תרי חיטי בהדי הדדי [שתי חיטים זו עם זו], דילמא אזלא חדא ויתבה בציריא [שמא תלך אחת ותשב בסדק] של חברתה, ולא סליק להו דיקולא דמיא מארבע רוחתא [ולא תעלה רתיחת המים מארבע רוחות], ואתי [ותבוא] לידי חימוץ.

ואמר אביי: לא ליחרוך איניש תרי שבולי בהדי הדדי [אל יקלה אדם שתי שיבולים זו עם זו], דילמא נפקי מיא מהאי ובלע אידך [שמא יצאו מים, נוזלים, מזו ותבלע האחרת] ואתיא [ותבוא] לידי חימוץ. אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך] אפילו חדא נמי [אחת גם כן] לא יקלה, דילמא נפיק מהאי רישא ובלע אידך רישא [שמא יצא, הנוזל מראשו ויבלעו החיטים מראשו מן הקצה הזה האחר] של השיבולת! אלא אמר רבא: אין לחשוש לכך, כי אלה מי פירות נינהו [הם], ומי פירות אינן מחמיצין.

ומוסיפים: והדר ביה [וחזר בו] אביי מההיא [מהלכתו זו] בענין השיבולים, והגיע למסקנה שכל אגב מדלייהו [נפילתם] לא מחמצי [מחמיצים] אלא כאשר הם שרויים ממש במים. שאמר אביי: האי חצבא דאבישנא [כד זה של קליות] שמייבשים בו את השיבולים בתנור, אם היה סחיפא [הפוך] — שרי [מותר], שהמים שנפלטים אגב הקלייה נוזלים ויוצאים החוצה. אבל אם הוא זקיפא [זקוף] — אסור, שהמים מצטברים למטה ונבלעים בחזרה בחיטים ועשויים להחמיץ אותם. רבא אמר: אפילו זקיפא [זקוף] — נמי שרי [גם כן מותר], כי מי פירות נינהו [הן], ומי פירות אינן מחמיצין.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לותתין שעורין בפסח (כלומר, אין שורין את התבואה במים להקל על קילוף המוץ או הטחינה). ואם לתת, אם נתבקעו השעורים מחמת התחלת החימוץ — אסורות, לא נתבקעו — מותרות.

ר' יוסי אומר: אם רואה שהן מתנפחות — שורן בחומץ, וחומץ צומתן [מחזיקן, מצמצמן] ואינו נותן להן להחמיץ. אמר שמואל: אין הלכה כר' יוסי.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מה שאמרו נתבקעו לא נתבקעו ממש שרואים שיש בהן סדק, אלא כל שאילו מניחן על פי חבית יין והן נתבקעות מאליהן מחמת ריח היין הרי הן קרויות מבוקעות, ושמואל אמר: נתבקעו ממש. מסופר: עבד [עשה] שמואל עובדא בדורא דבי [מעשה בכפר של בית] בר חשו ואסר חיטים שנתבקעו ממש, ולא אסר באלה העומדות להיבקע.

אמר רבה: בעל נפש כלומר, חסיד החושש ומחמיר על עצמו, לא ילתות חיטים בפסח. ותוהים: מאי איריא [מה שייך, מדוע דוקא] בעל נפש? אפילו כולי עלמא נמי [כולם גם כן] דהא תניא [שהרי שנינו בברייתא]: אין לותתין שעורין בפסח! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] בעל נפש — אפילו חיטין דשרירי [שהן קשות משעורים] לא ילתות, שמא יבואו לידי חימוץ.

אמר ליה [לו] רב נחמן: מאן דציית ליה [מי שמקשיב לו] לאבא (שמו הפרטי של רבה) — אכיל נהמא דעיפושא [אוכל לחם מעופש] בפסח, שבלא לתיתה אין הקמח מתוקן כל צרכו ואין לאכול מצה שאיננה מתוקנת כראוי. דהא בי [שהרי בבית] רב הונא לתתי [היו לותתים] ובי [ובבית] רבא בר אבין לתתי [היו לותתים]. ורבא אמר: לא רק בעל נפש צריך להחמיר, אלא אסור ללתות כלל.

ותוהים: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] אין לותתין שעורין בפסח, הרי מכאן אפשר ללמוד: שעורין הוא שלא ילתות, הא חיטי [הרי חיטים] — שרי [מותר]. ומסבירים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר] לא מיבעיא [נצרכה לומר] בחיטין, כיון דאית ביה ציריא [שיש בהן סדק] — עיילי בהו מיא [נכנסים בהם המים] וממהרות להחמיץ מלתיתה, אבל שערי דשיעי, אימא שפיר דמי [שעורים שהן חלקות, אמור שיפה, שמותר הדבר], קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו שעורים אין לותתים.

הדר [חזר] ואמר רבא: לא כך הוא אלא מותר ללתות, דתניא [שכן שנינו בברייתא] ראיה לדבר: יוצאין ידי חובת מצה בפת נקיה והדראה (פת קיבר), ואי אפשר שתהא פת נקיה בלא לתיתה, שרק כך מסלקים לחלוטין את המוץ והקליפה.

איתיביה [הקשה לו] רב פפא לרבא: הרי שנינו הקמחין והסלתות של גוים של כפרים אלה שעושים בכפרים — טהורים, ושל כרכין — טמאין משום שבוודאי טחנו אותם רק לאחר לתיתה. ולאחר שנפלו מים על הדגן הרי הוא מוכשר לקבל טומאה, ונטמא מפני מגע הגוים.

של כפרים מאי טעמא [מה הטעם] אינם טמאים? לאו [האם לא] משום דלא לתתי [שאינם לותתים] ואינם מוכשרים לקבל טומאה, בכל זאת וקא קרי ליה [והוא קורא לזה] סולת, משמע שאפשר לעשות סולת, כלומר קמח נקי, אף בלא לתיתה!

משיב לו: תרגומא אקמחא [יש לתרגם ולהסביר לגבי קמח] שחילוק זה נאמר רק לגבי קמח בלבד, ולא בסולת שהיא טמאה תמיד מפני הלתיתה. בתר דנפיק [אחר שיצא] רבא אמר רב פפא: מאי טעמא לא אימא ליה מהא [מה הטעם לא אומר לו הוכחה מכאן] הלוא אמר ר' זירא אמר רב ירמיה אמר שמואל: חיטין של מנחות — אין לותתין אותם ובכל זאת וקא קרי להו [קורא אותן] סולת, שהרי נאמר בתורה במפורש שיש לעשותן סולת.

הדר [חזר] ואמר רבא: לא זו בלבד שמותר ללתות אלא מצוה ללתות, שנאמר "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז). ומדייקים: אי [אם] לא דבעי [שצריכים] לתיתה — שימור למאי [לשם מה] נאמר? אי [אם] שימור של לישה — שימור של לישה בזמן לישת הקמח לאו [לא] שימור הוא, שכן אם לא שמר קודם לכן את החיטים והקמח מחשש חימוץ, אין זו שמירה אם משגיח עליהן בשעת לישה שלא יחמיצו, ולא לכך נאמר ציווי השמירה.

וכן אמר רב הונא: בצקות של גוים שיודעים שלא החמיצו — אדם ממלא כריסו מהן בפסח, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה לצאת ידי חובת אכילת מצת מצוה. ונדייק: באחרונה — אין [כן], בראשונה — לא,

מאי טעמא [מה הטעם] שאינו יוצא באלו? משום שלא עבד בהו [עשה בהם בבציקות אלה] שימור, ולכאורה יש אפשרות לשמירה כלשהי: ולעביד ליה [ושיעשה להם] שימור מזמן אפיה ואילך [והלאה]! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מזה] שימור מעיקרא בעינן [מתחילה צריכים אנו], ואם כן מתקבל על הדעת שהשימור צריך להיות מזמן לתיתה.

ודוחים: וממאי [וממה] מוכיח אתה דבר זה? דילמא שאני התם [שמא שונה שם] דבעידנא דנחית [שבזמן שירד] לשימור שהוא זמן נתינת המים לקמח, לא עבד [עשה] לה שימור, אבל היכא דבעידנא דנחית [במקום שבזמן שירד] לשימור שזהו זמן נתינת המים לקמח עביד לה [עשה לו] שימור, הכי נמי [כך גם כן] ששימור שבלישה הוי [הרי הוא] שימור, ואין להוכיח מבצקות של גויים.

ואפילו הכי [כך] אף שהוכיחו שאין זו הוכחה מוכרחת לא הדר ביה [חזר בו] רבא מדבריו ששימור מתחיל לפני הלישה. דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי [שהיה אומר להם לאלה שהופכים וקושרים את עומרי התבואה בשדה]: כי מהפכיתו [כאשר אתם מהפכים] — הפיכו לשום [הפכו לשם] מצוה, אלמא קסבר [סבור הוא]: שימור מעיקרא [מתחילה] מתחלתו ועד סופו בעינן [צריכים אנו].

ומסופר, כי מר בריה [בנו] של רבינא