ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים — זורעין בתוכה חמשה מיני זרעונין, ארבעה סוגים על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע, משמע שמותר לזרוע מינים שונים בערוגה אחת בהפסק הראוי. ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] בזרעים בלבד, אבל בירקות לא, שאסור לזרוע מיני ירק אחדים בערוגה אחת אפילו בהפסק הראוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמותר.

ותוהים: למימרא [האם לומר] שירקות אלימא [חמורים] מזרעים לענין זה? והתנן [והרי שנינו במשנה בכלאים]: כל מיני זרעים אין זורעים בערוגה אחת אפילו על ידי הפסק, וכל מיני ירקות זורעים בערוגה אחת, הרי שירקות חמורים פחות מזרעים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הני מרור [מרור זה] מין זרעים נינהו [הוא] ולא ירקות ויהיה אסור לזורעם בערוגה אחת עם זרעים אחרים, על זה קא משמע לן [השמיע לנו] שכולם מיני ירקות הם.

ותוהים: מרור מין זרעים סלקא דעתך [עולה על דעתך]? והא תנן [והרי שנינו במשנתנו] ירקות, ואף תני [שנה] בר קפרא ירקות, וכן תני דבי [שנה חכם בית מדרשו] של שמואל: ירקות! ומשיבים: חזרת איצטריכא ליה [נצרכה לו] להשמיענו. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וסופה להקשות — נעשית כאחד ממיני הזרעים, ניתיב לה רווחא טפי [ניתן לה בערוגה רווח יותר].

וכעין ראיה לדבר: לאו [האם לא] אמר ר' יוסי בר חנינא, קלח של כרוב שהוקשה — מרחיבין לו מקום כדי בית רובע, ואין זורעים דברים אחרים בצידו! אלמא [מכאן]: כיון שסופו להקשות — יהבינן ליה רווחא טפי [נותנים לו רווח יותר], הכא נמי ניתיב ליה רווחא טפי [כאן גם כן ניתן לה בחזרת רווח יותר], קא משמע לן [השמיע לנו] שכל מיני המרור ואפילו החזרת נזרעים יחד בערוגה אחת, ואין צורך בהגדלת הרווח.

א שנינו במשנה שמיני המרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין. אמר רב חסדא: לא שנו אלא בקלח (שורש), אבל אם רוצה לצאת ידי חובה בעלין, אם היו לחין — אין [כן] יוצא ידי חובתו, אבל יבשין — לא.

ושואלים: והא מדקתני סיפא [והרי מששנינו בסוף המשנה] בקלח שלהן, מכלל דרישא [שבתחילת המשנה] הכוונה היא לעלין? ומשיבים: פרושי קא [פירוש הוא] מפרש התנא את דבריו שבראש המשנה: כי קתני [כאשר שנינו] בין לחין בין יבשין — על הקלח שנינו ולא על העלים.

מיתיבי [מקשים] על כך ממקור אחר, שנינו: יוצאין בהן ובקלח שלהן — בין לחין בין יבשין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לחין — יוצאין בהן, יבשין — אין יוצאין בהן. ושוין ר' מאיר וחכמים שיוצאין בהן כמושין אם נבלו קצת ואינם רעננים עוד. אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין,

כללו של דבר: כל שיש בו טעם מרור — יוצאין בו, וכל שאין בו טעם מרור — אין יוצאין בו. ומכאן שגם ר' מאיר וגם חכמים אינם מחלקים בין העלים ובין הקלח! ומשיבים: תרגומא [תרגומו והסברו] על הקלח, שמה שאמר ר' מאיר שיוצאים בלחים וביבשים — הכוונה היתה לקלח ולא לעלים. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין יוצאין בהן כמושין. משום [בשם] ר' אליעזר בר' צדוק אמרו: יוצאין בהן אף כמושין.

ב בעי [שאל] רמי בר חמא: מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים? אליבא [לפי שיטתו] של ר' עקיבא המתיר במצת מעשר שני משום שיש לה היתר במושבות לכשתיטמא לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, השתא [עכשיו] במצה שחובתה דאורייתא, נפיק [מן התורה, יוצא]. במרור דרבנן [שהוא מדברי סופרים] בדורותינו שאין קרבן הפסח מיבעיא [נצרכה] לומר כן?

כי תיבעי לך אליבא [כאשר תישאל לך הרי זה על פי שיטת] ר' יוסי הגלילי האוסר במצת מעשר שני, מאי [מה ההלכה]? וצדדי הספק: במצה דאורייתא [שהיא מן התורה] הוא שלא נפיק [יוצא], אבל במרור דרבנן נפיק [שהוא מדברי סופרים יוצא בו],

או דילמא [שמא] כל מה דתקינו רבנן [שתיקנו חכמים] כעין דאורייתא תקון [דיני התורה תיקנו], ומה שאין יוצאים בו למצוה שהיא חיוב מהתורה, אף אין יוצאים בו למצוה שהיא מדברי סופרים. אמר רבא: מסתברא [מסתבר לומר] מצה ומרור הושוו בכתוב, ולכן ראוי לומר שכשם שאין יוצאים במעשר שני משום מצה, אף אין יוצאים בו משום מרור.

ג משנה אין שורין את המורסן (הפסולת הגסה של הקמח) לתרנגולים שמא יחמיץ, אבל חולטין (מרתיחים) אותו ברותחים שאינו יכול להחמיץ, ואז מותר להאכילו להם. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ (להשתמש בו לניקוי בשרה), אבל שפה היא את המורסן בבשרה כשהמורסן יבש, ואפילו היה בשרה לח מן המים. וכן אמרו: לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו (פצעו) מפני שהן מחמיצות על ידי לעיסה ורוק.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי, והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין. על הקביעה כי המבושל אינו בא לידי חימוץ שואלים: מדוע? והלוא עד שמבשל ליה, מחמע [אותו, יחמיץ]! ומשיבים, אמר רב פפא: האפוי שבישלו קאמר [הוא אומר] כלומר, אם דבר אפוי מתחילה ואחר כך בושל — אינו מחמיץ, אבל אם בישלו בלבד — מחמיץ.

תניא [שנינו בברייתא]: ר' יוסי בר' יהודה אומר: קמח שנפל לתוכו דלף (טיפות נוטפות) של מים אפילו היה דולף כל היום כולו — אינו בא לידי חימוץ, משום שכל עוד המים הדולפים הם בתנועה אינם מניחים לקמח להחמיץ, אמר רב פפא: והוא דעביד טיף להדי טיף [שמטפטף טיפה בתוך טיפה], שאין רגע שבו נמצא הקמח או חלקו ללא טיפטוף מים.

אמרי דבי [אמרו חכמי בית מדרשו] של ר' שילא: ותיקא (מאכל קמח הבלול במשקים שונים) שרי [מותר] לאוכלו בפסח. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ותיקא אסור?! ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] — דעבדיה במישחא ומילחא [שעשאו בשמן ובמלח], הריהו מותר. אבל הא [זה] — דעבדיה במיא ומילחא [שעשאו במים ומלח], הריהו מחמיץ מחמת המים.

אמר מר זוטרא: לא לימחי איניש [ימחה אדם] את קדרא בקמחא דאבישנא [קצף הקדירה בקמח קלי], דילמא [שמא] הוא לא בשיל שפיר [מבושל יפה] שלא נקלה כראוי, ויש בו משהו של קמח שלא נאפה ונקלה, ואתי [ויבוא] לידי חימוץ בתוך הקדירה. אמר רב יוסף: לא ליחלוט איניש [יחלוט אדם] ברותחים