דף יא - א
ומסקינן: אכן קשיא לרב ששת, כיצד מתרץ הוא את הסיפא כרבי עקיבא? והרי היה צריך התנא לומר זאת במפורש, שהוא מדבר כרבי עקיבא, כדי שידעו הכל שאין זה המשך הרישא, החולקת על רבי עקיבא.
ונחלקו אמוראים ביישוב הברייתא, לפי רבי יוחנן ולפי ריש לקיש.
רב אשי, סבר לה כריש לקיש, הסובר שהאחים חייבים על החלוצה כרת, ולכן ניחא לו הסיפא, שאם עמד אחד האחים וקידש את החלוצה, ומת, אין היא זקוקה לחליצה מהאחים, לפי שלא תפסו בה קידושי האח.
אך קשה לו הרישא האומרת שאם חזר האח החולץ וקידש את החלוצה, ומת, היא צריכה חליצה מהאחים. ומוכח שאין היא אסורה עליהם בכרת.
ומתרץ לה רב אשי לרישא, שמדובר בה באחים שנולדו לאחר שחלץ האח וקידשה.
ונמצא, שלא מצאוה האחים הללו בשעה שהיא נופלת מהאח הראשון [שאז היא היתה נאסרת עליהם מדין "אשת אחיו שלא היה בעולמו"].
ולכן אין הם אסורים בה מכח האח הראשון, כי מצאוה רק כאשתו של האח השני, שחלץ וקידש, והיה מותר להם אפילו לייבמה, לולי זאת שהיא אסורה לאח שמת באיסור לאו, ולכן הם צריכים לחלוץ לה.
וכרבי שמעון, הסבור שבצורה שכזאת אין הם אסורים בה מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו, וכפי שתבאר הגמרא מיד.
ואילו רבינא, סבר לה כרבי יוחנן, שלדעתו האחים של החולץ אסורים בחלוצה באיסור לאו בלבד. וניחא לו הרישא, שאם חזר החולץ וקידשה, ומת, הרי היא צריכה חליצה מהאחים, כדין חייבי לאוין.
אך קשה לו הסיפא, האומרת שאם קידשה האח של החולץ ומת, אין היא צריכה חליצה.
ומתרץ לה לסיפא כרבנן. שקידשה האח של החולץ, ונפלה ליבום לפני אחים שנולדו לאחר מות האח הראשון, ולפי רבנן אין היא זקוקה להם, לפי שהיא אסורה עליהם באיסור ערוה של "אשת אחיו שלא היה בעולמ ו".
ומבארת הגמרא:
רב אשי סבר לה כריש לקיש, שהאחים אסורים בחלוצה בכרת, ומתרץ לה לרישא של הברייתא, האומרת שאם מת האח שחלץ וקידש היא צריכה חליצה מהאחים - כרבי שמעון:
וכך אומרת הברייתא ברישא:
החולץ ליבמתו, וחזר וקדשה - צריכה חליצה מן האחין.
מאן "אחין", מי הם האחים שצריכים לחלוץ לה? - אחין הילודים!
שנולדו לאחר שחלץ וקידש, ואין היא נאסרת עליהם בכרת מכח האח הראשון היות ומצאוה לאחר שנחלצה וקידשה החולץ, ומעתה היא עתידה ליפול ליבום לפני האחים שנולדו עתה, רק מכח קידושיו של האח השני ולא אסורה עליהם מכח האח הראשון.
כמאן - כרבי שמעון, הסובר שאם יבם האח השני את אשת האח הראשון ולאחר היבום נולד האח השלישי, אין היא אסורה על האח השלישי שנולד עתה משום אשת אחיו הראשון שלא היה עמו בעולמו, כיון שמצאה ללא זיקה מנפילת הראשון, אלא רק כשהיא עומדת ליפול מנישואי האח השני, שהיה בעולמו.
ואילו בסיפא אומרת הברייתא:
עמד אחד מן האחים הנולדים, שכבר נולדו לפני החליצה, וקדשה, ומת - אין לה עליו כלום. שאין היא זקוקה עתה לחליצה מהאחים שהיו עמו בעולמו, היות והיא כבר נפלה לפניהם ליבום מהאח הראשון. וכיון שלא חלצו לה, הרי היא ממשיכה להיות אסורה עליהם באיסור כרת של אשת אח מכח האח הראשון. ודין זה הוא בין לרבי שמעון ובין לרבנן.
כמאן - כריש לקיש, הסובר שהחלוצה אסורה על שאר האחים בכרת.
ואילו רבינא סבר לה כרבי יוחנן, ומתרץ לה לברייתא אליבא דרבנן:
החולץ ליבמתו, וחזר וקדשה, ומת - צריכה חליצה מן האחין.
מאן אחין - אחין הנולדים משכבר, ואינם אסורים אלא בלאו, אחר שנחלצה על ידי אחיהם ב"שליחותם".
כמאן - כרבי יוחנן, הסובר שהחולץ עושה את החליצה בשליחות האחים כולם, ולכן גם האחים אינם אסורים בה אלא בלאו, כמוהו.
ולכן, הם צריכים לחלוץ לה, כשקידשה אחיהם, ומת.
אבל אם עמד אחד מן האחים הילודים, שנולדו אחר החליצה, ונמצא שלא חלץ לה החולץ בשליחותם, שהרי בשעת החליצה הם טרם נולדו, ועתה שנולדו מצאוה כאשת האח הראשון. ולגביהם לא היתה שליחות על החליצה.
ונמצא, שהם אסורים בה באיסור כרת של אשת האח הראשון.
ולכן, אם קדשה אחד האחים שנולדו אחר החליצה - אין קידושיו קידושין, שהרי היא אסורה עליו בכרת משום אשת אח הראשון.
ולכן, אם מת אותו האח שקידשה - אין לה עליו כלום.
ודין זה הוא אפילו אם נולד האח לאחר שקידשה החולץ, כיון שאין קידושי האח החולץ מורידים ממנה את האיסור של אשת האח הראשון.
כמאן - כרבנן, הסוברים שבכל ענין, אפילו בייבם ולבסוף נולד, אסורה עליו משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.
איתמר: הבא על יבמה, ובא אחד מן האחין על צרתה -
פליגי בה רב אחא ורבינא.
חד אמר: דינו בכרת. וכפי שיבואר.
וחד אמר: דינו בעבירת איסור עשה, של "בית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים".
מאן דאמר בכרת - סובר כריש לקיש, שאין היבום או החליצה ביבמה נעשים בשליחות כל האחים ובשליחות כל היבמות, ולכן צרת היבמה, כיון שלא התייבמה היא נשארת אסורה על שאר האחים בכרת.
ומאן דאמר בעשה - סובר כרבי יוחנן, שהיבום נעשה בשליחות כולם. וכמו שהמייבם עצמו אסור בצרת יבמתו רק באיסור עשה, כך שאר האחים אינם אסורים בה אלא באיסור עשה.
אשה שזינתה תחת בעלה, ונאסרה עליו, אינה מתייבמת, ופטורה מן החליצה. שהרי היא היתה אסורה על בעלה מצד דין זונה, ולא יתכן שתיפול ליבום
אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה.
והכונה היא כאן לצרת זונה, שזינתה ודאי תחת בעלה, ונאסרה לו. ולא ל"סוטה ספק", שרק קינא לה בעלה ונסתרה, אך לא ידוע שזינתה.
וטעמו של דבר שהזונה אוסרת גם את צרתה לייבום, כמותה, על אף שאין הזונה "ערוה":
כיון ש"טומאה" כתיב בה בזונה - "והיא נטמאה" [במדבר ה].
כמו שכתוב "טומאה" בעריות - "אל תטמאו בכל אלה" [ויקרא יט]. [1]
וכשם שערוה אוסרת את צרתה ליבום, כך גם סוטה אוסרת את צרתה ליבום.
[ועיין בהערה, [2] מה הוא דין הסוטה עצמה, והאם היא ממש כערוה, הפטורה מן החליצה והיבום, או רק אוסרת צרתה ליבום, אך אינה פטורה בלא חליצה].
מתיב רב חסדא ממה ששנינו במשנה במסכת יבמות, בתחילת פרק "האשה רבה":
מי שהלך בעלה למדינת הים, ובא עד אחד והעיד לה "מת בעלך", והקילו חכמים לסמוך עליו, ונשאת לאדם אחר.
אם אחר כך בא בעלה הראשון - תצא מזה ומזה!
שתיקנו חכמים שהיא נאסרת על הבעל הראשון כדין זונה, על אף שנשאת לשני כדין, על סמך עדותו של עד אחד, שהאמינוהו חכמים. ותצא גם מבעלה השני, היות ואשה שמזנה אסורה לבועל כמו לבעל.
רבי שמעון אומר: רק על בעלה אסרו חכמים שתשוב אליו אחר שנישאה [אם כי בהיתר] לאדם אחר, אבל על היבם לא גזרו.
ולכן, אם מת בעלה הראשון לאחר שחזר, והיתה לו אשה נוספת, הרי ביאתה או חליצתה [של האשה שנישאה לזר ונאסרה לבעל], מאחיו של הבעל הראשון - פוטרת צרתה!
ואפילו חכמים שנחלקו על רבי שמעון, לא נחלקו אלא עליה עצמה, שאינה מתייבמת, אבל צרתה מתייבמת לדברי כולם!
ומוכח שצרת זונה מותרת ליבום, כי אם אינה נופלת כלל ליבום, כיצד ביאתה של הזונה "פוטרת" צרתה?
אמר לך רב: אמינא לך אנא סוטה דאורייתא, שטומאה כתיב בה כעריות מן התורה, שהיא וצרתה פטורות מן החליצה ומן היבום.
ואילו את, אמרת, אתה מקשה לי מסוטה דרבנן, שגזרו חכמים שתצא מזה ומזה, כדי שתדייק במציאת עדים הגונים, ופשיטא שהיא בת חליצה ויבום מן התורה!? ומסבירה הגמרא, מה היתה ההוה אמינא של רב חסדא, להשוות בין גזירה דרבנן לדין דאורייתא:
ודקארי לה, כשהקשה רב חסדא קושיה זו - מאי קארי לה, מהו הקשה!?
קסבר רב חסדא: כל דתקון רבנן - כעין דאורייתא תקון. ואם הדין הוא כדברי רב, שצרת זונה אינה מתייבמת ואינה נחלצת, היינו אוסרים צרת סוטה באשה שהלך בעלה למדינת הים, מלהתייבם.
מתיב רב אשי: מי שקינא לה בעלה שלא תסתר עם איש מסויים, ובכל זאת נכנסה עמו לסתר, ושהתה עמו כדי טומאה -
הרי היא אסורה לביתה, לבעלה, כדין "סוטה", עד שתבדק על ידי שתיית המים המאררים.
ואם היתה נשואה לכהן, היא אסורה לאכול בתר ומה.
הערות
[1] טומאה כתיב בה כעריות. האחרונים דנו, האם הטומאה האמורה בסוטה לגבי בעלה היא האוסרת גם את היבם, או שמלשון טומאה האמור בסוטה אנו לומדים בלימוד ישיר, שצרת סוטה אסורה כמו צרת ערוה, ואין זה מכח טומאתה לבעלה, [ועיין בחידושי רבי שמואל סימן ח, בהרחבה].
[2] נחלקו הראשונים בדין סוטה וצרתה, האם הטומאה הכתובה בסוטה גורמת לה להיות כערוה ממש, ולפטור אותה ואת צרתה בין מהיבום ובין מהחליצה, או שלשון טומאה האמור בה אוסר אותן רק ליבום אך אינו פוטרן מהחליצה. לדעת רש"י והתוס', וכן הרמב"ן והרשב"א, הסוטה וצרתה פטורות מן החליצה ומן הייבום, כערוה ממש, משום לשון טומאה הכתוב בה. והרמב"ן הביא נימוק נוסף לפטור את הסוטה עצמה, משום המיעוט "כי מצא בה ערות דבר, והלכה והיתה לאיש אחר", לאיש אחר, ולא ליבם. ומה שצריכים ללשון טומאה הוא כדי לפטור את צרתה. אך יש הסוברים שהדבר תלוי במחלוקת בין רב כאן, לרב יוסף במסכת סוטה, הסובר שסוטה ודאית צריכה חליצה משום שגם מבעלה לא היתה יוצאת ללא גט [הובאו דבריהם ברמב"ן]. ואילו הריטב"א סובר שאפילו לדעת רב, הסוטה עצמה צריכה חליצה, ולא אמר רב את דבריו אלא רק לענין איסור יבום. רש"י מבאר, שדברי רב יהודה אמר רב הם כדברי רב אשי לקמן, שצרת סוטה פטורה מן החליצה ומן היבום, כיון שטומאה כתיב בה כעריות. ובדין היה להשמיענו שהיא עצמה אינה חולצת ואינה מתייבמת, כערוה, אלא נקט רב צרת סוטה ובכן השמיע גם את דין הסוטה עצמה. אך הקשו הראשונים, שבמסכת סוטה אומר רב יוסף שסוטה צריכה חליצה, כי אם היה הבעל קיים היא היתה צריכה ממנו גט, אם כן, כשמת, צריכה חליצה, ואינה יוצאת בלא כלום. יש שתירצו שרב חולק על רב יוסף, וסובר שהפסוק "ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר", לאחר ולא ליבם, מלמד שהיא אינה זקוקה כלל ליבם. ואין להשוות בין זה שסוטה צריכה גט לבין זה שיבמה צריכה חליצה, כי קידושיה של סוטה אינם יכולים להפקע בגלל מעשה הזנות. מה שאין כן בנפילה ליבום, שאפשר לומר ש"והיתה לאיש אחר" מלמד שאין הסוטה נופלת כלל לפני היבם (עיין רמב"ן). אך הרא"ה פירש [הובא בריטב"א כאן] שלפי רב סוטה וצרתה חולצות. והלימוד שטומאה כתיב בה כעריות בא ללמד שצרתה כמותה, אך לא לפוטרה לגמרי.
רבינא סבר לה ברבי יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן. פי' אפילו לרבנן והוא הדין לרבי שמעון.
החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין. מאן אחין אחין הנולדים. שהיו בעולמו של מת הראשון כמאן כר' יוחנן עמד אחד מן הילודים אחר מיתתו של הראשון קודם חליצתו של אחרון וקדושה אין לו עליו כלום דהיינו נולד ואח"כ ייבם שמודה רבי שמעון ואין צ"ל נולד ולא ייבם כגון זה שחלץ.
ויש נוסחאות שכתוב בהם מאן אחין אחין הילודים ועמד אחד מן הילודים ופירוש ילודים שנולדו כבר אלו קודם שמת ראשון ואלו קודם שעשה בה שני דבר אבל אין הגירסא נכונה שכיון שאין פירושה שוה דין הוא שנפרש בלשונם ורש"י ז"ל פירש בילודים לאחר קידושי שני ודלא כר' שמעון.
ה"ג רב חננאל ז"ל: חד אמר בלא תעשה וחד אמר בכרת. ורבינו יצחק אלפסי ז"ל גורס בעשה וכן בכל הנוסחאות ובהלכות גדולות וזו היא גירסתו של רש"י ז"ל ופי' בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים לאו הבא מכלל עשה עשה. ואינו מחוור לי כלל דמי כתיב בית אחד הוא בונה אשר לא יבנה כתיב ואי מהתם נפקא מכלל לאו הוא בא.
והר"ר משה הספרדי ז"ל מפרש עשה דכתיב יבמה יבא עליה ולא עליה ועל חברתה ואם כן הוה לן למדרש הכי בגמר' ועוד דהא בפרק החולץ (יבמות דף מ"ד) מפרש בגמרא מבית אחד הוא בונה ולא שני בתים אלא יש לומר מדלא כתיב אשר לא ייבם מייתי לן קרא ודרשינן ביה דהכי קאמר ככה יעשה לאיש שלא יבנה אותו בית אחד שהיה לו לבנות ומדאמר דבית אחד היה לו לבנות ומשמע ולא שנים עשה מיקרי דהא לית ביה לאו.
ורבינו תם ז"ל הכריע כדברי רבינו חננאל ז"ל בלאו מאשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכמו צרת חלוצתו כך בצרת כנוסחו קרי כיון שלא בנה שוב לא יבנה דכל שלא בנה בית זה בין שנפטרה על ידי כניסה בין ע"י חציצה בין על ידי עצמו ובין על ידי אחיו כיון שלא בנה אותו בית שוב לא יבנה ותלמודא דנקיט בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים רהטי' נקט ואזיל.
וראיה הביא לדבר ממה שאמרו לקמן בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב) אין אחר ביאה כלום. והתם אוקימנא רישא דמתני' כרבי עקיבא דאמר אין קידושיו תופסין בחייבי לאוין ובן מוקמינן להא דאין אחר ביאה כלום ואי ס"ד חייבי עשה נינהו הא מני דלא אשכחן תנא דסתם לן כרבי ישבב דאמר (לקמן יבמות דף מ"ט) כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ועוד דהא בשילהי פירקין דקידושין (דף ס"ח) ובריש פרק אלו נערות (כתובות דף כ"ט) דניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר ואפילו בחייבי עשה נמי אלמא דברי ישבב נמי ספק אלא ש"מ בלא תעשה גרסינן כרבינו חננאל ז"ל ועוד עתיד אני לכתוב בסיוע השמים.
הא דאמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. בדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה מדכתיב בה טומאה איפטרא מן החליצה היא וצרתה אלא חדא דאית ביה תרתי קמ"ל.
והא דאמרינן במסכת סוטה פרק קמא (דף ה'), אלא מעתה חליצה נמי לא ליבעי א"ל רב יוסף אלו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי חליצה רב לית ליה האי טעמא דכיון דכתיב בה טומאה כעריות פטורה מן החליצה ימן היבום אבל אין קדושין הראשונים נפקעין דהא גבי ומצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות ואם גרשה קידושין תופסין בה לכתחילה שכשם שאין הראשונים נפקעין ממנה כך אלו תופסין בה ולא ריבה הכתוב טומאה אלא לענין יבום וחליצה.
וצריך תלמוד, מה ראיתה לרבות קידושין ולמעט יבום וחליצה. ועוד הא דאמרינן במחזיר גרושתו למאן דאמר טומאה בה כתיב ואסורה צרתה חולצת ולא פטר לה מן החליצה כערוה קשיא לן מאי שנא מצרת סוטה ואפשר דסבירא ליה לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם ודריש לה איהו לגמרי לפטור מן החליצה ומן היבום וכיון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתיב בפי' חייבי לאוין היא וחייבי לאוין בני חליצה היא ואי טומאה כתיב בה לעשות צרתה כמותה הלכך צרתה נמי חולצת כמותה ולא מתייבמת ודיקא נמי דלא גמר רב פטור סוטה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסורה ואלו פטורה ופוטרת לא קאמר כנ"ל.
ופסק רבינו ז"ל ברב ופטורה מחליצה. והר"ר אברהם בר' דוד ז"ל כתב סוגיא דשמעתתא אע"ג דכתיב בה טומאה בעינן חליצה או היא או צרתה דאלו איתא לבעל מי לא בעיא גט השתא גמי בעיא חליצה וצרתה כמותה סמך לו הרב ז"ל עי הסוגיא שבמסכת סוטה שזו השמועה מפורשת היא לפוטרן מחליצה ויבום.
רבינא סבר לה כר' יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן. כלומר, אפילו לרבנן והוא הדין אליבא דר'שמעון צריכה חליצה מן האחין.
מאן אחין אחין הילודים. כלומר שנולדו קודם מתית הראשון.
עמד אחד מן הנולדים. כלומר שנולד (קודם) [לאחר כת"י] מיתת הראשון עד שלא הספיק השני לכנוס וקדשה אין לה עליו כלום ואפילו נולד לאחר שחלץ לה הראשון, לפי שחליצה אינה קנין אלא פטור, כדאיתא בירושלמי (יבמות פ"ג ה"א) ובין לרבנן בין לר' שמעון, דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון. ואע"ג דנולדים משמע בין עתידים להולד בין נולדו כבר כדאיתא בנדרים פרק ארבעה נדרים (נדרים ל, א). כיון שרוצה לחלק בין שכבר נולדו לעתידין להולד לא רצה להוציאן בלשון אחר. וילודין לא משמע אלא שנולדו כבר כדאיתא התם.
ה"ג רש"י ז"ל חד אמר בעשה וחד אמר בכרת. וכן הוא בפר"ח ז"ל ובהלכות הרב אלפסי ז"ל (להלן פ"ד סוסי' נב) ומפרשי לה משום דכתיב אשר לא יבנה בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים, ולאו הבא מכלל עשה, עשה. ואינו מחוור דהא לא כתיב יבנה בית אחיו, דאשר לא יבנה כתיב. ועוד דלפירושו לא גרסינן בא הוא או אחד מן האחין, דלגבין אחין ודאי קאי בלא יבנה לר' יוחנן ולאו איכא כדאיתא בשמעתין (לעיל יבמות י, ב) ובכל הספרים גרסינן הוא או אחד מן האחין. והרמב"ם ז"ל (הל' יבום פ"א הי"ב) פירש משום דכתיב (דברים כה, ה) יבמה יבא עליה, עליה ולא עליה ועל חברתה, כדדרשינן בעלמא אותה ולא אותה ואת חברתה בפרק א בסוטה. וגם זה אינו מחוור, מדגרסינן אחד מן האחין בכל הספרים. ועוד שלא מצינו כן בשום מקום, ובפירוש דרשינן ליה בפרק החולץ (יבמות מד, א) מבית אחד הוא בונה. אבל ר"ת ז"ל (בספר הישר סי' ל"ה מובא בתוס' ד"ה חד) גריס חד אמר בלאו והביא ראיה שהרי חלוצתו בלאו מאשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכן נמי צרת חלוצתו, והלכך הוא הדין לצרת כנוסתו דהא חליצה ויבום כהדדי נינהו, וכל שנפטרה בין על ידו בין על ידי האחין, בין על ידה בין על ידי חברתה, בין בחליצה בין ביבום, קרי בה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. ותלמודא דנקיט בפרק החולץ (שם) בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, לאו בית אחיו קא דריש, אאל משום לא יבנה קאמר, כלומר אינו בונה הבית השני כיון שלא בנאו וריהטיה נקיט ואזיל, ועוד הביא ראיה מדתנן בפרק ר"ג (להלן יבמות נג, א) אין אחר ביאה כלום ואוקימנא בגמרא (להלן יבמות כ, ב) כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ואי סלקא דעתך חייבי עשה נינהו הא מני, דלא אשכחן תנא דסתם לן כר' ישבב (להלן יבמות מט, א) דאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר. ועוד דר' ישבב גופיה לא איבריר אי אפילו חייבי עשה קאמר או לא, כדאמרינן בקדושין פרק האומר (סח, א) ובכתובות פרק אלו נערות (כתובות כט, א) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי אלא טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה נמי מאי איכא למימר, ואם איתא תפשוט מהא דקתני בפר"ג אין לאחר ביאה כלום דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו בחייבי עשה אין קדושין תופסין לר' עקיבא. אלא ודאי שמע מינה דל"ת גרסינן. ובפר"ג (להלן יבמות נג, א ד"ה הניחא) הארכתי יותר בס"ד.
אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיבא בה כעריות. ובדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה דמיפטרא עצמה כערוה, אלא חדא דאית בה תרתי קאמר. ואסורה דקאמר לאו דוקא, דאפילו מן החליצה נמי פטורה, דכולה סוגיין מוכחת דרב כערוה ממש עביד לה לפטור צרתה מן החליצה ומן היבום, והכי נמי משמע בריש מכלתין דאמרינן ולרב אסי ליתנינו כלומר במתניתין, ודחינן לפי שאינן בצרת צרה. דאלמא לרב הרי היא כחמש עשרה נשים דמתניתין לפטור צרתה. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק קמא דסוטה (ה, ב)גבי מתניתין דנכנסה עמו לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי ביאה כו' ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ואמאי תתיבם נמי יבומי, ואמר רב יוסף אמר קרא והלכה והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם, ואקשינן אי הכי חליצה נמי לא תבעי, אמר ליה רב יוסף אלו איתיה לבעל לא בעיא גיטא הכי נמי בעיא חליצה. אלמא כל דבעיא גיטא מבעל בעיה חליצה מיבם. וסוטה ודאי נמי הא בעיא גיטא מבעל. ועוד דהא מחזיר גרושתו אפילו לר' יוסי בן כיפר דאמר (להלן בע"ב) טומאה בדידה כתיבא, צרתה חולצת כדמוכח בכולה סוגיין (עי' חזו"א אה"ע סי' קל סק"א), דליכא דפטר לה בלא כלום, ומאי שנא צרת סוטה לרב מצרת מחזיר גרושתו לר' יוסי בן כיפר, הכא והכא טומאה כתיבא בהו. ויש לומר דרב לית ליה דר' יוסף דאמר דכל דבעיא גיטא מבעל בעיא חליצה מיבם, אלא סוטה גיטא (גרידא) הוא דבעיא מבעל, משום דאין קדושי סוטה נפקעין, דהא גבי מצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות אם גרשה קדושין תופסין בה לכתחלה כשם שאין הראשונים נפקעין ממנה, ולא אדכר בה הכתוב טומאה אלא לענין חליצה. ונראה דמשמע ליה לרב הכי מדכתיב לאיש אחר ודריש ליה לאחר ולא ליבם (סוטה שם), ולגמרי משמע ליה לפטור אותה מן החליצה ומן היבום, ואלו לא כתוב בה לאיש אחר לא הוה פטר לה לגמרי אלא מן היבום, וכיון דכתיבה בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כיוצא בהן אף סוטה צרתה כיוצא בה. אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתוב בפי' מיבום (דהתם), חייבי לאוין היא, וחייבי לאוין בני חליצה הן, וטומאה דכתיב בה לעשות צרתה כיוצא בה, הלכך חולצת כמותה ואינה מתיבמת (ודוקא) [ודיקא] נמי דלא גמר רב פטור סוטה עצמה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסור ולא קאמר סוטה פטורה ופוטרת הרמב"ן נר"ו.
וקשיא לי. מדאקשינן עליה דרב בסמוך ממתני' דסוטה דקתני נכנסת עמו לסתר או לחורבה כו' אסורה לביתה כו' ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ופריק אמינא לך סוטה ודאי ואת אמרת סוטה ספק, ואקשינן תו עליה מאי שנא סוטה ודאי דלא מתיבמא דכתיבא בה טומאה, סוטה ספק נמי טומאה כתיבא בה. ואם איתא מאי קושיא, דסוטה ודאי לאו היא גופה משום דכתיבא בה טומאה נפקא ליה לרב, אלא מלאיש אחר נפקא ליה. ויש לומר דרב לאו ודאי על איש אחר בלחוד סמיך, דאי לאו דכתיבא טומאה גבי סוטה, ודאי לא הוי פטריה לה מיבם כלל ואף על גב דכתיב לאיש אחר, משום דיבם נמי לגבי אחר כאחר דמי, וכדאמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פ, ב) גבי שומרת יבם. אלא השתא דכתיבא בה טומאה כעריות, דרשינן האי לאיש אחר ולא ליבם. ואלו נמי כתיב בה טומאתה ולא כתיב לאיש אחר, לא הוי אסרינן לה אלא ליבום וכדאמרינן במחזיר גרושתו אפילו לר' יוסי בן כיפר, וטומאה דכתיב בה לעשות צרתה כיוצא בה. השתא דכתיב לאיש אחר גלי לן אטומאה דכתיב בה דתהוי כעריות ממש, ובא זה וגלה על זה. וכיון שכן אפילו סוטה ספק אי כתיבא בה טומאה לא חלצה, דהא גלי לן רחמנא דכל סוטה הטמאה תהיה לאיש אחר ולא ליבם כנ"ל.
ר' שמעון אומר ביאתה אי חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה. יש מפרשים דהכי קא פריך כיון דאמר ר' שמעון ביאתה או חליצתה פוטרין, משמע דאשווי משוי להו, וכי היכי דחולץ לה לכתחלה הכי נמי מיבם לה לכתחלה, אלמא לא קנסו ביבם כלל, ואם איתא לדרב לא הוה ליה לר' שמעון למשרי ליבם לכתחלה, אלא הוה ליה למיסר משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכדמסיק טעמיה דמקשה בגמרא. ואם תאמר אי לכתחלה קאמר הכי הוה ליה למימר, חולצת או מתיבמת לאחיו של ראשון. יש לומר דמלתא אגב אורחיה קא משמע לן דאף על גב דאיכא צרה דשייך בה יבום טפי, והוה סלקא דעתך דלא תפטור האי צרתה, משום דהיא נראית כאשת השני, דסבורים שגרש הראשון ונשא שני זה, קא משמע לן דאפילו הכי חולצת או מתיבמת לכתחלה ופוטרת צרתה. ואם תאמר אדמותיב ליה מדר' שמעון ליסייעיה מדתנא קמא. יש לומר תנא קמא קנסא הוא דקניס ואפילו ליבם, ולא משום גזרת סוטה ודאי דאורייתא קאמר ובתוס' (הרא"ש) הקשו דאי אפשר לומר דר' שמעון לכתחלה קאמר מדקתני והולד ממנו אינו ממזר, וממנו משמע דקאי איבם. וברוב הספרים גרסי ממנו. ואם איתא דר' שמעון לכתחלה קאמר שהיא מתייבמת, צריכה למימר דהולד אינו ממזר. ועוד דבירושלמי (להלן פ"י ה"ב ועיי' מה"פ) קרי לה לחליצתה חליצה פסולה ואפילו לר' שמעון (עי' תוס' ד"ה רבי שמעון) והם פירשו דמדקא שרי ר' שמעון צרתה בחליצתה או בביאתה ואפילו בדיעבד קא מקשה, דאם איתא דסוטה ודאי לאו בת חליצה ויבום היא אפילו סוטה דרבנן לא הוה ליה למיפטר צרתה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואם תאמר ממה נפשך תועיל דאי כסוטה גמורה חשבת לה, צרתה אינה צריכה חליצה, ואי לא כסוטה גמורה חשבת לה א"כ ביאתה או חליצתה פטרה. יש לומר דהוה משמע ליה השתא דכיון דצרתה צריכה חליצה מדאורייתא או כסוטה מדרבנן ודמיא לסוטה דאורייתא, חליצתה כמו שאינה דמיא ואין לה לפטור צרתה.
רש"י גריס ז"ל מאן אחרים הילודים פי' שנולדו אחר חליצה כמאן כר שמעון ובכולה סוגייא גריס רש"י ז"ל באותן שנולדו אחר החליצה או אחר הקדושין ילודים ובאותם שנולדו קודם לכן ואפי' קודם החליצה גורס נולדים ויש גורסי' להפך וכאידך גרסא מסתברא טפי דבמס' נדרים אסיקנא דלשון ילודים לשעבר משמע לאותן שנולדו כבר ולשון נולדים משמע בין על אותן שנולדו כבר בין שעתידים לילוד וכיון שא"א לתלמוד לומר על שתיהן נולדים שלא לערבב הענין ולהבדיל בין לשעבר בין להבא מיבעי לן למימר ילודים על שנולדו כבר ונולדו על אותם שנולדו אח"כ ואפשר לדברי רש"י ז"ל שהוא גורם הילודי' וכהוא שפיר משמע אפי' כשעתידים להולד כדכתיבנא. כל הבן הילוד והא דאמרי' כמאן כר' שמעון פי' דלר' שמעון דין האח שנולד אחר החליצה כדין עצמו וכשם שאם ייבם בהתר ונולד לו אח היא מותרת לאח הזה לאחר מיתתו בלא בנים כך ר"ש (סבר) כשחלץ וקדש נולד לו אח כיון דלגבי הייבם היא בלאו גרידא גם לגבי הנולד הזה הוא בלאו גרידא וחייבי לאוין בני חליצה וייבום מדאוריתא הילכך חולצת:
עמד א' מאותם שנולדו קודם החליצה וקדש אין לה עליו כלום כמאן כר"ל פי' דסבר דלגבי אחים בכרת קיימא ואין קדושין תופסי' בה וה"ה דמצי לאוקומה אף כר' יוחנן וכגון שקדשה אותם שנולדו לאחר מיתת הראשון קודם חליצה דבדידיה אף ר"י מודה שהיא בכרת אצלו דלאו שליחותא דידיה דחולץ כלל דהא לא נפק קמיה ולא חזייא ליה ואפי' לר"ש וליכא למימר ביה דאי בעי חליץ אלא דבעי לאוקומי אף בנולדים קודם מיתה ורש"י ז"ל כתב עמד א' מן הנולדים שהיו בשעת חליצת ראשון ודקשה אין לה עליו כלום כמאן כר"ל דאמר דאחים חייבים על חליצת כרת ע"כ. וה"פ עמד א' מן הנולדים קודם מיתה שהיו בשעת חליצת ראשון והא דאמרינן כמאן כרבנן דמשמע כרב' דוקא היינו משו' דאוקים לה כשנולדו אחר חליצת וקדושי' דאלו מוקים לה כשנולדו בין מיתה לחליצת קדושיה אף לר"ש ולר' יוחנן בכרת אצלו ואין לו עליו כלום:
אתמר הבא על יבמתו וחזר הוא או אחד מן האחים על צרתה וכו' פרש"י ז"ל דהאי עשה היינו מדכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו דדרשינן במכילתיה בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים וה"ל לאו הבא מכלל עשה קאמר והקשה ר"ת ז"ל דהא גופא דקרא לאו הוא כדאיתא לעיל והיכי דיינינן מאי דנפיק מיניה לאו הבא מכלל עשה דאי כתיב ולקחה לו לאשה ויבנה את בית אחיו הוה לן למדרש וזו ודאי קושיא גדולה והוא תמה היאך נעלמה מעיני המאור הגדול רש"י זכרונו לברכה ושאר הגאונים ז"ל אך נראה לי דמשמע להו שהכתוב אמר ככה יעשה לאיש כדי שלא יבנה עוד את בית אחיו שהיה לו לבנות ומבית אחיו שהיה לו לבנות דרשינן בית אחד היה לו לבנות ולא בית בתים ועוד הקשו דלגבי אחים שלא בנה אחד מהם אלא בית אחד היכי קריא שבנה שני בתים דלחייביה בעשה ונראה כי רש"י זכרונו לברכה נשמר מזה דכיון דסבר רבי יוחאי דאידך שליחותא דכולהו עבד הרי הבית שבנה הוא כאלו בנאוהו כל האחים ומיהו אין ענין זה מתחוור ועוד הקשו עליו דאמר לקמן בפר"ג אין אחר ביאה וחליצה כלום ואוקי' משום דלאחר ביאה קם ליה בבית אחד הוא בונה וכר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסי' בחייבי לאוין ואם אותה דחייבי עשה הוא א"כ אשכחי' לר"ע דסבר אין קידושי' בחייבי עשה ותנן נמי כוותיה ואלו אנן לא אשכחן הא בפרק אלו נערות ובמסכת קידושין אלא לר' ישבב לחוד ואפי' בר' ישבב גופי' מסתפקינן להא התם דאפשר דלאפוקי מדר' סימאי קאתי בלחוד לכ"נ לר"ת כגרסת ר"ת דלגבי חד אמר בלאו והיינו לאו ממש מדכתב אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה כיון שחלץ ולא בנה כלום בין שבנה לאחד מהן דכיון שלא בנה לצרתה שוב לא יבנה ותלמודא דנקיט בפ' החולץ בית א' הוא בונה ואינו בונה שני בתים לא מבית אחיו נפקא ליה אלא כי האי טעמא נקט וה"ק אינו בונה הבית השני כיון שלא בנאם וגירס' רבותי':
אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה פרש"י אסורה מן התורה ופטורה מן החליצה ומן הייבום וכדנקיט רב אשי לקמן צרת אילוני' אסור' והיא פטורה לדבריו אפי' מן החליצה וכ"ש צרתה משום דבעי למנק' טומאה כתיב בה בעריות נקט לישנא דאיסורא וקסבר רב סוטה גופה מן התורה אסורה להתייבם וכיון שכן צרתה כמותה משום דכתיב בה טומאה בעריות ונקט איסור' בצרה לאשמועי' תרתי איסורה ואיסור סוטה גופה. והא דאותיב רב חסדא מדר' שמעון דקתני ביאתה או חליצה של א' מהן פוטרות צרתה פרש"י ז"ל דר"ש סבר דצרתה שרייא לייבם ואפי' לכתחלה ואע"ג דת"ק דידיה קתני אחים של זה ואחים של זה חולצת ולא מתייבמת הני מילי בסוטה גופה אבל צרתה אף (לכתחילה) מותר שמתייבמת לכתחלה אלא דסבר דלא מיפטרא משום חליצתה וביאתה דסוטה כיון דביאתה וחליצתה פסול:
א"ל רב יהודה לרב חסדא אמינא לך אנא דסוטה דאורייתא ואמרת לי את סוטה דרבנן כגון זו שהלך בעלה למדינ' הים ונשאת על פי עד א' דשריוה רבנן לאינסובי והויא כאנוס' ופריק דהכי קא מקשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם איתא דצרת סוטה ודאי אסורה להתייבם מן התורה והוה להו לרבנן למימר צרת סוטה דרבנן שלא תתייבם מיהת ותצא בחליצה ונימא בה חולצת מן התורה ואינה מתייבמת מדבריהם וא"ת ומהכא משמע ליה לרב חסדא מלישנא דר"ש דצרת סוטה דרבנן שריא להתייבם לכתחלה כדפרש"י ז"ל י"ל דלישנא דפוטר' צרתה הכי משמע צרתה הראויה לחליצה וייבום א"נ דהיינו רבותא דר"ש דהאי צרתה לא חזיא לכתחלה פשיט' שהוא פוטרת צרתה דאמאי לא אבל בתוס' הקשו דא"כ אמאי אצטריך למיתני סיפא והוולד ממנו אינו ממזר כלומר דל"ד שבא ממנו ואפי' הצרה הא כיון שהי' כשרה לייבום פשיטא שאין הוולד ממנו ממזר וי"ל כי רש"י ז"ל גורס שם והוולד ממנה וכן הוא בקצת נוסחי ור"ל מן הסוטה עצמה ומיהו בירושל' קרי לחליצתה פסולה ואפי' לר' שמ' והם ז"ל פי' דקושיי' הכא מדשרינן לצרה בחליצתה של סוטה ואי איתא דסוטה ודאי אינה בת חליצה כלל והוה להו לרבנן למימר דסוטה דרבנן שתהא ביאתה וחליצתה גריעא שלא תפטור צרתה כיון שהצרה כשרה ואינה סוטה אפי' מדרבנן וזו כסוטה דרב' שתהא חליצתה כמו שאינה וכאלו היא סוטה ודאי:
הדר אותי' רב יוסף מדקתני נכנסה עמו לסתר ואם מת חולצת ולא מתייבמ' אלמ' אפי' סוטה דאוריי' היא גופה עולה לייבום מן התורה ומדרבנן הוא דאינה מתייבמת וכ"ש צרתה שאינה פטורה מן החליצה ומן הייבום ופרוק דאיהו לא אמר אלא בסוטה שזינתה ונבעלה בודאי וכדמפרש ואזיל זו שיטת רש"י ז"ל והסוגיא מתפרשה יפה לפי' ז"ל גם סוגיא דשמעת קמיית' דמכילתי' הכי מדפרכי' ולרב אסי לתנינהו ואמר ולרב אסי מיעוטא למעוטי מאי וכדכתי' התם ויש שהקשו עליו התם האי משום טומא' דכתוב בה מיפטרא היא וצרתה מן החליצה ומן הייבום תקשי לן מחזיר גרושתו לר' יוסף בן כפר דכתיב ביה טומאה ואפילו הכי בצרתה חולצ' כדאית' לקמן בשמעתין ועוד דכמה שקלינן וטרינן על מתני' דנכנס עמו בסתר דמייתי' לעיל דפרכי' ותתייבם יבומי כלו' דהא אין בה ליבם שוה איסור ופרקי' והלכה והיתה לאיש אחר ולא לייבם כלו' ורחמנ' אסרה על היבם ודלעיל מיניה קאי דכתי' כי מצא בה ערות דבר והקשו. א"ה חליצה נמי לא תבעי פי' דהא אמרת דמדאוריית' אינו עולה לייבום כלל א"ל רב יוסף אילו אתו לבעל מי לא בעיא גיטא מניה ה"נ בעיא חליצה מניה פי' ולא אסרה הכתוב אלא בעון חייבי לאוין בבעל עצמו ואסור' בביא' שניה ורבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולפי' חולצת ואע"ג דההיא בסוטת ספק איתמר ואילו רב יהודה לא אמר אלא בסוטת ודאי כדאיתא הכא מ"מ כללא כייל רב יוסף דכל דבעיא גיטה מבעל בעי' חליצה מיבם ואלו סוטת ודאי גיט' בעי' מבעל ועוד שהמקר' ההוא אפי' על סוטה ודאי נאמר ועליה קאי אשר לא הוטמא' הכתוב בסוף הפרשה אליבא דרבנן וכדאית' לקמן ויש מתרצי' מרבותי ז"ל לית ליה האי דרב יוסף וס"ל דכי כתיב והית' לאיש אחר ולא ליבם גבי סוטה ודאי היא ולא ליבם כלל ושלא תהא עולה לייבום כלל וכיון דכן וכתיב בה טומא' בעריות עושה צרת' כמות' ומעתה לא תיקשי נמי הא דמחזיר גרושתו לרב יוסף בן כפר דהת' היא גופה לא אסרה הכתוב על היבם וכיון דכן טומאה דכתב בה די לאוסרה בביאה שניה ולעשות צרתה כמותה שלא תתייבם וי"מ דרב יהודה אמר צרת סוטה אסורה להתייבם קאמר אבל צריכא חליצה ואפי' היא עצמה דחייבי לאוין בעלמא היא וטומא' דכתיב בה היינו לעשות צרתה כמותה לאוסרה בביאה שניה מדאוריית' בחייבי לאוין והא דפרכי' משמעת' קמייתא ולרב ולר' אסי ליתנייהו אגב ריהטא דרב אסי נקטי' דרב והא דאותיב רב חסדא מדר"ש מפרשי' כפירש"י ז"ל דשרי צרתה להתייבם וליכא למימר אדמותבי' מר"ש נסייעיה מדתנא קמא דקתני חולצין ולא מתייבמים שכבר פירש"י ז"ל דבדידי' הוא דפליגי רבנן אבל בצרתה מודו דשרייא להתייבם ואפי' מדרבנן והא דמותיב רב יוסף מדנכנס עמו לסתר הכי קא מותב דכיון דלא קתני היא או צרתה חולצת מכלל דהוא חולצת אבל צרתה או חולצת או מתייבמת וזו שיטת מהר"א הלוי ז"ל והדבר תמוה מה ענין (ז"ה) רב עם רב אסי דלנקטה בשמעתא קמייתא אגב דידיה בטיעותא:
כנס את היבמה וחזר וקדש את צרתה אינו אלא בעשה שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שנים ושלשה בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה וטעם זה לא נתברר בגמרא אלא שאמרו פליגי בה רב אחא רבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת והלכה כדברי המיקל ואנו מפרשים בעשה על הדרך שביארנו ומכל מקום יש אומרים שאין טעם זה מחוור שאין כתוב כאן יבנה את בית אחיו אלא לא יבנה ומפרשים אותה ממה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל חברתה ומכל מקום יש גורסין בלאו ומפני שצרת כנוסתו כצרת חלוצתו שביארנו עליה שהיא בלאו וכן הדין לכנס זה אחת ובא אחד משאר אחים וכנס את צרתה שכל שנפטרה מתורת זיקה בין בחליצה בין ביבום בין על ידו בין על ידי האחים בין בחליצה על ידה בין על ידי חברתה אנו קורין בה כיון שלא בנה שוב לא יבנה כך כתבוה אחרוני הרבנים ואיני מבין היאך נאמר בבונה שלא בנה אלא שאיפשר דכיון שבנה וכיון שלא בנה הכל נכלל בשוב לא יבנה אלא שהם מפרשים כיון שלא בנה זה הבית שכבר נפטר שוב לא יבנה ואף הם מביאים ראיה שבלאו היא ממה שאמרו בפרק רבן גמליאל נ"ג א' אין לאחר ביאה כלום והעמידוה כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואי ס"ד בעשה הרי ר' עקיבא מודה בחייבי עשה שקדושין תופסין בהן ולמדנו מדבריהם שאף צרת כנוסתו בלאו ולוקין עליה ואם כן מה שאמרו בפרק החולץ מ"ד א' בית אחד הוא בונה כו' לא שיהו אומרין כן מבית אחיו ולהעמידה בעשה לומר בית אחד דוקא ולא שנים אלא מלא יבנה כלומר שוב לא יבנה ומה שאמר בית אחד כו' ביאור הענין הוא ולא עיקר הדרשא:
בפרק ארבעה נדרים ל' ב' יתבאר שהנולדים משמעו בין שנולדו כבר בין שעתידים להולד שנולדו כבר כענין שני בניך הנולדים לך ושעתידים להולד כענין הנה בן נולד לבן דוד וילודים [אין] משמעו שעתידים להולד ומתוך כך יש מפרשים כאן נולדים על שנולדו אחר חליצה וילודים על אותם שהיו כבר בשעת הזיקה וגורסין בדברי רבינא דסבר לה כר' יוחנן מאי אחים אחים הילודים עמד אחד מן הנולדים וקדשה אינו כלום כרבנן ומכל מקום יש גורסין בהפך ומפרשים כאן נולדים על הנולדים כבר והילודים על שנולדו אחר כן אלא שאינם קורין ילודים בשורק הלמ"ד אלא ילודים בחולם הלמ"ד מענין כל הבן הילוד וכן היא גירסתנו:
וביאור השמועה רב אשי סבר לה כריש לקיש דחולץ ליבמתו הוא עליה בלאו ואחים בכרת וסיפא ניחא ורישא כר' שמעון ופירוש הבריתא לשיטתו החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחים ולא מן הנולדים כבר שהרי בכרת היא להם אלא מאי אחים אחים הילודים ר"ל שנולדו אחר חליצה וקדושין וכר' שמעון דאמר ביבם ולבסוף נולד דלא רמיא עליה באיסור אשת אח ואף זה יבם ואחר כך נולד הוא הואיל וכשנולד כבר קדשה זה ולא מצאה באיסור זיקה אלא בהיתר ואשת אחיו שלא היה בעולמו מותרת בדרך זה לר' שמעון ומזה הוא אומר שצריכה חליצה ואע"פ שבאותם שנולדו כבר יש בה אצלם כרת התם משום דהוו בשעת חליצה וחל עליהם איסור אבל זה שלא היה שם לא חל עליו עיקר איסור חליצה שאין לו באותה זיקה כלום ואי משום אשת אח שלא היה בעולמו הואיל וכבר קדש זה מקודם מותרת לו אף ליבום אלא שזו אינה מתיבמת לו הואיל ואף המקדשה בלאו ואף לגביה דידיה איכא לאו אלא שיצא מכלל כרת לכלל לאו וצריכה חליצה ממנו אבל אם עמד אחד מאותן שנולדו כבר וקדשה אין לה עליו כלום שאין קדושין תופסין בה כריש לקיש והוא הדין אם עמד אחד מן הילודים אחר חליצה וקדשה שאינו כלום דהא מדלא אשכחה מקודשת הרי היא עליו בכרת מצד אשת אחיו שלא היה בעולמו דהא מודה ר' שמעון בנולד ואחר כך יבם:
רבינא סבר לה כר' יוחנן דאפילו על אחין בלאו ומפרש לה כרבנן ופי' הבריתא החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחים שנולדו כבר שהרי אינה אצלם אלא בלאו עמד אחד מן הילודים לאחר חליצה וקדש אין לה עליו כלום שהרי אשת אחיו שלא היה בעולמו הוא וזו אף לר' שמעון היא דהא נולד קודם שקדש זה נולד ואחר כך יבם הוא דלא פליג בה ר' שמעון והאי דקאמר מתרץ לה אליבא דרבנן פירושו אף לרבנן והוא הדין לר' שמעון ולא סוף דבר בנולדו לאחר מיתה קודם חליצה אלא אף לאחר חליצה שהחליצה אינה קנין שנאמר שבהיתר מצאה שאינה אלא פטור וכן שנאוה בתלמוד המערב ירוש' פ"א ה"א ויש מפרשים מתרץ לה לרבנן דוקא ובנולד לאחר חליצה ודעתם לשיטת ר' שמעון שמאחר שנולד לאחר שחלץ הלכה לה זיקת נשואין הראשונים והוה ליה כיבם ואחר כך נולד ונמצא לשיטה זו שלדברי ר' שמעון מת חלץ ונולד כמת יבם ונולד ואין נראה כן שאין טעמו של ר' שמעון ביבם ואחר כך נולד אלא מפני שמוצאה בהיתר אבל זה שחלץ באיסורא משכח לה ויש מפרשים גם כן לרבנן דוקא ומפרשי עמד אחד מן הילודים וקדשה שאף הוא נולד אחר שקדשה החולץ אלא שאחר כן מת החולץ שקדש וקדשה זה והרי זה יבם ולבסוף נולד וכן פירשוה גדולי הרבנים:
סוטה ודאית ר"ל שזינתה בודאי תחת בעלה ברצון ובמזיד הדבר ידוע שאסורה לבעלה והתבאר במסכת סוטה ו' א' שאם מת הבעל קודם שיגרשנה אסורה ליבם מקל וחומר אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כל שכן וכבר ביארנו למעלה ג' ב' שאף צרתה כמוה להיות אסורה ליבם בלאו ר"ל שאם היו לו שתי נשים וזינתה אחת מהן ומת קודם שיגרשנה כשם שהסוטה אסורה ליבם כן צרתה אסורה ולשיטתנו לאו דוקא אסורה אלא שפטורה אף מן החליצה בין היא בין צרה וראיה לזה מה שאמרו בראש הפרק ולרב ורב אסי ליתנינהו ותירץ לפי שאינן בצרת צרה ואלו היתה צריכה חליצה או היא או צרתה היכי אמר ליתנינהו והרי לא שנה במשנתנו אלא הפטורות מן החליצה ועוד ראיה משמועה זו בעצמה שהקשו על דברים אלו מסוטה וממה שאמרו עליה נכנסה עמו לסתר ושהתה כדי טומאה ומת בעלה חולצת ולא מתיבמת והיה סבור המקשה לדמות סוטה ודאי לסוטה ספק ותירץ לו אמינא אנא סוטה ודאי ואת מותבת לי מסוטה ספק אלמא פשוט הוא דרב פטורה מן החליצה קאמר ומעתה מה שהקשו במסכת סוטה ה' ב' על שמועה זו ר"ל נכנסה עמו לסתר ותתיבם נמי יבומי ואמר רב יוסף אמר קרא והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם וחזרו והקשו אי הכי חליצה נמי לא ליבעי ואמר ליה רב יוסף אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא שהמזנה תחת בעלה מכל מקום צריכה היא גט הכא נמי בעיא חליצה דאלמא כל דבעיא גיטא מבעל צריכה חליצה מן היבם צריכים אנו לדון שלדעת רב יוסף נאמרה אבל לדעת רב סוטה אע"פ שצריכה גט מבעלה אפילו זינתה בודאי שאין קדושין נפקעין מבעל בלא גט דהא עיקר פרשת הגט כתוב בה כי מצא בה ערות דבר ואפילו גירשה קדושיו תופסין בה לענין חליצה ויבום מיהא נפקעה לגמרי מדכתיב לאחר ולא ליבם ואין לו בהם קדושין דבאיסור אשת אח קיימא ופטורה מן החליצה ומן היבום וכן הלכה אלא שגדולי המפרשים נוטים להצריכה חליצה הואיל ומחייבי לאוין היא לא שנא סוטה עצמה ולא שנא צרתה והביאו ראיה מזו שבמסכת סוטה וכן ממה שאמרו למטה המחזיר גרושתו משנשאת היא או צרתה חולצת ואתינן למיפשט ממה דדרשינן טומאה למיסר צרתה ואפילו הכי חולצת וזו של ראש הפרק כבר ביארנוה לשיטתם למעלה ג' ב' וזו של סוגיא זו הם מפרשים נכנסה עמו וכו' חולצת ולא מתיבמת ומדלא תני היא או צרתה נראה דהיא היא דחולצת אבל צרתה מתיבמת ומכל מקום עיקר הדברים כדעת ראשון:
דברים אלו דוקא בסוטה ודאית והוא שזינתה בודאי וברצון אבל סוטה שוגגת או סוטה ספק היא חולצת וצרתה או חולצת או מתיבמת סוטה שוגגת כיצד כגון שהעידו בה שמת בעלה והתירוה בית דין לינשא ונשאת ואחר בא בעלה הראשון שהדין בה תצא מזה ומזה צריכה כו' ואמרו עליה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ואע"פ שר' שמעון חלק לומר שהיא מתיבמת לאחיו של ראשון וכדקאמר ביאתה וחליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה ומדקא משוה ביאתה לחליצתה אלמא כשם שחולץ לה לכתחלה כך מתיבמת לו לכתחלה אין הלכה כמותו אלא חולצת דוקא ומכל מקום צרתה או חולצת או מתיבמת וכדקאמר ר' שמעון פוטרת צרתה כלומר שר' שמעון בא ללמד דין אחר שמכיון שחלצה זו לאחיו של ראשון צרתה פטורה שאינה צריכה אף חליצה מאחיו של ראשון ואין אומרין הרי זו שחלצה או נתיבמה אינה נראית כאשתו של ראשון אלא כאשתו של שני ואין ראוי שחליצתה תפטור את צרתה אלא פוטרתה ומדקאמר פוטרתה פירושה מן החליצה ומן היבום ואלמא שכל שלא נחלצה או נתיבמה הראשונה צרתה מותרת להתיבם וזו הלכה היא שאף תנא קמא לא חלק אלא בדידה שלא תתיבם הא צרתה מותרת אף להתיבם וזו שהקשו ממנה לרב ותירצו בה דהא סוטה דרבנן היא כלומר שאע"פ שידוע שזינתה שוגגת היא ומן הדין שריא אלא דרבנן גזור עלה כי היכי דתידוק טפי:
ולענין ביאור הוא הדין דהוה מצי לאקשויי מדרבנן דקאמרי אף בדידה חולצין אלמא סוטה עצמה צריכה חליצה אלא דמשום דעיקר שמעתיה בצרתה אותביה מדר' שמעון דבהדיא מוכח דצרתה שריא וסוף הדברים שסוטה שוגגת והיא הקרויה סוטה דרבנן היא חולצת וצרתה או חולצת או מתיבמת וכן הדין בסוטה ספק והיא הסוטה הנזכרת בתורה וכמו שאמרו סוטה ב' א' המקנא לאשתו ואמר לה אל תסתתרי עם איש פלוני ונכנסה עמו לסתר ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה לבעלה עד שתשתה ותבדק ואסורה בתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת ומדהיא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת וכן הוא הכלל כל שהיא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת:
א) וע"ק מאי האי דמספקא ליה בקדושין אי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה או לאפוקי מר' סימאי קאתי תפשוט דטעמא דנפשיה קאמר מדאמרינן לקמן פ' ר"ג אין לאחר ביאה כלום בשתי יבמות ומוקים לה כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין וכו' ואי סבר ר' עקיבא קדושין תופסין בחייבי עשה אמאי אין לאחר בואה כלום הלא ליכא רק עשה דבית א' הוא בונה כדפ"ה הכא:
ב) וא"ת א"כ לא הוצרך קרא לר' יוחנן דבית א' בונה ואינו בונה ב' בתים דמלא יבנה נפקא דאינו בונה צרתה. וי"ל דסד"א דמייבם לא מייבמה אבל מחלץ חלצה להכי איצטריך לא יבנה א) דאפילו מחלץ נמי לא חלצה. ועי"ל דר' יוחנן סבר דאצטריך בית א' הוא בונה לייתר קרא דלא יבנה לנתוקה מכרת דאשת אח ולאוקמי אלאו. ומ"ד בכרת כריש לקיש כדפרי' דסבר דלא מיירי מן הצרה. עוד פי' ר"ס מ"ד בכרת כריש לקיש משום שיש לנו לעשות פטור דצרה בביאת חברתה כמו פטור דצרה בחליצת חברתה והיכא דמפטרה הצרה בחליצת [חבירתה] אמרינן לעיל דהוי בכרת כמו כן אמרינן הכא דמיפטרה בביאת חברתה דחליצה ויבום א' הם:
ר"א סבר לה כר"ל ורבינת ס"ל כר"י וקי"ל כל היכא דפליגי ר"ל ור"י הלכה כר"י בר מהנך תלתא:
ואיתמר הבאר על בימתו וחזר הוא או א' מן האחין ובא על צרתה פליגי בה ר"א רבינא ח"א בעשה ס"ל בית א' הוא בונה ואל שתים ולוא הבא מכ"ע עשה, וח"א בכרת פי' איהו בלחודי' קאי על הצרה בעשה אבל כל האחים בכרת ומ"ד בעשה כר"י דאמר שליחותי' דאחים קעבדי הלכך כולן שני' בעשה ומ"ד דכרת כר"ל דאמר אחים קייי באיסור אשת אח שלא במקום מצוה וקי"ל דכל היכא דפליגי ר"א רבינא הלכה כדברי המיקל וכ"ש דמיקל קאי כר"י וש"מ נמי הלכה כר"י דקאי כמאן דמיקל:
אר"י א"ר צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות פי' מי שהי' נשוי שתי נשים וזנתה הא' תחתיו בעריות אעפ"י שאינה אסורה עליו אלא בלאו היכן דכתיב בה ונתפסה והיא נטמאה ה"ה כעריות דכתיב בהו טומואה אל תטמאו בכל אלה וכמו שהערוה פוטרת צרתה מן החליצה ומן היבום אף סוטה נמי פוטרת צרתה מתחייב ר"י נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת פי' המקנא לאשתו וא"ל אל תסתרי עם פלוני והלכה ונסתרה עמו בעדים אם שהתה כשעור טומאה אסורה לבעלה שמא זנתה שרגילים לדבר ואם כהנת היא אסורה בתרומה כדמפרשי' טעמא בסוטה נטמאה, נטמאה, נטמאה ג"פ א' לבועל וא' לבעל וא' לתרומה ואם מת חולצת וכו' כדמפרשי' טעמא בפ"ק דסוטה, אמר רבא ק"ו אם נאסרה במותר לה פי' בבעל באסור לה לא כ"ש פי' ביבם קתני מיהא חולצת וקשיא לרב דמשוי לה ערוה ופטר לה אף מן החליצה.
תניא החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחים הנולדים אבל לא מן הילודים כרבנן דאמרי אפלו כנס ולבסוף נולד אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו עמד אחד מן האחים וקדשה צריכה חליצה מן האחים עמד אחד מן הילודים וקדשה אין לו עליו כלום ואפי' ילוד לאחר שקדשה החולץ כרבנן דאסרי אפי' כנס ולבסוף נולד:
אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות פירוש דאפי' חליצה לא בעיא ממאי מדפרכינן בריש מכלתין ולרב אסי ליתנהו ואם היתה צריכה [חליצה] אליבא דרב מאי קושיא והא קתני במתניתין פטורות מן החליצה ועוד דהא אותביה רב יוסף מהא דתנן נכנסה עמו לחורבה ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ובתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת ש"מ דאליבא דרב אינה חולצת מיהו רב יוסף ס"ל דצריכה חליצה אפי' סוטה ודאית כיון דאילו איתיה לבעל בעיא גט השתא נמי תבעי חליצה והכי שמעינן ליה לרב יוסף בפ"ק דסוטה ורב יוסף לא שני ליה בין סוטה ודאית לספק סוטה דתרוייהו טומאה כתיב בהו וכיון דסוטה מספק בעיא חליצה משום דאיתיה לבעל בעיא גיטא הכי נמי בסוטה ודאית בעיא חליצה וקי"ל דסוטה ודאית לא בעיא חליצה טומאה כתיב בה כעריות אבל גבי ספק סוטה לא כתיב בה טומאה ובעיא חליצה והא והא דתנינן מה אני מקיים אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה מאי נסתרה נבעלה ולישנא מעליא נקט:
תד"ה ר"ש אומר ביאתה כו' וא"ת לרב חסדא שרוצה לדקדק מכאן דסוטה דאורייתא שריא תקשי ליה מתני' כו' עכ"ל ולא מסתבר להו למימר דההיא מתני' אתיא כת"ק דר"ש דסבר אחיו של זה ושל זה חולצין ולא מייבמין דהא רבנן לא פליגי עליה אלא דאסורה לייבם מדרבנן דהא בסוטה דרבנן מיירי התם אבל לא מצינו דפליגי דאסור לייבומי מדאורייתא וההיא מתני' משמע להו השתא דאסורה מדאורייתא כדמוכח התם:
גמרא ומתרץ לה כר"ש כו' עמד אחד מן הנולדים וכו' כמאן כר"ל כו' הוה מצי למימר כמאן כר"י ואליבא דר"ש וכגון שנולד אחר שחלץ אלא דקושטא קאמר דרב אשי סבירא ליה כר"ל ובנולד קודם חליצה נמי מתוקמא וק"ל:
תוס' ד"ה צרת סוטה וכו' עד ודוקא סוטה ודאי וכו'. פי' דסוטה ודאי היינו שיש עדים שזינתה וזו היא פוטרת צרתה מן החליצה ומן היבום והסוטה הכתובה בתורה שמשקין אותה מים המאררים נקראת ספק סוטה שהרי מחמת ספק משקין אותה ולכך מקשין התוס' מהא דדרשינן דג' פעמים ונטמאה אחד לבועל וא' לבעל וכו' וזה איירי בספק סוטה ותירצו דהתורה לא אסרה אלא משום ספק שמא נטמאה והכי קאמר קרא ונטמאה פירוש חיישינן שמא נטמאה ולעולם מעשה הזנות ממש קרוי טומאה ולא הספק:
בא"ד דההיא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה. ר"ל כדמסיק בסמוך לרבות סוטה הנסתרה מאי נסתרה נבעלה וכו':
בא"ד בסופו וא"ב היכי פריך וכו'. ר"ל במסכת סוטה דף ה' ע"ב:
גמ' פוטרת צרתה. נ"ב דוקא משום ביאתה וחליצתה היא דנפטרה הא לאו הכי לא נפטרה צרתה אמינא כו':
תוס' בד"ה צריך צ"ל צריכה חליצה מן האחין ומתיבמת כו' וכצ"ל:
בד"ה צרת סוטה כו' לפטרה בלא חליצה ומיהו קשה דפריך בפ"ק דסוטה תתיבם יבומי והא להחמיר עשו ספק כודאי ולמאי דפרישית לעיל כו' כצ"ל. ונ"ב לעיל (יבמות דף ג') עמוד ב' ד"ה לפי שאינן בצרת צרה ע"ש:
בד"ה ר"ש אומר כו' אבל לכתחלה לא. נ"ב פירוש לא לה ולא צרתה וק"ל:
תד"ה ח"א. מנ"ל דאתי קרא לנתקו מכלל כרת לעשה. כ"נ דצ"ל ועי' בק"נ לקמן פ"ד (אות ל"ד) [סי' כא אות ל] :
תד"ה צרת סוטה (בסה"ד). עי' הגהות הב"ח ורש"ל דלפי גירסתם משמע דלמאי דפי' דבעינן טומאה דוקא במקום לאו ניחא הא דפריך בסוטה ותתייבם יבומי וכן מבואר ברא"ש להדיא וצ"ע דהא אמר בסוטה דאם בא עליה בדרך לוקה וע"כ כמש"כ התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה מאי ובאמת לא מצאתי בסוטה זה הלשון. ואולי כוונו התוס' להא דאמרו שם דידעי לאתרויי ביה ומפרשי כפשטיה בכדי למילקי ליה וכ"נ שם מדבריהם ודלא כפרש"י וכן קרא שם הש"ס איסור לאו לסוטה שנסתרה:
תד"ה ר"ש. וא"ת לר"ח כו' תיקשי ליה מתניתין דפ"ק דסוטה כו'. לפרש"י דמקשה מרבנן ואצרתה לק"מ:
בא"ד ועוד פר"י כו' מדקתני סיפא ואין הולד (ממנו כ"ה הגי' שם במשנה) ממזר דאי שרי כו' פשיטא כו'. לכאורה הכוונה שם דאין הולד מן הראשון (אם החזירה) ממזר וכפרש"י שם וכינוי ממנו מוסב על ראשון המוזכר בתחלת דבריו:
גמ' ודקארי לה מאי קארי לה. כתובות טז ע"א וש"נ:
בגמרא. טומאה כתיב בה כעריות: ק"ק הרי ונטמאה לא כתיב רק בבעל ובבועל וא"כ מה שייך טומאה כתיב בה כעריות הא טומאת עריות נמי לא פטר צרתה אלא אם היא ערו' ליבם אבל לא אם היא ערו' לבעל דהרי בזה אמרינן לקמן דו' עריות חמורות מאלו דמפני שהן נשואין לאחרים צרותיהן מותרות:
שם בתוספ' ד"ה מאן אחין. אומר ר"י דנולדים קרי: זה כמו קושיא הוא והתוספ' לא נקטו בלשון קושיא וגם לא מתרצים על זה, גם י"ל למה העירו התוספ' דוקא על הנולדים כן ולא ג"כ על הילודים דתני מקמי הכי דזה ג"כ איפכא הוא מלשון הגמרא שם, ועוד י"ל שהתוספ' ציינו על דבור צריך חליצה מן האחים דכתוב בגמרא קודם דבור דמאן אחים הנולדים אחר דבור זה ומכל זה נראה שגירסת התוספ' היתה כגירסת הספרים שהביא גם הרמב"ן שגרסו בדברי ר"ל מאן אחים אחים הנולדים ונולדים פירושו אותן שנולדו לאחר קידושין ועל זה ציינו התוספ' והביאו ראי' לפירש זה מנדרים וא"כ בדברי ר"י גרסינן אפכא דהיינו ילודים ופירושו ג"כ כמו בנדרים הנולדים כבר. ונלענ"ד שאין קושיא על רש"י שלא גרס ופי' כן מסוגיא דנדרים וגטין שהרי בנדרים שם הקשה בש"ם מקרא דשני בניך הנולדים ומסיק דלשון הכתוב משמע הכי ומשמע הכי ורק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"ש, ובר"ן שם מבאר דגם לשון ילודים בכתוב משמע הכי ומשמע הכי, ולכן שפיר יש לפרש הכא הנולדים כמו שני בניך הנולדים שנולדו כבר ויש לפרש הילודים כמו כל הבן הילוד שעתידים להולד:
בד"ה צריך חליצה. באסור לה לא כש"כ: בזה יש לישב מה שי"ל לר"ל דממנ"פ אם ידע לתרץ כרב אשי מ"ט לא השיב לר' יוחנן ואם לא ידע מ"ט לא הודה לר' יוחנן ומדוע לא השיב כלום, אבל י"ל דלקמן (דף י"א) מבעי' לר' יוחנן אי אמרי' ק"ו במותר לה נאסרה וכו' במקום מצו' או לא והש"ס לא פשט האבעי', ולכאורה יקשה לפ"ז אריש לקיש דהכא דהרי לדידי' ע"כ צ"ל דפשיטא לי' דאמרינן ק"ו למידחי יבום בה גופא, וצ"ל דריש לקיש פשיטא לי' מאי דמבעיא לר' יוחנן וכמו דס"ל לר' יוחנן עצמו בלישנא קמא דבה גופא אמרינן ק"ו, וכן י"ל דלכך לא רצה ר"ל להשיב לר' יוחנן כתירוץ רב אשי דידע דר' יוחנן לא יקבל אוקימתא זו ממנו כיון דמספקא לי' אם אמרינן בה ק"ו אבל מכ"מ הוא לא חש להקושיא דלדידי' פשיטא דאמרינן ק"ו, ולפ"ז צ"ל דמאי דהקשה ר' יוחנן הכא הוא ע"פ לישנא בתרא דלקמן אליבי' דר"י:
בד"ה חד אמר בעשה. וקשה כיון דאצטריך קרא לגופא: בישוב קושיא זו י"ל כיון דר' יוחנן קאמר לעיל מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ וכו' והשתא קאי עלי' בכרת א"כ הא דאין כרת בצרת יבמתו אינו משום דנתקו מכרת ללאו אלא משום סברא דמי איכא מידי והא דכתבו התוספ' לעיל שסברא זו דנתקו מכרת ללאו שפיר כתבו כן לר"ל דלית לי' סברא זו דמי איכא מידי דלעיל אבל לר"י לא מצרכינן סברא דנתקו, ואף דהמהרש"ל בתוספ' דלעיל רצה לסבור סברא זו גם לר' יוחנן מכ"מ כבר המהרש"א במהדורא בתרא תמה עליו דלר' יוחנן לא אמרינן כן, ולפ"ז כיון דמ"ד בע' סבר כר' יוחנן מתורצת קושית התוספ' על רש"י, ועיין במש"כ התוספ' בכתובות (דף ל') שהקשו עוד קושיא אחרת אגירסת ושיטת רש"י והניחו בקושיא אכן קושיא זו כבר תירץ הרשב"א לקמן (דף נ"ג) ע"ש:
בד"ה צרת סוטה. וא"ת כיון שלא נכתב שם טומאה: להנך שיטות והראב"ד בראשם דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא לכאורה אין מקום לקושיא זו וא"ל דהכא שאני דיש לה חזקת היתר ולכן ספיקא לקולא דז"א דאין לה חזקה כיון שנסתרה אחר קינוי ועיין בתוספ' (ריש נדה). ומזה ג"כ ראי' למה שהוכחתי לקמן (ר"פ החולץ) דדעת התוספ' דס"ד מן התורה לקולא ע"ש:
בא"ד. אבל מכ"מ קשה: עיין ברא"ש יישוב לקושיא זו והקשה על הראב"ד שרצה לומר דסוגיא דידן פליג על סוגיא דסוטה, גם הרמב"ן פה ובספר הזכות הבין דברי הראב"ד כן והקשה עליו כמו הרא"ש, אכן מה שיותר נפלא דמהראב"ד גופא משמע דהסוגיות לא פליגי דכתב אע"ג דטומאה כתיב בה מכ"מ חליצה בעי מטעם דמי לא בעי גיטא השתא נמי בעי חליצה עכ"ל אלמא דאמרינן הנך ב' טעמי גבי הדדי, ומה שנ"ל בישוב שיטת הראב"ד דלו הוקשה מה שכבר העירו התוס' למה נקט צרת סוטה אסורה ולא פטורה כיון דפטורה מחליצה ג"כ ולכן סבר דרק מיבום פטורה אבל חליצה בעי מטעם מי לא בעי גיטא, והא דפריך ממתניתין דנכנסה עמו לסתר הכי קפריך מדקתני ואם מת חולצת ולא מתיבמת ולא נקט רבותא טפי דאפילו צרתה חולצת ולא מתיבמת ע"כ דלא אמרינן טומאה כתיב בה כעריות ולכן צרתה מתיבמת והא דהיא אינה מתיבמת היינו מטעם דלאחר ולא ליבם או מטעם ק"ו כדאמרינן בסוטה (דף ו') ועל זה מתרץ דלעולם מטעם טומאה הוא רק דשוי לי' בין סוטה ודאי לסוטה ספק גם מיושבים בשיטת הראב"ד עוד קושיות עצומות. א'. מה שהקשו הרמב"ן והרשב"א דמ"ש צרת סוטה דפטורה מחליצה מטעם דטומאה כתיב בה ומ"ש דצרת מחזיר גרושתו דכתיב בה ג"כ טומאה לר"י בן כיפר ואעפ"כ אמרינן לקמן דחולצת. ב'. מה שהקשו התוספ' בסוטה (דף ה') אהא דאמרינן שם דספק סוטה בעי חליצה מטעם דאי איתא לבעל מי לא בעי גט למה לא אמרינן הכא גם בודאי סוטה כן. ג'. מה שהקשו התוספ' בשמעתין למה פריך מר"ש דוקא ולא מת"ק דאית לי' דאחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מתייבמין והרי לרב אין חולצין, ולשיטת הראב"ד כל אלה הקושיות לק"מ דהא גם הכא חולצין והיינו מה שכתב הראב"ד דסוגיא דשמעתא היא דחולצין והרא"ש והרמב"ן כתבו דכוונתו על סוגיא דסוטה, אכן זה דחוק מאוד בדעתו ז"ל דהרי כתב על סוגיא דהכא כן ולא הזכיר מסוגיא דסוטה מידי, אכן לפ"ז אתיא שיטת הראב"ד שפיר ואל יקשה בעיניך לדייק כן שנאמר דקושית הש"ס היא הא דנקט חולצת ולא מתיבמת גבי דידה ולא גבי צרה דהא גם הרמב"ן הקשה על רב למה נקט צרת סוטה ולא סוטה גופא ותירץ דחדא דאית בה תרתי נקט דאי ידעינן צרה כש"כ סוטה ע"ש, א"כ זה גופא היא קושית הש"ס דלמה לא נקט גם במתניתן צרה והוי כש"כ סוטה או דלינקט היא וצרתה והרי גם קושית הגמרא קמא אפילו לפי' רש"י צריך לפרש כן דפריך מר"ש ומאי קושיא דלמא סבר רב כרבנן וכן הקשה באמת הרשב"א, אכן רש"י מתרץ זה במה שכתב דגם רבנן לא פליגי רק בה אבל בצרתה מודו דמתייבמת א"כ גם מרבנן הוי קושיא לרב רק דהקשה מר"ש משום דר"ש קאמר בפי' דמתייבמת, אכן לכאורה היא גופא קשיא מנ"ל דלרבנן צרתה מתייבמת דלמא לא מתייבמת ורב סבר כרבנן וע"כ צ"ל דדייק מדקאמרי רבנן בה דוקא דלא מתייבמת ולא אפילו גבי צרה אע"כ דצרה מתייבמת וכן הוי פי' קושיא שניי' ג"כ לשיטת הראב"ד: שוב אחרי כתבי זה באו לידי חידושי הריטב"א וראיתי שכתב בשם י"מ לפרש קושית הש"ס כן דפריך מדנקט היא ולא היא או צרתה. ע"כ דצרתה מתייבמת ע"ש, ושמחתי שכוונתי לדעתם (ודע שממה שכתבו דליתני היא או צרתה חולצת משמע דלפי המסקנא בסוטה ודאי נפטרת צרה בחליצת סוטה, ומזה ראי' לדעת הב"ח שהביא הבית שמואל (סי' קע"ג ס"ק י"ב) ודלא כבית שמואל שחולק עליו, וכן נראה ג"כ מדברי הראב"ד עצמו שכתב צריכה חליצה או היא או צרתה) עוד הביא הרשב"א ראי' נגד הראב"ד ממה דפריך לעיל (דף ג') דלרב ליתני צרת סוטה אלמא דפטורה מחליצה, אכן גם בזה י"ל דעדיפא מיני' משני לפי שאינה בצרת צרתה דהא זה שייך ג"כ אקושיא דרב אסי ליתני ועוד דתנאי דצ"צ מוקדם במשנה להא דחליצה דהא ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצ"צ מן החליצה ומן היבום קתני הרי דנקט ברישא צ"צ ואח"כ חליצה ולהכי משני דאפילו תנאי המוקדם במתניתין לא אשכחן בהן, ואדרבה בזה מתורץ מה שהקשו בתוספ' שם דהא משכחת צ"צ גבי בועל, ולפ"ז א"ש דמה מייתרינן בזה הא עכ"פ לא שייך למיתני כיון דאינו בחליצה ולענין בעל מתרץ הש"ס בפשטות דאינה בצ"צ וא"ש שיטת הראב"ד, והריטב"א הנ"ל הביא שיטה זו בשם הרא"ה הלוי ולכן יפה כתב הרמ"א (שם) שיש להחמיר כדעת הראב"ד ובפרט אחר שהעלנו שאינה דעת יחידית והיא המחוורת בשיטת הסוגיא לפענ"ד:
בד"ה רבי שמעון. וא"ת לרב חסדא: מזה נראה דהק"ו דקאמר רבא בסוטה (דף ו') לאסור יבום מכח במותר לה נאסרה באסור לה לכש"כ מדאורייתא קאמר לאסור דאי רק דרבנן הי' לא הוי מקשים התוספ' מידי דדלמא רב חסדא סובר כרבא שם והא דספק סוטה אינה מתייבמת היינו מדרבנן דוקא וכן נראה מתירוץ התוספ' דלכל סוגיא דסוטה הוי מן התורה, ולפ"ז משכחת יבמה שאסורה להתייבם מן התורה שאינה לא חייבי לאוין ולא חייבי ע', וק"ק דה"ל למחשבי' לקמן (דף כ'), ובשלמא לרב יוסף דנפקא לי' מלאחר ה"ל חייבי ע' דלאו הבא מכלל ע' ע' ולא צריך למחשבי' דה"ל כשאר חייבי לאווין דעלמא דקחשיב שם אבל לרבא ה"ל למחשבי', וצ"ל כיון דמכח חייבי עשה אתיא הק"ו ה"ל בכלל ח"ל דקתני, אכן יש לספק לפ"ז לרבא אם עבר ובא על ספק סוטה אי פטר צרתה אי נימא דהוי כחייבי עשה כיון דהק"ו אתיא מכח איסור בעלה דה"ל חייבי ע' וא"כ פטר צרתה כמו בבא על חייבי עשה או נימא דהק"ו מפקע מיבום ולא נפטרה צרתה בביאתה, שוב ראיתי דזה תליא בפלוגתא דפוסקים אחרונים בבית שמואל לענין בא על גרושתו שהחזירה (אהע"ז סי' קע"ד) ע"ש, והנה המהרש"א הקשה על קושית התוס' דמאי קושיא דלמא מתניתן אתיא כרבנן, אכן לפי מה שביארתי לעיל דעת רש"י דקושית רב חסדא הוא גם לרבנן דע"כ גם רבנן מודו דלא אמרינן טומאה כתיב בה כעריות מדלא פליגי רק בסוטה גופא אבל בצרה מודו, א"כ אין מקום לקושיא זו כיון דלפי קושית התוספ' מתניתן דשם מדאורייתא קאמרה דאין מתייבמת והרי לרבנן ע"כ מתייבמת מדאורייתא מדצרתה בדרבנן מתייבמת:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה צריך חליצה מן האחין: מתיבמת אינה מק"ו דהשתא במותר לה אסירא כו' ולי נראה דכאן לא צריכינן להק"ו. דבלא"ה אסורה להתייבם דטעמא דר"ש דמתיר באחין הילודין אחר היבום הוא משום דכבר פקע איסור אשת אח של הראשון. והיינו היכא דבהיתרא יבם השני. משא"כ הכא דעל השני גם כן נשאר קצת זיקת הראשון לאוסרה עליו בלאו. וממילא חל האי איסורא גם על אחין הילודין כיון דלא פקע שם אשת אחיו הראשון מינה. ומ"מ דברי התוס' ז"ל ג"כ פשוטים דדמי למחזיר גרושתו. וזה פשוט דלר"ש נמי לא הותר אלא אחר קדושין של שני. אבל לאחר חליצה לחוד פשיטא דהוי כנולד ולבסוף ייבם דאסור גם לר"ש. ודברי החוסן ישועות שרצה לומר דאחר חליצה לחוד ג"כ מותרין לנולדו אחר חליצה המה תמוהים:
גמרא עמד אחד מן הילודים וקידשה אין לה עליו כלום: כמאן כרבנן משמע דאפי' קידשו אחר חליצה [וקדושין] של אח השני תפסי בה קדושין לאחין הנולדין. וכן לר"ש אפילו באחין הילודין וש"מ דאפי' זו דלא חזיא ליבום מקידושי השני מ"מ כיון דבת חליצה היא כשאר חייבי לאוין ליכא עליה איסור אשת אח ולא אמרינן כיון דלא חזיא ליבום ממילא אסורה היא משום אשת אח. אלא כל דחזיא לחליצה לית בה איסור אשת אח. ולקמן בשמעתין דאיסור מצוה ואיסור קדושה צידדתי שם לומר איפכא. ושם יתבאר אי"ה:
תוס' ד"ה חד אמר בעשה כו': וגרסינן שפיר וחזר ובא הוא או אחד מן האחין. אבל לפ"ה דגרסינן בעשה ע"כ לא פליגי אלא באחין. אבל איהו לכ"ע אינו אלא בעשה עכ"ל. וכוונתם דלגר"ח ור"ת ז"ל דגרסינן בלאו דלא יבנה בדידיה נמי היינו פלוגתייהו דלר"ל לא נאמר לא יבנה אלא בחלוצה עצמה. אבל לא בצרה. ולר"י בכולי' ביתא הוא דלא קאי אלא בלא יבנה. אבל לרש"י ז"ל דגרס בעשה דבית אחד א"כ בדידיה לכ"ע ליכא אלא עשה ולא פליגי אלא באחין. וראיתי בדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב להיפך והוכיח דלא כפירש"י והרי"ף ז"ל מדגרסי' נמי אחד מן האחין ש"מ דגרסינן בלא. דאחין פשיטא דקאי עלי' בלאו דלא יבנה. וע"כ לגירסת רש"י והרי"ף ז"ל לא פליגי אלא בדידיה. ויש לדקדק לדבריו ז"ל מאי קאמר הש"ס מר כר"י ומר כר"ל ממ"נ אי עשה דבית אחד מופנה לנתקו מכרת א"כ רבינא דמיקל מצי סבר באחין כר"ל דבכרת. ודוקא בדידיה דכתיבא עשה הוא דקאמר דאינו אלא בעשה. ואם העשה אינו מופנית א"כ רב אחא דמחמיר מצי סבר בחלוצה כר"י דהתם כתיב לא יבנה. וע"כ צ"ל לשיטת הרשב"א ז"ל ג"כ דבסברא בעלמא פליגי לר"י כיון דאישתרי להו קודם חליצה ויבום. ואי בעי האי חליץ ומייב'. ואי בעי להאי חליץ ומייב' תו לא הדר חייל עלייהו איסור אשת אח ור"ל ס"ל דצרה ואחין כדקיימי קיימי. ובאמת צריך לדקדק מנ"ל דאחין נמי קאי בעשה דלמא עשה דבית אחד או עשה דעלי' לדברי הרמב"ם ז"ל לא קאי אלא דאחד לא לייבם שניהם. אבל אידך אח דילמא מצי מייבם. ולקמן יבואר יותר בזה אי"ה:
גמרא צרת סוטה אסורה: טומאה כתיב בה כעריות כו'. התוס' ז"ל וכל הראשונים האריכו ליישב סוגיא זו עם סוגיא דסוטה. דמסקינן שם על הא דתנן ואם מת חולצת ולא מתייבמת משום דכתיב לאחר ולא לייבם אבל חליצה בעי. דמבעל נמי מי נפקא בלא גיטא. וקשיא בתרתי. חדא למה לי קרא דלאחר ולא ליבם. כיון דסוטה ודאי לאו בת חליצה ויבום דטומאה כתיב בה כעריות. א"כ ממילא סוטה ספק חולצת ולא מתייבמת מספק. ועוד דאמאי נפקא סוטה ודאי בלא חליצה הא מבעל בעיא גיטא. וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל לתרץ דהא דקאמר רב טומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כעריות. ומש"ה חליצה נמי לא בעיא כעריות. אבל סוטה ספק אע"ג דכתיב בה ונטמאה כיון דלא כתיב בלשון לאו לא חשיבא כעריות ומן הדין הי' לה להתייבם אלא דנפקא לן מלאחר ולא ליבם דאינה מתייבמת. אבל חליצה בעיא מטעם דמבעל נמי לא נפקא בלא גיטא. ומהרש"ל ז"ל היפך דברי התוספות ז"ל בסוף ג"כ לכוונה זו. ולפ"ז בספק סוטה צרתה מותרת אפילו להתייבם. כיון דלאו בכלל עריות היא. וכן לבועל כתבו התוס' לעיל לפ"ז דצריכה חליצה. ולא שייך בה איסור צרה. וקשיא לי טובא לשיטה זו דלדבריהם ז"ל רב לא קאמר אלא לרבנן דר"י בן כיפר דס"ל דסוטה ודאי קאי בלאו. אבל לר"י בן כיפר דלא ס"ל לאו בסוטה ודאי היא חולצת וצרתה מותרת א"כ מאי פריך הש"ס לעיל לרב ליתניהו הא אמרינן לעיל דבפלוגתא לא קמיירי. וקושיא זו מצאתי במל"מ ז"ל פ"ו מהל' יבום. ועוד דמאי פריך הש"ס מהא דר"ש אומר ביאתה כו' דילמא סבר ר"ש כר"י בן כיפר דסוטה ודאי ג"כ חולצת ולא מתייבמת. ומש"ה בסוטה דרבנן אפילו מתייבמת. וכמו שכתבו התוס' ז"ל דעיקר הפירכא לרב הוא דאמר דלא בעיא חליצה ג"כ. והיותר קשה לי כיון דבסוטה ודאי פשיטא לן דנפקא בלא חליצה א"כ הדק"ל מאי פריך בסוטה ספק ותתייבם יבומי היכי מצי ליבומי שמא נטמאה ואסורה היא על היבם באיסור אשת אח. דהא כתבו התוס' בסוטה דהא דאיצטריך ונטמאה לאסור לכהונה ולתרומה היינו משום דמספק לא הוי אסרינן משום דהוי מוקמינן לה אחזקה ולא הוי ילפינן מהא דאסורה לביתה משום דהוי איסור שיש בו מיתת ב"ד. אבל השתא דקיי"ל דעשה התורה ספק' כוודאי ולא מוקמינן אחזקה א"כ ממילא דאסורה להתייבם מספק כמו כל ספק ערוה ואילו באו ב' עדים ואמרו שנטמאה היתה אסורה על היבם באיסור כרת. כי חזרו ובאו ב' עדים המכחישים ואמרו שלא נטמאה הויא ספק סוטה ופשיטא דאסורה להתייבם מספק:
והרשב"א ז"ל כתב לתרץ באופן אחר. דרב איצטריך לתרוייהו לדרשא דלאחר ולא ליבם ולהא דטומאה כתיב בה כעריות. דמטומאה לחוד לא הוה פטרינן לה אלא מיבום. כמו לקמן במחזיר גרושתו. להכי גלי רחמנא לאחר ולא ליבם לפוטרה לגמרי. ומלאחר לחוד לא הוי דרשינן ולא ליבם אי לאו דכתב רחמנא טומאה גבה. ע"ש באורך. וגם ע"ז קשיא לי חדא דא"כ מנ"ל דספק סוטה אסורה להתייבם דהא קרא דלאחר מיירי בסוטה ודאי כמ"ש התוס' שם בסוטה. ולדבריו ז"ל ליכא לתרוצי כמ"ש התוספו' ז"ל שם באם אינו ענין. ועוד דמנ"ל להש"ס הכא דרב פוטר גם מחליצה דילמא מיבום לחוד הוא דאוסר היא וצרתה מדכתיב בה טומאה. ולית ליה כלל דרשא דלאחר ולא ליבם כי היכי דמשמע התם בסוטה דרבא לית ליה ג"כ לדרשא דלאחר. ועיקר רבותא דרב דצרה נמי אסירא מדכתיב בה טומאה כעריות. ואין לומר דמדאסר צרתה ש"מ דהיא אינה חולצת דלא מצינו איסור צרה אלא היכא דהיא אסורה כערוה. דז"א דהא מצינו לקמן במחזיר גרושתו דבעינן למימר דלרבנן שניהם חולצת וצרה אסירא. אע"ג דהיא נמי בת חליצה. ועוד דלשיטתו ג"כ תיקשי מאי פריך הש"ס התם ותתייב' יבומי הא אסורה ליבום מטעם שעשתה התורה ספק כודאי:
ע"כ נראה היותר נכון בזה שיטת הראב"ד ז"ל דסוגיא דהכא פליגא עם סוגיא דסוטה. אלא דלא כטעמיה דהוא ז"ל כתב דשניהם בעו חליצה וליבום אסורה גם צרתה. ובאמת לפום סוגיא דסוטה משמע דצרה מותרת ליבומי ג"כ דרבא דאמר התם טעמא דהיא לא מתייבמת משום ק"ו פשיטא דצרה שריא ליבומי. דהא לא אלים ק"ו למידחי צרה. וה"ה דלרב יוסף דיליף מלאיש אחר נמי לא שמעינן איסור בצרה. כיון דלא ס"ל הך סברא דטומאה כתיב בה כעריות. אבל לסוגיא דילן לרב דסוטה ודאי הרי היא כערוה גמורה א"כ לסוטה ספק נמי לא איצטריך שום קרא וסברא אלא מספיקא תרווייהו אסירי להתייבם וחליצה בעו. והלח"מ ז"ל כתב דהראב"ד ז"ל ג"כ מטעם טומאה דכתיב בה הוא דאסר צרתה וכבר הקשיתי בזה לעיל דא"כ דילמא רב נמי הכי ס"ל דחולצת. וכ"ש לגירסת הרי"ף ז"ל דרב יוסף גופא הוא דפריך לרב מהא דנכנסה עמו לבית הסתר. ורב יוסף הוא דאמר התם בסוטה דחליצה בעיא מטעם דמבעל לא נפקא בלא גיטא. ומאי פריך לרב דילמא רב נמי הכי קאמר ואיסור צרה אתי לאשמעינן אלא ש"מ דלמאן דס"ל הך סברא דטומאה כתיב בה הרי היא פטורה לגמרי. וכיון דפסק דלא כוותי' אלא כסוגי' דסוטה דלא ס"ל הך סברא דטומאה כתיב בה כעריות א"כ מנ"ל דצרה נמי אסירא:
והעולה לפי מ"ש דלרב סוטה ודאי שניהם פטורות מן החליצה היא וצרתה. וסוטה ספק ליבום אסורה היא וצרתה מספיקא. וחליצה בעו כמתניתין בסוטה. ולרב יוסף דמותיב הכא לרב ולא ס"ל לסברא דרב כדיליף התם מלאחר ולא ליבם אין איסור ליבם אלא היא אבל צרתה מותרת להתייבם. ומה אעשה שדברי הרמב"ם ז"ל חלוקים עלי דהוא ז"ל פסק בסוטה ודאי כרב דפטורות מן החליצה. ובסוטה ספק פסק דצרתה מתייבמת. הרי דמקיים לשני הסוגיות. ולדידיה תיקשי למה לא תיאסר הצרה מטעם שעשתה התורה ספק כודאי והוא ז"ל לא ס"ל ג"כ סברת הרא"ש ז"ל דבעינן דוקא טומאה בלשון לאו כמבואר בדבריו ז"ל שם שכתב טומא' דכתיב בה היא. ונסתרה והיא נטמאה וא"כ אמאי לא יאסר הספק כודאי. ועוד לדבריו ז"ל הוי מצי הש"ס למימר לעיל בריש מכילתין דלרב נמי אתי למעוטי צרת ספק סוטה דהיא אסורה להתיבם מה"ת וצרתה מותרת כי היכי דקאמר התם למעוטי צרת מחזיר גרושתו. ועיין פרש"י ז"ל שם ובחידושי הרשב"א ז"ל שם ובירושלמי דסוטה נמי משמע דכל צרת סוטה אסורה בין סוטה ודאי בין סוטה ספק. דאמתניתין דאם מת חולצת ולא מתייבמת קאמר התם דצרת סוטה ג"כ אסורה:
ובעיקר קושית התוס' ז"ל מהא דפריך הש"ס בסוטה ותתייבם נמי יבומי. נראין דברי הרשב"א ז"ל דרב נמי אי לאו דכתב רחמנא דסוטה אסורה ליבם. מהא דטומאה כתיב בה לחוד לא הוי שמעינן דאסורה ליבם. דנהי דנאמרה בה טומאה לבעל אבל ליבם מנין לנו. וע"כ הוא נמי אקרא דלאחר ולא ליבם סמיך. או אפשר ס"ל כשיטת הירושלמי דמונטמאה שמעי' נמי ליבם. וכיון דשמעינן דאיכא איסורא ליבם שפיר ילפינן מהא דטומאה כתיב בה דצרתה נמי אסורה. והיא לא בעיא חליצה. אלא דלקמן גבי מחזיר גרושתו משמע דמטומאה דכתיב בה לחוד שמעינן דאסורה ליבם. מדלא קמיבעי ליה אלא צרתה אבל היא פשיטא ליה דאסורה משום דכתיב בה טומאה. אבל י"ל דהתם נמי היא פשיטא משום הק"ו וכיון דמק"ו שמעינן דאסורא ליבם מיבעי ליה אי אסרינן צרתה מלשון טומאה דכתיב בה. ועדיין צ"ע. ולענין מש"כ התוס' ז"ל דהא דעשה התורה ספק כודאי בסוטה היינו לחומרא אבל לא לקולא. א"כ הא דילפינן מינה ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ג"כ נימא הכי דאינו אלא לחומרא אבל לא לקולא. ובכל דוכתי משמע דכוודאי טמא הוא לכל מילי ואין כאן מקומו בזה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(יא א) פליגי בה רב אחא ורבינא וכו' מ"ד בכרת כר"ל ומ"ד בעשה כר"י.—הא דלא אמרו כאן 'תסתיים דרבינא הוא דאמר בעשה' כדאמרינן לעיל דסבר כר' יוחנן, משום שכבר נתנו כלל בזה בפסחים (עד ב) דבכל התורה כולה רבינא לקולא חוץ מג' דברים שנמנו שם. אבל נמצא בה"ג סוף הלכות עריות שכתב: "ואע"ג דבכל התורה עבדינן כרב אשי, הכא דפליג עליה רבינא דבהדי רב אחא - כרבינא עבדינן, דרב אחא ורבינא בתראי נינהו". וכתב ע"ז הרמב"ן בספר הזכות סי' ו': "מכאן תלמוד דכל רב אשי ורבינא הלכתא כרבינא בכ"מ משום דרבינא סוף הוראה הוה בתר כולהו רבנן דתלמודא, והכי מוכחי סוגיא דגמרא דשמעתין, וכן בכ"מ מימרי ופירוקי דרב אשי מתאמרי בתלמודא ובתריה דרבינא דהוא בתרא, וביומי דרב אשי תלמיד חבר הוה ומורי קמיה כדאמרינן בעירובין (סג א) אנא לגבי מר תלמיד חבר אנא, וחי בתר רב אשי ובתר רב סמא בריה דרב אשי כדאיתא בפרק מציאות דתלמודא (כתובות סט א) והוא סתמא דתלמודא כדאיתא בשמושי הגאונים הראשונים בכיצד נכתבה המשנה (=אגרת רש"ג) ובסדר קבלה". וכ"כ רבינו נסים בהקדמת ספר המפתח, דרבינא חבירו של רב אשי האריך ימים אחריו ונפטר תתי"א לשטרות. ולפי זה רבינא תלמידו של רבא ושנפטר בשנת תשל"ג לשטרות אין זה רבינא תלמיד חבר של רב אשי שהאריך ימים אחריו, וזה האחרון הוא בר פלוגתיה דרב אחא, וכן משמע בחולין (נח א), שרב אחא ורבינא נחלקו אחרי פטירת רב אשי (ע"ש). ומבואר ברמב"ן רפ"א דקדושין שר"ח ובישיבה פוסקים כרב אשי נגד רבינא ורב נטרונאי ובעל ה"ג פוסקים כרבינא נגד רב אשי. ולפי מה שכתבנו למעלה אפשר שאין בזה מחלוקת דאלו שפוסקים כרב אשי נגד רבינא היינו נגד רבינא תלמידו של רבא, ואלו שפוסקים כרבינא נגד רב אשי היינו רבינא תלמיד־חבר של רב אשי. אלא שפעמים א"א להכריע מי הוא רבינא הנזכר בסוגיא אם הראשון הוא או האחרון. וכתב הרשב"א בקידושין (ט ב): תרי רבינא הוו חד קשיש דהוה בימי רבא וחד בימי רב אשי ותלמידו. ועי' לקמן לו סע"ב: א"ל רב אשי לרב הושעיא בריה דרב אידי התם תנן וכו' ואיתמר וכו' רבינא משמיה דרבא אמר וכו' רב משרשיא משמיה דרבא אמר וכו' א"ל רבינא לרב משרשיא וכו'. ובלי ספק, שרבינא זה היה קשיש מרב אשי, ורב אשי מספר עליו מה שהיה בדור הקודם לו.
ודע שמלבד שני "רבינא" הללו היה עוד אחד "ר' אבינא", שהיה תלמיד רב הונא (גטין סה ב), ובקיצור הוא מכונה גם "רבינא", והוא רבינא הקדמון, שרב יוסף השיב על דבריו (חולין מח א).
סימן ט
בדין צרת סוטה
דף י"א. אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתוב בה כעריות, ופרש"י ותוס' דפטורות מן החליצה ומן היבום, וכן כתב הרמב"ם בפ' ו' מהלכות יבום הי"ט, ז"ל, אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום, וכן צרתה, כאילו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתיב בה כעריות שנאמר והיא נטמאה.
אכן קשה מסקנת דבריו שמסיק שם, ז"ל, אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים שאינה בת שתי' אלא בת גירושין הרי זו חולצת ולא מתיבמת ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת עכ"ד הרמב"ם וקשה כיון דבודאי גם צרתה נפטרה א"כ בספק סוטה הרי צרתה ספק צרת ערוה, וא"כ איך תתיבם, הא אם יבא אלי' ויאמר שזינתה הרי צרתה ג"כ פטורה, וא"כ הרי היא ספק צרת ערוה.
והנה הרא"ש הביא קושית תוס' שהקשו כיון דסוטה ודאי חשוב לי' רב כערוה, א"כ סוטה ספק הוה לה לחשב כספק ערוה, וא"כ היכי פריך בסוטה על ספק סוטה, ותתיבם יבומי, הא ספק ערוה היא, ופירש הרא"ש כיון דהא דסוטה ודאי חשוב כערוה משום דטומאה דידה כתוב בלשון לאו, לא יוכל כו' אחרי אשר הוטמאה, וסוטה ספק, כתיב טומאה דידה בלשון עשה, אינו אפילו ספק ערוה, דהא דעשה הכתוב בסוטה ספק, את הספק כודאי, הוא בעשה ונסתרה והיא נטמאה, ובזה דחה סברת הראב"ד שפסק כסוגיא דמס' סוטה דבעיא חליצה מטעם אילו איתא לבעל מי לא בעיא גט, וכתב דלפי סברתו שחילק בין סוטה ודאי דכתיב טומאה דידה במקום לאו לסוטה ספק דטומאה דידה כתיבא במקום עשה, לא פליגי הסוגיות דיבמות וסוגיא דמס' סוטה אהדדי, וסוגיא דיבמות מיירי בודאי סוטה, וסוגיא דסוטה מיירי בספק סוטה.
הנה תירוצא דהרא"ש אינו מובן, דא"כ ספק ערוה תתיבם צרתה משום דכרת ולאו דידה כתיבא בודאי, לא בספק, אלא אף דכרת דערוה כתיבא בודאי ערוה, בספק ערוה הוי ספק כרת, א"כ בסוטה ספק, נהי דטומאה דידה כתיבא במקום עשה, אבל מספק ערוה לא נפקא, היינו מספק לאו דלא יוכל, אכן להרמב"ם בלא זה קשה, דהרי כתב הא דטומאה כתיב בה כערוה מקרא דוהי' נטמאה א"כ הרי דטומאה דכתוב בה כעריות הוא במקום עשה, ובודאי דתקשה סוגיא דסוטה דפריך ותתיבם יבומי, הא ספק ערוה היא.
א) ונראה לי לתרץ דהנה תוס' בריש נדה ובנזיר הקשו, כיון דקי"ל ספק טומאה ברה"י ודאי טמא, א"כ איך:
אמרינן בשני נזירים שנזרקה טומאה ביניהם דשניהם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, כיון דודאי נטמאו יביאו רק קרבן טומאה ונראה דהא דפשיטא להו לתוס' בכל מקום דהא דאמרינן ספק טומאה ברה"י טמא הוא בתורת ודאי, להרמב"ם דס"ל בכל מקום ספיקא מן התורה לקולא, לית לי' האי כללא, אלא דס"ל הא דספק מן התורה לקולא הוא בכל הספיקות, אבל ספק טומאה אסרה התורה את הספק הזה באיסור ודאי מטעם שצותה התורה לחשוש להספק, אבל לא בתורת ודאי אלא בתורת ספק, ואין להקשות הא קאמר בגמ' עשה הכתוב ספק כודאי, דמשמע דהספק הוא כהודאי, דא"כ גם לתוס' יקשה דסבירא להו לתוס' והרא"ש דאין בספק סוטה טומאה ודאית לענין חליצה, ע"כ דלאו דוקא כודאי, ה"נ להרמב"ם דאסרה התורה משום הספק כודאי, אבל האיסור רק משום הספק שאמרה התורה שיחשוש בשביל הספק.
והנה עיקר ראית התוס' דספק טומאה הוי ודאי טמא, מדשרפינן תרומה על ספק הזה, שהרי בריש נדה מקשה על ר"ש אמאי אית לי' תולין, ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה"י, הרי דס"ל ספק טומאה ברה"י שורפן, הרמב"ם יסבור כיון שאסרה התורה לאכול מפני הספק שמא טמא ורכיב עלה איסור דאורייתא מספק, משו"ה שורפין וכדאיתא בגמ' פסחים דף ט"ו, דבשבע הכל שורפין תרומה טהורה עם הטמאה, דכיון שיש על התרומה איסור דאורייתא לאכול, כבר אין על זה דין דמשמרת תרומתו ומותר לטמאה בידים ה"נ כיון שיש על התרומה איסור דאורייתא לאכול מטעם הספק משו"ה מותר לשורפה.
ואין להקשות איך ישרפו את התרומה שנטמאת בספק, שמא יבא אלי' ויטהרנה, דהא גם לדברי התוס' יקשה, הא האי חששא שמא יבא אליה ויטהרנה הוא גם לדברי התוס', ואין לומר דלדברי התוס' ניחא דכיון דספק טומאה ברה"י החזיקה התורה לודאי, א"כ גם זה הדין דלא נחשוש שמא יבא אלי' ויטהרנה, הוא בכלל דאין לנו לחשוש שמא יבא אלי' ויטהרנה, שהרי אמרה התורה שנחזיק לודאי טומאה, וא"כ לא יבא אלי' לטהרה, דהא כתבו התוס' דלקולא לא אמרינן עשה הכתוב ספק כודאי, עיין בתוס' ד"ה צרת, ולכאורה הא זה קולא הוא דמותר לשורפה, ואף אם נאמר דאין זה מקרי קולא מה שמותר לשורפה שהרי בטמאה החיוב לשורפה, עכ"פ תקשה בהנך ששה ספיקות שתקנו באושא לשרוף עליהן תרומה שהם רק מדרבנן וא"כ יקשה נהי דכיון שאסרו רבנן הוי עלה איסור דאורייתא, וממילא מותר לשורפה דכיון שיש איסור ודאי מדרבנן, אבל עכ"פ זה לא יוכלו רבנן לומר שבודאי הוא טמאה, וא"כ הרי יש לחשוש שמא יבא אלי' ויאמר טהורה היא, דרבנן יוכלו רק להטיל איסור ודאי, אבל לא לשנות את המציאות ולומר שבודאי בגד עם הארץ ישבה עליהן אשה נדה, או שהמי רגלים ודאי של אדם הם ושל זב הם, שמא יבא אלי' ויאמר דבהמה היא, וא"כ מן התורה יש איסור לשורפה, ואיך עקרו חכמים דבר מן התורה בקום ועשה, ובודאי דזה דוחק לומר דזהו בכלל למיגדר מילתא, דא"כ הי' להגמ' לתרץ ביבמות לקמן דמקשה מתורם מעציץ נקוב על שאינו נקוב וכל הנך קושיות, יתרץ דזהו למיגדר מילתא, ע"כ דלא שייך בכה"ג למיגדר מילתא.
וע"כ צריך לומר דהאי חששא שמא יבא אלי' ויטהרנה הוא רק מדרבנן, ויש מקומות שחששו ויש מקומות שלא חששו, ובספק טומאה ברה"י כיון שהוציאה התורה את הספק מן הכלל, ואסרה אותו מטעם שיש לחשוש להספק, לא החמירו בזה חכמים לחשוש שמא יבא אלי' ויטהרנה, כיון דמן התורה מותר לשורפה, ומצוה לשורפה כדי שלא יבא לידי תקלה, אחרי שאסורה מן התורה לאכול, ורק היכא שהיא תלוי' בטומאה דרבנן, היכא שלא החמירו רבנן לעשות כודאי חששו שמא יבא אלי' ויטהרנה, ועיין בבכורות ל"ד דר' יהושע ס"ל תרומתי כתיב, חדא דתלוי' לא אמר רחמנא עבד לה שימור.
עכ"פ הרמב"ם סבירא לי' דהאי דאמר רחמנא ספק טומאה ברה"י טמא, היינו דאמרה התורה שאסור מספק שמא נטמא, אבל לא שהיא ודאי שניטמא, א"כ בודאי ניחא להרמב"ם מה ששניהן מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, שהרי זהו הדין שאמרה התורה לחשוש שמא נטמאו, וזהו דין התורה שיביאו קרבן טומאה וקרבן טהרה.
ב) והנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ב, המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ואח"כ בא עלי' הרי זו לוקה משום זונה ואעפ"י שעיקר העדיות בעד אחד, כבר הוחזקה בזונה עכ"ד הרמב"ם, וכבר תמהו מדוע לא כתב הרמב"ם דאף אם בעלה ישראל לוקה משום טומאה, ומה שכתב המ"מ דהרמב"ם ס"ל דכיון דפשט המקרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה מיירי במחזיר גרושתו לאחר שנישאת, אף שבכלל זה דלא יקחה אחרי הוטמאה, אין לוקין על זה משום דהוי לאו שבכללות, ורק על מחזיר גרושתו לוקין משום שהוא פשוטו של מקרא. משו"ה לא מנה הרמב"ם הלאו הזה במנין הלאוין עכ"ד המ"מ, הנה הרמב"ם בפי"א מהלכות גירושין הלכה י"ד כתב ז"ל, ובכלל לאו זה, שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליו שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי היא נטמאה, הרי דסבר הרמב"ם דלוקין על לאו זה, ומה שלא מנה הרמב"ם זה בכלל הלאווין, הוא דס"ל להרמב"ם דהכתוב קרא טומאה לבעל הן מה שנישאת אחר שגירשה והן מה שזינתה תחתיו, והוי כמו נטמא בטומאת מת וטומאת שרץ דאסור לכנס למקדש, דהוי חד לאו שאסור לטמא מת או טמא שרץ לכנס למקדש, כן אסרה התורה לבעל הן אם ניטמאת מזה שקידשה אחר לאחר גירושין והן אם זינתה תחתיו, וחד לאו הוא, עכ"פ סבר הרמב"ם דלוקין על לאו דטומאה, וא"כ תקשה אף בבעלה ישראל והעיד עד אחד ובא עלי', ילקה משום לאו דלא יוכל כו' אחרי אשר הוטמאה, ואמאי כתב הרמב"ם רק לאו דזונה.
והנראה לי, דהנה קיי"ל דעדי קידושין הם לקיום הדבר, היינו דאם לא היו עדים בשעת מעשה לא חלו הקדושין. ואף שהוא והיא יודעים שנתקדשה, מותרת להנשא, דבלא עדים לא חל הקדושין, ובגמ' כתובות דף ט' הי' סבר מעיקרא דאף אם הבעל ראה אשתו זינתה לא תאסר עליו, דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ועדים בדבר ערוה הוי לקיום הדבר, ה"נ בלא עדים לא תתסר על בעלה, עיין שם בתוס' ד"ה ומי אמר ר' אלעזר, רק כיון דחזינן דע"י קינוי וסתירה נאסרה לבעלה, ולדברי הרמב"ם ע"י קינוי וסתירה הוי רק ספק, ואעפי"כ נאסרה לבעלה, חזינן מזה דאסרה התורה אותה לבעלה אף אם היתה המעשה בלא עדים, וא"כ העדים דבעינן בלאסור אותה לבעלה ע"י מעשה הזנות ע"כ דבעינן רק לידיעת הדברים, אבל לא לקיום הדברים.
והנה הא דאמרינן דמשו"ה צרת סוטה אסורה משום דטומאה כתיב בה כעריות, והיינו משום דכתיב בה ונטמאה, ולכאורה מאי ראי' מקרא דכתיב ונטמאה, הא אם היא זינתה הרי היא ערוה דהא היא אשת איש, וא"כ כמו דאם עבר אחד על כל העריות קראה רחמנא טומאה דכתיב אל תטמאו בכל אלה, ה"נ אם אשת איש זינתה כתב קרא נטמאה, היינו שעברה על איסור אשת איש, אבל מנא לן דקאי קרא לומר שנאסרה לבעלה משום טומאה לבעלה, דהא לכאורה קרא דנטמאה הוי כמו אילו הי' כתוב זינתה, דאשמעינן קרא דאם זינתה אסורה לבעלה, ואם ספק אם זינתה אסורה עד שתשתה, דהרי זנות שלה בודאי הוא טומאה, שהרי אם זינתה עברה על איסור ערוה שהוא טומאה, אבל מנא לן דנאסרה על בעלה איסור טומאה.
וצריך לומר דהא דאמרינן טומאה כתוב בה כעריות, הוא מונטמאה קמא דכתיב בקרא, ושכב איש אותה שכבת זרע ונסתרה והיא נטמאה, וכיון דכבר כתיב בקרא שכב איש אותה, א"כ והיא נטמאה הפירוש דגלי קרא דהשכיבה עושה אותה טמאה לבעלה, אבל שארי ונטמאה דכתיב בפרשה דילפינן אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, שם הפירוש אם זינתה אז אסורה לבעלה, וחד דאסורה לבועל, וחד דמועיל הזנות לאסור בתרומה, אבל שם אין הפירוש ונטמאה לבעלה, אלא אם נטמאה היינו שעברה על איסור אשת איש הוא, שהוא טומאה משום איסור ערוה שעברה, וקרא דבתרה, ועד אין בה, דדרשינן שנים אין בה, אלא אחד, קאי אדלקמן, היינו על, והיא לא נתפשה, וכן מוכח בסוטה דאמר, ומי מצית אמרת דועד אין בה דלא מהימן, והא כתיב והיא לא נתפשה, ולא פריך מקרא דלמעלה דוהיא נטמאה, אלמא דנסתרה והיא נטמאה קאי בעדים, ופירש הכתוב בין אם נסתרה בין שהיא נטמאה, היינו שראו עדים, ולמה שינה הכתוב אחרי שכבר כתיב ושכב איש אותה, והי' לכתוב רק ונעלם, אלא בא הכתוב לגלות דנטמאה לבעלה ע"י ששכב איש אותה היא טמאה לבעלה, וגלי קרא דלבעלה היא טמאה כעריות, וכיון דהאי קרא מיירי בעדים. א"כ אימתי אמרינן טומאה לבעלה כעריות דוקא בעדים, דכיון דהאי טומאה לבעלה כערוה, א"כ נעשית ערוה לבעלה דוקא ע"י עדים, אבל בלא עדים כגון ע"י קינוי וסתירה לא נעשית ערוה לבעלה, ורק איסור נאסרה, דהרי אמרה תורה שתשתה, הרי דחזינן דאיסור יש אף בלא עדים אבל ערוה לבעלה לא נעשית בלא עדים משו"ה אמרינן דלאו דאחרי אשר הוטמאה הוא דוקא בעדים, ומשו"ה אם יש רק עד אחד כתב הרמב"ם דאינו לוקה אלא משום זונה ולא משום טומאה.
ג) והנה הראב"ד השיג על הרמב"ם, ז"ל, כתב הראב"ד ז"ל אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה, דכל אונס בעד אחד לא קרינן בו זונה אלא משום טומאה, והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל, וכבר כתב המ"מ לתמוה על השגת הראב"ד, דהא הרמב"ם לא מיירי בשנאנסה, ולא הזכיר כלל אונס.
ונראה לי דהשגת הראב"ד הוא להקשות על הרמב"ם דס"ל דאיסור טומאה הוא דוקא בעדים אבל בלא עדים לא, א"כ תקשה קרא דועד אין בה דילפינן דאסורה בישראל בעד אחד היכא דלא נתפשה, ובכהן אסור אף בנתפשה אף בעד אחד שהרי מהאי קרא ילפינן דדוקא אשת ישראל אם נתפשה מותרת אבל אשת כהן אף שנתפשה אסורה, ומיירי בעד אחד ללישנא בתרא דרבה דס"ל דבאונס לא קרינן זונה, משום מאי תאסר באונס בכהן, ומשום מאי תתסר בעד אחד בישראל, הא לדידי' זונה ליכא באונס, ומשום טומאה לדברי הרמב"ם בעד אחד אין כאן טומאה, א"כ משום מאי תתסר באונס בכהן, ע"כ דגם בעד אחד יש כאן משום טומאה.
אכן על הרמב"ם לא קשה, דלהרמב"ם כפי שביארנו יש איסור בסוטה היכא שהי' בלא עדים, וזה ילפינן מהנך ונטמאה דכתיבי ג' פעמים, דגלי קרא דאם נסתרה וספק שמא נבעלה אסורה לבעלה ולבועל ולתרומה בלא השקאה, ויש עוד דין דאסורה לבעלה מפני טומאה שנטמאה לבעלה, וזה הדין דוקא ע"י עדים, וא"כ לא קשה ללישנא בתרא דרבה, דבאונס אין כאן איסור זונה, אבל איסור סוטה לבעלה יש כאן בכהן אף באונס, מקרא דוהיא לא נתפשה ילפינן איסור אף באונס, ולא משום זונה, אלא איסור בעלמא, וכן באשת ישראל אם בא עד אחד שנטמאה ילפינן מהאי קרא איסור ולא טומאה.
לפי זה שפיר מיושב מה שפסק הרמב"ם דאם יש עדים שנבעלה דאז חל דבר ערוה, שאסורה לבעלה מטעם טומאה כעריות, וזה אמרינן ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן, וכיון שעל הבעל הוי ערוה, גם על היבם הוי איסור ערוה, משו"ה הוא וצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום, אכן בסוטה ספק שאין עדים, הא אף אם קמי שמיא גליא שזינתה, לא נאסרה לבעלה טומאה כעריות, ורק איסור יש בה לבעלה, וא"כ גם ליבם יש רק איסור ולא ערוה, וכיון דהוי רק איסור, הא אין פוטרת צרה דלא עדיף מחייבי לאוין, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דהיא חולצת, שאם זינתה, הא נאסרה באיסור לבעלה, וממילא אסורה להיבם, אבל רק איסור ולא ערוה, משו"ה צרתה מתיבמת, דאף אם קמי שמיא גליא דזינתה, לא נאסרה על בעלה כערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים. [הגהמ"ח ז"ל כוון בחידושו זה להרא"ה המובא בשט"מ כתובות ד' ט'].
לפי דברינו יתישב מה שהקשה אחד, דבגמ' סוטה בעי, מהו שיתנה אדם על נשואי אחיו, והקשה הא ממ"נ אם זינתה הא איננו אשתו, שהרי היא סוטה ואין עולה ליבום, וא"כ הא לאו אשתו היא, ואיך ישקה אותה, אכן לדברינו דכיון דאין עדים, א"כ הא אין כאן איסור ערוה אף אם זינתה, ורק איסורא בעלמא שנאסרה על היבם, והאי איסורא שחל על היבם חל גם עליו מטעם ק"ו, במותר לה נאסרה באסור לא כש"כ, אבל כיון דעל הבעל הוי רק איסור לא כערוה, גם עליו על היבם הוי רק איסור, ומן התורה מתיבמת כדין חייבי לאווין, אבל בביאה שני' אסורה, משו"ה אם קמי שמיא גליא דזינתה, אשתו של יבם היא ואסורה לו, משו"ה יכול לקנא לה.
סימן י
ביאור בירושלמי בגדר איסור צרת סוטה
המשנה למלך בפ"י מהלכות יבום הביא ירושלמי דאיתא שם, צרת סוטה ר' יוחנן אמר אסורה מריח ערוה, רב אמר טומאה כתוב בה כעריות, וכתב, דאינו יודע לפרש הירושלמי במאי פליגו.
ונראה לי, דהנה השעה"מ הביא ספק. אם אלמנה לכה"ג דקי"ל דחולצת ולא מתיבמת מן התורה מקרא דיבמתו, אם הכה"ג בא עלי', אם עבר על איסור כרת, דכיון דלא רמיא ליבום הרי היא באיסור אשת אח, או כיון דילפינן מקרא דרמיא לחליצה אין בה כרת רק איסור בעלמא, ולכאורה תקשה, אם היא בכרת א"כ תתסר צרתה דהא היא צרת אשת אח, ואין לומר כיון דרמיא לחליצה מקרא דיבמתו אין פוטרת צרה, דהא בקרא דילפינן מלצרור לאסור צרה לא כתוב לא חליצה ולא יבום, רק דבמקום עלי' צרת ערוה אסורה, וא"כ כיון שנשארה באיסורא הא צרתה היא צרת ערוה.
א) ונראה לי, דהנה לקמן בדף י"ג איתא, כיצד פוטרת צרותיהן אמר רב יהודה אמר קרא לצרור התורה ריבתה צרות הרבה, ורב אשי אמר סברא הוא, צרה מ"ט אסורה דבמקום ערוה קיימא, צרת ערוה נמי במקום ערוה קיימא, ופירש בתוס' בדף ב' ד"ה עד סוף העולם, דהא דאמר מנה"מ, לא אצרות צרותיהן קאמר, דבהדיא דריש להו בברייתא מלצרור, אלא על אפילו הן מאה דמתניתין קאי, דאמר רב יהודה דכולהו משתמעי מלצרור, ורב אשי אמר דמלצרור לא משמע אלא תרי, ואפילו הן מאה מסברא נפקי, דצרתה מ"ט אסורה כל כך שאוסרת צרתה, דבמקום ערוה קיימא. צרת צרתה נמי תאסר צרה אחרת דבמקום ערוה קיימי, ולכאורה קשה מאי טעמא דרב יהודה, הא בודאי הצרה נשארה ערוה דכיון דפטורה הרי היא אשת אח, וא"כ הרי היא ערוה, וזה ילפינן מקרא דלצרור דערוה פוטר צרה, א"כ הרי צרה שנפטרה היא ערוה וממילא פוטרת צרתה, ואף לרב אשי קשה דהא גם לדידי' צרת צרה דאסורה ילפינן מדכתיב לצרור ולא לצור, אבל אילו הי' כתיב בקרא לצור הוי ידעינן רק דצרת ערוה פטורה, אבל צרת צרה לא הוי ידעינן, ורק כיון דכתיב לצרור וידעינן צרת צרה, ממילא ילפינן לאסור עד סוף העולם, אבל בלא לימוד דלצרור ולא לצור, לא הוי ידעינן רק צרה ולא צרת צרה, ולכאורה קשה כיון דצרת ערוה ידעינן דאסורה דילפינן מקרא דערוה פוטר ואוסר צרה, א"כ עתה הצרה בעצמה היא ערוה.
ועכצ"ל דאשת אח לא ילפינן מקרא דלצרור לאסור צרות, דכיון דחזינן דאשת אח שריא להתיבם א"כ הוציא הכתוב אשת אח מכל העריות לגבי יבום, וא"כ אף אשת אח שנשארה באיסורה לא נוכל למילף מכל העריות לענין איסור צרות, כיון שהיא משונה מכל העריות, א"כ אילו הי' כתיב בקרא לצור ולא לצרור הוי ידעינן רק דכל העריות פוטרות צרות, אבל לא צרת הערוה, שעלי' יש רק איסור אשת אח שנפלה ליבום ונפטרה מטעם הערוה, אבל צרתה של הצרה מותרת להתיבם, וגלי קרא דגם צרת הצרה אסורה, דצרת הערוה ג"כ פוטר הצרה, וסבירא לי' לרב אשי דעכשיו דגלי קרא דלצרור דגם צרת צרה פטורה דצרת הערוה ג"כ פוטר צרתה, גלי קרא דאשת אח היכא שנפטרה מן היבום ומן החליצה היא ערוה לפטור צרה, ממילא ידעינן דעד סוף העולם, דהרי רבתה התורה אשת אח שנפטרה מן היבום והחליצה לאסור הצרות ככל העריות, אכן רב יהודה סבר דלא גלי קרא דאשת אח שנפטרה מן היבום והחליצה תאסור צרה, ורק לצרור משמע דהערוה פוטר צרה וצרתה עד סוף העולם.
ב) ובזה יש לישב קושית התוס' בדף י"ב, דאמר רב אסי צרת אילונית אסורה, ופריך רב ששת שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד ועשה בה שני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבא עלי', מי שעלי' זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמין וקתני עלה אר"י זה היא צרת אשת אח מאב שאיסור נפילה גרם לה, שלא מצינו בכל התורה כולהו כגון זו היא למעוטי מאי, לאו למעוטי צרת אילונית דשריא, והקשה בתוס' אמאי לא פריך למאן דאסר צרת מחזיר גרושתו, ולימא זו היא למעוטי צרת מחזיר גרושתו, ותירץ בתוס' משום דדמיא להדדי, דלבעליהן היו מותרים, אכן לדברינו יתבאר ביתר ביאור.
דהנה בירושלמי פ"א סוף ה"א איתא, אשת אחיו שלא הי' בעולמו ואילונית הי' בפרשה, מה חמית מימר אילונית צרתה מותרת ואשת אחיו שלא הי' בעולמו צרתה אסורה ושני, אילונית מטעם אחר הוצאת, אשר תלד יצאת זו שאינה יולדת, לא דייך שאינה מתייבמת אלא שאת מבקש לאסור צרתה, אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו ערוה היא, וערוה פוטרת צרתה.
ולכאורה דברי הירושלמי תמוה:
דכמו דאמר באילונית דילפינן מאשר תלד, דייך שתלמוד שתפטור מן היבום, אבל לא למיסר צרה, א"כ הלימוד דאשת אחיו שלא הי' בעולמו דילפינן מקרא דיחדיו, נימא נמי דייך שתפטור מן היבום, אבל לא למיסר צרה.
אכן לדברינו ניחא, דלמ"ד אילונית מותרת וצרת בתו אילונית אסורה, סבירא לי' דאף דילפינן לרב אשי מקרא דלצרור דאף אשת אח שנפלה ליבום ונפטרה מטעם צרתה שהיתה ערוה ונעשית היא ערוה ופוטרת צרתה, היינו דוקא שאיסור דאשת אח הי' שלא מן הנפילה הזו, וכיון דנאסרה עליו מקודם הנפילה הזאת מטעם איסור אשת אח. הרי ערוה היתה מקודם, וערוה פוטרת צרה, אבל כל זה אם כבר קודם הנפילה הזאת נאסרה מטעם ערוה אשת אח, אבל אם מקודם נפילה זו לא נאסרה מטעם אשת אח מנפילה הזאת שהיא פטורה מן היבום, מאיזה טעם ולא מטעם איסור, אין איסורה דאשת אח מנפילה זו פוטרת צרתה, ואילונית הא אין איסורה על היבם מטעם אילונית, דהא אין באילונית איסור להיבם, ורק שבאילונית אין דין יבום, ומה שהוא עתה אשת אח מנפילה זו אין פוטרת צרה, וזהו דקאמר הירושלמי, דאילונית ילפינן מקרא דהיא אין זקוקה ליבום, אבל לא ילפינן שתאסור עתה צרה, אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו, הרי כבר קודם נפילה זו נעשית צרה, והיא כזו שלא נפלה לפניו ליבום כלל, וא"כ נעשית ערוה מקודם וערוה פוטרת צרה, ואף רב יהודה דסבירא לי' אין איסור אשת אח פוטר צרה מודה באשת אחיו שלא הי' בעולמו דהיא כבר אשת אחיו שלא נפלה לפניו ליבום, בודאי דאסור צרה, אבל אילונית הרי אילונית בעצמו אין איסור, ורק אשת אח של נפילה זו, ואיסור אשת אח מנפילה זו אין פוטר צרה.
וא"כ שפיר קאמר גמ' דמה דאמר ר' יוסי זו היא צרת אשת אח מאב, שאיסור נפילה גורם לאסור צרה, דהרי האיסור של שני מתים חל עתה בשעת נפילה, דמקודם לא הי' לה איסור, והנפילה גורם איסור, אלא כיון דהנפילה גורם איסור דנעשית אשת שני מתים אוסר צרה ולמעוטי אילונית, דכיון דאילונית בעצמו אין איסור, ורק פטור מיבום, הנפילה לא תוכל לאסור צרה, וא"כ אי קאי על אילונית מדויק היטב מה דאמר ר' יוסי דממעט אילונית שאין הנפילה גורם איסור, אבל מחזיר גרושתו וסוטה הא אין הנפילה גורם האיסור, אלא איסור דמחזיר גרושתו שחל האיסור על היבם, וכן בסוטה, איסור סוטה שחל על היבם מטעם ק"ו במותר לה נאסר באסור לה לכש"כ, אין הנפילה עושה האיסור, אלא הנפילה עושה אותה לצרה, אבל האיסור הוא חזרת הגירושין או הסוטה, ומה שייך זה להוציא מדין דשני מתים, ורק אילונית יוכל למעט, דשם הנפילה עושה האיסור, דעתה נעשית אשת אח מנפילה זו, ע"ז קאמר, למעוטי דאין הנפילה גורם איסור, וכן מוכח לקמן, דאמר רבא טעמא דבית שמאי דאין ערוה פוטר צרה מטעם דאין איסור חל על איסור, ולא אתי איסור אחות אשה וחייל על איסור אשת אח, ותקשה עכ"פ לפטור מטעם צרת אשת אח, אלא ע"כ דאיסור אשת אח מנפילה זו אין פוטר צרה, כיון דמהאי נפילה עולה היא בעצמה ליבום אף שהיא אשת אח, א"כ מה שהיא צרת אשת אח לא יפטור אותה, וכן כתבו התוס' בדף ל"ב, דלמאן דס"ל לא פקע איסור אשת אח ואיסור אחות אשה לא חיילי ואעפי"כ אסורה הצרה להתייבם כמו אילונית דאוסרת צרתה, הרי דגם בתוס' סבירא להו דמה דאילונית פוטרת צרתה למאן דסבירא לי' כן, הוא משום איסור אשת אח אבל למאן דסבירא לי' אילונית אין פוטר צרה (וצרת בתו אילונית יסבור דפוטר צרה, א"כ סובר דאילונית נופלת ליבום ונפטרה) יסבור דאין אשת אח מנפילה זו פוטר צרה.
ג) והנה בסוטה דף ה', אמר בסוטה, ותתיבם יבומי, אמר רב יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם, וכתב בתוס', אי קשיא, והא האי קרא בסוטה ודאי ע"י עדים כתיב דילפינן דבר דבר מממון, ולכאורה מאי קושי', כיון דבסוטה ודאי אסרה התורה להנשא ליבם, ממילא בסוטה ספק ג"כ אסורה, דהא עשה הכתוב ספק כודאי, וצריך לומר דקושית התוס', מאי פריך אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעו, הא הוי ספק ולקולא, הא לא עשה הכתוב ספק כודאי.
ואפשר לתרץ דקושית הגמ', מדקתני חולצת, משמע דצרתה מתיבמת נמי, דאם צרתה נמי חולצת, א"כ הי' לומר היא וצרתה חולצת, ומדקתני חולצת, משמע דצרתה מתיבמת נמי, ואם נימא דבודאי סוטה לא בעיא חליצה. א"כ בספק תהי' ג"כ ספק צרה, דהתם סבר כיון דפטרה התורה מיבום, א"כ גם מחליצה פטרה, וכיון דפטרה התורה סוטה מדין יבום וחליצה, גם צרה תתסר, דסבר דאילונית ג"כ פוטרת צרה, דאשת אח מנפילה זו פוטר צרה, ואף אם לא נסבור טומאה כתיב בה כעריות, והיינו דדין טומאה כעריות הא לא כתיב אלא בבעל ולא ביבם, ורק אם נימא ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ, היכא דלגבי בעל הוי ערוה גם ליבם נמי הוי ערוה, אבל בתחלת הסוגיא הא לא סבר עדנה האי ק"ו, ויליף רק מוהלכה מביתו והיתה לאיש אחר וע"כ משני אילו איתי' לבעל מי לא בעי גט השתא נמי תיבעאי חליצה, והקשה בתוס', א"כ אשת סריס ואילונית נמי תבעיא חליצה כיון דלבעל היתה מותרת ובעיא גט להוציאה, ותירץ בתוס' דהתם האי דינא דסריס ואילונית נאמר ביבום, דהיכא דאין ראוי להוליד לית דין יבום, וממילא כיון דאין דין יבום אין חליצה, וכדביארנו בסוגיא בסימן א', דכל שבא למעט מדין יבום הוא מכל דיני הפרשה, דכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה, אבל הכא דילפינן מקרא דויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, נאמר האי קרא לגבי איסור דבעל, דכיון דיצאה מביתו ע"י איסור לא, קמשמע לן קרא דכיון דנאסרה לבעל שצריכה לצאת מביתו, לא אפשר להתירה ליבם. וכיון דעיקר כתיב בקרא הטעם דאסורה ליבם מפני שהוצרכה לצאת מביתו של בעל א"כ כמו שלצאת מביתו של בעל היתה צריכה גט, לצאת מביתו של יבם צריכה חליצה, וכיון דצריכה חליצה לאו אשת אח היא, משו"ה אין אוסרת צרה, משו"ה קתני ואם מת חולצת, ולא קתני היא וצרתה חולצת, דכיון דאף בודאי בעי חליצה אין אוסרת צרה, אף למ"ד אשת אח מהאי נפילה פוטרת צרה.
אכן כל זה אם נימא דהילפותא דודאי סוטה אסורה להתיבם מקרא דויצאה מביתו, דאשמעינן קרא דמשו"ה אסורה ליבם מפני שהוצרכה לצאת מביתו של בעל, אבל בירושלמי אמר דחד קרא דונטמאה הוא ליבם, א"כ אשמעינן קראי דסוטה אם זינתה פטורה מן היבום וכיון דפטורה מן היבום ממילא גם חליצה נמי לא בעיא, דהרי בהאי קרא לא נאמר דהטעם מפני שהוצרכה לצאת מביתו של בעל, וא"כ אם אילונית אוסרת צרה, היינו דאשת אח מנפילה זו, אוסרת צרה גם צרתה, דסוטה אסורה מטעם צרת אשת אח מנפילה זו, וממילא יהי' הדין בספק סוטה דהצרה תהא אסורה מטעם ספק צרת אשת אח מנפילה זו, וכדביארנו דכל הנך קרא דונטמאה אין הטעם מפני שנעשית ערוה דנימא דבעיא עדים, דהנך ונטמאה הוי כמו אילו כתיב וזינתה, אסורה ליבמה עד שתשתה.
ד) מעתה מבוארים דברי הירושלמי, צרת סוטה, ר' יוחנן אמר אסורה מריח ערוה פירוש כיון דכתיב בקרא ונטמאה ליבם א"כ פטורה מן החליצה ומן היבום, וא"כ נשארה באיסור אשת אח, וס"ל אשת אח מנפילה זו פוטרת צרה, דצרת אילונית אסורה, אם לא דנימא אילונית אין נופלת ליבום דאף צרת בתו אילונית מתיבמת, אבל בלא האי טעמא היתה אילונית פוטרת צרה, וא"כ בסוטה פוטרת צרה מטעם ריח ערוה, היינו צרת אשת אח, ולפי זה יהי' הדין דספק סוטה ג"כ צרתה אסורה, דהוי ספק צרת ערוה אשת אח, אכן רב סבר דאילונית אין פוטר צרה (אף אם נימא דצרת בתו אילונית אסורה דאילונית מקריא דנופלת ליבום) דאשת אח מנפילה זו אין פוטר צרה, א"כ מקרא דונטמאה ליבם לא נוכל למילף שתפטר צרה, ורק מונטמאה קמא דאתי לאשמעינן דטומאה כתוב בה כעריות, וכיון דאשמעינן קרא דנאסרה לבעל כערוה, א"כ מק"ו דבמותר לה נאסרה ילפינן נמי לגבי יבם טומאה כעריות, משו"ה פוטרת צרה, וא"כ זהו דוקא בשיש עדים נעשה האיסור כערוה, אבל בלא עדים לא נעשה האיסור כערוה, וכדביארנו למעלה, וא"כ בספק סוטה דאף אם קמי שמיא גליא שזינתה לא נעשית כערוה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, משו"ה בספק סוטה צרתה מותרת להתיבם, ושם בירושלמי מקודם מסתפק בזה, וע"כ מייתי דפליגי בזה ר"י ורב.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמ'. ז"ל איתמר הבא על יבמה ובא אחד מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר בכרת וחד אמר בעשה, מ"ד בכרת כריש לקיש ומ"ד בעשה כר' יוחנן. יעויין בתוס' ד"ה חד אמר וברשב"א ד"ה ה"ג רש"י. ונראה שישנן שלש שיטות בגירסת הסוגיא ובביאורה.
שיטת התוס'
א) ר"ת בתוס' גרס בגמרא ז"ל וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה כו' חד אמר בכרת וחד אמר בלא תעשה מ"ד בכרת כר"ל ומ"ד בל"ת כר"י עכ"ל. ר"ת השווה את המחלוקת ביבום למחלוקת בחליצה דאליבא דר"ל רק היבם נאסר בל"ת ושאר האחין והצרות נאסרו בכרת ואילו לר"י כולם נאסרו בל"ת.
והנה בנוגע לחליצה איתא בגמרא לעיל (דף י:) דר"י אית ליה "איהו שליחותא דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרה קעבדה". ובפשטות הביאור הוא שקיום מצות החליצה מצטרפת לכל האחין והצרות כי מדאורייתא החולץ והחלוצה שליחותא דאחרים קעבדו. אך לפי"ז צ"ע דבשלמא בחליצה אפשר לומר דמכיון שפטור החליצה מצטרף לכולם שכולם מקיימים את מצות החליצה, שקיום המצוה הוא הפקעת הזיקה השייכת לכולם. ובהתאם לכך כולם הופקעו מכרת דאשת אח ונאסרו בלאו. אמנם צ"ע היאך שייך להשוות את כולם ביחד ביבום, דעיקר קיום המצוה דיבום הוא שהיבם קונה את יבמתו בחלות קנין אישות שרק הוא לבדו קונה, ובכן לכאורה פשיטא שרק היבם והיבמה לבדם מקיימים את מצות היבום ולא האחים והצרות האחרים שנפטרו, וא"כ צ"ע היאך השוו תוס' את דין שאר האחים והצרות לדין היבם והיבמה. וצ"ל דאה"נ שהמתיר דיבום חל רק ליבם וליבמתו שעושים את הקנין, ולא חל המתיר דאיסור אשת אחיו לשאר האחים והצרות, ומ"מ האחרים פטורים מכרת מחמת דין "ניתוק" שמנתק את העונש מכרת ללאו. אך עדיין צ"ע שהרי מסתבר שאף ה"ניתוק" חל בצירוף לקיום המצוה ומאחר ששאר האחים והצרות לא קיימו את מצות היבום למה ינתק עונשם מכרת ללאו. אלא מכאן נראה דאליבא דהר"ת והתוס' שהמתיר של איסור אשת אחיו אליבא דר' יוחנן חל בשעת הנפילה לכל האחים והצרות, והאיסור "אשר לא יבנה" חל אח"כ בשעת היבום והחליצה. אמנם לפי"ז יוצא שקיימת סתירה בתוס' שהרי למעלה (דף י ע"ב ד"ה איהו) ביארו שהדין של ר"י חל מדין "ניתוק" התלוי בקיום מצות היבום והחליצה ואילו כאן משמע שההיתר חל בשעת הנפילה, וצ"ע.
שיטת רש"י
ב) לפי גירסת רש"י (שהיא גירסת הספרים שלנו המובאה למעלה) המחלוקת בין ר"י ור"ל היא כשבא אחד מן האחין על הצרה, ואילו אם היבם עצמו בא עליה אף ר"ל מודה שרק היבם עובר על עשה. ועוד יוצא לרש"י שכשבא על הצרה אחר יבום הרי הוא עובר על עשה ולא על לאו משום דהלאו חל רק אחרי חליצה בלבד ולא אחרי יבום. ועלינו להבין אליבא דרש"י מהו החילוק בין היבם לבין האחין האחרים לפי ר"ל, ועוד צ"ע למה יש חילוק זה רק אליבא דרש"י דס"ל דהאיסור הוי עשה ולא אליבא דתוס' הסוברים דהאיסור הוי לאו329.
ונראה דלפי רש"י עיקר הלאו ד"לא יבנה" מהווה חלות שם איסור אשת אח אלא שהעונש שבו ניתק מכרת למלקות, ואילו העשה ד"בית א' הוא בונה" מהווה חלות שם איסור חדש ואינו חלות שם איסור דאשת אח. ובהתאם לכך ס"ל לרש"י שההבדל בין חליצה לבין יבום הוא דביבום חל דין "מפקיע" שמפקיע לגמרי את האיסור דאשת אחיו בנוגע ליבום. ואילו בחליצה אין חלות "מפקיע" והאיסור דאשת אחיו עוד חל אלא שהחליצה "מנתקת" את העונש מכרת ללאו. ולפיכך אחרי יבום אין לאו כי ביבום חל מפקיע של האיסור דאשת אחיו שאינו נשאר כלל בתורת חלות איסור לאו וחל רק איסור עשה המהווה חלות שם איסור חדש. ועוד ס"ל לרש"י דהדין "מפקיע" דאשת אחיו שחל ביבום חל אפילו לר"ל שמודה שיש מפקיע של האיסור דאשת אחיו בנוגע ליבם עצמו. ובהתאם לכך פקע האיסור דאשת אחיו מכל הנשים שנפלו לו ליבום וחל איסור עשה חדש לאסרו בצרות. מאידך בנוגע לשאר האחים פליג ר"י עם ר"ל. דאליבא דר"י ה"מפקיע" שחל ביבום חל אף לאחים האחרים, ומשו"ה ס"ל דכולם בעשה, ומאידך אליבא דר"ל ה"מפקיע" חל רק בעד היבם לבדו ולא בשביל האחים האחרים, ולפיכך הרי הם אסורים באיסור כרת. וכ"ז ביבום, ואילו בחליצה לא חל דין "מפקיע" כלל, אלא רק דין "ניתוק", ולפיכך בחליצה לא חל העשה אלא הלאו מדין "ניתוק" המנתק את האיסור דאשת אחיו מכרת ללאו. ולר"ל ה"ניתוק" חל רק לחולץ ולחלוצתו ולא לאחים או לצרות אחרות330. ואליבא דר"י ה"ניתוק" חל לכולם331.
שיטת הרשב"א
ג) כתב הרשב"א אליבא דרש"י וז"ל דלפירושו לא גרסינן בא הוא או אחד מן האחין, דלגבי אחין ודאי קאי בלא יבנה לר' יוחנן ולאו איכא כדאיתא בשמעתין כו' עכ"ל. אליבא דהרשב"א רש"י סובר דלר' יוחנן האחין בלאו ואילו היבם בעשה. ושיטה זו זקוקה לביאור.
ונראה דהנ"מ בין לאו לבין עשה הוא שכשיש לאו ההלכה הויא הלכה של "ניתוק" המנתק את העונש דאיסור אשת אחיו מכרת ללאו. ומאידך כשיש עשה האיסור דאשת אחיו הותר וחל במקומו איסור עשה חדש. וזוהי הנ"מ בין היבם לבין האחים. היבם הותר בכל הנשים הזקוקות ליבום ולפיכך היבם אסור בצרות בעשה. ומאידך שאר האחים לא הותרו, אלא שמדין שליחות דיבם היבום מצטרף להם וחל "ניתוק" הקובע פטור עונש, ומשו"ה שאר האחים בלאו.
ויוצא שהשלש שיטות שבראשונים חלוקים ביסוד היתר האחרים והצרות אחר יבום. אליבא דהתוס' עיקר ההיתר דאשת אחיו חל ביבמה שמתייבמת ולא בצרות, אלא דאליבא דר"י על ידי היבום חל בהן דין "ניתוק" ופטור עונש. ולפי גירסתנו ברש"י לכ"ע ואפילו לר"ל חל ההיתר דיבם בנוגע לכל הצרות ולכן נאסרו הצרות על היבם רק בעשה שהוא חלות שם איסור חדש. ואליבא דר"י היתר זה דיבום חל נמי לכל האחים והצרות ולכן אף הם אסורים רק בעשה. ומאידך אליבא דגירסת הרשב"א ברש"י לכ"ע עיקר ההיתר חל רק ליבם לבדו ולא לאחים האחרים דאף אליבא דר"י האחים בלאו ורק היבם לבדו בעשה. אלא דלר"י "ניתוק" חל לאחים ומשו"ה הרי הם בלאו.
גמ'. אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות.
א
הבאנו למעלה בשיעורים332 את המחלוקת בין תוס' והרמב"ם ביסוד הפטור של ערוה מיבום ומחליצה. אליבא דהתוס' יסוד הפטור מושרש בעצם חלות שם הערוה שבגברא. ואילו אליבא דהרמב"ם יסוד הפטור הוא שערוה אינה בת אישות, ובכן אינה בת זיקה המהוה חלות האישות שבין היבם לבין זקוקתו, וחסרון חלות האישות שבזיקה מעכבת את נפילת הערוה ליבום. והתוס' לשיטתם (לקמן דף מט: בתוס' ד"ה סוטה) שערוה מופקעת רק ממעשה קידושין ואילו אישות שחלה בה לפני שנעשה ערוה לא פקעה משום דהויא בת אישות. מאידך רש"י לקמן (דף מט: ד"ה דהא) פליג עליהם וס"ל דערוה אינה בת אישות כלל ואף אישות שחלה בה לפני שנעשה ערוה פקעה ממנה. ואמנם בזיקה אין מעשה קידושין מכיון דאישות דזיקה חלה ממילא מן שמים. ובהתאם לכך אליבא דהתוס' אילולא הפטור של השם ערוה שבגברא הפוטרה מייבום ומחליצה האישות דזיקה היתה חלה אלא שהשם ערוה פוטרתה. ומאידך הרמב"ם ס"ל שערוה מופקעת מאישות לגמרי ואף האישות דזיקה לא חלה בה ומשו"ה ערוה פטורה מיבום ומחליצה.
ועלינו לעיין בפטור הסוטה מיבום ומחליצה כמו ערוה, דבשלמא אליבא דהתוס' ניחא די"ל דחל שם ערוה בסוטה הפוטרתה ואת צרותיה מיבום ומחליצה. אך אליבא דהרמב"ם קשה שהרי ס"ל שהפטור דערוה מיבום ומחליצה חל מפני שערוה אינה ראויה לחלות אישות דזיקה, וקשה א"כ למה סוטה פטורה דהרי סוטה הויא בת אישות לבעלה ואע"פ שאסורה עליו, מפני דחייבי לאוין בעלמא היא דתופסין בהן קידושין, ואפילו ר"ע דס"ל שאין קידושין תופסין בח"ל דעלמא מודה שקידושין תופסין בסוטה וכדאיתא לקמן (דף מט:).
ויעויין בחידושי הרמב"ן לסוגיין (דף יא. ד"ה הא) דכתב וז"ל והא דאמרינן במס' סוטה פ"ק (דף ה:) אלא מעתה חליצה נמי לא ליבעי א"ל רב יוסף אלו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי חליצה, רב לית ליה האי טעמא דכיון דכתיב בה טומאה כעריות פטורה מן החליצה ומן היבום, אבל אין קידושין הראשונים נפקעין דהא גבי ומצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות ואם גרשה קידושין תופסין בה לכתחילה שכשם שאין הראשונים נפקעין ממנה כך אלו תופסין בה ולא ריבה הכתוב טומאה אלא לענין יבום וחליצה, וצריך תלמוד מה ראיתה לרבות קידושין ולמעט יבום וחליצה כו' ואפשר דס"ל לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם ודריש לה איהו לגמרי לפטור מן החליצה ומן היבום וכיון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה כו' ודיקא נמי דלא גמר רב פטור סוטה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסורה ואלו פטורה ופוטרת לא קאמר עכ"ל. ונראה שקושיין הטריד את הרמב"ן, שאם קידושין תופסין בסוטה למה פטורה מיבום ומחליצה כמו ערוה, והרי הפטור דערוה חל משום שאינה בת אישות דזיקה. ויעויין לקמן ברמב"ן (דף כ: ד"ה ומפרקינן) שאכן מגדיר את יסוד הפטור דערוה מיבום וחליצה משום שאינה בת זיקה, וז"ל מסתברא כיון דחייבי לאוין תפסי בהו קידושין חליצה בכדי לא פקעי, וחייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין ופקע זיקה מינייהו עכ"ל, וא"כ פטור הסוטה צ"ע. והרמב"ן תירץ דהפטור דסוטה נלמד משתי דרשות, מדרשת "לאיש אחר ולא ליבם" המובאת במס' סוטה (דף ה:) וגם מדרשת "טומאה כתיב בה כעריות" דבסוגיין. ודבריו מחוסרים ביאור. ונראה שהרמב"ן סובר דמגזיה"כ ד"לאיש אחר ולא ליבם" לבדה היה דין הסוטה שפטורה מיבום ומחליצה וצרתה חולצת או מתיבמת כדין צרת איילונית. דמדרשה זו לבדה היינו חושבים שסוטה אינה נופלת כלל ליבום כמו איילונית שאינה נופלת כלל, ובהתאם לכך היינו אומרים שצרת סוטה חולצת או מתייבמת. וע"ז באה גזיה"כ ד"טומאה כתיב בה כעריות" המחדשת שסוטה פוטרת את צרתה כמו שערוה פוטרת צרתה, ומ"מ סוטה אינה פוטרת מדין ערוה דעלמא כיון דקידושין תופסין בה, אלא מגזיה"כ מיוחדת, אלא שדומה לערוה לענין שנופלת ליבום ופוטרת צרתה כמו ערוה שנופלת ופוטרת צרתה ולא הויא כמו איילונית שאינה נופלת כלל ליבום. דזהו יסוד הנ"מ בין ערוה לבין איילונית דערוה נופלת ליבום אלא דזיקה לא חלה בה דבב"א שנופלת הרי היא פטורה ואף צרתה נפטרת עמה, ואילו איילונית אינה נופלת כלל ומופקעת לגמרי ולפיכך צרתה מתייבמת. וגזיה"כ ד"טומאה" משוה דין הסוטה לערוה לענין שנופלת ופוטרת ואין דינה כמו איילונית שאינה נופלת.
אולם אילולא דמסתפינא מהרמב"ן הייתי מציע אליבא דהרמב"ם פירוש אחר. די"ל דמכיון דטומאה כתיב בה כעריות חל שם ערוה בסוטה הקובע שאינה בת אישות כדין ערוה דעלמא, ולכן פטורה מיבום ומחליצה מדין ערוה שאינה בת זיקת אישות. אמנם אישות דבעלה חלה בסוטה מגזיה"כ מיוחדת וכדאיתא לקמן בגמרא (דף מט:) וז"ל הכל מודים בבא כו' על הסוטה שאין הוולד ממזר כו' סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין עכ"ל. ועיי"ש בתוס' (ד"ה סוטה) שכתב וז"ל ואר"י דגרס כו' סוטה נמי הא כתיב בה הויה ותפסי בה קידושין פי' שגירשה ומחזירה והויה דכתיב בה היינו קרא להיות לו לאשה כו' עכ"ל, ויוצא איפוא דגזיה"כ "להיות לו לאשה" מחדשת שאע"פ שסוטה מהוה ערוה מ"מ קידושי בעלה חלין בה. ואילו בנוגע ליבם ליכא לגזיה"כ שחלה אישות בסוטה דהויא עליו ערוה, ולפיכך מכיון דליבם אינה בת אישות והויא ערוה גמורה שאינה בת זיקה, סוטה וצרותיה פטורות מן היבום ומן החליצה כדין עריות וצרותיהן דעלמא. ואין להקשות ע"ז דא"כ למה תופסין קידושי בועל בסוטה והרי ליכא גזיה"כ המחדשת שקידושין שלו תופסין, דהתירוץ הוא דאיננה ערוה לבועל מכיון דאינה נאסרה עליו בלאו אלא באיסור עשה בעלמא וכדאיתא בתוס' לעיל (דף ג: ד"ה לפי), ורק לבעל וליבם שנאסרה עליהם בלאו הו"ל ערוה333.
ב
במשנה סוטה (דף ב.) איתא וז"ל המקנא לאשתו כו' נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת עכ"ל. ובגמרא (דף ה:) איתא: ואם מת חולצת, אמאי תתייבם נמי יבומי אמר רב יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, לאיש אחר ולא ליבם, א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי, א"ל אילו איתיה לבעל מי לא בעי גט השתא נמי תיבעי חליצה כו' ועיי"ש בהמשך הסוגיא.
והנה פשטות הגמרא מיירי בסוטה ספק שחולצת ולא מתייבמת ולא בסוטה ודאי שדינה כערוה ולא חולצת ולא מתייבמת וכדקבע רב בסוגיין וכן נקטו בעלי התוס' (דף ה: ד"ה לאחר ולא ליבם) וז"ל אי קשיא לן והא האי קרא בסוטה ודאי ע"י עדים כתיב דילפינן דבר דבר מממון בסוף מס' גיטין וסוטה ודאי אמר בפ"ק דיבמות (דף יא:) דפטורה בלא חליצה משום דכתיב בה טומאה כעריות תירץ דלאחר לא איצטרך למיכתב אלא ליוצאת משום סתירה כיון דנפקא לן סוטה ודאית מטומאה דכתיב בה עכ"ל. אליבא דהתוס' אין מחלוקת קיימת בין רב לבין רב יוסף כי רב מיירי בדינה של סוטה ודאי שפטורה מחליצה ומיבום ודינה נלמד מדרשת "טומאה כתיב בה כעריות", ורב יוסף מיירי בסוטה ספק שחולצת ולא מתייבמת שדינה נלמד מדרשת "לאיש אחר ולא ליבם".
מאידך הרמב"ן סובר שקיימת מחלוקת בין רב יוסף לבין רב. רב יוסף מיירי בין בסוטה ודאי ובין בסוטה ספק וסובר בשתיהן שחולצות ולא מתייבמות כי כך דורש הפסוק ד"לאיש אחר" הכתוב בסוטה ודאי שחל איסור יבום בין בסוטה ודאי ובין בסוטה ספק ואינו דורש את דרשת רב ד"טומאה כתיב בה כעריות". ואילו רב דורש את הדרשה ד"לאיש אחר" בנוגע לסוטה ודאי שמהפסוק הזה למדים שלא חולצת ולא מתייבמת ומהפסוק השני ד"טומאה" דורש שסוטה ודאי פוטרת את צרתה כמו שערוה פוטרת צרתה ולא הויא כאיילונית שאינה פוטרת צרתה. ואילו דין דסוטה ספק שחולצת ולא מתייבמת אליבא דרב נלמד ממקור אחר ולא מדרשת "לאיש אחר". עיי"ש בסוגיא שמביאה מקורות אחרים לדין סוטה ספק שחולצת ולא מתייבמת וגם בשיעורים להלן בדין סוטה ספק.
ונראה שתוס' שלומדים שמהפסוק ד"טומאה" גרידא הדין שסוטה ודאי פטורה מן החליצה ומן היבום לשיטתם דס"ל שיסוד הפטור דערוה מיבום ומחליצה תלוי בחלות שם ערוה שחל בגברא, ומהפסוק ד"טומאה" למדים שחל שם ערוה בגברא דסוטה ודאי ולכן פוטרת את עצמה ואת צרותיה מחליצה ומיבום. ומאידך הרמב"ן לשיטתו שיסוד הפטור דערוה הוי מפני שאינה בת אישות דזיקה, ואילו סוטה הויא בת אישות, ומפני כך לא שייך לקבע דהויא כערוה ממש ליבום ולכן אינה נפטרה מדרשת "טומאה" בלבד, אלא מדרשת "לאיש אחר ולא ליבם" למדים שסוטה פטורה מיבום ומחליצה בפטור מיוחד מהלכות סוטה. ומהפסוק ד"טומאה" למדים דין צרת סוטה שאף היא פטורה כי בזה דומה דין הסוטה לדין הערוה לפטור צרתה ואין דינה דומה לדין האיילונית שאינה פוטרת את צרתה.
ג
יעויין ברא"ש לסוגיין (סי' ד') המביא את שיטת הראב"ד וז"ל: הראב"ד ז"ל שהקשה על רב אלפס ז"ל שכתב צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות וכתב הראב"ד ז"ל סוגיא דשמעתין אע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטה השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה עכ"ל. ומה שכתב הרב ז"ל סוגיא דשמעתא דבעיא חליצה לא אשמעתין דהכא כתב זה דודאי מכח שמעתא דאף חליצה לא בעיא אלא אשמעתא דפ"ק דסוטה כתב דקאמר התם אמתני' דנכנסה עמו לסתר וכו' ואם מת חולצת ולא מתייבמת ותתייבם יבומי אמר רב יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי א"ל רב יוסף אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי תבעי חליצה, והרב לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק ולסברתו פליגא סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחילקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכין לכל זה ולא פליגי אהדדי עכ"ל. הראב"ד כהרמב"ן שקיימת מחלוקת בין רב יוסף לבין רב ופסק הראב"ד כרב יוסף שאף סוטה ודאי חולצת ולא מתייבמת.
ברם צ"ע במש"כ הראב"ד שצרת סוטה חולצת ולא מתייבמת כדין הסוטה עצמה דמ"ש מצרת אלמנה לכ"ג דמתייבמת ואע"פ שהאלמנה חולצת ולא מתייבמת (כן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום הל"כ והראב"ד שם לא השיג עליו).
ונראה לחלק כי לא חלה בסוטה זיקה המתרת אותה ליבום אלא שחלה בה רק זיקה האוסרתה לשוק בלבד. ומקור לדין זה ממש"כ במס' סוטה שסוטה אסורה מדרשת "לאחר ולא ליבם" או מק"ו האוסרת הסוטה באיסור מיוחד על היבם. ומכיון שחל איסור מיוחד על היבם לייבמה לא נופלת ליבום בזיקה המתרת את האיסור דאשת אח. ואם בא עליה היבם יעבור על איסור כרת דאשת אח, ומ"מ סוטה לא נפטרת בלי חליצה מאחר שאינה ערוה, כי רק ערוה פטורה מחליצה ומיבום, מכיון דאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, וכדדרשינן לקמן (דף כ.) בדין ערוה כיון דלא תפסי בה קידושין, משא"כ סוטה דתופסין בה קידושין, ומשו"ה עולה לחליצה ואע"פ שאינה עולה ליבום, עיי"ש בסוגיא. אמנם לא חלה בסוטה זיקה המתרת, ומשום שחסרה בה זיקה דין צרת סוטה כמוה. ודומה בזה לדין צרת ערוה, דמכיון שאין זיקה חלה בערוה אין זיקה חלה בצרותיה דכולן נמי פטורות. וה"ה לראב"ד מאחר שיש בסוטה חסרון זיקה דלא חלה בה זיקה המתרת, ה"ה דלא חלה זיקה המתרת צרותיה, ודיניהן שחולצות ולא מתיבמות כמו הסוטה. משא"כ באלמנה לכ"ג דנפלה בזיקה גמורה ליבום ולחליצה אלא דא"א ליבמה במציאות משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, לפיכך צרותיה מתייבמות, משום דרק כשיש חסרון בזיקה אמרינן שדין הצרות כדין היבמה שאף הן אינן מתייבמות, ולא במקום שחלה זיקה גמורה אלא דא"א לייבמה בהיכי תמצי, שאזי דין הצרות שמתייבמות וחולצות.
והנה מצינו דיון באחרונים334 אם כ"ג יבם בא על יבמתו אלמנה האם עובר על האיסור דאשת אחיו או לא. ולפי מה שביארנו בראב"ד נראה דכ"ע מודים שבאלמנה לכ"ג חלה זיקה גמורה המתירה ליבום ולחליצה, אלא שהדיון באחרונים הוא האם הזיקה מתרת את האיסור דאשת אחיו או"ד שקיום המצוה מתרת. שאם הזיקה מתרת את האיסור דאשת אחיו אף אלמנה לכ"ג הותרה מפני שחלה בה זיקה גמורה. מאידך אם קיום מצות היבום מתרת את האיסור דאשת אחיו אלמנה לכ"ג אסורה מאחר שאינה ראויה לקיום מצות יבום שאם בעלה הכ"ג לא קנתה (לקמן דף כ:) ואינו מקיים המצוה. ולפי"ז יוצא שדיון האחרונים הוי רק בנוגע לאלמנה לכ"ג. מאידך בנוגע לסוטה אליבא דהראב"ד, כ"ע מודים שאם היבם בא עליה הרי הוא עובר על איסור אשת אחיו. ויעויין ברש"י למס' סוטה (דף ו.) ד"ה מי קא רמינן שכ' שהמייבם סוטה עובר על איסור אשת אח וז"ל וממילא אשמעינן קרא דאסור ליבמה דלא שייך בה יבום והויא כאשת אח שלא במקום מצוה עכ"ל. ואף שכך כ' רש"י בנוגע לסוטה עכ"ז כדמבואר אין מדבריו הוכחה לדין אלמנה לכ"ג335.
גמ'. צרת סוטה אסורה כו' אמר לך רב אמינא לך אנא סוטה ודאי ואמרת לי את סוטה ספק.
א
יש שני דיני סוטה בתורה: א) סוטה ודאי כשנודע בב' עדים שזינתה; ב) סוטה ספק שאסורה לבעלה אחרי קינוי וסתירה שהתורה אסרה מדין ספק כודאי. ואמר הגר"ח זצ"ל336 שיש לחקור בדין איסור דסוטה ספק האם יש לידת הספק של זנות ונאסרה מספק דילמא הויא סוטה ודאי, או"ד שהתורה חידשה חלות דין איסור חדש של סוטה ספק שחל בשם איסור בפני עצמו בלי לידה הספק של איסור סוטה ודאי.
והנה אליבא דרב סוטה ודאי וצרותיה פטורות מן החליצה ומן היבום כערוה וצרותיה, ומאידך סוטה ספק חולצת ולא מתייבמת. ואמנם הדין דצרת ספק סוטה לא מתפרש בגמרא. וישנה מחלוקת בין הראשונים בדינה. שיטת התוס' לסוגיין (בתוס' דף יא. ד"ה צרת סוטה אסורה) שבסוטה ספק חל ספק ממש שמא הויא סוטה ודאי שזינתה ולפיכך דנינן אותה לחומרא בכל דבר, ולשיטתם יוצא שצרת ספק סוטה חולצת ולא מתייבמת. וכמו"כ מפורש הוא בפסק הראב"ד המובא ברא"ש לסוגיין (סס"ד). מאידך הרמב"ם פסק שצרת סוטה ספק מותרת וחולצת או מתייבמת (בפ"ו מהל' יבום הלי"ט) וז"ל אשה שזנתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאילו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתובה בה כעריות שנאמר והיא נטמאה. אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים או שאינה בת שתיה אלא בת גירושין הרי זו חולצת ולא מתיבמת, ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל דפליגי הראשונים האחרים עם הרמב"ם בחקירה הנ"ל, דאליבא דהתוס' והראב"ד יש לידת הספק בדין סוטה ספק דילמא זינתה ונאסרה מספק באיסור סוטה ודאי. ולכן דיניה לחומרא כסוטה ודאי וצרתה חולצת ולא מתייבמת כדין ספק צרת ערוה. ואילו אליבא דהרמב"ם איסור סוטה ספק חלות איסור בפני עצמו הוא ואינה ספק איסור סוטה ודאי ולכן צרתה חולצת או מתייבמת. ויוצא דאליבא דהתוס' השם טומאה כערוה שחל בסוטה ודאי חל נמי מספק בסוטה ספק, ובהתאם לכך דיניה לחומרא וצרתה חולצת ולא מתייבמת. מאידך לרמב"ם לא חל בסוטה שנסתרה ספק טומאה ממש והא דאסורה על היבם הוי או מגזיה"כ "לאחר ולא ליבם" או מק"ו (וכדאיתא במס' סוטה דף ה: - ו.) ואיסור זה חל כאיסור בפני עצמו ולא מדין ספק ערוה, ולפיכך צרתה חולצת או מתייבמת כמו צרת חייבי לאוין דעלמא דאע"פ דחייבי לאוין עצמן חולצות ולא מתייבמות, צרותיהן חולצות או מתייבמות מכיון דאינן צרת ערוה, וה"ה בצרת סוטה ספק דמתייבמת משום דאינה צרת ספק ערוה אלא צרת אשה אסורה בעלמא.
ב
קבענו ע"פ הגר"ח זצ"ל דאליבא דהרמב"ם איסור סוטה ספק מהוה חלות שם איסור בפני עצמו ושהאשה אינה אסורה מספק דילמא סוטה ודאי היא. ומפני כן אין בסוטה ספק דין ספק ערוה לגבי יבום כמו שחל בסוטה ודאי והדין הוא שצרת סוטה ספק חולצת או מתייבמת. ברם עלינו להבין למה לא חל דין טומאה כעריות בספק סוטה שהרי טומאה כתיב בה בפרשתה כדדרשינן "ונטמאה ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה" (סוטה דף כח.), וא"כ בדין הוא שיחול בה שם טומאה כעריות מפרשת סוטה ספק עצמה. ולכאורה נראה שהתשובה היא שהשם של טומאה כעריות תלוי באיסור הלאו שחל בסוטה ודאי - "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה" (דברים כ"ד: ד) - והלאו חל רק בסוטה ודאי ולא בסוטה ספק. ועיין בתוס' לסוגיין (דף יא: ד"ה מאי) הדנים האם יש חלות איסור לאו בספק סוטה וז"ל וא"ת וכיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק אמאי אמר בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה וי"ל דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי כדפרישית לעיל עכ"ל. והתוס' לשיטתם הנ"ל שיש לידת הספק בספק סוטה דילמא הויא סוטה ודאי ובהתאם לכך הלאו חל בה לחומרא.
אולם הרמב"ם בפי"א מהל' גירושין (הלי"ד) כתב וז"ל ובכלל לאו זה שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליה שנאמר אחרי אשר הטמאה והרי נטמאה כו' לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה ע"י קינוי וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות כו' עכ"ל. ולפום ריהטא הרמב"ם מצמצם את הלאו לסוטה ודאי וסובר שבספק סוטה ליכא לאו כלל. ומפני כך סובר שהשם דטומאה כעריות לא חל בסוטה ספק אלא בסוטה ודאי. אך אם נעיין בלשונו צ"ע בזה שא"כ למה כתב הרמב"ם "לפיכך וכו'" הרי האיסור דספק סוטה מהוה חלות איסור בפני עצמו ואינו קשור ללאו דסוטה ודאי.
ויתכן שהרמב"ם סובר שהלאו דסוטה ודאי חל אף בסוטה ספק ומשו"ה השתמש בלשון "לפיכך כו'" אלא שסובר שסוטה ספק נאסר בלאו טפל דסוטה ולא בעיקר הלאו ולוקין רק על עיקר הלאו דטומאה שחל בסוטה ודאי ולא על הלאו הטפל שחל בסוטה ספק. ודומה לאיסור "לא תאכל על הדם" שעיקר הלאו שלוקין עליו חל בבן סורר ומורה (פ"ז מהל' ממרים הל"א) ואילו על שאר האיסורים שנכללו בלאו זה כגון האיסור מלאכול בשר המפרכסת לא לוקין (פ"א מהל' שחיטה הל"ב) שאינם עיקר הלאו אלא לאו טפל337.
אולם אף לפי המהלך הזה ברמב"ם סוטה ספק מהוה חלות שם איסור בפני עצמו ואינו חלות ספק איסור סוטה ודאי ולא חל בסוטה ספק שם טומאה כעריות ואפילו מספק, כי השם טומאה כעריות חל רק בעיקר הלאו דסוטה שחל בסוטה ודאי ולא בסוטה ספק. מיהו לפי"ז עדיין צ"ע מכיון דמילת "טומאה" שבלאו מתפרשת גם בנוגע לסוטה ספק למה לא חל בספק סוטה נמי דין טומאה כעריות.
ונראה דשאני חלות השם טומאה כעריות שחל בסוטה ודאי מחלות השם טומאה שחל באיסורי ערוה. כי בעריות השם טומאה חל בגברא מחמת איסור הכרת338. ואילו איסור סוטה אינו איסור כרת אלא איסור לאו בעלמא, וא"כ אין האיסור שבסוטה גורם חלות השם "טומאה כעריות". הגורם לחלות השם "טומאה כעריות" שחל בסוטה הוא עצם מעשה הזנות. ולכן שאני סוטה ודאי מסוטה ספק כי בסוטה ודאי הזנות ידועה ולכן חל בה שם טומאה כעריות, ואילו בספק סוטה ליכא לידת הספק דילמא זינתה, אלא כל דיניה חלין מגזיה"כ המחדשת בה דינים ואיסורים בלי לידת הספק דילמא זינתה, ולפיכך לא חל בה השם טומאה כעריות ואפילו מספק. ובדרך זו מבוארת שיטת הרמב"ם שסוטה ודאי נאסרה בעיקר הלאו שלוקין עליו וסוטה ספק בלאו טפל שאין לוקין עליו. דעיקר הלאו דסוטה חל דוקא בסוטה ודאי שזינתה בוודאי ונטמאת לבעלה בטומאת זנות. משא"כ סוטה ספק שלא זינתה ואפילו מספק, ולא חל בה כלל שם טומאה כעריות, ובהתאם לכך נאסרה בלאו טפל בלבד דהיינו באיסור סוטה בלי חלות טומאת סוטה בגברא, וע"ז אין מלקות, דלוקין רק על טומאת סוטה שחלה בגברא דסוטה ודאי שזינתה.
ג
וקבע הגר"ח זצ"ל שיש להשוות את המחלוקת שבין הרמב"ם ובין התוס' בדין צרת סוטה ספק למחלוקת שביניהם בדין ספק טומאה ברה"י טמא. דהנה הגמרא (סוטה כח. ונדה דף ג.) למדה דין ספק טומאה ברה"י טמא מסוטה ספק שאסורה לבעלה. ואיתא בגמרא נזיר (דף נז.) וז"ל שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה כו' ואמאי כל ספק טומאה ברה"י מהיכא ילפינן לה מסוטה, מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הו"ל ספק טומאה ברה"ר וכל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור, אמר רבה בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם ע"כ לשון הגמרא. וכתבו בתוס' (ד"ה באומר כו') וז"ל והוא עומד מרחוק דהוי ספק טומאה ברה"י, וא"ת א"כ יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה ברה"י שורפין עליה תרומה, וי"ל דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם דודאי אחד טהור עכ"ל. התוס' מבארים שלא אמרי' ספק טומאה ברה"י טמא לטמא את שני הנזירים בטומאה ודאית משום שא"א ששניהם באמת טמאים הם, ומשום הכי מספק הם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה. אך מהרמב"ם לא משמע כן שכתב (בפ"ט מהל' נזירות הלי"ד - ט"ז) וז"ל שני נזירים שנטמא אחד מהן ואין ידוע מי הוא כיצד מביאין קרבנותיהן, מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה וכו' וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה כגון שהיו שני הנזירים עומדין ברה"י שספק טומאה שם טמא והיה א' מבחוץ רואה אותן ואמר ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע מי הוא כו' עכ"ל. ומפשטות הרמב"ם משמע שחל על שניהם הדין דעלמא דספק טומאה ברה"י ודאי טמא, ואעפ"כ מביאין מספק קרבן טומאה א' וקרבן טהרה א' ולא מביאין שני קרבנות טומאה מדין ספק טומאה ברה"י טמא, והדרא קושית התוס' לדוכתא למה לא אמרינן ששניהם טמאים בודאי מדין ספק טומאה ברה"י טמא שמדין זה שורפין תרומה שנטמאת בספק טומאה כמו ודאי תרומה שנטמאת.
ואמר הגר"ח זצ"ל שניתן לבאר את הרמב"ם לפי מש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' נזירות (הל"א) וז"ל יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ואע"פ שנטמא בהן טומאת שבעה לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא בטומאות שהן מעצמו של מת כו' עכ"ל. נזיר אינו מביא קרבנות טומאה אלא אם נטמא לעצמו של מת. וביאר הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם סובר שבדין ספק טומאה ברה"י טמא ליכא הכרעת הספק הקובעת שהגברא נטמא לעצמו של המת אלא שחל דין טומאה בפני עצמה על האיש שנטמא מספק ברה"י אבל אינו טמא בטומאה לעצמו של המת. ומשום הכי שני הנזירים אינם מביאים שני קרבנות נזיר טמא מכיון שלא נטמאו בודאי לעצמו של המת דע"פ ההלכה דספק טומאה ברה"י שניהם טמאים בטומאת מת בעלמא שאין הנזיר מגלח עליו. והטומאה לעצמו של המת נשארת בספק שרק אחד מהם נטמא לעצמו של המת, ולפיכך מביאים קרבן א' טמא וקרבן א' טהור. ובכך הרמב"ם לשיטתו בספק סוטה דסובר שחל איסור חדש ולא ספק איסור זנות דסוטה ודאי, ולכן השם דטומאה כעריות לא חל בסוטה ספק המהוה חלות איסור בפני עצמו, ומפני כך צרתה חולצת או מתייבמת. ומאידך לתוס' יש שיטה אחרת, דס"ל שבסוטה ספק חל ספק זנות ממש שמכריעין אותו לחומרא כדין סוטה ודאי ללקות על הלאו ולאסור צרתה ליבום. וס"ל לתוס' דה"ה בספק טומאה ברה"י, שמכריעין את ספק הטומאה לחומרא, וקובעים שנטמא לעצמו של המת להביא קרבן טומאה.
ויעויין בפ"ז מהל' קרבן פסח (הל"ז) שכתב הרמב"ם וז"ל יחיד שנטמא בספק רה"י כו' הרי זה ידחה לפסח שני כשאר טמאי מתים כו' עכ"ל. ונראה שפסקו בפסח אינו קשה על פסקו בנזיר כי הטומאה הדוחה יחיד לפסח שני אינו דוקא חלות טומאה לעצמו של מת אלא כל חלות טומאת מת דעלמא נמי דוחה אותו לפסח שני, ובהתאם לכך אף זה שנטמא מספק טומאת מת נדחה לפסח שני ואע"פ שלא נטמא לעצמו של מת.
ולפי ביאור הגר"ח זצ"ל פליגי התוס' עם הרמב"ם בביאור מש"כ בגמרא (סוטה דף כח.) שסוטה "עשה בה ספק כודאי" - לתוס' כוונת הגמרא היא שספק סוטה אסורה לחומרא בשם איסור סוטה ודאי. ומאידך אליבא דהרמב"ם כוונת הגמרא היא שספק סוטה אסורה בחלות שם איסור חדש בפני עצמו, וספק כודאי ר"ל שכמו שסוטה ודאי אסורה כמו כן סוטה ספק נמי אסורה.
תוס' ד"ה צרת. כתבו התוס' וז"ל אבל מ"מ קשה כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה א"כ סוטה ספק הוה לה ליחשב כספק ערוה וא"כ היכי פריך (סוטה דף ה:) ותתיבם ייבומי. לפי גירסתינו בסוף דבריהם התוס' ס"ל דקינוי והסתירה בספק סוטה מולידין ספק ממש עם רגלים לדבר שמא זינתה כסוטה ודאי, ולכן דינה כסוטה ודאי לחומרא, וחולצת ולא מתייבמת בתורת ספק לחומרא, ולכן הקשו היכי פריך בגמ' סוטה ותתיבם ייבומי, הא אסורה להתייבם מספק שמא זינתה. ויוצא אליבא דהתוס' דאף צרת ספק סוטה חולצת ולא מתייבמת, שלהחמיר יש לחוש שזינתה וצרתה אסורה משום צרת סוטה.
אמנם יעויין בהגהות הב"ח דגריס בסוף דברי התוס' וז"ל ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות כתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה עכ"ל. ודבריהם (לפי גירסת הב"ח) לכאורה מחוסרים ביאור, דהיאך יישבו תוס' את קושייתם מהגמ' סוטה במה שפירשו למעלה. ויעויין ברא"ש המבאר את התירוץ הזה וז"ל וי"ל דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפילו כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתייבם יבומי כו' עכ"ל. ונראה דס"ל כמו שקבע הגר"ח זצ"ל שאין בסוטה ספק לידת הספק ממש שמא זינתה להאסר בספק לאו, מפני דחלות האיסור דסוטה ספק הוי חידוש, ושם איסור בפני עצמו הוא, ומפני כך סוטה ספק נאסרה רק בעשה בלבד ולא מספק לאו דסוטה ודאי, דלית בה דין ספק ערוה וטומאה כלל. ולפי גירסת הב"ח תוס' סבורים כהרא"ש. ומסתבר דס"ל להרא"ש דצרת סוטה ספק מתייבמת וכמו שיטת הרמב"ם, אך בדין זה דבריו סתומים, וצ"ע.
רש"י ד"ה צרת סוטה אסורה. ז"ל היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים כו' עכ"ל. צ"ע למה דייק רש"י וכתב שיש שני עדים שהעידו שזינתה תחתיו, הרי לאחר קינוי וסתירה האמינה התורה עד א' להעיד שזינתה (סוטה לא. - לא:). וכמו"כ צ"ע ברמב"ם שכתב בפ"ו מהל' יבום (הלי"ט) וז"ל האשה שזינתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאילו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתובה בה כעריות שנאמר והיא נטמאה אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים או שאינה בת שתייה אלא בת גירושין הרי זו חולצת ולא מתייבמת כו' עכ"ל, ומשמע מלשונו דבספק סוטה שהעיד בה עד א' שזינתה ולכן אינה שותה שדינה נמי שחולצת ולא מתייבמת, ותמוה דמאחר שהתורה האמינה עד א' להעיד שזינתה למה לא תפטר מייבום ומחליצה כסוטה ודאי שהעידו בו שנים שזינתה.
וביאר הגר"ח זצ"ל ששיטת הרמב"ם היא שאין עד אחד המעיד בספק סוטה נאמן לגמרי כמו שני עדים, אלא ס"ל דנאמנות העד אחד חלה רק כדי למנוע השקאתה, וכן משמע מהרמב"ם בפ"א מהל' סוטה (הלי"ד) וז"ל האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא עד א' והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם ואינה שותה ויוצאת בלא כתובה כו' ואפילו קרוב נאמן לעדות סוטה להעיד עליה שזינתה ותאסר על בעלה לעולם ואינה שותה ותצא בלא כתובה כו' עכ"ל. ומהרמב"ם משמע שנאמנות העד חלה רק בנוגע לדינים אלו דהיינו שלא תשתה מהמים המאררים ושתשאר אסורה על בעלה ושתצא בלי כתובה, אך לענין דינים אחרים אינו נאמן.
ויעויין עוד ברמב"ם (פ"א מהל' איסורי ביאה הלכ"ב) שפסק וז"ל המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ הרי זה לוקה עליה משום זונה אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בזונה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בעד אחד לא קרינן ביה זונה אלא משום טומאה כו' עכ"ל. ובביאור מחלוקתם אמר הגר"ח זצ"ל דפליגי בזה: אליבא דהרמב"ם אין עד אחד נאמן בסוטה להעיד שזינתה אלא רק כדי למנוע את השקאת המים. ולפיכך אינו נאמן עליה לאוסרה על בעלה בלאו דטומאה. ואילו לגבי האיסור דזונה לכהן עד א' נאמן דשאני איסור זונה לכהן מאיסור טומאה לבעל. איסור טומאה לבעל מהוה איסור דבר שבערוה שזקוק לשני עדים. וגזיה"כ להאמין לעד א' בסוטה מועלת רק כדי שלא להשקותה ולא כדי להאמינו בנוגע ללאו דטומאה דהוי דבר שבערוה שאין עד א' נאמן בו. מאידך האיסור דזונה לכהן אינו חלות שם איסור דבר שבערוה אלא חלות שם איסור בעלמא ולכן חל בו דין עד אד נאמן באיסורין (עי' בגיטין דף ב:), ובהתאם לכך עד א' שהעיד שזינתה נאמן באיסור זונה לכהן. מאידך הראב"ד סובר שנאמנות העד א' בסוטה היא נאמנות גמורה כמו בשני עדים ואינה חלה רק כדי למנוע ההשקאה בלבד מפני דס"ל דחלה נאמנות גמורה בעד אחד כמו בשני עדים, ומשו"ה סוטה שהעיד עליה עד א' נאסרה על בעלה בלאו דטומאה כמו סוטה ודאי ולוקין. ועוד ס"ל לראב"ד שאיסור זונה לכהן הוי חלות איסור דבר שבערוה ולכן אין עד אחד נאמן לחדש איסור זונה שאין דבר שבערוה פחות משנים ואע"פ שעד אחד נאמן לאסורה באיסור טומאה שהיא דבר שבערוה, מכל מקום אינו נאמן בדבר שבערוה של זונה לכהן שנאמנות עד א' בסוטה חלה רק בנוגע לאיסורים שבפרשת סוטה. ולכן העד א' נאמן לגבי איסור טומאת סוטה, ואילו בנוגע לאיסור זונה לכהן אינו נאמן דאיסור דעלמא הוא ולא איסור שחל מפרשת סוטה לבעלה, וע"ז אין עד א' נאמן339.
תוס' ד"ה ר' שמעון אומר. וז"ל ועוד אמר רבי יצחק דדוקא לרב פריך דמשוי ליה כערוה לסוטה דאורייתא ופטורה אף מן החליצה ולכך בסוטה דרבנן סברא היא דיש לאוסרה להתייבם אבל בההיא דסוטה דספק סוטה חולצת אין תימה אם נאמר דבסוטה דרבנן אפילו מתייבמת עכ"ל. דבריהם צריכים ביאור. ונראה לפרש את כוונתם דתוס' סוברים דאליבא דרב האיסור דסוטה לבעלה והאיסור דסוטה ליבם מהוים חלות שם איסור אחד, איסור "טומאה" שחל מדאורייתא על הבעל ועל היבם ביחד. ויתכן שהסבר הדבר הוא שאישות הבעל וזיקת היבם מהוות חלות אישות אחת דהזיקה הויא המשך של אישות הבעל340. וממילא חלות שם טומאת סוטה לבעלה הויא אותה חלות שם טומאת סוטה ליבם. ולפיכך סוטה דרבנן האסורה על בעלה בשם "טומאה" מדרבנן, אסורה אף על היבם מדרבנן, כי אותו חלות שם איסור טומאה מדרבנן חל לאסור את שניהם. משא"כ במשנה דמס' סוטה האומרת שסוטה ספק חולצת ולא מתייבמת ואוסרת סוטה ליבם בשם איסור בפני עצמו, דהיינו האיסור של "לאיש אחר ולא ליבם" וכדאיתא בגמ' סוטה (ה:), שאינו אותו שם איסור "טומאה" האוסרתה על בעלה. ובכן האיסור לבעל והאיסור ליבם הויין שני שמות ואינם חלות שם אחת. ומשו"ה ניתן לחלק ולומר שהחכמים גזרו איסור "טומאה" על בעלה מדרבנן ולא גזרו איסור "לאיש אחר" על היבם341. 7 בא"ד. ופריך מהא דקאמר ר"ש דפוטרת צרתה דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה ויבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה, וכ"ת ממ"נ תועיל דאם חשיבא כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה ואי לא חשיבה כסוטה א"כ שפיר פטרה צרתה, דמסתבר ליה להש"ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרתה עכ"ל. מתוס' משמע שהשקלא וטריא בסוגיא תלויה בממ"נ שהתוס' הביאו, שקושית הגמרא לא קיבלה את הממ"נ, ולכן הקשה שאין לה לפטור צרתה. ושתירוץ הגמרא קיבלה אותה, ולכן לאחר שחלץ לסוטה דרבנן ממ"נ צרתה פטורה. ועלינו להבין מהו הדיון אם לקבל את הממ"נ או לא.
ונראה שיש לעיין בדין היבמה המותרת מדאורייתא אלא שמדרבנן אסורה דהויא סוטה "שטומאה כתיב בה כעריות". ולכאורה יש כאן סתירה בין דין היבמה מדאורייתא לבין דינה מדרבנן. ולפי סברת הממ"נ דנים אותה משני הצדדים בפני עצמם מדאורייתא ומדרבנן כל צד וצד לחוד. ולכן ממ"נ חליצתה מועלת לפטור צרתה, דמדאורייתא מותרת וחליצתה כשרה ופוטרת צרתה, ומדרבנן היא וצרתה אינן צריכין חליצה דפטורות מדרבנן מדין טומאת סוטה כעריות. ומאידך י"ל דא"א לדון על הדין דאורייתא ועל הדין דרבנן משני הצדדים כדינים נפרדים שאף מדרבנן א"א להעלם מהדין דאורייתא. ומדאורייתא הרי היא זקוקה וצריכה חליצה אלא שאסורה להתייבם כסוטה. וכן צרתה חולצת ולא מתייבמת מדרבנן. ולכן חליצתה הויא חליצה פסולה ואינה פוטרת צרתה, שחליצת ערוה מדרבנן לא פוטרת צרת ערוה מדרבנן, וכדאמרינן לקמן (כז.) לשמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות342.
ולכאורה לפי מסקנת הסוגיא משמע דנקטינן כסברת הממ"נ ודנים את היבמה מדאורייתא לחוד ומדרבנן לחוד, ולכן ממ"נ חליצתה מועלת לצרתה. ולפי"ז יל"ע בציור של מי שקידש אשה בקידושין שהם כשרים מדאורייתא אלא שפסולים מדרבנן, ואח"כ גירש את אשתו בגט שכשר מדאורייתא אלא שפסול מדרבנן, האם האשה מותרת לשוק או לא. שהרי אף כאן ממ"נ צ"ל מותרת, כי מדאורייתא הגט כשר לקידושיה מדאורייתא, ומדרבנן אינה צריכה גט כי הקידושין פסולים מדרבנן.
ויעויין בגמרא גיטין (דף י.) רש"י ד"ה אלא כי קתני מילתא דליתא בקידושין וז"ל וערכאות נמי ליתא בקידושין היכא דאיכא עדי מסירה ישראל דבגט ושיחרור הוא דגזרי דילמא אתי למיסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקידושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום עדי מסירה אי אמרת אינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא עכ"ל. רש"י מפרש למה לא גזרו פסול בשטר קידושין שנעשה בערכאות ונמסרה לפני עדי מסירה כשרים כמו שגזרו על גט שנעשה בערכאות. וביאר רש"י שהחכמים יכולים לאסור אשה שגרושה היא מן התורה, אבל הם לא יכולים להתיר אשה המקודשת מן התורה. ויוצא לפרש"י שלא אמרינן בקידושין הפסולים מדרבנן, דמדאורייתא הרי היא מקודשת ומדרבנן אינה מקודשת, דבנוגע לדאורייתא אסורה ובנוגע לדרבנן מותרת, מפני דא"א לרבנן להתעלם מהדין דאורייתא שמקודשת. וצ"ע מ"ש ביבום דלמסקנא אכן נקטינן כממ"נ ודנים את הדין דאורייתא לחוד ואת הדין דרבנן לחוד, ואומרים שמדאורייתא זקוקה וחולצת אבל מדרבנן אינה זקוקה ואפילו חליצה לא צריכה, ואילו בקידושין דנים את הדין דאורייתא ואת הדין דרבנן ביחד ולכן אף מדרבנן מקודשת וצריכה גט.
ונראה לחלק עפ"י המבואר במסכת קידושין (דף ב:) שעיקר חלות הקידושין הוא מה דאסורה על כולי עלמא כהקדש, ולכן בקידושין שחלים מדאורייתא ופסולים מדרבנן אף מדרבנן קדושיה חלין, שאין החכמים יכולים להקל מדרבנן נגד התורה ולהתירה לשוק בזמן שאסורה מדאורייתא (חוץ מבמקום שהפקיעו הרבנן את הקידושין מינה מדאורייתא). ונמצא שאף מדרבנן היא אסורה על כולי עלמא משום שאי אפשר להתעלם מדרבנן מאיסור התורה שחלה, ובהתאם לכך דנים את דינה מדאורייתא בהדי דינה מדרבנן. ולכן צריכה גט אף מדרבנן. משא"כ ביבום דעיקר חלות זיקת יבמין הוא להתירה ליבם. ובאופן שנופלת לזיקה מדאורייתא ולא נופלת מדרבנן יכולים החכמים לבא ולגזור איסור דרבנן לחומרא ולאוסרה להתייבם וגם לקבוע שאינה נופלת מדרבנן. בהתאם לכך ביבמה דנים את הדין מדאורייתא שנופלת ואת הדין מדרבנן שאינה נופלת כל דין ודין בפני עצמו, משא"כ בקידושין שדנים את הדין דאורייתא ואת הדין דרבנן ביחד. תמצית החילוק, עיקר כח החכמים הוא לבוא ולגזור איסורים במקום היתר דאורייתא ולא להתיר איסור דאורייתא. ולכן ביבום שעיקר הזיקה חלה להתיר, החכמים יכולים לגזור ולאסור את היבום ואף להפקיע את הזיקה בדיניהם מדרבנן. משא"כ בקידושין, דא"א להם לבוא ולהתיר את איסור הקידושין דאורייתא דזהו יסוד חלות הקידושין. ומוכרחים הרבנן לגזור את דינם ביחד עם הדין דאורייתא.
329 בפשטות זה תלוי בדרשות. שהעשה דבית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים בהכרח קאי לכל הפחות על היבם ורק יש לדון אם קאי נמי על האחין. משא"כ לתוס' שמדובר בלאו דלא יבנה יתכן שאינו קאי על יבם המייבם כלל ורק על חולץ. אבל על כל פנים יש מקום לבאר יסוד הדין הנלמד מהדרשות.
330 לשם הבנת דברי רבינו זצ"ל שדין ה"מפקיע" דיבום אליבא דר"ל חל ליבם ולכל הצרות ולא הדין של "ניתוק", נלע"ד שהוא משום שע"י היבום נקבע למפרע משעת הנפילה שהיבם קם על שם אחיו המת ובמקומו. ומכיון שכל הצרות היו נשי המת משו"ה בנוגע לכל הצרות היבם הוי כמת משעת הנפילה, וזהו "מפקיע" את השם דאשת אחיו מכולן. משא"כ בחליצה דמכיון דלא קם היבם על שם המת ובמקומו, לכן דין החליצה חל רק משעת החליצה ואילך מדין "ניתוק". ופטור בלבד חל רק עבור החולץ וחלוצתו בלבדם, ולא עבור הצרות, ודו"ק.
331 אמנם אמר רבינו זצ"ל שמלשון רש"י לעיל (י ב ד"ה כדקיימי) משמע שסובר שאיסור החלוצה מהווה חלות שם איסור חדש. שהרי כתב דלר"ל החלוצה קיימת "באיסור אשת אח" ומשמע דלרבי יוחנן אין לה איסור אשת אח כלל אלא שם איסור אחר. אמנם יש שדייקו מרש"י לקמן (דף מט) דס"ל שאיסור החלוצה חל משום איסור אשת אח, משום שכתב (דף מט: בד"ה והבא) שמחזיר גרושתו לא חשוב ח"ל דשאר, ומ"מ כתב (דף מט. בד"ה כל שאר) שחלוצתו חשובה ח"ל דשאר משום דהויא איסור קורבה, ולכאורה התכוון לקורבת אשת אחיו.
332 (דף ב א) ד"ה ט"ו נשים פוטרות, וגם (דף ב א) ד"ה שיטת הרמב"ם ביבמתו נדה.
333 לפי ביאור רבינו זצ"ל ברמב"ם שסוטה לבעלה מהווה איסור ערוה אלא שגזיה"כ שאין קידושי בעלה נפקעין, יל"ע האם אף חל עליו דין יהרג ואל יעבור דעריות, ואילו על הבועל שלא נאסרה עליו באיסור ערוה לא חל דין יהרג ואל יעבור.
334 עיין במל"מ דרך מצותיך חלק ג' ובשער המלך (רמב"ם פ"ו מהל' יבום הלי"א).
335 ע"ע למעלה בשיעורים (דף ח ב) תוס' ד"ה כל.
336 עיין בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הלי"ט ופ"א מהל' איסורי ביאה הלכ"ב).
337 עיין בשרש תשיעי לסה"מ ובשיעורים לשבועות ונדרים ענין לאו שבכללות.
338 עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) תוס' ד"ה ואחות אשתו.
339 ע"ע בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"א מהל' א"ב הלכ"ב). ועוד יעויין בפי"ח מהל' א"ב (הל"א - ג) דפליגי הראב"ד עם הרמב"ם בהגדרת זונה. אליבא דהראב"ד רק כשנבעלה לפסול לה שאין לו בה תפיסת קידושין הויא זונה. ואילו לרמב"ם גם הגיורת או הנבעלה לחלל הויא זונה. ויתכן דפליגי כאן לשיטתם שם, דלראב"ד לפיכך הויא זונה דבר שבערוה משום שנעשית זונה רק ע"י ביאת זנות עם מי שאין לה תפיסת קידושין, ואילו לרמב"ם השם זונה הוי שם פסול בעלמא שאינו תלוי בביאת זנות, ומשו"ה ס"ל דזונה אינה דבר שבערוה אלא איסור בעלמא דעד א' נאמן בו.
340 עיין בשיעורים לקמן (יז ב) בענין יש זיקה ואין זיקה.
341 עיין בשיעורים למעלה בתוס' ד"ה צרת סוטה, וביאור רבינו זצ"ל כאן אזיל כפי גירסת הב"ח לעיל שם בסוף דברי התוס' וכסברת הגר"ח זצ"ל שאיסור סוטה ספק חלות שם איסור בפני עצמו הוא שאין בו לידת הספק של זנות, וזהו יסוד הסוגיא דבמס' סוטה. ולכן אין גוזרים בסוטה מדרבנן שתאסר ליבם. משא"כ אליבא דרב בסוגיין בנוגע לסוטה ודאי שמשום דהוי איסור ודאי גזרינן אף בדרבנן.
342 עיין שם בסוגיא, ועכ"פ יתכן שזוהי דעת המקשן כאן.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
קשיא. לרב ששת דשנייה הכי: רב אשי סבר לה כריש לקיש. דאמר בכרת וסיפא ניחא: ומתרץ לה. לרישא דברייתא דקתני צריך חליצה באחים שנולדו לאחר חליצה וקדושין של שני וכר' שמעון דאמר ייבם ולבסוף נולד לא מהניא נפילתה מן הראשון למהוי עלה אשת אחיו שלא היה בעולמו הלכך זיקת ההיא נפילה לא אסרה לה עליה דהאי הואיל וכשנולד כבר קדשה זה: רבינא סבר לה כרבי יוחנן. דאמר חייבי לאוין נינהו ורישא ניחא ומתרץ לסיפא דקתני אין לה עליו כלום באחין שנולדו לאחר מכאן וכרבנן דאמרי אשת אחיו שלא היה בעולמו היא ולא תקשי רישא לסיפא: הילודים. שנולדו אחר קדושין של זה ולא איתסרא עלייהו בחליצתו דהא זיקה קמייתא לא רמאי קמייהו לייבומי ומשום אשת אחיו שלא היה בעולמו לא מיתסרא כר''ש דאמר ייבם ולבסוף נולד שריא: עמד אחד מן הנולדים. שהיו בשעת חליצה ראשונה: אין לה עליו כלום. כר''ל דאמר האחין חייבין על החלוצה כרת: עמד אחד מן הילודים. אחר חליצה או אפילו אחר קדושין וכשמת זה החולץ קדשה אותו ילוד אין לה עליו כלום ולאו משום חליצה אלא משום דהויא אשת אחיו שלא היה בעולמו מנפילה ראשונה: כמאן כרבנן. דאמרי אפילו ייבם ולבסוף נולד אסירא: בעשה. בית אחד הוא בונה ואין בונה ב' בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה: מ''ד בעשה כרבי יוחנן. דאמר איהו שליחותא דאחין קעביד וכי היכי דלדידיה הויא צרה בעשה לאחים נמי הויא בעשה: ומ''ד בכרת כר''ל. דאמר לאו שליחות דאחים קעביד הלכך הוא ניהו דקאי עלה בעשה אבל אחים כדקיימי קיימי באיסור אשת אח: צרת סוטה אסורה. היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה מאי טעמא טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה): כעריות. דכתיב אל תטמאו בכל אלה (ויקרא יח): ביאתה או חליצתה וכו'. האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח''כ בא בעלה תצא מזה ומזה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת היא לכתחלה את צרתה שהרי היא כשאר נשים לגבי יבם דלא קנסוה רבנן מיבם דודאי שריא ליה שאנוסה היתה ששמעה שמת אלמא נבעלה תחת בעלה שריא צרתה לייבם ואפי' רבנן לא פליגי אר''ש אלא בדידה אבל בצרתה מודו: סוטה דאורייתא. שזינתה והתורה אסרה בה: ואת אמרת לי סוטה דרבנן. דהא מדאורייתא שריא שניסת ע''פ ב''ד בעד אחד ואנוסה היא ורחמנא שריא דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה תרי אלא אחד והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ורבנן הוא דגזרו בה כי היכי דתידוק שפיר שמת בעלה עד שלא תנשא: ודקארי לה מאי קארי לה. הא לא אמר רב אלא בסוטה דאורייתא דכתיב בה טומאה: קסבר. האי דפריך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי סוטה דאורייתא היא וצרתה אסורה הכי נמי הוו אסרי רבנן צרה מייבום ומצרכי לה חליצה: נכנסה עמו. המקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני: לביתה. לבעלה שמא זינתה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ואם כהנת היא אסורה בתרומה כדיליף במסכת סוטה (דף כח.) נטמאה נטמאה ונטמאה ג' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה:
מאן אחין אחין הנולדים. אומר ר''י דנולדים קרי לאותן העתידין להולד בלשון הש''ס כדאמרינן בפרק ד' נדרים (נדרים ל:) למימרא דנולדים העתידים משמע ובספ''ק דגיטין (דף יג: ושם) קאמר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות ה''נ כו': צריכה חליצה מן האחין. מתייבמת אינה מאחר דאסירה לבעלה דהשתא במותר לה אסורה באסור לה לא כ''ש: כמאן כרבנן. הוה מצי לאוקומי כר''ש כגון שנולד קודם שקדשה אלא ניחא ליה לאוקמי כרבנן ונולד אפילו אחר שקדשה: חד אמר בעשה. כן גירסת הקונטרס ופי' בקונטרס משום דדרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה וקשה כיון דאיצטריך קרא לגופיה שלא ייבם את שתיהן מנלן דאתיא קרא לנתקו מכלל כרת ללאו ואמר ר''ת דגרסינן חד אמר בלאו וכן פר''ח דכשייבם אחת קאי אצרה בלא יבנה דקרינא בצרה כיון שלא בנאה שוב לא יבנה אותה וכן האחים לא קיימא עלה אלא בלאו לרבי יוחנן וגרסינן שפיר וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה אבל לפ''ה דגרסינן בעשה לא פליגי אלא באחין אבל איהו לכ''ע בעשה.: צרת סוטה אסורה. לאו דוקא אסורה דאף מחליצה פטורה כדפירש בקונטרס ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעי חליצה כדמייתי בסמוך וקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה ודאי איירי כדמסיק לקמן אבל סוטה ספק לא כתב בה טומאה וא''ת והא תנן נכנסה עמו לבית הסתר אסורה לביתה ואסורה לתרומה ודרשינן בפרק כשם (סוטה דף כח. ושם) שלשה פעמים ונטמאה כתיב אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה וי''ל דלא אסרה הכתוב אלא משום ספק שמא נבעלה ונטמאה ולעולם לא כתיב טומאה אלא על הודאי נבעלה וא''ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה וי''ל דעשה ספק כודאי כדאמר בפרק כשם (ג''ז שם) אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה נשקית מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי ולהכי ספק סוטה בעיא חליצה דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפטרה בלא חליצה ולמאי דפרישית לעיל (דף ג: ד''ה לפי) דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות כתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה אבל מ''מ קשה כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה א''כ סוטה ספק הוה לה ליחשב כספק ערוה וא''כ היכי פריך. ותתייבם ייבומי: רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה כו'. וא''ת ואמאי לא מקשה מת''ק דאמר אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולרב לא בעינן חליצה וי''ל דהא אתי ליה שפיר דחולצת דמדאורייתא בעיא חליצה דסוטה דרבנן היא ולא פריך מר' שמעון אלא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והיה לנו לאוסרה להתייבם וא''ת ודלמא ר' שמעון לא קאמר אלא דבדיעבד פוטרת צרתה אבל לכתחלה לא ואמר ר''י דבדיעבד מודה ת''ק דלא אשכחן דפליגי והא דלא נקט אחיו של ראשון רצה חולץ רצה מייבם דמשמע לכתחלה אמר ר''י דמילתא אגב אורחיה קמ''ל דאע''ג דאיכא צרה דשייך בה ייבום טפי אפ''ה ביאתה או חליצה שלה פוטרת לכתחילה צרתה דס''ד דלא פטרה דנראה כאשתו דשני וא''ת לרב חסדא שרוצה לדקדק דסוטה דאורייתא שריא תקשי ליה מתני' דפרק קמא דסוטה (דף ב. ודף ו. ושם) דמייתי בסמוך דספק סוטה אינה מתייבמת וי''ל דהוה אמינא דהא דקתני שאין מתייבמת היינו מדרבנן אע''ג דהתם מוכח דאסירא מדאורייתא מכל מקום מכח משנה עצמה אין להוכיח עליו כלום ועוד אמר רבי יצחק דדוקא לרב פריך דמשוי ליה כערוה לסוטה דאורייתא ופטורה אף מן החליצה ולכך בסוטה דרבנן סברא היא דיש לאוסרה להתייבם אבל בההיא דסוטה דספק סוטה חולצת אין תימה אם נאמר דבסוטה דרבנן אפילו מתייבמת ועוד פירש רבינו יצחק דלרבי שמעון אסורה להתייבם לכתחלה מדקתני סיפא ואין הולד ממזר דאי שרי לייבם לכתחלה פשיטא דאין הולד ממזר ועוד בירושלמי קורא לההיא דרבי שמעון חליצה פסולה ואם היתה מותרת להתייבם חליצה כשרה היא ופריך מהא דקאמר ר''ש דפוטרת צרתה דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה וייבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה וכ''ת ממה נפשך תועיל דאם חשיבא כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה ואי לא חשיבא כסוטה א''כ שפיר פטרה צרתה דמסתבר ליה להש''ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרתה: