מנקטא ליה אימיה בארבי [היתה מביאה לו אמו חיטים בעריבות], שהיתה מכינה לו חיטים ומשמרתן מתחילת הקציר ומכניסה אותן בכלים כדי לשמרן עד פסח.

א מסופר: ההוא ארבא דחיטי דטבעא [ספינה אחת של חיטים שטבעה] לפני פסח בנהר חישתא, שריא [התיר] רבא לזבוני [למוכרה] לגוים בפסח.

איתיביה [הקשה לו] רבה בר ליואי לרבא: שנינו, בגד שאבד בו כלאים כלומר, שנארג בו חוט צמר בבגד פשתים, או להיפך, ואין ידוע היכן הוא — הרי זה לא ימכרנו לגוי, ואף לא יעשה בו מרדעת לחמור, שיש לחשוש שמא יטול ממנו חתיכה שבה הכלאים ויתפרנה בבגדו. אבל עושין אותו תכריכין למת, שאין לחשוש שמא יטול מן המת.

ונברר: לגוי מאי טעמא [מה הטעם] לא ימכרנו — לאו [האם לא] משום דהדר מזבין [שחוזר ומוכר אותו] לישראל, וכיון שאין הכלאים גלויים לכל — ישתמש בהם. ומטעם זה אף כאן יש לאסור למכור את החיטים הללו לגוים, שמא יחזרו וימכרו לישראל.

הדר [חזר] ואמר רבא: לזבינהו [שימכרו] את החיטים הללו קבא קבא [קב קב], כלומר כמויות קטנות לישראל ולא כמות גדולה לאדם אחד, כי היכי דכליא [כדי שיכלו] החיטים הללו קמי פיסחא [לפני הפסח] ולא יבואו להיכשל באכילתן בפסח.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מוללין את הקדירה בפסח. כלומר, אין נותנים קמח בקדירה כדי לספוג את הקצף והלכלוך העולים עליה בעת הבישול, והרוצה שימלול — נותן את הקמח, ואחר כך נותן את החומץ, והחומץ מעכב את החימוץ. ויש אומרים: אף נותן את החומץ, ואחר כך נותן את הקמח, שהחומץ מעכב את הקמח מלהחמיץ אפילו כשהוא מהול במים.

ושואלים: מאן [מי הם] יש אומרים אלה?

אמר רב חסדא: ר' יהודה היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: האילפס והקדירה שהעבירן (הורידם) מן האש כשהם מרותחין — לא יתן לתוכן תבלין בשבת משום שהוא כמבשל, אבל נותן תבלין לתוך הקערה או לתוך התמחוי (כלי גדול) ששופכים לתוכם מן האילפס. ר' יהודה אומר: לכל המאכלים שבכלי שהוסר מעל האש הוא נותן תבלין, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שמפני חריפותו הריהו כרותח. וכיון שלדעת ר' יהודה חומץ הריהו כרותח, אם כן כשם שמכניסים קמח במים רותחים אינו מחמיץ, אף כשמכניסים אותו בחומץ כן הוא.

ושואלים: ונוקמה [ונעמידה] את דעת "יש אומרים" כדברי ר' יוסי, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: ר' יוסי אומר לגבי חיטים שהיו במים: שורן בחומץ, וחומץ צומתן (מחזיקן, מצמצמן) ואינו נותן להן להחמיץ!

ומשיבים: כי אשמעינן ליה [כאשר שמענו אותו] את ר' יוסי, הני מילי דאיתיה בעיניה [דברים אלה אמורים כשישנו החומץ בעינו], ומפני חריפותו הוא פועל למניעת חימוץ, אבל על ידי תערובת — לא.

עולא אמר: אחד זה חומץ בין בתחילה ואחד זה בין בסוף — אסור, שיש להחמיר באיסורים ולהשתדל שלא להגיע לחשש עבירה, משום הפתגם הידוע: "לך לך" אמרינן נזירא, "סחור סחור, לכרמא לא תקרב" ["לך לך" אומרים אנו לנזיר, "סביב סביב, לכרם אל תקרב"]. שהנזיר האסור ביין ובפרי הגפן, מוטב שאף לא יכנס בכרם, שמא מתוך כך ייכשל באכילה, וכן הוא בשאר איסורים.

מסופר: רב פפי שרי ליה לבורדיקי דבי ריש גלותא [התיר להם לאופים שבבית ראש הגולה] לממחה [למחות] את הקדירה בחסיסי [בקמח קלי], אמר רבא: איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי [האם יש מי שמתיר דבר כמו זה במקום שמצויים העבדים]? שהעבדים מזלזלים באיסורים, ועלולים להטיל קמח רגיל, ויכשילו באיסור חמץ בפסח! איכא דאמרי [יש שאומרים]: רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי [עצמו היה ממחה את הקדירה בקמח קלי].

ג משנה אין נותנין קמח לתוך חרוסת (מאכל מתובל חריף) כדי להקהות את חריפותו או לתוך החרדל, שחריפותם של אלה מחישה את חימוץ הקמח. ואם נתן — יאכל מיד לפני שיחמיץ, ור' מאיר אוסר, שמא יחמיץ מיד.

ועוד אמרו: אין מבשלין את קרבן הפסח לא במשקין ולא במי פירות שהרי אמרה התורה שצריך לאכלו צלוי, אבל סכין אותו בשעת צלייתו ומטבילין אותו בשעת האכילה בהן.

ועוד אמרו: מי תשמישו של נחתום שהוא מצנן בהם את ידיו או רוחץ בהם את הכלים — ישפכו ולא ישתמשו בהם, מפני שהן מחמיצין, שהרי משהו מן הקמח והעיסה נכנס לתוכם.

ד גמרא אמר רב כהנא: מחלוקת ר' מאיר וחכמים כשנתן מקמח לתוך החרדל שהוא חריף ביותר ואינו מניח להחמיץ, אבל לתוך חרוסת שאינה כה חריפה — דברי הכל ישרף מיד, שאינה מונעת חימוץ.

ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: אין נותנין קמח לתוך החרוסת, ואם נתן — ישרף מיד. ואם נתנו לתוך החרדל, ר' מאיר אומר: ישרף מיד, וחכמים אומרים: יאכל מיד לפני שיחמיץ. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהודה אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים בענין זה. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה [בנו] של רב יהודה: