דף י - ב
אבל אם היתה אמו אנוסת אביו, ונשאת לאחיו מאביו, ומת - ועתה נפלה לפניו אמו וצרתה - זו היא אמו, שפוטרת צרתה
ואף על פי ששנו חכמים במשנתנו "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן", יש לנו להוסיף שש עשרה, כגון זו, אמו אנוסת אביו.
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן:
ללוי, דאמר "דאי" [ערוה שהיא "בדיעבד", כגון אנוסת אביו] נמי קתני לה במשנתנו -
לתני נמי במשנתנו: החולץ ליבמתו, שלאחר החליצה אינה אסורה עליו באיסור כרת, אלא רק באיסור לאו ["לא יבנה" - כיון שלא בנה שוב לא יבנה], וחזר וקדשה [למרות איסור הלאו, דהיינו בדיעבד. ותופסים בה קידושין, לפי שאינה אסורה עליו אלא בלאו].
ומת האח שקידשה, בלא בנים, והרי היא נופלת ליבום עם צרתה לפני שאר האחים - היא וצרתה אינן מתייבמות.
דמגו, שהיות דאיהי, היא עצמה אסורה להתייבם לשאר האחים, לפי שהיא אסורה עליהם בכרת של ערות אשת אח [לדעת ריש לקיש, לקמן] - צרתה נמי אסירא להתייבם, כמותה, מדין צרת ערוה של אשת אח! אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: זה שלא שנינו אותה במשנתנו, הוא לפי שאינה ב"צרת צרה".
שהרי צרתה של היבמה שנחלצה, אסורה לכל האחים בשוה, ואינה יכולה הצרה הזאת להתייבם לאח אחר, ולאסור בכך גם את צרתה.
ושואלת הגמרא: הרי רבי יוחנן עצמו חולק על ריש לקיש, וסבור להלן שאין החלוצה אסורה על האחים באיסור כרת של אשת אח, אלא רק באיסור לאו ["כיון שלא בנה שוב לא יבנה"].
ואם כן, לימא ליה רבי יוחנן לריש לקיש תירוץ אחר, שהחלוצה לאחים - רק בגדר "חייבי לאוין" היא.
וחייבי לאוין - בני חליצה ויבום נינהו! [1]
והיינו, שזקוקה החלוצה [שחזר וקידשה, ומת], ליבום [גם אם בפועל היא אינה מתייבמת, וכפי שיתבאר להלן, אך אין היא נפטרת בלי חליצה], לפי שאין חייבי לאוין דומים לאחות אשה, שהרי אין בהן כרת.
ולכן, לא שנה אותה התנא במשנה.
ומשנינן: רבי יוחנן - לדבריו של ריש לקיש קאמר ליה, והכי קאמר לו: לדידי - חלוצה וצרתה, חייבי לאוין הם.
וחייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו. וזהו הטעם שאין המשנה שונה את החלוצה שחזר וקידשה.
אלא לדידך, לשיטתך שהחלוצה וצרתה בגדר "חייבי כריתות" נינהו, יש לי ליישב את הטעם שלא נישנו במשנה - לפי שאינן בצרת צרה.
ועתה מביאה הגמרא את מקור המחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש מהו דינה של החלוצה:
נאמר בפרשת יבום [דברים כה ט], כאשר ממאן היבם לייבם את יבמתו:
ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, ואמרה: ככה יעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו!
ונקרא שמו בישראל "בית חלוץ הנעל".
ולמדנו מפסוקים אלו שני לימודים:
א. "בית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים".
או: כיון שלא בנה - שוב לא יבנה ב. "בית אחד הוא חולץ, ואינו חולץ שני בתים".
ולכן, אם היה אח אחד נשוי שתי נשים, ומת, ונפלו שתי היבמות לפני האחים שלו - אחת מהן מתייבמת או נחלצת אל ידי אחד האחים, ואילו השניה, מותרת להנשא לשוק ללא חליצה.
לאח החולץ עצמו, אסורה היבמה הנחלצת רק בלאו הזה [כיון שלא בנה שוב לא יבנה], ואין בה איסור כרת של אשת אח.
אך נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מהו דין היבמה הנחלצת לשאר האחים - האם גם הם אינם חייבים כרת על היבמה הנחלצת, ואסורים בה רק בלאו הזה, או שהיא נשארת עליהם באיסור אשת אח.
וכמו כן נחלקו מהו דין צרת היבמה שנחלצה, האם היא נשארה באיסור אשת אח, או שדינה הוא כמו דין החלוצה, ואינה אסורה אלא בלאו.
ומחלוקת זו היא בין לענין דינו של החולץ בה, ובין לענין דינם של שאר האחים בה.
איתמר: החולץ ליבמתו, וחזר החולץ עצמו, וקדשה -
אמר ריש לקיש: הוא, החולץ עצמו, אין חייב על החלוצה כרת, ולכן תפסו בה קידושיו.
ואולם שאר האחין - חייבין על החלוצה כרת.
ואילו על הצרה של החלוצה, שנפטרה והותרה לשוק בחליצת היבמה האחרת - בין הוא ובין האחים, חייבין על הצרה כרת של אשת אח שנשאר עליה.
וטעם הדבר יתבאר לקמן.
ורבי יוחנן אמר: בין הוא ובין האחין - אינן חייבין, לא על החלוצה כרת, ולא על הצרה כרת.
ומבארת הגמרא את מחלוקתם: [2]
מאי טעמא דריש לקיש?
אמר קרא [דברים כה]: "אשר לא יבנה".
מלמד הכתוב: כיון שלא בנה, אלא חלץ - שוב לא יבנה!
ולכן, רק איהו, האח שחלץ, הוא דקאי ב" כיון שלא בנה - שוב לא יבנה". לפי שכך אמר הכתוב: כיון שחלץ לה, אין היא אסורה עליו עוד בעונש כרת של אשת אח, אלא רק בלאו של "לא יבנה".
אבל אחיו, שלא חלצו לה - כדקיימי, כמו שהיו אסורים בה קודם חליצתו באיסור כרת של אשת אח [אם לא ייבמו אותה ולא יחלצו לה], כך גם קיימי עתה, לאחר חליצתו, באיסור כרת.
וכמו כן, רק עלה עליה דידה הוא דקאי החולץ ב"לא יבנה".
הא על הצרה של החלוצה - כדקיימי, החולץ ואחיו, באיסור כרת של אשת אח, קיימי הלאה, גם לאחר חליצתו.
ואילו רבי יוחנן סובר: מי איכא מידי, האם יש דבר שכזה, דמעיקרא, עם נפילתן של שתי היבמות לפני כל האחים, הרי אי בעי האי אח חליץ, ואי בעי האי אח חליץ.
ואי בעי להאי יבמה חליץ, ואי בעי להאי יבמה חליץ.
והשתא, לאחר החליצה - קאי עלה, יהיו כל האחים אסורים בחלוצה ובצרתה בכרת, וכן החולץ עצמו יהיה אסור בצרתה של החלוצה, בכרת!?
אלא, בהכרח, יש לנו לומר, כי איהו, החולץ, שליחותא דאחים קעביד. שהרי הוא כשליח של כולם לחלוץ, ומעתה היא אסורה על כל האחים רק בלאו "כיון שלא בנה שוב לא יבנה".
וכמו כן הנחלצת, איהי - שליחותא דצרה קעבדה. והרי זה כאילו שתיהן נחלצו.
ולכן מעתה, לאחר החליצה, היא וצרתה אינן אסורות על כל האחים אלא בלאו.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש מברייתא ששנינו בה:
החולץ ליבמתו, וחזר החולץ וקדשה, ומת - הרי היא צריכה חליצה מן האחין!
בשלמא לדידי, דאמינא שאני אומר שהחלוצה וצרתה, בין לחולץ ובין לאחים, בגדר "חייבין לאוין" גרידא נינהו -
היינו דצריכה עתה החלוצה, כשחזר החולץ וקידשה, ומת, חליצה מן האחין.
כי תפסו לו קידושין בה, ויש כאן נפילה ליבום של יבמה שהיא בגדר "חייבי לאוין" על האחים.
אלא לדידך, שהחלוצה אסורה על האחים בכרת - אמאי צריכה חליצה מהם!?
והרי על אף שתפסו בה קידושי החולץ, אין היא צריכה חליצה מהאחים, שהרי, לדבריך, היא אסורה עליהם באיסור כרת!
ענה ריש לקיש לרבי יוחנן, בקושיה:
ולטעמיך, לשיטתך רבי יוחנן, שהחולץ עשה את שליחות האחים, וכולם אסורים בה מעתה רק בלאו.
אימא סיפא של אותה הברייתא:
עמד אחד מן האחין של החולץ וקדשה, ומת - אין לה עליו כלום! לפי שלא תפסו בה קידושי האח! ומוכיח ריש לקיש שהאח של החולץ אסור בה בעונש כרת, ולכן לא תפסו בה קידושיו. כי:
ואי נאמר כדבריך, רבי יוחנן, שאיסור החלוצות על האחים רק בגדר "חייבי לאוין" נינהו - אמאי אין לה, לאשת האח שקידש ומת, עליו כלום?
והרי לדבריך, שהחלוצה היא רק חייבי לאוין לכל האחים, תופסים בה קידושין לכל האחים.
וכיון שתפסו בה הקידושיו של האח, הרי היא נופלת ממנו ליבום או לחליצה, וכיצד היא יוצאת בלי כלום?!
אמר רב ששת: סיפא של הברייתא, שאין היא צריכה חליצה - אתאן, הם לפי דברי רבי עקיבא, דאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין!
אבל הרישא היא לדברי רבנן, הסוברים שיש תפיסת קידושין בחייבי לאוין.
אך בין לרבנן ובין לרבי עקיבא אין היא אלא בגדר חייבי לאוין, וכדעת רבי יוחנן.
ומקשינן: אם הסיפא רק לדברי רבי עקיבא היא, תיקשי שיאמר זאת התנא במפורש:
וליתני "לדברי רבי עקיבא - אין לה עליו כלום"!
הערות
[1] רש"י ד"ה "וחייבי לאוין" אומר שאין איסור לאו פוטר מן החליצה היות ומאחות אשה ילפינן, שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת. ומשמע, שעל אף שאמר רבא שערוה גופא אינה צריכה לימוד מן הכתוב, שהרי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, בכל זאת צריך ללמוד את הפטור לחליצה מן אחות אשה, ואין זו סברא בעלמא. וכנראה, שכונת רש"י היא לפטור מן החליצה, כי דברי רבא, שערוה אינה צריכה פסוק למעט אותה, אינם אלא לפוטרה מן הייבום, אך לא מן החליצה. ופטור חליצה נלמד מאחות אשה, מ"עליה".
[2] הרשב"א בקונטרס אחרון, מבאר את שיטת ריש לקיש, שאף בלי שנגיע לסברת "ניתוק" היא מותרת לאח החולץ לאחר חליצה. "דכיון שעלתה עמו לחלוץ או לייבם - אשת אח במקום מצוה היא!" ומשמע מדבריו, שהחליצה היא כמו ייבום, והחולץ נחשב כאילו קנאה, והותרה לו כמו שהותרה לזה שייבמה! [עיין הסבר בגדר ה"חליצה" בהקדמה]. ויתכן שהמחלוקת בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש היא במהות ההיתר של אשת אח הנופלת ליבום. לרבי יוחנן הותר איסור אשת אח בשעת הנפילה לאחים לגמרי, ולכן שוב הוא אינו חוזר לאחר שחלץ לאחת מהן או ייבם אותה, וכמו כן אין צרתה אסורה, שהרי התירה התורה את איסור אשת אח במקום שיש בו נפילה לייבום. ואילו ריש לקיש סובר, שאין היתר בנפילה ליבום, אלא התירה התורה את היבום לזה שייבם אותה, שאז מתברר שרק לו בלבד היא הותרה ולא לשאר האחים, וכמו כן רק היא הותרה, ולא שאר היבמות שנפלו עמה. ולפי זה צריך לומר, שאם חלץ לה ולא ייבמה, אין על החולץ איסור כרת היות והחליצה מהווה כעין יבום, שכאילו קנאה ופטרה בחליצה [עיין בהקדמה בביאור ענין החליצה]. אך מדברי התוס' מתבאר, שהטעם לכך שהחולץ אסור בה רק בלאו, הוא מחמת שניתק הכתוב את הכרת של החולץ, ללאו! ולקמן בדף מא א מתבאר בדעת הרשב"א שיבמה הנופלת ליבום נהיית מותרת ליבם לגמרי, ואם היא נעשית ערוה עליו לאחר הנפילה, הרי היא נפטרת מן החליצה, ולאחר שחוזרת ומותרת אין היא אסורה עוד משום אשת אח. ומסתמך הרשב"א על דברי רבי יוחנן כאן, מי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו והשתא קאי עלה באיסור אשת אח בכרת! אלא שלדברי הרשב"א קשה, מדוע הוצרך רבי יוחנן לומר שהחליצה נעשית בשליחות האחים ובשליחות שאר היבמות. ועיין בברכת שמואל כאן ובקובץ הערות כאן.
סימן ח
סוגיא דהחולץ ליבמתו וחזר וקדשה
גמ' דף יוד: איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ר"ל הוא אין חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת על הצרה בין הוא ובין האחין חייבין על הצרה כרת, ורבי יוחנן אמר בין הוא בין האחין אין חייבין כרת לא על החלוצה ולא על הצרה כו' אתיביה ר' יוחנן לר"ל החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה כו', ולטעמיך אימא סיפא עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום, ואי חייבי לאווין נינהו אמאי אין לה עליו כלום, אמר רב ששת סיפא אתאן לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאווין, הנה מוכח מהאי סוגיא דאף לר' יוחנן דסבירא לי' דאיסור כרת נפקע ואעפי"כ חיובי לאווין נינהו, ובין החולץ בין האחין קיימי על החלוצה ועל הצרות, בלאו דלא יבנה, וכן מוכח מפרק ר"ג דאיתא שם, אין אחר חליצה כלום, ואיתא, שם דהדברים אמורים אליבא דר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאווין.
אכן הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות יבום הלכה י"ב ז"ל, וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותי' על החולץ ועל שאר אחין, וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות, שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות עכ"ד הרמב"ם, וכבר תמה המ"מ שהוא נגד סוגיות אלו, והדבר פלא שגם הראב"ד לא השיג בזה.
והנראה לי, דהנה בגמ' בד' י"א איתא, הבא על יבמה וחזר ובא אחד מן האחין על צרתה, רב אחא ורבינא, חד אמר בכרת, וחד אמר בעשה, מ"ד בכרת כר"ל, ומ"ד בעשה כר' יוחנן, והנה כבר תמהו הראשונים דמאי מספקא לי' בקדושין אי ר' ישבב טעמי' דנפשי' קאמר, ולדיד' אפילו לר"ע חייבי עשה אין תופסין קידושין, או ר' ישבב לאפוקי מדר' סימאי אתי, אבל בחיובי עשה מודה דתופסין קדושין אפילו לר"ע, לפשוט ממתניתין דפרק ר"ג, דאיתא, בעל ובעל, אין אחר ביאה כלום, והרי בשתי יבמות אם בא על אחת השני' רק בעשה, ואם כו"ע אליבא דר"ע דבחייבי עשה תופסין קידושין אמאי אין אחר ביאה כלום, יתפוס בה קידושין, והנה ר"ת ור"ח גרסי וחד אמר בל"ת.
אכן הרמב"ם חזינן דהי' לו הגרסא בעשה, שהרי כתב שם בהלכה הנ"ל, ז"ל, הכונס את יבמתו נאסרו צרותי' עליו ועל כל האחין, ואם בא הוא או אחד מן האחין על צרתה עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עלי' ולא עלי' ועל צרתה, ולאו הבא מכלל עשה עשה, עכ"ד הרמב"ם, הרי דגרסתו היא כגרסא שלנו, ולדידי' הא קשה קושי' הנ"ל, דא"כ מאי מספקא לי' אי ר' ישבב לאפוקי מדר' סימאי קאתי, אבל בחייבי עשה מודה דגם לר"ע תופסין הקידושין, א"כ מתניתין דר"ג דאיתא בעל ובעל אין אחר ביאה כלום אף בשתי יבמות אמאן תרמי'.
עוד קשה קצת, אמאי לא כתב הרמב"ם דהאי עשה הוא מטעם בית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים, כמו שפירש רש"י ז"ל, והאי דרשא איתא בגמ' לענין דאין מיבם לשתים, ולמה כתב הרמב"ם דרשא דלא נזכרה בגמ'.
א) והנראה לי, דהנה הרשב"א בריש ארבעה אחין הביא דברי הר"ח שפירש הא דקאמר בגמ' שם, ה"מ דקאי באפה איסור דאורייתא, אבל הכא זיקה דרבנן היא ופירש ר"ח, דרב לטעמי' דס"ל אין זיקה, וקי"ל כשמואל דאמר יש זיקה מדקאמר ר' יוחנן כותי' נראה מדבריו דמחלוקתן של רב ור' יוחנן הכא, באין זיקה ויש זיקה שייך, דלמאן דאמר יש זיקה מדאורייתא קאמר, הואיל וקאי באפה זיקה דאורייתא בשעת נפילה הוי לה כאשת אח שיש לה בנים, ואינו מחוור דודאי זיקה דרבנן הויא, ותדע לך שהרי חולצת היא, ואי מדאורייתא היא אפילו לחליצה אינה עולה, ואמרינן נמי לקמן מהו דתימא במקום מצוה עביד רבנן, כלומר כיון דבזיקה דרבנן היא במקום מצוה עבוד רבנן איסור מצוה כערוה, אלמא זיקה דרבנן היא עכ"ד הרשב"א, לפי זה משמע דמדאורייתא אין כלל זיקה, ורק מדרבנן יש זיקה, אכן אי אפשר לומר כן, דהרי לקמן בדף כ"ט איתא, שומרת יבם, בין יבם אחד בין שני יבמין ר"א אומר יפר, ר' יהושע אומר לאחד ולא לשנים, ר' עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים, והוינן בה בשלמא ר"ע סבר אין זיקה אפילו לחד, לר' יהושע לחד יש זיקה לתרי אין זיקה וכו' ע"כ, הרי דסבר בגמ' דאם נימא ויש זיקה מצי מיפר, ואם נימא דמן התורה אין כלל זיקה א"כ איך יפר, ע"כ דלמאן דס"ל יש זיקה, מדאורייתא יש זיקה.
וצריך לומר דהא דאמר הרשב"א דזיקה דרבנן, מכל הנך ראיות שמביא הרשב"א, הוא, דאיסור אחות זקוקה הוא איסור דרבנן, דמן התורה אסור רק אשה אל אחותה לא תקח לצרור, דדוקא ע"י קיחה שאחת נתקדשה לו קידושין, אסור באחותה. אבל אם היא רק זקוקתו אין איסור לישא אחותה, אבל הזיקה בעצמה, למ"ד יש זיקה, דאורייתא היא שנעשית זקוקת היבם, וכמו שיש בתורה אירוסין ונשואין ומסירה לחופה, שכולם הם קנינים אלא ששונים זה מזה, כן יש עוד מין קנין שנעשית יבמתו, אלא שאעפי"כ אין האיסור מן התורה, דהתורה אסרה רק אחות של אשה מקודשת.
ואולי גם הר"ח סובר דלמ"ד יש זיקה ג"כ האיסור באחות זקוקה מדרבנן, אלא דלמ"ד יש זיקה ונעשית שלו יש בזה סרך דאורייתא ועשאוה כערוה, אבל למ"ד אין זיקה ולא נעשית כלל שלו לא עשאוה כערוה, ואולי זהו ג"כ כונת הרשב"א שכתב בסוף ז"ל, ואפשר לומר דר"ח ז"ל ג"כ לאו שתהא זיקה דאורייתא קאמר, אלא כמאן דאמר אין זיקה כלל לא אלימא מילתא כל כך שתהא הראשונה אוסרת השני' כו', אבל לר' יוחנן דאית לי' יש זיקה, אלימא זיקה לשוי' כערוה לעולם דכעין דאורייתא תקון עכ"ד הרשב"א, ואולי כונתו למה שביארנו.
וכן משמע בירושלמי פ"א ה"א, דאיתא, לא כך אמר ר' ינאי נמנו שלשים וכמה זקנים מנין שאין קידושין תופסין ביבמה תלמוד לומר לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר, שלא תהא בה הוי' לזר, אמר לי' ר' יוחנן ולא מתניתא היא, או לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת כו', אלא תמן יבמה אחת והכא שתי יבמות, שני' הוא איסור יבמה אחת, שני' היא איסור שתי יבמות עכ"ל הירושלמי, והיינו דבתחילה הי' סבר הירושלמי דכיון שיש זיקה והוא ג"כ מין נשואין, שנעשית זקוקת היבם והיא שלו ליבום, משו"ה אין תופסין קידושין ביבמה מפני שהיא כבר כנוסה להיבם ליבום, אכן זהו דוקא ביבמה אחת נוכל לומר שהיא זקוקתו, אבל בשתי יבמות לא יוכלו שתיהן להיות קנויות לו, דכמו דאמר בגמ' דבשני אחין אין זיקה משום הכי אין מצי מיפר לר' יהושע בשנים, ה"נ בשתי יבמות לא יוכל להפר לר' יהושע, וא"כ בשתי יבמות יתפוס קידושין, וע"ז משני שניא היא איסור יבמה אחת כו', הלא האיסור שתנשא לשוק הוא לאו מפני שהיא קנוי' לו ליבום, שהרי אף בשתי יבמות אסורה להנשא, הרי דהאיסור אינו מפני שהיא קנוי' ליבם, אלא מפני שהיא זקוקה לחליצה וליבום, וכיון דלא שני האיסור, א"כ הרי בקרא זה דלא תהי' אשת המת, דמזה ילפינן דלא יתפוס קידושין, בקרא זה כלול ג"כ שתי יבמות, דהרי האיסור שלא תנשא ג"כ בהאי קרא כתיב, והאיסור שלא תנשא הרי אין חילוק בין שתי יבמות ליבמה אחת, וא"כ גם האי דינא דילפינן מקרא זה דלא יתפוס קידושין, קאי בין ביבמה אחת בין בשתי יבמות, עכ"פ חזינן מהאי ירושלמי דמעיקרא הי' סבר דמשו"ה אין תופס קידושין מפני שהיא קנוי' לו ליבום א"כ יש זיקה מדאורייתא.
והנה הראשונים הקשו שם בסוגיא דף כ"ט דאיתא בעי רבה מאמר לב"ש נשואין עושה או אירוסין עושה, למאי, אילימא ליורשה וליטמא לה ולהפר נדרי', השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה כו', עבד בה מאמר מיבעאי, ואלא לענין מסירה לחופה מאי, נשואין עושה ולא בעיא מסירה לחופה, או דילמא אירוסין עושה ובעיא מסירה לחופה כו', ת"ש שומרת יבם בין יבם אחד בין שני יבמין, ר"א אומר יפר כו' אלא לר"א נהי נמי דיש זיקה, בשלמא לחד מיפר, אלא לתרי אמאי, ואמר ר' אמי הב"ע כגון דעבד בה מאמר וב"ש היא דאמר מאמר קונה קנין גמור, והקשה הרשב"א מעיקרא אמר דלענין הפרת נדרים בודאי דאין מועיל מאמר מק"ו מארוסה, והשתא קאמר דאי מאמר קונה יכול להפר, ותירץ הרשב"א דהאי ת"ש פלוג אדאביי ורבה, וכמובן הוא דחוק דא"כ לא הוי ת"ש אלא תיובתא אדאביי ורבה.
ב) ונראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות תרומה הלכה ג', ז"ל, ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתנשא לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאבי' ולאחי' כשהיא ארוסה בבית אבי', ולכאורה קשה, דהא אף לעולא דס"ל דהטעם שארוסה אין אוכלת בתרומה משום שמא תשקה, היינו למשנה הראשונה דס"ל הגיע זמן ולא נשאו אוכלת בתרומה, אבל למשנה אחרונה דס"ל אפילו הגיע הזמן אינה אוכלת עד שתכנס לחופה, ע"כ אין הטעם משום שמא תשקה, דהרי כשהגיע הזמן דוכתא מיחד לה, וע"כ הטעם משום סמפון כדאיתא בכתובות דף נ"ח וא"כ הרמב"ם שהוא פסק כמשנה אחרונה דאין אוכלת עד שתכנס לחופה, איך כתב הטעם משום שמא תשקה.
והנה בתוס' קדושין דף י"א הקשה קושי' זו על דברי הגמ', דקאמר אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא, והקשה בתוס' הא למשנה אחרונה הטעם משום סימפון, ותירצו דהא דקאמר עד שתכנס לחופה לאו דוקא, אלא עד שיגיע הזמן, עוד תירצו דאי לאו משום דעולא, משום סימפון לחודי' לא הוי גזרינן, אבל עכשיו דגזרו משום דעולא, גזרו נמי משום סמפון, והנך תירוצים אינם מספיקים לתרץ דברי הרמב"ם, שהרי לדידי' בודאי דעד שתכנס לחופה דוקא, שהרי לא הביא דין דהגעת הזמן, וא"כ הי' להרמב"ם להביא גם טעם דסמפון עם הטעם שמא תשקה.
והנראה לי דהנה לכאורה למשנה ראשונה דסבירא לה הגיע הזמן ולא נישאו אוכלת בתרומה, אין שהגעת הזמן עושה קנין חדש, אלא הטעם כיון דמן התורה ארוסה אוכלת בתרומה, ורק רבנן גזרו משום שמא תשקה, ובהגיע הזמן הא אין למיחש משום שמא תשקה, שהרי דוכתא מיחד לה, אבל השתנות בקנין האישות לא נעשה משום הגעת הזמן, א"כ לפי זה תקשה מאי קאמר בגמ' כתובות דף מ"ח, לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה, דתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, ולפי הנ"ל מאי לאפוקי איכא אטו משנה ראשונה לא סבירא שהיא ברשות האב, הא גם משנה ראשונה סבירא לה דהיא ברשות האב וגם מתניתין דלעולם היא ברשות האב מודה דארוסה כבר קנין הבעל ואוכלת בתרומה מן התורה מטעם קנין הבעל, ורק רבנן גזרו משום שמא תשקה, ובהגיע הזמן דמיחד דוכתא אין כאן גזירה שמא תשקה, א"כ במאי מוכח ממתניתין לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, דבהגיע הזמן אין אוכלת בתרומה, הא דין זה לא תליא בדיני הרשות.
עוד קשה, דהרי בגמ' נדרים דף ע"ג דאיתא במתניתין, בוגרת ששהתה י"ב חודש ואלמנה ששהתה ל' יום ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותי' יפר כו', אמר רבה, ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד, דתנן נותנין לבתולה י"ב חודש לפרנס עצמה, הגיע זמן י"ב חודש אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, ולכאורה מאי ענין זה לזה, הא בתרומה תליא באיזה מקום היא, וכיון שהיא במקום שלא תשקה משו"ה אוכלת, ואטו בשביל דמשנה ראשונה סברה דהגיע הזמן דוכתא מיחד לה, אטו בשביל זה סוברת כר"א דיפר לה בעלה, הא עדנה ארוסה היא, וארוסה אין מפר לה בעלה בלא האב.
והנה הר"ן פירש דזהו דקאמר לי' אביי, ודילמא לא היא, עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן, אבל נדרים דאורייתא לא, ופירש הר"ן ז"ל, משום דכיון דמדינא ארוסה אוכלת בתרומה ורבנן הוא דגזרו אי משום סמפון או משום שמא תשקה, כל שחייב במזונותי' ליכא למיחש להכי כו'. אעפי"כ יקשה מאי טעמא דרבה, ועוד תקשה לפירוש הר"ן, דא"כ למה לאביי למימר בתרומה דרבנן, הא בהגיע הזמן גם בתרומה דאורייתא אכלה, וצריך לומר לפירוש הר"ן דהאי בתרומה דרבנן, אין הפירוש דאכלה בתרומה דרבנן, אלא הפירוש בתרומה, שהאיסור שאין ארוסה אוכלת הוא מדרבנן, והאי מדרבנן, על האיסור קאי, וגם זה דוחק, דלמה לאביי לפרש משום שהאיסור דרבנן ובנדרים האיסור דאורייתא, אפילו בשניהם דאורייתא, היינו אף אם הטעם שמא תשקה הי' דאורייתא, ג"כ לא דמי לנדרים, דהרי הכא בתרומה תליא באיזה מקום היא, ואף אם הי' בשניהם דרבנן, דאילו הי' הדין דארוסה מה שאין ארוס מיפר הוא מדרבנן, ג"כ לא דמי להדדי.
ועיין רש"י שמפרש בתרומה דרבנן, היינו בתרומה בזמן הזה שהוא רק דרבנן, ובודאי לפירוש זה קשה גם לאביי מאי ענין טעם דתרומה שתלוי' במקום, לדין דהפרת נדרים שתלוי' בנשואין, ולרבה בודאי דגם להר"ן קשה במאי השוה רבה משנה ראשונה דתלוי בדין באיזה מקום היא, לדין דהפרת נדרים שתלוי בדיני נשואין.
לכן נראה לי, דהאי סוגיא דנדרים ודכתובות בדף מ"ח סברי דלמשנה ראשונה דין דהגעת הזמן הוא ג"כ בנשואין דהנה ארוסה אוכלת בתרומה מדין קנין כספו, ונשואה גם בלא דין דקנין כספו אוכלת מטעם כל טהור בביתך, דהרי נשואה מקריא ביתו, וכדאיתא בתוס' יבמות דף ס"ח בשם הספרי, ואף שהקשו שם בתוס', וכתבו דאסמכתא היא, היינו דלא איצטריך ריבוי כיון דאכלה בתרומה מטעם קנין כספו, אבל אמת הוא שתוכל לאכול בתרומה מדין דכל טהור בביתך, והנה במסר האב לשלוחי הבעל ילפינן מקרא דבית אבי' פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל, דע"י מסירה לחופה כבר הוא ברשות הבעל ואף שעדיין לא נכנסה לחופה, ע"י המסירה לחופה כבר היא ברשות ובבית הבעל, וסבר רבה והאי סוגיא דכתובות, דאף דלמשנה ראשונה דהטעם משום שמא תשקה, ובהגיע הזמן דוכתא מיחד לה, אילו לא הי' קנין חדש ע"י הגעת הזמן לא פלוג רבנן בארוסה בין אם היא יושבת במקום שתוכל להשקות או לא, אלא דמשנה ראשונה סברה, כמו במסר לחופה מקריא ביתך כדילפינן מבית אבי' פרט שמסר האב לשלוחי הבעל דאז היא ברשות ובית הבעל, כן בהגיע הזמן, כיון שכבר היא מסורה לו לחופה, ודין זה הוא מדין הקדושין, שהרי בקדושין אם יאמר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ולכאורה הא חיובים אלו דוקא בנשואה ולא בארוסה, ועכצ"ל דזהו דין הקדושין, שמחויב בהגעת הזמן לישא אותה ולתת לה שאר כסות ועונה, נמצא דכשמגיע הזמן אז היא כבר מסורה לו לחופה, ורבנן כשאמרו דאין ארוסה אוכלת משום שמא תשקה. אמרו שלא תאכל מדין קנין כספו, אלא מדין טהור בביתך, וסוברת משנה ראשונה דבהגיע הזמן דהויא כמסירה לחופה מקריא בביתך, אלא דפריך שם בדף נ"ז כיון דגם בהגיע הזמן יש לחוש שמא תשקה א"כ מאי הועיל בתקנתן למשנה ראשונה, ומשני דוכתא מיחד לה ואין לחוש שמא תשקה, אבל מה שאוכלת הוא משום טהור בביתך, דאילו לא היתה אוכלת רק מדין קנין כספו, לא היתה אוכלת אף בהגיע הזמן, דלא פלוג רבנן בארוסה באיזה מקום היא יושבת, ותקנו דאשה לא תאכל מטעם קנין כספו ורק מדין ביתך (ועיין ירושלמי כתובות פ"ה סוף הלכה ד').
והנה בדין דהפרת נדרים ג"כ תלוי בדין ביתך, כדכתיב ואם בית אישה נדרה, וכן כתבו בתוס' שם כתובות דף מ"ח, דהא דאמר שמואל מסירה לחופה מהני לירושתה, לא בעי לאפוקי הפרת נדרי', דגם לענין הפרת נדרים מהני המסירה לחופה.
לפי זה מיושב מה שאמר רבה דמשנה ראשונה ור"א אמרו דבר אחד, דכמו דמשנה ראשונה סברה דע"י הגעת הזמן הוי כמסירה לחופה ומקריא ביתו ואוכלת מטעם טהור בביתך, ה"נ סבר ר"א דמיפר נדרי', דמקרי' בית אישה נדרה, ואביי דחי, דילמא משנה ראשונה סברה דהגיע הזמן לא מקריא ביתך, אלא לענין לאכול בתרומה בזמן הזה דרבנן, אבל לתרומה דאורייתא ולהפרת נדרים גם משנה ראשונה מודה דעדנה לאו ביתו מקרי, וע"כ לא אמר ר"א אלא משום דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת, וכן האי סוגיא דאמרה דממשנה דאמרה לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין מוכח דהגיע הזמן עדנה אינה אוכלת בתרומה, היינו ג"כ משום דסברה דלמשנה ראשונה בהגיע הזמן אוכלת מטעם כל טהור בביתך, דחשיב כמסירה לחופה, ומשנה זו אמרה דכל זמן שלא נכנסה היא ברשות האב, הרי מוכח דאין אוכלת עד שתכנס לחופה, דהרי משנה זו סברה דבהגיע הזמן לאו ביתו מקריא, ורבנן הרי תקנו שלא תאכל מטעם קנין כספו אלא מטעם ביתך, והנך סוגיות יסברו כהאי לישנא דהטעם משום סמפון על משנה אחרונה אמר רב שמואל בר יהודה ולא עולא, דהרי איתא שם בדף נ"ח אמר עולא ואיתימא רב שמואל בר יהודה משום סמפון, והנך סוגיות יסברו כהאי ואיתימא דר' שמואל בר יהודה אמר זה.
ג) ולפי דברינו יתיישבו קושיות תוס' לקמן בדף ס"ז ד"ה קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו, והקשה ר"ת הא למשנה ראשונה דאעפ"י היכא דאכלה בחיי הבעל אכלה נמי בחיי היבם, דהרי איתא שם, ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם. משמע כולן בפני הבעל כיון דאכלה בפני הבעל אוכלת בפני היבם, ועוד דתניא בתוספתא, זו משנה ראשונה אבל רבותינו אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל משמע דלמשנה ראשונה אוכלת, ובירושלמי דפרק אעפ"י, הגיע זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, וע"כ בלא ביאה, דאי אחר ביאה פשיטא, וע"כ מדייק ר"ת דהאי דרשא דקנין כספו אמר רחמנא ולא קנין דאחיו אסמכתא בעלמא היא ומדאורייתא אף יבמה אוכלת בתרומה, אכן הקשה ר"ת א"כ אמאי טעמא דמשנה אחרונה דאין היבמה אוכלת בתרומה עד שתיבעל, הא כיון שכבר היתה נשואה א"כ ליכא למיחש לסמפון, עוד הקשה בתוס' כתובות דף נ"ח, א"כ הא דקאמר ביבמות בפרק אלמנה, גבי הא דתנן היבם פוסל ואינו מאכיל, אי בת כהן לישראל פסיל לה מושבה אל בית אבי' פרט לשומרת יבם, הו"ל למימר דהא קנייה כדאמר התם גבי אירוסין.
ולישב כל הקושיות האלו נראה לי, דהנה למ"ד יש זיקה הא ביארנו דשומרת יבם ג"כ מין נשואין הוא, וכמו שיש כמה גווני בעניני נשואין, אירוסין, וכניסה לחופה, ונשואין, ה"נ יש עוד מין אישות שומרת יבם והתורה אמרה בית אחיו, א"כ אמרה התורה שהוא עדנה בית אחיו, דעדנה לא נסתלק מהאי בית, ושייכא להאי בית, לפי זה למ"ד יש זיקה דאמרה התורה יבמה יבא עלי' בע"כ, הוא משום דלהא שיוכל לבוא בעל כרחה מסרה התורה אותה להאחין, והוי כמו מסירה לחופה, דכמו שמסר האב מקריא ביתו של בעל מפני שמסורה לו לבוא עלי', ה"נ כשמסרה התורה לו לבוא עלי' בע"כ הויא ביתו וכדחזינן דקראה התורה בית אחיו, שהיא עתה של בית אחיו הזה, אכן אם נימא אין זיקה לא נעשית כלל של הבית, והא דקריא רחמנא בית אחיו, הפירוש שהיתה בחייו ביתו, ומה דאמרה התורה יבמה יבא עלי' בע"כ, הוא דינים שאמרה התורה שאף אם בא בע"כ קנאה, אבל לא מטעם שהיא שלו לזה.
והנה משנה ראשונה סברה דהיכא דלא אכלה בחיי הבעל היינו שלא הגיע הזמן אז לא מקריא בית אחיו, והא דארוסה זקוקה ליבום ילפינן מקרא דהחוצה לרבות ארוסה, וכדאיתא לקמן בדף י"ג וכדאיתא ביומא, ועיין בתוס' ד"ה לרבות, ובודאי בארוסה לא עדיף זיקת היבם מהבעל, דלאלומי מבעל לא אמרה התורה, ואם לא מקריא בית אחיו, בודאי דמה שהדין שאם בא בע"כ קנאה הוא רק דינים. לא שתהא מקריא ביתו, וא"כ יבמה כזו דלא הויא בית אחיו, ורק מדין כספו היתה אוכלת, אם נעשית יבמה אינה אוכלת מן התורה, שהרי קנין כספו אמר רחמנא ולא קנין דאחיו, אכן כל זה אם לא היתה אוכלת בחיי הבעל, אבל אם הגיע הזמן בחיי הבעל, דאז למשנה ראשונה היתה כבר אוכלת מטעם ביתו, וגם בנפלה לפני היבם אוכלת אחרי דגם עתה היא בית אחיו, ומה שבידו לבוא עלי' בעל כרחה הוא, דהיא שלו לזה, ומקריא ביתו, והא דהביא קרא דקנין כספו אמר רחמנא אף דלמשנה ראשונה אף ארוסה אינה אוכלת, לאשמעינן דהיכא דאינה אוכלת בחיי הבעל מדרבנן, היינו דשריותא דידה מן התורה הי' רק מטעם קנין כספו בפני היבם, אף מדאורייתא אינה אוכלת.
כל זה למשנה ראשונה, אכן משנה אחרונה אמרה, אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ויש להסתפק מאיזה טעם, אם משום דמשנה אחרונה סברה דהגיע הזמן לא הויא כמסירה לחופה, או דמשנה אחרונה פליגא גם על מסירה לחופה, דסברה דהאי דמיעט רחמנא בית אבי' פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל, דמזה הילפותא למשנה ראשונה דאם מסר לחופה היא כבר בבית הבעל, משנה אחרונה סברה דקרא מיעט רק דאם מסרה לחופה כבר אינה בבית אבי', אבל גם לרשות הבעל לא נכנסה ולא מקריא כלל ביתו משום שנמסרה לחופה.
ונראה לי, דבזה פליגי רב ורב אסי בכתובות דף מ"ח, דאמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה, ורב אסי אמר אף לתרומה, והנה רש"י, פירש דטעמא דרב אסי משום שמא תשקה, ובמסר לחופה לא שייך שמא תשקה, והקשה בתוס' הא רב אסי ע"כ למשנה אחרונה ולמשנה אחרונה הא בודאי הטעם משום סמפון.
אכן לדברינו הא האי סוגיא סברה דטעם דאוכלת למשנה ראשונה בהגיע הזמן, משום דעתה אוכלת מטעם ביתך, מעתה פליגי רב ורב אסי בטעמא דמשנה אחרונה, רב אסי סבר דמשנה אחרונה סברה דהגיע הזמן לא הוי כמסירה לחופה אבל במסר לחופה ילפינן מקרא דבית אבי', דכיון שנמסרה לחופה ורשות ביד בעלה לבא בע"כ, מקריא בית בעלה, וממילא עתה אוכלת מטעם כל טהור בביתך, אכן רב סבר דמשנה אחרונה סברה דקרא ממעט מבית אבי' פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל, דאם מסר לחופה איננה בבית אבי', אבל גם בית בעלה לא מקריא, וא"כ אכילתה יהי' רק מטעם קנין כספו, ורבנן הא גזרו שלא תאכל מטעם קנין, ולא חילקו באיזה מקום היא יושבת.
ומעתה יתפרשו דברי הגמ' שם דקאמר, ואימא היכא דהדרא לבי נשא תהידר למילתא קמייתא, ועיין רש"י ותוס', ולדברינו פריך, כיון דרב אסי איתותב מברייתא דאיתא בהדיא דמסירה לחופה אין מועיל לענין שתקרא ביתו, ודוקא אם נכנסה לחופה מקריא בית הבעל, א"כ אימא היכא דהדרא לבי נשא תיהדר למילתא קמייתא, דלרב אסי דס"ל דע"י מסירה לחופה נכנסה כבר לבית הבעל, בודאי שלא תשוב עוד להיות בית אבי', דנשואין מוציא מרשות אב, אבל אחרי דרב אסי איתותבי, והלכה כרב דקרא מפיק רק שאיננה אז בית אבי', אבל לא נכנסה עוד לרשות הבעל אימא שתוכל לשוב למילתא קמייתא, וע"ז אמר רבא, דפסקה תנא דבי ר' ישמעאל דכיון שיצתה מרשות אבי' (אף שלא נכנסה עוד לרשות הבעל) שוב אינה חוזרת.
ולפי זה מיושב מאי דאיתא בתוספתא דלמשנה אחרונה, אין היבמה אוכלת עד שתבעל אף שהיתה אוכלת בחיי הבעל, שהרי התוספתא סברה דמסירה לחופה אין עושה שתקרא ביתו, א"כ אף שהיא שלו לבוא בעל כרחה, קנין זה לא עדיף ממסירה לחופה, ומסירה לחופה אין מועיל שתקרא ביתו, א"כ יבמה אינה אוכלת מן התורה, שהרי ביתו לא מקריא, ותאכל רק מטעם קנין כספו אמר רחמנא ולא קנין אחיו, אכן אף למשנה ראשונה הא משום דיבמה יבוא בע"כ מקריא ביתו, הוא דוקא אם יש זיקה, והאי דינא הוא משום שהקנה התורה אותה לו, אבל אם אין זיקה, הוי רק דין שאם בא בע"כ קנאה, אבל לא שהיא שלו.
נמצא דהגמ' ביבמות לקמן שהביאה לימוד דקנין כספו אמר רחמנא ולא קנין דאחיו, ללמד דאף מאן דס"ל יש זיקה אם היתה רק ארוסה שאכלה בחיי בעלה מן התורה רק מדין קנין כספו, היבמה אף שקנוי' לו אין אוכלת מן התורה, שהרי קנין שלו הוא קנין אחיו, וקנין כספו אמר רחמנא ולא קנין אחיו, ולימוד דושבה אל בית אבי' פרט לשומרת יבם דאיצטריך בבת כהן לישראל, ולא אמר מטעם דקני לה, דהא למ"ד אין זיקה אין להיבם כלל קנינים בהיבמה, והא דקריא רחמנא בית אחיו, הוא שהיתה מקודם בית אחיו משו"ה איצטריך לימוד מקרא דושבה אל בית אבי'.
ד) לפי זה מיושב מה שהרמב"ם הביא טעמא דשמא תשקה, אף שהוא פסק כמשנה אחרונה, וכן הגמ' בקדושין אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא, דהאי סוגיא סברה כסוגיא דנדרים וסוגיא דכתובות מ"ח, דטעמא דמשנה ראשונה דבהגיע הזמן אוכלת, משום דמסירה לחופה דין בית הבעל יש לה, ואוכלת מטעם כל טהור בביתך, אבל משנה אחרונה סברה דמסירה לחופה לא הויא בית הבעל, וא"כ תצטרך לאכול מדין קנין כספו, ומשום גזירה דשמא תשקה גזרו רבנן שאשה לא תאכל מדין קנין כספו, אלא מטעם ביתך, ומסירה לחופה לא הוי ביתו.
ומיושב בזה קושית הראשונים, שהקשו על גמ' לקמן, דבעי רבה, מאמר נשואין עושה או אירוסין עושה, ופריך למאי אי ליורשה ולטמא לה ולהפר נדרי', השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה כו', עבד בה מאמר מיבעאי, הרי דפשיטא לרבה ואביי דע"י מאמר אין יכול להפר נדרי' מק"ו מארוסה, ואח"כ קאמר, ת"ש שומרת יבם בין יבם אחד בין שני יבמין ר"א אומר יפר ור' יהושע אומר לאחד ולא לשנים, ופירש בגמ' דטעמא דר' יהושע משום דס"ל יש זיקה, וטעמא דר' אליעזר דעבד בה מאמר, הרי דע"י מאמר מצי להפר נדרי'.
אכן לדברינו הדברים מיושבים, דהנה רבה בעי, מאמר אי אירוסין עושה אי נשואין עושה, ופריך למאי אי ליורשה ולטמא ולהפר נדרי', ואם הי' רבה סובר שיש זיקה ומאי דאמרה התורה יבמה יבא עלי' בע"כ הוא משום דלזה לבוא בע"כ מסרה התורה אותה לו והוי שלו לזה, וסבירא לי' דע"י מסירה לחופה מקריא בית אישה, א"כ גם בלא מאמר מצי מיפר נדרי', והרי רבה לא פירש דהאיבעיא שלו הוא בשני יבמין, א"כ אף ביבם אחד מספקא לי', משו"ה פריך לו אביי, אם מה שהיא מסורה לבוא בע"כ אינה מדין שהיא שלו, וא"כ ספיקא דרבה דילמא משום קנין המאמר מצי להפר:
ע"ז הקשה אביי ק"ו מארוסה, דבודאי קנין דמאמר לא עדיף מארוסה, ואלא לענין מסירה לחופה אם יכול לבוא בע"כ, הא ודאי יכול לבוא בע"כ, ושני, דמספקא לי' אי פרחה זיקת יבמין וחל זיקת אירוסין א"כ יוכל לסבור יש זיקה, ואם יש זיקה וע"י מאמר לא פרחה זיקת יבמין, מה שיוכל לבוא בע"כ הוא משום שהיא שלו, א"כ ביבם אחד שע"י שיכול לבוא בע"כ היא מסורה לו לחופה, מקריא בית אישה ויכול להפר נדרי', וכן בשני יבמין. אם אחד עבד מאמר ובירר שהיא זקוקתו, ג"כ מצי מיפר, והשתא אי אפשר כלל לומר, השתא ארוסה בעלמא אין מיפר, דהא ארוסה לא מקריא ביתו, שהרי חסרה מסירה לחופה, והכא ביבמה הרי היא מסורה לו לחופה, שאם יש זיקה זה שהוא יכול לבוא בע"כ הוא משום שהוא שלו לזה ומקריא אישה, והוא גמ' מפורשת בסוטה דף מ"ד, דר' יאשי' סבר דשומרת יבם שותה ולא ארוסה, וקאמר בגמ' דר' יאשי' אלימא לי' שומרת יבם משום דלא מחסרא מסירה לחופה, ואף דלר' יאשי' בעי קרא דאיש איש לרבות, היינו משום דקרא דתחת אישך מיותר, ומפקינן ארוסה, והא דפריך אביי ק"ו מארוסה, הוא אם נימא אין זיקה.
ובזה מיושב דברי רש"י שכתב ביבמות דף י"ז, דתנא דאמר אין זיקה הוא ר"ע דאמר דאפילו בחד אחא אין מיפר, והקשה בתוס' דף כ"ט, דילמא טעמא דר"ע דמשו"ה אין מיפר משום דאין חייבין סקילה כנערה המאורסה.
אכן לדברינו ניחא, דהא ר"ע סבר בכתובות כמשנה ראשונה, דנותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה, הרי דסובר ר"ע דמשום דהגיע הזמן הויא כמסירה לחופה ומקריא ביתו, וא"כ אילו הי' סובר ר"ע שיש זיקה בודאי הי' סובר דמצי מיפר נדרי' ואף דאין חייבין סקילה אבל התורה אמרה בית אישה, וע"י המסירה לחופה היא ביתו, כיון דהתורה קראה בית אחיו, ולמאן דאמר יש זיקה היא גם עתה בית אחיו, בודאי הי' סובר דמיפר נדרי', ע"כ דר"ע סובר אין זיקה, וא"כ ביתו לא הויא ורק מקנין דאירוסין בעי למילף שיפר נדרי' בשותפות ע"ז אמר ר"ע דכיון דהטעם משום קנין, לא דמי קנין יבמות ע"י מאמר, לאירוסין, דהא אין חייבין סקילה כנערה המאורסה, ולא דמי קנין מאמר לקנין דאירוסין.
ה) נמצא לפי דברינו דלמאן דאמר יש זיקה, מה שאמרה התורה בית אחיו, התורה אמרה שהיא עתה עדנה בית אחיו, ואם הוא מייבם הוא בונה עתה בית אחיו שמקבל נשואי אחיו לביתו, אכן אם חולץ הא הוא עוקר זיקת אחיו, ועתה כשנעקרה הזיקה איננה עתה בית אחיו, אכן למ"ד אין זיקה, מה שאמרה התורה בית אחיו, היינו שהיתה מכבר בית אחיו, והבנין הוא שנושא עתה זו שהיתה בית אחיו.
מעתה מיושב קושית הראשונים על מאן דס"ל הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או חד מן האחין על צרתה דאינו עובר רק בעשה, ותקשה א"כ אמאי אמר בפרק ר"ג דבעל ובעל אין לאחר ביאה כלום, הא יש להסתפק היך סבר ר"ע אם תופס קידושין בחייבי עשה אכן לדברינו הדברים מבוארים, דהנה באלמנה לכה"ג אם קידשה עובר בלאו, דהתורה אמרה לא יקח, אבל באחות אשה אם יקדשה לא יעבור בלאו דלא תקח, דהרי לא היו כלל קידושין, נמצא דגם מ"ד בעשה, מודה דלמאן דאמר אין זיקה, ובית אחיו הכונה זו שהיתה בית אחיו, א"כ כשהתורה אמרה אשר לא יבנה, היינו שאם לא נשא זו שהיתה בית אחיו לא ישא אותה, אם עבר ונשא אותה עובר בלא יבנה, וא"כ כשבא על אחת ועל השני' עובר בלאו דלא יבנה, אכן אם נסבור יש זיקה, הפירוש יבנה בית אחיו שהיא עתה בית אחיו, והוא בונה נשואי אחיו, אבל אם בא על אחת ונעקר זיקה מן השני' והיא עתה איננה כלל בית אחיו, הרי עתה אי אפשר לו כלל לבנות בית אחיו, שכבר נשואי אחיו וזיקת הבית נסתלק ממנה, א"כ כמו דאין עובר באחות אשה אם יקדשה משום דלא לקחה, שהרי לא חלו הקידושין, ה"נ בבא על הצרה אין עובר בלא יבנה, שהרי עתה אי אפשר לו לבנות, שאיננה עתה בית אחיו, נמצא דהמשנה בפרק ר"ג הא אוקי בגמ' כמ"ד אין זיקה, והפירוש יבנה בית אחיו, שישא זו שהיתה מקודם בית אחיו, ואם נשא אותה עובר בלאו, ולר"ע אין תופס קידושין, אבל הך מ"ד סובר יש זיקה ועתה אי אפשר לו לבנות, משו"ה אין עובר בלאו דלא יבנה, שהרי אין בונה בית אחיו. שכבר אינה בית אחיו, אבל בעשה דיבמה יבא עלי' ולא על חבירתה עבר, משו"ה סבר דהוי עשה, ומשו"ה כתב הרמב"ם עשה זו דיבמה יבא עלי', ולא כתב עשה דאין בונה שני בתים, שהרי אם בא על הצרה אין בונה עתה כלל שהרי נסתלק הזיקה.
ולפי זה מיושב מה שכתב הרמב"ם דהחלוצה וכל הצרות מדרבנן, שהרי קי"ל בכל התורה היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, א"כ סבר שיש זיקה ואי אפשר כלל עתה לבנות בית אחיו, שהרי עתה איננה בית אחיו, ולא קשה מהא דאמר לדברי ר"ע אין קידושין תופסין בחלוצה, דהא הוא סבר אין זיקה, וכן הסוגיא בפרק ר"ג והמשנה הא סבר אין זיקה, ולמ"ד אין זיקה, דבית אחיו הכונה שהיתה בית אחיו, בודאי חלוצה והצרות בלאו דלא יבנה, אכן הרמב"ם הא פסק יש זיקה ואין כאן לאו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מתני' סבר דאפי' בחייבי לאוין דשאר קידושין תופסין מדקתני שש עריות ולא קתני ח' עריות גרושתו וחלוצתו דאם היו יכולות לינשא לאחיו היו פוטרות צרותיהן כחייבי כריתות כיון דאין קידושין תופסין אלא ודאי קידושין תופסין בהו ולהכי לא שייך למיתנינהו דאפי' היו יכולות לינשא לאחיו לא היו פוטרות צרותיהן ועוד יש לדקדק מדנקט אנוסת אביו שהיא אמו ולא נקט אנוסת אביו סתם וא''ת כיון דמתני' סבר כרבי יהודה דאסר באנוסת אביו א''כ ע''כ סבר נמי דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין דהא בהא תליא כדמוכח בסוף החולץ (לקמן דף מט. ושם) דמפרש טעמא דר''ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין משום דסבר לה כרבי יהודה דמוקי לא יגלה באנוסת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר וא''כ למתני' נמי הוי ממזר וכל היכא דהוי ממזר אין קידושין תופסין כדמוכח בכמה דוכתי וי''ל דאע''ג דמתני' מוקמה לקרא באנוסת אביו מ''מ לא הוי ממזר כמו לרבי יהושע דמוקי לא יגלה בשומרת יבם של אביו אפ''ה סבר דלא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות ב''ד ודרשינן מלא יקח דהוי חייבי מיתות ב''ד עד לא יגלה דהוי חייבי כריתות הוי ממזר ולא חייבי כריתות וה''נ לתנא דמתני' מלא יקח עד לא יגלה שהוא חייבי לאוין הוי ממזר ולא חייבי לאוין בכלל: לפי שאינן בצרת צרה. הקשה הר''ר משה כהן לר''ש איתא בצרת צרה כגון שנולדו אחים להן אחר שחלץ ליבמתו וקדשה דלא קיימין עלה בלא יבנה כדאמרינן לקמן בסמוך ולוי מיירי בפלוגתא כיון דקתני אנוסת אביו גבי שש עריות בסיפא דהיינו כרבי יהודה וי''ל דבפלוגתא דלא סבר לה לא קמיירי כדפי' לעיל ולוי לא סבר כר''ש באשת אחיו שלא היה בעולמו: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה. וליכא למימר דנקט וחזר וקדשה לאשמועינן דהוא אינו חייב על החלוצה כרת אבל לאו איכא לפי שקדשה דאמרינן בקידושין (דף עח.) מודים במחזיר. גרושתו שאם קידש ולא בעל שאין לוקה דרך בנין בית אסרה תורה אלא נקט קדשה משום דאם מת פליגי רבי יוחנן ור''ל אם זקוקה ליבם לאחיו אי לאו ולא נקט וחזר ובא עליה דבהא לא פליגי רבי יוחנן ור''ל דלכולי עלמא אינו חייב על החלוצה כרת וה''ה דהוה מצי למנקט וחזר ובא עליה אחד מן האחין: איהו הוא דקאי בלא יבנה. אי לא הוה כתיב לא יבנה הוה אמינא דאפילו הוא על החלוצה בכרת והשתא אייתר לא יבנה לנתקה מכרת ללאו אבל אחין וצרה כדקיימי קיימי ולא קאי לא יבנה עלייהו ותימה דבהחולץ (לקמן דף מד. ושם) משמע דלא אייתר קרא דלא יבנה אלא איצטריך דלא לחלוץ לחדא ולייבם לחדא דהתם פריך אמתני' דמי שהיה נשוי ב' נשים כו' ולייבם לתרוייהו אמר קרא בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים וליחלוץ לתרוייהו אמר קרא בית חלוץ בית אחד הוא חולץ כו' וליחלוץ לחדא ולייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה וכו' ולייבם לחדא ולחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ הא אם חפץ מייבם וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ומיהו אית ספרים דלא גרסינן להו ואף לספרים דגרסינן איכא למימר דכי משני בתר הכי הא חפץ מייבם וכל שאין עולה לייבום כו' תו לא איצטריך לא יבנה דלא ליחלוץ לחדא ולייבם לחדא דכיון דאין עולה לחליצה דאין חולץ שתי בתים אינו עולה נמי לייבום והשתא אייתר לא יבנה לנתק מכרת ללאו ובפ' ד' אחין (לקמן דף לב.) דקאמר אי דמייבם והדר חליץ ה''נ אלא דלמא חליץ ברישא והדר מייבם וקם ליה בלא יבנה התם היינו אליבא דרבי יוחנן דמוקי לא יבנה נמי אצרה אבל לר''ל קם ליה בכרת: וליתני לר''ע אין לו עליו כלום. תימה דבפרק המדיר (כתובות דף עה:) איכא כי האי גוונא דתנן היו בה מומים ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה ומסיק בגמרא דרישא ר' יהושע וסיפא ר''ג ולא פריך ולימא לדברי ר''ג נאמנת ועל הבעל להביא ראיה ולא הוה צריך למיתני תרי בבי: