דלג לתוכן

יבמות יא ע"ב - Steinsaltz

and may not enter into levirate marriage. This indicates that the levirate bond does apply to a sota, which contradicts Rav’s statement. The Gemara retorts that Rav could have said to you: I spoke to you about a sota whose infidelity was definite, and you speak to me of an uncertain sota. There is no proof that this wife who secluded herself with another man was actually unfaithful, and due to the uncertainty she must still undergo ḥalitza. The Gemara raises a difficulty: And what is different about a definite sota? Is it different because the term defilement is written with regard to her?

But with regard to an uncertain sota, who was alone with a specific man enough time to engage in relations, defilement is written as well. As it is taught in a baraita: Rabbi Yosei ben Keifar said in the name of Rabbi Elazar: With regard to one who remarries his divorcée after she had been married to another man, an act prohibited by Torah law, if he remarried her following actual marriage to another, she is forbidden to her first husband. However, if he remarried her following mere betrothal to another man, she is permitted, because it is stated: “Her former husband, who sent her away, may not take her again to be his wife, after she was defiled” (Deuteronomy 24:4), and a woman who was merely betrothed was never defiled, as no sexual relations had taken place.

And the Rabbis say: Both this one and that one, i.e., whether she had been fully married or merely betrothed to another, she is forbidden to her first husband. Rather, how do I establish the phrase: “After she was defiled”? This verse does not refer at all to the case of a woman who married another man lawfully, as she is not called “defiled.” Rather, it comes to include a sota who secluded herself with another man, as she is forbidden to her husband due to the concern that she might have committed adultery. This baraita shows that a sota is termed “defiled,” despite the fact that hers is an uncertain case.

The Gemara rejects this argument: And what does: Secluded herself, mean in this context? It means that she had actually engaged in relations. And why does the baraita call this: Secluded herself, instead of the more straightforward: Engaged in sexual relations? The baraita employed a euphemistic expression, but it actually means that she engaged in intercourse. The Gemara asks: If this is referring to a woman who had engaged in relations, the term defilement is already explicitly written with regard to her, in the chapter that deals with a sota. Why is it necessary to derive that she is defiled from a different source, as in the context of a sota herself the verse states: “She being defiled secretly” (Numbers 5:13)?

The Gemara explains that “may not take her again to be his wife after she was defiled” does not teach that she is called “defiled,” but rather that the halakha establishes upon her a prohibition. In other words, if the husband engages in relations with his wife after she had had intercourse with another, he transgresses a prohibition. And the Gemara comments that Rabbi Yosei ben Keifar does not hold the opinion that there is a prohibition in the case of a sota, as he maintains that a husband who has relations with his sota wife does not transgress any prohibition at all, and the same is true even if she definitely fornicated with another man.

What is the rationale of Rabbi Yosei ben Keifar? In his opinion, “after she was defiled” does not refer to a sota but to a woman who had been legally divorced from her first husband and subsequently married another man. This is indicated by the fact that both becoming, i.e., betrothal, and matrimony are written in this context: “Becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2) and: “Or if the latter husband die, who took her to be his wife” (Deuteronomy 24:3). Here it is clear that the reference is to halakhically valid marriage, whereas a sota had never been another man’s wife, as she cannot marry another man while she is still married.

§ The Gemara discusses a similar case. Rav Yehuda raised a dilemma before Rav Sheshet: In the case of one who remarries his divorcée after she had married another, and then he dies childless, what is the halakha with regard to the levirate marriage of her rival wife? According to the opinion of Rabbi Yosei ben Keifar, do not raise the dilemma, since Rabbi Yosei ben Keifar said that it is with regard to one who remarries his divorcée that defilement is written, and therefore the status of her rival wife is the same as hers.

And if one would claim that the dilemma does in fact arise because it is written: “That is an abomination” (Deuteronomy 24:4), and the emphasis on “that” serves to limit the range of the prohibition and teaches that this halakha applies only to her and not her rival wife, still, the accepted interpretation of this verse is as follows: She is an abomination, but her children are not abominations. In other words, if he transgressed the prohibition and remarried this woman, their children are not disqualified from marrying priests. If so, the term “that” does not come to exclude her rival wife from this halakha, and therefore her rival wife is an abomination for the purposes of levirate marriage, just like the wife herself, and she too is exempt.

Rather, let the dilemma be raised according to the opinion of the Rabbis. Although the Rabbis said that it is with regard to a sota that defilement is written, perhaps here they apply the principle that a verse does not depart from its literal meaning. In other words, notwithstanding the fact that the Rabbis derive from here a halakhic ruling concerning a sota, the straightforward meaning of the verse should not be entirely disregarded. Accordingly, as the context here is remarriage to one’s divorced wife, this verse would teach that hers is a case of defilement.

Or perhaps once a verse is uprooted from its context, it is entirely uprooted and no longer teaches anything about the subject matter of the chapter in which it is written. This would mean that the sole significance of this particular verse is in reference to a sota. There are those who say the opposite: According to the opinion of the Rabbis, do not raise the dilemma, as once a verse is uprooted from its context, it is entirely uprooted. Consequently, there is no defilement when a man remarries his divorcée, neither with regard to her nor concerning her rival wife.

Rather, let the dilemma be raised according to the opinion of Rabbi Yosei ben Keifar. What is the dilemma? Although Rabbi Yosei ben Keifar said that it is with regard to one who remarries his divorcée that defilement is written, one can ask: Does the Merciful One limit this halakha by the phrase “that is an abomination,” which indicates: And her rival wife is not an abomination? Or perhaps this verse teaches that she is an abomination but her children are not abominations, which indicates that her rival wife is an abomination.

Rav Sheshet said to him: You learned it in a baraita that deals with a case of two yevamot who came before a yavam for levirate marriage. In a situation where one of the women was fit and the other disqualified, if he would like to perform ḥalitza he performs ḥalitza with the disqualified woman, and if he would like to enter into levirate marriage he enters into levirate marriage with the fit woman.

Rav Sheshet analyzes this baraita: What is the meaning of fit, and what is the meaning of disqualified? If we say that fit means fit for all men, and disqualified means disqualified in general, e.g., a woman who had already been divorced is disqualified from marrying any priest, despite the fact that she is fit to marry this particular man himself, then since for him she is suitable, what difference does it make for him whether she is disqualified from or fit for marriage to others?

Rather, is it not the case that fit means fit for him, and disqualified means disqualified for him? And what is that case in which a woman is fit or disqualified only with regard to him but not any other man? This is evidently referring to the case of one who remarries his divorcée. The deceased brother had remarried his divorced wife after she had married another man, and therefore she is disqualified from entering into levirate marriage with that particular man but she is permitted to other men. And it is taught there that if he would like to enter into levirate marriage, he may enter into levirate marriage even with the fit woman. This indicates that the rival wife of a remarried divorcée is fit for levirate marriage.

The Gemara rejects this argument: No; actually, fit means fit to all men, and disqualified means disqualified in general, e.g., a woman who had already been divorced is disqualified from marrying any priest. And that which you said: Since for him she is suitable what difference does it make for him, this is significant because of the statement of Rav Yosef.

As Rav Yosef said: Here Rabbi Yehuda HaNasi taught a valuable moral lesson, that a person should not pour the water from his well when others are in need of it. That is, one should not cause loss in any situation, even when this relates to his own personal life, if he might thereby cause a future loss to others. The same reasoning applies here: If he intends to perform ḥalitza it does not matter to him which of the women he chooses, but if he does so with the one who is fit to others, he thereby disqualifies her from marrying a priest, as the legal status of a woman who underwent ḥalitza is like that of a divorcée. It is therefore preferable to perform ḥalitza with the one who in any case was disqualified from marrying a priest.

The Gemara suggests: Come and hear a different baraita: With regard to one who remarries his divorcée after she had married another, she and her rival wife perform ḥalitza. The Gemara first analyzes the wording of the baraita: Can it enter your mind that both she and her rival wife must perform ḥalitza? After all, only one wife of a deceased brother undergoes ḥalitza, not two. Rather, say: Either she or her rival wife. This indicates that both women are unfit for levirate marriage.

The Gemara rejects this claim: And did you not already resolve a difficulty in the baraita by adjusting its language and not interpreting it as it is? If so, you cannot cite a proof from here, as you can adjust it differently and answer as follows: She performs ḥalitza, while her rival wife either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. If so, this baraita provides no conclusive proof that might resolve Rav Yehuda’s dilemma.

§ On the same issue, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan raised a dilemma: With regard to one who remarries his divorcée after she had been married to another, what is the halakha concerning the levirate marriage of her rival wife? Rabbi Ami said to him: And you can raise the dilemma with regard to this woman herself. Why not ask if she requires levirate marriage when her husband dies? Rabbi Ḥiyya bar Abba replied: The halakha of the divorcée herself is not a dilemma for me, as she is certainly forbidden.

Rabbi Ḥiyya bar Abba elaborates: As in this case we state an a fortiori inference: If she is now forbidden to one who was previously permitted to her, i.e., her first husband, with regard to one who was forbidden to her, the yavam, is it not all the more so the case that she remains forbidden to him? Where I raise the dilemma it is with regard to her rival wife. What is the halakha in this case? Is the aforementioned a fortiori inference strong enough to invalidate her rival wife or not? The divorcée herself is certainly exempt from levirate marriage, but the question is whether the a fortiori inference applies to the rival wife as well.

Rav Naḥman bar Yitzḥak would teach a different version of this discussion, as follows: Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan raised a dilemma: With regard to one who remarries his divorcée after she had been married to another, what is the halakha concerning her levirate marriage? Rabbi Ami said to him: And you can raise the dilemma with regard to her rival wife as well. Rabbi Ḥiyya bar Abba replied: The halakha of her rival wife is not a dilemma for me, as the a fortiori inference is not strong enough to invalidate a rival wife. Rather, where I raise the dilemma it is with regard to the divorcée herself. What is the halakha? Is the a fortiori inference strong enough that it can be accepted even in place of a mitzva to enter into levirate marriage, or not?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - ב

ואם מת ונופלת לפני אחיו ליבום, הרי היא חולצת  ולא מתייבמת!

ואילו לפי רב אין היא צריכה חליצה, שהרי היא אסורה מן התורה לבעלה מספק שמא זינתה, ובזונה נאמר דין טומאה כמו בעריות.

אמר לך רב: אמינא לך אנא, אני אמרתי לך את הדין בסוטה, שהיא זונה ודאי, שהיא אינה חולצת ואינה מתייבמת, משום שנאמר בה טומאה כבעריות.

ואמרת לי את, ואילו אתה מקשה לי מהדין של סוטה ספק, שהיות ואין ודאות שנבעלה, אין היא "טמאה" כערוה, ולכן אין היא פטורה מן החליצה! [1]

ומקשה הגמרא על חילוקו של רב:

ומאי שנא סוטה ודאי, שלדברי רב היא כמו ערוה, ופטורה מן החליצה ומן היבום, משום דכתיב בה "טומאה" כמו בעריות. ולכן דינה כערוה.

הרי "סוטה ספק", נמי - "טומאה" כתיבא בה! וכפי שתבאר הגמרא מיד.

ולדברי רב, בכל מקום שנכתבה בו "טומאה", הרי הוא כדין עריות, והיה צריך להיות שהיא וצרתה תהיינה פטורות מן החליצה ומן היבום.

והראיה לכך מהא דתניא:

מי שגירש את אשתו, והלכה ונהייתה אשתו של איש אחר, אסורה היא לחזור אליו לאחר שתצא מבעלה השני, שנאמר [דברים כד]:

א. כי יקח איש אשה ... ואם לא תמצא חן בעיניו, וכתב לה ספר כריתות, וונתן בידה, ושלחה מביתו.

ב. ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר.

ג. ושנאה האיש האחרון, וכתב לה ספר כריתות, ונתן בידה, ושלחה מביתו. או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה.

ד. לא יוכל בעלה הראשון, אשר שלחה, לשוב לקחתה לאשה, אחר אשר הוטמאה.

כי תועבה היא לפני ה'!

רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אלעזר: המחזיר גרושתו -

אם מחזירה מן הנישואין, שכבר נישאת הגרושה לאדם אחר - אסורה היא לחזור אליו. [2]

אבל אם מחזירה מן האירוסין, שרק התארסה לבעל אחר, אך עדיין לא נישאה לו ולא נבעלה לו, וגירשה בעלה השני או שמת - מותרת היא לחזור לבעלה הראשון.

משום שנאמר: "אחרי אשר הוטמאה"! ורק אם נבעלה לבעל השני אפשר לקרות בה "אחרי אשר הוטמאה".

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, בין נישאה ובין התארסה, אסורה לחזור לבעלה. היות ונאמר בפסוק "והיתה לאיש אחר", ו"הויה" לאיש משמעותה קידושין בלבד, אפילו אם לא היו עדיין נישואין.

אלא, מה אני מקיים "אחרי אשר הוטמאה"?

והרי ארוסה, שלא נבעלה על ידי הבעל שני, אין אני יכול לקרות בה "אחרי אשר הוטמאה", ובכל זאת היא אסורה לחזור לבעלה, לפי חכמים!

אלא, לדעת חכמים, המילים "אחרי אשר הוטמאה" אינם אמורים לענין מחזיר גרושתו, אלא הם נכתבו לענין טומאת אשה שלא יצאה כלל מתחת בעלה, והם באים לרבות את הסוטה שנסתרה עם אדם זר, שתהיה אסורה לבעלה באיסור לאו! [3]

והיינו, שיהיה דין אשה סוטה שנסתרה עם אדם זר, הנקראת "סוטה ספק", כדין אשה זונה, שנבעלה בודאי לאדם זר, ותהיה אסורה באיסור לאו לבעלה.

ואם כן, תיקשי מדברי רבנן לרב.

כיון שמצינו שלפיהם גם בסוטה ספק אני קורא בה לשון "טומאה". והרי לפי רב כל מקום שנאמר בו טומאה דינו הוא כבמקום ערוה, ותהא פטורה היא וצרתה מן החליצה ומן היבום, כדין ערוה.

ואילו המשנה בתחילת מסכת סוטה [לעיל] אומרת שסוטה ספק חולצת!? ומשנינן: מאי, מה היא כונת הברייתא האומרת "לרבות סוטה שנסתרה" - לרבות סוטה שנבעלה! שבה נאמרה טומאה, ובה אכן אמר רב את דינו, שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום.

ואמאי קרי ליה התנא בברייתא "נסתרה"? והרי הוא מדבר דוקא באשה שנבעלה! - היות ו"לישנא מעליא" נקט התנא. שלשון שכזו היא מעולה, בנקיונה.

ותמהינן: כיצד יכול אתה לומר שהתנא בא ללמד, שזונה ודאית אשר נבעלה תחת בעלה, אסורה לבעלה מחמת המילים "אחרי אשר הוטמאה", האמורים בפרשת מחזיר גרושתו, וכיון שאינם "ענין" שם, הם באים ללמד על סוטה שנבעלה.

והרי אשה אשר נבעלה תחת בעלה - "טומאה" בהדיא, במפורש כתיב בה! לפי שנאמר בפרשת סוטה, בענין אשה שזינתה ודאי תחת בעלה [במדבר ה]:

"ונסתרה - והיא נטמאה"!

ואם כן, אי אפשר לומר שהמילים "אחרי אשר הוטמאה" באים לענין סוטה שנבעלה.

ובהכרח, שהם באים לומר לענין סוטה שנסתרה, שגם בה יש ענין של טומאה. ואם כן, תיקשי לרב, שהיות ונאמר בסוטה ספק לשון טומאה, היא צריכה להיות כערוה שאינה חולצת. ואילו המשנה בתחילת מסכת סוטה אומרת שסוטה ספק חייבת חליצה!?

ומשנינן: לעולם המילים "אחרי אשר הוטמאה" אכן מדברים בסוטה שנבעלה, ובאו כדי למיקם עלה בלאו, בנוסף לאיסור עשה.

שהרי לשון טומאה האמור בפרשת נשא, בענין סוטה שנבעלה, הוא רק "והיא נטמאה", שמשמעותו איסור עשה, ואינו לאו. ולכן בא הכתוב "אחרי אשר הוטמאה", האמור בתוך פרשת הלאו של מחזיר גרושתו, ללמד על איסור לאו בסוטה שנבעלה, שאסורה באיסור לאו לבעלה.

ואילו רבי יוסי בן כיפר, החולק על חכמים, וסובר ש"אשר לא הוטמאה" בא ללמד שאסור להחזיר גרושתו רק אם נישאת ונבעלת, ולא אם התארסה ולא נבעלה. ולדבריו כל הפרשה עוסקת רק בענין מחזיר גרושתו, ולשיטתו - לאו בסוטה, לית ליה.

ואפילו זנאי זנתה תחת בעלה בודאי - נמי אין בה לאו.

מאי טעמא? דהיינו, מנין לו לדרוש כך, ולא להעמיד את הפסוק כחכמים, לענין איסור לאו בזונה שנבעלה תחת בעלה!?

ומבארת הגמרא את טעמו:

אין פרשה זו עוסקת באשה המזנה תחת בעלה, היות ו"הויה" ו"אישות" כתיב בה בפרשה זו!

והיינו, האשה הזאת, שאוסר אותה הכתוב לבעלה בפרשת מחזיר גרושתו, נאמר בה "והיתה לאיש אחר", וכן נאמר בה "או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה".

ומשמע, שרק מכח היותה לאשה לבעל האחר על ידי קידושין ואישות, אחרי שבעלה הראשון גירש אותה, רק משום כך היא נאסרת לבעלה הראשון, ולא כאשר היא מזנה תחתיו של הבעל הראשון.

ועתה מביאה הגמרא את ספיקו של רב יהודה, מהו דינה של צרת "מחזיר גרושתו".

[ואילו הדין של מחזיר גרושתו עצמה מתבאר בהערה].

וספק זה מביאה הגמרא בשתי לשונות שונות:

הלשון הראשונה:

בעא מיניה רב יהודה מרב ששת: המחזיר גרושתו משניסת, ומת -

צרתה - מהו דינה? [4] אליבא דרבי יוסי בן כיפר - לא תיבעי לך!

כיון דאמר רבי יוסי בן כיפר: טומאה ["אשר לא הוטמאה"] במחזיר גרושתו הוא דכתיבא, ולא באשה המזנה תחת בעלה, ודאי הוא שצרתה היא כמותה, כמו כל צרת ערוה.

ואי משום דכתיב בה במחזיר גרושתו "תועבה היא" - ו"היא" מיעוטא הוא, והיה מקום לומר ש"היא" בא ממעט צרה, שלא תקרא הצרה "תועבה" ליבום כמותה.

לא זה בא הכתוב למעט.

אלא הוא בא למעט, שאין הבת הנולדת מאשה הזאת [שגירשה, והחזירה אחר שנטמאה על ידי הבעל השני], נפסלת לכהונה.

וכך אנו דורשים מ"היא":

היא עצמה, נחשבת לבעלה הראשון "תועבה".

ואין בניה ממנו "תועבין", אלא הם כשרים לכהונה.

הא צרתה של מחזיר גרושתו, שלא התמעטה מהפסוק, היא תועבה ליבם, כמותה!

ולכן אין לנו בעיה לפי רבי יוסי בן כיפר, ופשוט לנו שצרת מחזיר גרושתו - דינה הוא כמחזיר גרושתו עצמה.

כי תיבעי לך - אליבא דרבנן.

כי אע"ג דאמור רבנן ש"טומאה" האמורה בפרשת מחזיר גרושתו ["אחרי אשר הוטמאה"] אינה ענין למחזיר גרושתו. שהרי לדעתם היא אסורה לחזור לבעלה משעה שנתקדשה לבעל האחר, אף על פי שלא נבעלה תחתיו, ואין אני יכול לקרות בה "אחרי אשר הוטמאה". אלא בענין סוטה המזנה תחת בעלה הוא דכתיב "טומאה".

בכל זאת, הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והרי המקרא הזה מדבר במחזיר גרושתו בין מהאירוסין ובין מן הנישואין. ואם החזירה מן הנשואין יכולים לקרוא בה "אחרי אשר הוטמאה".

או דלמא, כיון דאיעקר, שנעקר לשון הטומאה האמור בפסוק, ממחזיר גרושתו לסוטה [כיון שלא יתכן לשון טומאה במחזיר גרושתו מן האירוסין, שהרי לא נבעלה לשני] - איעקר לגמרי!

וכיון שאין לשון טומאה אמור כלל במחזיר גרושתו, אין צרתה של מחזיר גרושתו נחשבת לצרת ערוה.

איכא דאמרי, שהבעיה היא אחרת:

אליבא דרבנן לא תיבעי לך. כי כיון דאיתעקר לשון טומאה ממחזיר גרושתו [לפי שאינו שייך במחזיר גרושתו מהאירוסין] - איעקר לגמרי. וכיון שאין במחזיר גרושתו לשון של טומאה, אין צרתה כמותה.

כי תיבעי לך, אליבא דרבי יוסי בן כיפר, הסבור שלשון הטומאה נאמר במחזיר גרושתו - מאי, מהו דינה של צרת מחזיר גרושתו?

האם אע"ג דאמר רבי יוסי בן כיפר שלשון ה"טומאה", במחזיר גרושתו הוא דכתיבא, בכל זאת אין צרתה נאסרת, היות ומיעט אותה רחמנא, באומרו "תועבה היא", ודרשינן: רק "היא" עצמה [מחזיר גרושתו] תועבה, ואין צרתה תועבה, אלא היא כשירה ליבום.

או דלמא הכי דרשינן:

רק היא עצמה תועבה - ואין בניה תועבין.

הא צרתה - תועבה כמותה!

אמר ליה רב ששת לרב יהודה: תניתוה, שנינו את פתרון הבעיה הזו במשנה [לקמן מד א]. [5]

דתנן: מי שנפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד, והיתה אחת מהיבמות "כשרה", ואחת "פסולה" [ויבואר לקמן הכשרות והפסלות].

הרי אם היה היבם חולץ - חולץ ל"פסולה".

ואם היה מייבם - מייבם ל"כשרה".

והוינן בה: מאי "כשרה", ומאי "פסולה"?

אילימא, יבמה "כשרה" - שהיא כשרה לעלמא, להנשא לכל אדם, גם לכהונה.

ואילו יבמה "פסולה" - שהיא פסולה לעלמא, כגון שהיא גרושה, שאינה ראויה לכהן, אך היבם עצמו אינו כהן, והיא כשירה לו.

אין זה יתכן. כי:

כיון דלדידיה, ליבם עצמו, חזיא, היא ראויה ליבום - מאי נפקא ליה מינה, מה זה נוגע לו אם היא כשירה או פסולה לעלמא, ומדוע אין הוא רשאי לייבם את הפסולה לעלמא, ולחלוץ לכשירה לעלמא!?

אלא לאו, מדובר במשנה ביבמה כשרה - שהיא כשרה ליה.

וביבמה פסולה - פסולה ליה! אך כשירה היא לעלמא.

ומאי ניהו? מי היא היבמה שבא התנא לחדש, שאם היא פסולה לו אין לו ליבמה, אלא יש לו ליבם את צרתה, ה"כשירה" לו?

שמא תאמר שמדובר במשנה בשתי יבמות שאחת היא עליו באיסור לאו, והשניה מותרת לו - מה חידוש יש בכך שמייבם את הכשירה לו, וחולץ לפסולה?

ובהכרח, שהמדובר הוא במשנה במחזיר גרושתו, שאחיו המת החזיר גרושתו משנישאת, ומת, ונפלה לפני היבם, והיא אסורה עליו לפי שהיתה אסורה על אחיו המת, ויש לה צרה, והיא מותרת להתייבם.

ויש בה חידוש, שאין צרתה נאסרת על אף שכתוב במחזיר גרושתו לשון טומאה, לפי שמיעט הכתוב "תועבה היא" - היא עצמה תועבה, ואין צרתה תועבה, והתיר לה הכתוב להתייבם! וקתני: ואם היה מייבם - מייבם לכשרה!

ומוכח מכאן שצרת מחזיר גרושתו מתייבמת.

ודחינן: לא מדובר במשנה במחזיר גרושתו.

אלא, לעולם מדובר ביבמה כשרה - שהיא כשרה לעלמא.

וביבמה פסולה - שהיא פסולה לעלמא, כגון גרושה, שפסולה לכהונה.

ואין ראיה ממשנה זו לדין צרת מחזיר גרושתו.

ודקאמרת: כיון דלדידיה חזיא - מאי נפקא ליה מינה?

תשובתך: משום דרב יוסף!

דאמר רב יוסף, כאן, במשנתנו זאת, שחייבים לייבם את הכשירה לעלמא ולחלוץ לפסולה לעלמא, שנה רבי את הכלל:

לא ישפוך אדם מי בורו, גם אם אינו צריך להם, ואחרים צריכים להם. [6]

ולכן אין לחלוץ לפסולה, כדי שלא תיפסל לכהן, שאסור בחלוצה.

תא שמע מברייתא, ששנינו בה: המחזיר גרושתו משנשאת - היא וצרתה חולצת.

והוינן בה: וכי גם היא וגם צרתה חולצות סלקא דעתך!? והרי אין חליצה אלא רק באחת היבמות!

אלא אימא: או היא או צרתה חולצת.

ומוכח שצרת מחזיר גרושתו חולצת!

ודחינן: וכי לאו תרוצי קמתרצת לה, שמתקנים את לשון הברייתא!

אם כן, תריץ תתקן נמי הכי את לשון הברייתא:

היא, מחזיר גרושתו - חולצת.

צרתה - או חולצת או מתייבמת.

ועתה מביאה הגמרא את השאלה מה דינה של צרת מחזיר גרושתו, באופן אחר, ובשמם של אמוראים אחרים:

אמר רבי חייא בר אבא, רבי יוחנן בעי:

המחזיר גרושתו משניסת - צרתה מהו?

אמר ליה רבי אמי לרבי יוחנן: ותיבעי לך היא, מחזיר גרושתו גופה מה הוא דינה!

אמר ליה: היא גופה - לא קמיבעיא לי שאינה מתייבמת, משום דאמרינן קל וחומר:

אם בבעל המת, שהיה מותר לה, לפני שגירשה ונישאת לאחר, היא אסורה עתה, לאחר שגירשה ונישאת לאחר.

ביבם, שהוא היה אסור לה לפני מות בעלה, משום אחי בעלה - לא כל שכן שתהיה אסורה בו, לאחר שנאסרה לאחיו המת בהיותו בחיים!

ולכן, כי קא מיבעיא לי: צרתה של מחזיר גרושתו - מאי דינה?

מי אלים קל וחומר ["במותר לה אסורה, באסור לה לא כל שכן"] למידחי צרה מיבום. [7]

או לא אלים הקל וחומר הזה לאסור את צרתה מלהתייבם.

ואילו רב נחמן בר יצחק מתני הכי את השאלה של רבי יוחנן:

אמר רבי חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן: המחזיר גרושתו משניסת, היא עצמה - מהו להתייבם?

אמר ליה רב אמי לרבי חייא בר אבא: ותיבעי לך גם צרתה אם היא מתייבמת!

אמר ליה: צרתה לא קמיבעיא לי, דפשיטא שהיא מתייבמת, היות ולא אלים קל וחומר של מחזיר גרושתו, למידחי צרה של מחזיר גרושתו מייבום.

אלא כי קמיבעיא לי - היא גופה, מאי דינה?

מי אלים קל וחומר אפילו במקום מצוה, והיא אסורה לייבום.

או דילמא לא אלים קל וחומר למונעה ממצות יבום?


הערות

[1] רב מחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק. ואף על פי שבפרשת סוטה חידשה התורה שספק סוטה דינו כודאי סוטה, שהרי קראה התורה לסוטה ספק "והיא נטמאה" - אין הטומאה אמורה בסוטה, אלא בזנות, שהזנות היא הטומאה. ואם אכן לא זינתה אין היא עצמה נקראת טמאה, ולא נכתבה הטומאה אלא במי שודאי זינתה [עיין תוס' וברא"ש, רשב"א וריטב"א ומאירי]. ולא עשה בה הכתוב ספק כודאי אלא להחמיר עליה ולא להקל, ולכן היא אסורה ביבום אך חייבת חליצה. הרמב"ם והמאירי סוברים, שצרת סוטה ספק מותרת אף להתייבם, כי רק בסוטה ודאי נאמר דין טומאה כעריות, אך סוטה ספק אינה נחשבת אפילו כספק ערוה, כי מעיקר הדין צריך להעמידה על חזקת כשרות שלא זינתה, ורק במקום שחידשה תורה להחמיר בה כאילו זינתה יש להחשיבה כזונה. אך לגבי יבום, שלא גילתה התורה שסוטה ספק אינה מתייבמת, הרי גם אם אותה עצמה אסרנו ליבום מצד קל וחומר, אין צרתה נחשבת כצרת ספק ערוה, והרי היא מותרת ביבום [וכן כתב הרא"ש שאין היא ספק ערוה].

[2] אשה שגרשה בעלה, ונשאה לאחר, והחזירה בעלה באיסור, היא אסורה להתייבם. וטעם האיסור תלוי במחלוקת חכמים ורבי יוסי בן כיפר. לדעת רבי יוסי בן כיפר הפסוק "אחרי אשר הוטמאה" מדבר במחזיר גרושתו, וכיון שכתוב בה "טומאה" הרי דינה כערוה. ונחלקו האחרונים בדעתו, האם הוא פוטרה גם מחליצה, כערוה ממש, או רק אוסרה ליבום. לדעת התוס' ותוס' הרא"ש כאן היא פטורה אף מן החליצה, וכמו שהם סוברים בסוטה, שפטורה אף מחליצה. ואף על פי שהטומאה נאמרה לגבי הבעל, יש לנו ללמוד בקל וחומר שהיא אסורה ליבם באותה חומרה שהיא אסורה לבעל. דהיינו, שאיסור זה מהווה "טומאה" לגבי היבם, ולכן יש לה דין של "ערוה" בנוגע ליבום. אך לדעת הסוברים שלשון טומאה האמור בסוטה נותן לה רק דין ערוה לאסור צרתה כמותה, אך אין היא נחשבת בעצמה כערוה עד שתיפטר אפילו מהחליצה, אלא היא חולצת, הרי אף במחזיר גרושתו, היא עצמה צריכה חליצה. [הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א, וכן כתב המהרש"א בדעת רש"י ד"ה פסולה]. ואילו לדעת חכמים, מסתפק רב יהודה, האם נעקר לגמרי לשון טומאה מפרשת מחזיר גרושתו, או שהיות ואין מקרא יוצא מידי פשוטו יש גם במחזיר גרושתו דין טומאה, ולכן צרתה אינה מתייבמת. ואין אומרים בענין הלאו של מחזיר גרושתו שיבוא עשה של יבום וידחה לא תעשה, היות ולשון טומאה האמור בה מלמד שאינה מתייבמת, ולכן אם עבר היבם ובא עליה היא אינה נקנית לו, ואף אינה נפטרת בלי שיחלוץ לה [עיין בעמודי אור סימן צ"ז ובשער המלך פרק ו' מהלכות יבום, ובחזון איש קל - ד]. וגם אם נאמר שאין במחזיר גרושתו לשון טומאה, די בלימוד של קל וחומר [אם בבעלה, המותר לה, נאסרה, ביבם, האסור לה, לא כל שכן שנאסרת], כדי שלא תהיה בה מצות יבום, שהרי זה כאילו נכתב במפורש שאין בה מצות יבום [עיין קובץ הערות ד-י]. אך הרמב"ן והריטב"א הביאו שיש דעה הסוברת שמן התורה היא ראויה ליבום, כדין חייבי לאוין, שבא עשה של יבום ודוחה את הלאו, ורק מדרבנן אסרוה, גזירה משום הביאה השניה, שאסורה בחייבי לאוין, כי בביאה שניה אין מצות עשה שתדחה את הלאו.

[3] לרבות סוטה שנסתרה. ומבאר הריטב"א שהכתוב אומר שני דברים: האחד, שאם גירשה בעלה ונשאת לאחר, לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. והשני, לא יוכל בעלה להשאר עמה אחרי שנבעלה תחתיו לאדם זר. שיטת התוס' היא, שאם בא הבעל על אשתו שהיא סוטה שנסתרה, הרי הוא לוקה, וכן היא דעת הרשב"א. אולם התוס' במסכת סוטה כח א כתבו שאינו לוקה. וכן דעת הרמב"ם בפרק יא מהלכות גירושין הלכה יד. וביאר הגר"ח שמחלוקתם היא במהות הדין שעשה הכתוב ספק כודאי בסוטה. לדעת התוס' כאן הוראת התורה שספק כודאי בסוטה, משמעותה היא שיש לנו לנהוג בכל עניניה כאילו ודאי זינתה, ולכן בעלה לוקה עליה. ואילו התוס' במסכת סוטה, וכן הרמב"ם, סוברים שלא הוכרע הספק, ועדיין יש לנהוג בכל עניניה כאילו היא ספק. אלא שחידשה התורה איסור חדש של "סוטה", שאם קינא לה בעלה ונסתרה היא אסורה לו באיסור חדש של "סוטה", וכן אסורה בתרומה מדין זה. ואיסור זה נאמר בלשון איסור עשה, "ונטמאה", ואינו איסור לאו, ולכן אין בעלה לוקה עליה.

[4] לפי השיטות שצרת מחזיר גרושתו אסורה רק להתייבם אך היא חולצת, מתבאר שגדר "צרת ערוה" משמעותו היא, שלצרה של ערוה יש את דין הערוה, שהרי כאן לא נאמר פטור מיבום אלא איסור ליבום.

[5] לדעת תוס' ב"תניתוה", באנו לפשוט רק את הבעיה הראשונה, כי לפי האיכא דאמרי שלרבנן פשיטא כיון דאיתעקר איתעקר, אפשר להעמידה כרבנן, ואין לנו ראיה לרבי יוסי בן כיפר.

[6] כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו. וכופים אותו לחלוץ לפסולה, היות וכופים על "מידת סדום" [מאירי]. אך הפסקי רי"ד כתב שאין כופים אותו, לפי שמידת סדום, שכופים עליה, היא רק במקום שהדבר נוגע למעשה, אך כאן אין מדובר שהוא מונע מכהן מסויים מלשאת אותה לאשה, אלא שאם יזדמן לאחר מכן כהן שיחפוץ בה הוא לא יוכל לקחתה, ובכזה מקרה אין כופין על מידת סדום.

[7] השאלה "מי אלים קל וחומר למידחי צרה או לא" צריכה ביאור. שהרי כל דין צרת ערוה נלמד מ"לצרור", האמור באחות אשה, שהיא ערוה, ומה יש מקום להסתפק אם יש בכוחו של הקל וחומר לאסור צרתה של מחזיר גרושתו ליבום? [עיין בקובץ הערות ד יא, ובאחיעזר ח"א סימן א' אות ט"ו, ובשו"ת משנת אהרן ס"ד ב]. ויתכן שהשאלה היא עד כמה חזק הוא הקל וחומר, לתת את דין הטומאה האמור בבעל, אף ביבם. כי יתכן שמכח הקל וחומר אפשר ללמוד רק שהיא אסורה ליבם כמו שהיא אסורה לבעל, אך האיסור ליבם אין בו שם "טומאה" האמור בבעל, ואם כן, אין לשון טומאה האמור בבעל יכול למנוע את היבום. ורק אם נאמר שהקל וחומר הוא לימוד חזק, המעביר את לשון הטומאה האמור בבעל אל היבם [והיינו, שמכח הקל וחומר אנו למדים שאסרה התורה את היבום, כי לשון טומאה אמור גם לגבי היבם], אז נוכל לומר שגם הצרה אסורה, לפי שטומאה האמורה כאן היא כטומאה האמורה בעריות.

ולא מתייבמת. ומכאן שיש עליה זיקת ייבום, ושלא כדברי רב! ומשיבים: אמר לך [היה יכול לומר לך] רב: אמינא לך אנא [אומר לך אני] מה שאמרתי בסוטה שזנתה ודאי, ואמרת לי את [ואתה אומר לי] בסוטה מספק! שהרי זו שנכנסה לבית הסתר אין הוכחה שבאמת זנתה, וכיון שהיא רק ספק סוטה — לכן היא חולצת. ומקשים: ומאי שנא [ובמה שונה] סוטה ודאי מאי טעמא [מה טעם] — משום דכתיב [שנאמר] בה לשון "טומאה",

הלא סוטה מספק נמי [גם כן] לשון "טומאה" כתיבא [נאמרה] בה! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יוסי בן כיפר אומר משום (בשם) ר' אלעזר: המחזיר גרושתו מן הנישואין, לאחר שכבר נישאה לאחר ונתגרשה או נתאלמנה ממנו, כיון שאסרה התורה לאדם לשאת שוב את גרושתו לאחר שנישאה לאחר — אסורה לבעלה, אולם אם היתה זו מן האירוסין שרק נתארסה לאחר ומת — מותרת, משום שנאמר: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה" (דברים כד, ד), וזו שרק נתארסה, הרי לא נטמאה, שכן לא היה ביניהם יחסי אישות.

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, בין שנישאה ובין שנתארסה לאחר — אסורה לבעלה הראשון. אלא מה אני מקיים את דברי הכתוב "אחרי אשר הטמאה" — אין כתוב זה מדבר בעניינו, בדין אשה הנישאת לאחר כדין, שבזו אין להשתמש בלשון טומאה, אלא בא כתוב זה לרבות סוטה שנסתרה, שעל זו נאמר שהיא אסורה לבעלה, מחשש ביאה של ניאוף. ומכל מקום נלמד מכאן לענייננו כי סוטה שנסתרה, קרויה לשיטה זו, "טמאה"!

ודוחים: ומאי [ומה פירוש] "נסתרה" האמור כאן — כוונתו נבעלה ודאי. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לה] "נסתרה" ולא אמר נבעלה — לישנא מעליא נקט [לשון מעולה, נקיה, תפס] והכוונה היא לזו שנבעלה ממש. ותוהים: אם באשה שנבעלה — הלא לשון "טומאה" בהדיא כתיב [במפורש נאמר] בה, בפרשת סוטה, ומדוע צריך ללמוד ממקור רחוק שהיא קרויה "טמאה", שהרי נאמר בהקשר זה "ונסתרה והיא נטמאה" (במדבר ה, יג)?

ומשיבים: לימוד זה מן הכתוב "לא יוכל... לשוב לקחתה" אינו כדי להודיענו שהדבר קרוי "טומאה", אלא ללמוד מכאן הלכה למיקם עלה בלאו [לעמוד, לעבור, עליה באיסור לא תעשה], שאם בעל בא על אשתו אחרי שנבעלה לאחר — הריהו עובר עליה בלאו. ומעירים: ור' יוסי בן כיפר המעמיד את הפסוק במחזיר גרושתו — איסור לאו בסוטה לית ליה [אין לו] בכלל, שלדעתו אין הבעל עובר אם בא על אשתו שסטתה בעודה נשואה לו, ואפילו זנאי [זנתה] ודאי, נמי [גם כן].

מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מפני שלדעתו הכתוב שהזכיר "אחרי אשר הוטמאה" אינו מדבר בסוטה, אלא באשה שנתגרשה כדין מבעלה הראשון ונישאה כדין לבעל אחר. וראיה לדבר, כי "הויה" ו"אישות" כתיב [נאמר] בה, שנאמר: "והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב), ונאמר: "כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה" (שם ג), משמע שמדובר שם ביחסים של נישואין כהלכתם. ואילו הסוטה מעולם לא "היתה" (כלומר, לא נישאה), שאינה יכולה להיות נשואה לאיש אחר בעודה אשת איש.

באותו נושא דנים לענייננו, בעא מיניה [שאל אותו] רב יהודה מרב ששת: המחזיר גרושתו משניסת (משנישאת) לאחר ומת בלא בנים, צרתה, מהו לענין ייבום? אליבא [לפי שיטתו] של ר' יוסי בן כיפר — לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, כיון שאמר ר' יוסי בן כיפר כי כיון ש"טומאה" במחזיר גרושתו הוא דכתיבא [שנאמרה] — הרי דין צרתה כמותה.

ואי [ואם] משום דכתיב [שנאמר] בה "תועבה היא" (שם כד, ד) וההדגשה "היא" באה לצמצם את תחום האיסור ואפשר היה לפרש דווקא היא ולא צרתה, והרי מהמלה "היא" כבר דרשו: היא תועבה ואין בניה תועבין, שאם בכל זאת עבר וחזר ונשאה — אין הבנים שיוולדו ממנה פסולים. אבל אין "היא" מצמצם את הדין מן הצרה, ומכאן: הא [הרי] צרתה תועבה היא כמותה לענין ייבום, ולכן בודאי פטורה מן הייבום.

כי תיבעי לך אליבא דרבנן [כאשר יסתפק לך הדבר, הרי זה על פי שיטת חכמים], האם נאמר: אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים] "טומאה" בסוטה הוא דכתיב [שנאמר], האם נאמר כי בכל זאת אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואף שאמרו חכמים שההלכה בפסוק מתייחסת לענין סוטה, מכל מקום אין לעקור את פשט הכתוב לגמרי, וכיון שמדובר שם בענין מחזיר גרושתו, נלמד מכאן שיש בה טומאה,

או דלמא [שמא] כיון דאיעקר [שנעקר] הדין ממקומו — איעקר [נעקר] לגמרי, ואין עוד לפרשו כקשור לענין שהוא כתוב בו, אלא לענין סוטה בלבד. איכא דאמרי [יש אומרים] שלא כך היתה השאלה, אלא היא נוסחה בצורה הפוכה: אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים] לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, כיון דאיתעקר [שנעקר] דבר ממשמעו — איעקר [נעקר], ולכן אין במחזיר גרושתו טומאה, לא בה ולא בצרתה.

כי תיבעי לך [כאשר תישאל לך] שאלה זו — הרי זה אליבא [על פי שיטת] ר' יוסי בן כיפר, מאי [מה] הדין? האם נאמר אף על גב [אף על פי] שאמר ר' יוסי בן כיפר כי "טומאה" במחזיר גרושתו הוא דכתיבא [שנאמרה], יש לשאול: האם כאשר כתבה התורה "היא", מיעט רחמנא [מיעטה התורה] את צרתה, ומשמעות הכתוב: היא תועבה ואין צרתה תועבה, או דלמא [שמא] בא הכתוב להשמיענו כי היא תועבה ואין בניה תועבין, ולצד הזה נדייק: הא [הרי] צרתה, בניגוד לבניה, תועבה היא?

אמר ליה [לו] רב ששת: תניתוה [למדתם אותה], שיש לנו ראיה לדבר מן הברייתא, ששנינו בה: אם נפלו לפני אדם שתי יבמות, והיתה אחת כשרה ואחת פסולה, אם היה חולץ — חולץ לפסולה, ואם היה מייבם — מייבם לכשרה.

ונברר: מאי [מה פירוש] "כשרה" ומאי [ומה פירוש] "פסולה" כאן? אילימא [אם תאמר] כי "כשרה" כוונתו כשרה לעלמא [בכלל] שכשרה לכל אדם, וכן "פסולה" — פסולה לעלמא [בכלל], כגון שהיתה כבר גרושה או חללה, ואסורה לכהן, הלא אם נפרש כך שהדבר נוגע לאחרים, ולעצמו שתיהן כשרות, כיון דלדידיה חזיא [שלעצמו, עבורו היא ראויה] — מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה ומה איכפת ממנה] — אם פסולה היא או ראויה עבור אחרים?

אלא לאו [האם לא] צריך לפרש כך: "כשרה" כוונתו — כשרה ליה [לו, עבורו], "פסולה" פירושו — פסולה רק ליה [לו, עבורו], ומאי ניהו [ומה הוא], כלומר, כיצד יכול להיות מקרה כזה שאשה תהיה כשרה או פסולה רק לו ולא לאדם אחר — הרי זה יכול להיות מחזיר גרושתו, שאותו אח שמת החזיר את גרושתו אחרי שנישאה לאחר, ואז היא אסורה רק לייבום, אבל אין זה אוסרה על אחרים, וקתני [ושנה] שם: ואם היה מייבם — מייבם לכשרה. משמע שהכשרה, שהיתה צרת גרושה שהוחזרה, ראויה אפילו לייבום!

את ההוכחה הזו דוחים: לא, לעולם הכוונה היא "כשרה" — כשרה לעלמא [בכלל], "פסולה" — פסולה לעלמא [בכלל], כגון שהיתה גרושה. ודקאמרת [ומה שאמרת] כיון דלדידיה חזיא [שלו עצמו היא ראויה] כיון שהוא ישראל ואינה אסורה אלא לכהן, מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] — הרי זה משום מה שאמר רב יוסף.

שאמר רב יוסף: כאן שנה, כלומר, בהלכה זו שאמר במשנה שחולץ לפסולה, לימדנו רבי כלל מוסרי גדול: לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם. שאל לו לאדם לקלקל דבר — אפילו הוא שלו וברשותו — אם זה עשוי להביא תועלת לאחרים. וכך גם כאן, שאם הוא חולץ אין חשיבות עבורו למי מהן הוא חולץ, אבל אם יחלוץ לכשרה נמצא שפסלה לכהונה (שדין חלוצה כדין גרושה). ומוטב שיחלוץ לזו שהיתה פסולה לכהונה בין כה וכה, ולא יקלקל את סיכויי הנישואין של האחרת.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא אחרת, ששנינו: המחזיר גרושתו משנשאת ומת — היא וצרתה חולצת. וקודם יש לתקן את הלשון: היא וצרתה סלקא דעתך [עולה על דעתך]? שהרי חולצים רק לאחת מן הנשים ולא לשתיהן! אלא אימא [אמור, תקן]: או היא או צרתה. משמע ששתיהן אינן ראויות לייבום!

ודוחים: ולאו תרוצי קמתרצת לה [וכי אין אתה מיישב ומתקן אותה] את לשון הברייתא ואינך גורס אותה כפי שהיא?! ואם כן אין מכאן ראיה, ותריץ הכי [ותקן אותה גירסה כך]: היא — חולצת, צרתה — או חולצת או מתייבמת. ואם כן, אין מכאן ראייה לפתור את בעייתו של רב יהודה.

ובאותו ענין מסופר: אמר ר' חייא בר אבא, ר' יוחנן בעי [שאל]: המחזיר גרושתו משניסת (משנישאת) לאחר ומת, צרתה מהו הדין בייבום? אמר ליה [לו] ר' אמי: ותיבעי [ותישאל, תסתפק] לך היא גופה [עצמה]! האם היא עצמה חייבת בייבום? השיב לו: היא גופה [עצמה] לא קמיבעיא [מסופקת] לי שודאי אסורה,

משום דאמרינן [שאומרים אנו] קל וחומר כך: במותר לה, כלומר, בעלה הראשון שהיה מותר בה עד שנישאת לאחר — אסורה לו משום שנישאה לאחר, באסור לה, באחי בעלה — לא כל שכן שתהא אסורה?! כי קא מיבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלה זו, הרי זה ביחס לצרתה, מאי [מה] הדין? ומה הבעיה: מי אלים [האם תקיף, חזק] קל וחומר זה שאמרנו עד כדי למידחי [לדחות] את הצרה או לא? שהרי היא עצמה נדחית מן הייבום על ידי קל וחומר! והשאלה היא, האם דחיה זו יפה כוחה עד כדי כך שתדחה גם את צרתה כמו צרת ערוה?

רב נחמן בר יצחק מתני הכי [היה שונה מסורת זו כך]: אמר ר' חייא בר אבא, בעי ר' יוחנן: המחזיר גרושתו משניסת (משנישאת) לאחר ומת, מהו דינה בייבום? אמר ליה [לו] ר' אמי: ותיבעי [ותישאל, תסתפק] לך גם מה הדין בצרתה? והשיב: צרתה לא קמיבעיא [מסופקת] לי דלא אלים [שאין תקיף, חזק] הקל וחומר שאמרנו למידחי לדחות צרה מייבום, אלא כי קמיבעיא [כאשר נשאלה] לי, לא נשאלה לי אלא השאלה, היא גופה [עצמה] מאי [מה דינה], מי אלים [האם תקיף, חזק] קל וחומר וסומכים עליו גם במקום מצוה של ייבום, או לא?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and may not enter into levirate marriage. This indicates that the levirate bond does apply to a sota, which contradicts Rav’s statement. The Gemara retorts that Rav could have said to you: I spoke to you about a sota whose infidelity was definite, and you speak to me of an uncertain sota. There is no proof that this wife who secluded herself with another man was actually unfaithful, and due to the uncertainty she must still undergo ḥalitza. The Gemara raises a difficulty: And what is different about a definite sota? Is it different because the term defilement is written with regard to her?

But with regard to an uncertain sota, who was alone with a specific man enough time to engage in relations, defilement is written as well. As it is taught in a baraita: Rabbi Yosei ben Keifar said in the name of Rabbi Elazar: With regard to one who remarries his divorcée after she had been married to another man, an act prohibited by Torah law, if he remarried her following actual marriage to another, she is forbidden to her first husband. However, if he remarried her following mere betrothal to another man, she is permitted, because it is stated: “Her former husband, who sent her away, may not take her again to be his wife, after she was defiled” (Deuteronomy 24:4), and a woman who was merely betrothed was never defiled, as no sexual relations had taken place.

And the Rabbis say: Both this one and that one, i.e., whether she had been fully married or merely betrothed to another, she is forbidden to her first husband. Rather, how do I establish the phrase: “After she was defiled”? This verse does not refer at all to the case of a woman who married another man lawfully, as she is not called “defiled.” Rather, it comes to include a sota who secluded herself with another man, as she is forbidden to her husband due to the concern that she might have committed adultery. This baraita shows that a sota is termed “defiled,” despite the fact that hers is an uncertain case.

The Gemara rejects this argument: And what does: Secluded herself, mean in this context? It means that she had actually engaged in relations. And why does the baraita call this: Secluded herself, instead of the more straightforward: Engaged in sexual relations? The baraita employed a euphemistic expression, but it actually means that she engaged in intercourse. The Gemara asks: If this is referring to a woman who had engaged in relations, the term defilement is already explicitly written with regard to her, in the chapter that deals with a sota. Why is it necessary to derive that she is defiled from a different source, as in the context of a sota herself the verse states: “She being defiled secretly” (Numbers 5:13)?

The Gemara explains that “may not take her again to be his wife after she was defiled” does not teach that she is called “defiled,” but rather that the halakha establishes upon her a prohibition. In other words, if the husband engages in relations with his wife after she had had intercourse with another, he transgresses a prohibition. And the Gemara comments that Rabbi Yosei ben Keifar does not hold the opinion that there is a prohibition in the case of a sota, as he maintains that a husband who has relations with his sota wife does not transgress any prohibition at all, and the same is true even if she definitely fornicated with another man.

What is the rationale of Rabbi Yosei ben Keifar? In his opinion, “after she was defiled” does not refer to a sota but to a woman who had been legally divorced from her first husband and subsequently married another man. This is indicated by the fact that both becoming, i.e., betrothal, and matrimony are written in this context: “Becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2) and: “Or if the latter husband die, who took her to be his wife” (Deuteronomy 24:3). Here it is clear that the reference is to halakhically valid marriage, whereas a sota had never been another man’s wife, as she cannot marry another man while she is still married.

§ The Gemara discusses a similar case. Rav Yehuda raised a dilemma before Rav Sheshet: In the case of one who remarries his divorcée after she had married another, and then he dies childless, what is the halakha with regard to the levirate marriage of her rival wife? According to the opinion of Rabbi Yosei ben Keifar, do not raise the dilemma, since Rabbi Yosei ben Keifar said that it is with regard to one who remarries his divorcée that defilement is written, and therefore the status of her rival wife is the same as hers.

And if one would claim that the dilemma does in fact arise because it is written: “That is an abomination” (Deuteronomy 24:4), and the emphasis on “that” serves to limit the range of the prohibition and teaches that this halakha applies only to her and not her rival wife, still, the accepted interpretation of this verse is as follows: She is an abomination, but her children are not abominations. In other words, if he transgressed the prohibition and remarried this woman, their children are not disqualified from marrying priests. If so, the term “that” does not come to exclude her rival wife from this halakha, and therefore her rival wife is an abomination for the purposes of levirate marriage, just like the wife herself, and she too is exempt.

Rather, let the dilemma be raised according to the opinion of the Rabbis. Although the Rabbis said that it is with regard to a sota that defilement is written, perhaps here they apply the principle that a verse does not depart from its literal meaning. In other words, notwithstanding the fact that the Rabbis derive from here a halakhic ruling concerning a sota, the straightforward meaning of the verse should not be entirely disregarded. Accordingly, as the context here is remarriage to one’s divorced wife, this verse would teach that hers is a case of defilement.

Or perhaps once a verse is uprooted from its context, it is entirely uprooted and no longer teaches anything about the subject matter of the chapter in which it is written. This would mean that the sole significance of this particular verse is in reference to a sota. There are those who say the opposite: According to the opinion of the Rabbis, do not raise the dilemma, as once a verse is uprooted from its context, it is entirely uprooted. Consequently, there is no defilement when a man remarries his divorcée, neither with regard to her nor concerning her rival wife.

Rather, let the dilemma be raised according to the opinion of Rabbi Yosei ben Keifar. What is the dilemma? Although Rabbi Yosei ben Keifar said that it is with regard to one who remarries his divorcée that defilement is written, one can ask: Does the Merciful One limit this halakha by the phrase “that is an abomination,” which indicates: And her rival wife is not an abomination? Or perhaps this verse teaches that she is an abomination but her children are not abominations, which indicates that her rival wife is an abomination.

Rav Sheshet said to him: You learned it in a baraita that deals with a case of two yevamot who came before a yavam for levirate marriage. In a situation where one of the women was fit and the other disqualified, if he would like to perform ḥalitza he performs ḥalitza with the disqualified woman, and if he would like to enter into levirate marriage he enters into levirate marriage with the fit woman.

Rav Sheshet analyzes this baraita: What is the meaning of fit, and what is the meaning of disqualified? If we say that fit means fit for all men, and disqualified means disqualified in general, e.g., a woman who had already been divorced is disqualified from marrying any priest, despite the fact that she is fit to marry this particular man himself, then since for him she is suitable, what difference does it make for him whether she is disqualified from or fit for marriage to others?

Rather, is it not the case that fit means fit for him, and disqualified means disqualified for him? And what is that case in which a woman is fit or disqualified only with regard to him but not any other man? This is evidently referring to the case of one who remarries his divorcée. The deceased brother had remarried his divorced wife after she had married another man, and therefore she is disqualified from entering into levirate marriage with that particular man but she is permitted to other men. And it is taught there that if he would like to enter into levirate marriage, he may enter into levirate marriage even with the fit woman. This indicates that the rival wife of a remarried divorcée is fit for levirate marriage.

The Gemara rejects this argument: No; actually, fit means fit to all men, and disqualified means disqualified in general, e.g., a woman who had already been divorced is disqualified from marrying any priest. And that which you said: Since for him she is suitable what difference does it make for him, this is significant because of the statement of Rav Yosef.

As Rav Yosef said: Here Rabbi Yehuda HaNasi taught a valuable moral lesson, that a person should not pour the water from his well when others are in need of it. That is, one should not cause loss in any situation, even when this relates to his own personal life, if he might thereby cause a future loss to others. The same reasoning applies here: If he intends to perform ḥalitza it does not matter to him which of the women he chooses, but if he does so with the one who is fit to others, he thereby disqualifies her from marrying a priest, as the legal status of a woman who underwent ḥalitza is like that of a divorcée. It is therefore preferable to perform ḥalitza with the one who in any case was disqualified from marrying a priest.

The Gemara suggests: Come and hear a different baraita: With regard to one who remarries his divorcée after she had married another, she and her rival wife perform ḥalitza. The Gemara first analyzes the wording of the baraita: Can it enter your mind that both she and her rival wife must perform ḥalitza? After all, only one wife of a deceased brother undergoes ḥalitza, not two. Rather, say: Either she or her rival wife. This indicates that both women are unfit for levirate marriage.

The Gemara rejects this claim: And did you not already resolve a difficulty in the baraita by adjusting its language and not interpreting it as it is? If so, you cannot cite a proof from here, as you can adjust it differently and answer as follows: She performs ḥalitza, while her rival wife either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. If so, this baraita provides no conclusive proof that might resolve Rav Yehuda’s dilemma.

§ On the same issue, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan raised a dilemma: With regard to one who remarries his divorcée after she had been married to another, what is the halakha concerning the levirate marriage of her rival wife? Rabbi Ami said to him: And you can raise the dilemma with regard to this woman herself. Why not ask if she requires levirate marriage when her husband dies? Rabbi Ḥiyya bar Abba replied: The halakha of the divorcée herself is not a dilemma for me, as she is certainly forbidden.

Rabbi Ḥiyya bar Abba elaborates: As in this case we state an a fortiori inference: If she is now forbidden to one who was previously permitted to her, i.e., her first husband, with regard to one who was forbidden to her, the yavam, is it not all the more so the case that she remains forbidden to him? Where I raise the dilemma it is with regard to her rival wife. What is the halakha in this case? Is the aforementioned a fortiori inference strong enough to invalidate her rival wife or not? The divorcée herself is certainly exempt from levirate marriage, but the question is whether the a fortiori inference applies to the rival wife as well.

Rav Naḥman bar Yitzḥak would teach a different version of this discussion, as follows: Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan raised a dilemma: With regard to one who remarries his divorcée after she had been married to another, what is the halakha concerning her levirate marriage? Rabbi Ami said to him: And you can raise the dilemma with regard to her rival wife as well. Rabbi Ḥiyya bar Abba replied: The halakha of her rival wife is not a dilemma for me, as the a fortiori inference is not strong enough to invalidate a rival wife. Rather, where I raise the dilemma it is with regard to the divorcée herself. What is the halakha? Is the a fortiori inference strong enough that it can be accepted even in place of a mitzva to enter into levirate marriage, or not?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לרבות סוטה הנסתרה. ולעולם טמאה לאו במחזיר גרושתו כתיבא, וכיון שכן מוחזרת גופה צרתה לאו אסירא משום דכתיב (דברים כד, ד) כי תועבה היא, וצרתה חולצת או מתיבמת דהא לא כתיבא בה טומאה. אי נמי דכתיב היא תועבה ואין בניה ולא צרתה תועבין, דהיא ממעט כל שהן חוץ מהיא.

למיקם עליה בלאו. ומיהו אפילו סוטה ספק קאי עלה בלאו, דהא אמרינן בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה וטעמא דמלתא משום דדרשינן בסוטה בפרק כשם (כח, א) אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי. ומיהו לחמורין עשה אותה כודאי ללקות עליה ולאוסרה להתיבם, אבל להקל לא עשאה כודאי, ולפיכך חולצת. ומכל מקום צריך עיון דהא פריך בפרק קמא דסוטה (ה, ב) גבי מתניתין דנכנסה עמו לסתר אם מת חולצת ולא מתיבמת, דפריך עלה בגמרא ותתיבם יבומי, ומאי קושיא דהא אמרינן שהכתוב עשה את הספק כודאי לחומרין וזו חומרא היא שלא תתיבם. ואם תאמר השתא דאמרינן דטומאה לאו בסוטה ספק כתיבא והא תנן נכנסה עמו לסתר אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ודרשינן עלה בסוטה בפרק כשם (שם) משום דכתיב ונטמאה שלש פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, אלמא טומאה בסוטה ספק כתיב. ויש לומר דלעולם לא קרא הכתוב טומאה לספק, אלא הזנות הוא שקרא טומאה, וכיון שהודאי שכתב בה טומאה ג' פעמים אסורה לבעל ולבועל ולתרומה, הספק נמי כך משום שעשה הכתוב את הספק כודאי להחמיר כמו שכתבנו.

הא דאמר ר' יוסי בן כיפר הויה ואישות כתיב בה. פירשו בתוס' (ד"ה הויה) דאחרי אשר הוטמאה גבי להיות לאשה קאי, וההוא במחזיר גרושתו כתיב על כרחין דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה, ואי בסוטה ודאי קאי מאי לשוב לקחתה, והלא לא גרשה מעולם אלא ודאי במחזיר גרושתו קא מיירי. ורש"י ז"ל (ד"ה מ"ט) לא פירש כן.

א"ל תניתוה היתה אחת מהן כשרה ואחת מהן פסולה וכו' וקתני אם היה מיבם מיבם לכשרה. יש לפרש דלא פשיט מינה השתא אלא אליבא דבעיא ראשונה, אבל לאיכא דאמרי לא פשיט מידי, דאיכא למידחי דהא ברייתא כרבנן, והוי כאלו אמר פשוט מינה חדא. ולי נראה דאפילו לאיכא דאמרי פשיט, דקא סברינן השתא דתנא דברייתא לא אצטריך לאשמועינן הכי אליבא דרבנן, דפשיטא היא לרבנן דכיון שהיא פסולה וצרתה כשרה גמורה, אם היה מיבם מיבם לכשרה ולא לפסולה. אבל לר' יוסי אצטריך לאשמועינן דאע"ג דכתיב בה טומאה כעריות צרתה אינה כמותה אלא או חולצת או מתיבמת. וכן הדין באותה ברייתא דבסמוך דוהיא וצרתה חולצת. ומיהו ודאי בעיא דר' חייא בר רבא דבסמוך לא בעי אלא אליבא דרבנן, אי אלים קל וחומר למידחיה בדידיה או בצרתה או לא. דאלו לר' יוסי בן כיפר פשיטא בדידה מיהא דאינה מתיבמת משום דכתיב בה טומאה. ואפילו הכי פשיט מיהא ברייתא ומברייתא דוהיא וצרתה חולצת דאלים קל וחומר למדחי בדידה ובצרתה, ולא דחי להו דאתי כר' יוסי בן כיפר, דאין הכי נמי דהוי מצי לשנויי ליה הכין, אלא משום דניחא ליה טפי לשנויי אפילו לכשתמצא לומר דאתיא כרבנן כנ"ל.

תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת. ואם תאמר צרתה איך חולצת והא אמר רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו. יש לומר דלא סבירא ליה השתא הא דרב יוסף. ואם תאמר היא איך חולצת והלא חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין כדשמואל דבריש פ"ד אחין (כז, א) יש לומר סבירא ליה להאי תנא אין זיקא. אי נמי לא אמר שמואל אלא בפסול דמחמת זיקה. אי נמי מחמת שנעשה באותו בית בבעלת הגט ובעלת מאמר, ואי נמי חליצת מעוברת. ובמקומה (להלן שם ד"ה שמואל וד"ה הא) נאריך יותר בס"ד. ובליקוטין (שו"ת ח"ד סי' צ"ו) יש לי פירוש אחר בהלכה זו.

לרבות סוטה שנסתרה פי' והכתו' תרתי קאמר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה היות לו לאשה כלומר אחר שגרשה והיתה לאיש אחר ולא אחרי הוטמאה שנבעל' תחתיו:

נבעלה טומא' כתיב בה בהדיא ונסתר' והיא נטמא' וכולי תמיהא מילת' טובא אדרבה לומר ליה דבסוטת ספק כתיב בה ונטמאה ג' פעמים דהא בפ' סוטה כתיב' ולא עוד אלא דהכא אמרי' דבסוטה ודאי הוא דאיכא לאו ומדכתב לא יוכל בעלה אחרי אשר הוטמאה ואנן אמרינן בפרק כשם גבי סוטה ספק שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה לוקה מדאורייתא קאמר ופריש' התם דלהכי כתיב בה טומאה לעשות הספק כודאי וי"ל דלעול' לא קרא הכתוב טומאה אלא לזנות ודאי אלא שהכתוב אמר גבי סוטת ספק שספקה וסתירתה חשוב לאוסרה לבעל ולבועל ולתרומה כאלו נטמאה ודאי וא"ת הרי עשאה כודאי ותפטור צרתה כמותה י"ל דלהכי אסורה הוא שעשאוה כודאי ולחומרא ואפי' ללאו אבל לפטור לצרתה או לאוסרה ולפוטר' מן הייבו' לגמרי לא עשאה כודאי ור' יוסי בן כפר לאו בסוטה לית ליה ואפילו זנויי זנאי מטעם אישות:

והויא כתיב בה פרש"י ז"ל באותה הנאסרת לבעלה כתיב בפרשה והיתה לאיש אחר וכתי' או כי ימות האיש האחרון אשר לקח לו לאשה וכתי' בתריה לא יוכל בעלה אלמא באותה שיש בה הויה ואישות לאחרים דהיינו שגרש הראשון הכתוב מדבר ואינו מחוור דהא מודו רבנן דלא יוכל בעלה על מחזיר גרושתו קאי ובענין כל הפרשה הכתוב למעלה ומיהו במקרא הזה ריבה הכתוב גם סוטה שנבעלה דכתיב אשר הוטמאה והנכון כמו שפרש ז"ל דכתיב לא יוכל בעלה כתיב לשום בעל לקחתה להיות לו לאשה אלמא צריך הבעל לעשות בה הוייה ואשות והיינו לפי שגרשה ואילו כשזנתה תחתיו מאי לשוב לקחתה להיות לו לאשה והלא לא גרשה מעולם ומיהו רבנן סבר דה"ק קרא לא יוכל בעלה הראשון לשוב עוד לקחת' ולהשיבה או לקחת להיות לו לאשה אחר גרשה או לשוב אליה אחרי אשר הוטמאה והפרישוהו ממנה:

אלא לאו כשרה כשרה לעלמא פסולה פסולה לעלמא וא"ת היכי קתני חולץ לפסולה למשרייה לכשר' דהא אמרינן בפ' ד' אחים דכי איכא חליצה פסולה וחליצה מעולה בעיא חליצה מעולה לפטור צרה י"ל דההיא למאן דסבר יש זיקה והשתא סבירא לן דהאי תנא סבר אין זיקה ומיהו למאי דדחי' בסמוך אתיא אפי' למ"ד יש זיקה ובדכותא כדפרש"י:

ומאי (לאו) ניהו מחזיר גרושתו וא"ל מהיכן משמע זו טפי משאר חייבי לאוין וי"ל כדפרש"י ז"ל דאי שאר חייבי לאוין פשיט' דצרתה מותרת לגמרי ומאי קא משמע לן וא"ת עוד ולפום לישנא בתרא מ"ל דהא ר"י בן כפר הי' דילמ' רבא היא דפשיטא לן דלדידהו שריא וכיון דמייתי מתני' למפשט בעין ודאי אפי' על לישנא בתרא פשטי' י"ל דלפום לישנא בתרא אי רבנן היא פשיט' דשריא דהא לית ליה בם טומאה כלל ודינא כשאר חייבי לאוין שצרותיהן מותר' משום דר' יוסף (טו) ומעיקרא דס"ד דפסולה פסולה הוה משמע לן דלהכי קתני חולץ לפסולה לאשמועי' דאפי' בחליצה פסולה משתריא כשרה ואפילו לכתחלה ומיהו עיקר רבותא דתנא לאשמועי' שמותר לייבם את הכשר' תריץ הכי היא חולצת צרתה חולצת או מתייבמת וא"ת צרתה היאך חולצת והא אמר רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו מוטב שיחלוץ לפסולה י"ל דודאי תנא לא סבירא ליא השתא ההיא דרב יוסף אי נמי דכי מתרצים הכי נקטינן אורחא דמילתא למיתני חולצת או מתייבמת לומר דחזיא להכי ולהכי ומיהו הדין נותן שאם בא לחלוץ יחלוץ לפסול מדרב יוסף:

בעי ר' יוחנן המחזיר גרושתו משנשאת צרתה מהו פי' מהו להתייבם אליבא דרבנן בעי ליה וסתים לה סתומי משום דהלכתא כוותיה והיינו דהדר ותיבעי לך היא גופא ואלו לר' יוסי בן כפר מאי תבעי ליה בהיא גופא דהא טומאה כתיב בה ופשיטא שאינה מתייבמת והא דאתינן למפשט ממתני' דל"ק דהיא חולצת וצרתה מתייבמת ודאי אתרוייהו לישני דבעיין מהדרינן דתפשוט מיהו דאלים ק"ו למדחי נפשה ולא אלים ק"ו מדחי צרתה וא"ת היכי מינייהו בעיין אליבא דרבנן לגבי היא גופא לפום הדא לישנא דילמא האי מתני' ר' אליעזר בן כפר היא אבל רבנן לא אלים ק"ו אפי' למידחי גופה י"ל דהשתא ס"ל דכר' יוסף אפי' צרתה דחיא כיון דכתיב בה טומאה כלישנא קמא דלעיל א"נ ניחא לן למדחייה אפי' אם תמצא לומר דהויא רבנן מלמידחיי' לומר מדר' אלעזר בן כפר היא:

זה שכתוב כאן בסוטה ודאית טומאה כתיבא בה ופירשו בה מדכתיב ונסתרה והיא נטמאה אע"ג דהאי קרא בפרשת סוטה כתיב שהיא סוטה ספק יראה שמתוך שמקרא זה ר"ל ונסתרה והיא נטמאה כתוב גבי כי תשטה אשתו גו' ושכב איש אותה גו' ועלייהו קאמר ונסתרה והיא נטמאה אטומאה ודאי קאי ואפילו הכי אהדר בפרשת מחזיר גרושתו אחרי אשר הוטמאה וודאי לא לגופיה דהא מחזיר גרושתו לאו בטומאה תליא מילתא אלא בהויה ואישות שאפילו נתארסה אע"פ שלא נבעלה אסורה ואפילו זינתה כל שלא נשאת ושלא נתארסה מותרת אלא לרבות סוטה ודאית ר"ל שנבעלה בודאי והאי דאהדרה כדי להעמיד זונה ודאי אצל בעלה בלאו וללקות עליה אבל סוטה ספק כגון קנא לה ונסתרה אינו לאו של תורה אלא של סופרים ומכין אותו מכת מרדות ומה שאמרו בא עליה בדרך לוקה פירושו מדבריהם ומכל מקום צריך לפרש שאף בסוטה ספק כתיב טומאה דכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה וכן אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה ודרשו בסוטה כ"ח א' ונטמאה שלשה פעמים דאם נטמאה ואם לא נטמאה והיא לא נטמאה לא קא חשיב וקאמר אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה אלמא דבסוטה ספק כתיבא טומאה ודאי התורה לא קראה טומאה לספק והזנות הוא שקורא טומאה אלא דקאמר הואיל וודאה עושה אותה טמאה לשלשתן אף הספק עושה אותה טמאה לשלשתן וכמו שאמרו שם מגיד הכתוב שהספק אוסרה כודאי אלא שאין איסור לאו אלא בודאה:

המחזיר גרושתו אם לא נשאת ולא נתארסה הרי הוא מותר בה אע"פ שזינתה שזה שכתוב בה אחרי אשר הוטמאה כבר פירשנו דלאו אמחזיר גרושה קאי אלא אזונה ודאי אבל אם נשאת או אפילו נתארסה הרי הוא עליה בלאו ובניה מכל מקום כשרים ר"ל שבתו ממנה כשרה לכהונה שנאמר תועבה היא היא תועבה ואין בניה תועבין אלא שמכל מקום דוקא בישראל אבל בכהן שהחזירה אף קודם שנשאת או נתארסה הולד חלל מדין גרושה ואם מת חולצת ולא מתיבמת שאם נאסרה על בעלה בלאו כל שכן ליבמה והרי היא אצל היבם בלאו וצרתה מכל מקום חולצת או מתיבמת ופירוש הדברים היא חולצת היכא דליכא צרה הא איכא צרה צרתה חולצת או מתיבמת ואף הגרושה פטורה בחליצה או יבום של צרה אבל צרה אינה פטורה בחליצת הגרושה שחליצה פסולה וחליצה פסולה אינה פוטרת צרה:

כבר ביארנו במי שנזדקקו לו שתי יבמות מאח אחד שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את הצרה שלא להצריכה כלום היתה האחת כשרה לכהונה והאחרת פסולה לכהונה כגון שהיתה גרושה מבעל אחר או שהיתה זונה או חללה כל שהוא בא ליבם מיבם לאי זו שירצה ואע"פ שאמרו מיבם לכשרה משום דמסתמא הכי ניחא ליה ואם בא לחלוץ אומרין לו שיחלוץ לפסולה כדי שתשאר הכשרה כשרה לכהונה עדין דלא תפסל לכהן הדיוט ואע"פ שמכל מקום לגבי דידיה אין קפידא כל שאדם יכול להזהר שלא להרבות פסול והיזק לבריות יעשה דרך הערה אמרו ולא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם ושמא אתה בא לפרש בכאן פסולה פסולה לו ר"ל ליבם כגון שהחזיר אחיו גרושתו שפסולה לזה כשרה כשרה לו כגון צרתה ואתה אומר בה אם בא לחלוץ חולץ לפסולה כלומר שאינה מתיבמת ואם בא ליבם מיבם לכשרה ר"ל הצרה כלומר שהצרה או חולצת או מתיבמת וכשרה דוקא וללמדנו בזו ר"ל במחזיר גרושתו שהיא חולצת וצרתה או חולצת או מתיבמת על הדרך שפסקנוה והוצרך להשמיענו בה דבר זה יותר משאר לאוין דעלמא משום דכתיבא ביה טומאה:

תדע שאע"פ שהפסק כך הוא ושזה שהוצרך לתרץ פסולה פסולה לעלמא כשרה כשרה לעלמא לא הוצרך אלא למה שהיה מחזר לאסור צרת מחזיר גרושתו והרי פסקנו שמותרת מכל מקום אי איפשר להעמיד המשנה אלא בפסולה לעלמא וכשרה לעלמא שאם תאמר בפסולה לו וכשרה לו ואתה מפרש אם בא לחלוץ חולץ לפסולה ליפטר אף הצרה בחליצתה ואינו כן שהרי חליצה פסולה היא וחליצה פסולה אינה פוטרת צרה אלא ודאי בששתיהן ראויות לו אלא כשרה כשרה לעלמא ופסולה פסולה לכהונה אלא שכשרה לזה ומעתה אתה מבין שדעת המקשה היה לומר שאף חליצה פסולה פוטרת צרה ואין הלכה כן כמו שביארנו ויש חולקין לומר שבזו חולץ אף לפסולה ולא אמרו שאין חליצה פסולה פוטרת צרה אלא בפסול זיקה כמו שיתבאר כ"ו ב':

זה שהוצרכנו במחזיר גרושתו להכשיר בתו לכהונה מדכתיב תועבה היא ואין בניה תועבין יש שואלין מה הוצרכנו למעט בניה מפסלות אי מפסול ממזרות הרי הדבר פשוט שאין ממזר מחייבי לאוין ולר' עקיבא הוא דאיצטריך הכי אבל לדידן לא והכא ודאי סוגיין דלא כר' עקיבא דאי כר' עקיבא לא הוה מספקא ליה בצרת מחזיר גרושתו אם מותרת להתיבם דהא לר' עקיבא אין קדושי הגרושה כלום ופשיטא דצרתה מותרת ואי להכשר כהונה וכדכתיבנא פשיטא דהא קיימא לן קידושין ע"ז א' אין חללה אלא מאיסור כהונה ואם בכהן שהחזיר גרושתו הא ודאי בניה חללים כדכתיבנא ותירצו בה דסד"א מדכתיב בה תועבה היא כחייבי כריתות ליהוי ממזר קמ"ל ולדעתי אינה שאלה דאי לאו האי קרא הייתי אומר לפסול בתו לכהונה מפני שכלל אמרו בשלישי של קדושין ס"ו ב' כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום ופירוש הדברים דאי איכא פגום כגון ישראל בממזר או בנתין הולד ממזר או נתין ואי ליכא פגום כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל ומחזיר גרושה משנשאת דבישראל הוא וליכא פגום הייתי אומר לדון בו פגם מצד העבירה לפסול את בתו לכהונה והוא שאמרו ברביעי של קדושין ע"ז א' אי זו היא חללה כל שנולדה מן הפסולין וקאמר מאי מן הפסולין אילימא מן הפסולה לו כלומר אפילו ישראל שקדש אחת מחייבי לאוין אף בלאו שאין בו פגם נתינות וממזרות כגון זה של מחזיר גרושתו שתהא הבת פסולה לכהונה והא כתיב גבי מחזיר גרושה תועבה היא היא תועבה כו' ותירץ איזו היא כל שנולדה מפסולי כהונה אלמא דאי לאו האי קרא הוה אמינא שכל ישראל שנשא בעבירה תהא בתו פסולה לכהונה והיינו דאיצטריך היא למיעוטה:

א"ל אמינא לך סוטה ודאית ואת אמרת לי סוטה ספק פי' ספק סוטה בעי חליצה אבל סוטה ודאי היא וצרתה יוצאת בלא חליצה, ומ"ש סוטה ודאי דכתיב בה טומאה ספק סוטה נמי כתיב בה טומאה דתניא ר"י בן כיפר ומר משום ר"א המחזיר גרושה מן הנשואין אסורה מן הארוסין מותרת שנאמר אחרי אשר הוטמאה וח"א א' זו וא' זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנאסרה פי' ר"י סבר דוקא מחזיר גרושתו שנישאת לאחר אסורה אבל מת האי מותרת דכתיב אחרי אשר הוטמאה דוקא אם נבעלה לשני אסורה אבל אם לא נבעלה לשני מורתת היא לחזרו לו וחכמים סברי אף מן האירוסין אסורה דכתיב והלכה והיתה לאיש אחר והויה היינו קדושין וכתיב בתרי' לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה והיא דכתיב אשר הוטמאה לא אמחזיר גרושתו קאי אלא לרבות סוטה שנסתרה, אלמא סוטה שנסתרה טומאה כתיב בה ותיפוק בלא חליצה ומשני מאי נסתרה נבעלה ואמאי קרי לה נסתרה לישנא מעליא, פי' ולעולם ספק סוטה לא כתיב בה טומאה, ומקשה נבעלה טומאה כתיב בה בהדיא, ונסתרה והיא נטמאה ומשני למיקום עלה בלאו פי' להכי אתא אשרר הוטמאה ליתן לאו על בעלה ולעולם כשנבעלה בודאי מיירי ור"י בן כיפר דמוקי ולה קרא במחזיר גרושתו או בסוטה המזנה תחת בעלה לית לי', ואפילו פשיטא לן דזנאי מ"ט הוי' ואישות כתיב בה באותה הנאסרות לבעלה, הוי' דכתיב והיתה לאיש אחר אשיות דכתיב אשר לקחה לו לאשה משנשאת לאחר ע"י קדושין ואשיות ומת או שגירשה הוא דקאי בלא יוכל אבל מזנה תחתיו לא וה"ל כר"י א"ר דסוטה ודאית היא וצרתה יוצאת בלא חליצה ובלא יבום, אבל ספק סוטה חולצת ולא מתיבמת, ולענין מחזיר גרושתו ה"ל כחכמים וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואפי' מן האירוסין אסורה כדכתיב והיתה לאיש אחר והאי הויה דקדושין משמע ואמרי' נמי בשלהי מס' גיטין לא מצוא דבר על בורין מהו אומר ר"ה מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא גזירה שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין אלא אף מן האירוסין לא, וגרושה שזנתה לאחר שנתגרשה מותר להחזירה דדוקא ע"י הוי' אסרתה תורה אבל בלא הוי' לא, ודוקא אשתו שזנתה אסורה לבעלה וקיימא עלי' בלוא כדאמר אחרי אשר הוטמאה ולרבות סוטה שנבעלה שנאמר שנסתרה אבל גרושותו שזנתה מותרת:

אר"ח ב"א בעי ר"י המחזיר גרושתו משנישאת צרתה מהו א"ל ר"א ותבעי לך היא גופא, היא גופא לא קמבעי לי' דאמרינן ק"ו אפילו במקום מצוה, פי' כשגירשה בעלה היתה מורתת לבעלה ואסורה ליבמה וכשהלכה ונישאת לאחר נאסרה לבעלה המורת בה כ"ש ליבמה שהי' אסורה בה, כי קא מבעי' לצרתה מאי אלים ק"ו למידתו צרה או לא.

תנן שתי יבמות הבאות מבית אחד היתה אחת כשרה וא' פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מיבם מיבם לכשרה לא מבעיא אם פסולה לו וכשרה לעלמא כגון מחזיר גרושתו משנשא' שמיבם לכשירה שהיא כשרה לו וחולץ לפסולה שהיא הגרושה שאסורה לו מק"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה מבעיא אלא אפילו שתיהן כשירות לו כגון שהוא ישראל והאחת גרושה שהיא פסולה לכהן חולץ לפסולה ולא לכשרה משום דרב יוסף דאמר כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו:

בפרש"י בד"ה פסולה פסולה ליה כו' דאע"ג דכתיב בה טומאה צרתה כשרה דכתיב היא תועבה כו' עכ"ל ולפירושו למפשט בעיא בתרייתא אתא דאפילו לרבי יוסי בן כיפר צרתה כשרה ולא כדברי התוספות שהוכיחו דלמפשט בעיא קמייתא אתא וליכא לאקשויי לפירושו דא"כ היכי קתני חולץ לפסולה כיון דטומאה כתיבא בה לר"י בן כיפר דאיכא למימר דרש"י ס"ל דטומאה דכתיב בה לא אסור אלא ליבום אבל חליצה בעי ולא דמיא לסוטה דטומאה פוטרת בה אף מחליצה וכן פי' הנ"י בשם הרשב"א (א) ושלא כדברי התוס' שפירשו דלר"י בן כיפר בהיא גופא פשיטא ליה דפטורה אף מן החליצה ומיהו כיון דאין פירושם מוכרח לומר כן אלא דאיכא לפרש כפרש"י מש"ה לא רצו להוכיח מזה דלמפשט בעיא קמייתא אתא למפשט וק"ל:

תד"ה מי אלים ק"ו וכו' דלפוטרה מחליצה לא מהני ק"ו אפי' להיא גופא כדאמרינן בפ"ק דסוטה כו' עכ"ל מתוך פשיטותא קמייתא ובתריית' דשמעתין מוכח (כו') דלא מהני קרא אפי' להיא גופא לענין לפוטרה מחליצה ודו"ק:

רש"י בד"ה פסולה כו' וכשרה לכל העולם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הויה ואישות כו' ואפילו רבנן לא פליגי. נ"ב פי' ומוקי כולי קרא בגירושין רק דמעקרי אחרי אשר הטומאה אסוטה עם הלאו אבל לעולם והיתה לאיש אחר או כי ימות האיש האחרון בודאי אגירושין קאי ומ"ה פרש"י דהויה ואישות היינו להיות לו לאשה וא"א לעקר אחרי אשר הוטמאה זולת להיות לו לאשה דעלה קאי אחרי אשר הוטמאה ודו"ק:

בד"ה או היא כו' צריך לחזור על כל האחין היינו כו' כצ"ל:

בא"ד דלא נפטרו צרות. נ"ב פי' ולמ"ד יש זיקה והויא כאחות אשה וק"ל:

בא"ד וכן חלץ לבעלת גט דלא נפטרה כו' כצ"ל:

גמרא אלא מה אני מקיים כו'. שנסתרה מאי נסתרה כו'. כצ"ל בל"ו:

שם מי אלים ק"ו למידחי צרה. ק"ל דהא היא עצמה אינה אסורה ליבם אלא בלאו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וח"ל צרותיהן מותרות להתייבם ויש לחלק:

רש"י ד"ה פסולה ליה. דאי שאר ח"ל כגון אלמנה לכ"ג. אשיגרת לישן היא דאם הוא כ"ג תרוייהו פסילי לי':

תד"ה הויה. דבסוטה לא שייך הויה כו' שהרי לא גרשה מעולם. ע"כ הרשב"א בכאן לא ס"ל פי' הר"י דלקמן (מט ב) בתד"ה סוטה ע"ש ועי' בכ"מ בפ' יא מהל' גירושין הל' יד דליש מי שתירץ שם ודאי אינו עולה פי' הרשב"א:

גמ' דאמרי' ק"ו כו'. עיין לקמן פד ע"ב תד"ה שייר פצוע דכא:

תוס' ד"ה מאי וכו' דאם בא וכו' לוקה. עיין לקמן סט ע"א תד"ה כי תהיה:

ד"ה א"ל וכו' כרבנן. עי' לקמן לה ע"ב תד"ה כ"ע לא פליגי:

ד"ה או היא וכו' שלימה פוטרת. עי' לקמן כו ע"ב תד"ה וחליצה פסולה:

בגמרא ואמרת לי את סוטה ספק: נסתפקתי אם עבר ויבם סוטה ודאי או סוטה ספק אם חייב כרת ובשוגג חטאת ואם קנאה להיות כאשת איש ודאי, ונלענ"ד בסוטה ודאי כיון דילפינן מטומאה כתיב בה כעריות ומטעם זה אפילו מחליצה פטורה לדעת רוב הפוסקים אין ספק שחייב כרת ואין קידושיו תופסין כלל אכן בסוטה ספק שצריכה חליצה יש לספק, והנה לעיל כבר הזכרתי דעת ה"ה לענין צרת מחזיר גרושתו כיון דאתיא מק"ו מקרי מן התורה לא רמיא ליבום והיכי דמן התורה אין יבום נראה מסוגיא דלקמן (דף כ') דאם בעלו לא קנו ע"ש, ולכן כיון דלפי המבואר בסוטה (דף ו') דספק סוטה מן התורה אינה מתייבמת וכמו שכתבו התוספ' לעיל (ע"א) א"כ אם בא עלי' לא קנאה וחייב כרת עלי' לא בלבד לרב יוסף שיליף מלאיש אחר ולא ליבם אלא גם לרבא דיליף מק"ו שם כן הי' נראה לכאורה ע"פ הסוגיא אלא שכבר הזכרתי לעיל (דף ח') שלפי מש"כ התוספ' שם (בד"ה כל היכי) בחייבי ע' כיון דאתרבו לחליצה מיבמתו קרינן בהן ולקחה ע"ש א"כ גם לא חייב כרת עליהן והשגתי על המ"ל שנסתפק בזה ולכן כיון דספק סוטה מרבינן ג"כ בה חליצה מיבמתו כמו שכתב הרשב"א לקמן (דף כ') שותה לחייבי ע' שאין חייבין עלי' כרת אם בא יבם עלי' וממילא גם נקנתה לו להיות כאשת איש אם בא עלי', שוב נלענ"ד דזה תלי בפלוגתא דרב יוסף ורבא בסוטה (שם), דהנה הרמב"ם (בהל' יבום פ"ו) פסק דאם בא יבם על חייבי ל"ת או חייבי ע' קנה ונפטרה צרתה אבל אם בא כה"ג על אלמנה מן הנישואין לא קנה ולא נפטרה צרתה דאין ע' דוחה ל"ת וע' ע"ש, וכבר הקשו האחרונים עליו מ"ש חייבי ע' מחייבי ל"ת וע' כיון דמן התורה אין ע' דוחה ע', אכן כבר כתבתי בחידושי ועוד אכתוב לקמן אי"ה מה שנלענ"ד בזה שדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א שהביא הש"מ בכתובות (דף מ') דכיון דחייבי ע' דנישואין שהם מצרי ואדומי ובעולה לכה"ג הם לאו הבא מכלל ע' לזה יש להם דין ל"ת להיות נדחות מפני ע' ע"ש ולכן כיון דחייבי ע' רמיא מן התורה לייבום אם בא עליהן קנה משא"כ באלמנה לכה"ג כיון דמן התורה לא רמיא לייבום דאין ע' דוחה ל"ת וע', וא"כ ממה שכתב הרמב"ם דלא קנה מן התורה קנין גמור אם בא כה"ג יבם על אלמנה מן הנישואין נראה דס"ל דאם בעל לא קנה וכפשט הסוגיא דלקמן (דף כ"א) ואולי גם חייב כרת אם לא שנאמר כסברת התוספ' הנ"ל דלכך מהני יבמתו שיש זיקה קצת לפטור מכרת מה שאינו מבואר ברמב"ם, והיוצא מזה דלפ"ז תלי אם בא יבם על ספק סוטה אם קנאה או אם חייב כרת עלי' בפלוגתא דרב יוסף ורבא דלרב יוסף דאתיא מלאיש אחר ולא ליבם ה"ל לאו הבא מכלל ע' שיש לו דין ל"ת להיות נדחה מפני ע' וא"כ קנאה אבל לרבא דיליף מק"ו מן המותר לה ואיסורה להמותר דהיינו בעלה הוא בעשה דונטמאה דסוטה ספק היא לבעלה בעשה כמבואר ברא"ש בשמעתין, ועיין במשנה למלך (ספ"א מהל' אישות) שכתב ג"כ הכי וכיון דונטמאה הוא ע' גמור ולא לאו הבא מכלל ע' א"כ לא נדחה מפני ע' וא"כ מן התורה לא רמיא לייבום ואם בא עלי' יבם לא קנאה ואולי גם חייב כרת עלי', ואפשר דגם לרב יוסף הדין כן דאף דהאיסור אינו רק לאו הבא מכלל ע' מכ"מ כיון דמיעט הכתוב בפירוש, מיבום לא רמיא עליו לסברת הרב המגיד הנ"ל, ועכ"פ לרבא הדין כן דבתרא הוא לגבי רב יוסף וא"כ הלכתא כוותי' ובזה נלענ"ד ליישב מה שכתב הרמב"ם (בהל' ממרים פ"ד) דאם נחלקו בהשקאת סוטה אם צריכה לשתות או לא יש בפלוגתא דבר שחייבין על זדונו כרת דלדברי האומר צריכה אסורה ניבם ולדברי האומר אינה צריכה מתיבמת ע"ש. ובכס"מ הקשה עליו שאין איסור סוטה על היבמה להתחייב עלי' כרת והניח בצ"ע, וכן הקשה שם בלח"מ שביאר יותר קושית הכס"מ ע"ש, אבל לפי הנ"ל א"ש ויפשט בזה ספק המשנה למלך שהיכא שמן התורה לא חזיא לייבום שפיר הוי ערו' לשיטת הרמב"ם ואפילו נימא דאין חייב כרת מכ"מ יתיישב שיטת הרמב"ם בזה כיון דזה ודאי דהיכי דמן התורה אינה בת יבום אם בעלה לא קנה וא"כ יש נפקותא בדבר שחייבין על זדונו כרת לענין קידושין דלדברי האומר צריכה לשתות לא קנאה היבם ואם קדשה אחר מקודשת לשני ולדברי האומר אינה צריכה לשתות מקודשת ליבם ולא לשני, אלא שמדברי הרמב"ם נראה שביבום גופא יש פלוגתא באיסור כרת וא"כ ע"כ מוכח כנ"ל דבספק סוטה שמן התורה לא רמיא ליבום אם בא עלי' חייב כרת וממילא אין קידושין לו בה ע"י ביאתו כנלענ"ד, שוב ראיתי בשער המלך (הל' יבום פ"ו) שהאריך בספק המשנה למלך ומסיק שבמחלוקת הוא שנוי שלדעת ה"ה ומהרש"ל ומהרש"א פקע איסור אשת אח ולדעת הרשב"א והריטב"א קיימא באיסור אשת אח בכרת ע"ש, ומהתימא מהבקיאות של המשנה למלך ושער המלך שלא הזכירו דברי התוספ' הנ"ל דנראה בפי' דס"ל דפקע, ודברי הרמב"ם (הל' ממרים) דנראה בפי' דלא פקע:

שם ור"י בן כיפר לאו בסוטה לית לי': ק"ק להך שיטה שכתבו התוספ' לעיל דטומאה כתיב בה כעריות לא שייך רק היכא דכתיב בלשון לאו א"כ מי דחקו לאוקמי' מאי נסתרה נבעלה לימא דנסתרה דוקא ולרבנן באמת ספק סוטה נמי אינה מתיבמת ואינה חולצת ומתניתן דסוטה דקתני חולצת ר"י בן כיפר היא דלית לי' לאו בסוטה וא"כ לא שייך בי' טומאה כתיב בה כעריות, וצ"ל דניחא לי' לפרש דלישנא מעלי' נקט ושנסתרה היינו נבעלה דכה"ג משכחינן גם בכתובות (דף י"ג) משנוקמי מתניתן כר"י בן כיפר ודלא כהלכתא:

שם היא תועבה ואין בני' תועבין: עיין לקמן (מד:) ששם ג"כ הגמרא מסופק אם נמעט מהיא בני' או צרתה, וק"ק למה לא פשט מברייתא דנדה (דף ע') דדרש ר' יהושע דאין בני' תועבין, אכן מדברי הרשב"א כאן והריטב"א לקמן (שם) משמע שיש לומר דתרתי דרשינן מהיא, וא"כ י"ל דבני' פשיטא לי' דממעטינן ולא מבעי' לי' הכא אלא אי גם צרה ממעטינן:

שם או דלמא כיון דאתעקר איעקר: ק"ק דמה בכך דטומאה לא כתיב בה כעריות הא עכ"פ תועבה כתוב בה כבעריות דכתיב בהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה וגו' ומ"ש דקפדינן אטומאה דכתיב בהו כבעריות ולא ג"כ אתועבה:

שם ברש"י ד"ה אחת זו ואחת זו. והוי' היינו קידושין: נראה דבזה רצה לישב רש"י קושית התוספ' שהקשו מנ"ל לרבנן להוציא קרא מפשטיה ולאוקמי' אסוטה, אבל לפ"ז ניחא דרבנן דרשי מוהיתה דיתורא היא קדושין וא"כ כיון דגלי קרא דאפילו אחר קידושין אסורה א"א לאוקמי' עוד אחרי אשר הוטמאה למחזיר גרושתו ולכן מוקמי לסוטה:

בד"ה פסולה פסולה לי'. דכתיב בה טומאה צרתה כשירה: עיין במהרש"א שהוכיח דדעת רש"י נגד התוספ' ושלפשוט בעיא בתרייתא קאתי, ולפ"ז לכאורה צריך יישוב מה שהקשו התוספ' דא"כ מאי קפשט דאימא דאתיא כרבנן, וי"ל לפי מה שכתב רש"י דליכא למימר דגרושה וחלוצה היא דא"כ מאי אתי לאשמעינן א"כ לאיכא דאמרי דפשיטא לי' לרבנן דאמרינן כיון דאיתעקר איתעקר ע"כ לא אתיא כרבנן דא"כ מאי אתי לאשמעינן פשיטא אבל אי אתיא כר"י בן כיפר שפיר אשמעינן דנימא היא תועבה ואין צרתה תועבה כן נלענ"ד סברת רש"י, וסברת התוספ' י"ל דהיא גופא אתי לאשמעינן דהלכה כרבנן ולא כריב"כ, וא"ע מצאתי שגם הרשב"א כתב כן, ולענ"ד עוד יש לומר בזה דאף דלאבעיא קמייתא צ"ל דפשיטא לי' דלרבנן אמרינן ק"ו דהפסולה אינה מתייבמת כמו שכתבו התוספ' לעיל מכ"מ לאיכא דאמרי י"ל דמה דקמבעיא לי' לקמן מי אלים ק"ו במקום מצו' פשיטא לי' דלא אלים ולכן פשיט שפיר דלריב"כ הפסולה מתיבמת דאין לומר דלמא כרבנן אתיא דא"כ למה חולץ לפסולה דוקא אפילו יבום והי' מותר:

שם בתוספ' ד"ה לרבות סוטה שנסתרה. וא"ת והיכי מפקי רבנן: לכאורה יש לישב קושיא זו ע"פ מה דאמרינן (סוף גיטין) דלא יגרש אדם אשתו אא"כ שמצא בה ערו' או דבר לב"ה וערו' הוא שזינתה ע"פ ב' עדים כמבואר שם הרי דמיירי קרא מסוטה וא"כ ה"ק אותה אשה ששלחה משום ערו' או דבר לא יוכל לשוב לקחתה ובאותה שהיא משום ערוה לא ישוב לקחתה גם מפני אשר הוטמאה כמש"כ התוספ' שם בשם הירושלמי וזה לא מקרי לאו שבכללות כמש"כ הרמב"ן בספר המצות (בשרש ט') וכן כתבו גם התוספ' במכות (דף י"ח) ע"ש שהיכא שהדברים נפרטים בלאו לוקין על כל פרט ופרט ולא מקרי לאו שבכללות, ובזה מובן גם מש"כ התוספ' שם דלעבור עליו בב' לאויין, והאחרונים הקשו על התוספ' לאו בסוטה מנ"ל והגיהו בלאו יע' דסוטה בע' הוא מונטמאה והרשב"א באמת כתב כן, אכן לפ"ז דברי התוספ' ברורים כיון דשם איירי מסוטה בעדים א"כ איכא לאו לרבנן דריב"כ דפסקינן כוותייהו: וראיתי בכס"מ ה' גירושין (פ' י"א) שהקשה על הרמב"ם ששם כתב שלוקין על לאו דטומאה בסוטה שזינתה ודאי, ובהל' א"ב (פ"א) גבי כהן כתב דאינו לוקה רק משום זונה ולא משום טומאה, ועוד הקשה איך לוקין הא לדעת הרמב"ם לאו שבכללות הוא, ועוד דבפי"ט מהל' סנהדרין במנין המצות לא קחשיב לאו דטומאה והיינו ע"כ מהטעם שלאו שבכללות הוא ותירץ בדוחק ע"ש, והנה הקושיא הראשונה תירץ בלח"מ שם דאין לוקין על עדות עד א' אבל ב' הקושיות הניח בצ"ע, ולענ"ד לק"מ שהרי בשורש ט' קחשיב הרמב"ם לאו דעמוני ומואבי ולא תאכל ממנו נא ללאו בבכורות ואעפ"כ כתב בהל' סנהדרין (פ' י"ט) דלוקין על לאוין אילו רק דשנים אין לוקין, ולכן א"ש דכתב שלוקין על לאו דטומאה כמו שלוקין על מואבי ועמוני דלאו שבכללות לא הוי רק דלא ללקות שתים וכן באכל נא ומבושל, ולכן א"ש ג"כ שלא קחשיב לאו דטומאה בהל' סנהדרין אחר שחשב לאו מחזיר גרושה וכמו שגם נא ומבושל לא קחשיב רק ללאו א' ואעפ"כ אם אכל נא או מבושל לוקה, ומה שחשב הרמב"ם שם עמוני ומואבי כל א' לבדו היינו טעמא דשם מב' אנשים מיירי אבל נא ומבושל אפשר באחד וכן מחזיר גרושה וסוטה וכנדון הנ"ל אבל לעולם על כל א' מהן לוקה, ועיין בה"ה (הל' א"ב פ"א) שהקשה שם ג"כ מלאו שבכללות ונדחק בסוגיא דלקמן (דף נ"ו) דקאמר רבא דלוקה על טומאה, אבל לפ"ז א"ש:

בד"ה אמאי נסתרה נבעלה. דאם בא עלי' בעלה בדרך לוקה: פליאה נשגבה בעיני דמימרא זו שהביאו התוספ' וגם הרשב"א והריטב"א דבעלה לוקה עלי' לא מצאתי בכל הש"ס ולא בירושלמי ולא בתוספתא אך את זה מצאתי מה דאמרינן בסוטה (דף ז') דאם בעלה נאמן על נדה דבכרת כש"כ דנאמן על איסור לאו ומזה לכאורה ראי' דגם בסוטה ספק הוי איסור לאו, וא"ל דלמא ה"ק שיוכל לבא לידי איסור לאו כגון אם נטמאה דא"כ ל"ל למעבד ק"ו מכרת אלאו דבלא"ה אינו פשוט כ"כ לפי מה דאמרינן לקמן (פ"ב.) כל דבדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת לימא בקיצור ומה על איסור ודאי דנדה נאמן על איסור ספק דסוטה לכש"כ, ועוד מ"ש דנקט הש"ס איסור לאו שהוא רק ספק אצלו ולא נקט בקצור איסור ע' דונטמאה שהוא ודאי אצלו כל זמן שלא שתתה אלא ע"כ משמע דגם בספק הוי איסור לאו וזהו קושית התוספ' ועל זה תרצו שפיר דעשו ספק כודאי לדינו כאיסור לאו אבל לעולם הלאו גופא ללקות עליו לא הוי רק על ודאי כן יש לדחוק בפי' התוספ': ובזה א"ש מש"כ התוספ' גופא לקמן (ס"ט.) דבא עלי' בעלה ליכא אלא ע' אבל מכ"מ תמו' מאוד בעיני מש"כ הרב המגיד (בפ' י"א מהל' גירושין) דהרמב"ם מפרש הא דאמרינן לוקה מכת מרדות ושהרשב"א פליג על זה וקאמר דמדאורייתא לוקה והיינו מש"כ הרשב"א בסוגין כפי' התוספ' ואני בעניי לא מצאתי מקום דין זה ועיין לקמן (פ"ה:):

בד"ה הוי' ואישות. ותימא דפשיטא: לענ"ד אפשר ליישב שיטת רש"י דלא נראה לו פי' הרשב"א דמאחרי אשר הוטמאה לחוד לא יהי' ראי' דלא בסוטה ג"כ משתעי קרא כיון דיש לפרש דלא יוכל אתרווייהו קאי לשוב לקחתה במחזיר גרושתו להיות לו לאשה ובסוטה אחרי אשר הוטמאה וכמו דס"ל באמת הרבנן ולכן פירש דראית ר' יוסי בן כיפר היא ע"פ מה שפירשתי לעיל מה שכתב בד"ה אחת זו והוי' היינו קידושין עכ"ל דבזה רצה ליישב מנ"ל לרבנן לאוקמי' אחרי אשר הוטמאה בסוטה דכיון דכתיב מיעוט דהוי' ע"כ אתי למעוטי, וא"כ ליכא לפרש אחרי אשר הוטמאה במ"ג כיון דאפילו לאחר אירוסין אסורה, אכן לפ"ז כש"כ שיקשה לריב"כ דס"ל באמת מכח אשר הוטמאה דמן האירוסין מותרת א"כ הוי' דכתיב ל"ל, ולכן פירש רש"י דהיינו מה דאמר הכא הוי' ואישות כתוב בה פי' דאם לא הי' כתיב הוי' באמת הוי דרשינן כרבנן דאין סברא כ"כ לקרות טומאה לנישואי גרושה וכמש"כ התוס' אבל השתא דכתיב יתורא דהוי' ע"כ למעוטי אתי ולהורות דלאו דלא יוכל אינו רק היכי שהאיסור הוא לשוב לקחתה ע"י הויה ואישות דהיינו במ"ג לחוד ולא ג"כ בסוטה דלא שייך בה הוי' ואישות וממילא נדע דלא נדרוש מאשר הוטמאה סוטה ומשמעות דורשין הוא דאיכא בין ריב"כ לרבנן לענין מה נדרוש מיעוט דהוי' דמיותר הוא:

בד"ה צרתה מהו. וכן משמע לקמן: לכאורה אין מזה ראי' די"ל דהא דקאמר תא שמע המחזיר גרושתו משנשאת לאו לאפשוטי בעיין קאתי אלא קושיא הוא דמקשה דהך ברייתא לא אתיא לא כריב"כ ולא כרבנן בין ללישנ' קמא בין ללישנא בתרא דהרי גם בש"ס דלקמן (דף י"ב) צריך לפרש כן כמו שכתב המהרש"א לקמן:

בד"ה או היא או צרתה. כגון חלץ לאחיות: הכי אמרינן לקמן (כ"ו:) ועיין מה שכתבתי שם בתוספ' ד"ה וחליצה:

בד"ה לאו תרוצי תימא במאי מתרץ לה: לענ"ד י"ל בישוב קושיא זו ע"פ מה שיש לדקדק במה דקאמר אלא אימא או היא או צרתה דמי דחקו להוסיף מלת או גם בי ולמה לא קאמר היא או צרתה, אבל י"ל בזה ע"פ מה שאכתוב לקמן בסמוך ליישב מה שהקשה הרשב"א אמה דקאמר או היא או צרתה דלמה תחלוץ צרתה הא לא ישפוך אדם מי בורו, וכתבתי דמה דקאמר דצרתה חולצת היינו בשהיא אינה ראוי' לחליצה וזה מדויק בלשון או היא או צרתה דאי קאמר היא או צרתה אז הוי משמע דבאותו ענין יכול לחלוץ לאיזו שירצה אבל השתא דקאמר או היא או צרתה משמע דלצדדים קתני או היא בשראוי' לחליצה או צרתה בשאינה ראוי', וזהו מה דקאמר היא וצרתה ס"ד דממנ"פ לא ס"ד כן דאם הפירוש שניהם יחד לא ס"ד דמהיכי תיתי דחליצת צרה לחוד לא יועיל ואי הפירוש היא או צרתה ג"כ לא ס"ד דהא ע"כ היא חולצת ולא צרתה משום לא ישפוך ולכן קאמר אלא אימא או היא או צרתה והיינו דבלשון זה משמעינן דלצדדים קתני ולכן השיב לו שפיר ולאו תירוצא קמתרצת דהא ע"כ צריך להוסיף או א"כ תריץ הכי וכו' ומתורצת קושית התוספ':

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא אליבא דר"י בן כיפר לא תיבעי לך כו': כתבו התוס' ז"ל לפרש דלריב"כ היא פטורה מן החליצה ומן היבום. ולשיטתם צריך לפרש הא דפשיט ליה תניתוה היינו למיפשט בעיא קמייתא דכריב"כ ודאי לא אתיא. אבל הרשב"א ז"ל כתב דדוקא גבי סוטה הוא דפטורה מן החליצה משום דכתיב לאחר ולא ליבם. אבל במחזיר גרושתו אין טומאה פוטרת מן החליצה. ולפ"ז רבא דפליג התם בסוטה אדרשא דלאחר ולא ליבם וס"ל דהא דאין מתיבמת הוא ג"כ מחמת הק"ו במותר לה כו'. ע"כ פליג אהא דרב דפוטר אותה מן החליצה דהא במחזיר גרושתו נמי איכא הק"ו ואפ"ה אין מה שנאמר בה טומאה פוטרת אותה מחליצה. וא"כ היה לנו לפסוק הלכה כרבא דבתרא הוא. וכבר כתבתי לעיל בזה. וכתב הרשב"א ז"ל דהשתא מצינן למימר דלמיפשט בעיא בתרייתא אתי ולא מוקמי לה כרבנן. משום דלרבנן פשיטא ליה ולא איצטריך לאשמעינן. וכן אידך פשיטותא מברייתא דהמחזיר גרושתו היינו למיפשט בעיא בתרייתא דלקמייתא מצינן לאוקמא ברייתא כר"י ב"כ. ולשיטת התוס' ז"ל גם זו למיפשט בעיא קמייתא אתיא אליבא דרבנן. דלר"י בן כיפר היא ודאי לאו בת חליצה היא:

גמרא בעי ר"י המחזיר גרושתו צרתה מהו: ותיבעי לך היא כו'. ולאידך לישנא מיבעי ליה היא גופא וצרתה פשיטא ליה דמתיבמת. וכתב הרשב"א ז"ל דר' יוחנן ע"כ אליבא דרבנן קמיבעי ליה דטומאה בסוטה הוא דכתיב דלריב"כ פשיטא דהיא וצרתה חולצת כיון דטומאה כתיב בה עיי"ש. ולענ"ד נראה דר' יוחנן לטעמי' דפליג בירושלמי סוטה אהא דאמר רב דצרת סוטה אסורה משום שנאמר בה טומאה. ואמר התם טעמא אחרינא דמריח ערוה נגעו בה. כיון דאיסורה נעשה ע"י איסור ערוה מש"ה צרתה נמי אסורה. והיינו דמיבעי ליה במחזיר גרושתו לכ"ע. ועיין בק"ע שכתב דר"י מש"ה קאמר מריח ערוה נגעו בה משום דס"ל דטומאה במחזיר גרושתו הוא דכתיב. וז"א דהא משמע הכא דליכא טעמא לר"י אפילו לאסור היא עצמה אלא משום ק"ו במותר לה נאסרה כו' וע"כ צ"ל דלא ס"ל כלל הך סברא דטומאה נאמרה בה. והא דמשמע לקמן דבצרת סוטה מודה דאסורה היינו משום דמריח ערוה נגעו בה. וכדאיתא בירושלמי שם בהדיא:

והנה התוס' ז"ל בד"ה מי אמרינן ק"ו במקום מצוה הקשו תיפשוט ליה מפ"ק דסוטה דקתני חולצת'. ומפרש בגמרא התם מחמת הק"ו. ולדידי קשיא איפכא דהא משמע התם דלא אסר רבא מחמת הק"ו אלא היכא דנאסרה עליו אחר הנישואין אבל הכא דאסירא עליו קודם הנישואין השנים. לא אמרינן בזה ק"ו והוי כמו אלמנה לכה"ג ויש לו אח כהן הדיוט. דלא שייך בזה הק"ו. ואין לומר דשאני אלמנה לכה"ג דהתירא הוא לכהן הדיוט. דא"כ אמאי לא משני התם בסוטה תיכף אפרכא דאלמנה לכה"ג. אלא ודאי פשיטא דרבא סבירא ליה דלא אמרינן האי ק"ו אלא היכא דנאסרה אחר הנישואין שנופלת מחמתן ליבום. אבל אם נאסרה קודם הנישואין הויא כשאר חייבי לאוין ור"י ע"כ צ"ל דס"ל אפי' נאסרה קודם נישואין כל היכא דשייך איסור זה גבי יבם גם כן אמרינן האי ק"ו. אלא דלפ"ז תיקשי כיון דרבא דבתרא הוא ס"ל דלא אמרינן הק"ו במחזיר גרושתו א"כ למה פסקינן כר' יוחנן לקמן דמחזיר גרושתו היא עצמה אסורה. ואמאי כיון דלרבא ליכא ק"ו א"כ היא עצמה מנ"ל דאסירה. ועוד דברייתא דתניא חולצת תיקשי מאי טעמא. וצ"ל דטעמא משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ונאמרה בה טומאה. וזה דלא כמ"ש לעיל לצדד דרבא לא ס"ל האי סברא דטומאה נאמרה בה מדאיצטריך למימר התם בסוטה טעמא משום הק"ו. ועדיין צ"ע:

ולפי מ"ש לר"י דלא ס"ל כלל האי סברא דנאמרה בה טומאה יש לדקדק קרא דהיא תועבה מאי דריש בי'. דלבניה לא איצטריך כדאמרינן לקמן מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ולצרתה נמי לא איצטריך דמהיכא תיתי לאוסרה מ"ש משאר חייבי לאוין. ומטעם הק"ו ג"כ לא איצטריך דלא אלים ק"ו למדחי צרה. ועוד דלדידן דקיי"ל דאחרי אשר הוטמאה קאי אסוטה אמאי לא נדרוש היא תועבה ג"כ אסוטה. דאין צרתה תועבה. ולזה י"ל דדוקא לשון טומאה הוא דמוקמינן אסוטה משום דבמחזיר גרושתו לא שייך לשון טומאה אבל היא תועבה מסתבר יותר לאוקמי כפשטיה במחזיר גרושתו. אלא דלמה לי קרא למחזיר גרושתו מהיכא תיתי יאסר צרתה. שוב מצאתי בתוס' נדה (דף ע) שהקשו כן על ר' יהושע דאמר התם היא תועבה ואין בניה תועבין למה לי קרא לזה דמה לאלמנה כו'. ותי' דאיצטריך משום שנאמרה בה טומאה או תועבה. ולמ"ש דר"י לית ליה הך דנאמרה בה טומאה נראה דה"ה תועבה דלא משמע ליה והדק"ל למה לי מיעוטא דהיא תועבה:

ובעיקר דברי התוס' ז"ל דאיצטריך היא משום שנאמר בה תועבה א"כ אמאי לא נאסר צרתה ג"כ מטעם זה. והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' א"ב כתב ביחוד דולד מח"ג מותר. וכתב הכ"מ דמש"ה פרט לה דלא נילף מתועבה דבני' אסורין [וכן כתב הרי"ף ז"ל להדיא דרשא דהיא תועבה ואין בני' כו']. ולפ"ז תיקשי מנ"ל דצרתה מותרת. וכ"ש למ"ש דהיא אסורה מטעם דטומאה נאמרה בה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. א"כ מנ"ל דצרתה מותרת דמדברי ר"י אין ראיה דאיהו לא ס"ל כלל הך סברא דנאמרה בה טומאה כדמוכח מדברי הירושלמי שהבאתי לעיל [וע' בפ"ו מהל' יבום הלכה י"ג בדברי הה"מ ז"ל ובדברי הכ"מ שם] ובאמת הוא ז"ל השמיט הך דצרת מח"ג ומשמע דבכלל חייבי לאוין היא. ועיין בתוס' ז"ל לקמן (דף מד) שהקשו לר"ע מהיא תועבה מאי דריש ביה דבניה ממזרים הם וצרה לא שייך בה כיון דלא תפסי בה קדושין. ולפי הנ"ל יש לומר דר"ע דריש לה אסוטה דתפסי בה קדושין גם לר"ע כדאמרינן לקמן או אפשר דריש לה אצרת סוטה:

והנה למה שנתבאר לעיל דלדידן לא ס"ל האי ק"ו אלא אם נאסרה אחר הנישואין א"כ לענין בועל לא שייך איסור צרה לפמ"ש התוס' ז"ל דלבועל לא נאמרה בה טומאה. ועיי' במשל"מ ז"ל פ"ו מהלכות יבום:

ויש עוד לדקדק בהא דקיי"ל דכל חייבי לאוין צרתן מתיבמות אפי' אלמנה לכה"ג דלאו בת יבום היא מה"ת מ"מ צרתה מותרת. מזה משמע דאין הח"ל אסורה עליו משום אשת אח אע"ג דליכא מצוה דיבמה יבוא עליה ואם עבר ובא עליה אינו עובר אלא בלאו שיש בה דאי נימא דאיסו' אשת אח חל עליה א"כ צרתה נמי היא צרת ערוה אלא ודאי איסור אשת אח הותר היכא דמת בלא בנים. ואם יש עליה איזה איסור לאו. האיסור הזה לבדו הוא דאית בה. והיינו טעמא דזקוקה לו לחליצה כיון דאיסור אשת אח הותר לו. והא דמשמע לעיל בצרת מחזיר גרושתו דאסורה. אע"ג דהיא צריכה חליצה היינו משום דנאמרה בה טומאה. ואיסור דמחזיר גרושתו גופי' ג"כ אוסר צרתה כמו עריות. אבל בכל חייבי לאוין לא שייך בהן איסור צרה. וא"כ קשיא לי מהא דאמר רב יוסף בסוטה בטעמא דלא מתיבמת כיון דאמרה תורה והיתה לאיש אחר דלא ליסתריה לביתי' ואת אמרת תתיבם דלא מסתבר לומר שיהיה מצוה מן התורה ליבם אשה שאינה ראוי' לו. ולפי הנ"ל אכתי תיקשי איסורא מנ"ל נהי דליכא מצוה מ"מ אם בא עליה מאי איסורא קעבד. ורש"י ז"ל כתב שם דעובר באיסור אשת אח שלא במקום מצוה. ולמאי דכתיבנא ע"כ ליכא עלה איסור אשת אח מדבעיא חליצה. וכבר כתבתי לעיל ג"כ להוכיח דליכא כרת בהני דאסורות ליבם ובעו חליצה גבי הא דעמד אחד מן האחין וקדשה. ולקמן במכילתין יבואר עוד בזה אי"ה ודו"ק:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמ'. בעא מיניה רב יהודה מרב ששת המחזיר גרושתו משניסת כו'. צ"ע, למה בעי רב יהודה רק במחזיר גרושתו משניסת הלא האיבעיא היא אליבא דרבנן האוסרים מחזיר גרושתו אף מן האירוסין, וא"כ מן האירוסין נמי איכא למימר שאוסרת את צרתה כמוה. ואף ברמב"ם צ"ע בזה דכתב (בפ"ו מהל' יבום הלי"ג) וז"ל חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת שהיא חולצת ולא מתייבמת עכ"ל, וקשה למה כתב דוקא משנשאת הרי הוא פסק שמחזיר גרושתו אסורה מן האירוסין (פי"א מהל' גירושין הלי"ב) ובכן למה חילק בין אירוסין לנשואין.
ולולי דמיסתפינא י"ל שאפילו אליבא דהרבנן דס"ל שהשם "טומאה" חל במחזיר גרושתו מדין אין מקרא יוצא מידי פשוטו אך שם זה חל רק משנשאת ונבעלה, ולא במחזיר גרושתו מן האירוסין שלא נבעלה, בדומה לרבי יוסי בן כיפר הסובר שעיקר הקרא דטומאה מיירי רק במחזיר גרושתו מן הנשואין בלבד, דהוא הדין לרבנן הלימוד של "טומאה כעריות" חל רק בנוגע למחזיר גרושתו מן הנשואין בלבד. ומאחר שאיסור המחזיר גרושתו ליבום תלוי בשם טומאה כעריות שחל רק מן הנשואין, ולכן מחזיר גרושתו מן האיסורין לא קמבעיא ליה. אמנם חידוש זה לא מצאנו בראשונים הגם שמשמע כן מהגמרא ומהרמב"ם, וצ"ע.
תוס' ד"ה צרתה מהו. ז"ל היא גופא לא מיבעי ליה לר' יוסי בן כיפר ודאי פטורה מן החליצה ומן הייבום דטומאה כתיב בה כעריות עכ"ל. מאידך יעויין ברמב"ן שכ' וז"ל הא דאמרינן במחזיר גרושתו למאן דאמר טומאה כתיב בה ואסורה צרתה חולצת ולא פטר לה מן החליצה כערוה, קשיא לן מ"ש מצרת סוטה. ואפשר דס"ל לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם ודריש לה איהו לגמרי לפטור מן החליצה ומן היבום וכיון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה, אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתוב בפירוש חייבי לאוין הוא וחייבי לאוין בני חליצה היא ואי טומאה כתיב בה לעשות צרתה כמותה, הלכך צרתה נמי חולצת כמותה ולא מתייבמת עכ"ל. תוס' סוברים דמחזיר גרושתו לר' יוסי בן כיפר פטורה מחליצה ומייבום. ומאידך הרמב"ן סובר שמחזיר גרושתו לריב"כ חולצת ואינה מתייבמת. ונראה שהולכים לשיטתם. הרי ביארנו בשיעורים343 דאליבא דהתוס' עיקר הפוטר של ערוה הוא חלות השם ערוה שחל בגברא ואילו אליבא דהרמב"ן (בחידושיו לקמן דף כ:) עיקר הפוטר של ערוה הוא העובדא שלא תופסין בה קידושין ואישות הזיקה. ובכן י"ל אליבא דתוס' דלרבי יוסי בן כיפר דשם "טומאה" כעריות חל במחזיר גרושתו אף חלות שם ערוה חל בה, ולכן פטורה היא מחליצה ומייבום כמו ערוה. מאידך אליבא דהרמב"ן א"א שתהיה פטורה מיבום ומחליצה מדין ערוה דעלמא דהא תופסין בה קידושין, ועיקר הפוטר של ערוה הוא זה שלא תופסין בה קידושין, ולכן סובר הרמב"ן שמחזיר גרושתו נאסרה ליבום כמו חייבי לאוין ועשה האסורין להתייבם, ודינה כמותן שחולצת ולא מתייבמת. וכמו דפליגי תוס' עם הרמב"ן במחזיר גרושתו כמו"כ פליגי בסוטה, דלתוס' חלות דין "טומאה" דבסוטה מטיל עליה שם ערוה לפוטרה מחליצה ומייבום. ואילו אליבא דהרמב"ן סוטה פטורה מחמת גזיה"כ ד"לאחר ולא ליבם" ואילו הפסוק ד"טומאה" מועיל רק ללמדנו שצרתה כמוה, וכמו שמבוארת שיטתו בשיעורים למעלה.
ולפי"ז צריכים לעיין קצת ברש"י שכתב (בד"ה צרתה) וז"ל מהו להתייבם צרתה כמותה כו' עכ"ל, כלומר דס"ל לרש"י שמחזיר גרושתו חולצת אך אינה מתייבמת, וכן כתב לקמן (בד"ה פסולה) - והיינו כהרמב"ן. ויל"ע, שהרי בסוטה פרש"י (דף יא. בד"ה צרת סוטה אסורה) שמדרשת "טומאה" לבדה ממעטין סוטה מייבום ומחליצה - וכפירוש התוס'. ואם כן לרבי יוסי בן כיפר, שנאמרה "טומאה" במחזיר גרושתו, למה לא אומרים שפטורה מחליצה ומייבום כמו בסוטה.
ונראה שרש"י הבחין בין סוטה לבין מחזיר גרושתו. הרי סוטה נטמאה בזנות ומשום כך חל בה שם ערוה הפוטרתה מחליצה ומיבום, וכשיטת התוס' שהשם של ערוה פוטרת מחליצה344. משא"כ מחזיר גרושתו שלא זינתה ולא נטמאה בטומאת ערוה, ואף לרבי יוסי בן כיפר אין בה מציאות של טומאה ושם ערוה לא חל בגברא, אלא כל עיקר דינה הוא שיש לה דינים הדומים לדיני ערוה כמו הדין דצרתה כמותה. אמנם חולצת ולא מתייבמת כמחייבי לאוין ולא פטורה לגמרי כמו ערוה, שכדי שתהיה פטורה אף מחליצה צריכה חלות שם ערוה בגברא, אך ליתא לשם זה במחזיר גרושתו, ואעפ"כ צרתה כמותה וחולצת ולא מתייבמת345.
בא"ד. אבל צרתה בעי לר' יוסי בן כיפר אם פטורה מן החליצה או אפילו מתייבמת עכ"ל. יש להעיר אם מחזיר גרושתו לר' יוסי בן כיפר בודאי פטורה מחליצה ומייבום משום דטומאה כתיב בה כעריות למה לא תפטור צרתה כערוה. ועיין בגמ' שמבארת וז"ל כי תיבעי לך אליבא דר' יוסי בן כיפר מאי אע"ג דאמר ר' יוסי בן כיפר טומאה במחזיר גרושתו הוא דכתיב מיעט רחמנא היא תועבה ואין צרתה תועבה או דלמא היא תועבה ואין בניה תועבין הא צרתה תועבה עכ"ל. ביאור האיבעיא: האם ילפינן מקרא שמחזיר גרושתו אינה נופלת ליבום כלל כאיילונית וצרתה מתייבמת, או שמחזיר גרושתו נופלת ונפטרת כערוה ודין צרתה כמוה שאף היא נפטרת מחליצה ומייבום346.
בא"ד. ולרבנן בעי אי מתייבמת דפשיטא ליה דלא אלים ק"ו למידחי צרה או חולצת ולא מתייבמת משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ"ל. ביאור האיבעיה: האם אמרינן שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומאחר שכתוב טומאה בפרשת מחזיר גרושתו יש בה חסרון זיקה לענין יבום ונופלת רק לחליצה ולכן דין צרתה כמוה, או"ד שבמחזיר גרושתו חלה זיקה גמורה בין ליבום ובין לחליצה אלא שאסורה ליבום מק"ו כחייבי לאוין דעלמא וא"כ צרתה מתייבמת.
גמ'. היא גופה לא קמיבעיא לי דאמרינן קל וחומר וכו'. יש להעיר, הרי האיסור דמחזיר גרושתו הוא לאו בלי עשה, וא"כ קשה דאע"פ שנדון בק"ו שהאיסור חל אף על היבם למה לא דוחה העשה דיבום את הל"ת דמחזיר גרושתו כדין חייבי לאוין דעלמא וכדמבואר לקמן (דף כ. - כ:). ונראה שהתירוץ פשוט הוא דהיינו שהעשה דיבום דוחה איסור לאו דביאה ואישות דעלמא, משא"כ איסור מחזיר גרושתו שחל מק"ו על היבם כאיסור יבום, וכשהאיסור אוסר את גופו של היבום לא אמרינן דעשה דיבום דוחה אותו.
גמ'. קל וחומר במותר לה אסורה באסור לה לא כל שכן. יעויין בגמ' סוטה (דף ו.) המבארת את איסור הסוטה ליבם בקל וחומר זה. וז"ל ואם מת חולצת ואמאי תתייבם נמי יבומי וכו' רבא אמר ק"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ"ש, א"ל אביי אלא מעתה כ"ג שקידש את האלמנה ומת ויש לו אח כהן הדיוט לא תתיבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ"ש, נאסרה הא אסירא וקיימא מותר לה אסור לה הוא, אלא אשת כהן שנאנסה ומת ויש לו אח חלל לא תתיבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ"ש, אונס בישראל מישרא שרי וגבי דהאי ליכא איסורא עכ"ל, ודברי הגמרא מחוסרים ביאור. ועוד יעויין בתוס' לקמן (דף פד:) ד"ה שייר פצוע דכא וז"ל אפי' נפצע לאחר שנשאה לא מיתסרא בהכי ליבם שאין פצוע דכא ולא אמרי' במותר לה נאסרה כו' דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה דנאסרת בכך לבעל כגון סוטה ומחזיר גרושתו עכ"ל, אף דברי התוס' האלו צריכים ביאור.
ונראה דהק"ו אוסר את היבם באותו איסור האוסר את הבעל עם אשתו רק כשהאיסור הוי חלות איסור אישות, כלומר באופן שהתורה אסרה את גוף האישות של הבעל באשתו, כגון איסור סוטה לבעלה שאישות הבעל באשתו סוטה נאסרת. וכן במחזיר גרושתו שהתורה אסרה את עצם האישות של הבעל בגרושתו וכדכתיב (דברים כ"ד, ד) "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה", ואיתא בקידושין (דף עח.) ז"ל ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה דרך ליקוחין אסרה תורה עכ"ל. הגמרא קבעה דלוקין על מחזיר גרושתו רק בשקידשה ובעלה ולא על ביאה לבדה דעיקר חלות האיסור הוי איסור אישות ולא איסור ביאה בעלמא. וכשעיקר חלות האיסור היא האישות הק"ו קובע שהאיסור חל נמי על היבם. ביאור הדבר שזיקת היבם מהוה המשך האישות של האח המת, ומשום כך איסור האישות של הבעל באשתו נמשך וחל נמי בזיקה ואוסר את היבם בזקוקתו כמו שאחיו המת היה אסור באשתו. ובכך נמי מבואר מדוע האיסור דאשת כהן שנאנסה לא חל על יבם חלל, וכן מדוע האיסור דבעל פצוע דכא לא חל על יבם שאינו פצוע דכא, כי האיסורים האלו אינם חלות איסורי אישות אלא איסורי ביאה בעלמא.
אמנם יש לעיין בזה שהרי הרמב"ם פסק (בפט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב) וז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין, קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרת שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה כמו שיתבאר כו' עכ"ל. והראב"ד השיג עליו וז"ל טעות גדול היא השתא איסור כהונה דכתיב ביה לא יקח אמרינן בעל ולא קידש לוקה הנך פסולין דלא כתיב בהו אלא ביאה לחודה לא כל שכן, והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה עכ"ל. הרמב"ם והראב"ד פליגי בדין מלקות דחייבי לאוין, דאליבא דהרמב"ם לוקין דוקא אם קידש ובעל ואילו אליבא דהראב"ד לוקין על ביאה לחודה. וצ"ע דבשלמא אליבא דהראב"ד ניחא דאיסורי סוטה ומחזיר גרושתו חלים מדין איסורי אישות ואילו שאר איסורי ביאה שבתורה אינם חלים כאיסורי אישות אלא חלין כאיסורי ביאה. אך אליבא דהרמב"ם קשה שהרי ס"ל שלוקין על חייבי לאוין רק אם קידש ובעל, ומשמע מכך שחלים כאיסורי אישות, וא"כ מ"ש איסורי חייבי לאוין דעלמא שלא חלים על היבם מאיסורי סוטה ומחזיר גרושתו שחלים על היבם.
ונראה שאף לרמב"ם חלות האיסור שחל בחייבי לאוין הוי חלות איסור ביאה ולא חלות איסור אישות אלא דס"ל שרק ביאת אישות אסרה תורה ולא ביאה בעלמא. ומשום כך לוקה רק אם קידש ובעל כדי שביאתו תהיה ביאת איש באשתו שהיא אסורה. ואילו אם בא עליה בזנות אינו לוקה משום שלא בעלה ביאת אישות. אך עכ"ז עיקר וגופו של האיסור הוא הביאה ולא האישות.
והנה כ"ע מודים במחזיר גרושתו שחייב רק אם קידש ובעל וכדאיתא במס' קידושין (דף עח.) ז"ל ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה דרך ליקוחין אסרה תורה עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם (פי"א מהל' גירושין הלי"ב) ז"ל המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר אע"פ שלא בעלה נאסרה על הראשון ואם החזיר הראשון ובעלה לוקין כו' עכ"ל. והראב"ד הסכים עם ההלכה. ולכאורה יש להקשות מכאן על הביאור שאמרנו שעיקר האיסור דמחזיר גרושתו היא האישות, והרי במחזיר גרושתו לוקין רק אם בעלו. ונראה שאף זה אינו קשה די"ל שעיקר האיסור במחזיר גרושתו היא האישות אלא שהביאה גומרת את חלות האישות, ולכן דוקא אישות שהיתה בה ביאה מחייבת, ועכ"ז גופו של האיסור הוי חלות האישות ולא מעשה הביאה. ונמצא שאף שבין חייבי לאוין דעלמא לרמב"ם ובין מחזיר גרושתו צריכים קידש ובעל כדי לחייבו מכל מקום חלוקים ביסוד דינם, דבחייבי לאוין דעלמא עיקר חלות האיסור הוא איסור ביאה באשתו משא"כ במחזיר גרושתו עיקר חלות האיסור היא אישות שנגמרת על ידי ביאה347.
ברם צ"ע על מה שכתבנו מדברי התוס' לעיל (דף יא.) ד"ה צריכה חליצה מן האחין שכתבו וז"ל מתייבמת אינה, מאחר דאסירה לבעלה דהשתא במותר לה אסורה באסור לה לא כ"ש עכ"ל. והנה התוס' איירי באיסור חלוצה על החולץ שנאסרה בלאו ד"לא יבנה" דדרשינן דמכיון שלא בנה שוב לא יבנה, ומק"ו נאסרת להתייבם לאחיו, ולכאורה הלאו הזה חל כאיסור ביאה דעלמא כשאר חייבי לאוין שבתורה ולא כחלות איסור אישות כבסוטה ובמחזיר גרושתו, וא"כ צ"ע למה אמרו התוס' שמק"ו נאסרה החלוצה על האחין, הרי ביארנו שהק"ו לא חל באיסורי ביאה דעלמא אלא רק באיסורי אישות בלבד.
אך יעויין לעיל בתוס' (דף י: ד"ה החולץ) שכתבו וז"ל וליכא למימר דנקט וחזר וקדשה לאשמועינן דהוא אינו חייב על החלוצה כרת אבל לאו איכא לפי שקידשה דאמרינן בקידושין (דף עח.) מודים במחזיר גרושתו (ס"א חלוצתו) שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה דרך בנין בית אסרה תורה עכ"ל. תוס' קבעו דאין מלקות אם קידש חלוצתו מדאמרינן במסכת קידושין דלוקה רק אם בעל משום שדרך בנין בית אסרה תורה. והנה יש שתי גירסאות בתוס', "גרושתו" או "חלוצתו". אם הגירסא היא "גרושתו" צ"ע מהי השייכות בין דינה לבין דין חלוצתו. ונראה שהתוס' השוו את איסור החלוצה לאיסור מחזיר גרושתו משום ששניהם מהווים חלות איסורי אישות. ולפי הגירסא "חלוצתו" הדרשה "דרך בנין בית אסרה תורה", קובעת שגוף האיסור דחלוצתו הוא "בנין בית" דהיינו עצם האישות ולא רק מעשה הביאה. ויוצא שאף בחלוצתו כמו במחזיר גרושתו לא ילקה על ביאה בלי קידושין כי עיקר האיסור הוא חלות האישות שנגמרת בביאה. ולפי זה מיושבת קושיית התוס', שהקשו למה נקטה הגמרא את המחלוקת בין ר"י ור"ל בחולץ את יבמתו וחזר וקדשה ולא בחולץ את יבמתו וחזר ובא עליה או חזר ובא עליה אחד מן האחין. ומיושב, כי בלי קידושין כ"ע מודים שאינו לוקה כי עיקר האיסור הוי האישות ולא הביאה. אך מזה שתוס' לא תירצו כך משמע דלא ס"ל הכי אלא דאיסור חלוצתו איסור ביאה הוא ולא איסור אישות, ואם כן קושיין הדרא לדוכתא דמאי שנא איסור חלוצה מאיסור פצוע דכא ואיסור אשת כהן שנאנסה, שתוס' (לעיל דף יא. בד"ה צריכה) אמרו שאיסור חלוצה של המת אוסר את ביאת היבם מק"ו, ומאידך באיסור פצוע דכא אמרו תוס' (לקמן דף פד: ד"ה שייר) שהיבם לא נאסר מק"ו, וכן אמר רבא (בגמ' סוטה דף ו.) שהק"ו אינו אוסר את אשת כהן שנאנסה על אחיו החלל, וצ"ע מ"ש.
ונראה דיתכן שתוס' אינם מקבלים את ההבדל הנ"ל בין איסורי אישות לבין איסורי ביאה וס"ל דבכל מקום ניתן לדון את הק"ו. אלא שהבחינו בין איסורי ביאה ואישות בעלמא לבין איסורים התלויים בחלות שם בגברא של המת. דהיינו דהק"ו חל באיסורים אחרים ולא באיסורים התלויים בחלות שם שחל בגברא. ולפיכך באיסורי סוטה מחזיר גרושתו וחלוצה הק"ו חל, שהרי הם איסורים בעלמא שחלו על האח המת ומק"ו חלים נמי על היבם. משא"כ איסורי כהונה התלויים בחלות שם כהן שבגברא ואיסור פצוע דכא התלוי בחלות שם פצוע דכא בגברא, דמכיון דביבם לא חל אותו חלות שם בגברא אין לאוסרו מהק"ו, ולכן האיסורים האלה אינם חלים עליו.
אך צ"ע בביאורנו שהרי אף סוטה וחלוצה מהוות חלות שם בגברא. ונראה לחלק בין חלות שם בגברא שיש במת שפקע במיתתו ודלית ליה ליבם ומשו"ה היבמה מותרת לו, לבין חלות שם בגברא של היבמה שישנה בה אף אחרי מיתת בעלה שלכן אסורה היא על היבם כמו שאסורה על בעלה.
ברם לפי המהלך הראשון ניתן לתרץ את מה שהקשו בתוס' (דף יב. בד"ה מי) דהגמרא דנה בק"ו הזה בשני מקומות - במס' סוטה לענין דין סוטה ליבם וכאן במס' יבמות לענין דין מחזיר גרושתו ליבם - והרי הם שני דיונים נפרדים שהגמרא לא השוותם, והקשו התוס' מדוע חילקם הגמרא לשני דיונים ולא הביאה ראייה מאיסור סוטה לאיסור מחזיר גרושתו. אך לפי מש"כ ביסוד הק"ו שהוא חל רק כשהאיסור מהוה איסור אישות ולא איסור ביאה יש ליישב קושייתם, שיש לומר שספק הגמ' לפנינו הוא האם איסור מחזיר גרושתו הוי איסור אישות וממילא נכלל בק"ו או דלמא הוי רק איסור ביאה ואינו נכלל בק"ו. וכן יש לומר בסוטה שהאמוראים שם חלוקים האם מהווה איסור אישות ודק"ו חל או שמהווה איסור ביאה ואינה בכלל הק"ו. ולכן כל אחד ואחד מהוה דיון בפני עצמו, כי בשניהם יש לדון בלחוד האם האיסור חל כאיסור אישות או כאיסור ביאה, וניתן לחלק בין סוטה לבין מחזיר גרושתו בנידון זה. ובהתאם לכך מבואר מדוע הגמרא לא השווה את שני הדיונים. שאפילו למאן דאמר בסוטה שאסורה ליבם מק"ו מפני שהוא איסור אישות יתכן שלא יאסור מחזיר גרושתו ליבם משום דהוי איסור ביאה ולא איסור אישות, וכן י"ל להיפך שמחזיר גרושתו מהוה איסור אישות וסוטה מהוה איסור ביאה.
גמ'. מי אלים ק"ו למידחי צרה או לא. ר"ל האם ע"פ הק"ו חסרה למחזיר גרושתו זיקה המתרת ובכן דין צרתה כמוה שאף היא אינה מתייבמת348. או"ד לא חסרה למחזיר גרושתו זיקה אלא שנאסרה כחייבי לאוין ועשה דעלמא ובכן הרי היא אסורה ולא צרתה וכדין צרת חייבי לאוין ועשה.
343 (דף ב א) ד"ה ט"ו נשים, (שם) תוס' ד"ה ואחות אשתו, (דף י א) תוס' ד"ה לעולם, (דף יא א) ד"ה אמר רב יהודה, (ודף כ ב) ד"ה חייבי כריתות.
344 עיין ברש"י לעיל דף ט: (ד"ה והאמר) ודף י: (ד"ה וחייבי) שכתב שערוה פטורה מחליצה מדרשת "עליה עליה" כמו באחות אשה. וזהו עיקר הפקעת ערוה שפטורה מייבום ומחליצה ביחד. ומשמע דסובר כתוס' שהפטור מחליצה מיוסד בשם ערוה שבגברא.
345 ויתכן לדייק נמי מקרא ככה, שבסוטה כתיב "והיא נטמאה" כלומר שהטומאה חל בגברא - דהיינו "והיא". משא"כ במחזיר גרושתו שכתיב "אחרי אשר הוטמאה", דאינו אלא חלות דיני טומאה, אך בכל זאת ליכא חלות שם טומאה בגברא.
346 נראה לבאר יותר, דהניחא בסוטה שנטמאה על ידי ביאת איסור י"ל שחלה בה טומאה ממש ויש לה חלות שם ערוה, משא"כ מחזיר גרושתו שלא נבעלה ביאת איסור (ולכן החכמים סוברים שבהכרח טומאה לא קאי עליה) מסתבר שאין בה שם ערוה ממש, רק גזה"כ שפטורה כמו שערוה פטורה, ולכן י"ל שיסוד חלות דינה הוא פטור כמו איילונית.
347 עיין בכסף משנה (פט"ו מהל' א"ב הל"ב) שהביא בשם ר' אברהם בנו של הרמב"ם וז"ל כשם שנא' באיסורי כהונה קיחה ובמחזיר הויה, נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל, וביאה בקהל לא הוי אלא בקדושין אבל זנות לעולם לא מקרי ביאה בקהל עכ"ל. וניתן לייסד את דברי רבינו זצ"ל בדבריו. אך צ"ע במה שדימה איסורי ביאה בקהל למחזיר גרושתו דלפי השיעורים הריהם שני איסורים שונים בעצם חלות איסוריהם.
348 מבואר לפי רבי לעיל (ח ב) דדרשינן מולקחה שצריכים תרי ליקוחין דאי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב, והיינו שחלה זיקה המתרת בתרווייהו. ולרבנן לעיל (ג ב) דילפינן מ"לצרור" יש לומר שאם לא חלה זיקה המתרת במחזיר גרושתו הויא צרתה צרת אשת אח שאין לה היתר, ואע"פ שאין למחזיר גרושתו דין ערוה גמורה שהרי חולצת, מכל מקום מאחר שלא חלה בה זיקה המתרת את האיסור דאשת אח יש לה דין ערוה במקצת לאסור את צרתה ליבום, וחולצת ולא מתייבמת.

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ולא מתייבמת. טעמא מפרש בפ''ק דסוטה [קתני מיהא] חולצת קשיא לרב: מן הנשואין. משניסת לאחר ומת או גירשה: אסורה לחזור. לראשון: מן האירוסין. שנתארסה לאחר ומת מותרת לחזור לראשון: הוטמאה. ונבעלה: אחת זו ואחת זו אסורה. דכתיב והיתה לאיש אחר והויה היינו קידושין וכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו': ורבי יוסי. דמוקי כולה קרא במחזיר גרושתו: לאו בסוטה. המזנה תחת בעלה לית ליה ואפילו פשיטא לן דזנאי: מ''ט הויה ואישות כתיב בה. באותה הנאסרה לבעלה יש בה הויה דכתיב והיתה לאיש אחר אישות דכתיב או כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה הראשון משניסת לאחר על ידי קידושין ואישות וכגון דגירשה הראשון הוא דקאי קמא בלא יוכל אבל מזנה תחתיו לא: צרתה מהו. להתייבם צרתה כמותה וגמיר טומאה מעריות: ואי משום דכתיב בה תועבה היא. דמשמע מיעוטא היא ולא צרתה איכא למידרש מיעוטא אבניה דאין בתה הימנו פסולה לכהונה: היתה אחת כשרה. מי שנפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה וכו': כשרה לעלמא. מיוחסת וכשרה לכהונה: פסולה לעלמא. כגון שהיתה גרושה או חלוצה מבעל אחר ופסולה לכהונה: כיון דלדידיה חזיא. דהוא ישראל: מאי נפקא ליה מינה. הי דליבעי לחלוץ ואי בעי לייבם הי דליבעי לייבם: פסולה פסולה ליה. וכשרה לעלמא לכל העולם ומאי ניהו כגון שהחזיר אחיו גרושתו ולו אשה אחרת ומת דהוי הגרושה פסולה לזה שאינה ראויה לאחיו ואשמועינן דאע''ג דכתיב בה טומאה צרתה כשרה דכתיב היא תועבה דאי שאר חייבי לאוין כגון אלמנה לכ''ג וגרושה לכהן הדיוט מאי אתא לאשמעינן: פסולה לעלמא. לכהונה: כאן שנה רבי. במשנה זו דקתני חולץ לפסולה למדנו רבי לא ישפוך אדם מי בורו אע''פ שאין צריך להם ואחרים צריכים להם כגון הכא מכיון דיכול לחלוץ לפסולה ותפטר הכשרה לא יחלוץ לכשרה ויפסלנה לכהונה והא דרב יוסף בפ' החולץ (לקמן מד.) עלה דהא משנה: היא וצרתה ס''ד. חליצה לתרוייהו למה לי: צרתה מהו. לייבום: במותר לה. בעלה זה שמת נאסרה תחלה כשנשאת לשני וחזר הראשון והחזירה באיסור ולמחר מת: באסור לה. כגון יבמה לא כ''ש: מי אלים ק''ו. האי ק''ו דאמרן במותר לה נאסרה:

לרבות סוטה שנסתרה. וא''ת והיכי מפקי רבנן קרא מפשטיה דפשטיה דקרא במחזיר גרושתו כתיב וי''ל דלא מסתבר להו למיקרי טומאה לנישואי גרושה כיון דבעילתה היתר היא: מאי נסתרה נבעלה. וא''ת וכיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק אמאי אמר בסוטה (דף ז.) דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה . וי''ל דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי כדפרישית לעיל: הויה ואישו' כתיב בה. פי' בקונטרס דההוא ענינא במחזיר גרושתו כתיב ותימה דפשיטא דבמחזיר גרושתו איירי קרא ואפילו רבנן לא פליגי ונראה לרשב''א לפרש דהויה ואישות כתיב בה פירוש או הוטמאה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה אלמא במחזיר גרושתו איירי דאחרי אשר הוטמאה אלהיות לו לאשה קאי דבסוטה לא שייך הויה ואישות שהרי לא גירשה מעולם: צרתה מהו. היא גופה לא מיבעי ליה דלר' יוסי בן כיפר ודאי פטורה מן החליצה ומן הייבום דטומאה כתיב בה כעריות ולרבנן נמי היא גופה פשיטא דחולצת ולא מתייבמת דאפי' אם תמצא לומר כיון דאיתעקר איתעקר אינה מתייבמת מק''ו דהשתא במותר לה נאסרה באסור לה לא כ''ש ואת''ל נמי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אין לפוטרה מן החליצה כיון דעיקר קרא דטומאה בסוטה כתיב ולא במחזיר גרושתו משום דלא מסתברא למיקרי טומאה נישואי גרושה כדפרישית לעיל וכן משמע לקמן דקאמר אלא או היא או צרתה חולצת ובעי למיפשט דלרבנן אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו הכי אין פוטרתה מחליצה כדפרישית אבל צרתה בעי לר' יוסי בן כיפר אם פטורה מן החליצה או אפילו מתייבמת ולרבנן בעי אי מתייבמת דפשיטא ליה דלא אלים קל וחומר למידחי צרה או חולצת ולא מתייבמת משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו: אמר ליה תניתוה. למיפשט בעיא קמייתא הוא דאתא דלאיכא דאמרי דפשיטא ליה לרבנן כיון דאיתעקר איתעקר איכא למימר דאתיא כרבנן: או היא או צרתה. אע''ג דחליצה פסולה צריך לחזור [על כל האחין] היינו דוקא כגון חלץ לאחיות דלא נפטרו צרות וכן חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה דהורע הזיקה וקלשה לה אבל בשאר דוכתי דאע''ג דאסורה להתייבם כיון שהזיקה שלימה פוטרת: לאו תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי. תימה במאי מתרץ לה דאע''ג דבעי למימר או היא או צרתה שייך למיתני שפיר היא וצרתה כמו. חלץ ועשה בה מאמר ובפ' נערה בנדרים (דף סו:) דקתני אביה ובעלה מפירין נדריה איצטריך למתני סיפא הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אין מופר דלא תימא אביה ובעלה אביה או בעלה קאמר: מי אלים ק''ו למידחי לצרה. לאוסרה לייבום קא מיבעיא ליה דלפוטרה מן החליצה לא מהני קל וחומר אפילו

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד