דבלים", הוא כפל המלה דיבה, דבה רעה בת דבה רעה כלומר גם היא וגם אמה היו נושא לדיבה ורינון. ושמואל אמר: דבלים היא כפל המלה דבלה, שמתוקה בפי הכל כדבלה שכל הגברים יודעים אותה. ור' יוחנן אמר: שהכל דשים בה כדבלה, שדבלה, שהיא מן התאנים המיובשות וכבושות, נעשית על ידי דישת וכבישת הגרוגרות.

דבר אחר: "גמר", אמר רב יהודה: רמז הוא שבקשו הגויים לגמר (לכלות) ממונן של ישראל בימיה, ר' יוחנן אמר: לא בקשו בלבד אלא כך עשו בזזו וגמרו, שנאמר: "כי אבדם מלך ארם וישמם כעפר לדש" (מלכים ב' יג, ז).

נאמר: "ותהר ותלד לו בן ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא והשבתי ממלכות בית ישראל ותהר עוד ותלד בת ויאמר לו קרא שמה לא רחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם ותהר ותלד בן ויאמר ה' אליו קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם" (הושע א, ג-ט),

לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת, אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: לא היה לך ללמוד ממשה רבך? שהוא רבם של כל הנביאים שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה, אף אתה — בדול עצמך ממנה מאשה זו, אמר לו: רבונו של עולם יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה.

כיון שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא: ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן כך אתה קשור בהם, ישראל שהן בני, בני בחוני (שנבחנו ועמדו בנסיונות) בני אברהם יצחק ויעקב, והם אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי כלומר שהם חשובים כל כך שנאמר עליהם שהם קנינו של הקדוש ברוך הוא

ואלו הם: תורה קנין אחד, דכתיב [שנאמר]: "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח, כב). שמים וארץ קנין אחד, דכתיב [שנאמר]: "ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ" (בראשית יד, יט). בית המקדש קנין אחד, דכתיב [שנאמר]: "ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו" (תהלים עח, נד). ישראל קנין אחד דכתיב [שנאמר]: "עם זו קנית" (שמות טו, טז) ואתה אמרת העבירם (החליפם) באמה אחרת!

כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו שימחל לו חטאו שדבר רעה על ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלש גזירות רעות שאמר עליהם "יזרעאל" (גלות), "לא עמי" ו"לא רוחמה" בעבורך משום שקטרגת עליהם.

עמד ובקש רחמים ובטל גזירה. והתחיל לברכן, שנאמר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה" (הושע ב' א-כה).

אמר ר' יוחנן: אוי לה לרבנות (לשררה) שמקברת את בעליה שמקצרת את ימיהם. וראיה לדבר שאין לך כל נביא ונביא שלא קיפח (איבד) ארבעה מלכים בימיו, כפי שנאמר בהושע, וכן נאמר עוד: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה" (ישעיה א, א), שארבעה מלכים מתו בימיו, ושררתם היא שגרמה להם למות בקיצור ימים והוא האריך ימים מכולם.

אמר ר' יוחנן מפני מה זכה ירבעם בן יואש מלך ישראל להמנות בכתוב עם מלכי יהודה הצדיקים מפני שלא קבל לשון הרע על עמוס.

ושואלים: ומנלן דאימני [ומנין לנו שנמנה] עמם? ומשיבים: שנאמר "דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי בימי עזיה יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל" (הושע א, א).

ומנלן [ומנין לנו] שלא קיבל לשון הרע — דכתיב [שנאמר]: "וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם מלך ישראל לאמר קשר עליך עמוס בקרב בית ישראל וגו'" (עמוס ז, י), וכתיב [ונאמר]: "כי כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו" (עמוס ז, יא) אמר ירבעם: חס ושלום אמר אותו צדיק כך שירבעם ימות בחרב ואם אמר — מה אעשה לו ומדוע יענש? שכינה אמרה לו והוא חייב לנבא.

ב אמר ר' אלעזר: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא הריהו זוכר את הרחמים. שנאמר: "כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל" (הושע א, ו), שגם בשעת הדין נזכרת לשון רחמים ("ארחם"). ר' יוסי בר ר' חנינא אמר מהכא [מכאן] מהמשך הפסוק: "כי נשא אשא להם", משמע שה' מבטיח להם סליחה.

ואמר ר' אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר: "וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב, כה). כלום אדם זורע סאה — אלא כדי להכניס כמה כורין ואף ישראל יתוספו עליהם עוד מבני הגרים בזמן הגלות.

ור' יוחנן אמר מהכא [מכאן] יש להביא ראיה לרעיון זה שנאמר: "ורחמתי את לא רחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה" (הושע ב, כה) כלומר גם אלה שלא היו עם ישראל ("לא עמי") יהפכו ליהודים ("עמי אתה").

ועוד אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אל תלשן עבד אל אדנו פן יקללך ואשמת" (משלי ל, י), וכתיב: "דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך" (משלי ל, יא), ולכאורה יש לתמוה משום את אביו יקלל ואת אמו לא יברך אל תלשן?

ומה הקשר בין הפסוקים אלא בא להדגיש וללמדך אפילו דור של רשעים שאת אביו יקלל ואת אמו לא יברך — בכל זאת אל תלשן עבד אל אדניו. מנלן [מנין לנו] ראיה לזה — מהושע שכעס ה' עליו על שקיטרג על ישראל — למרות חטאיהם.

אמר ר' אושעיא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "צדקת פרזונו בישראל" (שופטים ה, יא), צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות שאילו הגלה אותם למקום אחד בשעת הגזירה היו חס ושלום מתכלים כאחד. והיינו דאמר ליה ההוא מינא [זהו שאמר לו מין אחד] לר' חנינא: אנן מעלינן מינייכו [אנחנו הגויים מעולים מכם היהודים] לגבי סובלנות, כתיב בכו [נאמר בכם]: "כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום" (מלכים א' יא, טז), ואלו אנן איתינכו גבן כמה שני ולא קא עבדינן לכו מידי [ואלו אנחנו אתם נמצאים אצלנו כמה שנים ואין אנו עושים לכם דבר] אמר לו: רצונך יטפל לך תלמיד אחד והוא ישיבך תשובה בענין זה.

נטפל ליה [לו] ר' אושעיא אמר ליה [לו]: טעם הדבר אינו משום צדקתכם, אלא משום דלא ידעיתו היכי תעבדו [משום שאינכם יודעים איך תעשו] שבענין זה, תכלינן כולהו — ליתנהו גבייכו [תכלו את כל היהודים אין הם נמצאים אצלכם] מאי דאיכא גבייכו [אם תכלו את מי שנמצאים אצלכם], קרי לכו מלכותא קטיעתא [יקראו לכם מלכות קטועה] שהורגת חלק מאנשיה. אמר לו אותו מין: גפא דרומאי! נשבע באלילי רומי, בהא נחתינן ובהא סלקינן [בבעיה זו אנו עולים ובבעיה זו אנו יורדים] שאנו מתחבטים באמת תמיד בבעיה זו ואיננו יודעים מה לעשות בישראל.

ג תני [שנה] ר' חייא: מאי דכתיב [שנאמר]: "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" (איוב כח, כג) יודע הקדוש ברוך הוא את ישראל שאינן יכולין לקבל גזירות אכזריות אדום לפיכך הגלה אותם לבבל שאנשיה פחות אכזריים. ואמר ר' אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבבל אלא מפני שעמוקה כשאול שהרי היא ארץ עמקים ובקעה כדי לרמז להם את מה שנאמר: "מיד שאול אפדם ממות אגאלם" (הושע יג, יד). ר' חנינא אמר: מפני שקרוב לשונם של בני בבל, הוא הארמית, ללשון תורה ומסייע הדבר לישראל הגרים בה ללמוד תורה.

ר' יוחנן אמר: מפני ששיגרן לבית אמן שהרי מולדת אבות האומה היא בארם נהריים אשר בבבל. משל לאדם שכעס על אשתו להיכן משגרה — לבית אמה.

והיינו [וזו היא] דרשתו של ר' אלכסנדרי שאמר: שלשה חזרו למטעתן (למקומן הראשון), אלו הן: ישראל, כסף מצרים, וכתב שהיה על לוחות הברית. ישראל — הא דאמרן [זו שאמרנו] שחזרו לבבל. כסף שבזזו ישראל ממצרים דכתיב [שנאמר]: "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שושק מלך מצרים על ירושלם ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח" (מלכים א' יד, כה-כו). כתב הלוחות דכתיב [שנאמר]: "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (דברים ט, יז), ותנא [שנויה תוספתא]: לוחות נשברו ואותיות פורחות וחוזרות למקומן הראשון לעיני ישראל הרואים זאת.

עולא אמר: שגלו ישראל לבבל כדי שיאכלו