דלג לתוכן

יבמות י ע"א - Steinsaltz

And your mnemonic to remember how this might occur is as follows: Died, was born, entered into levirate marriage, died, was born, entered into levirate marriage. In other words, there were several brothers, and one, Reuven, died, before another, Yissakhar, was born, and another brother, Shimon, entered into levirate marriage with the deceased’s wife, and there was another brother, Levi, who died as well, and yet another brother, Zevulun, was born, and a sixth brother, Yehuda, entered into levirate marriage with the deceased’s wife. In this case, if Shimon and Yehuda were to die childless, their wives would come before the surviving brothers, Yissakhar and Zevulun, for levirate marriage. To one of them, Yissakhar, the wife of the first brother, Reuven, is prohibited, and for the other brother, Zevulun, the wife of the second brother, Levi, is likewise prohibited.
This is an example of the type of case analyzed in the third chapter, in which the ruling is that the woman who is forbidden to this brother is permitted to that one, and she who is forbidden to this one is permitted to that one. In any case, Rabbi Ḥiyya incorporates the opinion of Rabbi Shimon into this principle, as he maintains that this scenario can apply to each case stated in the mishna. If so, the mishna evidently does deal with disputed legal rulings. How, then, can Rabbi Yehuda HaNasi claim that the cases of the mishna are unanimous?

§ Rather, Rabbi Yehuda HaNasi does not hold in accordance with these general statements applied by Rabbi Ḥiyya, and therefore he maintains that no issue subject to dispute was taught in the mishna. Rav Adda Karḥina, who was sitting before Rav Kahana, said in the name of Rava: Actually, one can explain that Rabbi does hold in accordance with these general statements laid out by Rabbi Ḥiyya. And this is what he said to Levi: In the case of his mother who had been raped by his father, you find this case with only one of the women; however, you cannot find it with two. In other words, the terms mentioned by Rabbi Ḥiyya above: She who is forbidden to this one is permitted to that one, and: A sister who is a sister-in-law performs either ḥalitza or levirate marriage, apply only partly to this complex case.

The Gemara elaborates: If Ya’akov, the father, raped two sisters who gave birth to two sons, and he had two other sons who married these raped sisters and died, in this scenario you find a case of her sister who is her sister-in-law, as there is a yevama who comes before one of the brothers who is a forbidden relative and also a sister and a sister-in-law of another yevama. However, you cannot find the principle of: She who is forbidden to this one is permitted to that one. Although it is possible that one’s brother’s wife who is one’s mother might come before one for levirate marriage, just as he is forbidden to his mother, he is likewise forbidden to his mother’s sister.

And if the father raped two unrelated women, who gave birth to two sons and then married two other sons of the same father who subsequently died, you find the case of: She who is forbidden to this one is permitted to that one, as each of the two raped women comes before one of the brothers for levirate marriage while she is forbidden to the other as his mother. However, you do not find a situation of: Her sister who is her sister-in-law. Therefore, the case of one’s mother who was raped by one’s father cannot be included in the list of the mishna, as the characteristics stated by Rabbi Ḥiyya do not apply to this case.

§ Rav Ashi stated a different explanation: Actually, Rabbi Yehuda HaNasi does not hold in accordance with these general statements of Rabbi Ḥiyya, and the mishna does deal with halakhot that are in dispute. According to his opinion, what is the meaning of the phrase: It seems to me that he has no brain in his head, that Rabbi Yehuda HaNasi said to Levi?

According to Rav Ashi, this is what Rabbi Yehuda HaNasi said to Levi: What is the reason that you were not precise in your interpretation of the mishna? As the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who prohibited the case of a woman who was raped by one’s father. Accordingly, the rulings of the mishna cannot be attributed to any opinion that is not in line with that of Rabbi Yehuda. What is the proof that this mishna is indeed in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda?

As it teaches in the next mishna: Six women with whom relations are forbidden are more severe than these enumerated in the previous mishna, because they may marry only others and can never be married to any of the brothers, and therefore their rival wives are permitted. These women include: His mother, his father’s wife, and his father’s sister. Rav Ashi infers: What is the meaning of: His mother? If we say that this mother is married to his father, then this is the same case as: His father’s wife, which would mean that the mishna lists only five cases, not six.

Rather, is it not referring to a woman raped by his father? And it is taught in the mishna that the halakhot of levirate marriage do not apply to them because they may marry only others, which indicates: Others, yes; the brothers, no. Since each of the brothers are sons of the same father, each one is prohibited from marrying the mother of one of the other brothers, as although she is not his mother, she is nevertheless a woman raped by his father, whom one may not marry. Who did you hear who holds in accordance with this conclusion that a woman raped by one’s father is prohibited to all his sons? It is Rabbi Yehuda who prohibits a woman raped by his father. Due to that reason the case of a woman raped by one’s father was not taught in the first mishna.

Ravina said to Rav Ashi: Even according to the opinion of Rabbi Yehuda you can find this possibility that a woman raped by a father comes before the son for levirate marriage. What if one of the brothers transgressed and married a woman raped by his father? Even Rabbi Yehuda concedes that this is a violation of a regular prohibition that does not incur karet, and therefore the marriage is valid. Consequently, if this brother died childless, this woman would come before her son for levirate marriage. The Gemara rejects this proof: The tanna does not teach cases of what if, i.e., the mishna does not cite an example that could result only from a transgression.

Rav Ashi said to Rav Kahana: Even without a hypothetical: What if, you can find an example of a woman raped by a father who is not forbidden to the son in marriage. How so? Ya’akov, the father, raped his daughter-in-law, from whom he fathered a son. And the son, Reuven, the husband of the daughter-in-law, died childless. And as Ya’akov had two sons, the deceased Reuven and a son by Reuven’s wife whom Ya’akov had raped, Reuven’s wife would then come before her son for levirate marriage. And since she is forbidden, her rival wife is also forbidden. Consequently, a case of this kind is possible without the levirate marriage resulting from an illicit marriage.

Rav Kahana said to Rav Ashi: The mishna deals with cases of legitimate brothers, whereas it does not deal with cases of illegitimate brothers. The offspring of a man who rapes his daughter-in-law is a mamzer, and cases of this kind are not discussed in the mishna. The Gemara comments: Nevertheless, despite Rabbi Yehuda HaNasi’s criticism, Levi established this additional possibility of a woman raped by one’s father in his mishnayot.

As Levi taught in his baraita: With regard to the case of his mother, at times she exempts her rival wife, and at other times she does not exempt her rival wife. How so? If his mother was married to his father and after his father’s death she illicitly married her son’s paternal brother, who then died, this is a case of: His mother who does not exempt her rival wife. The reason is that her marriage to his brother does not take effect at all, as it was forbidden on pain of karet. Since this marriage never occurred, only the other wife, the so-called rival wife, is considered a wife of the brother, and she may enter into levirate marriage.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

וסימניך לששת האחים:

תחילה היו ארבעה אחים יחד בעולם.

ושנים מאחים נשאו שתי אחיות.

מת האח הראשון, שהיה נשוי אחת האחיות.

נולד האח החמישי, ומצא את אשת הראשון כשהיא לא מיובמת, ונאסרה עליו עולמית כדין אשת אחיו שלא היה בעולמו.

ויבם האח השלישי מארבעת האחים את אשת הראשון.

מת האח השני, הנשוי את האחות השניה.

נולד האח השישי, ומצא את אשת הראשון כשהיא מיובמת, והיא אינה נאסרת עליו לפי רבי שמעון ["יבם ואחר כך נולד"].

ויבם האח הרביעי את אשת האח השני.

ומתו האח השלישי והאח הרביעי, ונופלות שתי האחיות לפני האח החמישי והאח הששי.

לאח החמישי - אסורה האחות שהיתה נשואה בעבר לאח הראשון, שהרי כשנולד הוא מצאה לא מיובמת, ונאסרה עליו עולמית באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו.

אך האחות השניה מותרת לו, שהרי היתה לו ישיבה בעולם יחד עם האח השני.

ולאח הששי - מותרת אשתו של הראשון, שהרי מצאה מיובמת.

אך אסורה לו אשתו של השני, כדין אשת אחיו שלא היה בעולמו, שאסורה עליו עולמית.

וכאמור, אפשרות שכזו היא רק לרבי שמעון.

כי לפי רבנן, בכל ענין אסורות שתי האחיות על האח החמישי והאח הששי כדין אשת אחיו שלא היה בעולמו.

כי יבומן של האחיות על ידי האחים האחרים אינו מונע את איסורן כאשת אחיו שלא היה בעולמו לאחים הנולדים.

וכיון שתני רבי חייא, שבכל הנשים האמורות במשנתנו, אם הן היו שתי אחיות הנשואות לשני אחים, אני קורא בהן "האסורה לזה מותרת לזה", וזה יתכן באשת אחיו שלא היה בעולמו רק לפי רבי שמעון - הרי שמשנתנו שונה גם דברים שהם בפלוגתא.

וחוזרת השאלה: מדוע אמר רבי על לוי, כאשר שאל אותו מדוע לא שנה התנא גם את אמו אנוסת אביו, ולפי רבי יהודה - "כמדומה לי שאין לו מח בקדקדו"!?

ומכח קושיה זו, מסבירה הגמרא באופן אחר את דברי רבי:

אלא, לרבי - הני כללי של רבי חייא, לית ליה! [1]

אין הוא סובר אותם, כי אי אפשר לקרוא את "האסורה בזה מותרת בזה" באשת אחיו שלא היה בעולמו, אלא רק לדברי רבי שמעון.

ולדעת רבי, התנא במשנתנו אינו שונה דבר השנוי במחלוקת.

ולפי רבי, מדוברת המשנה בנולד ולבסוף ייבם, והיא לדברי הכל.

רב אדא, הקרוי "קרחינא", שהיה יושב קמיה לפני דרב כהנא, אמר משמיה דרבא:

לעולם, אית ליה לרבי, גם רבי סובר את הני כללי של רבי חייא.

והכי קאמר ליה רבי ללוי, כשהתבטא "כמדומה לי שאין לו מח בקדקדו".

זה שלא שנה התנא במשנתנו ערוות אמו שהיא אנוסת אביו אליבא דרבי יהודה - היות ואין אני יכול לקרוא בה את שני הכללים כאחד [האחד, האסורה לזה מותרת לזה, והשני, שתהיה מציאות של "אחותה שהיא יבמתה"].

אלא יתכן לקרוא בה רק כלל אחד, או הראשון או השני.

וכיון שסובר רבי כרבי חייא, שכך היא כונת התנא במשנה, למנות רק את הנשים שאני קורא בהן את שני הכללים כאחד, לכן ענה רבי ללוי, שלא יתכן לשנות בכלל הנשים שבמשנה את אנוסת אביו, כי לא יתכנו בה שני הכללים כאחד:

כי אמו, אנוסת אביו - רק בחדא מתוך שני הכללים משכחת לה, ניתן לקרוא בה אחד משניהם, או זה או זה.

אבל בתרתי, לקרוא בה את שני הכללים כאחד - לא קמשכחת לה.

כי ממה נפשך, כיצד יתכנו בה שני הכללים יחד?

ולדוגמא נוקטת הגמרא אדם בשם "יעקב", שיש לו בנים מכמה נשים, ולכן בניו הם אחים מהאב ולא מהאם.

אי יעקב - שתי אחיות אנס, והוליד מכל אחת מהן בן, והיו ליעקב עוד שני בנים אחרים, מנשים אחרות.

ונשאו שני הבנים האחרים של יעקב את שתי האחיות שאנס יעקב אביהם, ומתו שני האחים.

ועתה, נופלות שתי האחיות, שהן אמותיהן של שני הבנים הנותרים, לפני בניהם [שהוליד יעקב מהן כשאנס אותן].

והרי שתיהן אסורות על שני הבנים. לפי שכלפי כל אחד מהם, אחת מהן היא אמו, והשניה היא אחות אמו, שגם היא ערוה לו.

ולכן, את המציאות של "אחותה שהיא יבמתה" - אכן משכחת לה, מוצאים אותה, כשנופלות לפניו שתי אחיות, כאשר שתיהן יבמות.

[אך כמובן שכאן אין אחת מהן חולצת, לפי ששתיהן ערוה עליו].

אבל את הכלל "האסורה לזה מותרת לזה"

- לא משכחת לה.

שהרי שתיהן אסורות לשני הבנים. האחת אסורה משום אמו, והשניה משום אחות אמו.

ואי יעקב אביהם שתי נשים נכריות, שאינן אחיות, אנס -

וילדו לו שני בנים, ונשאו שתי הנשים הנכריות האנוסות לשני בנים של יעקב מאשה אחרת, ומתו האחים, והרי שתי הנשים הנכריות נופלות לפני בניהם.

"האסורה לזה מותרת לזה" - משכחת לה.

שהרי כל אחד מהבנים מותר בנכרית, אנוסת אביו, ואסור באמו.

אבל "אחותה שהיא יבמתה" - לא משכחת לה! שהרי העמדנו בשתי נשים נכריות.

רב אשי אמר: לעולם, לית ליה לרבי הני כללי של רבי חייא.

ולכן, הטעם שלא לשנות את אמו אנוסת אביו, אינו מפני שאין אני קורא באמו אנוסת אביו את שני הכללים,

וכן סובר רבי שבפלוגתא קמיירי!

והטעם שהוא לא שונה אמו אנוסת אביו, אינו מחמת שבפלוגתא לא מיירי.

ומאי "כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו", דקאמר ליה רבי ללוי?

הכי קאמר ליה: מאי טעמא לא דייקת מתניתין [המשך משנתנו, לקמן יג א], שמוכח ממנה דמתניתין, משנתנו, בשיטת רבי יהודה היא, דאסר באנוסת אביו.

ולכן, לא יתכן לפיו שישא אח אחר את אמו אנוסת אביו, וממילא לא תיתכן נפילה ליבום של אמו אנוסת אביו.

דקתני בהמשך משנתנו: שש עריות, שהן חמורות מאלו החמש עשרה עריות שבמשנתנו, וחומרתן הוא מפני שהן נשואות לאחרים ולא לאחים, לפי שהן אסורות על כל האחים בשוה - צרותיהן מותרות!

לפי שאין צרת ערוה אסורה אלא במקום יבום, ובשש העריות שאינן יכולות להנשא לאף אחד מן האחים, אין בהן נפילה ליבום. ולפיכך אינן אוסרות צרותיהן שהיו יחד עמהן נשואות לאדם אחד.

ואלו הן: אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, וכולי.

והוינן בה: מאי "אמו"? באיזה אופן היא נאסרה משום ערות אמו?

אילימא אמו שהיא נשואת אביו?

היינו אשת אביו, ואין לשנותה כערוה בפני עצמה!

אלא לאו, אמו שהיא אנוסת אביו.

וקתני: "מפני שהן [ששת העריות החמורות] נשואות לאחרים".

ויש לנו לדייק: דוקא לאחרים, אין, יכולות הן להיות נשואות.

אבל לאחין - לא יתכן שתינשא אמו אנוסת אביו!

מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא, שאנוסת אביו אסורה להנשא לאחים? רבי יהודה הוא, דאסר באנוסת אביו להנשא לכל האחים, בלאו.

ומשום הכי לא תני ליה לדין אמו אנוסת אביו במשנה הקודמת שפוטרת צרתה, שהרי לא יתכן שתנשא אמו אנוסת אביו, לפי שהיא אסורה באיסור לאו על כל האחים, מדין אנוסת אביו.

אמר ליה רבינא לרב אשי: לרבי יהודה, נמי משכחת לה שש עשרה צרות ערוה - בצרת אמו אנוסת אביו.

דאי עבר אחיו על הלאו האוסר לקחת את אנוסת אביו, ונסיב, נשא את אנוסת אביו, ומת, ונפלה אמו, אנוסת אביו, ליבום!

ומשנינן: "דאי", שהוא דבר איסור שיתכן רק בדיעבד - לא קתני.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: בלא "דאי", שלא עבר האח המת בנשואיו - נמי משכחת לה לאמו אנוסת אביו, שתפול לפניו ליבום, ותאסור צרתה:

כגון: יעקב אנס בעבירה את כלתו, אשת ראובן בנו, והוליד ממנה בן, שהוא ממזר, שהרי כלתו אסורה עליו באיסור כרת.

ונמצא, כי הבן הממזר, שהולידה כלתו של יעקב ממנו - הוא אחי בעלה, ראובן!

ומת ראובן בלא בנים.

ונפלה לה אשת ראובן ליבום קמי ברה, לפני בנה הממזר, שהוא אחי בעלה!

ומיגו דאיהי, אשת ראובן, אסירה להתייבם לבנה, משום ערות אמו צרתה נמי אסירה להתייבם, שהרי היא צרת ערות אמו.

וכאן לא עבר ראובן אחי המת שום איסור, אלא נעשו העבירות על ידי אחרים.

אמר ליה רב כהנא לרב אשי: רק ב"אחותה [באחווה] דהתירא", שנוצרה האחווה של האחים בהיתר, קמיירי מדבר הכתוב בפרשת יבום - "כי ישבו אחים יחדו".

אבל באחותה דאיסורא, שנוצר האח הממזר באיסור - לא קמיירי!

ואין כאן נפילה ליבום כלל.

ומוסיפה הגמרא: ואף על פי כן, למרות שהשיב רבי ללוי, על טענתו שיש למנות את אמו אנוסת אביו במשנתנו, ש"כמדומה אין לו מח בקדקדו", בכל זאת, בדקה, הוסיף אותה לוי במתניתין.

דתני לוי: אמו - פעמים שהיא פוטרת צרתה,

ופעמים אינה פוטרת צרתה.

כיצד?

היתה אמו נשואת אביו, ו"נשאת" לאחיו מאביו [על אף שמצד ערות אמו היא מותרת לאחיו, לפי שהוא נולד מאם אחרת, אסורה היא עליו בכרת, מצד ערות אשת אביו]. ומת אחיו מאביו -

זו היא אמו, שאין פוטרת צרתה! לפי שלא תפסו באמו כלל קידושי אחיו, שהרי היא אסורה לו מצד אשת אביו.


הערות

[1] הקשו התוס' מדוע אין המשנה מונה גם איסור אשת איש, שהוא ערוה הפוטרת צרתה. וכגון המגרש את אשתו על תנאי שלא תנשא לאדם בשם ראובן, והלכה האשה ונשאת לשמעון, אחי ראובן. ומת שמעון, והרי היא נופלת ליבום לפני ראובן. והיא אסורה להתייבם לו, כי אם תיבעל לו יתבטל גיטה, ותהיה אסורה לו משום אשת איש. ונאמרו בראשונים כמה וכמה תירוצים ליישב את הקושיא הזאת. האחד, שאין היא ערוה לראובן, שהרי אין היא אסורה עליו עתה באיסור אשת איש, שהרי מגורשת גמורה היא, אלא שאם תיבעל יפקע גיטה למפרע, ותמצא שהיא אשת איש. אך כיון שעתה היא איננה אסורה עליו משום אשת איש, אין היא נחשבת כערוה הפוטרת מיבום, וכערוה הפוטרת צרתה. השני, גם אם נאמר שיש בה את פטור הערוה של אשת איש, שהרי מכח זה שהיא תעשה לערות אשת איש באם תתייבם, היא אינה מתייבמת, בכל זאת אין צרתה נחשבת כצרת ערוה של אשת איש. כי ערות אשת איש תחול בה רק אם תתייבם לאחר מות הבעל, ואין ערוה פוטרת את צרתה, אלא אם כן חל עליה שם ערוה בשעת הנפילה ליבום, כשמת הבעל. ולא כשהיא נאסרת באיסור ערוה אחר מות הבעל, בשעה שתתייבם לו. והרשב"א בתחילת המסכת הוסיף, שמסתבר שאפילו היא עצמה צריכה חליצה, ואין אני קורא בה "כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה". שדין זה נאמר רק במקום שאינו עולה ליבום מחמת שם ערוה שיש עליה, אבל לזאת אין שם ערוה, אלא התנאי הוא שגרם לה שלא תוכל להתייבם, שאם תתייבם נמצא שבטל גיטה, ואין היא יבמה הנופלת ליבום כלל. אלא שהביא הרשב"א שהרמב"ן הסתפק בדבר, "ומטין דבריו" שהיא עצמה אינה צריכה חליצה, היות וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, וכתב על כך הרשב"א: "אין דעתנו מכרעת במקומו".

וסימניך, כיצד יתכן הדבר: אם היו כמה אחים, מת אחד מהם ("ראובן"), ואחר כך נולד אח אחר ("יששכר") ויבם האח השני ("שמעון") את אשת המת כדין. ולאחר מכן מת אח אחר ("לוי"), ולאחר שמת נולד להם אח נוסף ("זבולון") ויבם אח אחר ("יהודה") את אשתו של לוי. ואם מתו גם שני אלה ("שמעון" ו"יהודה") בלא בנים נופלות אותן יבמות לפני האחים הנותרים ("יששכר" ו"זבולון") שעבור אחד מהם ("יששכר") אשת האח הראשון ("ראובן") אסורה, שהרי כשמת בעלה הוא עדיין לא נולד, ועבור השני ("זבולון") אסורה אשתו של האח השני ("לוי") מאותו טעם, וכפי שמפורש המקרה בכל פרטיו בפרק שלישי, שהאסורה לזה מותרת לזה, והאסורה לזה מותרת לזה. ומכל מקום לענייננו למדנו שבתוך הכללים כלל ר' חייא גם את שיטתו של ר' שמעון, שהרי אמר ר' חייא שבכולן אני קורא האסורה לזה מותרת לזה. ואם כן נמצא שמשנתנו עוסקת בדינים השנויים במחלוקת, וכיצד אמר רבי שהכל מוסכם בה?

ומשיבים: אלא, לרבי — הני כללי לית ליה [את הכללים הללו שקבע ר' חייא אין לו, אין רבי מקבל] ואיננו סבור שהם נכונים, ולדעתו כל דבר שיש בו מחלוקת — לא שנו במשנתנו. רב אדא קרחינא קמיה [לפני] רב כהנא אמר משמיה [משמו] של רבא: לעולם יכול אתה לפרש שאית ליה [יש לו, מקבל] רבי הני כללי [את הכללים הללו] של ר' חייא. והכי קאמר ליה [וכך אמר לו] ללוי: אמו אנוסת אביו שתוכל להחיל עליה את הכללים של ר' חייא, רק בחדא משכחת לה [במקרה של אשה אחת יכול אתה למצוא אותה], כלומר, יכול אתה למצוא רק חלק אחד מן המקרה המסובך הזה. אבל בתרתי לא קמשכחת לה [בשתים אין אתה מוצא אותה]

ומבארים: אי [אם] יעקב, כלומר, האב, שתי אחיות אנס והוליד מהן שני בנים, והיו לו שני בנים אחרים שנשאו את שתי האחיות האנוסות הללו, ומתו, ואז אפשרות שיש בו אחותה שהיא יבמתה משכחת לה [מוצא אתה אותה] שהרי יש אשה הנופלת לייבום ואסורה משום ערוה, והיא גם אחותה וגם גיסתה של היבמה האחרת. אבל "האסורה לזה מותרת לזה" לא משכחת לה [אין אתה מוצא]. אמנם, יתכן שאשת אחיו שהיא אמו תיפול לפניו לייבום, אבל כשם שהוא אסור באמו כך הוא אסור גם באחות אמו, ונמצא שאין כאן "האסורה לזה מותרת לזה".

ואי [ואם] שתי נשים נכריות (זרות) זו לזו אנס האב והוליד מהן שני בנים, ושתי הנשים הללו נישאו אחר כך לשנים מבניו, ומתו, אם כן, "האסורה לזה מותרת לזה" משכחת לה [מוצא אתה אותה] שכל אחד משתי האנוסות תיפול לייבום לפני אח אחד, בעוד שהיא אסורה לאחיו משום שהיא אמו. אבל "אחותה שהיא יבמתה" לא משכחת לה [אינך מוצא אותה], ולכן אי אפשר למנות במשנה את אמו שהיא אנוסת אביו, משום שהכללים שקבע ר' חייא לא יחולו על כך.

רב אשי אמר הסבר אחר: לעולם תפרש כי לית ליה לרבי הני כללי [אין לו, אין רבי מקבל את הכללים הללו] של ר' חייא ובפלוגתא קמיירי [וגם בדברים השנויים במחלוקת עוסקת המשנה], ולפי זה, ומאי [ומה] פירוש הדברים "כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו" דקאמר ליה [שאמר לו] רבי ללוי — לא מהטעמים האלו אמר לו, אלא

הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: מאי טעמא לא דייקת מתניתין [מה טעם אין אתה מדייק במשנתנו]? דמתניתין [שמשנתנו זו] כשיטת ר' יהודה היא, והרי הוא שאסר באנוסת אביו. ואי אפשר להכניס למשנה זו, שהיא כדעת ר' יהודה, שיטה השונה מדעתו.

ומהי ההוכחה שמשנתנו היא כר' יהודה — דקתני [ששנה במשנה הבאה]: שש עריות חמורות מאלו שמנינו, מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות, כיון שאינן יכולות לעולם להיות נשואות לאחד מן האחים, ואלו הן: אמו, ואשת אביו, ואחות אביו. ונדייק: מאי [מה פירוש] אמו? אילימא [אם תאמר] שזו אמו נשואת אביו — היינו [הרי זו] אשת אביו, ואם כן אין כאן שש, אלא רק חמש!

אלא לאו [האם אין] הכוונה אמו — אנוסת אביו. וקתני [ושנה] שם: מפני שהן נשואות לאחרים ולכן אין דין ייבום חל עליהן, ומשמע: לאחרים — אין [כן], לאחין — לא, כיון שכל אחד מן האחים בני אותו אב אסור לו לשאת את אמו של אחד האחים האחרים, שאם אינה אשת אביו הריהי לפחות אנוסת אביו, ואסור לאדם לשאת את אנוסת אביו. מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא [מי שמעת אותו שיש לו סברה זו] שאנוסת האב אסורה לבניו — ר' יהודה, שאסר באנוסת אביו. משום הכי [כך] לא תני ליה [שנה אותה] בחלקה הראשון של המשנה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אפילו לר' יהודה נמי משכחת לה [גם כן מוצא אתה אותה אפשרות] — דאי [שאם] עבר אחד האחים ונסיב [ונשא] את אנוסת אביו, שהרי גם לדעת ר' יהודה אין זה איסור כרת שמבטל את הנישואין אלא רק איסור לאו, והנישואין חלים, ואם ימות אח זה תיפול היבמה לפני אביה. ודוחים: "דאי" ["שאם"] לא קתני [שנה], כלומר, אין אנחנו מביאים במשנה דוגמה לדבר שיכול להיות רק על ידי עבירה בלבד.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: בלא "דאי" ["שאם"] נמי משכחת לה [גם כן יכול אתה למצוא אותה], כלומר, אפשר למצוא אפשרות של אשה אנוסת האב שבכל זאת לא יהיה איסור בכך שאחד הבנים נשא אותה לאשה, כיצד? יעקב, כלומר, אב, אנס את כלתו והוליד ממנה בן, ומת ראובן הבן, בעל הכלה, בלא בנים. וכיון שהיו ליעקב זה שני בנים, בנו ראובן שמת, והבן שנולד לו מאשת ראובן שאנס, נמצא שאשת ראובן נפלה לה קמי ברה [נופלת לייבום לפני בנה], ומיגו דאיהי אסירה [ומתוך שהיא אסורה] צרתה נמי אסירה [גם כן אסורה], ואם כן יש אפשרות כגון זו בלא נישואין שלא כדין.

אמר ליה [לו]: באחותה דהתירא קמיירי, באחותה דאיסורא לא קמיירי [בקשר אחווה של היתר הוא עוסק, בקשר אחווה של איסור אינו עוסק], שכן האיש שאנס את כלתו הוליד ממזר, ובכך אין הוא עוסק. ומעירים: ואף על פי כן, למרות שגער רבי בלוי, בדקה [קבע אותה] לוי במתניתיה [במשניות שלו], שערך לוי קובץ ברייתות ובקובץ זה מנה גם את האפשרות הנוספת.

דתני [ששנה] לוי בברייתא שלו: אמו, פעמים פוטרת צרתה ופעמים אינה פוטרת צרתה. כיצד? היתה אמו נשואת אביו ונשאת באיסור לאחיו מאביו, ומת — זו היא אמו שאין פוטרת צרתה, שכן הנישואין שלה לאח לא תפסו כלל, שהרי היה בהם איסור כרת, וכיון שכן, לא חלו הנישואין, ורק האשה האחרת, הצרה, היא הנחשבת אשת האח, ואותה הוא יכול לייבם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And your mnemonic to remember how this might occur is as follows: Died, was born, entered into levirate marriage, died, was born, entered into levirate marriage. In other words, there were several brothers, and one, Reuven, died, before another, Yissakhar, was born, and another brother, Shimon, entered into levirate marriage with the deceased’s wife, and there was another brother, Levi, who died as well, and yet another brother, Zevulun, was born, and a sixth brother, Yehuda, entered into levirate marriage with the deceased’s wife. In this case, if Shimon and Yehuda were to die childless, their wives would come before the surviving brothers, Yissakhar and Zevulun, for levirate marriage. To one of them, Yissakhar, the wife of the first brother, Reuven, is prohibited, and for the other brother, Zevulun, the wife of the second brother, Levi, is likewise prohibited.
This is an example of the type of case analyzed in the third chapter, in which the ruling is that the woman who is forbidden to this brother is permitted to that one, and she who is forbidden to this one is permitted to that one. In any case, Rabbi Ḥiyya incorporates the opinion of Rabbi Shimon into this principle, as he maintains that this scenario can apply to each case stated in the mishna. If so, the mishna evidently does deal with disputed legal rulings. How, then, can Rabbi Yehuda HaNasi claim that the cases of the mishna are unanimous?

§ Rather, Rabbi Yehuda HaNasi does not hold in accordance with these general statements applied by Rabbi Ḥiyya, and therefore he maintains that no issue subject to dispute was taught in the mishna. Rav Adda Karḥina, who was sitting before Rav Kahana, said in the name of Rava: Actually, one can explain that Rabbi does hold in accordance with these general statements laid out by Rabbi Ḥiyya. And this is what he said to Levi: In the case of his mother who had been raped by his father, you find this case with only one of the women; however, you cannot find it with two. In other words, the terms mentioned by Rabbi Ḥiyya above: She who is forbidden to this one is permitted to that one, and: A sister who is a sister-in-law performs either ḥalitza or levirate marriage, apply only partly to this complex case.

The Gemara elaborates: If Ya’akov, the father, raped two sisters who gave birth to two sons, and he had two other sons who married these raped sisters and died, in this scenario you find a case of her sister who is her sister-in-law, as there is a yevama who comes before one of the brothers who is a forbidden relative and also a sister and a sister-in-law of another yevama. However, you cannot find the principle of: She who is forbidden to this one is permitted to that one. Although it is possible that one’s brother’s wife who is one’s mother might come before one for levirate marriage, just as he is forbidden to his mother, he is likewise forbidden to his mother’s sister.

And if the father raped two unrelated women, who gave birth to two sons and then married two other sons of the same father who subsequently died, you find the case of: She who is forbidden to this one is permitted to that one, as each of the two raped women comes before one of the brothers for levirate marriage while she is forbidden to the other as his mother. However, you do not find a situation of: Her sister who is her sister-in-law. Therefore, the case of one’s mother who was raped by one’s father cannot be included in the list of the mishna, as the characteristics stated by Rabbi Ḥiyya do not apply to this case.

§ Rav Ashi stated a different explanation: Actually, Rabbi Yehuda HaNasi does not hold in accordance with these general statements of Rabbi Ḥiyya, and the mishna does deal with halakhot that are in dispute. According to his opinion, what is the meaning of the phrase: It seems to me that he has no brain in his head, that Rabbi Yehuda HaNasi said to Levi?

According to Rav Ashi, this is what Rabbi Yehuda HaNasi said to Levi: What is the reason that you were not precise in your interpretation of the mishna? As the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who prohibited the case of a woman who was raped by one’s father. Accordingly, the rulings of the mishna cannot be attributed to any opinion that is not in line with that of Rabbi Yehuda. What is the proof that this mishna is indeed in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda?

As it teaches in the next mishna: Six women with whom relations are forbidden are more severe than these enumerated in the previous mishna, because they may marry only others and can never be married to any of the brothers, and therefore their rival wives are permitted. These women include: His mother, his father’s wife, and his father’s sister. Rav Ashi infers: What is the meaning of: His mother? If we say that this mother is married to his father, then this is the same case as: His father’s wife, which would mean that the mishna lists only five cases, not six.

Rather, is it not referring to a woman raped by his father? And it is taught in the mishna that the halakhot of levirate marriage do not apply to them because they may marry only others, which indicates: Others, yes; the brothers, no. Since each of the brothers are sons of the same father, each one is prohibited from marrying the mother of one of the other brothers, as although she is not his mother, she is nevertheless a woman raped by his father, whom one may not marry. Who did you hear who holds in accordance with this conclusion that a woman raped by one’s father is prohibited to all his sons? It is Rabbi Yehuda who prohibits a woman raped by his father. Due to that reason the case of a woman raped by one’s father was not taught in the first mishna.

Ravina said to Rav Ashi: Even according to the opinion of Rabbi Yehuda you can find this possibility that a woman raped by a father comes before the son for levirate marriage. What if one of the brothers transgressed and married a woman raped by his father? Even Rabbi Yehuda concedes that this is a violation of a regular prohibition that does not incur karet, and therefore the marriage is valid. Consequently, if this brother died childless, this woman would come before her son for levirate marriage. The Gemara rejects this proof: The tanna does not teach cases of what if, i.e., the mishna does not cite an example that could result only from a transgression.

Rav Ashi said to Rav Kahana: Even without a hypothetical: What if, you can find an example of a woman raped by a father who is not forbidden to the son in marriage. How so? Ya’akov, the father, raped his daughter-in-law, from whom he fathered a son. And the son, Reuven, the husband of the daughter-in-law, died childless. And as Ya’akov had two sons, the deceased Reuven and a son by Reuven’s wife whom Ya’akov had raped, Reuven’s wife would then come before her son for levirate marriage. And since she is forbidden, her rival wife is also forbidden. Consequently, a case of this kind is possible without the levirate marriage resulting from an illicit marriage.

Rav Kahana said to Rav Ashi: The mishna deals with cases of legitimate brothers, whereas it does not deal with cases of illegitimate brothers. The offspring of a man who rapes his daughter-in-law is a mamzer, and cases of this kind are not discussed in the mishna. The Gemara comments: Nevertheless, despite Rabbi Yehuda HaNasi’s criticism, Levi established this additional possibility of a woman raped by one’s father in his mishnayot.

As Levi taught in his baraita: With regard to the case of his mother, at times she exempts her rival wife, and at other times she does not exempt her rival wife. How so? If his mother was married to his father and after his father’s death she illicitly married her son’s paternal brother, who then died, this is a case of: His mother who does not exempt her rival wife. The reason is that her marriage to his brother does not take effect at all, as it was forbidden on pain of karet. Since this marriage never occurred, only the other wife, the so-called rival wife, is considered a wife of the brother, and she may enter into levirate marriage.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובפלוגתא קא מיירי כו'. ואם תאמר ואם כן ליתני קרובת חלוצתו לר"ע דאמר בפרק החולץ (יבמות מד, א) בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו. ויש לומר דלא קתני אלא פלוגתא דסבירא ליה כותיה ובלקוטין שלי הארכתי בה יותר בס"ד (בשו"ת ח"ו סי' כ"א).

מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא. ואם תאמר לוי דבעא מינה מרבי ליתני שש עשרה (לעיל יבמות ט, א) היכי מפרשא ליה סיפא דמתניתין (להלן יבמות יג, א) דקתני שש בעריות. איכא למימר דסבירא ליה ללוי דהאי אמו דקתני בשש עריות, לאו היינו אנוסת אביו אלא אמו נשואת אביו, וארחי דתנא הוא בהכי דתנא אמו שהיא נשואת אביו ואשת אביו שאינה אמו, והיינו דקתני אמו ואשת אביו ולא תנא ברישא אשת אביו דתהוי אמו בכלל, לאוריי לן דדוקא קתני אמו אשת אביו ואשת אביו שאינה אמו משום הכי לא חשבינן ליה האי פירכא ללוי.

אמר ליה רבינא לרב אשי לר' יהודה נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב כו'. ואם תאמר אפילו בלא דאי, משכחת לה כגון שקדשה, דבקידושין ליכא איסורא, דהא לא כתיב לא יקח אלא לא יגלה. יש לומר מכל מקום כיון דקדושין על דעת נשואין הוא דמקדש אסור לעשות כן ודאי עבר קרינא ליה.

אמר ליה דאי לא קתני. ואם תאמר ואפילו דאי היכי משכחת לה, והא איכא מאן דאמר בסנהדרין בפ"ד מיתות (נג, א) דר' יהודה אית ליה כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, איכא למימר דבמסקנת לא קאי, אלא ר' יהודה לית ליה דר"ע. ואפילו נמי סבירא ליה כר"ע, תנא מיהא לא סתים לן כותיה אלא באנוסת אביו שהיא אסורה, אבל בהא דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין לא סתים לן כותיה אלא כבר פלוגתיה, וכדתנן בפרק כיצד (להלן יבמות כ, א) אסור מצוה ואסור קדושה חולצות ולא מתיבמות, ואלו לר"ע פטורות אפילו מן החליצה.
וכי אמרינן הכא לר' יהודה משכחת לה דכי עבר, לאו ר' יהודה ממש קאמר, אלא לסבריה דר' יהודה דאנוסת אביו קאמר. ואם תאמר והא על כרחין אי אית לן כר' יהודה באנוסת אביו ומשום דקרא דלא יגלה כנף אביו באנוסת אביו מיירי, אם כן סבירא ליה דיש ממזר מחייבי לאוין, משום דכתיב בתריה לא יבא ממזר, וכיון שכן אין קידושין תופסין בחייבי לאוין כיון דהוי הולד ממזר. ור"ע גופיה דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין משום דאית ליה כר' יהודה הוא כדאיתא בפרק החולץ (להלן יבמות מט, א) ויש לומר כי היכי דמאן דאית ליה אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד, דלא יקח איש את אשת אביו כתיב, אף על גב דלא יגלה איירי בחייבי כריתות דהיינו דודתו, דדרשינן מדלא יקח עד לא יגלה ממזר כדאיתא בפ' החולץ (שם), הכי נמי דרשינן לר' יהודה.

פתקה לוי במתניתה דתני לוי אמר פעמים פוטרת צרתה פירוש, אפילו לר' יהודה וכגון דעבר ונסיב. והיינו דאמרינן ואף על פי כן פתקה לוי במתניתיה, דלרבנן פשיטא ומאי אף על פי כן. והיינו דאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן (להלן ע"ב) ללוי דאמר דאי נמי קתני ליתני החולץ ליבמתו, דלוי נמי בתר דשמעה מרבי דבאמו אנוסת אביו לא מיירי מתניתין סברה.

וסימניך מת נולד וייבם מת נולד וייבם פי' ושתי נשים המתייבמות היו אחיות ונפלו לפני אחים שנולדו בין מיתה לייבום הראשון הנולד אסור ביבמה ראשונה דהויא ליה כאשת המת שלא היה בעולמו ונולד קודם ייבום שלה ומותר ביבמה השנית דהויא לה אשת אחיו שהיה בעולמו והא אפי' לרבנן והנולד השני אסור בשנייה לפי שהיא אשת השני שלא הי' בעולמו ונולד קודם ייבום שלה ומותר בראשונ' אע"פ שלא חי הבעל דמת בעולמו מפני שנולד לאחר ייבום שלה והיינו כר' שמ' דשרי ייבום ואח"כ נולד האסור לזה מותר לזה לא משכחת לה פי' בשתיהם אסור על כל אחד מהם האחת משום אמו והשנייה משום אחות אמו שם רב אשי אמר לעולם לית לי' הני כללי ובפלוגתא מיירי פי' וכיון דכן שפיר הוה מצי למתני אמו אנוסת אביו דאי משום ר' יהודה דאסר הוא בפלוגת' מיירי ואי משום דלא משכחת לה בתרתי הא לית לי' כללי דר' חייא. שם מאן שמעת ליה דא"ל האי סברא ר"י משום הכי לא מתני וק"ל ללוי לא חזי הא דמתני' ר"י היא וי"ל דאיהו סבר אמו דקתני בשיש עריות היינו נשואת אביו וקתני נשואת אביו שהיא אמו ואשת אביו שאינו אמו ור' אהדר לי' דלית ליה לתנא למעבד הכי כיון דאפשר למכללינהו תרוייהו באשת אביו לר' יהדא נמי משכחת לה דאי עביר ונסיב וא"ת והא משכחת לה דלא עברה כגון שקדש' בלבד ובקידושי' ליכא עביר' והויא יבמה מן האירוסין י"ל דמדרבנן אסור לקדש אשה שאינה בת ביאה שמא יבא לידי ביאה וי"מ דסוגיי' דהכא במסקנא דלית לי' לר' יהודא דהיא דר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסים בחייבי לאווין אבל למאי דסברי התם דר' יהודה אית ליה דר' עקיבא אפי' בדיעבד לא משכחת לה שהרי לא יש בה קדושי לאחיו וכוונה דעלמא הית' אצלו ואין בה מצות יבום עי"ל דאפי' למאי דאמרי' התם דר' יהודה אית ליה דר' עקיבא מ"מ תנא דהכא לא סתם לן כוותי' כההוא אלא במאי דאוסר ארוסת אביו בלחוד וזה נכון:

אנס כלתו פי' אשת ראובן בנו דנקיט בסמוך ונקט אנס כדי שלא יהא שוטה. ועוד כיון דלא תפסו בה קידושין אין נשואי' שלה אלא זנות ואונס אע"פ כן פתקה לה במתני' פי' ואפי' לר' יהוד' ואע"ג דלא אתיא אלא בדיעבד ונסיב והיינו אעפ"יכ דהוי לשון רבות' ומשום הכי אמרי' בסמוך ללוי דאי תנא קמא (דאי לא קתני) וכן נרא' בסמוך מפירש"י ז"ל לפי שאינן בצרת צרה וא"ת ולר' שמ' האי ישנה בצרת צרה אם נולד לו אח לאחר שקדש וכדשרי ביבם ואח"כ נולד ואע"ג דלא שרי ר' שמ' אלא כשייבם בהתר שכן הדין לר' שמ' כי הנולד לאחר הייבום דינו כדין הייבום שהייבם שדח' מעליו איסור אשת אח דחה שלא יחול מכאן ואילך על הנולדים מכאן ואילך מ"מ אף כשחלץ א' מן האחי' וחזר הוא וקדשה ונולד לו אח לאח"כ כשם שהיא בלאו בלבד לגבי היבם שחלץ כך היא בלאו בלבד כלפי הנולד וכדאמרי' לקמן במכילתן החולץ ליבמת' וחזר וקדש' צריכ' חליצ' מן האחים מן אחים הנולדי' מעכשיו כמאן כר' שמ' כלומר דה"ל לגבי חייבי לאוין שהן בני חליצ' וייבום הילכ' אם חלץ זה ליבמתו וחזר וקדש' ויש לו אשה אחר' ומת והרי שתיה ערו' על האחי עמד אותו הנול' בדיעב' ויבם את צרה דהיינו אשתו של חולץ ויש לנולד הזה אשה אחרת ומת בלא בנים מגו דראשונה אסורה בכרת משום דהוה צרת ערוה דידהו צרתה פטורה והרי ישנה בצרת צרה וי"ל דלא קתני בדיעבד אלא פלוגתא דסביר לן כוותיה ובהא לא קיימא לן כוותיה דר' שמואל:

ותירץ לו דהא דלא תנא אמו אנוסת אביו משום דלא תנא אלא הנהו דמשכחינן בהו שתי אחיות שנאמר בהן האסור לזה מותר לזה ואחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת אבל אנוסת אביו לא משכחת לה בתרויהו ר"ל שיהו שתי אחיות מזדקקות ליבום ותהא זו אסורה לזה משום אמו ומותרת לשני וכן זו על זו אלא חדא הוא דמשכחת בהו או האסור לזה מותר לזה או אחותה שהיא יבמתה כו' ולאו דוקא אחותה שהיא יבמתה שתהא חולצת או מתיבמת אלא הכי קאמר או האסור לזה מותר לזה ושיהו הן נכריות ולא אחיות ויזדקקו לחליצה או ליבום או אחותה שהיא יבמתה ר"ל שיהו אחיות אבל לא שיהו חולצות או מתיבמות אלא שתיהן אסורות ונפקעות מן החליצה ומן היבום כיצד שאם יעקב אנס שתי אחיות וילדה לו האחת לוי והאחת יהודה ונישאו האנוסות לשני בנים אחרים של יעקב והם ראובן ושמעון כגון שנשא ראובן אמו של לוי אחיו שהיא אנוסת אביו ושמעון אמו של יהודה ומתו ראובן ושמעון אחותה שהיא יבמתה משכחת לה כלומר שתי אחיות המזדקקות ליבום לשני בניהם כל אחת לבן אחותה אבל מ"מ אי אתה מוצא שיהיו חולצות או מתיבמות שאין אומרים האסורה לבנה מותרת לבן אחותה לפי ששתיהן אסורות לכל אחד משניהם אחת משום אמו ואחת משום אחות אמו ונפקעו שתיהן מן החליצה ומן היבום ואם נכריות אנס וילדה לו כל אחת מהן בת ונישאו לשני בניו שמאשה אחרת האסור לזה מותר לזה משכחת לה שהאסור לזה משום אמו מותרת לזה שאינה אמו ולא אחות אמו ומשכחת לה דחולצות או מתיבמות אבל אחותה שהיא יבמתה לא משכחת לה שהרי אינן שתי אחיות ועיקר שמעתין משום יבום שתי אחיות היא:

והדר פריש דר' יהודה היא דאסר באנוסת אביו ולא משכחת אם מזדקקת לבנה שהרי אחיו מאביו אסור בה לר' יהודה ואקשי ליה דילמא דאי עבר אחיו של זה ונשאה דהא מכל מקום אנוסת אביו לר' יהודה בלאו היא וקדושין תופסין בה דהא ר' יהודה לא סבירא ליה כר' עקיבא כדכתיבנא במתניתין ואע"ג דאיכא למידק היכי תני לה בשש עריות כבר פירשנו במשנתנו דהא דתני לה בשש עריות לר' עקיבא היא וכשיטת ר' יהודה דמפרש לא יגלה כנף אביו אאנוסת אביו אבל לר' יהודה מיהא ליכיילא בחמש עשרה ותירץ באיסורא לא קא מיירי ויש שואלין ולוקמה בקדשה דליכא איסורא דהא לא יגלה כתיב לא יקח לא כתיב אין זה כלום שהקדושין על דעת הביאה ונמצאו גורמין את האיסור:

ומהדר תו לאקשויי דהא איכא אמו אנוסת אביו שנשואה לאחיו בהיתר גמור והוה ליה למיתנייה וכגון שיעקב אנס כלתו אשת ראובן והוליד ממנה בן וכשמת ראובן מזדקקת אצל בנה ונמצאת נשואה לאחיו בהיתר ופוטרת צרתה דאע"ג דשמעון הוי ממזר הרי אף ממזר זוקק אשת אחיו ליבום ואע"ג דלא מיבם מדרבנן היא ומאיסור קדושה הא חליצה מיהא הוה בעיא אי לאו משום אמו ותירץ לו דבאחוה דממזרות לא מיירי ושאר הדברים פשוטים הם:

וכבר פסקנו שאמו מאנוסתו בכלל חמש עשרה והוו להו שש עשרה ונמצא אמו מן הנשואין אינה פוטרת צרה שמאחר שאין קדושין תופסין בה לאחיו המת זנות בעלמא הוא ולא נקראת צרה בלשון זה אלא שמכל מקום היא צוררת לה אבל שתהא קרויה צרה לפטור את האחרת לא אבל אמו אנוסת אביו הואיל והיו בה לאחיו מאביו ליקוחין הרי זו פוטרת צרתה וכן הלכה כמו שביארנו ואם כן אמו דתני בשש עריות לר' עקיבא היא ולשיטת ר' יהודה או שמא פירושו מן הנשואין ואע"ג דתני אשת אביו אורחא דתנא למיתני אמו שאינה אשת אביו ואשת אביו שאינה אמו:

אלא שלענין ביאור פתקה לוי במתניתיה פירושו אף לר' יהודה וכגון דעבר ונסב והוא שהקשו ללוי דאמר דאי קתני כו' ליתני חולץ ליבמתו ונשאה לריש לקיש שהיא לחולץ בלאו ועל אחין בכרת ופוטרת צרה הואיל והיו לאחיו ליקוחין בה ותירץ לו משום דליתא בצרת צרה דלא מצי למימר הלכה צרתה ונשאת לאחד מן האחין דהא לכולהו אסירא ומכל מקום הלכה שאינה אלא בלאו אף לאחין ואינה פוטרת צרה כמו שיתבאר עכשו והוא שאמר לימא ליה חייבי לאוין נינהו וחייבי לאוין לא פטר צרה ואין גורסין חייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו דהא לאו בני יבום נינהו ומכל מקום יש גורסין כן ופירושו דמדאוריתא בני יבום נינהו דאתי עשה דיבום ודחי לאו דממזרות אלא דרבנן גזרו עלה:

ואסיק ר"א דהכי קאמר להו מ"ט לא דייקת מדקתני דמתני' ר"י הוא דאסר ר"י באנוסת אביו דקתני סיפא, שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים צרותי' מותרין אמו ואשת אביו מאי אמו אילימא נשואת אביו היינו אשת אביו אלא אנוסת אביי וקתני מפני שהן נשואות לאחרים, לאחרים אין לאביו לא מאן שמעת לי' דאית לי' האי סברא "י מ"ה לא תני לה, א"ל רבינא לר"א לר"י נמי משפחת לה דאי עבר ונסיב פי' דלית בה לר"י אלא לאו דלא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה וקדושין תופסין בחייבי לאוין וצרתה הוי צרת ערוה, ותריץ דאי לא קתני ואעפ"כ פסקה הוי כמתניתא דתני לו אמו פעמים פוטרת ופעמים אינה פוטרת צרהת פי' ואעפ"כ דאהדר לי' תלמידו כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו הגיהה והוסיפה על משנתו, כיצד הי' אמו נשואת אביו היינו אשת אביו אלא אנוסת אביי וקתני מפני שהן נשואות לאחרים, לאחרים אין לאביו לא מאן שמעת לי' דאית לי' האי ברא ר"י מ"ה לא תני לה, א"ל רבינא לר"א לר"י נמי משפחת לה דאי עבר ונסיב י' דלית בה לר"י אלא לאו דלא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה וקדושין תופסין בחייבי לאוין וצרתה הוי צרת ערוה, ותריץ דאי לא קתני ואעפ"כ פסקה לוי כמתניתא דתני לוי אמו פעמים פוטרת ופעמים אינה פוטרת צרתה פי' ואעפ"כ דאהדר לי' תלמידו כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו הגיהה והוסיפה על משנתו, כיצד הי' אמו נשואת אביו נישאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שאינה פוטרת צרתה.

תוס' בד"ה לעולם לית ליה לרבי כו' דפליגי בהמגרש ר"א ורבנן דלר' אליעזר הוי גט ואסורה כו' עכ"ל דברי התוס' הכא נמשכים כתנא דברייתא דהתם דפליגי בע"מ אבל בחוץ מודה ר"א דהוי שיור בגט ואינו גט אבל לתנא דמתני' דהתם דפליגי בחוץ אבל בע"מ מודו רבנן דהוי גט ואסורה לפלוני תפול קושית התוס' דליתני א"א שפוטרת צרתה אף לרבנן ואפילו למ"ד דבפלוגתא לא קמיירי וכך הם דברי התוס' שם בד"ה אפי' לא נתגרשה כו' אלא דהכא לא הקשו אלא למ"ד דבפלוגתא קמיירי והיינו משום דאיכא לאוקמי מתני' דהכא כתנא דברייתא דהתם דבע"מ פליגי וק"ל:

בא"ד אי חשיב שיור כמו בחוץ מפלוני א"כ שריא ליה כי נשאת לאחיו כו' עכ"ל כתב מהרש"ל פי' ור"א פסק דאף שיור בגט הוי גט מ"מ סבר היכא דנשאת לאחר בינתים שבטל האי שיור שהרי נתקה מאישות דראשון כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש אין אלו דברי פה קדוש ואולי איזה תלמיד טועה כתב כך לפרש דברי התוס' דהא השתא אנו קיימינן דבע"מ פליגי אבל בחוץ ר"א מודה דלא הוי גט כלל וכתנא דברייתא דהתם כמ"ש לעיל דאל"כ תפול קושייתם לכ"ע אפי' לרבנן ודברים אלו שכתב היכא שנשאת לאחר בינתיים שבטל האי שיור שהרי נתקה מאישות הראשון כו' לא נאמר זה אלא אי פליגי בחוץ וסבר ר"א דבחוץ נמי הוי גט דהכי איתא בהדיא התם אברייתא דנכנסו ד' זקנים כו' ובמאי אילימא בחוץ משרא שרי דתניא מודה ר"א במגרש כו' אלא בע"מ ועוד האי לישנא דאי חשיב שיור שכתבו התוס' לא נאמר התם ובשום מקום אלא באינו גט כלל ודברי התוס' גם כן מוכיחין כך אבל דברי התוס' מפורשים כך משום דבעי לאשכוחי צרת א"א שהיתה מותרת לאחיו המת ואסורה ליבם ואהא קאמרי דבע"מ שלא תנשאי ושלא תבעלי לא מצינן לאשכוחי דאי חשיב שיורא בגט כמו בחוץ ולא הוה גט כלל כדקיימינן השתא דמודה ר"א בחוץ א"כ כי נשאת לאחיו המת קודם ע"כ גם אליו שריא דבגט זה גם לאחיו המת היתה אסורה ואם נשאה בהיתר וכגון שמת המגרש או שגירשה בגט אחר א"כ גם אליו שריא וזה ברור:

בד"ה לר' יהודה נמי כו' ואר"י דע"כ מתני' סברה דאפי' בחייבי לאוין דשאר קדושין תופסין מדקתני ו' עריות ולא קתני ח' כו' עכ"ל פי' דאנן קיימינן השתא לרב אשי דבפלוגתא קמיירי וה"ל למיתני ח' לרבי עקיבא ולעיל דקאמר בפירקין קאמרינן ליכא לאקשויי דהא בפרקין נמי קתני דלא כר' עקיבא מדלא קתני ח' עריות דאיכא למימר מש"ה לא קתני משום דבפלוגתא לא קמיירי דהכי קיימינן לעיל וק"ל:

תד"ה לעולם כו' אי חשיב שיור כו' עכ"ל במהרש"ל חוזר אדלעיל בענין דחוץ כו' אבל בענין דר"י לא משכחת צרת צרה עכ"ל לא ידענא אמאי לא משכחת לה כגון שב' אחים קדשו אותה הא' מעכשיו ולאחר ג' יום והב' מעכשיו ולאחר כ' יום והג' מעכשיו ולאחר י' יום ומתו ראובן ושמעון וייבם לוי הצרה ממנה דלא הוי' לגביה אשת ב' מתים כיון דנתקדשה גם לו תוך הזמן אחר כך מת לוי ולו אשה אחרת אסורה ליהודה משום צרת צרה אשת שני מתים ודומיא דהכי בענין דחוץ וק"ל:

בד"ה דקתני שש כו' ותימה דמאי ס"ד דהנהו דלעיל כו' וי"ל דקשיא כו' עכ"ל וק"ק אכתי למאי דמשני דבפלוגתא לא קמיירי בהאי פירקא ומסיק לרבי הני כללי לית ליה הא ע"כ כיון דדייק לה סיפא דבאנוסת אביו קמיירי ע"כ בפלוגתא קמיירי גם בהאי פירקא ודו"ק:

שייך למ"ק בד"ה לר' יהודה נמי וכו'. למאי דקשיא להו דאי כר"ע אמאי לא תני ח' כו' אין להקשות דא"נ דלא כרבי עקיבא מ"מ לר"ל ליתני חלוצתו דאסורה לאחיו בכרת דאם הי' יכולה לינשא לחלוץ הי' פוטרות צרותיהן כיון דאין קידושין תופסין לאחין די"ל דהיינו דקתני כו' עריות אשת אחיו מאביו משא"כ הכא לר"ע לא הוה לחלוץ איסור אשת אח כלל אלא בלאו דלא יבנה וק"ל:

תוס' ד"ה לעולם ל"ל לרבי הני כללי וכו' עד ואם נשאת לאחיו וכו'. פירש לאחיו של אותו פלוני:

בא"ד ובע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי. פירוש בשהתנה בה ע"מ שלא תנשאי וע"מ שלא תבעלי:

בא"ד מ"מ לא דמי כיון שאם תבעל ליבם וכו' הויא אשת איש. פירש למפרע הויא אשת איש בשעה שנשאה המת דהא הגט בטל למפרע:

בא"ד דמשכחת לה כו' כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון. פירש לא בראובן ושמעון אחים איירי אלא ר"ל ראובן ושמעון דעלמא ובא אותו שמעון וקדשה סתם פירש דהשתא מהני קדושי שמעון לאסור אראובן שקדשה בראשונה דאל"כ מאי אהני קדושי שמעון ולא הוו מקרי קדושין ומת שמעון ונפלה קמי אחיו ליבום ויש לו לשמעון ג"כ אשה אחרת וב' אסורים על היבם אחי שמעון משום דהא היא אסורה לו משום אשת איש מחמת קדושי ראובן שקדשה בראשונה וצרת צרה נמי משכחת כגון שקדשה ראובן דעלמא חוץ מב' אחים פירש וקדשה האח הא' סתם כדלעיל ומת ונפלה קמי האח הב' ליבום דהא לא נאסרה עליו משום אשת איש מחמת קידושי ראובן דהא ראובן חוץ מב' אחים קאמר והלך האח השני וייבם צרתה ומת גם הוא ולו אשה אחרת ונפלו קמי אח הג':

בא"ד וי"ל דלא קרינן לגביה אשת המת דכבר נאסרה עליו משום אשת אח. פירש כבר קודם שנשאה אחיו:

בא"ד כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון אחיו ובא שמעון וקדשה סתם. ויש לו ג"כ אשה אחרת ומת ונפלו קמי אחיהם הג' דשתיהן אסורות לו משום דהאחת אסורה עליו משום אשת ב' מתים דהיינו קדושי ראובן וקדושי שמעון:

ומשכחת בהן נמי צרת צרה. פירש אלעיל אכגון שבא ראובן וקדשה וכו' קאי ולא אהא דרבי יוחנן וכגון שקדשה ראובן חוץ משמעון ולוי אחיו וקדשה שמעון חוץ מלוי ומתו ראובן ושמעון ונפלה קמי לוי דהשתא לא נאסרה אלוי משום אשת שני מתים דהא לא אסרוה עליו וייבם לוי צרתה ומת לוי ויש לו ג"כ אשה אחרת ונפלו לפני יהודה דצרת אשת ב' מתים פוטרת צרתה:

גמ' נולד ויבם לרבי הני כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אנס כלתו ועבר על דת הס"ד ואח"כ מ"ה ואע"ג דמהדר ליה רבי ללוי כמדומה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לעולם כו' דלר' אליעזר הוה גט כו'. נ"ב אבל המסקנא התם דאף רבנן מודים בזה לר' אליעזר ע"ש:

בא"ד שמא תנשא לו. נ"ב תימה דתוס' גופא כתבו התם בריש המגרש דלא חיישינן ולא דמי לתבעלי דחיישינן שמא יבעלנה באונס וכ"כ הרא"ש במסקנא:

בא"ד אי חשיב שיור כמו כו'. נ"ב פי' ורבי אליעזר פסק דאף שיור בגט הוי גט מ"מ סבר היכא דבנשאת לאחר בינתיים שבטל האי שיור שהרי נתקה מאיסור הראשון לאפוקי ע"מ שלא תנשאי דהוי תנאי בגט צריך להיות קיים לעולם וכל היכא דבטל התנאי בטל הגט למפרע ונמצא בניה ממזרים ועכשיו מפרשים התוס' היכא דמתנה ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי אי דמי לחוץ מפלוני כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בא"ד תדע דלא תני לוי חייבי לאוין כו' אפי' לרבנן כגון שבא כו' כצ"ל:

בא"ד וקדשה סתם כו'. נ"ב פי' דאהני קדושי דידיה לאיסורא קמא דאי לאו הכי אלא קדשה נמי חוץ מראובן אישתכח דקדושי שמעון לאו מהני וא"כ אין אני קורא בה אשת המת של שמעון ודו"ק:

בא"ד ומת שמעון ונפלה לפני לוי אחיו וצרת צרתה נמי משכחת לה כגון שקדשה אינש דעלמא חוץ משני אחין ואחר כך קדשה ראובן חון משמעון אחיו ויש לראובן אשה אחרת ומת ויבם שמעון צרתה כו' כצ"ל. ונ"ב ונראה בעיני לפרש דראובן היה אינש דעלמא דאי היה אחיהם א"כ אישתכח דהוה על לוי אשת אח של ראובן ומה לנו בזה שהיא נמי אשת אח סוף סוף היא אשת אח שלא במקום יבום וכבר תני במתני' אשת אחיו מאמו והשתא בעי לאשכוחי ערות אשת איש לחוד ותדע דאי איירי באחים ע"כ כשמת שמעון היא מותרת נמי לראובן מצד יבום א"כ מצית לאשכוחי צרת צרה כגון שיבם ראובן את צרתה ומתה אותה ראשונה ויש לו עוד אשה אחרת ומת ונפלו לפני לוי ולא צריכא לאדחוקי בג' אחין ובאינש דעלמא אלא ש"מ כדפרישית ודו"ק:

בא"ד דכבר נאסרה עליו לפני קדושי אחין משום אשת אח כדמשמע בהמגרש ליתני הכא כו' כצ"ל:

בא"ד ומשכחת בהן נמי צרת צרה ומיהו בפרק ג' משמע כו' כצ"ל. ונ"ב חוזר אדלעיל בענין דחוץ והכי פירושו כגון שקדשה ראובן חוץ משמעון ולוי ובא שמעון וקדשה נמי חוץ מלוי דאהני קדושי שמעון למיסר אראובן ומתו ראובן ושמעון ויבם לוי צרת אשת שני מתים ויש לו עוד אשה אחרת ומת ונפלה לפני יהודה כו' אבל בענין דרבי יוחנן לא משכחת צרת צרה ודו"ק:

בד"ה דקתני כו' לא קא מיירי או דאי לא קא מיירי כו' כצ"ל:

בד"ה לרבי יהודה כו' מתניתין סברא דלא כו' כצ"ל:

גמרא א"ל באחוה דהתירא קמיירי באחוה דאיסורא כו'. כצ"ל:

שם בדקה לוי במתניתי'. כה"ג בב"מ (מח) ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה (וסימנך). אלמא כו' דהא ר"ח אמתניתין קאי. אינו מובן יפה דהא מתניתין דהאסורה לזה כו' שנויה בפ' ד' אחין וכבר שני בפרקין קא אמרינן:

רש"י ד"ה דאסר באנוסת אביו (בסה"ד). מאחיו מאביו. כצ"ל:

תד"ה לעולם. שמא תנשא לו לאחר שתתאלמן כו' ובעודה תחתיו ל"ל יותר מאבא כו'. לכאורה ה"ל למיחש אף קודם שתתאלמן (רק לאחר מיתת הראשון) דכיון שנושאה נמצא דלא נתקיים התנאי וקדושי השני בטלים וכדמסיק התוס' בסמוך וי"ל:

בא"ד וי"ל דלא קרינא לגביה כו' נאסרה עליו משום אשת איש. כצ"ל ועי' מהר"ם:

בא"ד ובא שמעון וקדשה סתם ומתו כו'. כצ"ל:

בגמרא אלא לרבי הני כללי לית לי': ק"ל דאכתי לרב ספרא אליבי' דר' חייא קשה קושית לוי דליתני אמו אנוסת אביו כיון דלא שייך התירוץ בפלוגתא לא קמיירי, וי"ל דלענין הא ידע התירצן ג"כ תי' רבא דכיון דאמו אנוסת אביו רק בחדא משכחת לה ולא בתרתי לא קתני כן יתרץ ר' חייא קושיא זו רק אליבי' דרבי לא רצה לתרץ כן כיון דרבי לא אמר הך טעמא אלא טעמא דבפלוגתא לא קמיירי ולכן ע"כ צ"ל דר' חייא פליג ארבי אבל רבא מתרץ דרבי באמת לא קאמר הך תירוץ דבפלוגתא לא קמיירי רק ללוי אי לא סבר כרבי חייא אבל לעולם שפיר יש לאוקמי' רבי חייא כרבי דרבי לא השיב ללוי רק ע"פ ממנ"פ אי לא תסבור כר' חייא אני אומר בפלוגתא לא קמיירי ואי תסבור כר' חייא ומכח זה תוכיח דבפלוגתא קמיירי א"כ כש"כ דא"ש דאמו אנוסת אביו לא קתני כיון דלא משכחת בתרתי, ובזה א"ש שלא יקשה לרבא היאך מפרש לרבי כן הא רבי בעצמו אמר מאי דעתיך וכו' פלוגתא דר"י ורבנן, ונראה בפי' מלשון מאי דעתיך שזה הם דברי רבי, אבל לפ"ז א"ש דודאי גם רבא יודה דרבי השיב ללוי בפלוגתא לא קמיירי רק שחולק על מה דקאמר התירצן קמא שרבי חולק ארבי חייא אבל לרב אשי השיב רבי רק עד פלוגתא ר"י ורבנן ומפרש שאין כוונת רבי בזה דבפלוגתא לא קמיירי אלא דכבר מוכח דמתניתן ר"י היא:

שם אמו אנוסת אביו בחדא משכחת לה: ק"ק דהתינח לרב ספרא אליבי' דר' חייא דס"ל דבאונסין נמי קמיירי אבל לרב יהודה אליבי' דר"ח דס"ל דרק מחמותו ואילך קאי דבאונסין לא קמיירי ר' חייא ומדקאמר מחמותו ואילך משמע דבאשת אחיו שלא הי' בעולמו שפיר קאי וא"כ ס"ל ע"כ ג"כ דאיירי בפלוגתא, והשתא לדידי' קושית הש"ס במקומה עומדת דליתני אמו אנוסת אביו, דתירוץ בפלוגתא לא קמיירי לא שייך דהא תני א"א שלא הי' בעולמו, ותירוץ רבא דהכא ג"כ לא שייך דאף דהך כללא דאסורה לזה מותרת לזה לא הוי שייך גבי' מה בכך הא גם אשאר אונסין לא קאי משום דלא שכיחי וכמש"כ התוספ' ואכתי הוי מצי למיתני אמו אנוסת אביו בהדי בתו:

שם יעקב אנס כלתו: ק"ק דקרי לי' מאי קרי לי' אחר דקאמר דבדאי עביד האח איסורא לא קתני היאך ס"ד שישנה בדעביד האב איסורא מ"ש איסורא דאב מאיסורא דאח, וי"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' בגיטין (דף פ"ב ד"ה שרבי אליעזר) דאיסור ע"י אונס שכיח יותר מאיסור ע"י נישואין דאונס הוא בע"כ ובנישואין בעינן דעתה ג"כ ע"ש, א"כ י"ל שזה הי' סברת המקשן שהי' סובר מה דמתרץ דאי לא קתני היינו דלא שכיח שיעשו שניהם איסור הוא והיא כשנשא אנוסת אביו ועל זה הקשה הא גם באונסין בלא נישואין משכחת שלא עשה האיסור רק הוא ולא היא כגון יעקב אנס כלתו ולכן נקט אנס כלתו ולא בא על כלתו דיש במשמעו בין באונס בין ברצון, ועוד י"ל דנקט אנס ולא שזינתה ברצון דא"כ בלא שהיא אמו נאסרה לו צרתה מטעם צרת סוטה, וי"ל דרב אשי דהכא ס"ל כרב דצרת סוטה אסורה כערוה וא"כ לא משכחת צרת צרה כדאמרינן לעיל (דף ג'), ועכ"פ מה דקאמר דאי לא קתני היינו משום דאיסורא לא שכיח ולא רצה למיתני במתניתין מה דלא שכיח: ובהכי א"ש מה דהוקשה לי לפי מה דאמרינן בחגיגה (דף ט"ו) חיישינן שמא באמבטי עברה ע"ש א"כ משכחינן אמו אנוסת אביו בלא דאי כגון שנתעברה כלתו מיעקב באמבטי והולידה בן שלא נעשה איסור כלל, וא"ע ראיתי שגם בטורי אבן הקשה כן והניח בקושיא, אבל לפ"ז א"ש כיון דמה דאמרינן דאי לא קתני הוא משום דלא שכיח א"כ נתעברה באמבטי ודאי ג"כ לא שכיח דאף דאמרינן בחגיגה (שם) דשמואל לא שכיח חיישינן שמא באמבטי עיברה משמע דאמבטי שכיח י"ל דלא קאמר כן רק דהיכי שנתעברה בתולה בזה שכיח אמבטי יותר מדשמואל אבל מצד עצמותו אמבטי לא שכיח, ואף דהתוספ' לקמן (דף י"ב ד"ה דאפילו) כתבו דאי לאו דבנים עדיפי מסימנים משכחת חמותה ממאנת כגון שעברה באמבטי עכ"ל, הרי דדייק לאוקמי' בעיברה באמבטי אלמא דחשיב שכיח י"ל דזה שייך דוקא לענין מה דקתני ואי אתה יכול לומר בחמותו שממאנת ולכן אי משכחת בשום לד לא שייך לשון זה אבל לחשוב ערו' בכה"ג בהדי ט"ו שפיר י"ל דלא חשיב כיון דאמבטי לא שכיח, אכן אי קשיא בזה הא קשיא דלקמן (דף ע"ח) קאמר מצרי שני במה יטהר ע"ש, ואמאי לא משכחת שנתעברה מצרית או אפילו בת ישראל ממצרי שני ע"י אמבטי ובהכי משכחת דור שלישי שיטהר בלא דאי דאיסורא, אכן לחד תירוצא שכתבו התוספ' שם דשתוקית לא שכיחא ע"ש א"כ הי' דוחק לאוקמי קרא במידי דלא שכיחא, גם זה א"ש ע"פ דברינו דאמבטי לא שכיח:

שם בתוספ' ד"ה לעולם. וא"ת ליתני א"א שפוטרת צרתה: ק"ק למה הקשו התוספ' רק לרב אשי כן הא גם לתירוץ רבא דלעיל הוי מצי להקשות הכי כיון דהוא מתרץ דרבי אית לי' הני כללי וא"כ ע"כ ס"ל ובפלוגתא קמיירי דהא קחשיב אשת אחיו שלא הי' בעולמו ואי משום דחדא משכחת לה תרתי לא משכחת לה הא גבי אשת איש שפיר משכחת תרתי כגון כלב ויחצאל נשאו ב' אחיות רחל ולאה וגירש כלב לרחל על מנת שלא תנשא ללוי ויחצאל גירש ללאה ע"מ שלא תנשא ליהודה ונשאו ראובן ושמעון לרחל ולאה ומתו ונפלו ליבום לפני לוי ויהודה רחל תתייבם ליהודה דלא הוי אחות זקוקתו דלאה אסורה לו משום אשת איש וכן לאה תתייבם ללוי דרחל אסורה לו משום א"א ולא הוי אחות זקוקתו ואולי כוונו התוספ' באמת לרבא ג"כ רק דהקשו לרב אשי משום דהוא קאמר בפי' ובפלוגתא קמיירי:

בא"ד. ולמאן דנפקא לי' מאחות אשה ניחא: ק"ק הא אליבי' דרב אשי הקשו התוספ' כן ולפי מה שכתבתי גם אליבי' דרבא קשה א"כ מאי כתבו דאליבי' דמאן דנפקא מאחות אשה ניחא הא רבא אמר לעיל דבין אערו' בין אצרה לא צריך קרא דאין ע' דוחה ל"ת שיש בו כרת וכי כתיב קרא למשרי צרה שלא במקום מצוה א"כ איך י"ל דלא קחשיב א"א משום דלא דמי לאחות אשה הא לא מאחות אשה יליף אלא משום דאין ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת וזה שייך גם באשת איש וצרתה והרי רב אשי כרבא ס"ל דאמר לעיל (דף ח') מתניתין נמי דיקא דקתני ט"ו נשים וכו' וא"כ מאי הועילו התוספ' לרב אשי לשיטתו בתירוצם ואין לומר דה"ק דכיון דעיקר דין דצרה בכרת אתי מלצרור דכתיב גבי אחות אשה וכיון דלא דמי לאחות אשה ליכא למילף משם, אכתי ק' דהרי לעיל (דף ג') הקשו התוספ' דאיך נילף מאחות אשה הא יש לפרוך שכן בידו לרבות ותרצו דאהיקשא דר"י סמוך ע"ש וא"כ היאך שייך דלא נילף אשת איש מאחות אשה הא א"א היא ג"כ אתקש לאחות אשה ואין משיבין על ההיקש:

בא"ד. ומיהו למאן דנפקא לי' מולקחה: כפי מה שהוכחתי לעיל דע"כ ר"י ור"ל בשבת ס"ל כמ"ד זה א"כ לא קשה לכאורה ללוי די"ל דהוא סבר כמ"ד דיליף מאחות אשה אף דפלוגתא דתנאי הוא כמו דר"י ור"ל לא סברו ג"כ רק כחד תנא, אכן מכ"מ הקשו התוספ' שפיר כיון דרבי הוא המ"ד דס"ל דנפקא מולקחה א"כ קשה שפיר למה הקשה לוי לרבי דוקא דליתני ט"ז אמו אנוסת אביו בהדי ט"ו הא לרבי לשיטתו הוי מצי להקשות דליתני י"ז דהיינו גם א"א כיון דהוא הוי סבר דבפלוגתא קמיירי וגם דתני דאי דאל"כ גם מאמו לא מקשה מידי:

בא"ד. בפלוגתא דס"ל לתנא דמתניתן כוותי': ק"ק דממנ"פ אי ס"ל לתנא דמתניתן כר' אליעזר ליתני אשת איש בהדי ט"ו נשים ואי ס"ל כרבנן א"כ ליתני אשת איש בהדי ו' נשים דסיפא דשייך שפיר מפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרות דהא לא שייך שתהי' א"א דאחר נשואה לאחיו ובשלמא לפי' רש"י דהך נשואות לאחרים צרותיהן מותרות איירי שנשואות לנכרים א"ש דלא שייך באשת איש שתהא נשואה לאחר אבל לפי' הרמב"ם בפי' המשניות שאיירי שנשואין לאחיו ומפני שאין לו בהן קידושין צרותיהן מותרות קשה דה"ל למיתני בסיפא אשת איש ג"כ בכה"ג, וי"ל דא"כ ה"ל צרת סוטה ושמא לוי ס"ל כרב דצרת סוטה פטורה מחליצה ויבום:

בא"ד. תדע דלא תני לוי חייבי לאווין: נ"ל הפי' דגם בצרת צרה משכחת כגון ראובן שמעון אחים כשרים ולהם אליפז אח ממזר ומת ראובן ונפלה אשתו כשירה ליבום לפני אליפז ולראובן גם אשה אחרת גיורת ונאסרה הכשירה לאליפז משום בת ישראל לממזר וגם הגיורת אף דבה אין איסור דקהל גרים לא איקרי קהל למ"ד דס"ל הכי בקידושין (דף ע"ח) אסורה משום צרת חייבי לאווין ויבמה שמעון ולו ג"כ אשה גיורת ומת ונפלו ב' הגיורות לפני אליפז האחת אסורה משום צרת חייבי לאווין והשניי' משום צרת צרתה אבל אליבי' דמ"ד קהל גרים איקרי קהל א"ל דג"כ משכחת כגון ראובן ושמעון הם כהנים חללים ולהם אח לוי כהן כשר ונשא ראובן גרושה וגם קידש אשה כשירה לכהונה אבל לא בא עדיין עלי' ולא שוויה חללה בביאתו ומת ראובן ונפלו ב' נשיו לפני לוי ליבום הגרושה אסורה משום חייבי לאווין והכשירה משום צרתה וייבם שמעון להכשירה ולו ג"כ אשה כשירה אחרת שקדשה ולא בא עלי' ומת והוי הך כשירה אשת שמעון ללוי צרת צרתה, דז"א דכיון דאותה הכשירה שיבם שמעון נעשה חללה בביאתו כיון דהוא חלל א"כ אשת שמעון צרת חייבי לאווין היא ולא צרת צרתה ואי שמעון כהן כשר הוא כש"כ ששויה חללה כשייבם צרת חייבי לאווין שאין קידושין תופסין לו בה ולכן לא משכחת רק אליבי' דמ"ד קהל גרים לא אקרי קהל, וא"כ אין ראי' כ"כ דמאן לימא לן דס"ל ר"ע כן ובפרט אחרי דר' יהודה דס"ל ג"כ בחייבי לאוין כר"ע ס"ל לקמן (דף ע"ז) ושם בקידושין דק"ג אקרי קהל, אכן בלא"ה ק"ל מה שהביאו התוספ' ראי' הא דלא קתני חייבי לאווין דבשלמא אמו תני לוי שפיר גבי ט"ו נשים אף דתני ג"כ בסיפא גבי ו' נשים די"ל דכולה מתניתן רבי יהודה היא רק דרישא מיירי בדאי וסיפא בלא דאי אבל היכי שייך דלוי יהי' תני ברישא חייבי לאווין בהדי עריות כיון דלקמן (דף כ') תני בפי' דח"ל חולצין ולא מתייבמין וא"כ גם אי אמרינן דהתנא תני פלוגתא כמ"ד דלא סבירא לי' כוותי' מכ"מ לא מצי למיסתם הכא הכי והכא הכי וא"כ אין ראי' לכאורה מהא דלא קתני לוי חייבי לאווין ועיין בזה בתוספ' לקמן:

בא"ד. דמספקא לי' לאביי: ק"ק מאי מקשו מאביי דהא ע"כ הא דקאמר אביי אם איתא לדרבי אבא אין כוונתו דאי ליתא לדרבי אבא אלא דגם לרבנן קידושיו קידושין לא שייך הדין דקאמר שם דהא אדרבא כש"כ דאתיא שפיר אפילו לרבנן אע"כ דכוונתו דמסופק הוא אם איתא לדרבי אבא דלר"א עכ"פ קידושיו קידושין או ליתא לדרבי אבא דבהא אפילו ר"א מודה דאינן קידושין דאי איתא לדרבי אבא שייך דינו אליבי' דר"א ואי ליתא לדרבי אבא לכ"ע לא שייך וא"כ איך הי' לו לפשוט ספק זה מדלא תני א"א דבין איתא לדרבי אבא בין ליתא לא שייך ליתני כן דאי איתא לדרבי אבא הוי פלוגתא דלא ס"ל וכמש"כ התוספ' לעיל לענין גירושין ואי ליתא לדרבי אבא אלא לכ"ע אין הקידושין קידושין כש"כ דלא שייך למיתני א"א וא"כ מאביי ודאי לא קשיא אכן מכ"מ ק' קושיתם ארבי אבא גופא דמסופק שם ג"כ אי לכ"ע קידושיו קידושין ועל זה הקשו שפיר איך יש לספק בזה דא"כ ה"ל למיתני א"א במתניתן דהכא, וכן הקשו התוספ' באמת בגיטין, אבל מה שהקשו הכא לאביי כן וכן הוא בתוספת הרא"ש קשה, ונראה דזה תלוי בשיטת הרמב"ם (בפ"ז מהל' אישות הל' י"ג) דפסק דבעל מנת מקודשת מספק ובשיטת הראשונים שהביא הרב המגיד שם דאינה מקודשת כלל דשיטת הרמב"ם היא כשיטת התוספ' דהכא ושיטת הראשונים היא כמו שכתבנו להקשות על התוספ' ע"ש, דכיון דהרמב"ם מפרש ספק אביי אליבי' דרבנן י"ל דגם התוספ' הכא ס"ל כן ולכן הקשו מאביי אליבי' דכ"ע:

בא"ד. דכבר נאסרה עליו לפני קדושי אחיו משום אשת איש: כצ"ל וכן הוא בתוספ' בגיטין וגירסת רש"ל בתוספ' דלפנינו לא ידעתי לישבה:

בא"ד משום אשת איש: מזה קשה לענ"ד אמה דמתרץ לעיל (דף ג') דלכך לא תני צרת סוטה לרב לפי שאינה בצרת צרה ע"ש, דהא שפיר משכחת צרת צרה כגון ראובן קידש לאה חוץ משמעון אחיו ולו גם אשה אחרת שזינתה תחתיו ומת ואחרי ששתי נשיו אינן זקוקים האחת מטעם סוטה והאחת מטעם צרת סוטה נשא שמעון ללאה כנכרית שהרי לגבי' לא נקראת צרת סוטה דלגבי' לא היתה אשת אחיו כלל ולו גם אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפני לוי שתיהן אסורות לו לאה אסורה שהיא צרת סוטה מאחיו הראשון ואשת שמעון אסורה לו מטעם צרת צרתה, ובשלמא לשיטת רש"י ותוספ' בגיטין דמפרשי מה דקאמר אביי אם איתא לדרבי אבא אליבי' דר"א דוקא, לק"מ די"ל דמתניתן כרבנן ולכן לא יכול לחשוב צרת סוטה אבל לפי' הרמב"ם וכפי מה שכתבתי לעיל שזה גם שיטת התוספ' דכאן דאביי אליבי' דרבנן קאמר שפיר קשה, אכן בזה הי' אפשר לומר דאף דאביי אליבי' דרבי אבא מסופק אי לא תפסי קידושין בקידש חוץ לרבנן דלמא לרב פשיטא לי' דלא הוי קידושין, אבל ק"ל על הרמב"ם דפסק (בהל' יבום פ' ו') כרב דצרת סוטה פטורה מן החליצה ומן היבום ופסק (בהל' אישות פ' ז') דבקידש חוץ מקודשת מספק וכפי פי' ה"ה מפני שהוא מפרש דאביי אליבי' דרבנן מסופק והוי אבעי' דלא אפשיטא ע"ש, וא"כ קשה דהא ע"כ מוכח דאינה מקודשת דאי ס"ד מקודשת למה לא חשיב צרת סוטה במתניתן כיון דמשכחת בצרת צרה, והי' נלענ"ד לומר ע"פ מה שהקשה המשנה למלך בהל' יבום (שם) דמאי פריך דליתני צרת סוטה כיון דלרבי יוסי בן כיפר אינה פטורה הרי בפלוגתא לא קמיירי ותירץ דעדיפא מינה משני ועוד הא איכא הכא שינויא דאמוראי דבפלוגתא קמיירי ע"ש. וא"כ י"ל דלשיטת הרמב"ם באמת נימא הכי דלעולם בחוץ מקודשת ומכ"מ לא תני צרת סוטה דבפלוגתא לא קמיירי. אבל באמת זה דוחק כיון דרב אשי דבתרא הוא מתרץ דבפלוגתא קמיירי היאך נאמר דהרמב"ם לא פסק כוותי' וצ"ע:

בא"ד. ושם אפרש: פי' דלפי מה שכתבו התוספ' שם תלוי בפלוגתא דתנאי אי אשת ב' מתים דאורייתא או לא וא"כ לא קשיא דליתני אשת ב' מתים די"ל דתנא דמתניתן סבר כמ"ד דרבנן וכן סבר לוי ג"כ וא"כ ה"ל פלוגתא דלא ס"ל:

בא"ד. תלוי בשום אדם: התוספ' בגיטין (דף פ"ב) וגם התוספי הרא"ש כאן הביאו עוד פי' אחר על הירושלמי ע"ש, אכן לשני הפירושים לא שייך תירוץ דהירושלמי רק אי ילפינן מאחות אשה כנראה בפי' בתוספ' הרא"ש, ולכן א"ש למה טרחו התוספ' ליישב קושיא זו אחר שכבר נתיישבה בירושלמי שהם רצו ליישבה גם למאן דיליף מולקחה וכמו שכתבו לעיל:

בד"ה לרבי יהודה. וא"ת בח"ל דשאר מנלן: לכאורה יש ליישב זה דא"כ אדמפליג במתניתן שם בין עריות דלא חולצין ולא מתייבמין ובין חייבי לאווין דחולצין ולא מתייבמין לפלוג וליתני בדידה בין חייבי לאווין דשאר לח"ל דלאו דשאר אע"כ דמתניתן דשם לאו ר"י היא:

בא"ד. דמפרש טעמא דר"ע: בסנהדרין (דף נ"ג) כתב רש"י בד"ה אלא, הטעם דאין קידושין תופסין מדכתיב לא יקח דאין לו קידושין בה ע"ש, וצ"ע שזה נגד סוגיא דלקמן כמו שהביאו התוספ' כאן דאין קידושין תופסין ילפינן מדהוי הולד ממזר ועוד דלא יקח באשת אביו כתיב אבל באנוסה לא כתיב רק לא יגלה כמו שכתבו התוספ' כאן וצ"ע:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

בפלוגתא לא מיירי עתו"לק לב״א ד״ה לא פקע ועבתו״לק ע״ב ד״ה לפי: תו׳ ד״ה לר"י דשמא אסור לקדש מדרבנן וצ"ל דדיקא דהיא אסורה לו בוודאי לאחר הקדושין הוא דחייש לשמא יבעול ול״ד להא דלקמן צב״א בלאחר שיחלוץ לך יבמתך דמוקי לה כר״ע דאין קדושין תופסין בח"ל דלרבנן הוי בידו לקדשה ולא שייך לאסור שמא יבעול כיון דמשכחת ג״כ שתהי' מותרת לו כשיחלוץ לה יבמה דאז תהי׳ מותרת ולא חששו לשמא יבעול רק היכי שתהי' אסורה לו לעולם לאחר הקדושין. ובל״ה יש לפלפל במילי דחזי מדאורייתא ורק מדרבנן אסור אי בכה"ג מיקרי בידו לקדשה ויש לפלפל מזה בהמל״מ בה׳ תרומות בענין תרומה טמאה מדרבנן ועלא״ז רש״א קדושין יט"ב ד"ה בפרש"י שסותר לד״התו דאסור מדאורייתא לקדש ויש לפלפל באחרונים ועכ״מ פ״ז מאישות הט"ו דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קדושין מספק לא חשיב דשלב״ל אם מקדשה שיחולו הקדושין לאחר שיחלוץ לה והוי קדושין גמורים ולהה״מ הוי ספק קדושין כיון דהדבר תלוי ביד החולץ. וע״כ מוכרח לומר דבכה"ג לא חשיב דאסור דבידו לקדשה והארכתי בפרט זה במ״א. ובל"ה י״ל כיון דבדיעבד מהני י״ל דחשיב בידו ואינו ענין להא דא״ר ל״תע אעל״מ לדעות הסוברים דאפי׳ במידי דרבנן כיון דאינו אלא משום גזירה וע' בשבת מג"א הואיל ואם עבר והפריש יעו"ש בתו׳ ואכמ״ל וע׳ לקמן כח"א ולימא לי׳ גזירה ערש״י דכיון דהא דאינו מייבם אח״כ הוא רק משום גזירת חכמים ובפגומה מצד אחד כיו״ד סי׳ ה׳ ובמקום אפל סי׳ י״א. ועבאו"ח תמ"ג בצמחו גידוליו ועמ"א תרכ״ט ססק"ו. וכה"ג בביצה יז״ב שאני וע״ש כ׳ סע״ב ובחגיגה כג״א עבר וקיבלה וע״ש כה"א וכז"א וביומא יג״א עבר ועבד דל"ל להא דאעל"מ גם בדרבנן כיון דאינו רק משום כבודו של כה״ג וע׳ יומא ל׳ ע״ב באחולי עבודה ול"ד ג״כ לספיקו של המל"מ לענין תרומה טמאה דהכא רק משום סרך טומאה. וע׳ שקלים פ"ח ה״ח בירושלמי ואם עבד וע׳ מגילה ו״ב ואי עביד וע״ירו מגילה פ״ג ה״ד תיפתר שעבר המומחה וראהו כו׳ ע"ש בשיו״ק וע' מגילה כ"ז א׳ מתני׳ דיעבד וע' ביצה כו"א וערש״י שבת מג״א ד״ה מוכן וע״תו ערובין יז"א ד״ה דיעבד וכמו במקדש בביאה בריש קדושין ובאהע״ז ס״סי כ״ו. ובזבחים לב"א שמא יגע. וע׳ גיטין כ״א סע"ב דשקיל ויהיב והתם קאי לרבא דאעל"מ וע׳ נדרים מז״ב ודלמא לכתחלה ועמ״גא סי׳ רצ״ח סקי״א דבדיעבד יצא כיון שאינו אלא משום גזירה דעמוד ראשון וע״ע בחי׳ לספ״ק דר"ה מש״כ לפלפל בדהמל״מ הנ"ל וע׳ ט״ז או"ח רסי׳ צ״ו ולא יאחז תפילין שהשיג הב״ח דכיון דמשום גזירה לחוד יצא בדיעבד והארכתי במ״א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סימן י"ב

איסור ערוה של אשת איש באמר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תנשאי לפלוני ונשאת לאחיו.

דף יוד. לעולם לרבי לית לי' הני כללי ובפלוגתא קמיירי, עיין בתוס' שמקשה דליתני היכא דאמר ע"מ שלא תנשא לפלוני ונשאת לאחיו, ועיין בתירוצי התוס', אכן הרשב"א כתב על זה וז"ל וי"ל דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום לפי שאין פוטרת צרה אלא ערוה גמורה כאחות אשה שהתורה אסרה עליו, אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד ומגורשת גמורה היא אצל הכל אלא שאינה יכולה להתיבם היא עצמה מחמת תנאו של זה בכדי שלא יבטל הגט למפריע לגמרי, בכי האי ודאי אין צרתה פוטרת, אלא או חולצת או מתיבמת כו', ומסתברא לי' דאפילו היא עצמה חולצת ואין אנו קורא בזו כל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה, דבתנאין לא קמיירי קרא, אלא באיסור ערוה, אבל בזו שאיסור דבר אחד גרם לה להאסר, דהיינו תנאי, חולצת כו', והרי זה כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן פרק ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה ואעפי"כ עולה לחליצה מפני שאיסור דבר אחר גרם לה כו', אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שנסתפק בדבר זה ומטין דבריו לפוטרה מן החליצה ומן היבום, דכל שאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ואין דעתינו מכרעת במקומו עכ"ל הרשב"א.

והנה כבר תמה השעה"מ על דברי הרשב"א, דהא האי דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דחולצת הוא מקרא דיבמתו, דהרי אלמנה לכה"ג מן הנשואין עולה לחליצה אף שאין עולה ליבום, שהרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה, שילפינן מקרא דיבמתו דיש לך שעולה לחליצה ואין עולה ליבום, והרי נודרת הנאה ג"כ עשה ול"ת הוא לא יחל וכל היוצא מפיו, אבל הכא בעינן לומר דכיון דאיסור ערוה אין מניח ליבם שהרי אם ייבמה תהא אסורה עליו משום אשת איש, אפשר דאין עולה לחליצה, ואף דסברת הרשב"א טובה דאיסור דבר אחר גרם, דעתה איננה ערוה ורק אם ייבם תהי' ערוה, אבל עכ"פ ראי' מדין דנודרת הנאה אין כאן, ובלא דרשא דיבמתו הי' להרשב"א להביא ראי' מאלמנה לכה"ג דהוא במקומו, ולמה להביא ממרחק, אלא ע"כ דמאלמנה לכה"ג אין ראי' דהתם ילפינן מקרא דיבמתו, א"כ גם ממשנה דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה אין ראי'.

והנה בתוס' יבמות י"א ד"ה ר' שמעון, הקשה, דמאי פריך רב חסדא מר' שמעון דאמר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה דצרת סוטה מותרת להתיבם, הא בסוטה מוכח ממשנה דאם מת חולצת ולא מתיבמת, ובסוטה מוכח שהוא דאורייתא, דכולהו אמוראי יליף לה מקראי ופירש בתוס' ז"ל, ועוד פירש ר' יצחק, דלר' שמעון אסורה להתיבם לכתחילה מדקתני אין הולד ממזר, דאי שרי לייבם לכתחילה פשיטא שאין הולד ממזר, ועוד בירושלמי קורא להא דר"ש חליצה פסולה, ואם היתה מותרת להתיבם חליצה כשרה היא, ופריך מהא דאר"ש דפוטרת צרתה, דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה ויבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה, וכ"ת ממ"נ תועיל, דאם חשיבה כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה, ואי לא חשובה כסוטה, א"כ שפיר פטרה צרה, דמסתבר להש"ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרה עכ"ד התוס' ולכאורה מאי תירצו, הא חליצה פוטר צרתה ממ"נ.

בתוס' בע"ב ד"ה או היא או צרתה כתבו ז"ל, אע"ג דחליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, היינו דוקא כגון חלץ לאחיות דלא נפטרו צרות, וכן חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה דהורע הזיקה וקלשה לה, אבל בשאר דוכתי אע"ג דאסורה להתייבם, כיון שהזיקה שלמה פוטרת, וכן הוא בתוס' פרק ארבעה אחין דף כ"ו ד"ה וחליצה פסולה, ז"ל, לא כמו שפירש בקונטרס דכל היכא שאין יכול ליבם חשיבא חליצה פסולה, דהא אמר בפ"ק גבי מחזיר גרושתו, או היא או צרתה חולצת, ולא חשיבה חולצת גרושתו חליצה פסולה אע"ג דאין יכול לייבמה, אלא נראה לר"י דלא חשיבה חליצה פסולה אלא אחות זקוקה למ"ד יש זיקה, או אחות חלוצתו לכו"ע, ובעלת גט ובעלת מאמר, דכולהו קלשה זיקה, וכן סוטה דרבנן דקרי בירושלמי חליצה פסולה כו', אבל מחזיר גרושתו ואסור לבעל מצות יבמין, לא נגרעה הזיקה ולהכי חשיבי חליצה כשירה עכ"ד התוס', והנה עוד לא ביארו התוס' באיזה דבר נגרע הזיקה ובאיזה איסור דרבנן לא נגרע הזיקה, וצריך גדר, והנה הרשב"א הביא דבעל הלכות הוא בה"ג פסק היכא דיש לו שני יבמות אחת שני' ואחת כשירה חולץ לשני' ופוטר צרה, וצריך לבאר אי פליג הבה"ג על הני כללי או לא, אי שני' ג"כ נגרע הזיקה, או לא.

א) והנראה לי דהנה הירושלמי שהבאנו בסימן ז' שמקשה למ"ד חליצה על האחין בכרת א"כ אם יבם אח אחד תהא על האחין בכרת, ושני חליצה עוקר זיקה למפריע ומברר שנפלה רק לו לחליצה ולא ליבום. אבל יבום הוא מייבם ובונה בית אחיו, לפי זה חזינן דעיקר זיקה הוא היכא דרמיא ליבום, אבל היכא דרמיא רק לחליצה אין כאן זיקה, והנה חליצה היכא דרמיא ליבום עוקר זיקה, אבל חליצה כזו היכא דרמיא רק לחליצה חליצה כזו אין עוקר זיקה, וחליצה כזו היכא דרמיא לחליצה, אותה לא ילפינן מקרא דחלצה נעלו, אלא מקרא דיבמתו, יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואין עולה ליבום, וא"כ הא דאמרינן בית אחד הוא חולץ דכיון שחלץ לאחת נפטרו כל הצרות, וכן דאם חלץ אחד התיר אותה מכל הבית, זהו דוקא חליצה כשרה, אבל חליצה דילפינן מיבמתו, החליצה אין מועיל אלא לו לבדו ולא לכל שאר האחין, משו"ה חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, וכן חליצה פסולה אין פוטר צרה.

והנה היכא דהפסול בהחליצה הוא מדרבנן, תליא בזה, אם מדרבנן היא עולה ליבום, רק שלכתחילה יש איסור, אז החליצה כשרה, אבל אם מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, א"כ מדרבנן חלצתה רק מדין יבמתו, וחליצה דמדאורייתא רק מקרא דיבמתו ילפינן אין מועיל אלא לאח זה ולא לשאר אחין, ואין מועיל אלא לאותה יבמה, ולא לשאר יבמות, והיכא דהוי דרבנן עשאוהו כדאורייתא, והאי דינא אם מדרבנן רמיא ליבום רק לכתחילה יש איסור לבעול, אבל אם יבם קונה, או דמדרבנן רמיא לחליצה ולא ליבום, תליא בזה אם עשאוהו כערוה או לא.

והנה היכא דנתן גט, מדאוסר צרה א"כ עשאו רבנן גט כחליצה, שמעתה אין רמי ליבום, וחליצתה עתה רק מדין יבמתו מדרבנן, וכן באחות זקוקה עשאוה רבנן כאחות אשה, ולדברי התוס' אוסר גם צרה, וא"כ עשאוה רבנן כערוה מדאורייתא ורמיא רק לחליצה ולא ליבום משו"ה הוי חליצה פסולה, דהרי חליצתה רק מדין יבמתו ואילו הי' הדין הזה מדאורייתא לא הי' פטור צרה, א"כ כיון דמדרבנן עשאוה כדאורייתא הוי מדרבנן חליצה פסולה, וצריך לחזור על כל האחין, אבל חייבי לאווין לא עשאוה רבנן כערוה, דאילו היו אומרים רבנן, דמדרבנן חייבי לאווין כערוה, היו אוסרים גם הצרות, אבל כיון דרבנן לא אסרו הצרות, וגם הא אם בעלו קנו, הרי דלא אמרו רבנן, שחייבי לאווין לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, הרי דאמרו רק איסור בעלמא, אבל לא אמרו שלא רמיא ליבום, משו"ה חליצתה כשירה ואין צריך לחזור על כל האחין.

ולפי זה מאי דאמר בה"ג דחליצת שני' פוטרת צרה, דהרי שני' לא אמרו רבנן ששני' מדרבנן כערוה, דאם הי' אומרים ששני' כערוה היו אוסרים צרות בשניות, וקיי"ל דשניות לעריות אין אוסרת צרה, הרי דשניות לא אמרו רבנן דדינה מדרבנן כערוה, ורק איסור בעלמא גזרו, אבל ליבום רמיא, משו"ה אמר בה"ג דחליצתה פוטרת צרתה, ובאלמנה לכה"ג מן הנשואין אפשר דאף מדאורייתא אין חליצתה פוטרת צרתה.

והנה בגמ' שם דקאמר, ת"ש המחזיר גרושתו משנישאת היא וצרתה חולצת, דקאמר, היא וצרתה ס"ד, אלא או היא או צרתה, אם הברייתא סוברת דמחזיר גרושתו טומאה דכתיב בה הוי כערוה, וא"כ הא פטורה מן החליצה ומן היבום וע"כ דסובר דטומאה דידה לא הוי כעריות, ורק איסור בעלמא, והיינו משום דהוי כחייבי לאווין אבל אין האיסור אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' אבל אם בעלו קנו, דמדאורייתא עשה דוחה ל"ת, ואף דילפינן מקרא דטומאה לאסור צרה, ע"כ דהברייתא סוברת דאף דאסר צרה, אבל כיון דהמה רק איסור הוי רק כחייבי לאווין, וכן איתא ברשב"א בשם רמב"ן, דהוי חייבי לאווין, והאיסור רק לכתחילה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני', אבל מן התורה אתי עשה ודחי ל"ת, ואיסור רק על ביאה שני', וא"כ מן התורה רמיא ליבום וכן מדרבנן, משו"ה לא הוי חליצה פסולה, ואו היא או צרתה חולצת דלא הוי חליצה פסולה.

ובזה יש לתרץ קושית התוס' בד"ה לאו תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי וכתבו בתוס' תימה, במאי מתריץ לה, דאע"ג דבעי למימר או היא או צרתה, שייך למתני שפיר היא וצרתה, כמו חלץ ועשה בה מאמר, ובפרק נערה המאורסה בנדרים דקתני אבי' ובעלה מפירין נדרי', איצטריך למתני סיפא, הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אין מופר דלא תימא אבי' או בעלה קאמר עכ"ד התוס'.

אכן לדברינו מיושב, דאף דהמקשן הי' סבר דתנא דברייתא סבר דמחזיר גרושתו אין פוטר מן החליצה, ואעפי"כ אוסר צרה, התרצן דחי דלא אפשר להיות, דממ"נ, אם יסבור טומאה לא הוי כעריות ממילא אי אפשר להיות צרה אסורה, דחייבי לאווין אין אוסרין צרות, והא דבעי בהאבעיא אם גם צרתה אסורה, היינו אם נימא דטומאה הוא כערוה ופטורה מן החליצה והיבום, משו"ה קאמר, ולאו תרוצי קא מתרצת, וסבירא לן דתנא דברייתא סובר דצריכה חליצה, א"כ לפי תירוצן, טומאה דכתיב במחזיר גרושתו איננה כערוה, ממילא ע"כ דבברייתא צריך לומר היא חולצת דהוי כחייבי לאווין, וצרתה או חולצת או מתיבמת, דזה אי אפשר להיות שהיא צריכה חליצה ואוסרת צרה, דאם אינה כערוה לזה לפטור מן היבום אינה כערוה לאסור צרה.

ב) והנה היכא דמדרבנן עשאוה כערוה ואז צריכה חליצה וביאתה לאו כלום, יש לעיין אם הא דצריכה חליצה, הוא מטעם דהא מדאורייתא איננה כערוה וממילא צריכה חליצה כדי להפקיע דין דאורייתא, אבל מדרבנן איננה צריכה חליצה כלל כדי לפטור אותה מדין דרבנן, או כיון דרבנן לא יכלו לומר שהיא כערוה להיות פטורה מן החליצה, ממילא היכא דמדרבנן הויא כערוה אז גם מדרבנן לחליצה רמיא וליבום לא רמיא דהרי לא יכלו חכמים לומר שאינה צריכה חליצה, א"כ צריכה חליצה גם לפטור דין דרבנן.

ונראה לי שיש לפשוט דין זה מהא דאיתא במשנה בפרק ר"ג, נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה והא מדרבנן גט הויא כחליצה, כמו שביארנו, דמשו"ה אוסרת צרה, וא"כ מדרבנן הוי כנפטרה כבר, והא דצריכה חליצה הוא כדי לפטור דין דאורייתא, וא"כ אם בעל ונתן גט אמאי צריכה עתה חליצה, הא מדיני' דרבנן כבר נפטרה, דמדרבנן הא גט כחליצה, ולענין דין דאורייתא הא הי' יבום וגט, וא"כ אמאי צריכה חליצה, ועכצ"ל כיון דרבנן לא יכלו לומר שע"י גט דעשאו רבנן כחליצה תפטר מדרבנן, וא"כ מדרבנן עשאוה כאילו מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, וא"כ מדרבנן היא צריכה חליצה, ומשו"ה אם נתן גט ובעל צריכה גט לבעילתה, דהא מדאורייתא קני לה, וצריכה חליצה דהא מדרבנן לחליצה רמיא.

לפי זה בסוטה דאורייתא אם נימא דהויא כערוה ופטורה מן התורה מחליצה ויבום. בסוטה דרבנן אם עשאוה כסוטה דאורייתא, לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, וממילא יהי' הדין אם יבא עלי' לא יפטור אותה, שהרי מדרבנן לחליצה רמיא ויבום אין מועיל בה, אכן אם סוטה דאורייתא לא הוי כערוה, דטומאה דכתיב בה לא הוי כעריות, אז בין סוטה דאורייתא בין סוטה דרבנן, לכתחילה יש איסור ליבמה מטעם ק"ו במותר לה נאסרה איסור, באסור לה לא כש"כ אבל אם בא עלי' קנאה ונפטרה צרתה.

לפי זה שפיר מקשה עלי' דרב דס"ל טומאה כתיב בה כעריות, א"כ סוטה דאורייתא פטורה היא וצרתה מן החליצה ומן היבום, וא"כ סוטה דרבנן, מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, וא"כ איך קאמר ר"ש דאם בא עלי' נפטרה צרתה, הא מדרבנן ליבום לא רמיא, ורק לחליצה רמיא, ואיך תפטור היא וצרתה בביאה, ע"כ מוכח דסוטה דאורייתא אסורה רק מטעם ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לכש"כ, אבל האיסור לבעלה איננה כעריות, ורק לאו בעלמא, וא"כ ליבם לא הוי רק לאו, וא"כ סוטה דאורייתא חולצת ולא מתיבמת כשאר חייבי לאווין, אבל אם בעלו קנו, ולא קשה מגמ' דסוטה דמשמע דסוטה חולצת ולא מתייבמת דהיינו מטעם איסור ק"ו כדאמר שם, והאיסור רק בביאה שני', אבל ביאה ראשונה מן התורה עשה דוחה ל"ת, ורק מטעם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' חולצת, אבל אם בא עלי' קנאה, אבל לרב דס"ל סוטה דאורייתא פטורה מן החליצה ויבום א"כ סוטה מדרבנן לחליצה רמיא ליבום לא רמיא וא"כ איך אמר ר"ש אם בא עלי' נפטרה צרתה, דהרי אמר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, וכן הירושלמי דמייתו בתוס', אין קורא כלל חליצה פסולה, וקאמר רק, זאת אומרת ביאה פסולה פוטרת, והיינו דקאמר בירושלמי ביאה פסולה, דהרי מדרבנן אסור לבוא עלי', וכן בירושלמי באיסור מצוה וקדושה פליגי שם אם בא עלי' אם נפטרה צרה, והיינו מטעם דהביאה פסולה מדרבנן, שלכתחילה אסור לבעול וע"ז קאמר, ז"ל הירושלמי, הדא אמרה על דר' שמעון ביאה פסולה פטרה צרה, והיינו דמוכיח מכאן דהלכה כמ"ד בחייבי לאווין דאם בא עלי' נפטרה צרה.

אכן כל זה שביארנו, דאם מן התורה רמיא ליבום או שמדרבנן רמיא ליבום, שלא עשאוה רבנן כערוה גמורה, ואז חליצתה חליצה כשירה ופוטרת צרתה אף שלכתחילה אסור לבא עלי', הנה שיטת רש"י שבכל גווני הוי חליצה פסולה (ולקמן נבאר שזה ג"כ שיטת הרמב"ם), ועכצ"ל דס"ל לרש"י דכיון דכתיב בקרא אם לא יחפוץ האיש ליבם, דמשמע הא אם חפץ מיבם, וכיון דאסור מדרבנן ליבם, א"כ מדרבנן לא קרינן אם חפץ מיבם שהרי אסור ליבם, וכמו שאמר בירושלמי, מאן יבמי ולא שמיאנו שמים, דכיון דאסור לו לכתחילה לבעול הרי לא משום חפצו הוא אינו מיבם, אלא שלא חפצו שמים, וא"כ חליצה כזו איננה חליצה כשירה, אלא חליצה מדין יבמתו שכיון שאינה ערוה מועיל חליצתה, אבל הויא חליצה פסולה, והנה היכא דמן התורה יש איסור לכתחילה לבעול אלא דמן התורה בדיעבד אם בעלו קנו, לדברי רש"י תהי' חליצה פסולה מן התורה, והנה חליצה כזו ילפינן מקרא דיש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, והיינו אלמנה לכהן גדול, ואלמנה לכהן גדול הא מן התורה לא רמיא אלא לחליצה וא"כ חליצה כזו אין עוקרת אלא זיקת חליצה ולא זיקת יבום, וא"כ אם תהי' אשה כזו דזיקתה זיקת יבום ורמיא ליבום, אלא שיש איסור בדבר ליבם ולא קרינן אם חפץ מיבם שהרי אסור ליבם ולאו משום חפצו אין מיבם, וא"כ תהי' החליצה רק מדין יבמתו, אפשר דהיא עצמה לא נפטרה בחליצה, מטעם דזיקתה זיקת שלימה, וחליצתה רק מדין יבמתו, לא אתיא חליצה כזו, ומפקע זיקת יבום או דהאי דינא דאם חפץ מיבם הוא ג"כ דין בהזיקה, היינו דאמרה התורה אם חפץ יהי' בה יבום, אף שיהי' איסור, אבל כיון דזיקתה זיקת יבום חליצתה חליצה כשירה ועוקר זיקתה.

והיינו דפליג הרשב"א להאי דינא בתרי בבי, בתחילה מסתפק הרשב"א אם נתן לה גט ע"מ שלא תנשאי לפלוני אם היא בשביל זה ערוה עליו לפטור צרה, ומסיק הרשב"א סברתו דאיננה ערוה כיון דאין אסורה אלא מחמת תנאי, מגורשת גמורה היא אצל הכל, אלא דאם ישא אותה יבטל הגט למפריע, אבל עתה כל זמן שלא נשאה מגורשת גמורה היא, ואיננה ערוה, וצרתה חולצת או מתיבמת, ועתה מסתפק הרשב"א מה יהי' דינה אם יתן לה חליצה אם תפטור בזה, מי נימא כיון דאי אפשר לה להתייבם שהרי אם תתייבם תעקור הגט למפריע, א"כ לא קרינן בה אם חפץ מייבם, שהרי אין בידו ליבמה, וא"כ חליצתה רק מדין חליצה דיבמתו, דחליצה כזו אין עוקרת זיקת יבום, והא דמועיל באלמנה לכהן גדול משום דהא אלמנה לכהן גדול לא רמיא אלא לחליצה, וזיקתה רק זיקת חליצה, אבל הכא קאמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני הרי היא עתה מגורשת גמורה וזיקתה זיקת יבום, וחליצתה הוי רק מדין יבמתו ולא אתיא חליצה כזו ומפקע זיקה שלימה, וא"כ רק אם יבוא או יחלוץ לצרתה תפטור, אבל לא בחליצת עצמה לכן מסיק הרשב"א דהיא עצמה ג"כ חולצת, דהאי דינא דאם חפץ מייבם הוא ג"כ דין בהזיקה, לא במה שדבר אחר ימנע מלייבם, וא"כ חליצתה כשירה ונפטרת היא עצמה, ולא מצי הרשב"א להביא ראי' מכל חייבי לאווין דאין נפטרת בחליצה, הא זיקתה שלמה כדביארנו, ולחליצתה הוי רק מדין יבמתו מדרבנן, דהא מדרבנן אסור לו לייבם, דאפשר כיון דהוי רק איסור מדרבנן, לא עשאו רבנן שתאסר לעולם, וע"י חליצה התירוה, דהרי אם תהי' חייבי לאווין בלא צרה לא הי' אפשר לה להיות מותרת, אבל היכא דמדאורייתא הזיקה שלימה ודבר אחר איסור מן התורה מונעה מלייבם, אפשר דבזה לא קרינן אם חפץ מייבם, וחליצתה הויא חליצה שהיא מקרא דיבמתו, ולא אפשר לחליצה כזו לעקור זיקה שלימה דרמיא ליבום.

וע"ז מביא הרשב"א ראי' מנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה, דהנה אשה שנדרה הנאה מיבמה, בודאי דזיקתה זיקת יבום, דהרי זיקה ג"כ תלוי בתפיסת קידושין, והנה נודרת הנאה בודאי אף לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאווין, אעפי"כ בנודרת הנאה יתפסו קידושין ואף להנך דס"ל דלרש"י כל היכא דלא תפסי קידושין אם אח"כ אחר הקידושין נעשה האיסור יתבטלו הקידושין, אעפי"כ בודאי בנודרת הנאה מבעלה בודאי דלא בטלי הקידושין, משום דנודרת הנאה ואין האיסור בהביאה רק דבר אחר מונע, ואף דסבר ר"ע אין קידושין תופסין בחייבי לאווין, היינו דוקא אם איסור הלאו הוא בהביאה, אבל אם האיסור משום דבר אחר שאי אפשר לו לבעול משום שיהנה, לר"ע תופסין הקידושין, וכיון דבנודרת הנאה האיסור דבר אחר מונע מלבעול, א"כ הזיקה שלה זיקת יבום, ואם נימא דאף דהזיקה זיקת יבום, אם דבר אחר מונע מליבם, החליצה רק מדין יבמתו, א"כ איך תפטר נודרת הנאה מיבמה, הא זיקתה זיקת יבום וחליצתה רק מדין יבמתו, ואיך תפטור נודרת הנאה בחליצתה, הא חליצה כזו שהיא רק מקרא דיבמתו אין עוקר זיקת יבום, ולא קשה מאלמנה לכהן גדול דהתם כיון דאיסורה איסור ביאה, דביאת כהן גדול באלמנה בעשה ול"ת, מן התורה לא רמיא ליבום, ורק לחליצה רמיא, ונפטרת בחליצה דאתיא מקרא דיבמתו, אבל נודרת הנאה דאין זיקתה גרועה דהרי אין איסורה איסור ביאה, ואם נימא דכיון דאסור לייבם מטעם דבר אחר אין החליצה טובה, דחליצה בעי דוקא שאם חפץ יהי' הותר ליבום, א"כ איך תפטור נודרת הנאה מיבמה, ע"כ דהאי אם חפץ מייבם, הוא ג"כ דין בהזיקה, דאם חפץ מייבם, היינו דרמיא ליבום. אף שדבר אחר מונע החליצה, הוי חליצה כשירה ונפטרת.

לפי זה, הכא באמר לה ע"מ שלא תנשאי, אף דאי אפשר לייבם, שאם ייבם ובטל הגט ותהי' אשת איש, אבל כיון דהזיקה הוא זיקת יבום, החליצה חליצה טובה ופוטר אותה, וזהו דקאמר הרשב"א, ומסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת ואין אני קורא כל שאין עולה וכו', משום דאיסור דבר אחר גרם לה.

ועפ"י דברינו מיושב מאי דמסיק הרשב"א דהרמב"ן ס"ל דהויא ערוה ופוטרת צרתה מן החליצה ומן היבום, וכתב ע"ז הרשב"א ואין דעתינו מכרעת במקומו, ולכאורה יקשה על הרמב"ן מנודרת הנאה אכן לדברינו, אם נסבור דע"מ הויא ערוה, לא שייכא כלל לדין דנודרת הנאה, דנודרת הנאה זקוקה ליבום, רק אם נימא דלא הויא ערוה, כיון שמגורשת גמורה היא, ורק לחליצה לא תעלה, משום שאי אפשר ליבם, א"כ הקשה מנודרת הנאה, אבל להרמב"ן דס"ל דאם אמר ע"מ הוי ערוה לא שייכא כלל לדין דנודרת הנאה, דרמיא בודאי לחליצה.

אכן הרשב"א בתשובה בחלק ששי סימן כ"א רוצה עוד לומר דאף אם אינו מותר לייבם, ג"כ בכלל כל שאינה עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ופטורה לגמרי והחליצה גם באלמנה לכה"ג רק מדרבנן, דכיון דאסור לייבם ממילא פטורה מכל, או שמדאורייתא בכל גווני שאינו עולה ליבום, היינו שיש איסור ליבם מאיזה טעם עקרה התורה דין יבום ורמיא רק לחליצה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה לעולם. ז"ל ליתני אשת איש שפוטרת צרתה כגון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני דפליגי בהמגרש (גיטין דף פב.) ר"א ורבנן כו' עכ"ל. כדי להבין את דברי התוס' דידן נעיין מקודם בסוגית הגמרא בגיטין (דף פב.) שנו במשנה: המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרים כו'. ואמרי' בגמ': אבעיא להו האי אלא חוץ הוא או על מנת הוא כו' ש"מ חוץ הוא ש"מ מתני' דלא כי האי תנא דתניא אמר ר' יוסי בר' יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני שאינה מגורשת, על מה נחלקו על המגרש אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם ע"מ שלא תנשאי לפלוני שר"א מתיר לכל אדם חוץ מאותו האיש וחכמים אוסרים, מ"ט דר"א מידי דהוה אכל תנאי דעלמא, ורבנן כל תנאי דעלמא לא שייר לה בגט הכא שייר לה בגט. ומתני' דאוקימנא בחוץ מ"ט דר"א א"ר ינאי משום זקן אחד אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחד הרי זו מגורשת, ורבנן האי איש לכל איש ואיש, ור' יוחנן אמר טעמא דר"א מהכא ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה אלמא הוי גיטא, ורבנן איסור כהונה שאני ע"כ.
א) במשנה מבואר דרבנן ור"א פליגי בחוץ מפלוני ויסוד מחלוקתם הוא דרשת הפסוקים שהביאו ר' ינאי ור' יוחנן. מאידך אליבא דר' יוסי בר' יהודה הסובר דרבנן ור"א פליגי בעל מנת מבואר בגמרא דלרבנן הגט פסול משום ד"שייר לה בגט". ועלינו להבין מהו יסוד הפסול של "שמשייר בגט". ונראה שיש לבאר את הפסול בעל מנת שלא תנשאי לפלוני אליבא דרבנן בשני אופנים: א) יתכן שהפסול חל כפסול בהלכות תנאי הגט וכדין מי שנתן גט לאשתו ואמר לה הרי זה גיטך ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם שאינה מגורשת כיון דליכא כריתות וה"ה כאן (עיין בגיטין דף פג: וברמב"ם פ"ח מהל' גירושין הלי"א). ב) אפשר לומר שהפסול חל בעצם הגירושין, דיסוד חלות הגירושין הוא ההיתר לאשה לינשא עם אחרים, והתנאי שלא תנשאי לפלוני מונע את היתר הגירושין בפועל. ואע"פ שתנאי אינו שוה לחוץ, משום דבחוץ מפלוני ההיתר של פלוני מופקע מעצם חלות הגירושין, משא"כ בע"מ שלא תנשאי לפלוני דחלות הגירושין חלה להתירה לפלוני אלא שבפועל אסורה לה להנשא לפלוני מחמת התנאי, מ"מ רבנן סוברים שקיום ההיתר בפועל הוי חלק מעיקר חלות דין של הגירושין, וכדכתיב והלכה והיתה לאיש אחר, ולכן אף אם רק נמנע בפועל על ידי תנאי הגירושין נפסלו. ויעויין ברמב"ם (פ"ד מהל' גירושין הלי"ב) שכתב וז"ל וזה הוא נוסח הגט כו' וכדו פטירת ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי דיתהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתצבייין ואינש לא ימחה בידיכי כו' עכ"ל, ולשון "אינש לא ימחה בידיכי" משמע שבפועל תוכל המגורשת להנשא ולא ימחה בה אדם. ומאחר שהרמב"ם קבע את זה בנוסח הגט משמע כי קיום היתר הגט בפועל מהוה חלק מעיקר הגירושין, ובע"מ שלא תנשאי לפלוני שההיתר בפועל נמנע יש חסרון בעצם חלות הגירושין ומפני כך אינה מגורשת292.
ב) ויעויין שם בתוס' (דף פב. ד"ה המגרש) שכ' וז"ל אבל בע"מ מודו ליה, לכאורה היה נראה דדוקא בע"מ שלא תינשאי מודי דלא הוי שיור משום דהותרה אצלו בזנות, אבל בע"מ שלא תיבעלי ולא תינשאי הוי שיור כמו חוץ עכ"ל, ר"ל שיש צורך לקיום היתר הגירושין בפועל, ובע"מ שלא תינשאי ולא תיבעלי דליכא היתר בפועל כלל אינה מגורשת. ומאידך כשיש קיום ההיתר בפועל, או בזנות או בנשואין, הרי היא מגורשת293.
ג) הגמרא מסיקה בשם ר' יוחנן שאם מפרשים את המחלוקת שבין ר"א ורבנן בחוץ מפלוני ר"א לומד את דינו מדין ריח הגט, דאפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן כהונה דה"ה בחוץ מפלוני שהגט חל חוץ מפלוני. ורבנן סברי דאיסור כהונה שאני. ועיי"ש בתוס' (ד"ה אפילו) שכ' וז"ל וא"ת והא ודאי דאיסור כהונה שאני דהא אם לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לשום אדם פשיטא דאפילו לר"א לא הוי גט כלל בעלמא ואם מת מותרת להתייבם ואע"פ שפסולה לכהונה, וי"ל דהכי מייתי דכיון דאפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה א"כ כי אמר חוץ מפלוני הוי גט גמור דאם לא הוי גט סברא הוא דבלא נתגרשה אלא מאישה אפילו ריח הגט לא הוי ולא היה אוסרה הכתוב לכהנים עכ"ל, ודבריהם סתומים וצריכים ביאור.
ונראה בכוונתם שר"א ורבנן חלוקים בהבנת דין ריח הגט. דאליבא דר"א יש חלות גירושין בריח הגט לענין פסול כהונה, ואילו אליבא דרבנן אין חלות גירושין בריח הגט אלא רק דין של פסול כהונה בלבד. ולכן ר"א לומד מריח הגט שכמו שבריח הגט חלין גירושין לחצאין לענין פסול כהונה ה"ה בחוץ מפלוני גירושין חלין לחצאין להתירה לכ"ע חוץ מפלוני. מאידך הרבנן סוברים שאין גירושין חלין לחצאין, ובריח הגט אין חלות גירושין אלא רק פסול כהונה. ולפיכך אין מקור בדין ריח הגט לחלות גירושין בחוץ מפלוני.
ויתכן עוד נ"מ ביניהם, האם יש מלקות בכהן שנשא אשה שנתגרשה בריח הגט. אליבא דר"א הסובר שהגירושין חלין לפסול יתכן שילקו כמו בכהן שבא על גרושה גמורה. מאידך אליבא דרבנן הסוברים שאין גירושין חלין בריח הגט כלל, אלא שיש חלות פסול ואיסור בלבד, מסתבר שאין לוקין עליו. שבפשטות עיקר הלאו של גרושה לכהן חל רק בגרושה שנתגרשה בחלות גירושין, ואיסור ריח הגט מאחר שאין בו חלות גירושין אינו אסור מדין עיקר הלאו של גרושה לכהן, אלא דהוי חלות איסור טפל שאין בו מלקות294.
ויתכן להוסיף עוד ביאור במחלוקתם. שהרי בתורה כתוב (דברים כ"ד: א' - ב'): "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר". ויש לחקור מהו עיקר חלות הגט: "ושלחה מביתו" או "והלכה והיתה לאיש אחר". ויתכן שבנידון זה חלוקים ר"א ורבנן, רבנן סברי שעיקר הגט הוא "והלכה והיתה לאיש אחר" דהיינו ההיתר לכל איש ואיש, ולפיכך כשחסר בהיתר הגט אין חלות גירושין. ור"א סובר שעיקר הגט הוא ה"ושלחה מביתו", דהיינו הפקעת אישות הבעל, ולפיכך בריח הגט שנתגרשה מאישה הגירושין חלין ונאסרה לכהן, ואע"פ שאין חלות היתר לשוק. וה"ה בגירשה חוץ מפלוני מתקיים דין "ושלחה מביתו" ומפני כן הגירושין חלין. ברם לפי"ז לכאורה יצא חידוש שבריח הגט אליבא דר"א הגירושין חלין להפקיע את אישות הבעל ולא יטמא לה ולא יורשה ולא יפר נדריה. והנה תוס' כ' דבריח הגט אליבא דר"א הרי היא עדיין אשתו לענין שאם מת בעלה שמתייבמת. ולפי דברינו קשה מאי שנא יבום משאר דינים התלויים באישות הבעל. וי"ל שאע"פ שאישות הבעל פקעה לענין היותה בביתו ולפיכך אינו יורשה ומטמא לה ומפר נדריה מ"מ מכיון דעדיין אשתו היא לענין שאסורה לשוק כאשת איש לפיכך אם מת בעלה חלה מצות יבום, שלא גרעה מארוסה הנופלת ליבום במיתת הארוס כדילפינן לקמן (דף יג:) מ"החוצה", ואע"פ שאין הארוס יורשה ומטמא לה, וה"ה בריח הגט אליבא דר"א.
עוד יתכן להוסיף דר"א סובר שעיקר חלות הגט הוי הפקעת אישות הבעל מדין "ושלחה מביתו", והדין של "והיתה לאיש אחר" מהוה רק תנאי בחלות הגט. ולפיכך כל שיש איזו שהיא נ"מ "לאיש אחר" הגט מהני והרי היא מגורשת. ובהתאם לכך הגירושין חלין בריח הגט מכיון דעיקר הגט מפקיע את אישות הבעל, ויש נ"מ כל שהוא ל"איש אחר", דהיינו לכהן. וה"ה לר"א בגירשה חוץ מפלוני, מכיון דאישות הבעל פקעה ויש נ"מ לאנשים האלה שהגט התירה להם הרי היא מגורשת.
בא"ד. וז"ל וא"ת ליתני אשת איש שפוטרת צרתה כגון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני כו' עכ"ל. עיין בחי' הרמב"ן לריש מסכתין (דף ב.) שתירץ וז"ל וי"ל בדינו שצרתה מתייבמת שאין זו צרת ערוה כלל אלא זו גרושה גמורה אצל ראובן כשאר כל האנשים ומשום תנאי בעלמא אסורה עליו שלא יבטל את גיטה ממנו ומכל אדם עכ"ל. ולכאורה זוהי אף כוונת התוס' עצמם בתירוצם לקמן שכתבו וז"ל לא דמי לאחות אשה דהתם בשעת נפילה הוי אחות אשה אבל הכא בשעת נפילה אינה אשת איש עד שתבעל לו ואפילו תחשבנה אשת איש כיון שמטעם אשת איש אסורה ליבעל לו מ"מ לא דמי כיון שאם תבעל ליבם שנאסרה עליו הויא אשת איש ולא היתה אשת אחיו מעולם הלכך לא פטרה צרתה עכ"ל. ביאור דבריהם שבעלת תנאי אינה ערות אשת איש בשעת נפילה אלא דא"א לה להתיבם בהיכי תמצי שלא תיבטל גיטה ותהיה אשת איש למפרע בלי נפילה ליבום כלל. ולכאורה התירוץ הזה פשוט מאד, ויש להבין מה היתה הס"ד של התוס' בקושיתם.
ונראה דבקושיתם סברו תוס' דמכיון שאם בעלת התנאי תיבעל ליבם יעברו על איסור כרת של אשת איש בדין הוא שתיפטר עכשיו כערוה משום דהפוטר מיבום הוי איסור הכרת שבשעת היבום ולא חלות השם ערוה שבגברא בשעת הנפילה. וי"ל דבקושיתם התוס' אזלו לשיטתם שהקשו לעיל (דף ב. בד"ה ואחות אשה) מנדה שתפטר מיבום מדין ערוה, ואע"פ שחסר לנדה חלות שם ערוה בגברא, שהרי קידושין תופסין בה ואין בניה ממזרים, ומ"מ הקשו שאיסור הכרת שבה יפטרה, וכמו"כ הקשו בבעלת תנאי שאף על פי שאין בה חלות שם ערוה בגברא מ"מ איסור הכרת תפטור אותה ואת צרתה295. ויעויין לקמן בחידושי הרמב"ן (דף כ:) דהרמב"ן כתב שהפטור של חייבי כריתות מיבום ומחליצה הוא מסברא וז"ל זיל בתר טעמא התם תפסי קידושין ולא פקעי זיקה הכא הא לא תפסי קידושין ופקעי זיקה עכ"ל, כלומר שערוה אינה בת זיקה כיון שאינה בת קידושין, תיקה מהוה חלות אישות שאינה חלה בערוה. ואליבא דהרמב"ן אין קושיה כלל מבעלת תנאי שהרי כל זמן שלא נבעלה ליבם הרי היא גרושה גמורה וראויה לזיקת יבמין. ולשיטתו הרמב"ן דחה את הקושיה בשתי ידיים. ואילו תוס' בה"א סבורים שערוה פטורה משום המציאות של איסור ביאת כרת בשעת היבום ולפיכך הקשו את קושיתם.
בא"ד. מ"מ לא דמי לאחות אשה דהתם בשעת נפילה הוי אחות אשתו אבל הכא בשעת נפילה אינה אשת איש עד שתיבעל לו עכ"ל. נראה שבתירוצם כאן הסיקו התוס' שהפוטר אינו האיסור של כרת שבשעת היבום אלא השם של ערוה שישנו בגברא בשעת הנפילה, ובבעלת תנאי ליכא חלות שם ערוה בגברא בשעת הנפילה ליבום. וכן תירצו נמי לעיל (ב.) ד"ה ואחות אשתו, שנדה לא דמיא לשאר העריות מאחר שאין בה שם ערוה בגברא. ולכאורה זה כמו שהבאנו לעיל מדברי הרמב"ן בריש פירקין שבעלת תנאי לא פוטרת את צרתה מאחר שאין לה שם ערוה בגברא.
אבל באמת לא מוכרח שבתירוצם התכוונו תוס' בדיוק לתירוץ הרמב"ן, דיתכן לפרש תירוצם באופן אחר. דיתכן דביאור דבריהם הוא דאיסור ביאת כרת פוטר רק כשחל כבר איסור הביאה בגברא של היבמה בשעת הנפילה, וכמו חלות איסור אחות אשה שישנה בשעת הנפילה. משא"כ בבעלת תנאי, שבשעת הנפילה ליכא בה חלות איסור ביאה, אלא שבשעת היבום יחול האיסור ולפיכך לא נפטרת. ולפי"ז אף בתירוצם פטור של הצרה תלוי בחלות איסור ולא בשם ערוה.
בא"ד. וז"ל ואפילו תחשבנה אשת איש כיון שמטעם אשת איש אסורה ליבעל לו מ"מ לא דמי כיון שאם תיבעל ליבם שנאסרה עליו הויא אשת איש ולא היתה אשת אחיו מעולם הלכך לא פטרה צרתה עכ"ל. ביאור דבריהם שאפילו אם נאמר דמכיון דהביאה אח"כ אסורה בדין הוא שבעלת תנאי תפטר כערוה, מ"מ אינה דומה בעלת תנאי לאחות אשה משום דבבעלת תנאי הביאה תפקיע את אישות המת ואת הנפילה ליבום למפרע. והפטור של ביאת כרת דערוה חל רק ביבמה שנאסרה גם באיסור אשת אחיו וגם באיסור ערוה ביחד בשעת הביאה296, ואילו בבעלת תנאי אם תבעל ליבם ותהיה אסורה עליו באיסור ערוה דאשת איש אך לא תהיה אסורה באיסור אשת אחיו מאחר שאישות אחיו המת תפקע למפרע, ולפיכך אין לה דין ערוה להפטר מייבום או לפטור את צרתה. ולפי"ז כוונת התוס' היא שאין לבעלת התנאי דין ערוה כלל ליבום ואם כן חולצת כשאר יבמה ורק לא מתייבמת כדי שלא תעבור על התנאי297.
אך י"ל אחרת בדברי התוס'. דר"ל שבעלת התנאי עצמה דינה כערוה והיא לא חולצת ולא מתייבמת מכיון דביאת היבום נאסרה באיסור כרת דאשת איש, ואעפ"כ אינה פוטרת את צרתה. והביאור בזה הוא משום דיש תרתי דסתרי בין חלות הדין ערוה בבעלת התנאי לבין חלות הדין דצרת ערוה בצרתה. כי בעלת התנאי נחשבת לערוה מחמת האיסור של אשת איש שיחול בה בשעת היבום, ומאידך אם תיבעל ליבם למפרע לא תהיה אשת המת וצרתה למפרע לא תהיה צרתה. ונמצא שדין ערוה שחל בבעלת התנאי סותר את הדין של צרת ערוה בצרתה. ומשום כך אע"פ שבעלת התנאי עצמה פטורה מחליצה ומיבום כערוה עכ"ז אינה פוטרת את צרתה שחולצת או מתייבמת.
בא"ד. ומיהו למאן דנפקא ליה מולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין קשה עכ"ל. ויש להבין מה הנ"מ בין אם דרשינן פטור ערוה מ"לצרור" או מ"ולקחה".
ונראה שתוס' סבורים שדרשת "לצרור" מחדשת חלות איסור של צרת ערוה בצרה, דהיינו שהערוה אוסרת את הצרה בשם איסור ערוה חדש והצרה פטורה מפני שם הערוה שחל בה. ואילו דרשת "ולקחה" אינה מחדשת חלות שם ערוה בצרה אלא חלות פטור, כלומר שכמו שהערוה פטורה אף הצרה נמי פטורה298. ותוס' סוברים שאם צרת ערוה מהווה דין איסור אזי אפשר לחלק בין אשת איש ואחות אשה כמו שתירצו לעיל. אבל אם הוא דין פטור אין סברא לחלק ואף בעלת תנאי תפטור את צרתה. ועלינו לבאר את דבריהם לפי כל הצדדים שהבאנו לעיל. ונחזור עליהם בקיצור.
התירוץ הראשון של תוס' הוא שבעלת תנאי לא דמי לאחות אשה משום דבשעת נפילה אינה אשת איש. ובזה אמרנו שני פירושים, או שדין פטור ערוה מיבום ומחליצה תלוי בשם ערוה בגברא וכדברי הרמב"ן בריש פירקין, או שתלוי בחלות האיסור בשעת הנפילה. ויש לומר שכל זה ניחא אליבא דמ"ד דפטור ערוה נלמד מ"לצרור" שסובר שדין צרת ערוה מהוה דין אוסר, דהיינו שהערוה אוסרת את צרתה בשם איסור ומחדש בה איסור ליבום, שדין זה תלוי הוא בחלות שם ערוה שבגברא דהיבמה בשעת הנפילה, או עכ"פ בחלות איסור ביאת ערוה בשעת הנפילה. מאידך אליבא דמ"ד דפטור הערוה נלמד מ"ולקחה" אין הפטור תלוי בחלות איסור או בשם ערוה שבגברא בשעת הנפילה אלא באי אפשרות של חלות ליקוחין בשעת היבום. ולפי"ז בעלת תנאי שאינה בת ליקוחין פטורה ואף צרתה פטורה עמה.
מאידך התירוץ השני שבתוס' הוא שבעלת תנאי לא דמי לאחות אשה משום שאם תבעל ליבם יוצא שלא היתה אשת אחיו מעולם. ואמרנו שיתכן שני פירושים בזה, או דבעינן שביאתה תהיה אסורה בשני איסורים, איסור אשת אח וגם איסור ערוה, או שאינה יכולה לפטור את צרתה משום דהוי תרתי דסתרי שהרי כשיחול בה איסור אשת איש אזי לא תהיה צרתה.
ויש לומר דכל זה ניחא אליבא דדרשת "לצרור" הקובעת שאיסור ערוה שחל עם איסור אשת אחיו ביחד אוסרה ואת צרתה ליבום. ואילו בבעלת תנאי משום שלא חלין חלות איסורי אשת איש ואשת אחיו ביחד בשעת הנפילה איננה ערוה ליבום. משא"כ אליבא דדרשת "ולקחה" הקובעת חלות פטור מיבום משום שערוה אינה ראויה ללקוחין ולאישות דיבום, הרי אף בעלת תנאי אינה ראויה ללקיחה ולאישות דיבום משום שתהיה ערות אשת איש בשעת היבום, ולכן בעלת תנאי פטורה מיבום כערוה ואף צרתה נמי פטורה. ובדומה לכך דווקא אם צרת ערוה הוי דין איסור יש לומר שבעלת תנאי אינה אוסרת את הצרה בשם צרת ערוה מכיון דיש תרתי דסתרי ביניהן שבשעת איסורה לא תהיה צרה. מאידך דרשת "ולקחה" מהוה חלות פטור בעלמא, דהיינו שכל מקום שהערוה פטורה אף צרתה פטורה כמוה, וא"כ אף בבעלת תנאי הצרה צ"ל פטורה כמו שבעלת התנאי עצמה פטורה, שהרי אפילו בלי שתבעל לו בעלת התנאי פטורה ולפיכך יש לה לפטור נמי את צרתה.
בא"ד. ליתני אשת איש דמשכחת לה אפילו לרבנן כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם ומת שמעון ונפלה לפני לוי אחיו וצרת צרה נמי משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משני אחין, וי"ל דלא קרינא לגביה אשת המת דכבר נאסרה עליו לפני קדושי אחים משום אשת אח ולא חשיב ערוה במקום מצוה עכ"ל. ביאור דבריהם דמכיון דכבר נאסרה ללוי (היבם) משום אשת איש דראובן (הבעל הראשון) וקידושי שמעון (הבעל השני) לא חלו כלפי לוי ולא אסרוהו משו"ה אינה נופלת ללוי ליבום במיתת שמעון משום דבנוגע ללוי אינה אשת שמעון כלל.
ויעויין בגמרא גיטין (דף פב:) בציור דאשת שני מתים דלכאורה סותרת את דברי התוס' שהרי בגמרא איתא דבקידשה ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם דקידושי ראובן אהני למיסרא אעלמא וקידושי שמעון אהני למיסרא אראובן וכשמתו שניהם ונפלה לפני לוי הויא לה אשת שני מתים, וקשה שהרי אליבא דסברת התוס' מכיון שנאסרה אלוי כאשת איש דראובן לא נאסרה עליו גם כאשת איש דשמעון, ולכן לא נפלה ללוי מחמת שמעון אלא מחמת ראובן בלבד, וא"כ למה הויא אשת שני מתים.
ויתכן דציור דאשת שני מתים מיירי כגון שמתו ראובן ושמעון בזה אחר זה ולא בבת אחת ולראשונה מת ראובן ואח"כ מת שמעון. ולכן אחרי מיתת ראובן האישות דשמעון נגמרת ואוסרת אף את לוי, וכששמעון מת אח"כ נופלת ללוי מחמתו כמו שנפלה מראובן, והויא לה אשת שני מתים299.
בא"ד. ליתני הכא אשת ב' מתים כו' עכ"ל.300 נלע"ד שיתכן לתרץ שערוה פוטרת את צרתה דוקא כששתיהן זקוקות ליבום בחלות זיקה אחת שחלה עם מיתת האח, משום דחלות הזיקה האחת מצרפתן כדי שתפטרנה ביחד מדין ערוה וצרתה. מאידך כשיבמה אחת הויא אשת ב' מתים שזקוקה ליבום בזיקת שני מתים הרי זיקתה שונה מזיקת צרתה הזקוקה רק בזיקת מת אחד, ומשו"ה חסר הצירוף בזיקה של ערוה וצרת ערוה דעלמא, ובהתאם לכך אע"פ שהיבמה עצמה פטורה כערוה מדין אשת ב' מתים מ"מ אינה פוטרת את צרתה מדין צרת ערוה.
אך מהרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הלכ"ז) משמע דס"ל שאשת ב' מתים פוטרת אף את צרתה, דהרמב"ם משתעי באשת ב' מתים מדרבנן ופסק דהיא וצרתה חולצות ולא מתייבמות. ומשמע דס"ל דמן התורה אשת ב' מתים פוטרת אף את צרתה מיבום ומחליצה. עיי"ש301.
בא"ד. ובירושלמי כו' ומשני תמן התורה אסרה עליו הכא הוא אסרה עליו ופי' רבינו יצחק כו' אבל אשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו שנשאה ולהכי לא תני להו דלא דמי להו לפי שביד המגרש להתירה עכ"ל. יש להעיר כמה הערות בדברי הירושלמי:
א) קודם כל צ"ע בכוונת הר"י דלהכי לא תני להו דלא דמי להו לפי שביד המגרש להתירה.
וי"ל דר"ל שאשת איש מהוה ערוה ליבום ופוטרת צרתה אלא שלא נמנית במשנה מכיון דלא דמיא לשאר העריות מכיון שבידו לגרשה ולהתירה302.
א"נ י"ל שהר"י מפרש שאין אשת איש מהוה ערוה ליבום כדי לפטור צרתה משום שמדמה אשת איש לנדה. יעויין בשיעורים למעלה (לדף ב. תוס' ד"ה ואחות אשתו) על מה שכתבו תוס' וז"ל דאחות אשה אע"פ שמתה אשתו אחרי כן שוב לא תזקק לייבום כיון שנפטרה שעה אחת משום שנא' דרכיה דרכי נועם כו' אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר עכ"ל. ובשיעורים שם חקרנו בכוונת התוס', ואמרנו שיתכן שהתכוונו לומר שנדה נופלת ליבום לאחר זמן לכשתטהר, ולכן אינה מופקעת מפרשת יבום ואין לה תורת ערוה לגבי יבום. ולפי"ז י"ל שהר"י מפרש את הירושלמי דר"ל דה"ה באשת איש שפטורה מיבום בשעת מיתת בעלה השני שמת, אלא שלאחר זמן לכשתתגרש מבעלה הראשון תיפול ליבום. ונראה דלפי"ז צרתה מתיבמת, מכיון שאין איסור אשת איש חלות ערוה הפוטרת אותה מייבום לעולם, ולכן אין לדמותה לערות אחות אשה שפטורה מדין ערוה לעולם. ובהתאם לכך צרת אשת איש אינה צרת ערוה ועולה ליבום ולחליצה.
אך בכ"ז צ"ע, דבשלמא באיסור נדה י"ל דהוי חלות איסור לזמן, דנדה עומדת ליטהר303, ומפני כך נדה נופלת ליבום לאחר זמן. ואילו אשת איש אינה עומדת לגירושין304 וא"כ איסור אשת איש חל כחלות איסור לעולם אלא שיש אופן להתיר את האיסור בגט, ובדין הוא שאשת איש תחשב כערוה גמורה שתפטר בפטור גמור לעולם. והא למה הדבר דומה לערות אחות אשה שמותרת לאחר זמן לכשמתה אחותה, ואעפ"כ לא אמרינן שתיפול ליבום לאחר זמן. והטעם משום שחלות הערוה דאחות אשה אינה עומדת להיתר וחלה בשעתה כחלות איסור ערוה לעולם אלא שפקעה אחר כך בשעת מיתת אחותה. וה"ה באשת איש האסורה באיסור ערוה גמור לעולם אלא שהגירושין באין ומתירין אותה אח"כ, ולפיכך בדין הוא שתפטר מיבום לעולם כמו אחות אשה ולא תפול ליבום לאחר זמן כמו נדה. ועוד יש להעיר ע"ז דבשלמא טבילת נדה חלה כמתיר של איסור נדה305, ולכן איסור הנדה חל כאיסור לזמן מכיון שיש לו מתיר. מאידך יתכן שגט אינו חל כמתיר של האיסור דאשת איש אלא כמפקיע של חלות הקנין דאישות וממילא הותר האיסור. ואם כן האיסור של אשת איש חל כאיסור לעולם ואינו כמו נדה שחל כאיסור לזמן וצ"ע.
ב) בירושלמי מבואר שלר"א שקדושי חוץ חלים, אם קידש ראובן חוץ משמעון וקידש שמעון סתם ומת נופלת האשה ללוי אחי שמעון מכח קידושי שמעון ואסורה עליו באיסור אשת איש דראובן, אלא דלא תני לה במתני' דט"ו נשים פוטרות צרותיהן משום דלא דמי לאחות אשה. וקשה ממה שכתבו התוס' לעיל דמכיון דנאסרה על לוי כאשת איש של ראובן לפני שקידשה שמעון, קידושי שמעון לא חלו לאוסרה על לוי, ולפיכך לא נופלת ללוי במיתת שמעון משום דבנוגע ללוי אינה אשת שמעון כלל, והיאך נקטה הירושלמי שנופלת ללוי משמעון, והרי בנוגע ללוי אינה אשת שמעון כלל דלא אסרה שמעון עליו ואינו בדין שתפול ללוי במיתת שמעון.
ויתכן דהירושלמי סובר דמכיון דקידשה שמעון סתם על כל העולם, ואף על לוי, האישות דשמעון חלה אף כלפי לוי, ואע"פ שקדמה לה האישות דראובן שאסרה אותה על לוי בראשונה. ובהתאם לכך כששמעון מת נופלת ממנו ליבום ללוי306.
א"נ י"ל שהאישות של שמעון לא חלה על לוי, משום דאישות של ראובן שאסרה על לוי קדמה, והאישות של שמעון חלה רק כלפי ראובן לבדו. ברם אעפ"כ הרי היא עכ"פ אשת שמעון, ונאסרה על לוי באיסור אשת אח דשמעון. ומשום כך במיתת שמעון נופלת ללוי ליבום משום דסובר הירושלמי שאין חלות האישות של המת מפלת ליבום אלא חלות האיסור של אשת אח מפיל. ולפיכך מאחר שנאסרה האשה באיסור אשת אח דשמעון על לוי, נופלת ללוי ליבום משמעון, ואע"פ שהאישות של שמעון לא חלה על לוי. ולפי"ז יוצא דלהירושלמי האיסור של אשת אח מפיל ולא אישות המת. ואילו אליבא דהדיעה הראשונה בתוס' האישות מפילה ולא האיסור דאשת אח.
והנה כבר דננו בשיעורים307 האם יסוד מצות יבום הוא שהעשה דיבום ידחה את האיסור דאשת אח או שהאיסור דאשת אח הותרה מעיקרו ולא הודחה. ואיפוא מסתבר דלפי הירושלמי דס"ל שהאיסור מפיל, ולא האישות, שעצם ועיקר מצות היבום היא לדחות את האיסור דאשת אחיו ע"י העשה דיבום וכדמבואר לעיל. ואילו אליבא דהדיעה הראשונה בתוס' דס"ל שהאישות מפילה ולא האיסור, האיסור דיבום הותרה ולא דחויה, ועיקר המצוה אינה דחיית הלאו.
ואמנם לקמן בשיעורים308 דננו האם זיקת היבם הויא המשך אישות המת או אישות חדשה דהיבם עצמו. ומסתבר לפי הירושלמי דזיקת היבם אינה המשך אישות המת אלא מהווה אישות של היבם עצמו, שהרי ס"ל שאף באופן שאישות המת לא חלה על היבם מ"מ נופלת לפניו ליבום. ומאידך אליבא דהדיעה הראשונה בתוס' זיקה הויא המשך אישות דהמת, ומשו"ה ס"ל דבמקום דליכא אישות דהמת אינה נופלת ליבום.
והנה לעיל דננו אליבא דתוס' מה הוא הציור של אשת שני מתים משום דהתוס' יסדו שאינה נופלת במיתת שמעון ללוי ליבום, וביארנו דמיירי כגון שמת ראובן ואח"כ מת שמעון. ברם אליבא דהירושלמי דס"ל שנופלת ללוי במיתת שמעון משום האיסור של אשת אח דין אשת שני מתים חל בכל אופן שמתו ראובן ושמעון בין כשמתו בבת אחת או בזה אחר זה. ג) באות הקודמת אמרנו שיתכן שהירושלמי סובר שאף אם אין קידושי שמעון חלים כלפי לוי מאחר שכבר אסורה לו מקידושי ראובן, מכל מקום אסורה עליו באיסור אשת אחיו מאחר שעל כל פנים הרי היא אשת שמעון. ברם יש לתמוה על זה מדין אשת ב' מתים, שקידשה ראובן חוץ משמעון ואח"כ קידשה שמעון סתם שחלו קידושי שניהם, וקשה איך חלו קידושי שמעון, דלפי ביאורנו שהאיסור של אשת אח אינו תלוי בחלות האישות, א"כ מכיון שהאישות של ראובן חלה מקודם בדין הוא שתאסר על שמעון באיסור אשת אח דראובן, וא"כ היאך יחולו קידושי שמעון, הא ערות אשת אח דראובן היא.
ונראה לתרץ לפי מה שהבאנו למעלה309 בשם מרן הגר"ח זצ"ל. דהנה הרמב"ם בהל' נדרים (פי"ג הלכ"ב) כתב וז"ל אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת ה"ז קיים עכ"ל, ויל"ע שהרי בגמרא (נדרים דף סט:) איתא שדין זה תלוי בדינא דרבה שאמר שהמקדש שתי אחיות בבת אחת שתיהן אינן מקודשות שכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, וביאר שם הר"ן שכמו שבמקדש שתי אחיות שתיהן אינן מקודשות שהרי יש תרתי דסתרי בעצם הקידושין ה"נ בעובדא דידן גם ההקמה וגם ההפרה בטילות ובתר הכי מצי הבעל להפר ולקיים כדבעי. וצ"ע למה פסק הרמב"ם שההקמה חלה ולא ההפרה, וכן הקשה הר"ן שם.
וביאר הגר"ח זצ"ל בספרו310 דשאני הקמה מהפרה, משום דהקמה סותרת הפרה, ולפיכך אחרי הקמה א"א להפר, דזהו גופה של ההקמה למנוע את ההפרה ולהפקיע אותה. ואילו הפרה אינה סותרת ומפקעת הקמה, ומה שאינו יכול לקיים את הנדר אחרי שהפר אותו אין זה אלא משום דכיון שהפר בטל הנדר וחסר נדר לקיימו. והכלל שכל שאינו בזה אחר זה אינו חל אפילו בבת אחת, חל רק כשיש שני דברים המפקיעים זה את זה, דהיינו כשיש תרתי דסתרי בעצם המעשה. אבל היכא דאינם בזה אחר זה משום דבהיכי תמצי א"א להיותן בזה אחר זה ולא משום חלות דין מפקיע, לא חל הכלל שכל שאינו כו'. ומפני כך כשמקיים ומפר בבת אחת סובר הרמב"ם שההקמה חלה כי בעצם מעשה ההקמה יש מפקיע של ההפרה, ואילו בעצם ההפרה אין חלות מפקיע של ההקמה, ומשום כך מעשה ההקמה מפקיע את מעשה ההפרה, ואילו מעשה ההפרה אינו מפקיע את מעשה ההקמה, וההקמה חלה ולא ההפרה, עד כאן מהגר"ח זצ"ל וכמש"כ בספרו על הרמב"ם.
ברם אמר הגר"מ זצ"ל ששמע הוספה לזה מפי אביו הגר"ח זצ"ל דלפי"ז צריכים לבאר את דינא דרבה דאמר דבמקדש שתי אחיות שתיהן אינן מקודשות משום דכל שאינו בזה אחר זה וכו' שהרי לכאורה במקדש אשה אין בעצם מעשה הקידושין שלה מפקיע לקידושי אחותה, אלא דאחותה נעשית ממילא שאר בשר וערוה של הבעל ומחמת חלות השם ערוה אין קידושין תופסין בה. וא"כ דומה להקמה אחרי הפרה, שההפרה אינה מפקיעה את ההקמה, אלא דממילא א"א להקם נדר אחרי שהנדר כבר מופר ובטל, וה"ה באחות אשתו שמאחר שחל בה שם ערוה ממילא לא שייך בה קידושין. ולפי"ז צ"ע למה במקדש שתי אחיות חל דינא דרבה שכל שאינו בזה אחר זה כו', הרי ליכא חלות מפקיע בעצם מעשה הקידושין ולמה לא יחולו קידושי שתיהן בתורת ספק מקודשת.
ואמר מרן הגר"ח זצ"ל שמכאן מוכח שבעצם מעשה קידושי אשה יש מפקיע לקידושי אחותה, כלומר שמה שנאסרה אחות אשתו ואינה בת קידושין אין זה דבר דממילא משום דהויא שאר בשר וערוה דממילא, אלא משום שעצם מעשה הקידושין באחותה אוסרה ומפקיעה. ולפיכך כשמקדש שתי אחיות יש תרתי דסתרי ומפקיע בעצם מעשה הקידושין שלהן כי קידושי כל אחות ואחות מפקיע את קידושי אחותה, ולפיכך חל דינא דרבה ושתיהן אינן מקודשות על פי הכלל דכל שאינו בזה אחר זה כו'.
ונראה להביא ראייה ליסוד הגר"ח זצ"ל מהסוגיא לקמן (דף צה. - צה:) בבעל שבא על חמותו או על אחות אשתו דלב"ש אליבא דר' יהודה פוסל את אשתו ולב"ה אינו פוסל, והגמרא מביאה ברייתא שרצתה לאסור את אשתו כב"ש מק"ו מסוטה שזינתה אלא שהברייתא מתיר כב"ה ע"פ גזיה"כ. ולכאורה סברת הק"ו לאסור את אשתו כשבעל מזנה עם חמותו או אחות אשתו תמוה, כי אם נפרש שאיסור חמותו חל ממילא מדין שאר בשר וקורבה בעלמא מדוע תאסור ביאתה את אשתו, והיאך אפשר לדמות ביאת חמותו לביאת אשתו סוטה, דבסוטה ביאתה אוסרתה לבעלה משום שכשזינתה מעלה בבעלה וטימאה את האישות שביניהם, ואילו כשחמותו נבעלה הרי אשתו לא מעלה באישות הבעל ואין בביאת החמות טומאה לבעל כמו בסוטה, וא"כ למה תאסר עליו אשתו ע"י ביאת חמותו.
ומכאן מוכח שאיסור חמותו אינו איסור ערות שאר בשר בעלמא, אלא איסור אישות. כלומר כשהבעל בא על חמותו מעל באשתו, וכמו שטומאת סוטה אוסרת את אשתו עליו מפני שמעלה בבעלה, כן אליבא דב"ש כשהבעל בא על חמותו נאסרת אשתו עליו, כי הבעל מעל באשתו וטימא את האישות שלו באשתו. ולפי"ז יוצא שאיסור חמותו שייך לעצם האישות. ומסתבר לומר לפי"ז שחל בעצם מעשה הקידושין, שכמו שקידושין חלין לאסור את האשה לשוק ה"ה שקידושין חלין לאסור את קרובות אשתו על בעלה. ולכן כמו שאשת איש שזינתה כשמעלה בבעלה נאסרה באיסור סוטה, ה"ה כשהבעל בא על חמותו ומעל באשתו וטימא את האישות שביניהם נאסר הוא באשתו. וב"ה חולקים על ב"ש רק משום גזיה"כ. אך יתכן שמסכימים ב"ה לעצם היסוד של ב"ש שהאיסור של חמותו הוי איסור אישות, אלא דגזיה"כ מחדשת שאעפ"כ אין ביאת חמותו אוסרת את האשה על בעלה311.
ולפי מה שביאר מרן הגר"ח זצ"ל ביסוד הדין של איסורי קרובות יש לבאר דין אשת שני מתים, שהקשינו היאך חלו קידושי שמעון שהרי אע"פ שקידשה ראובן חוץ משמעון מ"מ בדין הוא שתאסר על שמעון באיסור אשת אח דראובן, וכמו שלוי נאסר באיסור אשת אח דשמעון ואע"פ שאישות שמעון לא חלה עליו. ונראה לתרץ ע"פ הנ"ל שהאיסור דאשת אחיו אינו איסור שחל ממילא מחמת חלות האישות והקורבה ביניהם, אלא שחל משום מעשה קידושי אחיו והוי חלק של עיקר מעשה הקידושין. ולכן באופן דידן כשראובן קידשה חוץ משמעון הרי ראובן לא אסרה על שמעון באיסור אשת אחיו שהרי הוציא את שמעון מעיקר מעשה הקידושין. משא"כ כשקידשה שמעון סתם וכלל אף את לוי במעשה הקידושין שלו, הוא אסר את לוי באיסור אשת אחיו. ואע"פ שעצם האישות של שמעון לא חלה על לוי שכבר קדמה חלות האישות דראובן, מ"מ האיסור של אשת אח דשמעון חל על לוי מכיון שמעשה קידושי שמעון אסרה אותה עליו ואינה תלויה בחלות האישות, ומכיון שמעשה הקידושין של שמעון חל לקנותה לשמעון חל נמי לאוסרה על לוי312.
ד) עיין בתוס' לקמן (דף טז.) ד"ה בני צרות דקבעו שאשת איש אינה ערוה לפטור יבום וז"ל אבל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם הלכך לא פקעה זיקה, ועוד אומר רבי יצחק דלא תהיה אשת המת לאיש זר, משמע דאפילו ע"י הויה דהיינו קידושין לא תהיה לאיש זר עכ"ל. תוס' קבעו שאין אשת איש ערוה בנוגע ליבום. וצ"ע דהא תוס' לפנינו נקטו שאשת איש מהוה ערוה להפטר מיבום.
ונראה שיש שני דינים שונים בערוה המופקעת מיבום: א) ערוה בשעת הנפילה; ב) ערוה לאחר הנפילה. בערוה בשעת הנפילה חל דין פטור ונאסרת לעולם (עיין לקמן דף ל.). ואילו בערוה לאחר הנפילה לא חל דין פטור אלא רק חל דין הפקעת הזיקה בשעת האיסור, עיין לקמן (דף כז: ודף מא.), דאמרינן הותרה ונאסרה והותרה חוזרת להתירה.
ובכך מתורצת הסתירה שבתוס', דס"ל דשאני ערות אשת איש בשעת הנפילה מערות אשת איש לאחר הנפילה. דהרי ערות אשת איש אפשר לתקן ע"י גירושין. ומשו"ה אינה מופקעת מזיקה, ואם נעשית אשת איש לאחר הנפילה עדיין זקוקה היא, דהאפשרות לגרשה משווה בת זיקה. משא"כ באשת איש בשעת הנפילה, שמאחר שיש בה שם ערוה הרי היא נפטרה ונאסרה לעולם ואע"פ שבידו לגרשה.
והא ראייה שלתוס' יש בערוה שני דינים שונים מהא דשקלו וטרי (לעיל דף ב. בד"ה ואחות אשתו) בנדה האם פטורה היא מיבום או לא. דנראה שמסופקים רק בנדה בשעת הנפילה, אך בנדה לאחר הנפילה פשיטא שאינה נפטרת. והביאור דנדה הויא בת זיקה שהרי בת קידושין היא, ולכן בנדה לאחר הנפילה פשיטא דזיקתה לא פקעה. משא"כ בנדה בשעת הנפילה, דיתכן דהויא ערוה כיון דמחייבי כריתות היא וחל בה הפטור דערוה בשעת הנפילה ונאסרה לעולם313.
ה) יעויין בסוגיא לקמן (דף לב.) בנשא מת ואח"כ נשא חי: והקשה הגמרא וז"ל ור"ש היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם יבומי עכ"ל. לכאורה יפלא על קושיית הגמרא וצריכא ביאור, שהרי ר' יוחנן (לקמן דף לב:) קבע שבאאחע"א החוטא הוי רשע לקוברו בין רשעים גמורים. והביאור בזה שהאיסור השני אמנם חל אלא שאין נענשים עליו בב"ד, ומשו"ה החוטא הוי רשע גמור שעבר על שני איסורים. וא"כ אין התחלה לקושית הגמרא, שבאמת איסור אחות אשה חל, והגברא הרי היא ערות אחות אשה, ואע"פ שאין נענשין עליה עונש כרת, ומאחר דהגברא הויא ערוה משו"ה פטורה מיבום. ומוכרח שהגמרא בקושיתה חולקת על ר' יוחנן דסוברת שדין אאחע"א קובע שהאיסור השני אינו חל כלל, ובכן אינה ערות אחות אשה כלל, ומשו"ה הקשה שתתייבם.
ברם נראה שיתכן להבין את קושיית הגמרא אף לפי ר' יוחנן. דיעויין לעיל בתוס' (דף ב. ד"ה ואחות אשתו) שדנו ביבמה נדה האם פטורה מיבום כערוה או לא. וביארנו שם בשיעורים דפשיטא דנדה אינה גברא וחפצא דערוה, שהרי קידושין תופסין בה ובניה כשרים אלא שאסורה באיסור ביאה ועונש כרת דעלמא. ויסוד הדיון שבתוס' הוא האם הפטור דערוה תלוי בחלות שם ערוה שחל בגברא או בחיוב כרת בלבד, דאם הפטור תלוי בחלות שם ערוה שבגברא נדה נופלת ליבום. ומאידך אם הפטור תלוי באיסור כרת בלבד נדה נמי פטורה כשאר העריות. והתוס' הסיקו שנדה מחוייבת ביבום מפני דין מיוחד של "דרכיה דרכי נועם" עיי"ש, אבל בלי זה ומעיקר דדינא היתה פטורה. ומוכח דלתוס' עיקר הפטור דעריות מיבום וחליצה חל מחמת חיוב כרת בלבד ולא מחמת השם ערוה שחל בגברא.
ולפי"ז י"ל שבאופן דאאחע"א, השם של האיסור השני של אחות אשה שפיר חל בגברא דהיבמה והו"ל חפצא דערוה וכשיטת ר' יוחנן. אך מפני הדין דאאחע"א הרי היא פטורה מכרת. ועיקר הפוטר מיבום וחליצה אינו חלות שם ערוה שבגברא אלא העונש של כרת. ובאופן דאאחע"א דליכא עונש כרת סד"א דתתייבם. ולפי"ז קושית הגמרא אתי שפיר אף אליבא דר' יוחנן, דנהי דהויא גברא דערוה מ"מ חסר עונש כרת ומשו"ה תתייבם.
מאידך שיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הל"ח - י) שהדבר הפוטר ערוה מיבום וחליצה הרי הוא השם דערוה דחל בגברא, ומשום ששם ערוה מפקיע תפיסת קידושין וחלות זיקה וכמו שכתב וז"ל ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום כו' ומי שהיא ערוה שנא' כו' ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין כו' ואין לו עליה זיקה כלל שנא' ולקחה לו לאשה ויבמה, מי שראויה לליקוחין וקידושין תופסין בה היא שהיא זקוקה ליבם כו' עכ"ל, ומבואר ברמב"ם דזיקה מהווה חלות אישות, ומשום שערוה אינה בת קידושין ואישות משו"ה אינה בת זיקה, וזהו יסוד הפטור של ערוה מיבום, ואליבא דהרמב"ם פשיטא שנדה נופלת ליבום משום שבת אישות היא. ובכן צ"ע אליביה למה הקשה הגמרא באאחע"א שתתייבם, והרי לר' יוחנן גם באאחע"א חל שם ערות אחות אשה בגברא, שכל דין אאחע"א הוא רק דין פטור עונש, ואילו עצם האיסור השני חל בגברא, ומשו"ה פטורה מיבום ומחליצה משום דהויא גברא דערוה, ואע"פ דליכא עונש כרת דנפטרה מכרת משום דאאחע"א.
ונראה דהרמב"ם סובר שגמרא דידן חולק על ר' יוחנן ונוקטת דבאאחע"א דהאיסור השני אינו חל כלל בגברא. שהרי הרמב"ם השמיט את הדין דר' יוחנן, "לקוברו בין רשעים גמורים". ומשום דס"ל לרמב"ם שבאאחע"א חסר כל חלות השם גברא דערוה ובדין הוא דתיפול ליבום ולחליצה, וכדהקשה הגמרא.
ויוצא מזה, דאע"פ דמסתבר דלרמב"ם אאחע"א כלל ואף לא לקוברו בין רשעים גמורים, אך כל זה לגבי הגברא, דלגביה ליכא חלות עבירה כלל. מאידך בנוגע לגופו של החפצא היינו אומרים דהאיסור חל ונעשה לחפצא של איסור. אך מביאורנו מוכרח דלפי הרמב"ם שכשאאחע"א גם גופו של החפצא אינו נתפס בשם האיסור. ולפיכך אין השם דאחות אשה חל כלל אפילו על האשה לעשותה חפצא דערוה שלא תופסין בה קידושין, דקידושין שפיר חלין בה, ושייך בה יבום.
ו) והגמרא עונה שם: וז"ל איסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי, אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל והילכך לא פקע עכ"ל. מבואר בגמרא שבדין פטור ערוה לא צריכים ששם הערוה יחול בפועל בשעת הנפילה כדי שתיפטר, שהרי כאן ערות אחות האשה עוד לא חלה בשעת הנפילה, דהאיסור דאשת אח קדמו. אלא אפילו אם איסור הערוה מיתלא תלי וקאי נמי פטורה, דהיינו שאם בנפילה יפקע האיסור דאשת אח ואיסור הערוה יחול במקומו הרי היא פטורה מיבום וחליצה מדין ערוה. שאין שם הערוה בשעת הנפילה פוטרתה אלא מה שתהיה ערוה בשעת חלות הזיקה פוטרת אותה.
ויעויין בשיעורים למעלה שהארכנו לבאר את הדיון שבתוס' האם בעלת תנאי פטורה מיבום ומחליצה. וקבענו שאם הפטור דערוה תלוי בחלות שם ערוה בגברא בשעת נפילה בעלת תנאי מכיון שאיננה ערוה בשעת הנפילה פשיטא דאיננה פטורה. וכך היא שיטת הרמב"ן בבעלת תנאי, דס"ל כרמב"ם שהפטור דערוה חל משום שאינה בת זיקה ואישות, שכל זה לא שייך בבעלת תנאי, דהויא בת זיקה. והתוס' לשיטתם, שדנו נמי בנדה (דף ב. בתוס' ד"ה ואחות אשתו) האם פטורה מיבום כערוה, ואע"פ דהויא בת קידושין וזיקה, משום דס"ל דפטור ערוה תלוי באיסור כרת בשעת יבום ויש איסור כרת כשעת היבום בין בנדה ובין בבעלת תנאי.
ולפי"ז צ"ע בתירוץ דרב אשי דאיסור אחות אשה מתלא תלי וקאי, שהרי בשעת הנפילה עדיין ליכא חלות שם ערות אחות אשה, ואעפ"כ אמר רב אשי אליבא דר"ש שפטורה משום שאם תיפול ליבום תהיה ערות אחות אשה בשעת היבום, ומשום שאחרי שהאיסור דאשת אח יפקע, יחול איסור אחות אשה. דבשלמא אליבא דתוס' ניחא תירוץ דרב אשי משום שעיקר הפוטר דערוה הוא האיסור שיש בו כרת בשעת היבום כדבבעלת תנאי, דה"ה כאן באאחע"א שתהיה ביאת איסור כרת בשעת היבום מחמת האיסור דאחות אשה ומשו"ה פטורה. מאידך אליבא דהרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הל"ח - י) והרמב"ן (דף ב. ודף כ:) דס"ל שפטור הערוה מיבום חל משום שם ערוה בגברא ושאינה בת אישות דזיקה, צ"ע שהרי באאחע"א אליבא דרב אשי עדיין לא חל השם דערות אחות אשה בגברא בשעת הנפילה, ולמה תפטר מדין ערות אחות אשה, ומ"ש מבעלת תנאי שנופלת ליבום משום שאיננה ערוה בשעת הנפילה ואע"פ שביאתה אסורה באיסור כרת דאשת איש.
ונראה לחלק דבבעלת תנאי ליכא חלות שם ערוה בשעת הנפילה ואף בשעת חלות הזיקה, אלא שבשעת היבום כשיעבור על התנאי תאסר עליו בכרת דאשת איש. ולכן נופלת לזיקה ואיננה פטורה מדין ערוה. שאני באאחע"א שאם תיפול בזיקה האיסור דאשת אח פקע בשעת הנפילה וחל שם ערות אחות אשה בשעת חלות הזיקה. ושם ערוה זו דמתלא תלי וקאי ושעומד לחול בשעת הנפילה עם הזיקה פוטרתה כמו ערוה דעלמא, שהרי אינה בת חלות זיקה מחמת שם ערות אחות אשה התלוי עליה, ומשו"ה פטורה.
ז) ועיי"ש בתוס' ד"ה לא פקע. וז"ל ואע"ג דלא חייל איסור אחות אשה אסורה נמי הצרה לייבומי כיון דלא פקע איסור אשת אח כמו אילונית דאוסרת צרתה אע"ג דאין בה אלא איסור אשת אח לחודה עכ"ל. תוס' תלו את דין צרת ערות אחות אשה באאחע"א אליבא דרב אשי במחלוקת שבין רב אסי ורבא לעיל (דף יב.), דרב אסי סובר צרת איילונית אסורה ולרבא הרי היא מותרת. דלתוס', רב אסי סובר דמאחר דאיילונית אסורה, האיסור דאשת אח שחל בה מאותה הנפילה הופך להיות חלות שם ערוה לאסור את צרתה. ורבא חולק עליו דס"ל דאשת אח מאותה הנפילה אינה שם ערוה כדי לאסור את צרתה, ולפיכך ס"ל דצרת איילונית מותרת. וה"ה הכא סוברים תוס', דמחמת האיסור דאחות אשה דמתלא תלי וקאי לא חל דין ושם צרת ערות אחות אשה, שהרי האיסור דאחות אשה עוד לא חל דמתלא תלי וקאי. ואליבא דרבא לא חל דין צרת ערות אשת אח מאותה הנפילה. ומשו"ה אין כאן דין צרת ערוה. ומאידך אליבא דרב אסי הסובר דיש איסור צרת ערוה מחמת שם ערות אשת אח מאותה הנפילה וכדפסק בצרת איילונית שאסורה, ה"ה הכא באאחע"א הצרה אסורה מפני דהויא צרת ערות אשת אח מאותה הנפילה314.
ברם לע"ד נראה דיתכן לומר אחרת, דהיינו שאף רבא המתיר צרת איילונית יכול לאסור צרת אחות אשתו באאחע"א אליבא דרב אשי, ומשום שני נימוקים:
א) י"ל דרבא סובר דשאני איילונית שאינה נופלת ליבום כלל, ומשו"ה אינה אוסרת את צרתה, ואינה דומה לערוה דעלמא שנופלת עם הצרה בנפילה אחת, ומשו"ה הערוה פוטרת אף את צרתה עמה. ובהתאם לכך רבא סובר שאף צרת בתו איילונית מותרת דמחמת איילונית אינה נופלת כלל, ואע"פ דהויא נמי ערות בתו צרתה מותרת משום דאינה צרת ערות בתו כלל, דחסרה נפילה אחת של הצרה עם הערוה, דאיילונית אינה נופלת כלל. משא"כ כאן באאחע"א שהערוה נופלת ונפטרת מדין ערות אחות אשתו, חל נמי פטור צרת ערוה.
ב) ועוד שאפשר לחקור בדין צרת ערוה שפטורה - מהו הקובע של השם של צרת ערוה. מצד אחד י"ל דצרת ערוה היא צרת מי שנפטרה משום פטור ערוה, ומצד שני י"ל דצרת ערוה היא צרת מי שיש לה חלות שם ערוה בגברא. ונ"מ בצרת ערות אחות אשה דמתלא תלי וקאי לרב אשי, שהרי נפטרה מיבום בפטור ערות אחות אשתו, ומ"מ ליכא חלות שם ערוה בגברא, דהא איסור אחות אשתו מתלא תלי וקאי. ואם נאמר דדין צרת ערוה תלוי בפטור ערוה חל כאן דין צרת ערות אחות אשתו. ומאידך אם דין צרת ערוה תלוי בשם ערוה שחל בגברא ליכא דין צרת ערות אחות אשתו. ובכן י"ל דרבא סובר דדין צרת ערוה תלוי בפטור ערוה, ולפיכך באופן דאאחע"א וכשאיסור אחות אשתו מתלא תלי וקאי, שחל פטור ערות אחות אשתו, חל נמי דין צרת ערות אחות אשתו. אך לית ליה לרבא שחל פטור בצרת אשת אח מאותה הנפילה, ולפיכך מתיר צרת איילונית, דליכא בה חלות פטור ערוה כלל, ומשו"ה לית לה צרת ערוה.
ולפי ביאור דידן, י"ל דבהא גופא פליגי רבא ורב אסי. דאליבא דרבא דין צרת ערוה תלוי בפטור ערוה, ואילו איילונית נפטרה בפטור איילונית ולא בפטור ערוה. ולפיכך לרבא, צרת איילונית אינה צרת ערוה. משא"כ אליבא דרב אסי דס"ל דצרת ערוה היא צרת גברא שיש בה שם ערוה, לפיכך ס"ל דצרת איילונית אסורה, דהויא עכ"פ צרת ערות אשת אח מאותה הנפילה, דאשת אח מהוה חלות שם ערוה ובגברא, ויש כאן איפוא צרת גברא דערוה, ואע"פ שאין כאן חלות פטור ערוה.
ולפי ביאורנו י"ל דבין רבא ובין רב אסי מודים שבאאחע"א אליבא דרב אשי חל דין צרת ערוה. אליבא דרבא חל דין צרת ערות אחות אשתו, דהא פטורה מחמת פטור ערות אחות אשתו. ואליבא דרב אסי חל דין צרת ערות אשת אח מאותה הנפילה, שהרי גברא של ערות אשת אח היא, וחלות שם ערוה שבגברא קובע דין צרת ערוה ולא הפטור דערוה.
ונראה שניתן לתלות את השאילה הזאת - האם חלות דין צרת ערוה תלוי בחלות שם ערוה שבגברא או בפטור ערוה - בחקירה אחרת שחקרנו בשיעורים למעלה315, האם דין צרת ערוה מהווה דין פטור או דין איסור. כלומר, האם הפטור של הערוה חל נמי לפטור את צרתה או"ד שצרת ערוה אסורה בשם ערוה חדש של צרת ערוה, וממילא פוטרת את עצמה כמו שאר העריות דעלמא הפטורות מיבום. וי"ל דרבא סובר כצד בחקירה דפטור הערוה חל לפטור את צרתה, ובהתאם לכך קבע רבא דדין צרת ערוה תלוי בחלות פטור ערוה ולא בשם ערוה שבגברא. ומאידך רב אסי סובר שדין צרת ערוה חל מדין איסור, דהיינו שצרת ערוה נאסרת בחלות שם ערוה בפני עצמה. והיינו רק כשחל חלות שם ערוה בגברא דאזי הגברא דערוה אוסרת את צרתה להיות ערוה כמוה הנאסרה בחלות שם איסור של צרת ערוה.
292 ויתכן נ"מ בין שני הפירושים במי שהתנה תנאי ע"מ שלא תנשאי לפלוני בשעת כתיבת הגט ומחל לתנאי לפני שנתן לה את הגט. שאם הפסול חל בהלכות תנאים, הרי מחל לתנאי לפני הנתינה וליכא פסול. מאידך אם הפסול חל בעצם חלות הגירושין, הכתיבה היתה שלא לשם גירושין והגט פסול.
293 רבינו זצ"ל נקט בשיעור כפירוש מהרש"א בתוס' ולא כפירוש מהרש"ל, עיין בפירושיהם על התוס' דידן במס' יבמות.
294 ע"ע בשיעורים לקמן (דף נב א) ד"ה ריח הגט.
295 עיין לקמן (דף יג ב) במחלוקת שבין ב"ש לבין ב"ה דלב"ש אין ערות אחות אשה פוטרת את צרתה משום שאין איסור חל על איסור, ולב"ה פוטרת. וי"ל דלב"ש הפוטר הוא חלות איסור כרת ולב"ה הפוטר הוא שם הערוה שבגברא. ועיי"ש בחידושי הרמב"ן המביא ב' הסברים בשיטת ב"ה, וי"ל שבהסבר הראשון התכוון הרמב"ן לומר דהשם ערוה שחל בגברא פוטר. וע"ע בתוס' לקמן (דף לב א) ד"ה לא פקע המסביר שהפוטר הוא האיסור דאשת אחיו ולא שם הערוה דאחות אשה.
296 עיין לעיל (דף ח א) דתרי מתרי ילפינן, ובפשטות הגמרא דורשת שני איסורין וכדברי רבינו זצ"ל.
297 עיין בחי' הרמב"ן והרשב"א ועוד ראשונים בריש פירקין שדנו אם אמרי' כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה בבעלת תנאי מאחר דלשיטתם אין לה דין ערוה. ורבינו כאן נוקט בשיטת הרשב"א שמשום שאיננה ערוה צריכה חליצה.
298 עיין לעיל בשיעורים (דף ח א) ד"ה צרה נמי.
299 צ"ע שאם בשעת מיתת ראובן אישות דשמעון נגמרה וחלה אלוי הרי נפטרה אז מזיקת יבמין דלוי כערות אשת איש דשמעון, וכשאח"כ מת שמעון למה נופלת ממנו ומראובן כאשת שני מתים, והרי נפטרה מזיקת ראובן מדין ערות אשת איש דשמעון, וכיון שנאסרה נאסרה, ואינו בדין שתפול פעם שנית מחמת ראובן בשעת מיתת שמעון. ואולי י"ל שאישות דשמעון לא נגמרה אלא משום שאישות דראובן פקעה במיתתו, וא"כ הו"ל הותרה ונאסרה שחזרה והותרה. ואע"פ שאישות דשמעון נגמרה במיתת ראובן ונאסרה בשעת נפילה מעיקרא, זהו רק בנוגע לזמן בלבד דהיינו שנאסרה משעת מיתת ראובן דמעיקרא, ואילו בנוגע לסדרן של החלויות, בראשונה חל ההיתר לאיסור אשת איש דראובן ואח"כ חל האיסור של אשת איש דשמעון, ולכן הויא הותרה ונאסרה וחזרה והותרה ודו"ק. ועיין בגמרא לקמן (דף כז ב) ובחידושי הרשב"א לגיטין (דף פב ב), וצ"ע.
300 עיין בשיעורים לקמן (דף יח ב) בענין דין דריב"ב אות ג' שרבינו זצ"ל תירץ את קושית התוס' אליבא דהרמב"ם.
301 ע"ע לקמן בשיעורים (דף יב א) ד"ה מתיב.
302 עיין באור זרוע חלק א' סי' תקצ"ו.
303 יעויין בתוס' (גיטין דף ב ב) ד"ה עד וז"ל וא"ת מנ"ל דעד אחד נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה כו' וא"ת א"כ אפילו איתחזק איסורה וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול עכ"ל.
304 עיין במס' זבחים (דף ב ב) "אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת".
305 כנראה רבינו זצ"ל נוקט כאן שהטבילה מתרת את איסור הנדה לבעלה ואינה רק מטהרת אותה מטומאתה וממילא מותרת לבעלה. וכן משמע מתוס' ב"ק (יא א ד"ה דאין) שאיסור נדה לבעלה אינה תלויה בטומאתה ואכמ"ל.
306 נראה בביאור דברי רבינו זצ"ל דמכיון דקידושי שמעון חלו לאוסרה על ראובן חלו גם על לוי. משום דראובן כשקדשה חוץ משמעון הניח מקום לקידושי שמעון לחול, ומכיון דקידושי שמעון חלו על ראובן הריהם חלים נמי על שאר העולם וגם על לוי, ועיין ברשב"א לגיטין (דף פב ב). ועוד י"ל דתלוי בחקירה האם עיקר חלות אשת איש הוא שנאסרה על כ"ע כהקדש או שעיקר החלות הוי הקנין והאיסור חל ממילא מהקנין. דבציורינו שכבר אסורה על לוי מחמת ראובן יתכן שקידושי שמעון אינן חלין לאוסרה על לוי, שכבר אסורה היא ללוי כאשת איש דראובן. ואילו אם עיקר קידושין חלים מצד הקנין אזי קנין שמעון חל גם כלפי לוי, שהרי קנויה לשמעון גם בנוגע ללוי, והויא אשת שמעון על לוי מצד הקנין.
307 עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) ד"ה הקדמה: יבום כו' הותרה כו' ו(דף ג ב) תוס' ד"ה לא תעשה בא"ד וכן וגלח כו'.
308 (דף י"ז ב) ד"ה אין זיקה.
309 בשיעורים (דף ד א) ד"ה רש"י ד"ה אנוסת בנו.
310 בחדושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פי"ג מהל' נדרים הלכ"ב).
311 ועיי"ש בסוגיא בדברי ר' יוסי המבוארים היטב לפי סברת רבינו זצ"ל כאן.
312 עיין בשיעורים לקמן (דף יט א) שרבינו זצ"ל אמר שיש שני דינים באיסורי ערוה שעל ידי קידושין, איסור מכח מעשה קידושין ואיסור מכח חלות הקידושין, ונמצא שבציור הזה שקידושי שמעון לא חלים כלפי לוי הריהי אסורה רק מכח המעשה.
313 ועיין בשיעורים לעיל (דף ב א) תוס' ד"ה ואחות אשתו.
314 עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) תוס' ד"ה עד.
315 עיין (דף ב א) תוס' ד"ה עד.

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

וסמניך מת נולד ויבם כו'. כדפי' אלמא מדתני רבי חייא בכולן אני קורא בהן ואפילו באשת אחיו שלא היה בעולם אלמא תנא דמתני' תני פלוגתא דהא רבי חייא אמתני' קאי: לרבי לית ליה הני כללי. דר' חייא הלכך לא מוקמי מתני' בפלוגתא אלא בנולד ולבסוף ייבם לדברי הכל: אמו אנוסת אביו בחדא משכחת לה. להכי לא נקט לה במתני' שאי אתה קורא בה האסורה לזה מותרת לזה ואחותה כשהיא יבמתה מתייבמת שיהו ב' אחיות נופלות להתייבם ותהא זו אסורה לזה משום אמו וכן זו על זה ומותרת לשני אלא חדא משכחת לה או האסורה לזה מותרת לזה או אחותה כשהיא יבמתה: אי יעקב שתי אחיות אנס. וילדה לו האחת לוי והאחת יהודה ונשא ראובן אנוסת אביו אמו של לוי ושמעון נשא אנוסת אביו אמו של יהודה: אחותה כשהיא יבמתה. נופלת לייבום לפני לוי ויהודה בניה משכחת לה: האסורה לזה מותרת לזה לא משכחת לה. לפי ששתיהן אסורות על שניהם אמו של לוי אסורה לו משום אמו ואחותה משום אחות האם וכן ליהודה ושתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום: ואי שתי נכריות אנס. וילדו לו ב' בנים ונשאום ב' בנים מאשה אחרת ונפלו לפני בניהם האסורה לזה מותרת לזה משכחת לה אבל לאו אחיות נינהו ועיקר מילתיה דרבי חייא משום ייבום שתי אחיות נקט: ה''ג רב אשי אמר לעולם לית ליה לר' הני כללי ובפלוגתא קא מיירי. כלומר לא תימא דהא דלא תני אמו אנוסת אביו משום דלא משכחת הני כללי דלרבי ל''ל הני כללי ולא תימא להכי שבקיה דלא מיירי בפלוגתא דבפלוגתא ודאי קמיירי ומאי אין לו מוח דקאמר ליה ה''ק ליה כו': דאסר באנוסת אביו. ולא משכחת לה שתפול אם לפני בנה לייבום מאחיו ומאביו: דאי עבר ונסיב. את אנוסת אביו ונפלה לייבום לפני בנה וליתני: בלא דאי נמי משכחת. שלא עבר זה המת בנישואיה: אנס כלתו. ועבר על דת: ואע''פ. דמהדר ליה רבי ללוי כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו: בדקה לוי במתני'. הגיהה והוסיפה לאמו אנוסת אביו במשנתו: היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת. לא תפסי קדושין בה שהרי אשת אב בכרת ואמרינן לקמן אין קדושין תופסין בחייבי כריתות דברי הכל הלכך כשמת רשע זה לא נפלה זו לייבום לפני בנה דלאו אשת אח הואי ואינה פוטרת צרתה:

לעולם לית ליה לרבי הני כללי ובפלוגתא קמיירי. וא''ת ליתני אשת איש שפוטרת צרתה כגון דאמר לה ה''ז גיטך ע''מ שלא תנשאי לפלוני דפליגי בהמגרש (גיטין דף פב.) ר''א ורבנן דלר''א הוי גט ואסורה לפלוני ואם נשאת לאחיו ומת פוטרת צרתה ואע''ג דאסורה לכל אדם אפי' לרבי אליעזר מדרבנן עד שימות המגרש או הפלוני דחיישינן שמא תנשא לו לאחר שתתאלמן או תתגרש מזה ונמצאו בניה ממזרים כדחיישינן בהמגרש (שם דף פד.) ע''מ שלא תבעלי לפלוני שמא תבעל לו אחר שתתאלמן או אחר שתתגרש ובעודה תחתיו ליכא למיחש יותר מאבא ואביך מ''מ לוי דקתני נמי דאי כדאמרינן לקמן קשה דליתני נמי להך ולמאן דנפקא ליה מאחות אשה ניחא דלא דמי הך לאחות אשה דע''מ שלא תנשאי שריא ליה בזנות וע''מ שלא תבעלי יכולה היא להתקדש לו ולא דמיא לאחות אשה ובע''מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי אי חשיב שיור כמו בחוץ מפלוני א''כ שריא ליה כי נשאת לאחיו קודם ואפי' אי לא חשיב שיור מ''מ לא דמי לאחות אשה דהתם בשעת נפילה הוי אחות אשתו אבל הכא בשעת נפילה אינה אשת איש עד שתבעל לו ואפי' תחשבנה אשת איש כיון שמטעם אשת איש אסורה ליבעל לו מ''מ לא דמי כיון שאם תבעל ליבם שנאסרה עליו הויא אשת איש ולא היתה אשת אחיו מעולם הלכך לא פטרה צרתה ומיהו למאן דנפקא ליה מולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין קשה וי''ל אע''ג דלוי תני דאי ובפלוגתא קמיירי לא קמיירי אלא בפלוגתא דס''ל לתנא דמתני' כוותיה תדע דלא תני לוי חייבי לאוין אע''ג דלר''ע לאו בני חליצה וייבום נינהו ומאן דמוסיף לעיל אשת אחיו שלא היה בעולמו ומשכחת לה כר''ש אע''ג דשמא תנא דמתני. לא סבר לה כר''ש היינו משום דבכולן אני קורא בהן משמע ליה דקאי אכולהו אבל אי מודו רבנן לר''א בקידושין דמספקא ליה לאביי מדקאמר בריש המגרש (שם דף פב: ושם) דאם איתא לר' אבא קשיא ליתני אשת איש דמשכחת לה אפילו לרבנן כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם ומת שמעון [ונפלה לפני לוי אחיו] וצרת צרה נמי משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משני אחין וי''ל דלא קרינא לגביה אשת המת דכבר נאסרה [עליו לפני קדושי אחים] משום אשת [אח] ולא חשיב ערוה במקום מצוה ומיהו אי אשת שני מתים דאורייתא כדמשמע בהמגרש (שם דף פב: ושם) ליתני הכא אשת ב' מתים כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ולוי אחיו ובא שמעון וקדשה סתם ומת כו' או בענין שאמר ר' יוחנן בפ' האומר (קדושין דף ס.) דאפילו הן ק' תופסין ומשכחת בהן נמי צרת צרה ומיהו בפ''ג (לקמן לא: ושם ד''ה מדרבנן) ובפ''ב (לקמן יח. ושם) משמע דאשת שני מתים גזירה דרבנן ושם אפרש ובירושלמי בריש המגרש פריך לה מתיב ר' חנינא בשם רבי פנחס ליתני ט''ז נשים כר''א ומשני תמן התורה אסרה עליו הכא הוא אסרה עליו ופי' רבינו יצחק תמן התורה אסרה עליו ומשנשאה המת אין לה היתר להתייבם כשימות מפני שאין איסור שבה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרה עליו אבל אשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו שנשאה ולהכי לא תני להו דלא דמו להו לפי שביד המגרש להתירה: דקתני שש עריות חמורות מאלו כו'. ותימה דמאי ס''ד דהנהו דלעיל דלא דייקי מסיפא וממ''נ כיון דתני לה גבי שש עריות לא אפשר למיתנייה ברישא וי''ל דקשיא ליה ללוי דה''ל למיתני ברישא ט''ז ובסיפא לא הוה ליה למיתני אלא ה' ואע''ג דאתי כרבי יהודה ה''ל למיתני ששה עשר דאי עבר ונסיב ושני ליה רבי בפלוגתא לא קא מיירי ודאי לא קא מיירי: לרבי יהודה נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב. תימה דבלא דאי עבר ונסיב נמי משכחת לה שקידש ולא בעל דאפילו אביי דאמר בפרק בתרא דקידושין (דף עח.) גבי אלמנה לכ''ג קידש לוקה היינו משום דכתיב לא יקח אבל הכא לא יגלה כתיב וי''ל דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול ואפילו יהא מותר לקדשה חשיב דאי מטעם שאסור לבוא עליה וא''ת אפילו ע''י דאי היכי משכחת לה הא ר' יהודה סבר כר''ע בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נג.) דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וי''ל דלא סבר לה הש''ס כברייתא דהתם אלא כמתני' דפליג עלה ועוד דעל כרחך מתני' דהכא לא סברה בהא כרבי יהודה דהא קתני בפ''ב (לקמן דף כ.) איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת ואי אין קדושין תופסין בחייבי לאוין חליצה נמי לא תיבעי וא''ת בחייבי לאוין דשאר מנלן דלא סבר מתני' כרבי יהודה דאיסור מצוה ואיסור קדושה מפרש לקמן כגון אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ואר''י דע''כ

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד