תמרים הגדלים הרבה בבבל וניתן להשיגם בקלות ובזול ויעסקו בתורה. אגב כך מסופר: עולא איקלע לפומבדיתא קריבו ליה טירינא דתמרי [עולא הזדמן לפומבדיתא הביאו לו סל תמרים] אמר להו [להם] למארחיו: כמה כי הני בזוזא [כמה כאלה בדינר]? אמרו ליה [לו]: תלת בזוזא [שלושה כאלה בדינר] אמר: מלא צנא דדובשא בזוזא, ובבלאי לא עסקי באורייתא [מלוא הכד דבש בזוז אחד והבבלים אינם עוסקים בתורה] כראוי להם, והרי אין להם צורך לטרוח הרבה במזונותיהם, והיה עליהם לעסוק יותר בתורה.

בליליא צערוהו [בלילה ציערו אותו התמרים] שאכילת תמרים הרבה גורמת לבעיות עיכול והצטער בשלהם כל הלילה. אמר על כך: מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל [מלא הכד סם המות עולה רק זוז בבבל] ולמרות שניזונים מסם מוות זה, בכל זאת בבלאי עסקי באורייתא [הבבלים עוסקים בתורה].

א ומכאן חוזרים אנו לענין נבואות נחמה הקשורות גם בנביא הושע. ואמר ר' אלעזר מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (ישעיה ב, ג), ויש לתמוה: וכי הוא אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? ומה טעמה של הדגשה זו?

אלא בא הדבר לרמז לנו כי בית ה' יהיה באופן שקראהו יעקב, לא כאברהם שכתוב בו שכינה את מקום המקדש בשעת תפילתו שם "הר", שנאמר: "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד), ולא כיצחק שכתוב בו שכינהו בשעת תפילתו שם בלשון "שדה", שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד, סג), אלא כיעקב שקראו בשעת תפילתו שם "בית", שנאמר: "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בראשית כח, יט).

אמר ר' יוחנן: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ. וראיה לדבר ממה שנאמר: "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב, ב), וכן נאמר: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה), ולמדים יום יום לגזירה שוה.

ב במשנה שנינו כי יתום ששחטו עליו אפוטרופסין שלו אוכל במקום שרוצה. ומעירים: שמעת מינה [לומד אתה מכאן] שיש ברירה כי היתום יכול לבחור לאחר השחיטה באיזה פסח יאכל ואז יחשב כאילו היתה דעתו על כך מתחילה. ופתרנו על ידי כך בעיה יסודית אם יש או אין ברירה. כלומר אם מיחסים ערך רטרואקטיבי להחלטה שנתקבלה מאוחר יותר, אמר ר' זירא: אין זו הוכחה, שכן נאמר: "שה לבית אבות שה לבית" (שמות יב, ג) — מכל מקום. כלומר: אדם לוקח ושוחט עבור בני ביתו הקטנים, ואין צורך להסכמתם לכך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "שה לבית" — מלמד שאדם מביא ושוחט קרבן פסח על ידי (עבור) בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אלא מדעתן שאלה יש להם אישיות עצמאית ואינו יכול לכפות אותם.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: לא ישחוט אדם לא על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל יד אשתו אלא מדעתן. אבל שוחט הוא על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן, וכולן ששחטו הם עצמם פסח ושחט רבן עליהן — יוצאין בשל רבן ואין יוצאין בשל עצמן משום שאין להם רשות לעשות משל עצמם אם רבן מתכוון להאכיל אותן משלו,

חוץ מן האשה שיכולה למחות בבעלה ולומר לו: "איני ניזונת ואיני עושה עמך מלאכה", ולכך יכולה אף להקריב משלה.

ושואלים: מאי שנא אשה [במה שונה אשה] ומדוע שונה דינה מדין בנו ובתו הגדולים או עבדו ושפחתו העבריים? אמר רבא הכוונה היא אשה וכל דדמי לה [אשה וכל הדומה לה] שכל אלה שיש להם אישיות עצמאית מבחינה משפטית אם שחטו לעצמם — יוצאים משל עצמם.

ומעירים: הא גופא קשיא [זו עצמה קשה] אמרת תחילה חוץ מן האשה שיכולה למחות, טעמא [הטעם דוקא] דמחי [שמחתה] הא לא מחי [הרי אם לא מחתה] נפקא [יוצאת] בשל בעלה, והא קתני רישא [הרי שנינו בראש אותה ברייתא] שאינו שוחט על ידי בנו ולא על ידי אשתו אלא מדעתן ונדייק: הא סתמא [הרי סתם] אם לא גלתה דעתה — אינה יוצאת!

ומסבירים: מאי [מה פירוש] "אלא מדעתן" לאו דאמרי אין [לא שאמרו כן] וגילו דעתם בפירוש שמסכימים, אלא בסתמא [בסתם] הרי זה כמדעתם, שבודאי הסכימו לכך, לאפוקי היכא דאמור לא [להוציא מקום שאמרו לא].

ומקשים: והא [והרי] שנינו שם: כולם ששחטו ושחט רבן עליהן — יוצאין בשל רבן דבסתמא [במקרה של סתם שלא מחו ולא הסכימו במפורש] וקתני [ושנינו]: חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות, משמע שבסתם אינו כמדעתם!

אמר רבא: כיון ששחטו לעצמן אין לך מיחוי גדול מזה שכאילו שבכך אמרו במפורש שלא רצו לאכול משל הבעל והאב אלא לאכול משל עצמם.

ג שנינו במשנה: עבד של שני שותפים אינו יכול לאכול לא משל זה ולא משל זה. רמי ליה [הקשה לו, הראה סתירה] רב עינא סבא [הזקן] לרב נחמן: תנן [שנינו במשנתנו] עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהן. והתניא [והרי שנויה ברייתא]: רצה — מזה אוכל, רצה — מזה אוכל!

אמר ליה [לו] רב נחמן: עינא סבא [הזקן] ואמרי לה [ויש אומרים]: אמר לו פתיא אוכמא [סיר שחור] שהוא כינוי חיבה לאדם שיגע ועמל הרבה עד שהושחר מעמל התורה, מיני ומינך תסתיים שמעתתא [ממני וממך תסתיים ותתברר ההלכה]. מתניתין [משנתינו], מדובר בדקפדי אהדדי [שמקפידים הבעלים זה על זה] ואינם רוצים ליהנות זה מזה ולכן בהאכלת העבד המשותף גם כן מקפידים, ברייתא — דלא קפדי אהדדי [בברייתא מדובר שאינם מקפידים זה על זה] וכיון שכך יכול לאכול משל מי שירצה.

ד שנינו במשנה: מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו, ונדייק: משל רבו הוא שלא יאכל, אבל משל עצמו — יאכל. והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: לא יאכל לא משלו ולא משל רבו.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמרנו שלא יאכל לא משל עצמו ולא משל רבו, מדובר כמשנה ראשונה כדעת בית הלל שהעבד נחשב מחצה לעצמו ומחצה לרבו. כאן שאמרנו שיכול לאכול משל עצמו, מדובר כמשנה אחרונה, ששינו את מעמדו של מי שחציו עבד. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שחציו עבד וחציו בן חורין עושה סדר זה: עובד את רבו יום אחד ואת עצמו (עבור עצמו) כאדם חופשי יום אחד, אלו דברי בית הלל, בית שמאי אומרים: