דלג לתוכן

יבמות י ע"ב - Steinsaltz

If, however, his mother was a woman who was raped by his father and subsequently married his paternal brother, and the brother died, this is a case of his mother who exempts her rival wife. According to the opinion of the Rabbis this marriage is permitted, and even according to the opinion of Rabbi Yehuda the marriage is valid despite the transgression. Consequently, both the mother and her rival wife come before the son for levirate marriage. Since the mother is a forbidden relation to him, her rival wife is exempt as well.

And although the Sages taught in the mishna: Fifteen women, we must add a sixteenth case, for example, the situation described above. Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: According to the opinion of Levi, who said that the mishna teaches even cases of: What if, which involve a transgression, let the mishna also teach the case of one who performs ḥalitza with his yevama and went back and betrothed her, and then died childless. His betrothal is a transgression, as after ḥalitza the yevama is permanently forbidden to him. As, in this case, since she is forbidden to all the brothers, due to the ḥalitza performed by the deceased yavam, her rival wife is also forbidden. This is an additional case of a woman who exempts her rival wife.

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: This example is not cited because the case does not include the possibility of a rival wife of a rival wife. All of the other cases listed in the mishna involve both rival wives and rival wives of rival wives. Here, however, this is impossible, as the same prohibition applies equally to all of the brothers, and therefore none of them may marry her.

The Gemara asks: And let Rabbi Yoḥanan say a different answer to Reish Lakish, as he could simply have pointed out that marriage to a woman who had performed ḥalitza is not a violation that incurs karet, neither for the one who performed the ḥalitza nor for his brothers if they marry her after he dies. Rather, it is an act for which they are liable for violating a regular prohibition, and those liable for violating a prohibition are obligated in ḥalitza and levirate marriage. In these cases the mitzva of levirate marriage still applies, and although the woman should be released by ḥalitza, she is not entirely exempt from levirate marriage, and therefore her rival wife is not exempt either.

The Gemara responds that Rabbi Yoḥanan is speaking in accordance with the statement of Reish Lakish, as follows: According to my opinion your question is groundless, as they are liable for violating a prohibition, and those liable for violating a prohibition are obligated in ḥalitza and levirate marriage. However, according to your opinion, those brothers who marry a yevama who had performed ḥalitza are liable to receive karet, and therefore you must resolve the difficulty by saying that the mishna did not teach this case because it does not include the possibility of a rival wife of a rival wife.

The Gemara discusses the dispute alluded to in the previous paragraph. It was stated: With regard to one who performs ḥalitza with his yevama and went back and betrothed her, Reish Lakish said: The brother who earlier performed ḥalitza is not liable to receive karet for returning to the yevama who performed ḥalitza [ḥalutza]. She is no longer forbidden as a brother’s wife, although she is forbidden by a regular prohibition.

And the brothers who did not actually perform the ḥalitza are liable to receive karet for having relations with a ḥalutza. In their case, the woman retains her status as a forbidden brother’s wife even after the ḥalitza. With regard to the rival wife of the ḥalutza, although she too is released from the levirate bond, since the act of ḥalitza itself was not performed with her, both the brother who performed the ḥalitza and the other brothers are liable to receive karet for having relations with the rival wife, as she retains her forbidden status as a brother’s wife.

And Rabbi Yoḥanan said: Neither he nor the other brothers are liable to receive karet, neither for the ḥalutza nor for having relations with the rival wife. The Gemara explains: What is the rationale of Reish Lakish? The verse states with regard to one who performs ḥalitza with his yevama: “Who does not build up his brother’s house” (Deuteronomy 25:9), which teaches that since he did not build his brother’s house by entering into levirate marriage, opting instead for ḥalitza, he shall never build it again. This statement is understood not only as a negative description of events, but also as a prohibition against marrying this woman at any point in the future.

However, it is the man who performed the act of ḥalitza who stands liable to receive punishment for violating this prohibition of: Does not build up, i.e., the prohibition against marrying his ḥalutza. For him the prohibition involving karet has been replaced by the regular prohibition of: Who does not build up his brother’s house. However, with regard to his brothers, where they stood before, they stand now. In other words, just as before the mitzva of levirate marriage applied to them this woman was forbidden to them as a brother’s wife, once the obligation of levirate marriage has been removed they remain bound by the same prohibition. Consequently, she is forbidden to the brothers on pain of karet.

And furthermore, only with regard to her, the ḥalutza, does he stand liable for: Does not build up, but as for the rival wife, who did not perform ḥalitza, where all the brothers stood before, they stand now. Just as before her rival wife performed ḥalitza she was forbidden on pain of karet, the same applies after the ḥalitza, both for the man who performed ḥalitza and his brothers.

And Rabbi Yoḥanan claims: Is there anything of this kind in halakha? After all, at the outset, before the ḥalitza, if this brother wanted he could perform ḥalitza, and if that brother wanted he could perform ḥalitza, and if he wanted he could perform ḥalitza with this woman and if he wanted he could perform ḥalitza with that woman. All the deceased brother’s wives were included in the levirate obligation of marriage or ḥalitza, and therefore the prohibition proscribing a brother’s wife was negated for all of them at that time. And now, after the ḥalitza, they stand to incur karet for having relations with her? How can the prohibition proscribing a brother’s wife return after it was nullified by the death of the childless brother?

Rather, he who performs ḥalitza performs the agency of the other brothers, and therefore he also releases her from the levirate bond of his brothers. Similarly, she who performs ḥalitza performs the agency of the rival wife, as the ḥalitza of one wife serves to release the other one as well. Consequently, it is as though all of the brothers released all of the wives, and there is no longer any prohibition that incurs karet.

§ The Gemara cites the ensuing discussion between the two disputing Sages. Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from a baraita: In the case of one who performs ḥalitza with his yevama and went back and betrothed her, and then died, she requires ḥalitza from one of the brothers. Granted, this makes sense according to my opinion, as I say that brothers who marry a ḥalutza are liable only for violating a prohibition, and that is why she requires ḥalitza from the other brothers. The principle is that a woman with whom relations are forbidden by a regular prohibition that does not incur karet may not enter into levirate marriage, but she must undergo ḥalitza.

However, according to your opinion that the penalty of karet does apply here, why does she require ḥalitza at all? The penalty of karet indicates that the betrothal did not take effect at all, and therefore she is not bound to the brothers with regard to the requirement of ḥalitza.

Reish Lakish answered: And according to your reasoning, how would you state and explain the latter clause of the baraita: If one of the brothers arose and betrothed her, she has no claims on him, i.e., the marriage does not take effect at all and she does not require a bill of divorce from him? But if the brothers are liable only for violating a prohibition, why does she have no claim on him? After all, in cases of regular prohibitions a betrothal is valid. According to my opinion that these brothers are liable to receive karet the matter is clear, as the betrothal is invalid. This indicates that there is a contradiction between the first and latter clauses of the baraita. How, then, can Rabbi Yoḥanan cite a proof from an apparently flawed baraita?

Rav Sheshet said in resolution of this contradiction: In the latter clause of the baraita we have come to a different opinion, that of Rabbi Akiva, who said: Betrothal with those who are forbidden as they are liable for violating a prohibition is not valid. In Rabbi Akiva’s opinion there is no difference between regular prohibitions and prohibitions that incur karet in this regard, as in both cases the betrothals are invalid. The Gemara raises a difficulty: But if the first clause of the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, while the latter clause is in accordance with a different opinion, let the mishna teach explicitly: According to the statement of Rabbi Akiva she has no claims on him, as this represents a different opinion.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

אבל אם היתה אמו אנוסת אביו, ונשאת לאחיו מאביו, ומת - ועתה נפלה לפניו אמו וצרתה - זו היא אמו, שפוטרת צרתה

ואף על פי ששנו חכמים במשנתנו "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן", יש לנו להוסיף שש עשרה, כגון זו, אמו אנוסת אביו.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן:

ללוי, דאמר "דאי" [ערוה שהיא "בדיעבד", כגון אנוסת אביו] נמי קתני לה במשנתנו -

לתני נמי במשנתנו: החולץ ליבמתו, שלאחר החליצה אינה אסורה עליו באיסור כרת, אלא רק באיסור לאו ["לא יבנה" - כיון שלא בנה שוב לא יבנה], וחזר וקדשה [למרות איסור הלאו, דהיינו בדיעבד. ותופסים בה קידושין, לפי שאינה אסורה עליו אלא בלאו].

ומת האח שקידשה, בלא בנים, והרי היא נופלת ליבום עם צרתה לפני שאר האחים - היא וצרתה אינן מתייבמות.

דמגו, שהיות דאיהי, היא עצמה אסורה להתייבם לשאר האחים, לפי שהיא אסורה עליהם בכרת של ערות אשת אח [לדעת ריש לקיש, לקמן] - צרתה נמי אסירא להתייבם, כמותה, מדין צרת ערוה של אשת אח! אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: זה שלא שנינו אותה במשנתנו, הוא לפי שאינה ב"צרת צרה".

שהרי צרתה של היבמה שנחלצה, אסורה לכל האחים בשוה, ואינה יכולה הצרה הזאת להתייבם לאח אחר, ולאסור בכך גם את צרתה.

ושואלת הגמרא: הרי רבי יוחנן עצמו חולק על ריש לקיש, וסבור להלן שאין החלוצה אסורה על האחים באיסור כרת של אשת אח, אלא רק באיסור לאו ["כיון שלא בנה שוב לא יבנה"].

ואם כן, לימא ליה רבי יוחנן לריש לקיש תירוץ אחר, שהחלוצה לאחים - רק בגדר "חייבי לאוין" היא.

וחייבי לאוין - בני חליצה ויבום נינהו! [1]

והיינו, שזקוקה החלוצה [שחזר וקידשה, ומת], ליבום [גם אם בפועל היא אינה מתייבמת, וכפי שיתבאר להלן, אך אין היא נפטרת בלי חליצה], לפי שאין חייבי לאוין דומים לאחות אשה, שהרי אין בהן כרת.

ולכן, לא שנה אותה התנא במשנה.

ומשנינן: רבי יוחנן - לדבריו של ריש לקיש קאמר ליה, והכי קאמר לו: לדידי - חלוצה וצרתה, חייבי לאוין הם.

וחייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו. וזהו הטעם שאין המשנה שונה את החלוצה שחזר וקידשה.

אלא לדידך, לשיטתך שהחלוצה וצרתה בגדר "חייבי כריתות" נינהו, יש לי ליישב את הטעם שלא נישנו במשנה - לפי שאינן בצרת צרה.

ועתה מביאה הגמרא את מקור המחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש מהו דינה של החלוצה:

נאמר בפרשת יבום [דברים כה ט], כאשר ממאן היבם לייבם את יבמתו:

ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, ואמרה: ככה יעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו!

ונקרא שמו בישראל "בית חלוץ הנעל".

ולמדנו מפסוקים אלו שני לימודים:

א. "בית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים".

או: כיון שלא בנה - שוב לא יבנה ב. "בית אחד הוא חולץ, ואינו חולץ שני בתים".

ולכן, אם היה אח אחד נשוי שתי נשים, ומת, ונפלו שתי היבמות לפני האחים שלו - אחת מהן מתייבמת או נחלצת אל ידי אחד האחים, ואילו השניה, מותרת להנשא לשוק ללא חליצה.

לאח החולץ עצמו, אסורה היבמה הנחלצת רק בלאו הזה [כיון שלא בנה שוב לא יבנה], ואין בה איסור כרת של אשת אח.

אך נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מהו דין היבמה הנחלצת לשאר האחים - האם גם הם אינם חייבים כרת על היבמה הנחלצת, ואסורים בה רק בלאו הזה, או שהיא נשארת עליהם באיסור אשת אח.

וכמו כן נחלקו מהו דין צרת היבמה שנחלצה, האם היא נשארה באיסור אשת אח, או שדינה הוא כמו דין החלוצה, ואינה אסורה אלא בלאו.

ומחלוקת זו היא בין לענין דינו של החולץ בה, ובין לענין דינם של שאר האחים בה.

איתמר: החולץ ליבמתו, וחזר החולץ עצמו, וקדשה -

אמר ריש לקיש: הוא, החולץ עצמו, אין חייב על החלוצה כרת, ולכן תפסו בה קידושיו.

ואולם שאר האחין - חייבין על החלוצה כרת.

ואילו על הצרה של החלוצה, שנפטרה והותרה לשוק בחליצת היבמה האחרת - בין הוא ובין האחים, חייבין על הצרה כרת של אשת אח שנשאר עליה.

וטעם הדבר יתבאר לקמן.

ורבי יוחנן אמר: בין הוא ובין האחין - אינן חייבין, לא על החלוצה כרת, ולא על הצרה כרת.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם: [2]

מאי טעמא דריש לקיש?

אמר קרא [דברים כה]: "אשר לא יבנה".

מלמד הכתוב: כיון שלא בנה, אלא חלץ - שוב לא יבנה!

ולכן, רק איהו, האח שחלץ, הוא דקאי ב" כיון שלא בנה - שוב לא יבנה". לפי שכך אמר הכתוב: כיון שחלץ לה, אין היא אסורה עליו עוד בעונש כרת של אשת אח, אלא רק בלאו של "לא יבנה".

אבל אחיו, שלא חלצו לה - כדקיימי, כמו שהיו אסורים בה קודם חליצתו באיסור כרת של אשת אח [אם לא ייבמו אותה ולא יחלצו לה], כך גם קיימי עתה, לאחר חליצתו, באיסור כרת.

וכמו כן, רק עלה עליה דידה הוא דקאי החולץ ב"לא יבנה".

הא על הצרה של החלוצה - כדקיימי, החולץ ואחיו, באיסור כרת של אשת אח, קיימי הלאה, גם לאחר חליצתו.

ואילו רבי יוחנן סובר: מי איכא מידי, האם יש דבר שכזה, דמעיקרא, עם נפילתן של שתי היבמות לפני כל האחים, הרי אי בעי האי אח חליץ, ואי בעי האי אח חליץ.

ואי בעי להאי יבמה חליץ, ואי בעי להאי יבמה חליץ.

והשתא, לאחר החליצה - קאי עלה, יהיו כל האחים אסורים בחלוצה ובצרתה בכרת, וכן החולץ עצמו יהיה אסור בצרתה של החלוצה, בכרת!?

אלא, בהכרח, יש לנו לומר, כי איהו, החולץ, שליחותא דאחים קעביד. שהרי הוא כשליח של כולם לחלוץ, ומעתה היא אסורה על כל האחים רק בלאו "כיון שלא בנה שוב לא יבנה".

וכמו כן הנחלצת, איהי - שליחותא דצרה קעבדה. והרי זה כאילו שתיהן נחלצו.

ולכן מעתה, לאחר החליצה, היא וצרתה אינן אסורות על כל האחים אלא בלאו.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש מברייתא ששנינו בה:

החולץ ליבמתו, וחזר החולץ וקדשה, ומת - הרי היא צריכה חליצה מן האחין!

בשלמא לדידי, דאמינא שאני אומר שהחלוצה וצרתה, בין לחולץ ובין לאחים, בגדר "חייבין לאוין" גרידא נינהו -

היינו דצריכה עתה החלוצה, כשחזר החולץ וקידשה, ומת, חליצה מן האחין.

כי תפסו לו קידושין בה, ויש כאן נפילה ליבום של יבמה שהיא בגדר "חייבי לאוין" על האחים.

אלא לדידך, שהחלוצה אסורה על האחים בכרת - אמאי צריכה חליצה מהם!?

והרי על אף שתפסו בה קידושי החולץ, אין היא צריכה חליצה מהאחים, שהרי, לדבריך, היא אסורה עליהם באיסור כרת!

ענה ריש לקיש לרבי יוחנן, בקושיה:

ולטעמיך, לשיטתך רבי יוחנן, שהחולץ עשה את שליחות האחים, וכולם אסורים בה מעתה רק בלאו.

אימא סיפא של אותה הברייתא:

עמד אחד מן האחין של החולץ וקדשה, ומת - אין לה עליו כלום! לפי שלא תפסו בה קידושי האח! ומוכיח ריש לקיש שהאח של החולץ אסור בה בעונש כרת, ולכן לא תפסו בה קידושיו. כי:

ואי נאמר כדבריך, רבי יוחנן, שאיסור החלוצות על האחים רק בגדר "חייבי לאוין" נינהו - אמאי אין לה, לאשת האח שקידש ומת, עליו כלום?

והרי לדבריך, שהחלוצה היא רק חייבי לאוין לכל האחים, תופסים בה קידושין לכל האחים.

וכיון שתפסו בה הקידושיו של האח, הרי היא נופלת ממנו ליבום או לחליצה, וכיצד היא יוצאת בלי כלום?!

אמר רב ששת: סיפא של הברייתא, שאין היא צריכה חליצה - אתאן, הם לפי דברי רבי עקיבא, דאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין!

אבל הרישא היא לדברי רבנן, הסוברים שיש תפיסת קידושין בחייבי לאוין.

אך בין לרבנן ובין לרבי עקיבא אין היא אלא בגדר חייבי לאוין, וכדעת רבי יוחנן.

ומקשינן: אם הסיפא רק לדברי רבי עקיבא היא, תיקשי שיאמר זאת התנא במפורש:

וליתני "לדברי רבי עקיבא - אין לה עליו כלום"!


הערות

[1] רש"י ד"ה "וחייבי לאוין" אומר שאין איסור לאו פוטר מן החליצה היות ומאחות אשה ילפינן, שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת. ומשמע, שעל אף שאמר רבא שערוה גופא אינה צריכה לימוד מן הכתוב, שהרי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, בכל זאת צריך ללמוד את הפטור לחליצה מן אחות אשה, ואין זו סברא בעלמא. וכנראה, שכונת רש"י היא לפטור מן החליצה, כי דברי רבא, שערוה אינה צריכה פסוק למעט אותה, אינם אלא לפוטרה מן הייבום, אך לא מן החליצה. ופטור חליצה נלמד מאחות אשה, מ"עליה".

[2] הרשב"א בקונטרס אחרון, מבאר את שיטת ריש לקיש, שאף בלי שנגיע לסברת "ניתוק" היא מותרת לאח החולץ לאחר חליצה. "דכיון שעלתה עמו לחלוץ או לייבם - אשת אח במקום מצוה היא!" ומשמע מדבריו, שהחליצה היא כמו ייבום, והחולץ נחשב כאילו קנאה, והותרה לו כמו שהותרה לזה שייבמה! [עיין הסבר בגדר ה"חליצה" בהקדמה]. ויתכן שהמחלוקת בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש היא במהות ההיתר של אשת אח הנופלת ליבום. לרבי יוחנן הותר איסור אשת אח בשעת הנפילה לאחים לגמרי, ולכן שוב הוא אינו חוזר לאחר שחלץ לאחת מהן או ייבם אותה, וכמו כן אין צרתה אסורה, שהרי התירה התורה את איסור אשת אח במקום שיש בו נפילה לייבום. ואילו ריש לקיש סובר, שאין היתר בנפילה ליבום, אלא התירה התורה את היבום לזה שייבם אותה, שאז מתברר שרק לו בלבד היא הותרה ולא לשאר האחים, וכמו כן רק היא הותרה, ולא שאר היבמות שנפלו עמה. ולפי זה צריך לומר, שאם חלץ לה ולא ייבמה, אין על החולץ איסור כרת היות והחליצה מהווה כעין יבום, שכאילו קנאה ופטרה בחליצה [עיין בהקדמה בביאור ענין החליצה]. אך מדברי התוס' מתבאר, שהטעם לכך שהחולץ אסור בה רק בלאו, הוא מחמת שניתק הכתוב את הכרת של החולץ, ללאו! ולקמן בדף מא א מתבאר בדעת הרשב"א שיבמה הנופלת ליבום נהיית מותרת ליבם לגמרי, ואם היא נעשית ערוה עליו לאחר הנפילה, הרי היא נפטרת מן החליצה, ולאחר שחוזרת ומותרת אין היא אסורה עוד משום אשת אח. ומסתמך הרשב"א על דברי רבי יוחנן כאן, מי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו והשתא קאי עלה באיסור אשת אח בכרת! אלא שלדברי הרשב"א קשה, מדוע הוצרך רבי יוחנן לומר שהחליצה נעשית בשליחות האחים ובשליחות שאר היבמות. ועיין בברכת שמואל כאן ובקובץ הערות כאן.

היתה אמו אנוסת אביו, ונשאת לאחיו מאביו ומת — זו היא אמו שפוטרת צרתה. שהרי לדעת חכמים נישואין אלה מותרים, ואפילו לר' יהודה אף על פי שאלו נישואין אסורים, מכל מקום אם עבר ונשאה קידושין תופסין בה, ונמצא שהאם וצרתה נופלות לפני הבן לייבום. וכיון שהאם היא ערוה עליו — הריהי פוטרת צרתה.

ואף על פי ששנו חכמים במשנתנו "חמש עשרה", יש לנו להוסיף שש עשרה כגון זו. אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: לפי שיטת לוי זו שאמר כי "דאי" ["שאם"] נמי קתני [גם כן שונה], כלומר, שהכניס במשנה גם מקרים שאינם לכתחילה, אלא נוצרו על ידי מעשה איסור, שאם שיטת המשנה היא כר' יהודה שאסור באנוסת אביו, ושנה דין העוסק במקרה שהאח עבר ונשא אשה זו האסורה לו — אם כן לתני [שישנה] עוד מקרה: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, שאמנם עבר בכך על איסור, שלאחר שחלץ לה אסור בה לעולם, אבל מאחר שתופסים בה הקידושין, כיון שאינו אלא איסור לאו, ומת בלא בנים, דמיגו דאיהי [שמתוך שהיא] אסורה, שהרי אסורה היא על כל האחים לאחר שחלץ לה האח שמת ואין הקידושין תופסים בה שהרי היא עליהם באיסור כרת — צרתה נמי אסירא [גם כן אסורה], ולפי זה יהיה לנו מקרה נוסף!

אמר ליה [לו] לפי שאינה בצרת צרה. כלומר, מקרה זה לעצמו אפשר היה לשנות, ולא מנו אותו במשנה משום שאיננו נכנס לתוך כללי הדברים ששנינו במשנתנו, שהרי במשנתנו מדובר על צרותיהן וצרות צרותיהן, ובמקרה זה אי אפשר שיהיה כך, שהרי אותו איסור חל בשווה על כל האחים, וכיון שאף אחד מהם אינו יכול לשאתה, שכן עליהם היא באיסור כרת, שוב אין שייכת כאן צרת צרה.

ושואלים על דברי ר' יוחנן: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן טעם אחר, שבכלל אין מקום לשאלתו, שהרי הנושא את חלוצתו לא עבר על איסור שיש בו כרת ואף האחים אינם חייבים לשיטתו כרת אלא לדעתו רק חייבי לאוין הן, שעברו על לא תעשה בלבד, וחייבי לאוין — בני חליצה ויבום נינהו [הם], שמצות ייבום חלה עליהם, ואף שלמעשה יש לחלוץ לאשה — אינה פטורה לגמרי מן הייבום ואינה פוטרת את צרתה.

ומשיבים: לדבריו ולשיטתו של ריש לקיש קאמר ליה [אמר לו], וכך אמר: לדידי [לשיטתי שלי] חייבי לאוין הם, וממילא חייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו [הם], ולכן אין מקום לשאלתך, אלא לדידך [לשיטתך שלך] שחייבי כריתות נינהו [הם] שלשיטתך החלוצה יש בנישואיה לאחי החולץ איסור כרת, הרי יש לתרץ לשיטתך: לפי שאינן בצרת צרה.

א ולגופה של אותה מחלוקת שהוזכרה קודם ברמז איתמר [נאמר]: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, אמר ריש לקיש: הוא, החולץ עצמו, אין חייב על החלוצה כרת משום אשת אח, שלגביו אין בה איסור אשת אח, אף שאסורה עליו ב"לא תעשה".

והאחין שלא חלצו לה — חייבין על החלוצה כרת, שלגביהם לאחר חליצה אין בה היתר יבמה, ונשארה באיסור אשת אח. על הצרה של האשה שנחלצה, שנפטרה מזיקת הייבום בחליצת חברתה, כיון שלא נעשה בה אפילו מעשה חליצה, בין הוא (החולץ) ובין האחים — חייבין על הצרה כרת, שהיא אסורה עליהם באיסור אשת אח.

ור' יוחנן אמר: בין הוא ובין האחין אינן חייבין לא על החלוצה כרת, ולא על הצרה כרת. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] דברי ריש לקיש? אמר קרא [הכתוב] שעל החולץ ליבמתו אומרים: "אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה, ט), ואנחנו למדים מכאן כיון שלא בנה (לא ייבם) וחלץ לה — שוב לא יבנה. ומבינים את הכתוב לא רק כביטוי של שלילה אלא גם מניעה ואיסור, שאסור לו לבנות שוב, כלומר, אשה זו אסורה עליו.

אולם, איהו הוא דקאי [שעומד] עכשיו באיסור של "לא יבנה" שאיסור הכרת בטל ממנו, וחל עליו האיסור של "לא יבנה". אבל אחיו — כדקיימי קיימי [כמו שעמדו קודם — עומדים עתה], שכשם שאשה זו היתה אסורה עליהם משום אשת אח לולא מצות הייבום, כיון שבטל חיוב הייבום, עומדים גם עכשיו באותו איסור, ולכן לגבי האחים יש כאן חיוב כרת.

ועוד: וכמו כן עלה דידה [ועליה עצמה], על החלוצה, הוא דקאי [שעומד] רק באיסור של "לא יבנה", הא [הרי] הצרה שלא חלץ לה — כדקיימי קיימי [כמו שעומדים עליה קודם באיסור כרת, עדיין עומדים באיסור כרת] לאחר חליצת צרתה ואין החולץ נבדל בזה משאר האחים.

ור' יוחנן טוען: מי איכא מידי [האם יש דבר] בהלכה דמעיקרא [שמתחילה] לפני החליצה אי בעי האי [אם היה רוצה אח זה] — חליץ [היה חולץ], ואי בעי האי [ואם היה רוצה אח זה] — חליץ [היה חולץ], ואי בעי [ואם היה רוצה] — להאי חליץ [לאשה זו היה חולץ], ואי בעי [ואם היה רוצה] — להאי חליץ [לזו היה חולץ], ואם כן יוצא שכל נשי האח המת היו עבור כל האחים בנות חליצה וייבום ובטל לגביהן איסור כרת של אשת אח, והשתא [ועכשיו] לאחר החליצה קאי עלה [יעמדו עליה] בכרת? שכיון שאיסור אשת אח בטל עם מות האח בלי בנים — כיצד יכול לחזור שוב איסור זה?

אלא, איהו שליחותא דאחים קעביד [הוא, החולץ, שליחות האחים עושה] וכשחולץ לה פוטר אותה מזיקת ייבום גם משאר האחים, וכן איהי שליחותא [היא את השליחות] של הצרה קעבדה [היא עושה], שבחליצתה של האחת נפטרת גם האחרת. והרי זה כאילו חלצו כל האחים לכל הנשים, ושוב אין כאן חיוב כרת.

ומביאים את המשא ומתן בין החכמים: איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש מברייתא: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת — צריכה חליצה מן האחין. ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לפי שיטתי] דאמינא [שאני אומר] כי רק חייבי לאוין נינהו [הם], שיש רק איסור לאו על כל האחים לגבי החלוצה, היינו [זהו] הטעם לכך שהיא צריכה חליצה מן האחין, שלפי הכללים, אשה שיש לגביה איסור לא תעשה שאין בו כרת איננה מתייבמת, אבל חייבת בחליצה.

אלא לדידך [לשיטתך] שיש כאן חיוב כרת, אמאי [מדוע] צריכה חליצה כלל?

ענה לו ריש לקיש: ולטעמיך, אימא סיפא [ולטעמך, לשיטתך שכך אתה מבין את הברייתא, אמור את סופה], ששנינו בה: עמד אחד מן האחין וקדשה, אין לה עליו כלום. כלומר, הקידושין אינם תופסים בה כלל. ואי [ואם] חייבי לאוין בלבד נינהו [הם] אמאי [מדוע] אם כן אין לה עליו כלום? הלא באיסורי לאו הקידושין חלים, ואילו לשיטתי שיש בכך חיוב כרת — הדבר מובן, שאין קידושין חלים במקום איסור כרת. מכל מקום יש סתירה בין ראשיתה של הברייתא לסופה! וכיצד אפשר להביא ראיה מברייתא הנראית משובשת בנוסחה?

אמר רב ששת בתירוץ סתירה זו: סיפא אתאן [בסופה של הברייתא הגענו] לשיטה אחרת, שיטת ר' עקיבא. שאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. שלדעת ר' עקיבא אין הבדל כזה בין איסור לא תעשה ואיסור כרת, שבשניהם אין הקידושין תופסים. ומקשים: אם כך הוא, שבתחילה מדובר לשיטת חכמים ובסוף לשיטה אחרת, וליתני [ושישנה] במשנה במפורש: לדברי ר' עקיבא אין לו עליו כלום, שכן שיטה אחרת היא!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If, however, his mother was a woman who was raped by his father and subsequently married his paternal brother, and the brother died, this is a case of his mother who exempts her rival wife. According to the opinion of the Rabbis this marriage is permitted, and even according to the opinion of Rabbi Yehuda the marriage is valid despite the transgression. Consequently, both the mother and her rival wife come before the son for levirate marriage. Since the mother is a forbidden relation to him, her rival wife is exempt as well.

And although the Sages taught in the mishna: Fifteen women, we must add a sixteenth case, for example, the situation described above. Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: According to the opinion of Levi, who said that the mishna teaches even cases of: What if, which involve a transgression, let the mishna also teach the case of one who performs ḥalitza with his yevama and went back and betrothed her, and then died childless. His betrothal is a transgression, as after ḥalitza the yevama is permanently forbidden to him. As, in this case, since she is forbidden to all the brothers, due to the ḥalitza performed by the deceased yavam, her rival wife is also forbidden. This is an additional case of a woman who exempts her rival wife.

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: This example is not cited because the case does not include the possibility of a rival wife of a rival wife. All of the other cases listed in the mishna involve both rival wives and rival wives of rival wives. Here, however, this is impossible, as the same prohibition applies equally to all of the brothers, and therefore none of them may marry her.

The Gemara asks: And let Rabbi Yoḥanan say a different answer to Reish Lakish, as he could simply have pointed out that marriage to a woman who had performed ḥalitza is not a violation that incurs karet, neither for the one who performed the ḥalitza nor for his brothers if they marry her after he dies. Rather, it is an act for which they are liable for violating a regular prohibition, and those liable for violating a prohibition are obligated in ḥalitza and levirate marriage. In these cases the mitzva of levirate marriage still applies, and although the woman should be released by ḥalitza, she is not entirely exempt from levirate marriage, and therefore her rival wife is not exempt either.

The Gemara responds that Rabbi Yoḥanan is speaking in accordance with the statement of Reish Lakish, as follows: According to my opinion your question is groundless, as they are liable for violating a prohibition, and those liable for violating a prohibition are obligated in ḥalitza and levirate marriage. However, according to your opinion, those brothers who marry a yevama who had performed ḥalitza are liable to receive karet, and therefore you must resolve the difficulty by saying that the mishna did not teach this case because it does not include the possibility of a rival wife of a rival wife.

The Gemara discusses the dispute alluded to in the previous paragraph. It was stated: With regard to one who performs ḥalitza with his yevama and went back and betrothed her, Reish Lakish said: The brother who earlier performed ḥalitza is not liable to receive karet for returning to the yevama who performed ḥalitza [ḥalutza]. She is no longer forbidden as a brother’s wife, although she is forbidden by a regular prohibition.

And the brothers who did not actually perform the ḥalitza are liable to receive karet for having relations with a ḥalutza. In their case, the woman retains her status as a forbidden brother’s wife even after the ḥalitza. With regard to the rival wife of the ḥalutza, although she too is released from the levirate bond, since the act of ḥalitza itself was not performed with her, both the brother who performed the ḥalitza and the other brothers are liable to receive karet for having relations with the rival wife, as she retains her forbidden status as a brother’s wife.

And Rabbi Yoḥanan said: Neither he nor the other brothers are liable to receive karet, neither for the ḥalutza nor for having relations with the rival wife. The Gemara explains: What is the rationale of Reish Lakish? The verse states with regard to one who performs ḥalitza with his yevama: “Who does not build up his brother’s house” (Deuteronomy 25:9), which teaches that since he did not build his brother’s house by entering into levirate marriage, opting instead for ḥalitza, he shall never build it again. This statement is understood not only as a negative description of events, but also as a prohibition against marrying this woman at any point in the future.

However, it is the man who performed the act of ḥalitza who stands liable to receive punishment for violating this prohibition of: Does not build up, i.e., the prohibition against marrying his ḥalutza. For him the prohibition involving karet has been replaced by the regular prohibition of: Who does not build up his brother’s house. However, with regard to his brothers, where they stood before, they stand now. In other words, just as before the mitzva of levirate marriage applied to them this woman was forbidden to them as a brother’s wife, once the obligation of levirate marriage has been removed they remain bound by the same prohibition. Consequently, she is forbidden to the brothers on pain of karet.

And furthermore, only with regard to her, the ḥalutza, does he stand liable for: Does not build up, but as for the rival wife, who did not perform ḥalitza, where all the brothers stood before, they stand now. Just as before her rival wife performed ḥalitza she was forbidden on pain of karet, the same applies after the ḥalitza, both for the man who performed ḥalitza and his brothers.

And Rabbi Yoḥanan claims: Is there anything of this kind in halakha? After all, at the outset, before the ḥalitza, if this brother wanted he could perform ḥalitza, and if that brother wanted he could perform ḥalitza, and if he wanted he could perform ḥalitza with this woman and if he wanted he could perform ḥalitza with that woman. All the deceased brother’s wives were included in the levirate obligation of marriage or ḥalitza, and therefore the prohibition proscribing a brother’s wife was negated for all of them at that time. And now, after the ḥalitza, they stand to incur karet for having relations with her? How can the prohibition proscribing a brother’s wife return after it was nullified by the death of the childless brother?

Rather, he who performs ḥalitza performs the agency of the other brothers, and therefore he also releases her from the levirate bond of his brothers. Similarly, she who performs ḥalitza performs the agency of the rival wife, as the ḥalitza of one wife serves to release the other one as well. Consequently, it is as though all of the brothers released all of the wives, and there is no longer any prohibition that incurs karet.

§ The Gemara cites the ensuing discussion between the two disputing Sages. Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from a baraita: In the case of one who performs ḥalitza with his yevama and went back and betrothed her, and then died, she requires ḥalitza from one of the brothers. Granted, this makes sense according to my opinion, as I say that brothers who marry a ḥalutza are liable only for violating a prohibition, and that is why she requires ḥalitza from the other brothers. The principle is that a woman with whom relations are forbidden by a regular prohibition that does not incur karet may not enter into levirate marriage, but she must undergo ḥalitza.

However, according to your opinion that the penalty of karet does apply here, why does she require ḥalitza at all? The penalty of karet indicates that the betrothal did not take effect at all, and therefore she is not bound to the brothers with regard to the requirement of ḥalitza.

Reish Lakish answered: And according to your reasoning, how would you state and explain the latter clause of the baraita: If one of the brothers arose and betrothed her, she has no claims on him, i.e., the marriage does not take effect at all and she does not require a bill of divorce from him? But if the brothers are liable only for violating a prohibition, why does she have no claim on him? After all, in cases of regular prohibitions a betrothal is valid. According to my opinion that these brothers are liable to receive karet the matter is clear, as the betrothal is invalid. This indicates that there is a contradiction between the first and latter clauses of the baraita. How, then, can Rabbi Yoḥanan cite a proof from an apparently flawed baraita?

Rav Sheshet said in resolution of this contradiction: In the latter clause of the baraita we have come to a different opinion, that of Rabbi Akiva, who said: Betrothal with those who are forbidden as they are liable for violating a prohibition is not valid. In Rabbi Akiva’s opinion there is no difference between regular prohibitions and prohibitions that incur karet in this regard, as in both cases the betrothals are invalid. The Gemara raises a difficulty: But if the first clause of the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, while the latter clause is in accordance with a different opinion, let the mishna teach explicitly: According to the statement of Rabbi Akiva she has no claims on him, as this represents a different opinion.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וליתני לדברי רבי עקיבא אין לה עליו כלום. פירוש עיקר קושיא מדהוה ליה למיתני בדידיה דלדברי רבי עקיבא החולץ וחזר וקדשה אין לה עליו כלום ואמאי רהיט ותני בעמד א' מן האחין וקדשה ומיהו משום דלא מפרש בהדיא לדברי רבי עקיבא לא קשיא דאשכחן טובא רישא חד תנא וסיפא חד תנא ופלוגתא קתני.

הא דאמרינן לעיל לפי שאינה בצרת צרה. הקשו בתוספות והא משכחת לה בחולץ ליבמתו וקדשה ונולד לו אח ויבמה כרבי שמעון ומת דפוטרת צרה וכן צרת צרתה לעולם והם תירצו לוי לא סבר לה כרבי שמעון.

א"ל ר"ל ור"י ללוי דאמר דאי נמי קתני וכו' א"ל לפי שאינה בצרת צרתה. כלומר, דלכולהו אחי אסירא וא"א לה לינשא לאחי. וא"ת א"כ ליתניה בשש עריות חמורות (להלן יבמות יג, א). איכא למימר היינו אשת אחיו מאביו, כלומר שלא במקום מצוה דקתני במתניתין בשש עריות וזו בכלל דמשום אשת המת חייב עליה ולא משום אשת חולץ. ואם תאמר היכי קאמר דליתא בצרת צרה, והא משכחת לה כשנולד לו אח לאחר שחזר וקדשה ואליבא דר' שמעון וכדאיתא בשמעתין (להלן יבמות יא, א) בהדיא, צריכה חליצה מן האחין מאן אחין אחין הנולדים (כ"ה גי' רבינו ועוד ראשונים ולפנינו הילודים ועי' מאירי), כלומר לאחר שקדשה אליבא דר' שמעון, והכי נמי שחזר וקדשה ונולד לו אח ואחר כך מת הוא ועמד נולד ויבמה ולא אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפני האחין הראשונים כשם שהיא אסורה כך צרתה פטורה. ויש לומר דלא קתני אלא פלוגתא דסבירא לן כוותי', ובהא לא קיימא לן כר' שמעון.והיינו נמי דלא קתני ממזרת ונתינה ושאר חייבי לאוין אליבא דר"ע, משום דלא סבירא לן כוותיה.

אתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה הוא אינו חייב על חליצה כרת ופי' משום קדושין גרידי לא שייך כרת כלל ומלקות נמי ליכא משום לא יבנה אלא דאנן אתינן למימר דין ביאתם עליה ועל צרתה כדי לדון על קדושיו כשמת בלא בנים ולו אשה אחרת ר"ל דאמר האחים חייבים על חליצה לדידהו בכרת וכיון שהיתה אשתו הויא לה אידך צרת ערוה ושתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום אבל לר' יוחנן אף החליצה אינה אלא חייבי לאוין והויא ליה היא צרה באיסור קדושיה וחולצת ולא מתייבמת וצרתה מותרת:

אמר קרא אשר לא יבנה בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה מכאן ואילך את אשת אחיו וה"ל לאו גמור נתקו הכתוב מכרת ללאו גרידא. וסבר ר"ל דלגבי חולץ הכתוב במקרא ולגבי חליצה גופה הוא דנתקו הכתוב ללאו אבל לגבי שאר אחים באיסור כרת כדקיימ' קיימא ור' יוחנן סבר דאע"ג דקרא בחולץ וחולצת משתעי כיון דאיהו ואיהי שליחותא דידהו עבדי דינם כמותם:

וליטעמיך פי' דהשבת לה (לא) מתרצא אימא סיפא אנא ודאי משבשת' היא וליתני לדברי ר"ע אין לה עליו כלום פירש דאע"ג דאשכחן טובא דאמרינן רישא רבנן וסיפא ר' פלוני הכא בבבא יתירתא קשה לן למה לי למיתני בבא דסיפא כלל ליתני ארישא גופא של דברי ר"ע אין לה עליו כלום:

החולץ ליבמתו וחזר החולץ עצמו וקדשה קדושיו תופסין בה וצריכה גט שאע"פ שחלץ לה ונפקעה מצות יבום ונשאר איסור אשת אח שלא במקום מצוה לא חזרה לה לגמרי לדין אשת אח להיותה בכרת אלא בלאו שהכתוב הוציאה מכלל כרת להעמידה בלאו שנאמר אשר לא יבנה מכיון שלא בנה ר"ל שהפקיע יסודו של בנין וחלץ שוב לא יבנה ומכיון שהדין כן בחלוצתו הוא הדין בצרתה ר"ל שלא קדש חלוצתו אלא צרתה שאינה אלא בלאו וקדושיו תופסין בה וכן הדין בשאר אחין מכיון שהוציאה הכתוב מכלל אשת אח שלא לידון בכרת אלא בלאו לא לו בלבד אלא אף לאחים ולא עליה בלבד אלא אף לצרה ומעתה כל שחזר וקדש את חלוצתו אם מת צריכה חליצה מן האחים כדין שאר חייבי לאוין ור"ל מן האחים הנולדים כבר במיתתו של ראובן אבל אינה צריכה חליצה מן הילודים ר"ל שנולדו לאחר חליצה שהרי אשת אח לזה שלא היה בעולמו בכרת היא ואפילו נולד אחר חליצה וקדושין ומת החולץ שהרי לדעת חכמים אשת אח שלא היה בעולמו בכרת אף ביבם ואחר כך נולד וכן אם עמד אחד מן האחים הנולדים וקדשה צריכה חליצה מן האחים עמד אחד מן הילודים וקדשה אין לה עליו כלום אפילו נולד לאחר שקדשה החולץ ומת החולץ וקדשה הוא וכדעת חכמים שאף ביבם ולבסוף נולד אמרו שהיא בכרת כמו שהתבאר:

החולץ ליבמתו וחזר וקדשה למאי נקט וחזר וקדשה. ונראה דלרבותא נקטיה דאע"ג דקדשה והוו האחין באין מכחו ובדידיה ליכא אלא לאו בעלמא מ"מ אמר ריש לקיש דאיכא בדידהו כרת:

סיפא אתאן לר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. ותימה דנקט א' מן האחים ה"ה דה"מ למימר הוא עצמו דהא בדידיה נמי איכא לאו ושמא דאה"נ דקאמר כן דמן האחים ר"ל אחי המת:

מ"ט, כיון דתפשי בה קדושין פוטרת צרתה, פי' ואפי' לר"י דאסר אינו אלא בלאו וקדושין תופסין בקדושי לאוין וצרתה היא מה"ת צרת ערוה ואע"פ שמנו חכמים במשנתם ט"ו נשים יש לך להוסיף י"ו כגון זו, ואע"ג דהך סתמא דשש עריות אזלא כר"י לית הל' כוותי' דהוי לי' סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם, וקלמן בפ' נושאין על האנוסה הוי פלוגתא דר"י ורבנן וקתני התם נושא אדם אנוסת אביו וכו' וקתני לי' בהדי פסיקות הדי כל האנוסות שהן מותרות ור"י הוא דפליג ואסר באנוסת אביו, ויחיד ורבים הל' כרבים וכך פסקינן:

איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ר"ל אומר הוא אינו חייב על החליצה כרת והאחין חייבן על חליצה כרת ובין הוא ובין האחין חייבין על צרתה כרת ור"י מר בין הוא בין האחים אין חייבין לא על חליצה כרת ולא על צרתה כרת, מ"ט דר"ל א"ק אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה פי' דהו"ל למיכתב אשר לא בנה, מאי לא יבנה אזהרה למי שחולץ ליבמתו ולא בנה שוב לא יבנה וקיימא עלי' בלאו איהו הוא דקאי בלא יבנה הא אחין כדקיימי קיימי עלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקייי קיימי פי' באיסור אשת אח, ור"י אמר מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חולץ ואי בעי להאי מיבם והשתא קאי עלי' בכרת אלא אינהו שליחותא דאחין עביד ואיהי שליחותא דצרה עבדא, פי' כמו שוהא אינו חייב על החליצה כרת אלא לאו כך האחים אין חייבים עלי' אלא לאו, וכמו שעל החליצה אין חייבים עלי' אלא לאו כך על צרתה אין חייבים עלי' אלא לאו:

איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אר"ל הוא אינו חייב כרת על החלוצ' והאחין חייבין עליה כרת ובין הוא ובין אחיו חייבין על צרתה כרת ור"י אמר בין הוא ובין אחיו אין חייבין על חלוצה ולא על הצרה כרת והלכתא כר"י דאיתמר הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או אחד מאחיו [על צרתה] רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת מ"ד בעשה כר"י מ"ד בכרת כר"ל וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא וק"ל דר"י ור"ל הלכה כר"י הלכך הלכתא כותיה דר"י ואע"ג דרב אשי סבר כר"ל וכן פסק הרב בפרק החולץ:

בד"ה החולץ ליבמתו וחזר וקדשה כו' וה"ה דה"מ למנקט וחזר ובא עליה אחד מן האחין עכ"ל מהרש"ל הגיה וחזר א' מן האחין וקדשה וה"פ כו' ואין צורך אבל דברי התוס' נמשכים לגירסת ר"ת ור"ח לקמן גבי הבא על יבמה ובא כו' דפליגי בה רב אחא ורבינא ובפלוגתא דר"ל ור"י וגרסינן שם וחזר ובא הוא או אחד מן האחים על צרתה וא"כ ה"נ הכא בפלוגתא דר"י ור"ל בחלץ ליבמתו ה"ל נמי לתלמודא למנקט בכה"ג ואהא קאמרי התוס' דחזר הוא ובא עליה ודאי לא ה"מ למנקט הכא דכ"ע מודו הכא דהוא אינו חייב על חלוצתו כרת אלא לקמן נקט שפיר וחזר הוא ובא על צרתה דעל צרתה ודאי חייב כרת לר"ל דלא יבנה לא קאי אלא אדידה וצרה כדקיימי קיימי אמנם כתבו דהאי מלתא אחריתא דהיינו ובא אחד מן האחין ודאי ה"ה דה"מ למנקט הכא כדהתם:

בד"ה לפי שאינן בצרת כו'. כגון שנולדו לו אחין אחר שחלץ ליבמתו וקדשה עכ"ל צ"ל לר"ש דדוקא בייבום או קדש ואח"כ נולד שרי ר"ש אבל בחלץ ואח"כ נולד מודה ר"ש דאל"כ בלא זו ה"מ לאשכוחי לר"ש וכן נראה מפרש"י וק"ל:

בד"ה איהו הוא כו' דמוקי לא יבנה נמי אצרה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ולפי זה לא צריך שום יתור דלא לחלוץ לא' כו' דהא אשנייה נמי קאי לא יבנה אבל לעולם עיקר קרא דלא יבנה בא לנתק כו' עכ"ל דבריו אינן מובנין לי דהא לר"י קיימינן ולדידיה בצרה נמי לא אתי קרא לנתקו מלאו לכרת אלא דאי לא קרא דלא יבנה הוא שרי לחלוץ ולייבם לצרה וק"ל:

תוס' ד"ה לפי שאינה בצרת צרה וכו' כגון שנולד אחיו אחר שחלץ וקדשה וכו'. ואותו אח ייבם צרתה ומת ולו אשה אחרת ונפלו קמי האח שהיה בעולם בעת שחלץ וחזר וקדשה היבם הראשון ונאסרה אותה היבמה עליה וצרתה פוטרת צרתה:

בא"ד ולוי מיירי בפלוגתא כיון דקתני אנוסת אביו בסיפא. פירש דגם לוי תני ג"כ הסיפא ובסיפא תני אנוסת אביו דהיינו כר"י וא"כ איירי בפלוגתא והשתא צ"ל דלוי תני אנוסת אביו תרי זימני ברישא ובסיפא ברישא כגון שנשאה אחיו ובסיפא כשנשאה איש נכרי:

ד"ה החולץ ליבמתו וכו' עד ושניהם מודים במחזיר גרושתו וכו' דרך בנין אסרה תורה. נראה שהספר חסר וכך צ"ל הכל מודים במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאין לוקה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אמרה רחמנא ה"נ דדרך בנין אסרה תורה ועיין בפרק עשרה יוחסין בקדושין דף ע"ח:

בא"ד וה"ה דהוי מצי למנקט וחזר ובא עליה אחד מן האחין. פירוש ופליגי דלר"ל חייב כרת ולר"י מלקות ובספר ח"ש גריס וחזר וקדשה אחד מן האחים ופליגי אי הקדושין תופסין לר"ל אי אין הקדושין תופסין דחייבי כריתות הן וכו':

גמ' דאחין קעביד איהו שליחותא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ולימא ליה רבי יוחנן לריש לקיש הס"ד:

תוס' בד"ה החולץ ליבמתו כו' וחזר ובא עליה כו'. נ"ב נ"ל לפרש ולהגיה וחזר אחד מן האחין וקדשה וה"פ והוה פלוגתייהו בכה"ג לר"ל דחייבין כרת עליה א"כ לית בה תפיסת קדושין ואינה זקוקה ליבום ולרבי יוחנן דאין חייבי כרת א"כ זקוקה ליבם ודו"ק היטב. (עיין במהרש"א):

בד"ה איהו הוא כו' דמוקי לא יבנה נמי אצרה כו'. נ"ב פי' ולפ"ז ל"צ שום יתור דלא לחלוץ לאחת וליבם לאחת דהא אשניה נמי קאי לא יבנה כמו על אותה שחלץ אבל לעולם עיקר קרא דלא יבנה בא לנתק כולן מכרת ודו"ק:

גמרא וח"ל בני חליצה ויבום נינהו. לכאורה הנל"פ דקאי על צרות דאדכרינהו ר"ל בקושייתו דמיגו כו' צרתה נמי אסירא ורש"י נדחק בזה ואולי נד מלפרש כן מפני לשון זכר דנקט הש"ס:

שם על הצרה בין הוא ובין האחים חייבין עה"צ כרת. הרי"ף הביא זה בפ' החולץ וכן הרא"ש שם בסי' כא וליתא שם על הצרה הראשון:

תד"ה לפי. ולוי מיירי בפלוגתא כיון דתני אנוסת אביו גבי כו'. ועי' מהר"ם וצ"ע דסותרים א"ע למש"כ לעיל בע"א בד"ה דקתני שכתבו ובסיפא לה"ל למיתני אלא ה':

גמ' לפי שאינה בצרת צרה. לעיל דף ג ע"ב:

בתוספ' ד"ה לפי שאינן ולוי מיירי בפלוגתא: עיין ברשב"א שהקשה לעיל אלוי דאיך יחשוב אמו ברישא כיון דסיפא ע"כ ר' יהודה היא וכמו שתירץ לו רבי, ותירץ דלוי הי' סובר דאמו דסיפא היינו אשת אביו ע"ש, וא"כ הכי צ"ל ג"כ ללוי אליבי' דמסקנא אחר דחשיב אמו ברישא, ולפ"ז ל"ק קושית הר"מ כהן די"ל דלוי לא מיירי בפלוגתא כלל ואמו אנוסת אביו דחשיב ברישא הוא אליבי' דכ"ע כיון דאי קתני אליבי':

בא"ד. וי"ל דבפלוגתא דלא סבר לה: ק"ק הא בזה קושית התוספ' דלעיל במקומה עומדת למאי דמבעיא לי' לרבי אבא אי רבנן מודו במקדש חוץ מפלוני א"כ לכאורה שפיר משכחת צרת צרה כגון ראובן חלץ ליבמתו וקידש אותה חוץ משמעון ולו אשה אחרת ומת ויבם שמעון את אשתו שהיא צרת החלוצה דלדידי' לא הוית צרת חלוצה דלגבי דידי' החלוצה לא היתה אשת אחיו ראובן דהא קדשה חוץ משמעון דלגבי שמעון לא יחולו קידושיו כלל וכשמת שמעון ונפלה הצרת חלוצה עם אשתו לפני לוי ליבום הצרת חלוצה אסורה משום צרת ערו' דהא לגבי לוי דלא קדשה ראובן חוץ ממנו שפיר הוית צרת ערו' ואשת שמעון אסורה משום צ"צ:

בד"ה החולץ ליבמתו. אבל לאו איכא לפי שקידשה: לפי דעת הרמב"ם (בפ' ט"ו מהל' איסורי ביאה) דבכל חייבי לאווין אין לוקין עד שיבעול אחר הקידושין א"ש דנקט וחזר וקידשה כיון דבעי למימר דדוקא כרת ליכא אבל לאו איכא ובביאה בלא קידושין אין כאן לאו וא"כ יהי' מזה ראי' לשיטת הרמב"ם בזה אבל מכ"מ להרמב"ם לשיטתו לא שייך ישוב זה דהוא סובר דליכא לאו בחלוצה כמו שפסק בהל' יבום (פ"א) ועיין לקמן:

בד"ה איהו. ותימא דבהחולץ: הרמב"ם (בהל' יבום פ"א) פסק דהחולץ ליבמתו נאסרה היא וצרותי' על החולץ ועל האחים מדברי סופרים ע"ש, וכבר תמה עליו הרב המגיד שהרי אמרינן הכא ולקמן (דף נ"ו) שהיא בלאו והניח בתימא. ולענ"ד אפשר לומר דלהרמב"ם הוקשה קושית התוספ' דכאן שלא תרצו התוספ' רק ע"י ששינו הגירסא וא"כ אם הרמב"ם גרס כגירסא שהביאו התוספ' קשה כקושיתם, גם י"ל שהוקשה לו מה שהקשו הראשונים בשם ר"ת אמה דקאמרינן לקמן (דף י"א) הבא על יבמתו ובא א' מן האחים על צרתה וכו' מ"ד בעשה כר' יוחנן שהרי לר' יוחנן היא בלאו ע"ש וכבר כתב הריטב"א שזו קושיא עצומה היא ולכן גרסו דלא כרש"י אלא חד אמר בלאו, אכן כבר הביא הרשב"א וכן הוא ברמב"ם לפנינו שגם הרמב"ם גרס בעשה וא"כ יקשה גם קושיא זו עליו ולכן סבר הרמב"ם דהסוגיות חולקות דעיקר מה שחולק ר' יוחנן אר"ל הוא כיון דהוא עביד שליחות דאחים והיא שליחות דצרות שוב אין כאן כרת אבל מה יש בזה יש פלוגתא דלפי הסוגיא דלפנינו וסוגיא דפ' ר"ג יש כאן לר' יוחנן לאו דלא יבנה אבל לפי סוגיא דלקמן (דף מ"ד) קאי לא יבנה דלא נחלוץ לחדא וניבם לחדא ולכן אין כאן יתור ללאו וכקושית התוספ' דכאן וכן ס"ל ג"כ מ"ד בעשה לקמן דליכא לאו דלא יבנה ולכן כיון דסתם גמרא דלקמן (דף מ"ד) סובר כן וגם או רב אחא או רבינא דבתראי ננהו פסק הרמב"ם כן ולכן פסק דליכא לאו בחלוצה וצרתה וגם ביבם ליכא לאו רק דביבם איכא ע' דיבמה יבא עלי' ולא על צרתה אבל בחלוצה דלא שייך לדרוש כן אין איסור רק מדברי סופרים:

בד"ה וליתני לר"ע תימא דבפ' המדיר: בתוספ' שם ד"ה מי ששנה כתבו דברישא אשמעינן רבותא ובסיפא אשמעינן רבותא ע"ש, ולפ"ז גם קושיתם דהכא מתורצת דלא סגי למיתני ברישא לדברי ר"ג נאמנת דהא צריך למתני גם סיפא משום רבותא דאפילו נכנסה לרשות הבעל כשהביא הבעל ראי' הוי מקחו מקח טעות:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה לפי שאינן בצרת צרה: הקשה כו'. כגון שנולדו אחין להם אחר שחלץ וקדשה דלא קיימין עליה בלא יבנה. עכ"ל:

ואין זה מדוקדק דלר"ל לאו משום לא יבנה הוא דאתיין עלה אלא כרת ג"כ הוא דאיכא:

תוס' ד"ה החולץ ליבמתו וחזר וקדשה כו': דאמרינן בקדושין הכל מודים במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל אינו לוקה דרך בנין אסרה תורה עכ"ל ונוסחא זו ליתא שם בקדושין וצ"ל כמ"ש מהר"מ ז"ל דהתוס' ז"ל מדמי לה כי היכי דבמחזיר גרושתו אמרינן דרך הוי' אסרה תורה ה"נ אמרינן בחלוצה דרך בנין בית אסרה תורה עכ"פ מוכח מכולי' דלר"י נמי איכא לאו בחלוצה וצרת' בין לו בין לאחין. והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יבום כתב דבחלוצה וצרתה ליכא אלא איסורא מדברי סופרים כשניות. וכבר הקשו עליו מפרשי דבריו דבסוגיין ובפ' ר"ג משמע דחייבי לאוין היא:

ונראה לומר לדעתו ז"ל דסמך אסוגיא דפרק החולץ דדרשינן קרא דלא יבנה דלא לחלוץ לחדא ונייבם לחדא. וקרא לאו מיותר היא והשתא לא שמעינן מהאי קרא אלא דאין עליו חיוב לייבם השניה. אבל איסורא ליכא. כיון דכבר הותרה לו דאי בעי מייבם לה. ולא ס"ל כמ"ש התוספות ז"ל דמסברא ה"א דכרת נמי איכא אפילו בחלוצה גופא. אלא אדרבה מסברא ליכא איסורא לא בחלוצה לר"ל ולא בצרות לר"י כיון דמותרות היו לו לאחר מיתת אחיו תו לא הדר וחייל עליה איסור אשת אח אפילו לאחר חליצה ויבום ובזה פליג ר"ל עליה וס"ל דצרות כדקיימי קיימי כיון דלא חלץ להו הרי הם כאילו אינן זקוקות לו כלל. ובירושלמי איכא למ"ד דלמאן דמחייב על הצרה כרת תפסי בה קדושין [לשוד] למפרע לאחר שחלץ לחברתה משום דהוי כאילו לא היתה זקוקה לו. ולר' יוחנן בכולהו מצוה הוא דליכא דכבר איפטרו כולהו ביבום וחליצה של אחת מהם. אבל איסור' לא הדר חייל עלייהו:

ועפ"ז א"ש נמי מש"כ הרמב"ם ז"ל דאחר יבום הצרה בעשה דיבמה יבא עליה ולא על חברתה ולמה האי קרא תיפוק ליה מקרא דבית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים כמו שכתב הוא ז"ל שם להאי דרשא. ולפי הנ"ל ניחא דמקרא דבית אחד הוא בונה לא שמעינן רק דליכא חיובא ליבם שניהם. אבל איסור' לא שמעינן. להכי איצטריך למילף מקרא דעליה אלא דלא מצאתי מקום מוצא לדרשא זו. והוא לטעמי' אזיל דצרות ועריות יליף מקרא דולקחה. ולא איצטריך ליה עליה לצרות ועריות. אבל כ"ז אינו מבואר בש"ס:

ולענין מאי דאמרינן דלר"ע אין קידושין תופסין בחלוצה לא לו ולא לאחין. כדאמרינן עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום. לענין אחין י"ל דטעמא אחרינא הוא לר"ע משום דס"ל לקמן דהכתוב קראה ביתו. וא"כ אסורה על האחין מחמת החולץ דהוי כגרושת אחיו. ועיין בירושלמי בסוגיין ותמצא סעד לזה. וי"ל דרב ששת דמוקי לסיפא דעמד אחד מן האחין כו' כר"ע ג"כ מהאי טעמא הוא. ולא תיקשי עליו מאי דמסיק הש"ס בקושיא ליתני לדברי ר"ע אין לו עליו כלום. דז"א דברישא דהחולץ קידשה מודה ר"ע דצריכה חליצה כמו בגרושת אחיו ואח"כ נשאה. ומש"ה תני עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום:

אבל הא דמוכח ממתניתין דפ' ר"ג דהוא עצמו ג"כ עובר בלאו על החלוצה וצרתה ולר"ע אין קדושין תופסין בה ודאי תמיה גדולה היא לדעת הרמב"ם ז"ל. וראיתי בפי' המשנה שלו שם בפ' ר"ג שכתב וז"ל אמנם זהו דעת ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחלוצה לפי שכשנחלץ חזרה להיות ערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו עכ"ל. הרי הדברים מבוארים דהולך הוא לשיטתו דלאו בעלמא ליכא בחלוצה. והא דאין קדושין תופסין בחלוצה לר"ע הוא משום דס"ל דחזרה להיות כערוה. אבל דבריו ז"ל נפלאו בזה דהיכן מצינו לר"ע דסובר כן. ומצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שם בפ' הנ"ל שתמה ג"כ על לשונו בפי' המשניות ויותר הי' לו לתמוה על עיקר הדין שכתב בחיבורו דליכא לאו בחלוצה. דלשיטתו מוכרח הוא לפרש כן שם בפרק ר"ג. ולענין מש"כ לדבריו ז"ל דמסברא לא יחול עליו איסור אשת אח לאחר שהותרה לו שעה אחת צ"ע בזה לקמן בפלוגתא דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. ושם יתבאר עוד אי"ה ודו"ק היטב. ולישנא דרבי פרק ר"ג דאמר שר"ע הי' עושה חלוצה כערוה מסייע ליה קצת דמשמע דהי' עושה אותה כערוה ממש. אבל בפרק החולץ (דף מה) מבואר דרבי מטעם חייבי לאוין הוא דקאמר עיין שם:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תו׳ ד"ה צריכה דהשתא במותר לה כדלקמן סע״ב ובסוטה י״א. ולאו תרוצי וכה"ג במגילה יט״ב ולקמן במכלתין קט"ב וכתובות יא״ב וב"מ יד״ב וברש״ל וקטו"א ובע"ג ד"מ ע״ב וזבחים נט"א ונדה סט"ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סימן ח

סוגיא דהחולץ ליבמתו וחזר וקדשה

גמ' דף יוד: איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ר"ל הוא אין חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת על הצרה בין הוא ובין האחין חייבין על הצרה כרת, ורבי יוחנן אמר בין הוא בין האחין אין חייבין כרת לא על החלוצה ולא על הצרה כו' אתיביה ר' יוחנן לר"ל החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה כו', ולטעמיך אימא סיפא עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום, ואי חייבי לאווין נינהו אמאי אין לה עליו כלום, אמר רב ששת סיפא אתאן לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאווין, הנה מוכח מהאי סוגיא דאף לר' יוחנן דסבירא לי' דאיסור כרת נפקע ואעפי"כ חיובי לאווין נינהו, ובין החולץ בין האחין קיימי על החלוצה ועל הצרות, בלאו דלא יבנה, וכן מוכח מפרק ר"ג דאיתא שם, אין אחר חליצה כלום, ואיתא, שם דהדברים אמורים אליבא דר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאווין.

אכן הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות יבום הלכה י"ב ז"ל, וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותי' על החולץ ועל שאר אחין, וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות, שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות עכ"ד הרמב"ם, וכבר תמה המ"מ שהוא נגד סוגיות אלו, והדבר פלא שגם הראב"ד לא השיג בזה.

והנראה לי, דהנה בגמ' בד' י"א איתא, הבא על יבמה וחזר ובא אחד מן האחין על צרתה, רב אחא ורבינא, חד אמר בכרת, וחד אמר בעשה, מ"ד בכרת כר"ל, ומ"ד בעשה כר' יוחנן, והנה כבר תמהו הראשונים דמאי מספקא לי' בקדושין אי ר' ישבב טעמי' דנפשי' קאמר, ולדיד' אפילו לר"ע חייבי עשה אין תופסין קידושין, או ר' ישבב לאפוקי מדר' סימאי אתי, אבל בחיובי עשה מודה דתופסין קדושין אפילו לר"ע, לפשוט ממתניתין דפרק ר"ג, דאיתא, בעל ובעל, אין אחר ביאה כלום, והרי בשתי יבמות אם בא על אחת השני' רק בעשה, ואם כו"ע אליבא דר"ע דבחייבי עשה תופסין קידושין אמאי אין אחר ביאה כלום, יתפוס בה קידושין, והנה ר"ת ור"ח גרסי וחד אמר בל"ת.

אכן הרמב"ם חזינן דהי' לו הגרסא בעשה, שהרי כתב שם בהלכה הנ"ל, ז"ל, הכונס את יבמתו נאסרו צרותי' עליו ועל כל האחין, ואם בא הוא או אחד מן האחין על צרתה עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עלי' ולא עלי' ועל צרתה, ולאו הבא מכלל עשה עשה, עכ"ד הרמב"ם, הרי דגרסתו היא כגרסא שלנו, ולדידי' הא קשה קושי' הנ"ל, דא"כ מאי מספקא לי' אי ר' ישבב לאפוקי מדר' סימאי קאתי, אבל בחייבי עשה מודה דגם לר"ע תופסין הקידושין, א"כ מתניתין דר"ג דאיתא בעל ובעל אין אחר ביאה כלום אף בשתי יבמות אמאן תרמי'.

עוד קשה קצת, אמאי לא כתב הרמב"ם דהאי עשה הוא מטעם בית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים, כמו שפירש רש"י ז"ל, והאי דרשא איתא בגמ' לענין דאין מיבם לשתים, ולמה כתב הרמב"ם דרשא דלא נזכרה בגמ'.

א) והנראה לי, דהנה הרשב"א בריש ארבעה אחין הביא דברי הר"ח שפירש הא דקאמר בגמ' שם, ה"מ דקאי באפה איסור דאורייתא, אבל הכא זיקה דרבנן היא ופירש ר"ח, דרב לטעמי' דס"ל אין זיקה, וקי"ל כשמואל דאמר יש זיקה מדקאמר ר' יוחנן כותי' נראה מדבריו דמחלוקתן של רב ור' יוחנן הכא, באין זיקה ויש זיקה שייך, דלמאן דאמר יש זיקה מדאורייתא קאמר, הואיל וקאי באפה זיקה דאורייתא בשעת נפילה הוי לה כאשת אח שיש לה בנים, ואינו מחוור דודאי זיקה דרבנן הויא, ותדע לך שהרי חולצת היא, ואי מדאורייתא היא אפילו לחליצה אינה עולה, ואמרינן נמי לקמן מהו דתימא במקום מצוה עביד רבנן, כלומר כיון דבזיקה דרבנן היא במקום מצוה עבוד רבנן איסור מצוה כערוה, אלמא זיקה דרבנן היא עכ"ד הרשב"א, לפי זה משמע דמדאורייתא אין כלל זיקה, ורק מדרבנן יש זיקה, אכן אי אפשר לומר כן, דהרי לקמן בדף כ"ט איתא, שומרת יבם, בין יבם אחד בין שני יבמין ר"א אומר יפר, ר' יהושע אומר לאחד ולא לשנים, ר' עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים, והוינן בה בשלמא ר"ע סבר אין זיקה אפילו לחד, לר' יהושע לחד יש זיקה לתרי אין זיקה וכו' ע"כ, הרי דסבר בגמ' דאם נימא ויש זיקה מצי מיפר, ואם נימא דמן התורה אין כלל זיקה א"כ איך יפר, ע"כ דלמאן דס"ל יש זיקה, מדאורייתא יש זיקה.

וצריך לומר דהא דאמר הרשב"א דזיקה דרבנן, מכל הנך ראיות שמביא הרשב"א, הוא, דאיסור אחות זקוקה הוא איסור דרבנן, דמן התורה אסור רק אשה אל אחותה לא תקח לצרור, דדוקא ע"י קיחה שאחת נתקדשה לו קידושין, אסור באחותה. אבל אם היא רק זקוקתו אין איסור לישא אחותה, אבל הזיקה בעצמה, למ"ד יש זיקה, דאורייתא היא שנעשית זקוקת היבם, וכמו שיש בתורה אירוסין ונשואין ומסירה לחופה, שכולם הם קנינים אלא ששונים זה מזה, כן יש עוד מין קנין שנעשית יבמתו, אלא שאעפי"כ אין האיסור מן התורה, דהתורה אסרה רק אחות של אשה מקודשת.

ואולי גם הר"ח סובר דלמ"ד יש זיקה ג"כ האיסור באחות זקוקה מדרבנן, אלא דלמ"ד יש זיקה ונעשית שלו יש בזה סרך דאורייתא ועשאוה כערוה, אבל למ"ד אין זיקה ולא נעשית כלל שלו לא עשאוה כערוה, ואולי זהו ג"כ כונת הרשב"א שכתב בסוף ז"ל, ואפשר לומר דר"ח ז"ל ג"כ לאו שתהא זיקה דאורייתא קאמר, אלא כמאן דאמר אין זיקה כלל לא אלימא מילתא כל כך שתהא הראשונה אוסרת השני' כו', אבל לר' יוחנן דאית לי' יש זיקה, אלימא זיקה לשוי' כערוה לעולם דכעין דאורייתא תקון עכ"ד הרשב"א, ואולי כונתו למה שביארנו.

וכן משמע בירושלמי פ"א ה"א, דאיתא, לא כך אמר ר' ינאי נמנו שלשים וכמה זקנים מנין שאין קידושין תופסין ביבמה תלמוד לומר לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר, שלא תהא בה הוי' לזר, אמר לי' ר' יוחנן ולא מתניתא היא, או לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת כו', אלא תמן יבמה אחת והכא שתי יבמות, שני' הוא איסור יבמה אחת, שני' היא איסור שתי יבמות עכ"ל הירושלמי, והיינו דבתחילה הי' סבר הירושלמי דכיון שיש זיקה והוא ג"כ מין נשואין, שנעשית זקוקת היבם והיא שלו ליבום, משו"ה אין תופסין קידושין ביבמה מפני שהיא כבר כנוסה להיבם ליבום, אכן זהו דוקא ביבמה אחת נוכל לומר שהיא זקוקתו, אבל בשתי יבמות לא יוכלו שתיהן להיות קנויות לו, דכמו דאמר בגמ' דבשני אחין אין זיקה משום הכי אין מצי מיפר לר' יהושע בשנים, ה"נ בשתי יבמות לא יוכל להפר לר' יהושע, וא"כ בשתי יבמות יתפוס קידושין, וע"ז משני שניא היא איסור יבמה אחת כו', הלא האיסור שתנשא לשוק הוא לאו מפני שהיא קנוי' לו ליבום, שהרי אף בשתי יבמות אסורה להנשא, הרי דהאיסור אינו מפני שהיא קנוי' ליבם, אלא מפני שהיא זקוקה לחליצה וליבום, וכיון דלא שני האיסור, א"כ הרי בקרא זה דלא תהי' אשת המת, דמזה ילפינן דלא יתפוס קידושין, בקרא זה כלול ג"כ שתי יבמות, דהרי האיסור שלא תנשא ג"כ בהאי קרא כתיב, והאיסור שלא תנשא הרי אין חילוק בין שתי יבמות ליבמה אחת, וא"כ גם האי דינא דילפינן מקרא זה דלא יתפוס קידושין, קאי בין ביבמה אחת בין בשתי יבמות, עכ"פ חזינן מהאי ירושלמי דמעיקרא הי' סבר דמשו"ה אין תופס קידושין מפני שהיא קנוי' לו ליבום א"כ יש זיקה מדאורייתא.

והנה הראשונים הקשו שם בסוגיא דף כ"ט דאיתא בעי רבה מאמר לב"ש נשואין עושה או אירוסין עושה, למאי, אילימא ליורשה וליטמא לה ולהפר נדרי', השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה כו', עבד בה מאמר מיבעאי, ואלא לענין מסירה לחופה מאי, נשואין עושה ולא בעיא מסירה לחופה, או דילמא אירוסין עושה ובעיא מסירה לחופה כו', ת"ש שומרת יבם בין יבם אחד בין שני יבמין, ר"א אומר יפר כו' אלא לר"א נהי נמי דיש זיקה, בשלמא לחד מיפר, אלא לתרי אמאי, ואמר ר' אמי הב"ע כגון דעבד בה מאמר וב"ש היא דאמר מאמר קונה קנין גמור, והקשה הרשב"א מעיקרא אמר דלענין הפרת נדרים בודאי דאין מועיל מאמר מק"ו מארוסה, והשתא קאמר דאי מאמר קונה יכול להפר, ותירץ הרשב"א דהאי ת"ש פלוג אדאביי ורבה, וכמובן הוא דחוק דא"כ לא הוי ת"ש אלא תיובתא אדאביי ורבה.

ב) ונראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות תרומה הלכה ג', ז"ל, ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתנשא לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאבי' ולאחי' כשהיא ארוסה בבית אבי', ולכאורה קשה, דהא אף לעולא דס"ל דהטעם שארוסה אין אוכלת בתרומה משום שמא תשקה, היינו למשנה הראשונה דס"ל הגיע זמן ולא נשאו אוכלת בתרומה, אבל למשנה אחרונה דס"ל אפילו הגיע הזמן אינה אוכלת עד שתכנס לחופה, ע"כ אין הטעם משום שמא תשקה, דהרי כשהגיע הזמן דוכתא מיחד לה, וע"כ הטעם משום סמפון כדאיתא בכתובות דף נ"ח וא"כ הרמב"ם שהוא פסק כמשנה אחרונה דאין אוכלת עד שתכנס לחופה, איך כתב הטעם משום שמא תשקה.

והנה בתוס' קדושין דף י"א הקשה קושי' זו על דברי הגמ', דקאמר אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא, והקשה בתוס' הא למשנה אחרונה הטעם משום סימפון, ותירצו דהא דקאמר עד שתכנס לחופה לאו דוקא, אלא עד שיגיע הזמן, עוד תירצו דאי לאו משום דעולא, משום סימפון לחודי' לא הוי גזרינן, אבל עכשיו דגזרו משום דעולא, גזרו נמי משום סמפון, והנך תירוצים אינם מספיקים לתרץ דברי הרמב"ם, שהרי לדידי' בודאי דעד שתכנס לחופה דוקא, שהרי לא הביא דין דהגעת הזמן, וא"כ הי' להרמב"ם להביא גם טעם דסמפון עם הטעם שמא תשקה.

והנראה לי דהנה לכאורה למשנה ראשונה דסבירא לה הגיע הזמן ולא נישאו אוכלת בתרומה, אין שהגעת הזמן עושה קנין חדש, אלא הטעם כיון דמן התורה ארוסה אוכלת בתרומה, ורק רבנן גזרו משום שמא תשקה, ובהגיע הזמן הא אין למיחש משום שמא תשקה, שהרי דוכתא מיחד לה, אבל השתנות בקנין האישות לא נעשה משום הגעת הזמן, א"כ לפי זה תקשה מאי קאמר בגמ' כתובות דף מ"ח, לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה, דתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, ולפי הנ"ל מאי לאפוקי איכא אטו משנה ראשונה לא סבירא שהיא ברשות האב, הא גם משנה ראשונה סבירא לה דהיא ברשות האב וגם מתניתין דלעולם היא ברשות האב מודה דארוסה כבר קנין הבעל ואוכלת בתרומה מן התורה מטעם קנין הבעל, ורק רבנן גזרו משום שמא תשקה, ובהגיע הזמן דמיחד דוכתא אין כאן גזירה שמא תשקה, א"כ במאי מוכח ממתניתין לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, דבהגיע הזמן אין אוכלת בתרומה, הא דין זה לא תליא בדיני הרשות.

עוד קשה, דהרי בגמ' נדרים דף ע"ג דאיתא במתניתין, בוגרת ששהתה י"ב חודש ואלמנה ששהתה ל' יום ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותי' יפר כו', אמר רבה, ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד, דתנן נותנין לבתולה י"ב חודש לפרנס עצמה, הגיע זמן י"ב חודש אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, ולכאורה מאי ענין זה לזה, הא בתרומה תליא באיזה מקום היא, וכיון שהיא במקום שלא תשקה משו"ה אוכלת, ואטו בשביל דמשנה ראשונה סברה דהגיע הזמן דוכתא מיחד לה, אטו בשביל זה סוברת כר"א דיפר לה בעלה, הא עדנה ארוסה היא, וארוסה אין מפר לה בעלה בלא האב.

והנה הר"ן פירש דזהו דקאמר לי' אביי, ודילמא לא היא, עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן, אבל נדרים דאורייתא לא, ופירש הר"ן ז"ל, משום דכיון דמדינא ארוסה אוכלת בתרומה ורבנן הוא דגזרו אי משום סמפון או משום שמא תשקה, כל שחייב במזונותי' ליכא למיחש להכי כו'. אעפי"כ יקשה מאי טעמא דרבה, ועוד תקשה לפירוש הר"ן, דא"כ למה לאביי למימר בתרומה דרבנן, הא בהגיע הזמן גם בתרומה דאורייתא אכלה, וצריך לומר לפירוש הר"ן דהאי בתרומה דרבנן, אין הפירוש דאכלה בתרומה דרבנן, אלא הפירוש בתרומה, שהאיסור שאין ארוסה אוכלת הוא מדרבנן, והאי מדרבנן, על האיסור קאי, וגם זה דוחק, דלמה לאביי לפרש משום שהאיסור דרבנן ובנדרים האיסור דאורייתא, אפילו בשניהם דאורייתא, היינו אף אם הטעם שמא תשקה הי' דאורייתא, ג"כ לא דמי לנדרים, דהרי הכא בתרומה תליא באיזה מקום היא, ואף אם הי' בשניהם דרבנן, דאילו הי' הדין דארוסה מה שאין ארוס מיפר הוא מדרבנן, ג"כ לא דמי להדדי.

ועיין רש"י שמפרש בתרומה דרבנן, היינו בתרומה בזמן הזה שהוא רק דרבנן, ובודאי לפירוש זה קשה גם לאביי מאי ענין טעם דתרומה שתלוי' במקום, לדין דהפרת נדרים שתלוי' בנשואין, ולרבה בודאי דגם להר"ן קשה במאי השוה רבה משנה ראשונה דתלוי בדין באיזה מקום היא, לדין דהפרת נדרים שתלוי בדיני נשואין.

לכן נראה לי, דהאי סוגיא דנדרים ודכתובות בדף מ"ח סברי דלמשנה ראשונה דין דהגעת הזמן הוא ג"כ בנשואין דהנה ארוסה אוכלת בתרומה מדין קנין כספו, ונשואה גם בלא דין דקנין כספו אוכלת מטעם כל טהור בביתך, דהרי נשואה מקריא ביתו, וכדאיתא בתוס' יבמות דף ס"ח בשם הספרי, ואף שהקשו שם בתוס', וכתבו דאסמכתא היא, היינו דלא איצטריך ריבוי כיון דאכלה בתרומה מטעם קנין כספו, אבל אמת הוא שתוכל לאכול בתרומה מדין דכל טהור בביתך, והנה במסר האב לשלוחי הבעל ילפינן מקרא דבית אבי' פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל, דע"י מסירה לחופה כבר הוא ברשות הבעל ואף שעדיין לא נכנסה לחופה, ע"י המסירה לחופה כבר היא ברשות ובבית הבעל, וסבר רבה והאי סוגיא דכתובות, דאף דלמשנה ראשונה דהטעם משום שמא תשקה, ובהגיע הזמן דוכתא מיחד לה, אילו לא הי' קנין חדש ע"י הגעת הזמן לא פלוג רבנן בארוסה בין אם היא יושבת במקום שתוכל להשקות או לא, אלא דמשנה ראשונה סברה, כמו במסר לחופה מקריא ביתך כדילפינן מבית אבי' פרט שמסר האב לשלוחי הבעל דאז היא ברשות ובית הבעל, כן בהגיע הזמן, כיון שכבר היא מסורה לו לחופה, ודין זה הוא מדין הקדושין, שהרי בקדושין אם יאמר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ולכאורה הא חיובים אלו דוקא בנשואה ולא בארוסה, ועכצ"ל דזהו דין הקדושין, שמחויב בהגעת הזמן לישא אותה ולתת לה שאר כסות ועונה, נמצא דכשמגיע הזמן אז היא כבר מסורה לו לחופה, ורבנן כשאמרו דאין ארוסה אוכלת משום שמא תשקה. אמרו שלא תאכל מדין קנין כספו, אלא מדין טהור בביתך, וסוברת משנה ראשונה דבהגיע הזמן דהויא כמסירה לחופה מקריא בביתך, אלא דפריך שם בדף נ"ז כיון דגם בהגיע הזמן יש לחוש שמא תשקה א"כ מאי הועיל בתקנתן למשנה ראשונה, ומשני דוכתא מיחד לה ואין לחוש שמא תשקה, אבל מה שאוכלת הוא משום טהור בביתך, דאילו לא היתה אוכלת רק מדין קנין כספו, לא היתה אוכלת אף בהגיע הזמן, דלא פלוג רבנן בארוסה באיזה מקום היא יושבת, ותקנו דאשה לא תאכל מטעם קנין כספו ורק מדין ביתך (ועיין ירושלמי כתובות פ"ה סוף הלכה ד').

והנה בדין דהפרת נדרים ג"כ תלוי בדין ביתך, כדכתיב ואם בית אישה נדרה, וכן כתבו בתוס' שם כתובות דף מ"ח, דהא דאמר שמואל מסירה לחופה מהני לירושתה, לא בעי לאפוקי הפרת נדרי', דגם לענין הפרת נדרים מהני המסירה לחופה.

לפי זה מיושב מה שאמר רבה דמשנה ראשונה ור"א אמרו דבר אחד, דכמו דמשנה ראשונה סברה דע"י הגעת הזמן הוי כמסירה לחופה ומקריא ביתו ואוכלת מטעם טהור בביתך, ה"נ סבר ר"א דמיפר נדרי', דמקרי' בית אישה נדרה, ואביי דחי, דילמא משנה ראשונה סברה דהגיע הזמן לא מקריא ביתך, אלא לענין לאכול בתרומה בזמן הזה דרבנן, אבל לתרומה דאורייתא ולהפרת נדרים גם משנה ראשונה מודה דעדנה לאו ביתו מקרי, וע"כ לא אמר ר"א אלא משום דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת, וכן האי סוגיא דאמרה דממשנה דאמרה לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין מוכח דהגיע הזמן עדנה אינה אוכלת בתרומה, היינו ג"כ משום דסברה דלמשנה ראשונה בהגיע הזמן אוכלת מטעם כל טהור בביתך, דחשיב כמסירה לחופה, ומשנה זו אמרה דכל זמן שלא נכנסה היא ברשות האב, הרי מוכח דאין אוכלת עד שתכנס לחופה, דהרי משנה זו סברה דבהגיע הזמן לאו ביתו מקריא, ורבנן הרי תקנו שלא תאכל מטעם קנין כספו אלא מטעם ביתך, והנך סוגיות יסברו כהאי לישנא דהטעם משום סמפון על משנה אחרונה אמר רב שמואל בר יהודה ולא עולא, דהרי איתא שם בדף נ"ח אמר עולא ואיתימא רב שמואל בר יהודה משום סמפון, והנך סוגיות יסברו כהאי ואיתימא דר' שמואל בר יהודה אמר זה.

ג) ולפי דברינו יתיישבו קושיות תוס' לקמן בדף ס"ז ד"ה קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו, והקשה ר"ת הא למשנה ראשונה דאעפ"י היכא דאכלה בחיי הבעל אכלה נמי בחיי היבם, דהרי איתא שם, ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם. משמע כולן בפני הבעל כיון דאכלה בפני הבעל אוכלת בפני היבם, ועוד דתניא בתוספתא, זו משנה ראשונה אבל רבותינו אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל משמע דלמשנה ראשונה אוכלת, ובירושלמי דפרק אעפ"י, הגיע זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, וע"כ בלא ביאה, דאי אחר ביאה פשיטא, וע"כ מדייק ר"ת דהאי דרשא דקנין כספו אמר רחמנא ולא קנין דאחיו אסמכתא בעלמא היא ומדאורייתא אף יבמה אוכלת בתרומה, אכן הקשה ר"ת א"כ אמאי טעמא דמשנה אחרונה דאין היבמה אוכלת בתרומה עד שתיבעל, הא כיון שכבר היתה נשואה א"כ ליכא למיחש לסמפון, עוד הקשה בתוס' כתובות דף נ"ח, א"כ הא דקאמר ביבמות בפרק אלמנה, גבי הא דתנן היבם פוסל ואינו מאכיל, אי בת כהן לישראל פסיל לה מושבה אל בית אבי' פרט לשומרת יבם, הו"ל למימר דהא קנייה כדאמר התם גבי אירוסין.

ולישב כל הקושיות האלו נראה לי, דהנה למ"ד יש זיקה הא ביארנו דשומרת יבם ג"כ מין נשואין הוא, וכמו שיש כמה גווני בעניני נשואין, אירוסין, וכניסה לחופה, ונשואין, ה"נ יש עוד מין אישות שומרת יבם והתורה אמרה בית אחיו, א"כ אמרה התורה שהוא עדנה בית אחיו, דעדנה לא נסתלק מהאי בית, ושייכא להאי בית, לפי זה למ"ד יש זיקה דאמרה התורה יבמה יבא עלי' בע"כ, הוא משום דלהא שיוכל לבוא בעל כרחה מסרה התורה אותה להאחין, והוי כמו מסירה לחופה, דכמו שמסר האב מקריא ביתו של בעל מפני שמסורה לו לבוא עלי', ה"נ כשמסרה התורה לו לבוא עלי' בע"כ הויא ביתו וכדחזינן דקראה התורה בית אחיו, שהיא עתה של בית אחיו הזה, אכן אם נימא אין זיקה לא נעשית כלל של הבית, והא דקריא רחמנא בית אחיו, הפירוש שהיתה בחייו ביתו, ומה דאמרה התורה יבמה יבא עלי' בע"כ, הוא דינים שאמרה התורה שאף אם בא בע"כ קנאה, אבל לא מטעם שהיא שלו לזה.

והנה משנה ראשונה סברה דהיכא דלא אכלה בחיי הבעל היינו שלא הגיע הזמן אז לא מקריא בית אחיו, והא דארוסה זקוקה ליבום ילפינן מקרא דהחוצה לרבות ארוסה, וכדאיתא לקמן בדף י"ג וכדאיתא ביומא, ועיין בתוס' ד"ה לרבות, ובודאי בארוסה לא עדיף זיקת היבם מהבעל, דלאלומי מבעל לא אמרה התורה, ואם לא מקריא בית אחיו, בודאי דמה שהדין שאם בא בע"כ קנאה הוא רק דינים. לא שתהא מקריא ביתו, וא"כ יבמה כזו דלא הויא בית אחיו, ורק מדין כספו היתה אוכלת, אם נעשית יבמה אינה אוכלת מן התורה, שהרי קנין כספו אמר רחמנא ולא קנין דאחיו, אכן כל זה אם לא היתה אוכלת בחיי הבעל, אבל אם הגיע הזמן בחיי הבעל, דאז למשנה ראשונה היתה כבר אוכלת מטעם ביתו, וגם בנפלה לפני היבם אוכלת אחרי דגם עתה היא בית אחיו, ומה שבידו לבוא עלי' בעל כרחה הוא, דהיא שלו לזה, ומקריא ביתו, והא דהביא קרא דקנין כספו אמר רחמנא אף דלמשנה ראשונה אף ארוסה אינה אוכלת, לאשמעינן דהיכא דאינה אוכלת בחיי הבעל מדרבנן, היינו דשריותא דידה מן התורה הי' רק מטעם קנין כספו בפני היבם, אף מדאורייתא אינה אוכלת.

כל זה למשנה ראשונה, אכן משנה אחרונה אמרה, אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ויש להסתפק מאיזה טעם, אם משום דמשנה אחרונה סברה דהגיע הזמן לא הויא כמסירה לחופה, או דמשנה אחרונה פליגא גם על מסירה לחופה, דסברה דהאי דמיעט רחמנא בית אבי' פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל, דמזה הילפותא למשנה ראשונה דאם מסר לחופה היא כבר בבית הבעל, משנה אחרונה סברה דקרא מיעט רק דאם מסרה לחופה כבר אינה בבית אבי', אבל גם לרשות הבעל לא נכנסה ולא מקריא כלל ביתו משום שנמסרה לחופה.

ונראה לי, דבזה פליגי רב ורב אסי בכתובות דף מ"ח, דאמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה, ורב אסי אמר אף לתרומה, והנה רש"י, פירש דטעמא דרב אסי משום שמא תשקה, ובמסר לחופה לא שייך שמא תשקה, והקשה בתוס' הא רב אסי ע"כ למשנה אחרונה ולמשנה אחרונה הא בודאי הטעם משום סמפון.

אכן לדברינו הא האי סוגיא סברה דטעם דאוכלת למשנה ראשונה בהגיע הזמן, משום דעתה אוכלת מטעם ביתך, מעתה פליגי רב ורב אסי בטעמא דמשנה אחרונה, רב אסי סבר דמשנה אחרונה סברה דהגיע הזמן לא הוי כמסירה לחופה אבל במסר לחופה ילפינן מקרא דבית אבי', דכיון שנמסרה לחופה ורשות ביד בעלה לבא בע"כ, מקריא בית בעלה, וממילא עתה אוכלת מטעם כל טהור בביתך, אכן רב סבר דמשנה אחרונה סברה דקרא ממעט מבית אבי' פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל, דאם מסר לחופה איננה בבית אבי', אבל גם בית בעלה לא מקריא, וא"כ אכילתה יהי' רק מטעם קנין כספו, ורבנן הא גזרו שלא תאכל מטעם קנין, ולא חילקו באיזה מקום היא יושבת.

ומעתה יתפרשו דברי הגמ' שם דקאמר, ואימא היכא דהדרא לבי נשא תהידר למילתא קמייתא, ועיין רש"י ותוס', ולדברינו פריך, כיון דרב אסי איתותב מברייתא דאיתא בהדיא דמסירה לחופה אין מועיל לענין שתקרא ביתו, ודוקא אם נכנסה לחופה מקריא בית הבעל, א"כ אימא היכא דהדרא לבי נשא תיהדר למילתא קמייתא, דלרב אסי דס"ל דע"י מסירה לחופה נכנסה כבר לבית הבעל, בודאי שלא תשוב עוד להיות בית אבי', דנשואין מוציא מרשות אב, אבל אחרי דרב אסי איתותבי, והלכה כרב דקרא מפיק רק שאיננה אז בית אבי', אבל לא נכנסה עוד לרשות הבעל אימא שתוכל לשוב למילתא קמייתא, וע"ז אמר רבא, דפסקה תנא דבי ר' ישמעאל דכיון שיצתה מרשות אבי' (אף שלא נכנסה עוד לרשות הבעל) שוב אינה חוזרת.

ולפי זה מיושב מאי דאיתא בתוספתא דלמשנה אחרונה, אין היבמה אוכלת עד שתבעל אף שהיתה אוכלת בחיי הבעל, שהרי התוספתא סברה דמסירה לחופה אין עושה שתקרא ביתו, א"כ אף שהיא שלו לבוא בעל כרחה, קנין זה לא עדיף ממסירה לחופה, ומסירה לחופה אין מועיל שתקרא ביתו, א"כ יבמה אינה אוכלת מן התורה, שהרי ביתו לא מקריא, ותאכל רק מטעם קנין כספו אמר רחמנא ולא קנין אחיו, אכן אף למשנה ראשונה הא משום דיבמה יבוא בע"כ מקריא ביתו, הוא דוקא אם יש זיקה, והאי דינא הוא משום שהקנה התורה אותה לו, אבל אם אין זיקה, הוי רק דין שאם בא בע"כ קנאה, אבל לא שהיא שלו.

נמצא דהגמ' ביבמות לקמן שהביאה לימוד דקנין כספו אמר רחמנא ולא קנין דאחיו, ללמד דאף מאן דס"ל יש זיקה אם היתה רק ארוסה שאכלה בחיי בעלה מן התורה רק מדין קנין כספו, היבמה אף שקנוי' לו אין אוכלת מן התורה, שהרי קנין שלו הוא קנין אחיו, וקנין כספו אמר רחמנא ולא קנין אחיו, ולימוד דושבה אל בית אבי' פרט לשומרת יבם דאיצטריך בבת כהן לישראל, ולא אמר מטעם דקני לה, דהא למ"ד אין זיקה אין להיבם כלל קנינים בהיבמה, והא דקריא רחמנא בית אחיו, הוא שהיתה מקודם בית אחיו משו"ה איצטריך לימוד מקרא דושבה אל בית אבי'.

ד) לפי זה מיושב מה שהרמב"ם הביא טעמא דשמא תשקה, אף שהוא פסק כמשנה אחרונה, וכן הגמ' בקדושין אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא, דהאי סוגיא סברה כסוגיא דנדרים וסוגיא דכתובות מ"ח, דטעמא דמשנה ראשונה דבהגיע הזמן אוכלת, משום דמסירה לחופה דין בית הבעל יש לה, ואוכלת מטעם כל טהור בביתך, אבל משנה אחרונה סברה דמסירה לחופה לא הויא בית הבעל, וא"כ תצטרך לאכול מדין קנין כספו, ומשום גזירה דשמא תשקה גזרו רבנן שאשה לא תאכל מדין קנין כספו, אלא מטעם ביתך, ומסירה לחופה לא הוי ביתו.

ומיושב בזה קושית הראשונים, שהקשו על גמ' לקמן, דבעי רבה, מאמר נשואין עושה או אירוסין עושה, ופריך למאי אי ליורשה ולטמא לה ולהפר נדרי', השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה כו', עבד בה מאמר מיבעאי, הרי דפשיטא לרבה ואביי דע"י מאמר אין יכול להפר נדרי' מק"ו מארוסה, ואח"כ קאמר, ת"ש שומרת יבם בין יבם אחד בין שני יבמין ר"א אומר יפר ור' יהושע אומר לאחד ולא לשנים, ופירש בגמ' דטעמא דר' יהושע משום דס"ל יש זיקה, וטעמא דר' אליעזר דעבד בה מאמר, הרי דע"י מאמר מצי להפר נדרי'.

אכן לדברינו הדברים מיושבים, דהנה רבה בעי, מאמר אי אירוסין עושה אי נשואין עושה, ופריך למאי אי ליורשה ולטמא ולהפר נדרי', ואם הי' רבה סובר שיש זיקה ומאי דאמרה התורה יבמה יבא עלי' בע"כ הוא משום דלזה לבוא בע"כ מסרה התורה אותה לו והוי שלו לזה, וסבירא לי' דע"י מסירה לחופה מקריא בית אישה, א"כ גם בלא מאמר מצי מיפר נדרי', והרי רבה לא פירש דהאיבעיא שלו הוא בשני יבמין, א"כ אף ביבם אחד מספקא לי', משו"ה פריך לו אביי, אם מה שהיא מסורה לבוא בע"כ אינה מדין שהיא שלו, וא"כ ספיקא דרבה דילמא משום קנין המאמר מצי להפר:

ע"ז הקשה אביי ק"ו מארוסה, דבודאי קנין דמאמר לא עדיף מארוסה, ואלא לענין מסירה לחופה אם יכול לבוא בע"כ, הא ודאי יכול לבוא בע"כ, ושני, דמספקא לי' אי פרחה זיקת יבמין וחל זיקת אירוסין א"כ יוכל לסבור יש זיקה, ואם יש זיקה וע"י מאמר לא פרחה זיקת יבמין, מה שיוכל לבוא בע"כ הוא משום שהיא שלו, א"כ ביבם אחד שע"י שיכול לבוא בע"כ היא מסורה לו לחופה, מקריא בית אישה ויכול להפר נדרי', וכן בשני יבמין. אם אחד עבד מאמר ובירר שהיא זקוקתו, ג"כ מצי מיפר, והשתא אי אפשר כלל לומר, השתא ארוסה בעלמא אין מיפר, דהא ארוסה לא מקריא ביתו, שהרי חסרה מסירה לחופה, והכא ביבמה הרי היא מסורה לו לחופה, שאם יש זיקה זה שהוא יכול לבוא בע"כ הוא משום שהוא שלו לזה ומקריא אישה, והוא גמ' מפורשת בסוטה דף מ"ד, דר' יאשי' סבר דשומרת יבם שותה ולא ארוסה, וקאמר בגמ' דר' יאשי' אלימא לי' שומרת יבם משום דלא מחסרא מסירה לחופה, ואף דלר' יאשי' בעי קרא דאיש איש לרבות, היינו משום דקרא דתחת אישך מיותר, ומפקינן ארוסה, והא דפריך אביי ק"ו מארוסה, הוא אם נימא אין זיקה.

ובזה מיושב דברי רש"י שכתב ביבמות דף י"ז, דתנא דאמר אין זיקה הוא ר"ע דאמר דאפילו בחד אחא אין מיפר, והקשה בתוס' דף כ"ט, דילמא טעמא דר"ע דמשו"ה אין מיפר משום דאין חייבין סקילה כנערה המאורסה.

אכן לדברינו ניחא, דהא ר"ע סבר בכתובות כמשנה ראשונה, דנותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה, הרי דסובר ר"ע דמשום דהגיע הזמן הויא כמסירה לחופה ומקריא ביתו, וא"כ אילו הי' סובר ר"ע שיש זיקה בודאי הי' סובר דמצי מיפר נדרי' ואף דאין חייבין סקילה אבל התורה אמרה בית אישה, וע"י המסירה לחופה היא ביתו, כיון דהתורה קראה בית אחיו, ולמאן דאמר יש זיקה היא גם עתה בית אחיו, בודאי הי' סובר דמיפר נדרי', ע"כ דר"ע סובר אין זיקה, וא"כ ביתו לא הויא ורק מקנין דאירוסין בעי למילף שיפר נדרי' בשותפות ע"ז אמר ר"ע דכיון דהטעם משום קנין, לא דמי קנין יבמות ע"י מאמר, לאירוסין, דהא אין חייבין סקילה כנערה המאורסה, ולא דמי קנין מאמר לקנין דאירוסין.

ה) נמצא לפי דברינו דלמאן דאמר יש זיקה, מה שאמרה התורה בית אחיו, התורה אמרה שהיא עתה עדנה בית אחיו, ואם הוא מייבם הוא בונה עתה בית אחיו שמקבל נשואי אחיו לביתו, אכן אם חולץ הא הוא עוקר זיקת אחיו, ועתה כשנעקרה הזיקה איננה עתה בית אחיו, אכן למ"ד אין זיקה, מה שאמרה התורה בית אחיו, היינו שהיתה מכבר בית אחיו, והבנין הוא שנושא עתה זו שהיתה בית אחיו.

מעתה מיושב קושית הראשונים על מאן דס"ל הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או חד מן האחין על צרתה דאינו עובר רק בעשה, ותקשה א"כ אמאי אמר בפרק ר"ג דבעל ובעל אין לאחר ביאה כלום, הא יש להסתפק היך סבר ר"ע אם תופס קידושין בחייבי עשה אכן לדברינו הדברים מבוארים, דהנה באלמנה לכה"ג אם קידשה עובר בלאו, דהתורה אמרה לא יקח, אבל באחות אשה אם יקדשה לא יעבור בלאו דלא תקח, דהרי לא היו כלל קידושין, נמצא דגם מ"ד בעשה, מודה דלמאן דאמר אין זיקה, ובית אחיו הכונה זו שהיתה בית אחיו, א"כ כשהתורה אמרה אשר לא יבנה, היינו שאם לא נשא זו שהיתה בית אחיו לא ישא אותה, אם עבר ונשא אותה עובר בלא יבנה, וא"כ כשבא על אחת ועל השני' עובר בלאו דלא יבנה, אכן אם נסבור יש זיקה, הפירוש יבנה בית אחיו שהיא עתה בית אחיו, והוא בונה נשואי אחיו, אבל אם בא על אחת ונעקר זיקה מן השני' והיא עתה איננה כלל בית אחיו, הרי עתה אי אפשר לו כלל לבנות בית אחיו, שכבר נשואי אחיו וזיקת הבית נסתלק ממנה, א"כ כמו דאין עובר באחות אשה אם יקדשה משום דלא לקחה, שהרי לא חלו הקידושין, ה"נ בבא על הצרה אין עובר בלא יבנה, שהרי עתה אי אפשר לו לבנות, שאיננה עתה בית אחיו, נמצא דהמשנה בפרק ר"ג הא אוקי בגמ' כמ"ד אין זיקה, והפירוש יבנה בית אחיו, שישא זו שהיתה מקודם בית אחיו, ואם נשא אותה עובר בלאו, ולר"ע אין תופס קידושין, אבל הך מ"ד סובר יש זיקה ועתה אי אפשר לו לבנות, משו"ה אין עובר בלאו דלא יבנה, שהרי אין בונה בית אחיו. שכבר אינה בית אחיו, אבל בעשה דיבמה יבא עלי' ולא על חבירתה עבר, משו"ה סבר דהוי עשה, ומשו"ה כתב הרמב"ם עשה זו דיבמה יבא עלי', ולא כתב עשה דאין בונה שני בתים, שהרי אם בא על הצרה אין בונה עתה כלל שהרי נסתלק הזיקה.

ולפי זה מיושב מה שכתב הרמב"ם דהחלוצה וכל הצרות מדרבנן, שהרי קי"ל בכל התורה היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, א"כ סבר שיש זיקה ואי אפשר כלל עתה לבנות בית אחיו, שהרי עתה איננה בית אחיו, ולא קשה מהא דאמר לדברי ר"ע אין קידושין תופסין בחלוצה, דהא הוא סבר אין זיקה, וכן הסוגיא בפרק ר"ג והמשנה הא סבר אין זיקה, ולמ"ד אין זיקה, דבית אחיו הכונה שהיתה בית אחיו, בודאי חלוצה והצרות בלאו דלא יבנה, אכן הרמב"ם הא פסק יש זיקה ואין כאן לאו.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמ'. איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה כו' מחלוקת ר"י ור"ל.
א
לכאורה המחלוקת שבין ר' יוחנן וריש לקיש תלויה במה שחקרנו למעלה בשיעורים316 האם המתיר דאיסור אשת אחיו ליבום הוא עצם הנפילה ליבום בשעת מיתת האח או שהמתיר הוא קיום המצוה של היבום או החליצה. ר' יוחנן ס"ל דהמתיר הוי עצם הנפילה ליבום ומשו"ה ס"ל שכל האחים והצרות הותרו באיסור אשת אחיו משעת הנפילה, ובשעת החליצה כולן נאסרו בלאו "אשר לא יבנה". ומאידך ר"ל ס"ל דהמתיר דהאיסור אשת אחיו הוי קיום המצוה של ייבום או חליצה, ומפני כן ס"ל שרק החולץ עצמו שקיים את המצוה דחליצה הותר באיסור אשת אחיו ונאסר באיסור "אשר לא יבנה", ואילו שאר האחין והצרות שלא קיימו את המצוה דחליצה כדקיימי קיימי ואסורין באיסור כרת דאשת אחיו.
ונראה שזוהי שיטת הרמב"ם, דיעויין ברמב"ם (פ"א מהל' יבום וחליצה הלי"ב) שכתב וז"ל הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין ואם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה ה"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה עליה ולא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין. וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות. שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות עכ"ל. הרמב"ם פסק כר"י שהחולץ ויתר האחין הותרו כולן באיסור אשת אחיו, וביאר הרמב"ם כי האיסור של אשת אחיו נסתלק משעת מיתת אחיו בלא ולד מעל כל נשיו, משום דס"ל להרמב"ם שהמיתה מתירה ולא קיום המצוה דיבום וחליצה.
אך צ"ע בלישנא דגמרא אליבא דר"י "איהו שליחותא דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרה קעבדה" דמשמע שההיתר חל עם החליצה ושחל לכל האחין והצרות בשעת החליצה ע"י שליחות החולץ317,
ונראה שבאמת כן פירשו בעלי התוס' (בד"ה איהו) שכתבו וז"ל אייתר לא יבנה לנתקה מכרת ללאו עכ"ל, ומשמע שסוברים שעצם חלות שם האיסור הוי אשת אחיו אלא שע"פ גזיה"כ ד"אשר לא יבנה" חל פטור בשעת החליצה המנתק את העונש מכרת ללאו. ולפי"ז קיום מצות החליצה קובעת את הפטור בשעת החליצה. ובזה פליגי ר"ל עם ר"י דר"ל ס"ל שהפטור חל רק בעד החולץ עצמו שקיים את המצוה ולא לשאר האחין והצרות שלא קיימו את המצוה. ואילו ר"י סובר שכל האחין והצרות קיימו את מצות החליצה ע"י חליצת החולץ והחולצת, ובהתאם לכך חל הפטור לכל האחין והצרות ולא רק לחולץ ולחלוצה.
ויוצא שתוס' והרמב"ם חלוקים ביסוד ההיתר של האיסור דאשת אח אחרי חליצה, לפי הרמב"ם ההיתר דאשת אח חל בשעת הנפילה. ואילו לפי התוס' קיום המצוה מתרת וההיתר חל בשעת החליצה. ויש עוד מחלוקת ביניהם בנוגע ליסוד איסור החלוצה, לפי התוס' חלות שם האיסור הוא איסור אשת אחיו עם ניתוק העונש מכרת למלקות, ולרמב"ם הרי הוא שם איסור חדש של חלוצה.
ב
והנה הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, במצוות ל"ת ששכח הרמב"ם למנותן מצוה י"ד, מונה את מצות "אשר לא יבנה" כלאו בפני עצמו האוסר את החולץ לישא את חלוצתו מדאורייתא. ברם אם ננקוט כתוס' שהאיסור של "אשר לא יבנה" חל מדין ניתוק ופטור עונש בלבד, אך עצם שם האיסור הוי איסור אשת אחיו אין מקום להשגת הרמב"ן מכיון דאין "אשר לא יבנה" חלות שם איסור חדש שחל בפני עצמו אלא חלות שם איסור של אשת אחיו המנותק לעונש מלקות בלי כרת ואין למנותו כלאו בפני עצמו משום דנכלל בלאו של אשת אחיו. ומכאן מוכח דאליבא דהרמב"ן האיסור של אשת אחיו פקע לגמרי, "ואשר לא יבנה" מהוה חלות שם איסור בפני עצמו. ומסתבר דאליבא דהרמב"ן הנפילה ליבום עם מיתת האח מתירה את האיסור של אשת אחיו, ובשעת החליצה חל איסור חדש של "אשר לא יבנה" האוסר את החולץ בחלוצתו318.
אך כבר ביארנו שהרמב"ם (פ"א מהל' יבום הלי"ב) אינו סובר כמו בעלי התוס' משום דס"ל שהאיסור של אשת אחיו פקע בשעת נפילה ליבום, ובכן צ"ע למה לא מנה הרמב"ם את האיסור של "אשר לא יבנה" כאיסור לאו בפני עצמו. ובאמת הרמב"ם השמיט האיסור של החולץ בחלוצתו מן התורה, והוא סובר שחל רק איסור מדברי סופרים ושחלוצה אסורה מדרבנן בלבד ואין החולץ אסור בחלוצתו מדאורייתא. ולכן שפיר השיג הרמב"ן על הרמב"ם דשיטתו לכאורה עומדת כנגד סוגיות מפורשות, וכן יעויין במגיד משנה שהניח את שיטת הרמב"ם בתמיהה, ושיטתו באמת זקוקה לביאור.
ויתכן שהרמב"ם סובר דיש נ"מ בין ר"ע לבין החכמים. כי הסוגיות כאן (דף י:) ולקמן (דף נג.) הנוקטות דאליבא דר"י הלאו של "אשר לא יבנה" חל מה"ת הן אליבא דר"ע הסובר שאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולכן ס"ל שאין קידושי החולץ תופסין בחלוצתו מה"ת מדהויא חייבי לאוין שנאסרה באיסור "אשר לא יבנה". וכל זה ניחא אליבא דר"ע הסובר שחלות שם ערוה חל בחייבי לאוין ושאינן בנות קידושין ושוולדותיהן ממזר. ולכן אליביה יתכן שהתורה ניתקה את האיסור של ערות אשת אחיו בחלוצה מעונש כרת לעונש מלקות, כי אף חלוצה דמחייבי לאוין היא מהוה ערוה שנאסרה בחלות שם ערות אשת אחיו אלא שעונשה מנותק מכרת למלקות. משא"כ אליבא דהחכמים דס"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין א"א לומר שהתורה ניתקה את העונש של אשת אחיו מכרת למלקות בחלוצה ושאסורה בשם ערות אשת אחיו דהרי ס"ל שאין שם ערוה חל בחייבי לאוין. ולכן הם סוברים שהתורה הפקיעה לגמרי את שם האיסור של אשת אחיו בשעת הנפילה ליבום. ובהתאם לכך חלוצתו מותרת מדאורייתא אלא שגזרו עליה איסור מדברי סופרים בדומה לאיסור השניות, ובכך פסקי הרמב"ם מבוארים.
ג
הרמב"ם כתב שחלוצה וצרותיה אסורות "מד"ס כשניות". ועלינו להבין מה בא הרמב"ם להוסיף במלת "כשניות" ולא הספיק במש"כ שאסורות מד"ס. ונראה שהרמב"ם התכוון לומר שמד"ס נאסרו החלוצה וצרותיה באיסור שניות לעריות. ויעויין לקמן בשיעורים (דף כ: ד"ה איסור מצוה כו') שביארנו שמהדין שחל בשניה שאם נפלה ליבום ובא עליה היבם או שחלץ לה שנפטרה צרתה מוכח שהחכמים לא גזרו על שניות חלות שם איסור ערוה מדרבנן אלא שאסרן בחלות איסור ביאה בעלמא. ולכן לא חסרה בהן חלות זיקה ודיניהן ביבום וחליצה דומה לדין חייבי לאוין ומשו"ה יבומן וחליצתן חלין ופוטרין את צרותיהן לגמרי כדין חייבי לאוין. והבאנו שם עוד ראייה לכך מהרמב"ם שסידר את דיני השניות בהל' אישות ולא בהל' איסורי ביאה בין דיני העריות דאורייתא דס"ל שאינן חלות איסורי עריות מדרבנן אלא חלות איסור בפני עצמן. ויוצא שאע"פ שהטעם שגזרו חז"ל איסור שניות היתה גזירה אטו עריות דאורייתא אבל מ"מ חלות שם איסוריהן אינו חלות שם איסור ערוה מדרבנן אלא חלות שם איסור ביאה בעלמא. ויתכן שזהו מה שהתכוון הרמב"ם לבאר באומרו שאיסור חלוצה על החולץ הוא כמו איסור שניה, שאע"פ שהטעם שאסרוה עליו הוא מגזירה אטו ערות אשת אחיו מדאורייתא מ"מ לא גזרו על החלוצה שתאסר על החולץ בשם איסור ערות אשת אחיו מדרבנן אלא בחלות שם איסור ביאה בפני עצמו, וזה כמו גדר התקנה שחז"ל קבעו בשניות. ומפני כן הוסיף הרמב"ם בסוף ההלכה וז"ל לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות עכ"ל, ר"ל שכמו שבשניות תופסין בהן קידושין מפני שאינן עריות מדרבנן והרבנן לא הפקיעו מהן חלות קידושין מדין ערוה דרבנן, כי אינן אלא חלות איסורי ביאה בעלמא בדומה לחייבי לאוין, ה"ה בחלוצה שאינה ערות אשת אחיו מדרבנן אלא חלות איסור ביאה בעלמא, ומשו"ה בת קידושין היא אף מדרבנן כמו שניות.
ד
אמרנו (באות א') דאליבא דר"ל המתיר של איסור אשת אחיו הוא קיום מצות החליצה שרק החולץ והחלוצה מקיימין ולא שאר האחין והצרות. ובכן ההיתר דאיסור אשת אחיו חל משעת החליצה והלאה רק לחולץ ולחלוצתו. אך עלינו לעיין בזה משום שאם היבמה אסורה באיסור ערות אשת אחיו עד שעת החליצה היאך חלה בשעת הנפילה חלות זיקה המהוה חלות אישות319 כל זמן דהויא ערות אשת אחיו ואינה בת אישות.
ויתכן שאף אליבא דר"ל ההיתר דאשת אחיו חל למפרע משעת הנפילה, אלא שהנפילה תלויה בקיום המצוה, כלומר דכיון דהחולץ והחלוצה קיימו את המצוה, מיתת הבעל חלה למפרע להתירה משעת הנפילה. ואילו יתר האחין והצרות אסורים באיסור אשת אחיו מפני שלא קיימו את המצוה ומשום כך מופקעים הם מהנפילה320.
אמנם יל"ע שהרי בשעת הנפילה חל למפרע האיסור של "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" על כל הצרות, ואם א' מהצרות שאינה החלוצה תיבעל בינתיים לאיש זר גם היא תעבור על האיסור של יבמה לשוק ותלקה ואע"פ שאינה החלוצה לבסוף. ואם נאמר אליבא דר"ל שיש נפילה וזיקה רק לחולץ ולחלוצה עצמן ולא לאלו שלא מקיימים את מצות החליצה למה נאסרו כל הצרות באיסור יבמה לשוק. ברם יעויין בירושלמי (לפרק קמא דיבמות) המביאה מחלוקת בשאלה זו, וז"ל ר' יודן בעי, כמאן דאמר הכל מודין בצרה שהוא חייב, קידש אחד מן השוק את אחד מהן כו' חלץ לחבירתה ובא עליה למפריעה חלו עליה קידושין עכ"ל. ופירש בקרבן העדה וז"ל חלץ לחבירתה או בא עליה אע"ג דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק מיהו השתא איגלאי מילתא למפרע דחלו בה הקידושין שהרי הצרה אמרינן כדקיימי קיימי להאחין והרי היא כאלו לא היתה אגידא ביבם עכ"ל. מבואר בירושלמי דאליבא דר' יודן ואליבא דר"ל למפרע תופסין קידושין בצרת חלוצתו משום שלא חלה בה חלות זיקה המונעת תפיסת קידושין ביבמה לשוק. ויוצא שסובר ר' יודן דלמפרע אין בצרה זיקה כלל לא להיתר ולא לאיסור משום דנתגלה למפרע שלא נפלה ליבום כלל. והירושלמי מסיק וז"ל אמר ר' שמי לא כן אמר ר' ינאי נמנו שלשים וכמה זקינים מנין שאין קידושין תופסין ביבמה ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר שלא יהא לה הויה אצל אחר עכ"ל, וכתב ע"ז בפני משה וז"ל דס"ל כרב (שם) דאין קידושין תופסין ביבמה כלל וא"כ לא משכחת לה הך בעיא דר' יודן עכ"ל, ומשמע דאליבא דר' שמי ריש לקיש מודה שאין קידושין תופסין בצרת חלוצתו לשוק אע"פ שלא חל לחולץ היתר אשת אח, ושיטתו צ"ע. ונראה. לבאר שיש לחלק בין שני חלקי זיקת יבמין - זיקה האוסרת לשוק וזיקה המתרת ליבם, דס"ל לרב שמיד חלה בצרת חלוצתו על כל פנים זיקת איסור שאוסרתה לשוק בלי זיקה המתרת אותה לחולץ, ומשו"ה לא תפסי בה קידושין, שאי - תפיסת קדושין תלויה בזיקה האוסרת לשוק בלבד. אמנם אסורה באיסור אשת אח על החולץ מאחר שלא חל עליה זיקה המתרת.
ויעויין ברש"י למס' סוטה (דף ו. ד"ה מי) שכ' שאם היבם בא על יבמתו שהיא סוטה ספק ודינה שחולצת ולא מתייבמת שעובר היבם על איסור אשת אחיו. ומסתבר שסובר רש"י שבסוטה ספק ליכא זיקה המתרת את האיסור דאשת אח, ועכ"ז נופלת בזיקה האוסרתה לשוק והמחייבתה בחליצה. ובדומה לכך יתכן שסובר ריש לקיש בשאר האחין והצרות אחרי חליצה, דהיינו שאע"פ שחסרה להן זיקה המתרת, מ"מ חלה בהן זיקה האוסרתן לשוק321.
ה
כתוב בירושלמי (פרק א: הל"א) וז"ל ר' יודן בעא כמ"ד הוא אינו חייב על החלוצה אבל האחים חייבין על החלוצה, חליצה פטור ביאה פטור, כמה דתימר חלץ לה נאסרה לאחין, ודכוותה בא עליה נאסרה לאחין. תני ר' חייא מת הראשון ייבם השני, מת השני ייבם השלישי. אמר ר' יוסי מה את סבר היא חליצה היא ביאה. כיון שחלץ לה נעקרה הימינה זיקת המת למפריעה. למפריעה חל עליה איסורו של מת אצל האחין. אבל אם בא עליה אשתו היא עכ"ל. וכתב בקרבן העדה וז"ל כמה דתימר, א"כ כי היכי דאמרי' לאחר חליצה האחין חייבין עליה דזיקתה קיימא נאמר כמו"כ אם בא עליה אחד מן האחין ומת תהא אסורה על האחין וקשיא הא דתני ר"ח מת הראשון בלא בנים ויבם השני את אשתו ומת גם הוא בלא בנים לייבם השלישי ש"מ שאין ביאת היבם אוסרתה על האחין וקשיא מ"ש ביאה מחליצה. אר"י מה את סבור ל"ש חליצה ל"ש ביאה ואינו כן אלא הפרש גדול יש ביניהם דחליצה אחר שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפרע ואינה זקוקה עוד להאחין היבמין אבל למפרע חל עליה איסור אשת האח אצל האחין. אבל אם בא עליה היבם אשתו גמורה היא ולפקע מינה זיקת המת וחל עליה זיקת היבם והיינו דתני ר"ח אם מת השני מותרת השלישי עכ"ל.
הירושלמי הקשה שאם סוברים כשיטת ר"ל (דף י:) ששאר האחים שלא חלצו חייבים כרת על החלוצה, מדוע הוי הדין שכשמייבם היבם ומת שיבמתו נופלת ממנו ליבום פעם שנית עם אחיו, ולמה אינה אסורה עליהם מפני איסור אשת אח שחל בה מהאח הראשון שמת, דמ"ש מחלוצה ומאשת אחיו שלא היה בעולמו שאסורות לעולם ולא הותרו בנפילה שניה. ותירוץ ר' יוסי שיש חילוק בין חליצה ויבום. ודבריו מחוסרים ביאור.
ונראה לפרש את דברי ר' יוסי דר"ל שדוקא בחליצה אמרינן שהנפילה שהתירה את היבמה פקעה למפרע כי האיסור דאשת אח הותר רק לשם מצות יבום, ואם חלצה לבסוף אמרינן שהנפילה למפרע לא התירה את האיסור של אשת אח לאחי המת. ונמצא דלמפרע היתה נפילה רק כדי לאוסרה לשוק אבל לא כדי להתירה לאחים. אמנם דין "ניתוק" חל בעד החולץ בלבד המנתק עבורו את העונש של איסור אשת אח מכרת למלקות. ומ"מ גופו של האיסור "לא יבנה" שחל על החולץ נמי הוי חלות שם איסור אשת אח והוא יסוד חלות שם האיסור של "אשר לא יבנה" שחל עליו322. מאידך בנוגע לשאר האחים האיסור של אשת אח עומד בתוקפו ומחייב אותם עונש כרת. וכל זה בחליצה, ואילו ביבום הוברר למפרע שהיבמה נפלה בנפילה המתרת איסור אשת אח. וכמו שהיתר היבמה חל ליבם ה"ה שחל לכל האחים שנפלה לפניהם ליבום. ולפיכך כשמת היבם שייבמה היבמה נופלת בנפילה שניה לאחיו ליבום כי האיסור של אשת אח מהמת הראשון הותר למפרע לכולם. משא"כ באשת אחיו שלא היה בעולמו שהאח הנולד לא היה כלול בנפילה המתרת בראשונה ולכן הנפילה השניה אינה יכולה להתירה לו.
אמנם אע"פ שביאור זה מסתבר אך ק"ק להולמו בלשון הירושלמי שכ' "אבל אם בא עליה אשתו היא" ואף במש"כ בקרבן העדה "אבל אם בא עליה היבם אשתו גמורה היא ופקע ממנה זיקת המת וחל עליה זיקת היבם".
ונראה שיתכן ביאור אחר, דהיינו שהנפילה המתירתה ליבום חלה נמי רק ליבם ולא לשאר האחים כבחליצה, אלא שבנוסף לההיתר שחל בשביל היבם בשעת הנפילה יש אף חלות דין של "מפקיע", כלומר שבשעת היבום כשחל האישות של היבם פקע נמי חלות השם של אשת אחיו המת. ויעויין למעלה בתוס' (דף ח: ד"ה מלמד) שכתבו וז"ל ותימה דמשמע דלביאה שניה לא צריך קרא להתיר ואמאי והא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין כו' וי"ל דביאה שניה לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה ומ"מ ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין דרשות הוא וליכא עשה אלא בביאה ראשונה עכ"ל. ונראה בכוונתם "דסברא הוא" דהיינו שחלות האישות של היבם מפקיעה את כל חלות השם אשת אחיו של המת שהיה ביבמה לפני היבום. כי אע"פ דלכתחילה יש רק היתר ליבם, אך עם היבום חל נמי מפקיע, ומשום שמשנעשית אשתו של היבם אינה יותר אשת אחיו המת, דהשם הזה פקע ממנה מכאן ולהבא. ולכן הותרה אף לאחים שלא יבמוה, משום שהשם של אשת אח המת פקע ממנה בין בנוגע ליבם ובין בנוגע לשאר האחים. וזהו הביאור בסברת הירושלמי "אשתו היא" כלומר שפקע כל השם של אשת האח המת מדהויא אשת היבם, ומשום כך אף שאר האחים מותרים בה.
וצריכים להוסיף כי חלות המפקיע הוא רק ביבמה עצמה ובמה שנוגע ליבם ולשאר אחיו. אך בצרות היבמה ליכא חלות מפקיע כי עיקר המפקיע הוא חלות האישות של היבם שחלה ביבמתו ולא בצרותיה.
ברם עדיין יל"ע קצת, דלכאורה הסברא של מפקיע היא סברת ר"ש (לקמן דף יח:) דלית ליה דין אשת אחיו שלא היה בעולמו (ועיי"ש בסוגיא ואכמ"ל) משום דס"ל דמשנתייבמה פקע ממנה כל השם של אשת האח המת, ובהתאם לכך ס"ל דאפילו אח שנולד אחר היבום ושלא נפלה לפניו כלל ג"כ מותר בה, ומשום שהשם של אשת אחיו פקע ממנה עם חלות האישות של היבם. אך הרבנן חולקים על ר"ש ואוסרים אשת אחיו שלא היה בעולמו, ולכאורה ס"ל שהשם של אשת אחיו המת לא פקע ממנה בשעת היבום, ואליבם ק"ק היאך מבארים את הירושלמי.
ונראה שאין כאן קושיא די"ל אליבא דהרבנן שאף הדין של המפקיע תלוי בנפילה, דהיינו שרק באחים שהיו בעולמו בשעת הנפילה אמרינן שכשחלה אישות היבם חל נמי מפקיע של השם אשת אחיו המת. משא"כ בנוגע לאח שלא היה בעולמו ושנולד לאחר הנפילה, דמכיון דלא היה בעולם בשעת הנפילה לא חל לו דין מפקיע, ואפילו אחרי היבום נקראת היבמה בשם אשת אח הראשון שמת ואסורה היא על הנולד.
גמ'. אלא איהו שליחותא דאחים קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדה.
א
איתא בגמרא דאליבא דר"י "איהי שליחותא דצרה קעבדה" ומפני כן כולן בלאו ולא בכרת. וצ"ע דאם כן מדוע לא נאסרו הצרות לכהנים באיסור חלוצה לכהן. ועוד יל"ע, שהרי אין שליחות מועלת בחליצה וכדאיתא בגמרא כתובות (דף עד.).
ותחלה נבאר ענין שליחות בחליצה דעלמא. והנה חכם אחד רצה לחדש שיש חילוק בין החולץ לבין החלוצה לענין שליחות שרק החולץ אינו יכול למנות שליח ואילו החלוצה יכולה למנות שליח לחלוץ במקומה. וסברתו שהפסול דשליחות בחליצה הוא משום דהויא מצוה שבגופו של החולץ שצריך להיות נעול בנעל על רגלו הימנית, ובמצוה שבגופו אין שליחות, וכמו שביאר בקצה"ח (חו"מ ריש סימן קפ"ב)323. וכל זה נכון בנוגע לחולץ, ואילו החלוצה עושה מעשה חליצה בעלמא הדומה לשאר המעשים שבתורה, כמו מעשי קנין קידושין וגירושין הנתפסים בשליחות, וה"ה מעשה החליצה שהחלוצה עושה, שאינו מעשה מצוה שבגופה ונתפס בשליחות.
אך נראה שבאמת אין שליחות חלה בחליצה לא בעד החולץ ולא בעד החלוצה והוא מטעם אחר. דהנה בגמרא כתובות (שם) איתא דאין תנאי מועיל בחליצה וז"ל מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם לא הוי תנאה עכ"ל. וכתבו בתוס' (שם ד"ה תנאי כו') וז"ל וא"ת מה סברא יש כאן כו' וי"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיים ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה, ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים כו' עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל את דבריהם שרק מי שנחשב לבעלים יכול להטיל במעשיו תנאי ולמנות שליח. ויש חלות דין בעלים בקניני קידושין וגיטין דעלמא ולכן יכולים האיש והאשה להטיל במעשיהם תנאים ולמנות שלוחים. מאידך בחליצה אין בעלים כיון דהחולץ והחלוצה עושים מעשה החליצה בלבד, ואילו פטור החלוצה לשוק חל ממילא משמים ולא מחמת בעלות החולץ והחלוצה. והביא הגר"ח זצ"ל324 ראייה לזה מהדיון לקמן (דף ק"ד ודף ק"ה) בחליצת קטנה וחרש וחרשת דלא אמרינן שיפסלו משום דלאו בני דעת נינהו, ומוכרח שחליצה חלה בלי חלות דין דעת בעלים אלא בכוונה בעלמא שאפילו קטנה חרש וחרשת יכולים לכוון אותה. כי אין חליצה כמו קניני קידושין וגירושין שחלים מדין בעלים אלא שחלה מפני שהחולץ והחלוצה מתכוונים למעשה החליצה והפטור חל ממילא משמים. ולפי"ז אין לחלק בין שליחות דהחולץ לבין שליחות דהחלוצה דמכיון דשניהם אינם בעלים על פטור החליצה שניהם אינם יכולים להתנות בה תנאי או למנות בה שליח. וא"כ צ"ע מהי כוונת ר' יוחנן באמרו "איהו שליחותא דאחים קעביד איהי שליחותה דצרה קעבדה".
ונראה בכוונת ר' יוחנן בשליחות דחליצה דאינה חלות שליחות דכהת"כ המצרפת את מעשה השליח למשלח שהרי אין שליחות דכהת"כ כמו שביארנו חלה בחליצה מכיון דאין בה חלות דין בעלים. אלא כוונתו דקיום מצות החליצה מצטרפת לכולם, אף שמעשה החליצה משתייך רק לחולץ ולחלוצה לבדם ולא לשאר האחין והצרות. ולפיכך רק החלוצה עצמה נאסרה לכהן כי איסור החלוצה תלוי במעשה החליצה שהחלוצה לבדה עשתה ולא בקיום מצות החליצה שכולן קיימו.
אמנם אליבא דהגר"ח זצ"ל פשיטא שיבום נמי ליתא בתנאי ובשליחות שהרי ליכא בעלים ביבום מכיון דקנין יבום אינו זקוק לדעת היבם והיבמה וכדאיתא במשנה לקמן (דף נג:) שהבא על יבמתו קונה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. ויוצא איפוא שהיבם והיבמה עושים מעשה היבום וחלות היבום חלה ממילא משמים בלי דעתם, ומשו"ה אינם בעלים ואינם יכולים למנות שליח325.
אך לכאורה יפלא על יסודו של הגר"ח זצ"ל ששליחות חלה רק בעד בעל חלות, משליחות האשה לקבל את גיטה, שהרי האשה מתגרשת אפילו בע"כ (קידושין דף ה:) ואינה בעלים על הגירושין, ובכן צ"ע היאך יכולה היא למנות שליח לקבלה. אך נראה שאין כאן קושיא כלל שהרי בגמרא בקידושין (דף מא.) מובאה גזיה"כ מיוחדת שהאשה ממנה שליח לקבלת גיטה וכדאיתא התם וז"ל דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח עכ"ל, ואדרבא יל"ע לכאורה למה צריכא הגמרא לגזיה"כ מיוחדת ללמדנו שהיא עושה שליח לקבלה ולא למדה שהיא עושה שליח לקבלה מאותו הלימוד המלמדנו שהאיש המגרש עושה שליח. ונראה דהביאור הוא דבגירושין האשה שאני מהאיש. כי האיש הוי בעל הגירושין, דהגירושין תלויים בדעתו בלבד שרק הוא מצוה את הסופר לכתב את הגט והוא מגרשה בגטו מדעתו. מאידך האשה אינה בעלים על הגירושין ומתגרשת בע"כ. ולפיכך הפסוק ד"ושלח" המלמד שהאיש עושה שליח מועיל רק בשבילו דהוי בעל הגירושין ולא מועיל בשבילה שאינה בעלים, והדין שהאשה עושה שליח נלמד מגזיה"כ מיוחדת "ושלחה" המחדשת שהיא עושה שליח לקבל את גיטה ואע"פ שאינה בעלים על הגירושין326.
ברם עדיין צ"ע, שמאחר שיש גזיה"כ שהאשה עושה שליח לקבל את גיטה ואע"פ שאינה בעלת הגירושין, למה לא נלמד מזה לחליצה וליבום שאף מי שאינו בעלים ממנה שליח.
ונראה דשאני האשה בגט מהחולץ והחלוצה או מהיבם והיבמה. כי אין האשה פועלת בגט כגברא אלא כחפצא, כלומר שהגט צריך להנתן לתוך חפצא של ידה, אך אין לאשה פעולה כלל כגברא, ודין ידה שבגירושין הוי מעשה קוף בעלמא ולא מעשה גברא. ודוקא במקרה כזה חידשה התורה ששליחות חלה, דגזיה"כ שכמו שעצם ידה שבגופה הוי חפצא לקבלת הגט ה"ה שיד השליח נעשה לחפצא של ידה לקבלת הגט. וכמו דמצינו שגם חצרה נחשבת ע"פ דין לחפצא של ידה לקבלת גיטה ואע"פ שאין החצר חלק מגופה - ה"ה שלוחה327. משא"כ ביבום וחליצה שהיבם היבמה החולץ והחלוצה פועלים בתורת גברא, כי מעשה היבום ומעשה החליצה מעשי גברא הם ולא מעשי קוף בעלמא - בין מעשה של האיש ובין מעשה של האשה. ולפיכך לא חלה בהם שליחות, כי שליחות חלה בעד גברא דהוי בעל החלות ולא בעד גברא שעושה מעשה גברא בלי להיותו הבעלים של החלות.
ויש להביא ראייה שקבלת הגט מהוה מעשה קוף בעלמא ולא מעשה גברא מפסק הרמב"ם (פ"ו מהל' גירושין הל"ט) שכתב וז"ל וקטנה אינה עושה שליח לקבלה כו' מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה עכ"ל. והנה פסק הרמב"ם קשה משני טעמים: א) מה שהקשה בהשגת הראב"ד: וז"ל אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת עכ"ל, כלומר צ"ע למה שונה אליבא דהרמב"ם שליחות לקבלת הגט משליחות בכהת"כ הזקוקה למשלח בן דעת למנות את השליח; וב) אם עדים אינם יכולים להעיד על מעשה קטנה ולקיימו היאך מגרשים אשה קטנה כשהבעל נותן לה גט לתוך ידה, והרי אין עדים מעידים על מעשה קטנה.
ונראה שהתירוץ לקושיא הראשונה הוא דס"ל להרמב"ם שצריכים בן דעת למנות שליח רק כשחלה השליחות ע"פ מינוי בעלים, דאז רק בן דעת יכול למנות שליח. משא"כ שליחות האשה בקבלת גיטה שהשליחות אינה שליחות של בעלים אלא חלות שליחות מיוחדת לעשות מעשה קוף בעלמא כדי ליצור חפצא של יד נוספת לאשה ביד השליח, ומינוי השליחות המיוחדת הזו אינה זקוקה לבן דעת ואפילו קטנה היתה יכולה למנות השליח אם לא היה חסרון בהעדאת העדים שאינם מעידים על מעשה קטנה.
ובנוגע לקושיא השניה נראה ג"כ דשאני אשה בקבלת גיטה בידה כי כשהיא מקבלת הגט בידה אינה עושה מעשה גברא אלא מעשה קוף בעלמא עם החפצא של ידה שהוא המקום לנתינת הגט. ונראה שהעדים המקיימים את הגירושין אינם מקיימים את קבלת הגט של האשה, כי עיקר דין עדי קיום המקיימים ומכשירים דבר שבערוה הוא כדי לקיים מעשה גברא, אך לא לקיים מעשה קוף בעלמא. ובהתאם לכך העדים בגירושין מעידים ומקיימים רק את מעשה האיש המגרש שעושה מעשה גברא ולא את מעשה האשה המתגרשת, כי אינה עושה מעשה גברא ואינה אלא החפצא והמקום דקבלת הגט. ולפיכך אפשר לגרש קטנה בפני עדי קיום כי העדים המקיימים את הגירושין אינם מעידים על הקטנה שלא באו אלא להעיד ולקיים את מעשה נתינת הגט שהאיש עושה כגברא ולא את קבלת האשה. משא"כ במינוי שליח לקבלה, כי האשה פועלת כגברא במעשה המינוי כי הרי היא ממנה השליח כגברא, ולפיכך זקוק מעשה המינוי שלה להעדאת עדים לקיום הדבר. ולכן פסק הרמב"ם שאין מעידים על קטנה לקיים את מעשה המינוי שלה328.
תוס' ד"ה החולץ. וז"ל מודים במחזיר חלוצתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה דרק בנין בית אסרה תורה עכ"ל. תוס' הביאו את הגמ' בקידושין (עח.) הדנה באיזה חייבי לאוין בעי קידש ובעל, והואיל דאתא לידן נימא בה מילתא. דיעויין במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד (פט"ו מאיסורי ביאה הל"ב) בכל איסורי לאוין שבתורה כגון ממזר ומצרי, שלרמב"ם אינו לוקה אלא אם כן קידש ואח"כ בעל ולראב"ד לוקה על בעילה בלי קידושין. ויעויין שם במגיד משנה ובכסף משנה ובמה שהביאו מתשובת הרמב"ם לחכמי לוניל ומתשובות ר"א בנו של הרמב"ם. והמורם מדבריהם דס"ל לרמב"ם דמכיון דחייבי לאוין נאסרו בלשון ביאה בקהל אין מעשה הבעילה עצמה אסורה אלא אם הויא בעילת אישות דרק אז הויא ביאה בקהל האסורה. ובכן יש לעיין ברמב"ם דכתב (שם) וז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין. קידש ולא בעל אינו לוקה. בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרת עכ"ל, והנה הרמב"ם התחיל בלשון נשואין וסיים בלשון קידושין, וצ"ע האם ס"ל שבעילה אחרי קידושין לבדו הויא ביאה בקהל דלוקין עליה או"ד שרק כשבעלה אחרי נשואין הויא ביאה בקהל אך לא אחרי קידושין לבדו, וצ"ע.
316 עיין בשיעורים (דף ב א) ד"ה הקדמה, (דף ב א) תוס' ד"ה עד סוף העולם אות ג' סעיף ב, (דף ג א) ד"ה ה"א מיחלץ.
317 עיין בספר ברכת שמואל סי' ו' אות א' בשם הגר"ח זצ"ל.
318 עיין בשיעורים לקמן (יא א) ד"ה איתמר הבא על יבמתו בנוגע לשיטת רש"י בענין זה.
319 עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) ד"ה חמש עשרה נשים כו'.
320 אמנם לפי"ז לכאורה יוצא שאם כל האחים לא יקיימו מצות חליצה ויבום וכגון שימותו כולם לא תהיה נפילת יבום למפרע ולא תחול זיקה, והוא חידוש. ואולי י"ל שהנפילה בשעת מיתה חלה לכולם ואם ימותו אמרינן שלכולם אכן היתה זיקה, אלא שכשעשו יבום או חליצה אזי הוברר למפרע שרק לאלו שעשו את המצוה היתה נפילה וזיקה ולא לשאר האחים והצרות. וע"ע בשיעורים לקמן (דף יז ב) ד"ה שומרת יבם שמתה וכו', ואכמ"ל.
321 עיין לעיל (ב א) בהקדמה למסכתין שביאר רבינו זצ"ל את שיטת רש"י דס"ל שההיתר דאשת אחיו תלוי בזיקה ולא בקיום המצוה, והביא כמה ראיות לכך.
322 לפי"ז יש לעיין באופן שהתרו אותו משום האיסור של אשת אחיו ולא משום "לא יבנה" האם ילקה, ולפי השיעורים מסתבר שילקה.
323 ועיין בתוס' רי"ד (קידושין דף מב) ובפירוש הרא"ש לנדרים (דף עב).
324 עיין בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ד מהל' חליצה הלט"ז).
325 אמנם לפי הטעם דיבום הוי מצוה שבגופו נהי דליתא בשליחות מ"מ איתא בתנאי וכמו דין קידושי ביאה דהויא מצוה שבגופו דליתא בשליחות ומ"מ איתא בתנאי (כתובות דף עד א).
326 עיי"ש בתוס' הרא"ש (קידושין דף מא).
327 עיין בלשון הרמב"ם ריש פ"ה מהלכות גירושין (ה"א) וז"ל זה שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשת ידו כידה הכל אחד הוא עכ"ל, ומבואר להדיא כדברי רבינו זצ"ל.
328 אמנם לפי"ז צ"ע מדברי הגר"ח זצ"ל שם בפ"ד מהלכות חליצה שכתב שרק דבר שתלוי בדעת בעלים בעי עדים לקיום הדבר ולא כוונה בעלמא, ולכן חליצה ל"צ עדים לקיומי, והרי חליצה בוודאי הוי מעשה גברא ולא מעשה קוף שהרי חליצה צריכה כוונה להתיר אלא דמ"מ אינו בעלים, וא"כ צ"ע מ"ש מינוי שליחות לקבלה דבעי עדים וצ"ע.

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו. קידושין תופסין בה ואפילו לר' יהודה הקידושין תופסין בחייבי לאוין וכשמת נמצא' צרתה צרת ערוה ופטורה: ללוי דאמר דאי נמי קתני. דהא מתני' רבי יהודה ובדיק לה לוי אמו אנוסת אביו: וחזר וקדשה. וקידושין תופסין לו בה דאינה עליו אלא בלאו דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה: ומת בלא בנים. ולו אשה אחרת: דמיגו דהיא אסורה לאחים. דקיימא עלייהו בכרת לר''ל דאמר לקמן בשמעתין האחין של חולץ חייבין על החלוצה כרת צרתה נמי אסורה: לפי שאינה בצרת צרה. דליכא למיתני בה הלכה צרתה ונשאת לאחד מן האחין דהא לכולהו אסירא דכל עריות דמתני' על האחד מהם ערוה ועל שאר אחין מותרות ומצי למיתני בה הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני אבל הכא כולהו אחין אסירי בתרוייהו: ולימא ליה. רבי יוחנן לר''ל חייבי לאוין נינהו האחין על חלוצה זו שחזרה ונפלה לפניהם ולא קיימא עלייהו בכרת דהא איהו פליג עליה דר''ש בן לקיש לקמן ואמר בין שאר האחים בין החולץ אין חייבין על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת: וחייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו. כלומר זקוקה היא להתייבם ואין איסור לאו פוטרת מן החליצה דהא מאחות אשה ילפינן שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת והלכך לא מצי למיתנייה במתני': על הצרה. אם היתה לה צרה ונפטרה בחליצתה של זו דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואין חולץ שני בתים ואותה צרה חמורה לעמוד על כולן באיסור אשת אח בכרת שנפטרה מהן כדמפרש טעמא: כדקיימי קיימי. באיסור אשת אח: ור' יוחנן. אמר לך מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי אח חליץ ואי בעי האי אח חליץ שהרשות ביד כולן ולענין צרתה נמי מעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא משום דחליץ חד לחדא קאי על צרה בכרת וכן אחיו על כולהו בכרת: האי שליחותא דידהו עבד. דמעיקרא היה הרשות ביד כולן וכן היא שליחותא דצרה עבדה וכי היכי דהוא עלה בלא יבנה כן על צרתה בלא יבנה וכן האחים על שתיהם: אמאי צריכה חליצה. נהי נמי דקידושין תפסי בה דאיהו לא קאי עלה בכרת מיהו כשמת תיפטר ותצא מן האחים משום ערוה הואיל ובכרת היא עלייהו: עמד אחד מן האחין וקדשה. שלא קדשה החולץ אלא אחד מן האחין: אין לה עליו כלום. דאין קידושין תופסין לו בה ואינה צריכה הימנו גט דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות: סיפא אתאן לרבי עקיבא. ורישא רבנן ומיהו חייבי לאוין הוא דברי הכל:
מתני' סבר דאפי' בחייבי לאוין דשאר קידושין תופסין מדקתני שש עריות ולא קתני ח' עריות גרושתו וחלוצתו דאם היו יכולות לינשא לאחיו היו פוטרות צרותיהן כחייבי כריתות כיון דאין קידושין תופסין אלא ודאי קידושין תופסין בהו ולהכי לא שייך למיתנינהו דאפי' היו יכולות לינשא לאחיו לא היו פוטרות צרותיהן ועוד יש לדקדק מדנקט אנוסת אביו שהיא אמו ולא נקט אנוסת אביו סתם וא''ת כיון דמתני' סבר כרבי יהודה דאסר באנוסת אביו א''כ ע''כ סבר נמי דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין דהא בהא תליא כדמוכח בסוף החולץ (לקמן דף מט. ושם) דמפרש טעמא דר''ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין משום דסבר לה כרבי יהודה דמוקי לא יגלה באנוסת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר וא''כ למתני' נמי הוי ממזר וכל היכא דהוי ממזר אין קידושין תופסין כדמוכח בכמה דוכתי וי''ל דאע''ג דמתני' מוקמה לקרא באנוסת אביו מ''מ לא הוי ממזר כמו לרבי יהושע דמוקי לא יגלה בשומרת יבם של אביו אפ''ה סבר דלא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות ב''ד ודרשינן מלא יקח דהוי חייבי מיתות ב''ד עד לא יגלה דהוי חייבי כריתות הוי ממזר ולא חייבי כריתות וה''נ לתנא דמתני' מלא יקח עד לא יגלה שהוא חייבי לאוין הוי ממזר ולא חייבי לאוין בכלל: לפי שאינן בצרת צרה. הקשה הר''ר משה כהן לר''ש איתא בצרת צרה כגון שנולדו אחים להן אחר שחלץ ליבמתו וקדשה דלא קיימין עלה בלא יבנה כדאמרינן לקמן בסמוך ולוי מיירי בפלוגתא כיון דקתני אנוסת אביו גבי שש עריות בסיפא דהיינו כרבי יהודה וי''ל דבפלוגתא דלא סבר לה לא קמיירי כדפי' לעיל ולוי לא סבר כר''ש באשת אחיו שלא היה בעולמו: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה. וליכא למימר דנקט וחזר וקדשה לאשמועינן דהוא אינו חייב על החלוצה כרת אבל לאו איכא לפי שקדשה דאמרינן בקידושין (דף עח.) מודים במחזיר. גרושתו שאם קידש ולא בעל שאין לוקה דרך בנין בית אסרה תורה אלא נקט קדשה משום דאם מת פליגי רבי יוחנן ור''ל אם זקוקה ליבם לאחיו אי לאו ולא נקט וחזר ובא עליה דבהא לא פליגי רבי יוחנן ור''ל דלכולי עלמא אינו חייב על החלוצה כרת וה''ה דהוה מצי למנקט וחזר ובא עליה אחד מן האחין: איהו הוא דקאי בלא יבנה. אי לא הוה כתיב לא יבנה הוה אמינא דאפילו הוא על החלוצה בכרת והשתא אייתר לא יבנה לנתקה מכרת ללאו אבל אחין וצרה כדקיימי קיימי ולא קאי לא יבנה עלייהו ותימה דבהחולץ (לקמן דף מד. ושם) משמע דלא אייתר קרא דלא יבנה אלא איצטריך דלא לחלוץ לחדא ולייבם לחדא דהתם פריך אמתני' דמי שהיה נשוי ב' נשים כו' ולייבם לתרוייהו אמר קרא בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים וליחלוץ לתרוייהו אמר קרא בית חלוץ בית אחד הוא חולץ כו' וליחלוץ לחדא ולייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה וכו' ולייבם לחדא ולחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ הא אם חפץ מייבם וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ומיהו אית ספרים דלא גרסינן להו ואף לספרים דגרסינן איכא למימר דכי משני בתר הכי הא חפץ מייבם וכל שאין עולה לייבום כו' תו לא איצטריך לא יבנה דלא ליחלוץ לחדא ולייבם לחדא דכיון דאין עולה לחליצה דאין חולץ שתי בתים אינו עולה נמי לייבום והשתא אייתר לא יבנה לנתק מכרת ללאו ובפ' ד' אחין (לקמן דף לב.) דקאמר אי דמייבם והדר חליץ ה''נ אלא דלמא חליץ ברישא והדר מייבם וקם ליה בלא יבנה התם היינו אליבא דרבי יוחנן דמוקי לא יבנה נמי אצרה אבל לר''ל קם ליה בכרת: וליתני לר''ע אין לו עליו כלום. תימה דבפרק המדיר (כתובות דף עה:) איכא כי האי גוונא דתנן היו בה מומים ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה ומסיק בגמרא דרישא ר' יהושע וסיפא ר''ג ולא פריך ולימא לדברי ר''ג נאמנת ועל הבעל להביא ראיה ולא הוה צריך למיתני תרי בבי:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד