התוספ' בקושיתם ועלי' לכדרבי וזהו לכאורה שלא לצורך דגם אי עלי' לערו' אתיא מכ"מ מקשו שפיר אי דרשינן לצרור לכדר"ש, אכן לפ"ז א"ש דאי עלי' לערו' אתיא א"כ ע"כ ולקחה אתיא לאסור צרה ולכן הקשו דנימא לב"ש דעלי' לכדרבי אתיא ולקחה לאסור ערו' כן יש לפרש קושית התוספ', אכן להראשונים הנ"ל נראה שהי' דוחק להקשות כן לר"ש בן פזי דדלמא ס"ל ערו' ל"צ קרא ולכן הוסיפו דלמא ולקחה דרשי ב"ש כרבנן אבל על זה שייך שפיר מה שתירצנו דע"כ ליכא למימר לב"ש כן:

בא"ד. לדרוש לצרור לענין צרות: והשתא דכתיב החוצה ע"כ שב"ש סוברים כר"ש ולצרור לכדר"ש אתיא וכן כתוב בפי' בתוספת הרא"ש, אכן ק"ל דהנה לכאורה יש להבין מאי מקשו התוספ' דאימא דלב"ש אתיא לצרור לכדר"ש איך אפשר לומר כן דהרי לקמן (כ"ו.) אמרינן ד' אחים וכו' ב"ש אומרים יקיימו ע"ש, ואי ס"ל כר"ש איך אפשר לומר יקיימו או יוציאו הא אחות זקוקתו ערו' גמורה היא ולא תפסו בה קידושין כלל, אכן בזה י"ל לפי מה שכתבו התוספ' שם (כ"ח:) ד"ה שנעשו צרות דגם ר"ש לא אמר רק באח אחד אבל בשני יבמים מודה ע"ש והרי במתניתן ג"כ בב' יבמים איירי ולכן הקשו התוספ' שפיר, אכן לפ"ז קשיא לפי תירוצם מאי מקשה שם (דף כ"ח) אי הכי תלתא נמי דהא בתלתא לא הוי שייך למיתני פלוגתייהו דב"ש וב"ה לר"א דאיך אפשר לומר בתלתא ב"ש אומרים יקיים הא ערו' גמורה היא כיון דע"כ כר"ש ס"ל וצ"ע:

בד"ה כיון דכתיב חוצה. כמו המדברה: מחוצה גופא הוי מצי להביא ראי' דכתיב גבי לבן החוצה אל העין, ועיין במהרש"א ח"א שהביא הירושלמי שהקשה מישובו רשעים לשאולה, ומדברי המהרש"א נראה שמפרש הקושיא כיון דכאן כתב הלמד ל"ל ה' בסוף, ולכאורה אין זה קושיא דהא בכמה מקומות מצינו ה' נוספת לתפארת הקריאה והרי כל נתתה ונתתה שבספר במדבר ודברים כתוב ע"פ המסורה בהא נוספת ורבים כדומה, אכן ביאור קושית הירושלמי נ"ל ע"פ דברי הרשב"א כיון דעכ"פ כתיב ה' אף דלתפארת הקריאה היא מכ"מ ל' דלשאולה מיותרת, ובזה נסתר מה שכתב המהרש"א לפרש תירוץ הירושלמי אבל כבר פירש הרשב"א בשמעתין תירוץ הירושלמי דכתוב למד והא לחוזק הענין והמהרש"א לא הי' לו פי' הרשב"א:

בד"ה לרבות, ובפ"ק דיומא משמע: לא ידעתי למה כתבו כן בלשון משמע דהא מפורש אמרינן בגמרא שם דמצרכינן החוצה משום דבית אשה נשואה משמע וכמו שכתבו באמת הראשונים, ואולי י"ל כיון דהרשב"א הביא בשם הירושלמי עוד טעם אחר למה דמצרכינן לרבות ארוסה מדכתיב ובין אין לו ע"ש, וא"כ אין ראי' דלמא באמת גם ש"ס דילן סובר כן, רק דלפ"ז יקשה כי פריך ביומא שם דארוסה לא תתייבם דנמעט מביתו לימא לי' וליטעמיך אפילו ביתו ארוסה בכלל נמעט מובן אין לו אע"כ דה"ט דכתיב חוצה אבל כבר כתבו התוספ' בכמה דוכתי' דהמ"ל וליטעמיך ולא קאמר לכן לא כתבו התוספ' רק דמשמע כן מדלא קאמר וליטעמיך משמע דרק מדכתיב ביתו מצרכינן חוצה, אכן לענ"ד יש ראי' לטעם הירושלמי דאי רק משום דכתיב ביתו מצרכינן חוצה וקשה דבאמת לא לכתוב לשון בית רק אשת וממילא לא מצרכינן חוצה:

בד"ה דלא אתי איסור. וא"ת כיון: עיין במהרש"א שתמה על התוספ' שהקשו קושית הגמרא ותירצו תירוץ הגמרא ולא הבנתי תמיהתו דהרי לקמן לאו אליבי' דב"ש אלא אליבי' דר"ש קאמרי' כן וע"כ פליג ר"ש אב"ש דלר"ש מטעם אין איסור חע"א הצרה אסורה להתיבם וכמש"כ התוספ' שם ע"פ פי' לקמן (דף ל"ב) ולב"ש מותרת הצרה א"כ ע"כ לאו טעמם שוה ושפיר הקשו התוספ' לב"ש דתתיבם הערו' גופא דא"ל דמתלי תלי דא"כ גם הצרה לא תתיבם כמו לר"ש ותירצו אעפ"כ דגם לב"ש אמרי' סברא זו וע"כ צריך לחלק בין ב"ש לר"ש וכן משמע דעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש שכתבו ג"כ דברי התוספ' והביאו ראי' מש"ס דלקמן אלמא דלאו היינו הך דלקמן בפירוש:

בד"ה וב"ה פוסלים. ורש"י עצמו חזר: מה שי"ל בזה כתבתי לקמן (ל"ה.) ע"ש:

בד"ה דאמר. א"נ אתורה הי' מצטער: בסנהדרין לא הביאו התוספ' רק תירוץ זה גם הטור י"ד (סי' ק"פ) לא הביא בשם התוספ' רק תירוץ זה והתירוץ הראשון הביא בשם הרמב"ן והוא מדברי הרא"ש במ"ק (פ' ג') ומזה נראה שלא הי' להם תירוץ זה בשם הרבינו יצחק אבל בתוספ' הרא"ש כאן הביא תירוץ קמא ג"כ רק שהביאו בסתם ולא בשם ר"י. והנה הפוסקים הוכיחו מכח קושיא זו דאם עושה בשביל תורה מותר, אכן לענ"ד קשה על ב' התירוצים של התוספ' דמה בכך דאין בזה משום שורט לנפש מכ"מ היאך עשה ר"ע כן הא הוא בעצמו אמר בב"ק (דף צ') דאין אדם רשאי לחבול בעצמו וא"כ בלא איסור שריטה יש איסור משום חבלה בעצמו, ואף דלפי מש"כ התוספ' שם (דף צ"א ד"ה אלא תנאי) מסקינן דתרי תנאי אליבי' דר"ט דלחד תנא סובר ר"ע דמותר לחבול בעצמו, מכ"מ דוחק גדול לומר דתנא אליבי' דר"ע דאין אדם רשאי לחבול בעצמו יחלוק על המעשה דהכה ר"ע על בשרו עד שדמו שותת לארץ, ואולי י"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' ע"ז (דף י"א) דלכך עוקרין על המלכים ואין בזה משום בל תשחית כיון דלכבודו של מלך עושה כן ליכא השחתה ע"ש, ולכן כיון דטעם דאסור לחבול בעצמו הוא משום בל תשחית כנראה בב"ק (שם) כל שעושה מפני הכבוד לא שייך בל תשחית ולכן משום חבלה בעצמו ג"כ לא הי' איסור אצל ר"ע, אכן לולא דברי הראשונים הי' נלענ"ד לומר דמה שנאמר בר"ע שהי' מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ לא במתכוון חבל בעצמו אלא מתוך רב צערו על אבדת ר"א היה מכה עצמו כ"כ עד שמעצמו ושלא ברצונו דמו שתת לארץ וכשהרגיש בדבר באמת הפסוק מלהכות אבל לעולם י"ל דבמתכוון אסור לחבול בעצמו אפילו עושה מפני צער וכבוד התורה, ואין לומר דאם יש איסור לא שייך שנעשה לר"ע שלא במתכוון דאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם דזה לא שייך רק באכילת איסור כמש"כ התוספ' לקמן (דף צ"ט), וראי' לזה דכה"ג מצינו גם ברבא בשבת (דף פ"ח) דקמייץ בהו וקא מבען אצבעתי' דמא ע"ש, הרי שחבל בעצמו ג"כ שלא במתכוון אף דבמתכוון בכה"ג ודאי יש איסור ולכן י"ל גם בר"ע הי' החבלה שלא במתכוון, וכן משמע באבות דר' נתן (פ' כ"ה) דמייתי שם ג"כ המעשה דמיתת ר"א כמו בסנהדרין וכתוב שם לאחר שבת בא ר"ע ומצאו באריסרט' שבא מקסרי ללוד מיד קרע את בגדיו ותלש בשערו והי' דמו שותת ונופל לארץ והי' צועק ובוכה וכו' ע"ש, ולא כתוב שם הלשון שהי' מכה על בשרו וזה ראי' דגם בסנהדרין לא נאמר כן שהכה בכוונה בבשרו למען יהי' דמו שותת, ולכן מה שהביא הש"ך בי"ד (שם) בשם הראשונים להלכה להתיר לחבול בעצמו על אדם גדול אם עושה מפני צער וכבוד התורה לענ"ד צ"ע:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא החוצה לרבות ארוסה: והקשה בק"ע מהא דפרכינן בקידושין ואימא ואיש אחר יקחנ' מנו יבם דא"כ תיקשי למה לי קרא לרבות הארוסה. וי"ל דה"א דנשואה מצוה וארוסה רשות כדאמרינן לקמן בפ' הבא על יבמתו לענין אין לה בנים בחיי בעלה. ובאמת בלא"ה אין כאן קושיא דקרא דואיש אחר יקחנה אינו מיותר ואי לא כתיב החוצה הוי שמעינן מאיש אחר דמיתת הבעל מתיר. אבל השתא דכתיב החוצה דארוסה בת יבום היא אימא דאיש אחר היינו יבם ומיתת הבעל מנ"ל דמתיר וק"ל:

רבא אמר היינו טעמא דב"ש דאין איסור חל על איסור וכי נשא מת ואח"כ נשא חי אין בה אלא איסור אשת אח. ומש"ה אינה פוטרת צרתה דלא חשיבא צרת ערוה וכי נשא חי ואח"כ נשא מת אין בה אלא איסור אחות אשה והויא צרת ערוה שלא במקום מצוה. ונראה דרבא לטעמי' דאמר דצרת בתו איילונית הוי צרת ערוה שלא במקום מצוה וה"נ דכוותה. ויש לדקדק היכא דבאו שניהם בבת אחת כגון שנעשה היבם בן י"ג וגמרו קידושיו וחלין עליו איסור אחות אשה ואשת אח ביחד או דשוו שליח כו' יאסרו הצרות לב"ש. וי"ל דכיון דלא משכחת איסור הצרה אלא בגווני דלא שכיחא לא ניחא להו לב"ש לאוקמי דרשא דלצרור להכי וכן כת' הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל:

מגילה נקראת כו' איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות. ונראה מדברי רש"י ז"ל דעיקר הפירכא הוא מכרכים ועיירות דאלו קורין בי"ד ואלו בט"ו. וכן כתב הרשב"א ז"ל דיום הכניסה דכפרים בכלל מנהגא הוא ואע"ג דבמגילה נאמר כ"א בטעמו לפרזים היה יום מנוחה בי"ד ובמוקפים בט"ו מ"מ לא היה להם לכנה"ג לתקן ימים מחולקים כדי שלא יעשו אגודות אגודות. וס"ל לר"ל דאפילו בב' מקומות הוי בכלל לא תתגודדו. ונראה דר"ל ס"ל דטעמא דלא תתגודדו הוא משום שלא יאמרו שיש ח"ו שתי תורות. ומש"ה השיב לר"י אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא דבמנהגא ליכא חשש דשתי תורות. ולפי האי טעמא אפילו בשתי מקומות שייך איסורא דלא תתגודדו. ור"י ס"ל דהטעם הוא מפני המחלוקת. מש"ה פריך ליה ממקום שנהגו דבמנהגא נמי שייך מפני המחלוקת ומזה הוכיח דבשני מקומות לא שייך לא תתגודדו. דאין כאן חשש מפני המחלוקת וכן כתב הרמב"ם ז"ל דהטעם הוא מפני המחלוקת. וכי שני ליה ר"ל לחלק בין איסורא למנהגא חזר והשיב לו מהא דתנן הלילה ב"ש אוסרין והא דלא פריך ליה מרישא דמתניתין התם דתנן וחכמים אומרים ביהודה היו עושין ובגליל לא היו עושין דאיסורא קאמרי י"ל דבאמת סמיך ארישא דמתניתין אלא דמהא דב"ש אוסרין מוכח דמתניתין איסורא קאמר. כדאיתא בפסחים בפ' מקום שנהגו. וא"ש בזה הא דמשני התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה. ולא קאמר דלא עשו ב"ש כדבריהם כמו שהקשה המהד"ב משום דמרישא קפריך מיהודה וגליל. ויש לדקדק לר"ל מאי אירי' דקאמר לא עשו ב"ש כדבריהם הא בכל היכא דפליגי תנאי ע"כ נמי צ"ל דחד לא עשה כדבריו משום לא תתגודדו. וצ"ל דוודאי אי פליגי יחיד ויחיד זה עושה כדבריו וזה עושה כדבריו. אבל היכא דדיעה אחת הוי רובא בזה קאמר ר"ל דהמיעוט לא יעשה כדבריו משום לא תתגודדו. והיינו דקאמר לא עשו ב"ש כדבריהם משום דב"ה הוי רובא וכדמסקינן בגמרא. והיינו דפרכינן לקמן מהא דבמקומו של ר"א כו'. משום דרבנן דפליגי אר"א הוי רובא. ויש לישב עפ"ז מה שהקשו התוס' ז"ל מהלל שהביא עולתו לעזרה וחברו עליו תלמידי ב"ש משום דבמחלוקת של סמיכה הלל ושמאי עצמן נחלקו ויחידים היו וכ"א עשה דבריו. וגם מחלוקת ישנה הוא מן הזוגות. ולקמן אמרינן בגמרא דמ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו. אבל הכא ב"ש מחדדי טפי משמע דאי לא הוי מחדדי לכ"ע לא הוי עושין כדבריהם והוי אזלי בתר רובא. וא"כ קשה אמאי עשה ר"א וריה"ג כדבריהם הא יחידים הם ולא אזלי בתר רובא. ואפשר לומר דבעי לאוקמי מ"ד עשו אפי' אליבא דר"ל דס"ל דאיכא לא תתגודדו בשתי הוראות היכא דחד הוי רובא. מש"ה קאמר דמחדדי טפי והוי כשוין. ומ"ד לא עשו ע"כ כר"ל ס"ל דאיכא בזה לא תתגודדו. וי"ל דבזה נחלקו שני האיבעית אימא לקמא קאמר דרב ושמואל ס"ל כר"ל דאיכא לא תתגודדו ואיבעית אימא בתרא קאמר דרב ושמואל ס"ל כר"י דאין כאן לא תתגודדו. ומ"ד לא עשו הוא משום בת קול ומ"ד עשו דאין משגיחין בבת קול. אבל משום לא תתגודדו לא חיישינן. ולהאי לישנא הוא דפריך הש"ס ומ"ד עשו קרינן כאן לא תתגודדו. ונהי דאין משגיחין בבת קול מ"מ הוי להו בתר רובא משו' לא תתגודדו ומשני אביי כי אמרינן כו' כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורים כו'. ופריך ליה רבא והא ב"ש וב"ה כב' בתי דינים בעיר אחת דמי. וצ"ל לאביי דלהורות לאחרים אסור אפי' ב' בתי דינים בעיר אחת וב"ש עצמן עשו כדבריהם אבל לא הורו לאחרים משום דעיקר מחלוקת הוא בין העם אבל לא בין ת"ח עצמן ורבא לא ס"ל לחלק בהכי. ועי' ברשב"א ז"ל שפי' הא דאמר ר"י עשו ועשו היינו שעשו הם עצמן והורו לאחרים לעשות. והרמב"ם ז"ל פסק כאביי דאפי' ב' בתי דינים בעיר אחת אסורין. וכתבו המפרשים דפסק כמ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם. ולפמש"כ אין צורך לזה. דאביי קפיד אהוראה לעם שיהיו שוים מפני המחלוקת. וע"פ מש"כ דלמאי דשני אביי ורבא דעיקר לא תתגודדו הוא במקום אחד הוא מטעם שלא יבאו לידי מחלוקת אפשר לישב קושית התוס' ממגילה דהתם לא שייכא מחלוקת דקדימת הכפרים לטובת כרכים תיקנו להם. ובאמת מסתבר לומר כן דעיקר איסורא דלא תתגודדו הוא בהוראה לעם. דהא מצינו בכמה מקומות דת"ח ובעל נפש מחמיר על עצמו. להנהיג א"ע באיזה חומרא אין כאן חשש איסורא. והיינו דקאמר רבא לאביי והא ב"ש וב"ה כב' בתי דינים. כיון דלכל אחד היה תלמידים רבים וזה נוהג כדברי ב"ש וזה נוהג כדברי ב"ה הוי דומיא דב' בתי דינים אע"ג דלא עשו אלא לעצמן. ומש"ה ס"ל לרבא דכל שיש ב' בתי דינים מפורסמים אין כאן חשש מחלוקת:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

חלצו. הצרות מן האחין: ב''ש פוסלין מן הכהונה. שחליצתה חליצה: וב''ה מכשירין. לפי שחליצתן שלא לצורך והרי כחולצת מן הנכרי: נתייבמו. לאחים: בית שמאי מכשירין. אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהן: ובית הלל פוסלין. שנבעלו לאסור להן והנבעלה לפסול לה עשאה זונה והזונה אסורה לכהונה: לא נמנעו כו'. אע''פ שבני הצרה שנתייבמו כב''ש ממזרים [הם לב''ה] שהרי באיסור אשת אח היא עליהם ואשת אח בכרת ובני עריות שהן חייבי כריתות ממזרים הם כדאמרינן בפירקין אפ''ה לא נמנעו ב''ה מלישא נשים מב''ש לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשים: אלו על גבי אלו. אלו משאילים כליהם לאלו: גמ' לא תהיה אשת המת החוצה. החיצונה שהיא נכרית ליבם לא תהיה לזר: מכלל דאיכא פנימית. בהדה קרובה ליבם: שאין קידושין תופסין ביבמה. יבמה שלא חלצה מנין אם נתקדשה לשוק שאין קדושין תופסין אע''ג דחייבי לאוין בעלמא תפסי בהו קידושין: ת''ל כו' לא תהא בה הויה. אינן תופסין: חוצה כתיב. דמשמע חיצונה: לרבות ארוסה. שאם נתארמלה מן האירוסין צריכה ליבם כנשואה וחוצה משמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה: אין איסור. אשת אח חל על בתו של זה אצל אביה הלכך לא רמיא קמיה לייבומי והוה כמאן דליתא וכן באחות אשה ובכולן והכי מפרשא מילתיה דרבא במסקנא דמילתא ומיהו הא דפריך תינח היכא דנשא כו' לא ידע מילתיה דרבא וסבר דרבא אאחות אשה וכיוצא בה לחודייהו קאי שקורבתו ע''י קדושין: דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח. והויא כנכרית: פשיטא. כיון דלב''ש זקוקות ליבם פשיטא אם חלצו פסולות ולב''ה כיון דפטרי להו מזיקת יבום אם חלצו כשרות לכהונה דלאו חליצה היא: דר' יוחנן. לקמן (דף יד:) בברייתא: בואו ונתקן לצרות. העריות שיהו חולצות וכיון דבעו חליצה חליצתה פוסלת אפי' לב''ה קמ''ל דב''ה אפי' תקנתא דרבנן לית להו בצרות דליחלצו: וב''ה פוסלין. דזונה היא ופסולה לכהונה אבל מתרומה דבי נשא לא מיפסלה בבעילת כרת אלא בבעילת חלל ונתין וממזר ועובד כוכבים ועבד בפרק אלמנה לכ''ג (לקמן סח:): לא תעשו אגודות אגודות. דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי''ד ומוקפין חומה בט''ו: א''כ לכתוב קרא לא תגודדו. דמשמע לשון גדידה וחבורה: ואימא כוליה להכי הוא דאתא. שלא תעשו אגודות: א''כ לכתוב לא תגודו. מדלא כתיב תגודו לשון אגודה: לא שנית ע''כ מקום שנהגו כו'. היה לך להשיב תשובה זו: אמינא לך אנא איסורא. דאסרי להו רבנן לבני ארביסר דאי בעו למיקרא בחמיסר לא מצו וכן בני ט''ו בי''ד ודמיא לשתי תורות: ואת אמרת לי מנהגא. דהתם לכ''ע שרי ומיהו באתרא דאחמור לא ישנה את דרכו מפני המחלוקת: ופרכינן והתם איסורא ליכא. בתמיה: והא קתני התם בלילה. בליל בדיקת חמץ ב''ש אוסרים וב''ה מתירים לעשות מלאכה ואיכא דעבדי כב''ה ואיכא דעבדי כבית שמאי והרי כאן אגודות: א''ל התם. לא דמי לשתי תורות דהרואה את זה שאין עושה מלאכה אומר דאין לו מה לעשות:

מאי טעמא דב''ש. וא''ת ומאי קבעי ליה דלמא מוקמי לצרור לכדר''ש (לעיל דף ח:) ועליה לכדרבי ואומר רבינו יצחק משום דמסתברא ליה לדרוש לצרור לענין צרות אי לאו דשמעיה בשום דוכתא דשריא וא''ת אכתי כי דרשי נמי חוצה מכלל דאיכא פנימית נדרוש מלצרור למיסר צרה שלא במקום מצוה וי''ל דליכא למדרש הכי דהא כתיב לגלות ערותה דחדא ולמקום מצוה לא איצטריך דמחוצה נפקא אלא לשלא במקום מצוה: לכדרב יהודה אמר רב כו'. ה''נ המ''ל לכדשמואל דפליג עליה דרב בהאשה רבה (לקמן דף צב: ושם) ומוקי קרא דללאו הוא דאתא: כיון דכתיב חוצה כמאן דכתיב לחוץ דמי. ואע''ג דכתיב נמי ה''א בתחלה דכתיב החוצה היינו נמי אל החוץ כמו המדברה (שמות ד) דהוי אל המדבר: לרבות את הארוסה. אר''י דאיצטריך לרבויי ארוסה משום דכתיב בית אחיו ובפ''ק דיומא (דף יג.) משמע דבית נשואה משמע: דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח. וא''ת כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם ערוה גופה וי''ל דאיסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי וחייל הלכך לא פקע: בית הלל פוסלים. פי' בקונטרס מכהונה ולא מתרומה וא''א לומר כן דמחייבי. כריתות זונה היא כדאמרינן בהחולץ (לקמן מד:) גבי הנושא את חלוצתו וזונה אסורה בתרומה כמו שנפרש שם בע''ה (ד''ה הכא) ורש''י עצמו חזר בסוף פירקא (דף טו: ד''ה היא עצמה) גבי מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת: דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת. והא דאמרינן בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סח. ושם) גבי ר''ע שהיה מכה עצמו על ר''א שנפטר עד שהיה דמו שותת לארץ ואומר רבינו יצחק דאיכא למימר דדרך שריטה אסר רחמנא דוקא א''נ אתורה היה מצטער כדאמרינן התם הרבה מעות יש לי ואין שולחני כו':

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד