תקנתם אמנם את רבו שעל ידי סדור זה אינו מפסיד כלום, אולם את עצמו לא תקנתם. כיצד? לישא שפחה — אינו יכול שכבר חציו בן חורין וישראל בן חורין אסור בשפחה, לישא בת חורין אינו יכול שעדיין חציו עבד ואסור לבת ישראל להנשא לעבד. ואם תאמר יבטל מנשואין כלל, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תהו בראה אלא לשבת יצרה" (ישעיה מה, יח). אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב העבד שטר על חצי דמיו ומשלם לרבו.

וחזרו בית הילל בהם להורות כבית שמאי. ולפי משנה אחרונה זו שלאחר חזרת בית הלל, נמצא שמי שחציו עבד הריהו כבן חורין גמור, שהרי רבו חייב לשחררו.

א משנה האומר לעבדו: צא ושחוט עלי (עבורי) את הפסח, ולא פירש מה לשחוט עבורו. אם שחט גדי — יאכל, שחט טלה — יאכל. שחט גדי וטלה — יאכל מן הראשון שנשחט והשני ישרף.

אמר לו רבו מה לשחוט לפסח אבל שכח העבד מה אמר לו רבו כיצד יעשה? ישחט טלה וגדי, ויתנה ויאמר: אם גדי אמר לי רבי הרי גדי יהיה לקרבנו שלו וטלה יהיה לקרבן שלי. ואם טלה אמר לי רבי הרי הטלה שלו וגדי שלי ולאחר זמן יבחר הרב מה שירצה.

שכח גם רבו מה אמר לו הרי אינו יכול לאכול אף מאחד מהם, שמא לא זה הוא הקרבן שנמנה עליו, לכן שניהן גם הגדי וגם הטלה יצאו לבית השריפה שהם קרבנות שאין להם אוכלים, אבל פטורין האדון והעבד מלעשות פסח שני שהרי מכל מקום נשחט האחד ונזרק דמו כדין, אף שאין ידוע איזהו.

ב גמרא על ההלכה הראשונה שבמשנה תוהים: "שחט גדי — יאכל, שחט טלה — יאכל", פשיטא [פשוט מובן מאליו] שאם לא פירש רצונו, הרי כל מה שנשחט עבורו הריהו כמנוי עליו! ומתרצים: אם שחט גדי יאכל, אף על גב [אף על פי] שהאדון רגיל בטלה שבכל שנה לוקח טלה לפיסחו אם שחט עבדו גדי — יאכלנו, וכן אם שחט טלה יאכל, אף על גב שהאדון רגיל בגדי.

אמרנו במשנה: אם שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אין נמנין על שני פסחים כאחד והרי כאן יש לו גם טלה וגם גדי לפניו והוא בורר מביניהם לאחר שחיטה!

ומשיבים: מתניתין [משנתנו] מדברת במלך ומלכה וכיוצא בהם כל הסומכים במאכלם על עבדיהם ונוח להם בכל מה שנשחט עבורם, ולכך משנשחט הראשון הרי קיבלוהו כקרבנם והשני נשחט בחינם.

והתניא [ואכן כן שנויה ברייתא]: אין נמנין על שני פסחים כאחד, ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם: צאו ושחטו עלינו את הפסח, ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים. באו ושאלו את המלך איזה מהם רצונו לאכול, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו מן המלכה אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל ויפסוק הלכה.

באו ושאלו את רבן גמליאל אמר להם: מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן ואין זה חשוב בעיניהם אם יאכלו טלה או גדי, שאינם מקפידים על איבוד הכסף, ולא על המאכל, שכן יש להם רוב מעדנים — יאכלו מן הראשון שנשחט. אבל אנן [אנחנו] שאר אנשים לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני שהרי אין נמנים על שני פסחים כאחד. אגב סיפור זה מספרים מעשה דומה.

ושוב פעם אחת נמצאת הלטאה מתה בבית המטבחים של בית המלך והלטאה היא מן השרצים שנבלתם מטמאה במגע ובקשו לטמא כל הסעודה כולה, באו ושאלו את המלך, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה, באו ושאלו את המלכה, אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל

באו ושאלו אותו אמר להם: בית המטבחים היה רותח (חם מאוד) או צונן? אמרו לו: רותח. אמר להם: לכו והטילו עליה על הלטאה כוס של צונן. הלכו והטילו עליה כוס של צונן וריחשה (וזחלה מעט) ונמצא שעדיין היא חיה וכיון שכך טהר רבן גמליאל כל הסעודה כולה שהרי שרץ חי אינו מטמא.

והעירו: נמצא מלך תלוי במלכה, ונמצאת מלכה תלויה ברבן גמליאל, ונמצאת כל הסעודה של המלך תלויה ברבן גמליאל.

ג שנינו במשנה: אם שכח העבד מה שאמר לו רבו יקח טלה וגדי ויתנה ויאמר: אם גדי אמר לי רבי, הרי גדי שלו והטלה שלי, ותוהים: שלי?! כיצד יכול העבד לומר שטלה זה הוא שלו הלוא לעבד אין זכות של קנין פרטי לפי הכלל: מה שקנה עבד קנה רבו, ואם כן לא נפתר דבר על ידי כך.

אמר אביי כך יש לעשות: הולך העבד אצל רועה הרגיל רבו אצלו, דניחא ליה בתקנתא דרביה [שאותו רועה נוח לו, שרוצה בתקנת בעליו של העבד] שייצא ידי חובת הפסח ומקני ליה [ומקנה לו] הרועה חד מינייהו [אחד מהם] על מנת שאין לרבו רשות בו ועל סמך תנאי זה קונה העבד לעצמו, וכיון שקנה לעצמו יכול העבד להתנות מה שלו ומה של רבו.

ד שנינו במשנה שאם פירש הרב לעבד על העדפתו ואחר כך שכח רבו עצמו מה שאמר לו ישרפו שני הפסחים ופטורים הוא ורבו מפסח שני. אמר אביי: לא שנו שנפטרו בפסח זה אלא ששכח אחר זריקה, דבעידנא דאיזריק דם הוה חזי לאכילה [שבזמן שנזרק הדם של שניהם היה הפסח ראוי לאכילה] ונשחט הפסח בכשרות. ואף שלאחר מכן נשכח ואינם יכולים לאכלו מכל מקום פטור מפסח שני, אבל שכח לפני זריקה, דכי איזריק דם לא הוה חזי לאכילה [שכאשר נזרק הדם לא היה ראוי לאכילה] — חייב בפסח שני.

איכא דמתני לה אברייתא [יש ששונים את דבריו אלה של אביי על ברייתא] והיא: חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה, ונמצאת יבלת באחד מהן שנתברר איפוא שהיה הפסח פסול מעיקרו הרי כל הפסחים כולן יוצאין לבית השריפה מחשש שכל אחד מהם הוא הקרבן הפסול, ופטורין בעליהם מלעשות פסח שני.

ועל כך אמר אביי: לא שנו אלא שנתערבו העורות לאחר זריקה, דבעידנא דאיזריק דם מיהא הוה חזי לאכילה [שבזמן שנזרק הדם על כל פנים היו ראויים שאר הקרבנות לאכילה] אבל נתערבו העורות לפני זריקה — חייבין לעשות פסח שני.

ומעירים: מאן דמתני אמתניתין [מי ששונה ומייחס דבריו אלה של אביי לגבי משנתנו], שאף שודאי שתי הבהמות כשרות לקרבן, מכל מקום חוסר ידע לגבי זהות המנויים שנוצר לפני זריקת הדם פוסל את שתיהן, כל שכן שאומר הוא כן לגבי הברייתא, שהרי בברייתא בהמה אחת ודאי פסולה לקרבן אולם מאן דמתני אברייתא [מי ששונה מייחס זאת, לברייתא], אבל אמתניתין [על משנתנו] לא. והטעם: כיון ששני הפסחים כשרין נינהו [הם] דאי אידכר הוי חזי לאכילה [שאם היה נזכר היה ראוי לאכילה] אחד מהם, קמי שמיא גליא [לפני השמים, ה', גלוי] איזה מהם היה ראוי, שלא היה אחד מהם פסול ממש בגופו אלא נפסל מתוך חוסר ידיעה. מה שאין כן בברייתא שאחד מן הפסחים היה ודאי פסול.

לגופה של אותה ברייתא דנים אמר מר [החכם] באותה ברייתא שכולם פטורין מלעשות פסח שני. ושואלים: והא איכא חד דלא נפיק [והרי יש אחד מהם שלא יצא] בפסח ראשון שאמנם אותם ארבעה שנשחט עליהם הפסח בכשרות ואינם יודעים איזה הוא — הם ודאי יצאו ידי חובת הפסח, אולם זה שהיתה יבלת בפסחו הרי בשעת זריקה לא היה קרבנו ראוי, ולא יצא ידי חובה!

ומשיבים: משום שלא איפשר לעשות אחרת; שכיצד יעשו? ליתי כל חד וחד פסח [אם יביא כל אחד ואחד מהם פסח שני], אם כן קא מייתי [הריהו מביא] חולין לעזרה שהרי ארבעה מינייהו עבדי להו [שארבעה מהם כבר עשו אותו] את הפסח.

ואם ליתי כולהו חד פסח [שיביאו כולם פסח אחד] כחבורה אחת, אם כן נמצא פסח נאכל שלא למנויו שהרי ארבעה מהם כבר נמנו ויצאו ידי חובתם בפסח ראשון, ואף פסח שני נפסל בכך.

על תרוץ זה תוהים: האי מאי [זה מהו], כלומר מה טעם בדבר? הלוא אפשר לעשות כך: ניתי כל חד מינייהו פסחו [יביא כל אחד מהם את פסחו] וניתני, ונימא [ויתנה ויאמר]: אי דידי בעל מום האי דאייתי השתא ניהוי פסח [אם שלי היה הקרבן בעל המום הרי זה שאני מביא כעת יהא פסח] ואי דידי תם [ואם שלי תם, שלם בלא מום, היה], האי דאייתי השתא ניהוי שלמים [זה שהבאתי עכשיו יהיה שלמים]!

ודוחים: לא אפשר לעשות כן,